טכנומיסטיקה

הביקורת פורסמה לראשונה באתר שיחה מקומית.

הסדרה "המהפכה הפסיכדלית" ששודרה בכאן 11 בשבוע שעבר הייתה פספוס מאכזב ודוגמה נוספת לקושי של אמצעי המדיה להציג את הנושא של התנסויות בחומרים פסיכדלים בצורה ראויה ובלי הטיקים השגורים של התקשורת כשהיא עוסקת בחומרים משני תודעה.

לתקשורת הישראלית, כמו לתקשורת בעולם, יש היסטוריה ארוכה של עיסוק צהוב בחומרים משני תודעה, או פשוט "סמים" כפי שנהוג לכנותם ללא אבחנה. עם זאת, בשנים האחרונות, עם העיסוק הגובר בפוטנציאל התרפויטי של משני תודעה פסיכדלים כגון פסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות), והפופולריות הגוברת של טקסי רפואה שעושים שימוש בתה החזיונות האמזוני איוואסקה, חזינו בשטף הולך וגובר של סרטים וכתבות שעסקו בנושא הפסיכדלי בהרחבה. חלקם ניסו והצליחו להביא זוויות מעניינות יותר ושגרתיות פחות על הסיפור של הפסיכדליה מכיוונים של תרפיה, מדעי המח, היסטוריה, תרבות ואפילו הומור.

במבט ראשון, נראית הסדרה המהפכה הפסיכדלית כיוזמה חיובית חיובית שמעוניינת לרכוב על הגל הזה. סדרה רחבת יריעה (ארבעה פרקים בני 12 דקות) שמוקדשת לפסיכדליה ומפיצה ניחוח אופטימי. הפרק הראשון מוקדש לנושא של תרפיה פסיכדלית, השני לטקסי איוואסקה, השלישי לעולם מזעור הנזקים במסיבות והרביעי לשינויי תודעה ללא סמים. עד כאן הכל טוב ויפה, ומעורר תקווה שהיוצרים יגישו זווית חדשה ורעננה על הנושא של חומרים פסיכדלים.

הסדרה לא מבריקה בשני הפרקים הראשונים שמציגים את הנושא של תרפיה פסיכדלית ועולם האיוואסקה בצורה שגרתית וחסרת השראה, אבל הבעיות הקשות מופיעות בשני הפרקים האחרונים. בפרק השלישי, למשל, מופיעה אמירה מונפצת של קריין חמור טון המכריז בסמכותיות ש-10% מהישראלים שיקחו סמים במסיבה יפתחו פסיכוזה או ימותו (נתון מופרך ממקור לא ידוע). לצדה מופיע אזכור בעייתי ביותר של מקרי המוות הטראגיים בפסטיבל הנוורלנד (שמה לעשות, אינם תוצאה של פסיכדלים אלא של שילוב בלתי אחראי של ערבוביה שלמה של סמים אחרים), ואזכור של מכורים לקטמין במרפאות קטמין שזה בכלל פשלה של המודל הקפיטלסטי והאינסטרומנטלי של הרפואה המערבית שגורמים בקהילה הפסיכדלית מזהירים מפניו כבר שנים. כל הדברים הללו באים כך נדמה כדי להרשיע, או אולי פשוט "לשם האיזון" (יוצרי הסדרה נבהלו כנראה מהמחשבה שמשהו חיובי נאמר על סמים בלי משהו שלילי לצידו)  אבל מאחר שהם מבוססים על אי דיוקים, שקרים או פיסות מידע לא רלבנטיות הן מעלות את המחשבה שמאחורי העטיפה העדכנית, הסדרה "המהפכה הפסיכדלית" לא שונה עד כדי כך מאותם סרטוני Reefer Madness מגוחכים משנות השלושים שטענו שמי שמעשן קנביס הופך לאנס ורוצח.

מתוך הדברים הללו עולה השאלה, האם ב-2020 אנחנו עדיין צריכים את דמות הפסיכיאטר המפחידן בגילומו של דר' צבי פישל כדי שתלעיט אותנו בהפחדות הזויות בסגנון "לך למועדונים בסופי שבוע, אתה רואה אנשים שהשתמשו בסמים, ויש אמבולנסים שמחכים כדי לקחת את האנשים האלה לבתי חולים ולחדרי מיון. חלקם עם דום לב. חלקם מתו." למה אנחנו צריכים את השיח השטחי, מלא האי-דיוקים הזה על הקשר בין פסיכדלים לפסיכוזה כשבכתבה מופיעים שורה של דוברים כמו למשל ניר תדמור ויגאל טרטקובסקי שבאים מעולם מזעור הנזקים אצל משתמשים פסיכדלים ויודעים לדבר על המצבים הללו בגובה העיניים ובצורה אינטיגנטית בהרבה מהפסיכיאטר חמור הסבר? לצד ההפחדות השגרתיות מפסיכוזות, ניתן היה להעשיר את הדיון השטחי על ידי מתן במה לביקורת החשובה על הדלות וההטיה הקונספטואלית הפתולוגית שבעצם תפיסת הפסיכוזה בפסיכיאטריה המערבית, כמו גם להקשרים העשירים בהרבה שחברות מסורתיות ואף שיטות טיפול מערביות בנות זמננו מעניקות לחוויות קיצון עם פסיכדלים ובלעדיהם.

הפרק אחרון בסדרה המהפכה הפסיכדלית מתרכז בהרחבת תודעה ללא חומרים. נושא ראוי וחשוב לולא הסייפא הצפוי של כל הדיון הזה היה ש"סוף יום לבד עם אוזניות וכמה קילומטרים של ריצה" יעבירו אתכם חוויה שקולה לחוויה פסיכדלית בחינם ובצורה בריאה יותר. ושוב עולה השאלה, האם באמת הייינו צריכים להקדיש את 50 הדקות הללו רק כדי ללמוד בסוף ש"כל הסמים האלה" הם סתם תחליף ושהדבר האמיתי זה בכלל היי בנטורל?! למה תורמת ההשטחה החד-מימדית והמטופשת הזו שמנסה לשכנע אותנו שבעצם כל החוויות הללו — ריצה, נשימה הולוטרופית או שימוש באיוואסקה – הם אותו דבר ומנכיחה את הסטיגמה שמי שבוחרים בפסיכדלים ככלי להתפתחות, יצירה או חקירה הם פשוט עצלנים שמחפשים קיצורי דרך? ריצת בוקר עם מוזיקה באוזניות היא דבר נפלא, אבל האם בכאן 11 באמת מצפים שנאמין שהחוויה שהיא מייצרת שקולה ללילה מהפך קרביים בטקס איוואסקה, או ללילה אקסטטי של גילוי עצמי במסיבת טבע? ולמה צריך בכלל לנסות לייצר שקילות בין החוויות הללו?

קיווינו ש"המהפכה הפסיכדלית" תציע זווית רעננה ועכשווית על ההתפוצצות הפסיכדלית של תקופתנו. במקום זה, שוב גילינו שהתקשורת שלנו מתקשה לגשת לנושא הפסיכדלי בלי להטעין אותו במידה גדושה של סנסציונליזם, הפחדה ומוסרניות. במקום לשים את הפסיכדלים בהקשר רחב יותר של סט וסטינג, של החולי העמוק של פרדיגמות בריאות הנפש במערב, של המשבר בחברה המערבית בכלל, ומה לפסיכדלים יש לומר לנו על כל זה – "המהפכה הפסיכדלית" מציג את הפסיכדלים בצורה שטחית, חד-מימדית ומנותקת מההקשרים הרחבים שהופכים אותם למעניינים כל כך. מגיע לנו יותר מזה.