טכנומיסטיקה

"Psychedelics" ו-“Entheogens” הינם שני שמות שונים לאותה קבוצת חומרים פסיכואקטיבים (שאותה אני מכנה בבלוג בדרך כלל "פסיכדלים"). שני השמות הללו טומנים בחובם שתי תפיסות שונות לגבי הדרך הנכונה להשתמש באותם חומרים פסיכואקטיביים.

"פסיכדלי", היא מילה אותה טבע הפסיכיאטר המפרי אוסמונד ב-1957 במסגרת התכתבות עם הסופר האנגלי אלדוס האקסלי, כשהשניים ביקשו למצוא לקבוצת חומרים כגון מסקלין, LSD ופטריות פסילוסיבין שם מוטה ומטעה פחות מהשם "הלוצינוגנים" (Hallucinogens) היוצר דיכוטומיה בעייתית בין מושג המציאות למושג ההזיה, ומציגים את החוויות שמעוררים חומרים אלו כ"הזיות" נטולות תוקף ושורש במציאות. מקורה האטימולוגי של המילה "פסיכדלי" הוא בשתי המילים היווניות "psyche" נפש ו-“delos” חושף (manifesting).

"אנתאוגני", מילה שמשמעותו המילולית הלקוחה מהיוונית היא "מחולל אלוהים בפנים", הוא מושג שאותו טבע צוות חוקרים בראשות חוקר התרבות הקלאסית קארל רוק ב-1979, בעקבות התחושה שהמושג "פסיכדלי" הפך מזוהה מדי עם תרבות הסמים האקצסיבית של שנות השישים ושהוא גורם נזק לדיון בשימוש מסורתי או דתי בחומרים פסיכדליים המתקיים בקונטקסט שמאני או רוחני. מי שרוצה להעמיק בדיון המינוחי שמתנהל בתחום זה מוזמן לעיין כאן.

מאז המצאת המילה "אנתאוגני" הפכו המושגים "פסיכדלי" ו"אנתאוגני" לשמות המציינים שתי תפיסות שונות בנוגע לדרכי ההתנסות הנכונות באותם הצמחים והמולקולות. בעוד המושג הראשון מתייחס להתנסות חופשית באופיה, הרי שהשני מתייחס לעבודה מכוונת שהכוונה הדתית משחקת בה תפקיד מכריע.[1]

הפסיכדליה והאנתאוגניה משיקות במידה רבה. שתיהן דרכים להעשיר את ההבנה שלנו את היקום ואת עצמנו, לחוות את העולם בצורה יותר מלאה, לאהוב ולהעריך. ובכל זאת, השתיים הינן דרכים שונות בתכלית לעבודה עם אותם החומרים ומתקיימים ביניהם הבדלים ניכרים בסגנון ובדעה. כך, למשל, רבים מאלו שתומכים בשימוש אנתאוגני (לדוגמה שימוש שאמאני, או טקסי) בחומרים פסיכדליים מגנים את השימוש הפסיכדלי בחומרים אלו כשימוש בלתי אחראי וחסר כבוד בחומרים אלו ואילו רבים ממי שהיחס שלהם לחומרים אלו הוא פסיכדלי, נרתעים מצורות העבודה האנתאוגניות ותופסים אותם כטקסיות מדי, שלא לומר דוגמטיות, המציבות את החומרים הפסיכדליים בסד אידאולוגי צר.

בחיבור זה ארצה להתחקות אחר השורשים העמוקים של שתי התפיסות הללו ולטעון כי למרות ההבדלים הניכרים בין פסיכדליה ואנתאוגניה, הרי שבראיה אינטגרלית המבקשת לשלבן, שתי תפיסות מובחנות אלו יכולות להעשיר זו את זו ולהניב יחדיו דרך מאוזנת ופוריה יותר לשימוש בחומרים הפסיכדליים.

היסוד הפסיכדלי

הדגם הקלאסי של הפסיכונאוט הפסיכדלי. האנטר תומפסון.

היסוד הפסיכדלי הוא יסוד כאוטי. השימוש הפסיכדלי הוא שימוש הניזון מאינטראקציות צבעוניות ולעיתים קרובות בלתי צפויות בין חווית הסם לבין העולם שמסביב. איכויות אלו הן שהופכות אותו למעניין כל כך. זהו השימוש של קן קיזי, של סטיבן גאסקין ושל האנטר ס. תומפסון. שימוש שבבסיסו יצר הרפתקנות פסיכונאוטי בסיסי המבקש לצאת למסע מרהיב, עוצר נשימה ולעיתים מעורר אימה לתוך ארצותיה ההזויות של התודעה וקרביו הסימבוליים של העולם שמסביב.

ליסוד הפסיכדלי קשר חזק למצב תודעה גבולי. המצב הפסיכדלי הוא מצב לימינלי, ובמובן הזה צדקו מי שקראו לסמים הפסיכדליים "פסיכומימטיים" וטענו שהם מחקים פסיכוזה, כפי שהודו אפילו המתנגדים הגדולים של ההיפותיזה הפסיכומימטית כמו האקסלי ולירי.[2] אלא שבניגוד לתפיסה של המדענים הפסיכוטומימטיים שתפסו את הפסיכדליים (ובשפתם "הפסיכוטומימטיים") כחומרים יוצרי פסיכוזה ותו לו, הרי שבעיני האקסלי, אוסמונד, לירי, פדימן, אלפרט ואחרים, התופעות דמויות הפסיכוזה שהיו לעיתים חלק מהחוויה הפסיכדלית היוו שלב מהותי וחשוב באותה החוויה. שלב שיש להתגבר עליו ולהתנשא מעליו, אבל גם ללמוד ממנו שיעור חשוב. בתפיסה זו יש אמירה עקרונית יותר לגבי טבעו של הטירוף. כפי שכותב אלן וואטס ב-Joyous Cosmology, חיבורו על החוויה הפסיכדלית: "המטורף המסוכן ביותר הוא זה ששפוי כל הזמן: הוא כמו גשר פלדה חסר גמישות, ואופיו נוקשה ושביר". רוצה לומר: רק מי שיודע ומבין את משמעות השגעון, רק מי שיודע מה זה להיות משוגע, יכול להיות שפוי באמת. רק מי שמבין לעומק את עולמות השגעון יכול לבחור בשפיות באופן עמוק ואילו השפיות של האדם שמסרב להתבונן בשגעון אינה יותר מקליפה דקיקה ושבירה שתחתיה פעורה תהום עמוקה.

היסוד האנתאוגני

היסוד האנתאוגני הוא יסוד ממוקד וממקד. העבודה האנתאוגנית, משום שהיא  טקסית, תוך תפילה או מדיטציה, נעשית תוך כוונה, בסביבה מוגנת ולעיתים בחברתם של אנשים המנוסים בה, בטוחה יותר מהעשיה הפסיכדלית הכאוטית.[3]

האנתאוגניה היא מחנה אימונים לפסיכדליה. היא בית הספר שנותן את הדיסציפלינה. האנתאוגניה מספקת כלים וטכניקות על מנת לעבוד עם החומרים הפסיכדליים. היא מחשלת, מלמדת את העבודה הנכונה עם החומרים הפסיכדליים ומעניקה הכרה טובה יותר שלהם. היא הופכת אותם לבעלי ברית במובן שאליו התייחס קרלוס קסטנדה: היא מספקת לאדם מרחב בטוח ומקודש לעבודה שבמסגרתו הוא יכול להכיר את החומרים הללו וחשוב מכך להכיר את עצמו, להתחזק בעצמו ולפתח את הידע שלו – ידע שמאפשר לאדם להיות חזק יותר מאוחר יותר כשהוא מגיע לבאטאליה הפסיכדלית כי הוא כבר פיתח פירמזה, ידע וכח.

כאוטיות מול סדר

דוגמה לאורגיה משולחת רסן של היסוד הכאוטי של הפסיכדלי. ברנינג-מן.

הפסיכדליה היא שימוש חופשי יותר מהשימוש האנתאוגני. היא מאפשרת להתנסות במגוון רחב יותר של פעילויות מאלו שמאפשר הטקס האנתאוגני שיש לו מוקד יחיד וקבוע: לשוחח עם אנשים יקרים, לטייל בטבע, לכתוב, לקרוא, לעלעל בספר תמונות או לצפות בסרט ואולי גם לחשוף את עצמך לסביבות קיצוניות יותר כמו מסיבות צבעוניות, רחובותיו של הכרך הגדול או נניח קרקס.

בעוד השימוש באנתאוגניה הוא שימוש מכוון מאוד המתקיים בסביבה מנוטרת ומאופיין בתוכנית פעולה וסדר דברים ידוע וקבוע (מהלך ריפוי שהשאמאן מבקש לבצע, שירונים ששרים מהם במהלך טקסי איוואסקה בני זמננו) תוך ניסיון להמנע מהפרעות בלתי צפויות, השימוש הפסיכדלי מאופיין דווקא בכאוטיות שלו ובפתיחות שלו לאלמנטים בלתי צפויים. המצב הפסיכדלי הוא מצב שבמהלכו האדם יוצר ממשק בין החומרים הפסיכדליים לבין העולם החיצון. החומרים הפסיכדליים משמשים כאן כמתסיס תודעה, מעין זכוכית מגדלת, מקטנת, מעוותת, משנת צבעים, קולות, ריחות וטעמים שהשימוש בה על מנת להביט מחדש על חלקים שונים של העולם החיצוני והפנימי מאפשר ליצור מגוון אדיר של חוויות.

הפסיכדליה היא דיג'יי של המימדים, הרוקח יקומים חדשים. היא מבקשת לעמת את האדם עם הבלתי ידוע, לסנתז בהוויה תרכובות לא צפויות ולראות מה יקרה: לאכול פטריות בפארק עם קבוצת חברים ולהגיע לרמות חדשות של אינטימיות וחיבור. לאכול טריפ בסרט תלת-מימד ולהכנס לתוך עולם מקביל. ללכת לתערוכה של הלמוט ניוטון עם כימיקל נסיוני ולהזדעזע אבל להתהפנט. לצאת אחר כך לקניון ולהזדעזע עוד יותר אבל להבין מחדש את כל תרבות הצריכה.

המצב הפסיכדלי הוא מצב מגרה. אנחנו זקוקים לגירוי ובמיוחד כשאנחנו שקועים בתוך היומיום האפרורי, מצב מקהה שמטיל את האדם לתוך אפתיות ובנאליות. הניעור הפסיכדלי משחרר את האדם מהבנאליות היומיומית של האזרח-צרכן המבויית של הקפיטליזם המאוחר ובכך משמש יסוד חיובי לחקירה והעמקה לתוך זהותו ולעולם סביבו, אבל אותו הגירוי הוא גם המסוכן בחוויה הפסיכדלית. ניעורים תכופים וחזקים מדי עשויים לפרום את נימיה העדינים של הנפש ולכן עבודה אינטנסיבית מדי עם דגש על פסיכדליה בלבד עשויה להיות מסוכנת ותוביל לעיתים לפריצתו של משבר.

האנתאוגניה משמשת כיסוד מעגן ומאזן לפסיכדליה. השתיים הן במובן זה כמו היין והיאנג, אנרגיות הופכיות המשלימות זו את זו ונותנות למי שפוסעים בשתיהן בצורה מושכלת, דרך חיים שלמה ומאוזנת באיזון בין הכוחות הקוסמיים של הכאוס ושל הסדר.

טרנסצנדציה ואימננציה בחוויות האנתאוגנית והפסיכדלית

בעוד האנתאוגניה מכוונת לחיבור ישירות אל האל – לחווית טרנסצנדנטית[4], הרי שהפסיכדליה מכוונת אל החיבור לאל שבעולם, למימד האימננטי.

החוויה האנתאגונית היא חוויה טקסית שמושאה הוא האינסוף בפני עצמו, המטרה הגבוהה שלה היא להגיע לאיון האגו או לאיחודו עם האלוהים כמו במדיטציה או בתפילה. בהקשר זה החומרים האנתאוגנים הינם אמצעי עזר למדיטציה ותפילה שמאפשר לאדם להתפלל או לעשות מדיטציה באופן אינטנסיבי, עוצמתי ומרוכז יותר ולהתאחד עם אלוהים במלאות מלאה יותר משאפשרית לאנשים שאינם מיסטיקנים בעלי נטיה טבעית לחיבור אל האינסוף.[5]

לעומתה החוויה הפסיכדלית נושאת אופי חזק יותר של של ירידה לעולם הזה. היא חוויה מחדש, מועצמת ומועשרת של דברים שמוכרים לך בעולם, מתוך רצון להעניק להם מחדש קסם ומשמעות. להבין מחדש את היחסים עם אדם קרוב, להביט מחדש באמנות, להקשר מחדש לטבע, לחוש מחדש את ריקוד, לחוש מחדש את עצמך. הפסיכדליה מאפשרת להתבונן בכל דבר ודבר מחדש בעיניים רעננות. היא מאפשרת להחדיר את הידיעה העמוקה והדמיון לתוך כל העולם ולהבין אותם מחדש באופנים שמאפשרים התפתחות.

בעוד החוויה האנתאוגנית היא חוויה המתאפיינת לרוב בקשר לאחדות הדברים, הרי החוויה הפסיכדלית מאופיינת בקשר לריבוי. בעוד החוויה האנתאוגנית היא חוויה דתית במהותה, הרי שהחוויה הפסיכדלית היא במידה ניכרת חוויה תרבותית.[6]

דרך האמצע

אנשים מסוימים יעדיפו תמיד חוויות פסיכדליות על פני טקסים אנתאוגנים, אנשים אחרים שיעדיפו תמיד חוויות אנתאוגניות. ההבדלים הללו הם בין השאר תוצר של הבדלים במזג ובסגנון. חובבי החוויה הפסיכדלית, שהם לעיתים רבות אנשים פרועים יותר, אנרכיסטיים יותר בהוויתם, יבחלו פחות בשימוש בכימיקלים או בסמים ממשפחות אחרות (לא פסיכדליות) וידרשו יחס ספונטני ומשולח רסן יותר. חובבי החוויה האנתאוגנית, לעומתם, נוטים לעיתים רבות אנשים דתיים יותר באופיים, המקיימים צורת חיים מיושבת יותר ומונחים על ידי עקרונות מוצקים יותר לגבי האופן הנכון לשימוש בסמים (שאותם לא יתפסו בדרך כלל כסמים, אלא כ-“Medicines”, "שיקויים" ו"תרופות").

מנקודת המבט האישית שלי כדאי ומומלץ לכל אדם פסיכדלי לחקור בשלב זה או אחר את העולם האנתאוגני (בהנתן האפשרות לבצע את העבודה האנתאוגנית בחברתם של אנשים מנוסים וישרים בליבם). היסוד האנתאוגני הוא יסוד חשוב מאוד במניעת הבנאליזציה של החוויה הפסיכדלית, שללא קו מנחה מהסוג שמספק האנאוגניה, עלולה לאורך זמן לאבד מהכיוון שלה. היסוד האנתאוגני משמש כח יציב ששומר על האדם מפני עודף הטלטולים הנפשיים שעשויה ליצור הדרשות מופרזת לחומרים הפסיכדליים.

קשה לי לומר אם מומלץ לכל אדם אנתאוגני לחקור את העולם הפסיכדלי. בעוד שלאדם הפסיכדלי לא תהיה לרוב מניעה עקרונית להשתתף בחוויה אנתאוגנית הרי שהתפיסה הדתית של האנתאוגניה עשויה לשלול לעיתים “recreational use” של פסיכדליה. השימוש בצמחים לצרכים לא דתיים במוצהר עשוי להראות כחילול הקודש. מריה סאבינה, השאמאנית האגדית שהבנקאי והמיקולוג החובב גורדון וואסון השתתף בטקס הפטריות שערכה במסע שלו המפורסם שלו להרי הווהאקה במקסיקו ב-1955, טענה שלאחר בוא המערביים איבדו הפטריות מכוחן. מסיבה זו, אולי נרצה לבצע הפרדה ולא להשתמש לעשות שימוש פסיכדלי בצמח שבו אנו עושים שימוש טקסי-אנתאוגני. ביחס האנתאוגני לצמחים המקודשים יש אהבה ויראה עדינות כל כך, שיש לגונן עליהן מכל משמר. בעולם המופקר שבו אנו חיים, הדברים המקודשים לנו נדירים כל כך שהם זוכים שהשמירה עליהם זוכה למשנה חשיבות ודורשת יחס אדוק של חיבובים וכבוד, על מנת שלא יהפכו במהירות לחול, כפי שדורש העולם שמסביב. לכן, אדם שמשתתף בטקסי פטריות, יעדיף במקרים רבים שלא לאכול פטריות מחוץ לטקס ולהגביל את השימוש הפסיכדלי שלו לחומרים אחרים.[7] עם זאת, בעיני, אין בחשיבותה העקרונית של העבודה הדתית בכדי לשלול באופן קטגורי את תקפותה וחשיבותה של החוויה הפסיכדלית הפראית אה-לה קן קיזי או האנטר תומפסון. באמירה מסוג זה, למרות שהיא עשויה להיות מקובלת יותר על הממסד הפוליטי, יש נסיגה לפוריטניות פסיכופרמקולוגית, ודובריה העיקריים של החוויה הפסיכדלית כמו מקנה ולירי הזהירו מפניה בעבר.[8]

***

המשורר היהודי שהיה ההוגה המייסד של רעיון המהפכה הפסיכדלית. אלן גינסברג.

החזון שמעניק לפסיכדליה ולאנתאוגניה מקום זו לצד זו אינו חדש, הוא נוכח וקיים עוד מאותו רגע היסטורי שבו אלן גינסברג, ההוזה הראשון של המהפכה הפסיכדלית של שנות השישים, הגה אותה לראשונה, בטריפ הפטריות הראשון שלו בדצמבר 1960. אסיים בציטוט מתוך האוטוביוגרפיה הראשונה של טימותי לירי High Priest, המתאר את החזון הפסיכדלי המקורי כפי שהגה אותו גינסברג באותו לילה. במציאות שבה חובבי האסכולה האחת נוטים לגנות את השניה ולהפך, יש מקום לחזור לתמימות ולצלילות שבחזון המקורי שמסר לנו גינסברג.

"ואז התחלנו לתכנן את המהפכה הפסיכדלית. אלן [גינסברג] רצה שכולם יאכלו את הפטריות. למי יש זכות לאסור על מישהו אחר לצרוך אותן? וצריך גם להיות חופש לכל מיני סוגים של ריטואלים (…) הרופאים יוכלו לעשות את הקטע שלהם, ויהיו גם קוראנדרוס (מרפאים) וכל מיני וכל מיני ריטואלים טובים וחדשים שיפותחו ויהיה גם צורך לערב את אנשי הדת. למרות שהכנסיה כמובן תתנגד לחזיונות הפטרייתיים, ובכל זאת החוויה היא דתית בבסיסה וחלק מהכמרים יבינו את זה ויתחילו להתנסות בה. אבל לצד כל הקבוצות והארגונים הללו צריך להשאר מקום לאינדיבידואל היחיד, הבודד, הבלתי משויך, הלא-סוציאלי לקחת את הפטריות וללכת לעשות את הריטואלים הפרטיים שלו – לשקוע במחשבות קוסמיות גדולות על חוף הים או לתור את רחובותיה של ניו-יורק מסומם וחסר מנוחה, קודח שירה, וכותבים ומשוררים ואמנים שיעבדו על מה שזה לא יהיה." (Timothy Leary. High Priest. 125).

התפרסם בעבר:

המילון הפסיכדלי: קונקט-היי