טכנומיסטיקה

אני אוהב הרבה שפות אבל יש שפה אחת שאני עדיין מתקשה ללמוד כמו שצריך: אימוג'י.

יצא לי לחשוב לאחרונה על העלגות שלי באימוג'י, שמתבטאת, למשל, בקושי לשלוף את האימוג'י הנכון ברגע הנכון או בכלל לאתר אותו כשאני נדרש לו. תהיתי אם אני עילג באימוג'י בגלל שבניגוד לשפות אחרות, כשזה נוגע לאימוג'י מעולם לא הקדשתי זמן ללימוד השפה. פשוט הנחתי שאוצר המילים שלי יתרחב מעצמו. אני לא קורא ספרים באימוג'י, לא כותב טקסטים באימוג'י, ובוודאי שלא משוחח באימוג'י. כמובן שהאימוג'י שלי מוגבלת כל כך.

בין השפות השונות שלמדתי בחיי, האימוג'י שלי היא שפה מוזנחת של מהגר שמעולם לא טרח ללמוד את שפת המולדת החדשה. היא מורכבת מאוצר מילים מוגבל שנאסף באופן מאולתר, ללא מחשבה וסדר.

זה כאילו נורמלי. אני לא מכיר אף אחד סביבי שהלך לבית ספר ללימודי אימוג'י. ובכל זאת יש משהו מוטל בספק בגישה המרושלת הזו, מכיוון שבניגוד לשפות אחרות שאני משקיע בהן אנרגיה תודעתית שפת האימוג'י דווקא שימושית ומשולבת בחיים שלי טבעית.

אולי הסיבה הראשית שמעולם לא הגעתי ללמוד אימוג'י בשיטתיות זה כי עד כה לא באמת חשבתי עליה עד כה כשפה, והסיבה לזה היא כנראה בגלל שהאימוג'י שונה כל כך משאר השפות שאני מכיר. לימוד אוצר מילים באימוג'י, למשל, שונה למדי מלימוד אוצר מילים בגרמנית למשל. כאן האתגר הוא לא לזכור את המשמעות של סימן אלא להזכר בעצם קיומו של סימן מסוים ובדרך לאתר אותו.

נוטים להשוות את האימוג'י לכתב החרטומים, אבל מה שמאפייין את האימוג'י הוא שבניגוד לכתב החרטומים היא מובן היטב לכל מי שקורא בו. זוהי כנראה השפה הבינלאומית הראשונה שבאמת תפסה. ועם זאת, לדעת רוב הבלשנים האימוג'י אינה שפה של ממש. חסרים לה כללי דקדוק וסינטקס, תארים, מילות קישור ושאר חלקי המילה והמשפט שיאפשרו לכם להתנסח בבהירות ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים.

נדמה לי שהדרך הנכונה לחשוב על אימוג'י היא כתוסף שפה. ההבדל העיקרי בין אימוג'י לשפות אחרות הוא שהמטרה העיקרית של האימוג'י היא לא למסור אינפורמציה כמו מילים אלא למסור תחושה, שעוברת דרך הדימוי. להוסיף קצת צבע למילים שלי. אני יכול לכתוב שאני מתפקע משמחה אבל האימוג'י הנכון יבהיר את התחושה טוב יותר ובהרבה פחות מאמץ. אימוג'י של שתי כפות ידיים מוצמדות יביע טוב הרבה יותר את הכרת התודה שלי משימוש במילה "תודה" או אפילו בצמד המילים "תודה רבה."

המחשבה על אימוג'י כתוסף לשפה שלנו מדגישה את ההשפעה של השימוש בסמלילים האלה על אופי התקשורת האנושית. חוקרי מדיה כבר כתבו לרוב על הנטיה של המילה הכתובה לשכל ושל האימג' לעבר הרגש. האימוג'י מאפשר לנו לצבוע את המילים בצבעים שאינם חלק מלוח הצבעים הסטנדרטי של השפה ושמקרב אותנו לחוויה הישירה של הדבר – גם אם דרך ייצוג גרפי בסיסי למדי. בכך הוא לא רק מוסיף לשפה שלנו מידע נוסף (כמו טון) אלא גם מעניק קונטקסט כללי לדיבור.

האימוג'י הוא שדרוג ויזואלי שקיבלנו לשפה הכתובה בעידן הדיגיטלי. הוא מאפשר לצבוע את המורשת האינטלקטואלית האבסטרקטית לעייפה של המערב בדימויים מנחמים מהעולם הפרה-אלפבתי. הוא כמו תמונות מנחמות שכולנו, כמו ילדים, מחפשים בספר עם יותר מדי מילים.

ככותב שנטוע עמוק ברשת השכלתנית של האלפבית, השפה של האימוג'י, הנוגעת עמוק יותר בעולם התחושה והרגש, אינטואיטיבית לי פחות. אולי זו הסיבה שעד היום עדיין לא חדרתי את סודותיה. בעולם עתידי, לצד שיעורי הלשון בבית הספר ידרשו התלמידים גם לשנן את מיני האימוג'י וכללי השימוש הנכון בהם, ואולי יהיה בכך לתרום לרווחתם ותועלתם יותר מלימוד של כללי דקדוק ארכאיים שגם ככה כבר פחות רלבנטים לתקופה. לימוד כזה של שפת האימוג'י יכול גם לפתוח צהר לעולמות רגש ותחושה שנעדרים מהשפה המילולית, כי המהפכה של האימוג'י, שלימדה את כולנו לשלוח לבבות, היא קודם כל מהפכה תרבותית של חיבור לרגש ולאינטואיציה ושאת משמעויותיה אנחנו רק מתחילים להבין.