טכנומיסטיקה

לפוסט נוסף על הקורונה: כשברבור שחור מתנגש בהיסטוריה

יצאתי בתחילת השבוע מבידוד של 14 יום. כמו לצאת ממערה ולגלות שכל העולם סביבך השתנה בינתיים. במהלך ה-14 יום הללו הסטטוס שלנו כמבודדים השתנה מתופעה אקזוטית ומסקרנת, לחזון נפרץ.

בתחילת בבידוד, כשחזרנו מתאילנד, עדיין לא היה בארץ חולה קורונה אחד. באותם ימים החברים שלנו היו משועשעים שאנחנו מחוסרי המזל הללו שסופר עליהם במדיה, שחזרו מארצות במזרח והושמו בבידוד. חברים התקשרו לבדוק מה קורה איתנו ולהציע עזרה. באותם ימים ראשונים אפילו מצאתי מעין גאוות ראשונים בבידוד שלנו. בתחושה פנימית ידעתי שהבידוד הזה עוד יגיע לרבים והרגשתי כאילו אנחנו מעין גששים של החוויה האנושית. חוקרי ארצות שהגיעו לחופם של רגעים חדשים בהיסטוריה, ששאר האנושות עדיין לא נחתה עליהם, למרות שברור כבר שכולנו עוד רגע נזרק על צוקיהם. ימי הקורונה.

 

ברבור שחור עם כתר על ראשו

וירוס הקורונה חדר לעולמנו בסערה, אבל סערה עם ספקות בשוליים. כזו שלא ברור אם היא אמיתית, מדומיינת ואיך צריך לחשוב עליה. הנסיעה לתאילנד בסוף ינואר כפתה עלי לאפוף את עצמי כבר אז בחדשות קורונה ולכתוב לחברים בוואטסאפ ש"אני לא מבין איך לא כולם מדברים רק על הקורונה כל הזמן." אלו היו ימי הזהר של הקורונה, התקופה שמספר הנדבקים הכפיל את עצמו מדי יום מ-1300 ל-2500 ומ-2500 ל-5000. איש לא ידע את שיעורי התמותה אבל אנשים זרקו מספרים כמו 10% וזה היה נראה שהקורונה עשויה להיות ה-Big one. בתקופה ההיא, כשהקורונה הייתה עדיין בשולי הדיווחים, היא הייתה עדיין אפופה במסתורין אדיר. אפשר היה לדמיין אותה כוירוס סוף הימים סטייל סרטים הוליוודים כמו 12 קופים או הסרט התפרצות, שמופיע בהם וירוס שממש מאייים להשמיד את האנושות.

אחר כך כבר הגענו בתאילנד והקורונה נכנסה לשלב השני. יציבות בסין, אבל היא עדיין לא התפרצה בשאר העולם. הייתה איזו שגרה, ומספר ההדבקות בסין ירד מדי יום למשך תקופה ארוכה לפני שהתחיל להמריא בשאר העולם. היה נראה שמשתלטים על זה. באותו הזמן גם חדרה ההכרה שהקורונה פוגעת בעיקר באוכלוסיה המבוגרת, ושלי ולרוב האנשים סביבי אין מה לחשוש מהקורונה עצמה. אלא שבאותה תקופה כבר חלחלה ההכרה שגם אם הקורונה עצמה לא קטלנית לרוב האוכלוסיה יש לה יכולת לשבש דברים מן היסוד. משרד הבריאות פרסם את ההנחיה לחוזרים מתאילנד להיות בבידוד, ולמרות שההוראה הזו נראתה לנו שרירותית ומחוסרת היגיון נוכח שיעור החולים הזעום בחולים בתאילנד* גילינו שאנחנו מפחדים מהנחיות משרד הבריאות יותר משאנחנו חוששים מהקורונה עצמה.

אין מה לחשוש מהקורונה, אבל יש מה לחשוש מהשפעותיה של הקורונה בעולם. זו ההכרה שהופיעה סביבי מאז. גם אם לך עצמך אין מה לחשוש שהקורונה תהרוג אותך,*** הרי ששאינך מוגן כלל מהשפעות הלוואי של הקורונה.

הקורונה הוא גיים צ'יינג'ר אבל קשה לדעת עד כמה הוא גיים צ'ייינג'ר ולכמה זמן, בגלל שכל כך הרבה מהאיום שהוא מייצג קשור למדיה, לייצוגים שלו במדיה, לקורונה המדומיין ולדמיון הקולקטיבי. רוב מהסכנות שהקורונה מחוללת אינן קשורות כלל לוירוס עצמו אלא לגלי ההדף שהוא מחולל בכלכלה ובפוליטיקה הגלובלית.

האם הסיפור הזה של הקורונה ישכח עוד כמה שבועות, או שהוא ילווה אותנו מעכשיו לאורך שנים?

"הסיפור הזה של הקורונה יהיה גדול יותר מה-11 לספטמבר," אמרתי לשני בתחילת פברואר. היא אמרה שהיא מגזים, ובאותה תקופה גם אני לא הייתי בטוח לגמרי.

מאז הפוטנציאל של הקורונה כאירוע גלובלי משבש הולך והתממש. לאט לאט ובבטחה, הקורונה עשתה את דרכה משולי החדשות למרכזן, תוך שהיא דוחקת משם נושאים פוליטיים ובטחוניים אחרים. 11 בספטמבר? הצחקתם אותה. ב-11 בספטמבר הטיסות נעצרו ליום וחצי. ב-2020 תעשיית התעופה הבינלאומית קורסת והכלכלה הגלובלית כולה על ברכיה.

הקורונה היא ברבור שחור עם כתר על ראשו. אירוע חסר תקדים, או כזה שהתקדימים (השפעת הספרדית, האבעבועות השחורות) שלו אירעו בתקופות רחוקות כל כך שהם נראים כמו סיפורי אגדות מיתיים. כמו הסיפור על עידן החורף הקודם שמספרים עליו במשחקי הכס.

 

הבידוד כריטריט

ביום הרביעי של הבידוד נסתם לנו הביוב בבית. זה לא משהו שלא קרה בעבר, אבל בפעמים קודמות בעל הבית שלנו הגיע לתקן. הפעם, כשלא הצלחנו לפתוח את הסתימה לבדנו, שאלנו את עצמנו מה נעשה כשאי אפשר להכניס לבית אנשים שיתקנו? כמה ימים לפני זה גילינו גם שמכונת הכביסה שלנו התקלקלה בלי שאפשר להזמין טכנאי. זה הרגיש כאילו המצב בבית יוצא משליטה. אני כבר דמיינתי אותנו עושים מקלחות בחצר, אבל שני אמרה שאין מה לדאוג ושברור שהכל יסתדר. היא צדקה כמובן.

גם זה חלק מהלימוד של הבידוד. ללמוד לשחרר. כשחזרנו לארץ היו לי כל מיני תוכניות: הרצאה בסינימטק, ביקורים של חברים מחו"ל, ועוד דברים שרציתי לעשות. בסופו של דבר הייתי צריך לשחרר, כמו שמליונים ומיליארדים של אנשים בעולם נדרשים לשחרר בתקופה הזו, דברים גדולים בהרבה. כל מדריכי הטיולים, המסעדנים, וסוכני הנסיעות שמשחררים מהפרנסה לחודשים הקרובים. כל האנשים שעמלו ושקדו על ארגון תצוגות וכנסים בינלאומיים נאלצים לשחרר מכל זה. כל האנשים שתכננו לעשות חופשה או לצאת לטיול, או לנסוע לבקר את ההורים הקשישים שלהם בחו"ל, או לפתוח עסק.

בהתחלה קוננתי על מר גורלי וקיללתי את המדיניות הפופוליסטית של משרד הבריאות שהכניס את תאילנד לרשימה שהיא לא שיייכת אליה, אבל אחרי כמה ימים חלחלה ההבנה שאין בה טעם. כשאתה מרפה לתוך הבידוד, ומקבל את הפרישות שנכפתה אליך, גם אם באופן שרירותי וכנגד רצונך, היא יכולה גם להיות ריטריט. ואכן, עבורנו הבידוד הפך להיות כמו ריטריט עם הרבה זמן איכות משפחתי. במקום לנסוע למקומות ולפגוש אנשים, יצאנו לשדה שמאחורי הבית. מתבודדים בטבע מחוץ לחברת בני האדם.

הבידוד עם כל התסכול שהוא מעורר, והקורונה עם כל הפחד שהיא מעלה, יכולים להתפרש גם כהזדמנות והזמנה. הקורונה היא הזמנה לפנות פנימה. לצאת מקדחת האקסטרוברטיות ששולחת אותנו לרדוף אחר הדברים שבחוץ. הפילוסוף הצרפתי בלייז פסקאל אמר שכל צרותיו של האדם נובעות מחוסר היכולת שלו לשבת עם עצמו לבד בחדר סגור. הקורונה מחנכת אותנו לשוב לבסיס. לרגעים בבידוד נדמה היה שהקורונה יכולה להיות הזדמנות למפנה פנימה של האנושות. מהלך אינטרוספקטיבי פלנטרי שבו כל אדם אדם בעולם מסתגר עם עצמו לריטריט של שבועיים או חודש, להרהר בסופיות הקיום, בשמחה שבהוויה ובשקריות עולם האשליה.

 

הקורונה היא סם ההרגעה של הכלכלה הגלובלית

הקורונה היא סם ההרגעה של הכלכלה הגלובלית. היא מעודדת אנשים לשמור על הכסף שלהם עמוק בכיס. מה שה-11 לספטמבר הצליח לעשות בקושי ליומיים (הפסקת טיסות) הקורונה מאיימת לעשות למשך חודשים ואולי שנים. ממשלות העולם מבקשות: אל תיסעו למקומות רחוקים, אל תקנו כרטיסים לקונצרטים או אירועי ספורט, אל תארגנו כנסים בינלאומיים ואל תעשו מסיבות. ההפך המוחלט מהבקשה של ג'ורג' בוש הבן לאמריקאים לצרוך כמה שיותר, לאחר אירועי ה-11 בספטמבר. מה שרבבות פעילי אקלים לא הצליחו לעשות באלפי מחאות נואשות הקורונה מצליחה לבצע ביעילות ומהירות – לצמצם את פליטת הפחמן בסין שירדה במהירות. "בזכות" הקורונה יתכן שב-2020 אומות העולם יעמדו סוף סוף ביעדי פליטות הפחמן שלהן!

אבל בקצה המנהרה מבצבצת השאלה, מה יהיה וכיצד יגיבו כוחות השוק להאטה מתמשכת בפעילויותיהם?  האם יסכימו לעצור את הכלכלה הגלובלית למשך תקופה ארוכה כדי לשמור על מה שמסתמן כשבר אחוז מהאוכלוסיה הגלובלית שרובו ככולו מגיע מהאוכלוסיה הקשישה שלקפיטליזם יש בה גם ככה עניין מועט בלבד. הגיל הממוצע של קורבנות הקורונה באיטליה הוא מעל לשמונים. אנשים שגם ככה הגיעו לסוף חייהם  היצרניים ובהקשר זה טען בפני חבר שהקורונה נראית כמו קונספירציה של קרנות הפנסיה (תיאוריה לא רעה, אבל גם לא מושלמת מאחר שכלכלות העולם קפצו על הגדר כדי להגן על הקשישים, והפילו איתן את הקרנות).

באיזה שלב יחליטו כוחות השוק שמספיק זה מספיק? מה אם פיתוח חיסון לקורונה יארך שנים? האם יש רגע מסוים שבו הדור הצעיר יתמרד ויחליט שהגיע הזמן לחזור לשגרה? שאי אפשר להמשיך להקריב את הצמיחה הכלכלית והחיים על מזבח הפחד מהתפשטות המחלה? הקורונה מראה לנו שוב איך שאלות של סיכון הן קודם כל שאלות של ערכים ופוליטיקה. התגובות של מדינות וגופים שונים לקורונה שונות בתכלית ונעות מההיסטריה הציבורית הישראלית לקור רוח מפוכח במדינות כמו הולנד או ספרד שמסרבות להאטם בפני העולם גם ששיעור ההדבקה בהם עולה בתלילות. ברקע עולה השאלה: מי מחליט אילו סכנות ראויות לתשומת לב ציבורית ואילו מצדיקים צעדים מרחיקי לכת?

וכמו שאמר טראמפ השבוע, השפעת הורגת כל שנה רבבות אמרקאים והכלכלה ממשיכה כרגיל אנחנו לא עוצרים שום דבר – אז למה כאן אנחנו עושים את זה.

ובדברים הללו, הנוגעים ללב, של טראמפ ניתן היה לשמוע תסכול עמוק ביחס לאחד מהמאפייינים המרשימים ביותר של קדחת הקורונה העולמית. עוד לא נמצא הבנזונה שיעצור את הקפיטליזם, אבל הנה הוא נמצא. במשך שנים מספרים לנו ששום דבר לא יכול לאכול את הקפיטליזם. שהוא בולע כל דבר שמתנגד לו. והנה הדבר המרשים ביותר בקורונה הוא שהיא דורסת את הקפיטליזם וטוחנת אותו עד דק. כמה שלא מנסים לסובב את זה, וכמה שלא מנסים לחפש איך בעלי ההון הם עוד פעם הרעים אי אפשר להתעלם מכך שהדבר הזה לא טוב לבעלי ההון, לכלכלה או לקפיטליזם. בכלל לא טוב. ומה שמדהים הוא שזה לא היה אידאולוגיה, ולא צעדים רגולטורים. בסופו של דבר הכח שהכניע את הקפיטליזם הוא פחד – פחד שיגרום לאנשים לפחד לצאת מהבית, לפחד לצאת לחופשות, ולפחד ללכת לבלות.

 

הפסיכולוגיה של הבידוד – בידוד ומשטור עצמי

"העולם השתגע," אומרים אנשים. בחסות הקורונה מתרחשות התפתחויות שנראו עד לפני זמן קצר דמיוניות לחלוטין, כמו משהו מהתסריט של Years and Years. בידוד שמוטל על רבבות אנשים. עוצר שמוטל על מדינות שלמות. הגבלות על תנועת אנשים ממקום למקום. אין פלא שברשתות החברתיות יש מי שסחים שכל הקורונה הזו  היא בסה"כ הסחת דעת שמטרתה כינונה של איזושהי סוג של עריצות גלובלית וטוטליטארית מסוג חדש.

אבל הדבר שהרשים אותי יותר מכל בבידוד, היא כוחה הסימבולי של המגיפה והמידה שבה אנחנו לומדים למשטר את עצמנו במהירות וביעילות, ולאמץ את הנראטיב של המשטור הזה, אפילו כשאנחנו יודעים שמדובר בפיקציה.

כשהיינו בתאילנד והבידוד הוכרז עוד לא היינו בטוחים איך ועד כמה ננהג לפי הנחיות הבידוד. כשאתה נופש בשמש בתאילנד בין אנספור נופשים שהקורונה היא עבורם שמועה רחוקה, ההנחיות של משרד הבריאות נראו כמו הזיה שלא צריך לקחת ברצינות. תאילנד אמנם הייתה המדינה השניה שהקורונה הגיעה אליה (תיירים סינים שהגיעו לחגיגות ראש השנה הסיני בסוף ינואר), אבל הקורונה מעולם לא התפרצה באמת (שיעור החולים בה כרגע הוא בערך 10% משיעור החולים הנוכחי בישראל). ישראל היא המדינה היחידה בעולם שהטילה בידוד על שבים מתאילנד. בהנחיות לבידוד החוזרים מתאילנד לא היה שום היגיון.

רק כשחזרנו לארץ קלטנו את מימדי הפאניקה שהתפתחה כאן בינתיים והבנו שזה בכלל לא משנה כמה היגיון יש בהנחיות לבידוד השבים מתאילנד. התווית שהרשויות שמות עליך היא מותג הרה גורל שלא ניתן להמלט ממנו. הבנו שגם החברים שמנטלית הסכימו איתנו שגזרת הבידוד לשבים מתאילנד מופרכת מעדיפים לשמור מאיתנו מרחק של כמה מטרים כשהם משאירים לנו אוכל בחצר. לא בהכרח בגלל שהם עצמם מפחדים אלא בגלל שאולי מישהו בסביבתם מפחד. ובת'כלס, הבנו שגם אנחנו לא רוצים לבוא במגע עם אנשים אחרים, אם זאת הגישה. שלא יהיה על המצפון שלנו.

הבידוד הוא כלי סימבולי רב עוצמה שמייצר גבולות ומפריד בין הבריא לחולה, בין הכשר לטמא. הוא מזכיר לנו כמה מהר אנחנו מייצרים את האבחנות בין הטהור למזוהם, בין מי שאיתנו ומי שבצד השני.

הבידוד מעתיק את האדם למעמד אונתולוגי חדש, ולמישור קיומי נפרד. בוקר אחד נסענו ברכב כדי להתבודד בטבע. כל הנסיעה הייתה הזויה. תחושת הבועה שקיימת כבר כך בנסיעה ברכב התעצמה עוד יותר. היינו כאילו בתוך העולם אבל למעשה מחוצה לו. אנחנו רואים את העולם מקיף אותנו. ובכל זאת, גם אם מי שסביבנו לא ממש יודעים את זה, אנחנו יודעים שאין קשר בינם לבינינו. כל סוג של מפגש אינו אפשרי. אנחנו שקופים, נמצאים במרחב אחר שאין להפר אותו. כמו בסרט סוף עולם שנשארנו בו רק שלושתנו וכל השאר הם כמו רוחות רפאים שנעות מסביב. אמיתיות רק למראה, אך חיות במרחב אחר. כמו בחוויה פסיכדלית של מעבר למימד אחר, שתי המציאויות הללו – זו של הטהורים וזו של המבודדים קיימות זו לצד זו. הן כאילו קרובות אבל למעשה אין ביניהן שום קשר. הן מתקיימות במישורי הוויה אחרים.

וזה לא שינה בכלל שהאקט הזה של בידוד החוזרים מתאילנד הוא אקט שרירותי שמרתיח אותנו, שננקט רק במדינת ישראל, ושההסתברות לחטוף קורונה בתאילנד בזמן שהיינו שם הייתה אחת למיליונים. זה כמו בניסוי המפורסם שהפרידו אנשים רגילים בשרירותיות לשתי קבוצות ונתנו להם לשחק בסוהרים ואסירים – ושבוע מאוחר יותר החברים בשתי הקבוצות כבר קיבלו לחלוטין את התפקידים שלהם והתנהגו בדיוק כמו שהייתם מצפים מסוהרים או מאסירים.

ברגע שמקבלים את הסימבוליות של הבידוד, את עולם הסמלים והמשקלים הערכיים שהוא מעניק לדברים אתה חלק מרשת התודעה של הבידוד. שבה אנחנו בצד אחד וכל השאר בצד השני. אתה יכול להיות ישראלי או פלסטיני, לבן או שחור, גבר או אישה – ברגע שאתה על הרשת אתה מקבל את הזהות שלך ומתחיל להזדהות איתה.

הרגעים הכי מטלטלים במפגש של עם סימבוליקת הטומאה של הבידוד היו הרגעים בהם הכרתי כיצד היא חודרת לתוכי ולאופן שבו אני חווה את עצמי. לילה אחד כשישנתי בחדר השני, התעוררתי מהג'ט לג והתחשק לי לזחול למיטה ולחבק את שני ואת הבן שלנו. פתאום קלטתי שהתעורר בי פחד שאולי זה לא בטוח להכנס למיטה ולחבק אותם. בלי שהתכוונתי ובאופן בלתי מודע, משהו בתוכי אימץ את התווית שהפנו כלפיו מבחוץ והחל לתפוס את עצמו כמזוהם, מזהם, ונגיפי. יומיים קודם לכן עוד השתכשכנו ביחד בבריכה והכל הרגיש מלא בריאות ושמחה. שום דבר לא באמת השתנה בנו. אבל בסביבה הסימבולית החדשה אנחנו מוגדרים אחרת וההגדרה הזו חודרת פנימה. היא אפילו יוצרת סוג של אפקט נוסיבו שבו כמעט נדמה לך שאתה חולה מעצם תגובת הסביבה אליך. אני צריך להזכיר לעצמי שוב ושוב שאני לא נגיף, ואפילו לא חולה. הבידוד הזה לא מגדיר את מי שאני.

להיות מבודד הרגיש קצת כמו להיות מצורע. באוקראינה אנשים תקפו אוטובוסים של אזרחים שפונו מסין, למרות שכלל לא היו חולים בנגיף [לינק]. סינים ובעלי חזות אסייאתית נתקלו בנחשול של תקריות גזעניות ומישהו כתב "אני בן אדם. אני לא נגיף." המגיפה אינה שעתה היפה של האנושות. היא מובילה לשנאה, לפחד ולחשדנות. כל אחד עשוי להיות נשא, ובוודאי מי שבבידוד. במובן הזה החוויה של הבידוד גרמה לי להזדהות עם החוויה של מיעוטים שנאלצים לשאת על עצמם תגיות לא לשבועיים אלא לחיים שלמים. לכל האנשים שתגיות של לאום, גזע, מגדר או דת מטילות עליהם סטיגמות ומגבלות. במקרה שלי זה תרגיל מעניין של פרישות כפויה וקצרת מועד שבסופה אחזור להיות אחד עם שאר בני האדם. אני אומר תודה על כך שהבידוד הזה מזכיר לי כמה אני בר מזל וכמה עלי לגלות חמלה עבור כל המיעוטים המדוכאים באמת. הבידוד הוא מורה.

 

קורונה והבדלים תרבותיים

יש לי חבר שחי בהולנד. שבוע שעבר התקשרתי אליו לשאול מה המצב שם ואם גם שם בפאניקה כמו בישראל.

"הכל שטויות, אחי," אמר וסיפר לי על משלחת של 900 תלמידים הולנדים שנסעה השבוע לטיול סקי בצפון איטליה, ועל ילד שבילה עם סבתא שלו שחולה בקורונה אבל הרופאים שלחו אותו חיש קל לגן הילדים.

"ולא מפחדים?" שאלתי.

"לא. ההולנדים הם קלוויניסטים. הם אומרים: טוב מאוד. לך, תתלכלך, תדבק, תעבור את זה ותחזור לעבודה."

"ומה עם ישראל?"

"ישראל זה להפך. כל ההתנהגות שם נגזרת מהטראומה של השואה. ברגע שמגיע כזה דבר אנשים ישר מסתגרים בתוך השטייטעל, וסוגרים את החומות בפני החיידק הגוי שלא יחדור."

בחלוף חודש להופעת משבר הקורונה בישראל זה מרגיש כאילו התחוללה בישראל מהפכה שלטונית, אבל שונה ממש שציפינו. שר הבריאות ביצע הפיכה. משרד הבריאות הפך לסמכות העליונה שמכתיבה את גבולות המותר והאסור, האפשרי והבלתי אפשרי. כמו ההיי-ספרו בעונה החמישית של משחקי הכס, זו מהפכה מפתיעה שאף אחד לא ציפה לה.

 

הקורונה ומשבר האקלים

"מספר החולים הוא 15 עכשיו, ובקרוב הוא יהיה קרוב לאפס," אמר טראמפ ב-26 לפברואר, בתקופה שבה ניסה עוד להכחיש את הקורונה ולטעון שמדובר בהונאה דמוקרטית (hoax). שבועיים מאוחר יותר הנשיא מרחיק הראות שב-2018 חיסל את המשרד שהיה אמור להיות אמון על הטיפול באיומי מגיפה מהסוג של הקורונה הצטדק ואמר "מי יכל לתאר לעצמו שמשהו כזה יתרחש".

"מי יכל לתאר לעצמו שמשהו כזה יתרחש" זו גם בדיוק סוג התשובה שאתם יכולים לצפות לה מטראמפ גם בנושא משבר האקלים אם עדיין יהיה פה באיזור עוד 30 שנה וידרש לתת דין וחשבון על המהלכים שהוביל לסיכול המאבק במשבר האקלים.

קל יותר להכחיש את משבר האקלים מאשר את משבר הקורונה, כאן אפילו הנשיא נאלץ בסופו של דבר להתייישר ולהתחיל לעסוק בסוגיה. אבל קוצר הראות של הנשיא הרפובליקני מציג באור חדש את התוצאות הצפויות לקוצר הראות של הפוליטיקה הפופוליסטית בטיפול במשבר האקלים החמור לעין ערוך ממשבר הקורונה.

הצרה היא שלמשבר האקלים אין כמובן יחסי ציבור טובים כמו למשבר הקורונה. משבר האקלים כבר משפיע באופן חמור על חיי מאות מליונים ברחבי העולם, אחראי להכחדותם של מיליוני מינים ביולוגים ומעמיד בסכנה את הסדר העולמי כולו, אבל חסר לו דבר אחד שיש לקורונה. הוא פחות קונקרטי ומיידי ולכן שקוף לנו הרבה יותר.

מחקרים בתחום תפיסת הסיכון מראים שוב ושוב שבני אדם שוגים דרמטית בהערכת הסיכון שלהם. הם מבצעים הערכת חסר לסיכונים ערטילאיים, מזדחלים או מוכרים, והערכת יתר לאיומים פתאומיים, חדשים ובלתי מוכרים. ההטיות אבולוציוניות של מערכת העצבים האנושית מכתיבות לנו צורות תפיסה והבנה מסוימות של העולם שבה קל לנו להתעלם מסכנות מסוימות ולנפח סכנות אחרות ללא קשר למידת האיום הסטטיסטית של כל אחת מהן.

בסקאלת האיומים שבני אדם מסוגלים להתרגש מהם ולפעול מהם הקורונה נמצאת למעלה יחד עם אנרגיה גרעינית וחומרים פסיכדלים. משהו בלתי מוכר עם פוטנציאל לנזק פתאומי שלמרות שהנזקים שלו נדירים יחסית הוא תופס בתודעה מקום מאיים הרבה יותר מזה של סכנות בעלות השפעה ונזקים נרחבים בהרבה אבל מזדחלים כמו זיהום אוויר, אורח חיים ישבני או התחממות גלובלית.

השיח על הקורונה ברשתות החברתיות הוא מקוטב ומתלהם בחלקו הגדול, כמו השיח שם ובכלל. כל מי שמטיל ספק בהיגיון ההוראות הייחודיות והמקוריות של משרד הבריאות הישראלי מותקף חריפות. המיקרוביולוג פרופ אודי קידרון פרסם  בויינט טור דעה שהדהד את הדברים שאומר בראש חוצות גם פרופ' יורם לס מנכ"ל של משרד הבריאות לשעבר. קידרון ולס מהווים חלק מקול גדל שטוען שהפאניקה מהקורונה מייצרת צעדים פופוליסטים ולא הגיוניים  שפוגעים בכלכלה באופן לא פרופורציונאלי, שיש "לבטל את מרבית ההנחיות שיצאו ממשרד הבריאות," ולהתרכז בצעדי מניעה כמו חינוך לשטיפת ידיים ואי לחיצת ידיים.

הטוקבקיסטים שחטו את הפרופסור ואמרו שלא ניתן לשים תג מחיר על החיים. שהצלת חיי אדם מצדיקה גם  צעדים דרקוניים, למרות הפגיעה הכלכלה. אלא שהטענה שאין תג מחיר לחיים היא טענה פופוליסטית. יש תגי מחיר לחיים – הם פשוט גמישים ותלויי סיטואציה. אנחנו מצמידים תג מחיר לחיים כל פעם כשאנחנו מחליטים לקצץ בתקצוב של מעונים לנשים מוכות למרות שהסטטיסטיקה אומרת שהדבר יוביל לפגיעות בנפש, או לא לטפל בזיהום האוויר בארץ למרות שהוא אחראי לאלפי מקרי מוות בשנה, או לקצץ עוד במספר המיטות לנפש בבתי החולים. (הסקנדל האמיתי, הרי התרחש כבר בעבר, על קנה מידה של 40 שנה בהן  מספר המיטות ל-1000 תושבים בישראל ירד מ-3.3 ל-1.7 המחדל המזדחל ההוא הוא זה שמוביל כנראה את משרד הבריאות לנקוט בצעדים דרקוניים כדי להמנע מחשיפת ערוותה של מערכת הציבור הישראלית שמתקשה לעמוד בעומס כבר בימים כתקנם). בכל המקרים האלה יש לחיים תג מחיר ברור, והוא נמוך לאין שיעור מתג המחיר שמדינת ישראל מוכנה לשלם על נזקיה האפשריים של הקורונה. גם להשבתת הכלכלה עצמה יש קורבנות אגב. עליה בתמ"ג לנפש מקושרת עם עליה בתוחלת החיים, ועליה באבטלה מקושרת בעליה בדכאון, חרדה, ומצבים אחרים שמובילים גם הם לקיצור תוחלת החיים, כך שגם מיתון כלכלי עולה בחיי אדם. אבל כמובן שקל יותר לחשוב לטווח הקצר מאשר לארוך. כפי שנח יותר לחסוך קצת כסף על ידי השבתת מערכות בריאותיות שמאוחר יותר הופכות חיוניות ויכולות לחסוך כסף רב הרבה יותר, כך גם קל יותר לעצור את הכלכלה גם במחיר של פגיעה שעשויה להיות חמורה יותר בהמשך הדרך. הקורונה היא הנצחון של הפתאומי והדרמטי על המזדחל.****

הקורונה גם גוזרת מוסר מסוג חדש. כשזה נוגע לקורונה אנשים מוכנים להטלת צעדים קיצוניים כמו בידוד, ומי שמפר אותם נחשב כמי שמפר את הסדר הציבורי. אבל אנחנו לא מתיייחסים באופן כזה למי שאוכל בשר, טס הרבה, או נוהג ברכב שטח מזהם – למרות שהפעילויות הללו מציבות את כולנו בסכנה שההשלכות שלה מרחיקות לכת הרבה יותר מהקורונה.

ובכל זאת יש לקורונה גם השפעה חיובית על משבר האקלים. לראשונה מזה תחילת הסכמי האקלים, האנושות עשויה לעמוד השנה בהתחייבויות שלה לצמצום פליטת גזי חממה. הקורונה, סם ההרגעה של הכלכלה הגלובלית, מצליחה, נכון לעתה, להאט את הקטר שיצא מכלל שליטה ומאיים לחנוק את כולנו. פעילים סביבה מסוימים תהו האם הקורונה היא מעשה הגנה עצמית של הטבע נגד הקפיטליזם. אחרים תוהים בימים אלו האם הקורונה לא מביאה לנט-אפקט חיובי מבחינת הכוכב. הכל מורכב כשזה נוגע לקורונה, וההשפעות החיוביות והשליליות מתעררבות זו בזו: הקפיטליזם נפגע, אבל הכוכב מרוויח, אבל אנשים מבלים יותר זמן מול מסכים, ואנשים אמיתיים נפגעים, ובכלל, מי זה הקפיטליזם הזה שאנשים שמחים לראות אותו נופל על ברכיו? משבר הקורונה והמיתון המסתמן מזכירים לנו שכולנו מתפרנסים ממנו…

 

המרוויח הגדול של הקרונה – האונליין

כולם מפסידים מהקורונה. חברות התעופה והמסעדנים, הקולנוענים ובעלי בתי המלון, רופאי השיניים והקרקסנים. אבל יש כאלו שמפסידים יותר ויש כאלו שמפסידים פחות. ויש כאלו שאפילו עשויים עוד להרוויח.

ביום שבו הקורונה תעלם מהשטח נגלה שאנחנו חיים בעולם שונה מזה בו חייינו עד עתה. בזמן השקורונה היכתה בחברה, עצרה את התנועה בין מדינות, שלחה מליוני בני אדם לבידוד והטילה עוצר על איזורים שלמים, היה מגזר אחד במשק שהלך וצמח. תוך כדי התפתחות משבר הקורונה עברו מעסיקים רבים ברחבי העולם לעודד את העובדים שלהם לעבוד מהבית ואילו בבתי ספר ואוניברסיטאות עברו להוראה מרחוק.

בעוד המרחב הפיזי מאבד את מקומו, זכה המרחב הוירטואלי בהזדמנות יוצאת דופן להכנס  ולהשתלט על מרחבים חדש.

ככל שמרחבי המחיה הפיזיים מתרוקנים מחיים כך מתרבה הפעילות ברשת. כאירוע מדיה בינלאומי ורב התפתחויות, הקורונה מדביק את כולנו למסך. בשבועות מאז שחזרתי לארץ הספקתי לעשות שני דברים שנמנעתי מהם שני ארוכות: מנוי לניו-יורק טיימס, וחשבון בטוויטר. כעת אני מתמודד עם התוצאות.

כשהקורונה תעלם אנחנו עשויים לגלות שכל מיני דברים שחדרו בחסות הקורונה לתוך שגרת החיים שלנו, הספיקו לשבור מוסכמות ושינו מן היסוד את האופן שבו העולם מתנהל.

האם בשוך הקורונה יחזרו כולם למשרדים ולבתי הספר או שממשלות ובני אדם יראו שאפשר לעשות את אותם דברים זול וטוב יותר מהבית במרחב האונליין?

אם הדבר הזה יתרחש, הרי שההשפעה החשובה ביותר של הקורונה תהיה בכך שהפרידה בין בני האדם ונתנה פוש גורלי לטכנולוגיות הוירטואליות כדי לבצע זינוק שיממוטט את המוסדות עתיקי היומין של המשרד, המפעל, בית הספר והאוניברסיטה. המרוויחה הגדולה תהיה מציאות האונליין שצמחה והתרשתה בזמן שהעולם שבחוץ הלך והסתגר. ובכלל, כולנו נכיר תודה אדירה לרשת – כי מה היינו עושים לו הייתה המגיפה הזו פורצת 30 שנה קודם והיינו נאלצים להכנס לבידוד לפני האינטרנט והנטפליקס.

אבל יתכן גם שהתוצאה תהיה הפוכה. יתכן שבשוך הקורונה נבין שכל הקשקושים הוירטואלים הללו היו נחמא פורתא, ושהדבר האמיתי זה קשר אנושי אינטימי וקרוב -פיזית. יתכן שבשוך הקורונה כולנו נגלה עד כמה יקרה הכמיהה העמוקה שלנו כבני אדם לבלות יחדיו ולשהות זה במחיצתו של זה.

 

בשוך הקורונה

כשתלך הקורונה  תהיה שמחה אדירה. אנשים יהיו באקסטזה מכך ששוב אפשר להפגש ולבלות יחדיו. הם ינהרו לכיכרות, לבתי קפה, לאולמות הקולנוע ולחוף הים. זה יהיה כמו הבייבי-בום של הקורונה. חגיגות פוסט-נגיף אדירות שיסחפו את העולם. כולנו נקפוץ למזרקה בכיכר רבין, ולא נחשוש להדבק. בשוך הקורונה אנשים יגלו מחדש את השמחה של הביחד. הם יתקבצו זה עם זה ויחגגו את הנצחון הגדול באירוע פלנטרי אפי ומאחד כמו החגיגות בסיום מלחמת העולם השניה (למרבה הצער זה לא יהיה כך, אבל מותר לחלום).

 

** כשיצאנו מתאילנד היו שם כ-40 חולים במדינה של 70 מיליון, בקצב גידול של חולה חדש מדי כמה ימים (רוב החולים היו סינים שהגיעו למדינה לראש השנה הסיני בסוף ינואר). הבידוד מתאילנד נמשך עד הרגע שבו הוחלט על בידוד מוחלט מישראל, גם ששיעור חולי הקורונה היה גדול פי עשר בישראל מבתאילנד. בין אלפי השבים מתאילנד שנמצאו בבידוד לא אובחן לבסוף אפילו נשא קורונה אחד שיצדיק את המהלך מחוסר ההיגיון.

***על פי הנתונים הקוריאנים שהם הנתונים הנרחבים והמדויקים ביותר בשידינו שיעור התמותה של הקורונה הוא מעט יותר מחצי אחוז.

****כמובן יתכנו עוד הפתעות, הדעות עוד משתנות, ואת גזר הדין הסופי בשאלה מה הייתה מידת הבהלה. המתאימה לקורונה ניתן יהיה לגבש רק בהמשך. התקופה הנוכחית מתאפייינת בתנודתיות בין אלה שטוענים שהתגובה הציבורית אינה מספקת לאלה שטוענים שהיא מוגזמת בהחלט. האמת היא שזה מורכב, תלוי קונטקסט וידרש עוד זמן שיתגבש מידע נוסף ונוכל לבחון את ההבדלים בין האפקטיביות של מדינות שונות כמו סין, איראן, איטליה, דרום קוריאה, תאילנד, ארה"ב וישראל – ולהעריך מה עבד, מה היה חסר, ומה היה מיותר.