טכנומיסטיקה

דיוקנו של האמן כסייבורג צעיר

1. כשחלוץ מוזיקת הילדים הפסיכדלי ברוס האק השתמש לראשונה בווקודר (מכשיר לסינתוז הקול האנושי) באלבומו The Electronic Record for Children (1968), מדובר היה בלא הרבה יותר מגימיק, עוד צעצוע שנועד לספק את התשוקה הילדותית והמקסימה של האק להפוך לרובוט.

מאז האק השתמשו בווקודר קראפטוורק, אלן פרסונס, ניל יאנג, ג'ורג' קלינטון, טופאק ורבים אחרים וטובים (את ההיסטוריה המלאה של הזמר הממוחשב חקר ד"ר עמרי רוח מדבר, שמכנה את התופעה הסייבורג הווקאלי) ונדמה שהפופולריות של טכנולוגיות הזמר הרובוטי הזה רק ממשיכה לנסוק. באלבומים שהוציאו בשנים האחרונות מלכות פופ כמו בריטני ספירס, ליידי גאגא וריהאנה השימוש בווקודר או באפקטים דומים לו הפך לחלק בלתי נפרד מהתהליך היצירתי. הקול האנושי עובר דרך שורה ארוכה של פילטרים דיגיטליים שמטרתם ללכלך אותו ולעוות אותו ואשר משווים לו איכות וירטואלית עד לרמות והמטורללות של Tik Tok של קיישה שנשמעת לפרקים כמו רובוט שיצא מכלל שליטה.

נדמה שאלילי המוזיקה שלנו עוברים תהליך של רובוטיזציה או לפחות וירטואליזציה, תהליך שיש בו בעיני משהו מאוד נכון שכן האלילות הינה מטבעה דבר בלתי מושג, המתקיים מעבר למימד של המוכר והמושג. הפיכתם של אלילי הפופ הגדולים של התרבות שלנו לסייבורגים, יצירי אדם-מכונה סימולקריים המתקיימים רק כמוצרים וירטואלים, מקרבת אותם לקראת הפיכתם לאלילים על-אנושיים המתקיימים במימד שמעבר. בו בזמן, נדמה כי הסייבורגיזציה ההולכת והגוברת של אלילות ואלילי הפופ שלנו מעבירה איזה מסר מובלע על הפלסטיקיזציה ההולכת וגוברת של התרבות שלנו. בתרבות הצרכנית של ימינו אנחנו מתגאים בכך שאנחנו סוגדים לפלסטיק, מריעים לגאדג'טים-כוכבים ומנופפים עבורם בידיים.

אלא שבמקביל לאלילות פופ Going Cyborg, ישנה תופעה נוספת ששווה לשים אליה לב. בעוד אלילות הפופ שלנו הופכות רובוטיות – מתרחש לו תהליך הפוך שבו אלילות הפופ הוירטואליות מנסות להדמות יותר ויותר למקבילותיהן האנושיות.

ליפן יש היסטוריה ארוכה של אלילות פופ וירטואליות כמו דייט קיוקו או יוקי טראי. אבל בעוד שבעבר אלילות הפופ הוירטואליות הללו הסתפקו בחזות וירטואלית אך השתמשו בקולות אמיתיים של זמרות, דור חדש של זמרות אשר מופיע בשנים האחרונות הינו וירטואלי לחלוטין ומבצע את שיריו עבור עצמו. כתבתי פה כבר בעבר על האטסונה מיקו וחברותיה אלילות הפופ הוירטואליות של ימאהה, שמבצעות בימים אלו הופעות חיות בעולמות וירטואלים. הסייבורגיות הללו כבר מסוגלות לשיר עבור עצמן והביצועים הקוליים שלהם הולכים ומשתפרים בחיקוי הקול האנושי.

וכך בעוד בני האנוש הולכים ומתקרבים לוירטואלי והישויות הוירטואליות מתקרבות לבני האנוש, נדמה שאנחנו עומדים בפני סוג של נקודת אומגה שבה שתי המגמות, של האנושי שהולך והופך רובוטי, ושל הרובוטי שהולך והופך אנושי יתכנסו וייצרו משהו חדש.

Motion Capture באווטאר.

הדבר הזה כבר מתחיל לקרות בקולנוע, שם הדומיננטיות ההולכת וגוברת של אנימציה תלת מימדית מתמזגת עם טכנולוגית ה-Motion Capture אשר מתאימה בין תנועות הפנים והגוף של שחקן לתנועות הפנים והגוף של דמות וירטואלית. סרטים כמו עליזה בארץ הפלאות, שר הטבעות, קינג-קונג וכמובן אווטאר מכילים שפע של דמויות וירטואליות שמופעלות על ידי שחקנים אנושיים. וכך, אם בעבר חשבנו ששחקנים וירטואלים עשויים להחליף שחקנים בשר ודם, כעת נדמה שהמיומנות של שחקני הבשר ודם תשמור אותם בתמונה בעתיד הנראה לעין. יותר פשוט וגם איכותי לתת לשחקן משובח להפעיל את תווי הפנים של דמות וירטואלית מאשר לתכנת את ההבעות הללו, לפחות נכון להיום.

מקצוע המשחק אינו נתון עדיין בסכנת העלמות. שחקנים ימשיכו לשחק, אבל, לא בהכרח תוך כדי שימוש במראה הנוכחי שלהם. בעתיד שבו טכנולוגיית ה-Motion Capture תהפוך לשכיחה וזולה, שחקנים אנושיים יוכלו לעטות עליהם כל מראה אפשרי, מדמויות היסטוריות, ועד יצורים בדיוניים, בהתאם מושלם לחזונו של של הבמאי ומבלי להתחשב במגבלות הבשר.

תפקידו של השחקן ינותק, לראשונה בהיסטוריה מפניו וגופו של השחקן. שחקנים יהפכו למפעילי גוף ופנים – מה שישנה מן הסתם את התעשיה, יוריד או אולי אפילו יבטל את חשיבות המראה החיצוני ויבליט את תפקידן של איכויות המשחק. ואולי העתיד הזה, שכבר לא נראה כל כך רחוק מלמד אותנו משהו גם על עתידו של הסייבורג הווקאלי, שנע גם הוא לכיוון של התכנסות טכנולוגית.

2. ביום שני הקרוב ב-10:45 אני ארצה בכנס השני לחקר הרוחניות באוניברסיטת חיפה על "אלוהי הרשת: נקודת האומגה והאינטרנט". ההרצאה, חלק ממושב שלם שיוקדש ל"אינטרנט רוחניות ודת" תעסוק באופן שרעיון נקודת האומגה שהגה הכומר וחוקר האבולוציה תייאר דה שארדן בשנות השלושים של המאה העשרים הפך לאחד הרעיונות המשפיעים ביותר בתפיסות הרוחניות של האינטרנט בחוגי הניו-אייג' והטרנס-הומניסטים.

3. ואם כבר דה שארדן, רעיון שהקסים אותי אצלו בזמן שעבדתי על ההרצאה. למי שלא זוכר, דה שארדן מדבר על נקודת האומגה בתור תודעה קיבוצית של כוכב – מעין סופר-תודעה היפר-פרסונלית המורכבת ממליארדי התודעות השונות על הפלנטה. בעמ' 286 של המהדורה האנגלית של The Phenomenon of Man הוא שואל היתכן כי הנוספירה (התודעה הקיבוצית של הכוכב) שלנו תוכל "להכנס למגע תודעתי עם נקודות מרכז אחרות של תודעה במרחבי החלל" ומציע כי "התודעה תיצור את עצמה כסינתזה של יחידות פלנטריות. ולמה לא, בעולם יקום שיחידתו האסטרלית היא הגלקסיה."

הרעיון של נקודת אומגה, של תודעת-על שנוצקת (בעזרת האינטרנט?) מהיתוכן של מליארדי התודעות שעל פני כוכב הוא מרחיק לכת בפני עצמו. אבל הרעיון שדה שארדן מציע כאן כבר מתאר מצב שבו תודעת העל הזו יוצרת קשר עם תודעות על אחרות: לומדת מהן, משתעשעת איתן ואולי אפילו מתאהבת בהן.

אהבה בין פלנטות? הרעיון מעלה חיוך אבל אני חייב להודות שיש בעיני משהו מקסים במחשבה הזו שלוקחת את תפיסת האהבה האנושית שלנו ומעלה אותה דרגה אחת מעלה לדרגה הפלנטרי. איך נראית אהבה בין פלנטות? במה הן מתאהבות? על מה הן רבות? האם נולדים להן ילדים קוסמיים?

5 במרץ 2010 – 14:56 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (2)

כמה דברים שלא קשורים לכלום וקשורים להכל

1. חבר שלי שאל אותי היום איזה פלאפון הכי הייתי רוצה אם הייתי יכול לקבל כל סלולארי שבא לי.

אמרתי לו שהסלולארי שאני הכי רוצה הוא זה שאני הכי לא רוצה שיהיה לי: אייפון. הוא שאל למה, ואמרתי שכבר עכשיו הרגעים הכי טובים בחיים שלי זה השעות שאני יוצא מהבית ומנותק מהמחשב. אני עובד בימים אלו על טקסט מערכתי לגבי פייסבוק, טוויטר, באזז וכל המדיה החברתית ומה שהיא עושה לנו. המסר שמקונן לי במוח כבר הרבה זמן הוא בגדול שאם המדיום הוא המסר, אז המסר של הטכנולוגיות החדשות שלנו הוא ADHD.

לפני כחודש ישבתי עם מומחה המדיה החברתית ארד אקיקוס, שהסביר לי על טוויטר וכדי לעשות את זה יותר מובן עבורי העלה ציוץ: "יושב עם עידו הרטוגזון, מסביר לו על טוויטר. בחייאת, תאמרו שלום". תוך שלוש דקות חזרו אלינו מהרשת בשלושים ציוצים, והציוצים הללו לא הפסיקו להכנס כל הזמן שישבנו יחד.
התגובה שלי לפייסבוק על סטרואידים הזה הייתה עירוב של משיכה וזעזוע. סקרנות, רצון עז להתחבר ולחוות את זה על התודעה שלי, והפחד שזה יהיה צעד אחד יותר מדי, צעד שלא תהיה ממנו דרך חזרה. משהו דומה לאיך שהרגשתי כמה פעמים בחיים לגבי הירואין (לא. לא עשיתי).
לפני שבועיים, ביום שפתח את השרב הגדול שתם שלשום, עמדתי עם ר' וע', בים התיכון כשהמים מגיעים עד מותננו. מיששנו כמחצית השעה חבל מעלה ירוקת, מתמכרים לתחושה שאנחנו קיימים באמת קיימים, שאנחנו ממששים וחשים את הדבר הזה הפשוט כל כך: החבל הזה, מעלה הירוקת. התחושה הייתה כל כך מתוקה ומספקת עד שנתקפתי חשק להעלות על זה סטטוס בפייסבוק ואז השיחה עבר לפייסבוק, לכמה שהוא טפשי ומנתק.
אני מפחד פחד מוות מהאייפון, כי אני מפחד מהרגע הזה שהאינטרנט יהיה כל הזמן על קצה אצבעותי. אני מפחד שהמאבק הזה שאני חווה עכשיו רק כשאני בבית והמחשב דולק, יהפוך לחלק בלתי נפרד מכל רגע מכל סיטואציה – שאי אפשר יהיה לברוח מהאפשרות המתמדת לחיבוריות, שגם אם מצליחים להתמודד מולה, היא תמיד מרחפת ברקע. לא משהו שכופים עליך חס וחלילה, משהו גרוע הרבה יותר, כורח פנימי שאתה נדרש להלחם נגדו תמיד. אפשרות שעומדת להפוך קטלנית יותר ויותר ככל שהאינטרנט יהפוך צמוד יותר יותר ויותר לממשקים שדרכם אנחנו חווים את העולם ויחזק את מעמדו ככלי האפוקליפטי של התודעה.
העניין הוא שיותר ויותר אנשים סביבי מדווחים לי על דברים דומים. הצורך לברוח להודו או למקום אחר שאין בו אינטרנט הופך לוחץ יותר ויותר. אני חושב שיתכן שגדל פה דור שדווקא מתוך האובר-טכנולוגיות ילמד להעריך את הטבע ואת האנטי-טכנולוגיות יותר מכל דור אחר בהיסטוריה. ואולי אני טועה, אולי אנחנו פשוט נקבל אותו לחלוטין כמו כל איבר אחר. האינטרנט הזה: אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו.

2. סמסים מיילים והודעות ופייסבוק מענגים כל כך דווקא משום שהם מייצרים רזולוציות נמוכות,

קוטעים את השיחה, עוצרים את שטף הסיפוקים המידיים שלא מותיר מקום לציפיה ולמסתורין של האחר. תחשבו על העונג שאנחנו מפיקים ותשומת הלב שאנחנו מעניקים לכל משפט ומשפט בהתכתבות פייסבוקית, לעומת המשפטים הנחפזים שאנחנו זורקים בשיחה רגילה בעל פה שאיש אינו טורח להלהתעכב עליהם או להעריך אותם.

הפייסבוק, הסמס והטוויטר מאפשרים לנו לגלות את הקסם שבכל משפט ומשפט, בכל מילה ומילה.
איך לכתוב את הסמס הזה? את הסטטוס הזה? מדברים על הירידה ביכולות הורבליות, אבל אם מסתכלים על זה קצת אחרת רואים שאנחנו הדור שלומד להתנסח בצורה המדויקת ביותר, משוררים של 140 תווים, והכל בשירות המגניבות והאפשרות להציג אישיות פייסבוקית שתהיה כל מה שאנחנו לא. או כמו שכתב חבר שלי ארנון מרום (אמן פייסבוק מופלא) "כולם פה כל כך יפים שנונים ומאושרים כמה חבל שצריך לפעמים להפגש גם בחיים האמיתיים".
ארד אקיקוס אמר לי שלחשוב ב-140 תווים מחדד לך את המחשבה, אבל מאז שאני כותב סטטוסים בטוויטר אני מבין שלי למרות הכל אני מרגיש בבית במדיום אחר דווקא. יש לי העדפה להתבטא ב-140 מילים, ועדיף 140 משפטים, ואם אפשר 140 עמ', בכלל טוב.

3. ומשהו לפורים. כמה פתגמים פסיכדליים שמצאתי במאמר אנתרופולוגי

שקראתי על כת LSD משנות השישים ושעשעו אותי:

“void will be void” (הגרסה הפסיכדלית ל-Boys will be boys)

"absence makes your part grow smaller"

(הגרסה הפסיכדלית ל- abscence makes the heart grow fonder)

To be but not to be, that is the quest

Live and yet die, die and let live

4. ומשהו אחרון שבאמת לא קשור לכלום

מלבד לשיר Always crashing in the same car של דיוויד בואי שגרם לי להזכר בשיר המופתי Free Bird של לינארד סקינארד ובסצינה הסוגרת של סרטו המופתי של רוב זומבי Devil’s rejects (שם השיר הזה מופיע), להתקף בצמרמורת נעימה ולפתוח את היוטיוב.

***זהירות ספוליר***

***זהירות ספוילר***
מה שיפה כל כך בסצינה הזו, מה שיפה כל כך בסרט של זומבי, הוא שזומבי גורם לי כצופה להזדהות עם חבורת רוצחים סאדיסטים או לפחות לחוש אליהם כבוד עמוק. They can’t help themselves, או כמו שאומרים לינארד סקינארד. This bird you cannot change. ואיכשהו כשאני רואה את הסצינה הזו אני מזדהה עם ההווי הרצחני שלהם, עד כמה שהוא מזעזע אותי. אני רואה את האהבה והרכות שיש להם אחד לשני, והמרד שזורם להם בעורקים, שגורם להם להסתער על מחסום המשטרה עם אקדחים שלופים, למרות שהם יודעים שהם ימותו – כי הם לא מוכנים להיות חלק מהמערכת. הם מעדיפים למות מאשר לשחק על פי הכללים – ואת זה אני חייב לכבד. אומרים על סם פקינפה שהוא יצר אסתטיקה מופתית של אלימות. בשבילי הסצינה הזו של זומבי, שמערבת את היללות של הגיטרה של עם סבל עז וגרפי וסוג של מרדנות אידאליסטית שגורמת לדחויי השטן להתנשא מעל לסבל הרב בשם אידאל סאדיסטי שקורא להם לקרוא תיגר עוד פעם אחרונה על העולם הזה כולו, ואולי גם להספיק לגרום עוד סבל לאחר. מחריד, אני יודע, אבל משהו באיך שזומבי ביים מרטיט לי את הלב, דווקא בגלל שהוא מלמד אותי להרגיש כל מיני כל כך מוזרים ולא שגרתיים. ואולי לא הצלחתי להסביר את עצמי. בכל מקרה, בעיני זה מופתי.

חג פורים שמח!

25 בפברואר 2010 – 21:58 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (9)

אופנה היא הכל! – מסקנות ראשוניות על אופנה, חברה, טכנולוגיה, האבולוציה של התודעה ואלכסנדר מקווין

כמעט שלושה חודשים עברו מאז שנחשפתי להתגלות ששמה ליידי גאגא, התגלות שחשפה אותי לעולם חדש שמורכבת על טהרת האסתטיקה. יקום חדש שהתעלמתי ממנו כמעט לחלוטין רוב ימי הבליח לפתע והשאלה שנקרה בראשי הייתה: איך לא שמתי לב לכל זה עד עכשיו? איך חמק ממני המימד הזה של היקום במשך שנים רבות כל כך? צורך עז התעורר בי לתקן את המעוות.

במהלך החודשים שחלפו מאז מצאתי את עצמי מבלה את זמני בחנויות בגדים, בסיבובי קניות אינסופיים ומרתקים, מנסה לענות לעצמי על שאלות כמו מהי אופנה? מהו סגנון? איך הם מארגנים את החברה שלנו? איך הם יוצרים את התודעה שלנו? איך הדברים הללו מתכתבים עם הזהות שלי ושל האנשים סביבי? עם החברות והחבורות הקטנות שאני מכיר בעיר ובארץ? ואיך כל זה קשור לכל מה שידעתי וחשבתי קודם כשאופנה ומותגים נראו בעיני כמו משהו חיצוני, שטחי ואפילו רדוד? להלן המסקנות.

האבולוציה היא מסע כיבוש למימדים: רכישה של עוד ועוד חושים בשביל להכיר את העולם בעוד ועוד צורות. להלן סיפורה של מטמורפוזה טכנודעתית.

לבוש הוא איבר. אופנה היא חוש. מהרגע שמתחילים לשים לב אליו העולם משתנה. פתאום אפשר לשים לב שהאנשים ברחוב מהווים חלק ממצעד אדיר של רעיונות לגבי היופי. כל יציאה לרחוב הופכת למסע מרתק ביקום של סימנים: מלאה בפרטים כמו צבעים וגזרות, פתחים לתהיה ולהצבת סימני שאלה. כל אדם שחולף מולי ברחוב מעלה שורה ארוכה של שאלות: למה הוא לבש את X? מה הוא חשב לעצמו כשהוא שילב את זה עם Y? זה יפה? זה מכוער? זה מפתיע? זה בנאלי? זה יכול להתאים לי?

כמו במטריקס, המציאות של הרחוב מורכבת משני סוגי אנשים: אלו שהתעוררו למציאות של היקום המעוצב ולאחרים שנמצאים בתרדמה תלבושתית. באופן מצער הגברים ברובם משמימים למדי למראה. בין הנשים, לעומת זאת, מתגלות כאמניות בחסד. הליכה הרחוב נראית לפתע כמו שיטוט ביריד אמנות בלתי נגמר שבו כל אדם הוא בו זמנית אמן, אוצר אמנות וגלריה מהלכת.

אמנות להמונים

הפעם הראשונה שבה נדרשתי לחצי שעה בשביל להחליט מה אלבש הייתה כמו התגלות. ברגע קצר מחלתי לא', אשתי לשעבר, על כל הרגעים שהמתנתי לה בזמן שהשתהתה מול המראה בחיפוש אחר הקומבינציה המושלמת. לפתע הרגע הזה של השתהות מול ארון הבגדים קיבל נופך מתוק של חסד וקסם. רגע שבו כל אחד ואחת זוכה מדי יום להצהיר הצהרה אמנותית. רגע נדיר של הזמנה לביטוי עצמי.

אופנה. אמנות. אופנומנות. כל חנות בגדים היא גלריה. העיר שלי מלאה בגלריות לאמנות ואפילו לא ידעתי. העיר שלי מלאה בצרכניות וצרכני אמנות, הם מציגים על המדפים שלהם קולקציות ותערוכות. אנחנו לובשים את האמנות שלנו. אנחנו מציגים אותה לראווה ברחוב, בעבודה ובמסיבות. יש לנו אמנות המונית ויש לנו אמנות מעצבים. יש מקום ליצרנים גדולים של אמנות זולה ויש מקום לאמנות יוקרתית של אמני צמרת, ויש גם מקום לאמנות יד שניה. אנחנו חיים בשביל אמנות. באמנות הזו, שאותה אנו לובשים על עצמנו, לכל אחד יש טעם.

לכל קבוצת אוכלוסיה יש את האמנות שלה, את הסמלים שלה. כל איזור בעיר מציע תפיסה אחרת לשאלה מה היא אמנות: בכמה כסף? עם איזה ערכים? (בורגנות? אינדיבידואליזם? כח? יוקרה?) לאיזה סוגי סביבות ואינטאראקציות?

לקנות בגדים באלנבי. לקנות בגדים בקינג ג'ורג'. לקנות בגדים בנווה צדק. לקנות בגדים בדרך יפו. לקנות בגדים בגן החשמל. לקנות בגדים בתחנה המרכזית. לקנות בגדים בקסטרו. לקנות בגדים בזארה. לקנות בגדים בגולף. לקנות בגדים באמריקן אפרל. זהויות נרכשות. רוכשים זהויות. מודדים זהויות. סיבוב קניות בגדים הוא סדנה בחיפוש עצמי אחרי שורשי עצמיותך.
אופנה ותודעה

לבוש הוא הארכה של הגוף שלנו – הוא מאפשר לנו לעצב את הגוף שלנו מחדש: בצבעים ובצורות שהטבע לא נתן לנו. הוא דרך להביע את החזון האסתטי שלנו לגבי מושג היופי והוא דרך לחלוק עם אנשים מידע עלינו ולאפשר להם להבין אותנו, מה חשוב לנו ובמה אנחנו מאמינים עוד לפני שהם באים איתנו במגע ישיר. הוא מאפשר לנו לשדר אליהם אותות רבי מידע, ובכך מייעל את תהליך התקשורת בין אנשים.

הדרך שבה אנחנו מתלבשים משנה את התודעה במגוון אופנים. היא משנה לא רק את הדרך שאנשים סביבנו תופסים אותנו אלא גם את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו: את חופש התנועה של הגוף שלנו, את האופן שבו הוא מזיז את עצמו, את האופן שבו הוא רואה את עצמו, מרגיש את עצמו, חושב את עצמו, תופס את עצמו. עיצוב האופנה הופך לעיצוב של העצמי. לבוש טוב הוא בעל ברית שמחזק אותך בהיותך. הוא תזכורת תמידית למי שאתה ולמה שאתה רוצה לומר. הוא מזכיר לך מי אתה גם כשהרוח שכחה, כי הוא עוטה את בשרך בהחלטה שלקחת ברגע של מעוף מחשבתי.

השאלה הגדולה כאן היא האם אני מתלבש על מנת להביע את עצמי, את האמת שלי, או על מנת להשיג אפקט מסוים בעולם החיצון. כמובן, שלא חייבת להיות סתירה בין שני הדברים הללו וכמובן שאפשר לפעמים לבחור את זה ולפעמים את זה, ושבדרך כלל אנחנו מתפשרים בין שני הצדדים הללו של האופנה.

האופן שבו אתה מתלבש למקום מסוים מסביר איך אתה מבין את השדה החברתי ואיך אתה מבין את מקומך בו, אלא שהמעבר בין אנחנואים עשוי לגרום כאב ראש רציני לגולש הקולקטיבים. ערב שעובר בין רוחניקים, לפאב היפסטרי ונגמר בהופעת קריוקי בתחנה המרכזית של ת"א מעמיס מעמסה כמעט בלתי מסתברת על הנסיון הראוי להערכה והמרגש של הלבוש להיות איתנו.

אז יש רק פתרון אחד. והוא להפוך ל"יפני", שזה, כפי שלימדו אותי א' ידידי וג' ידידתי, הכינוי לאדם שהגיע להארת אופנה ושכל דבר שהוא יזרוק על עצמו יראה מדויק ומושלם. היכולת ללבוש כל בגד ולבצע לו טרנספורמציה מוחלטת על ידי מי שאתה היא הדרגה הגבוהה ביותר שאליה מגיע מאסטר האופנה, זה שנמצא בסינק כל כך גבוה הבגד, שהוא גורם לבגדים לציית לו, לעבור מטמורפוזה בהתאם לעיניו הפנימיות. הוא אלכימאי שהופך כל סחבה ליצירה בעזרת הדמיון שלו.
בשבחו של המותג
וזה מביא אותנו למותגים, אחד המושגים הבלתי מובנים ביותר של תרבותנו. הבטחה רוחנית גדולה שמנוצלת לרוב לרעה. כתבתי כאן בעבר לא מעט כנגד המותג, והאופן שבו מותגים מנוצלים על מנת להנדס אותנו כצרכנים. בהזדמנות הזו הייתי רוצה לדבר על המותג מזווית אחרת דווקא, זו של המהנדס, מעצב המותג.

במיטבה, קולקציית אופנה היא נסיון להביע חזון מסוים על האופן שבו אנשים יכולים להראות, לנוע ולתקשר – ובהשלכה היא מעין אמירה כללית על העולם שבו אנחנו חיים, ונסיון להגות עולם אחר אפשרי. מעצבי אופנה, כמו מעצבי פנים או ארכיטקטים מעלים רעיונות לאופנים שבהם אנחנו יכולים לעצב את החללים שבתוכם אנחנו פועלים – ועל ידי כך לעצב מחדש את עצמנו. כשליידי גאגא אומרת שאופנה היא הכל היא מתכוונת לומר שמימד האופנה מכיל בתוכו כמו בפרקטל את כל שאר המימדים, כל אחד ואחד מהרובדים שבהם אנחנו תופסים את העולם. האופנה יכולה לגלם בתוכה כל רעיון, רגש, תחושה – לומר לנו כל דבר שאנחנו צריכים לדעת על התרבות.

עוד מישהו שחלם עולמות. עיצוב של פייר קרדין משנות השישים.

המותג הוא זיקוק החזון הקוסמי של המעצב. הוא הסמל המכונן ליקום או כוכב לכת החתום בסימן ההכר של הדמיון האינדיבידואלי של היוצר. המותג הזה יכול לכלול גזרות של בגדים, הוא יכול לכלול ניחוחות, דרך מסוימת להחזיק את הגוף, הצהרה אמנותית, רעיונות מופשטים וגם דברים נוספים. באופן תיאורטי המותג יכול להתרחב ולהכיל גם צלילים, שפה קולנועית, ממים, תפיסות מוסר, תפיסות פילוסופיות ובעצם כמעט הכל – בסופו של דבר המותג הופך למה שנקרא סגנון חיים ואני חושב על המעצב הצרפתי פייר קרדין שהרחיב את האימפריה העיצובית שלו לתחומים כמו עיצוב רהיטים, תעשיית הרכב, תעשיית התעופה ואפילו שוקולד כשהוא טוען שהעולם כולו הוא חלק מהתהליך היצירתי שלו. כשהעיצוב ממשיך ומתרחב הוא הופך לדרך חיים – יקום תחושתי-רעיוני מקיף כל שאתה יכול לצלול לתוכו ושמציע לך פילוסופיה פרגמטית לגבי הקיום בעולם הזה, על איך שהעולם הזה יכול להראות ולהיות. מותגים הם יותר מסתם קובץ של בגדים, תיקים או מותגים: הם מסמנים מקורות השראה לגבי מי ומה אנחנו יכולים להיות. ובמובן הזה מעצבים הם סוג של מורים רוחניים פופולריים להמון. (אין במשפט האחרון בכדי לשפוט את התופעה).

במותג עצמו אין רע. המותג עצמו הוא סוג של אידאולוגיה ותפיסת עולם דינמית (שמתחדשת מעונה לעונה). בלקנות משהו רק בגלל שהוא נושא מותג מסוים, בלי להבין אותו, בלי לחוש אותו לעומק, יש משהו טיפשי. בלאמץ מותג בפנאטיות יש משהו שאינו שונה מפנאטיות דתית או פוליטית. זה עשוי להיות חינני כל עוד זה זמני ומודע לעצמו, אבל אם אדם נותן למותג לעצב את מי שהוא מכף רגל ועד ראש יש בכך משהו מגוחך, ואנטי-סקסי כמו להפוך תוכי של פילוסוף או תורה פילוסופית מסוימת. לעומת זאת באדם שמכיר את המותג, ומשחק איתו מתוך טיפוס על כתפי ענקים ונסיון להגשים את מהותו האופנתית אין שונה מבזה שדרך משחק בהגותם של פילוסופים שונים מבקש להמציא משהו חדש.

וזה גם ההבדל בין אופנה לסטייל. כמו שכתבו פעם בווג "סטייל הוא מושג עצמאי ממושג האופנה. אלו יש להם באמת סטייל יכולים לקבל או להתעלם מהאופנה. עבורם אופנה היא לא משהו שהולכים בעקבותיו אלא משהו שקובעים אותו, בוחרים מתוכו או דוחים אותו לגמרי." קוקו שאנל, אחת המעצבות הגדולות ביותר של המאה הקודמת הרבתה ללכת כנגד הזרמים האופנתיים של תקופתה: היא לבשה בגדים גבריים, הסתפרה קצר והתהלכה שזופה בעת שהדבר נחשב לסמל של המעמדות הנמוכים. אוריינות אופנה אמיתית דורשת בסופו של דבר להפסיק ללכת על קביים של מותגים, ולהתחיל לבשל לעצמך טראקים ממוקססים משלך כמו די.ג'יי. היא דורשת מהאדם להבין איך הוא רואה את העולם, איך הוא רוצה לראות את העולם ואיך הוא רוצה להראות אותו לאחרים, היא דורשת מכל אחד להפוך למעצב, בדיוק כמו שכל אחד יכול וצריך להיות פילוסוף בזכות עצמו.

אופנה, לבוש, בגדים, ממלאים את דעתי במחשבות, שוברים אמונות ודעות קדומות. וע' אמרה לי, אתה יודע שזה לא רק אופנה. אתה יודע, שהעניין הזה של איך שדברים נראים נמצא בכל מקום. כן יקירתי, אני מתחיל להבין.

***

ואני לא יכול בלי כמה מילים לכבודו של אלכסנדר מקווין ז"ל שהתאבד לפני כעשרה ימים. אני לא יודע למה אני תמיד נחשף לגאונים שבאמת מרגשים אותי זמן קצר לפני או אחרי שהם הולכים מהעולם. לא הספקתי מספיק לחיות בעולם שאלכסנדר מקווין מעצב בתוכו אבל מה שראיתי הספיק לי כדי לראות בו התגלמות של רבות מהפנטזיות שלי על האופנה וייעודה. אני חושב שמקווין, שמאז מותו חלקו לו כל מיני מחמאות כמו 'המעצב החשוב של תקופתנו' היה באמת ובתמים מעצב פסיכדלי, מעצב שיצר מרחבי תודעה קיצוניים, מוקצנים ומסוכנים. לא סתם זכו תצוגות האופנה שלו לשם התואר "אפוקליפטיות" וכמובן שבמעיינות הכשרון האפלים שלו היה בכדי לרמוז על הסיבות למותו. הקולקציות שלו ייצגו פעמים רבות את הצד הסיוטי של הפסיכדליה, זה שמופיע לעיתים גם אצל ליידי גאגא, ויש משהו צופן סוד באופן שהגדיר את עצמו כ"סכיזופרן אופנה". בין החוויה הפסיכדלית לחוויה הסכיזופרנית יש גבול דק מאוד שקשור בשינוי עדין בנאראטיב ומקווין היה גאון אפל שמותו מרגש את הבלוטות הרומנטיות שלנו כמו מותו של כל גאון צעיר אחר.

כמו במקרים אחרים של גאונים שהלכו לנו מוקדם מדי, אין טעם לשאול אם הוא גאון בגלל שהוא מת או מת בגלל שהוא גאון, ומה הוא היה יכול לעשות אם הקריירה שלו לא הייתה כל כך קצרה. צריך להתבונן במה שהוא עושה, לומר תודה על כך שהפך את העולם שלנו לכל כך מעניין יותר, ולהביט קדימה לעתיד, יש לי תחושה שעוד נראה בשנים הקרובות המשך לחזיונות המקווינים.

21 בפברואר 2010 – 11:55 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (4)

גלישת אנחנואים

יוצא לחברה. מכיר אנשים חדשים. יש המון סוגים של אנשים בעולם הזה. המון סוגים שלא הכרתי, או שאף פעם לא התעמקתי בהם. החברה הכללית היא מוזרה- עולם שלם של אנשים שלא רואים את העולם כמוך.

כולנו באים מגטו זה או אחר בעולם, כל אחד והגטו שנולד לתוכו ושטיפח לעצמו – אנשים שאנחנו מכירים, שעובדים איפה שאנחנו עובדים, מבלים איפה שאנחנו מבלים, גרים איפה שאנחנו גרים, שבדרך כלל רואים את העולם פחות או יותר כמו שאנחנו רואים. האנשים האלה שסביבנו – אנחנו.

האנחנו הוא הסם האולטימטיבי. הוא יוצר את התודעה שלנו – תרבותית, פוליטית, רוחנית, גופנית – הוא קובע מה נשתה, ומה נאכל, מה נלבש ואיפה נגור, במה נאמין ובאיזה מפלגה נבחר.

לאורך החיים אנחנו נעים בין קבוצות אנחנו. וגם האנחנואים לא מפסיקים לזוז איתנו ומסביבנו. קבוצת אנחנו המורכבת מחברי ילדות צומחת לקבוצה של אנשים בוגרים, משנה דעות ודרכים; אופנות חברתיות ותרבותיות קמות ונופלות. כל אחד תורם לאנחנו ומעצב אותו וכל אחד מעוצב על ידי האנחנו. וכך, במהלך החיים אנחנו עוברים מכל מיני אנחנו לכל מיני אנחנואים אחרים. מהתנחלות לתל אביב, מתל אביב ליישוב אקולוגי בצפון, מפתח תקווה לתל אביב ומתל אביב לפתח תקווה. מהיפים ליאפים, מערסים לפנקיסטים, מבני עקיבא לאשרם בהודו, ממעמד נמוך לבינוני, מבינוני לעליון. מאמנים, לכותבים, לפרסומאים, לעורכי דין, למתכנתי מחשבים.

כשמכירים אנשים מסוגים חדשים, מכירים כל מיני סוגי אנחנו. לכל אנחנו יש דרכים משלו להגיב על שאלות כמו: איך להתלבש? במה להאמין פוליטית? באיזה ערוצי תקשורת לתקשר עם בני אדם? מה רואים מה שומעים ומה קוראים? האם קוראים? מאמינים או לא? ובמי? איך מחבקים? איך מנשקים? ומתי? מה אוכלים? ואיך אוכלים? זה לא נגמר. (וכמובן שמי שהאנחנו מזכיר לו את מושג ההביטוס של בורדייה לא ישגה שגיאה גסה.)

מסעות אנחנואים, האקט של המעבר היזום בין אנחנו לאנחנו, הם אחת החוויות המרתקות והמספקות ביותר שאני מכיר. זה כמו לנסוע לחו"ל, אבל החו"ל הוא חו"ל תודעתי. אתה נחשף לפתע לצורות מחשבה חדשות לחלוטין. אני חושב שבין הימים החשובים בחיי היו הימים שביליתי בלמידה בישיבות חרדיות, הימים שדילגתי על סלעים בגוש עציון בחברת נוער גבעות, הימים שהלכתי למסיבות טבע, הנסיעות לריינבואו, היציאות לרחובות לילינבלום ואפילו האנשים בבנין של גילמן. זה פשוט לא נגמר.

למעבר בין אנחנו לאנחנו יש פוטנציאל מעייף. אנחנו כמובן עושים אותו בלי להרגיש כל פעם שאנחנו עוברים בין האנחנו של המשפחה לאנחנו של החברים או של העבודה, מעברים שמתרחשים ללא הרף ביום יום שלנו, אבל לא כל מעבר בין אנחנו לאנחנו בא בטבעיות. אנחנואים דורשים עקומות למידה וגם עשויים לסתור זה את זה, לפחות לכאורה. לדוגמה, הקפיצה בין אנחנו היפי לאנחנו יאפי או להפך מצריכה מסע תודעתי ארוך שלרוב דורש שנים. לעבור בין שני האנחנו הללו, לקפוץ בין מצבי התודעה שלנו, באופן קבוע הוא משהו שדורש אימון רב ולא תמיד מתרחש בצורה חלקה.

אבל זו המטרה, אני חושב. לפחות מבחינתי. לגלוש את האנחנואים, לדלג על פני הקונבנציות, ללמוד הכל, כל דרך ואופן שאנשים מסתכלים על העולם וחיים את החיים. מחקר האנחנו הוא סוג של אנתרופולוגיה עצמאית, מסע תודעתי שמרתק את האנתרופולוג שבנו, אבל כזה שאינו מאפשר לנו להשאר בעמדה מרוחקת של חוקר אלא דורש מאיתנו לבצע אנתרופולוגיה משתתפת, להפוך לחלק מהקלאן. הוא מסע רוחני שמטרתו להפוך שוב ושוב לאחר, למה שחשבת שאתה לא ולעולם לא תהיה.

אנחנואים הם שדות של רעיונות ושל רגשות, עוד לא פגשתי אנחנו שאי אפשר ללמוד ממנו. אנחנואים מעצבים אותך, מסע בין אנחנואים הוא מסע פנימי, לשחק עם אנחנואים זה לשחק עם התודעה. לשחק עם אנחנואים זה לא משחק ילדים. אבל זה משחק שאם עושים אותו בתשומת לב, יכול להיות סוג של דרך חיים.

להיות בכל המקומות בו זמנית? להיות כל האנשים בו זמנית? לא, זה לא באמת אפשרי. אבל אפשר לנסות להתנסות בפעילות האורגזמטית הזו, המאמצת, הכיפית והמשתלמת.

11 בפברואר 2010 – 9:39 קטגוריות: חיים | תגובות (10)

הלוצינציות סינמטיות – היסטוריה של הטריפ הקולנועי

שבוע שעבר צפיתי בסרט "לעזוב את וודסטוק" של אנג לי. לא סרט מבריק במיוחד, אבל הוא זכה בחיבתי בגלל ההתייחסות האינטימית שלו לפסטיבל וודסטוק ובעיקר בגלל סצינת הטריפ (המנדטורית בהתחשב בנושא) שהייתה היפה ביותר שראיתי עד היום וגרמה לי לחשוב קצת על האופן שהקולנוע מתמודד עם החוויה הפסיכדלית.

ההיסטוריה של הקולנוע מציעה שפע של נסיונות למסור את החוויה של הטריפ הפסיכדלי בקולנוע (אני לא מדבר כאן על לוק פסיכדלי כמו שיש בשפע בסרטים כמו צ'ארלי והשוקולדה, Speed Racer או אווטאר, וגם לא על סצינות שבהן דמות עוברת טריפ אבל מבלי שנעשה שימוש באמצעי המבע הפסיכדלי כדי להמחיש אותו, כמו בסרט Flashback, אלא על נסיונות לתאר בעזרת אמצעי המבע הקולנועי את החוויה של דמות בעלילה שמתנסה בטריפ פסיכדלי) והנסיונות הללו לתאר מצב תודעה אחר בעזרת האמצעת האודיו-חזותיים שעומדים לרשותו של הקולנוע מרתקים בעיני משום שהם מציבים אתגר מיוחד ליוצר הקולנועי. הם דורשים ממנו לנסות להעביר את החוויה המאוד אידיוסינקרטית ופנימית של החוויה הפסיכדלית במסגרת מדיום אמנותי.

את תחילת הנסיונות לתאר את החוויה הפסיכדלית בקולנוע אפשר, אם רוצים, לאתר כבר בדמבו של דיסני שבו הפיל דמבו שותה מים מבאר ונכנס למצב הזייתי רב עוצמה בו הוא מועבר ליקום של שיירות פילים ורודים וחזיונות פרקטליים וקליידוסקופיים, אבל מבול סרטי הטריפים הגדול, הגיע באמצע שנות השישים, עם התפשטות הפסיכדליים בחברה האמריקאית. בתקופה הזו נעשו שורה ארוכה של סרטי B זניחים למדי ש-LSD שיחק בהם תפקיד מרכזי ולרוב סנצסיוצני למדי, כמו Wild in the Streets, פנטזיה פוליטית משוגעת שבו הצעירים (כלומר ההיפים) עולים לשלטון ושולחים את כל מי שמעל גיל 30 למחנות לחינוך מחדש שבהם הם צריכים להתנסות ב-LSD, י Psychedelic Priest (ששמו הוא אולי פראפראזה על האוטוביוגרפיה של טימותי לירי High Priest) שבו מחדיר מישהו LSD לסודה של כומר ג'ון, שחווה סדרה של חזיונות דתיים ויוצא למסע של גילוי עצמי ברחבי אמריקה בחברת היפים ודרופ אאוטס; ואפילו הסרט Skidoo של אוטו פרמינגר עם ג'קי גליסון וגראוצ'ו מרקס בתפקיד אלוהים שמקדם המכירות שלו היה לא אחר מטימותי לירי שמופיע בטריילר שוב ושוב, מכריז שהסרט הזה "ישנה את התודעה של אמריקה" וקורא לכל צעיר וצעירה לקחת את אבא ואמא לסרט כדי לגרום לו לפתוח את הראש לחווית ה-LSD.

הנסיונות המוקדמים הללו לדבר על החוויה הפסיכדלית היו רובם ככולם סנסציונים באופיים. רבים מהם נעשו במסורת סרטי האקספלוייטיישן, ולא חוסכים במאפיינים פרובוקטיבים אחרים כמו ערום. רובם וויריסטים למדי ומתיימרים להעניק לצופה הסטרייטי והמבולבל של סוף שנות השישים הצצה לתוך תרבות הנגד הלא ממש מובנת של ההיפים והביטניקים האלה, אבל גם לקרוץ לקהל הצעיר. כולם נראים כיום כחומר שממנו עשוי הקאלט.

הנה עוד דוגמה אחרונה לסרטים בסגנון, מתוך הסרט The Love-Ins

סצינות הטריפים בסרטים הללו, לא באמת חודרות עמוק. הנסיון שלהן לחדור לחוויה הפסיכדלית הוא בדרך כלל די זול ושטחי, לא הרבה יותר מבליל של צבעים וקולות. גם אמצעי ההפקה והאפקטים המוגבלים של שנות השישים לא אפשרו להתפרע באמת עם החזון. בהמשך ההיסטוריה של הקולנוע, סצינות של חוויות פסיכדליות קיבלו Production Value מסוגים חדשים, וגם נוצרו על ידי במאים שההתייחסות שלהם לנושא הייתה מעט רגישה ויצירתית יותר. אספתי כאן כמה מסצינות הטריפים הבולטות בתולדות הקולנוע בנסיון לתת היסטוריה קצרה וראשונית של הטריפ הקולנועי.

הטריפ (1967)
הטריפ הוא סרט יוצא דופן שהוקדש כולו לתיאור של טריפ אחד. פיטר פונדה שהיה בסוף שנות השישים גם כוכב קולנוע וגם תומך נלהב של תרבות הנגד משחק בתפקיד הראשי בתור גבר שהתגרש זה מכבר מאשתו הבוגדת ויוצא לטריפ ה-LSD הראשון שלו. הסרט, שג'ק ניקולסון (חובב טריפים ידוע בפני עצמו) כתב את התסריט המקורי שלו, בוים על ידי במאי הקאלט רוג'ר קורמן. מדובר בסרט של כמעט שעה וחצי שמנסה ברובו להתחקות אחר החוויה הפסיכדלית ומתעסק הרבה בחוויה הפנימית שעובר גיבור הסרט. יש משהו מאוד נאיבי בסרט הזה, שמורגש שנוצר בשיאה של התקופה הפסיכדלית ונדמה שהוא כמעט מנסה ליצור איזה טיעון עבור החוויה הפסיכדלית.

אדם בעקבות גורלו (1969)
שנתיים אחרי "הטריפ", פיטר פונדה שוב לוקח טריפ על המסך, הפעם בפסטיבל מארדי גרא עם דניס הופר (שביים) ושתי יצאניות. זו אחת מסצינות הטריפים המפורסמות בתולדות הקולנוע. עם תחושה מאוד קלאוסטורופבית, ושימוש עוצמתי במלל של לחשים דתיים. בסה"כ נראה טריפ מאוד רע. וכמה מטומטם צריך להיות כדי ללכת לעשות טריפ בבית קברות?
(הגרסה היחידה שמצאתי מדובבת לאיטלקית).

Altered States (1980)
Altered States של הבמאי קן ראסל הוא עוד סרט שמכיל שפע של טריפים רעים, למעשה כמעט שניתן לכנות אותו סרט אימה פסיכדלי. אדי, הגיבור שדמותו מבוססת על המדען האקסצנטרי והמבריק ג'ון סי. לילי
שהמציא את ה-Isolation Tank, ושילב את מחקריו בתאי בידוד אלו עם התנסויות פסיכדליות, יוצא בתחילת הסרט למסע חסר פשרות במטרה לחקור את עולמות התודעה. הוא נוסע למקסיקו, משתתף בטקס פטריות וחוזר משם עם תמיסה פסיכדלית שאותה הוא מנסה בתוך תאי הבידוד שהמציא. במהלך הסרט הוא עובר חוויות פסיכדליות מחרידות למדי של טרנספורמציה ומטמפורפוזה, מרסק את האגו, חופר עמוק לתוך האין ובסופו של דבר (בסוף טוב ומרגש) בוחר לוותר על הנסיון לחדור לגרעין התודעה, ולחזור לחיים עם האנשים האהובים שסביבו.
הסצינה הזו מתוך הסרט נותנת מושג על מה מדובר. סצינה אינטנסיבית ועמוסה מאוד בדימויים דתיים ותיאולוגיים רבי עוצמה. כאן מדובר כבר בנסיון מושכלל בהרבה לנסות ליצור את התחושה של החוויה הפסיכדלית, אם כי הוא כולל שורה של חוויות זוועה שרובנו כנראה לא היינו מעוניינים לעבור על בסיס קבוע.

הדלתות (1991)
ג'ים מוריסון והדלתות אוכלים פיוטה במדבר בסרטו של אוליבר סטון. הם שרים שירים, מתחברים לשבטיות ולעצמם, מפחדים מהפנימיות, חשים ניתוק וג'ים רואה במדבר דמות של שמאן ויוצא בעקבותיו לסוג של חניכה. סצינה עשויה היטב שעשתה לי חשק כשראיתי אותה לראשונה בגיל 14 ועדיין עושה.

(לצפיה לחצו כאן. הטריפ עצמו מתחיל אחרי כ-2 דקות)

פחד ותיעוב בלאס וגאס (1998)
עוד טריפ די רע, אבל כנראה גם המצחיק ביותר בתולדות הקולנוע. ג'וני דפ בתפקיד עיתונאי הגונזו המיתולוגי האנטר תומפסון, נכנס לבית מלון בלאס וגאס שהוא מפוצץ על אסיד. טרי גיליאם הגאון עשה עבודה מבריקה בחיקוי של התחושה ההזויה של הטריפ הפסיכדלי. הסרט הזה מ-1998 עושה כבר שימוש משוכלל הרבה יותר במבע הקולנועי על מנת להעביר את החוויה הפסיכדלית: גיליאם משתמש באפקטים שיוצרים עיוות לחלל החזותי. אבל זה יותר מזה, הגרסה שלו לחוויה הפסיכדלית מצליחה לשים את האצבע בצורה יפה מאוד על תחושת המוזרות ההזויה שיכולה להתעורר בתוך טריפ פסיכדלי, כשהעולם שמסביב הופך לקרנבל של מוזרויות מוטאנטיות, שבו אתה משחק את תפקיד המוטאנט הראשי. חוויה שיכולה להיות מדהימה ואף מבדרת למדי, אם כי לא תמיד סימפטית, כפי שהאנטר מגלה במהרה…

(לצפיה לחצו כאן)

הומר סימפסון טרנינג און
הומר סימפסון אוכל פלפל בעל השפעות פסיכדליות, רץ למדבר ועובר עם עצמו מסע של התנסות תודעתית. לצערי מצאתי רק 35 שניות מדובבות לגרמנית מתוך הפרק המופלא ההוא, אבל הטריפ של הומר הוא אחד מהזכורים לטובה. הנה חלק מתחילת הטריפ הסימפסוני

מעבר ליקום (Across the universe) (2007)
בונו משחק את דר' רוברטס, דמות המבוססת בבירור על דמותו של קן קיזי
בסרטה של ג'ולי טיימור שעושה רטרוספקטיבה לשנות השישים דרך הדיסקוגרפיה של הביטלס. הקטע הטריפי הזה מתרחש בתוך האוטובוס של קיזי, ועושה שימוש בהפרדה בין שכבות, בתצלומי נגטיב ובסלואו מושן על מנת ליצור הרגשה הזויה למדי.

לעזוב את וודסטוק (2009)
והגענו לסצינה שרגשה אותי כל כך וגרמה לי לכתוב את הפוסט הזה. סצינת הטריפ ב'לעזוב את וודסטוק' היא בעיני הטיפול הרגיש ביותר שהטריפ הפסיכדלי קיבל עד היום בקולנוע ויחד עם זה של גיליאם "בפחד ותיעוב בלאס וגאס" זהו אחד משני התיאורים המוצלחים ביותר של החוויה הפסיכדלית בקולנוע עד היום. אלא שבניגוד קוטבי לטריפ של גיליאם שהוא הארדקורי וקשה, פה מדובר בטריפ מאוד רך ונעים שבוים בתשומת לב בלתי רגילה לפרטים. כשאני מסתכל בסצינה הזו אני כמעט יכול להרגיש מה הגיבור של הסרט מרגיש בעוד הוא חודר לתוך החוויה הפסיכדלית ואין לי ספק שמי שביים את הסצינה התנסה בחוויה פסיכדלית אחת או שתיים בחייו. הסצינה מדגישה את המעבר ההדרגתי, של ההזדכות של הצבעים, את התחושות הגופניות האורגזמטיות של הגיבורים. מה שמתרחש בו שם בין דקה 3:50 לדקה בין 4:20 הוא תיאור כל כך ענוג ורגיש של חלק מהשלבים בחוויה הפסיכדלית שהוא גורם לי ממש לחוש פיזית על העור שלי את תחושת הצמרמורת הנעימה, את ההתכווצויות הנעימות בלב. יש פה גם התייחסות מאוד יפה ליציאה המאוד טיפוסית לדינמיקה של טריפים, מתוך תחושת הרחם של הקרוון (בתחילת הטריפ) – אל העולם הקסום שג'ייק מוצא בחוץ. והשיא של הסצינה מגיע בעיני בסיומו, בקטע שבו ג'ייק והשחקנית קלי גרנר עומדים ומתבוננים בקהל העצום הזה בשדה של וודסטוק, שנראה לפתע כמו רקמה אחת רוטטת, והם נשטפים בדמעות מתחושת היופי חסר הקץ.
(הטריפ עצמו מתחיל אחרי כ-3 דקות ו-20 שניות. וכן, חבל שהרזולוציה לא יותר טובה.)

***

בסופו של דבר אני חושב שלמרות היצירתיות הרבה שניתן למצוא בנסיונות הללו לתאר את הטריפ הפסיכדלי בקולנוע, רובם די עקרים, אולי בגלל שהמאפיינים הויזואלים והשמעיים הם רק חלק אחד ממגוון אפקטים שהחוויה הפסיכדלית מייצרת, אפקטים גופניים ותודעתיים שמתחילים מבפנים ושאותם אי אפשר למסור בסרט. מסיבה זאת הנסיונות למסור את החוויה הפסיכדלית באמצעי קולנועי נידונו בסופו של דבר לכשלון, ואני חושב שמי שבדרך כלל נהנים מהם במיוחד, הם בדרך כלל אלו שכבר התנסו בעברם בחוויה הפסיכדלית ומסוגלים לזהות בקטעים הללו משהו מהחוויות שלהם. פחד ותיעוב בלאס וגאס היה משעמם בעיני בצפיה הראשונה, ולאחר שהתנסיתי בחוויה פסיכדלית הוא הפך לסרט שונה לחלוטין בעיני. פתאום יכולתי להבין ולהזדהות עם רגעים וקטעים בתוכו שקודם לכן נראו תמוהים אם לא סתומים. (יעניין אותי לשמוע מקוראים אחרים, שלא התנסו בפסיכדליים, האם הם מוצאים בכלל עניין, בקטעים הללו או מרגישים שהם מצליחים להעביר להם חלק מהתחושה של מהו טריפ פסיכדלי. מעניין אותי גם לשמוע האם הקוראים שכן התנסו, חושבים שהנסיונות הללו מצליחים למסור משהו מהחוויה הפסיכדלית) כל זה לא אומר שלא שווה לנסות, בסופו של דבר, הנסיונות הללו מעשירים את התרבות הפסיכדלית וגם את התרבות הכללית, שבסופו של דבר מוכיחה שגם בלי לדבר על טריפים באופן מפורש, אפשר לעשות את זה אפילו עוד יותר טוב.

(ועוד כמה סרטים וסדרות עם סצינות של חוויה טריפית ששווים אזכור: Holy Mountain המופלא של חודרובסקי, Scanner Darkly שיש לו סצינת ברן אאוט מעולה, ביוויס ובאטהד, העשב של השכן, Entourage, מתחת לאדמה, Tenacious D של ג'ק בלאק, רוצחים מלידה, טומי. בטח יש עוד כמה וכמה ששפספסתי).

5 בפברואר 2010 – 17:08 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (16)

העשור הבא של האינטרנט

בגלריה של הארץ התפרסמה היום כתבה שהייתה אמורה להיות הכתבה השישית בסיכום העשור שלי לעולם הטכנולוגיה, אבל איכשהו נשמטה מהסדרה בעקבות שיקולי לו"זים כפי שהדברים הללו קורים ופורסמה עכשיו בגרסה קצת שונה. להלן הגרסה המלאה של הכתבה המקורית.

"דמיין לעצמך שאתה יוצא מהעבודה. השעה שתיים בצהריים ואתה ממש רוצה לאכול. אתה פותח את האפליקציה הסלולרית שלך שכמובן מסונכרנת עם פייסבוק וטוויטר ויודעת איפה אתה נמצא. האפליקציה הזו יודעת לומר לך שיש לך בסביבה 18 בחורות, מתוכן 8 שתחומי העניין שלהם בפייסבוק דומים לשלך ושעימן אתה חולק חברי פייסבוק משותפים. אחר כך המערכת אומרת לך, בהתבסס על ידע קודם שלה, כמה מהן פנויות, כמה מהן נראות בסגנון שאתה אוהב ולבסוף מודיעה לך איפה הן יושבות כרגע."

התרחיש שתואר מעלה נמצא מעבר לפינה לטענת ד"ר אשר עידן יועץ ומרצה למדיה חברתית-שיחתית בארגונים וארד איקוקס שותף ומנהל מקצועי בחברת דהפיוז'ן ומרצה בלהב, הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב. הסיבה שתחזית זו לא נשמעת מופרכת היא מכיוון שהיא מבוססת על שורה של טכנולוגיות שקיימות ונמצאות כבר בשימוש. "עד היום הטכנולוגיה הייתה בשלב של פיתוחים" אומרים השניים "העניין היה הברזלים של הטכנולוגיה. עכשיו המרכז הוא אגרגציה של טכנולוגיות: השילוב בין רשתות חברתיות כמו פייסבוק, יוטיוב וכל מה שמאפשר לך להעלות מידע סוציאלי לרשת, לבין כל טכנולוגיות הריל-טיים ווב כמו צ'טים וטוויטר לבין טכנולוגיות מבוססות מיקום. אלו להערכתנו הדברים שיובילו את העולם ב-4-5 השנים הקרובות."

"האלגוריתמים של המערכות הללו יזינו אותנו במידע ויחסכו לנו את ההתעסקות בחיפושים שאינם רלבנטיים אלינו ספציפית." אומרים השניים "אנחנו עושים מליוני החלטות ביום, והמטרה היא לצמצם את מספרן רק לחשובות באמת."

הרשת שהיא הכל

Augmented Reality. אינטרנט שמולבש על פני המציאות, ולא לשכוח את הפרסומות.

האינטרנט של העשור השני של המאה ה-21 צפוי להיות שונה משמעותית מהרשת כפי שהיא מוכרת לנו כיום, שלא במפתיע בהתחשב בכך שהאינטרנט העכשווי של פייסבוק ויוטיוב שונה מאוד מרשת דפי הטקסט הסטטיים שהייתה לנו בסיום העשור הקודם. בעוד מחשוב ממשיך להפוך זול וזמין יותר, צופים רוב המומחים כי האינטרנט תחדול להיות רשת מבודדת מהעולם שאליה אנחנו ניגשים מהמחשב האישי, ותהפוך לרשת האופפת אותנו בענן המורכב מכל הדברים כולם.

"אנחנו עומדים בפני מהפכה שתוביל לחיבור מהיר ותמידי של אינטרנט בכל מקום ולכל מכשיר אלקטרוני שיהיה זקוק לכך." טוען אמנון כרמל אמנון כרמל, איש הייטק, בלוגר וחוקר בתחום העתידנות והטכנולוגיה "לדוגמה ה-GPS שיש לרבים מאיתנו ברכב יוכל להתעדכן בזמן אמת בדיווחי תנועה. האפשרות הזו קיימת כבר היום כמובן, אך היא מסורבלת ודורשת מודם אלחוטי שהתקשורת דרכו יקרה ולכן גם מדודה ודורשת בדר"כ הפעלה ידנית כלשהי. בשנים הקרובות האינטרנט יהפוך בהדרגה לזמין בכל מקום ובכל עת. כתוצאה מכך נפסיק להתייחס לאינטרנט באופן המקובל כיום ונתייחס יותר אל היישומים שלו. כפי שבעבר הייתה התייחסות רבה לחשמל כקונספט עצמאי, ואילו כיום אנחנו לרוב לא מתייחסים ל'חשמל' בפני עצמו אלא למכשירים שמתחברים לרשת החשמל ולשימושיהם השונים."

"רבים חושבים שהדור הבא של הרשת הוא האינטרנט של חפצים, מה שנקרא Internet of things" אומר ד"ר אהרן האופטמן, חוקר בכיר במרכז לחיזוי טכנולוגי, אוניברסיטת ת"א. "כל זה מהווה חלק מתפיסה רחבה שנקראת Ambient Intelligence ושאני מכנה אותה בעברית 'בינה אופפת'. הרעיון הוא שאנחנו נהיה מוקפים במגוון גדול של מכשירים "חכמים", חיישנים, אקטואטורים ומסכים שכולם מרושתים ומחוברים ויוצרים אינטרנט של חפצים ושירותים, במקום אינטרנט של דפי מידע, כפי שהוא מוכר לנו היום."

אתה יכול לתת דוגמה?
"נניח שאתה מצחצח שיניים בבוקר והמראה חכמה, ומברשת השיניים חכמה. במהלך הצחצוח מברשת השיניים שלך מגלה לפתע שיש לך בעיה בשן. היא מתקשרת עם המחשב ששואל אותך אם אתה רוצה שיקבע לך תור לרופא. זה כמו הבית החכם, אבל בגרסה מתקדמת יותר שבה הרבה מאוד חפצים, הן בבית והן מחוץ לבית, מחוברים לרשת. מדברים גם על שבבי RFID (תגי רדיו) שימצאו על כל מוצר במקום ברקוד וגם על בעלי חיים וצמחים וידעו בדיוק מתי כל כבשה רעבה ומתי כל צמח צריך מים. האינטרנט של חפצים טומן בחובו אפשרויות מאוד מעניינות שקשורות לבריאות, חקלאות, תקשורת, תחבורה ומסחר למשל."

האינטרנט של הדור הבא יהיה מעין ישות אחת, טכנולוגיה המקיפה וחודרת את כל הדברים כולם. מעין אובייקט אולטימטיבי יודע כל ושרוי בכל. "הענן יהיה ישות טכנולוגית שנמצאת בכל מקום" אומרים אקיקוס ועידן "מאינטרנט של מודמים שעושים צלילי חיוג מעצבנים, האינטרנט הופך לענן סוציאלי שהתפקוד שלו מאחד תודעות בעולם, ומסנכרן את התודעות אחת עם השניה."

"אני אתן לך דוגמה" אומר אקיקוס, "כל יום שני אני משחק כדורגל, אני חוזר מהמגרש בחמש בערב ומשגר סטטוס בואו לאכול איתי. ותמיד יש מישהו שבא לאכול. אז אפשר לראות את זה כאילו שמתי סטטוס ומישהו הגיב לי אבל בעיני זה משהו אחר. שלחתי סוג של פינג, סוג של אות למערכת הסוציאלית, והיא ידעה להחזיר לי בדיוק את מה שאני צריך."

עתיד החיפוש

הופעת האינטרנט ביצעה פרסונליזציה למדיה. מאמצעי תקשורת המוניים כמו רדיו, טלוויזיה ועיתונים, ששידרו מידע אחד לקהל בלתי מובחן, עברנו לרשת מבוזרת שמותירה לגולש את הבחירה בשאלה, למה הוא רוצה להחשף. בעשור האחרון האיצו התפתחויות נוספות את מגמה הפרסונליזציה: הבלוגים ושירותי הרסס שאפשרו לנו לסנן בצורה יעילה יותר ולהתעדכן במידע ספציפי שמעניין אותנו וגם אתרי רשתות חברתיות שריכזו את תשומת הלב שלנו במעגל החברתי הקרוב שלנו. האפקטים של שינויים אלו מגיעים בימים אלה עד הגרעין של הרשת, במנוע החיפוש של גוגל אשר שואף לאחרונה להכליל תוצאות סוציאליות במנגנון החיפוש שלו. בדצמבר האחרון כבר שינתה גוגל את החיפוש שלה כך שיעניק למשתמש תוצאות מותאמות אישית על בסיס היסטוריית החיפוש שלו. בכך חוזקה עוד יותר הנטיה הסובייקטיבית של הרשת. כל חיפוש מניב תוצאות אחרות, בהתאם למי שמחפש. לכל גולש יש יקום אחר משלו.

על פי אקיקוס ועידן ימשיך החיפוש ברשת ויהפוך לאישי וסוציאלי יותר. "לא מזמן הייתי צריך לצאת מהבית וראיתי שהתפרסמה במזבלה כתבה על 25 הקמפיינים המוצלחים ביותר של המדיה החברתית." מספר אקיקוס "כשיצאתי מהבית ראיתי בפייסבוק שאחד החברים שלי פרסם את הכתבה במזבלה ובסוף קראתי אותה מהנייד. הענן הסוציאלי ידע לכוון אותי בדיוק למה שהייתי צריך. הוא ידע להתאים לי את הלינק בפייסבוק של אדם שאני אוהב לקרוא אותו. כבר היום פייסבוק מציג לך בעיקר את העדכונים של האנשים שאתה מבקר להם בכרטיס. לפי ההתנהגות שלי פייסבוק יודע את התוכן שבו אני מעוניין וזה גם מה שיקרה לחיפוש. בסופו של דבר אדם שרוצה לשמור על שפיות לא רוצה לדעת כל דבר שקורה במדינה. לך בתור אדם יותר חשוב איך מרגישים אבא ואמא שלך, כך שמתבצעת התכנסות לדברים שמעניינים אותך ורלבנטיים לחיים האישיים שלך, ואין בזה שום דבר רע."

"הענן ידע להגיש לי את התוכן על פי מידע סוציאלי על מה שמעניין אותי ולא דווקא על פי החיפושים האקטיביים. ברמה של החיפושיים האקטיביים, אחת ההתפתחויות שכולם מדברים עליה זה החיפושים הסמנטיים, שמהווים חלק מנושא הרשת הסמנטית [פרוייקט שאותו מוביל טים ברנרס לי, ממציא הרשת, המבקש לכלול ברשת שכבה נוספת של מידע סמנטי ואשר נחשב כבר שנים לדבר הבא – ע.ה.]. לדעתנו, העתיד יהיה השילוב של החיפוש הסמנטי והחיפוש הסוציאלי."

ממשקי משתמש

ממשק החוש השישי. בקרוב אצלנו?

ממשקי משתמש הם תחום שלא עבר טלטלות רבות ב-40 השנה שחלפו מאז שהמציא דאגלס אנגלברט את הממשק הגרפי מבוסס העכבר-מקלדת. אבל גם כאן הורגשה תכונה מיוחדת בשנים האחרונות, עם חדירת האייפון ועם הופעתו המתקרבת של האייפד, מחשב הטאבלט החדש של אפל, שאמור לא רק לחולל מהפכה באופן שאנחנו צורכים מדיה כמו רשת, סרטים וספרים, אלא גם להפוך את מסך המגע לחווית מחשוב עיקרית בשנים הבאות.

"את השינויים שקורים בתחום הממשק נראה בקרוב באייפד של אפל" חוזים אקיקוס ועידן, "אבל טכנולוגיות הטאץ' יהיו רק פתרון ביניים. להערכתנו הדברים יתקדמו בהמשך לקראת הפתרון שהציגו ה-MIT Media Lab בפרויקט החוש השישי שלהם: מערכת שמתחברת לאינטרנט הסלולרי, יושבת במין שרשרת על הצוואר ויש לה כמה פוקנציות כמו צילום ואגירה של מידע; ושידור של מידע על קיר או כל משטח חלק, כך שהמשתמש ממש יכול לעבוד עליו. לדוגמה אם תלך לסופר המערכת תדע לקרוא את הברקוד של המוצר שאתה רואה עכשיו ולומר לך אם המוצר הזה פוגע בסביבה, מה המחיר שלו לעומת מוצרים מתחרים, ולמשל שאתה יכול להשיג את המוצר הזה ב-30% הנחה במקום הזה והזה."

"הטכנולוגיה שתכנס עוד 4-5 שנים תהיה אוגמנטד-ריאליטי" חוזים השניים "חמש שנים מהיום ישב לך צ'יפ במשקפיים וכשתעבור ברחוב ליד מישהו שמוכר לך המערכת מיד תקפיץ את השם שלו או נניח, אם החלטת שאתה לא רוצה קשר איתו, היא תחסום לו את האפשרות לזהות אותך בסביבה."

הטכנולוגיה העתידנית הזו תהפוך את המסכים לחלק קבוע מהנוף הנשקף למבט שלנו. כך על פי האופטמן: "המשקפיים הללו, שיהיו מבוססים על לייזר שמקרין תמונה ישר על הרשתית, ייצרו תחושה של מסך וירטואלי שמרחף חצי מטר מול העיניים ומקרין תמונות טקסט או וידאו תלת-ממדי באיכות טובה."

אבל האפשרות מרחיקת הלכת ביותר בתחום הממשקים היא ללא ספק ההתמשקות הישירה של המח והמחשב. על פי כרמל "ה-BMI, ממשק המוח-מכונה הוא כיוון נוסף שיהפוך לנפוץ יותר בשנים הקרובות. כבר כיום קיימות מערכות שמאפשרות שליטה בסיסית במחשב בעזרת מכשיר דמוי EEG שקורא אותות חשמליים מהמוח ומאפשר שליטה מסוימת במחשבים, טלוויזיות ואפילו משחקי מחשב. זה יהיה שימושי מאוד לנכים וישמש כגימיק במקומות אחרים אבל לדעתי עדיין לא יגיע לרזולוציה מספקת לשליטה עדינה כגון השליטה שמאפשר עכבר, ולכן אני לא חושב שה-BMI יהפוך לאמצעי קלט עיקרי בעשור הקרוב."

לעומתו, ממשק אחד, מסורתי הרבה יותר, שהפופולריות צפויה לצלול בחדות בעשור הקרוב הוא הספר המודפס. "עוד יהיו ספרים בעוד עשר שנים, אבל ללא ספק מדובר על סופו המתקרב של הספר מנייר ואני אומר זאת בצער רב." אומר כרמל "יואב קוטנר אמר בזמנו בעקבות העליה של ה-CD: 'התקליט מת ויש לי 15,000 גוויות בבית'. לי יש כמה מאות גוויות של ספרים בבית. אני עדיין לא מחליף את הספרים מנייר אבל היום הזה מתקרב והלך. אין מה לעשות – יש יתרונות אדירים לספרים דיגיטליים מבחינת מקום, גיבוי, יכולת עריכה וחיפוש, היפרלינקים, אפשרות למידע נוסף, תמונות וקטעי ווידאו ועוד ועוד. הספר הדיגיטלי עדיין בחיתוליו אבל צפוי לו עתיד מזהיר. הרעיון של הנייר הדיגיטלי שצורך אנרגיה מועטה מאוד, אינו מעייף את העיניים ומאפשר הצגה של טקסט קריא וברור יהפוך בעוד כמה דורות של מכשירים (לא יותר משנים בודדות) את הספר הדיגיטלי לפריט חובה בכל בית."

"להערכתנו הספר ישאר בעיקר בתור משהו אמנותי. הוא יבוא הרבה יותר מהחיבור הרגשי." אומרים אקיקוס ועידן "כלומר כשאתה יושב לקרוא ספר, זה יהיה ברור שאתה עושה באופן מוצהר משהו יוצא דופן, מוציא עצמך משטף המידע ויושב לקרוא ספר. לתת למישהי ספר יהיה כמו לתת לה זר פרחים מקסים וריחני."

בנתיב הטכנו-אבולוציה

העולם של 2019 יהיה מרושת וממוחשב בהרבה מזה של 2009, על כך מסכימים כל המרואינים. יהיו בו הרבה אפשרויות חדשות אבל גם לא מעט סכנות חדשות. "אני חושב שכל ההתפתחויות הלו טובות למין האנושי ולנו כבני אדם" טוען אקיקוס באופטימיות מעוררת קנאה "זו ההתפתחות הטבעית של היקום, ולא משהו שבני האדם יצרו. כל ההתפתחות של האבולוציה היא מקופים, לקופים סוציאלים שיוצרים טכנולוגיה ואז מטכנולוגיה, לטכנולוגיה סוציאלית ועכשיו אנחנו נמצאים לקראת השלב הבא שיביא משהו חדש לחלוטין. אני חושב שיחד עם ההתכנסות לקהילות נחזור להתכנסות לרגשות האמיתיים שלנו והאגו יתפורר אט אט. כל ההתפתחות של הטכנולוגיה היא לא בשביל להרחיק אותנו מעצמנו אלא לקרב אותנו לעצמנו." אשרי המאמין.

2 בפברואר 2010 – 12:35 קטגוריות: טכנולוגיה | תגובות (4)

גם אני סימור גלאס – כמה מילים לזכרו של ג.ד. סאלינג'ר, האיש שיילד אותי

ג'.ד. סלינג'ר מת וכל חובבי סלינג'ר יוצאים מהארון, כך שנראה שאין זמן טוב יותר גם עבורי להתוודות על הקשר שלי עם סלינג'ר.

זה ווידוי שציפיתי לו תקופה ארוכה, אולי אפילו שנים. לפני חודשיים בערך כשהייתי חולה עם 39 חום וצמרמורות מענגות סערו על עורי, קראתי ב-Seymour Introduction וב-Franny and Zooey בפעם החמש עשרה אולי (אל הספרים של סלינג'ר חזרתי בנערותי יותר פעמים משחזרתי לכל ספר אחר בחיי), ובפעם הראשונה מזה עשור. זו הייתה חוויה מרגשת של עימות עם המקורות התרבותיים והדתיים שלי ורציתי לכתוב עליה אז, אבל איכשהו הפוסט ההוא נתקע עם גרוטאות אחרות במוסך הפסקאות שלי. ויתרתי על הניסיון. עכשיו ג'.ד. סלינג'ר מת ואני נזכר בכל הרגעים המתוקים שלנו ביחד.

ג'.ד. סלינג'ר היה האליל שלי כנער צעיר. תחילה בגלל התפסן בשדה השיפון, אחר כך בגלל פראני וזואי ו-9 סיפורים, ולבסוף בגלל הרימו את קורת הגג נגרים וסימור: הקדמה.

הרבה אנשים מכירים ואוהבים את סלינג'ר בזכות התפסן, אבל אני אהבתי את סלינג'ר שוב ושוב בחלקים שונים בגיל ההתבגרות שלי, כל פעם מסיבות אחרות, כשכל פעם הוא כובש את ליבי מחדש. גם כשהתחלתי לאהוב את אתגר קרת בגיל 16 זה היה בגלל שהכתיבה שלו הזכירה לי את סלינג'ר. אחר כך, בגילאים 14-19 בערך סלינג'ר היה ההשפעה הגדולה ביותר על הכתיבה שלי. לאורך שנים ארוכות ניסיתי, בעקבות הקריאה בתפסן, לנכש מהכתיבה שלי את המילים גדולות – להפוך אותה לרזה ככל האפשר באוצר המילים שלה וגם הוספתי בדרך שפע של "מחורבן" ו"לעזאזל".

סלינג'ר היה המורה שלי לכתיבה. הוא גם היה המורה שלי לאנגלית והראשון שקראתי באנגלית. הרצון העז שלי לקרוא אותו בשפת המקור בגיל 17 גרם לי למלא מחברות שלמות במילים שלא הבנתי ולשנן אותן עד שלמדתי לקרוא אותו בלי מילון. בסופו של דבר אוצר המילים האנגלי שלי הפך במקרים רבים לסלינג'רי במובהק. עד היום תקועות לי בראש כל מיני מילים מוזרות שנתקלתי בהן לראשונה אצל סאלינג'ר, ולא עוד. lugubrious.

כל ספר של סלינג'ר היה משהו שונה עבורי. כל אחד מהם התאים לשלב אחר בחיים שלי. התפסן היה מופת של כתיבה מצחיקה וישירה שפגעה בקישקע של המתבגר חסר המנוח שהייתי, אבל אני חושב שדווקא הספרים האחרים של סלינג'ר היו אלו שגרמו לי להפוך לקנאי בעניינו – השיחות הארוכות באמבטיה מעלת האדים של זואי ובסי גלאס בפראני וזואי; נסיעת המונית המופלאה שעברה על באדי גלאס ביום החתונה של סימור אחיו הבכור כפי שהיא מופיעה בהרימו את קורת הגג נגרים; הפסקאות המפותלות והנפלאות שפותחות את סימור: הקדמה.

כל אחד מהספרים של סלינג'ר נשא בחובו תענוגות אחרים ושיעורים אחרים. היכולת של סלינג'ר להשתהות על פרטים יומיומיים ולהפוך כל מאורע לחומר לכתיבה, הייתה אחד הדברים המרשימים עבורי ככותב בתחילת דרכו. אני חושב שזה מה שגרם לי להתמכר לסלינג'ר ולכתיבה שלו, שממנה תמיד לא היה מספיק, תמיד מעט מדי. הצורך בעוד חומרים של סלינג'ר, שהתחיל להיות לוחץ אחרי שקראתי את ארבעת הספרים שלו שוב ושוב ושוב, הוביל לכך שכשהורים שלי נסעו לניו-יורק מתישהו בסוף שנות התשעים שלחתי אותם למשימה בספריה הציבורית של מנהטן, הם צילמו עבורי את כל הסיפורים המוקדמים שסלינג'ר פרסם במגזינים משנות הארבעים פלוס, וגם את Hapworth 16, 1924, הנובלה האחרונה של סלינג'ר, מ-1965 שעל תרגומה לעברית שקדתי לאחר מכן תקופה ארוכה. (אני עדיין תוהה איך צריך לתרגם, תוך שמירה על רוח המקור, את השימוש הסלינג'רי והסימור הגלאסי במילה Humorous).

מה שמוביל לשינוי שהתחולל בכתיבה של סלינג'ר בין שנות הארבעים לשנת 1965, הפעם האחרונה שקראנו יצירה פרי עטו (שפורסמה אז בניו-יורקר, מאוחר יותר נגנזה, כמעט התפרסמה בשנות התשעים, ואז נגנזה שוב). הקריאה בטקסטים של סלינג'ר מותירה רושם ברור של איזשהו תהליך של התפתחות הולכת וגוברת של הכותב שהובילה בסופו של דבר ליצירת מבנים ורבליים כמעט בלתי אפשריים ועד לגבול הקריסה פנימה של אמצעי המבע היצירתי.

בתחילת הדרך סלינג'ר עוד כתב בפשטות מאוד. הסיפורים הראשונים שלו, אלו שעסקו בדמויות ממשפחת קולדפילד וממשפחת גלאדוולר היו סיפורים ישירים, ונקיים מקישוטים. קו שאפיין גם את התפסן (1951). היה זה ביצירותיו הבאות פראני (1955), זואי (1957) [שניהם התפרסמו כספר אחד ב-1961], הרימו את קורת הגג נגרים (1959) וסימור הקדמה (1961) שבהן הורגשה אצל סלינג'ר הנטיה ההולכת וגוברת לסגנון כתיבה שהלך והפך מפותל, אידיוסינקרטי, שלא לומר מנייריסטי (מילה שמבקרים אוהבים להשתמש בה בהקשר של סלינג'ר, ובמידה מסוימת של צדק). סלינג'ר המאוחר היה סופר שהפסיק לדבר עם הזרם המרכזי של הספרות, שהלך ונעל את עצמו בתוך השושלת המדומיינות של משפחת גלאס. כשמשווים את היצירות המוקדמות של סלינג'ר ל-Hapworth 16, 1924, יצירתו האחרונה של סלינג'ר, שהיא מכתב בן כ-70 עמ' שכותב סימור גלאס המואר ובן ה-7 מקיטנת קיץ, ושכוללת מלבד מונולוגים בלתי נגמרים רשימות ארכניות של ספרים ופריטים שהגאון הצעיר מבקש שישלחו אליו, הדרך הארוכה שעשה סלינג'ר ככותב מתחוורת במלואה. התכונות שהפכו אותו לסופר מופלא כל כך ביצירות כמו "פראני", "זואי", ו"הרימו את קורת הגג", שהגיעו למלוא ההבשלה ואף לגוון מעט בשל מדי ב"סימור: הקדמה" כבר יוצרות פרגמנטציה אמיתית של הכתיבה שלו ב-Hapworth 16, 1924. אני מבין את מי שביקר את סלינג'ר המאוחר על המנייריזם הנרקסיסטי שלו. כן, היה בזה משהו. אבל גם יכולתי כל כך להזדהות איתו ולהבין למה
.

קדושים במנהטן

הוא היה מאוהב בדמויות שלו. ואיך אפשר שלא. אחרי הכל הוא יצר אותן על מנת שיתאהבו בהן, על מנת שישקעו בתוכן ויעריצו אותן, במיוחד סימור. במשך שנים ארוכות סימור גלאס היה הדוגמה המושלמת ביותר שהייתה לי לאדם קדוש, למישהו שהייתי רוצה ללמוד להיות כמותו. עד שהכרתי את התאום הספרותי שלו, הנסיך מישקין באידיוט של דוסטוייבסקי. מה שמביא אותי לפן הדתי של סלינג'ר ולקשר העמוק שאני תמיד חשתי שקיים בין סלינג'ר ודוסטוייבסקי, למרות שמבחינות רבות אחרות הם היו רחוקים אחד מהשני כמרחק מנהטן מסנט פטרסבורג. עבורי ההתעסקות של סלינג'ר עם דמות הקדוש בן זמננו (בסימור גלאס), בנסיון לתאר אדם שהוא טוב מוחלט על כל הפרדוקסליות שנמצאת במושג הזה, מתקשרת באופן עמוק עם הנסיונות החוזרים ונשנים של דוסטוייבסקי לעשות את הדבר הזה בספרות שלו עם דמויות כמו הנזיר טיחון או הישיש זוסימה ויותר הנסיך מישקין, שהיה הראשון והמרכזי ביותר מבין דמויות "האדם הקדוש" שפיתח דוסטוייבסקי בספרות המאוחרת שלו. לפני שדוסטוייבסקי כתב על מישקין ב-1866 הוא כתב במכתב לחברה שלקח על עצמו את המשימה הקשה ביותר שסופר יכול לקחת על עצמו: הנסיון לתאר את הטוב המוחלט, ליצור דמות שהיא טוב טהור. סלינג'ר עשה אותו הדבר כ-100 שנה מאוחר יותר ובמובנים רבים אפשר לומר שבעוד דוסטוייבסקי ניסה ליצור מחדש את דמותו של ישו כשהיא מתגלמת ברוסי בן המאה ה-19, סלינג'ר יצר את ישו מחדש כתושב מנהטן של שנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים.

הדתיות של סלינג'ר נראית במבט לאחור (במיוחד כשמסתכלים בביוגרפיה שלו) פשטנית ובלתי מאוזנת, אבל סימור תמיד ישאר עבורי מופת דתי, דמות שהאירה עבורי את הדרך הרוחנית כנער צעיר שאז עדיין לא האמין בכלום ושנתקל לפתע במשהו אחר. סלינג'ר היה הראשון שגרם לי להרגיש משהו כלפי המם הדתי, שגרם לי לחייך לעצמי באושר מסופק של מי שמרגיש למד דבר או שניים על העולם הזה, כי "הגברת השמנה תמיד שם ביציע, מקשיבה לך", כי אלוהים נמצא בכל.

ג'.ד. סלינג'ר מת. אולי הסופר הראשון שאהבתי אי פעם בחיי עד כלות הנשימה, שכתבתי לו כמתבגר מכתבים בלילות ופינטזתי שיום אחד אפגוש אותו ונשוחח מלב אל לב. עכשיו אולי יחפשו במחסנים שלו וימצאו את היצירות שהוא עבד עליהן כל השנים הללו, או לפחות מה שלא נשרף עם הבית שלו בשריפה ההיא. זה נורא לחכות לכך שסופר שאתה אוהב ימות, מתוך חמדנות למילים שלו. אני אף פעם לא עשיתי את זה, ותמיד קיוויתי שיום אחד הוא עוד יצא מההסגר שכפה על עצמו ויגלה לנו מה הוא עשה כל השנים הללו, אבל עכשיו מכשנפטר, גם אני סקרן לראות מה יחשף. בין אם יהיו שם יצירות מופת או רק המשך הכרונולוגיה של הקריסה היצירתית של סלינג'ר המאוחר (שפורסם) לתוך עצמו, המקום של סלינג'ר בחיים שלי מובטח, כמי שלקח את הזעקה הפנימית הבלתי מוגדרת של ילד בן 13 ונתן לה תוכן וביטוי כשקראתי בו לראשונה בגיל 14 והפכתי לראשונה מתבגר.

סלינג'ר היה קו פרשת המים, בין הילד ההוא שהייתי, הילד שאותו אני זוכר היום רק מהתמונות, לבין התקופה החדשה, הרנסנס שהתחיל בגיל 14, כשהתחלתי להתבגר ולהשתנות – מה שאחר כך למדתי לראות אותו כשנת 1 בחיי האמיתיים, הסיבה שמשומה אני סופר את שנותי בכפילות ורואה עצמי כבן 17. הוא היה הנביא שספריו התדפקו על דלתות התודעה שלי וחזו את גיל ההתבגרות, את הדיבוק שלי שהופיע מאוחר יותר, לרגש הדתי, את החיבה לכתיבה שגורמת לך לרצות להתרפק. אבל אני לא רק בן 17, אני גם בן 31, הגיל שבו היה סימור גלאס כשהתאבד ביום נפלא לדגי הבננה. איכשהו היום הזה מרגיש גם קצת כמו שחרור, כי למרות שסימור היה המורה העליון שלי לגבי כל מה שצריך להיות, אני לא קרוב אפילו להתאבד היום בגיל 31. למעשה נדמה לי שאני מתחיל עכשיו את הספירה השלישית של החיים שלי.

סימור גלאס מת. ג'.ד. סלינג'ר מת. החיים ממשיכים. תודה לך אומן מילים יקר.

"פראני הייתה מבין הבחורות הראשונות שירדו מן הרכבת, מהקרון בצדו המרוחק והצפוני של הרציף. ליין זיהה אותה מיידית ולמרות נסיונותיו לשלוט בהבעת פניו, זרועו שנורתה באוויר הייתה האמת כולה. פראני ראתה אותה, ואותו ונופפה חזרה בנמרצות מופרזת. היא עטתה מעיל מפרוות דביבון וליין שהלך לקראתה במהירות אך עם פנים מאופקות חישב בינו לבין עצמו בהתרגשות שדיכא כלפי חוץ, שהוא היחיד על הרציף שבאמת הכיר את המעיל של פראני. הוא זכר שפעם אחת, במכונית מושאלת, אחרי שהתנשק עם פראני במשך חצי שעה או משהו כזה, הוא נישק אותה על דש מעילה, כאילו היה זה חלק נחשק ואורגני לגמרי שלה עצמה."
(תרגום שלי, כדרך של פרידה, מתוך עמ' 7 בפראני וזואי)

29 בינואר 2010 – 15:20 קטגוריות: חיים | תגובות (7)

וידויו של מכור לעדכוני סטטוס בפייסבוק

אני מתמכר לזה.

כשזה התחיל לא יכולתי לחשוב אפילו על סטטוס אחד להעלות לפייסבוק. כל סטטוס נראה מסובך מדי, מורכב מדי על מנת לשתף בו את העולם החיצון באופן גורף כל כך.

בחודשים האחרונים זה עבר תהליך מתון אך מתמיד של עליה בתדירות העדכונים, שבשלב מסוים עבר איזה מפנה איכותי, את מה שנקרא the knee of the curve והפך לעליה אקספוננטיאלית די מקפיאת דם: מעדכון כל חודש לעדכון כל שבוע, לעדכון כל יום, לעדכון כל מספר דקות.

זה הגיע לכדי רמות מוטרפות, סחרור חושים פייסבוקי. חוסר יכולת לחשוב מחשבה בלי לחשוב לעצמי "איזה סטטוס נהדר להיות בו". דיסאוריינטאציה פנימית בכל הקשור לגבולות בין שורת הסטטוס לבין שורת התודעה הפנימית שלי. תחושה שאני זה הסטטוס והסטטוס זה אני. תחושה שכל רגע שיש דה-סינכרוניזציה ביני לבין הסטטוס אני הוא מטריד, מכאיב – טעות שיש לתקנה.

אני מעלה סטטוס משמע אני חושב.
אני חושב משמע אני קיים.
אני מעלה סטטוס משמע אני קיים.
אני מעלה סטטוס.
אני סטטוס.

חברת סטטוס.
סטטוס של שקר.
סטטוס של אמת.

אלוהי אלוהים,
שמור עלינו מעדכונים מיותרים
הגן עלינו מסטטוסים לא נחוצים
וברכנו, שיהיו הסטטוסים שלנו
תמיד נכונים
תמיד טובים
תמיד ממלאים באור ושמחה
ואושר ואהבה
ואם לא אז לפחות מעוררי השראה
ואם לא אז לפחות סקרנות

אלוהי, אתה בראת אותי בצלמך
ואתה בראת את הסטטוס בצלמי ובדמותי

אלוהי אלוהים
שמור על הסטטוס שלי מכל זד, ומזיד ומפגע
נצור סטטוסי מרע, ומקלדתי מדבר מרמה
שמור עלי כנה, עם הסטטוס ועם עצמי
ותן לי את הכח לדעת מה לכתוב ומה לא לכתוב בשורת הסטטוס
כי לפעמים אני מתבלבל, אלוהים

אחד אותי ואת הסטטוס שלי בזיווג הקדוש
הידוע לנו מאבותנו ואבותי אבותיהם

חונן סטטוסים ברחמים רבים
השיבני אבי עם הסטטוס לעצמי
ואל תרחקיני לכדי סטטוס רע

הרשה לי לשבור את הסטטוס שלי
ובו בזמן גם לגדול איתו הלאה קדימה

אם אתה רואה את הסטטוס בדרך, הרוג אותו

20 בינואר 2010 – 17:38 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (10)

הוויכוח על אווטאר – ממחשבותיו של פרא אצילי

בואו נשים את הקלפים על השולחן. אני לא זוכר הרבה רגעים שהייתי נרגש בהם כל כך בשנה האחרונה כמו כשיצאתי מאווטאר לראשונה. אני זוכר את ההרגשה הזו של שוק תודעתי ופיזי ממש המורגש בכל חלקי הגוף, את התחושה שהסרט הזה מסוגל להצית מהפכה, שלו רק אנשים היו מבינים אותו לאשורו העולם המודרני לא היה יכול להמשיך ולעמוד על תלו. את התחושה שחוויתי כרגע חוויה רוחנית עמוקה במשותף עם מאות אנשים זרים מהעיר, שכמו (ולהבדיל כמעט כל סוגי ההבדלות האפשריות מלבד אחת) קולברג (1945), הסרט הנאצי עתיר התקציב ביותר בהיסטוריה, שגבלס האמין שיעורר את רוח העם הגרמני ויחולל את המפנה המיוחל במלחמה נגד בעלות הברית – כך גם אווטאר עשוי להיות חוויה קונברסית, מחזירה בתשובה – חוויה שתעביר מליוני אנשים בעולם המערבי את המסע השמאני. דמיינתי את בתי הקולנוע המפוצצים בצופים בכל רחבי העולם ככנסיות העובדות מסביב לשעון על מנת להפיץ את הגוספל החדש ושכל מי שנכנס אליהן חוזר בתשובה וסר בו מדרכיו הרעות – בדרך לתיקון עולם.

אלא שאז, כשיצאתי מהאולם וחיכיתי לידידתי שנעלמה לה למספר דקות הזדמן לי להאזין לשיחה של בחור ובחורה שכרגע יצאו מהסרט ונראו כאילו הם בדייט. הבחורה עשתה רושם של מתלבטת, של מי שמאוד התרשמה מהסרט אבל גם לא כל כך יודעת איך לאכול אותו, מצב שהבחור שאיתה היה נחוש לתקן. "תשמעי, אני מצטער." הוא אמר לה "אבל אני למדתי על זה באוניברסיטה. זה פשוט נדוש ושקרי, כל ההצגה הרומנטית הזו של הפרא האציל."

תסלחו לי אם אני לא מסוגל לחזור על כל שאר הדברים שהוא אמר לה שם בדקות הבאות. בזמן שהאזנתי לנאומו המייגע על "הפרא האציל" ועל הביקורות המלומדות שלמד באוניברסיטה על מושג "הפרא האציל", דמיינתי שאני מזנק עליו מנער אותו בחוזקה בכתפיו, וקורא עליו בקול רם Wake up!!! בסוף חסתי על הדייט, קשה מספיק מלאכתו של קופידון בעידננו משאקשה עליו גם אני. שתקתי.

זה לא שברעיון הפרא האציל אין הרבה בעייתיות. כמו כל מושג שהתפתח לאורך מאות שנים, הוא מכיל הרבה מאוד זבל ומבוסס על הרבה מאוד רעיונות מסולפים שהשתרבבו לתוכו. ובכל זאת, באינטואיציה שהובילה למושג הפרא האציל יש משהו. באינטואיציה על איכויות אחרות טהורות ונעלות שקיימות בעולם האנושי הארכאי יש הרבה מאוד, יותר ממה שאנשים בחברה שלנו מסוגלים או רוצים לדמיין.

מה שמפחיד אותי באמת, הרבה יותר מחוסר הדיוק שיש במושגים תרבותיים כמו "הפרא האציל" ושתמיד יהיו ברשותנו מספר אקדמאים שקדנים שלא יתעייפו להצביע עליו, זה גדודי הסטודנטים שלומדים באוניברסיטאות תיאוריות ביקורתיות על הפרא האציל, או על תופעות תרבותיות אחרות ומשתמשים בהן אחר כך כפילטר שמאפשר להם לסנן חוויות אותנטיות שמתדפקות על דלתות התודעה שלהם.

מה שמפחיד אותי באמת, מה שמזעזע אותי ממש, מה שהפתיע אותי ומטריד את מנוחתי בשלושה השבועות שחלפו מאז שראיתי את אווטאר (שלוש פעמים) הוא שהאנשים בחברה שלנו כל כך שקועים בהווית העיר ההיפר-טכנולוגית שלהם, בעולם הזה שלעולם לא יצאו מרשת התודעה שלו, שכשהם רואים חיים כמו באווטאר זה נראה להם כמו קשקוש רומנטי.

אווטאר כמראה לחברה המודרנית

אני זוכר שיצאתי עם צמד חברים מהקרנה אחרת של אווטאר. אני הייתי אקסטטי, הם לעומת זאת אמרו שהסרט מעניין אבל "בעייתי" ושבאופן כללי זה "אגדה". שוב רציתי לתלוש למישהו את השיער, ולא משנה בכלל למי. "אגדה"??? כלומר, כן, אווטאר הוא סוג של אגדה – אבל אלוהי אלוהים, אגדות הן הסיפורים הכי רלבנטיים שיש לנו. אגדות נוטות לספר לנו את הסיפור שצריך לספר טוב יותר מרוב הצורות הסגנוניות שהתפתחו בתרבות שלנו ב-100 השנה האחרונות.

אז אני פה לומר את דעתי וזו דעתי בלבד, אבל לעזאזל אני מוכן לעלות על גג ולצעוק אותה משם, אם צריך – שאווטאר הוא אולי אגדה, אבל אגדה שאומרת את האמת לפרצוף. שהחוויות והרעיונות שאווטאר מדבר עליהן – החיבור עם הגוף הילידי, הרוחניות הארכאית, התפיסה של הטבע כאורגניזם חי ומודע (מה שאני קורא לו Sentient Forest) הם האמת לאמיתה ולא האגדה, כפי שיודעים אנספור אנשים שחוו אותם וחווים אותם באופן יומיומי – אפילו כאן בעיר. אני מתפתה לומר '"'האגדה האמיתית היא הבורסה. 'האגדה' האמיתית היא לחכות שמישהו יגיב כעל הסטטוס שלכם בפייסבוק" – אבל אני לא אגיד את זה. כי זה יהיה פשטני מדי, כי גם לדברים האלה יש מציאות, ואפילו חשובה. אבל אם אני בטוח במשהו, זה שאם כבר חייבים להשתמש במונחים כמו אגדה – הדברים הללו הם הרבה יותר "אגדה" ו"המצאה" מהדברים שמופיעים באווטאר.

ואז כשאני רואה אנשים שמלגלגים לכל מיני קונספטים שמופיעים באווטאר כמו "אמא טבע" או "רשת החיים" כאילו מדובר בקשקוש חסר מובן שאלוהים יודע מאיפה הקריצו אותו, אני באמת ובתמים לא יודע אם לצחוק או לבכות. אווטאר הוא המציאות. מציאות שורשית מאוד שהייתה שלנו במשך אלפי שנה ושאנשים בתוך הגוף הטכנולוגי והמטריאליסטי של החברה שלנו מגודלים ומחונכים באופן שיטתי להתעלם ממנה ואפילו לא להכיר בקיומה. ומה שמרתיח אותי במיוחד הוא האופן שבו תיאוריות ביקורתיות (חשובות כשלעצמן) כמו אלו שמבקרות את מושג "הפרא האציל" משמשות בסופו של דבר על מנת לשרת את החברה הפרברטכנולוגית שלנו ולפטור את המסר של אווטאר כסתם עוד קשקוש רומנטי.

פרסמתי פה לפני כמה ימים רשימה על אווטאר ופסיכדליה ואני חושב שזה לא מקרה שהתגובות הכי נלהבות ששמעתי לאווטאר היו כולן מחברים של הקהילה הפסיכדלית, שנדמה לי שהיא זו שאמצה את הסרט הזה באופן הנלהב ביותר. אני חושב שאת הקוטביות העזה בתגובות שיש לאנשים על אווטאר אפשר לסמן באופן סכמטי מאוד ככה: הרבה אנשים שמרגישים קשר חזק לטבע, לפסיכדלים ולאמונה דתית התרגשו מאוד מהסרט הזה. הרבה אנשים שלא מרגישים קשר חזק (או מרגישים קשר של דחיה) לטבע, לפסיכדלים ולאמונה דתית ראו אותו כאגדה, סתם קיטש, סרט הוליוודי וכו' (הכל נכון אולי בדרכים שונות) והתעלמו מהאמת שהייתה גלומה ברבים מהרבדים האחרים שלו. זו חלוקה גסה. מאוד מאוד גסה, ואני יודע שהיא תרגיז הרבה מאוד אנשים. אני גם מכיר כמה אנשים שלא תואמים אותה, והם בהחלט קיימים. אבל אני חושב שהיא כן מספרת לנו משהו על אווטאר, על המסר שלו, על מי שבשלים לקלוט אותו ושהתרגשו ממנו עמוקות. ומי שאטומים לחוויה הרוחנית והאותנטית (כן! כן! סרט עם תקציב של 400 מליון דולר שמייצר חוויה אותנטית זו חיה שקיימת!) שהוא מציע.

אני לא זוכר הרבה סרטים שקטבו כל כך את קהל הצופים כמו אווטאר. פגשתי הרבה אנשים שהעריצו אותו לגמרי ושהלכו לראות אותו 3-4 או אפילו 8 פעמים. פגשתי גם הרבה אנשים אחרים שבזו לו. בעיני התגובות לאווטאר שמות מראה מול התרבות שלנו.

ואולי האנשים הללו שיצאו מאווטאר ובחרו לראות בו קשקוש הוליוודי רומנטי וריקני בסך הכל הפעילו את מנגנוני ההגנה שמטרתם לשמור עליהם תחובים בנוחיות בתוך פודי המציאות שלהם. אחת התופעות המרתקות שהופיעו סביב אווטאר הייתה תופעת "דכאון האווטאר" שעליה דווח בהרחבה ב-CNN. באתר מעריצים של אווטאר התפתחו דיונים נרחבים של צופים שהתאהבו בעולם האווטארי וחוו לדכאון אחרי שיצאו מהסרט ונאלצו לחזור לעולם "האמיתי". הם מדווחים על תשוקה עזה לחדור ליופי של העולם של אווטאר, ותחושת ניתוק עמוקה מהעולם שבתוכו אנו חיים.

ידידתי ג' אמרה, "נו בטח, הם יצאו מהטריפ הזה ועכשיו הם בדאון מהעולם." חשבתי שיש משהו בדבריה. הבעיה היא שהתרבות שלנו אומרת לאנשים האלה. "זה רק סרט. תרגעו. תנשמו ותחזרו לעבודה."

אווטאר הוא לא רק סרט. (אין כזה בכלל דבר 'רק סרט', אבל נעזוב את זה כרגע). יש לאן לשאוף. העולם שקמרון הבטיח קיים. הוא קיים, הוא שורשי, הוא זכותו המולדת של כל אדם ואפשר לגשת אליו ולחוות אותו מיד ראשונה. אווטאר הוא קריאה לחוות את העולם הזה. אני מאחל לכל מי שיכול שיקח אותו כקריאה לצאת למסע לתוך הגוף הילידי.

קישורים רלבנטיים

אווטאר והרנסנס הפסיכדלי

ראיון עם ג'ון זרזאן – הוגה אנרכו פרימיטיביסט

18 בינואר 2010 – 11:20 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (15)

אווטאר והרנסנס הפסיכדלי של קולנוע התלת מימד (הפעם בעברית)

בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י התפרסמה היום גרסה מתורגמת ומקוצרת של המאמר שפרסמתי בתחילת השבוע באנגלית על אווטאר, והגל החדש הפסיכדלי של קולנוע התלת מימד.

הקהילה הפסיכדלית מצפה כבר מזה שנים להופעה של אמצעי תקשורת חדש בעל איכויות פסיכדליות. הרעיון שלטכנולוגיה ומדיה יכולות להיות איכויות פסיכדליות היה, ככלות הכל, חלק אינטגרלי מהתנועה הפסיכדלית מאז פסטיבלי הטריפים האלקטרוניים של שנות השישים, התגייסותו של טימותי לירי עבור המחשב האישי בשנות השמונים והתמיכה הנלהבת של טרנס מקנה באינטרנט ובטכנולוגיות מציאות וירטואלית בשנות התשעים. בין הטכנולוגיות שהוזכרו בהקשר זה היו התלת מימד, טלוויזיית היי-דפינישן, המציאות הוירטואלית ואחרות, אבל לאורך תקופה ארוכה אף אחת מאלו לא ממש המריאה.

היחסים בין פסיכדליה לתרבות הפופולרית המשיכו עם זאת להתהדק ולהעמיק. כפי שהעירו הוגים פסיכדליים כמו מקנה ואריק דיוויס האסתטיקה הפסיכדלית עברה הטמעה לתוך המיינסטרים של המדיה, לדוגמה בשפה הויזואלית של פרסומות וסרטים הוליוודים.

שנות האלפיים היו עשור פסיכדלי למדי במדיה. הרזולוציה ההולכת ומתעצמת של הצילום והמסכים, השימוש בדימויים צבעוניים ונוצצים בפרסומות ובקליפים, הנופים המדומיינים שיוצרו באנימציית מחשב והשימוש בשפה ויזואלית אקסטרווגנטית ומאוד אסוציאטיבית תרמו כולם לנטיות הפסיכדליות של המדיה בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. כעת מביא איתו קולנוע התלת מימד הממוחשב תקווה למפנה פסיכדלי מז'ורי במדיה האלקטרונית.

סם המדיה הטוטאלי

היפנוט קולקטיבי.

אחד המוקדים העיקריים של החוויה הפסיכדלית היה תמיד מתיחת גבולות התפיסה וההוספה של מימדים חדשים לתפיסתנו את המציאות. באופן דומה, גם המדיה ביקשה תמיד להוסיף באופן טכנולוגי מימדים נוספים למימזיס (חיקוי) שהיא מבצעת למציאות: מצילום הסטיל לתמונה הנעה, מהסרטים האילמים לסרטי הקול, מקולנוע השחור-לבן לסרטי צבע. ושם, נדמה נעצרה ההתפתחות. ב-60 השנה האחרונות לא השתנה הקולנוע בצורה משמעותית מבחינת טכנולוגית ההקרנה. אלא שכעת, דור חדש של סרטי תלת מימד מבקשים להוסיף מימד חדש למדיה הקולנועית.

ומה יכול להיות יותר פסיכדלי ממדיום שדורש מהצופה להרכיב משקפיים בעלי מראה מוזר וחייזרי שמעוותות את תפיסת המציאות שלו? איזו מטאפורה טובה יותר יש לחוויה הפסיכדלית ולרעיון שאנחנו חווים את העולם דרך שסתומים ופילטרים של תודעה מזוג עדשות שחושפות בפנינו מימד חדש לחלוטין של תפיסה.

חווית התלת מימד והחוויה הפסיכדלית גורמות לנו שתיהן להעריך מחדש את העושר הויזואלי של העולם ולהסחף בתחושת הקסמות מהרב-מימדיות של המציאות. חווית התלת מימד, בדומה לחוויה הפסיכדלית, מערערת את תפיסת המימדים שלנו כשהיא מוסיפה מימד שלישי על סרט המוקרן על מסך בשני מימדים. באחת מהקרנות הסרטים המוקדמות והמפורסמות בתולדות הקולנוע ברח הקהל ההמום מהטכנולוגיה החדשה מרכבת מתקרבת שהופיעה על המסך. הצופים בסרטי התלת מימד החדשים מגיבים גם הם באופנים משונים למדי לטוטאליות החדשה של החוויה: הם פוכרים בידיהם, חוטפים גרון יבש ומתנשמים בכבדות. רבים מהם מדווחים על תחושות סחרחורת שתוקפות אותם לאחר שעזבו את אולם הקולנוע.

במובנים אלו ואחרים חווית התלת מימד מטשטשת עוד את הגבול בין סמים לטכנולוגיות. אם תורידו את המשקפיים שלכם במהלך הקרנת תלת מימד ותסתכלו סביבכם תשימו לב שהאנשים באולם לא רואים אתכם, מאחר שמשקפי התלת מימד חוסמות ומחשיכות את רוב שדה הראיה שלהם. הבעות הפנים הבלתי מרוסנות והכמעט קמאיות שנשקפות מפניהם מזכירות את אלו של אנשים שנמצאים תחת השפעתו של איזשהו טריפ.

התלת מימד הוא סם המדיה הטוטאלי והמקיף ביותר שפותח עד כה על ידי קומפלקס ההיי-טק-מדיה שלנו, הנסיון המצליח ביותר עד כה לחקות את האפקטים של המצב הפסיכדלי.

אווטאר והחוויה השאמאנית

אווטאר מספר את סיפורו של ג'ייק סאלי, חייל מרינס לשעבר המשותק ברגליו ואשר מגיע לכוכב הזר פנדורה על מנת להחליף את אחיו שנרצח לאחרונה כמפעיל של אווטאר, ישות כלאיים שזהה במבנה הפיזי לילידים החייזריים של פנדורה, אבל נשלטת על ידי טייס עם DNA מתאים.

לג'ייק יש עכשיו שני אחים. האחד מת, השני התגלמות חייזרית של עצמו. על מנת לחדור לתוך ישות חייזרית זו ג'ייק נדרש לרוקן את התודעה שלנו, להכנס למצב חלום ולהתחבר עם אותה ישות מתוך תא מיוחד שתודעתו מוקרנות ממנו באופן טכנולוגי לתוך גופו של האווטאר. חייו של אחד הם חלומו של השני. היכן שמסתיימת מציאות אחת, מתחילה מציאות שניה.

הגירה בין שתי מציאויות מקבילות היא רעיון פסיכדלי מאוד. זהו אחרי הכל היסוד הראשון במעלה של הקיום השמאני. כפי שתיארו זאת חוקרים כמו מייקל הארנר ואחרים, השמאן הוא זה שעובר בין מציאויות שונות, ותרבויות שמאניות רבות אף רואות את המציאות שאותה חושפים החומרים הפסיכדליים כהמציאות האחת האמיתית.

צ'ואנג צ'ה סיפר לנו שחלם פעם שהוא פרפר וכשהתעורר לא ידע אם הוא צ'ואנג צ'ה שחולם שהוא פרפר או פרפר שחולם שהוא צ'ואנג צ'ה. מהי המציאות ומהו חלום? יש הטוענים שכל הקיום שלנו הוא חלום; אחרים מציעים שאנחנו קיימים על מנת לחלום ושחיי הערות הינם רק תופעה משנית הנועדה לתמוך בחלומותינו.

ג'ק נרדם ומתחבר לעולם העתיק והמכושף של תת המודע התרבותי, שם יפגוש בצל הילידי של הציביליזציה. אחרי שיצור קשר עם שבט הנאבי, יעבור ג'ייק טרנספורמציה פנימית. מה שהיה בעיניו תחילה חלום, יהפוך למציאות והמציאות לחלום. העולם המכושף-מחדש הזה שג'ייק נכנס לתוכו באווטאר, כשהוא הופך לאיש שבט הנאבי, הוא העולם הפסיכדלי של השמאניזם.

שבט הנאבי, שבט ציידים-לקטים ילידי של חייזרים פאנדוריים הוא שבט שאותו מובילה הטסאהיק, שמאן ממין נקבה אשר מפרשת את רצונה של איווה, האם הגדולה אשר שמה ומהותה מזכירים את אלו של חווה, אם החיים, כמו גם את זו של גאיה, האם הפלנטרית של כל החיים. בדומה לתרבויות שמאניות רבות, גם תרבות הנאבי מאמינה ב"זרימת האנרגיה", ב"רשת של אנרגיה שעוברת דרך כל הדברים החיים". היא מוקירה כבוד רב ל"רוחות של חיות" וכאשר בן שבט הנאבי הורג חיה הוא מבצע טקס לקידוש נשמתה, כפי שהדבר נעשה בתרבויות ארכאיות רבות. טקס המעבר של השבט דורש מבן השבט ללמוד לרכב על איקראן, ציפור טורפת ענקית שמזכירה את ציפורי הענק והמיתיות אפשר מופיעות בתרבויות שמאניות רבות כמו אלו של החוף הצפון-מערבי של אמריקה, וקשורה באופן הדוק לדמות השמאמן, אשר מזוהה לעיתים תכופות עם ציפורים גדולות כמו הנשר. ואם כל זה עדיין לא פסיכדלי או שמאני מספיק עבורכם, שבט הנאבי גם סוגדים ל"עץ הנשמות" אשר דרכו, בשירה ובריקודים, הם מתחברים לנשמתו של הכוכב והופכים לחלק מתודעה קולקטיבית.

טקס שמאני בעץ הנשמות.

שווה להזכיר כאן שמשמעות המילה איוואסקה בשפת הקווצ'ואה היא "גפן הנשמות". טקסי השירה והריקודים של הנאבי, מזכירים למדי טקסי איוואסקה עכשווים. שווה גם להזכיר שאחד מהיסודות האקטיביים של האיוואסקה, ההרמלין נודע במערב תחילה בשם "טלפתין" משום שתרבויות ילידיות רבות טוענות שהן מגיעות בהשפעת איוואסקה להחלטות משותפות במצבים של תודעה קולקטיבית, באופן המזכיר את המתואר באווטאר.

מקנה תיאר את השמאן כמי שנבדל מכל שאר אנשי השבט בכך שבהגיעך לכפר שזרים מגיעים אליו אולי פעם בשנה, הוא היחיד אינו מתעניין כלל בשעון או בסירה המשוכללים שלך אלא בנסיון לחדור לתוך ישותך ולראות מי אתה, איזה מין אדם אתה. השמאן מתנשא מעל גבולות תרבותיים ורואה לתוך האדם עצמו. "אני רואה אותך" היא גם הברכה המקודשת של שבט הנאבי, אשר מתייחסת למבט לתוכו של אדם, ולראיה לתוך מהותו הממשית. כאשר ג'ייק מגיע לשבט הנאבי וההמון המזועזע מזרותו כמעט והורג אותו זוהי הטסאהיק, השמאנית, אשר בוחנת אותו בעיניי פעורות לרווחה ולבסוף מחליטה לתת לו להשאר. בהמשך הסרט, כאשר כולם פנו כנגדו והוא קשור חסר אונים בעוד היער נהרס, תהיה זו שוב השאמאנית אשר תשחרר אותו. היא ראתה משהו.

ג'ייק מורשה להשאר עם השבט, ואז קורה משהו מעניין. בורחס מספר לנו ב"הסיפור על הלוחם והשבויה" על דרוקטולפט, לוחם ברברי שהתאהב בעיר הרומאית רוואנה וברוח הציביליזציה. הוא ערק מהצבאות הברבריים והצטרף לרומאים בהגנה על האימפריה. אווטאר, באופן קוטבי לגמרי, מספר לנו על לוחם שמגיע מחברה היפר-טכנולוגית על מנת להרוס את הטבע, מתאהב ביער ועורק על מנת להגן עליו.

"מחזור חיים אחד מסתיים. אחר מתחיל". הסיפור של אווטאר הוא סיפור אנטי-ציביליזציוני ופרימיטיביסטי באופן מובהק. כאשר ג'ייק מתקבל לשבט לתקופת חניכה הטסאהיק אומרת "נבדוק אם ניתן לרפא את השגעון". השגעון שאליו היא מתכוונת הוא כמובן השגעון של הציביליזציה, השגעון של תפיסת העולם המטריאליסטית והטכנולוגית שג'ייק בא ממנה. מנקודת המבט השמאנית הציביליזציה היא שגעון (ולהפך). את השגעון הזה יש לרפא: יש להחליף מנהרת מציאות אחת לטובת אחרת. "הזיה" ו"מציאות" צריכות להחליף את מקומן בתהליך המזכיר את זה של החוויה הפסיכדלית.

כפי שטרנס מקנה לעולם לא עייף מלהזכיר לנו, החוויה הפסיכדלית מטשטשת גבולות. היא מטשטשת את הגבולות בין "מציאות" ל"הזיה", בין "שגעון" ל"שפיות". אחרי הכל, הדבר המשותף לתנועה הפסיכדלית ולתנועה האנטי-פסיכדלית היא ששתיהן תופסות זו את זו כבלתי שפויות. תחת ההשפעה של חומרים פסיכדליים ובמידה רבה גם במהלך תקופות של שימוש נרחב בפסיכדליים, העולם נתפס כקסום. חיי היום יום של האתמול נראים לפתע שדופים וחסרי צבע, אשליה קטלנית של מוח בלתי מודע. ההפכים של הזיה ומציאות, חלום וחיי ערות, מחליפים לפתע את מקומם. הייתכן שחיי החלום הינם החיים האמיתיים?

זה מה שקורה גם לג'ייק. הוא מתעורר בתוך פוד המתכת שבו נמצא גופו הנכה ולפתע החיים האמיתיים מתרחשים לא בעולם הקר של משרדי היחידה שלו, אלא ביער, בריצה על ענפי הענק של העצים, ברכיבה על האיקראן, ציפור הענק שלו, ובשהות עם אהובתו נייטירי. ג'ייק חייב לבחור בין תרבויות ותפיסות עולם. בין העולם הטכנולוגי ותפיסת העולם המטריאליסטית שלו לבין היער ותפיסתו השמאנית את המציאות. כמו דרוקטולפט, הוא מחליף צדדים. בסיום הסרט הוא כבר יכנה את בני האנוש "חייזרים"ובסצינה הסוגרת הוא יהרוג את ההתגלמות האנושית שלו ויחליף את צורתו סופית לצורת האווטאר.

גל חדש של קולנוע פסיכדלי

בספרו מעורר ההשראה Blessed Unrest מתאר פול הוקן את סיפורם של עצי הסקויה הראשונים שהתגלו על ידי המתיישבים האמריקאיים במחוז קלבראס בקליפורניה. העצים, בגובה של כ-100 מטר ורוחב של כ-10 מטרים, היו מעבר לכל מה שהכיר העולם המערבי עד אז. יזם בשם ג'ורג' גייל ראה הזדמנות עסקית גדולה. הוא ושותפיו החליטו לחתוך את עץ הסקויה הגדול ביותר ולהציג אותו מסביב לעולם. העץ שגילו הוערך ב-2500 שנה היה כה גדול שקבוצת הפועלים שנשכרה כדי לכרות אותו נזדקקה למספר שבועות של עבודה. הוקן מספר שכשנפל העץ לבסוף, רעש הנפילה העיר אנשים במחנות כורים שבמרחק 25 ק"מ. העץ הענק הכיל כל כך הרבה מים שהוא נותר ירוק במשך שנים ארוכות לאחר שנכרת. כאשר חלקים של העץ הוצגו בניו-יורק ובלונדון גרמו אלו לזעזוע ולמחאה ציבורית כנגד האכזריות שבמעשה הכריתה של עץ עתיק כל כך והפכו לאחד הגורמים שהובילו לצמיחת התנועה הירוקה.

סיפורו של עץ הסקויה הענק משוקף בסיפור של עץ הבית העצום של שבט הנאבי אשר נהרס על ידי הבולדוזרים וכלי הנשק של "אנשי השמיים". כשג'ייק שמתפלל לאיווה (אמא טבע) לעזרה הוא אומר: "ראי את העולם שממנו הם באים. אין שם ירוק. הם הרגו את אמא שלהם". ואכן, המיתוס של הרג האם, ההרג של אמא טבע, אשר עומד בבסיס של אווטאר, אינו בדיוני כלל וכלל. שבטים ילידיים הולכים ונכחדים במספרים אסטרונומיים כבר מזה מאות שנים בתהליך ג'נוסייד נמשך והם עומדים בימים אלו מול אסונות גדולים שנגרמים על ידי חברות הנפט ותאגידים בינלאומיים חסרי רחמים, שכירי החרב של הציביליזציה שפולשים לג'ונגל על מנת לספק את תאבונה ההולך וגדל של הציביליזציה לאנרגיה ולמוצרים.

אווטאר מספר סיפור אלים וריאליסטי שמתרחש בעודכם קוראים מילים אלו, וזו הסיבה מדוע המסר שלו חשוב כל כך. ועם זאת, זהו גם סיפור של המרה, של המרתו של ג'ייק מדרך הטכנולוגיה, מהתרבות הפרומתאית של "אנשי השמיים", כפי שקוראים אנשי שבט הנאבי לבני האדם, לדרך היער. אווטאר הוא סיפור של טרנספורמציה, כזו שהאנושות זקוקה לה אנושות בימים אלו, כאשר שינוי רדיקלי של יחסנו לטבע הופך לכורח דחוף.

האם מצפה לנו עוד טריפ פסיכדלי תלת מימדי? עליזה בארץ הפלאות.

באיכויות וברעיונות הפסיכדליים שלו, בערכים השמאניים שלו, ובפוליטיקה הילידית שלו, אווטאר קורא תיגר על הערכים השולטים של התרבות שלנו באופנים הבסיסיים ביותר. העובדה שהסרט הזה, אשר קורא תיגר על כל מה שקדוש לתרבות המערבית המטריאליסטית ושם על דגלו רעיונות וערכיים שמאניים אשר נחשבים למגוחכים בתרבות השלטת, הרוויח כבר יותר ממיליארד דולר ונמצא אולי בדרכו להפוך לסרט המרוויח ביותר בכל הזמנים היא דבר לא פחות ממדהים בעיני. אווטאר מביא אסתטיקה פסיכדלית ורעיונות וערכים שמאניים למליונים של צופי קולנוע. הייתכן שזה קשור באופן כלשהו לעובדה שהוא סרט תלת מימד? אם לוקחים בחשבון שאירוע התלת מימד הגדול הבא הוא עליזה בארץ הפלאות של טים ברטון, סיפור העמוס בפטריות בעלות השפעה מוזרה, ובמציאויות מוזרות אף יותר, נדמה שאנחנו עומדים בפני רנסנס פסיכדלי שאותה מובילה מהפכת ה-3D.

הייתכן כי אווטאר ועליזה בארץ הפלאות הינם השליחים הראשונים של גל פסיכדלי חדש שאותו מוביל מדיום חדש עם נטיות פסיכדליות? היתכן כי יצליחו להנחיל ערכים ורעיונות פסיכדליים לזרם המרכזי של התרבות? אני לא בטוח שזה יספיק, אבל נדמה שאחת הטכניקות ששימשו באופן מסורתי על מנת ליצור את אפקט התלת מימד בקולנוע עשויה להיות שימושית כמטאפורה בנסיון להבין את המקום שהסרטים הללו משחקים בתרבות בת ימינו. אפקט פולפריץ' אשר משמש ליצירת קטעי סרט סטריאוסקופים נסמך על העובדה שעיבוד המידע של העין איטי יותר בתנאים חשוכים, כדי לגרום לעין אחת לראות את המציאות בפיגור, ובכך יוצר אשליה של אפקט תלת מימד בצפייה בחפצים בתנועה. זה כאילו היו שתי עיניך צופות במסך משתי נקודות שונות בזמן, או משתי נקודות שונות בחלל. באופן דומה, חווית התלת מימד החדש מאפשר לנו לראות את התרבות שלנו משתי נקודות פרספקטיבה שונות בחלל ובזמן: אחת של תרבות השקועה לחלוטין במאניה צרכנית, והשני של תרבות השומרת קשר לשורשיה המיתיים בטבע. האפקט המולטי-מימדי הזה שמאפשר לנו לראות את עצמנו משתי פרספקטיבות שונות באותו הזמן עשוי לרמוז לנו על השינויים שלפנינו.