הקהילה הפסיכדלית תופסת את עצמה בימים כתיקונם כקהילה פרוגרסיבית המחזיקה בערכים מתקדמים. המאבק הפסיכדלי לרפורמה במדיניות הסמים שילב לאורך השנים כוחות עם מאבקים חברתיים אחרים שמזוהים עם הצד השמאלי של המפה כמו מאבקים למען שלום, סביבה ותיקון המערכת הכלכלית.
עם זאת, השינויים במפת השמאל, ועלייתה של פוליטיקת הזהויות ששמה במרכז את הדיכוי של קבוצות מיעוט כמו נשים, שחורים ולהט"בים מאתגרים בשנים האחרונות את העולם הפסיכדלי וכופים עליו להכיר בנקודות העיוורון שלו, ובמקומות בהם ערכי ההכלה והקבלה המוצהרים נשברים על חומותיה של הגמוניה גברית, לבנה והטרוסקסואלית.
אם להודות על האמת, העולם הפסיכדלי היה מאז ומתמיד רחוק מהתדמית שביקש לטפח, של ללה לנד שיווני ונאור. האייקונים הגדולים של הפסיכדליה מהסיקסטיז היו כולם גברים לבנים. בקומונות האידאליסטיות והרדיקליות ביותר של שנות השישים תפקידי המגדר המסורתיים נותרו לרוב על כינם. וגם הנסיונות ליצור גשר עם קבוצות מיעוטים כמו שחורים ולטינים עלו ברובם על שרטון. הקהילה הפסיכדלית נותרה מיוצגת בידי קבוצה של גברים לבנים הטרוסקסואלים.
לאורך שנים נחשבו שאלות של זהות והכללת מיעוטים לבעיות שוליים וזכו להתייחסות מועטה. הקהילה הפסיכדלית הייתה קטנה, שולית ונאבקה על קיומה מול מלחמה בסמים ששללה את זכות קיומה של תרבות פסיכדלית וביקשה למחות אותה מהעולם. עיסוק בשאלות של ייצוג הולם למיעוטים נראה כסוג של מותרות.
כל זה השתנה בשנים האחרונות עם הצמיחה המהירה של הקהילה הפסיכדלית ועלייתה המטאורית של פוליטיקת הזהויות. שאלות של ייצוג הולם, מגדר וגזע החלו בעשור האחרון לעשות דרכם לתוך השיח הפסיכדלי. וב-2017, במקביל לגל עדויות ההטרדה והתקיפות המיניות של תנועת המיטו, גם התנועה הפסיכדלית זכתה לרגע המיטו שלה. הסופר והאייקון הפסיכדלי דניאל פינצ'בק שכתב את הספר "לשבור את הראש" (תורגם לעברית, הוצאות כתר ורימון, 2005), התוודה בפוסט נרחב על התנהגויות מיניות "קריפיות" ו"משחרות לטרף" שכללו את השימוש בחומרים משני תודעה לצורך פיתוי של נשים צעירות. הפוסט של פינצ'בק הוביל להוקעה ציבורית וביטול אירועים בהשתתפותו. שנה מאוחר יותר, ב-2018, הפסיכותרפיסט והסופר ניל גולדסמית' הורחק מהועד המנהל של כנס הורייזון, כנס פסיכדלי ותיק ומרכזי, לאחר שמארגני הכנס עודכנו על עדויות מרובות לגבי התנהגות מינית בלתי הולמת מצידו של גולדסמית'.
בערב "עליונות גברית ופטריארכיה פסיכדלית" שהתקיים בניו יורק ב-2018 עלתה לבמה לילי רוס, חוקרת שכותבת מזווית פמיניסטית על סוגיות של התנהגות מינית בלתי הולמת, שרלטנות ויחסי כח במרחבים פסיכדלים. רוס שיתפה סיפור מזעזע על שורה של חוויות אונס והתעללות שחוותה בידיו של שאמאן אמזוני שסימם אותה לאורך תקופה בסקופולמין, אלקלואיד טרופאני הנוטל מהאדם את חופש הרצון וידוע בדרום אמריקה כסם המשמש לשוד ולתקיפות מיניות. כשהצליחה רוס להמלט מאותו "שאמאן" פושע שהתברר כרוצח סדרתי, היא נאלצה להתמודד עם תגובות שהמליצו לה להמשיך בחיים, והתרו בה שאם תפיץ את הסיפור היא עשויה לגרום נזק עצום לעולם האיוואסקה עד כדי התחדשות המלחמה בסמים.
הסיפור של רוס מצטרף לדיווחים מתרבים על הטרדות ותקיפות מיניות של נשים מערביות בידי שאמאנים המטפלים באיוואסקה (ayahuasceros) בדרום אמריקה. תקיפה מינית במהלך חוויה משנת תודעה היא חוויה מחרידה של בגידה באמון, וניצול במהלך מצב תודעה גבולי. התרבותם של מקרים מעין אלו על רקע התפתחות תיירות האיווסקה בדרום אמריקה מבטאת בין השאר פערים תרבותיים עצומים כשחלק מהבעיה טמון בנטיה מערבית ומנותקת מהמציאות לאידאליזציה ורומנטיזציה של דמות השאמאן. אלא ששאמאנים ברוב המקרים, לא רואים את עצמם כקדושים אלא כלוחמים ומזדהים עם טורפים כמו יגוארים ונחשי אנקונדה. חלק נוסף טמון בעמדת הכח המובנית שבה נמצאים שאמאנים ומטפלים פסיכדליים מול מטופלות, ובמצב הגבולי, הפגיע והנח להשאה בו נמצאת הנפש הפתוחה לרווחה תחת השפעת חומרים פסיכדליים. "כשאנחנו נותנים לאנשים מסוימים את התואר 'רופא' אנחנו מחלישים את המשתתפים בתהליכי ריפוי ומושכים לתחומי הריפוי את מי שרוצים להחזיק ולהשתמש לרעה בכח" כותבת מומחית המיניות המקודשת בריטה לאב. כאלטרנטיבה, מציעה לאב ליצור מרחבים פסיכדליים בלתי-הירארכים שינטרלו את עמדת הכח של השאמאן ויעצימו את המשתתפים.
במקביל למאבק בהטרדות ותקיפות מיניות בעולם הפסיכדלי, מתגברים הנסיונות לגוון את הקהילה הפסיכדלית ולחבר אותה עם תרבויות מיעוט אחרות. הארגון הפסיכדלי צ'קרונה (Chacruna) חרט על דגלו את קידום קולותיהם של נשים, להט"בים ואוכלוסיות ילידיות. צ'קרונה ארגן כנסים כמו Queering Psychedelics וכנס "צמחים קדושים באמריקה" שנערך בספרדית במקסיקו סיטי. אירועים מעין אלו ביקשו לתת קול לקבוצות שהודרו מסורתית מהשיח הפסיכדלי ולסמן את סוף עידן הדומיננטיות של הגבר הלבן.
פסיכדלים, טוענת האקטיביסטית זואי הלן, יכולים להיות כלי לשחרור והעצמה נשית. הלן מקדמת את רעיון הפמיניזם הפסיכדלי בעזרת ארגון האחיות הקוסמיות (Cosmic Sisters) שמעניק פרסים ומענקים לחוקרות פסיכדליות וגם שולח נשים "יוצאות דופן" לעבור ריפוי עם איוואסקה בג'ונגל. הפמיניזם הפסיכדלי של הלן קורא לנשים לגלות ולאמץ את הערבה הפנימית של התודעה, ולצאת משם לתהליכי ריפוי, לימוד וצמיחה שיאפשרו להן למצוא אפיקים חדשים לליבן של סוגיות פמיניסטיות.
חוקרת הספרות הפסיכדלית נשה דבנו מבקשת בכתיבתה לחבר את המחשבה הפסיכדלית למחשבה הקווירית ולבצע קוויריזציה של הפסיכדליה (Queering psychedelics). "משמעות המושג 'Queering' היא לאפשר צורות שונות של שוני וסטיה מהנורמה מבלי לעשות להן פתולוגיזציה ולהגדיר אותן כחולניות. שאלת הנורמליות והפתולוגיזציה של השונה מרכזית לנושא המיניות הקווירית כמו גם למצבי תודעה פסיכדלים," אומרת דבנו בשיחה.
