טכנומיסטיקה

אסף שטול-טראורינג פרסם היום ב'הארץ'כתבה על התנועה הטרנס-הומניסטית בישראל שהתראיינתי אליה, אם כי רק שרביב מדברי זכה להכנס לתוך הכתבה בסופו של דבר. להלן התשובות המלאות שניתנו בראיון במייל.

האם אתה מגדיר את עצמך כטרנס-הומניסט? מה זה בשבילך להיות טרנס-הומניסט?
 
כן ולא. קשה לי לענות על השאלה הזו בכן פשוט מכל מיני סיבות, קודם כל, כי אני לא אוהב להגדיר את עצמי. אני יכול לומר שאני מאוד מתעניין באפשרויות שפותח עבורנו הטרנס-הומניזם ומביט עליהן בתערובת של תשוקה וחשש.
לעניין התשוקה. טכנולוגיה עבורי היא מוקד משיכה שאליו אני נמשך כמו עש אל האור. אני מאמין שההתפתחויות הטכנולוגיות של מאות, אלפי ומליוני השנה האחרונות אינן מקרה, אלא חלק ממגמה כללית שנמשכת מאז המפץ הגדול ולכן אני מאמין שהניסיון להתעלם מהן אינו יותר מטמינת הראש בחול.
טרנס-הומניזם, כשמו הוא, עוסק בלהגיע מעבר למצב הצבירה האנושי. בעיני זו תפיסה רוחנית למדי משום שהיא אינה מגבילה את המהות שלנו לגוף האדם על לאמצעי החישה והתפיסה שלו. הטרנס-הומניזם אינו שותף את עבודת האלילים הדתית וההומניסטית שרואה את הישות הנוכחית ששמה אדם, כמעין מטרה סופית שיש לקדש אותה בצורתה הנוכחית.  הוא מבין שהאדם הוא רק שלב בשרשרת ארוכה ויש לו חזון רחב בהרבה של מי שאנחנו יכולים להיות. בסופו של דבר מדבר הטרנס-הומניזם על חיי נצח, חיים של אינטיליגנציה מוגברת פי מיליארדים ויכולות חוויה מוגבלות פי מיליארדים. כשלוקחים את הטרנס-הומניזם אל השלב האחרון שלו – הרי הוא עוסק בלהפוך לאנסוף.
בשבילי, כמי שלא רוצה למות, כמי שרוצה להבין הכל ולחוות הכל – יש באידאולוגיה הזו מוקד משיכה אדיר, ובמיוחד כאשר היא מוצגת בצורה משכנעת.
כל זה לא אומר שאני קונה בהכרח את כל הנבואות הטרנס-הומניסטיות, אף כי חשתי כך בעבר. אחת התקופות המאושרות בחיי הייתה לאחר הקריאה בספריו של ריי קורצוויל, ברגעים ההם האמנתי שאחיה לנצח וחשתי משוחרר מכל התחושות שהעיקו עלי קודם לכן. פתאום לא חששתי מכל מה שאיני מספיק, עושה, חווה וכו', שכן עמדו לרשותי חיי נצח. סוף סוף יכולתי להיות מסופק ממקומי. אולי אפשר להשוות זאת לתחושה שמעניקה האמונה בחיי הנצח שמבטיחות כל מיני אמונות דתיות. רק שלזה יכולתי להאמין. מאז חלפו כמה שנים ובינתיים הבנתי שכמו כל דבר אחר, גם הנבואות הטרנס-הומניסטיות אינן חסינות לטעויות. אני עדיין חושב שיש להן סבירות לא מבוטלת, אבל יש לי ביקורות משלי עליהן. בחלק מהמקרים אני חושב שהן אופטימיות מדי מבחינת תפיסת ההתקדמות הטכנולוגית, במקרים אחרים יש לי ספקות לגבי האופן שבו הן מעריכות את האופי האנושי או מתמודדות עם שאלות פילוסופיות. במקרים אחרים אני חושב שהן מדויקות למדי. בכל המקרים אני מעדיף לחכות ולראות מה יקרה בעשורים הבאים, ולא לחרוץ מראש דעה דוגמטית. בו בזמן אני חושב שמח שיש לי את הכלים של הטרנס-הומניזם על מנת להעריך את המתרחש וחושב שהטרנס-הומניזם הוא תורה פילוסופית, דתית וטכנולוגית רלבנטית מאוד לזמננו.
 
בנוגע לחשש שאליו התייחסתי קודם. כטרנס הומניסט, אני כנראה יוצא דופן במובן שאני לא רק טכנופיל אלא גם טכנופוב. אני אמנם יכול להתרגש עמוקות מטכנולוגיות ולשקול באופן חיובי התפתחויות טכנולוגיות רדיקליות שישנו לחלוטין את האופן שאנחנו חיים והאופנים שבהם אנחנו מבינים את מי ומה שאנחנו, אך מצד שני אני גם מודע באופן עמוק לחווית האובדן הקשורה בטכנולוגיה. אובדן של אינטימיות עם העולם ועם עצמנו. אובדן של תחושה מאוד בסיסית של חיבור: חיבור פנימי שהולך ומתמוסס ככל שאנחנו מחוברים יותר לרשת. הטרנס-הומניזם הוא אפשרות מלהיבה, אבל בו זמנית מהווה בעיני גם רעיון בעל השלכות מחרידות. לא בגלל שהוא יפורר את מושג האדם בעתיד, אלא בגלל שהוא כבר עושה זאת. בגלל שאנחנו כבר מתקשים להתמודד עם האופן שבו  טכנולוגיות האלקטרוניות קיימות מזעזעות את מרקם הזהות והקיום שלנו. אנחנו כבר חיים בתקופה טרנס-הומניסטית והמכשירים האלקטרוניים סביבנו כבר משנים מהיסוד את מי שאנחנו. אני מרגיש את קצה הקרחון הזה על בשרי, מדמיין את עוצמתה המלאה של פגיעתו של הקרחון, חושב על האתגרים שלפנינו ונמלא התרגשות וחלחלה סימולטניים.

מה יחסך לשאלת חיי הנצח, שמעסיקה טרנס-הומניסטים רבים?
 
כתבתי על זה קצת בשאלה הקודמת. באופן כללי, מעבר למה שאמרתי שם: חיי נצח הם קונספט שמדבר אלי מאוד. אני בוודאי לא נמנה על האנשים שחושבים שהמוות הוא שנותן משמעות לחיים. אני מאמין שהוא מציאות אכזרית שהסיבה היחידה שדורות של אנשים קיבלו אותה היא פשוט משום שלא הייתה להם ברירה, ואפילו הם לא קיבלו אותו אלא פשוט פיתחו שיטות להדחיק אותו, שזה מה שכולנו עושים.
כמובן שלדבר על חיי נצח זה כמעט חסר היגיון. ראשית כל כי איננו יודעים אם היקום כפי שאנחנו מכירים אותו יתקיים לנצח, ולכן צריך לדבר במקום על radical life extension – כלומר הארכת חיים לקנה מידה של מאות, אלפי, מליוני ומליארדי שנה.
"חיי נצח" מעין אלו הם הגביע הקדוש של המדע. אני מאמין שנתקרב ליום הזה ביום שנדע לתרגם את התודעה שלנו למידע ממוחשב שאותו ניתן לשכפל. גם זה כמובן מעלה שאלות פילוסופיות עקרוניות כמו האם יכולה להתקיים תודעה בלי גוף, והאם העתק של התודעה שלי יכול להחשב כשווה ערך אלי ממש.
אני בכל מקרה עדיין אופטימי. אם לא לגבי חיי נצח, הרי לפחות כן לגבי הארכת חיים רדיקלית באמצעות ביוטכנולוגיה וננו-טכנולוגיה בעשורים הבאים.
 

קורצוייל מגדיר את הקדמה כסדר מתגבר, והוא מגדיר סדר כמידע שמכוון לתכלית מסוימת. זו הגדרה מאוד ערטילאית, א-ערכית. יש כאן סוג של שכפול הרעיון המרקסיסטי שההיסטוריה היא באופן מהותי לצד הקדמה ומהפכה. מה דעתך בנושא זה?
 
