יולי 2020. חודש שישי לקורונה.

עכברים אורבניים בורחים אל הכפר, למצוא פינה שקטה בעידן של חוסר וודאות. ישראלים שברחו מערים אמריקאיות דלקתיות מתארגנים לחזרה לארץ. בערים ובריכוזי האוכלוסיה הטמפרטורה עולה. ברחובות הראשיים מכים בתופים ומרימים את הבריקדות. ובדרכים הצדדיות ניתן לזהות תנועה דלילה של מחפשים בדרכם החוצה. חבורות מיסטיקנים מתקבצות בשולי השממה, מתסתדרות בקהילות קטנות של אקסטזה והתגלות חדשה. הם ישובו לכאן לאחר שהקרב יוכרע.

***

השדה הפוליטי התארגן מחדש בהשראת הקורונה. וחשף שכעת אנחנו חלוקים בשאלות מהותיות מסוג שונה מאוד. החלוקה הפוליטית החדשה לא מצייתת לגבולות הישנים של השמאל והימין. מצד אחד ניצב מחנה קדושת החיים המבקש להלחם ללא פשרות כדי להשיג סטריליות מלאה ככל הניתן, לשלוט במדדיה של המגיפה ולהוכיח את נצחון האדם על המוות, ואת הטוהר המוסרי של האנושות. מולם ניצב המחנה שטוען שזו זו בדיוק היא הכניעה המתעתעת והמטעה שמרוקנת את החיים מלשדם וחיוניותם ומזהה כאן את הסכנה שהמגפה תהפוך לעוד כלי המשמש כדי לנכר ולשטח עוד יותר את החיים; להדביר את הפינות האחרונות בעולמנו ההיפר-מפוקח שיש בהן עדיין מקום לחופש בלתי צפוי של טא"זים (איזור אוטונומי ארעי) שבהם יכול עדיין משהו מפתיע ואמיתי להתרחש וניתן להרגיש את החיים במלוא עוזם. זהו המחנה שדוגל בקדושת החיים על כל עזותם המתנחשלת, של הזיעה והבל הפה, הקדוש והטמא, שלא מוכן להתכופף בפני הייצוגים הסטטיסטיים של מנהלי המגיפה, וקוראים לחזרה למושג רומנטי והיולי של החיים על כל עוצמותיהם.

ברמה הפוליטית הדיון הזה תקוע ושני הצדדים מתחפרים בעמדותיהם. מצד אחד ברור לחלוטין שאנחנו מגיבים באופן לא פרופורציונלי למידת הנזק של הקורונה. בוודאי כשמציבים את נזקיה ואת התגובה שלנו מול מידת הנזק והתגובה שלנו למצבים אחרים כמו זיהום האוויר, עמידות לאנטיביוטיקה, משבר האקלים או סתם אורח חיים ישבני. בוודאי כששוקלים את זה שמצב חירום הבלהות הזה עשוי להמשך כעת שנים ולחרב כל כך הרבה מהעולם שאנחנו מכירים ואוהבים, שתוהים: אם לא שקלנו לעצור את העולם עבור איומים חמורים בהרבה, למה עכשיו כן?

אבל גם האופציה השניה לא לגמרי ברורה. אף אחד לא אומר בבירור מה יהיה המחיר של לברך את הקורונה לתוך חיינו ולהמשיך 'כרגיל'. כי אף אחד לא באמת יודע, וכי אף אחד לא יכול להבטיח לנו שגישה כזו לא תוביל למראות זוועה חסרי תקדים שהתודעה הקיבוצית שלנו, המתודלקת בעירוי סדיר של סמי הזיות מהמדיה אלקטרונית, תקרוס בפניהם למצב של מצוקה ובהלה עמוקה.

***

ביקור בתל אביב. 8 ליולי 2020.

אני חייב להתוודות. תמיד היה לי פטיש לתרבויות שהולכות עם מסכות על הפנים. זה הולך יחד עם הפטיש הפוטוריסטי והפטיש הדיסטופי. כך שמתחילת הקורונה קוננה בי ציפיה לתמורות החזותיות והאסתטיות שהיא מביאה איתה. אחרי שקיבלנו את מסכי הענק המקרינים פרסומות מפתות מחזיתות הבניינים, ואת רוכבי הקורקינטים החשמליים המשייטים בזמזום חרישי ברחובות, הקורונה נתנה לתל אביב את הטאץ' האסתטי האחרון שנדרש כדי להכניס אותנו רשמית לתוך המאה העשרים ואחת של חלומות המד"ב.

בביקור שלי בעיר חלומותי אתמול אני שוקע בחלומות ומרגיש כמו בבלייד ראנר גרסת המזרח התיכון. תל אביב מעולם לא היייתה יותר דיסטופית ויפהפיה.

בינתייים עולה מהשהות ברחובות תחושה שהעולם איבד עצמו לדעת. המבוגרים האחראיים פרשו לשנת צהריים, וכל הפנטזיות המופלאות והמזוויעות של ילדי בעל זבוב זוכות להתממש עכשיו. הטוב והרע, היופי והכיעור, האחווה והתיעוב, מקבלים כעת את הגוונים העזים ביותר, באור הצהריים היוקד שמאיים להמיס את כולנו ברחוב תל אביבי מבעבע.

אבל לצד הרגעים שנדמה בהם שהסדר החברתי קורס והאנרכיה בפתח, ניתן לזהות את אותם רגעים קטנים של שותפות וסולידריות קטנות הנוכחות באופנים הברורים ביותר דווקא במחוות הזעירות ביותר, המיקרו-אנושיות. במבט ובחיוך המתנצל של המוכרת במאפייה שלא שמעה  היטב משהו שאמרתי ומסבירה שקשה להבין את הנאמר מאחורי מסכה. המבטים הקטנים, התקשורות הקטנות, היומיומיות שחושפות שמתחת למעטה הניכור של המגפה והקפיטליזם רוחשת כל העת חיבה אנושית בסיסית ושותפות אנשים שהגורל זרק אותם היישר למרכזה של סערה היסטורית מושלמת, והם מוצאים נחמה בנוכחותו זה של זה. ואלו הרגעים שמרגשים אותי יותר מהכל. כמה מנחמת אותנו השהות יחד, למרות המגפה והתכתיבים האכזריים של הריחוק המדגישים עוד יותר את הצורך שלנו בקרבה. כמו תינוקות שמתערסלים יחדיו על חזה של אמא גדולה אל תעזבי אותנו לבד, חממי אותי בחום גופך. צועדים יחד לתוך גיא צלמוות, נעזרים במחוות קטנות של קרבה ואהבת חינם חסרת צידוק רציונלי המבצבצת מעבר לגרידים המנכרים של המטריקס ומעניקה לכולנו משמעות. כל האנשים שמוצאים אומץ לחיות עוד יום בעולם המפחיד הזה בזכות הקשרים והקרבה שקושרת אותנו בחברים, ומשפחה, ועמיתים לעבודה, וזרים גמורים שחושפים בפנינו נדיבות שקשה להכרית מן העולם.

וכל זה מתקיים לצד פראות האדם על הכבישים, והאלימות של נהגים עצבניים וקצרי רוח שעולים על הכביש ונכנסים למצבי קיצון רצחניים. והאדם שאיבד את זה אתמול בצהרי היום באמצע רחוב קינג ג'ורג' וצעק על העוברים ושבים "זה בלתי אפשרי יותר! אי אפשר יותר ככה!" ואמא שגוננה בתנועה כמעט בלתי מורגשת על הבת הקטנה שלה שעברה שם איתה ונבהלה מהקולות הרמים.

רבים בורחים כרגע מהעיר, אבל האמיצים נשארים לשבת ומתבוננים בתשומת לב. הסיבה לברוח מתל אביב היא אותה הסיבה לשהות בה כרגע ולשאוף נשימה עמוקה במרכזו של רחוב רוחש. מישהו בעיר הזו יושב כרגע בחדר וכותב את הרומן הגדול של המאה העשרים ואחד על כל הרגעים הנדירים הללו, על מה שקורה כשמגפה מתעתעת מכה בציביליזציה משברית המתפקעת בציניות, ויופי ואהבה נואשת לחיים.

התיישבתי על ספסל לצפות בסרטון כשהתיישב לצדי לפתע אדם שטען שהוא מכיר אותי וסיפר לי שהוא חבר במסדר סתרים מיסטי איזוטרי ששורשיו במצריים העתיקה. הוא הפליג בדברים על אגודות הסתרים השונות שהוא חבר בהן עד שהתפלאתי איך הוא מספר לי את כל זה, והוא צחקק בספק מבוכה ספק מיסתוריות ולא פירט, כאילו הגיח לי מהצד השני של תיאוריות הקונספירציה הדלוקות שאני נתקל בהן ברשת החברתית. אילומינטי סימפטי בסה"כ. כל זה קרה. בחיי. #שגעתקורונהיולי2020

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אורי  ביום 9 ביולי 2020 בשעה 12:23

    תובנות הקורונה שלך הן הנפלאות והמזוקקות ביותר בנמצא. לשמחתי לא נטשתי את תל אביב ועדיין מסתובב ברחובותיה, ורק לעתים רחוקות אני מפנה את זרקור התודעה שלי לתופעות ששמת לב אליהן. תודה על זה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: