בעיר ההרגה הגלובלית

הלהבות ביערות האמאזונאס הבוערים עשויים להזכר בהמשך כציון דרך בהתפתחות משבר האקלים. דיונים על חוסר היכולת להמחיש את דחיפות המשבר האקולוגי מצביעים לעיתים קרובות על אופיו המופשט שמקשה למצוא אימג' או אירוע אחד שלוכד את דחיפות מצב החירום הגלובלי. נדמה לי שהשבוע האימג'/אירוע הזה – השריפה של הריאות של הכוכב — נמצא. שבתי הביתה אתמול מאוחר בלילה, לקול זעקותיו של הפיד של הפייסבוק. האלגוריתם הקפיץ לי בזו אחר זו שורה של ידיעות על שריפת האמאזונאס. הרגשתי שאין לי ברירה אלא ללייקק, ולו כדי להיות חלק מהאירוע ולהביע את תמיכתי בלומר לאלגוריתם "זה חשוב". ללחוץ, לנשום ולשאוב לתוכי פוסט אחר פוסט, למרות שכל פוסט כזה כזו היה כמו דקירה היישר לתוך הלב. הייאוש, הכאב והסבל ניבטו מכל עבר כאילו הפיד כולו נמצא בעיצומו של פוגרום. עיר הרגה גלובלית. זעקה קולקטיבית שמפלחת את הפיד. שעות ספורות קודם לכן הטקסט שהעליתי בתחילת השבוע על התמודדות תודעתית עם משבר האקלים התפרסם גם במגזין העין השביעית. ההדים שהטקסט הזה הפיק, ושהפתיעו גם אותי, שכנעו אותי עוד יותר שמעבר למשבר האקלים עצמו, אנחנו נמצאים במשבר תודעתי חסר תקדים. המשבר של הדכאון וההתמודדות הנפשית עם משבר האקלים עשויים להפוך למשבר בריאות הציבור החריף ביותר של המאה ה-21, כזה שמשאיר מאחוריו את הסרטן, מחלות הלב, הסכרת, ואולי אפילו למרבה האירוניה את השפעותיו הישירות של משבר האקלים (לפחות בזמנים ומקומות מסוימים). התרבות שלנו לא ערוכה להתמודדות ישירה וקרובה עד כדי כך עם פגמיה ושאלת כיליונה האפשרי והמתקרב. והשאלה שעומדת על הפרק היא לא פחות מהדימוי העצמי של האנושות והסיפור שהיא מספרת לעצמה על זהותה. מההיסטוריה ומהשיח הפוליטי מוכרת לנו דמותה של שנאה עצמית יהודית (או כזו של לאומים אחרים), משיח בריאות הנפש אנחנו מכירים את השנאה העצמית של מכורים ואנשים פגועים. משבר האקלים חונך סוג חדש וחסר תקדים של שנאה עצמית – תיעוב עצמי קולקטיבי שהחלקים מתרחבים במין האנושי חשים מול עצמם, מול ההרס שאנחנו זורעים בכוכב, וחוסר היכולת להפסיק. הידיעה שאנחנו וההרגלים שלנו כמו אכילת בשר ושריפת דלקים הם שגורמים זוועות מהסוג שמתרחש באמאזונאס כרגע. שנאה עצמית שהיא פרי העיוועים של משבר הציביליזציה. לאחר מאתיים שנה של מאניה של קדמה, שהחלה בתקופת ההשכלה ובהכרות של כוחותיה העצומים של הרוח האנושית, המין האנושי בסכנה של נפילה לתוך דיפרסיה עמוקה מתוך הכרה במגבלותיה ופגמיה העמוקים של הרוח והחברה שלו.

ההתפשטות של התיעוב העצמי הציביליזטורי היא תפנית תודעתית שלא ניתן להפריז בחשיבותה. כרגע היא מוגבלת לאיזורים מצומצמים יחסית של הציבור העולמי, אבל ככל שמודעות לחריפות משבר האקלים תשקע היא עשויה לחלחל לחלקים נרחבים באוכלוסיה. גם  כאן, נדרשת החכמה של הדהרמה, ללמוד להעניק חמלה לעצמנו ולאנושות שסביבנו. לדעת שאנושות ממאירה אין פירושה שאנשים ממאירים מטבעם. אלו המערכות הטכנו-כלכליות והתרבותיות הדומיננטיות שמשוות לאנושות את דמותה של מפלצת שגורמת לנו להירתע בבהלה מהמראה, ואנחנו צריכים לדרוש לשנות אותן מהיסוד. חזרתי אתמול בלילה לזעקות של הפיד, והן קרעו לי את הלב. מתפלל לשלומה של האנושות ושל הכוכב שלנו.

מצרף כאן שוב קריאה דחופה לכל מי שהכוכב שלנו והחיים בו יקרים לו לשאת תרומה לארגונים שנלחמים באירועי הזוועה האלה ולשקול להצטרף לתנועה הגלובלית למלחמה על עתיד החיים בכוכב.

Amazon Watch

350.org

Extinction Rebelllion

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • גלעד מרגלית  ביום 2 בספטמבר 2019 בשעה 18:26

    שוב תודה עידו. גם אני משתמש לאחרונה במונחים של מאניה דיפרסיה קולקטיבית והתנהגות ממארת קולקטיבית בכדי לתאר את מה שקורה ברמה הפסיכולוגית -חברתית. ככל שיותר אנשים יפיצו את התובנות הללו יש סיכוי שאנשים יעשו את הקשר…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: