ביום חמישי הקרוב ב-19:30 אשתתף במפגש פייסבוק לייב מיוחד שׁמארגנת התכנית למדע טכנולוגיה וחברה בבר אילן, היכן שאני חוקר ומלמד, לכבוד יציאת הספר החדש שלי ׳משנה תודעה׳. מתוכננת שיחה פתוחה ורב-שלבית עם הפסיכותרפיסט וחוקר הפסיכדליה העולה גיא סימון
ננוע מהרנסנס הפסיכדלי אל מחקרי מדיה ותרבות – מטקסי איוואסקה בזום דרך טכנולוגיות מרחיבות תודעה ועד .טלפונים כסמים – ונסיים במסע אל בינה מלאכותית, כתיבה והתפתחות עצמית.
יהיה גם זמן לשאלות מהקהל ויהיה כיף לפגוש קוראים של הבלוג.
כשטכנומיסטיקה התפרסם לפני 16 שנה הוא קיבל שתי ביקורות שליליות: אחת של משה אלחנתי בספרים של הארץ, ושניה קטלנית עוד יותר של אבי פיטשון בשבעה לילות. שניהם האשימו אותי בניו-אייג׳יזם ונלהבות יתר. ובכל זאת הילד שרד ואפילו עשה דרך בעולם. אנשים סיפרו לי שנדלקו עליו אחרי שמישהו הפקיד בידיהם עותק בגסטהאוס בדרום אמריקה או במזרח. אחרים סיפרו לי שהוא פתח להם את הראש לפסיכדליה או גרם להם לחשוב מחדש על טכנולוגיה. עם השנים נתקלתי בו בשפע ספריות ביתיות (ואין דבר כיפי יותר מלהכנס לדירה של אדם שאתה לא מכיר ולגלות שם את הספר שלך על המדף).
אני חושב שאני יכול לומר שטכנומיסטיקה הקדים את זמנו במספר מובנים. הוא היה הספר העברי הראשון שעסק בפסיכדליה. הספר העברי הראשון שדיבר על הסינגולריות. והיו בו פרקים שעסקו בשאלות שהפכו מאז רק יותר רלבנטיות כמו האם בינה מלאכותית יכולה לשמש מורה רוחנית, כיצד טכנולוגיות יכולות להיות שער להתפתחות וגם הכח המרפא של טבע וקהילה.
בשנים האחרונות העותקים המודפסים האחרונים של טכנומיסטיקה אזלו, ואפשר היה למצוא אותו רק בגרסה אלקטרונית. אבל לכבוד היציאה של ׳משנה תודעה: רשימות מהרנסנס הפסיכדלי׳ ארגנתי גם לטכנומיסטיקה קשישא הדפסה מחודשת ואני שמח לבשר שכעת שוב ניתן לרכוש את עותקים מודפסים שלו בשתי חנויות הספרים של אובלומוב: ביפו ובפרדס חנה. זה לא ספר מושלם (זה חלק מסוד הקסם שלו) אבל הוא כיפי לקריאה, ואני חושב שהוא רלבנטי היום לא פחות משהו היה לפני 16 שנה, אז אני מקווה שימצאו לו קוראים חדשים (הוא גם אחלה מתנה).
המלחמה של טראמפ והמפלגה הרפובליקנית באנרגיות המתחדשות מעלה שלב. ״התקציב הגדול והיהפהפה״ (BBB) שטראמפ העביר לאחרונה כולל שורה של בשורות גרועות למעבר לאנרגיות ירוקות. ביניהן ביטול הטבות המס לטכנולוגיות אנרגיה סולארית, רוח ומימן ירוק, הערמת מכשולים בירוקרטים על פרויקטים של אנרגיה ירוקה, ביטול קרדיטים של מס לרכישה של רכבים חשמליים ועוד.
״רוח היא צורת אנרגיה מאוד יקרה. היא מאוד רעה״ אומר טראמפ (הנתונים מראים, אגב, שאנרגיית רוח היא דווקא אחת מצורות האנרגיה הזולות ביותר כיום). ״השניה זה סולארי,״ ממשיך טראמפ, ״מאוד מאוד לא יעיל וגם מאוד מכוער״. הגישה של הנשיא האמריקאי לנושא האנרגיות המתחדשות נראית כמו מסע צלב. ״הנשיא חוזר לנושא באופן אובססיבי״ דיווח האקנומיסט בכתבה שהתפרסמה לאחרונה. בביקור בסקוטלנד טען טראמפ ש״חוות טורבינות רוח״ הן, לצד הגירה, הבעיה החמורה ביותר של אירופה. ״אתם הורסים את הארצות שלכם,״ אמר למארחיו ״אני מתכון לזה באמת. כל כך עצוב.״
תזכורת קצרה: בעשור האחרון צנחו המחירים של אנרגיות שמש ורוח ברחבי העולם. המחירים של פאנלים סולאריים צנחו בכ-80-90% בעשור האחרון. גם מחירי אנרגיית רוח נחתכו ביותר מחצי כך שכיום אנרגיה סולארית זולה משמעותית מאנרגיה מבוססת דלקים מאובנים. הדבר משתקף בזינוק המסחרר בשימוש באנרגיה סולארית ברחבי עולם. בעשור האחרון יכולת האנרגיה הסולארית העולמית גדלה פי 10 (על פי נתוני האתר Our World in Data). חלק ניכר מזה בסין שמשאירה לאמריקאים אבק בפיתוח, ייצור ואימוץ של בטריות, פאנלים סולארים ומכוניות חשמליות.
אז למה טראמפ מתעב כל כך אנרגיות מתחדשות? למה הוא מתעקש לירות לארה״ב ברגל במירוץ על השליטה בכמה מהטכנולוגית המרכזיות של המאה ה-21 (מכוניות חשמליות, אנרגיה סולארית, בטריות)?
התשובה, שלא במפתיע, טמונה במלחמות התרבות האמריקאיות של העשורים האחרונים, שנושא האנרגיה הירוקה, שלא בטובתו נקלע למרכזן. עכשיו, זה לא שהנושא הסביבתי היה תמיד סוגיה פוליטית. קשה היום לזכור אבל פעם, לפני 50 שנה, היה זה הנשיא הרפובליקני ניקסון שהקים את הסוכנות האמריקאית להגנה על הסביבה. אלא שבערך מאז שאל גור הוציא ב-2006 את הסרט שלו ״אמת בלתי נוחה״ המפלגה הרפובליקנית פיתחה שנאה עזה לנושא הסביבתי באופן כללי ולכל מה שקשור למדיניות אקלימית באופן ספציפי.
גם כאן יש גוונים כמובן. בצד ה׳מתון׳ יותר, צאר האנרגיה האמריקאית כריס רייט פרסם לאחרונה טור שבו טען שאף כי משבר האקלים הוא עובדה מוגמרת’ יש לראות אותו באופן ״הוליסטי״ שמימדיה ״אינם קיומיים.״ על פי רייט משבר האקלים הוא תוצר טבעי של הקדמה ומחיריו צנועים ביחס לתועלות המדע והטכנולוגיה כך שיש ללמוד לחיות איתו, במקום להשקיע אנרגיה בפתרונו. בקצה האנטי-אקלימי הקיצוני שטראמפ מציב את עצמו בו, כל דיבור על גזי חממה או משבר אקלימי הם דגל אדום, סמל לאידאולוגיית שמאל קיצונית.
התוצאה היא עוינות לכל ניסיון לצמצם פליטות גזי חממה והתלהבות מהגברה נוספת של השימוש בדלקים מאובנים: drill baby drill כפי שטראמפ אוהב לקרוא. כשמחברים את החיבה לדלקים מאובנים והעוינות לאנרגיות מתחדשות עם הקידום המסיבי של הבניה המואצת של מרכזי מחשוב זוללי אנרגיה לטובת הבינה המלאכותית מקבלים משהו שיכול להזכיר ניסיון משיחי לקרב את האפוקליפסה האקלימית על ידי האצה אקספוננציאלית.
הסיפור של האנרגיה הסולארית הוא תזכורת נוספת לכך שההיסטוריה של פיתוחים טכנולוגים ואימוצם לא נוגעת רק למידת האפקטיביות או היעילות של טכנולוגיות חדשות, או אפילו לאינטרסים כלכליים, אלא לעיתים קרובות למשהו עמוק יותר בתודעה הקולקטיבית.
אחד המושגים הפופולרים בהגות העכשווית בתחום האסטיאס (מדע טכנולוגיה וחברה) הוא משהו שנקרא ״אימג׳ינרים סוציוטכניים״ (sociotechnical imaginaries). בגדול זה אומר שהאופן שהאופן שבו חברות מדמיינות טכנולוגיה מעצב את האופן שבו טכנולוגיות מפותחות ומאומצות. האם, למשל, חברות רואות טכנולוגיה חדשה כהבטחה או כאיום.
טכנולוגיה סולארית הולידה לאורך השנים שתי תנועות תרבותיות הפוכות. האחת היא תנועה תרבותית שזכתה לשם סולאר-פאנק שמאדירה את הטכנולוגיה הסולארית וחוגגת דימויים של חיים פוסט-קפיטליסטים פסטורליים של אנרגיית שמש דה-צנטרליסטית. בצד השני של המשוואה נמצאים מי שעושים דמוניזציה לטכנולוגיות אנרגיה מתחדשת שמבוססות על אנרגיית שמש ורוח ומרימים על הדגל את קידוחי הנפט. עבור טראמפ האנרגיה הסולארית מייצגת את מה שהוא תופס כההתייפייפות והתנשאות של הליברלים מהשמאל, אלה שקוראים להלחם במשבר האקלים, מדברים על פליטי אקלים ועל קריסתן של מערכות אקולוגיות.
שלא בטובתן או בטובתנו טכנולוגיות כמו סולארי ורוח נקלעו לעין הסערה התרבותית והקיטוב הפוליטי. הממשל הקודם ביקש לקדם אותן. הממשל הנוכחי מעוניין לעשות הפוך: להחליש ככל הניתן את ההתפתחות של התחום ולהביא אותו לגוויעה. וכך הגענו למצב שבו סין הדיקטטורית מובילה את העולם בהפרש גדול בתחומי האנרגיה הסולארית, הבטריות והמכוניות החשמליות, אחראית לצניחה במחירן של טכנולוגיות אלו, ומהווה, מבחינות אלו, את ההבטחה הגדולה של האנרגיות המתחדשות ושל עתיד אקלימי סביר יותר. עוד קצת מורכבות להוסיף למפה העולמית המשוגעת של העידן.
"זכיתי כבר לראות שמאנים שנכנסים לתוך מכונות מציאות מדומה שמדמות את החיים לאחר המוות – אנשים מקבוצות ילידיות שמגיעים משושלות עתיקות. הם יוצאים משם כשהפנים שלהם שטופות בדמעות. כאילו עברו לראשונה חניכה עם איוואסקה." כך מספר לי קארל היידן סמית', חוקר במרכז ליצירתיות וטכנולוגיה באוניברסיטת רייבנסבורן בלונדון וממייסדי החברה הקיברדלית, ארגון בינלאומי המאגד בתוכו אמנים ומפתחי טכנולוגיה שמוצאים בטכנולוגיות דיגיטליות פוטנציאל לחוויות טרנספורמטיביות, מרפאות ומעצימות, ממש כמו אלו שמחוללים חומרים פסיכדליים. סמית' וחבריו רואים בטכנולוגיות נפוצות בתקופתנו, כמו הטלפון החכם, פיגוע תודעתי שגוזל ולוכד את תשומת הלב באופנים צרים ומזיקים. הפתרון, הם טוענים, נמצא במהפכה שתעצב את הטכנולוגיה מחדש ותהפוך אותה מרעל לרפואה.
הרעיונות נועזים, אך הם נסמכים על מסורת ותיקה שקושרת בין טכנולוגיות דיגיטליות לחוויות פסיכדליות. דוגמה מובהקת לרעיון ניתן למצוא בדבריו של ההוגה והאייקון הפסיכדלי טרנס מק'קנה שהתנבא בשנות התשעים ש"הסמים של העתיד יהיו מחשבים והמחשבים של העתיד יהיו סמים". מקנה ניבא תחיה ארכאית שתשזור טכנולוגיות פסיכדליות צמחיות ועתיקות עם טכנולוגיות דיגיטליות של מציאות מדומה. "ההבדל היחיד בין סמים למחשבים הוא שמחשבים גדולים מדי בשביל שאפשר יהיה לבלוע אותם, והאנשים הכי טובים שונים שלנו עובדים על זה" אמר אז מק'קנה. כעת, יש מי שחושבים שכשרה העת לגשר סופית את הפער בין סמים ומחשבים.
בין סמרטפונים לסמים
לא נדרש דימיון רב כדי לקלוט שטכנולוגיות דיגיטליות בנות זמננו דומות במידה גוברת לסמים. השוואות בין התמכרות לטלפונים חכמים להתמכרות לסמים הפכו נפוצות בשנים האחרונות. התקשורת מצמידה לעיתים לסמרטפונים ורשתות חברתיות תארים כמו קוקאין אלקטרוני, הירואין דיגיטלי או סמים וירטואלים. המונחים אולי פרובוקטיביים, אבל הכוונה ברורה ונראה שלהשוואה יש בסיס מסוים במציאות.
מבט מהיר בפרמטרים הפסיכיאטרים לאבחון התמכרות (על פי הגרסה האחרונה של מדריך ה-DSM) מגלה שאלו זהים לתופעות המוכרות לכל משתמש סמרטפון הממוצע: דחף חזק להשתמש, שימוש לאורך פרקי זמן ארוכים מהמתוכנן, ניסיונות חוזרים ונשנים להפחית בשימוש נתקלים בקשיים, פגיעה בתפקוד במשפחה, בעבודה או בלימודים, ושימוש גם במצבים שמציבים סכנה פיזית (במהלך הליכה או נהיגה, למשל).
גם מבחינה ביולוגית הפער בין אינו גדול. המנגנונים הנוירולוגים המעורבים בהתמכרות לסמים – ובראשם התשוקה להפרשות דופמין – זהים למנגנונים שמעורבים בהתמכרות לסמרטפונים, שהיחס התלותי שלנו עימם קשור ביכולתם לחולל הפרשות דופמין תדירות כשאנחנו מלטפים אותם וניזונים מהם. ההבדל הוא שבניגוד לרוב סוגי הסמים, סמרטפונים הם חוקיים, נפוצים והולכים איתנו לכל מקום. מיליארדים של בני אדם ברחבי מחליקים עליהם מאות ואלפי פעמים ביום כדי לקבל את הפיקס המיוחל.
רשימת ההשפעות הלוואי של הסמרטפונים והרשתות חברתיות לא הייתה מביישת רבים מהסמים החזקים ביותר. חוקרים רבים מחברים בין שימוש כבד בסמרטפונים לשיעורים גדלים של דכאון, חרדה, בעיות שינה וכמובן התמכרות. אז האם סמרטפונים הם באמת סוג של קוקאין דיגיטלי? התשובה לשאלה מורכבת יותר מ'כן' או 'לא', אבל העיסוק בה מבהיר היטב שהגבולות בין סמים וטכנולוגיות מידע כבר מטושטשים מזה זמן רב. ואם מחשבים הם קצת כמו סמים, אולי גם כאן ניתן לזהות משפחות סמים, ולבחור לקחת סמים דיגיטליים מסוג שונה שישחררו ויטפחו את התודעה במקום לכבול אותה בשלשלאות?
כשפסיכדלים ומחשבים דיגיטלים נשקו
הציע לחשוב על מחשבים כעל ג׳אנק, במובן ההירואיני. וויליאם בורוז׳.
המחשבה על מחשבים כסמים כבר ידעה מספר תהפוכות לאורך השנים. בשנות השישים המוקדמות התפיסה של מחשבים כאמצעי שליטה הובילה לזיהוי של טכנולוגיות מידע עם סמים נרקוטיים שנוטלים מהמשתמש את יכולת השליטה העצמית. סופר הביט והנרקומן האמריקאי וויליאם בורוז' כתב בספריו שעלינו להתייחס לגאדג'טים האלקטרוניים שלנו כג'אנק (הירואין). הדרך היחידה להתחמק מהשליטה של המכונה, טען בורוז', הוא להפסיק לענות לה ולכבות אותה לחלוטין.
הכתיבה של בורוז' בנושא נראית רלבנטית להחריד לעידן הרשתות החברתיות, ועם זאת שנים מועטות לאחר אותם דברים נבואיים, במקביל למהפכה הפסיכדלית של שנות השישים ולהופעת המחשבים האישיים הראשונים, גם ההשוואות בין מחשבים לסמים התהפכו על ראשן. חוקר המדיה מרשל מקלוהן התנבא ב-1968 שהמחשב יהיה האל-אס-די של עולם העסקים. ואילו האקטיביסט הפסיכדלי סטיוארט בראנד, מי שארגן את מסיבות האסיד הראשונות בהיסטוריה, כתב ברולינג סטון ב-1972 שמחשבים הם הבשורה הטובה ביותר מאז הסמים הפסיכדליים.
הרקע להצהרות מסוג זה היה הוצאת הסמים הפסיכדליים מהחוק והציפיה שמחשבים אישיים יתנו בידי אינדיבידואלים כלים להעצמה, התפתחות ושחרור מתוך סביבות המדיה המגבילות והפסיביות של עידן תקשורת ההמונים. וכך בעוד הסמים נסוגים אל הרקע, עבר לקדמת הבמה הרעיון שמחשבים יכולים לשמש כטכנולוגיה להתפתחות תודעתית. המילה 'קיברדלי' – התכה של של המילים קיברנטי ופסיכדלי, הפכה לשם קוד עבור תנועה מתרחבת של אמנים, יוצרים ומפתחי טכנולוגיה שהתאהבו ברעיון שמחשבים יכולים לחולל חוויות פסיכדליות של שחרור והארה.
לתקופה קצרה נדמה היה שהחזון הזה מנצח. התקופה הייתה שנות התשעים העליזות, מהפכת המחשב האישי והאינטרנט הייתה בשיאה ומוזיקת הטראנס ששילבה חוויות טראנס שבטיות עם ביטים אלקטרונים שטפה את העולם. טימותי לירי, נביא הפסיכדליה מהסיקסטיז, הכריז שהמחשב האישי הוא האל-אס-די של שנות התשעים, והסופר וחוקר המדיה דאגלס ראשקוף פרסם ספר בשם Cyberia שחיבר בין שמאניזם למציאויות וירטואליות. מגזינים כמו Wired ו- Mondo 2000 נשאו את בשורת הקיברדליה לתרבות וסיקרו באדיקות כל נושא שחיבר בין מציאות וירטואלית, סמים פסיכדלים, מוזיקה אלקטרונית וסייבר-פאנק. מרק פשה, מפתח שפת התכנות לעולמות וירטואלים VRML, הכריז שהיקומים הממוחשבים יאפשרו לבנות במציאויות וירטואליות את העולמות הפנטסטיים והמופלאים שחומרים פסיכדלים חושפים בפני משתמשים. הוא הגיע לתובנה הזו לאחר טריפ חזק במיוחד של אל-אס-די.
המחשב הוא האלאסדי של שנות התשעים. טימותי לירי
החזון הקיברדלי גרס שאנחנו עומדים לקראת עולם בו טכנולוגיות דיגיטליות יעשו כל מה שהבטיחו הסמים הפסיכדלים לעשות בשנות השישים. הטכנולוגיות הללו ירחיבו תודעה, ימוססו את האגו, יחוללו מצבים אקסטטיים ובאופן כללי יהפכו את האנושות לגרסה הטובה ביותר של עצמה. אלא שהתכנית הקיברדלית לא התקדמה כמתוכנן. בעשורים שלאחר מכן נפלה רשת האינטרנט בידי תאגידים שהפכו אותה לטכנולוגיה ממכרת ולכלי מעקב ושליטה בשירות ממשלות וקונצרנים. במקום טכנולוגיה קיברדלית להרחבת תודעה, קיבלנו טכנולוגיה נרקוטית שמתוכננת להעצים דחפים בלתי נשלטים, ולייצר התמכרות. עד שמישהו הבין מה קורה, הכוכב כולו כבר היה מכור לטכנולוגיה החדשה.
ולהתמכרות הזו יש השלכות מכריעות. במקום מצבי הנוכחות והמודעות המוגברת שהמדיה הקיברדלית ביקשה לטפח, מדיה נרקוטית מייצרת תחושות חוסר שקט וחרדת המחצה (FOMO) ומעבר לעליה החדה בשיעורי הדכאון, החרדה, וההתאבדויות שנקשרו במדיה החדשה, רבים קושרים בינה לבין שיח פוליטי רעיל, צריכה של חדשות פייק, ומשבר משמעות רבתי שיש המתמודדים איתו על ידי התמכרות לצרכנות מיותרת ומזיקה לסביבה. נדמה שהסיכוי היחיד לשינוי הוא שינוי כיוון ההתפתחות של המדיה הדיגיטלית מאוריינטאציה נרקוטית לאוריינטאציה קיברדלית.
עולם קיברדלי חדש
החברה הקיברדלית היא אחד הארגונים שמבקשים להביא את השינוי המיוחל. הארגון שהוקם ב-2015 תומך בפיתוח טכנולוגיות קיברדליות וקהילות שיפיצו אותן. חברי הארגון מקיימים בערים שונות בעולם אירועי אינקובטור שקוראים לאמנים ויוצרי מדיה לבוא ולהציג תוכנות, מכשירים ויצירות מדיה שמייצרות מצבי תודעה מורחבים. לארגון גם זרוע מסחרית שמבקשת לפתח חוויות משחקיות, מדיטטיביות וטרנספורמטיביות המיועדות להעצים מודעות לעצמי ולאחר.
אנשי החברה הקיברדלית מאמינים שהמדיה בת זמננו מצמצמת ומזיקה מזיקה. הם מצביעים על האופן בו מכשירים כמו סמרטפונים מגבילים את שדה הראיה שלנו באופן שמעצים לחץ ודכאון, גורמים לנו לשהות בתנוחות סטטיות וסגורות, ומציפים אותנו בעודף מידע.
"מקור המידע והבידור העיקרי בן זמננו הוא הגלילה." אומרת מליסה וורנר, חוקרת פסיכדלית ואחת משלושת המנהלים של החברה. "צורות המדיה הנפוצות מעוצבות כדי להפוך את תשומת הלב שלנו לסחורה ולהשפיע על התנהגות צרכנית." טכנולוגיות קיברדליות, טוענת וורנר, "הם צורת מדיה שונה רדיקלית שמציעה חוויות אינטראקטיביות שמשפרות את השליטה על תשומת לב וכוונה בחיי היום יום." וורנר מציבה את הטכנולוגיות הקיברדליות בצומת בין "תרפיה במציאות מדומה (VR) ובמציאות רבודה (AR), תרפיה פסיכדלית, חוויות טבע ואמנות אימרסיבית." היא מאמינה בפוטנציאל של טכנולוגיות שכוללים חיישנים שמתחברים לגוף המשתמש ומתרגמים לתוך סביבות וירטואליות מצבים ביולוגים כמו קצב הנשימה וקצב הלב של המשתמש. באופן זה הם מסייעים לו לחקור את מצבי הגוף והתודעה שלו. לטכנולוגיות הללו, אומר לי סמית', יש כח טרנספורמטיבי לחלץ את האדם מתפיסות עולם מגבילות ולאפשר פרספקטיבות חדשות.
המניפסט הטכנודלי שכתב רובין ארנוט, מפתח אפליקציית המדיטציה הקיברדלית Soundself, מסביר את הפער בין טכנולוגיות קיימות לפרדיגמה החדשה כך: בניגוד לטכנולוגיות בנות זמננו שמבוססות על תחרותיות ופתרון בעיות, טכנולוגיות טכנודליות מנתקות את האדם מהעיסוק המופרז בעצמי ובמטרות ומחברות אותו למצב פשוט של נוכחות ברגע. הן מתרחקות ממילים, נראטיבים והשגיות לטובת מוזיקה, גיאומטריה וצורות מופשטות. בניגוד לשימוש בטלפונים ניידים נניח, השימוש בטכנולוגיות הללו כולל גם טקסיות וריטואלים שנועדו לקרקע ולהעצים את האפקט שלהן.
ניתן למצוא ולהתנסות בטכנולוגיות קיברדליות בכנסים פסיכדליים, פסטיבלים פסיכדליים כמו ברנינג מן ופסטיבלי טראנס, וכמובן אירועים של החברה הקיברדלית. ומאחר שאין תשובה אחת לשאלה מהי טכנולוגיה קיברדלית, הן נוטות להגיע במגוון צורות.
יצירות מציאות מדומה כמו היצירה Microdose VR של האמן הפסיכדלי אנדרואיד ג'ונס מניחות את המשתמשים בעולמות סינסתטיים [משלבי-חושים] ומרהיבים שמאפשרים לעופף בתוך המוזיקה, לצבוע אותה או להשפריץ מנדלות ופרקטלים. טכנולוגיות קיברדליות אחרות כמו נוירו-פידבק קוראות גלי מח ועוזרות למתרגלי מדיטציה לבצע התקדמות משמעותית ומהירה יותר בתרגול. טכנולוגיות של גירוי מח באמצעות גלי אולטרא-סאונד מאפשרות לכבות איזורים במח שקשורים לתגמול ומוטיבציה ועוזרות למתרגלי מדיטציה להשיל את האגו ולהגיע למצבי אחדות תודעתיים. כיוון אחר הוא מכשירים כדוגמת ה-Alpha-Wave Experience, או Lucia 3, מכונת אור שבנו נוירולוג ופסיכיאטר אוסטרלים. המכונה מקרינה דפוסי אור על העפעפיים הסגורות של המשתמשים, ששכובים על ספה. אלו מייצרים חזיונות מרהיבים שיש המשווים אותם לחזיונות איוואסקה או למנת פסילוסיבין. חוקרים מאוניברסיטת סאסקס הבריטית מדדו את גלי ה-EEG של משתמשים במכונה ומצאו שהיא מייצרת מצב תודעה נינוח והרמוני שמזכיר מדיטציה עמוקה, כמו גם שיפור במצב הרוח, ביצירתיות, בפוקוס ובשינה.
את עיקר ההתרגשות מרכזות טכנולוגיות מציאות מדומה (VR) ומציאות מועצמת (AR) שמחקות חוויות פסיכדליות. יוצרי הפרויקט "המוות הוא רק ההתחלה" (death is only the beginning) נוטעים את המשתמשים בחוויית מציאות מדומה שמבקשת לדמות חוויות סף-מוות ומסעות דרך מנהרות אור מרהיבות שמשתמשים יוצאים מהן בתחושה יראה והודיה על החיים. פרויקטים כמו ה-Cyber Mushroom Mixed Reality Experience ו-Crystal Vibes, מתרגמים מוזיקה לחזיונות ויזואלים מפורטים או מניחים אותם בתוך נופים פנטסטיים וציוריים. חלק מהמשתמשים שבילו בתוך החוויות האימרסיביות הללו משווים אותן למנה הגונה של אל-אס-די.
המשותף לטכנולוגיות הללו הוא שבניגוד לטכנולוגיות נרקוטיות שמבוססות על הפצצת מידע, הסחת דעת, ניכור מהגוף ומעגלים ממכרים של תגמולים דרך מערכת הדופאמין, טכנולוגיות קיברדליות מבקשות לייצר חוויה אימרסיבית, פעילה, מרחיבת תודעה, שמחברת לגוף, ומייצרת אפקט מרגיע ומשקם. ניתן לראות בהן טכנולוגיות נוגדן שמבקשות לתקן את הנזק שגרמו הטכנולוגיות הנרקוטיות שהפכו לחוט השדרה של התרבות העכשווית. גם בכך הן מזכירות את היומרות שנקשרו בחומרים הפסיכדלים.
מפתחי טכנולוגיות קיברדליות מרבים להשוות אותן לטריפים פסיכדליים. טענות אלו עשויות להראות יומרניות ומופרזות אולם הן זוכות לאישוש גובר במחקרים עדכניים. תחום התרפיה במציאות מדומה צובר תאוצה בשנים האחרונות. באופן מעניין טכנולוגיות של מציאות וירטואלית מתיימרות לטפל באותם מצבים רפואיים ממש שבהם מתמקדת גם התרפיה הפסיכדלית ובהם טיפול בחרדה, התמכרות ודכאון. חוקרים בתחום מבקשים להשתמש במציאות מדומה בתהליכי הכנה לחוויות פסיכדליות, באינטגרציה שלהן ואולי אף במהלכן. התקווה היא שטכנולוגיות מציאות מדומה עשויות להשלים טיפול בפסיכדלים – ולהעצים את האיכות, העוצמה והעומק של חוויות שעושות שימוש בצמחים משני תודעה.
הדוגמה המתוקפת ביותר מחקרית לחוויית מציאות וירטואלית בעלת אפקטים פסיכדליים היא מערכת מציאות מדומה בשם Isness (ככות) שפיתח דוקטור דיוויד גלואקי, חוקר, אמן ומייסד המעבדה למציאויות מופשטות (Intangible Realities Lab) שבעיר סנטיאגו שבספרד. Isness היא מערכת לארבעה משתמשים שמיועדת לחולל חוויות רוחניות של חיבור והתעלות. המשתמשים שפוגשים זה את זה במרחב וירטואלי משותף כשגופותיהם מיוצגים על ידי גופי אור זוהרים בעלי גבולות מטושטשים. הם יכולים לבוא במגע זה, לגעת, ואף לחדור לגוף הוירטואלי של האחר ולשהות יחדיו באותו מרחב.
מציאות וירטואלית במקום פטריות פסיכדליות. דיוויד גלואקי.
משתמשים במערכת מדווחים שהמערכת מוססה את חווית האני הנפרד שלהם וחוללה תחושת חיבור עמוקה למשתמשים אחרים, באופן שהכירו רק משימוש בחומרים פסיכדליים. יוצרי המערכת טוענים שביכולתם לשנות פרמטרים במערכת באופן שיפיק 13 סוגי חוויות שונות המוכרות מהמחקר פסיכדלי ובהן חיבור, אחדות והתעלות טרנסצנדנטית. שאלונים שבחנו את חוויות המשתמשים מצאו שאלו עברו חוויות מיסטיות השקולות לאלו שנמצאו במחקרים שכוללים נטילת מנות גדולות של פסילוסיבין ואל-אס-די.
ההישגים של Isness ביצירת חוויות כמו-פסיכדליות מרשימות, אבל יש להזהר מרדוקציה שמציבה סימן שיוויון בין חוויות מציאות מדומה לחוויות פסיכדליות. למציאות מדומה ולחומרים פסיכדלים יש מאפיינים שונים. הבדל ברור אחד הוא שטכנולוגיות VR לא כוללות נטילה של חומרים פסיכואקטיביים. עובדה זו עשויה להוות יתרון אבל גם חסרון. יש אלמנט פולחני בכניסה לחווית עומק שחודרת למעמקי הגוף והתודעה ושאין בה כפתור ה-Exit. חוויות פסיכדליות פועלות על הגוף בצורות עמוקות, עשירות ובלתי צפויות שפועלות על כל החושים (לא רק שמיעה וראיה) ועל אלמנטים נוספים בחוויה. לעומת מציאויות וירטואליות שמוקרנות לחושים מבחוץ, חוויה פסיכדלית בוקעת מתוך החושים עצמם ומורגשת עמוק בנבכי הגוף והתודעה. בנוסף, לחוויה הפסיכדלית אין תוכן ספציפי שתוכנת לתוכה כמו בעולמות VR או ערכות נוירו-פידבק. היא גמישה יותר ומתממשקת בצורה טבעית עם חוויה או טכנולוגיה אחרות. בלתי אפשרי להשתמש במציאות מדומה תוך כדי טריפ במכונת האור של לוסיה או לתרגל נויראפידבק תוך מסע במיכל ציפה – אבל חומרים פסיכדלים מתממשקים עם כל החוויות הללו ויכולים לחזק ולהעמיק אותן, כמו אנספור חוויות אחרות כמו טבילה באגם או מסיבת טבע. פסיכדלים, מבחינה זו, משמשים עדיין כמודל אידאי שטכנולוגיות קיברדליות שואבות ממנו השראה.
בו בזמן, חוויות קיברדליות עשויות להיות עדיפים בעיני מי שנרתעים משימוש בפסיכדליים ומבכרים טיפולים קצרים יותר ונתונים יותר לשליטה. יתרון נוסף של הטכנולוגיות הללו, אומרת וורנר, הוא שבניגוד לחומרים פסיכדליים, שהשינויים שהם מחוללים לא תמיד מכים שורש בחיי היום יום, היכולת לעבור חוויות קיברדליות באופן קבוע, יומיומי ובמשולב עם היום יום מציע דרך לדיוק רב יותר בעבודה עם מצבי תודעה חלופיים.
"חומרים פסיכדלים ביצעו דמוקרטיזציה לחוויות משנות תודעה, וטכנולוגיות קיברדליות ימשיכו בכך. הן עשויות להפוך פופולריות יותר מחומרים פסיכדליים אבל הן לא יחליפו אותם. הן יתמזגו עם חומרים פסיכדלים בשורה של קומבינציות" מתנבא סמית', שרואה את הפסיכדלים והקיברדליים כמשלימים. סמית' מפנה אותי למושג המדיה הלחה (Moist media), מושג שטבע חוקר המדיה רוי אסקוט ושמדבר על ההתכה של מדיה יבשה (חומרה טכנולוגית) ומדיה רטובה (מערכות ביולוגיות). בקבוצות רדיט שעוסקות בקיברדליה ניתן למצוא דיונים מפורטים עם שילובים מומלצים בין סמים שונים לעשרות תוכנות מציאות מדומה. כך למשל, מספר סמית' שקטמין זוכה לפופולריות גבוהה במיוחד בסביבות מציאות מדומה. "כי הוא מאפשר לך לשכוח את עצמך ואת הזהות שלך לפני שאתה נכנס למציאות המדומה." סמית' מדבר על Stacking, ערימה של משני תודעה שונים זה על זה – למשל סשנים שמתחילים במדיטציה, שעליה מוסיפים חומר פסיכדלי, ואז כניסה למציאויות וירטואליות תוך כדי מדיטציה ומסעות שאמאניים.
אתגר תרבותי
עיון באתרים וקבוצות שעוסקות בקיברדליה יכול לייצר רושם שאנחנו עומדים לקראת אוטופיה טכנו-פסיכדלית. אבל נותרו עדיין מספר שאלות בלתי פתורות שנוגעות למהפכה הקיברדלית המתהווה. הראשונה שבהם נוגעת לעצם הפניה לטכנולוגיה כמקור לישועה.
פוסט רדיט שכותרתו הכריזה שמציאות מדומה יעילה כמו פסיכדלים בהשגת מצבי התעלות זכה לשלל תגובות לועגות כמו "טוענים יצרני ה-VR" או "כותב מי שמעולם לא עישן DMT". אחרים השוו בין מחירן הגבוה של ערכות מציאות מדומה למחיר השווה לכל נפש של פטריות.
גם סמית' שומר על ערנות בנושא הפוטנציאל של טכנולוגיות מציאות מדומה לחולל נזק בידיים הלא נכונות, ומשליך חצים על יוזמת המטאברס של תאגיד מטא (לשעבר פיייסבוק). "החזון של צוקרברג למטאברס הוא חזון רעיל שבו אתה מוסר את הפרטיות שלך לידי צוקרברג ושותפיו העסקיים. ברגע שפייסבוק תנטר אותך ב-3D היא תכיר אותך טוב ממה שאתה מכיר את עצמך ותדע לנבא את המעשים שלך. מספיק חמש דקות של מעקב VR שבוחן את התנועה שלך כדי לדעת אם אתה עומד לפתח אלצהיימר." סמית' עצמו נמנע מלשים את כל הז'יטונים על טכנולוגיות דיגיטליות, בין השאר על רקע מחירי האנרגיה המאמירים והבעיות בשרשראות האספקה. הוא שומר על סקפטיות בפני אידאולוגיות כמו טרנס-הומניזם שמבקשות לערום על האדם טכנולוגיות דיגיטליות מתאר עצמו כהיפר-הומניסט שמאמין שמוחו האנושי הגמיש מאפשר לאדם להתפתח באנספור צורות ושאין צורה אנושית אחת קבועה. הוא מדגיש שעלינו להזהר מהסתמכות יתרה על טכנולוגיות מורכבות ואומר שהעניין שלו הוא בטכנולוגיות תודעה מכל הסוגים, גם כאלו שמגיעות ממסורות חוכמה עתיקות ומבוססות על טיפוח יכולות פנימיות בשלל אמצעים. כדוגמה הוא מזכיר טכנולוגיות עכשוויות שמזמזמות על הגוף כל פעם שהאדם פונה לכיוון צפון. סמית' אומר שלאחר מספר שבועות של שימוש בטכנולוגיות הללו האדם מפתח חוש טבעי לזיהוי צפון שאותו הוא שומר גם לאחר שהוא משיל את הטכנולוגיות הללו. הוא משווה את זה לגלגלי העזר על אופניים של ילדים. לאחר תקופה של שימוש, אפשר להוריד אותן וללמוד להסתדר גם בלעדיהם. טכנולוגיות אחרות שפותחו מאפשרות לבני אדם לראות את העולם ב-360 שמעלות, או לראות את העולם כמו חרקים או לפתח חושים חדשים לחלוטין של חישה מגנטית או סייסמית (לחוש רעידות אדמה). סמית' קושר את הטכנולוגיות הללו באמצעות מונחים כמו הנדסת קונטקסט וקונטקסטולוגיה – מושגים שטבע ושמחווים כלפי הרעיון שבעולם שיש בו מזמן יותר מדי תוכן אנחנו צריכים להתרכז בשינוי הקונטקסט, או האופן שבו אנחנו חווים את התוכן הזה.
מה שמחזיר אותנו למציאות הוירטואלית. רבים נרתעים מהרעיון של רוחניות מתווכת באמצעות מציאויות וירטואליות, ולא מדובר רק בלודיטים ומחבקי עצים. בעשורים האחרונים למדנו לפתח חשד בריא מול טכנולוגיות דיגיטליות וחזיונות טכנואוטופיסטים. תחושת הקרינג' הזו בריאה. היא מזהירה אותנו שלא להיות נאיביים לגבי הבטחות לאוטופיה דיגיטלית. כפי שלמדנו בדרך הקשה עולמות וירטואלים משמשים לעיתים קרובות מדי לצורכי מעקב, שליטה ומניפולציה.
אנחנו צריכים לשים לב לתחושת הקרינג' שטכנולוגיות דיגיטליות מעוררות, אבל היא לא פותרת אותנו מעימות עם השאלה המהותית: האם הטכנולוגיה הדיגיטלית טמאה במהותה, האם יש משהו מהותי בעולם הדיגיטלי שמייצר אוטומטית את האפקטים המזיקים שמייחסים לסמרטפון ולרשתות החברתיות על התודעה או שניתן לתכנת אותה מחדש כך שתהיה מטיבה.
אם התשובה היא חיובית והטכנולוגיה הדיגיטלית בעייתית בהווייתה אנחנו עומדים מול שוקת שבורה. על מנת לצאת מהמפולת הנפשית בת זמננו נאלץ לנטוש את הטכנולוגיה הדיגיטלית לחלוטין, דבר שלא סביר שיקרה, מלבד במקרה של קטסטרופה. אבל אם התשובה היא שלילית – אם ניתן לעצב מחדש את הטכנולוגיה הדיגיטלית כך שתטיב לתודעה – הרי שהפרויקט הקיברדלי לעיצוב פני המדיה מחדש הוא אחת החזיתות החשובות ביותר במערכה על העתיד.
למעשה, השאלה מורכבת יותר. אנחנו יודעים שיש טכנולוגיות דיגיטליות שמייצרות אפקטים מטיבים לנפש. השאלה היא האם אנחנו כחברה נדע לבחור בטכנולוגיות הללו. יש מי שמשווים בין סמרטפונים ורשתות חברתיות לג'אנק פוד. אם משווים את הטכנולוגיה הקיברדלית למזון בריאות, השאלה היא אם נדע לבחור במזון הזה. יש סיבות שונות שאנשים בוחרים לאכול ג'אנק פוד, ושקשורות לחברה ולתרבות בנות זמננו: ג'אנק פוד הוא זול ולאנשים אין כסף, הוא מהיר— ולאנשים אין זמן, יש לו טעמים חזקים—והחך התרגל לטעם שלו. בדומה לכך, יש סיבות טובות לכך שאנשים בוחרים בטכנולוגיות ג'אנק. הן מספקות גירויים וסיפוקים מהירים שמובילים להפעלת מרכזי התגמול במח ולהפרשות דופמין ממכרות. הן תואמות חברה מואצת, קפאינית, שמתבססת על הצפת מידע ומניפולציה של נתוני-עתק. טכנולוגיות קיברדליות, לעומתן, מבוססות על סמים פסיכדליים שעובדים על קולטני הסרוטונין של המח ומובילים לתחושת יראה, אחדות, אופוריה, נשגבות והתמוססות אגו. זה נשמע טוב, אבל לא בטוח שזה מתאים לסגנון החיים שלנו.
כשאנחנו שואלים את עצמנו אם טכנולוגיות קיברדליות יכולות להחליף טכנולוגיות נרקוטיות שווה להזכר שהקפאין הוא הסם הנפוץ ביותר בתרבות שלנו ואילו שימוש בפסיכדלים הוא נדיר בהשוואה. חלק מהסיבה היא שקפאין מתיישב היטב בקצב החיים המואץ של המאה ה-21, מסייע בריכוז ודיכוי עייפות, ואילו כדי טריפ פסיכדלי דורש לעצור ולצאת לרגע מהמרוץ. אי אפשר לקחת פטריות בהפסקת צהריים ולחזור לעבודה. טכנולוגיות קיברדליות יצטרכו להתמודד מול אתגרים דומים. קשה יותר לקחת אותן לשירותים או לפתוח אותן לרגע במהלך התור בבית מרקחת. טכנולוגיות קיברדליות מפתחות מודעות וחדוות חקירה פנימית מרכיבים חיוניים לנפש – אבל טכנולוגיות נרקוטיות כמו רשתות חברתיות ומסרים מיידיים משחקות תפקיד חשוב ביצרנות שלנו, וביכולת שלנו לשלוט בעולם סביבנו. בסופו של דבר יש סיבה טובה לכך שאנחנו מכורים לטכנולוגיות הנרקוטיות. הסיבה היא סביבת המדיה של הניאו ליברליזם בן זמננו המאופיין באינדיבידואליזם, סביבת עבודה מואצת וחיים בודדים מול מסכים והרחק מקהילה.
האתגר הקיברדלי הוא, אם כן, להעתיק את מרכז הפעילות האנושי, וחשוב כך את מרכז המשמעות האנושי – ממערכת קולטנים אחת – המערכת הדופמינרגית, למערכת קולטנים אחרת – המערכת הסרוטונרגית. במובנים רבים הפרויקט הזה לא שונה כל כך מהפרויקט הפסיכדלי של שנות השישים. רבים בתנועה הפסיכדלית של אותה תקופה האמינו שבעיות כמו מלחמות, מתחים גזעיים וחוסר סובלנות הון נוירולוגיות והורמונליות בבסיסן. על ידי שימוש במשני תודעה שמשנים את המצב המוחי ניתן יהיה לפתור את הבעיות החברתיות מבסיסן.
לא רבים מתומכי התרבות הקיברדלית בת ימינו מדברים במושגים שאפתניים כל כך ואף אחד לא מדבר על פתרון כל בעיות העולם, אבל אם יש הבטחה בטכנולוגיה קיברדלית הרי היא ההבטחה לשחרר את התודעה שלנו מהלפיתה של טכנולוגיות נרקוטיות דופמינרגיות שמרבות לחץ, התמכרות וחרדה ולהתחבר לטכנולוגיות קיברדליות סרוטונרגיות שמרבות חיבור, אמפתיה, ושמחה.
חומרים פסיכדלים מתוארים לעיתים כחומרים חסרי השפעה ספציפית וקבועה. ההשפעה שלהם, מספרת הספרות, תלויה בעיקר בקונטקסט האישי והתרבותי של השימוש – הסט והסטינג. זו גם הסיבה שהם נקראים פסיכדלים, מילה שמשמעותה משקף תודעה (mind-manifesting). גם טכנולוגיות מידע דיגיטליות משקפות תודעה במהותן. הן משנות את צורתן ותכונותיהן ביחס לאמונות ולתפיסות של העולם שסביבן. הטכנולוגיות הדיגיטליות בנות זמננו נוצרו בצלמן ובדמותם של הניאו-ליברליזם, קפיטליזם המעקב ומדינות הלאום וסייעו לבצר את מעמדם של אלו. טכנולוגיות קיברדליות יכולות להציע נתיבים לקיום מסוג שונה, אבל כדי לעשות זאת, הן ידרשו לבוא במשא ומתן עם הדמיון התרבותי של החברה שלנו והיכולת שלנו לדמיין ולייצר צורות קיום אחרות שמחוץ למבוך הצרכני.
ההוגה הפסיכדלי טרנס מק'קנה העלה בשנות השמונים את התיאוריה שפטריות חזיון שיחקו תפקיד חשוב באבולוציה האנושית. רעיונות אלו נדחו בבוז בזמנו, אך זוכים כעת לבחינה מחודשת במחקר המדעי.
ההוגה והאייקון הפסיכדלי טרנס מק'קנה החזיק באמתחתו שורה של תיאוריות מרחיקות לכת עד מטורללות. אחת התיאוריות הללו, שזכתה לכינוי 'תיאוריית הקוף המסומם' (Stoned Ape Theory) גרסה שפטריות פסילוסיבין שיחקו תפקיד מכריע בהתפתחות האבולוציונית של המין האנושי.
מק'קנה ראה בפטריות את החוליה החסרה בהתפתחות התודעה האנושית. הוא הצביע על שכיחותן של הפטריות באיזורי המחיה בהם התפתח המין האנושי, על הפופולריות של פטריות בקרב קופי אדם בני זמננו, וטען כי צריכה של פטריות חזיון בידי בני אדם קדמונים יכלה להעניק להם יתרונות בלתי מבוטלים במאבק ההישרדות. כך למשל, צריכה של כמויות קטנות של פטריות פסילוסיבין מחדדת את הראיה ומשפרת את יכולות הציד והליקוט של ציידים-לקטים. כמויות גדולות יותר מגבירות את החשק המיני ומתמרצות את הרביה המינית. וכמויות גדולות עוד יותר של פטריות מובילות לחוויות מיסטיות שממוססות את גבולות האני ומחזקות את הקשרים הקהילתיים. בעיני מק'קנה, תיאוריית הקוף המסומם ספקה את התשובה לשאלה, כיצד התפתחה השפה והמודעות האנושית, ומפתח לחידה הגדולה של האבולוציה האנושית: מה הוביל את המח האנושי, באופן חריג לחלוטין, לשלש את עצמו בגודלו תוך פרק זמן קצר מבחינה אבולציונית?
מק'קנה היה פילוסוף בר, שרעיונותיו הפליגו הרחק מעבר למוכר ולמקובל בחוגים אקדמיים. גם תיאוריית הקוף המסומם שלו זכתה להתעלמות במקרה הטוב, ולעג במקרה הרע. הפסיכונאוט המנוסה נהג לספר שכשהציג את הרעיון בפני אקדמאים הם אמרו לו שהרעיון שערורייתי מדי מכדי שניתן יהיה בכלל לשקול אותו.
שלושים שנה מאוחר יותר, בעידן של רנסנס פסיכדלי, יש מי שמוכנים לשוב לרעיונות של מק'קנה ולבחון אותם מחדש. במאמר ארוך ועמוס במראי מקום שפורסם לאחרונה בכתב העת המדעי Frontiers in Pharmacology, בוחנים האנתרופולוגים האבולוציונים מייקל ווינקלמן וחוזה ארקה את האפשרות שפטריות שיחקו תפקיד בהתפתחות המין האנושי ומגיעים למסקנות מרחיקות לכת אף יותר מאלו של מק'קנה. חמושים בשורה ארוכה של מחקרים עדכניים על ההשפעות של חומרים פסיכדלים על קוגניציה והתנהגות, ווינקלמן וארקה טוענים שלפסילוסיבין היה תפקיד מכריע בגיבוש הנישה האבולוציונית שתפסו מיני האדם הראשונים. הם פונים לתיאוריית הסימום האינסטרומנטלי, שגורסת ששימוש בסמים יכול להקנות יתרונות אדפטיביים ומצביעים על שורה של דרכים שבהם האפקטים שקושר המחקר העכשווי לפסיכדלים עשויים היו לשפר את יכולות ההשרדות של בני האדם המוקדמים ולסייע להם בהתמודדות עם מצבי סטרס ועקה, בהעצמת הקשרים החברתיים, קבלת החלטות קבוצתית ופיתוח ריטואלים ומיתוסים משותפים. בראשית ההתפתחות האנושית, טוענים ווינקלמן וארקה, נמצא חומרים פסיכדלים שהעצימו יכולות קוגניטיביות של יצירתיות ופתרון בעיות, שיפרו את הרהיטות הלשונית ואת הרצון לתקשר, הובילו לאמפתיה מוגברת והתנהגות אלטרואיסטית, וגם חיזקו את היכולת לפתח ולהקנות ערכים משותפים.
"אין לנו מאובנים של פטריות, וגם לא יהיו, אבל גם אין לנו בננות מאובנות, ופרימטולוגים בכל זאת לא מטילים ספק בכך שאבותינו אכלו בננות. באותו אופן, לא צריך להיות ספק שהם אכלו הרבה סוגים של פטריות, ובהן גם פטריות פסילוסיבין. פטריות פסילוסיבין היו קיימות בכמעט כל האזורים של הפלנטה, ובמיוחד באיזורים הטרופיים והסמי-טרופיים שבהם התרחשה מרבית האבולוציה האנושית. כשאבות אבותינו ליקטו באחו וביערות הם נתקלו בהכרח בפטריות בעלות ערך תזונתי ורפואי, וגילו את השימושים השונים שלהן. יש ראיות מרובות שפטריות פסיכדליות היו משולבות בריטואלים ברחבי העולם. האם אנחנו יכולים להוכיח שפסילוסיבין התניע את האבולוציה האנושית? מדע לא עובד ככה. המדע צובר ראיות לתיאוריות שונות ומנסה להפריך תיאוריות. כל התיאוריות צריכות להתמודד עם ראיות סותרות, ובסופו של דבר מה שקובע זה המשקל הראייתי שתומך בתיאוריה לעומת תיאוריות אחרות וכמה היא יכולה להסביר. אנחנו מציגים את הראיות שלנו בצורה של "מה אם…". אין ספק שהיו עוד גורמים ששחקו שם תפקיד. פסילוסיבין בוודאי לא היה הגורם יחיד, אבל הוא היה לכל הפחות גורם מסייע לאבולוציה האנושית. מה באשר לראיות שהוא אכן שיחק תפקיד חשוב ואולי מרכזי בהתפתחות הייחודיות האנושית? אנחנו עוסקים בראיות הללו במאמר, וצופים שראיות נוספות יופיעו בקרוב."
שאלת החברות האנושי תופסת מקום מיוחד במאמר של ווינקלמן וארקה. הם מדגישים שעלייתו של מין האדם התבססה לא רק על התפתחות האינטליגנציה האישית אלא בעיקר על שיתוף פעולה ולימוד חברתי שמבוסס על שפה. ההשפעות של פטריות, שמעצימות התנהגויות חברתיות כמו משחק, צחוק, שירה, ריקוד, סיפור סיפורים וטקסים דתיים, יכלו, לטענת החוקרים, לתמוך בחיי חברה עשירים יותר, וביכולת לחזק קשרים חברתיים ולהפיג מתחים תוך-קבוצתיים. הן גם העצימו את היכולות הלשוניות, חשיבה מחוץ לקופסה ופתרון בעיות יצירתי. התפתחויות אלו השפיעו על המסלול האבולוציוני של המין האנושי, אבל, חשוב לציין, שהשפעה זו לא הייתה השפעה תורשתית ישירה. תיאוריית האבולוציה קובעת שפרטים אינם מורישים לצאצאיהם תכונות שרכשו במהלך חייהם. הטריפים שהומיניד מסוים אכל במהלך חייו לא השפיעו על תכונות צאצאיו. ההשפעה הפסיכדלית על התרבות האנושית תווכה, תחת זאת, באמצעות לולאת פידבק שבמסגרתה יכולות אנושיות שהועצמו באמצעות סמים חוללו שינוי בדפוסי החיים האנושיים ויצרו לאנושות נישה סוציאלית-קוגניטיבית ייחודית שהפכה למקור הכוח האנושי. הסביבה החדשה ששמה דגש על שיתוף פעולה חברתי, למידה חברתית והתנהגות סימבולית הקנתה, לדברי ווינקלמן וארקה, יתרונות לפרטים שידעו לעשות שימוש אדפטיבי בחומרים משני תודעה כדי לשפר את ביצועיהם בתחומים שמסייעים להשרדות. אותן סביבות חברתיות וקוגניטיביות שנוצרו בחברה האנושית המוקדמת בהשראת השימוש בפסיכדלים המשיכו להתקיים גם כאשר שימוש בפסיכדלים כבר לא היה חלק מהרפרטואר ההתנהגותי של הומינידים. באופן זה הם שימשו כקטליזטורים שהאיצו התפתחויות אנושיות בתחום החברות, הקוגניציה, והתקשורת. סיפור עליית האנושות וסיפור הפטריות כרוכות זו בזו.
המאמר של ווינקלמן וארקה יוצא דופן ברצינות וביסודיות שבהן הוא ניגש לשאלת מקומה של הפטריה באבולוציה האנושית, אבל הוא חלק ממגמה רחבה של נכונות גוברת לבחון מחדש את הרעיון. תיאוריית הקוף המסומם של מק'קנה מופיעה ברב המכר הפסיכדלי 'איך לשנות את דעתך' מאת מייקל פולן, וכשחוקר הפטריות המפורסם פול סטאמטס הכריז בכנס Psychedelic Science ב-2017 שהיפותיזת הקוף המסומם של מק'קנה היא הפתרון הסביר ביותר לתעלומת הצמיחה המסחררת בנפח המח האנושי, הוא זכה לתשואות רמות מהקהל.
כמו הרעיון ששימוש בחומרים פסיכדליים עמד בבסיס הדתות הגדולות, גם הרעיון שפסילוסיבין נמצא בשורש ההתפתחות האנושית הוא רעיון בעל השפעות מרחיקות לכת ונפיץ. הוא ממשמע מחדש את ההיסטוריה האנושית כולה ורומז שהחזרה הנוכחית לחומרים הפסיכדליים היא שיבה מלאת משמעות לעצם הדבר שהפך אותנו בני האדם לאנושיים מלכתחילה. כצפוי, הרעיון מעורר חילוקי דעות עזים.
"גרסאות קודמות של המאמר שלנו קיבלו תגובות ביקורתיות ומוטעות ברובן בסגנון של 'התיאוריה שלי טוענת שפסילוסיבין הוא רעלן ולכן הוא לא יכול לשמש כאדפטציה," מספר ווינקלמן, שמתאר במאמר באריכות כיצד במהלך מרוץ החימוש האבולציוני בין צמחים, חרקים וחיות אחרות, למדו צמחים לייצר כימיקלים הגנתיים שמחקים ומשבשים את פעילותם של הקולטנים במוחן של חיות, בעוד שהחיות מצידן למדו לעשות שימוש מועיל ברעלנים אלה, ובכללם הפסילוסיבין. כשאני שואל את ווינקלמן האם הרעיונות שלו נחשבים פרועים, הוא מתקומם. "הרעיונות האלו לא פרועים בכלל. למעשה, אנתרופולוגים אבולוציונים מפרסמים כבר 20 שנה מאמרים על השימוש האדפטיבי שחיות עושות ברעלנים צמחיים. רעיונות כאלו נכתבו כבר ביחס לשורה ארוכה של סמים, פשוט לא על פסיכדלים, משום שלאורך שנים הם נחשבו משהו פסול שאסור לדבר עליו. אפשר לקוות שבתקופה של רנסנס פסיכדלי הרעיונות הללו יזכו יפלו על אוזניים קשובות יותר."
נתחיל מהסוף. ההופעה של ChatGPT היא רגע מכריע בהיסטוריה של הטכנולוגיה ובו בזמן היא רגע מבלבל ומתעתע. בשבועות האחרונים השוו את ChatGPT לאייפון, להמצאת מנוע החיפוש, ואפילו להמצאת האינטרנט. עבורי ChatGPT הרגיש כמו הדבר הכי חשוב מאז פצצת האטום. הוא הרגיש כמו פצצת האטום של אינטליגנציה –אם עד כה היו לנו פצצות אינטליגנציה קונבציונליות שנמדדו במאות קילוגרמים או בטונות הופעתו של ChatGPT הרגישה כמו עידן חדש של פצצות קילוטון ומגהטון של אינטיליגנציה אל-אנושית. ChatGPT הרגיש כמו מאורע סוף הזמנים והעובדה ש-ChatGPT והמשמעויות שלו לא פתחו את כל מהדורות החדשות בשבועות האחרונים הרגישה כראיה לניתוק המוחלט שלהן מתזוזות העומק הטקטוניות שמניעות את העולם. העולם כולו התחלק למי שהתחילו לקלוט את המשמעות של ChatGPT, ומי שעדיין לא. אחר כך ההשפעות של חומר ההזיה האלקטרוני הזה החלו להתפוגג ופתאום נדמה שאולי התובנות העמוקות האלה שהשגת על GPT (שם שמזכיר חומר משני תודעה סטייל DMT או DPT) קצת מנותקות מהמציאות. בסך הכל מדובר רק בצ'טבוט, לא ככה?
הולדתה של בינה
אז בואו נחזור להתחלה. ChatGPT הוא שמו של ממשק צ'ט אינטרנטי לגרסה 3.5 של מודל השפה GPT שאומן על ידי חברת Open AI, אותה חברה שנוסדה ב-2015 על ידי קבוצה של יזמי טכנולוגיה ובהם דמויות חזון שנויות במחלוקת כמו אילון מאסק ופיטר ת'יל. המטרה המוצהרת של Open AI הייתה להבטיח שאינטליגנציה מלאכותית תפותח בצורה שתטיב עם האנושות כולה – בהלימה עם טענתו של מאסק שאינטיליגנציה מלאכותית היא האיום הגדול ביותר על עתיד האנושות. בשנים שחלפו מאז פרשו מאסק ות'יל מהנהלת Open AI. החברה הפכה לארגון ללא מטרות רווח ולאחר מכן לחברה למטרות רווח-מוגבל (Capped-Profit), קיבלה השקעה בסך מיליארד דולר מענקית התוכנה מיקרוסופט וחוללה שורה של רעידות אדמה בתחום הבינה המלאכותית שכללו ורסיות שונות של מחולל השפה GPT וכמובן את מחולל הדימויים DALLE שגרסתו השניה הושקה באפריל האחרון (לפוסט שלי על DALLE-2) והובילה לגל אדיר של יצירה מג'ונרטת, שמוקדם עדיין לקבוע את השפעותיה אבל כבר מובילה למחאות אמנים ברשת. (עוד בהמשך).
ChatGPT לא עומד במנותק מהקשר. הוא רק נקודת ציון נוחה וחשובה בתהליך התפתחות מהיר ומסחרר שמתחולל בתקופה הזו בתחומי האינטליגנציה המלאכותית, אבל אם צריך קו פרשת מים לעידן הבינה המלאכותית החדש הרי ש-ChatGPT עובד מצוין. ההשקה של ChatGPT ב-30 בנובמבר הובילה לרעידת אדמה ופרץ יצירתיות שניתן להשוות רק לזה שחוללה ההשקה של DALLE-2 מוקדם יותר השנה. עם מיליון משתמשים שהצטרפו לשירות בחמשת הימים הראשונים ChatGPT הפך בזריזות לטכנולוגיה בעלת קצב האימוץ הגדול בהיסטוריה. הגולשים ברשת הסתערו על השירות החדשה ועשו כל שלאל ידם כדי לבחון את הבינה המלאכותית החדשה, להערים עליה, לגרום לה לכתוב טקסטים משעשעים ולא צפויים או להעביר אליה עבודה מונוטונית כמו כתיבה מיילים ומכתבי המלצה. GPT כתב חיבורים מלומדים שהשוו את התימות והסמלים ביצירות ספרותיות או שטחו טיעונים בזכות הפלות ועונש מוות ואז טיעונים המחזקים את העמדה ההפוכה. על הדרך הוא גם ביצע במיומנות מרשימה וחסרת מאמץ שורה של משימות אקזוטיות ומופרכות שהובילו לתוצאות מצחיקות במיוחד כמו חיבור על גרב שנאבדה במייבש הכביסה שנכתב בסגנון מגילת העצמאות האמריקאית, הוראות כיצד לגרד סנדוויץ' חמאת בוטנים ממכשיר וידאו שנכתב בסגנון תנ"כי, ודו-קרב ראפ בין תיאוריית הדטרמיניזם הטכנולוגי לתיאוריית ההבניה החברתית של הטכנולוגיה. התוצאות המצחיקות והבלתי צפויות הבהירו שעידן גוטנברג הגיע לשלב חדש ומפתיע במיוחד שבו המילים כולן נבלעו בחור שחור ונפלטו בחזרה כסלט בצידו השני של מעבד התמלילים האלקטרוני.
המשמעויות לאקדמיה ולשוק העבודה
מאחר ש-ChatGPT מסוגל לחולל חיבורים בכל נושא וברמת ניסוח טובה יותר ממרבית התיכוניסטים והסטודנטים הובילה הופעתו לשורה של נבואות שחוזות שמשמעות הפרויקט היא סופם של שיעורי הבית, או של העבודות באקדמיה. על פניו, נדמה ש-ChatGPT מסוגל לכתוב את רוב העבודות שתלמידים וסטודנטים כותבים בצורה יותר ממספקת, ושהגרסאות הבאות של המודל יסגרו את הפערים שקיימים עדיין במקומות מסוימים. חלק מהמומחים מנבאים חזרה לעידן הבחינה שבעל פה והכתיבה על נייר ועט בכיתה. אחרים סיכמו שהאקדמיה פשוט לא ערוכה לאתגרים ש-ChatGPT מניח על פתחה. היו גם כאלו שלא התרשמו. "כמובן שתוכל להשתמש בהזדמנות כדי לרמות בבחינות בבית ספר או לזייף עבודה. זה מה שיעשה בנאדם משעמם." כתב מבקר הטכנולוגיה איאן בוגוסט.
לאבד את הגרביים בסגנון מגילת העצמאות. בהשראת פרומפט של הנרי מינסקי.
אלא שהאקדמיה היא רק קצה קצהו של הקרחון האדיר ש-ChatGPT מאיים לנפץ. היזם והסופר תומאס פואיו צייץ לאחרונה שבין המקצועות שעומדים בסכנת אוטומציה בעקבות ChatGPT ומודלים דומים יהיו אנשי שיווק, אמנים, מהנדסים, מעצבים, מנתחי דאטה, יועצי מס, מורים, עורכי דין, יועצים פיננסיים וגם מתכנתים. האחרונים תופסים לאחרונה תשומת לב גוברת, נוכח התפיסה שרווחה עד לאחרונה שכישורי תכנות הם כרטיס כניסה לעתיד פיננסי ורוד ומובטח. ChatGPT כותב קוד לא רע, מה שמעורר חששות לאוטומציה של רבות ממשרות התכנות. ברדיט נתקלתי בסיפור של מתכנת שסיפר שנתן לאלגוריתם לתכנת עבורו ברגע חתיכת תוכנה שכתב עד כה ידנית בתהליך מפרך וגבה מהלקוח שכר של שמונה שעות. בתגובות ענו לו שעוד חמש שנים ישלם הלקוח ישירות חמש סנט לבינה המלאכותית.
באופן רחב יותר ChatGPT מייצג תופעה רחבה יותר של האוטומציה של הידיעה ובמסגרתה כל מי שנכלל בקטגוריית של עובדי ידע (Knowledge Worker) ניצב תחת סכנת החלפה על ידי אלגוריתמים. הדברים כמובן לא יקרו בבת אחת, והמאפיינים הייחודיים של מקצועות שונים יציבו חסמים מוסדיים, מקצועיים ותרבותיים מסוגים שונים, אבל כמו שניסח את זה חבר שלי: "מה שמדהים זה שתמיד חשבו שהמכונות יחליפו קודם כל את עבודות הכפיים, אחר כך את הצווארון הלבן ורק בסוף את המקצועות היצירתיים ובפועל זה בדיוק הפוך."
שלא במפתיע הראשונים להרים קול זעקה נגד טכנולוגיות הבינה המלאכותית הגנרטיביות החדשות הם הגרפיקאים ואנשי העיצוב שאלגוריתמים כמו DALLE ו-Stable Diffusion כבר מייצרים אלטרנטיבות זולות לעבודתם. לאחר שיצירות מלאכת ידן של בינות מלאכותיות הגיעו לדף הראשי של אתר ArtStation, אתר מוביל בתחום העיצוב הגרפי, התקוממו על כך אמנים רבים בטענה שההצבה של יצירות AI אוטומטיות באותה קטגוריה של יצירות של יוצרים אנושיים משפילה ומזלזלת עבור הזמן והכשרון שהושקעו ביצירותיהם. האמנים שאלו: האם האתר ArtStation רוצה להפוך לאתר PromptStation? (פרומפטים כזכור הם אותם תיאורים מילוליים קצרים שהמשתמש נותן למחולל תמונות כדי לבקש ממנו לייצר את אותה התמונה). כלומר, האם בעלי האתר מעוניינים להחליף את עבודתם של האמנים בעבודה גרפית אלגוריתמית זולה לאין שיעור שמבוססת על רשתות למידה עמוקה וללא מעורבות יד ועין אנושית? לאמנים יש קייס חזק. במיוחד מאחר שהבינות המציירות אומנו לצייר באמצעות יצירות של אמנים שלא זכו להכרה תמלוגים, וללא הסכמת האומנים שפתחו סגנון ייחודי לאורך השנים. בחלק מהמקרים חתימות האמנים אפילו התגלגלו להן לתוך היצירות המרונדרות.
הגאות העולה של הבינה המלאכותית על פי מרווין מינסקי. שימו לב לטעות של מינסקי שחזה שאמנות תהיה בין הכישורים האחרונים שתוכל הבינה המלאכותית לכבוש.
לצד אלפי היוצרים שהצטרפו למחאה, טוענים המלעיזים שאי אפשר לעצור את הקדמה ושהטכנולוגיות החדשות הן כלים חדשים שפשוט יגדירו מחדש את העבודה האמנותית כפי שעשו בעבר כלים אחרים כמו המכחול, צבעי השמן או תוכנות העיצוב הדיגיטלי. לא בטוח שההשוואה במקומה, כי אלו לא ציירו באופן אוטומטי ללא מעורבות האמן. היו מי שנדרשו לביטויים דרמטיים מתקופות אפלות נוסח 'כשהם החליפו את המאיירים לא דיברתי כי לא הייתי מאייר. כשהם החליפו את העיתונאים לא דיברתי כי לא הייתי עיתונאי. כשהם החליפו את המתכנתים לא דיברתי כי לא הייתי מתכנת. כשהגיעו להחליף אותי כבר לא נשאר מי שידבר.' כך או כך, הדיון על משמעות האוטומציה של העבודה עלה בחודש האחרון מדרגה וצפוי ללוות אותנו בשנים הקרובות.
לא מעט משתמשים הגיעו בשבועת האחרונים למסקנה ש-ChatGPT הוא היורש של גוגל, מה שהוביל להכרזה על 'קוד אדום' בגוגל. ChatGPT מייצר חווית משתמש נוחה וטבעית יותר מגוגל. במקום לשלוח אותי לחפש תשובות במאמרים מרחבי הרשת ChatGPT פשוט עונה לי עליה ישירות ובשפה טבעית. (לגוגל, אגב יש מודלי שפה מתקדמים לא פחות באמתחתה, אבל היא מתבוששת לשחרר אותם לרשת משיקולים תאגידיים שונים כמו הנטיה של בוטים לדיבור פוגעני, והחשש שתשובות קולעות מדי יפגעו ברווחים מפרסומות).
ChatGPT נראה כאילו הוא מקרב אותנו צעד נוסף לנבואה הנושנה שהבינה המלאכותית תפציע מתוך מאגר נתונים ענק סטייל גוגל. שיחה עם ChatGPT היא כמו תקשור עם המח של האינטרנט. המשתמש שואל את המודל שאלות בשפה טבעית ו-ChatGPT עונה בשפה טבעית, בדיוק שיחה עם בן שיח אנושי, עם הבדל קטן.ChatGPT חולש על כללות הידע האנושי. הוא ישוחח איתכם על בעיות במדעי המחשב, יסביר תיאוריות בחקר התרבות, יעוץ איך לתלות מדף בבית או כיצד להסתדר טוב יותר עם בת הזוג. השימוש ב-ChatGPT הזכיר לי קצת את המחשב של ספינת החלל USS Enterprise בסדרת מסע בין כוכבים. אינטיליגנציה אל-אנושית ועל-אנושית יודעת-כל שניתן לשאול אותה כל שאלה שהיא.
אבל ChatGPT הוא יותר מרק אולר שוויצרי רב שימושי למגוון אדיר של משימה קוגניטיביות. הוא גם בן לוויה שאנחנו עשויים לבלות איתו בעתיד זמן רב. בשלב זה הבוט אמנם מבוסס טקסט כתוב אבל בהמשך הדרך הוא ודומיו יזכו בוודאי לקול אנושי – באותו שלב רמת ההקשרות שבני אדם יחוו לבינות מלאכותיות יודעות כל שמלוות אותם לאורך היום עשויה להגיע לרמות חדשות ולהזכיר אולי את מה שמתואר בסרטו המופתי של ספייק ג'ונז Her. מערכת היחסים התלותית שרבים מאיתנו פיתחו עם גוגל הייתה כנראה רק ספתח לקראת מערכת היחסים המתגבשת מול ChatGPT ודומיו.
מערכות יחסים עם בינה מלאכותית. הסרט Her.
סכנה אחת של המעורבות המוגבלת של בינות מלאכותיות בחברה אנושית היא כריזמה על-אנושית. ChatGPT מסוגל לדבר בבטחון מוחלט גם על נושא שאין לו שמץ מושג בהם, והיו כבר מי שהעירו שיותר משהוא מכונה לכתיבת טקסטים, הוא מכונה שמתמחה בבולשיטינג. יכולות הבולשיטינג של בינות מלאכותיות מלאות בטחון מאפילות כבר על אלו של אמני ההונאה האנושיים הטובים ביותר. בינה מלאכותית כבר השיגה בשנים האחרונות תוצאות שהכו את השחקנים האנושיים הטובים ביותר במשחקים כמו פוקר ו-Diplomacy, משחק המשא ומתן המתוחכם שנחשב למבחן האולטימטיבי ליכולות דיפלומטיות. מצד אחד הדבר מעלה תקוות שדיפלומט רובוט יצליח לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ומנגד, השימושים החיוביים באינטיליגנציה המלאכותית עשויים להחוויר מול ההפיכה הצפויה שלה לנשק כריזמטי שמאפשר לא רק להפיץ כמויות אדירות של דיסאינפורמציה אלא גם להפעיל על יחידים בחברה כוחות מניפולציה ושכנוע על-אנושיים.
אבל רגע, איך ChatGPT מסוגל לעשות את כל הדברים האלה בכלל? איך הגענו ממצב של ויכוח אקדמי בשאלה האם מכונות יעברו אי פעם את מבחן טורינג לרגע ההיסטורי שבו מכונות משיגות תוצאות מצטיינות בשורה של משימות קשורות שפה?
תחום האינטליגנציה המלאכותית חווה בעשור האחרון האחרונות שרשרת הצלחות עקב יישומים הולכים משתפרים של טכניקות למידת עמוקה. בשנה-שנתיים האחרונות מבול ההתפתחויות צובר מסה קריטית. כפי שאמר לי חבר מהתחום: במשך שנים רבות היה נראה שמבחן טורינג הוא יותר מדי עבור למידת מכונה, אבל אז מגיע מודל כמו GPT שמשיג תוצאות שאף אחד לא חזה שאנחנו קרובים אליהן, ועכשיו אף אחד כבר לא יודע לאן זה הולך.
הדבר המדהים הוא הפער האדיר בין הקסם ש-ChatGPT מפיק לבין התיאור הפרוזאי להחריד של שיטת הפעולה שלו. על פי ההסבר הרשמי כל מה ש-ChatGPT עושה זה לנתח סטטיסטית את הסבירות שמילים שונות יופיעו זו אחר זו – מילה אחר מילה – בהתאם לכמויות טקסט אדירות שהוזנו לתוכה. ChatGPT, במילים אחרות, הוא מעין מערבל שפה שפולט לנו (כלומר, לאנושות) חזרה את המילים שלנו בשורה ארוכה של וריאציות. ואם אתם שואלים את עצמכם איך עושים את הקפיצה מלחזות הסתברותית את המילה הבאה בשרשרת ליצירת פסקאות וחיבורים קוהרנטיים על נושאים שלא הוזנו לתוכו אי פעם או פענוח ומילוי מיליוני הבקשות המשונות של מליוני גולשים אתם נוגעים בשורש המסתורין שבמודלי הבינה המלאכותית הקיימים. זוהי הרוח שבמכונה (ghost in the machine) שאיש אינו יודע להסביר בשלב זה. כשביקשתי מצטג'יפיטי להסביר כיצד פרדיקציות על השכיחות הסטטיסטית של המילה הבאה מתגבשות באורח פלא לחיבורים משכנעים שמבצעים ניתוחים מורכבים ליצירות ספרותיות הוא ענה "אף שנראה שהמודל פשוט מחשב את הסבירות של המילה הבאה במשפט, למעשה הוא לומד את הייצוג של המבנה והדפוסים של השפה ממידע האימון. זה מאפשר למודל לייצר תוכן קוהרנטי ונכון מבחינה דקדוקית כאשר ניתן לו פרומפט."
היו כבר מי שבתגובה ל-ChatGPT העלו באוב את הסיפור "ספריית בבל" של הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס. הסיפור של בורחס מספר על ספריה עצומה שמכילה את כל הספרים שנכתבו וכל הספרים שיכתבו אי פעם. היא מכילה את הספר שכולל את כל סודות היקום, אבל גם את אותו הספר עם שגיאת כתיב אחת ואנסוף ורסיות של אותו הספר. רובם המוחלט של הספרים באותה ספריה הם ג'יבריש מלא, אבל חלקם כוללים את כל סודות הידע והיצירה. יש המשווים את מודלי השפה ועיצוב החדשים לספריה אדירה שמכילה בקרבה את כל האפשרויות השונות, כמו תיאוריית אינסוף הקופים, הטוענת שאם נושיב כמות אינסופית של קופים למול מכונות כתיבה לפרק זמן אינסופי הם ייצרו בסופו של דבר עותק מושלם של אוסף העבודות המלא של ויליאם שייקספיר. אלא שChatGPT פועל קצת אחרת. בעוד שבספריה של בבל ובמשל אינסוף הקופים ארגון הידע הוא רנדומלי לחלוטין, מודלים כמו ChatGPT מאומנים על תבניות ידע קיימות שיצרה האנושות. ChatGPT אמנם מכיל בתוכו כמויות בלתי נדלות של אפשרויות אבל הוא אינו מכיל אינספור ספרים של ג'יבריש מוחלט כמו ספריית בבל. מבנה התודעה שלו אינו רנדומלי לחלוטין – רשתות הנוירונים הדיגיטליות מחווטות בצורה מסוימת, שתואמת את מבני השפה והמחשבה שהשאירה אחריה האנושות ברשת (חוקר הבינה המלאכותית האנס מורבק טען שבינה המלאכותית תהיה ביתה של הבינה שלנו). יותר מספריית בבל רנדומלית וחסרת אישיות ChatGPT מזכיר אולי דווקא את נקודת האומגה, אותה נקודה אסכטולוגית שעליה כתב הכומר הישועי וחוקר האבולוציה תייאר דה שארדן באמצעה המאה העשרים.
האמין הרשתות האלקטרוניות יובילו לתודעת על. תייאר דה שארדן.
כתבתי כאן בעבר על דה שארדן שהשפיע עלי עמוקות בשנות העשרים של חיי. הכומר הצרפתי נחשב בעיני רבים לנביא שחזה את האינטרנט. בשנות השלושים של המאה שעברה דה שארדן חזה שרשתות התקשורת האלקטרוניות הפרימיטיביות של תקופתו יתחברו בעתיד לרשת גלובלית אחת שתחבר את האנושות כולה. דה שארדן חזה שעל גבי אותה רשת תופיע צורה חדשה של תודעה קולקטיבית שתכיל את כל התודעות היחידאיות של תושבי הפלנטה, ותלחים מהן תודעת על מסדר גודל גבוה יותר שתהיה כאלוהות – נקודת האומגה המפורסמת. מאוחר יותר, בשנות התשעים של המאה הקודמת היו מי שראו באינטרנט את התגשמות חזון נקודת האומגה של דה שארדן. בשנים שלאחר מכן רווחה הסברה שהרשתות החברתיות השואבות לתוכן את כללות הסנטימנטים של גולשי הרשת הם ביטוי מסוים של אותה תודעת-על, אלא שאותן רשתות חברתיות התגלו כמסוכסכות ומסכסכות והאומגה פוינט התבררה כחיזיון עיוועים של עידן שבו האנושות מפולגת מאי פעם. ההופעה של ChatGPT, אינטיליגנציה אל-אנושית קיבוצית שהופיעה באופן לא לגמרי מוסבר או מבורר די צורכו מתוך כללות התכנים שהעלתה האנושות לתוך הרשת מעלה שוב מהאוב את חזון נקודת האומגה של דה שארדן.
כששאלתי את ChatGPT על הנושא הוא הכחיש כל קשר לנקודת האומגה והתעקש שאין לקיומו כל משמעות תיאולוגית. ועם זאת, ככל שהתמשכו השיחות שלי איתו כך שמתי לב לעובדה שעל אף שאני יודע שהתשובות שהוא מייצר הן לא יותר מממוצע הסתברותי של חומרים שנאספו מרחבי הרשת, היכולת שלו להפיק תשובה מנומקת על כל נושא ונושא גורמת לי לייחס לו ידיעה עמוקה ולהשליך עליו את התפקיד של האחר הגדול ויודע הכל – כמו יצור שמימי שמתקשר לי את כללות הידיעה האנושית.
צ'טגיפיטי עושה קואצ'ינג..
ההופעה של ChatGPT היא אחד מהרגעים האלה שמעורר תגובת השתאות עמוקה. זהו רגע מפנה. הרגע שבו מופיע מה שנדמה כאינטיליגנציה מסוג חדש, שונה, אך לא בהכרח נחותה לאינטליגנציה האנושית, ובעלת פוטנציאל בלתי ידוע. אני לא רוצה לייחס מדי ל-ChatGPT עצמו. הוא בבירור רק סוכן אחד בין שורה של סוכנים מלאכותיים בעלי מגוון יכולות שמופיעים סביב האנושות. אלא שמבט על שורת ההתפתחויות שמובילה מכונות לכבוש בזה אחר זה כל כישור אנושי מתקבל על הדעת יכול להוביל למחשבה – ואני מסתכן שוב באובר-דרמטיות –שהרגע הזה קריטי לא פחות מהמצאת הגלגל או האש. עכשיו הכל משתנה. בימים הראשונים אחרי שנודע לי על ChatGPT צעדתי ברחוב והבטתי בתדהמה, תוגה וזעזוע בכל האנשים שמסתובבים חסרי מודעות לחלוטין למה שמתחולל סביבם, לעובדה שהכל משתנה מהיסוד ושזה יגיע לכל אחת מאיתנו. זה מסביר את התחושה שהתהלכתי בה בשבועות האחרונים – כאילו הפצצה כבר הוטלה על הירושימה אבל איש עדיין לא שמע את הדי הפיצוץ. תחושה שמוכרת למי שצפו בסרטים כמו 12 קופים או שליחות קטלנית, כאילו האפוקליפסה כבר ארעה וכל האנשים בעולם מסתובבים ומתנהלים כרגיל ללא לדעת שגורלם כבר נחרץ.
באופן לא מפתיע רצף ההתפתחויות המהירות שהתרחשו בשנה האחרונה בשדה הבינה המלאכותית העלה מהאוב גם את רעיון הסינגולריות שמקדם בעשורים האחרונים הממציא והסופר ריי קורצווייל. למי ששכחו, תורת הסינגולריות היא תיאוריה שגורסת שההתפתחות הביולוגית-טכנולוגית מאיצה את עצמה בצורה אקספוננציאלית (מעריכית) – כמו חוק מור אוניברסלי שנפרש מראשית ימי היקום ועד סופו. בספרו "הסינגולריות קרבה" (2005) חזה קורצווייל כי קצב ההתרחשויות הטכנולוגיות המאיץ יחולל בעשרים השנה הראשונות של המאה ה-21 את אותה רמת שינויים שהתחוללה בכל המאה העשרים. לטענתו של קורצווייל קצב ההתפתחויות הטכנולוגיות יגיע בשנת 2045 לרגע בו קצב ההתפתחויות הטכנולוגיות המאיץ ישאף לעבר האינסוף – נקודה שאותה הוא מכנה נקודת הסינגולריות. רעיון הסינגולריות קיבל לאורך השנים שם מפוקפק של רעיון פסבדו-מדעי. ועם זאת הקצב המואץ להפליא של ההתפתחויות בשנה האחרונה בהחלט מעלה אסוציאציות מעולמות אלו. פריצות הדרך החדשות בתחום הבינה המלאכותית מאיצות את לוח הזמנים לקצבים שנראים מהירים עוד יותר מהקצבים המאיצים של לוחות הזמנים האקלימי והפוליטי.
מפה לוגריתמית של הסינגולריות. התרשימים של הטרנסהומניסטים שואפים לאינסוף.
בקבוצות ברדיט כבר ניתן למצוא מי ששואלים האם האופן שבו אלגוריתמים כמו ChatGPT מאיצים תהליכי פיתוח תוכנה כולל פיתוח של גרסאות עתידיות של בינות מלאכותיות לא יוביל ללופ האצה מהסוג שחוזה תורת הסינגולריות האסכטולוגית. ובעוד הציבור מתחיל לעכל את הופעתו של ChatGPT צפוי להופיע בשנה הבאה מודל GPT4 שאומן על סט גדול פי 500 של דאטהמספר גדול פי 500 של פרמטרים. לדברי מגישי הפודקסט הטכנולוגיה "Hard Fork" מי ששוחחו עם מודל ה-GPT החדש יצאו מהשיחה הזו כשפניהם מוארים כאילו פגשו באלוהים.
וכאן אנחנו מגיעים לשלב השאלות הגדולות. בספר טכנומיסטיקה כתבתי על עתיד אפשרי בו מכונות רוחניות ישמשו לאנושות כמדריכות בעולם הרוח. ChatGPT כבר מסוגל להשיא עצות במגוון נושאים של רוח, רוחניות ומשמעות ועושה רושם שבעולם של מכונות 'חושבות' סוגיות כמו משמעות יהדהדו בצורה חדשה. לאורך מאות ואלפי שנה היה מותר האדם על הבהמה והמכונה נטוע בשפה: יכולות החשיבה, ההתנסחות, פיתוח הרעיונות ובאופן רחב יותר, היכולות היצירתיות שהפגינו אמנים מכל הגוונים. התרבות והיצירתיות האנושית הייתה כתר הבינה המרהיב שעל ראשה של אנושות פגומה מאנספור בחינות. אבל מה קורה כשבינה מלאכותית מסוגלת לכתוב אלפי קנטטות בלתי ניתנות להבחנה מהקנטטות שכתב באך, לצייר אינסוף ציורים מרהיבים בכל סגנון מתקבל על הדעת, ולפלוט כמויות טקסט אדירות ומשכנעות?
במהלך כתיבת הטקסט הזה חשתי לעיתים את הבינה המלאכותית גוהרת מעלי. לא רק שכל טקסט שאכתוב עשוי להפוך בעצמו לחלק מרשת הפרמטרים המתרחבת של הבינה המלאכותית, אלא שזו אולי אחת ההזדמנויות האחרונות לכתוב טקסט כבן אנוש שחי בעולם בו אין עדיין אלגוריתמים בעלי יכולות על-אנושיות בניסוח טקסט. האם מכונה כדוגמת ChatGPT תוכל להחליף כותבים כמוני בעתיד ולייתר את מקצוע הכתיבה ואולי את כל המחשבה האנושית?
על הפרק נמצאים שני נראטיבים הפוכים בתכלית לגבי השפעת הבינה המלאכותית על האדם. הראשון הוא תסריט דפלציוני: תסריט שמרוקן את האוויר מהחזה האנושי כמו מבלון. בתסריט הזה הבינה המלאכותית מצליחה להגיע לרמות אנושיות ואף על-אנושיות בכל פעולה קוגניטיבית אפשרית. קורצוויל רומז לתסריט הזה כשהוא כותב על ה-Church-Turing Thesis, הרעיון שכל דבר בעולם יכול להיות מתורגם לשפת מחשב, או במילים אחרות, כל פיסת ידע או כשרון יכולה להפוך לאלגוריתם. ההגשמה של היפותיזת צ'רץ-טיורינג משמעה תפיסה דפלציונית של האנושות כאלגוריתם שהופך למיושן מול אלגוריתמים חדשים ומעודכנים יותר שמופיעים בדמותה של הבינה המלאכותית. בעולם שהגשים את היפותיזת צ'רץ-טיורינג ושבו בינות מלאכותיות שלומדות לשלוט בכל מיומנות אנושית אפשרית מספר גדל של אנשים צפוי למצוא עצמו מול שאלות קיומיות. אחת האמיתות הלא נוחות של המין האנושי הוא שאנחנו מגדירים את הערך העצמי שלנו ביחס לאחר. המושגים חזק, יפה או חכם עומדים ביחסיות למה שהוא פחות חזק, יפה או חכם. בעולם שבינות מלאכותיות עושות את כל מה שאנחנו עושים טוב יותר וללא מאמץ תחושת הערך של המין האנושי צפויה לסבול קשות.
מול התסריט המדכא הזה אנחנו יכולים לאמץ תפיסה שונה של הבינה המלאכותית. הסופר ואיש הטכנולוגיה ז'רון לאניר מתעקש מזה שנים שהתרבות שלנו עושה טעות גדולה כשהיא משתמשת במונחים כמו בינה מלאכותית. לאניר מצביע על כך ש"בינה מלאכותית" לא יוצרת דבר חדש. היא מבוססת ברמ"ח איבריה על היצירתיות של יוצרים בני אנוש שהיצירה שלהם הוזנה לתוך המכונה. העמדה של לאניר מתורגמת גם לעמדה פוליטית ברורה: חברות כמו Open AI צריכות לשלם תמלוגים לכל אותם יוצרים אנושיים שעל בסיס האמנות והיצירה שלהם אומנו הבינות המלאכותיות.
מחאת האמנים באתר ארטסטיישן.
לאניר טוען שהיחס שלנו לטכנולוגיות בינה מלאכותית היה שונה למדי אם היינו חושבים עליהן באמצעות מטאפורות אחרות – נניח מציאות וירטואלית. בתפיסה זו בינה מלאכותית היא כלי שאינו שונה מאנספור הכלים האחרים שהאדם עושה בהם שימושה. היא אינה מחליפה בני אדם אלא מספקת להם כוחות על. לדוגמה, בינה מלאכותית מאפשרת ליוצרים כיום לחולל רעיונות עבור ספר קומיקס, לכתוב ולאייר אותו ללא שימוש במאיירים. תומאס פואיו חוזה עתיד לא מאוד רחוק שבו כל אחד יוכל לחלוש על ההפקה של סרט קולנוע שלם מהבית. אינטיליגנציה מלאכותית תאפיין דמויות, תכתוב דיאלוגים, תלחין מוזיקה וגם תאפשר הנפשה של סרטים שלמים באותו האופן שהיא מחוללת כיום דימויים יחידים וסרטונים קצרים. בעולם כזה לא מוטלים גבולות ליצירתיות האנושית. כל סרט יכול להיות מופק וכל ילד יכול להפיק מהחדר שלו סרט קולנוע שהיה דורש בעבר תקציב עתק.
לאניר משמש עבורי כאחד המאורות הגדולים של ההומניזם (או לפחות וריאנט עכשווי שלו) בנוף הנוכחי. הוא מעודד אותנו לא להפחית בערך עצמנו ולא לשגות בהערצת המכונה. אלא שגם כאן שאלת היצירתיות האנושית עשויה להתקל בקיר. ככל שיותר ויותר מתחומי היצירתיות עוברים לידיה של מכונה המעצימה את האדם קטן מבחינות אחרות גם המקום ליצירתיות אנושית. במילים אחרות: אחרי שהמכונה סיערה רעיונות, כתבה דיאלוגים, איירה סטוריבורד והפכה אותו לפיצ'ר מלא – איזה משמעות יש ליצירתיות האנושית? ניקולאס קאר כותב בספרו The Glass Cage על שבע רמות של אוטומציה, מהרמה הבסיסית ביותר של שימוש בכלי כמו אזמל שבחסותו מתפתחות מיומנויות אנושיות חדשות ועד הרמה שבה האדם נדרש רק ללחוץ על כפתור והעבודה נעשית כולה עבורו. בשלב זה המיומנויות האנושית מצטמצמת למינימום.
דומה שזהו מצב שהאנושות נדחקת אליו במידה הולכת וגוברת עקב ההופעה של הבינות המלאכותיות החדשות שעושות את העבודה עבורנו. תומכי תיזת ההגברה של האנושי יאמרו שתפקיד האמן פשוט השתנה. במקום לצייר הוא יכתוב פרומפטים עבור המכונה. אנחנו עדיין אלה שמייצרים את ההברקה באמצעות ניסוח פרומפט יצירתי. אלא שגם תהליכי יצירת הפרומפטים יכולים לעבור אוטומטיזציה. באיזה שלב האדם הופך להיות מיותר לחלוטין בלופ?
מקלוהן דיבר על כך שהאיברים הטכנולוגים שאנחנו רוכשים באים על חשבון התנוונות האיברים הישנים ששימשו אותנו – יכולות הניווט הטבעיות שלנו נפגעות כשאנחנו מסתמכים על שירותי מפות, והזכרון שלנו נפגע כשאנחנו מסתמכים על זכרונות ממוחשבים. בהמשך למחשבה זו ונוכח היכולת המרשימה של בינה מלאכותית לייצר יצירות ויזואליות מרהיבות, קשה שלא לתהות כמה אנשים יבחרו לעבור את ההכשרה הארוכה ומרובת השנים שדרושה כדי להפוך למאייר ברמה הגבוהה ביותר בעולם בו ניתן לייצר יצירות דומות במאמץ אפסי?
שאלה דומה מרחפת מעל שאלת עולם הכתיבה והמחשבה האנושית. לאורך שנים נבחנה אינטיליגנציה במידה רבה באמצעות היכולת להתנמק ולהתבטא בטקסט כתוב. אבל מה קורה כשבינה מלאכותית עושה את העבודה ברמה מעל הממוצע ואיך הדבר הזה ישפיע על המוטיבציה לכתיבה? (קחו בחשבון שכמו מתכנתים או אמנים, גם כותבים טובים צריכים להתחיל איפשהו. ולכן כתיבה טובה דורשת גם לא מעט כתיבה בינונית). ניתן לטעון שבעולם של בינה מלאכותית בעלת יכולות כתיבה מופלגות תפקידו של הסטודנט/חוקר יהיה להשתמש בכלים כמו ChatGPT כדי ליצור ערך מסדר גודל גבוה יותר. להיות המאסטר-עורך שמכונות עושות עבורו באופן אוטומטי עבודה כמו כתיבת הפסקאות. אלא בסופו של דבר גם כאן אנחנו נפגשים בחוקי האוטומציה של קאר. ככל שיקחו מכונות חלק גדל והולך בעיבוד ובניסוח של ידע ומידע, יעמדו יסודות הבית של הקוגניציה האנושית בסכנת כרסום. ככל שנסתמך יותר על ChatGPT שיכתוב עבורנו פסקאות רהוטות, כך נפספס את ההזדמנויות שלנו ללמוד לחבר פסקאות רהוטות יותר ואולי ג'נריות פחות. מנגד, אנחנו נתקלים בתחזית אחרת שבה בעולם של מכונות כותבות ורהוטות שסובלות מהזיות ופולטות עובדות מטעות יודר האדם לתפקיד מאמת עובדות וכעורך. כאן מדובר בהיפוך הטענה המסורתית שאוטומציה משחררת את האדם לבצע עבודות יצירתיות יותר.
חוזה את הבעיות הקיומיות שהופעתו מעוררת. ChatGPT.
סכנה נוספת בעולם המכונות הכותבות היא שהדינמיקה שייצרו מכונות כותבות תייבש את מעייני היצירתיות. כתיבה אינה רק פעולה שעניינה ייצור טקסט – מדובר בתהליך פנימי של זיקוק וריתוך של חלקים שונים של התודעה. האפשרויות המעניינות ופורצות הדרך שצצות בתהליך הכתיבה לא ניתנות לגילוי מבלי לצלול פנימה ולפגוש את האופק הלא ידוע שמתגלה רק באמצעות המסע בקרבי המילים, המשפטים והפסקאות. ככל שנשאיר למכונה את מלאכת הכתיבה אנחנו עשויים לפספס את ההזדמנות לגילוי עצמי וגילוי עולם שהכתיבה מזמנת לנו. העצוב הוא שאנחנו נעשה את זה על מנת לשוב אל מה שנכתב כבר במקום לגלות את מה שעשוי היה להתגלות במבט פנימה. עולם שבו המחשבה והידיעה עברו אוטומציה באמצעות מכונות המשכפלות את הדפוסים הקיימים ושבו בני אדם מתרכזים באימות עובדות בטקסטים שכתבו אלגוריתמים נשמע כמו דיסטופיה גרוטסקית ועצובה. עם זאת, אני משוכנע שהדבר לא יקרה ולו בגלל התאווה של האדם לחדש והלא צפוי.
אם רוצים לשוב לצד החיובי שבו בינות כותבות הן טכנולוגיה מעצימה לכותבים. יש המשווים את הופעת האלגוריתמים של הבינה המלאכותית והשפעתה על היוצרים להופעת הצילום והשפעתו על הציירים. במועד הופעת הצילום לא היה ניתן לדמיין שהוא יוביל לא רק לסגנונות חדשים בציור, לעולם יצירה חדש לחלוטין של צילום, וגם – כהמשכו הישיר – לאמנות הקולנוע ולעולם סדרות הטלויזיה שמגיע לשיאו רק כעת – יותר מ- 150 שנה לאחר המצאת הצילום. בוגוסט מציע תסריט מלהיב של האופן ש-ChatGPT יכול להוות מעין כלי נגינה לג'מים של אמני מילה: "דמיינו לעצמכם סינתיסייזר מוזר וטמא שהכפתורים שלו דוגמים מידע טקסטואלי, סגנון וסמנטיקה. המכשיר כזה מושך לא משום שהוא עונה תשובות טקסט, אלא משום שהוא מאפשר לנגן טקסט – את כל הטקסט, כמעט – כמו בכלי נגינה."
אז האם ChatGPT יעצים את הכותב, ישנמך אותו או יחליף אותו? ניקולאס קאר כותב על האופן שמכונת הכתיבה שינתה את הפרוזה של ניטשה והפכה אותה לכוחנית יותר. גם מעבד התמלילים שינה באופן דרמטי את מעשה הכתיבה – רובנו לא זוכרים מה זה לכתוב טקסט משמעותי בדף ועט. הטקסט הזה נכתב בצורה קלאסית פחות או יותר. לא עשיתי כאן חלילה אאוט-סורסינג מכונתי לפסקאות ומקטעים. אבל גם הוא מבוסס כבר על דו-שיח עם הבינה המלאכותית שסיפקה פרספקטיבות ותגובות על רעיונות שונים. בכל מה שנוגע ל-ChatGPT השאלות עדיין רבות מהתשובות אבל הפוטנצאיל הוא אדיר.
ואולי כל זה היה חלום? תסריט דפלציוני עבור ChatGPT
ייתכן כמובן שהטקסט הזה מבוסס כולו על טעות. במקום להתייחס ל-ChatGPT במונחים דרמטיים כאל מין חייזרי עם אינטילגנציה מסוג חדש ניתן להגדיר אותו בצורה פרוזאית יותר כלא יותר מצ'טבוט מתוחכם. חלק מהכותבים ברשת טוענים שמדובר בהייפ מוגזם וההתרגשות סביב ChatGPT תחלוף כלעומת שהופיעה. יש הטוענים שChatGPT יסיים את דרכו כמו גוגל גלאס, מכוניות אוטונומיות או המטאברס – הבטחות גדולות שמבוששות להתממש. ההבדל העיקרי בעיני הוא שChatGPT כבר משמש מיליוני משתמשים, שהמגבלות לשמוש בו נראות זניחות, והאפליקציות מרובות ובעלות ביקוש חזק. בניגוד למכוניות אוטונומיות הוא לא תלוי ברגולציה שמגבילה את התפתחות התחום, בניגוד לגוגל גלאס ולמטאברס השימוש בו לא מתנגש במוסכמות חברתיות או דורש משאבי עתק.
בסופו של דבר, אחת השאלות העיקריות כרגע היא מה תקרת הזכוכית של ChatGPT ויכולותיו. ChatGPT כבר מסוגל לכתוב שירים ומאמרים, לשוחח ולתרגם בין שורה ארוכה של שפות, לסכם מאמרים, לקודד קוד ועוד. יש לו אינטיליגנציה ייחודית, שונה מהאנושית. צ'טגיפיט מעולה בשילובי סגנונות. הוא מסער רעיונות. והוא טוב מאוד בכתיבת נוסחים לטקסטים ג'נריים. אבל מעבר למגבלות עכשוויות שלו (כמו הנטיה להזיות, ולשקרים שמחייבת תשומת לב מתמדת ומגבילה את השימושים שלו) מכיוון שהוא מסתמך על החומרים הקיימים ברשת הוא טוב פחות בליצור רעיונות חדשים. בינתיים החיבורים של ChatGPT ג'נריים למדי. המקומות שבהם הוא מצליח להפתיע הם לרוב תוצאה של פרומפטים מחוכמים ומפתיעים. במובנים רבים, כתוצאה מהאופן שבו הוא לומד ומייצר טקסט, מדובר בטכנולוגיה בעלת נטיות מובנות אל הממוצע. ניתן אם כן לטעון שהמכונה עצמה נוטה לבינוניות ורק שימוש אנושי מחוכם הוא המסוגל להוציא ממנה יצירתיות.
נוטה להזיות. צ'טגיפיטי.
השאלה היא עד לאן ChatGPT ודומיו עוד יגיעו. כשמסתכלים על שורת ההצלחות של אינטיליגנציה מלאכותית להשיג עליונות בתחומים כמו שח, GO, Diplomacy ופוקר אי אפשר שלא לתהות לאן GPT יגיע בסופו של דבר. האם הוא ישאר ברמת הכותב הבינוני או שבגרסאות הבאות שלו הוא יבצע קפיצות נוספות שיהפכו אותו לכותב מצוין באמת, הטוב בעולם? על פניו הבדל אחד בין כתיבה לבין המשחקים שמניתי קודם הוא שכתיבה אינה מערכת חוקים סגורה אלא מתמודדת כל העת עם עולם משתנה, ולכן סימן השאלה.
כרגע, הדרך הכי טובה להבין יותר טוב את ChatGPT היכולות שלו והמגבלות שלו זה פשוט לעבוד איתו ולהתנסות איתו. החוויות שלי עם ChatGPT בשבועות האחרונים העלו אצלי שאלות מטרידות על עתיד הכתיבה, מקצוע הכתיבה, ועבודת ידע בכלל. הן גם הראו לי את המגבלות הנוכחיות של מודלים כמו ChatGPT והסיבות שבגללן הוא לא יכול לעשות את העבודה שלי, עדיין. יש רגעים של קסם שמתרחשים בתהליך הכתיבה שנראה שקשורים באופן עמוק לקיומה של תודעה וקשה לי לראות אותם קורים באופן אוטומטי גם בגרסאות הבאות של GPT. אני מתקשה להאמין שבינה מלאכותית אי פעם תהיה הסופרת האהובה עלי, אבל אני פתוח להיות מופתע. ובכל מקרה, מעשה הכתיבה נובע מדחף פנימי עמוק וגם קיומה של בינה מלאכותית כותבת לא תכבה את הדחף הזה, אני מאמין.
ולסיכום
נסיונות להעריך את השפעתה של טכנולוגיה חדשה ברגע הופעתה נידונו לטעויות מרהיבות. הטקסט הזה בוודאי אינו יוצא דופן. השימושים וההשפעות האמיתיות של ChatGPT יתגלו רק בחלוף הזמן, אם כי כמו במקרה של טכנולוגיות הדמיה בסגנון DALLE ו-Stable Diffusion שאנשים מדברים על שימושיהם המוקדמים לפני 3 חודשים כעל פרה-היסטוריה, יתכן שחלוף הזמן הזה יהיה זריז.
טכנולוגיות בינה מלאכותית בתחומי האמנות והמידע מציבים איום חמור ומיידי על סגמנטים מתרחבים מכח העבודה. כרגע לא ברור עדיין לאן התהליך הזה מוביל, ואיזה שינויים הוא יוביל בשוק העבודה, אבל נראה ששינויים מפליגים עומדים בפתח. זה לא הוגן וזה עשוי לפגוע באנשים רבים. הדיקלומים השגורים במקרים כאלה, על כך שאי אפשר להלחם בקדמה הטכנולוגית תקפים במידה מסוימת. הג'יני יצא מהבקבוק, ובכל מקרה ניסיון לאסור טכנולוגיות שיכולות להעשיר את התרבות והאמנות האנושית בצורות רבות נראה בלתי הוגן. ומצד שני, הטענה השגורה שהאדם במאה ה-21 יידרש להחליף מקצוע כל שנתיים כדי לשרוד, ולחיות חיים של לימוד בלתי פוסק היא בלתי הוגנת ובלתי ריאלית. בעולם עתידי היפותטי שבינה מלאכותית ייתרה בו את רובה המוחלט של העבודה הדבר המוסרי היחיד יהיה לחלק את פירות העבודה והקדמה הטכנולוגית שהאנושות יצרה לאורך באלפי שנה עם האוכלוסיה כולה. מה שנקרא Fully automated luxury communism. בעולם כזה בינה מלאכותית יכולה להיות מפתח חשוב לתיקון שורה של סוגיות כגון עוני, מעבר לכלכלת Degrowth, משבר האקלים וחשוב לא פחות – התפנות לפתרון טוב יותר לשאלת המשמעות האנושית בעולם שאחרי הופעת הבינה המלאכותית והעלמות העבודה.
הערות
* הכתיבה של הפוסט הזה התרחשה תוך כדי שיחה מתמדת עם ChatGPT שכללה מגוון שאלות שנוגעות לנושאי הפוסט. ChatGPT ענה לעניין ובהרחבה לכל אחת מהשאלות שלי וגם לבקשות ההבהרה שלי. למותר לציין שלו היה מדובר בבן שיחה אנושי הייתי מאפיין אותו כבן שיחה אדיב, אינטיליגנטי ורחב אופקים. החוויה של הכתיבה תוך כדי התייעצות עם ChatGPT הייתה מלווה בתחושה סוריאליסטית, הזויה. השנה היא 2022 ואני כותב את הפוסט החדש שלי על הבינה המלאכותית החדשה שהופיעה ברשת תוך כדי שאני מנהל איתה שיחות צפופות על עצמה ועל משמעות הופעתה למין האנושי.
** אני מודה לידידי עמית קגיאן ולמייסד קבוצת 'עליית המכונות' מתי מריאנסקי על שחלקו עמי מהתובנות והידע שלהם בנושאי למידת מכונה ובינה מלאכותית ובכך תרמו תרומה גדולה לכתיבת הפוסט הזה.
אחד הדברים שנותן לי תקווה לגבי מערכות יחסים הוא פלסטיות. אומרים שהמח שלנו פלסטי: כל פעם שאנחנו חושבים מחשבה חדשה או מבצעים פעולה חדשה אנחנו מייצרים נתיבים חדשים במח. למשל כשאנחנו חושבים מחשבה מסוימת פעמים רבות או מבצעים פעולה פעמים רבות – אנחנו מחזקים וממצקים את הנתיבים הללו במח שלנו, כך שיהיה לנו קל וזמין יותר לחשוב את המחשבה הזו בעתיד או לפעול באופן הזה. זה יכול להיות כל דבר כמו היכולת שלנו למצוא את דרכנו ממקום אחד למקום אחר, האפשרות לנגן יצירה על פסנתר, או לחשוב מחשבה דכאונית שאנחנו מרתכים לעצמנו במח ושקשה יותר להרפות ממנה ככל שאנחנו חוזרים עליה. הפלסטיות של המח ממצקת דפוסים אבל גם מאפשרת להרפות מהם. ככל שאנחנו מפסיקים ומרפים ממחשבה או פעולה, רשתות הנוירונים שקשורות אליה נמוגות ונכחדות.
הדבר הזה נכון גם לגבי הנוירונים של מערכת היחסים שלנו, שהיא כמו מח זוגי ומשותף. כשאנחנו בוחרים בנתיב פעולה מסוים במערכת היחסים – כעס, קנאה, חוסר סבלנות, שעמום – אנחנו הופכים את הנתיב הזה לזמין יותר בפעם הבאה שנקלע לסיטואציה דומה. לחלופין כל פעם כשאנחנו שמים לב ומייצרים אפשרויות פעולה חדשות וחופשיות כמו פרגון, נדיבות ושמחה ויצירתיות אנחנו מייצרים נתיבים חדשים לא רק במח שלנו אלא גם במח הזוגי. רשת הנוירונים הזוגית הזו היא משהו שאנחנו חולקים בזוגיות (למעשה לא רק בזוגיות, אבל שם היא הצפופה ביותר). מדובר באיזורי מח משותפים שכבר התרשתו להם, שקשורים לאדם אחר, לדרכים שאנחנו מרגישים וחשים ומתנהגים כשאנחנו בסביבתו, לסוג התגובות שהם מעלים בנו, ולצורות הקיום והחוויה שאפשריות לנו במחיצתם. מדובר במערכת שנוצרת בדיאלוג מתמיד. חום, אהבה ונדיבות שמגיעים מצד אחד במח הזוגי מאפשרים לחום אהבה ונדיבות להופיע גם בצד השני, ולהפך (את ההסבר לכך ניתן למצוא בין השאר במושג נוירוני מראה, שמייצרים אצלנו במח את אותה החוויה שחווה הזולת) . המח הזוגי הוא, אם כן, יצירה משותפת שאנחנו חולקים. שנמצאת במח שלי, במח שלך, ובמרחב בינינו, ושמשרטטת את גבולות מה שאפשרי במסגרת מערכת היחסים הזו.
התובנה הזו נותנת לי תקווה. כי כל פעם שאנחנו מצליחים לבצע מהלך ג'יו-ג'יטסו מרהיב שמונע את הנפילה לדפוסים שליליים של זעם וריב ומייצר נתיבים חדשים של נדיבות ואהבה אנחנו לא "סתם" עושים גבורה רגעית שהצילה סיטואציה ספציפית. אנחנו ממש חוצבים את נתיב קיומי חדש במח הזוגי שמרחיק אותנו מהריבים אלה ומוביל אותנו לעוד הרבה מהאהבה הזו. לאורך שנים הערך הזה נצבר ונצרב במח של היחסים. כמו רשתות הנוירונים, כמו הרגל שאנחנו מטפחים עד שהוא הופך לחלק ממי שאנחנו, מערכת היחסים מקבלת את צורתה באמצעות אלפי ורבבות בחירות קטנות שאנחנו מבצעים. אז לעבוד ביחסים משתלם. במערכות יחסים שמאבדות את זה הריגוש, האמפתיה והחיבור נעלמים ונכחדים מהמח הזוגי עד שנתקשה להזכר איך היו בתחילת היחסים, וזה ירגיש כמעט בלתי אפשרי לגשת למערכות הנוירונים האלה. אבל אם עושים את העבודה של שחרור המח הזוגי בצורה מושכלת ובהתמדה העבודה הזו מייצרת אפיקים מיטיבים יותר. כמה שנים קדימה בעתיד נזכר בדפוסים ישנים של מערכת היחסים הזו ונחוש תדהמה כשנבין כמה מהדברים שהיו התמודדויות קשות הפכו לזכרון רחוק. זה לא נכון לגבי כל הבעיות ביחסים, אבל זה נכון לגבי הרבה מהן. אז שווה להתאמן.
קובי מידן אירח אותי לא ממזמן בתכנית סוכן תרבות לשיחה על הרנסנס הפסיכדלי, יחד עם הפסיכיאטר אורי שוורצמן (מחבר הספר המומלץ 'רופא לבן, אלים שחורים') שדיבר על איבוגה באפריקה. היה מוצלח ומעניין, והצליח להעמיק עד כמה שניתן בפורמט של תכנית טלויזיה.
בקרן Mind כל כך התלהבו מהספר שלי American Trip: Set, Setting and the Psychedelic Experience in the 20th Century והמחקרים שלי על סט וסטינג של פלצבו שהם החליטו להפיק על כל זה סרט בן 20 דקות, כולל אנימציות, ופרשנויות מלאות השראה של היוצרת אדה ג'ארסמה, בעצמה פרופסורית לפילוסופיה שחוקרת את תופעת הפלצבו. בנוסף כל זה מלווה במאמר מעמיק על השלכות המחקרים שלי. האמת, הוחמאתי בטירוף. כאן תמצאו את המאמר המלא שכתבה פרופ' ג'ארסמה. ולמטה את הוידאו.
הטקסט פורסם לראשונה בגיליון 2/3 של מגזין לפסיכונאוט. 2016.
דניס מקנה, גייס בקיקסטארטר כסף לכתיבת ספר על אחיו, הסופר והמרצה הפסיכדלי המנוח טרנס מקנה. התוצאה הינה דיוקן מטלטל, מרגש ומאוד אנושי של האייקון הפסיכדלי החשוב ביותר של שלושים השנה האחרונות.
סמל של התנועה הפסיכדלית. טרנס מקנה.
טרנס מקנה הוא כבר מזה שלושים שנה הסמל המפורסם והמזוהה ביותר של הקהילה הפסיכדלית הגלובלית. מהיום שטרנס עלה על הבמה בועידת הפסיכדלית בסנטה ברברה 1983 והיפנט את הקהל בהרצאתו המיתולוגית על הקופים שגילו את ההייפרספייס,[1] קנה לעצמו טרנס שורה ארוכה של מעריצים. עליית האינטרנט, שמקנה היה מנביאיו הנלהבים, הפכה את מקנה, שנפטר בשנת אלפיים, לאלמותי – רוח רפאים יוטיובית שנודדת ברשת ומפיצה חזיונות נבואיים וספוגי טריפטמינים. דרשותיו מנפיצות התודעה וקולו המאנפף הפכו אותו לדובר המסומפל ביותר בטראקים של מוזיקת הטראנס, כך שבעשורים האחרונים היווה מקנה את שער הכניסה הראשי לעולם המחשבה הפסיכדלי עבור אנספור פסיכונאוטים ברחבי העולם כולו.
אפשר היה לצפות שפרסומה של הביוגרפיה הנרחבת הראשונה של מקנה[2] שנכתבה על ידי אחיו, האתנובוטנאי והאתנופרמקולוג דניס מקנה, תוביל לחגיגה מחודשת של דמות הפסיכונאוט הנערץ. רחוק מכך: פרסום הביוגרפיה החדשה, שכללה כמה גילויים קשים לעיכול על מקנה, נתן את האות לבחינה מחודשת ולא פשוטה של אישיותו ומורשתו של מקנה בקרב הקהילה הפסיכדלית העולמית.
הביוגרפיה שכתב דניס ראתה אור בסוף 2012, פחות מחודש לפני ה-21 בדצמבר 2012, מועד שטרנס, ממציאה של תיאוריית הזמן הטיימוייב זירו, היה מהאחראים העיקריים להפיכתו למוקדה של מה שנודע עד לא מכבר כתנועת 2012, אותה תנועה שטענה שה-21 לדצמבר 2012 יהיה רגע אסכטולוגי וטרנספורמטיבי חסר תקדים שכללות ההיסטוריה האנושית עד כה הייתה צל של הוויתו המתקרבת. זה לא קרה. בדומה לשאר חישובי הקיצין שנתפרסמו לאורך דברי מי האנושות, גם זה חלף לו מבלי שהיקום יחרוג ממנהגו. אלא שפקיעת הנבואה המקנאית היתה הקטנה שבצרות מעריציו של מקנה בחצי השני של 2012. מספר חודשים לפני פרסום הספר של מקנה, באירוע מיוחד שנערך במכון איסלן הקליפורני, המקום שבו נערכו רבות מהרצאותיו וסדנאותיו האלמותיות של מקנה, הקריא ברוס דיימר קטעים מתוך הביוגרפיה החדשה, שחשפו לראשונה את הסוד הגדול והנורא של מקנה: האייקון הפסיכדלי המפורסם בעולם עבר בסוף שנות השמונים חוויה מטלטלת כל כך עם הפטריות שבעשור האחרון לחייו הוא נמנע לחלוטין מאכילת פטריות וצרך חומרים פסיכדלים אחרים כמו DMT ואיוואסקה רק לעיתים רחוקות, בחוסר רצון ובכמויות קטנות.
ההקראה באיסלן הייתה הוצאה ציבורית מן הקבר של הגוף החזיוני ששמו טרנס מקנה עבור ניתוח שלאחר המוות – רויזיוניזם היסטורי שנערך על במה בזמן אמת מול קהל המום ומזועזע. כמו "הנאום הסודי" שבו הוקיע חרושצ'וב לראשונה את פשעיו של סטאלין, היא חשפה לעולם הרחב את מה שחבריו הקרובים של האיש ידעו מזה שנים רבות: הפער הגדול בין דמותו הציבורית של מקנה לבין האיש עצמו. לדברי ברוס דיימר, האירוע תוכנן בכוונת מכוון לשבור את קשר השתיקה, הלחש המיסטי שאפף את דמותו של מקנה, ולהציג לקהל לראשונה את מקנה האדם, במקום את דמותו הקרטונית.
קשה להגזים בעוצמת ההלם והמהומה שהגילוי הזה חולל בקהילת מעריציו של האדם שהמליץ למאזיניו עד סוף ימי חייו להתנסות במנה הירואית של חמש גרם פטריות אך נמנע מכך בעצמו משך כל שנות התשעים. עבור חלק מאותם המעריצים, הגילוי החדש פגם בצורה אנושה בדמותו של הנביא הפסיכדלי. עבור אחרים הוא רק הפך אותה לאנושית יותר. בינתיים חתך דניס מקנה את הקטע השנוי במחלוקת מתוך הביוגרפיה מבלי להציע הסבר על המעשה, מה שעורר בתורו עוד תגובות נזעמות ממעריצי מקנה שראו כאן (באופן די מובן) ניסיון מיותר להחזיר את השד לבקבוק.
אנחנו עוד נחזור לסיפור הזה והשלכותיו בהמשך. בינתיים נעיר רק שהטלטלה שאחזה בקהילת מעריציו של מקנה בסוף 2012, מועד שבישר אולי יותר מכל את סוף הימים של התפיסה הישנה והנאיבית של דמותו של טרנס מקנה, והתפתחותה של תפיסה חדשה ומורכבת יותר של דמות הנביא המזוקן, הייתה כנראה מבורכת. דימויים קריקטוריסטים ושטוחים לעולם לא עושים צדק עם נושאיהם, וגם דמות הקומיקס של טרנס, השאמאן האלקטרוני הקורא לאנושות למהר על מנת להצטרף לתיבת הנח של התודעה – מופלאה ומעוררת השראה עד ככל שהייתה – עשתה חוסר צדק עם דמותו המורכבת יותר של טרנס האדם. במובן זה, הביוגרפיה של דניס מקנה, למרות ובגלל החלקים המפוכחים והביקורתיים שיש בה, היא הזמנה עבור מעריציו של מקנה לעזוב לרגע את האייקון של מקנה, למען הדמות המורכבת לעין ערוך של מקנה האדם.
מעיירה בקולורדו למעמקי האמזונס
הדבר הראשון שחשוב לדעת לפני שבאים לקרוא בביוגרפיה החדש של טרנס מקנה, הוא שזו אינה באמת ביוגרפיה של טרנס מקנה. למעשה מדובר באוטוביוגרפיה משותפת של האחים מקנה, שמסופרת מהפרספקטיבה של דניס וממוקדת בחייו של דניס. טרנס הוא הדמות השניה בחשיבותה בספר, ונעדר לעיתים לפרקי זמן ארוכים, אם כי הוא גם נוכח מאוד חלק ניכר מהזמן. ההתמקדות של דניס בעצמו עוררה אכזבה מסוימת בקרב חלק מהקוראים, שחשו שאין מספיק טרנס בספר הזה, ומצד שני היא אינה בהכרח דבר רע. אולי הגילוי המשמח ביותר בקריאה בספר הזה, הוא דמותו של דניס מקנה, מי שמצטייר בספר הזה כפסיכונאוט רציני ומלומד, בעל חשיבה מעמיקה ולב כנה. יש משהו מרענן בהכרות עם המקנה השני: האח הצעיר שהיה עם טרנס בחזית המיתולוגית של המפגש הפסיכדלי עם האחר החייזרי בלה צ'וררה, אך בילה את עשרות השנים האחרונות הרחק מאור הזרקורים, בביצוע מחקרים אתנובוטניים על איוואסקה וצמחים פסיכואקטיבים אחרים. הדמות של דניס מצטיירת כאן כמעניינת ואינטיליגנטית לא פחות מזו של אחיו הבוגר והכריזמטי יותר; חלק חסר ומכריע בפאזל שמרכיב את טרנס מקנה והמסתורין שנקשר בדמותו. למרבה השמחה, דניס מתגלה גם ככותב קולח, מדויק ומוכשר לא פחות ואף יותר מאחיו הגדול, שמוקד הכח האמיתי שלו היה תמיד במילה המדוברת ופחות בזו הכתובה. הספר הזה, הוא במובנים רבים הרבה יותר מרק ביוגרפיה. הוא מספק גם היסטוריה תרבותית מרתקת של שנות החמישים והשישים, ושורה של אבחנות מדויקות על החברה והתרבות בנות זמננו, והקשר של הפסיכדלים לכל זה.
הסיפור של האחים טרי ודני מתחיל מתחיל ב-1950 עם לידתו של דני לטרי בן הארבע. זה סיפור אישי, דרמטי, מדהים רצוף תהפוכות וגם טראגי, של זוג אחים שגדלו יחד בעיירה אמריקאית קטנה בקולורדו של שנות החמישים, גילו את הפסיכדליה בקליפורניה הסוערת של אמצע שנות השישים, ויצאו בתחילת שנות השבעים יחדיו ללב המאפליה של האמאזונס במסע הרפתקני נועז לחקר "הסוד" היקומי – מסע שלאחריו דבר לא ישאר כשהיה.
הדינמיקה רווית התהפוכות של היחסים בין שני האחים מתוארת לאורך הספר, ומספקת את השלד הדרמטי לסיפור. דניס מתאר את טרנס הקטן כילד חריף מחשבה, חד לשון ודומיננטי שעורר את הערצתם של הסובבים ושלט בהם בקלות. את בואו של אחיו הקטן והמופנם יותר קיבל טרנס כפגיעה בהגמוניה שלו, ועל כך העניש אותו לאורך העשור הראשון לחייו במסכת התעללויות סאדיסטית ויצירתית שדניס מתאר בספר בהרחבה. באותה תקופה היה טרנס "המענה" שדניס רק פילל ליום שיעוזבו במנוחה. מאוחר יותר, בתחילת שנות השישים, כשהאחים גדלו קצת, הם גילו סוף סוף זה את זה, והיחסים ביניהם רק התהדקו כשטרנס עזב לקליפורניה בגיל 17. בביקוריו בבית היה טרנס מביא עימו רעיונות חדשים ורדיקליים לחלוק עם אחיו הקטן, שהפך בינתיים לתולעת ספרים ומוח חריף בזכות עצמו. השניים הופכים לחוקרים נועזים של גלקסיית הידע ותודעה של המסורות המיסטיות וההוגים הגדולים, והקוראים זוכים על הדרך בקראש קורס פילוסופי שמעביר אותם דרך הסופרים וההוגים שעיצבו את תפיסת עולמם של האחים מקנה בנעוריהם ויהוו את הבסיס להמשך דרכם ההגותית. הפרקים שעוסקים במשנתם של ק.ג. יונג ומרצ'יאה אליאדה או בספרי המדע בדיוני של ארתור סי. קלארק ופיליפ ק. דיק מהווים הקדמות מדויקות, מרתקות ומענגות להגותם של הוגים אלו, שאם רק מעט מקוראי הביוגרפיה יגלו את כתביהם בעקבות הקריאה בספר זה, הרי שנצא כולנו נשכרים.
האחים מקנה בשנות השבעים. טרנס מימין, דניס משמאל.
ב"קיץ האהבה" של 1967, טרנס כבר גר בקומונה על שדרת טלגרף שבמרכז ברקלי, מוקף ב"סצינה אקלקטית של פריקים בעלי מבט פראי, דילרים, מטיילים ודמויות אחרות מאזור המפרץ שחיפשו כיף, סקס, סמים וכל הרפתקאה אפשרית." כבר שם, מספר דניס, גילה טרנס את מתת הדיבור שהפכה אותו למפורסם כל כך. הוא היה מבלה שעות ארוכות עם קהל מסומם המסוגל בקוש לנוע או לזוז, אך נאחז בכל מילה ממילותיו. סביב אותה תקופה גם חנך טרנס את דניס לקנביס ולאסיד, גילויים עצומים שמשנים את חייהם של האחים ומחשלים עוד יותר את הקשר בין השניים.
החקירה האינטלקטואלית, הפסיכואקטיבית והקוסמית של האחים מגיעה לשיאה ב-1971, כשהאחווה הפסיכדלית יוצאת עם חבורה מוזרה למסע ללב האמזונס בחיפוש אחר חומר פסיכואקטיבי נעלם ומסתורי בשםoo-koo-he . כאן, במהלך מסע פסיכואקטיבי ואלכימי מעורר יראה והשראה, שמתרחש חודשים ספורים לאחר מותה של אימם ושיוודע לימים כ"הניסוי בלה צ'וררה", הוגה דניס "ניסוי" פסיכדלי רדיקלי שיבחן את גבולות המציאות. במהלך הניסוי הזה, שה"תוצאות" שלו קראו תיגר על מספר מחוקי הבסיסי של המדע המערבי, ניסו השנים להוביל ליצירתה של אבן הפילוסופים שתתממש כחומר בעל ארבע מימדים המגלם בצורה אקסטרנית את התודעה האנושית ושבאמצעותו ניתן להביא את ההיסטוריה לקצה.
הניסוי, אם תהיתם, הסתיים בהצלחה. מתוך עין הסערה הקוסמית, איזור קווי עוצמה הלוצינוגני ומעוות גרביטציה ששולח גלי הדף לתוך ההיסטוריה כולה, יכלו האחים מקנה במרץ 1971 לראות שההיסטוריה אכן מגיעה לסיומה. הם הפרו את חוקי הזמן חלל וחדרו לתוך אוקיאנוס תודעה שחיבר אותם עם כללות הידע האנושי. כפי שכותב טרנס בספרו True Hallucinations (1993) התחושה הייתה ש"ברחבי העולם כולו התנועה ובתי החרושת עצרו לפתע. אנשים עוזבים את בתיהם ובתי הספר על מנת להביט בשמיים, מבינים שמישהו, איפשהו, פרץ לצד האחר. שזה אינו יום שאר הימים." ובמילותיו של דניס: "לאחר שניעורנו כילדים למסתורין של הקוסמוס, שכנענו את עצמנו כבני עשרה שביכולתנו אולי לפתור אותו; שנים ספורות מאוחר יותר מצאנו את עצמנו בגו'נגל הקולומביאני, מאמינים שכך בדיוק עשינו."
את העובדה שבימים שלאחר הניסוי הלך והתברר שההיסטוריה סרבה להרפות מצעדה, ביקש מקנה להסביר בתיאוריית הטיימוייב זירו שלו שעל פיה הניסוי בלה צ'וררה אכן הצליח והזמן הגיע לסיומו, אלא שמסיבה של אי-סינכרוניות מימדית כלשהי, מוקד ההדף האסכטולוגי המצופה ממתין עדיין בתאריך מסוים בתחילת העשור השני של המאה ה-21.
התקופה בלה צ'וררה של מרץ 1971 הייתה רצופה בהתרחשויות המאתגרות את ההיגיון – התרחשויות ששני האחים לא יצליחו לעולם להסבירן לעצמם. במהלך השבועות שלאחר הניסוי, מבלי שיביאו לקרבם כל חומר פסיכואקטיבי חדש, המשיכו האירועים המוזרים לרדוף זה לאחר זה. הקרבה בין בין האחים הגיעה לשיאה בתקופה של מספר שבועות שבמהלכם התאחדה התודעות שלהם לתודעה אחת כך שדניס יכל לשמוע את מחשבותיו של דניס ולענות לו מבלי שזה אמר מילה. ברגעים אחרים הוא מצטט לו במדויק קטעים מתוך שיחות אינטימיות שניהל טרנס לפני שנים בקטמנדו, ושאותן לא חלק מעולם עם איש. בקטע אחר, כשטרנס דורש ממנו, כהוכחה להצלחת הניסוי וביטול מגבלות הזמן-חלל, שיפיק לידיו מפתח כסף קטן וייחודי לתא הסודי בתיבת עץ שהייתה שייכת לסבם, ושאבד שנים רבות קודם לכן בילדותם –דניס הערום למחצה פותח את ידו ומחלץ משם לתדהמתו של טרנס את מפתח הכסף האבוד.
ביקש להביא את סוף ההיסטוריה באמצעות ניסוי פסיכדלי. טרנס מקנה.
כפי שניתן להבין מאפיזודות אלו, במהלך הניסוי בלה שוררה, היה זה דווקא דניס שהעמיק צלול ביותר במסע התודעה שלו. דניס הוגה את הניסוי, מוביל את הדרך אליו, ונכנס לאחריו לתוך מצב תודעה מרחיק לכת כל כך, שהוא מוצא את עצמו נמתח עד קצה גבולות היקום מבלי יכולת לחזור ולמקם את הוויתו חזרה בגופו. במשך הזמן הזה טרנס הוא היחיד ששומר את אחיו ומגן עליו מהאחרים בחבורה שרוצים למלט את דניס בהקדם לבית חולים פסיכיאטרי בציביליזציה. טרנס שנמצא בנקודת ביניים בין עולמו האחר כל כך של דניס, לבין זה של האחרים, מתייחס אל דניס לא כאל אדם פסיכוטי אלא כאל מישהו שעובר התגלות עמוקה. באופן הזה, כפי שכותב דניס בספר, הוא כנראה הציל אותו ומנע ממנו את הנזק הפסיכולוגי העמוק שהיה נגרם לו כנראה אם היה נשלף לפתע מהג'ונגל ומאושפז בכפיה לצורך התערבות פסיכיאטרית שהייתה קוטעת באופן תרופתי ואלים את התהליך שעבר במשך אותם שבועות. כשדניס מתחיל לצאת למסעות ליליים שבמהלכם הוא צועד מרחקים ארוכים בלילה האפל ומבלה שעות בישיבה על צמרות של עצים, טרנס חדל מלישון ומבלה את הלילות במשמר על אחיו. הוא מבלה תשעה יממות קסומות ללא לישון לרגע, ובלי לחוש כל צורך בשינה – ימים שבהם הוא מגיע לפסגות רוחניות של שלמות כמותה לא הכיר עד אז.
לאחר לה צ'וררה
לה צ'וררה הייתה המקום שבו הגיעו טרנס ודניס לדרגה הקרבה האינטימית ביותר האפשרית לאחים: של שיתוף ואיחוד תודעה. היא הייתה הסיכום והשיא של מסע משותף שעברו מרגע לידתו של דניס ושהוביל אותם אל מרחבי תודעה ומציאות שאת קיומם יכלו קודם לכן רק לשער. לה צ'וררה גם תמשיך לעצב את חיי השניים עד סוף ימיהם, אבל בצורות שונות במובהק. בעוד שטרנס יצא מלה צ'וררה טעון בסקרנות ואנרגיה לחקור את משמעות הסודות שנגלו בלה צ'וררה, הרי שדניס חש עצמו מעורער עד היסוד מן החוויה ושמח להשאיר את ההרפתקאה המטלטלת מאחוריו. בשנים הבאות פנה לקריירה אקדמית כאתנובטונאי ואתנופרמקולוג, ותרם מאז תרומות רבות להבנתנו את המנגנונים העצביים שמאחורי פעולת האיוואסקה וצמחים אחרים.
לה צ'וררה הייתה גם נקודת מפנה ושבר ביחסים בין האחים. לאחר לה צ'וררה דניס יפצח בקריירה אקדמית ויתחיל בהתרחקות איטית מאחיו הגדול ורעיונותיו המשוגעים. בעשורים הבאים השניים ילכו ויתרחקו, אך לא לפני שיפרסמו במשותף שני ספרים משותפים ורבי השפעה שבקעו מתוך התקופה בלה צ'וררה.
הספר הראשון, The Invisible Landscape (1975), היה זה שבו חשף טרנס את תיאוריית הטיימווייב זירו שלו, תיאוריה קוסמית שהתיימרה לפענח את צפונות הזמן הפרקטלי שבהתאם לו מתנהל היקום. בקטע מרתק ומטלטל בספר מעתיק דניס את התיאוריה של אחיו לקונטקסט פסיכולוגי ואישי. העיסוק של טרנס בטיימווייב, הוא כותב, היה דרכו לבצע לו ולדניס רה-אינטגרציה חזרה מהמפץ התודעתי הגדול של לה צ'וררה, באמצעות בניה של תיאוריה חדשה של הזמן שתאפשר להם למקם את עצמם מחדש בזרם הזמן ולכוון עצמם כלפי אירוע העתיד האפוקליפטי שבסוף הטיימוויב. גם העניין הנרחב שגילה טרנס בסוף הזמנים זוכה לפירוש פסיכולוגיסטי מעט אכזרי אולי. בעיני דניס הוא מייצג את חוסר יכולתו של אחיו להתנתק לחלוטין מהמורשת היהודית-נוצרית ותפיסת הזמן הלינארית שלה (בניגוד לתפיסת הזמן המעגלי-נצחי של תפיסת העולם השאמאנית).
הספר השני של האחים מקנה היה פילוסופי פחות ופרקטי בהרבה. מדובר במדריך לגידול פטריות פסילוסיבין שפורסם ב-1976 ושהיה במובנים רבים השגם החשוב ביותר, בכך שסיפק לראשונה טכניקה פשוטה לגדל פטריות פסילוסיבין בעזרת אמצעים ביתיים וזמינים לכל. באופן זה הוא נתן את האות לצמיחתה של קהילת גידול פטריות בינלאומית שכוללת כיום רבבות מגדלים ברחבי העולם. עד פרסום הספר היה זה כמעט בלתי אפשרי למצוא פטריות בעולם המערבי. בעקבות פרסומו ותנועת הגידול הביתי שהתפתחה ממנו הפכו הפטריות בעשורים האחרונים לזמינות במידה גוברת.
במהלך שנות השמונים והתשעים הריחוק בין האחים גבר. בעוד שטרנס פיתח מוניטין כנביאה הרהוט של הקהילה הפסיכדלית, דניס היה עסוק בביצוע אנליזות כימיות ומחקרים מדעיים. הוא נמנע ככל יכולתו מתיאוריות קוסמיות מרחיקות לכת מהסוג בו עסק אחיו. במובנים רבים התחושה שעולה מן הספר היא שדניס ביקש להתרחק מההשפעה המערערת של אח גדול שרעיונותיו האקסצנטרים דחקו אותו עד גבולות השגעון. השניים לא חזרו להיות קרובים ממש עד החודשים האחרונים של חייו של טרנס, שבהם בילו ביחד זמן משותף, אך מבלי להשיג אי פעם השלמה של ממש. (הקטעים שבהם דניס שבו יושב לצד טרנס, שהמחלה כבר גזלה ממנו את כח הדיבור, מבקש ממנו סליחה ומציע לו את סליחתו, הם מהמרגשים שקראתי זמן רב).
הסוד הנורא
הבטחתי קודם שאחזור לסוגיית הסוד הגדול והנורא של טרנס מקנה. על פי הקטע שהקריא דיימר באירוע באיסלן ונשמט מהגרסה הסופית של הספר נקטע הקשר הסימביוטי בין טרנס והפטריות לאחר טריפ מטלטל במיוחד שעבר ב-1988 או 1989. מסיבה לא ברורה, טרנס הרגיש כאילו הפטריות הפנו לו עורף. הוא ניצב מול תהום אקזיסטנציאליסטית שאותה תיאר כ"העדר מוחלט של משמעות". החוויה טלטלה אותו כל כך שפסק מלאכול פטריות, וצרך פסיכדלים אחרים בחוסר רצון ולעיתים נדירות בלבד עד סוף ימי חייו.[3] אלא שהחלק העצוב והטראגי באמת בסיפור הזה הוא שבשלב שכל זה קרה טרנס היה בדיוק בשיא פריחתו המקצועית שהחלה באמצע שנות השמונים. הוא היה כעת אדם נשוי עם אישה ומשפחה לפרנס, והוא היה תלוי בפרסונה הציבורית שלו. המעריצים של טרנס דרשו לקבל את הסחורה, וטרנס לא יכל לגלות להם על הספקות הקיומיים שאחזו בו, לכוד בתדמית הנביא שלו. הדיסוננס הקוגניטיבי שנוצר בעקבות כך היה קשה מנשוא. הוא גרם לטרנס לפקפק בעצמו ובמקום שהוענק לו כנביא התרבות הפסיכדלית. "המעריצים שלו לא ידעו זאת, אבל טרנס ידע זאת והוא ידע שהייצוג הציבורי שלו היה בלתי כנה, ולזכותו יאמר שהדבר הטריד אותו. באופן בסיסי הוא רצה להיות כנה, אבל הוא לא יכל, והמעריצים שלו לא היו נותנים לו. זה לפחות מה שהאמין," כותב דניס בקטע שנשמט מהספר ומצוי ברשת. "טרנס הפך טוב כל כך בשטיק שלו שזה כבר לא שינה אם זו האמת או לא. זה נשמע נהדר. זה היה מה שאנשים רצו לשמוע, זה שילם את החשבונות, וזה הפך למלכודת שמתוכה לא יכל להחלץ."
אין ספק שמדובר בבשורה מטלטלת. מקנה אולי לא רצח או אנס, אבל התגליות החדשות בהחלט גרמו לרבים ממי שהאזינו בהערצה לכל מילה ומילה של טרנס, שלא לדבר על אלו שהקשיבו להמלצות שלו לעשות טריפ הירואי של 5 גרם פטריות (לבד?) בחושך על בטן ריקה, להרגיש שהנביא שבטחו בו לא היה כנה איתם לחלוטין. דניס מספר שהיו לו במהלך שנות התשעים וויכוחים עם אחיו, בהם ניסה לשכנע אותו להתמסר שוב למורה שבפטריה, אבל זה לא היה מוכן להתעמת איתה שוב. ההשערה של דניס הייתה שטרנס ברח מהפטריה משום שהיא הראתה לו דברים על עצמו. טרנס, שהיה רגיל לבוא אל הפטריה עבור מפגש עם האחר המוחלט, עם חזיונות חייזריים ותורות שנגלו אליו, לא יכל לעמוד במראה שהציבה לו הפטריה. הוא לא אזר את האומץ לשוב ולהביט בה שוב עד סוף ימיו.
גם אם לא נדע מה בדיוק ראה שם טרנס בטריפ ההוא בסוף שנות השמונים, ששינה אותו לעד ועיצב את עשור חייו האחרון, אין ספק שההתמודדות של מקנה עם החזיון הזה, בצורה של נסיגה לאחור ואובדן אמון עצמי, היא מאכזבת. ועבור מי שציפה למצוא במקנה מורה רוחני בעל מידות תרומיות וחסרות רבב זו אכן אכזבה קשה. אלא שמקנה עצמו מעולם לא הציג את עצמו כמורה רוחני. הוא התנגד בצורה החריפה ביותר לכל צורותיו של הגוראיזם והיה מודע עד כאב למגרעותיו האנושיות. דניס מספר על אירוע שקיים טרנס בשנות התשעים יחד עם הגורו והפסיכונאוט לשעבר ראם דאס. במהלך הדיאלוג ביניהם הכריז ראם דאס "החיים שלך הם המסר שלך". מקנה, שהחיים שלו באותה תקופה היו כבר בתהליך התפרקות כואב, ענה בצורה מבריקה "החיים שלי הם בלאגן. המסר שלי הוא המסר שלי."
ואכן, גם אם דמותו של מקנה פגומה עד כאב, המסר שלו עומד במבחן הזמן. מקנה לא רק חזה בדיוק רבים מהכוחות ההיסטורים, הסוציולוגים והטכנולוגיים שממשיכים לעצב את העולם יותר מתריסר שנים לאחר מותו, הוא גם התנבא, כפי שעושה נביא אמיתי על פי הרמב"ם: לא על מה שיהיה, אלא מה על מה שראוי שיהיה. הקריאה שלו לאנושות לשוב אל הארכאי, אל הקשר לטבע ולקהילה, ולהחליף את הזהות המוגדרת ע"י צרכנות בעבור זהות שבוקעת מתוך יצירתיות וחוויה ישירה רלבנטית כיום אף יותר מביום שהגה אותה לראשונה על במה, לפני יותר מ-30 שנה. השיחות המטורפות של טרנס הגיעו בעשור האחרון דרך הרשת ליותר מאזינים מכפי שהגיעו כנראה בכל ימי חייו, והיו עבור רבים חשיפה ראשונה להשקפות מוזרות שאפשרו להם לערער על הנחות היסוד המדכאות והמייאשות של חברה גלובלית ששמה מבטחה במדע רדוקציוניסטי שמרוקן את העולם מתוכן, ובקונסומריזם הרסני, חסר רסן ופשר.
אז נכון, שהסיפור של טרנס הוא עצוב הרבה יותר ממה שחשבנו, אבל כמו שאמר ברוס דיימר טרנס מקנה החדש הוא אולי דמות טראגית, אבל הוא גם דמות מעניינת הרבה יותר. ואולי גם לסיפור הזה יש סוג של סוף טוב. על ערש דווי, כשמחצית מוחו כבר הפכה לגידול בצורת פטריה (דניס אומר שמאחר שטרנס לא שעה למסר של פטריה, היא חזרה אליו מבפנים), טרנס, כמו התיאולוג הדומיניקני הנודע תומס אקווינאס לפניו, זנח את דרך המילים והאינטלקט, התרומם ממיטת חוליו נרגש והכריז לפתע "זה הכל אהבה" (It’s all about love). בימים הבאים הוא חזר בורסיות שונות, כך דיימר, על המילים שביטאו את התובנה הזו שהדבר החשוב ביותר בחוויה הפסיכדלית אינו חזיונות חייזריים אלא פתיחת ערוצי האהבה. אולי בסוף הדרך, הנשמה של טרנס מקנה מצאה את מנוחתה.
[2] Machne Elves 101, ביוגרפיה קצרצרה ומאכזבת למדי של מקנה פורסמה ביולי 2012, בהוצאת האתר ריאליטי סנדביץ'.
[3] יש לציין שמאז הפרסום, צץ לפחות דיווח אחד של מי שטוען שאכל פטריות עם טרנס בשנות התשעים, מה שהיה כנראה חלק מהסיבות שדניס חתך את הקטע המדובר מספרו. כך או כך, נראה שבתחילת שנות התשעים ההתנסות בפסיכדלים הייתה עבור טרנס בעיקר זכרון עבר.
היכנסו לעמוד התכנית למדע טכנולוגיה וחברה בשעה 19:30
לחצו על הפוסט עם הכיתוב “שידור חי”
השידור יתחיל אוטומטית – אין צורך בהרשמה או מצלמה
טכנומיסטיקה 