אני לא בטוח שזו הגדרה א-ערכית משום שקדמה היא ערך בפני עצמה. מה שכן, היא אכן מבצעת ניטראליזציה לערך הקדמה, משהו מעין: ככה זה: זהו רצונו של היקום.
האם זה נכון? זו השאלה הגדולה. בבסיסה זו היא לא יותר מעוד תיאוריה מופרכת, כמו כל האחרות, הדבר העיקרי שעומד לזכותה היא שהיא מסבירה באופן משכנע יותר מכל תיאוריה אחרת שאני מכיר את הדינמיקה של ההתרחשויות במהלך 15 מיליארד השנה האחרונות. שתי האינטואיציות הבסיסיות של תיאוריית הסינגולריות: שככל שהזמן עובר מאז המפץ הגדול היקום הופך מורכב יותר וקורים בו יותר דברים סימולטנית, ושתהליך הפיכתו של היקום למורכב ומשוכלל מתרחש בקצב שהולך ומאיץ את עצמו – שתיהן חייבות להיות בסיסיות ועקרוניות לכל הבנה שלנו את היקום. האם זה אומר שהתיאוריה הזו תמשיך לחזות את העתיד באופן מדויק גם בשנים הבאות? קשה לומר בוודאות, אבל בינתיים היא ממשיכה לעבוד יפה.

 
האם תוכל לאפיין חברתית, סוציולוגית, את האנשים שעוסקים ומתעניינים בתחום? האם הם באים מרקע מסוים?
 
כמובן, זה די קל. מדובר ברובם בגברים לבנים וגיקים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה שמתעניינים (מתעניינים? עבור רבים מהם מדובר יותר בסוג של אובססיה) בטכנולוגיה. באופן כללי מדובר גם בקבוצה מאוד אופטימית, כמעט נאיבית עם מודעות מופחתת לפוליטיקה ולשדות הכוח שלה. 
ברוס סטרלינג אמר פעם שמה שהאנשים האלה לא מבינים זה שכשהטכנולוגיות של הסינגולריות יופיעו האנשים הראשונים שישיגו גישה אליהם יהיו העשירים והם יעשו איתן מה שמתחשק להם. הגיקים האלה, על פי סטרלינג, חושבים "אנחנו נקבל את הטכנולוגיות הללו ראשונים כי… טוב נו, אנחנו הרי המאמצים המוקדמים" [early adopters] אבל מפספסים את העובדה שכשהטכנולוגיות הרדיקליות באמת יופיעו, הן יפלו קודם כל בידיהם של בעלי הממון שישתמשו בהן למטרותיהם. אבל זה כבר סיפור אחר.

1. כשחלוץ מוזיקת הילדים הפסיכדלי ברוס האק השתמש לראשונה בווקודר (מכשיר לסינתוז הקול האנושי) באלבומו The Electronic Record for Children (1968), מדובר היה בלא הרבה יותר מגימיק, עוד צעצוע שנועד לספק את התשוקה הילדותית והמקסימה של האק להפוך לרובוט.
 
מאז האק השתמשו בווקודר קראפטוורק, אלן פרסונס, ניל יאנג, ג'ורג' קלינטון, טופאק ורבים אחרים וטובים (את ההיסטוריה המלאה של הזמר הממוחשב חקר ד"ר עמרי רוח מדבר, שמכנה את התופעה הסייבורג הווקאלי) ונדמה שהפופולריות של טכנולוגיות הזמר הרובוטי הזה רק ממשיכה לנסוק. באלבומים שהוציאו בשנים האחרונות מלכות פופ כמו בריטני ספירס, ליידי גאגא וריהאנה השימוש בווקודר או באפקטים דומים לו הפך לחלק בלתי נפרד מהתהליך היצירתי. הקול האנושי עובר דרך שורה ארוכה של פילטרים דיגיטליים שמטרתם ללכלך אותו ולעוות אותו ואשר משווים לו איכות וירטואלית עד לרמות והמטורללות של Tik Tok של קיישה שנשמעת לפרקים כמו רובוט שיצא מכלל שליטה.

נדמה שאלילי המוזיקה שלנו עוברים תהליך של רובוטיזציה או לפחות וירטואליזציה, תהליך שיש בו בעיני משהו מאוד נכון  שכן האלילות הינה מטבעה דבר בלתי מושג, המתקיים מעבר למימד של המוכר והמושג. הפיכתם של אלילי הפופ הגדולים של התרבות שלנו לסייבורגים, יצירי אדם-מכונה סימולקריים המתקיימים רק כמוצרים וירטואלים, מקרבת אותם לקראת הפיכתם לאלילים על-אנושיים המתקיימים במימד שמעבר. בו בזמן, נדמה כי הסייבורגיזציה ההולכת והגוברת של אלילות ואלילי הפופ שלנו מעבירה איזה מסר מובלע על הפלסטיקיזציה ההולכת וגוברת של התרבות שלנו. בתרבות הצרכנית של ימינו אנחנו מתגאים בכך שאנחנו סוגדים לפלסטיק, מריעים לגאדג'טים-כוכבים ומנופפים עבורם בידיים.
 
אלא שבמקביל לאלילות פופ Going Cyborg, ישנה תופעה נוספת ששווה לשים אליה לב. בעוד אלילות הפופ שלנו הופכות רובוטיות – מתרחש לו תהליך הפוך שבו אלילות הפופ הוירטואליות מנסות להדמות יותר ויותר למקבילותיהן האנושיות.
 
ליפן יש היסטוריה ארוכה של אלילות פופ וירטואליות כמו דייט קיוקו או יוקי טראי. אבל בעוד שבעבר אלילות הפופ הוירטואליות הללו הסתפקו בחזות וירטואלית אך השתמשו בקולות אמיתיים של זמרות, דור חדש של זמרות אשר מופיע בשנים האחרונות הינו וירטואלי לחלוטין ומבצע את שיריו עבור עצמו. כתבתי פה כבר בעבר על האטסונה מיקו וחברותיה אלילות הפופ הוירטואליות של ימאהה, שמבצעות בימים אלו הופעות חיות בעולמות וירטואלים. הסייבורגיות הללו כבר מסוגלות לשיר עבור עצמן והביצועים הקוליים שלהם הולכים ומשתפרים בחיקוי הקול האנושי.
 
וכך בעוד בני האנוש הולכים ומתקרבים לוירטואלי והישויות הוירטואליות מתקרבות לבני האנוש, נדמה שאנחנו עומדים בפני סוג של נקודת אומגה שבה שתי המגמות, של האנושי שהולך והופך רובוטי, ושל הרובוטי שהולך והופך אנושי יתכנסו וייצרו משהו חדש.

Motion Capture באווטאר.

הדבר הזה כבר מתחיל לקרות בקולנוע, שם הדומיננטיות ההולכת וגוברת של אנימציה תלת מימדית מתמזגת עם טכנולוגית ה-Motion Capture אשר מתאימה בין תנועות הפנים והגוף של שחקן לתנועות הפנים והגוף של דמות וירטואלית. סרטים כמו עליזה בארץ הפלאות, שר הטבעות, קינג-קונג וכמובן אווטאר מכילים שפע של  דמויות וירטואליות שמופעלות על ידי שחקנים אנושיים. וכך, אם בעבר חשבנו ששחקנים וירטואלים עשויים להחליף שחקנים בשר ודם, כעת נדמה שהמיומנות של שחקני הבשר ודם תשמור אותם בתמונה בעתיד הנראה לעין. יותר פשוט וגם איכותי לתת לשחקן משובח להפעיל את תווי הפנים של דמות וירטואלית מאשר לתכנת את ההבעות הללו, לפחות נכון להיום.
 
מקצוע המשחק אינו נתון עדיין בסכנת העלמות. שחקנים ימשיכו לשחק, אבל, לא בהכרח תוך כדי שימוש במראה הנוכחי שלהם. בעתיד שבו טכנולוגיית ה-Motion Capture תהפוך לשכיחה וזולה, שחקנים אנושיים יוכלו לעטות עליהם כל מראה אפשרי, מדמויות היסטוריות, ועד יצורים בדיוניים, בהתאם מושלם לחזונו של  של הבמאי ומבלי להתחשב במגבלות הבשר.
 
תפקידו של השחקן ינותק, לראשונה בהיסטוריה מפניו וגופו של השחקן. שחקנים יהפכו למפעילי גוף ופנים – מה שישנה מן הסתם את התעשיה, יוריד או אולי אפילו יבטל את חשיבות המראה החיצוני ויבליט את תפקידן של איכויות המשחק. ואולי העתיד הזה, שכבר לא נראה כל כך רחוק מלמד אותנו משהו גם על עתידו של הסייבורג הווקאלי, שנע גם הוא לכיוון של התכנסות טכנולוגית.

2. ביום שני הקרוב ב-10:45 אני ארצה בכנס השני לחקר הרוחניות באוניברסיטת חיפה על "אלוהי הרשת: נקודת האומגה והאינטרנט". ההרצאה, חלק ממושב שלם שיוקדש ל"אינטרנט רוחניות ודת" תעסוק באופן שרעיון נקודת האומגה שהגה הכומר וחוקר האבולוציה תייאר דה שארדן בשנות השלושים של המאה העשרים הפך לאחד הרעיונות המשפיעים ביותר בתפיסות הרוחניות של האינטרנט בחוגי הניו-אייג' והטרנס-הומניסטים.
 
3. ואם כבר דה שארדן, רעיון שהקסים אותי אצלו בזמן שעבדתי על ההרצאה. למי שלא זוכר, דה שארדן מדבר על נקודת האומגה בתור תודעה קיבוצית של כוכב – מעין סופר-תודעה היפר-פרסונלית המורכבת ממליארדי התודעות השונות על הפלנטה. בעמ' 286 של המהדורה האנגלית של The Phenomenon of Man הוא שואל היתכן כי הנוספירה (התודעה הקיבוצית של הכוכב) שלנו תוכל "להכנס למגע תודעתי עם נקודות מרכז אחרות של תודעה במרחבי החלל" ומציע כי "התודעה תיצור את עצמה כסינתזה של יחידות פלנטריות. ולמה לא, בעולם יקום שיחידתו האסטרלית היא הגלקסיה."
 
הרעיון של נקודת אומגה, של תודעת-על שנוצקת (בעזרת האינטרנט?) מהיתוכן של מליארדי התודעות שעל פני כוכב הוא מרחיק לכת בפני עצמו. אבל הרעיון שדה שארדן מציע כאן כבר מתאר מצב שבו תודעת העל הזו יוצרת קשר עם תודעות על אחרות: לומדת מהן, משתעשעת איתן ואולי אפילו מתאהבת בהן.
 
אהבה בין פלנטות? הרעיון מעלה חיוך אבל אני חייב להודות שיש בעיני משהו מקסים במחשבה הזו שלוקחת את תפיסת האהבה האנושית שלנו ומעלה אותה דרגה אחת מעלה לדרגה הפלנטרי. איך נראית אהבה בין פלנטות? במה הן מתאהבות? על מה הן רבות? האם נולדים להן ילדים קוסמיים?
 

לבוש הוא איבר. אופנה היא חוש. מהרגע שמתחילים לשים לב אליו העולם משתנה. פתאום אפשר לשים לב שהאנשים ברחוב מהווים חלק ממצעד אדיר של רעיונות לגבי היופי. כל יציאה לרחוב הופכת למסע מרתק ביקום של סימנים: מלאה בפרטים כמו צבעים וגזרות, פתחים לתהיה ולהצבת סימני שאלה. כל אדם שחולף מולי ברחוב מעלה שורה ארוכה של שאלות: למה הוא לבש את X? מה הוא חשב לעצמו כשהוא שילב את זה עם Y? זה יפה? זה מכוער? זה מפתיע? זה בנאלי? זה יכול להתאים לי?

כמו במטריקס, המציאות של הרחוב מורכבת משני סוגי אנשים: אלו שהתעוררו למציאות של היקום המעוצב ולאחרים שנמצאים בתרדמה תלבושתית. באופן מצער הגברים ברובם משמימים למדי למראה. בין הנשים, לעומת זאת, מתגלות כאמניות בחסד. הליכה הרחוב נראית לפתע כמו שיטוט ביריד אמנות בלתי נגמר שבו כל אדם הוא בו זמנית אמן, אוצר אמנות וגלריה מהלכת.

אמנות להמונים

הפעם הראשונה שבה נדרשתי לחצי שעה בשביל להחליט מה אלבש הייתה כמו התגלות. ברגע קצר מחלתי לא', אשתי לשעבר, על כל הרגעים שהמתנתי לה בזמן שהשתהתה מול המראה בחיפוש אחר הקומבינציה המושלמת. לפתע הרגע הזה של השתהות מול ארון הבגדים קיבל נופך מתוק של חסד וקסם. רגע שבו כל אחד ואחת זוכה מדי יום להצהיר הצהרה אמנותית. רגע נדיר של הזמנה לביטוי עצמי.

אופנה. אמנות. אופנומנות. כל חנות בגדים היא גלריה. העיר שלי מלאה בגלריות לאמנות ואפילו לא ידעתי. העיר שלי מלאה בצרכניות וצרכני אמנות, הם מציגים על המדפים שלהם קולקציות ותערוכות. אנחנו לובשים את האמנות שלנו. אנחנו מציגים אותה לראווה ברחוב, בעבודה ובמסיבות. יש לנו אמנות המונית ויש לנו אמנות מעצבים. יש מקום ליצרנים גדולים של אמנות זולה ויש מקום לאמנות יוקרתית של אמני צמרת, ויש גם מקום לאמנות יד שניה. אנחנו חיים בשביל אמנות. באמנות הזו, שאותה אנו לובשים על עצמנו, לכל אחד יש טעם.

לכל קבוצת אוכלוסיה יש את האמנות שלה, את הסמלים שלה. כל איזור בעיר מציע תפיסה אחרת לשאלה מה היא אמנות: בכמה כסף? עם איזה ערכים? (בורגנות? אינדיבידואליזם? כח? יוקרה?) לאיזה סוגי סביבות ואינטאראקציות?

לקנות בגדים באלנבי. לקנות בגדים בקינג ג'ורג'. לקנות בגדים בנווה צדק. לקנות בגדים בדרך יפו. לקנות בגדים בגן החשמל. לקנות בגדים בתחנה המרכזית. לקנות בגדים בקסטרו. לקנות בגדים בזארה. לקנות בגדים בגולף. לקנות בגדים באמריקן אפרל. זהויות נרכשות. רוכשים זהויות. מודדים זהויות. סיבוב קניות בגדים הוא סדנה בחיפוש עצמי אחרי שורשי עצמיותך.
אופנה ותודעה

לבוש הוא הארכה של הגוף שלנו – הוא מאפשר לנו לעצב את הגוף שלנו מחדש: בצבעים ובצורות שהטבע לא נתן לנו. הוא דרך להביע את החזון האסתטי שלנו לגבי מושג היופי והוא דרך לחלוק עם אנשים מידע עלינו ולאפשר להם להבין אותנו, מה חשוב לנו ובמה אנחנו מאמינים עוד לפני שהם באים איתנו במגע ישיר. הוא מאפשר לנו לשדר אליהם אותות רבי מידע, ובכך מייעל את תהליך התקשורת בין אנשים.

הדרך שבה אנחנו מתלבשים משנה את התודעה במגוון אופנים. היא משנה לא רק את הדרך שאנשים סביבנו תופסים אותנו אלא גם את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו: את חופש התנועה של הגוף שלנו, את האופן שבו הוא מזיז את עצמו, את האופן שבו הוא רואה את עצמו, מרגיש את עצמו, חושב את עצמו, תופס את עצמו. עיצוב האופנה הופך לעיצוב של העצמי. לבוש טוב הוא בעל ברית שמחזק אותך בהיותך. הוא תזכורת תמידית למי שאתה ולמה שאתה רוצה לומר. הוא מזכיר לך מי אתה גם כשהרוח שכחה, כי הוא עוטה את בשרך בהחלטה שלקחת ברגע של מעוף מחשבתי.

השאלה הגדולה כאן היא האם אני מתלבש על מנת להביע את עצמי, את האמת שלי, או על מנת להשיג אפקט מסוים בעולם החיצון. כמובן, שלא חייבת להיות סתירה בין שני הדברים הללו וכמובן שאפשר לפעמים לבחור את זה ולפעמים את זה, ושבדרך כלל אנחנו מתפשרים בין שני הצדדים הללו של האופנה.

האופן שבו אתה מתלבש למקום מסוים מסביר איך אתה מבין את השדה החברתי ואיך אתה מבין את מקומך בו, אלא שהמעבר בין אנחנואים עשוי לגרום כאב ראש רציני לגולש הקולקטיבים. ערב שעובר בין רוחניקים, לפאב היפסטרי ונגמר בהופעת קריוקי בתחנה המרכזית של ת"א מעמיס מעמסה כמעט בלתי מסתברת על הנסיון הראוי להערכה והמרגש של הלבוש להיות איתנו.

אז יש רק פתרון אחד. והוא להפוך ל"יפני", שזה, כפי שלימדו אותי א' ידידי וג' ידידתי, הכינוי לאדם שהגיע להארת אופנה ושכל דבר שהוא יזרוק על עצמו יראה מדויק ומושלם.  היכולת ללבוש כל בגד ולבצע לו טרנספורמציה מוחלטת על ידי מי שאתה היא הדרגה הגבוהה ביותר שאליה מגיע מאסטר האופנה, זה שנמצא בסינק כל כך גבוה הבגד, שהוא גורם לבגדים לציית לו, לעבור מטמורפוזה בהתאם לעיניו הפנימיות. הוא אלכימאי שהופך כל סחבה ליצירה בעזרת הדמיון שלו.
בשבחו של המותג
וזה מביא אותנו למותגים, אחד המושגים הבלתי מובנים ביותר של תרבותנו. הבטחה רוחנית גדולה שמנוצלת לרוב לרעה. כתבתי כאן בעבר לא מעט כנגד המותג, והאופן שבו מותגים מנוצלים על מנת להנדס אותנו כצרכנים. בהזדמנות הזו הייתי רוצה לדבר על המותג מזווית אחרת דווקא, זו של המהנדס, מעצב המותג.

במיטבה, קולקציית אופנה היא נסיון להביע חזון מסוים על האופן שבו אנשים יכולים להראות, לנוע ולתקשר – ובהשלכה היא מעין אמירה כללית על העולם שבו אנחנו חיים, ונסיון להגות עולם אחר אפשרי. מעצבי אופנה, כמו מעצבי פנים או ארכיטקטים מעלים רעיונות לאופנים שבהם אנחנו יכולים לעצב את החללים שבתוכם אנחנו פועלים – ועל ידי כך לעצב מחדש את עצמנו. כשליידי גאגא אומרת שאופנה היא הכל היא מתכוונת לומר שמימד האופנה מכיל בתוכו כמו בפרקטל את כל שאר המימדים, כל אחד ואחד מהרובדים שבהם אנחנו תופסים את העולם. האופנה יכולה לגלם בתוכה כל רעיון, רגש, תחושה – לומר לנו כל דבר שאנחנו צריכים לדעת על התרבות.

עוד מישהו שחלם עולמות. עיצוב של פייר קרדין משנות השישים.

המותג הוא זיקוק החזון הקוסמי של המעצב. הוא הסמל המכונן ליקום או כוכב לכת החתום בסימן ההכר של הדמיון האינדיבידואלי של היוצר. המותג הזה יכול לכלול גזרות של בגדים, הוא יכול לכלול ניחוחות, דרך מסוימת להחזיק את הגוף, הצהרה אמנותית, רעיונות מופשטים וגם דברים נוספים. באופן תיאורטי המותג יכול להתרחב ולהכיל גם צלילים, שפה קולנועית, ממים, תפיסות מוסר, תפיסות פילוסופיות ובעצם כמעט הכל – בסופו של דבר המותג הופך למה שנקרא סגנון חיים ואני חושב על המעצב הצרפתי פייר קרדין שהרחיב את האימפריה העיצובית שלו לתחומים כמו עיצוב רהיטים, תעשיית הרכב, תעשיית התעופה ואפילו שוקולד כשהוא טוען שהעולם כולו הוא חלק מהתהליך היצירתי שלו. כשהעיצוב ממשיך ומתרחב הוא הופך לדרך חיים – יקום תחושתי-רעיוני מקיף כל שאתה יכול לצלול לתוכו ושמציע לך פילוסופיה פרגמטית לגבי הקיום בעולם הזה, על איך שהעולם הזה יכול להראות ולהיות. מותגים הם יותר מסתם קובץ של בגדים, תיקים או מותגים: הם מסמנים מקורות השראה לגבי מי ומה אנחנו יכולים להיות. ובמובן הזה מעצבים הם סוג של מורים רוחניים פופולריים להמון. (אין במשפט האחרון בכדי לשפוט את התופעה).

במותג עצמו אין רע. המותג עצמו הוא סוג של אידאולוגיה ותפיסת עולם דינמית (שמתחדשת מעונה לעונה). בלקנות משהו רק בגלל שהוא נושא מותג מסוים, בלי להבין אותו, בלי לחוש אותו לעומק, יש משהו טיפשי. בלאמץ מותג בפנאטיות יש משהו שאינו שונה מפנאטיות דתית או פוליטית. זה עשוי להיות חינני כל עוד זה זמני ומודע לעצמו, אבל אם אדם נותן למותג לעצב את מי שהוא מכף רגל ועד ראש יש בכך משהו מגוחך, ואנטי-סקסי כמו להפוך תוכי של פילוסוף או תורה פילוסופית מסוימת. לעומת זאת באדם שמכיר את המותג, ומשחק איתו מתוך טיפוס על כתפי ענקים ונסיון להגשים את מהותו האופנתית אין שונה מבזה שדרך משחק בהגותם של פילוסופים שונים מבקש להמציא משהו חדש.

וזה גם ההבדל בין אופנה לסטייל. כמו שכתבו פעם בווג "סטייל הוא מושג עצמאי ממושג האופנה. אלו יש להם באמת סטייל יכולים לקבל או להתעלם מהאופנה. עבורם אופנה היא לא משהו שהולכים בעקבותיו אלא משהו שקובעים אותו, בוחרים מתוכו או דוחים אותו לגמרי." קוקו שאנל, אחת המעצבות הגדולות ביותר של המאה הקודמת הרבתה ללכת כנגד הזרמים האופנתיים של תקופתה: היא לבשה בגדים גבריים, הסתפרה קצר והתהלכה שזופה בעת שהדבר נחשב לסמל של המעמדות הנמוכים. אוריינות אופנה אמיתית דורשת בסופו של דבר להפסיק ללכת על קביים של מותגים, ולהתחיל לבשל לעצמך טראקים ממוקססים משלך כמו די.ג'יי. היא דורשת מהאדם להבין איך הוא רואה את העולם, איך הוא רוצה לראות את העולם ואיך הוא רוצה להראות אותו לאחרים, היא דורשת מכל אחד להפוך למעצב, בדיוק כמו שכל אחד יכול וצריך להיות פילוסוף בזכות עצמו.

אופנה, לבוש, בגדים, ממלאים את דעתי במחשבות, שוברים אמונות ודעות קדומות. וע' אמרה לי, אתה יודע שזה לא רק אופנה. אתה יודע, שהעניין הזה של איך שדברים נראים נמצא בכל מקום. כן יקירתי, אני מתחיל להבין.

***

ואני לא יכול בלי כמה מילים לכבודו של אלכסנדר מקווין ז"ל שהתאבד לפני כעשרה ימים. אני לא יודע למה אני תמיד נחשף לגאונים שבאמת מרגשים אותי זמן קצר לפני או אחרי שהם הולכים מהעולם. לא הספקתי מספיק לחיות בעולם שאלכסנדר מקווין מעצב בתוכו אבל מה שראיתי הספיק לי כדי לראות בו התגלמות של רבות מהפנטזיות שלי על האופנה וייעודה. אני חושב שמקווין, שמאז מותו חלקו לו כל מיני מחמאות כמו 'המעצב החשוב של תקופתנו' היה באמת ובתמים מעצב פסיכדלי, מעצב שיצר מרחבי תודעה קיצוניים, מוקצנים ומסוכנים. לא סתם זכו תצוגות האופנה שלו לשם התואר "אפוקליפטיות" וכמובן שבמעיינות הכשרון האפלים שלו היה בכדי לרמוז על הסיבות למותו. הקולקציות שלו ייצגו פעמים רבות את הצד הסיוטי של הפסיכדליה, זה שמופיע לעיתים גם אצל ליידי גאגא, ויש משהו צופן סוד באופן שהגדיר את עצמו כ"סכיזופרן אופנה". בין החוויה הפסיכדלית לחוויה הסכיזופרנית יש גבול דק מאוד שקשור בשינוי עדין בנאראטיב ומקווין היה גאון אפל שמותו מרגש את הבלוטות הרומנטיות שלנו כמו מותו של כל גאון צעיר אחר.

כמו במקרים אחרים של גאונים שהלכו לנו מוקדם מדי, אין טעם לשאול אם הוא גאון בגלל שהוא מת או מת בגלל שהוא גאון, ומה הוא היה יכול לעשות אם הקריירה שלו לא הייתה כל כך קצרה. צריך להתבונן במה שהוא עושה, לומר תודה על כך שהפך את העולם שלנו לכל כך מעניין יותר, ולהביט קדימה לעתיד, יש לי תחושה שעוד נראה בשנים הקרובות המשך לחזיונות המקווינים.