הרעיון שפסיכדליות יכולה להחשב כזהות מעורר עדיין התנגדות רבה בקרב פעילים מקרב קבוצות זהות אחרות. אלא שהטענה שפסיכדליה אינה זהות משום שבניגוד להומוסקסואליות היא לא משהו שאדם נולד איתו, בעייתית בעינה של דבנו. ראשית, משום שיתכן בהחלט שאנשים נולדים עם נטיה גנטית לחקירת תודעה פסיכדלית, ושנית כי זו גישה מחלישה שמגדירה זהות על בסיס העדרה של בחירה.
האירוניה הגדולה, טוענת דבנו, היא שהטענות אותן מפנים כיום פעילים להט"בים נגד רעיון הזהות הפסיכדלית, הן אותן הטענות שהופנו נגד התנועה הלהט"בית בראשיתה, כאשר פעילים מתחומי זכויות האזרח והמאבק לשיוויון גזעי ביקשו להכחיש את הזהות הלהט"בית. פעילים אלו טענו שלהט"בים לא רשאים לדרוש לעצמם זכויות משום שהן באים מקרבן של קבוצות בעלות אמצעים המחפשות הנאות הדוניות. בתקופתנו נשמעים טיעונים דומים נגד רעיון הזהות הפסיכדלית. "יש אנשים שטוענים שלאנשים פסיכדלים אין הזכות לטעון שהם קבוצה מדוכאת משום שהם באים ברובם מחוגים לבנים ובעלי פריביליגיות." אומרת דבנו. טענות על הדוניזם פריביליגי משמשות כדי לשלול את קיומה של זהות פסיכדלית ולבטל את הרעיון שמשתמשים בפסיכדלים יכולים לחוות דיכוי, רדיפה ושלילת זכויות. "למעשה," אומרת דבנו "נאמר לגברים ונשים פסיכדלים שהחוויה שלהם כאנשים הגונים, פרודוקטיבים ואוהבים היא שקר משום ששימוש בסמים הוא חטא וסטיה."
כמי שמתארת את עצמה כחצי-ילידית, אוטיסטית (neurodivergent), א-בינארית מרקע עני, דבנו מקדמת את ההכללה של הפסיכדליה בשיח הזהות על בסיס עקרון האינטרסקציונאליות – הרעיון שסוגים שונים של דיכוי ואפליה מחוברים זה בזה, ושלא ניתן לטפל בהם בנפרד, מבלי לגעת בקשרי העומק שמחברים ביניהם. "כשאנחנו בוררים איזה זהויות ראויות להגנה ואיזה לא, אנחנו עושים שירות דוב למאבק" טוענת דבנו. "עלינו להתמקד בסט משותף של עקרונות ולכבד את הזכות של אינדיבידואלים לקבל החלטות על גופם ונפשם." דבנו רואה את ההיסטוריה של דיכוי תרבויות פסיכדליות כחלק מהיסטוריה ארוכה של דיכוי קבוצות מיעוט בטענה שהן סוטות או מנוונות.
"התודעה הפסיכדלית היא בעיני המשך ישיר של התודעה הקווירית. היא לוקחת את העקרונות הקווירים ומרחיבה אותם מעבר לתחום המיניות," אומרת דבנו. "בעיני פסיכדלים יכולים להדגיש את אלמנט האינטרסקציונאליות. הקלישאה של פוליטיקת זהויות היא שיש לך כרטיס שמנקבים בו נקודות דיכוי, ומי שמחזיק הכי הרבה נקודות מתקדם קדימה. זו תפיסה שאני לא מזדהה איתה. אותי מעניינות הדרכים שחוויות פסיכדליות מחברות את תשומת הלב שלנו למערכות ולסביבות, כולל סביבות פוליטיות. לכן אני חושבת שהם יכולים להיות כלים כדי להבין את טקטיקות הבריונות שמופעלות באופן חוצה קטגוריות, וזה, בעיני מאפשר לחבר את הזהות לאחדות במובן של יצירת בריתות. ומה שאנחנו צריכים זה פשוט להתחבר בסולידריות לאנשים האחרים שיש להם מגף על הצוואר, ולומר: אנחנו לא הולכים להיות עולם של מגפיים-על-צוואר יותר. אנחנו הולכים לעבוד למען השחרור של כולם מסוגי הדיכוי הללו, ובאופן הזה להשתמש בזהות הספציפית שלנו כדי לראות את הדפוסים הגדולים יותר, משום שהדרך היחידה ללכת נגד בעלי הכח היא באמצעות סולידריות ובריתות."
טכנומיסטיקה 