הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות זה לחשוב שאתה יודע את גבולות הגזרה. אם אתה חושב שאתה יודע את גבולות הגזרה סימן שנרדמת בשמירה.
אם חשבת שאתה יודע איך לחשוב על העולם, סימן ששכחת איך לחשוב על העולם
אם אתה חושב שאתה יודע מי נגד מי בעולם הקולנוע/מוזיקה/מילה/כל דבר אחר, סימן ששכחת מה זה קולנוע/מוזיקה/מילה כל דבר אחר.
אם חשבת שאתה יודע איזה רגשות אתה מסוגל להרגיש. סימן ששכחת מה זה להרגיש.
המוכר והידוע הוא האויב הגדול ביותר. המחשבה שאנחנו מכירים את העולם היא האויב הגדול ביותר של האדם החווה. אם העולם כבר מסודר לך במפה ואתה חושב שאתה עכשיו רק ממלא את הפרטים הקטנים כנראה שאתה הוזה לחלוטין.
האויב הגדול ביותר של ההתפתחות הוא רגע ההתרגלות לגבולות הגזרה. חקרת, הגעת: מרקסיזם, נצרות, יהדות, ציונות, קבלה, קוואנטים, ריצ'רד דוקינס, ג'יימס ג'ויס, אונרוה דה באלזאק, לארס פון טרייר, טרנטינו, הריף ראף, ברלין, תל אביב, עיצוב, מילים, גוף, אופנה, ריקוד, ליידי גאגא, פופ, ספורט, פשיזם, הומניזם, טרנס-הומניזם, ספיריטואליזם – דתות כל העולם. חקרת, הגעת, שקעת, סטגנאציה.
יגעת, מצאת, אל תאמין – תמשיך הלאה. תמשיך לחפש.
יגעת, מצאת, נשארת, פספסת.
זהו המסר של החוויה הפסיכדלית. כל הזמן להמשיך לחפש. לא לקבל שום תשובה בשום רגע כמוחלטת. כככל שחוויה מסיטה אותך יותר מתפיסת העולם שלך, ממה שחשבת שאתה יודע על העולם, ומהאופן שאתה תופס אותו באופן מורגל, כך היא פסיכדלית יותר. החוויה פסיכדלית יותר ככל שהיא מזרה את העולם עבורך. שקלובסקי והפורמליזם הרוסי דיברו על הזרה של המציאות כפונקציה של הספרות. הזרה של המציאות זה גם פונקציה של סמים.
אם אתה חושב שאתה יודע מה קורה,אם אתה נשאר באותו המקום וגיבשת לעצמך כבר מפה, סימן שהנפש שלך מתברגנת. זה טוב להעמיק, אבל חייבים לצאת ולחפש במקומות אחרים לחלוטין – בכל המקומות שחשבת שאף פעם לא תצא אליהם. תצא אליהם, אם לא תצא עכשיו אתה רק תפספס. אין שום דבר שלא שווה לנסות בחיים האלה. חשבת שאתה כבר יודע מה אתה אוהב. אין לך מושג את מה אתה אוהב. אתה אוהב הכל. אתם אדם גדול. אתה תאכל הכל. אתה תהיה הכל.
תהיה אלפים. תהיה רבבות. תהיה דורות. תהיה כל התקופות. תהיה ארט נובו. תהיה ארט-דקו. תהיה פסיכדלי. תהיה בארוקי. תהיה סימפוני. תהיה עוצי-עוצי. תהיה ברומן ותשים לב טוב טוב לפרסומות. תהיה הכל.
אל תכיר את הגזרה. תצא מהגזרה. תחתוך את הגזרה. אל תיתן לדברים להתקיף אותך, תתקיף אתה אותם. מה שאתה מכיר, הוא מה שכבר היית. מה שכבר היית לא שווה כבר להיות. תהיה דבר חדש. תהיה דבר אחר. תהיה דבר מפתיע. אל תהיה אתה. תהיה כל דבר אחר. תגלה כל דבר אחר. תגלה את עצמך באחר, בכל דבר אחר. תהיה כל דבר אחר. אתה תהיה הכל.
טכנומיסטיקה 
תגובות
…בגדול
אבל ממש בגדול,
אתה בודהיסט אמיתי.
האדם הדיוניסי ע"פ ניטשה, מפרק בכדי ליצור מטאפורות חדשות
inspiring
מאוד משחרר
נפלא ומלהיב. נפלא ומלהיב.
נכון מאד.. מצד אחד אך מצד שני יכול להיות גם שהמצב הרצוי הוא סוג של חוסר ידיעה .. של חוסר הבנה.. כך שהחיפוש או המציאה האמיתית או מציאה שבה אתה מבין או מוצא למשל איזה סוג של – אין בעצם מה לחפש .. הכל כבר נמצא. היא אמיתית וכך שנכון שכל עוד אתה יודע אל תפסיק לחפש .. כי הידיעה אינה נכונה.. אך כשאתה כבר לא?!
גיורא. כמובן שאתה גם צודק, ואנחנו מצויים פה שוב באותו מקום שעליו כתבתי כה הרבה בספרי – בין הקינטיות השלמה, לחוסר תנועה המושלם. בין הידיעה המושלמת לבין האמונה המושלמת. בקטבים נפגשים ההפכים, כפי שאמר דה שארדן.
אשר לי, יום אחד אני מקווה לשבת ולהתבונן במשך חודשים בפרח אחד הצומח על צלע הר ולראות בו את הכל ולהזדקק רק לו ולא לשום דבר אחר ביקום. נכון להיום, אני עדיין מנצל את גילי הצעיר (באופן יחסי) בכדי לחוש את שמחת הנדודים ולעבור בכל המקומות האפשריים בעולם עד שאגיע לאותה צלע הר נכספת של השלווה.
ברגע שתרגיש שהגעת לצלע ההר הנכספת של השלווה – סימן ששכחת מהי שלווה.
אינך זקוק גם להתבוננות של חודשים בפרח, כדי לראות ב ו הכל.
אז נכון שפרח הוא ג ם הכל, כמו כל הכל, אבל פרח הוא לא ר ק הכל.
הפרח הוא גם, אחרי הכל, רק פרח.
הרי אתה, כמו כולנו, וכמו הפרח – כבר הכל.
לכן אין מה לחפש, לא בגזרה דמיונית כלשהי ולא מעבר ל"גבולותיה" שאינם שם,(כמוהגזרה עצמה).
בוודאי לא באמצעות שימוש ב"מרחיבי תודעה".
תמיד היית ותמיד תהיה – הכל, כאמור , כמו כולם. מה שעומד בינך לבין הארה, היא העובדה שאתה שקוע ב- MIND המילולי שלך.השתחרר מהמילים – הייה ריק ושקט. הקפא ופורר לאבק ואז הפרח הרחק הרחק, את השיח המילולי הפנימי, הבלתי פוסק, שבנפשך.
אז – מלא את חובותיך , כלפי עצמך ואחרים, ללא עירוב של מיינד , ללא אגו.
"חטוב עצים, שאב מים",נקה מחראות,שב בקפה איינשטיין באונטר- דן – לינדן וכל זאת בזמן שאתה ריק ושקט. כשתיצור, מעצמך, "מיכל" ריק וללא הפרעות מבפנים – תיצור מקום ל"הכל" שאתה כל כך רוצה להיות אותו. בלי כל מאמץ והרפתקאות תוך וחוצ- גזרתיות, שיעלו לך ביוקר. רב.
מצד שני, אתה , כ מ ו ב ן , יכול ללכת לאיבוד בתוך חשיבתך ובתוך החוויה הפסיכודלית.
הבחירה בידך. אני רק מנסה ל"רמוז" לך, שאתה מכוון למטרה נעלה ונכונה אבל טועה, לדעתי , לגמרי, בדרך. הדרך היא הטאו שהוא הדרך.
ככתוב ב"טאו טה צ'ינג" – "ללכת וללכת הלאה משמעו ללכת רחוק – ללכת רחוק משמעו לחזור".
תהיה בריא.
sidu יקר,
מעריך את דאגתך (הכנה אני בטוח!). שומר תמיד מקום חם ואהבה בלבי לתורת הדאו. ובכל זאת, למרות שהכל נעשה בחוסר עשיה, אוהב כרגע בחיי גם לעשות, להתרגש, לחיות בסערה. כרגע זו דרכי. מקווה שתוכל לקבל ומאחל לך בריאות והצלחה בדרך הדאו.
שבת שלום לך,
עידו
אני חושב שאתם מדברים פה שוב על שני קטבים. החיובי והשלילי, הזכרי הדוחף והנקבי המכיל. יש תקופות שבהם אתה בקוטב האחד ובתקופות אחרות אתה בקוטב האחר. אני יודע שלפחות לגבי התחושה בכל האחד מהמקומות האילו היא שונה לחלוטין, כמו עולם אחר. ואני זוכר את הדואליות, זוכר ששני הקטבים הם שני צדדיו של אותו מטבע ולכן עידו, אם זה הזמן לדהור בכל הכוח, תדהר בכל הכוח, תדחף קדימה, תגיע לכוכבים!
תודה גולן. שימחת אותי בתגובה שלך וגם ביטאת את הדברים בצורה שמאוד דיברה אלי. 🙂
אין בעד מה.. למעשה אני הוא זה שצריך להודות לך, התחלתי לקרוא את הבלוג שלך לפני שנה בערך אחרי שסיימתי צבא בתקופה שהרגשתי שהתפיסה שלי את המציאות, כמו שהתרבות הכתיבה לי, היתה מאוד מנוכרת אלי. חיפשתי מקורות חדשים של ידע או של נקודות מבט שונות והבלוג שלך היה אחד מכמה הדברים שאיכשהו השתלבו לחיים שלי והעשירו אותם ברמות שאני לא יכול לתאר(בין היתר בזכותך אני מכיר את טרנס מקנה, מרשל מקלוהן, דה שרדן, דוסטויובסקי ועוד). אז תודה לך עידו, עצם הקיום שלך עושה טוב לאנשים, לי עשה, ואני בטוח שאני לא היחיד
אתה תהיה הכל….
המממ..
האמנם באפשר?
אם א ת ה תהיה ה כ ל, הכל יזרום ל"תוכך" – ואז… לא תהיה,עוד – אתה.גבולות הגזרה שלך ,ייתמוססו ואתה תפסיק להיות מוגזר. מוגדר.
כי כדי שבאמת ה"כל", השלם, יזרום לתוכך, הוא צריך, בסופו של דבר לכלול גם אותך. הרי, גם אתה, בוודאי – חלק מהכל.
בנוסף, אני מאמין שעוד הרבה לפני שינתן בידך להכיל את הכל, האני שלך יקרוס, עם יתחבר באופן מהיר, עם מכלול של תודעות אחרות – כמו גורלו של איש החידות ב"באטמן לנצח". כמו כן אני מאמין שכדי להתחבר לתודעה של מישהו אחר, אם זה אפשרי בכלל – עקרונית – אתה זקוק לזמן
DOWNLOAD של יותר מחיים שלמים ( כי גם התודעה שלך , זקוקה לזמן חיים משלה ב"זמן", שהיא מטמיעה'ב"מקביל" תודעה א ח ת – אחרת.
Sidu,
לא התכוונתי להכל כאן בתור איזה מצב אונתולוגי אלא בתור מצב תודעה, מצב חיים.
הכל חולף בתוכי, אבל הוא עדיין משתקף בתוכי, מהורהר בתוכי, מהדהד בתוכי – במסגרת הכלי שאני. לכן אני הכל אבל דבר זה אינו מוחק את זהותי.
לגבי הפסקה האחרונה. שוב, אל תקרא אותי באופן מילולי מדי. לא מנסה לעשות דאונלואד לתודעה של אף אחד. מה שכתבתי הוא על חוויה של התחברות להכל, לא על זה שאני יכול להיות כל הדברים כולם ממש. ככלות הכל איני אלוהים, אבל יש לי דמיון.
אחלה
מחשבה נוספת:
לנסות ל ק ר ו א את כתיבתך באופן פחות מילולי?
אשמח, אם תסביר לי איך.
"בין השורות", של כתיבתך שנקראת בי – כמו מאמרית, אני רואה רק רווחים.
יכול להיות שאני לא קולט שזו שירה?!
יכול להיות.
הכתיבה שלי אכן מאמרית למדי, אבל תמיד יש רווחים. במקרה של הפוסט הספציפי הזה, הם גדולים למדי. לקרוא אותו כמו שירה זו דרך לא רעה בכלל לגשת אליו.
טרקבאקים
[…] אז מה הבעיה בעצם? כנראה שבאותו בוז מתורבת ששטרנברג ביקש ללמדני, ושבעיני מסמל איזה אטימות לעולם. הבעיה שאני חושב שלמרות ששטרנברג כותב בבוז מתורבת על אותם חסרי השכלה, הוא לא באמת מתוחכם בהרבה מאותם חסידים שוטים של "הסוד" שכנגדם הוא מתריע. בעיני הוא מתגלה כחסיד שוטה למחצה של "הנאורות", המדע, והאובייקטיביזם שכתיבתו מסגירה שוב ושוב אירופוצנטריות ולוגוצנטריות צרות אופקים למדי. הוא מסוגל אמנם לבוז מתורבת לבעלי השקפות אחרות, שהוא דבר ראוי לשבח יותר מבוז בלתי מתורבת, אבל הוא הוא עדין אינו מסוגל לצאת מגבולות האני שלו, ובוודאי לא תוך כדי ריקוד. ובסופו של דבר, אחרי שקראתי הבוקר במקביל לשטרנברג קצת טימותי לירי, אני מבין שמה שמפריע לי בשטרנברג זה שביעות הרצון העצמית שלו, שבניגוד לכל מה שהוא עשוי לומר משדרת את הבטחון שהוא יודע, למרות שתודעתו נראית לי מוגבלת למדי, כך שמבחינתי יש לי רק דבר אחד לומר לו. […]
[…] אז מה הבעיה בעצם? כנראה שבאותו בוז מתורבת ששטרנגר ביקש ללמדני, ושבעיני מסמל איזה אטימות לעולם. הבעיה שאני חושב שלמרות ששטרנברג כותב בבוז מתורבת על אותם חסרי השכלה, הוא לא באמת מתוחכם בהרבה מאותם חסידים שוטים של "הסוד" שכנגדם הוא מתריע. בעיני הוא מתגלה כחסיד שוטה למחצה של "הנאורות", המדע, והאובייקטיביזם שכתיבתו מסגירה שוב ושוב אירופוצנטריות ולוגוצנטריות צרות אופקים למדי. הוא מסוגל אמנם לבוז מתורבת לבעלי השקפות אחרות, שהוא דבר ראוי לשבח יותר מבוז בלתי מתורבת, אבל הוא הוא עדין אינו מסוגל לצאת מגבולות האני שלו, ובוודאי לא תוך כדי ריקוד. ובסופו של דבר, אחרי שקראתי הבוקר במקביל לשטרנברג קצת טימותי לירי, אני מבין שמה שמפריע לי בשטרנגר זה שביעות הרצון העצמית שלו, שבניגוד לכל מה שהוא עשוי לומר משדרת את הבטחון שהוא יודע, למרות שתודעתו נראית לי מוגבלת למדי, כך שמבחינתי יש לי רק דבר אחד לומר לו. […]