טכנומיסטיקה

ארכיון קטגוריה: טכנומיסטיקה

מה הקשר בין פייסבוק לסיינפלד?

31 בדצמבר 2007 – 19:27

כדי להבין מה זה פייסבוק ומה עושים שם אין ברירה כנראה אלא להיות חלק מזה, וגם אחרי זה לא בטוח אם תבינו עדיין מה אתם עושים שם. כמובן אפשר לתת את התיאורים הרגילים: זורקים אחד על השני פרות, כבשים וסופגניות (מה שזה לא אומר), מגישים מתנות, מעלים תמונות, בודקים דפים של חברים, כותבים אחד לשני על הקירות וממלאים שאלונים בנושאים כגון: איזה פילוסוף גרמני אתה או איזה רוצח סדרתי אתה – השאלה מה ההגדרות הללו אומרות.

ובכן, הן אומרות כלום. אם סיינפלד הייתה תוכנית על כלום אז פייסבוק זה אתר על כלום. מי שנמצא בפייסבוק לא עושה שום דבר ספציפי, חוץ מלהיות בפייסבוק. להיות בפייסבוק זה מצב נפשי, פייסבוק היא האישור המושלם לכך שהמדיום הוא המסר. זה לא משנה מה אתה עושה בפייסבוק – העיקר שאתה בפייסבוק.

קחו לדוגמה את אחת האופציות המרכזיות ב-Facebook, ה- Poke. הפירוש המילולי של הפועל האנגלי To Poke היא לתחוב, לדחוף או לתקוע. איך אפשר לעשות את כל הדברים האלה בחלל הווירטואלי? אלוהים יודע, ובכל זאת, למרות שאף אחד לא יודע מה זה, Poke היא אחת מהאופציות המובנות הפופולריות של פייסבוק.

אולי אתם חושבים לפנות לפייסבוק ולשאול אותם מה זה Poke? חסכו מעצמכם את המאמץ, גם הם לא יודעים. הנה ההסבר הרשמי של פייסבוק לאפשרות ה-Poke. "כאשר יצרנו את ה-Poke חשבנו שזה יהיה מגניב שתהיה לנו תכונה בלי מטרה ספציפית. אנשים מפרשים את ה-Poke בכל מיני דרכים שונות ואנחנו מעודדים אותך ליצור משמעויות משלך".

והנה לכם הפוסטמודרניזם במיטבו. הכל רלטיבי, אין משמעות כל מה שנשאר זה לעשות Poke אחד לשני, מה שזה לא יהיה.

כלכלה של תשומת לב
ואולי בעצם תוכן מסוים בפייסבוק, מכנה משותף אחד וקבוע לכל הדברים שאתם עושים בפייסבוק. התוכן הזה העצמי הגולש וזו אולי הסוד שמסביר למה פייסבוק הצליחה למשוך אליה כל כך הרבה גולשים ולא רק למשוך אותם אלא גם להשאיר אותם אצלה.

אחד מהדברים שהופכים את הדואר האלקטרוני, ההודעות המיידיות, סלולרים ומדיומים אחרים לממכרים כל כך הוא שהם מספקים לנו שטפים מרוכזים של תשומת לב. כל פעם שאנחנו מקבלים מייל ממישהו אנחנו מקבלים ממנו מנה כלשהי של תשומת לב, כיצורים קופיים למדי יש בתשומת הלב הזו משהו מנחם וכיפי – אפילו אם היא שטחית לחלוטין.

מספיק שמישהו ענה על טוקבק שכתבנו באיזה אתר ואנחנו כבר שואבים איזה סיפוק מסוים. הסיפוק הזה שבא בצורה של איזשהם אותות חשמליים והפרשות כימיות במוח הוא דבר ממכר. אם התחלת איתו, לא תרד ממנו מהר כל כך וכמו כל סם אחר ככל שתפנה לו יותר משאבים כך הוא ידרוש עוד יותר תשומת לב. זו הסיבה שבעידן האלקטרוני בודקים האימייל 20 פעמים בשעה. זה לא בגלל שהם מצפים שמשהו חשוב יגיע, הם פשוט צריכים את פיקס תשומת הלב שלהם לעכשיו, לחמש הדקות הבאות.

פייסבוק לוקחת את הנרקיסיזם הדיגיטלי הזה ומביאה אותו לדרגתו השלמה ביותר עד היום. כל מה שאתם עושים נרשם איפשהו ומופיע על לוחות החדשות של החברים שלכם, כל הזמן קורה משהו. דנה הוסיפה תמונות חדשות של עצמה, מרון חבר של רינה ודנה זרקה כבשה על רינה ומרון הצטרף לקבוצה לביטול העיר פ"ת. ומישהו הסתכל על תמונות שלך ומישהו אחר עשה לך Poke.

מה שנוצר זה כלכלה של תשומת לב. אתה נותן לי תשומת לב ואני אתן לך תשומת לב – אלא שבסופו של דבר כל זה לא מכסה על האמת העצובה שאנחנו בעיקר נותנים תשומת לב לעצמנו.

למאמר המלא באתר נענע10

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (13)

תשדורות אינטרגלאקטיות

26 בדצמבר 2007 – 21:46

מאת Ido Hartogsohn | לכתוב תגובה

העכשיו הארוך – The Long Now Foundation

20 בדצמבר 2007 – 8:11

בעשורים האחרונים, במקביל לעלייה בשכיחות הפרעות הריכוז אצל ילדים, נדמה שגם האנושות כקולקטיב סובלת מהפרעת ריכוז. תאגידים כלכליים מתרכזים רק בהישגים של הרבעון הבא, פוליטיקאים מחפשים רק דרך לשרוד את הקדנציה, וגם השיח התרבותי מורכב מאופק של שנים ספורות. מי שסובל מהעיוורון המחשבתי הזה הוא העתיד, ואת התוצאות אפשר לראות כבר עכשיו במגוון תופעות – מהרמות החברתיות, האקולוגיות והכלכליות ועד לרמת התפקוד הפסיכולוגי והרוחני של פרטים שרגילים לצרוך אוכל מהיר, תרבות מהירה ויחסים מהירים.

לקושי שיש לאנושות לשמור על חוט מחשבה ארוך יש מגוון סיבות. סטיוארט ברנד, מייסד עמותת העכשיו הארוך (The Long Now Foundation), מונה בין השאר את ההאצה המתמשכת בטכנולוגיה, את האופק קצר המועד של כלכלת השוק, את לחץ הבחירות הבאות בדמוקרטיות ואת הלחצים של קיום בסביבת מולטי-טסקינג.

"נדרש סוג מסוים של תיקון מאזן לראייה לטווח קצר" אומר ברנד. "מכניזם מסוים או מיתוס שיעודד מבט ארוך טווח ונטילת אחריות ארוכת טווח – ו'טווח ארוך' נמדד במאות שנים לפחות. עמותת העכשיו הארוך מציעה גם מכניזם וגם מיתוס."

——————————–

באתר אנרג'י התפרסם מאמר נרחב שלי שהתפרסם מוקדם יותר החודש במגזין "חיים אחרים" על עמותת העכשיו הארוך שבה חברים בין השאר סטיוארט ברנד, קווין קלי, בריאן אינו, וויל רייט, פרנסיס פוקויאמה, ריי קורצוויל ורבים אחרים. זו אחת הקבוצות היותר שאפתניות ומעניינות שנפגשות היום על הפלנטה, סוג של הבונים החופשיים של היום – רק הרבה יותר ריזומטים ופחות חשאיים. אפשר לקרוא את המאמר על העכשיו הארוך כאן.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (2)

ערב על מקלוהן כפילוסוף אינטגרלי

17 בדצמבר 2007 – 21:06

ביום חמישי הקרוב אני אדבר על מקלוהן במסגרת הסלון האינטגרלי. יהיו שם כרמל וייסמן ואורן אנטין שינחו את האירוע והנסיון יהיה באופן כללי לחבר בין מקלוהן לבין המחשבה האינטגרלית (קן ווילבר לדוגמה), רעיון שמאוד מעניין אותי הרבה זמן וששמחתי מאוד כשהתברר שיהווה נושא לערב שלם. נראה לי שיהיה מעניין. פרטים נוספים על המפגש ניתן למצוא בבלוג של כרמל.

מאת Ido Hartogsohn | לכתוב תגובה

יהודי אורגני – יהודי מכאני – יהודי דיגיטלי

16 בדצמבר 2007 – 1:42

יואב בן דב כתב בזמנו מאמר שבו הוא מחלק את ההיסטוריה של התרבות שלנו והדימויים של המחשבה שלה לשלוש תקופות: האורגנית, המכאנית והדיגיטלית. האוריינטאציה של הדברים הללו נראית לי באופן כללי נכונה מאוד (עד כדי כך שאני משתמש בה מזה שנים כהנחת יסוד במחשבה שלי, ונזכרתי רק עכשיו כשאני כותב את הפוסט הזה שהאבחנה הזו לקוחה במקור מבן דב).

בהקשר הזה חשבתי בסוף השבוע על שלושה דגמים של יהודים המקבילים שלושת השלבים האלה. שלושת הדגמים הללו מאפשרים לראות את היחסים שבין היהדות לבין הטכנולוגיה שהקיפה אותה לאורך העידנים התרבותיים, או במילים אחרות מהווים מעין קריאה מקלוהניסטית ליהדות.

היהודי האורגני – היהודי האורגני הוא מה שנקרא לעיתים היהודי הפשוט. זהו יהודי שהיחס שלו אל הדת הוא יחס "אורגני" – כלומר טבעי, ישיר, בלתי מקובע ועדיין לא מלאכותי'. היהדות האורגנית (ומדובר כאן על התקופה התלמודית עד תקופת הראשונים אך יותר מכך בתקופה המקראית) היא יהדות בלי גבולות ברורים, יהדות שהמאמין יכול עדיין לעצב אותה בצורות שונות בהתאם להבנתו – באופן הנגזר מהקיום הפרה-תעשייתי והקרוב יותר אל הטבע [אגב, צורת הטכנולוגיה שמשחקת את התפקיד המרכזי ביהדות הזו, ובמידה רבה עד היום היא המצאת הכתב, אבל לזה לא נכנס כאן מפני שזה דורש מאמר אחר לחלוטין]. זה מתחיל בקשר הישיר והייחודי לכל אדם של דמויות המקרא עם האלוהים, המשך בנטיות האנרכיסטיות של התלמוד כמו רבי יוסי הגלילי שהיה אוכל חלב עם בשר עוף ועד ועד לתיאורי היהודים הפשוטים בסיפורי הבעש"ט. היהודי האורגני מבטא תפיסת עולם שבה הדת הינה עדיין חלק טבעי ובלתי נפרד מעולמו של האדם והיחסים בין אדם לאלוהיו הם יחסים אורגניים, חיים ומשתנים ממש כמו החיים עצמם.

