על סמים ואנשים – מחשבות מהחלל הפסיכונאוטי

 הפעם הראשונה

כמו כל מצב תודעתי ששונה מהמצב התודעתי הרגיל שלנו, מצבי תודעה פסיכונאוטים הם משהו שקשה לכתוב אודותיו הביתה ("הביתה", כלומר למצב התודעה הביתי והשגור). לכן אנחנו נוטים לבוא לחוויות סמים ראשונות מתוך תחושה של סקרנות, כשהדרך היחידה לללמוד היא להתנסות, לזנק מתוך מצב של חוסר ידיעה למצב של ידיעה.

 הפעם הראשונה שעושים סם חדש היא חציית סף, קפיצה לתוך חלל בלת ידוע שמתבהר רק כשנכנסים לתוך מרחב החוויה עצמו.

 אפשר לחקור הרבה אודות הסם הזה לפני שמתנסים בו. אפשר לקרוא אודותיו או לשאול על זה אפילו רגע לפני:

"בפעם הראשונה שעשיתי DMT אמרתי לעצמי - זה לא סם, זה קסם!". טרנס מקנה.

".בפעם הראשונה שעשיתי די.אמ.טי אמרתי לעצמי – זה לא סם, זה קסם!". טרנס מקנה.

כמה זמן אני ארגיש את זה?

 איך זה מרגיש?

איפה מרגישים את זה? בגוף? בחושים? בתודעה?

זה מפחיד או מרגיע? מעייף או ממריץ? מרעיב או מונע רעב?

וכו' וכו' וכו'

השאלות הללו מאבדות את הרלבנטיות שלהן במהירות לאחר שהאדם פוסע לתוך החלל החדש של הסם. ברגע כשהחוויה התחילה כבר אין צורך לשאול שאלות או לדמיין את החוויה של הסם – כעת אפשר כבר לחוש את הדבר עצמו.  מספר שעות, ולפעמים אפילו דקות או שניות יכולות ללמד אותנו על סם יותר משנים של קריאה בספרים.

ומצד שני, חוויה ראשונה עם סם מסוים יכולה אמנם ללמד המון אודותיו אבל בדרך כלל היא לא מספיקה על מנת להבין אותו באמת. כלומר, אפשר להבין הרבה דברים על סם באמצעות חוויה בודדת, אבל ברוב המקרים אי אפשר להבין אותו לאשורו. החוויה הבודדת לא מספיקה על מנת לגבש עמדה מושכלת באמת. בפעם הראשונה ששתיתי אלכוהול לא באמת הבנתי מה זה אלכוהול, בפעם ראשונה שעישנתי לא ממש הבנתי מה זה קנאביס, ובפעם הראשונה שאכלתי פטריות לא ממש הבנתי מי הן הפטריות.

הסיבה היא שסמים, כמו אנשים, הם ישויות מורכבות. כמו שקשה לגבש רושם מקיף על אדם מפגישה אחת שהאופי שלה נקבע על ידי הנסיבות שבהן נפגשתם, מקום הפגישה, מצב הרוח של הנוכחים והאנשים האחרים בסביבה כך קשה לבודד את ההשפעה של סם מהנסיבות המקיפות את השימוש בו. חווית סם היא משוואה עם לפחות שני נעלמים – הסם, וכל שאר המרכיבים שמייצרים את החוויה. על מנת להבין סם כהלכה, יש צורך לבודד אותו מהנסיבות הספציפיות שבהן חווינו אותו בפעם הראשונה. רק באמצעות שילוב של מספר נקודות מבט ניתן לגבש אודותיו פרספקטיבה. רק כך אפשר להבין סם.

אם אפשר בכלל להבין סם.

כי סמים כמו אנשים הם דבר משתנה. הקנאביס של אדם אחד הוא לא הקנאביס של אדם אחר, והקנאביס של העישון הראשון אינו הקנאביס של העישון ה-50 אינו הקנאביס של העישון ה-500.

אנשים וסמים נמצאים במערכות יחסים דינמיות. כמו מערכות יחסים בין אנשים, אופי מערכות היחסים האלה נקבע בדרך כלל מוקדם בתחילת הדרך: יש קליק או אין. כמו מערכות יחסים עם אנשים, הקשר בין האדם לסם עשוי להפסק אם מערכת היחסים הופכת פחות פוריה או רלבנטית עבור האדם (לסם יש פחות אמירה מבחינה זו). וגם כאן, כמו ביחסים בין בני אדם, עשויים להתפתח יחסים לא בריאים שיצרו תלות בין האדם לבין הסם, זמן רב אחרי שמערכת היחסים ביניהם כבר הגיע למיצוי מלא והפכה למשהו שחבריו הטובים של האדם מתפללים שיעלם מחייו.

תדירות

מה התדירות הנכונה לשימוש בפסיכדלים?

זו כמובן שאלה בעייתית מאוד. התדירות הפסיכדלית משתנה מאוד מאדם לאדם, בין אלו שחווים חוויות פסיכדליות לעיתים תכופות יחסית לבין אלו שלא מעוניינים בהן כלל, ואולי אף רצוי שלא יעברו אותן.

השאלה גם מסתירה בחובה הנחת מוצא בעייתית בנוגע לשימוש בפסיכדלים – שטריפ הוא טריפ הוא טריפ, ושכל חוויה נספרת באופן זהה ביומן החוויות הפסיכדלי. למעשה חוויות פסיכדליות מתחלקות לסוגים שונים. מצד אחד, יש חוויות פסיכדליות רבות עוצמה, אותן חוויות הירואיות שטרנס מקנה הילל ושיבח כמשברות את האגו ומשגרות את האדם למימדים חדשים. ומצד שני יש גם חוויות פסיכדליות עדינות מאוד, חוויות מיקרודוזינג של עשירית טיפה שאנשים מסוימים עושים בהן שימוש יומיומי, כמעין תרופה הומיאופתית המחזקת יצירתיות ואת תחושת החיבור.

נהג לעיתים קרובות לעשות שימוש בכמויות מזעריות של לסד כסוג קטליזטור תודעתי. הכימאי אלברט הופמן.

נהג לעיתים קרובות לעשות שימוש בכמויות מזעריות של לסד כסוג קטליזטור תודעתי. הכימאי אלברט הופמן.

כמובן שהתדירות הרצויה לחוויות הרואיות ולחוויות מיקרודוזינג שונה בתכלית. בעוד שחוויות הירואיות הן משהו שרוב הפסיכונאוטים מעדיפים להתנסות בו לעיתים רחוקות בלבד, יש, כאמור, גם מי שעושים במיקרודוזינג שימוש כחלק מחיי היומיום.

באופן גס ניתן לחלק את עולם החוויות הפסיכדליות לשלוש רמות שונות. (לצורך הנוחות השתמשתי באסיד כקנה המידה לטבלה הזו. אני נותן כאן הערכה בטיפות על פי טיפה היפותטית בעוצמה של 100 מיקרוגרם)

5-30 מיקרוגרם – מיקרודוזינג. חוויה עדינה יחסית. 1/20 עד רבע טיפה.

50-250 מיקרוגרם – חוויה פסיכדלית בעוצמה בינונית. חצי טיפה עד טיפה וחצי.

400 מיקרוגרם ומעלה – מנת היי-דוז. ארבע טיפות ומעלה.

החלוקה הזאת בעייתית מכל מיני בחינות. ראשית כל משום שבנסיבות מסוימות חווית מיקרודוזינג עשויה להפוך לחוויה עוצמתית יחסית בעוד שגם 400 מיקרוגרם לא תמיד מבטיחים חוויה הירואית. אנשים שונים חווים סמים באופנים שונים בזמנים ובנסיבות שונות. ובכל זאת, היא כן מרמזת על כך שכל אחת מהמנות הללו ממלאת פונקציה שונה בעולמו של הפסיכונאוט.

חוויות מיקרודוזינג משמשות במידה זו או אחרת כחלק מחיי היום יום: הן יכולות להעשיר חוויות שונות ולשמש במגוון פעילויות: כתיבה, נגינה, פעילות גופנית, הרפיה, טיול בטבע, ניקיון בית ועוד. היחסים עם האגו לא משתנים בצורה משמעותית.

חוויות בינוניות בעוצמתן הן החוויות הפסיכדליות ה"סטנדרטיות" כפי שרוב האנשים מכירים אותן. הן יכולות להתאים למסע עם חברים בטבע, למסיבה, לטקס או למגוון אירועים מיוחדים אחרים שבהם האדם מפריש עצמו מחיי היום יום, אבל עדיין נמצא בתוך המסגרת של העולם הזה. היחסים עם האגו עשויים להשתנות במידה ניכרת אבל מבנהו הכללי של האגו עדיין נשמר.

חווות היי-דוז, שטרנס מקנה כינה אותן "הירואיות" הן חוויות בעוצמה גבוהה כל כך שלא ניתן ובלוא הכי לא רצוי לשלב אותן במסגרת של העולם הזה. אלו חוויות עוצמתיות שכדאי לעבור אותן אך ורק בסביבה תומכת ובטוחה לחלוטין. אלו חוויות שבמהלכן האגו עשוי להמחק לחלוטין ושמתרחשות בהן לעיתים חוויות מיסטיות משנות חיים.

התדירות הרצויה משתנה בהתאם לגודל המנה. ככל שעולה גודל המנה, כך כמובן יעלה גם הזמן המומלץ לריווח בין חוויה לחוויה. לדוגמה, פעם בחודש זו תדירות גבוהה מאוד לטריפ הירואי אבל היא לא תדירות גבוהה לחווית מיקרודוזינג.

לסיכום, אין תדירות מומלצת אחת לשימוש בחומרים פסיכדליים. יש אנשים שיעשו בפסיכדלים שימוש יומיומי ויש מי שמעדיפים לשמור אותם להזדמנויות מיוחדות, פעם בכמה שנים, אולי רק פעם אחת בחיים. תהיה התדירות הרצויה לכם אשר תהיה, את משק הפסיכדליה הביתי אפשר ורצוי לכלכל תוך כדי התחשבות במצב הנוכחי בחיים, ובשאלות כמו מה אנחנו רוצים להפיק מחומר מסוים ואיזו סוג של יחסים היינו מעוניינים לטפח איתו.

 על סמים ודעות קדומות

אם נקבל לרגע את העמדה הילידית שלכל צמח משנה תודעה יש ספיריט ששוכן בו, הרי שאין בעולם הרבה ישויות שאנשים חשים כל כך בנח להחזיק כלפיהם בדיעות קדומות ומכלילות כמו כלפי סמים.

טהרנות פסיכופרמקולוגית היא עמדה נפוצה בהרבה ממה שנהוג לחשוב, אם מישהו בכלל נוהג לחשוב על הנושא. לטוב ולרע, קשה למצוא אנשים שאין להם דעות קדומות שליליות על סמים אלו או אחרים. בדרך כלל, ככל שיש לאותם אנשים פחות ניסיון עם סם מסוים, כך הדעות הקדומות שלהם לגביו יהיו מוצקות יותר. אנשים שאין להם כל ניסיון עם חומרים מסוימים נוטים להחזיק בדעות הקדומות המוצקות ביותר אודותיהם.

רוב האנשים אוהבים לחלק את הסמים לסמים טובים וסמים רעים, או קדושים וטמאים. הם אוהבים לחשוב שהסמים שהם עושים הם הסמים הטובים והסמים שאנשים אחרים עושים הם הסמים הרעים, למרות שקורה שהם מתנסים בסמים הרעים ואז הם לפעמים ירגישו רע לגבי זה.

מוות בעינויים למעשני טבק. הסולטן מוראד הרביעי.

מוות בעינויים למעשני טבק. הסולטן מוראד הרביעי.

ככה חינכו אותנו כמובן. חינכו אותנו שיש כמה סמים לגיטימיים (אלכוהול, ניקוטין וקפאין), וסמים רעים ולא לגיטימיים. כמובן, בתוך הקבוצה של הסמים הרעים יש סמים רעים יותר וסמים רעים פחות. בעוד שעישון מריחואנה מתקבל בחברה שלנו בסלחנות יחסית, הרי שקוקאין מעורר אימה וזעם רבים יותר בציבור, ואילו הירואין וקראק נחשבים לשטן האולטימטיבי שאפילו שוחרי לגאליזציה מתנגדים לו לרוב נחרצות. ועדיין, הדעות הנחרצות הללו נוטות לעיתים קרובות להשתנות לאורך השנים. מריחואנה נחשבה פעם לסם נורא מאוד, כזה שיוציא אותך מדעתך ויגרום לך לרצוח את דודתך. היום איש כבר אינו מאמין למעשיות הסבתא האלה. מעשני טבק רוסים הסתכנו פעם בגלות, ראשיהם של נתינים סיניים שהמרו את האיסור האימפריאלי על עישון טבק שופדו על גבי חניתות ואילו הסולטן העותומאני מוראד הרביעי גמל על החטא הנורא של עישון הטבק בעינויים למוות.

לסמים רעים באמת, כמו קראק והירואין, יש שמות מפחידים מספיק שרוב האנשים יעדיפו להתרחק מהם כמו ממחלות מין, מבלי לשקול יותר מדי בגוף העניין. יש לכך כמובן סיבה. סמים הם דבר מסוכן וסמים מסוימים כמו הירואין או קראק מסוכנים במיוחד וכבר חרבו את החיים של לא מעט אנשים שלא פחדו מספיק. פחד ככלות הכל, הוא מנגנון הגנה אבולוציוני מהמעלה הראשונה.

אז אנשים מספרים לעצמם את הסיפורים על הסמים הטובים והסמים רעים. לא חסרים סיפורים.

יש צרכני אלכוהול שמספרים לעצמם שמריחואנה מורידה לך את המוטיבציה. ויש צרכני קנאביס שחושבים שאלכוהול עושה אותך אדם אלים וגס רוח. (שני הסמים יכולים לעשות את זה לאנשים מסוימים, זה לא אומר שזה מה שהם עושים). יש אנשים שלוקחים ריטלין כל יום ולא יגעו לעולם בטריפ. יש אנשים שלוקחים טריפים ולא יחשבו לעולם לגעת בריטלין. על העובדה שריטלין שימש בתקופה מסוימת במחקר הפסיכדלי כסוג של תחליף לאסיד בכמויות קטנות רוב האנשים האלה כמובן לא יודעים.

הנה רשימה של  סמים, חלקם מקובלים יותר בחברה שלנו וחלקם פחות. קראו אותה וחשבו על כל סם, מה הדעה שלכם עליו? האם זה סם חיובי או שלילי? האם אי פעם התנסיתם בסם הזה? האם הייתם שוקלים לעשות זאת?

אלכוהול, קנאביס, מבסוטון, סירוקסט, קפה, ריטלין, מיץ גת, אפדרין, ציפרלקס, אמפטמינים, ברביטורטים, לסד, פטריות, 2CI, 2CB, זנקס, פיוטה, מסקלין, גת, חגיגת, ניקוטין, קוקאין, הירואין, קראק, קרוקודיל, איבוגה, איוואסקה, קטמין, PCP, GHB.

סביר להניח שחלק מהסמים ברשימה נראים בעיניכם סימפטיים או מסקרנים יותר, חלק פחות וחלק אתם בכלל לא מכירים. ומה לגבי הסמים שרק השם שלהם כבר מעורר בכם אימה?

מעטים האנשים שאין להם שום דעה קדומה על אף סם. בדרך כלל זה לא סוג האנשים שתרצו להסתובב איתם, כי אנשים שאין להם שום דיעה קדומה על אף סם נוטים להיות אנשים שצריכת הסמים שלהם יוצאת מגדר איזון.

הירואין גרם לו להרגיש ששום דבר לא מאוד חשוב לו. אלכסנדר שולגין.

הירואין גרם לו להרגיש ששום דבר לא מאוד חשוב לו. אלכסנדר שולגין.

מצד שני צריך לזכור שאף אחד מהסמים האלה הוא לא השטן בכבודו או בעצמו, לא משנה מה מנסים לומר לנו. הם בסה"כ מולקולות פסיכואקטיביות שמעבירות את התודעה והגוף של האדם דרך חוויה מסוימת. לחוויה הזו יש ערך מסוים, שתלוי בעיקר במה אנחנו לוקחים ממנה. השאלה האם אנחנו מעוניינים לצרוך את הסם הזה פעמים נוספות, או אפילו פעם אחת בודדת היא שאלה שונה לחלוטין, ובמקרים מסוימים התשובה יכולה להיות "לא" החלטי.

אין הרבה אנשים שמסוגלים לבוא לסמים בלי דעות קדומות בלי לפשל וליפול לאורך הדרך – הניסיון לעשות זאת היה מנת חלקם של לא מעט פסיכונאוטים שביקשו לבקר אישית כל פינה של התודעה במסע המחקר הפנימי שלהם. לירי  הרגיש חובה לנסות הירואין אחרי שבורוז' וגינסברג עשו זאת, אבל לאחר מספר חוויות חש שהסם קונה בו שליטה והשמיד את המלאי שהיה בידו. שולגין  התנסה גם הוא בהירואין, אך החליט כנגדו לדבריו משום שתחת השפעת הסם שום דבר לא היה חשוב מאוד עבורו. הסיפור שלהם ושל עוד פסיכונאוטים אחרים שהתנסו בכמעט כל סם אפשרי והמשיכו הלאה בדרכם הפסיכונאוטית מלמד אותנו שזה אפשרי לנסות כמעט כל סם בלי להרוס את החיים שלך. אפשרי, אבל לא לכל אחד, לא נטול סיכונים ולא בהכרח נכון, וזו אולי חלק מהסיבה מדוע דעות קדומות על סמים הן כל כך שימושיות עבור החברה שלנו, גם כשהן לעיתים קרובות מוטעות מיסודן.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Guy Eliav  On 12 בספטמבר 2013 at 11:36

    עידו שלום שמי גיא אליאב , קורא של האתר שלך , ויש לנו אפילו שתי חברות יקרות משותפות : נעמי ורחלי מ גלים  ( הציפה ) . איך או היכן אפשר להשיג את לפסיכונאוט? חתימה טובה      Guy

    ________________________________

  • אופק  On 12 בספטמבר 2013 at 19:45

    אתה עושה כאן שני מהלכים:
    1. מנסה לטשטש את הגבול בין חווית הסם לחוויה דתית (תפילה או למוד המקורות. או אפילו אהבה.
    2. מנסה ליצור האנשה של סמים פסיכדליים (להכיר את הפטרייה, נשמה שנמצאת בתוך הסם).
    שני המהלכים האלה קשורים היטב והסיבה היא זו: בניגוד לחוויה דתית ובניגוד לאהבה, בחווית נטילת הסם אין מפגש עם 'מישהו' אלא עם 'משהו'. החוויה שאדם עובר עם הסם היא פרטית לגמרי. ייתכן שאדם ייקח סמים עם חבריו, ועדיין אלה יהיו כמה פרטים שחווים חוויות נבדלות ורק במקרה נמצאים באותו חלל.
    תובנות, חוויות הבנות ומצבים שאי אפשר לתאר, אלו מצבים מכאניים ולא אינטרפרסונאליים. גם כשאדם עולה על רכבת הרים או מטיס מטוס סילון הוא עובר חוויות מדהימות שאי אפשר לתאר אלא רק לחוות. וגם כשאדם חולם. ובכל זאת, בחוויה דתית כמו תפילה למשל וכמו לימוד המקורות (כי הרי גם על התורה נאמר שכל לימוד בה הם חוויה חדשה ולא חזרה על הקיים. שבעים פנים וכו) יש מפגש עם מישהו, עם מי שאמר "והיה העולם". התגלות השם ביהדות הייתה חוויה קולקטיבית, מעמד הר סיני, לא פרטית. דבר דומה קורה באהבה. ומתוך כך שאלו חוויות זוגיות או קולקטיביות, נוצרת הזיקה הייחודית שחסרה במקרה שאדם נוטל סמים. לכן, מתפתחת גם אותה תלות הרסנית שרבים מנסים להימנע ממנה (התמכרות). כי הסם מכניס אדם למפגש ריק, עם אין. הוא רק יוצר סימולציה של מפגש. סימולציה לעולם לא תרווה את הנפש, כי הנפש רוצה אמת, לא זיוף. ולכן החזרה על השימוש בסם , מפני החסר שלא ולא מפני המלאות.
    גמר חתימה טובה

  • בעז יניב  On 14 בספטמבר 2013 at 8:06

    הפוסט הזה בעצם מתחבר לאיזו שיחה מתמשכת שלנו, ובכל זאת אעיר כמה הערות כאן:
    1.) "סמים"- הגדרה גרועה ביותר לטעמי שנופלת בדיוק להגדרות ש*ה*מדינה רוצה שנחיה בתוכן. אתה מראה את זה בצורה טובה כשלאורך כל הפוסט אתה קורא לכל סוגי המולקולות שיש להן נגיעה כלשהי לתודעה שלנו "סמים", מדוע? האם קפה-פטריות-קריסטל מת' באמת יותר קשורים אחד לשני מאשר כיסא-גלשן-אסלה? לטעמי הקטגוריה המאחדת הזאת היא מקור בעיתי ביותר ונועדה לטשטש את השוני בין החומרים השונים. האם הסיבה שהרואין לא חוקי היא אותה סיבה שפטריות אינן חוקיות? אנחנו מתעסקים כאן בהשערות כמובן- אך ההשערה שלי היא שהסיבות שונות בצורה מהותית.
    2.) נדמה שאתה שוכח לשאול את השאלה החשובה מכל "מדוע פסיכונאוטיקה?" כלומר למה אנחנו בודקים בכלל את התודעה שלנו? והתשובות על השאלה הזאת הן תשובות מגוונות שמתוכן נובע יחס שונה בצורה מהותית למשני תודעה. אם באמת המטרה היא מחקרית כמו מדען כלומר לבדוק את מצבור האפשרויות ללא שיפוט סובייקטיבי אז מדובר במצב אחד, אם מדובר במוטיבציה רוחנית או אפילו פסיכולוגית כלומר להיטיב את חייו הנפשיים של הפסיכונאוט (במפרמטרים שלרוב אפשר למדוד בצורה איכותנית וכמותית כמו שנעשה בניסוי הפטריות לטיפול בחרדה טרום מוות בהופקינס) סביר להניח שפסיכונאוט מסוג זה יפתח חיבה מסוימת לסוג מסוים של שינוי תודעה (כמובן במידה והוא אכן אדוק בשאיפתו הרוחנית והנפשית להיטיב את חייו).
    3.) אתה כותב: "אם נקבל לרגע את העמדה הילידית שלכל צמח משנה תודעה יש ספיריט ששוכן בו, הרי שאין בעולם הרבה ישויות שאנשים חשים כל כך בנח להחזיק כלפיהם בדיעות קדומות ומכלילות כמו כלפי סמים." אך יש במשפט זה מתיחה לא הגיונית של ההיגיון הילידי, הספיריט כמובן מיוחס למשפחה הפסיכדלית שבאה מהאדמה ולא לכל מני מולקולות שבאו אלפי שנים מאוחר יותר. לדעתי גם אם לא במודע אתה בכוונה מתעלם מקטגורית: חומרים מהטבע (אופיום הוא כזה כך שזאת לא קטגוריה סגורה לפסיכדליה) וחומרים מסונתזים. לטעמי חלק מהניסיון בפוסט הזה הוא טשטוש הגבולות בין כל סוגי החומרים משני התודעה וגם אם ישנן גבולות ברורים (שלא בטוח על מה הם מראים ועל זה אפשר להתווכח אבל ברור שיש משהו מהותי שונה בין משהו שנוסה ב3000 שנה האחרונות על ידי תרבויות קדומות ומודרניות כאחד ובין סם שקיים חודשיים ב*שוק*) אתה מעדיף בפוסט הזה לא לעצור ולהצביע עליהם ועל כך שיכול להיות שיש גם סיבות מוצקות לדעות שונות על חומרים משני תודעה.
    4.) למרות כל האמור לעיל ברור שאיני חושב שמי שיתנסה בחומרים שאינם ממשפחת הפסיכדלים נידון לכך שחייו יהרסו, זהו מיתוס טיפשי. אני כן תוהה לגבי המוטיבציה של אותו אדם לצריכת החומרים ורמת החיבור הנפשי והרוחני שלו בעת שהוא צורך חומרים אלו.
    5.) הנתיב שאני מצאתי בזכות הפסיכונאוטיקה הוביל אותי לטהרנות מסויימת, טהרנות זאת מופנה כלפי הגוף שלי והתודעה שלי מתוך ניסיון לשמר את התחושה שהם מרכיבים יחד את המקדש שאני חי בתוכו. הטהרנות שלי לא מופנת כלפי בחירות של אנשים אחרים (למרות שאני לא לבירטריאן ומאמין ברגוליציה של משני תודעה), אני כן חושב שהדיון הזה על האם דעות אלו הן דעות קדומות או דעות שיש להן ביסוס פילוסופי רעיוני מסוים הוא דיון חשוב לשני הצדדים.
    6.) יש עוד הרבה מה לכתוב, אבל הדיון הזה כנראה ימשך עוד כמה שנים טובות גם כך… 🙂

  • Ido Hartogsohn  On 18 בספטמבר 2013 at 19:53

    אופק שלום,

    ראשית כל על כך שחוויה פסיכדלית המושגת באמצעות פטריות מסוגלת לחולל חוויה דתית מלאה כבר עמדו חוקרים רבים. בשנות השישים היה זה פאהנקה שחקר ומצא שפטריות פסילוסיבין עוררו אצל הנבדקים שלו חוויות שעומדות בכל הקריטריונים של החוויה המיסטית על פי המחקר. מחקרים שנערכו בשנים האחרונות בג'ון הופקינס איששו ממצאים אלו.

    מעבר לכך ברצוני לחלוק גם על הרעיון שאנשים שנמצאים בחווית סם בהכרח מבודדים זה מזה. כל מי שהיה בטקסים אנתאוגנים שבהם המשתתפים מתעלים יחדיו באמצעות שירה או באמצעים אחרים יודע שזה רחוק מלהיות המצב. במקומות הללו ניתן למצוא חוויות רוחניות קולקטיביות מהסוג שהיו כנראה לדעתך בהר סיני, ולא לחינם נקרא אחד החומרים באיוואסקה על על ידי חוקרים "טלפאתין".

    מעבר לזה, לדעתי, ולדעת אנשים נוספים שחקרו את החלל הפסיכונאוטי ניתן למצוא בחוויות הללו, בעיקר בעבודה עם צמחי כח, נוכחויות של ממש. אני לא אנסה לשכנע אותך כאן בזה, כי אלו דברים שקשה עד בלתי ניתן להוכיח אותם, ושמבוססים יותר על חוויה של מי שיודע במה מדובר. עבורי הנוכחות הקיימת בחווית פטריות ברורה ונוכחת יותר מזו שבלימוד מספרי תורה.
    אבל זה כבר אולי עניין אישי…

    לבסוף ברצוני להביע את מחאתי למול התיאור שלך את החוויה של משני תודעה כמפגש עם ריק שלכן מביא להתמכרות. לטעמי התיאור הזה שוב חוזר לקלישאות של העיסוק בחומרים אופיאטים או ממריצים. הברצוני להזכיר שחומרים פסיכדלים מהסוג שהבלוג הזה עוסק בהם אינם מובילים להתמכרות על כל המידע הקיים בידינו, ובעובדה שאנשים מבקשים לחזור אליהם (לרוב בהפרשים של חודשים או שנים בין חוויה לחוויה) אין כדי להצביע על התמכרות יותר משתורה חזרה ללימוד התורה על התמכרות ללימוד תורה…

    שיהיה חג שמח,
    עידו

  • Ido Hartogsohn  On 18 בספטמבר 2013 at 20:07

    בעז,
    אז הפוסט הזה בהחלט יושב בעומקים של השיחה המתמשכת שלנו, ואנסה לענות לך כאן כמיטב יכולתי.
    1. סמים – מילה גרועה, אני מסכים. מה שכן משותף לפטריות, הירואין ואלכוהול זה שכולם זה חומרים משני תודעה. יתכן שזה ביטוי עדיף, אבל אני בוחר להשתמש במושג "סמים" מטעמי נוחות למרות כל הבעייתיות שלו. הייתי מוסיף לו כוכבית איפשהו ב"תחילת" הבלוג הזה כדי להבהיר עד כמה הוא בעייתי.
    2. אני לא שוכח לשאול. אני פשוט לא שואל את זה כאן. הפוסט הזה מוקדש לעניינים אחרים. כמובן שהנושא הזה ראוי מאוד ודורש פוסט משל עצמו…
    3. אני מסכים באופן כללי. וההבדל בין פטריות לאסיד למשל כידוע הוא בספיריט שנמצא בפטריות ולא נמצא באסיד. ובכל זאת אני הולך בעקבות שולגין ורואה בכל מולקולה סוג של ישות. אולי לא ספיריט במובן שבו אני רואה ספיריט בפטריה, אבל בהחלט צורת הסתכלות, תחושה וחשיבה מסוימת על העולם שנובעות מהמולקולה הזו. ספיריט מדרגה נמוכה ובסיסית יותר אולי, אולי כזו שאפשר לראות אותה כמכאנית לחלוטין (ורוב האנשים יראו אותה כך) אבל בעיני הרוח טבועה בחומר לכל דרגותיו, וגם במולקולה יש חיות ולכן אני בוחר לראות גם שם ספיריט, אף אם בסיסי במהותו.
    4-6 תודה לך. ומקווה שנעוד נרחיב עליהן בהמשך 🙂
    עידו

  • מומו  On 18 בספטמבר 2013 at 20:14

    מעניין

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: