מפסיק לעשן, מתחיל לאכול

דווקא עכשיו כשהגעתי לברלין שהפכה ל”בירת החשיש של אירופה” החלטתי להפסיק לעשן. ואולי זה נכון ככה, ורק סמלי שהמקום שבו קיבלתי את ההחלטה המרגשת הזו היה באמסטרדם.

אני מפסיק לעשן מכל מיני סיבות אבל קודם כל בגלל שבאיזשהו שלב הבנתי שמערכת היחסים שלי עם קנאביס היא כבר מזה זמן מה לא מערכת יחסים טובה במיוחד. בגלל שהבנתי שהמחיר שאני משלם על השימוש שלי בסם הזה הוא גבוה יותר כרגע ממה שאני מוכן לשלם עבורו כרגע, יותר ממה שאני מקבל ממנו כרגע, ויותר מכל מכל דווקא בגלל שהכרתי לפתע בקושי שלי להפסיק את השימוש בו. זה היה דווקא אחרי שבחורף האחרון עשיתי לראשונה אחרי עשור  הפסקה ארוכה מהעישון. היה בהפסקה ההיא משהו מאוד מעצים אבל אחריה כשהחלטתי לחזור לעשן לעיתים רחוקות כדי להמשיך להנות מדי פעם מההשפעה המתוקה של הקנאביס, גיליתי כמה קשה לי להחזיק ב”לעיתים הרחוקות האלו” ולומר ‘לא’ לג’וינט שעובר לידי. היה הרבה יותר קל לא לעשן בכלל, הרבה יותר קשה להחליט שאני מעשן “לעיתים רחוקות”. וזו הייתה נקודת השבירה מבחינתי. הנקודה שהייתי חייב להביט לעצמי בעיניים ולהבין שאני מכור ושאני צריך להתחיל להתייחס לעצמי כאל מכור.

אנדרו וייל, שהוא מקור ההשראה העיקרי שלי בנוגע להתנהגות נבונה עם סמים טוען שברגע שנכנסת למערכת יחסים רעה עם סם, רוב הסיכויים שכבר לא תוכל לחזור איתו למערכת יחסים טובה. אלכוהוליסט שהתרגל לשתות כל יום יתקשה לחזור ולהפוך לשתיין חברתי. ברוב המקרים הוא יצטרך לוותר לחלוטין על הטיפה המרה אם ברצונו להפסיק להיות אלכוהוליסט.

וייל טוען שאחד מהדברים שמאפיינים מערכות יחסים רעות עם סמים הוא חוסר מודעות לכך שמה שאתה צורך הוא סם או לסוג היחסים שלך איתו. אנשים ששותים קפה, מעשנים סיגריות או גראס בלי להבין שהם משתמשים בסם (או בלי שאכפת להם) הם הצפויים ביותר לפתח מערכות יחסים בעייתיות עם החומרים הללו. הרגע שבו הבנתי שאני מכור ושאני צריך להתייחס לעצמי כמכור היה מבחינתי רגע מרגש של זיכוך והתגלות משום שבאותו הרגע שבו הסתכלתי על ההרגלים שלי במערומיהם ויכולתי לראות את הפגמים בעצמי היה גם הרגע שבו קיבלתי מתנה עצומה שהייתה האפשרות להשתנות. זה היה אותו הרגע שהבנתי שאם אני רוצה להיות האדם שאני רוצה להיות, אותו אדם שאני רואה את עצמי כמותו בחזוני ושאני יודע שאני יכול להיות,  אני צריך להרפות מהחומר הזה. הרגע הזה שבו הבנתי את כל חטאי ארוכי השנים, שבו ראיתי באופן מפוכח את האופן שבו השתמשתי בסם הזה כדי לברוח מעצמי ולא כדי להרחיב את עצמי. באותו הרגע הרגשתי את התקווה וידעתי שעכשיו כשארפה מהעישון אזכה למטר של מתנות.

הפרידה מהקנאביס הייתה מרגשת ומלאה בתחושת התעלות, דווקא משום שבשום שלב בפרידה שלי ממנו, שהייתה פרידה מאוד טקסית, ארוכה ומשמעותית, לא כעסתי עליו ולא ראיתי בו חלילה חומר שטני כפי שמציגים אותו חלק ממתנגדיו הדמגוגים. כלל לא. נפרדתי מאמא קנאביס מתוך תחושה עמוקה שהיא יישות קדושה בעלת כוחות מרפאים רבים, אבל מתוך הכרה בכך שעשיתי בה שימוש לרעה, ולכן היא אסורה לי. ואין בכך כדי לערער על זכותם של אחרים לעשות שימוש בצמח הקדושה הזה. יש אנשים שעושים בו שימוש מקודש ומופלא ויש רבים אחרים שגם להם כדאי להביט במראה. כל אחד יעשה את החשבון שלו עם עצמו.

***

אז אני מפסיק לעשן קנאביס, אבל זה לא אומר שאני לא בהכרח נפרד ממנו לחלוטין. אנדרו וייל מתייחס במקומות רבים לכך שהאופן שבו אנחנו מציגים סם לתוך מערכת העצבים שלנו משנה באופן רדיקלי את ההשפעה שלו. למעשה אותו החומר יכול ליצור אפקטים שונים לחלוטין כשמכניסים אותו לגוף בצורה שונה. כך לדוגמה אוכלי החשיש האירופאים של המאה ה-19 כמו בודלייר, תיאופיל גוטיה, אלכסנדר דיומה, ז’אק ג’וזף מורו ושאר חברי מועדון החשישאים הפריסאי דיווחו בכתביהם על החשיש על השפעות שונות כמעט לחלוטין מאלו המוכרות למעשן החשיש הממוצע של ימינו. אצלם החשיש היה פתח לעולם של חלומות, הזיות ועולמות רחוקים שרוב המעשנים בני ימינו לא היו מאמינים שהחשיש מסוגל להוביל אליהם.

וזה מוביל אותי לנקודה נוספת חשובה ועקרונית בעיני בנוגע לאופן שבו אנחנו בוחרים להכניס סמים לגוף שלנו. אחד החוקים הבסיסיים של הפסיכופרמקולוגיה גורס שככל שאנחנו מציגים למערכת העצבים שלנו סם באופן מהיר ומרוכז יותר כך הוא הופך חזק יותר וממכר יותר. הסנפה, עישון והזרקה הן הדרכים המהירות ביותר להכניס חומר לגוף שלנו. כאשר אנחנו משתמשים בסם באופנים אלו אנחנו עוקפים את מערכת העיכול של הגוף שתפקידה לסנן חלק מהרעלים המצויים בחומר והופכת את חלוקת הסם בגוף להדרגתית יותר. באופן כזה הוא גם הופך לממכר בהרבה.

הסיפור של המאה העשרים (שהוא במידה רבה הסיפור של הרפואה המערבית, המבקשת תמיד לבודד חומר אחד פעיל ולהשמיט את כל שאר החומרים שמתלווים אליו בצמחים שבהם הוא נמצא במקור) הוא סיפור של הפיכת צריכת הסמים למרוכזת והרסנית יותר. האינדיאנים במרכז אמריקה אכלו אלפי שנה עלי הקוקה באופן קהילתי ששיפר את ביצועיהם בציד, במסעות ובמגוון פעילויות – מבלי להתמכר או לסבול מהשפעות שליליות.  הבידוד והסינתוז של היסוד הפעיל בעלי הקוקה, הקוקאין, בסוף המאה ה-19 הובילו להופעת סם הקוקאין המזוקק והפיכתו לסף מוסנף, פופולרי והיפר-ממכר בתוך החברה המערבית. באופן דומה גם השפעותיו השליליות של האופיום הוגברו פי כמה ברגע שהחומר הפעיל בו בודד וזוקק והוביל ליצירת ההירואין, עוד סם מערבי מזוקק והיפר-ממכר.

זה במובנים רבים גם מה שקרה לקנאביס בהבדל הקטן ששאיפת קנאביס היא מנהג עתיק יומין (אפילו בעולם העתיק שלא ידע על העישון מכיוון שזה התגלה למערב רק לאחר גילוי אמריקה [חלוצי העולם החדש כינו בהתחלה את המנהג הילידי הזה – ‘לשתות אוויר’] נהגו לשאוף קנאביס. היוונים נהגו להכין אוהלים אטומים להבעיר בתוכם קנאביס עד שהתמלאו בעשן ולשאוף ממנו עמוקות). ובכל זאת ההינדואיסטים, הבודהיסטים והסופים כולם אכלו קנאביס כשהשתמשו בו כצמח קדוש בטקסים הדתיים שלהם. אני מאמין שאחד הדברים הכי מסוכנים שאנחנו עושים עם הקנאביס זה לעשן אותו ושהדבר הזה נכון במיוחד כאשר אנחנו מעשנים אותו יחד עם טבק, שהיא צורת העישון המוכרת לרוב המעשנים בישראל. זו צורה מאוד נוחה ונעימה וכיפית אבל זו גם סיבה שנוח כל כך לפתח כך הרגלים התמכרותיים כלפיו.

אני מאמין שאכילה עשויה להיות פתרון טוב יותר לא רק משום שיש פחות סיכוי שתעבור לידך במסיבה עוגיה לעומת ג’וינט אלא משום שהאפקט שלה הוא לא מהיר ומיידי כל כך. משום כך היא לא מייצרת את הקיק הזה שגורם למעשן לחשוק בו. היא מייצרת הפרדה בין האפקט של הקיק (העקרוני לאפקט ההתמכרותי) לבין האפקט של הסם עצמו ומקלה על האדם לחשוב בצורה מושכלת על השימוש שלו בסם. אני מאמין שבשימוש כזה הסיכוי להתדרדר כנגד רצונך לשימוש תכוף בקנאביס יורד משמעותית.

כשאוכלים קנאביס באופן כזה האיכויות הפסיכדליות שלו הופכות בולטות הרבה יותר. החוויה הופכת להיות חוויה מרובת שעות שמתחילה כשעה או שעה ומחצה לאחר האכילה וחודרת לתוך הגוף באיטיות מרגשת. החוויה יכולה להיות קלילה ונעימה בהרבה. ומעבר לכך, כשהחוויה הקנאביסית הופכת להיות פסיכדלית באמת היא גם הופכת להיות, כמו במקרה של הסמים הפסיכדליים האחרים, לחוויה בלתי ממכרת. חוויה שנדרשים אליה לא בדרך אגב אלא רק מתוך מחשבה ותכנון מוקדם.

***

יום אחרי שקיבלתי את ההחלטה הזו, לפני כשבועיים, פגשתי את אד, ישיש הולנדי שהיה הדבר הכי קרוב לזקן שבט פסיכדלי שיכולתי להעלות על דעתי. אד שהיה לבוש בחולצות פסיכדליות ושפניו עטויות הזקן הלבן מקנות לו מראה של חכם סיני, טייל בעולם במשך עשרות שנים וניסה כל דבר אפשרי. הוא סיפר לי שהוא כבר שנים לא מעשן אלא רק אוכל עוגיות של קנאביס אורגני בגידול עצמי.

הפגישה הפתאומית הזו עם אד, יום אחרי ההחלטה הייתה מבחינתי מעין דרישת שלום מהארכיטקט היקומי. שלום אדם ישן. הלו עולם חדש. נפרדים מצורת קיום אחת ועוברים לצורה חדשה. שלום אמסטרדם, הלו ברלין.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ירדן  On 14 ביולי 2010 at 23:47

    פוסט מקסים

  • ארד אקיקוס  On 15 ביולי 2010 at 1:34

    אתה מלך
    איזה כיף לקרוא אותך

  • סיוואנה  On 15 ביולי 2010 at 5:44

    🙂 , אבל, אכילת קנאביס לא שווה לדעתך לשתייה חברתית של אלכוהוליסט לשעבר?..

  • ההוא  On 15 ביולי 2010 at 6:09

    מאמר מעולה.
    אכילה של הצמח אורגני היא חוויה הרבה יותר מעניינת בעיני, הזיות, צורות גיאומטריות, חזיונות…
    איפה מצטרפים ל"מועדון החשישאים הפריסאי" 🙂

  • Ido Hartogsohn  On 15 ביולי 2010 at 6:29

    סיוואנה, כן אכילת קנאביס היא בעיני כן אפשרות לחזור לצמח הזה ממקום אחר שעשוי למנוע את הצורך להמנע ממנו לגמרי אבל לאפשר להשתמש בו בצורה מאוזנת יותר. או בהקשר של הדברים שכתבת – נניח קצת כמו להפוך לשתיין חברתי (למרות שזו לא האנלוגיה הטובה ביותר) שזה אולי הדבר שאלכוהוליסט מאחל לעצמו – להצליח לשתות מהסיבות שבהן שתית בתחילת הדרך מבלי להתמודד עם הבעיות שיש לאנשים ששותים באופן כפייתי.

  • dugmanegdit  On 15 ביולי 2010 at 8:12

    סיוואנה-

    ההבדל בין השניים דומה יותר למי שנהג להזריק אלכוהול לווריד ועתה הוא עבר לצריכתו בשתיה, או למעשן כבד שהחל לעשן סיגריות "לייט"; הסיבה פשוטה – הקיבה עוזרת בפירוק חלק מהאלכוהול הנכנס לגוף (זו גם הסיבה שממליצים לשתות "על בטן מלאה") וכך השפעתו פחותה (ואותו דבר נכון להפחתת מינון הניקוטין בסיגריות). בכל מקרה, זה לא משנה את עצם העניין – אם נוצרה תלות בסם הרי שצריכתו מחדש תוביל לתלות ששווה לכל הפחות בעוצמתה לזו שהיתה קודם. האלכוהוליסט פשוט יצרוך יותר אלכוהול דרך הפה, המעשן יעשן יותר קופסאות ליום ועידו פשוט יזלול עוגיות לתאבון.

  • הנגמל  On 15 ביולי 2010 at 8:30

    מהנסיון שלי הגורם הבעייתי העיקרי בסיפור הוא לא הקנאביס אלא הטבק, ברגע שמוציאים אותו מהמשוואה אפשר לשלוט בצריכת הקנאביס די בקלות. אני עברתי לעשן עם דמיאנה (סוג של תערובת צמחים לתה שניתן למצוא בחנויות טבע למינהן) ומאז אין לי שום בעיה לעשן רק בסופי שבוע וגם אז לא יותר מג'וינט שניים ליום. חווית העישון הרבה פחות נחמדה אך לעומת זאת הסטלה משופרת! מעבר לאכילה בלבד הוא לא ישים לדעתי, מכיוון שבד"כ אני לא יודע שעתיים מראש שבא לי להתמסטל…

  • harmony  On 15 ביולי 2010 at 10:17

    איזה יופי לקרוא אותך שוב
    כל הכבוד על האומץ וההחלטה להפסיק לעשן.
    באשר לטבק- אפשר לעשן גם עם עלי לואיזה מיובשים אותם אפשר להשיג בחנויות טבע.
    בהחלט בריא יותר ללא הטבק.
    האם צורכים יותר כמות כאשר אוכלים ולא מעשנים?
    יש המלצה על מתכון?
    🙂

  • vexyvex  On 15 ביולי 2010 at 11:03

    איזה פוסט מעורר השראה.
    שיהיה בהצלחה, עידו, ובתאבון!

  • פוד  On 15 ביולי 2010 at 13:42

    מאוד נהניתי לקרוא את זה.
    רק חיזקת אצלי את הסלידה הטבעית שלי מעישון קנאביס, והחיבה לפסיכדלים-לא-ממכרים אחרים :).

  • sidu  On 15 ביולי 2010 at 17:11

    חשיש ומריחואנה מופקים מצמח הקנאביס סאטיבה,והם הסמים הנפוצים ביותר בעולם במערבי(אחרי האלכוהול,הקפאין והניקוטין). הם נחשבים לסמים קלים,ורוב המשתמשים בהם הם מתבגרים ובוגרים צעירים בני במעמד הבינוני והמעמד הגבוה. ההבדל בין בחשיש למריחואנה הוא בחלק הצמח ממנו נעשה הסם. המריחואנה מופקת ממגוון חלקים של הצמח שעברו ייבוש וכתישה. החשיש הוא שרף מיובש ודחוס שמופק מן בעלים ומן התפרחת,ואחוז החומר בפעיל בו גבוה הרבה יותר מאשר במריחואנה. בשנים האחרונות פותחו שיטות גידול, שהצליחו להעלות בהרבה את אחוז החומר הפעיל בצמח. כתוצאה מכך נמכרים היום חשיש ומריחואנה שעוצמתם גדולה יותר מבעבר ונזקיהם הפוטנציאליים לאדם גדלו בהתאם. חשיש ומריחואנה נשארים בגוף זמן ממושך. הגוף זקוק לארבעה עד שישה שבועות כדי להפריש את כל החומרים שנספגו בו כתוצאה מעישון "ג'ויינט" אחד של חשיש או ללא שימוש חוזר במצבים בלתי צפויים,העלולים אף לסכן חיים(בעת נהיגה,למשל). רבים מן המשתמשים לראשונה בחשיש או במריחואנה טוענים כי השפעת הסם הייתה חלשה או בלתי מורגשת. מתברר שהשפעתם תלויה במכלול גורמים,כמו מצבו הנפשי והבריאותי של המשתמש,הנסיבות החברתיות ורמת ציפיותיו. המשתמשים בחשיש ובמריחואנה מדווחים על שינויים ברגשות,בתפיסה וברמת הפעילות. שימוש בכמות קטנה של חשיש מביא להרפיה גופנית ולאובדן הדרגתי של המעצורים והעכבות הרגשיים. המרכיב הפעיל בחשיש ובמריחואנה גורם הפרעות בקואורדינציה המוטורית,ביציבות היד ובמידת הדיוק של ביצוע תנועות. פגיעה זו עלולה להימשך מספר שעות אחרי שתחושת ה"היי" שגורם הסם נעלמת. מחקרים מראים שאפילו שימוש במנת סם אחד פוגע בזיכרון לטווח קצר. שימוש בכמות גדולה של הסם עלול לגדום הזיות והתקפי חרדה ופאניקה. שימוש קבוע בכמויות גדולות עלול לגרום פגיעה בתפקודי הזיכרון,אפתיה וחוסר איכפתיות וליקויים חמורים בדפוסי התקשורת הבין-אישית. אצל משתמשים כרוניים בולטת גם תסמונת חוסר המוטיבציה ועלולים להופיע התקפי פרנויה,התקפי חרדה והזיות. עישון כרוני של חשיש עלול לגרום הצרה מסוכנת של דרכי הנשימה. עישון יום-יומי במשך כמה חודשים חסימה בריאות שנעלמת בהדרגה עם הפסקת השימוש. יש דיווחים על דלקות כרוניות בדרכי הנשימה ויש סכנה מוגברת לסרטן הריאות (כמות החומר המסרטן בחשיש גדולה ב-70 אחוזים מזו שבסיגריות). בחשיש גם פוגע ביכולת הגוף לייצר כדוריות לבנות, ומוריד את הכושר החיסוני שלו. השפעת הסם על כושר הנהיגה מסוכנת במיוחד. הוא פוגע ביכולת האומדן של הזמן, מרחק ומהירות,מאט את התגובות ופוגע בכושר ההסתגלות של העיניים לשינויים בעוצמת האור. צריכה של חשיש ומריחואנה ביחד עם אלכוהול מסוכנת במיוחד. ההשפעה המצטברת של שני החומרים בו זמנית על הקואורדינציה המוטורית,על התפיסה ועל השיפוט פוגעת במיוחד בכושר הנהיגה. החשיש והמריחואנה גם מכילים חומרים נוגדי הקאה,שבשילוב עם אלכוהול יכולים לגרום הרעלת אלכוהול חמורה שעלולה אפילו לגרום מוות(החשיש מונע מן הגוף לסלק את עודפי האלכוהול בהקאה). בניגוד לאמונה המקובלת שחשיש ומריחואנה אינם ממכרים,מתברר כי בארצות הברית לבדה מטופלים מדי שנה כ-100 אלף איש הסובלים מתסמונת גמילה מחשיש וממריחואנה,שמתבטאת בעצב,מתח,חוסר שקט,בעיות שינה ושינויים בתיאבון.

    • ארד אקיקוס  On 16 ביולי 2010 at 14:42

      שמע, מכל מה שכתבת, יש לי רק מסקנה אחת.
      בנאדם, אתה חייב, אבל חייב איזה ג'ויינט להירגע. אתה ממש מפחד מהעולם.

  • Ido Hartogsohn  On 16 ביולי 2010 at 12:28

    dugmanegdit היקר,
    אני אנסה להסביר למה לפי דעתי אינך צודק בעניין הזה.
    הבעיה שלי עם הקנאביס אינה צורך חזק עשן אותו. אין לי צורך כזה באופן כללי כשאני לבדי. ואין לי דודות משוגעות. הבעיה היא יותר שקשה לי לומר לא כשעוברת לידי שאכטה טעימה של חברים.
    מאחר שבדרך כלל לא מעבירים עוגיות בין חברים. ושלאכול זה פעולה אחרת מעישון, שאליה אני לא מורגל ושאני חושב עליה לפני שאני עושה גם בגלל שהיא לא סיפוק מיידי כמו העישון – התוצאה היא שההזדמנויות הללו לא צצות.
    לכן מאז ההחלטה שקיבלתי לפני שבועיים צרכתי קנביס רק פעם אחת שזו תדירות שהיא מבחינתי מצוינת. אנשים עישנו לידי אבל ידעתי שזה מחוץ לתחום וזה עזר להחזיק את עצמי חזק ולשמור את הקנביס לאותם רגעים שבהם אני בוחר אותם.
    כמובן שנחיה ונראה. בכל מקרה בעיני האתגר האמיתי הוא לא לעשן. אני חושב שכל עוד זה יהיה המצב, אז עם קצת שיקול דעת אפשר יהיה לשמור ולא לזלול לתאבון. כמובן שאם זה מה שיקרה, חס וחלילה, אני אשקול מחדש את האסטרטגיה באופן כללי.
    כל טוב,
    עידו

  • מתן  On 6 באוגוסט 2010 at 20:13

    כל מה שנאי אומר זה מעצמי ונסיוני. אני לא שופט וגם מאוד מזדהה.

    ריגש אותי לקרוא שהגעת למסקנה שאתה מכור, דורש הרבה אומץ לדבר על זה בכנות כזאת בפני עצמך ומול העולם.
    גם אני מכור, כמוך.
    וכשראיתי את מה שכתבת על האכילה ראיתי את עצמי.

    גם נאי היתי חוקר ומוצא צידוקים היסטורים ולוגים שישרתו את ההתמכרות שלי ויאפשרו לי להמשיך להשתמש.
    לא משנה מה הסם, העקרון האו זהה בכל סם.

    אני מודה לאלוהים או לקוסמוס או למה שלא יהיה שנתן בי את הכאב הגדול שחויתי כדי שאוכל להפרד מהסם ולהבין שהסם בכלל הוא לא קשור לכל הבעיה הזאת, כמו שציינת. הוא איזה תוצאה של המצב הקיומי המקולקל שהיתי חי בו.

    אתמול ראיתי איזה סרט על בודהה והיה שם איזה בודהיסט שציין שנזירים לא שותים או משתמשים בכל סם כלשהו. זה היה מאוד מרענן לשמוע שההחלטה לדרך חים החדשה שבחרתי בה (ובוחר מחדש כל יום) של נקיון טוטאלי מאושרת על ידי אלפי שנים של נזירים בודהיסטים. יש משהו בנקיון הזה שלא נותן לך להתכחש לשום הרגשה שלך בסופו של דבר שעוזר לנתב את החים שלך למקום נכון יותר.

    אני חייב לצין שהחלטה להיות נקי היא אמנם החלטה אישית, אבל בשום פנים ואופן לא היתי נשאר נקי אם היתי לבד בעסק הזה. הראש תמיד עובד וגונב למקומות דומים לאה שהזכרת, של לחשוב שאולי אני יכול מדי פעם ואני אולי יכול להשתמש בסם לצרכים חיובים ובלה ובלה ובלה. מליון תירוצים היו לי ועוד צצים לפעמים בראש.

    אבל האמת אצלי זה שיש לי צורך כלכך חזק ברוח, שכשאני מקבל רוח מחומר כדוגמאת גנג'ה או כל סם אחר אני בסופו של דבר מוצא את עצמי באותה מקום בו עזבתי.
    השימוש שלי בסם כבר לא נותן שקט וגם לא רוח, אלא רק מגביר את הרגשת התפלות ואת הרעש שקים בראש שלי.

    אני כיום לומד למצוא את הרוח הזאת ממקומות אחרים שהם לא חומרים, ורציתי להגיד לך שיש דרך לעשות את זה. דרך סלולה ויש הרבה אנשים שעברו בדרך הזאת ומוכנים בכיף וברצון לשתף מנסיונם ובחינם.
    זהו
    בהצלחה עידו בכל דרך שתבחר בה
    מתן

    • Ido Hartogsohn  On 11 באוגוסט 2010 at 6:15

      מתן יקר,
      תודה על תגובתך היפה והמרגשת. אני יכול מאוד להזדהות עם הדברים שכתבת ורוצה מאוז לחזק אותך בדרך שבחרת לעצמך.
      בו בזמן, למרות שאני מבין למה בחרת בדרך בה בחרת ומחזק אותך בה, אני חושב שלא צריך לראות אותה כדרך נכונה יחידה. כל אדם הוא סיפור אחר.
      התגובה שלך מסגירה איזושהי מחשבה (שאכן קיימת גם בבודהיזם) ושלפיה יש משהו שגוי/פסול מלכתחילה בחווית הסם. רעיון זה לא היה מצוי בבודהיזם המוקדם וגם כיום יש בודהיסטים שאינם מזדהים איתו – בעיני הוא דוגמטי מדי. הדרך שלי שאיתה אני מזדהה היא הדרך העתיקה של השמאניזם. צמחי האלים הם מקודשים. השימוש שאנחנו עושים בהם יכול להיות שימוש לרעה ובמקרה כזה הוא הרסני. אבל בוודאי ובוודאי שאין שום דבר רע בשימוש בהם בפני עצמו, כאשר הוא נעשה בצורה הנכונה הוא הדבר המקודש ביותר שישנו. השימוש המקודש בהם הוא אחד הדברים היפים, המפתחים והחשובים ביותר בקיום האנושי – אצל אלו שיודעים לבצע את העבודה.
      במקרה שלי, ימים יגידו. חודש וחצי עברו מאז ההחלטה שלי בנוגע לקנאביס ובינתיים אני מאוד מאוד מרוצה ממנה ומרגיש שהגעתי לאיזון שאותו חיפשתי וליחס של שלווה וכבוד עם הצמח הזה. כמובן שאני בוחן את הדברים כל הזמן ואם דברים ישתנו חס וחלילה אני עשוי לגזור על עצמי התנזרות קשה יותר. כרגע, באמת אני אומר בלב שניגלה ממנו אבן, אני מרגיש שאני בסופה של התמודדות בת עשר שנים והגעתי למקום של שלום.
      כל טוב ושנזכה כולנו למנוחתנו ונחלתנו,
      עידו 

  • מתן  On 14 באוגוסט 2010 at 9:24

    אני מסכים אוד שכל אדם הוא סיפור אחר.
    אני לא בודהיסט וזו לא הדרך הרוחנית שבחרתי לעצמי. אני משתדל לקחת מה שאפשר מדרכים רוחניות שונות וללמוד מה שאפשר מהמגוון הגדול שיש לנו לבחור בימנו.
    כולם בסה"כ מדברים על דברים דומים רק הדרך שלהם להגיע לשם היא שונה.

    לסמים באמת אין שומדבר רע. הם דברים, כמו שאר הדברים, התגובה שלי אליהם היא הבעיתית, כמו שאמרת.
    אני לא יודע מה הבודהיזם אומר כי אני לא מומחה גדול אבל מה שמצא חן בעיני בגישה הזאת שלהם הוא הפכחות הטוטאלית והחיבור או האי חיבור שהופך להיות מורגש מאוד דרך הנקיון ממשכרים למינהם.
    הסמים יכולים לתת תחושת חיבור עיליאית אפילו אם לא עשית עבודה בשביל להשיג זאת. ואדם לפעמים יכול להשיג חיבור גבוה מאוד בלי להיות מוכן לכך ויש לזה מחיר. לפחות במקרה שלי.

    בכל מקרה, אין טעם להתחיל להטיף, האגו שלי התעורר פה אבל אני אשתדל להניח אותו בצד מצד אחד. מצד שני אני לא יכול להשאר אדיש כי גם אני היתי מתענין בשאמאניזם. גם אני קראתי את סדרת קסטניידה וחפשתי איך הסמים יכולים להיות להם ערך רפואי והחלמתי.

    כיום אני רואה איך החיפוש היה כלי לשירותה של ההתמכרות שלי.
    הנה – דרך רוחנית שמשלבת את הסמים ומאפשרת לי להמשיך להשתמש בצידוק מוחלט שאני מחפש את האמת כשאני משתמש.
    לא היה לי מנחה בדרך הזאת. לנסות להבין את דרכך בעולם הזה בלי מנחה אלא דרך טקסטים זה כמו לנסות להטיס מטוס ע"י קריאה את ההוראות הפעלה.

    גם לא היתי מקדש את הסם לפני שהיתי משתמש בו.
    הסם בסופו של דבר הרחיק אותי מאלוהים ומעצמי במקום לקרב.
    שלא תבין לא נכון, אני מודה מאוד לכל החויות שהיו לי ואני כן מאמין שיש אמת שמה בחויות שעברתי ובסופו של דבר החוסר אונים שלי מול המשכרים למינהם עזרו לי להגיע למקום הרבה יותר טוב שאני בטוח שלא היתי מגיע אלמלא היתי משתמש בהם.

    אם לתת דימוי אני רואה את זה היום כמו לנסות לפצח אגוז (המוח,התודעה) עם בולדוזר (הסמים).
    בכל מקרה, זה מה שאני יכול לתת ממני.
    כמו שאמרנו והסכמנו, שנמשיך בדרכנו ונצלח.
    המון איזון וטוב שיהיה לך
    הרבה כבוד ואהבה ממני
    מתן

  • ירון  On 18 במאי 2013 at 15:40

    כולכם שוכחים שכל אדם מתמודד עם השימוש בדרך שונה אני חקרתי לפניי 15 שנה את הצמח ובפשטות אני יכול להגיד שכמו כל דבר בחיים האלו יש מינון גם אוכל או (אבקת מרק של אסם יכולה לגרום לסרטן) אתם צריכים לזכור שכל המחלות נמצאות אצלנו בגוף ויש אנשים שהעישון או אפילו האכילה של אותם "סמים" (חחח- כי תחלס הכל סמים) לא עושה כלום כמו שההפך יש אנשים שראש אחד יכול לעשות מה שלאחר קורה רק מי LSD… לכן רוב הבלוגים בנושא הזה לא רלוונטי.

Trackbacks

  • […]  מצנר כותב על חשיבות הריטואל עבור המכור. על המכור לסיגריות ששואב סיפוק כבר מלשלוף סיגריה מתוך החפיסה, עוד לפני שאיפת הניקוטין הראשונה. אני מצדי מהרהר בכל הג'וינטים שחלמנו לגלגל ברגע שסיימנו את זה שקדם להם, לא בגלל שחשבנו שהם ישנו את מצב התודעה שלנו (להתחסל כבר הספקנו), אלא בגלל שהם נתנו לנו משהו לצפות לו בהמשך הערב (עוד סיבה למה אני ממליץ להפסיק לעשן ולהתחיל לאכול). […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: