הבחירות בארה"ב עדיין רחוקות, אבל אם זה תלוי באתר פייסבוק, ברק אובמה כבר מנצח. אובמה נהנה בשלב זה מ-210 אלף תומכים ברשת החברתית, בעוד להילארי קלינטון יש "רק" 61 אלף חברים.
בחירות 2004 התאפיינו כבחירות הראשונות בהן זכו הבלוגים להשפעה ניכרת. מעבר להמשך התגברות ההשפעה של הבלוגים על הפוליטיקה האמריקנית, עושה רושם שהבחירות הנוכחיות יהיו הבחירות הראשונות שבהן רשתות חברתיות יזכו למרב ההשפעה.
כמו שמציין העיתונאי אילן גורן, "מהדורת איי.בי.סי מוגשת בכל ערב על ידי עיתונאי מאפיר שיער ורב זכויות בשם צ'רלס גיבסון. הדגש הוא על כל ערב. בערוץ הפוליטי של פייסבוק מבזקים עולים כל כמה דקות, סקרים מתעדכנים בכל פעם שנער בניו המפשייר מקליק "בעד" או "נגד". על כן הבחירה האמיתית במירוץ 2008 – שפן מקוון או צב שמתעדכן אחת ליממה".
מותר גם לשאול מה כל זה אומר על איכות הדיון הפוליטי שלנו. בספר 'בידור עד מוות' מתאר מבקר התרבות ניל פוסטמן את התדרדרות שעברה על השיח הפוליטי. לדבריו, אם במאה ה-19 ניהלו מועמדים לנשיאות דיונים פומביים בני 7 שעות, היום בעידן הטלויזיה של המאה העשרים הפכה הפוליטיקה לדיון המושתת על תדמיות ופרסומות מניפולטיביות של 30 שניות.
פייסבוק מייצג עידן חדש בפוליטיקה: עידן הרשתות החברתיות. מצד אחד הדיון הפוליטי מתדרדר עוד יותר: התמיכה בפוליטיקאי חדלה להתבטא בפעילות ממשית. עתה היא הקלקה על תמונה של הפוליטיקאי שבחרת להיות חבר שלו, כנראה בגלל שזה נספר כקול, הצבעה בסקר או כעדכון סטטוס.
ומצד שני, רשתות חברתיות יכולות להיות במיטבן פלטפורמה לשיח פוליטי מעורב יותר מזה של עידן הטלויזיה- כזה שמאפשר שיח של רבים אל רבים ודיון משותף. אם הבלוגים אפשרו למצביעים להביע לראשונה להביע את דעתם מחוץ לתקשורת הממוסדת, הרי הרשתות החברתיות מאפשרות להן להתאגד בקבוצות וליצור שיתופי פעולה פוליטיים הדוקים וזמינים יותר.
כך או כך, בין אם פייסבוק תהווה חוליה נוספת בהתדרדרות רמת הפוליטיקה ובין אם תיתן לה דחיפה חדשה – בפייסבוק אובמה מנצח.
למאמר המלא לחצו כאן
בספר Interface Culture, (תרבות הממשקים) טוען הסופר סטיבן ג'ונסון כי ממשקים הם האמנות החדשה. אם בדורות הקודמים אמנים וסופרים הם אלו שייצגו בעבורנו את המציאות, הרי שכיום עושים זאת בשבילנו מעצבי הממשקים. תכונות הממשק הממוחשב, כמו תיקיות, לינקים, חלונות ושולחן העבודה, מסדרות בשבילנו את המציאות. הן מתווכות בינינו לבין המרחב הדיגיטלי וקובעות – על פי חוקים ותקנים מקובלים – כיצד נתפוס את עולם המידע.
|
אלא שבניגוד לתחומים טכנולוגיים אחרים, שמתקדמים בקצב מסחרר, ממשקים חדשים אינם דבר שצץ כל יום. הלינקים איתנו מאז תחילת ימי האינטרנט. התיקיות, החלונות ושולחן העבודה מבוססים על פרדיגמה ישנה עוד יותר ולא נראה שהם הולכים לשום מקום.
