טכנומיסטיקה

אחת מהשפעות הלוואי החיוביות שיש לחומרים פסיכדלים היא היכולת שלהם לשנות את הרגלי התזונה של האדם. אלברט הופמן מספר בספרו ל.ס.ד. הילד הבעייתי שלי איך לאחר טריפ הל.ס.ד. הראשון שלו התחדד חוש הטעם שלו פלאים. לפתע קיבל כל ירק ופרי את טעם גן עדן המקורי שלו והיה זה כאילו הוא טועם אותו לראשונה. את ההרגשה הזו, של נגיסה בחסה או בגזר, לאחר חוויה פסיכדלית, והתפעמות עמוקה לנוכח פלא המתיקות העשירה שלהם, אני יכול להשוות רק לתחושה שהייתה לי לאחר שצמתי פעם אחת שישה ימים רצופים.

חוויות פסיכדליות נוטות לשנות באופן כללי את היחס שלנו לאכילה. באיורוודה (ובמסורות רבות אחרות, אני בטוח) ממליצים לקיים לפני האכילה טקס של התרכזות במזון ושל אמירת תודה על כך שמסר את חייו כדי שנוכל לחיות דרכו. עוד מורה האיורוודה להקדיש לאוכל שאנחנו אוכלים תשומת לב מלאה, כפי שראוי בעת פעולת הקורבן, בעת שאנחנו מקבלים את חייו של האחר – לא לדבר בזמן האוכל, לא לצפות בטלוויזיה או לקרוא עיתון. לאכול במדיטציה, בריכוז. כל אכילה אחרת היא סוג של ברבריות, של רצח מחוסר מחשבה.

החוויה הפסיכדלית נוטה להדגיש את משמעות האכילה באופן התואם את זה שמצביעות עליה מסורות רוחניות, ובמהלכה מקבלת האכילה מימדים חדשים לחלוטין. אני יכול להזכר ברגעים שבהם אכלתי אשכולית וראיתי אותה במלוא חיותה. החזקתי אותה דקות ארוכות כנצח, ממשש אותה, מריח את ניחוחה העשיר ומרגיש אותה חיה ופועמת בידי. אני זוכר את רגע קילוף הקליפה, שהזכיר לי ביתוק בתולים רק מועצם בהרבה – כי היחסים הללו שקיימנו היו חד פעמיים לגמרי, ועמדו להסתיים במהירות בתמזגותנו המוחלטת שאין להשיבה. בשרה האדום של האשכולית נחשף לאור העולם ובעודי מבתק את קליפותיה ראיתי אותה מורכבת מרבבות חתיכות פרי קטנות ועסיסיות השזורות זו בזו בשלמות כמו כנפיים ומחוברות זו לזו בקרומים חצי שקופים.

קשה לתאר את ההרגשה ההיא של אינטימיות חסרת קץ עם המזון. לפתע הרגשתי כאילו אני רואה כעת לראשונה את האוכל שבא לפי. כאילו בפעם הראשונה אני מודע לו, והדבר הזה העצים את חווית האכילה. מעשה האכילה הזכירה לי באותו רגע את טקס הגריקה בספר גר בארץ נוכריה האכילה קיבלה ברגעים ההם את מלוא משמעותה – כטקס מיסטי, כמעשה של התמזגות עם הדבר, מעשה שניתן לעשותו בקדושה מלאה. מעשה שלווה בציווי קטגורי לשנות לחלוטין את האופן שבו אני אוכל ולתת למזון שאני אוכל את הכבוד הראוי.

אני לא בא לטעון שכל מי שמשתמש בפסיכדלים ישנה את התזונה שלו. כמובן שאפשר להשתמש בפסיכדלים ולהמשיך להתחזר. אחד הדחפים הנפוצים אחרי טריפ פסיכדלי הוא הרבה פעמים לרוץ מיד להמבורגריה. אפשר לפול לו קורבן פעם אחת, וגם במשך שנים ארוכות. אבל מי שמשתמש בפסיכדלים ברצינות יתחיל בסופו של דבר (אבל לא תמיד) לקבל מסרים הקוראים לו:
א.      להפסיק להחריב את הגוף שלו בתזונה מזיקה – שכן תזונה מזיקה הינה המשך הזיהום הסביבתי שהמין האנושי גורם לכדור הארץ, ברמת המיקרו של הגוף.
ב.       להפסיק לגזול בחזירות את החיים של אחרים. לפתח שלד מוסרי לצורת האכילה שלך, להתחיל לאכול במודעות – שכן אכילה ברברית היא בסיס לקיום ברברי.

בסופו של דבר, למרות שיש כמובן רבים שיחלקו עלי (ועובדתית יש להם על מה לסמוך), שימוש בפסיכדלים הוא בעיני בלתי קומפיטבילי לאכילת בשר – או יותר נכון לאכילת הבשר המתועש, המגודל במחנות ריכוז, שנצרך כיום בכמויות גדולות מאי פעם בהיסטוריה של התרבות שלנו. מי שנמצא ביחסים קרובים עם הפטריות (או פסיכדלים אחרים) יקבל בסופו של דבר שוב ושוב את אותו המסר הקורא לו לשוב מדרכו הרעה. הוא יכול להתעלם מזה פעם, פעמיים, ואפילו מאה פעמים – אבל בסופו של דבר, אצל הרבה אנשים, המסר נקלט בסופו של דבר. הם מפסיקים לאכול בשר או לכל הפחות מגבילים את צריכת הבשר שלהם בצורה זו או אחרת. ראיתי את זה קורה כבר הרבה פעמים.

באופן משעשע אפילו מתנגדים לשימוש בחומרים פסיכדלים מודעים לעיתים בצורה מסולפת להשפעה שלהם על הרגלי האכילה שלנו. סרטון האנטי LSD הבא משנות השישים מספר על בחורה שלוקחת לראשונה טריפ ויוצאת כהרגלה לדוכן הנקניקיות אבל אחרי שהיא מטביעה את הנקניקיה שלה בקטשופ וחרדל, רגע לפני שהיא מוכנה לתחוב אותה לפיה ברעבתנות, היא שומעת קול. לפתע היא רואה את הנקניקיה כיצור חי, וזו מתחננת בפניה שלא תאכל אותה ותגזול את חייה. בעיני יוצרי הסרט רגישות מתעוררת זו היא כמובן סימן לכך שה-LSD הפך אותה למשוגעת…

וזה מביא אותי לחברת הצריכה המודרנית והמכורה לבשר. בעוד הפטריות אוסרות על אכילת בשר, הרי חברת הבשר אוסרת בכל תוקף על אכילת פטריות. אכילת בשר ואכילת פטריות, כך נדמה, מציגות שתי אלטרנטיבות תרבותיות שונות בתכלית שכל אחת מוציאה את השניה מכלל אפשרות.

בעוד האלטרנטיבה הפטרייתית מייצגת פוטנציאל לתודעה וחברה של של מודעות לגוף, לסביבה האקולוגית ולאחינו בני האדם – חברת הבשר היא חברה המושתתת על:
1. הרס של הגוף -אכילת בשר אדום גורמת על פי מגוון מחקרים לסרטן, בעיות לב ועוד. על פי מחקר שפורסם לאחרונה "11%ממקרי התמותה בגברים ו-16% ממקרי התמותה בנשים ימנעו אם אנשים יפחיתו את כמויות הבשר האדום בתפריט".

2. נזק אקולוגי – האו"ם כבר הכריז שהגורם הראשון במעלה לאפקט החממה הוא כמויות הבקר הבלתי הגיוניות על פני הכוכב שלנו וכמויות המתאן שהן משחררות. על פי גורמים באו"ם צמצום צריכת הבשר שלנו הוא צעד חשוב ביותר אם ברצוננו לשרוד כמין.

3. נזק כלכלי – מהוצאות הבריאות המאמירות כתוצאה ממאות מליונים של אזרחים מפוטמים החולים במחלות לב, סרטן וסובלים מאנספור סיבוכים רפואיים הנגרמים כתוצאה מאכילת בשר.

4. נזק מוסרי – חברת הבשר היא חברה שמושתתת על הרג המוני של חיים בתנאים של מחנות השמדה. החברה הזו, שבסיסה בחטא, אינה יכולה שלא להיות חברה אלימה ביסודה. וזאת מבלי להכנס לפירושים אבסטרקטים יותר שיתנו מגוון מסורות רוחניות על התכונות הנפשיות השליליות שמטפחת אכילת בשר באדם.

לעומת עשרות המליונים שמוצאים את מותם כתוצאה מאכילת בשר, את מספר הקורבנות של אכילת פטריות בעשרות השנים שנמכרו באופן חופשי באמסטרדם ניתן למנות בעשרות (וגם את מספר זה היה ניתן למנוע, מאחר שברובם המכריע של המקרים נפגעו המשתמשים בגלל המודל הקפיטליסטי השגוי מיסודו שבו נמכרו פטריות ושתוצאתו הייתה אנשים צורכים פטריות ללא ידע עמוק ותוך הפרות גסות של החוקים הבסיסיים לשימוש נבון בחומרים פסיכדלים).

אין פלא, אבל, שאכילת פטריות היא אסורה בעוד אכילת בשר מותרת, שלא לומר מעודדת על בחברה שלנו. עבור החברה הקרינבורית המקדשת ערכים של מלחמה ובשריות, ערכי ההרמוניה של הפטריה הם אלטרנטיבה מאיימת שיש להדחיקה בכל מחיר, שכן הם עשויים להעמיד בסימן שאלה את הציביליזציה הבשרית כולה על ערכי הכח והשלטון שלה.

אכילת בשר ואכילת פטריות הן יותר משתי אופציות תזונתיות – הן אלטרנטיבות תרבותיות, מודוסים של חשיבה, של יחס לגוף, לסביבה, לאחר. כל עוד החברה שלנו בוחרת לבצר את הראשונה בעזרת טיפוחם של קואופרטיבים מפלצתיים לגידול ושחיטת בשר, ולאסור את השניה בעזרת תקציבי מיליארדים שמופנים ל"מלחמה בסמים", אין היא יכולה להתפלא על מצבם העגום של הכוכב והתרבות.

כמעט לכל מי שהתנסה מתישהו בחומר פסיכדלי או אמפתוגני יצא לחשוב לעצמו: "מה היה קורה אם היו תוקעים את ערפאת וברק או את ביבי ומשעל בחדר אחד ונותנים להם את החומר הזה"". הקלישאה הפופולארית גורסת שהשניים היו רואים את האור, מגלים את הנדיבות האינסופית שבתוכם ופותרים את הסכסוך במזרח התיכון תוך דקות ספורות.

הרעיון הבסיסי של פוליטיקה פסיכדלית הוא לשים בחדר אחד את המנהיגים שלנו , לתת להם משנה תודעה פסיכדלי רב עוצמה ולאפשר להם לפתור את הבעיות של האיזור בתוך קונטקסט של תודעה מורחבת. (בדרך, הם צריכים לפתור את הבעיות שלהם עם עצמם, וגם בזה הפסיכדלים יכולים לעזור).

היו גם מי שביקשו להפוך את הרעיון למציאות. אחד מהסיפורים הססגוניים על ההיסטוריה של ה-LSD בשנות השישים הוא זה על הנסיון של סולנית הג'פרסון איירפליין גרייס סליק להחדיר LSD למשקה של ריצ'רד ניקסון. סליק נעצרה מבעוד מועד על ידי אנשי הבטחון, ובמקרה הזה אני חייב להודות שאולי טוב שכך. כאשר מחדירים לאנשים חומרים פסיכדלים ללא ידיעתם החוויה היא בדרך כלל בלתי נעימה ובלתי פוריה כפי שקרה למלך חוסיין מירדן או כפי שקרה גם לחברי הביטלס בטריפ ה-LSD הראשון שלהם. למעשה שתי הדיברות העיקריות בדת שינוי התודעה שטימותי לירי הקים בשנות השישים היו: 1. לא תשנה את תודעתם של אחיך בני האדם ו-2. לא תמנע מאחיך לשנות את תודעתו שלו.

שינוי תודעתם של אנשים בכפיה אינו דבר טוב לעולם (לא בטריפים כפויים, לא בחינוך מחדש ולא בפרסומות בטלויזיה). ועדיין אפשר אולי להשתמש בחומרים פסיכדלים למטרות פוליטיות, ויש גם מי שניסו. מחקר שערכו Janiger ו-McGlothin העלה ש-42% ממשתמשי ה-LSD  בניסוי שלהם חשבו שיש להשתמש בחומר על מנת לסייע לאנשים להבין אחד את השני טוב יותר. ז'אניגר וחלוץ ה-LSD אלפרד הבארד ערכו במהלך שנות החמישים סשנים של LSD שבהם, על פי הטענות, השתתפו ראשי ממשלה, שגרירי או"ם של מדינות וגם חברים בפרלמנט האנגלי.

אני לא בטוח ש-LSD הוא החומר הנכון שאיתו צריך לעבוד על מנת להביא שלום עולמי. למעשה אני מאמין שיש כמה צמחים אחרים בארסנל הפסיכדלי שהיו מתאימים יותר לעבודה על השגת שלום עולמי, ואני מאמין מאוד שלחומרים פסיכדלים יכולה להיות השפעה מיטיבה מאוד על הפוליטיקה.

מי שיצא לו לבקר באירועים פסיכדלים (למשל מסיבות טבע) מכיר את ההרגשה הזו שאם כל האנושות הייתה משתתפת עכשיו בחווית הקיום האקסטטית הזו היינו יכולים היום בבוקר לפתוח דף חדש. מה שנדרש בשביל לשנות את הפוליטיקה המזרח תיכונית הוא שינוי תודעה, אבל שינוי התודעה הזה חייב להתרחש בקפיצה נחשונית שתכלול לא רק קבוצה מצומצמת של אנשים, אלא מליוני בני אדם שמזנקים ביחד לעבר אופק תודעתי חדש. אולי הדבר היחיד שיכול לעזור למזרח התיכון הוא סשן ריפוי פסיכדלי משותף שבו ישתתפו כל עמי האיזור?

כל צורת השלטון הפוליטית מעוותת
הפוליטיקאים חולי נפש
וזה טירוף לתת להם לשלוט

במקום שאנחנו נלמד מפוליטיקאים שרק נלחמים זה בזה
הם צריכים ללמוד מאיתנו
הם צריכים ללמוד ממי שכן מצליחים לחיות ביחד

למה זה יכול לעבוד – כמה רעיונות מוטרפים על פסיכדלים ופוליטיקה
במהלך עבודה עם חומרים פסיכדלים קורים כל מיני דברים מדהימים למדי שעל חלקם איני יכול לכתוב כאן – הם פשוט מופלאים מדי. אחד הדברים הללו שהייתי רוצה להזכיר כאן בקצרה הוא ההרגשה כאילו מעל קליפת המח החדשה (הניאו-קורטקס) מופיעות כמו איברי פאנטום קליפות מח חדשות. וכך, החוק הביוגנטי של הקל המדבר על כך שההתפתחות האינדיבידואלית של כל יצור חי מכילה בחובה את כלל ההתפתחות האבולוציונית שהובילה עליו, מורחב לעבר העתיד, לעבר השלבים האבולוציונים שעתידים לבוא.

(אני מודע לכך שכל זה נשמע כמו מדע בדיוני זול, אבל אני מרגיש צורך להמשיך עם המטאפורה הזו כי היא הניבה עבורי הרבה פירות בעבר. אני לא דורש מכולם להמשיך לקרוא הלאה אחרי שרעיון מוטרף כל כך הופרח לחלל האוויר אבל אני מזמין את מי שיש לו מספיק סבלנות על מנת להמשיך איתי מבלי לבטל את הרעיון במהירות ללא שניסה אותו בעצמו.)

וכך, כמו שביום יום אנחנו מופעלים על ידי אנסמבל של מוחות שנרכשו במהלך האבולוציה (בהפשטה גסה: השלדה הדגית, המח הזוחלי, המערכת הלימבית והניאו-קורטקס), במהלך חוויות פסיכדליות מופיעה לעיתים ההרגשה כאילו מעל הניאו-קורטקס מופיעים חלקי מח חדשים המאפשרים למשתמש לחשוב מתוך רמת תודעה מתקדמת בהרבה מהנוכחית. אלו חלקי המח שאינם מופיעים עוד כחומרה אלא כתוכנה. זה כאילו ש-90% מהחומר האפור במח שלך מתחיל להריץ כל מיני תוכנות רקע שלא ידעת בכלל שקיימות באיזושהי מערכת וירטואליזציה מטורפת שמדמה את החלקים הבאים באבולוציה האנושית.

אני מתגלגל לתוך חייזר, אבל החייזר הזה הוא למעשה אני מהעתיד. זה העתיד האבולוציוני שלי.

וזהו הכח הפלאי של הפוליטיקה הפסיכדלית. היא פותחת עבורנו פורטל תודעתי שמאפשר לנו ליצור קשר עם שלבים שונים בהתפתחות האבולוציונית שלנו. אלדוס האקסלי, בעקבות אנרי ברגסון ואחרים, פיתח את תיאוריית שסתום, התיאוריה הגורסת שהתפקיד העיקרי של התודעה הוא לצמצם את שטף הרשמים שנקלט על ידי החושים על מנת לאפשר לנו להתמקד רק ברשמים הרלבנטים להשרדות. על פי האקסלי חומרים פסיכדלים מאפשרים לנו לפתוח את שסתום התודעה הזה ולקלוט את רשמי החושים במלוא עוזם וחיותם.

הפסיכדלים הם גשר לעבר שנחסם מפנינו במהלך האבולוציה, אבל הם גם גשר למה שצפון בעתיד. וזו עוד משמעות פוליטית של הפסיכדליה: הבעיות הפוליטיות מורכבות
כל כך שאנחנו לא מסוגלים לפתור אותן לבד. הפסיכדליה מאפשרת לנו לצאת מהבדידות ההיסטורית ולהיות יחדיו עם דורות העבר ועם דורות העתיד בזמן שאנחנו חושבים על הבעיות הפוליטיות שלנו. להשתמש בכל סוגי האינטיליגנציה על מנת לפתור את הבעיות שלנו ששורשיהם והשלכותיהם נפרשות אחורה אל המח הזוחלי וקדימה אל עבר המדע הבדיוני.

מאמר שסוקר את החשיבות שיכולה להיות לחומרים פסיכדלים עבור המדע והטכנולוגיה כחומרים שמסייעים בתהליך החקירה המדעית והפיתוח הטכנולוגי. פורסם בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י-מעריב.
ב-1966 ד"ר ג'יימס פדימן היה עדיין דוקטורנט לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד. פדימן היה רק בן 26  אבל כבר היה לו נסיון חיים עשיר. הוא הספיק לחיות תקופה ארוכה כסופר זרוק ודפוק בפריז עד שיום אחד ב-1961 הופיע בפתח חדרו לא אחר מהפרופ' האהוב עליו ריצ'רד אלפרט (לימים רם דאס). אלפרט שהיה מלווה בפרופ' טימותי לירי נתן לפדימן לטעום מנה יפה של פסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות פסיכדליות.

החוויה הפסיכדלית שעבר פדימן אותו היום בבולבארדים של פריס הספיקה על מנת לשכנע אותו לחזור לארה"ב ולהקדיש את עצמו למחקר של חומרים פסיכדלים. במהלך השנים שלמד באוניברסיטת סטנפורד הוא חי חיים לא כפולים אלא משולשים – כדוקטורנט מעונב באוניברסיטת סטנפורד, כמשתתף בסשנים פסיכדליים מחקריים של האוניברסיטה וכנספח האקדמי לחבורתו הפסיכדלית ופורעת החוק של הסופר קן קיזי.

ב-1966 עמד עולם המחקר של הסמים הפסיכדלים בפתחו של משבר. לאחר עשור שבו נערכו מאות רבות של מחקרים מבטיחים בחומרים פסיכדלים עמד תחום המחקר הזה בסכנה.  למרות השגים משמעותיים שהשיגו החוקרים הפסיכדליים בטיפול באלכוהוליסטים, חילול חוויות מיסטיות וטיפול פסיכולוגי, קולות רבים (בחלקם הגדול, יש לציין, היו אלו פסיכיאטרים שמומנו על ידי ה-CIA, עובדה שאיש לא ידע באותה התקופה) טענו שהסמים הפסיכדלים מסוכנים ושאין להם שום אפליקציה חיובית.

פדימן ידע כמובן שלומר שלסמים פסיכדלים אין שום אפליקציה חיובית זה שטויות. הוא בעצמו חווה בעזרת סמים פסיכדלים את החוויות הרוחניות, הפסיכולוגיות והיצירתיות העמוקות ביותר שחווה בכל ימי חייו. אבל איך אפשר לשכנע בכך את הממסד? פדימן ידע שכל פעם שאנשים מדווחים על כך שהגיעו בעזרת סמים פסיכדלים לגבהים מיסטיים או לעומקים פסיכולוגים שאליהם לא הגיעו מעודם פוטר זאת הממסד כשטויות הזויות של תמהונים. גם  כאשר אמנים מדווחים על פרץ יצירתי יוצא דופן שמופיע במהלך טריפ פסיכדלי אומר הממסד: אמנים גם ככה משוגעים, אז מה הפלא שאם תתן להם סמים פסיכדלים הם יהיו עוד יותר משוגעים. 

הדרך היחידה לשכנע את הממסד שסמים פסיכדלים לא סתם מעוררים הזיות אלא באמת פותחים אפשרויות חדשות באדם תהיה להוכיח לו את זה במגרש של הממסד, בתחום שבו ההשגים של הסמים הפסיכדלים יוכלו להיות מכומתים באופן אובייקטיבי, באופן שמוכר כמועיל לחברה, ללא שאיש יוכל לטעון שמדובר רק בהזיות. פדימן הכיר רק תחום אחד שבו אפשר להוכיח את הדברים הללו מעל לכל ספק: המדע.

אבל איך עושים ניסוי כזה? כיצד ניתן להראות שחומרים פסיכדלים יכולים לשפר את איכות העבודה של מדענים? בשביל לפתח את היצירתיות שלו עצמו כמדען ולמצוא פתרון לשאלה החליט פדימן להתנסות יחד עם עמיתיו למחקר באותם חומרים שבהם תלו יהבם. לאחר מנה בריאה של LSD הם גיבשו לעצמם תוכנית מחקר שתבדוק את ההשפעה של סמים פסיכדלים על עבודה מדעית.

הניסוי שנרקח היה אפקטיבי ופשוט. פדימן והמנחה שלו, דר' וויליס הרמן, יבחרו קבוצה של אנשי מדע וטכנולוגיה שצריכים להתמודד עם בעיות יצירתיות במסגרת העבודה היומיומית שלהם. "מה שעשינו זה שהחלטנו לאסוף אנשים שהמקצוע שלהם הוא בתחום טכני וביקשנו מהם שיבחרו בעיה מקצועית שהם תקועים איתה כבר לפחות 3 חודשים מבלי שהם מצליחים לבצע כל התקדמות משמעותית" מספר דר' פדימן בראיון.

בניסוי שנערך הספיקו להשתתף  27 איש וביניהם 16 מהנדסים, פיזיקאי אחד, שני מתמטיקאים, שני ארכיטקטים, פסיכולוג אחד ועוד מספר אנשים מדיסציפלינות אחרות. ל-19 מתוך המשתתפים לא היה כל נסיון מוקדם בחוויות פסיכדליות. נבדקי הניסוי חולקו לקבוצות של 3-4 משתתפים וקיבלו מנות של מדודות של מסקלין (החומר הפעיל בפיוטה ובסן פדרו) או LSD.

"ביקשנו מהנבדקים שיבואו עם בעיה ספציפית שיש לה חשיבות גדולה עבורם" מספר פדימן "משום שמה שגילינו הוא שהבעיה שהאדם עוסק בה חייבת להיות בעלת משמעות בעבורו, אחרת הוא לא יוכל להתרכז בה ודעתו תוסח על ידי השפעות אחרות של החוויה הפסיכדלית. גם כשנתנו לקבוצה של אנשיםLSD  וביקשנו מהם לעשות לדון בבעיה מסוימת הם נטו להתפזר בשיחה ולמרות שעלו רעיונות מעניינים בסופו של דבר לא הגענו לפתרון. ללא כוונה חזקה ועניין עמוק בפתרון של בעיה אנשים יאבדו ריכוז. זו הסיבה שכאשר קבוצה ניסתה לפתור בעיה היא איבדה עניין. זה פשוט לא הייתה הבעיה שלהם. לעומת זאת כשאתה נותן את ה-LSD למישהו שחשוב לו לפתור בעיה כלשהי, אתה יכול לקבל תוצאות מעניינות מאוד".

התוצאות של הניסוי אכן היו מעניינות מאוד. ראשית כל, אף אחד לא נכנס לטריפ רע. לעומת זאת המדענים שהשתתפו במבחן דיווחו שהצליחו להגיע לפריצות דרך מחקריות ורבים מהם דיווחו שהצליחו להגיע למצב יצירתי שלא חוו כמותו מעודם.

במאמרים שעליהם חתום פדימן במשותף עם חוקרים אחרים כמו הסוציולוג וויליס הרמן, הפסיכולוג רוברט מוגאר והחוקר הפסיכדלי מיירון סטולארוף מופיעים 11 מדדים פסיכולוגים שלטענת הספרות המחקרית בנושא יצירתיות משפיעים על היכולות היצירתיות של האדם ובהתאמה 11 דרכים שבהן יכולים סמים פסיכדלים להשפיע לחיוב או לשלילה על המדדים הללו. בין המדדים השונים: מידה הגישה לתת-מודע; יכולת לשחק עם היפותיזות, מטאפורות ופרדוקסים; מידת הרוגע והפתיחות; רגישות אסתטית; הנטיה לשיפוטיות שלילית ועוד.

התגובות בדפי המשוב של המדענים השונים מגלות שיפור ניכר ב-11 המדדים הללו. חלק מהמדענים דיווחו שיכלו לראות לפתע את הבעיה שעמה נאבקו תקופה ארוכה בצורה חדשה: "יכולתי לבחון את הבעיה בצורה בסיסית הרבה יותר משום שיכולתי לעצב ולשמור במח תמונה רחבה הרבה יותר" אמר אחד מהם.

יש שדיווחו שעבדו במהירות שיא מתוך ניסיון להדביק את שטף הרעיונות. אחרים דיווחו על כך שיכלו לראות את הרעיונות שלהם באופן ויזואלי למול עיניהם ולסדר אותם בעיני דמיונם. באופן מפתיע היו מי שדיווחו על יכולת גבוהה יותר של ריכוז. "יכולתי לעקוב בקלות אחר שרשרת המחשבות היישר אל המסקנה במקומות שבהם דעתי מוסחת בדרך כלל"

מדען אחר דיווח. "בחנתי את תהליך הפוטו-קונדוקטיביות.. שאלתי את עצמי שוב ושוב, 'מהו אור?' ולאחר מכן 'מהו פוטון?' על השאלה השניה חזרתי בפני עצמי מספר מאות פעמים עד שהיא נאמרה בהתאמה עם כל נשימה. כנראה שמעולם לא לחצתי על עצמי בתשומת לב כזו עם שאלה כפי שעשיתי עם זו".  אחר אמר "קשה להעריך כמה זמן היה נדרש על מנת לפתור את הבעיה הזו ללא החומר הפסיכדלי, אבל זה היה סוג הבעיה שאולי לא הייתה נפתרת לעולם".

ארכיטקט אחד דיווח שהפתרון הופיע לנגד עיניו כאילו משום מקום. "לפתע יכולתי לראות את הפרויקט הסופי. עשיתי מספר חישובים מהירים. הוא יתאים לשטח ולא רק זה, אלא גם יתאים לדרישות העלות וההכנסות. הוא יאכלס מספיק מכוניות. הוא יתאים לכל הדרישות … הייתה לי תפיסה ויזואלית מנטלית חדה. יכולתי לדמיין מה שהיה נחוץ, נדרש או בלתי אפשרי ללא כל בעיה כמעט. בתוך עשר דקות פתרתי את הבעיה".

הדיווחים הסובייקטיבים הללו לוו בתוצאות אובייקטיביות. המדענים שהשתתפו בניסוי הגיעו למגוון מרשים של פריצות דרך וביניהן: גישה חדשה לתכנון של אזמל-מיקרו, תכנון לבניין מסחרי שהתקבל על ידי הלקוח, שיפור הנדסי לטייפ מגנטי, עיצוב חדש לכסא שהתקבל על ידי היצרן, תיאורמה מתמטית בנוגע למעגלים חשמליים המורכבים משערי NOR ועוד.

המדענים עברו גם מבחנים פסיכולוגים סטנדרטים שמטרתם לבדוק יצירתיות: ה-Purdue Creativity Test, ה-Miller Object Visualization Test וה-Witkin Embedded Figures Test. תוצאות המבחנים הראו על עליה חדה של עד 200% ביכולות המנטליות של הנבדקים.

מספר שבועות לאחר הניסוי יצרו פדימן ועמיתיו קשר עם נבדקי הניסוי כדי לבדוק מה שלומם. מרביתם דיווחו שהם עדיין חשים שיפור ביכולות המנטליות והיצירתיות שלהם.

העתיד נראה היה מבטיח. "המשתתפים בניסוי היו כל כך נלהבים מהאפשרויות שהניסוי הזה פתח בשבילם שלא עבר זמן רב עד שחבריהם מקבוצות מחקר אחרות שמעו על הניסוי והגישו בקשות להשתתף גם הם במחקר" אומר פדימן.

אלא שהאופוריה לא נמשכה זמן רב. יום אחד בתחילת 1966 כשפדימן ישב עם מי שיהיו קבוצת המחקר האחרונה שלו והתכונן לסשן פסיכדלי-מדעי נוסף הוא קיבל לפתע מכתב בהול מסוכנות הסמים והתרופות האמריקאית. המכתב היה קצר והודיע שמעתה ועד להודעה חדשה הניסויים בחומרים פסיכדלים הינו הינם בלתי חוקיים. "אני חושב שאנחנו צריכים להסכים על כך שקיבלנו את המכתב הזה מחר", הייתה תגובתו המיידית של פדימן לנוכחים בחדר. הניסוי נמשך, אבל הוא היה האחרון. פדימן שעשה את הדוקטורט שלו בנושא של תרפיה פסיכדלית נאלץ להפסיק את המחקר שלו בתחום הפסיכדליה. הוא הפך לפסיכולוג וסופר ופרסם מספר ספרים על סופיות, פסיכולוגיה טרנספרסונלית וגם על קיץ האהבה של 1967.

"רצינו לבצע את הניסוי שלנו בצורה נרחבת יותר ובעזרת קבוצת ביקורת על מנת להוכיח בצורה מובהקת עוד יותר את ההשפעה של החומרים האלה על יכולות פתרון הבעיות בתחום הטכני והמדעי, אבל הדבר הזה מעולם לא קרה" הוא אומר היום. "המאמר שלנו אמנם התפרסם במגזין מכובד, אבל כבר לא היו אפשרויות לבצע מחקר מהסוג הזה לאחר מכן" הוא אומר.

איך אתה מסביר את האופן שה-LSD והמסקלין שיפרו את היכולות היצירתיות של המשתתפים במחקר?
"בתנאים הנכונים חומרים פסיכדלים יכולים לחזק את כל יכולת מנטלית שאנחנו מבצעים. גם במדע, גם באמנות, גם בפסיכולוגיה, גם במדיטציה ובכל תחום בעצם. הדימוי שבו אני אוהב להשתמש בהקשר שלהם הוא זה של חומר סיכה. לחומרים פסיכדלים אין השפעה אחת ספציפית. הם משמשים כחומר סיכה שמקל על פעילות מנטלית".

אפשר היה לחשוב שממשלות או מוסדות מדעיים שיש להם עניין בשיפור היכולות של המדענים שלהם יביעו התעניינות בניסוי של פדימן אבל לדברי פדימן איש מהם לא יצר איתו קשר לאורך השנים בנוגע לתוצאות הניסוי. קשה לאמוד את האימפקט של הסמים הפסיכדלים על הקהילה המדעית לאורך ההיסטוריה, מכיוון שמסיבת אי חוקיותם והסנקציות החברתיות המאיימות על המשתמשים בהם כנראה לא נדע על רוב מי שהשתמשו בהם. כאן אפשר לציין רק  שגם זוכה פרס הנובל, הכימאי פרנסיס קריק מגלה ה-DNA וגם זוכה פרס הנובל הכימאי קארי מוליס הכריזו שניהם שנעזרו ב-LSD על מנת להגיע לתגליותיהם. מעניין אגב ששני זוכי פרס הנובל שהודו בעבר פסיכדלי הם כימאים, עובדה הקשורה אולי לכך שכימאים הם היחידים שיש להם מתוקף מקצועים גישה ויכולת ליצור חומרים פסיכדלים.

"אין לי ספק שלחומרים פסיכדלים יכולה להיות תרומה אדירה למדע על ידי הגברת היכולות היצירתיות ויכולות פתרון הבעיות של אנשי מדע וטכנולוגיה" הוא אומר. "מדברים היום על רנסנס במחקר הפסיכדלי ובעשור האחרון באמת חזרו לחקור את השימוש בהשפעות פסיכדלים ויש סדרה של מחקרים, רבים מהם בשיתוף עמותת MAPS ואחד מהם אפילו מתקיים בישראל. הבעיה היא שהמחקרים האלה מתמקדים תמיד במצבים רפואיים כמו מצבי חרדה או שנותנים חומרים פסיכדלים לחולים סופניים שכבר עומדים לפני המוות. אני מאמין שיש עוד שימושים חשובים רבים שאפשר לעשות בחומרים האלה ושהמחקר הפסיכדלי של ימינו בכלל לא מתייחס אליהם".
קישורים ל-2 מאמרים שנכתבו בעקבות המחקר המקורי.
PSYCHEDELIC AGENTS IN CREATIVE PROBLEM-SOLVING
Selective Enhancement of Specific Capacities Through Psychedelic Training

המאמר פורסם בסופשבוע בערוץ הניו-אייג' של אתר NRG-מעריב

הומור ורוחניות הם לא שני דברים שהולכים בדרך כלל ביחד. ההופעות של רוב הקומיקאים בטלוויזיה ניחנות בדרך כלל ברמת הרוחניות של בדיחת קרש. לעומת זאת רוב המורים הרוחניים (אם כי לא כולם) נוטים להיות טיפוסים די כבדים.
 
השילוב הנדיר הזה שבין הומור לתובנה רוחנית אמיתית ונדירה וביקורת חברתית אמיצה הוא שהפך את הסטנד-אפיסט האמריקאי ביל היקס לאחד הקומיקאים הגדולים של כל הזמנים. היקס שתפקד בו זמנית כנביא וסטנדאפיסט היה קומיקאי מנפץ מוסכמות ששילב בהופעתיו בין ביקורת חברתית, תובנות רוחניות והשתלחות חסרת רסן בממסד הדתי ובצרי המוח באשר הם.  ההופעות שלו היו מופע נדיר שעירב בין תכנים פילוסופיים וחברתיים מהמעלה הראשונה לבין הרבה צחוק פרוע מה שגרם להיקס לתאר אותן כ"חומסקי מעורב בבדיחות גסות".
 
היקס נגד הנוצרים
מספרים על היקס שהיה כוכב קומי כבר בבית הספר היסודי. הכומר שחינך אותו בכנסיה בימי ראשון אמר לאימו שתשגיח על התפתחותו בתשומת לב יתרה. ביל אכן לא טרח אי פעם להזהר זהירות יתרה בדוגמות הנוצריות שנדרש להאמין בהן מתוקף השתייכותו המשפחתית. הנצרות ודתות ממוסדות אחרות היו מבחינתו בעיקר כר שופע לבדיחות. בתגובה ההורים של היקס לקחו אותו בגיל 17 לפסיכואנליטיקאי אבל זה לא מצא שום בעיה בהתפתחות שלו ורמז שההורים הם אלה שכנראה זקוקים  יותר לטיפול מאשר הבן.
 
אבל הכומר צדק. היקס הפך לאיום על הנצרות הממוסדת. הבדיחות שלו על הנצרות העמידו את הדת הגדולה הזו באופן מגוחך, לדוגמה התמיהה שלו בשאלה למה הרבה נוצרים עונדים צלב על הצוואר "אתם חושבים שכשישו יחזור הוא ירצה לראות צלב? זה כמו לגשת לג'קי אונאסיס [אשתו של נשיא ארה"ב הנרצח ג'ון קנדי, ע.ה.] עם סיכה של רובה ציד על דש הבגד."
 
התגובות לא אחרו לבוא. היקס זכה להרבה תגובות שליליות במהלך ההופעות שלו. באחת ההופעות שלו שמופיעות ביוטיוב הוא מספר על אנשים שניגשו אליו באגרסיביות אחרי הופעה ואמרו לו "אנחנו נוצרים. אנחנו לא אוהבים את הדברים שאתה אומר". התגובה של היקס: "אז תסלחו לי".
 
למה אלוהים יצר את הרפובליקנים
אחד הדברים שהפכו את היקס לידועים לשמצה במיוחד בחוגים מסוימים היו הנטיות הפסיכדליות הבלתי מוסתרות שלו. היקס תמך במופגן בשימוש בסמים פסיכדלים. הוא מילא את ההופעות שלו בהתייחסויות להוגה הפסיכדלי טרנס מקנה ואפילו לתיאורית הקוף המסומם שלו שטוענת שסמים פסיכדלים היו חלק משמעותי באבולוציה של המין האנושי. "אף פעם לא מראים חדשות חיוביות על סמים בטלויזיה" הוא מתלונן באחת ההופעות שלו. "זה לא מוזר? בגלל שרוב החוויות שהיו לי על סמים היו חיוביות לאללה. מי המטומטמים האלה שהם מוצאים? הייתי רוצה להתקשר לחדשות ולומר להם: בואו לבית שלנו. תראו את טומי. הוא חזיר. צלמו אותו. הוא עושה את זה כבר שעות".
 

בהמשך אותו הקטע הוא תוהה. "מה עם סיפורי LSD חיוביים? האם לא יהיה שווה לבסס את הדעה שלך פעם אחת על מידע ולא על טקטיקות הפחדה, דעות קדומות ושקרים. רק פעם אחת. אני חושב שזה יהיה שווה ידיעה. 'הערב, איש צעיר על אסיד הגיע למסקנה שכל החומר הוא בסה"כ אנרגיה המתרכזת  לתנודה איטית. שכולנו ישות מודעת אחת אשר חווה את עצמה בצורה סובייקטיבית. אין מוות, החיים הם חלום ואנחנו הבדיה של עצמנו".
 
גם חוקי המריחואנה זכו לביקורת חריפה בהופעות של היקס. לדעתו של היקס מי שמוציא את המריחואנה מחוץ לחוק בעצם אומר שאלוהים עשה טעות. בגרסה של היקס לבריאת העולם הנוצרית, אלוהים בורא את העולם ואז מגלה ששכח בתוכו המון גראס מפוזר בכל מקום. כדי למנוע מאנשים לעשן אותו, הוא נאלץ להמציא את הרפובליקנים.
 
גם הדעות של היקס על התרבות הפופולרית לא היו בדיוק פופולריות בקהל הרחב.  היקס קונן על כך שאנשים רואים בלהקות בנים כמו הנערים החדשים בשכונה "דוגמה חיובית ילדים". "לעזאזל עם זה!" הוא קרא "ממתי בינוניות והתמסחרות הם דוגמה חיובית לילדים שלך. אני רוצה שהילדים שלי יקשיבו לאנשים שחיו עד הסוף. לא אכפת לי אם הם מתו בשלולית של הקיא של עצמם. אני רוצה מישהו שמנגן מכל הלב המזורגג".

 
החיים הם נסיעה בפרק שעשועים
כל זה לא הפך את החיים של היקס לקלים. היקס סבל במשך שנים מההתמכרות שלו לסמים כמו אלכוהול וסיגריות כמו גם מהעובדה שקומיקאי מיינסטרים כמו דניס לירי לקח את החומר שלו, התאים אותו לקהל הרחב (ואם צפיתם ב-MTV בשנות התשעים אתם בוודאי זוכרים את לירי) וזכה איתו להצלחה כלכלית רבה יותר ממה שהוא זכה לה אי פעם. בתגובה לכך אמר למראיין על לירי "יש לי סקופ בשבילך. אני גנבתי את המופע שלו. הסוויתי אותו עם פאנצ'ים וכדי באמת להטריף אנשים העליתי אותו לפניו".
 
בפברואר 1994, שנה בלבד לאחר שהרולינג סטון בחר בו לקומיקאי הלוהט של השנה, נפטר ביל היקס מסרטן. הוא אפילו לא הספיק להגיע לגיל 33.
 
יש משהו בהומור של היקס שמערב בטבעיות בין חציפות מחוסרת כבוד כלפי המוסכמות החברתיות לבין תובנות  עמוקות על המציאות וזה גורם לי להאמין שבתקופה אחרת הוא היה יכול להיות סוג של חכם זן מטורף לחלוטין שהיה מפיל את התלמידים שלו מצחוק עם קוואנים משעשעים במיוחד.
 
האם היקס היה קומיקאי או מורה רוחני? לטעמי הוא היה שני הדברים האלה גם יחד ושניהם תמכו זה בזה. בסופו של דבר כמו שהיקס לא שכח לומר בהופעות שלו בבסיס של הכל עומדת השאלה הנצחית האחת של הבחירה בין פחד לאהבה והאמירה הזו היא אצלו כל כך נכונה וכל כך מצחיקה בו זמנית.
 
וכל כך מרגש לראות אותו שם על הבמה, צעיר כל כך והוא עוד מעט עומד למות, שולח את הצופים שלו הביתה עם התובנה הבאה:
 
"העולם הזה הוא כמו סיבוב בפרק שעשועים וכשאתה בוחר לעלות עליו אתה חושב שהוא אמיתי כי המוחות שלנו רבי עוצמה עד כדי כך. והנסיעה עולה ויורדת וזורקת אותך לכל הכיוונים. יש בה קטעים מהנים וקטעים מפחידים והיא בוהקת בצבעים בהירים ורועשת מאוד. וזה כיף לזמן מה. יש אנשים שהיו בדרך זמן רב והם מתחילים לתהות: האם זה אמיתי, או שזה רק סיבוב? ואנשים אחרים זוכרים והם חוזרים אלינו ואומרים: אל תדאגו, אל תפחדו לעולם. בגלל… שזה רק סיבוב. ואנחנו הורגים את האנשים האלה".