כשברבור שחור מתנגש בהיסטוריה: יומן קורונה 20.3.2020

 לפוסט הקודם בנושא הקורונה: פוסט בידוד

 בשלישי בצהריים התקנות הוחרפו שוב. הפעם נאסרה היציאה לטבע, השוטטות ברחובות וגם המפגשים אישיים עם חברים ובני  משפחה. עברנו למצב צבירה חדש. חברה שנצורה בבתים, מנותקים אחד את השני, בפיקוח השב"כ והמשטרה. כך זה קרה, צעד אחר צעד, הדלפה לאחר הדלפה, ותוך שבועיים נכנסנו למצב חדש שאיש לא יכל לדמיין אותו קודם. גם התקנות של שלישי היו רק שלב ביניים, לקראת הסגר המלא, שנכנס אתמול בלילה. אלו ימים חסרי תקדים ואנחנו עומדים בפתחה של מציאות חדשה שאנחנו רק מתחילים לחוש ולהבין את משמעויותיה.

 

.כשברבור שחור מתנגש בהיסטוריה

בשבועיים האחרונים המציאות השתנתה ללא הכר. בעוד הקורונה מגבירה הווליום, קרסו החוקים המוכרים בזה אחר זה: גבולות נסגרו, אירועים התבטלו, דפוסי התקשורת השתנו, וחירויות הפרט הוגבלו. הכל  קרה כל כך מהר ואנחנו נמצאים לפתע בפתחו של עולם חדש. והדבר המדהים ביותר הוא הפתאומיות הלא צפויה בה כל זה קרה. הפתאומיות בה מופיע ברבור שחור כזה שאף אחד לא צפה.**

מרתק להתבונן על מה שקורה לעולם ברגעים האלה: איך אובייקט לא צפוי מופיע משום מקום, מתנגש במסלול של ההיסטוריה, מסיט אותה ממסלולה וזורק אותה לכיוון חדש לחלוטין.

כשברבור שחור מתנגש בהסטוריה מופיעים סדקים במבנה המציאות. משהו במימד הזמן-חלל נפרם. צירי הסיבתיות, ההיגיון, והסדר שמחזיקים במקומו את העולם המוכר יוצאים לפתע ממקומם. מציאות שלמה שוקעת אל המעמקים, ובמקומה עולה אל פני השטח מציאות מסוג חדש.

כשברבור שחור מתנגש במציאות הכל תופס כיוון חדש: הכלכלה, החברה, התרבות. בין רגע התרבות כולה מקבלת דגשים חדשים: נושאים ומושגים איזוטרים (כמו ברבור שחור, אפדימיולוגיה, וירוס קורונה או בידוד) הופכים למשהו שכולם מדברים עליו. אנשים אחרים מקבלים נראות (מנכ"ל משרד הבריאות חשוב יותר משר הבטחון). פרקטיקות שקיבלנו כמובנות מאליהן, כמו לחיצת ידיים, נשיקה על הלחי עם מכרים או חיבוק לסבא וסבתא, הופכות לפשע נגד המוסר.

כשברבור שחור פוגע במציאות, הבלתי מתקבל על הדעת הופך להיות הנורמלי מחדש וכולם מסתגלים. המציאות כולה משנה את צורתה על מנת להכיל את המצב החדש. מוסדות תרבותייים כמו המשרד, בית ספר והאוניברסיטה עוברים כולם מטמורפוזה ונולדים מחדש במרחב הוירטואלי.

והכל כאילו ממשיך, אבל שונה. הפוליטיקאים ממשיכים לעשות פוליטיקה, והעסקים ממשיכים לעשות עסקים, והעבודה נמשכת וגם הלימודים לא נפסקים – אבל הכל אחרת, מנקודות בסיס אחרות, בשיפוע אחר. העסקים שמרוויחים והעסקים שמפסידים הם אחרים. הרעיונות הפוליטיים המתקבלים על הדעת, והרעיונות המגונים הם אחרים. במקום התרבות הישנה מופיעה תרבות קורונה: כתבות מה לבשל בבידוד, מה לצפות בבידוד, מה לעשות עם ילדים בבידוד ואיך לתחזק זוגיות בבידוד. הצגות שמתקיימות בבידוד, יצירו מחול ללא מגע.

בעצם זה המהלך הקלאסי של המד"ב והספרות הספקולטיבית. לוקחים מציאות מוכרת, משנים בה אלמנט אחד קריטי כמו הופעתו של וירוס מדבק, ובוחנים איך העולם כולנו מתעצב מחד על מנת להכיל את האלמנט החדש הזה: איך נראה עולם שניתן לצפות בו פשעים לפני שבוצעו? עולם שהרובוטים בו מפתחים תבונה? עולם שמופיעים בו מוטאנטים עם כוחות על טבעיים?

בניגוד לשפעת הספרדית או למגפת השחורה, וירוס הקורונה מופיע בחברה שיש לה עולם תרבותי עשיר של סרטי אסונות, סרטי מד"ב. כולנו עברנו הכנה מדוקדקת לאסון הזה באמצעות עשרות, מאות ואלפי שעות צפיה בסדרות ובסרטים הוליוודים. חלק ממה שהופך את הסיקור של הוירוס למהפנט כל כך הוא התחושה הסוריאליסטית שהמציאות הקולונועית והטלויזיונית שצפינו בה במשך עשורים כאילו פולשת לתוך חיי היום יום שלנו בבת אחת.

מה שקורה עם הקורונה מזכיר יותר מכל סדרה קיצונית או סרט אסונות. וירוס חדש מופיע על הכוכב: כל מערכת התעופה הגלובלית משתתקת, גבולות נסגרים, הרחובות מתרוקנים מאנשים, מסעדות ובתי קפה נסגרים בזה אחר זה, כל האוכלוסייה נכנסת לבידוד, משבר כלכלי אדיר מימדים מופיע באופק, בינתיים מדינות ממשיכות להתקוטט זו עם זו כהרגלן בזמן שהאנשים הקטנים תומכים זה בזה. ממשלות מטילות אמצעי מעקב חדשניים על אזרחים מפרי בידוד בעוד אחרים חוששים לעתיד הדמוקרטיה. בתי ספר ואוניבריסטאות עוברים ללימודים אונליין, מופעיי תאטרון ומחול עוברים לרשת וכולם מתגעגעים נורא לחזור להפגש ולגעת אחת בשני, דור חדש של ילדים גדל בבידוד מהעולם, בלי חברים או משפחה מורחבת ועם מאפיינים פסיכולוגיים חדשים ומוזרים. אולי יש להם כוחות על טבעיים? קליפהנגר. עונה 2.

 

מאקסטזה אפוקליפטית לדכאון חרדתי

ביום שלישי, כשהסגר הוטל לראשונה האסימון נפל סוף סוף. "אני לא יודעת אם אני מרגישה אקסטזה אפוקליפטית או דכאון חרדתי," היא אמרה. הצעד האחרון והקיצוני הזה הגיע אחר שבועיים של התרגשות הולכת וגוברת מההתקדמות המרשימה של צבאות הקורונה והנסיגה המבוהלת של כוחות הציביליזציה מהמרחבים הציבוריים.

הכל קורה כל כך מהר

שווה להזכר לרגע מה התרחש פה בשבועיים האחרונים וכמה מהר כל זה קרה. ברביעי ה-4 למרץ, הוכרזו מגבלות על השבים מאירופה ואיסור כנסים של מעל 5,000 איש. חמישה ימים מאוחר יותר, בשני ה-9 לחודש, הוכרז על בידוד לכל השבים מחו"ל (בשלב זה גם כנסים של 2,500 איש הפכו לבלתי לגיטמיים). ביום חמישי ה-12 לחודש הוכרז על ביטול הלימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות (ואיסור על התקהלויות של מעל 100 איש).  וביום שבת ה-14 לחודש הוכרז על סגירת כל בתי התרבות והעינוגים ממוזיאונים למסעדות ובתי קפה ומעבר למתכונת חירום שמצמצמת כל סוג של מגע חברתי: אפילו בקבוצות קטנות, ובתוספת הודעה על מעקב אחר תושבי המדינה. ביום שלישי ה-17 לחודש שוב קפצנו מדרגה – הפעם נאסר גם לצאת לגינות הציבוריות, לשוטט ברחובות, וגם לארח חברים או משפחה. אתמול בערב ה-19 לחודש הוטל הסגר המלא. אין לצאת מהבית ללא סיבות חיוניות.

כך, בתוך שבועייים, עברנו משגרת חיים שהקורונה היא בה עדיין שמועה רחוקה, למצב שבו הציביליזציה האנושית – בישראל ולא רק בה, מגיעה לכדי עצירה כמעט מלאה. והדרך לשם, לא נעים להודות, לא הייתה חפה מהנאה משונה של התרגשות.

שאלתי לא מעט אנשים בשבועות האחרונים וגיליתי שאני לא היחיד שחווה פרפורי בטן די נעימים מלצפות בקטסטרופה של הקורונה מתפתחת. זה עורר אצלי את הסקרנות, מה בעצם החלק הזה בנו שרוצה כל כך לראות את סוף העולם? מה מקור  החלק הזה שנהנה מההודעות הדרמטיות על בידודים, איסורי טיסה, מפולות בבורסה, ביטול של אירועים, סגירה מוסדות ציבוריים, ואיסור על התקהלויות אפילו שהוא עצמו נפגע מזה ישירות? מדוע אנחנו נהנים מדרמות אסוניות כאלה? מה החלק בפסיכולוגיה האנושית שנהנה מקטסטרופות, מאפוקליפסה, מדרמה?

אפוקליפסה וריגושיה

החלק שספג הנאה מעליית הקורונה, הוא בלתי רציונלי, אבל קשור בוודאי לתאוות הדרמה והאסכטולוגיה שתססה באנושות לאורך כל כך הרבה מההיסטוריה. זהו אותו החלק בפסיכולוגיה האנושית ששש אלי מלחמה, שהוביל את האירופאים ברינה ובדיצה אל מלחמת העולם הראשונה, ושמדביק אנשים לטלויזיה כל פעם כשיש מלחמה, מבצע צבאי, פיגוע טרור ספקטקולרי או מאורע דרמטי אחר.

הבעיה היא שבשלב מסוים ההתרגשות הילדותית מהחידוש מסתיימת, ומתחילה מלחמת החפירות. החלק המהנה בקורונה, הפרפרים בבטן שיודע לספק סוף העולם – כל זה הגיע השבוע לסופו, ככל שהתקרבנו לשלב של סגר מלא על אזרחי המדינה.

עוד רגע הצעדים הדרמטיים של ממשלות העולם יאבדו את אלמנט החדשנות המרגש שלהם. כולנו נשאר מבודדים, מקושרים רק דרך אפליקציות וירטואליות ומתגעגעים לעולם הישן.

גם הצהלה על קריסת הקפיטליזם התחלפה במהרה בהבנה שהקפיטליזם זה אנחנו, ובחוסר ודאות מטריד לגבי עתיד שבו מאות אלפי עובדים במשק מפוטרים בשבוע אחד. וברקע המחשבה מדוע כל זה הכרחי? האם זה מוצדק להעמיד את הציביליזציה כולה במשבר אנוש והאם צעדי החירום הננקטים אינם קשים מדי.

בפייסבוק כתב מישהו: "כשהאבק ישקע, יהיה מקום לשאול כמה מהקיצוניות של ההגבלות נבעו מכך שמנהיגינו סרבו להישר מבט ולומר: "יש מחיר שלא שווה לשלם בשביל ש-8%-10% מהאוכלוסייה מעל 70 (כשלעצמם פחות מ-1%) יוכלו לקבל מכשיר הנשמה אישי".

ניתן להזדעזע או לצקצק ביחס לשאלות כאלו, וגם להזכיר שלא רק המבוגרים צפויים להפגע ממגיפה. אבל תהיות מסוג זה בנוגע לצעדים שננקטים פה היום ביחס לנגיף לא יעלמו בקלות. ההחלטות הקשות שמתקבלות בתתקופה הזו נוגעות סוגיות ערכיות מהותיות אך לא מדוברות שמנהיגים וציבורים ברחבי העולם חוששים להעלות. האם החיים שהצילה התגובה הקיצונית הקורונה מצדיקה את הקרבת עתידו של דור הצעירים, ושל מיליארדים שיסבלו מהמשבר הכלכלי הקשה המסתמן. השאלה הזו לא פשוטה משום שהחברה המערבית שלנו לא מוכנה לקבל את הרעיון שיש מקרים שבהם המחיר של חיי אדם הוא גבוה מדי, ומצד שני אנחנו משלמים על הקורונה בבת אחת סכומים שאומות העולם לא חלמו להוציא על משבר האקלים החמור לאין ערוך. וזו שאלה לא פשוטה משום שדוקטרינת שיטוח העקומה קנתה לה מקום מבוסס בשיח הקורונה, אבל כפי שמצביעים רבים – שיטוח העקומה משמעותו הארכת המצב הקיים, והעמקת הנזק הכלכלי, החברתי והפסיכולוגי שסובל הרוב המוחלט באוכלוסיה שימשיך לחיות פה אחרי הקורונה. איש לא יודע איך יראה העולם שלאחר הקורונה, אבל יש בו חשש לפגיעה אנושה שתהיה לא רק כלכלית אלא אנושית ותפגע בכל השורדים. האם אין לנו גם מחויבות לדאוג לעתיד של ה-99% האלה?

ככל שיימשך הבידוד, וככל שיעמיק הנזק הכלכלי, החברתי והפסיכולוגי תהדהד גם יותר השאלה האם באמת אין דרך אחרת? קווין קלי עשה השבוע סקר בזק בטוויטר: אם אפשר היה למנוע 5,000 עד 10,000 חיים מדי שנה כדי למנוע את השפעת העונתית, האם היה לנקוט בצעדים דרסטים מהסוג שנוקטים כרגע? וקיבל 55% תשובות חיוביות. תשובה אבסורדית, מאחר שצעדים מהסוג שאנחנו נוקטים כעת מחוללים נזק רחב לאין שיעור גם מבחינת מספרי החיים שיאבדו – לקריסה כלכלית תהיה השפעה דרמטית על מערכת הבריאות, על תוחלת החיים כמו גם על שפע של מדדי בריאות מדכאון וחרדה ועד התאבדויות. זו גם הזדמנות טובה להזכיר שמגפת הקורונה הרגה עד עתה פחות ממה שמתים על הפלנטה הזו ביום אחד אנשים מרעב (25,000) ושיש מי שטוענים שמספר החיים שינצלו מהפחתת זיהום האוויר אף גדול ממספר האנשים שימותו ממגיפה – העובדות הללו מקשות להצדיק בפה מלא את הצעדים שאנו נוקטים כרגע.

ומצד שני, הקורונה כן צומחת מעריכית, קשה יותר לחיזוי ולא ניתן גם לומר שצעדי הזהירות הקיצוניים מחוסרי הצדקה, משום שבתנאי חוסר הוודאות שבהם מופיע וירוס כמו הקורונה, לא כדאי לקחת סיכונים מיותרים כל עוד לא יודעים מול מה מתמודדים. בהמשך הדרך, ככל שיחלוף הזמן והציבור יתעיייף מהבידוד כך תעלנה ביתר שאת השאלה לגבי החלופות למדיניות הדרקונית של סגר.

החלק הבא בדרמה של הקורונה יהיה ארוך יותר מזה הנוכחי והדרמטי שמתקרב לסיומו בימים אלו. שלב זה יכלול תקופה ארוכה של דיונים ציבוריים וניסויים בתחום בריאות הציבור והכלכלה. אנחנו לא באמת יודעים מה יגיע אחריו. האם נצליח להחלים מהמיתון הצפוי ואיך ישתנו החברה התרבות שלנו. בשלב זה ניתן להעריך שהציבור והממשלות יאבדו את הסבלנות, הלחץ הציבורי לחידוש החיים יגבר. ממשלות המערב יאלצו לפזול למזרח למקומות למודי ניסיון כמו הונג קונג, טאיוואן וסינגפור, ויאמצו אלמנטים מהגישה האסיאתית להכלת מגיפות ולהמשך החיים. (עוד על הגישה האסיאתית בהמשך).

 

הפסיכולוגיה של הבידוד (2)

בעודנו נכנסים לתוך תקופה בעלת אורך לא ידוע של סגר כללי וכללי בידוד וריחוק חברתי שנאכפים בישראל ובעולם, מעניין לחשוב על האתגרים הפסיכולוגים של התקופה המתקרבת.

אנחנו יצורים סוציאלים, ואנחנו נטועים עמוקות בגוף. הקורונה מבליטה את שני הדברים הללו. נכון, הקורונה גורמת לנו להכיר תודה על מרחב האונליין שמאפשר לנו לשמור על החיבור בתקופה הזו. בזכותו אנחנו יכולים להיות יחד. מצד השני, הפער בין חווית האונליין לדבר שאנחנו רגילים אליו וכמהים לו גם מנכיח את הדלות המייסרת של הנוכחות הוירטואלית נעדרת הגוף.

קשה לנו, בוודאי בתרבות חמה כמו ישראל, לא להתחבק ולא לגעת לאורך זמן. בידוד ארוך, של מספר חודשים נניח (אבל אפילו "רק" עד סוף פסח) יכול להיות משהו עם השלכות נפשיות  חמורות לאוכלוסיה. הוא יכול למשל לעצב באופן דרמטי את התודעה של ילדים שגדלים תחת איום של וירוס לא ידוע, ושגדלים בריחוק סביבתי מחברתם – בלי לגעת.

קשה לנו עדיין להבין את ההשפעה הפסיכולוגית שתהיה לבידוד הזה על ילדים, קשישים, רווקים ועל כל מי שמתגוררים בגפם, אבל אסור להקל ראש בתופעות הנפשיות שבידוד כזה יגרום. בבתי הכלא שלנו אנחנו מענישים אסירים על ידי כך שאנחנו מבודדים אותם בתא. הבידוד עושה אותו דבר למיליארדים של אנשים על גבי הפלנטה – בתוספת הנטפליקס. מחקרים על מגע מראים שמגע פיזי הוא חשוב מאין כמוהו לבריאות הפיזית והנפשית של בני אדם, וכמובן שאין צורך להכביר על חשיבותם של קשרים קרובים לרווחתו של האדם.  אם אנחנו מנתקים אנשים ממגע פיזי וממגע אנושי אנחנו שמים מליונים ומיליארדים של אנשים במצב של פגיעות פיזיולוגית ונפשית בעל השלכות פוטנציאליות קשות.

בו בזמן, בידוד לא חייב להיות רק רע. יש בו גם פוטנציאל להתפתחות וצמיחה. הניתוק והבידוד הם מנת חלקם לא רק של האסיר אלא גם של הנזיר והמתבודד הרוחני. הכניסה למסע אישי, אינטרוספקטיבי של ניתוק מהעולם כוללת אפשרויות נרחבות ללימוד, והימים האלו עכשיו, שבהם אנחנו נכנסים לתוך  הבידוד הקולקטיבי הם מכריעים במיוחד. הכניסה לבידוד היא כמו כניסה לטריפ, וכמו בכל טריפ הסט והסטינג חשובים במיוחד. יש משמעות אדירה למיינדסט ולכוונות שלנו בשעה שאנחנו נכנסים לתוך החוויה המאתגרת הזו שאנשים עוברים אותה בעצמם או בחברת היקרים להם. אם היא תסייע לנו להאט את הקצב, להרהר כמה מעט אנחנו זקוקים, וכמה חשוב לנו הקשר האנושי שאנחנו לוקחים בדרך כלל כמובן מאליו, החוויה של הבידוד יכולה להפוך לחוויה מזככת. בניה של שגרה מיטיבה עם עוגנים חיוביים היא הכרחית כדי לשמור על הבריאות הפיזית והנפשית במהלך הבידוד. גם מתן כלים שימושיים להתמודדות עם המציאות החדשה והמוזרה זה משהו שמשרד הבריאות צריך לחשוב עליו.

בפוסט הקודם שלי כתבתי על האונליין כמרוויח העיקרי מהמגפה, וגם על האפשרות שהקורונה תגרום לנו להעריך הרבה יותר את מה שקיבלנו עד כה כמובן מאליו, את ההיות יחד. לאחר שבוע של מפגשים דיגיטליים, נראה שהקורונה לא רק הופכת את האונליין לשימושי אלא גם מבהירה כמה הוא רחוק מלספק. אני לא יודע לגבי אנשים שמבלים את ימיהם בעולמות וירטואלים סטייל לי אוף לג'נדס או סקנד לייף, אבל מבחינת האדם הממוצע שהיה ממושכת באונליין רק מבהירה עד כמה החוויה הזו דלה ולא מספקת בהשוואה לחוסר האמצעיות של הנוכחות המשותפת של הגוף הפיזי.

 

הקורונה כמדיום

גם וירוס זו טכנולוגיה

אם הראש שלך מלא עד הקצה במחשבות על אקולוגיית מדיה, כמו שלי, אפשר לחשוב גם על הקורונה כסוג של מדיום או טכנולוגיה חדשה שמופיעה בחברה ומשנה את הכללים.

גם וירוסים הם טכנולוגיות. יחידות RNA ו-DNA שיודעות לשכפל את עצמן. ישויות חייזריות שיודעות לחדור את מערכות ההגנה הביולוגיות, להתממשק אל גופם של קופים נבונים למחצה, ולגרום להם להתרסק.

וירוס הקורונה החדש הוא טכנולוגיה – הוא מדיה שמתווכת לנו את המציאות, שמעצבת מחדש את הסביבה, ויוצרת הדהוד שמחלחל לגוף, לנפש ולתודעה.

בהשפעת הטכנולוגיה חדשה שמדבקת בקלילות ומביאה בני אדם לסף מוות, החברה נאלצת להתארגן מחדש בהתאמה למאפייני המדיה של הנגיף.

תכונות כמו מהירות השכפול של הנגיף, מהירות ההפצה, ויכולת ההשרדות שלו בזמן הופכות מכריעות לאופן שבו מתארגנים החלל והזמן. המרחב הבינאישי מעוצב מחדש בהתאם לתכונות הנגיף – מידת ההדבקה שלו קובעת לאנשים את המרחק בו יעמדו זה מזה. היכולת שלו לשרוד על משטחים מעודדת אנשים לשנות הרגלים: לשטוף ידיים לעיתים תכופות ולהפסיק לגעת בפנים (הנגיף מופיע גם כהזדמנות לתרגול מודעות).

המדיום החדש של הנגיף משנה את האופן שבו אנחנו מסווגים בני אדם. במקום לחשוב עליהם כעשירים או עניים, אשכנזים או מזרחים, גברים או נשים, יהודים או ערבים, מציע הנגיף לחשוב על בני אדם בקטגוריות חדשות: כבריאים, מבודדים או נגועים.

הנגיף מעדיף א-סינכרוניות על פני סינכרוניות (השליח ישאיר את החבילה ליד הדלת, הלקוח יאסוף אותה לאחר שזה עזב).  יכולת השכפול שלו, תקבע אם יתפתח במהרה למוטציה (תמימה יותר או הרסנית יותר) מה שישפיע דרמטית על המאבק בנגיף.

הנגיף ותנאי הבידוד שהוא יוצר מעצבים סוג חדש של אנשים. הנגיף מעצב את דפוסי החברה והוויה. מקצועות מסוימים (אלו שדורשים קרבה פיזית) נעלמים בעוד מקצועות אחרים הופכים חיוניים מאי פעם. הנגיף מצוין לשליטה בהמון, ומשמש כזרז ליישומן של טכנולוגיות מעקב דיגיטליות. ובנוסף, הנגיף מערער על המרחב הפיזי. הכל קורה בעולם הוירטואלי אז מיקום  כבר לא משנה. כך נפתחת האופציה לעבודה רחוק מהבית, כך מאבד המיקום הפיזי מחשיבותו, ואם המשבר ימשך זמן רב גם יווצר פיחות במעמדן של הערים ונראה יותר ויותר אנשים שעובדים מרחוק.

 

חידת קורונה, מעקב ותיאוריות קונספירציות

משבר הקורונה הוא חידת היגיון מרובת משתנים לא ידועים שמתגלים מדי יום. הנימוקים להחלתה או פסילתה של מדיניות מסוימת מתפתחים ומשתנים ללא הרף ככל שמתגלים עוד ועוד פרטים על הקורונה, על מצב מערכת הבריאות שלנו, ועל האפשרויות העומדות בפנינו. ההבנה שלנו לגבי הדרך הנכונה לטפל בנגיף משתנה מדי יום ביומו, כאשר נימוקים שונים הולכים ומצטרפים זה בזה.

בשבועות האחרונים דילגנו כחברה בין עמדות ותובנות שונות לגבי הקורונה.  זה התחיל בבהלה הראשונית, המשיך כשגילינו שבקוריאה יש לנגיף רק 0.6% תמותה ותהינו למה נבהלנו בכלל. אלא שאז הבנו שבעצם כל זה תלוי בספיקת מערכת הבריאות – אנחנו לא רוצים להיות כמו איטליה! אז צריך לשטח את הגרף. אבל אולי בעצם אפשר לנסות את השיטה הבריטית?  לבודד רק את המבוגרים והפגיעים, לתת לשאר להדבק ולפתח חסינות עדר. אבל הנה ג'ונסון חוזר בו, וגם הולנד מתקפלת, וחוץ מזה יתכן שהנגיף משאיר נזק לטווח ארוך גם למחלימים. אז חייבים לשטח את הגרף. אבל לשטח את הגרף ולמתן את המגפה רק אומר שהיא תתמשך יותר זמן ונבלה פרק זמן ארוך יותר בבידוד, והנזק הכלכלי יעמיק עוד יותר… אז אולי אפשר ללמוד ממדינות אסיאתיות כמו הונג קונג, סינגפור וטאיוואן שמצליחות להחזיק את הוירוס ברצועה קצרה וגם  ממשיכות לתפקד. במדינות הללו, שסבלו ממגפת ה-SARS ב-2003 והפיקו את הלקחים, יש בתי חולים ייעודיים למקרי מגיפה, צוותי חקירה אפידמיולוגים מאומנים שמצליחים לבודד ולאתר את האנשים שנחשפים להדבקה ומטילים סגרים ממוקדים באיזורים ספציפיים בלי לשתק את המדינה. במדינות הללו גם יש תרבות מפותחת של חבישת מסכות בציבור, ואתוס לאומי שנחרט מזכרון המאבק ב-SARS ושמאחד את המדינה כולה למאבק בנגיפים.

הפתרון האסיאתי  נראה אטרקטיבי אבל הוא ידרוש התאמות מנטליות ויתכן שגם מידה של שימוש באמצעי מעקב דיגיטלי. וכאן טמון הכלב. ההכרזה של נתניהו על הפעלת מעקב דיגיטלי ואיכון של אזרחי ישראל זכתה בשבוע האחרון לביקורת רבה ומוצדקת. קשה לחשוב על סיטואציה נוחה יותר לשלטון טוטליטארי ממעקב דיגיטלי חופשי אחר אזרחים במצב בו החופש להפגש פנים אל פנים בוטל. מצד שני, השימושים באמצעים דיגיטליים מהסוג הזה יהיה כנראה חלק מרכזי בכל ניסיון לחקות את המודל האסיאתי שמאפשר לכלכלה של מדינות כמו טאיוואן, הונג-קונג וסינגפור להמשיך לתפקד בלי לראות נסיקה גדולה במספר המקרים.

לכן אני מסכים עם רועי צזנה ששימוש באמצעי מעקב דיגיטלים לצורך המאבק בקורונה יכול להיות רעיון טוב. הוא יאפשר לחברה שלנו לצאת מרמת ממצב החירום ולחזור לפעילות, אבל הוא צריך להתקיים בשקיפות מוחלטת. הבעיה בצעד של נתניהו לא הייתה הכיוון, אלא האופן שבו הצעד נעשה, בשליפה שנעשתה בטלויזיה ללא התייעצות עם הגורמים הרלבנטים ובלי מתן דגש לבלמים והאיזונים הקריטיים כל כך במקרה כזה, כפי שהתבטא בהנחיות הסופיות למשטרה שלא הגדירו מועד פקיעה לתקנה ולא הטילו עונשים ברורים וחמורים על שימוש פסול במידע שיאסף.

המצב החדש והמטורף הזה שכולל הבקעה מטרידה לכיוון המעקב הדיגיטלי הוא כמובן כר פורה לשפע תיאוריות קונספירציה. גם בעת המגיפה, תרבות הפייק ניוז ממשיכה לענות אותנו ולהפיץ רעיונות שווא כמו אלף תיאוריות לגבי המקור "האמיתי" של הנגיף או תרופות  סבתא שאומרות שלגרגר מים חמים או לעשן קנביס יכול לרפא מקורונה. עכשיו זה גם הזמן לדחות בבירור תיאוריות קונספירציה כאלה שמשמשות בעיקר כדי לזרוע חשדנות ופילוג.

את מה שאני חושב על תיאוריות קונספירציה כבר כתבתי כאן בבלוג (ותודה לרוברט אנטון ווילסון). קשה לפסול את ז'אנר תיאוריות הקונספירציה באופן גורף, כמו שלא ניתן לשלול את קיומו של דבר, וגם משום שבהיסטוריה אכן היו מקרים של קונספירציה. ועם זאת הריבוי מטיל הסחרחורת של תיאוריות קונספירציה שיוצרות קקופוניה רעיונית עם סתירות מרובות בוודאי אינה מעודדת אמון כלפי הז'אנר.

בגדול, תיאוריות מהסוג הזה הן לרוב עצלנות אינטלקטואלית שמתמודדת עם בעיות מורכבות באמצעות מתן הסבר פשוט, אשם אחד. בעולם שחוסר הודאות בו מתגבר ושהנסיונות להבין את שורשי הבעיות שלו הם מאתגרים ומעיייפים, תיאוריות קונספירציה מציעות הסבר קל, נח, ולעיתים גם משכנע.

מול המורכבות מרובת המימדים של הנגיף, שמשלבת שאלות קשות מתחומי הבריאות, הכלכלה, החברה והמוסר, תיאוריות קונספירציה מציעותדגמים פשוטים וקלים. מי שאחראי לנגיף הם יצרני הטלפונים, האמריקאים, הסינים או בעלי ההון שרוצים לעקוב אחרי כולנו.

האמת בדרך כלל פרוזאית הרבה יותר. כדי לחשוב שהמשבר הזה משרת מישהו, צריך להאמין שבעולם יושבים כל מיני Dr. Evil שרק זוממים איך להרוס לכולם. האמת היא שאם יש דבר אחד שמרגיע מהפחד שהסגר הזה ימשך לתקופה ארוכה

הוא שאף אחד לא רוצה להשאר במצב של סגר. ממשלות העולם לא מתות על המצב הזה בכלל, וגם לא הטייקונים. הוא רע לעסקים, ואף אחד לא אוהב לראות רחובות ריקים. אף אחד לא אוהב עולם בלי מסעדות, בתי קפה, בארים ומסיבות. אין לאף אחד אינטרס לשמר את המצב הזה שהסבלנות אליו בוודאי תפקע במהרה.

 

על מפחידנים ושיח ההיסטריה של הקורונה

פרופ' דוד פסיג היה מרצה שלי בתואר השני באוניברסיטת בר אילן. אני עוד זוכר את התחזיות התמוהות שלו כמו זו בה חזה בבטחון מפתיע שטורקיה תהיה המעצמה של המאה ה-21. פרופ' פסיג פולט קביעות פסקניות וסנסציוניות. בראיון שלו באתר "הזמן הזה" משבוע שעבר הוא חוזה קריסה של הציביליזציה, מעיץ לאנשים לא לאגור מזון כי בתיהם יהפכו מטרה לביזה, ומייעץ לנו לא להיות מפונקים ולא לצפות דבר מהמדינה שעומדת לקרוס בקרוב, לטענתו.

התחזיות האפוקלפיטיות של פרופ' פסיג היו יכולות להיות קוריוז משעשע אם לא הופיעו בתקופה שמפלס החרדה וחוסר הוודאות גואה כבר כך. הדיבור על תסריטי מקס זועם מהסוג שפרופ' פסיג טווה עבור הקורא הישראלי הוא לא רק סנסציונליזם חסר בסיס אלא גם חוסר אחריות ציבורי. בתקופה שצריך לדבר על סולידריות, הפרופ' מדבר על אנרכיה ציבורית כנמצאת מסביב לפינה, מעלה את מפלס החרדה והאיבה הכללי.

למרבה הצער השיח הציבורי על הקורונה בעיתונים ובמיוחד בשידורי הטלויזיה מחקה לעיתים קרובות מדי את דגם הפאניקה ההמונית שמפיץ פסיג. אריאנה מלמד כתבה בהארץ על התבהלה שמפיצים מגישי הטלויזיה כמו וירוס תודעתי. וירוס המדיה, כתב חבר בטוויטר, מתפשט מהר יותר כשאנשים לא נפגשים זה עם זה. המדיה שאמורה לחבר ולחזק מכניסה הציבור לטרפת ופאניקה שמכניסה את השווקים ואת התודעות לטלטלה. צריך לשים לב לא להשטף בוירוסים שיוצאים מהמדיה ואולי לחשוב איך יוצרים מערכת מדיה אחראית יותר וסנסציונית פחות. עדיף לכבות את הטלויזיה.

 

הקורונה היא בעיטה בבטן הרכה של הציביליזציה הטכנולוגית.

למרות שהתחזיות לקריסת הציביליזציה נמהרות, הקורונה בהחלט מציגה את חולשתה ופגיעותה של זו ברבים. למרות התרבות הסימנים המדאיגים לבעיות עמוקות בציביליזציה שלנו, הגישה האנושית הבסיסית בעשורים האחרונים הייתה סוג של היבריס. אמונה שיהיה בסדר, שהטכנולוגיה תציל אותנו ושאנחנו יכולים להתעלם מהאזהרות של מדענים ולהפקיד את העתיד שלנו בידי פופוליסטים כי בסוף, איכשהו, היד הנעלמה תסדר הכל.

חוסר המוכנות המהדהד של האנושות לאיום הוירוס הוא יום כיפור גלובלי שכמותו לא זכור בציביליזציה המודרנית.

תוך תקופה של פחות מחודשיים הצליח וירוס הקורונה להוריד את הציביליזציה אל ברכיה. הקורונה היא מטוס יירוט שמפיל כלכלות. הוא כופה על האנושות לסגת מהמרחבים החופשיים ולהסתתר מתחת לפני הקרקע במקלטים שלנו.  העובדה שמקורו המשוער של הוירוס הוא שוק בו סחרו בחיות בר רק מגביר את הסימבוליזם. הקורונה היא שיעור כואב בענווה לציביליזציה שלנו שרצתה להאמין שאנחנו יכולים להמשיך לזהם כאוות נפשנו, ומקסימום נעבור  למאדים, או נעשה upload לתודעה. הוירוס תפס את מערכות החיסון של הציביליזציה במצב חלש וחשף כמה מתחושת הבטחון והיציבות שהטכנולוגיה והשוק החופשי מייצרים היא סה"כ מגדל קלפים שיכול להתמוטט בכל רגע.

למעשה ניתן לטעון שדווקא רמת הקדמה של הציביליזציה שלנו היא שהפכה את פגיעת הקורונה לקשה עוד יותר. עופרי אילני עשה אבחנה חשובה כשכתב על כך שהסיבה שהקורונה קטלנית כל כך היא דווקא משום שמערכות הרפואה שלנו מתקדמות כל כך. "כשלעצמה קורונה היא באמת לא המחלה הכי קשה בעולם. אבל מה שאנחנו נתקלים בו עכשיו הוא מחלה של הציביליזציה. כל הנקודה היא שהציביליזציה פגיעה מדי.  וככה, גם כשמגיעה מגיפה שרחוקה מלהיות חמורה כמו הדבר השחור, המערכת יוצאת מאיזון. למשל, דווקא בגלל שהרפואה מאוד התקדמה ויכולה לתת הרבה מאוד טיפולים להרבה בעיות, מצב שבו בתי החולים מושבתים מורגש הרבה יותר."

סרטי המד"ב מלאים בסיפורים על וירוסים שעוברים אפילו באוויר, והורגים את כל מי שבא איתם במגע. בהשוואה לאלה הקורונה נראית כמו נמסיס עלוב למדי. נגיף שיכולת ההדבקה שלו היא גבוהה יחסית אבל לא יוצאת מגדר הרגיל ושיעור הקטלניות שלו כאשר הטיפול סביר הוא בין מחצית האחוז לאחוז.

הקורונה אולי לא אויב מאוד מרשים, אבל היא כמו מתאגרף זריז שקשה לפגוע בו ושמתיש את הציביליזציה תוך כדי הנסיונות לחסל אותו שמניבים מעט מהמצופה וגורמים ליגיעה.

אותן טכנולוגיות שהיו סמל העוצמה האנושית בעשורים האחרונים הפכו בהשפעת הקורונה לסמל פגיעותה. אחד מהנושאים שעלו כבר בשלב מוקדם של משבר הקורונה הוא שרשראות האספקה הארוכות שלנו, בנותיה של הגלובליזציה, המשנעות מוצרים לאורכה ולרוחבה של הפלנטה. שרשראות האספקה הרזות הללו, שהסתמכו על טכנולוגיות דיגיטליות היו דוגמה לניהול משאבים יעיל שמסוגל לשנע סחורה בדייקנות וחסכנות. במקום לשלם על סחורה שעומדת במחסנים, למדנו להסתמך על שרשראות אספקה לניהול הכלכלה הגלובלית. השרשראות הללו שהיוו אבן יסוד של הציביליזציה בתחילת האלף הנוכחי ספגו פגיעה קשה בעקבות מלחמות הסחר, וסופגות עכשיו מכה חמורה עוד יותר בעוד בתי חרושת מושבתים, גבולות נסגרים, והתיאום העדין בין ייצור לצריכה קורס. גם כאן, מה שהיה סמל לקדמה מתגלה כנקודת תורפה שהופכת את הציביליזציה שלנו לפגיעה עוד יותר.

הקורונה חושפת את בטן הרכה של האפראט הטכנולוגי שמניע את הציביליזציה. היא מנכיחה את הפגיעות של המערכות המתוחכמות שלנו ומהווה שיעור בענווה

עבור הציביליזציה הטכנולוגית שלנו. כמובן, לא כדאי להקל ראש ביכולת ההתאוששות של הציביליזציה גם מהמכה הזו. כפי שהגוף האנושי לומד לפתח נוגדנים לנגיף, כך גם הגוף הקולקטיבי שלנו מצמיח בימים אלו נוגדנים ככל שאנחנו לומדים את הנגיף ואת הדרכים להלחם בו ולהגביל את תפוצתו. אבל אם ניתן לקוות לתוצאה חיוביות ממשבר הקורונה, היא שתחושת הפגיעות החדשה של האנושות תסייע לה לחשוב בצורה ענווה יותר גם על סכנות אחרות שמאיימות עליה ובראשן, כמובן, משבר האקלים.

 

שותפות הגורל של הקורונה

בתוך הכאוס בשווקים ובמדינות העולם, ולמרות מנהיגים כמו טראמפ ושי ג'ינפינג שהופכים את הנגיף למשחק האשמות בינלאומי, יש במגפה גם תחושה של שותפות גורל. בקבוצות הוואטסאפ שלי חברים מרחבי העולם מדווחים על ההתפתחויות אצלם. פה בדיוק ביטלו את בתי הספר. שם הטילו קנס של 2000 יורו על מבקרים בגינות ציבוריות. פה הוציאו את כל העובדים לחל"ת.

החייזר הוא מורה. ניאון ג'נסיס אוונגליון

כולנו באותה סירה. כולנו עוברים את הקורונה ביחד. אין מקום שהמגיפה הזו לא משפיעה עליו כרגע. כולנו מתמודדים עם אותו דבר. כולנו בסירה אחת. פתאום לכולנו, באיראן, בסין, בארה"ב ובאיטליה יש אויב משותף. כולנו חווים יחד את אותן תחושות של בלבול וחרדה בעוד הקורונה הולכת ומתפשטת בעולם. ומתוך החוויה המשותפת של המאבק באויב משותף נוצקת גם האפשרות לשים את השנאות הישנות בצד ולהתחיל לשתף פעולה כדי לנצח את האויב המשותף.

הוירוס הוא חייזר. אנחנו מדמיינים כאילו אנחנו בני האדם היחידים כאן על הפלנטה, ואז מגיחה צורת חייים חייזרית שתוקפת את הציביליזציה שלנו וממוטטת אותה. אלא שיתכן שלחייזר הזה יש מה ללמד. האירועים הדרמטיים, האפיים, של המאבק הפלנטרי נגד נגיף שמאיים למוטט את הציביליזציה האנושית מזכירים לי ספרים וסרטים שבהם האנושות מתאחדת במאבקה נגד איזושהי חייזרות שהיא אחרות מוחלטת. אני חושב במיוחד על סדרות כמו ניאון ג'נסיס אוונגליון, שבה רובוטים ענקיים שהאנושות בונה נלחמים נגד חייזרי-מלאך שמופיעים משום מקום כאילו כדי להשמיד את האנושות, אבל בעצם כדי לגרום לה להרהור עמוק כדי שתבין משהו על עצמה. אני חושב גם על הספר (והסרט!) Starship Troopers, לפי הרומן הקלאסי של רוברט היינלין, שם יוצאת האנושות כולה יוצאת למלחמה בגזע חרקי ענק. ובמיוחד אני חושב על טרילוגיית "בעיית שלושת הגופים"  שם מאויימת האנושות על ידי מין חייזרי שרוצה להשתלט על כדור הארץ ויוצאת למאבק ארוך טווח שבו מתרחשות תפניות רבות, ושינויים בינלאומיים נרחבים שמאחדים את האנושות נגד החייזרים וגם משפיעים על כלכלה, וחברה, ועל הפסיכולוגיה של אנשים באופן שדי מזכיר לי את סוג האתגר שהקורונה מציב בפנינו עכשיו. בבעיית שלושת הגופים, האנושות עוברת למשל דרך תקופה של שנים של קריסה כלכלית ואובדן שליטה בעקבות איום חיצוני, ובחלק אחר של הספר עוברת כולה לחיים תת-קרקעיים.

בכל הסיפורים הללו, כשהאויב החיצוני מופיע, האנושות משלבת ידיים ויוצאת שלוב זרועות למאבק. גם בשיח על הוירוס הדימויים המלחמתיים מקבלים את החזית, אפילו במדינות אירופאיות ומיליטריסטיות הרבה פחות מאיתנו. למרבה הצער, בינתייםהתגובה הבינלאומית לנגיף מאוחדת הרבה פחות משהיינו רוצים. בתוך האנדרלמוסיה הכללית, כל מדינה דואגת לעצמה. אבל יש בנגיף הזה גם פוטנציאל למשהו אחר. הנגיף הזה הדגים כמה הגורלות של כולנו קשורים. הרבה יותר קל להבין כיום שכולנו באותה סירה ווהפוטנציאל להחלפת דיסקט, לתובנה שרק ביחד אנחנו מסוגלים לאתגרים של המאה ה-21 הוא ברור. הלוואי שנדע לאמץ את התובנה הזו כי היא קריטית להשרדות ולחיים טובים במאה ה-21, הרבה יותר מהסיפור הנקודתי של נגיף הקורונה.

 

קורונה, Degrowth ותנועת האיטיות

פעילים מתנועת האיטיות והתנועה להאטת הצמיחה (degrowth) מדברים כבר שנים על הצורך להאט את הקצב. הרעיונות שלהם התקיימו עד כה בשוליים, אבל ביאת הקורונה מבשרת את כניסתם לזרם המרכזי. חלק מהאפקט של חווית הבידוד וצמצום היצרנות של המשק היא תחושת הרווחה מהמרווח הפנימי שנוצר. התרבות שלנו, שסובלת מפומו ומנסה להספיק הכל, ומטפחת רמות לחץ וסטרס בלתי נסבלות, נדרשת לפתע להאט.

עבור רבים בימים האלה ההאטה הזו נחווית כמבורכת. כהזדמנות להורדת הילוך. אבל לא כולם שותפים לה. עבור מי שעובד מהבית העבודה נמשכת כרגיל, אלא שלעיתים העובדה הדבר רק מבליט את חוסר התוחלת של העבודה בתקופה כזו. ממשיכים כאילו כרגיל, אבל לאף אחד אין באמת ראש לעבודה עכשיו. קשה להתרכז כשסוף העולם מתרחש סביבך וקבוצות וואטסאפ לא מפסיקות לזמזם ברקע. לעומת המאורעות הרי הגורל המתרחשים, הרבה מהעבודות והפרויקטים נראים פתאום תלושים ומיותרים. למי אכפת מכנס שבוודאי יתבטל גם כך או מסטארט-אפ שאף אחד לא צריך. התחושה היא שהדבר הנכון הוא להרפות מכל ההדברים הללו ולתת לזמן הזה להיות זמן של התכנסות. זמן להיות עם המשפחה, עם אנשים קרובים ועם עצמך.

בינתיים שורה ארוכה של חברות ומוסדות פתחו את הארכיונים הדיגיטליים כדי לדאוג לנו לתעסוקה, כאילו שהיה חסר תוכן ברשת. באקדמיה מציעים להשתמש בזמן הזה כדי להגביר את התפוקה, לייצר יותר מאמרים, פורומים, פרויקטים. אני מעריך את זה ואת הרצון להמשיך לשמור על משמעות, להמשיך ליצור, לשמור על הגחלת. חלק מהיוזמות שמפגישות אנשים בימים הללו הן ממש מרגשות וחשובות. ועם זאת, חלק בי גם רוצה לומר, די חברים, אנחנו בימים של שינוי טקטוני מהסוג שמופיע רק פעם בכמה דורות. בואו נרגע. בואו נהיה ברפלקסיה ושקט במקום להזין עוד ועוד עצים לתוך המכונה.

אפשר להסתכל על הקורונה מצד החיוב ואפשר גם מצד השלילה. מצד אחד, הקורונה טובה למשבר האקלים (מורידה פליטות גזי חממה) ומורידה מכה קשה על הקפיטליזם. מצד שני הקפיטליזם זה כולנו, וכשכלכלת העולם סובלת סובלים כולנו. אין כמו הקורונה כדי לגרום לנו כמה אנחנו תלויים באקולוגיה הכלכלית שהקפיטליזם יוצר, ולגרום לאדם לפלל לשלומה. מצד שלישי, יש משהו בריא בהאטה הזו. היא מאפשרת לראשונה לחשוב ברצינות על מרוץ העכברים שהחברה שלנו נתונה בו.

הרגע שבו הוגדרו מהן העבודות החיוניות למשק היה גם הרגע בו נחתה ההכרה כמה הרבה מהעבודות השגרתיות שלנו לא באמת חיוניות. הן מה שדיוויד גרייבר קורא לו בולשיט ג'ובס. הן משמשות בעיקר כדי להמשיך להריץ את המכונה ולדאוג שלכולם יש מה לעשות. הקורונה מבהירה לנו כמה מעט אנחנו צריכים בסופו של יום, וכמה רוב העבודה שמלחיצה אנשים ביום יום היא מיותרת. כמעט כולם מסכימים שיש משהו חיובי בהאטה הזו. תחושה של בריאות ויציאה מהלחץ המוגזם של העולם שלנו. אלא שאנחנו לא באמת בטוחים איך להצמיח כלכלה שלא תהיה מבוססת על צמיחה ועל זה שכולם יעבדו וייצרו כל הזמן יותר ויותר. היום התקינו לנו סוף סוף מכונת כביסה חדשה אחרי שהישנה התקלקלה. קנינו את היקרה והאמינה ביותר כדי שלא תתקלקל, אבל הטכנאי הסביר שגם את המכונה היקרה והאמינה ביותר בונים כך שתתקלקל אחרי שמונה שנים – אחרת היצרן לא ירוויח מספיק כסף (בניגוד למכונות בעבר שהחזיקו 15-20 שנה). הנה סיבה אחת לכך שאנחנו עובדים הרבה יותר ממה שהכרחי. יתכן שבאמת צריך להקדיש את החופש של פיק הקורונה כדי להתעמק בספרות ה-Degrowth.

 

** כמובן שצפו, וידעו שמתישהו יגיע איזשהו ברבור שחור, אבל דיבור על מגיפה שתשתק את הציביליזציה היו, בוודאי מבחינת האדם הפשוט, ברמת התסריט הפרוע של מלחמה גרעינית, אסטרואיד אדיר שפוגע בכדור הארץ או ננוטכנולוגיה שיוצאת מכלל שליטה והופכת את כל העולם למהדקי נייר.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • tmak  ביום 21 במרץ 2020 בשעה 11:02

    יפה, כתוב מצוין ומכמה נקודות מבט שונות. בניגוד לכמעט כל משבר קולוסלי אחר, מדהים איך הארוע הזה פוגע כמעט באופן כיורגי בבני אדם בלבד – פותחים את החלון והציפורים מצייצות בשמחה אף יותר מתמיד באוויר הנקי ביותר מזה זמן רב..

להגיב על tmak לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: