גבולות הגזרה

הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות זה לחשוב שאתה יודע את גבולות הגזרה. אם אתה חושב שאתה יודע את גבולות הגזרה סימן שנרדמת בשמירה.

 

אם חשבת שאתה יודע איך לחשוב על העולם, סימן ששכחת איך לחשוב על העולם

אם אתה חושב שאתה יודע מי נגד מי בעולם הקולנוע/מוזיקה/מילה/כל דבר אחר, סימן ששכחת מה זה קולנוע/מוזיקה/מילה כל דבר אחר.

אם חשבת שאתה יודע איזה רגשות אתה מסוגל להרגיש. סימן ששכחת מה זה להרגיש.

 

המוכר והידוע הוא האויב הגדול ביותר. המחשבה שאנחנו מכירים את העולם היא האויב הגדול ביותר של האדם החווה. אם העולם כבר מסודר לך במפה ואתה חושב שאתה עכשיו רק ממלא את הפרטים הקטנים כנראה שאתה הוזה לחלוטין.

 

האויב הגדול ביותר של ההתפתחות הוא רגע ההתרגלות לגבולות הגזרה. חקרת, הגעת: מרקסיזם, נצרות, יהדות, ציונות, קבלה, קוואנטים, ריצ'רד דוקינס, ג'יימס ג'ויס, אונרוה דה באלזאק, לארס פון טרייר, טרנטינו, הריף ראף, ברלין, תל אביב, עיצוב, מילים, גוף, אופנה, ריקוד, ליידי גאגא, פופ, ספורט, פשיזם, הומניזם, טרנס-הומניזם, ספיריטואליזם – דתות כל העולם. חקרת, הגעת, שקעת, סטגנאציה.

 

יגעת, מצאת, אל תאמין – תמשיך הלאה. תמשיך לחפש.

יגעת, מצאת, נשארת, פספסת.

 

זהו המסר של החוויה הפסיכדלית. כל הזמן להמשיך לחפש. לא לקבל שום תשובה בשום רגע כמוחלטת. כככל שחוויה מסיטה אותך יותר מתפיסת העולם שלך, ממה שחשבת שאתה יודע על העולם, ומהאופן שאתה תופס אותו באופן מורגל, כך היא פסיכדלית יותר. החוויה פסיכדלית יותר ככל שהיא מזרה את העולם עבורך. שקלובסקי והפורמליזם הרוסי דיברו על הזרה של המציאות כפונקציה של הספרות. הזרה של המציאות זה גם פונקציה של סמים.

 

אם אתה חושב שאתה יודע מה קורה,אם אתה נשאר באותו המקום וגיבשת לעצמך כבר מפה, סימן שהנפש שלך מתברגנת. זה טוב להעמיק, אבל חייבים לצאת ולחפש במקומות אחרים לחלוטין – בכל המקומות שחשבת שאף פעם לא תצא אליהם. תצא אליהם, אם לא תצא עכשיו אתה רק תפספס. אין שום דבר שלא שווה לנסות בחיים האלה. חשבת שאתה כבר יודע מה אתה אוהב. אין לך מושג את מה אתה אוהב. אתה אוהב הכל. אתם אדם גדול. אתה תאכל הכל. אתה תהיה הכל.

 

תהיה אלפים. תהיה רבבות. תהיה דורות. תהיה כל התקופות. תהיה ארט נובו. תהיה ארט-דקו. תהיה פסיכדלי. תהיה בארוקי. תהיה סימפוני. תהיה עוצי-עוצי. תהיה ברומן ותשים לב טוב טוב לפרסומות. תהיה הכל.

 

אל תכיר את הגזרה. תצא מהגזרה. תחתוך את הגזרה. אל תיתן לדברים להתקיף אותך, תתקיף אתה אותם. מה שאתה מכיר, הוא מה שכבר היית. מה שכבר היית לא שווה כבר להיות. תהיה דבר חדש. תהיה דבר אחר. תהיה דבר מפתיע. אל תהיה אתה. תהיה כל דבר אחר. תגלה כל דבר אחר. תגלה את עצמך באחר, בכל דבר אחר. תהיה כל דבר אחר. אתה תהיה הכל.

אני כותב את הפוסט הזה על נייר

את הפוסט הזה אני כותב על נייר. 20 שנה אחרי שהתחלתי לכתוב על מחשב באופן סדיר, כתיבה על נייר מרגישה כמו פעולה ארכאית, כל כך לא שגרתית שהיא לובשת פנים של פעילות חריגה, כמעט איזוטרית ופתאום אני יודע שכמה עשרות שנים מהיום עצם הפעולה הזו של כתיבה על נייר תהיה זרה ומוזרה כל כך שהיא תראה כמו מעשה מסתורי השמור לגוחנים על גווילים עתיקים.

אבל לנייר יש עכשיו יתרונות. עכשיו כשהמשקפיים שלי שבורות אני רואה את הנייר רק בקושי אבל יש לי נסיון של עשרות שנים בכתיבה על נייר בכל מצב תודעה המוכר לי: תחת המעמסות הנפשיות, החושיות והגופניות הקשות ביותר שהכרתי – תמיד המשכתי לכתוב, ובתשוקה מתגברת – כך שהמצב הנוכחי מרגיש טבעי למדי. הוא מעורר אותי!

לנייר יש פתאום יתרונות טכנולוגיים בשבילי. חוסר האמצעיות שלו מאפשר לי לתקשר איתו עכשיו בזמן שאין לי אפשרות לתקשר עם המחשב שלי. שם אני לא יכול להצמיד את העיניים למסך בזמן שאני כותב.

קריסה של טכנולוגיה אחת (משקפיים) מובילה לקריסה של מערכות טכנולוגיות נוספות כמו הקשרים למעבד התמלילים אבל לא הכתיבה ככלל. לא הכתיבה על נייר. לא יקחו ממני את הכתיבה.

אני נזכר בספר טכנומיסטיקה, שם כתבתי איפשהו על הרעיון המקלוהאני של כריתת האיברים: איברים חדשים שמופיעים, גורמים לאיברים ישנים שלנו להתנוון. אנחנו משתמשים בזכרון של הטלפון הנייד שלנו למספרים ושוכחים לזכור בעצמנו. כתבתי שם על החשיבות של שמירת קשר לאיברים הישנים. אולי כגיבוי לאברים חדשים שעשויים לקרוס. עכשיו זה קרה, ולאחר שנשללה ממני הראיה חזרתי, כמו בעולם פוסט-אפוקליפטי, לטכנולוגיה העתיקה של הנייר שמצילה אותי, שמאפשרת לי לכתוב.

בעיתונים כותבים שהנייר הולך ונעלם. האם עבור דורות העתיד הפעולה הזו של הכתיבה תראה כמו מעשה ארכאי הידוע למעטים בלבד, כמו הטווים לפני המצאת מיכון הטקסטיל המודרני?

לדיו על הנייר יש צבע מנחם. הוא נשפך על הדף כמו ידיד ותיק. האמת היא שמעולם לא הפסקתי לכתוב על נייר. כמהגר דיגיטלי מעולם לא איבדתי לחלוטין את מבטא הנייר שלי ואני גאה בכך. הבלתי אמצעיות של הנייר, היכולת לכתוב עליו בכל רגע, בכל מצב, מכל מצב תודעה – הופכת אותו לחבר הטוב ביותר.

הימים הללו שבהם אמצעים אלקטרוניים לקריאה הולכים ומתרבים מנבאים את בואם של ימים בהם הנאחזים בנייר יהפכו לרליקטים נרדפים: לא טכנולוגיים, לא מתקדמים, לא יעילים, לא אקולוגיים.

ואולי גם אני אלך לכיוון הזה.אבל כרגע אני עדיין כאן עם הנייר.  אני כותב את הפוסט הזה על נייר ויש לזה משמעות רבה בשבילי ובשביל תהליכי המחשבה והכתיבה שלי. הכתיבה על הנייר ממחישה לי את המכונה של הכתיבה. כי כאן אי אפשר לקפץ בין פסקאות ולדחוף כאן משפט ושם משפט. הטקסט הזה מלא בחצים שמפנים בין קטע לקטע ובין בין פסקה לפסקה, וכשאני מביט בהם הם מזכירים לי משהו. עד כמה הכתיבה היא מעשה טלאים – נסיונות להרכיב מקטעי מחשבות טקסט אחד שהוא ייצוג של האני.

***

בינתיים קפץ לפה בועז והדביק לי את המשקפיים.

הקלדתי את הפוסט ואני מעלה אותו למחשב.

אבל תמיד אהיה אסיר תודה לנייר האהוב שאיתי בכל מצב.

קראו לי רומנטי, נוסטלגי, סנטימנטלי.

אני אוהב להיות כל הדברים הללו – וגם יותר!

מפסיק לעשן, מתחיל לאכול

דווקא עכשיו כשהגעתי לברלין שהפכה ל”בירת החשיש של אירופה” החלטתי להפסיק לעשן. ואולי זה נכון ככה, ורק סמלי שהמקום שבו קיבלתי את ההחלטה המרגשת הזו היה באמסטרדם.

אני מפסיק לעשן מכל מיני סיבות אבל קודם כל בגלל שבאיזשהו שלב הבנתי שמערכת היחסים שלי עם קנאביס היא כבר מזה זמן מה לא מערכת יחסים טובה במיוחד. בגלל שהבנתי שהמחיר שאני משלם על השימוש שלי בסם הזה הוא גבוה יותר כרגע ממה שאני מוכן לשלם עבורו כרגע, יותר ממה שאני מקבל ממנו כרגע, ויותר מכל מכל דווקא בגלל שהכרתי לפתע בקושי שלי להפסיק את השימוש בו. זה היה דווקא אחרי שבחורף האחרון עשיתי לראשונה אחרי עשור  הפסקה ארוכה מהעישון. היה בהפסקה ההיא משהו מאוד מעצים אבל אחריה כשהחלטתי לחזור לעשן לעיתים רחוקות כדי להמשיך להנות מדי פעם מההשפעה המתוקה של הקנאביס, גיליתי כמה קשה לי להחזיק ב”לעיתים הרחוקות האלו” ולומר ‘לא’ לג’וינט שעובר לידי. היה הרבה יותר קל לא לעשן בכלל, הרבה יותר קשה להחליט שאני מעשן “לעיתים רחוקות”. וזו הייתה נקודת השבירה מבחינתי. הנקודה שהייתי חייב להביט לעצמי בעיניים ולהבין שאני מכור ושאני צריך להתחיל להתייחס לעצמי כאל מכור.

אנדרו וייל, שהוא מקור ההשראה העיקרי שלי בנוגע להתנהגות נבונה עם סמים טוען שברגע שנכנסת למערכת יחסים רעה עם סם, רוב הסיכויים שכבר לא תוכל לחזור איתו למערכת יחסים טובה. אלכוהוליסט שהתרגל לשתות כל יום יתקשה לחזור ולהפוך לשתיין חברתי. ברוב המקרים הוא יצטרך לוותר לחלוטין על הטיפה המרה אם ברצונו להפסיק להיות אלכוהוליסט.

וייל טוען שאחד מהדברים שמאפיינים מערכות יחסים רעות עם סמים הוא חוסר מודעות לכך שמה שאתה צורך הוא סם או לסוג היחסים שלך איתו. אנשים ששותים קפה, מעשנים סיגריות או גראס בלי להבין שהם משתמשים בסם (או בלי שאכפת להם) הם הצפויים ביותר לפתח מערכות יחסים בעייתיות עם החומרים הללו. הרגע שבו הבנתי שאני מכור ושאני צריך להתייחס לעצמי כמכור היה מבחינתי רגע מרגש של זיכוך והתגלות משום שבאותו הרגע שבו הסתכלתי על ההרגלים שלי במערומיהם ויכולתי לראות את הפגמים בעצמי היה גם הרגע שבו קיבלתי מתנה עצומה שהייתה האפשרות להשתנות. זה היה אותו הרגע שהבנתי שאם אני רוצה להיות האדם שאני רוצה להיות, אותו אדם שאני רואה את עצמי כמותו בחזוני ושאני יודע שאני יכול להיות,  אני צריך להרפות מהחומר הזה. הרגע הזה שבו הבנתי את כל חטאי ארוכי השנים, שבו ראיתי באופן מפוכח את האופן שבו השתמשתי בסם הזה כדי לברוח מעצמי ולא כדי להרחיב את עצמי. באותו הרגע הרגשתי את התקווה וידעתי שעכשיו כשארפה מהעישון אזכה למטר של מתנות.

הפרידה מהקנאביס הייתה מרגשת ומלאה בתחושת התעלות, דווקא משום שבשום שלב בפרידה שלי ממנו, שהייתה פרידה מאוד טקסית, ארוכה ומשמעותית, לא כעסתי עליו ולא ראיתי בו חלילה חומר שטני כפי שמציגים אותו חלק ממתנגדיו הדמגוגים. כלל לא. נפרדתי מאמא קנאביס מתוך תחושה עמוקה שהיא יישות קדושה בעלת כוחות מרפאים רבים, אבל מתוך הכרה בכך שעשיתי בה שימוש לרעה, ולכן היא אסורה לי. ואין בכך כדי לערער על זכותם של אחרים לעשות שימוש בצמח הקדושה הזה. יש אנשים שעושים בו שימוש מקודש ומופלא ויש רבים אחרים שגם להם כדאי להביט במראה. כל אחד יעשה את החשבון שלו עם עצמו.

***

אז אני מפסיק לעשן קנאביס, אבל זה לא אומר שאני לא בהכרח נפרד ממנו לחלוטין. אנדרו וייל מתייחס במקומות רבים לכך שהאופן שבו אנחנו מציגים סם לתוך מערכת העצבים שלנו משנה באופן רדיקלי את ההשפעה שלו. למעשה אותו החומר יכול ליצור אפקטים שונים לחלוטין כשמכניסים אותו לגוף בצורה שונה. כך לדוגמה אוכלי החשיש האירופאים של המאה ה-19 כמו בודלייר, תיאופיל גוטיה, אלכסנדר דיומה, ז’אק ג’וזף מורו ושאר חברי מועדון החשישאים הפריסאי דיווחו בכתביהם על החשיש על השפעות שונות כמעט לחלוטין מאלו המוכרות למעשן החשיש הממוצע של ימינו. אצלם החשיש היה פתח לעולם של חלומות, הזיות ועולמות רחוקים שרוב המעשנים בני ימינו לא היו מאמינים שהחשיש מסוגל להוביל אליהם.

וזה מוביל אותי לנקודה נוספת חשובה ועקרונית בעיני בנוגע לאופן שבו אנחנו בוחרים להכניס סמים לגוף שלנו. אחד החוקים הבסיסיים של הפסיכופרמקולוגיה גורס שככל שאנחנו מציגים למערכת העצבים שלנו סם באופן מהיר ומרוכז יותר כך הוא הופך חזק יותר וממכר יותר. הסנפה, עישון והזרקה הן הדרכים המהירות ביותר להכניס חומר לגוף שלנו. כאשר אנחנו משתמשים בסם באופנים אלו אנחנו עוקפים את מערכת העיכול של הגוף שתפקידה לסנן חלק מהרעלים המצויים בחומר והופכת את חלוקת הסם בגוף להדרגתית יותר. באופן כזה הוא גם הופך לממכר בהרבה.

הסיפור של המאה העשרים (שהוא במידה רבה הסיפור של הרפואה המערבית, המבקשת תמיד לבודד חומר אחד פעיל ולהשמיט את כל שאר החומרים שמתלווים אליו בצמחים שבהם הוא נמצא במקור) הוא סיפור של הפיכת צריכת הסמים למרוכזת והרסנית יותר. האינדיאנים במרכז אמריקה אכלו אלפי שנה עלי הקוקה באופן קהילתי ששיפר את ביצועיהם בציד, במסעות ובמגוון פעילויות – מבלי להתמכר או לסבול מהשפעות שליליות.  הבידוד והסינתוז של היסוד הפעיל בעלי הקוקה, הקוקאין, בסוף המאה ה-19 הובילו להופעת סם הקוקאין המזוקק והפיכתו לסף מוסנף, פופולרי והיפר-ממכר בתוך החברה המערבית. באופן דומה גם השפעותיו השליליות של האופיום הוגברו פי כמה ברגע שהחומר הפעיל בו בודד וזוקק והוביל ליצירת ההירואין, עוד סם מערבי מזוקק והיפר-ממכר.

זה במובנים רבים גם מה שקרה לקנאביס בהבדל הקטן ששאיפת קנאביס היא מנהג עתיק יומין (אפילו בעולם העתיק שלא ידע על העישון מכיוון שזה התגלה למערב רק לאחר גילוי אמריקה [חלוצי העולם החדש כינו בהתחלה את המנהג הילידי הזה – ‘לשתות אוויר’] נהגו לשאוף קנאביס. היוונים נהגו להכין אוהלים אטומים להבעיר בתוכם קנאביס עד שהתמלאו בעשן ולשאוף ממנו עמוקות). ובכל זאת ההינדואיסטים, הבודהיסטים והסופים כולם אכלו קנאביס כשהשתמשו בו כצמח קדוש בטקסים הדתיים שלהם. אני מאמין שאחד הדברים הכי מסוכנים שאנחנו עושים עם הקנאביס זה לעשן אותו ושהדבר הזה נכון במיוחד כאשר אנחנו מעשנים אותו יחד עם טבק, שהיא צורת העישון המוכרת לרוב המעשנים בישראל. זו צורה מאוד נוחה ונעימה וכיפית אבל זו גם סיבה שנוח כל כך לפתח כך הרגלים התמכרותיים כלפיו.

אני מאמין שאכילה עשויה להיות פתרון טוב יותר לא רק משום שיש פחות סיכוי שתעבור לידך במסיבה עוגיה לעומת ג’וינט אלא משום שהאפקט שלה הוא לא מהיר ומיידי כל כך. משום כך היא לא מייצרת את הקיק הזה שגורם למעשן לחשוק בו. היא מייצרת הפרדה בין האפקט של הקיק (העקרוני לאפקט ההתמכרותי) לבין האפקט של הסם עצמו ומקלה על האדם לחשוב בצורה מושכלת על השימוש שלו בסם. אני מאמין שבשימוש כזה הסיכוי להתדרדר כנגד רצונך לשימוש תכוף בקנאביס יורד משמעותית.

כשאוכלים קנאביס באופן כזה האיכויות הפסיכדליות שלו הופכות בולטות הרבה יותר. החוויה הופכת להיות חוויה מרובת שעות שמתחילה כשעה או שעה ומחצה לאחר האכילה וחודרת לתוך הגוף באיטיות מרגשת. החוויה יכולה להיות קלילה ונעימה בהרבה. ומעבר לכך, כשהחוויה הקנאביסית הופכת להיות פסיכדלית באמת היא גם הופכת להיות, כמו במקרה של הסמים הפסיכדליים האחרים, לחוויה בלתי ממכרת. חוויה שנדרשים אליה לא בדרך אגב אלא רק מתוך מחשבה ותכנון מוקדם.

***

יום אחרי שקיבלתי את ההחלטה הזו, לפני כשבועיים, פגשתי את אד, ישיש הולנדי שהיה הדבר הכי קרוב לזקן שבט פסיכדלי שיכולתי להעלות על דעתי. אד שהיה לבוש בחולצות פסיכדליות ושפניו עטויות הזקן הלבן מקנות לו מראה של חכם סיני, טייל בעולם במשך עשרות שנים וניסה כל דבר אפשרי. הוא סיפר לי שהוא כבר שנים לא מעשן אלא רק אוכל עוגיות של קנאביס אורגני בגידול עצמי.

הפגישה הפתאומית הזו עם אד, יום אחרי ההחלטה הייתה מבחינתי מעין דרישת שלום מהארכיטקט היקומי. שלום אדם ישן. הלו עולם חדש. נפרדים מצורת קיום אחת ועוברים לצורה חדשה. שלום אמסטרדם, הלו ברלין.

רשימת פרידה (זמנית)

זה הפוסט הראשון שאני כותב מאז שטכנומיסטיקה נחטף על ידי ההאקר התורכי Cilginkurt שביקש במחיקת הבלוג שלי ושלושה אתרים נוספים שלי (בלוג הוידאו הפסיכדלי המשתקם, האתר של מפלגת הגאולה ואתר הספר טכנומיסטיקה שעדיין לא שוקמו) למחות על אירועי המשט לעזה.

פרסמתי כאן לפני רגע את הפוסט שכתבתי באותו היום, כשהייתי נעול מחוץ לבלוג שלי, ממעמקי הדכאון הקשה שהייתי מצוי בו בשעות ההן כשחששתי שהבלוגים נמחקו לעד. היו כמה שעות שחשתי ערעור עמוק בשורשי קיומי, ואם מדברים על מקלוהן וכריתת איברים באמת חשתי כאילו חיסול הבלוג היה הטלת מום  בישותי.

באותן השעות חשבתי באמת ובתמים שאולי הגיע הזמן לעזוב את האינטרנט אחת ולתמיד, לפחות לכמה שנים. אני לא יודע כמה היה בזה רצינות אבל היה משהו משחרר בתחושה ההיא, במחשבה ההיא של לתת גט כריתות לרשת. לעזוב את הרשת היה כמו לעזוב את העולם. למחוק את הקיום האינטרנטי שלך בתגובה לאכזבה זה קצת כמו להתאבד אחרי שהעולם אכזב אותך. כי הקיום ברשת הוא סוג של יקום והעזיבה שלו היא התאבדות. אבל ברשת קל לקום לתחיה. אחרי שרצחו אותי, עשו לי ריסטור. המחשבות על מחיקה עצמית נדחו לזמן אחר, אם בכלל.

עכשיו אני עוזב, אבל לא את האינטרנט. היום בלילה אני יוצא לגרמניה, לסיבוב שני. שבע שנים אחרי שעזבתי אותה (חייתי שנתיים וחצי בקלן בשנים 2001-2003) אני יוצא להעביר את הקיץ בברלין ולהמשיך משם למסע לגילוי מחודש של עצמי, תוך כדי שאני עובד על הספר השני שלי.

הימים החמים כל כך האלה הם זמן טוב לעזוב. אני מבטיח לעדכן, אבל לא יודע מתי. אבל אני חושב שבמעבר של הבלוג מפורמט מחייב של פוסט בשבוע לפורמט ארעי יותר שתלוי בזמן הפנימי יש משהו מרענן בעידן הגלובלי המיידי והמתוקתק הזה שבו חייבים לעדכן ולהתעדכן כל הזמן, כי שכל הזמן מעודכנים אין זמן לתהליך עומק מענין באמת להתרחש ולהפתיע.

אני לא יודע מה יהיה, אבל יש לי תחושה שיהיה מענין.

מחשבות קודרות, קודרות מאוד על האינטרנט, על הקיום היהודי, על ישראל ועל גלעד ארדן (פוסט שנכתב אופליין ב-14/6/2010 אחרי שהאקר טורקי הפיל לי את האתר)

 

1. פרצו לי לבלוג

פרצו לי לבלוג. ומחקו לי אותו. מחקו לי למעשה ארבעה בלוגים. הבלוג של טכנומיסטיקה. הבלוג של הוידאו הפסיכדלי היומי. האתר של הספר טכנומיסטיקה. והאתר של מפלגת הגאולה.

האקר תורכי בשם Cilginkurt מחק לי את כל הפוסטים והשאיר במקומם את הכתובת: “Fuck Your Israel” ו- “WE WILL FUCK ALL ISRAEL PEOPLES.”. את הבלוג הוא החליף בתמונה של ספינה עם דגל פלסטין.

קשה לי לתאר איך זה מרגיש. אני מרגיש מחולל. אני מרגיש חוסר בטחון בזהות האינטרנטית שלי. בקיום האינטרנטי שלי. זה גורם לי לרצות לעזוב את האינטרנט לחלוטין. כי אם מחקו לי ככה את הבלוגים שלי ברגע אחד, את הבית שלי שבניתי במשך שנים. טוב נו, אני משער שאני קצת מרגיש מה שמרגישים אנשים שהורסים להם את הבית. ואז אתה שואל את עצמך מה הטעם בלבנות עוד בית אם יכולים לבוא ולמחוק לך אותו ביום אחד?

 2. אני מפחד מהאינטרנט

חשבתי בימים האחרונים על חרדת האייפון שלי. על החרדה שלי מהרגע שהאינטרנט יהיה לידי כל הזמן. על החרדה שלי מעתיד שבו האינטרנט כל הזמן לצידי. אני נוסע להודו בגלל שאני רוצה להיות בלי אינטרנט. במקום שהוא לא סביבי, כי כל מקום שיש לי בו מגע עם הרשת הופך להיות נגוע. האינטרנט מפרק לי את המציאות כל הזמן. וכל מקום שהוא חודר לתוכו מאבד מהממשות שלו. בהתחלה הלכתי לטבע כדי להיות בלי אינטרנט והתפעלתי מהקיום בטבע. עכשיו אני מבין שכל רגע, גם כמה שעות בעיר, שבהם אני לא ליד אינטרנט. הוא רגע של חירות. אני חש כמו אסיר של האינטרנט. אסיר של מלבנים זוהרים. כל רגע שאני מצליח להשתחרר מהמלבנים הללו שמוצבים לי מול הפרצוף ופשוט להיות עם אנשים או עם העולם החיצוני מרגיש לי כמו רגע של חופש, כמו אסיר בחופשה.

אני מבין שהאינטרנט בסיסי בעיני עוד יותר מחשמל. הוא מבטא מצב קיומי שונה לחלוטין. השהות במקום שיש בו אינטרנט זמין שונה לחלוטין מהשהות במקום שאין בו אינטרנט זמין. כל מקום שאין בו אינטרנט הופך להיות מקום של חופש, מקום מחוץ לגריד שאנחנו בונים לעצמנו.

 השכבה הראשונה של הציביליזציה, של הווירטואליות, של הריחוק מהממשות הייתה העיר. כל עליה אספלטית שמרגישים אותה בשרירי הרגליים כשמדוושים באופניים הייתה פעם גבעה. זו השכבה הראשונה של מסנן המציאות, של הניתוק מהעולם.

 האינטרנט הוא השכבה השניה. הוא כל כך מנותק מהממשות שהוא גורם לעיר לחוש ממשית, לחוש כמו טבע, לעומת ההיפר-וירטואליות האלקטרונית.

 אנחנו בני האדם הקמנו לנו בית כלא דיגיטלי. אני האסיר.

 3. האינטרנט הולך להשתלט עלינו

דמיינו לעצמכם אתר שמערב את פייסבוק ואת זאפ. אתר שבו כל אדם ואדם בעולם מקבל משובים: איך הוא בתור חבר, בנאדם, בן זוג, זיון, שותף לעסקים. דמיינו לעצמכם שכל פעם שאתם פוגשים אדם ברחוב המשקפיים הדיגיטליות שלכם מזהות מי הוא, ומוסרות לכם מיד את כל הפרטים האלו עליו. האם אפשר לסמוך עליו? האם לדעת אחרים הוא מעניין או משעמם? האם שווה להכנס איתו למיטה?

 אח קטן פי 7 מיליארד.

 כמו שיטת הנקודות,  שיטת המשטור האולטימטיבי הזו יכולה לגרום לנו לנסות להיות טובים יותר: לרמות פחות, להיות ישרים יותר, להתאמץ יותר לספק את בני הזוג שלנו.

 כמו שיטת הנקודות גם השיטה האלקטרונית הזו יכולה להיות מסמר נוסף בארון הקבורה של הספונטניות והחופש שאנחנו עדין משמרים מהתקופה שהיינו קופים חסרי תעודת זהות בערבות של אפריקה.

 4. הגורל היהודי מכה שנית

בשבועות האחרון טבלתי בחמש בבוקר במעיין ונטהרתי באחת. מכת הקור שהגוף של ספג פתחה לי את נקבוביות הגוף והנשמה. הרבה פעמים כשמשהו יושב עלינו חזק. ממש חזק. אנחנו נדרשים לבצע פעולה מאוד דרסטית ולפעמים קשה על מנת להטהר. אנחנו אוכלים קקטוס ונמצאים בהזיות כל הלילה אבל חוזרים לעולם שלמים למחרת בבוקר. נכנסים לסווט-לודג' ומזיעים במשך שעות ארוכות בטמפרטורות של תנור. צמים ימים ארוכים. הולכים לסדנת ויפאסאנה. העניין חשוב בהיטהרות דרך סיגופים הוא הרעיון שצריך טלטול אמיתי  למערכת (ואולי אפילו פחות חשוב איזה טלטול בדיוק) על מנת לשחרר אותה ממה שהיה עד עכשיו.

 גם עמים חווים את אותו הדבר. גרמניה שאחרי מלחמת העולם הראשונה הייתה זקוקה למלחמת עולם ולזוועות שבלתי יאומנו כדי להרפא מהמשבר שאליו נקלעה ולהיוולד מחדש. אני שואל את עצמי מה ישראל צריכה.

 כל פעם שאני קורא על גרמניה של שנות העשרים: על התחזקות הקבוצות הקיצוניות, על המדינה שחותרת תחת עצמה על ידי טיפוח מתמיד של ימין קיצוני, אני מתחיל לחשוב על ישראל. ישראל של שנות האלפיים מזכירה לי את גרמניה של שנות העשרים. 2010 מרגישה לפעמים כמו 1930.

 יותר ויותר אנשים מדברים איתי על גורל יהודי. אני צריך לדעת. כתבתי על זה את הספר שלי שלא פורסם "אנטי-גיבורים". אנשים מדברים על התחושה הזו, של: היי, גם סבתא שלי חיה את החיים שלה ולא האמינה שיום אחד תהיה פליטה. פתאום גם אנשים שגדלו בארץ מתחילים גם כן לחשוב על פליטות. שנות השלושים כל הזמן עומדות באוויר בתל אביב 2010.

 בעוד שבוע אני חוזר לגרמניה לסיבוב שני, 7 שנים אחרי שעזבתי אותה. בלי לדעת למה, ארזתי איתי סידור תפילה לתיק. מאז שהתגרשתי מרעייתי לשעבר היקרה שהייתה חוזרת בתשובה, היהדות הייתה משהו שנתתי לו גט כריתות. נדמה לי שעכשיו באירופה גם היהדות תקבל אצלי סוג של סיבוב שני.

  5. גלעד ארדן הוא החיה 666 של בורגנות קץ הימים

בזמנים כאלה מגיעים אנשים כמו גלעד ארדן, אדם שאני מכנה אותו "מעקר מציאות". כתבתי בעבר פוסט שקראו לו "בטיחותיזציה"  שעסק במגמה הכללית של החברה המודרנית לנסות להקטין סיכונים ועל ידי כך לעקר את הספונטניות של הקיום ולהפוך אותם לעיסה מונוטונית. המגמה קיבלה בתקופה האחרונה חיזוק משמעותי עם קבוצת ח"כים שחברי אורי בן עזרא מכנה אותה השמרנות החדשה. בן עזרא מאפיין את הח"כים האלה כליכודניקים, צעירים, חילונים, מהאגף הימני, בעלי תספורת קוצים (בדר"כ), שמבקשים לדאוג לאינטרסים של המעמד הבינוני המהוגן. על הקבוצה המדוברת נמנים לדבריו ח"כים כמו אופיר אקוניס, גדעון סער, דני דנון, כרמל שאמה, יריב לווין וכמובן, גלעד ארדן, הסופרנני האולטימטיבי. מגוון החוקים שלהם כולל את חוק קסדות האופניים (שבוטל בינתיים, למיטב ידיעתי) את החוקים כנגד רעש בלילה, השמעת מוזיקה בקול רם, נגד שתיה ברחוב, עישון במקומות בילוי ויחסי מין בין קטינים.

 העובדה שבזמן שמדינת היהודים נקרעת לגזרים וקורסת בתוך ים של פנאטיות וגזענות קמה קבוצת מחוקקים ששמה על ראש סדר יומה לדאוג לכך שאיש לא יעשה רעש בין שתיים לרבע ושילדים בגיל 15 לא יוכלו לקיים יחסי מין אחד עם השני, מעוררת בי עוד קבוצה של מחשבות נוגות על דרגת ההכחשה העצמית שהגענו אליה.

אמנות הסטטוס: או, מה אם לאנדי וורהול היה חשבון בפייסבוק?

מה היה קורה אם אנדי וורהול היה פותח חשבון בפייסבוק?

סביר להניח שהוא היה הופך את הפייסבוק שלו ליצירת אמנות והופך לאמן פייסבוק. גם ככה המכתמים שוורהול מייצר, שמקובצים בחלקם בספר מעורר ההשראה "מא' לב' ובחזרה: הפילוסופיה של אנדי וורהול" מתאימים כל כך לסטטוסים של פייסבוק, שאתה מצטער שלא אתה כתבת אותם בתור סטטוס.

מה אם אוסקר ויילד היה פותח חשבון בפייסבוק?

אני חושב שהייתה בידינו כמות ציטוטים שנונים כפולה ומכופלת של אוסקר ויילד. אולי אם היה בידיו המדיום הזה, המושלם עבור רוחו השנונה, הוא היה מוותר על הטרחה שבכתיבת מחזות ארכניים, מתמסר לאמנות הסטטוס והופך גם הוא לאמן פייסבוק.

מה זה אמן פייסבוק?

בתוך צרכן פייסבוק, ויצרן פייסבוק לעת מצוא יש לי כל מיני דעות סותרות בנושא. אני מסתכל על האנשים שמתעדכנים לי בתדירות הגבוהה ביותר ניוזפיד, שזוכים להכי הרבה הכרה בפעילות הפייסבוק שלהם ושואל את עצמי מה הופך אדם למוקד חברתי פייסבוקי?

אין ספק שהכישורים הדרושים לכך דומים במידה לא מעטה לכישורים הדרושים כדי להיות מסמר המסיבה, או אמן רשתות חברתיות בעולם האופליין, אבל אין ספק גם שהכישורים הללו גם שונים במידה רבה.

כשאני יושב עם ארד אקיקוס שוב על בירה בשעת לילה מאוחרת אני שואל אותו את השאלה הזאת. ארד הוא הבנאדם שמבין הכי טוב מדיה חברתית שאני מכיר. לפעמים כשהוא מדבר עליה הוא מזכיר לי סוג של נביא. הוא צולל לתוך המדיה החברתית כמו שכל מיני פסיכונאוטים צוללים לתוך מסעות תודעה. הוא קורא גרפים חברתיים באופן שממזג את האופן שמתמטיקאי קורא משוואה, היסטוריון קורא רצף אירועים ומשורר קורא שיר. כשארד מדבר על המדיה החברתית כמשהו שיביא את הגאולה, דקה אחר כך כמכונת האגו האולטימטיבית ודקה אחרי זה כמשהו שכבר מתחיל לחרפן אותו סופית אני חושב לעצמי שארד הוא עידו הרטוגזון האמיתי.*

לדעת ארד האנשים שהפרופילים החברתיים שלהם פופולריים במיוחד בפייסבוק ובעיקר בטוויטר (בדרך כלל הוא לא עוסק פלטפורמות ארכאיות מסוגה של פייסבוק) הם אנשים שקולטים את הרגע, שמרגישים את הקהילה, שחשים את מה שקורה עכשיו ויודעים באינטואיציה מה זה אומר ואיך להגיב על זה. הם סוג של מיסטיקנים וירטואלים, קצת כמו קולין לייני ב-Idoru של ויליאם גיבסון.

אני לא חושב שאנדי וורהול היה כזה כי אנדי וורהול כתב: "אני אוהב להיות הדבר הנכון במקום הלא נכון והדבר הלא נכון במקום הנכון" (מא' לב' ובחזרה, עמ' 185). מצד שני המשפט הזה של וורהול היה יכול להיות יופי של סטטוס בפייסבוק. ואולי לדעת להיות הדבר הנכון במקום הלא נכון זה בעצם בדיוק מה שפייסבוק דורש מאיתנו אם אנחנו רוצים להיות אמני סטטוס אמיתיים.

אני יודע שאני סוג של אוטיסט פייסבוק. אני מרגיש אשמה על זה שאני תמיד פולט דברים על ה-Wall שלי ובורח מהאתר במקום לשבת ולהקשיב למה שלאחרים יש לומר, בערך כמו שאני מרגיש אשמה אחרי שביליתי שעות במסיבה ואני קולט שביליתי את השעות האחרונות בלהג בלתי נפסק לחצי מהנוכחים אבל אני עדיין לא זוכר את השם של אפילו אדם חדש אחד שהכרתי. (טוב אני קצת מגזים. אני לא עד כדי כך בלתי נסבל).

אז אולי יש כל מיני סוגים של אמני פייסבוק?

אנדי וורהול האמין בחללים ריקים ואמר ש"בגלל שאני עדיין עושה איזושהי אמנות אני ממשיך לייצר זבל שאנשים שמים בחללים שלהם, שבעצם לאמונתי, צריכים להיות ריקים: כלומר, אני עוזר לאנשים לבזבז את החלל שלהם, במקום לעזור להם במה שאני באמת רוצה: לרוקן את החלל שלהם" (166). הוא התעסק באופנים השונים שאנשים שונים משתלטים על חלל ואמר ש"בני אדם הם היצורים היחידים שמשתלטים על יותר חלל מזה שהם תופסים בפועל, כי בעזרת המדיה אתה יכול לשבת בחיבוק ידיים ועדיין לתפוס חלל בתקליטים, בסרטים, או גם, אחד על אחד, בטלפון, או אחד על רבים בטלוויזיה." (169). הוא הקדיש מחשבה מיוחדת לכוכב הטלוויזיה כי לדעתו אף אחד, מפורסם ככל שיהיה, לא מרגיש מוזר כמו כוכב הטלוויזיה "מי שיודע שהוא בטלוויזיה של כולם באופן קבוע. קטן ככל שיהיה, יש לו יותר חלל משאפשר לרצות, שם בקופסת הטלוויזיה." (170).

אני חושב שאנדי וורהול היה אוהב את פייסבוק כי היא מאפשרת לכולנו לתפוס יותר חלל משאפשר לרצות. כשפגשתי אתמול בלילה החמים והמאושר את ג' שדיברה איתי על ציטוט האנדי וורהול ששמתי שלשום בסטטוס שלי, ובו זמנית סיפרה לי על איך זה קשור לוידאו שא' השאיר לה על ה-Wall נפל לי סוף סוף האסימון:

כן, זו המדיה המופלאה ביותר אי פעם! כן, היא הופכת את כולנו לאמנים ואוצרים ומבצעת את הדמוקרטיזציה הגדולה ביותר שהאמנות זכתה לה אי פעם! כן, היא מאפשרת לנו לחלוק תודעה בכל רגע ושניה בעזרת ציטוטים, קליפים, שירים, אירועים, קבוצות ועוד! וכן, היא מעודדת אותנו לוותר על הפרטיות שלנו, כי זה בדיוק המקום שאליו אנחנו הולכים בעידן נקודת האומגה של התכנסות התודעות לתודעת על אחת! אובדן הפרטיות הזה יכול להיות כואב, מביש, מביך ואף מכעיס – אף אחד לא אמר שהתגבשות האנושות לגוף תודעה קולקטיבי תהיה רק כיף. אבל פייסבוק בהחלט הופכת אותה ליותר כיף. כיף מייגע, תזזיתי, מלא הבלות רוח וקוסמי לחלוטין.

אני שואל את עצמי מה דה שארדן  היה חושב על זה. הוא היה אמנם נביא אינטרגלאקטי שהקדיש עצמו לפיתוח הראיה הקוסמית שלו, אבל אני בטוח שהוא לא צפה את זה שהתהליכים המיסטיים רבי המשמעות והרי הגורל שבהם עסק בכתיבתו יתממשו דרך אתר אינטרנט מטופש כמו פייסבוק. אני חושב שיש בשילוב הזה אירוניה מופלאה שמלמדת אותנו שוב על הניגודים הגלומים בגופה של האלוהות, על האופן שבו היא אוהבת לתקוע סיכות בכל מיני אנשי דת נפוחים (לא דה שארדן, דווקא) שחושבים שהיא עניין רציני לחלוטין ולהתגלם דווקא בגופם של כל מיני ארד אקיקוסים כאלה שהופכים לנביאים של העידן.

מעניין איך היה נראה החשבון של דה שארדן בפייסבוק!

הו אלוהים!

 

וזר לינקים תודעתיים לשבת

1. ביום ראשון הקרוב אני ארצה בכנס של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים על דה שארדן, נקודת האומגה והאינטרנט. שעה 11:15 במוזיאון המדע בירושלים.

2. במגזין חיים אחרים התפרסם איתי החודש ראיון נרחב שכתבה נגה עמית.

 

 

3. בגיימר פרסם אלעד קפלן שאלות ותשובות איתי על משחקי מחשב. כמובן שהייתי האיש הנכון במקום הלא נכון, או האיש הלא נכון במקום הנכון. בכל מקרה הגיימרים התפלצו ממני לחלוטין והשתלחו בי בטוקבקים. אחד מהם קרא לי "היפי מוזר" ועשה אותי מאושר.

4. דרור פויר ואיל גבע החמודים עשו בגל"צ בשבועות תוכנית משעשעת במיוחד על וויקיפדיה ומשמעות החיים וראיינו אותי בנושא בתחילת התוכנית. אפשר לשמוע כאן, החל מדקה 4:50 ואם כבר נכנסתם שווה ממש להקשיב למערכון הנהדר של החמישיה הקאמרית שהשניים משמיעים בדקה 10:15.

5. שבוע הבא ביום רביעי בשעה 12:00 אני ארצה על טכנולוגיה וריבוי בקורס של איל דותן באוניברסיטת תל אביב. אני לא בטוח אם השיעור פתוח, אבל מי שרוצה יכול לנסות להתפלח.

6. חובבי חתולים ופסיכדליה? ללחוץ כאן

7. החיים יפים! שימו לב לכך! התחילו בסופ"ש הקרוב!

* הכנסתי את ההערה הזו כדי להשחיל פה עוד הערת שוליים משעשעת. טימותי לירי ידוע בכך שהציג פעם את טרנס מקנה כ"טימותי לירי האמיתי". וטרנס מקנה מספר בהרצאה מ-1992 על חבר פסיכונאוט שלו שלטענתו הוא טרנס מקנה האמיתי. מכאן יוצא שיתכן מאוד שטימותי לירי האמיתי חי למעשה עדיין וזה גורם לי לרצות לצאת לחפשו ולראות מי ה"אני האמיתי" שלו, כי אני חושב שמצאנו את הדרך האולטימטיבית לשמור על רוחו של טימותי לירי בחיים.

מצור החשיש של אביב 2010 – דו"ח מצב

חתיכת החשיש שנתפסה בביתה של עדי אשכנזי הייתה על פי כל הסימנים חתיכת החשיש האחרונה שנראתה באיזור המרכז. אני שואל את עצמי מה הקשר בין התקרית שהתרחשה בביתה של אשכנזי לבין בצורת החשיש הקשה שישראל שרויה בה בימים אלו. האם יתכן שלאשכנזי היה את מספר הטלפון של הסופר-דילר שארגן את כל עיסקי הסמים הקלים במדינת ישראל. האם אשכנזי הפילה את רשתות הסמים הישראליות-לבנוניות-מצריות בתמורה לעונה חדשה של תוכנית הבידור שלה.

אחרי שנרגעים מהפאניקה, יש משהו משעשע במשבר החשיש שעובר על מדינת תל אביב באביב 2010. אנשים שלא הצליחו להמנע מלעשן יותר מיומיים רצוף פתאום נראים שומרים על מצב סחי כבר שבועות ארוכים. זרם הטלפונים שנע בין כל קצוות העיר בשאלה האם מישהו מכיר מישהו שמכיר מישהו שיש לו הפך לזרזיף מיובש לאחר שהריזום העירוני יצר קשר עם כל קצוותיו והגיע למסקנה שלאף אחד אין.

עיר בגמילה. אין ברירה אלא להגמל. וממשלת ישראל בהחלט מקילה על ההחלטה. ישראל למעשה הפכה לסוג של מחנה גמילה המוני בכפיה למכורים לחשיש. וזה משפיע על כולם. אנשים נראים אחרת. העיניים שלהם נראות אחרת. הם הולכים לישון בשעות אחרות משהיו הולכים לישון אם הייתה להם אצבע חשיש בבית, יוצאים לבלות במקומות אחרים משהיו יוצאים אליהם אם הייתה להם אצבע חשיש בבית, מדברים על נושאים אחרים משהיו מדברים עליהם אם הייתה להם אצבע חשיש בבית. מסתובבים עם אנשים אחרים משהיו מסתובבים איתם אם למישהו הייתה אצבע חשיש בבית. אנשים זזים שונה, מדברים שונה, חושבים שונה, מרגישים שונה.

גבולות ההשפעה של מצור החשיש על מדינות ישראל ותל אביב חורגים מעניין של סצינת הסמים (שחופפת לבערך חצי עיר ורבע מדינה). מדובר כאן במשהו רציני בהרבה. אם החשיש היה סוג של אינפוזיה השראתית לרבים מאומני העיר, הרי כעת היוצרים נאלצים להתמודד עם מציאות חדשה ולחשוב על המשך דרכם כיוצרים במדינה סחית ואולי אפילו להרהר בירידה מהארץ או לפחות בגיחה לאירופה או לסיני בנסיון לפרוץ את גבולות המצור. בשביל כל מיני צרכני סמים המצור הנוכחי מזכיר את המצב בירושלים של מאי 1948, והם שואלים את עצמם מהיכן תבקיע לה דרך בורמה? לעומת זאת, מהצד החיובי, מצור החשיש של אביב 2010 גורם לאנשים שבמשך שנים העדיפו לקחת בבוקר ג'וינט ליד מאשר לקחת את עצמם בידיים להתעורר לבוקר חדש ולהתעמת עם המציאות של חייהם. חלקם מבינים פתאום שהם בכלל לא צריכים את החשיש. חלקם מבינים שבעצם מצבם טוב הרבה יותר בלי חשיש.

בקיצור, דברים משתנים. פתאום אביב 2010 הופך לעת של הכרעה: לאלו שצריכים להפסיק לעשן, לאלו שכבר מזמן היו צריכים לעזוב את הארץ, לאלו שאף פעם לא הבינו לאשורה את הסימביוזה בין החומרים שהם צורכים לאמנות/מערכות היחסים/השפיות הנפשית שלהם.

יש משהו פיוטי באביב 2010. תחושה של דברים משתנים ומתהווים להם בצורות חדשות. תל אביב משתנה. ישראל משתנה. אנשים סביבי משתנים. זוהי עת היסטורית, אני גאה לחיות בה. אני שוכב לי במיטה, בוהה בתקרה ותוהה לעצמי מי נושא בהחלטה? אני תוהה אם שוב ידו של גלעד ארדן מעורבת בדבר או שמא מדובר בתגובת נגד מצרית על המצור הישראלי על עזה? אני שואל את עצמי: מעניין אם לעדי אשכנזי יש משהו לעשן?

המשיכה לאפלה: על הבנאליות של הרוע בתרבות העכשווית

לא מזמן, לאחר מופע מחול בסוזן דלל, התקיים במקום סשן קצר של שאלות ותשובות ואחד הצופים העלה קושיה מעניינת. "כל הופעות המחול שאני רואה לאחרונה נוגעות בצדדים אפלים כמו אלימות, ואובססיה. מה הסיבה לכך? האם בתקופה כמו שלנו אי אפשר ליצור יצירות שלא יעסקו ברוע מפני שהן יחטאו לאמת? האם רק דברים שמתעסקים בצד האפל הם רלבנטים היום ויכולים להיות עמוקים באמת?"

בשבועות שלאחר מכן קיבלתי תזכורות חוזרות ונשנות למידה שהרוע מעסיק יוצרים בני זמננו. טקסט שהתגלגל אלי שעסק ברוע ביצירתה של יסמין גודר. חוברת של תערוכה בשם "רע מנעוריו" שעוסקת ברוע הבסיסי שטבוע לכאורה במין האנושי. ביקורות שמהללות את "סרט לבן" של הנקה כחקירה לתוך מהות הרוע האנושי.

חלף העידן שבו יכולת לצפות בבטחה לבואו של ההפי-אנד בסרט הוליוודי. מ"רקוויאם לחלום", דרך "ארץ קשוחה", "זה יגמר בדם" ו"האביר האפל" – העיסוק ברוע ובאפל כבר חדל מזמן להיות נחלתם של אינטלקטואלים מדוכאים והפך להיות קו מאפיין של רבות מהיצירות הדומיננטיות של העידן שלנו. כמעט תג איכות. לפעמים נדמה שחלקים גדלים והולכים בחברה מאמינים שרק דברים אפלים יכולים להיות בעלי משמעות או עומק. כאילו לצאת בהצהרה חיובית או אופטימית זה סוג של אקט בזוי הראוי לדילטנטים בלבד.

***

סרטי קניבלים. אני כבר לא בקטע, אבל אחלה פסקול.

"איך אתה לא בא לראות את אנטי-כרייסט? אתה באמת מתכוון להחמיץ סרט חדש של לארס פון-טרייר?". א' מסרב להאמין לי כשאני אומר לו שכן, יש נסיבות שבהן אני מוכן לסרב גם לסרט חדש של לארס פון טרייר. ולא, לא בא לי לראות דגדגנים נכרתים על המסך. אני מנסה להסביר לו שאחד הלקחים החשובים ביותר של החוויה הפסיכדלית (ולא רק שלה, כמובן) זה תשומת לב מאוד מדוקדקת לרשמים שנכנסים לתוך התודעה שלך. אחר כך הוא חוזר מייבב מבית הקולנוע: "צדקת, זה ממש לא מה שאתה צריך עכשיו בחיים שלך."

אבל הוא ראה קולנוע עכשווי ואילו אני נותרתי בבורותי. אפילו את הסרט האחרון של הנקה לא ראיתי. אותו, בניגוד לאנטי כרייסט אני לא מחרים. אבל למרות המחויבות שלי להתעדכן בעולם הקולנוע, אני לא מצליח למצוא את הרגע שיתחשק לי להחדיר לקרבי מנה מרוכזת של "תהומות של רוע אנושי טהור".

אין ספק שיש הקרבה מסוימת ולא מעט פשרות בקונפליקט בין הרצון להשאר מעודכן תרבותית והידיעה שלעיסוק ברוע יש מקום חשוב (שאותו איני בא לשלול) לבין הרצון לשמור על טוהר תודעתי. כמה מחברי הטובים הם פריקים של סרטי קניבלים איטלקים מהסבנטיז ובתחילת גילאי העשרים שלי הם היו משכנעים אותי לא פעם ולא פעמיים לבלות את השעות הקטנות של הלילה בצפיה משותפת בנכסי צאן הברזל של הז'אנר הייחודי הזה שמשלב בדרך כלל תימות פוסט-קולוניאליסטיות עם מנה גדושה של לבבות מאפליה מבושלים היטב. לחלק מהם היו תיאוריות די משוכללות שגרסו שצפיה בסרטי קניבלית, בסלשרים ובסרטים אלימים בכלל היא חובה מוסרית ראשונה במעלה של כל אדם בעל מצפון, שכן האלימות האמיתית מודחקת כל העת באמצעי התקשורת (או עוברת בנאליזציה) ויש לנו צורך ביצירות שיעמתו אותנו עם הרוע והאלימות שעליהם מושתת עולמנו.

אני לא השתכנעתי. כלומר, צפיתי איתם באותה תקופה בלא מעט סרטי קניבלים, אבל היום, למרות שאני חושב שיש לסרטים הללו איכויות קאלט לא מבוטלות וגם כמה מהפסקולים המעולים ביותר אי פעם (אם מתחשקת לכם יצירת מופת מרטיטה חפשו את הפסקול של Cannibal Holocaust  מאת Riz Ortolani לדוגמה. ובכלל כל פסקול של אורטולאני הוא תמיד מופתי) אני מתרחק מז'אנר סרטי הקניבלים.

העניין הוא שאני באמת לא מאמין שהמשמעות העמוקה יותר טמונה דווקא ברוע. בעיני יש באופל הרבה פעמים משהו דל וחסר השראה ובסופו של דבר די שטחי (לא במקרה של סרטי קניבלים, הם רק מזעזעים אותי מדי). וזה לא שאני חובב סרטי דיסני דווקא. אני חושב שמה שמדבר אלי זה חליטות של אור צורב מסנוור ומשוגע. משהו כמו דובוני-אכפת לי על טריפ. זה היה בערך הסגנון שניסיתי לתת לקליפים של המחתרת האינטרגלאקטית. כי כשהם התגלו לי הרגשתי שהדבר הזה שאני רואה הוא אור צורב אבל מגלה.

***

כשהייתי בן 16 היו בתיכון שלי שתי חבורות. האחת הייתה חבורת הפריקים שהסתובבה במגרש הכדורסל ההרוס, עישנה נובלס והעבירה את ימיה בתעלולים מטופשים, שיחות דביליות וויכוחים לוהטים בשאלות כמו מי גיטריסט הרוק הטוב ביותר. אני השתייכתי אליה.

והיו את האפלים. האפלים הסתובבו בפינה השניה של הבית ספר. הם לבשו בגדים שחורים, שמעו אלבומי מוזיקה עם עטיפות שחורות ודיברו על נושאים קודרים. פעם אחת בל"ג בעומר, כשעוד היו בפ"ת פרדסים, הסתובבתי חצי שיכור עם בקבוק וודקה ביד. ג', אחד מחבורת האפלים וחבר שלו שרצו את הוודקה שלי התחילו לרדוף אחרי בשלוש בבוקר ברחבי הפרדסים עם בקבוק שבור ביד כשהם צועקים "אנחנו נהרוג אותך!". כמה ימים מאוחר יותר כשעברתי בפינה של האפלים בבית הספר פגשתי את ד' שאמר לי בטון מלוכלך במיוחד. "יש לך מזל שהם לא תפסו אותך באותו הערב. ג' אמר לי שאם הם היו תופסים אותך הם היו קושרים אותך לעץ".

העניין הוא שלמרות שהם הפחידו אותי גם הייתה לי משיכה לאפלים. ההיפים שהסתובבתי איתם היו אמנם משעשעים מאוד ואפילו יקרים,  אבל הם מעבר למסרים באלבום האחרון של סאונדגארדן, הם לא היו מאוד אינטלקטואליים ולשחורים היה שיק כזה. הם ידעו איך להתלבש, איך לזוז, איך לדבר – הם ידעו להיות קול.

ואז יום אחד כשחזרתי הביתה לבד בערב עברתי ליד גן ציבורי שהאפלים נהגו לשבת בו. הפעם ישב איתם י', לווין של החבורה שלהם שהיה גם הגיטריסט הכי טוב בשכבה שלנו ואולי בכל התיכונים של פתח תקווה, ושהכרתי אותו קצת מפני שגם אני אהבתי לפרוט עלי גיטרה. איכשהו נעצרתי לדבר איתו וזו הייתה אני חושב הפעם הראשונה שממש ישבתי ודיברתי עם אנשים מהחבורה של האפלים.

אני התעניינתי באותה תקופה בדוסטוייבסקי וניטשה ואני לא זוכר איך זה קרה, אבל איכשהו התחלתי לדבר על האדם העליון, והתחלתי לנאום שם נאום נלהב בעניין ההבדלים בין תפיסתו של ניטשה את האדם העליון לזו של דוסטוייבסקי. כנראה שהם לא ידעו קודם שאני חושב על דברים כאלה, בכל מקרה כנראה שזה הרשים אותם. פתאום הם לא חשבו שאני סתם פריק מפגר שצריך לדפוק לו מכות. פתאום התחלתי לעניין אותם.

ואז התחיל הקשר עם ד'. אני לא זוכר ממנו יותר מדי. אני זוכר שד', שבעבר התייחס אלי כמו נחש צפע לעכבר שנזרק לכלוב, הפך פתאום להיות חבר. ביקרתי אצלו בבית כמה פעמים. הקשבנו ביחד למוזיקה, ניגנו ביחד, דיברנו על ספרים. ואז, אני לא זוכר איך זה קרה. פשוט נגמר לי. אחרי כל השנים שפינטזתי על האפלים, איבדתי עניין. פתאום אחרי שהכרתי את הדבר האפל הזה מקרוב הוא לא נראה לי כל כך מסתורי ומסקרן. פתאום הוא נראה לי די בנאלי, אפילו משעמם.

***

אור צורב מסנוור ומשוגע

אני שואל את עצמי מה עומד בבסיס המשיכה העמוקה של התרבות שלנו לאפל, לפסימי ולרע. אולי בתרבות צינית כמו שלנו שבה להאמין במשהו אמונה נתפסת כסוג של מקור למבוכה, האפשרות להסתגר בתוך תפיסת עולם ניהיליסטית מאפשרת לנו לחוש שאנחנו מיוחדים יותר, חכמים יותר. אולי באופן פרדוקסלי כלשהו היא זו שמאפשרות לנו לחוש סוג של משמעות.

אחזור ואומר שוב, שאני לא חושב שצריך להתעלם מרוע, והרבה יצירות שעוסקות בו הן מצוינות בעיני. אבל אני חושב שההקסמות שלנו מהרוע נוטה פעמים רבות להיות די בנאלית וחורגת בתקופה הזאת מפרופורציה. אני חושב שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו כמה מהעיסוק ה"מתוחכם" שלנו ברוע בא לכסות על חוסר יכולת לומר משהו מקורי, בעל משמעות ועומק אמיתיים. ואני חושב שאחרי שחקרנו כל כך הרבה את הרע, הגיע הזמן לחקור את האור. לא דווקא באופן הבנאלי של דיסני, אלא בצורות חדשות שיאתגרו את התפיסה שלנו לגבי מה זה טוב. אני מאמין שלהפוך את הטוב ואת האור למשהו מגניב באמת, שחורג מהאסתטיקה הבנאלית של דיסני/ניו-אייג'/דת ומאפשר לאנשים מתוחכמים להתחבר אליו זה אחד האתגרים היצירתיים המעניינים והחשובים של זמננו.

מבט מחודש על החומרים הפסיכיאטרים

יש לי חבר פסיכונאוט שהתנסה בחייו בשורה ארוכה של חומרים פסיכדליים והתחיל לאחרונה לנטול ציפרלקס. הוא התלבט תקופה ארוכה לפני כן אם לעשות את הצעד הזה שנחשב בעיניו כטאבו, עד שהפסיכולוגית שלו אמרה לו: "ניסית כל כך הרבה דברים מטורפים בחיים שלך, אז למה שלא תנסה גם את זה", והוא החליט שעד שסוף סוף פעם אחת בחיים שלו רופא ממליץ לו לקחת סם, הוא ינצל את ההזדמנות ויקשיב לו.

חומרים פסיכיאטרים נחשבים בקהילה הפסיכדלית כההפך המוחלט מפסיכדלים. בחוגים מסוימים הם אף זכו לכינוי Mind Diminishing, ההפך מ-Mind Augmenting, אותה איכות שאותה מייחסים לחומרים הפסיכדליים. הטענה כנגדם היא שהם עוזרים לאדם להתעלם מבעיות בחייו ובנפשו, הם מקלים לחיות את הקיום בצורה שטחית במקום להתעמת עם העולם הפנימי.

אני מעריך שרוב האנשים שטוענים הטענות כעין אלו לא התנסו בעצמם בחומרים פסיכיאטרים, כך שאני לא יודע כמה אנחנו צריכים להאמין להם. אני יודע שאני חשבתי דברים דומים על החומרים הללו שנים ארוכות מבלי שנתנסיתי בהם. אני זוכר התפרצות שהייתה לי כנער בשיחה עם אדם על החומרים הללו. אסור שהאושר יהיה המטרה שלנו בחיים, טענתי אז. שאם לא כן, כשתושג מכונה שתאפשר לנו להיות מאושרים אנחנו פשוט נתחבר אליה ונזניח את כל חובותינו בעולם הזה.

הדבר הזה באמת עורר בי אז סוג של אימה, אולי כי הוא הבהיר לי כנער את העקרות בנסיונות המגושמים שלי להשיג אושר בעולם הזה. אבל בדיעבד אני חושב שאולי גם קינאתי, קינאתי בכך שלאדם אחר יש את האפשרות לקחת כדור שהופך אותו למאושר. כמובן שמאז הבנתי שאין דבר כזה "כדור שעושה אותך מאושר". כל כדור או צמח, עושה לך דברים מסוימים שיכולים לתת לך יכולות ותכונות מסוימות ויכולים לקחת ממך יכולות ותכונות אחרות, דורש ממך עבודה מסוימת וערנות מסוימת. אבל הדעה השלילית על חומרים פסיכיאטרים ליוותה אותי לאורך שנים רבות.

כשהתחלתי להתעניין בחומרים פסיכדלים, קיבלה הדעה הקדומה שלי גיבוי מהגישה של חוגים רחבים בעולם הפסיכדלי כלפי החומרים הפסיכיאטרים. אין בכך פלא. ככלות הכל, עבור הקהילה הפסיכדלית, הסמים הפסיכיאטרים הם הסמים של האויב, הסמים של הממסד.* זה לא משנה שהקהילה הפסיכיאטרית אמצה גם את החומרים הפסיכדליים בחום עד שאלו נאסרו, במידה רבה כנגד רצונה. בשנים שעברו מאז שה-LSD היה הכוכב העולה של העולם הפסיכיאטרי, זכתה קבוצת ה-SSRI בבכורה בטיפול בקהל הרחב, ולצידה הריטלין, ילד השעשועים של עידן ההיפר-מדיה. כיום משתמשים בחומרים הללו עשרות או מאות מליונים. היסטורית אגב, היחס של הקהילה הפסיכדלית לסמים פסיכיאטרים לא תמיד היה כזה. הרבה מהחוקרים שחקרו את החומרים הפסיכדליים בשנות השישים חקרו לצידם גם את הריטלין, התלהבו ממנו ולא ראו אותו כעומד בדיכוטומיה גסה למול החומרים הפסיכדליים כפי שהדבר מתואר כיום על ידי אידאולוגים פסיכדלים אנטי-פסיכיאטרים.

לפיליפ ק. דיק יש ציטוט יפה ברומן "כשל זמן" שבו הוא אומר שבעתיד המחלות הנפוצות ביותר יהיו מחלות הנפש. אני חושב שזו אחת האמירות הנבואיות ביותר של דיק. יותר אנשים צעירים כיום משתמשים בתרופות פסיכיאטריות באופן כרוני מאשר בתרופות לבעיות פיזיות. אפשר לחשוב על החברה שלנו כחברה שמורכבת מחולי נפש המצליחה לתפקד בזכות הסימום היסודי שהיא עוברת על ידי הממסד הפסיכיאטרי (ו/או סמים אחרים שנמכרים באופן חוקי או לא חוקי). אפשר לחשוב ככה, ואני לא בהכרח חושב ככה. אני חושב שאחד הדברים המרכזיים שקרו בעשורים האחרונים גם בזכות החומרים האלה, גם בזכות הפופולריות העולה של טיפולים, וגם בזכות האינטרנט והתפוצצות האקספוננטיאלית של חברת הצריכה – הוא הפירוק המוחלט של מושג הנורמליות.

אין יותר נורמליות. אין נפש נורמלית. אין גוף נורמלי. ההזיה המודרניסטית על סובייקט אחיד שהתבטאה במערכת החינוך שלימדה בצורה אחידה, באופנה שגזרה גזרות אחידות, בבידור של מדורת השבט, בפסיכולוגיה שהרשתה תורת נפש אחת, בשיטות התעמלות וגוף שגזרו באופן שווה לכולם – כל אלו נעלמים. מתעוררת המודעות בכך שכל אחד מאיתנו הוא סינגולרי לחלוטין. שהתהליכים שאנחנו עוברים בחיים הם ייחודיים לחלוטין. אפשר לקבוע כללי אצבע. אי אפשר לקבוע כללים מוחלטים. Totally Personalized. זהו המקום שהטכנולוגיה, הסמים, שיטות ההתעמלות, החינוך, הטיפול הנפשי והאופנה מביאות אותנו אליו.

ובעולם כזה, שהפסיכדליה מחבקת אותו – כי הוא מעלה על נס את התכונה היקרה ביותר בעיניה: הסינגולריות הזוהרת של כל אחד ואחת מאיתנו – אין טוב ורע מוחלטים. ובעולם כזה צריך לחשוב מחדש גם על החומרים הפסיכיאטרים.

באחד הפודקסטים שלו, שבו הוא משמיע את הנאום המפורסם של טרנס מקנה כנגד האידאולוגיה, קורא לורנזו האגרטי לקהילה הפסיכדלית לבדוק האם יש לה אידאולוגיה ולבצע ביקורת עצמית. אני חושב שאחד המקומות שבהם הביקורת העצמית הזו נחוצה ביותר הוא ביחס של הקהילה הפסיכדלית לחומרים הללו. הקהילה הפסיכדלית צריכה לשאול את עצמה האם היא מתנגדת לחומרים הללו משום שיש בהם באמת משהו רע, או בגלל דעות קדומות שנוצרו מסיבות היסטוריות הזרות לעניין עצמו.**

אני כותב את הדברים הללו על תחום הנוירו-אתיקה המתחמם, ועל רקע הדברים שתומר הביא פעם בשמו של תומס מטצינגר. השאלה הגדולה שהפסיכופרמקולוגיה ניצבת בפניה היום היא השאלה האם מותר לנו לתת לאנשים כדורים בשביל שיר
גישו יותר טוב.

אם הם חולים, כמובן. זו ההנחה הבסיסית של הרפואה. ולכן פסיכיאטרים ורופאים מחלקים: פרוזאק, גראס, ריטלין ומורפיום. לכן הניסויים שכן נערכים היום בחומרים פסיכדליים נעשים תמיד בקונטקסטים רפואיים. לאנשים חולים מותר לעזור. מותר לעזור להם להרגיש יותר טוב. אבל מה אם האנשים החולים הללו מתחילים להרגיש יותר טוב מאנשים נורמלים? זו הרי הייתה אחת הסיבות המרכזיות לאיסור על המחקר הפסיכדלי בשנות השישים. כי לאפשר לאנשים שלא היו באמת חולים להגיע לרמות אינטגרציה גבוהות יותר עם עצמם לא היה מטרה שנחשבה לגיטימית עבור חומר רפואי. אבל מה אם קשה בכלל לומר מי חולה ומי לא, כמו שקשה לומר מי נורמלי ומי לא? כי אין כזה דבר נורמלי?

מה שאנחנו צריכים היום זה רפואה שתעזוב מושגים של נורמליות מדומיינת ותשים דגש על האפשרות של כל אדם ואדם להיות הטוב ביותר שהוא יכול להיות, מבלי להתחשב בהגדרה של נורמליות. ומה זה אומר על החומרים הפסיכיאטרים? לעניות דעתי אסור לתנועה הפסיכדלית לצאת במסע צלב נגדם, מסע שמתרחש בסופו של דבר בעיקר כריאקציה על מסע הצלב המתנהל כנגד התנועה הפסיכדלית.

* יהיה מעניין לחקור יום אחד את האופנים שבהם הקהילה הפסיכדלית התפתחה פוליטית ואידאולוגית כריאקציה לגורמים שנלחמו כנגדה – כתנועה בעלת נטיות אנטי-פסיכיאטריות ואנטי-מדיה.

** כמובן שהשאלה הגדולה באמת היא מה עמדתה של הקהילה הפסיכדלית כלפי סמים אחרים בכלל? כמובן שהקשת שם רחבה מאוד בין טרנס מקנה שטוען שתנועה הפסיכדלית היא תנועת אנטי-סמים (Food of the Gods, 253) שכן , לאנדרו וייל שאומר שכל סם יכול להיות טוב או רע (From Chocolate to Morphine), לבין ליברטיאניזם מוחלט כמו של סשה שולגין (PiHKAL).

***

ובהקשר זה, לכל מי שמתעניין בנושא רפורמה במדיניות סמים, המלחמה בסמים והפתרונות האפשריים ל"בעיית הסמים" אני ממליץ בחום להאזין להרצאה הזו של מומחה מדיניות הסמים, מנהל ה-Drug Policy Alliance, איתן נדלמן על המלחמה בסמים.

זו אחת ההרצאות היפות, המפוכחות והמשכנעות ביותר ששמעתי על נושא המלחמה בסמים ומה שיפה בה הוא שנדלמן מציג בבהירות יוצאת דופן את השפלות המוסרית והפילוסופית המונחת בבסיס המלחמה בסמים, את האופן שהעקרונות שעליהם מושתת טרור המדינה המאורגן הזה מהווים לא רק הפרה של זכויות אדם אלא ממש מבוססים על אגרסיביות גסה, חוסר כבוד לאחר ולאדם באשר הוא. וכמו שלורנזו האגרטי אומר בהקדמה שלו להרצאה, קשה להבין איך מישהו יכול להאזין לנדלמן מדבר על הנושא הזה ועדיין לתמוך במדיניות הזו.

***

ועוד דבר אחרון, בתוכנית לונדון את קירשנבאום ראיינו אותי שבוע שעבר לגבי פוסטשפרסמתי פה לא מזמן בבלוג. זה מה שהיה.

אודה לעיר, המון ממתקים פסיכדליים וכל מה שצריך בשביל לאהוב את שבת בבוקר

שירו לעיר שיר חדש
שירו לעיר כל הארץ
שירו לעיר ברכו שמה
אימרו יום ביום תהילתה
 
לעיר יש כח
היא מערבולת מהפנטת
העיר סוחפת אותי מעצמי לעצמי
בעיר שרויה הרוח הגדולה
 
קצב יש לעיר הזאת
היא יותר מהירה ממני
היא מרחיקה אותי מעצמי ומביאה אותי צמוד לבית
 
עיר עיר
רוח גדולה
פלסטיקה, בטון, אהא!
 
אורבניה יקירתי,
אם של בטון
אני חב לך המון.
 
בך אסנוט, לעיתים גם אעלוב
אבל את אמא טובה
תמיד אוספת לחיקה.
 
העיר ישות דמונית
אבל דמונית אהובה
היא מורכבת מהרבה אנשים
ששקועים בעצמם ובדברים אחרים
ובאמצע מוצאים זמן להתבלבל מהחיים
 
בלבלי אותם,
חלל מפולש של ההוויה
כוחות נכנסים ויוצאים
 
טבעתי בעיר ונולדתי מחדש
עיר יקרה
רוצה להיות שאמאן שלך
 
אורבניה את מטרופוליס
מפזרת לי בלב קצת שוקולית'
צפירותיך עבורי שירה הומרית!
 
פלסטיק פלסטיק
חומר מרפא
אם הכל היה פלסטיק לא היה כאב
 
פלסטיק פלסטיק
חומר קדוש
מוציא לנו דמונים מהראש
 
פלסטיק פלסטיק
נדיבותך העצומה
מוכן לספוג לתוכך כל סוג של הדחקה
 
לקבל על עצמך את דמותנו השפופה
להעניק לה קצת מעטיפתך המבריקה
אל-חלד
אל החלד
 
תל אביב, עיר קדושה
אהבתיך בלילות, אהבתיך בימים
רק את יודעת להשיב גמולה של אהבה
לעולם אינך מתעייפת
תמיד את הלאה סוחפת
 
תל אביב, סליחה על כל מה שדיברתי בגנותך
גם הטבע זקוק לך כדי להטהר מעצמו לפעמים
עכשיו אני כורע ברך לפניך
סלחי לי, קחי אותי איתך.
 
אני יודע שתקחי.

 

1. לבעלי קצב תשומת הלב העירוני, עברו לדקה 5:27.

 

 

2. "Be kissed, millions! This kiss for the whole world" (דקה 6:20). זוהי העיר.

3. אני לא משורר.

4. בבלוג עושים מה שרוצים ולכן:

 

 

Mogu, Mogu, Mogu – Goodtime!

 

5.  Katamari-Damacy הוא כנראה משחק המחשב הפסיכדלי ביותר אי פעם עם כמות מרהיבה של פטריות המופיעות בכל עבר.

 

 

 

הנה עוד קליפ פסיכדלי לעילא עמוס קוסמוסים ופטריות של הקטמארי.

 

הו, זה כל כך יפה. מלך הקטמארי הוא מלך התודעה.

 

 

שירו שיר לפטריה כולם! מלך הקטמארי הוא מלך התודעה!

 

 

ואגב, המשחק עצמו הוא משחק שמזכיר מאוד את עולמו ה-Mogu Goodtime. זה משחק שבו אתה פשוט מתגלגל ומתגלגל ואוסף על עצמך עוד ועוד דברים עד שאתה בולע את העולם כולו – וקשה לי להחליט אם זה המטאפורה המושלמת לחוויה הפסיכדלית, ולרצון הזה לבלוע את היקום כולו ככל שאנחנו הולכים ומתפתחים לרמות גבוהות יותר – או לחברת הצריכה ולאנשים שבולסים את העולם כולו. בכל מקרה המשחק נראה כיפי וצרכני ברמות.

 

 

בכל מקרה נראה לי שהוא מסכם בצורה מושלמת את המצב רוח שלי כרגע. עם התאבון הזה הזה, לבלוא את  היקום. אבל זהירות, זה עשוי להפוך אגרסיבי.

 

 

ותודה לירון השכן שדפק לי בדלת אתמול בשעה 23:30 בלילה וביקש להכנס ולהשתמש לי במחשב כי הוא ראה משהו ביוטיוב שיש לו תחושה שידבר אלי. אחח, אני אוהב את העיר הזאת.