וחבל, משום שהיעדרו של ממשק טבעי הוא אחד המחסומים העיקריים להפעלה יעילה והרמונית יותר של המחשבים שלנו. השילוב בין ממשקים מיושנים לבין התקדמות טכנולוגית מסחררת, שמעמיסה על המשתמש עוד ועוד נתונים, הוא מרשם בטוח לקטסטרופה ממוחשבת. הבעיה היא שפיתוח ממשק חדש היא משימה שדורשת לא רק יצירתיות, אלא גם הרבה אומץ.
זו הסיבה שהממשק החדש ש-YouTube הוסיפה לאחרונה לסרטונים באתר, המאפשר לגלוש בין סרטים הקשורים זה לזה, ראוי להתייחסות מיוחדת, מכיוון שהוא מהווה צעד נועז לכיוון של ממשק גרפי חדש מסוג חדש.
יוטיוב השיקו השבוע ממשק חדש – להמשך המאמר
| ה-SMS הוא כנראה הדוגמה המושלמת לכך שקשה לחזות מראש את מידת ההצלחה וההשפעה של המצאות טכנולוגיות. מעט מאוד אנשים האמינו בתחילת הדרך שצפוי לטכנולוגיה עתיד כה מזהיר או אפילו עתיד כלשהו. הדעה הרווחת של המנהלים בתעשיית התקשורת היתה, שאנשים לא יטריחו עצמם להקליד הודעות טקסט על גבי טלפון סלולרי (בשביל מה? הרי הרבה יותר פשוט פשוט לחייג ולומר את מה שאתה רוצה). |
| כשמשווים את חוסר האמון המופגן הזה, לעומת תחזיות הרהב שהועתרו על טכנולוגיות תקשורת נוצצות אך כושלות, כמו שיחות וידאו – אפשר ללמוד דבר או שניים על ההבדל בין הפנטזיות שלנו על הטכנולוגיה, לבין האופן שבו אנחנו משתמשים בטכנולוגיה בפועל.
אנחנו חולמים על טכנולוגיות גרנדיוזיות, אבל חיים חיים קטנים. ועידות הווידאו נכשלו (בינתיים) כי אנשים לא תמיד רוצים שיראו אותם כשהם מנהלים שיחה. וזו בדיוק הסיבה שה-SMS הצליח. הבשורה העיקרית לא היתה תקשורת, אלא דווקא העובדה שהוא מאפשר להפחית המצאה של מכשיר שמאפשר הורדה של הווליום של התקשורת. מעין קונדום תקשורתי שמונע את הצורך למגע קרוב מדי. במקום ליצור קול אנושי ולהשתתף בסיטואציה חברתית או להקשיב לברבורים האינסופיים של מישהו אחר, ה-SMS איפשרה למותשי תקשורת להעביר מסרים בלי להיחשף.
למאמר המלא לכבוד 15 שנה ל-SMS |
היא הפכה לסימן ההיכר של הציביליזיציה החדשה, אחד הסמלים העיקריים של אנושות המקושרת ברשתות מתהדקות של עצבים דיגיטליים. אנחנו עושים את זה שוב ושוב לאורך היום: מלהטטים בין שטפי המשימות שמציפים אותנו, מדברים בטלפון בזמן נהיגה, שומעים רדיו בזמן קריאה והתכתבות במסנג'ר וצופים בטלוויזיה במקביל לשיחה בטלפון וגזיזת ציפורניים. כל אלו דוגמאות של רב משימתיות או בשמה הנפוץ – מולטי-טאקסינג. |
| מולטי-טאסקינג הוא מושג הלקוח במקור מעולם המחשבים ומתייחס ליכולת של מחשב לעבד מספר תוכניות במקביל. עצם השימוש שלנו במונח ביחס לבני אדם, מעיד על הדרך שבה האנושות החדשה תופסת את עצמה: כאדם שחושב כמו מחשב.
החל מהגירסה הראשונה של חלונות, שאיפשרה לנו לפתוח מספר חלונות במקביל, יכולת המולטי-טאסקינג של המחשבים עלתה במקביל עליית יכולות העיבוד שלהם. כיום, רובנו רגילים לגלוש עם עשרות לשוניות פתוחות בדפדפן ועוד כמה וכמה חלונות של תוכנות שרצות במקביל.
המולטי-טאסקינג הוא דוגמה מושלמת לאופן שבו המדיה הטכנולוגית מעודדת אותנו לצורות חשיבה מסוימות. בגלל שהמחשב שלנו מבצע משימות במקביל, עברנו גם אנחנו לחשיבה מקבילה. השאלה היא מה זה עושה לנו? האם אנחנו בנויים בכלל לתפקד באופן רב משימתי ומה ההשפעות שיש לחשיבה הזו על האדם?
להמשך קריאת המאמר בנושא לחצו כאן (כן אני יודע שאני מניאק ויכולתי להשקיע יותר בלכתוב משהו לבלוג. לא צריך לעבוד לי על רגשות האשמה המפותחים מדי שלי בלווא הכי, שבהקשר הזה גורמים לי להרגיש תמיד שאני לא אבא טוב מספיק לבלוג הזה. האמת שרציתי ושיש לי המון דברים לכתוב כאן על מולטי-טאסקינג במיוחד בשביל הקוראים האישיים, היקרים האהובים כל כך של הבלוג הקטן והחמוד הזה שממלא לי את הנשמה. אבל א', את רוב מה שכתבתי כתבתי כבר אתמול במכתב אישי וב' האמת היא שלפעמים נמאס לי לכתוב 10 שעות ביום. אז היום ההפניה היומית עובדת ב-Mode טיזרי. בכל מקרה אני לא כזה מניאק, כל מה שצריך לעשות זה רק ללחוץ על הלינק, יש שם הרבה דברים מעניינים. אז זהו, פרשתי מכתיבה להיום. אני הולך לקרוא)
|
היום שלי עבר בתחושה חדורה של מאורע היסטורי. "אתה יודע איזה יום היום? זה יום היסטורי. אתה לא יודע?" אמרתי לכל מי שפגשתי והם בתגובה שאלו אותי לתאריך וניסו להזכר במאורע מן ההיסטוריה. "זה לא משהו שקרה. זה משהו שקורה עכשיו, למעשה זה משהו שיקרה עוד מספר שעות" עניתי.
המשהו הזה שהרגשתי היום כמו רעידת אדמה ורצף זעזועים סייסמיים רבי עוצמה מתחת לרגלים המטאפיזיות שלי היה הופעת ה-Kindle, הספר האלקטרוני החדש והמלהיבבב של אמזון. זה מביך להיות לנביא של איזה מוצר אלקטרוני ספציפי, ובמיוחד חודשים ספורים לאחר שאנשים כבר מכים על חטא בנושא ההתלהבות המוגזמת מה-iPhone, אבל הקינדל פשוט ריגש אותי עד עומקי הנשמה.
אולי זה בגלל שבסופהשבוע התחלתי לקרוא את The Gutenberg Galaxy ספרו האימתני של מרשל מקלוהן שעסוק כרגע בלפוצץ לי את המוח. הו התודעה ההיסטורית! השילוב בין התחזיות האפוקלפיטיות שכתב מקלוהן כבר ב-1962 על סופה המתקרב של הגלקסיה של גוטנברג ואז ההמצאות כאן, הקפיצה 45 שנה קדימה ל-2007 והמכשיר הזה של אמזון, שאלוהים יעזור לי, אבל יש לי תחושת בטן מה זה חזקה שהוא באמת תחילת הסוף של הגלקסיה הגוטנברגית – כל אלה תרמו לתחושה ביבליו-אפוקליפטית שגרמה לעבודת היום להפוך למעניינת יותר…
הגלקסיה קורסת מסביבי. איך מתייחסים למשהו עתיק ומרכזי כל כך בן יותר מ- 550 שנה שעומד על סף הכחדות ביום אחד ולא כל כך בהיר. ציביליזציה אחת מתחלפת בציבליזציה חדשה. ראיתי היום את פרופסור רוני אברהם מדבר באופן מבריק בכנס על מולטיטאקסינג באוניברסיטה הפתוחה ברעננה. מדבר על התרבות הדיגיטלית החדשה. אדם חדש, תרבות חדשה, ציבליזציה חדשה. אדם מהיר יותר אבל לא מאושר יותר. וזה מביא אותי לדבר האחד שלא ציינתי בכתבה שכתבתי על הקינדל היום, ושאולי אתקן מחר, וזה שהסכנה הגדולה שממנה צריך הקינדל להשמר זה לתת יותר מדי אפשרויות בעוד שעניינו של הספר היא גם לצמצם אפשרויות.
ספר אלקטרוני שיכיל בתוכו תוכנות מסרים מיידיים, חיבור לאינטרנט, וחתיכות מדיה של סרטים, מוזיקה ומליון קפיצות היפרטקסטואליות אחרות אולי יהיה מוצר נפלא – אבל הוא לא יהיה באמת תחליף לספר כי הוא לא יתן מענה לצורך שלנו להתנתק ולעבור לעולם אחר לחלוטין עם זמן משלו, הצורך שהספר סיפק באופן נפלא כל כך עד היום.
כל הדיבורים על ספר 2.0 שאני מאמין בהם ואני באמת מאמין שהתקופה החדשה תיצור סוג חדש של ספר שנבין אותו בצורה שונה לחלוטין – לא יכולים להחליף את החוויה הישנה של הספר הלינארי. הספר הזה שהתפקיד שלו הוא לא להציף אותנו במידע אלא דווקא לרכז אותנו במהלך חשיבה לינארי ועוקב. ובאופן כללי, תרבות מרושתת, עד כמה שהיא מלהיבה אותנו, לא יכולה להחליף גם את החשיבות שיש לפעמים ללינאריות.
כדי שהקינדל באמת יוכל להחליף את הספר הוא צריך לא רק להשתוות אליו אלא גם לדאוג שלא לעלות עליו יותר מדי בתחומים מסוימים. ובינתיים כך או כך, מתקדם עידן גוטנברג צעד אחד נוסף ומכריע לקראת לסופו. זהו תחילת הסוף.
הטקסט התפרסם היום באתר נענע10
לפני כמה שבועות היה לי רעיון. כשהגיתי בשאלה איך אפשר להביא את האינטרנט לשלב חדש ודינאמי יותר עלתה בדעתי המחשבה שאולי טוקבקים של וידאו שישולבו בדף ויראו כמו קבוצה של אנשים שחיה על פני הדף האינטרנטי יסייעו לו להתעורר לחיים.
"יאללה, אתה נותן לגולשים להקליט בסטרימינג ישר לאתר, בלי להעלות שום קובץ. זה סטארט-אפ" אמר לי חבר. במשך כמה שעות באותו יום חשתי את אותה התחושה המציקה שאתה מרגיש כשמוטל עליך משהו לעשות שאתה לא ממש רוצה.
בסופו של דבר החלטתי לוותר על הסטארט-אפ הזה. "גם ככה מישהו בטח כבר עובד על זה, וגם אם לא – בשביל מה אני צריך לעזוב הכל ולעבוד עכשיו 5 שנים על משהו שבסוף אני בטח אפסיד עליו כסף", אמרתי לחבר. נו, עם גישה כזאת מה בכלל הטעם לפתוח סטארט-אפ…
השבוע כשקיבלתי את ההודעה על אפשרות החדשה של טוקבק ווידאו באתר וואלה! שמחתי שוב על העצלנות שנטועה בטבעי. הפירוט במסמך של וואלה! נשמע בדיוק כמו 'ההמצאה' שלי, ואלא אם כן וואלה! פתחו את הטכנולוגיה בשבוע וחצי שעברו בינתיים, כנראה שהם הקדימו אותי בכמה חודשים או שנים.
בית שמורכב מחלונות וידאו
"פלטפורמת הווידאו החדשה מאפשרת לגולשים לצלם תגובת וידאו באורך 30 שניות ולצפות בתגובות שהקליטו אחרים, בכל מקום בוואלה!" כותבים וואלה "ההקלטה נעשית ב'לייב' באמצעות מצלמת אינטרנט כאשר למגיב מוצעת האפשרות לצפות בתצוגה מקדימה של התגובה לפני שהוא חושף אותה למיליוני הגולשים באתר."
בוואלה! רואים את ה"ווידאו טוקבק" כשכן של הטוקבקים הטקסטואלים שיצור סוג חדש של תוכן גולשים ו"ייקח צעד אחד קדימה את חופש הביטוי והדמוקרטיה בתקשורת הישראלית". לא בטוח אם המילים הגדולות הללו עומדות במבחן המציאות ואם הווידאו טוקבק אכן יקדם את הדמוקרטיה, אבל הוא ללא ספק ניסוי מעניין שיכול להפוך את הרשת למקום מגוון ומעניין יותר.
בהקשר זה מגיעה גם טפיחה קטנה על השכם לאינטרנט הישראלי שהיה בין המובילים העולמיים בהטמעה של אפשרות הטוקבקים באתרי החדשות הגדולים הרבה לפני שבארה"ב או באירופה בכלל על משהו כזה. (באתרים רבים, בייחוד אירופאים, האפשרות הזו עדיין לא קיימת). כעת עם הווידיאו טוקבק מתברר שוב שבענייני טוקבקים ישראל היא מעצמה מובילת טרנדים. (אגב מעניין לציין שעצם המושג טוקבק הוא מושג בעברית שאינו קיים באנגלית, באנגלית זה פשוט comment).
מדיום שטוח נולד
דמיינו לכם דפי רשת חדשים שמורכבים מעשרות וידיואים, עשרות אנשים שיושבים בחלונות וצורחים אחד על השני מכל הכיוונים. כל דף אינטרנט הוא מעין בניין שחלונות הוידאו הם מעין חלונות מדירותיו השונות ודיירי הבית הזה הם גולשי האתר.
הווידאו טוקבק אם הוא יתפוס יכול להיות אחד מאותן המצאות שמשנות את טבעה של המדיה מקצה אל קצה. אם הגולשים יתחילו להעדיף את הווידאו טוקבק ויצפו בו יותר מאשר בטוקבקים המסורתיים יעברו יותר ויותר טוקבקיסטים לטקבק ווידאו
אם זה יקרה והווידאו טוקבק באמת יחולל מהפכה בתרבות הטוקבקים יהיה זה שלב נוסף בנסיון של מדיום הווידאו לחזור ולהשתלט על מרכז הזירה התרבותית. האינטרנט התחיל כמדיום טקסטואלי בעיקרו ונתפס כמי שהחזיר את הטקסט למרכז הבמה, אבל בשנים האחרונות סרטוני הפלאש, הווידאו ו-YouTube נוגסים חלקים הולכים וגדלים מההוויה האינטרנטית.
כמו שקורה במקרים כאלה של שינוי מדיה, משתנים גם החוקים מן הקצה אל הקצה ולאו דווקא לטובה. הווידיאו טוקבק יציג עולם טוקבקים חדש ושונה מזה הישן. כך לדוגמה, כבר לא נצטרך את יואל חסון בשביל לחסל לנו את האנונימיות – הטוקבקיסטים של הווידאו יבחרו לוותר על האנונימיות מרצונם. שינוי נוסף לרעה: יופי, מראה חיצוני וכריזמה אישית שנדחקו הצידה במדיה הטקסטואלית של האינטרנט יהפכו כעת לדומיננטים יותר. דעתה של כוסית בלונדינית תקבל כנראה יותר צפיות מזו של חנון מכוער או של רבות מהאוכלוסיות הטלוויזיוניות פחות שמצאו עד עכשיו ביטוי בטוקבקים.
גם החוקים שקבעו וואלה!, טוקבקים של 30 שניות ומטה מבטיחים להפוך את המדיום החדש לקצרצר, שטוח ועצבני במידת האפשר. אם יש לך משהו מעמיק לומר פשוט תוותר.
אינטרנט לאנשים שתקועים אחד בתחת של השני
גלישה באתר של וואלה! הבוקר מגלה רק ווידאו טוקבקים בודדים בין מאות הטוקבקים הטקסטואלים, אבל גם זה סוג של התחלה למדיום החדש הזה שנולד. מדיומים אחרים בהיסטוריה כמו הרדיו או הטלוויזיה התחילו בצורה צנועה הרבה יותר. לציבור הגולשים יקח זמן ללמוד ולהטמיע את האפשרות החדשה וגם להצטייד בגאדג'טים הנדרשים.
נסיון ראשון של המערכת מגלה שבניגוד לכל הציפיות לטקבק בווידאו זה כיף בטירוף. בשביל כל מי שתמיד רצה להיות בין אלה ששואלים אותם לדעתם בטלוויזיה הווידאו טוקבק הוא ההזדמנות המושלמת להתפרע ולהחצין. אין מה לעשות: עם הבעות פנים ואינטונציה אפשר לפעמים להעביר הרבה יותר מאשר בטקסט כתוב. הווידאו טוקבק מעודד איזה רוח שטות משעשעת ומהבחינה הזו עוד יהיה מעניין לראות מה יצוץ ממנו.
אולי המדיום החדש הזה מבשר את הפיכתו של הטוקבק לצורת אמנות בפני עצמה. אולי לצד הטוקבקים המשעממים של אנשים משועממים הרכונים ליד המחשב שלהם נחזה גם בטוקבקים יצירתיים שיפרצו גבולות ויביאו כמו שוואלה! בעצם חוזים להיווצר
תם של כוכבים חדשים.
ובכל זאת, כמו שההצלחה של הווידאו ברשת הינה חלקית בלבד, גם הווידאו טוקבק יצטרך להתמודד מול כמה אתגרים:
ראשית כל, לא כולם רוצים שיראו אותם בווידיאו. למעשה רבים מהטוקבקיסטים הקלאסים, אלה שבאמת מוציאים את העצבים הם אנשי צללים באופיים. בכלל לא בטוח שהם ירצו שיראו אותם, במיוחד לא כשהם אומרים דברים על גבול החוקיות. השאלה עד כמה היחשפות כזו תהפוך לפופולארית ומיינסטרימית.
ושנית, האם המדיום הזה באמת יצליח לרתק? אני יכול לדמיין לעצמי המון אנשים יושבים מול המצלמה שלהם ומסבירים למצלמה שלהם בקול מונוטוני מה הם חושבים ולמה – וזה נורא נורא משעמם. למי יש סבלנות ולהקשיב לאנשים באינטרנט מדברים ומדברים. כמו שלא הסתכלתי על זה ב-YouTube אני לא יכול למצוא סיבה להסתכל על זה כאן. ובמילים אחרות: האם וידאו הוא בכלל פורמט נכון לטוקבק?
קשה לדעת כרגע איזה השפעה תהיה לווידאו טוקבק, עד כמה הוא יהפוך מרכזי בדיון האינטרנטי והאם הוא יהיה רק קוריוז חביב שיעלם. מה שבטוח הוא שיש לו את הפוטנציאל להפוך את התקשורת בינינו להדוקה, שטוחה וקצרה עוד הרבה יותר. אינטרנט של אנשים שמשדרים אחד לשני מחלון לחלון כאילו הם גרים באותו בניין. אינטרנט של אנשים שתקועים אחד בתחת הווירטואלי של השני.
בזמן האחרון שומעים יותר ויותר על אנתרופולוגים, כלכלנים, אפידומולוגים ומדענים אחרים שזונחים את המחקר הבלתי מדויק של העולם הממשי ועוברים לבצע את המחקרים שלהם בתוך עולמות וירטואלים על סובייקטים וירטואלים מתוך רצון להבין כך טוב יותר את העולם האמיתי.
במסגרת כתבה שערכתי בנושא הזדמן לי לראיין את האפידמיולוג ד"ר רן בליצר, שלא רק אחראי על המוכנות נגד שפעת העופות ומגפות אחרות בארץ, אלא גם היה הראשון להעלות את הרעיון לחקור מגיפות בתוך עולמות וירטואלים, שזכה מאז להתממש במחקרים של חוקרים אחרים.
את התוצאה אפשר לקרוא כאן:
זהירות, מגיפה וירטואלית
בעוד חצי שעה אני יוצא לשדה תעופה לירח דבש של עשרה ימים באירופה.
בינתיים כמו מכור אמיתי לבלוג, הדבר האחרון שאני עושה זה להעלות פוסט.
לכו תבינו.
ובינתיים, בנענע התפרסם ראיון שערכתי עם סטיב ווזניאק, מי שייסד את אפל עם סטיב ג'ובס, בנה את מחשבי האפל הראשונים ונחשב על ידי רבים לממציא המחשב האישי.
זו הייתה חוויה מרתקת לשוחח עם ווזניאק, כי מדהים לדבר עם אנשים שיצרו היסטוריה בקנה מידה כזה ולקלוט עד כמה הם תפסו באופן שונה את מה שהם עושים ממה שקרה בפועל ובמילים אחרות עד כמה האנשים שחוללו את מהפכת המחשבים הבינו אותה באופן שונה מאיך שאנחנו מבינים אותה היום. בנאדם בנה מחשב בשביל עצמו ובסוף גילה שכל שאר העולם רוצה להשתמש בצעצוע שהוא בנה…
ראיון עם סטיב ווזניאק
בשבועות האחרונים מאז תחילת שנת הלימודים התפרסמה בערוץ המחשבים של נענע סדרת כתבות שלי על החינוך בעידן הדגיטלי. איך גורמים כמו וויקיפדיה, וידאו ברשת, הווב 2.0, סלולרי, מציאויות וירטואליות ועוד משנים את איך שאנחנו לומדים ובמובן יותר עמוק של המילה לימוד: איך שאנחנו תופסים את העולם ומתקשרים עם העולם.
הנה הלינקים לכתבות:
בבית הספר אין חדש – כתבה הסוקרת את האופן שמערכת החינוך מתמודדת עם העולם הדיגיטלי.
חדר 2.0 – איך וויקיפדיה משנה את האופן שאנחנו חושבים, לומדים וחוקרים כציבליזציה וכפרטים.
סיכומים רבותי, סיכומים – על אתרי הסיכומים
הלימודים של מחר – 7 מגמות שמשנות את האופן שאנחנו לומדים: מציאויות וירטואליות, לימודים עם הסלולר, ננו למידה, לימודים בעזרת וידאו, וויקיפדיה, הזנב הארוך ולמידה 2.0.
ללמוד עם YouTube – על מהפכת הלימודים בעזרת וידאו, הפוטנציאל והמגבלות של הז'אנר.
למידה 2.0 – ראיון עם חוקר החינוך הדיגיטלי הקנדי סטיבן דאונס שטבע את המושג למידה 2.0 (על משקל ווב 2.0). איך הלמידה משתנה בווב 2.0 וגם כמה הערות מעניינות למדי על חתולי LOL והחשיבה החדשה והפוסט -פוסטסטרוקטורליסטית שהרשת מלמדת אותנו. (מומלץ!)
טכנומיסטיקה 