טכנומיסטיקה

א. ישראל במבט פוסט הודי

בנסיעה חזרה משדה התעופה, ברחובות תל אביב ובפרבריה – עולה אותה המחשבה שוב ושוב. כך נראה כסף: סדר, ניקיון, מסלולים כחולים שמתוחים על הכבישים בקו ישר, מכוניות מבריקות שמחליקות סביבך במהירות, עמודי תאורה מצוחצחים למשעי, חזיתות בתים צבועות ומשופצות. ישראל לא נראתה מעולם נקיה יותר.

 אם חזרה מאירופה מדגישה את הלבנטיניות הישראלית, החזרה מהודו מדגישה את המערביות שלה. ברגע זה נראה שהפן הזה, האירופאי, מועצם בהרבה מהצד הלבנטיני שבעבר נראה לי הבולט יותר מחמת ההטיות התרבותיות שלי.

 כל כך הרבה דברים השתנו בכל כך מעט חודשים: הדלתות המגנטיות החדשות והמבודדות בבית ההורים, המסלולים החדשים על הכביש מנתב"ג, הבית המשופץ של החבר שביקרתי ברחוב קורדורברו בפלורנטין, הבניינים הישנים שנעלמו מהנוף בפלורנטין והבניינים החדשים שנבנים במקומם.

 על רקע הריפוט ההודי, ישראל מכריזה בפני: כך נראה כסף. כך נראית הקדמה. כך נראה מקום שעובר בו כסף. הרבה כסף.

התנהגות הנהג הישראלי שנראתה בעבר תזזיתית, ופרועה, נראית לפתע מרוסנת וכמעט מאופקת. בהשוואה לשאון הרחוב ההודי ולכאוס המוחלט שמתרחש בכבישי הודו בהם צבאות הולכי רגל, אופנוענים, סייקל-ריקשאס, אוטו-ריקשאס, משאיות, אוטובוסים, פרות וכל השאר מתחרים על אותו מרחב מחיה הכביש הישראלי נראה לפתע מסודר מאוד. גם מספר הצפירות נמוך להפתיע.

 אני חושב על נהגי הריקשה שהובילו אותי דקות ארוכות בנסיעה עיקשת בנתיב הנגדי לתנועה, על אלו שנצמדו עם הריקשה שלהם למרחק נגיעה מגלגליו של רוכב אופניים על הכביש תוך שהם צופרים לו בפראות שיעוף להם מיד מהדרך. ההתרחשויות הללו נראות לפתע רחוקות להפליא.

 זה המערב. אין ספק. אתה במערב ואל תשלה את עצמך.

 טכנולוגיה יוצרת תודעה = כסף יוצר תודעה.

 ב. חירות ורגולציה בכפר הגלובלי

מה גלעד ארדן היה אומר על זה?

אני חוקר את המקומיים האם הם לוקחים איתם צידניות כשהם בוחרים לשבת בשדרה בחצות וללגום שם בירה או יין כמו שהייתי עושה בעבר? האם יש חנויות נבחרות שעדיין ניתן לרכוש בהם אלכוהול בשעות הלילה הקטנות? התשובות בינתיים שליליות. התחושה הכללית שלי היא של עידן חדש של Prohibtion שמפציע בישראל.

 וזה מביא אותי לעניין המלחמה באלכוהול, מלחמה שמתנהלת במקביל למלחמה בסמים אחרים, והיחס אליה.

גם וייל וגם שולגין עומדים בתקיפות על זכות אנושית בסיסית להתנסות בכל הסמים כולם, מפסיכדלים דרך שוקולד, וריטלין ועד אלכוהול, להירואין וקראק, שניהם התנסו כמעט כל סם אפשרי כולל אלו שזכו בחברה המערבית למוניטין המפוקפק ביותר כמו הירואין והבחירה שלהם להתמקד בחוויה הפסיכדלית ולא לדוגמה בחוויה הנרקוטית נבעה מתוך בחירה אישית ולא מבוססת על שלילה קטגורית של קבוצות סמים אחרות. שניהם יעמדו על זכותם של אנשים אחרים להשתמש בהירואין או באלכוהול גם אם הם עצם בוחרים שלא לעשות זאת בעצמם. (עמדה שמתוך הקונצנזוס החברתי הקיום נראית בלתי אחראית בעליל, אבל שוייל מעלה נימוקים מעניינים עבורה).

באהבה ובסמים הכל מותר. אלכסנדר שולגין.

בעבר ייצגתי כאן בעבר את שתי העמדות, ומספר פעמים ביקשתי לדבר כנגד האיסור על החומרים הפסיכדליים על ידי התמקדות בנזקיו הרחבים בהרבה של האלכוהול המותר בחוק. כעת כאשר חזיתות האנטי-טבק והאנטי-אלכוהול מתחזקות אני שואל את עצמי אם המתקפה הפסיכדלית על חומרים משני תודעה אחרים לא הייתה גול עצמי. פתאום האיסור על האלכוהול נראה בלתי הוגן ומרגיז לא פחות מהאיסור על מריחואנה ואני מרגיש הזדהות עם חובבי השתיה המקומיים שצעדיהם הולכים והופכים צרים יותר.

בהגיעי לתל אביב אני שומע גם על משבר סמים קלים השורה בארץ. אחרי מחירי המריחואנה המגוחכים של דלהי (המחיר לחומר באיכות טובה למקומי בדלהי הוא שקל לגרם מריחואנה [100 רופי לכ-8 גרם]), אני שומע על מחירים של 120 שקל לגרם –פער המחירים הגדול ביותר שגיליתי עד כה בין הודו לישראל ביחס לאיזשהו מוצר או שירות. בעיתון הבוקר אני קורא שראש הממשלה נתניהו מדבר על בניית גדר חדשה בדרום שתעצור את "שטף הפליטים", "תשמור על צביונה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל" ועל הדרך גם כנראה תעמיק את מצור הסמים בארץ.

 יותר טכנולוגיה תחיקתית (יותר גלעד ארדנים, שיסע כבר לאו"ם…) = יותר סדר

 כסף = סדר = חופש מוגבל יותר (משוואה פשטנית להחריד, אבל יש בה משהו).

סאבקוץ' מילגה

בהודו לעומת זאת חוסר הסדר והרגולציה מתרגם לדרגות חופש שאינן מוכרות עוד במערב – חופש להתלבש באלף ואחת דרכים מוזרות מבלי לחוש את מודעות היתר שיוצרת החריגות בנוף הקונפורמי של המערב, חופש לאכול בצורות אחרות, להתנהג בצורה ביזארית, לעשות רעש, לנהוג כמו מטורף, להתנסות סמים ובאופן כללי לתת לעצמך ביטוי באנספור דרכים שאינן אפשריות עוד במערב.

אז מה עדיף? הודו או ישראל? לא סתם אריסטו חשב שהמידה הנכונה היא אחת מסודות החיים. יותר מדי בלאגן עושה כאב ראש, פחות מדי בלאגן מעורר שעמום. הכמות הנכונה מגרה את החושים והמחשבה. המידה הנכונה תלויה כמובן בעניין של העדפה אישית ולעיתים תרבותית. עבור רבים הודו הינה הגזמה פראית ומאיימת של איכויות שבמערב אולפו כבר מזמן, אם כלל התקיימו בו אי פעם.

אבל גם הודו, עם הכסף והטכנולוגיה, מתחילה (או יש לומר, התחילה זה כבר לפני מספר עשרות שנים…) לעבור את אותו סוג של תהליך רגולטורי שמטרתו למחוק את ההבדלים ולהפוך את הדברים לזהים יותר, נוחים יותר וצפויים יותר. השוטרים על הכבישים הראשיים בדלהי נראים מסודרים יותר ובלתי משוחדים. בנמל התעופה החדש אי אפשר כך סתם לפרוש על הרצפה שמיכה, להשכב עליה וללכת לישון כמו בתחנות הרכבת הרבות של הודו ובדהרמסלה צצים הסופמרקרטים הראשונים שמזכירים את הפיצוציות והמינימרקטים המוכרים מהעולם המערבי: המוצרים מסודרים על המדפים באופן ברור, החנות מוארת ונקיה והמחירים קבועים ללא אפשרות מיקוח.

בעגמומיות מה אני מבין שהדבר שמהשפעתו התרבותית אני סולד כל כך גם מושך אותי בו זמנית. עייף מהתמקחויות ומחיפושים אחרי המקומות הנכונים לקנות בהם מוצר זה או אחר אני נמשך לסופמרקטים הנוחים כל כך האלה כמו עש לאש. הם הופכים את דהרמסלה לנעימה יותר עבורי, בו בזמן שבו הם גם גוזלים בהתמדה מהייחוד והאותנטיות שלה. הבחירה שלי אם לקנות בהם או לא, האם להעביר את דהרמסלה את אותו תהליך תרבותי של האחדה שעובר על המערב, היא בחירה תרבותית ומוסרית מהשורה הראשונה.

ג. בקמפוס של דלהי

בקמפוס של אוניברסיטת דלהי הודים צעירים לבושים כמו היפסטרים מעודכנים עם מסגרות משקפיים גדולות ואופנתיות וקארדיגן שיקי (אבל הם גם עשויים לתפוס את הגיטרה ולפרוט עליה ברוב רגש את "זומבי" של הקרנבריז או אחד מלהיטי הרוק האחרים של שנות התשעים).

גם כאן ניתן לחוש את ההשפעה המסיבית של קומפלקס הכסף-השכלה-טכנולוגיה על הנפש המקומית. התנהגות האנשים שונה במופגן מזו של ההודים העניים יותר והמשכילים פחות שפגשתי במקומות אחרים. הקהילתיות והבלתי אמצעיות הפראית שחיברה את כל ההודים שפגשתי בדרכים במה שנראה כמעין מוח כוורת מתואם שהפליאה אותי כל כך (זה היה רובי, נדמה לי, שאמר לי בדהרמסלה, שההודים מחוברים באופן הדוק כל כך בתודעה הקיבוצית הזו, בגלל שלא אמצו את הרעיון המערבי המודרני של Self-Sufficiency: האשליה שכל אחד מאיתנו מתקיים עבור עצמו ויכול לדאוג לעצמו בעצמו. במציאות הקשה הזו הדרך היחידה לשרוד היא על ידי שיתוף פעולה מתמיד.) מפנה דרכה לניכור ידידותי פחות או יותר. הסטודנטים מבלים את זמנם בקבוצות מבודדות זו מזו. אף אחד לא יציק לך כאן. זו לא ההסתחבקות המוכרת, לעיתים עד עייפה, מפינותיה האחרות של הודו.

גם המחלות המודרניות לא מאחרות להופיע. בדהרמסלה פגשתי את קאביטה, סופרת אנגליה ממוצא הודי-פונג'אבי ש"עשתה עליה" חזרה להודו כדי לעבוד על הרומן הראשון שלה תוך שהיא מנהלת בית הארחה בעיר שנמצאת מרחק של מספר עשרות קילומטים מדהרמסלה. הייתה לנו שיחה ארוכה על דרגות השעמום העולות של הנוער ההודי בן המעמד הבינוני והעליון, שאט אט מאמץ את הגישה המשועממת, המפונקת וחסרת הסקרנות שמאפיינת רבים בנוער של המערב.

במשך חודשים בהודו לא פגשתי אנשים שנראו מדוכאים. פגשתי אנשים שחיו בתנאים קשים, שנראו כאילו הם סובלים סבל עז, אבל הם תמיד בקעה מהם חיות, תחושה של שמחה בסיסית על עצם הקיום ונכונות להאבק עבורו. במטרופולין ההודי פגשתי לראשונה בהודו את המצב הזה המאפיין כל כך רבים מאנשי המערב, של תחושת חוסר המשמעות שהינה תוצאה של צורת החיים האורבנית המודרנית והמחולנת.

הקמפוס של אוניברסיטת דלהי מעלה עוד מחשבות מעניינות. הפעם על מושג היופי. הנשים ההודיות היו משך שנים אטרקטיביות פחות בעיני. חשבתי שמדובר במשהו אתני, אבל כאן בקמפוס הבנות חמודות להפליא. לבושן והתנהגותן המערביות כאילו משנות את האופן שבו אני מתבונן בהן  ואני מבין עד כמה מושג היופי שלי מובנה תרבותית (וטכנולוגית) – לא פחות ואולי יותר משהוא מובנה אתנית.

ד. פרספקטיבה חדשה על ישראל

מבנה המסע שלי ישראל-גרמניה-הודו-ישראל ממחיש לי באופן ברור יותר את מקומה של ישראל בסדר הדברים הגלובלי.

בעבר החזרה למציאות המקומית אחרי ביקורים בגרמניה או הולנד הייתה מדגישה את הצדדים המלוכלכים, הפראיים והגסים של ישראל.

הנסיעה היישר מגרמניה הסטרילית להודו הפכה את האינדיה-שוק למודגש בהרבה אבל היפכה את כיוונו של שוק התרבות המתרחש עם החזרה למולדת שלפע נראית מערבית באופן מפתיע.

 המחשבות שאלו יהיו התחושות שיעלו בי עם חזרתי לישראל צצו עוד בהודו ועצמה וגרמו לי כבר שם לשנות את נקודת המבט שלי על ישראל.

מנקודת המבט החדש שיצר משולש גרמניה-הודו-ישראל, ישראל לא נראתה עוד כקיצוניות על גרף שנע בין אירופה לישראל, אלא כנקודת אמצע בין גרמניה להודו. תופעות קצה הופכות לתופעות מרכז. בעוד אני מטייל עם אירופאים וישראלים ופוגש הודים על הדרך חוזרות ועולות אצלי מחשבות ודוגמאות לרעיון הזה של ישראל כנקודת האמצע בספקטרום שבין גרמניה להודו.

חשבתי שישראל מלוכלכלת אבל עכשיו אני מבין שהיא מלוכלכת לעומת גרמניה אבל נקיה לעומת הודו.

חשבתי שקשה לשרוד בישראל אבל עכשיו אני מבין שקשה יותר לשרוד בה מאשר בגרמניה, אבל קל בהרבה מאשר בהודו.

חשבתי שרמת החיים בישראל נמוכה, אבל עכשיו אני מבין שהיא נמוכה רק לעומת גרמניה. לעומת הודו היא גבוהה להפליא.

חשבתי שישראל חמה. אבל עכשיו אני מבין שהיא חמה רק בהשוואה לגרמניה בהשוואה להודו היא ממוזגת למדי. (נקודה שיש לה השלכות רבות ושקשורה לתיאורית חום-קור שחוזרת ועולה בדעתי בחודשים האחרונים ושאני מקוווה להרחיב עליה כאן יום אחד).

חשבתי שאנשים בישראל מתקשרים באופן מאוד פתוח ובלתי אמצעי אבל עכשיו אני מבין שזה רק בהשוואה לגרמנים המנומסים והקורקטים. בהשוואה להודים הישראלים מקפידים על שמירה על מרחב פרטי וריחוק מזרים.

לעומת גרמניה האתאיסטית ישראל נראית כמו מדינה דתית. אבל בהשוואה להודו הדומיננטיות של הדת בישראל נמוכה בהרבה.

חשבתי (במיוחד כשגרתי ברחוב הקישון בפלורנטין) שבישראל צופרים הרבה. זה רק לעומת גרמניה. בהשוואה לנהגים ההודים, הנהג הישראלי שקט להפליא.

 ישראל מתגלה כעוד מקום: לא כזה הראוי להאללה אולי, אבל גם לא כזה שיש צורך לבצע לו דמוניזציה. עוד נקודת אמצע על ספקטרום שנע בין העולם השלישי לעולם הראשון ובין מזרח למערב: תובנה טריוויאלית למדי, עלי להודות, אבל אחת שהשלכותיה עלי היו רבות משהעזתי לשער. המודעות למיקום של ישראל אי שם באמצע הפך את חלק מתכונותיה השונות לנוחות יותר ואת חלקן לפשוט נסבלות יותר. בעוד הביקור בגרמניה העצים את הכעס והאכזבה שלי מישראל, הרי שהמשכו בביקור בהודו הפך אותי לסלחני יותר למדינה הקטנה הזו שנולדתי וגדלתי בה, שמעוררת בי מנעד עצום של רגשות עזים, הפוכים ומבלבלים מאהבה ועד כעס, עד כדי שלעיתים אני רוצה להדוף את נוכחותה מהוויתי, כדי לטהר עצמי מניחוחה העז – אבל אני מבין יותר ויותר שכנראה שלעולם לא אוכל לעשות כך באמת.

אז ישראל נסלחת יותר. אבל האם על רקע הספקטרום העצום שהיא מופיעה בתוכו וכל האנשים המדהימים שפוגשים במקומות אחרים בעולם היא מיוחדת או מדהימה פחות? ההעמקה וההרחבה של האופקים והתפיסה לעבר מקומות ותרבויות אחרות מעמידה את המקומות השונים בהקשרם, אך גם מדגישה את הייחודיות של כל מקום ומקום, אותה ייחודיות שכל כך הייתי רוצה שישראל תשמר, אותה ייחודיות שאולי נאבדת כל הזמן בתוך זרם הרגולציה והגלובליזציה אבל אולי גם נוצרת שוב ושוב מחדש בתהליכי גלוקליזציה או אלוהים יודע איך. אולי… אני לא באמת יודע. וגם אם מהרבה בחינות ישראל נמצאת על אמצע הספקטרום בכמה דברים היא עדיין מבחינתי תחום של קיצון.

לאנשים בישראל יש עדיין את חוש ההומור שהכי מצחיק אותי בעולם.

ישראל היא עדיין המקום שאני מרגיש בו הכי נוח בעולם לעשות שטויות איך שבא לי.

וזה אומר שאני כנראה עדיין מרגיש פה בבית יותר מבכל מקום אחר בעולם.

 ה. התחלה חדשה

הבלוג הזה ראה בחודשיים שחלפו מאז הפוסט האחרון את ההפסקה הארוכה ביותר בתולדות ימיו הקצרים. היום בבוקר, בפעם הראשונה בחודשיים האחרונים התיישבתי מול המקלדת וקיימתי שוב לראשונה לאחר חודשיים את הריטואל הכה מוכר של כתיבה תוך מתן תשומת לב מלאה.

החודשיים הללו היו ההפסקה הארוכה ביותר שלקחתי מכתיבה מאז 1992 והטבעיות וההנאה שחשתי במהלך הכתיבה של הפוסט הזה, תוך כדי החזרה לכתיבה, הזכירה לי ביתר שאת את מה שידעתי כבר מזמן, ושעכשיו בעקבות המסע ברור עוד יותר: שלכתוב זה הדבר שאני הכי אוהב לעשות, הדבר שנולדתי לעשות.

 שבת שלום!

 פוסטים קשורים:

מחשבות גרמניות