טכנומיסטיקה

חוקרים מנסים לפתח חומרים פסיכופסיביים עם תועלת תרפויטית ובלי טריפים ואקסטזה. האם זה יצליח ומה זה אומר עבור הפסיכונאוטים? (התפרסם לראשונה באתר הארץ)

כשחברת Delix Therapeutics דיווחה בספטמבר האחרון שתתחיל ב-2022 ניסויים קליניים על שני חומרים תרפויטים חדשים שיציעו ריפוי פסיכדלי בלי הטריפ, היא זכתה לתגובות נלהבות. תוך זמן קצר זכתה דליקס להכלל ברשימת ה-Fierce 15 של 15 חברות הביו-טק המבטיחות ביותר. המוצר שדליקס מעוניינים להחדיר לשוק בשלב ראשוני של פיתוח ולא נוסה עדיין על בני אדם, אבל הרעיון של חומר שינצל את הפוטנציאל של הרפואה הפסיכדלית בלי שיכלול חוויות משנות תודעה כבר מהלך קסם על רופאים ומשקיעים.

הרנסנס הפסיכדלי ברפואה, למרות ההבטחה הגדולה הגלומה בו, עדיין לא פרש כנפיים. טיפולים פסיכדליים עדיין אינם חוקיים. ובכל זאת יש כבר גורמים בעולם הרפואה שרוצים לעקוף את האפיק הפסיכואקטיבי ולייצר אלטרנטיבה פסיכופסיבית שתרתום את הפוטנציאל התרפויטי הרדיקלי של חומרים פסיכדליים תוך כדי סינון האלמנט הבלתי שגרתי של החוויה הפסיכדלית. האם הסיבה היא עיניים צרות לחובבי פסיכדליה שקיוו לצאת למסעות תודעה באישור הרופא? לא בטוח, או לכל הפחות לא רק.

"יש סיבות חשובות למה חומרים שיוכלו לחקות אפקטים כמו-פסיכדלים בלי לייצר חוויה פסיכדלית יהיו בעלי ערך גדול לרפואה" אומר הפרמקולוג בריאן רות. "הרבה אנשים שיש להם היסטוריה משפחתית של סכיזופרניה לא יכולים לקבל פסילוסיבין בגלל שהם בסיכון לפתח פסיכוזה. אם תדבר עם אנשים מדוכאים. הם מוכנים לנסות הכל אבל הם קצת חוששים לקחת חומר פסיכדלי. ויש את עניין העלות. תרפיה עם פסילוסיבין דורשת שיהיו איתך תרפיסטים מקצועיים בזמן החוויה, וזו חוויה של שש עד שמונה שעות. זה יהיה ממש יקר, כך שמספר האנשים שיוכלו להנות מהדבר הזה יהיה קטן ביותר."

פרופסור רות, שחוקר חומרים פסיכדלים מאז שנות השמונים, מונה לאחרונה על ידי הסוכנות האמריקאית למחקרי בטחון מתקדמים (DARPA) להוביל פיתוח של תרופות שישכפלו את האפקטיביות של חומרים פסיכדלים בטיפול בבעיות נפש ללא אפקטים פסיכואקטיביים. בפעם האחרונה שרשויות ההגנה האמריקאית עסקו במחקר פסיכדלי היו מעורבים בכך ניסויים סודיים וסדיסטיים על אזרחים אמריקאים, אבל הזמנים השתנו. פסיכדלים מושכים כיום מידה רבה של עניין רפואי ומסחרי. גם הצבא האמריקאי כבר שינה את הטון, חדל לראות בהם כלי נשק פסיכוכימיים ועבר לראות בהם כלים רפואיים לטיפול במגיפת הטראומה והדכאון שפושה בקרב חיילים אמריקאים משוחררים ומובילה לאלפי התאבדויות מדי שנה.

העניין בפיתוח חומרים תרפויטים פסיכופסיביים שישיגו תוצאות דומות לאלו של הפסיכדליה מרכז עניין הולך וגובר בשנים האחרונות. שאלת מיליון הדולר, היא, כמובן, האם זה אפשרי. מחקרים מהשנים האחרונות מצאו מתאם בין חוויה מיסטית תחת השפעת פסיכדלים לבין ההצלחה של התערבויות תרפויטיות כמו טיפול בדכאון והפסקת עישון. המחקרים גילו כי עוצמת החוויה המיסטית חוזה את מידת התועלת התרפויטית. אלא שיש הבדל בין קורלאציה לסיבתיות. החוויה הפסיכדלית עשויה, לטענת חוקרים מסוימים, להיות סממן של תופעה אחרת, ביולוגית, שהיא המייצרת את התועלת התרפויטית. המועמדת המרכזית היא תופעת הפסיכו-פלסטיות.

אחת התיאוריות הבולטות במחקר הפסיכדלי בתקופתנו היא תיאוריית המח האנתרופי שמקורה בקבוצת המחקר של אימפריאל קולג', לונדון. על פי תיאוריית המח האנתרופי, גורם מרכזי לדכאון ולבעיות נפשיות אחרות הוא התמצקותם של דפוסים עצביים פתולוגיים שמתקבעים במח ושמעצבים צורות חשיבה וחוויה שליליות. תיאוריה זו, הנתמכת בממצאים ממחקרי מח, גורסת כי פסיכדלים מגבירים את הגמישות העצבית במח ובאופן זה מאפשרים לנער את הדפוסים המקובעים של התודעה ולפתוח עבורה אפשרויות חדשות. רעיון זה מהדהד היטב את התחושה הרווחת בקרב משתמשים, כאילו החוויה הפסיכדלית פותחת פרספקטיבות ואופציות חדשות לתודעה.

השאלה היא האם ניתן לנתק את הפלסטיות המוגברת של המח מהחוויה הפסיכדלית הטרנספורמטיבית. מדען המח דיוויד אולסון, מנכ"ל חברת Delix מקדם בשנים האחרונות שיח על קטגוריה חדשה של חומרים שאותם הוא מכנה פסיכופלסטוגנים. לדברי אולסון, פסיכופלסטוגנים הם חומרים (ביניהם פסיכדלים) שמקדמים גמישות עצבית במח. אולסון מתאר את הופעת הפסיכופלסטוגנים כרגע היסטורי של שינוי פרדיגמה ברפואה, מטיפול ב"חוסר איזון כימי" לדגש על עיצוב סלקטיבי של מעגלים עצביים.

כמו רות, גם אולסון מדגיש את היתרונות הפרקטיים של טיפול פסיכופסיבי – העלות המופחתת, הנגישות לחולים שנרתעים מחוויות פסיכדליות, הסיכון המופחת לפיתוח פסיכוזה, לשימוש לרעה בחומר וזליגה לשחור השחור. הוא רואה בתרופות העתידיות הללו דור חדש של חומרים זמינים ובטוחים יותר. אלא שישנן סיבות נוספות לאטרקטיביות של תרופות פסיכופסיביות שלא יכללו תופעה פסיכדלית. תרופות כאלה יהיו נוחות בהרבה לתרבות פסיכיאטרית שמבכרת  לבצע למטופלים נורמליזציה מאשר לפנות לחוויות קיצון וחזיונות פסיכדליים.

"המחקר בנושא הזה זוכה להרבה מאוד הדים ביחס לשלב המוקדם שבו הוא נמצא" אומר חוקר המח ליאור רוזמן מאימפריאל קולג', לונדון. "חלק מהסיבה לכך היא שהוא מייצג את הפרדיגמה הדומיננטית בתחום בריאות הנפש. הז'ורנאלים המובילים בעולם הפסיכיאטריה מעדיפים נרטיב שבו הכל ביולוגי. פילוסוף המדע תומאס קוהן תיאר את המאבק בין פרדיגמות ישנות לחדשות במדע. הניסיון למסגר את התוצאות של המחקר הפסיכדלי החדש על ידי פניה למודל הביומדיקלי האורתודוקסי מזכיר את האופן בו ממסדים מדעיים ניסו בעבר להתאים תוצאות חדשות לפרדיגמה הישנה." השאלה הגדולה, לדעת רוזמן, היא האם האפקט הפסיכופלסטוגני מספק בפני עצמו, ללא החוויה האקסטטית והטרנספורמטיבית שמשחקת תפקיד חשוב בטיפולים פסיכדלים בני ימינו.

אברהם דריזין, מנכ"ל חברת הפארמה הפסיכדלית נקסטייג' רואה בעיות נוספות באופק. "הגוף שלנו עושה דברים מסיבה בדרך כלל, וכשאתה מייצר התערבות שמנטרלת את תמרור האזהרה של הגוף יכולות להיות כל מיני בעיות חדשות. בתרפיה הפסיכדלית בימינו יש דגש על סט וסטינג: סביבה תומכת לשימוש בחומרים האלה. אבל מה קורה אם אתה במקום שהמח שלך עדיין פלסטי והחוויות שלך מאנשים מוגברות אבל אתה לא מודע לזה. אפשר להסתכל על האפקט הפסיכואקטיבי כסממן שמראה לך שאתה עדיין באזור שבו המח שלך מאוד פגיע. אם אתה מוציא את הסממן הזה, איך אתה יודע מתי זה נגמר ומתי יצאת מהטריפ?"

איך תראה תרפיה פסיכו-פלסטוגנית ללא טריפ? מה המשמעות של יצירת אפקט פסיכו-פלסטוגני שאינו פסיכואקטיבי, והאם אפקט כזה אינו פסיכו-אקטיבי בהגדרה? האפשרות של פיתוח חומרים פסיכופסיביים בעלי אפקט תרפויטי דומה לזה של הפסיכדלים מרתקת. עבור פסיכונאוטים וחובבי פסיכדליה, הניסיון לפתח חומרים כאלו עשוי להראות כסדין אדום וכפירה בעיקר. הצד הרדיקלי בתרפיה ובתנועה הפסיכדלית הוא המפנה לתודעה: הטענה שהבעיות האנושיות נטועות בדפוסי תודעה שמובילים למשברים אישיים כמו דכאון וחרדה, ולמשברים קולקטיבים כמו משבר משמעות ומשבר האקלים. הניסיון להפטר מהחוויה התודעתית, מעורר התנגדות אינסטינקטיבית בקרב פעילים. "זה עוד ניסיון לברוח מתשובה תודעתית על ידי רידוד לסימפטומים," אמר לי אקטיביסט בתחום. "במקום להגיד, יש משהו מבני שלא עובד בפסיכיאטריה ובמבנים שיצרנו לסיוע נפשי, אנחנו צריכים לבדוק מה קורה ברמה תודעתית, והנה יש לנו את העזרים המתאימים."

אם מדיקליזציה של חומרים פסיכדלים נתפסה בקהילה הפסיכדלית כחמורו של משיח, שיוביל ללגאליזציה המיוחלת, הרי שפיתוחם של חומרים מעין אלו היא התנקשות במשיח שעל גב החמור. היא עשויה להוביל לפיצול ברנסנס הפסיכדלי, בין שימוש רפואי פסיכופסיבי שהתנתק מהחוויה הפסיכדלית לבין שימושים אקסטטיים, יצירתיים ורוחניים בחומרים פסיכדליה, שבוודאי לא יעלמו. מצד שני הצלחתו של טיפול פסיכופלסטוגני פסיכופסיבי לא תשלול בהכרח את קיום הרפואה הפסיכדלית הקיימת. גם דיוויד אולסון, המשווק הנלהב של התרפיה הפסיכו-פלסטוגנית הפסיכופסיבית לא שולל את האפשרות שלאפקט הפסיכואקטיבי יש תועלת מיוחדת עבור מטופלים מסוימים. בעולם עתידי, טיפול פסיכו-פלסטוגנים פסיכואקטיביים ופסיכופסיביים עשויים להתקיים זה לצד זה, בהתאם להעדפות הלקוח וייעוץ הרופא.

בינתיים, כל זה רק בתיאוריה. כרגע מה שיש לנו הוא נסיונות להפחית או להגביר מדדים שמודדים את רמות הדכאון והחוויה הפסיכדלית של עכברי מעבדה. לא משהו שאפשר לסמוך מאוד על מידת הדיוק שלו. כל החוקרים ששוחחתי איתם הסכימו שמדובר בפרויקט חשוב ומרתק מדעית, אלא שלצד ההכרזות של חברת דליקס על תחילת ניסויים קליניים בשנה הבאה, כולם מסכימים גם שהדרך עוד ארוכה ומאתגרת. לעת עתה, הדרך לריפוי עדיין עוברת בפרקטלים צבעוניים ומפגשים עם חייזרים בחלל הדי-אמ-טי.