היהודי המכאני – עם טכנולוגית הדפוס שלגביה מציין מקלוהן שהיא הטכנולוגיה הראשונה שהציגה את הקונספט של הסרט הנע, הסמל העיקרי של המהפכה המכאנית והתעשייתית, אנחנו נעים לקראת סוג חדש של יהודי: יהודי סרט נע, יהודי שנוצר בפורמה קבועה.
האחדת הגרסאות של הטקסטים התלמודיים [ואחרים] אשר התרחשה בעולם כולו בעקבות המעבר לדפוס גרמה להאחדה של הנורמות ההלכתיות כפי שקורה באורתודוקסיה שהיא תוצאתה הישירה של המעבר לעולם הדפוס (אף שהיא תוצאה מאוחרת שארך כ-4 מאות עד שהבשילה). התגבור העצום של האפשרויות לפרסם ספרים הוביל לפרסום של עוד ועוד הלכות וספרי הלכה שהרחיבו את תחום שיפוטה של ההלכה לכל חלק בחיי היום יום מתוך נסיון להכניס כל מעשה ומעשה במסגרת מחשבה הלכתית סטרוקטורלית. התוצאה הייתה כמובן האחדה נוספת של הדפוסים הדתיים.
בהקשר של הקשר בין טכנולוגית הדפוס לבין היהודי המכאני יש לשים לב למשמעות המילולית של המילה 'דפוס'. היהודי המכאני, הוא היהודי האורתודוקסי (ואני כמובן איני מתכוון ליהודי מקיים המצוות, אלא להגדרה של האורתודוקסיה כתנועה היסטורית-אידאולוגית שתחילתה במאה ה-19) הוא יהודי של דפוסים, של נוסח קבוע, תוצר של האחדת האותיות של טכנולוגית הדפוס.

היהודי הדיגיטלי – היהודי הדיגיטלי צומח בסביבות סוף המאה העשרים עם התרחבות הדאטה-ספירה ובעיקר טכנולוגיות המחשוב והתקשורת של הרשת ועם הצמיחה של מעמד חדש של יהודים שגדל במרחבים הווירטואלים. בתוך העולם הפוסטמודרני, היפרטקסטואלי והמלונקק של היהודי הדיגיטלי הנסיון להגדיר דרך אחת אחידה ובעלת מאפיינים קבועים מאבד שוב ממשמעותו. אמונה, כל אמונה יכולה להיות בעלת משמעות רק כאשר היא עומדת בקשר עם נקודות אחרות על הרשת, וכאשר היא בתנועה מתמדת – אחרת היא פשוט משעממת.
היהודי הזה שיש נקודות דמיון בינו לבין היהודי הניו-אייג'י הוא יהודי שהיהדות שלו היא ריזומטית, מקושרת לאנספור תכונות וזרמים בתוך היהדות ומחוצה לה. הוא לוקח רעיונות מדתות, פילוסופיות ותנועות רוחניות אחרות ומשלב אותם בתוך היהדות. למעשה זהו יהודי מאש-אפ.

רובה המוחלט של היהדות תקוע עדיין בשלב המכאני והסימפטום הברור ביותר לכך הוא כמובן ההתנגדות של רובה של האורתודוקסיה לאינטרנט וההאחזות שלהם בספר ובטכנולוגיות הדפוס. ההאחזות הזו בספר נראית לי בזבוז אנרגיה. מבחינת הערכים היהודים הבסיסיים של ניתוץ עבודת האלילים, הגלות והגאולה, ותפיסת היקום כטקסט חי מהווה המרחב הווירטואלי שיקוף מוצלח עוד יותר מזה של הספר שבו התאהבה כל כך היהדות במאות השנים האחרונות. אבל אני לא מודאג, מסביבי צצים כל העת יותר ויותר יהודים דיגיטלים. מבחינת רבים שנולדו מחוץ למערכות הדתיות האורתודוקסיות והדוקטריניציה שלהן ובחרו בכל זאת לגלות עניין ביהדות נראה שזו האפשרות היהודית הרלבנטית היחידה. היהדות הדיגיטלית הזו עושה לי חשק לחזור ולבחור שוב ביהדות, יהדות חדשה ומאתגרת במובן החיובי של המילה שתוכל להוות שוב בשורה רעננה מציון.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (5)

האם האינטנרט עושה אותנו חכמים יותר או פחות?

14 בדצמבר 2007 – 10:54

המאמר התפרסם היום באתר נענע10

בשבוע האחרון היינו עדים לחזרה של הוויכוח הנצחי על ההשפעה של הרשת והעולם הדיגיטלי בכלל על האוריינות והחשיבה. או במילים אחרות: האם האינטרנט הופך אותנו למטומטמים?

הדיסקורשיח העכשווי התחילה משתי התקפות ביקורתיות על האינטרנט, האחת של עיתונאית הארץ אבירמה גולן והשניה של חתנית פרס נובל הסופרת דוריס לסינג. בעוד לסינג התלוננה על כך שאנשים צעירים שחונכו בחברות השפע של האינטרנט איבדו את העניין בעושר הידע האנושי שנצבר לאורך הדורות, הרי גולן טענה כי האנשים הצעירים כלל לא מסוגלים לקרוא ספרים. מצב האוריינות, יכולת הקרוא וכתוב שלהם, גרוע כל כך שהם בקושי מסוגלים לקרוא משפט ולהסביר אותו שלא לדבר על לחוות עליו דעה עצמאית משלהם.

כמו בהאבקות זוגות הציבו את עצמם מול שתי הטכנופוביות הללו שני טכנופילים. המשורר והעיתונאי תומר ליכטש לקח את הטענות של גולן אחת אחת ופרק אותן לשיטתו פרופ' שיזף רפאלי ראש המרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת חיפה הביע מצידו אכזבה עמוקה מהחד מימדיות של האבחנות של לסינג על הרשת. כמו בקרבות ההאבקות זוגות של ה-WWF גם כאן נוצר מכל ההתגוששות ההמונית בעיקר בלגן גדול.

אליה וקוץ בה
האינטרנט והתרבות הדיגיטלית עושה משהו לתודעה שלנו, לאיך שאנחנו חושבים. על זה מסכימים כאן כולם מליכטש ועד לסינג, וזה טוב. אלא שאלה אומרים שמדובר במשהו טוב ואלו אומרים שמדובר במשהו רע. האם זה באמת פשוט כל כך. נשמע קצת מוזר, לא?

הייתי מעוניין להציע כאן את התיזה המהפכנית ומרחיקת הלכת ולטעון שלאינטרנט יש גם השפעות חיוביות וגם השפעות שליליות. נראה לי אישית, שכל מי שעיניים לו בראשו יכול לראות שבאתרים כמו YouTube וביותר ממאה מליון בלוגים על גבי הרשת יש פסגות של יצירתיות וקהילתיות שהאנושות לא יכלה אפילו לחלום עליהם בעבר.

מצד שני נראה לי שכל מי שלא נמצא בהכחשה עמוקה יכול גם לשים לב לרידוד עמוק וקשה שעובר על החברה שלנו, ושהצד הלשוני הוא בין אלו שסובלים מהם חריפות. אני מתערב איתכם שאם תצפו בצילומי ארכיון של ישראלים משנות השבעים אתם פשוט תחטפו שוק מאיך שהשפה שלנו הפכה נמוכה, אגרסיבית וקצרה. אפשר (והיה מעניין) לבדוק את זה בקלות לדוגמה על ידי השוואה של מגוון המילים שנעשה בהן שימוש במאמרים בעיתון או בשידור טלויזיה משנות השבעים והיום – ויש לי הרגשה שהכמות הזו ירדה משמעותית.

רמה 70 ב-WoW זה לא הכל
אז מה עושים? טוב, קודם כל צריך לעשות קצת סדר. בזמן שגולן מקוננת על המוות של האוריינות, צריך לזכור שיש כל מיני סוגים של אוריינויות. יש אוריינות טקסטואלית, היכולת לקרוא טקסט, שבה דנה אבירם ויש גם אוריינויות אחרות: אוריינות מדיה לדוגמה, או אוריינות משחקית שהן אוריינויות שקשורות יותר למדיומים של התרבות העכשווית כמו טלויזיה, אינטרנט ומשחקי מחשב.

התקופה שאנחנו חיים בה מתאפיינת בכרסום מדאיג ברמות האוריינות הטקסטואלית ובעליה חדה ברמות אוריינות ואינטיליגנציה חדשות שבהן כל גיימר מתחיל אוריין כנראה מאפס את אבירמה גולן.

ראוי להבהיר, אף סוג אחד של אוריינות/אינטליגנציה הוא לא טוב וגבוה יותר. כל אוריינות מיועדת לסוג אחר של עבודה ויצירה, וכולן מבורכות. זה שאנחנו יודעים למצוא כל דבר באינטרנט או להגיע לרמה 70 ב- WoW עוד לא אומר שאפשר לזרוק את הספרים לפח. מצד שני גם אנשים שמרגישים מלכי המילה, אל להם לחשוב שלמשחקי מחשב אין מה ללמד אותם.

סוגי אוריינות חדשים הופכים בזמננו לרלוונטים לא פחות ואף יותר מאוריינות טקסטואלית. לדעת לנווט במערכות מידע ולעבד נפחי מידע גדולים בו זמנית היא יכולת יקרה לא פחות מהיכולת לקרוא ספר של קפקא. אבל יש דברים שכרגע לפחות אפשר עדיין לעשות רק עם טקסט. אפילו סטיבן ג'ונסון שכתב את הספר Everything Bad Is Good For You שבו הוא משבח את השפעות משחקי הוידאו על האינטליגנציה מציין בתחילת הספר שלמרות כל מעלות המדיות החדשות יש דברים שבשבילם ספר הוא המדיום הטוב ביותר. לדוגמה כאשר מנסים לדון בנושא באופן יסודי ולבנות טיעון מורכב ומנומק כהלכה. שום קליפ יוטיוב לא יעזור לכם במקרה כזה.

כשפייסבוק שרפה את המוח
אז אוקיי, עושה רושם שהתרבות שלנו זורקת כרגע לפח האשפה של ההיסטוריה את הטיעונים המורכבים והדיונים היסודיים. העניין הוא שקל נורא לפטור בבוז טענות כמו של אנשים כמו לסינג או גולן, הם מרגיזים, הם טרחניים והם נשמעים כמו זקנות משעממות. ובכל זאת, למרות שהן מזלזלות באופן קל ראש בסדרי הגודל והחשיבות של מהפכת הרשת כדאי לשים לב גם לחלק ממה שהן אומרות.

התמכרות חסרת ביקורתיות לטכנולוגיה היא תופעה לא חיננית במיוחד שמאפיינת את מה שהסופר ניל פוסטמן מכנה אותו "טכנופולין", החברה החיה בסגידה לטכנולוגיה, החברה שמקבלת את דין הטכנולוגיה כגזירה משמיים.

הטכנולוגיה היא לא גזירה משמיים. כשאנשים משתמשים באינטרנט יותר מדי, כשהם לא יודעים להתנתק מהאינטרנט הם מתנתקים מאוד מדברים אחרים: מהיכולת לשקוע בטקסט למשך כמה שעות בלי הפרעה, מהיכולת לשבת בתוך הטבע, להאזין לטבע ולהרגיש חלק מהטבע. הם מאבדים אפילו דברים פשו
טים כמו היכולת לשבת כמה שעות בלי לעשות שום דבר.

באותו הזמן שפע בלתי נגמר של מדיה יכול לגרום גם לאפתיות וחוסר יכולת להתרגש מדברים שהם באמת מרגשים. סף הגירוי שעולה כל הזמן, שדורש שיבדרו אותו תוך חצי דקה של קליפ ביוטיוב כבר לא מסוגל לסבול משהו איטי ודורשני יותר. וחבל כי הרבה פעמים דווקא היצירות שדורשות מאיתנו משהו הן אלו שנותנות לנו הכי הרבה. נדמה לי שלזה גם התכוונה לסינג שדיברה על דור שלם של אנשים שחרשו לו כל כך את המוח עם פייסבוק ומסרים מידיים ישר לקצות האצבעות שאין לו כח או עניין בכל מה שקרה לפניו בעשרת אלפים שנה של תרבות אנושית.

וויפאסנה עם טוויטר
גם המאמר הזה פשטני. השינויים שמתרחשים כיום בתודעה של המין האנושי אינם פשוטים עד כדי כך, רוב השינויים הללו מתרחשים בכלל במימדים שאיננו מסוגלים עדיין כרגע לתפוס אותם. אבל יש עקרון אחד ברור שעליו הצביע מבקר המדיה מרשל מקלוהן.

שום דבר לא בא בחינם. איבר חדש מגיע על חשבון איבר ישן, יכולת חדשה באה על חשבון יכולת אחרת שמתנוונת. מה שאנחנו יכולים לעשות זה פשוט להאזין בתשומת לב בעוד הלוחות הטקטוניים של המדיה מתרסקים סביבנו אחד מול השני ברעש עולמים. לשים לב למה שקורה לנו כחברה וכיחידים ולנסות לזוז בזהירות מצד לצד, למקסם את הרווחים ולמזער את הנזקים.

שום סוג של רומנטיקה לא יעזור לנו כאן. לא זה שמהלל את הטכנולוגיה ולא זה שרואה בה את מקור הצרות כולן. הרומנטיקות הללו הן מהנות, אבל בלתי יעילות להחריד מול מציאות עצומה הרבה יותר.

האיברים הפסיכולוגים והקוגינטיבים שלנו משתנים כל רגע ורגע. דברים יפהפיים נוצרים כל הזמן ודברים אחרים, טובים לא פחות, נכחדים סביבנו. בתוך העולם המשתנה הזה כדאי לנסות לקבל דברים טובים מהחדש, ובכל זאת, כל עוד לא הוכיחו לנו שזה זבל, גם לא לזרוק לפח את הישן.

צ'טטו במסנג'ר ואל תשכחו לסגור אותו ולפתוח ספר. צאו אל הטבע ואל תשכחו לחזור ולהעלות סרט ליוטיוב. תהיו מכורי טוויטר לשבועיים וצאו אחר כך לוויפאסנה.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (14)

משחקי מחשב טובים למוח?

12 בדצמבר 2007 – 23:30

לפני מספר חודשים קראתי את הספר Everything Good Is Bad For You:How popular culture actually makes us smarter של סטיבן ג'ונסון (אני חב פה מילות תודה לערדי (sb) שהפנה כאן בבלוג הזה את תשומת לבי לספר הנפלא הזה).

התיזה של ג'ונסון היא בקצרה שהתרבות הפופולרית נמצאת בעשורים האחרונים תחת עקומה שהופכת אותה למורכבת יותר ויותר. למרות שזה עשוי להשמע קונטרה-אינטואיטיבי ג'ונסון מדגים את הטענה שלו במגוון עשיר ודי משכנע של אבחנות, מחקרים וטענות כשהוא מתרכז בעיקר במשחקי מחשב וטלויזיה וגם קצת באינטרנט ובקולנוע. הטענה של ג'ונסון היא שהמדיה העכשווית מעלה את האינטיליגנציה שלנו במגוון דרכים.

הטיעונים שג'ונסון (שאגב היום ראיתי שיצא לו עכשיו ספר בעברית, תרגום של הספר Mind Wide Open) מציג די מבוססים בעיני. אין לי ספק שמשחקי מחשב והאינטרנט מעלים סוגי אינטיליגנציה מסוימים, ואתם יודעים מה – אפילו טלויזיה לפעמים. מה שקצת חסר לי הוא שלמרות שלמרות שהוא מאוד לא נאיבי לגבי ההשפעות של הטכנולוגיה וגם משלב את מקלוהן ופוסטמן די בחכמה בטיעונים שלו – ג'ונסון די מתעלם מדי הרבה אינטיליגנציות שנכחדות. יחדיו עם אינטיליגנציות היפר-טקסטואליות ומרושתות שמתחזקות נחלשות האינטיליגנציות הלינאריות, האחדותיות ובלוא הכי נגדע סוג מסוים של עומק. יש לי הרגשה שההתייחסות אליהן כ"אוריינות טקסטואלית" בלבד לא ממצה עם הדיון בנושא.

עם זאת אני די בטוח שג'ונסון עצמו כתב את הדברים ככה בשביל הספר, והוא מדגים זאת בכמה מקומות בספר, כמו למשל כשהוא מספר באפילוג על כך שהוא דואג לשמור אצל הילדים שלו איזון בין משחקי מחשב לבין היער.

בצוותא עם הספרים האחרים שלו שעוסקים בנושאים שונים לחלוטין אך מה שמשותף להם הוא אבחנות עמוקות ומפתיעות, ג'ונסון הוא אחד ההוגים המעניינים כיום.

בנענע פרסמתי היום מאמר שמסקר את הספר והרעיונות המרכזיים:

למאמר על הספר של סטיבן ג'ונסון – Everything Bad Is Good For You

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (1)

המחשב שחולל נס – הקשר הפאראפסיכולוגי שבין מחשבים לאנשים

11 בדצמבר 2007 – 23:24

חנוכה נגמר, ועדיין לא סיפרנו על נס החנוכה שהסתיים השנה. 28 שנה של ניסויים מסתוריים ב-PEAR שבהם יצאה מתוך לב הממסד האקדמי האמריקאי בשורה שדיברה על קשרים פאראפסיכולוגים בין מחשבים לאנשים.
אז ככה זה הולך:

הכל התחיל ב-1977, כשסטודנט בפרינסטון פנה לפרופ' רוברט יאן בבקשה לחקור השפעות פסיכוקינטיות או פאראפסיכולוגיות מוזרות שחדרו לתוך הניסויים שביצע במעבדה. יאן הגיב תחילה בספקנות, אבל לבסוף החליט לא להיכנע לדעות הקדומות ונעתר לבקשה, תוך שהוא מקפיד על אמות מידה של בדיקה מדעית מקצועית.

הקים את המעבדה כדי לחקור תופעות פאראפסיכולוגיות. פרופ' רוברט יאן (צילום: PEAR)

גם לאחר שהניסויים הניבו תוצאות מפתיעות לא השתכנע פרופ' יאן, אך בו בזמן, חש מחויב להמשיך ולחקור את ההשלכות מרחיקות הלכת שתוצאות הניסויים הצביעו עליהן, כאילו יש לתודעה האנושית השפעה על האופן שבו מחשבים עובדים. כדי לפתור את הבעיה, הקים את PEAR.

עיקר הפעילות במעבדה התרחשה בעזרת מכשירי REG (קיצור ל-Random Event Generator)שונים, המחוללים אירועים מקריים לחלוטין. ההתקנים, חלקן מכונות שמקפיצות כדורים באוויר וחלקם מחשבים המחוללים אירועים מקריים באמצעות רעש לבן, מספרים סיפור לא יאומן.

כך לדוגמה, מכונת ה-Murphy (על שם חוק מרפי) מקפיצה 9,000 כדורים על פני 336 יתדות המסודרים ברשת סימטרית. כשהמכונה פועלת בלי שאיש משגיח בה – נופלים כמחצית הכדורים בצד ימין וכמחציתם בצד שמאל. אך כשמושיבים צופה ש"יחשוב ימינה" או "יחשוב שמאלה", מתגלה נטיה קטנה אך משמעותית במספר הכדורים שצונחים לכיוון עליו חשב החוקר.

תופעה דומה מתרחשת ב-REG הממוחשב, שמפיק מספרים שחלקם גדול מ-100 (להם נקרא חיוביים) וחלקם קטן ממאה (שלהם נקרא שליליים). כשהמחשב פועל לבדו קיים שיוויון במספרים; אולם כשמישהו יושב ליד המחשב וחושב על מספרים חיוביים או שליליים – מתבצעת סטיה קטנה אך מורגשת בנתונים.

הסטיות הללו הן האנומליות, החריגות, שאותן חקרה מעבדת PEAR, ולמרות המוזרות הברורה שלהן מתקשים גם החוקרים הסקפטיים ביותר לפטור אותן כשטויות. ג'ניפר קוב, שהקדישה פרק מספרה Cybergrace לתיאור מקיף של פעילות המעבדה, מספרת כי ב-17 השנים הראשונות לקיומה ערכו ב-PEAR כ-50 מליון ניסויים, שהניבו שלושה מיליארד ביטים של מידע. על פי הנתונים, כשה-REG פועל לבדו הוא יוצר חריגה אחת למיליארד ביטים. לעומת זאת, כשצופה מעורב בניסוי מתבצעות פי מיליון חריגות, אחת לכל אלף ביטים.

להמשך המאמר על PEAR ותופעות פאראפסיכולוגיות בקשר שבין אנשים למחשבים

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (19)

Neuromarketing

6 בדצמבר 2007 – 18:35

פיליפ ק. דיק אוכל פופקורן בקברו:

הרעיון של Acclair פשוט מאוד. כולנו מכירים את התור המתיש של הבידוק הבטחוני בשדה התעופה. אלא שלאחרונה מסתמן פתרון חדש ומהפכני: בשנים האחרונות בעקבות התפתחויות החדשניות בטכנולוגית טביעת מוח (Brain Fingerprinting) ניתן למדוד את תגובת המוח האנושי לגירויים שונים וכך לזהות דפוסים טרוריסטיים במוחות הנוסעים ולהבדיל בין אזרחים תמימים לבין טרוריסטים מסוכנים.

הרעיון של Acclair מבוסס על האפשרות הזו. תנו את המוח שלכם ל- Acclair שתבדוק כיצד אתם מגיבים לאינפורמציה רגישה מבחינת בטחונית, ולמסרים פרסומיים. המכונה של Acclair תחליט במהירות אם נמצאו במוח שלכם רשמים מסוכנים מבחינה בטחונית וכל עוד אינכם טרוריסטים בפוטנציה תתיר לכם לעלות על המטוס.

בנוסף המכונה של Acclair תרשום את תגובות המוח שלכם למסרים הפרסומיים ותתגמל אתכם על שיתוף הפעולה שלכם בנקודות שיטענו על כרטיס מגנטי מיוחד שמנפיקה Acclair. את הנקודות, האשראי-מוח (Neurocapital) שלכם, תוכלו לפדות מאוחר יותר על ידי שדרוג ממחלקת התיירים למחלקת העסקים, במסאג' מפנק במלון או בהטבות אחרות.

"כלי הוא כלי ואם בעלי הכלי מקבל פיצוי נאות על ההשכרה שלו הרי זה מכסה את עלות הציוד וכולם מרוויחים" מצוטט טים אמבלר, מומחה שיווק-ניורולוגי (Neuromarketing) באתר Acclair.

"הציוד" או ה"כלי" להשכרה שאליהם מתייחס אמבלר הם כמובן המוח האנושי או במילים אחרות התודעה שלכם. האם הייתם רוצים אתם להיות לקוחות של Acclair?

גם אם אתם כבר רצים להירשם, הקדמתם את המועד. Acclair, חברת מישטור-צרכנות המזכירה את אחד מחזונותיו האפלים ביותר של סופר המדע בדיוני פיליפ ק. דיק, קיימת כרגע בעיקר על הגבול שבין מציאות לבדיון, והיתה חלק מממפגש החודשי של האפגרייד, שהתקיים ביום ראשון בתל אביב ועסק בהיפר-מציאות.

להמשך קריאת הכתבה על Acclair, חברה שהיא בכלל לא בדיונית כמו שהיא נשמעת

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (7)

המשחק Age of Empires בקריאה פוליטית ותיאולוגית-פילוסופית

30 בנובמבר 2007 – 15:44

סיפרתי פה באחד מהפוסטים הקודמים שאני מתנסה עכשיו קצת במשחקי מחשב וכרגע ספציפית בסדרת Age of Empires של Ensemble Studio ו-מיקרוסופט.

למי שלא מכיר מדובר במשחק RTS (Real Time Strategy) שבמסגרתו צריך השחקן לנהל ולפתח ציבליזציה המתקדמת מעידן האבן לעידן הברונזה והברזל והלאה. במשחק השלישי בסדרה כבר מדובר על ייצוגים של תקופות מהמאה ה-15 ועד המאה ה-19.

למרות שכשחקן במשחקים אני כושל למדי, המשחק ב-Age of Empires I (1997) וב-Age of Empries III (2005) היה חוויה יוצאת דופן למדי. ראשית כל המשחקים האלה, למרות שאני די בטוח שהם לא תוכננו כמשחקי אג'נדה, בהחלט פועלים כמשחקי אג'נדה קטלניים ביותר שמדגימים מסרים חתרניים למדי אם מסתכלים עליהם לרגע במבט ביקורתי.

לשחק את הסרטניות הציביליזטורית
חלק מהמבקרים שדיברו על Age of Empires גינו ובצדק את ההתרכזות המוגזמת בכח צבאי על מנת להשיג ניצחון במשחק ההיסטוריה הזה. לטעמי Age of Empires, אולי בלי כוונה, מהווה דווקא את אחד ממסמכי המחאה המרתקים יותר על האלימות שעומדת בבסיסה של ההיסטוריה האנושית.

במשחק הראשון בסדרה לדוגמה שבו אתה משחק ציבליציות כמו מצרים, יוון או פרס העתיקות אתה מתחיל את דרכך כקבוצה של אנשים החיים בטבע ומתחילים מכלום במאבקם להקים את האימפריה הגדולה בעולם. על הנייר אולי זה נשמע טוב, אבל יותר מכל ספר היסטוריה או סרט שעוסק בדיכוי, המשחק הזה מדגים לשחקן היטב היטב את המשמעות של הדבר הזה: בניית אימפריה ואת האופי הסרטני של הציבליזציה האנושית.

כדי להתקדם במשחק השחקן צריך מיד להתחיל לבזוז ולהחריב את הטבע. המשחקן מורכב משורה פעילויות קבועות: רצח חיות הבר באיזור לצורך קיום אוכלוסיה מתרחבת, כריתת העצים בסביבה וחציבה מאסיבית של משאבים.

במילים אחרות: אם אתה צמחוני או רוצה להגן על היערות אין לך מה לחפש במשחק הזה. If you can't stand the heat of civilization get out of the kitchen. ואני לא מדבר בכלל על זה שהמשחק עצמו (כמו הרבה משחקים אחרים) מתבסס על ההשמדה השיטתית של עמים אחרים.

במשחק השלישי בסדרה שבו אתה משחק מול אימפריות כגון זו איוון האיום או נפוליאון אפשר לראות גם ביקורת נוקבת של תקופת הקולוניאליזם. אני לדוגמה שיחקתי קבוצת קולוניאליסטים גרמנים הנלחמים על השליטה באיים הקאריביים כנגד אימפריות אחרות. האינדיאנים והאוכלוסיות המקומיות שחיות במקום הם פשוט רקע שאתה בוזז שלב אחר שלב את עולמו.

כמשחק שהכניס אותי לעולם הזה באופן אקטיבי אייג' אוף אמפיירז לימד אותי על המשמעות של קולוניאליזם לא פחות מכל מאמר של הומי באבה או סרט של וורנר הרצוג.

אז מצד אחד אפשר לראות במשחק אייג' אוף אמפיירז משחק שמלמד את השחקן להכנס לתפקיד של כובש חסר רחמים. ומצד שני אפשר לראות בו גם כמראה המשקפת באופן חד ואכזרי את הכרונולוגיה האנושית ככרונולוגיה של הרס וברבריות ומבקרת באופן חסר רחמים את חולאיה המובנים של הציבליזציה האנושית כפי שהתפתחה לאורך ההיסטוריה.

ואפשר גם לראות אותו באופן תיאולוגי-פילוסופי
דיברתי כאן מספר פעמים בעבר בעקיפין ולא בפירוט כמו שהייתי רוצה על ההתפצלות של התודעה האנושית לאורך ההיסטוריה. ככל שאנחנו ממשיכים בהתפתחותנו גם לאורך החיים, וגם לאורך ההיסטוריה התודעה של האנושות כפרטים וככלל מתפצלת ליותר ויותר חלקים. תחומי הידע מתרבים, תחומי המעשה מתרבים. האדם המודרני שמחובר למספר אדיר של אמצעי מידע מסלולרי, טלויזיה, רדיו, עיתונים והאינטרנט על אנספור ערוציו ולמספר גדול מאי פעם של אנשים לעמוד איתם בקשר (לדוגמה פייסבוק), עומד מול מגוון גדול מאי פעם של מוצרים, אפשרויות לבילוי, עבודות, אמונות ועוד ועוד נמצא תחת מתקפה המבצעת פרגמנטציה בתודעה האנושית.

זהו, כפי אני שוכח לרוב לציין הנושא של הבלוג הזה ככלות הכל. העומס שמטילה הפרגמנטציה (הטכנולוגית) של התודעה האנושית על בן האנוש המחפש לצידה את העוגן של האחדות והאמונה השלמות.

בהקשר הזה Age of Empires מציע לשחקן הדגמה כפולה לעקרון זה של ההיסטוריה:

מן הצד האחד ככל שהשחקן מתקדם בשלבים ומקדם את האימפריה שלו כך היא הופכת למורכבת, מרובת חלקים, תהליכים ואמצעים ובקיצור לפרגמנטרית יותר. התפתחות האימפריה בהקשר זה היא כמובן תמונת מראה של התפתחות התודעה של השחקן וההצלחה לעבד בתוכו וללהטט בתוכו עוד ועוד פרמגנטים במאמץ ליצור מהם אימפריה אחדותית.

מצד שני Age of Empires הוא גם דוגמה מאלפת לא רק לאופן שבו התודעה האנושית עברה פרגמנטציה לאורך דורות, או עוברת פרגמנטציה (תוך נסיון לביצוע אינטגרציה) בשחקן שמשחק במשחק. היא גם דוגמה מאלפת לאופן שבו התודעה האנושית עוברת היפר-פרגמנטציה מואצת בימים אלו ממש. כשרואים את את רמות המורכבות המתגברות של המשחק השלישי בסדרה לעומת המשחק הראשון שיצא רק 8 שנים לאחר הראשון אפשר לראות את הטרנד לקראת פרגמנטציה מורכבת יותר ויותר של המציאות.

אכן מציאות קשה. האם וכיצד תעמוד האנושות בפרגמנטציה התודעתית? האם וכיצד אפשר לאמן את האדם להפוך לאומן טכנומיסטי שמשתמש בכוח פרגמנטציה על מנת לבצע תהליך היתוך פנימי אינטגרטיבי? על כך בקרוב בעז"ה.