אווטאר והגל החדש של קולנוע התלת מימד הפסיכדלי

האתר Reality Sandwich פרסם היום מאמר שלי על הסרט אווטאר, על הקשר בין פסיכדליה לקולנוע תלת מימד ועל האפשרות לגל חדש פסיכדלי (במיוחד בימים אלו כשמצפים לעליזה בארץ הפלאות של טים ברטון).

 

Avatar, the Psychedelic Worldview and the 3D Experience

For years, the psychedelic community has been anticipating the arrival of a new psychedelic medium which will be ushered in by the appearance of a new technology. The idea that technology and media can enhance psychedelics and even have psychedelic qualities has, after all, been an integral part of the psychedelic movement since the electronic trips festival of the sixties, Timothy Leary's enthusiasm for personal computer technology in the eighties, and Terrence McKenna's advocacy of virtual reality technologies and the internet in the nineties. Bets have been placed on 3D, HDTV, virtual reality, and other technologies, however, for a long time none of these seemed to take off in a massive way or fulfill its psychedelic potential in a way widely appreciated by the public.

Relations between psychedelics and popular culture continued, however, to be prosperous and fruitful. As noted by psychedelic thinkers such as McKenna and Eric Davis, psychedelic aesthetics have been continuously assimilated into mainstream media, as for example in the visual language of contemporary commercials and mainstream films.

The 2000's have been highly psychedelic in media. Ever-increasing film and screen resolution, the use of bright, colorful imagery in commercials and music videos, the imaginary landscapes created by computer generated animation, and the use of extravagant and highly associative visual language have all contributed to a psychedelic tendency in media in the first decade of the 21st century. Today, the advent of computer generated 3D cinema brings on a hope for a major psychedelic turn in electronic media.

Psychedelics and the 3D Experience

 

 

Psychedelics have always been about pushing the boundaries of perception, and adding new dimensions to our perception of reality. Similarly, media has continuously sought to add ever more dimensions in its efforts to technologically capture and represent reality — from still photography to the moving image, from silent films to "talking pictures," and from B&W to color, where the evolution of film seemingly stops. For the past 60 years, motion pictures have had more or less the same appearance in terms of the basic characteristics determined by screening technologies. Now, a new generation of 3D films aims to bring a whole new dimension to entertainment media.

What could be more psychedelic than a medium that requires the viewer to wear strange- looking, outlandish glasses that distort one's view of the world? What better metaphor is there for the psychedelic experience, and the idea that we are continuously experiencing the world through different valves and filters, than the use of lenses that expose a whole new dimension of perception?

The 3D experience and the psychedelic experience make us appreciate the visual richness of the world and become enchanted by the multi-dimensionality of reality.  3D is a highly psychedelic experience not only in the fact that it adds a new dimension to media perception and renews our sense of wonderment at the visual world, but also in shaking our perceptions of the world by giving a third dimension to a picture screened in two dimensions. In one of cinema's earliest and most famous screenings, the crowd ran away from the theatre after an approaching train appeared on the screen; when watching a 3D movie for the first time, many people gasp, clutch their hands, get a dry throat, and after leaving the theatre, some people report a distressing sense of dizziness.

Thus, 3D dissolves the boundary between drugs and technologies. If you take off the glasses during a 3D screening and look around the theatre, you will notice that the people around you don't see you, since the 3D glasses block and darken the majority of their field of view. The uninhibited, almost primal expression one can see on their faces is not unlike that of trippers under the influence of some drug.

3D is the new and the most immersive media drug to have emerged out of our high-tech media complex, the most successful attempt to emulate the effects of the psychedelic state.

Psychedelic Storytelling

Hollywood cinema has been flirting with our culture's subconscious for some time now. Blockbuster fantasy and sci-fi films, ever-more popular in recent years, have acted as a Jungian shadow to our culture's proclaimed rational and materialist view of reality. Films such as Star Wars, Lord of the Rings, The Matrix, Harry Potter, The Chronicles of Narnia, and The Golden Compass have presented us with a re-enchanted world. The last four of the above list of movies also posit an unseen and outlandish reality existing alongside the "normal" world, and this serves to support a growing sense of paranoia about the deceptive qualities of consensus reality and the existence of hidden and enchanted dimensions to our world. Cinema has thus functioned as our culture's collective dream, bringing to view its most repressed archaic realms.

James Cameron's Avatar, as well as adding a new level of psychedelic visual richness to the 3D film, also features a good deal of these subversive messages and ideas. It is as anti-civilizational and anti-technological as a John Zerzan book, psychedelic like a Terrence McKenna talk, and glorifies the indigenous and shamanic world view. The fact that some people have failed to appreciate these highly explicit traits in Avatar, and call it clichéd or hackneyed is, to my mind, largely based on blindness to Avatar's role as a mythic specimen of our culture.

Some people who didn't like Avatar's story told me that its main shortcoming is that it is told in a too conventional way. It tells a story we all already know. I could certainly see what they mean, but then again it made me think of Joseph Campbell's Monomythconcept which claims that there is one basic story that returns in most of the world's ancient myths. This story, which features the hero with a thousand faces, is a story in three parts (departure-initiation-return) which Campbell describes as follows:

"A hero ventures forth from the world of common day into a region of supernatural wonder: fabulous forces are there encountered and a decisive victory is won: the hero comes back from this mysterious adventure with the power to bestow boons on his fellow man"[1]

There is only one story that really matters. This story has been with us ever since the invention of myth and it is the same as the classic story of the heavy psychedelic trip, which is about departure from your everyday world and conception of yourself (taking the drug, and going on an inner journey), death/initiation (facing your demons, which sometimes leads to a feeling of death), and return (the spiritual rebirth which is the catharsis well known to many users of psychedelics). This story, hard-wired into the structure of the far-reaching psychedelic experience, is the primal story, the one that entheogens have conveyed to humans over thousands of years in shamanic cultures around the world. The psychedelic story, told to us by a plant, might even be the origin of the monomyth.

Even though I adore movies unconventional plots structures such as Pulp Fiction, Memento and Shortcuts, I also keep my heart wide open for our primal story. I believe that the primal story about the hero who overcomes his challenges and goes on to triumph, a story which stands at the basis of many religions and myths, is of utmost importance to our culture. It is the psychedelic story that defies logic but gives us hope. So please, do tell us this story again and again, because it makes us believe, because it gives us hope, and that is what we need, and without it we are lost; it is the only story really worth telling. Avatar tells that story.

Avatar and the World of Shamanism

Avatar tells the story of Jake Sully (Sam Worthington), a paraplegic ex-marine arriving at the alien planet of Pandora to replace his recently murdered brother as the operator of an avatar, an hybrid entity identical in physical structure to that of the alien natives of Pandora, but controllable by a pilot with matching DNA.

Jake now has two twin brothers. One dead, the other, an alien incarnation of himself.  In order to penetrate this alien being, Jake must empty his mind, go into dream-state, and connect with him in a special pod from which his consciousness is technologically projected to the Avatar. The life of one is the dream of the other. Where one reality ends, another reality begins.

Transmigrating between two parallel realities is a highly psychedelic idea. This is, after all one of the central tenets of the shamanic view of the world. As extensively described by Michael Harner and others, many shamanic cultures see the reality exposed by psychedelics as the one true reality.

Zhuangzi told us that he once dreamt he was a butterfly, and when he woke up he didn't know if he was Zuhangzi dreaming he was a butterfly, or a butterfly dreaming he was Zuhangzi. What is reality and what is a dream? Some claim that our whole waking life is just a dream; others propose that we live to dream, and that waking life is just a secondary phenomenon to support dreaming.

Jake falls asleep and connects to an ancient and enchanted land of the cultural subconscious, where he will confront the indigenous shadow of civilization.  After establishing contact with the Na'vi tribe, Jake will undergo an inner transformation. He will learn to perceive nature's sacredness, like a Na'vi tribesman, and even begin to see nature as his mother.

Psychedelics invoke a kind of dream experience. They are about traveling between dimensions, leaving the commonplace dimension of reality for an enchanted world. But for a citizen of the west living in a modern society ignorant of the shamanic (and psychedelic) view of reality, penetrating the enchanted realm of the psychedelic experience is a wholly different experience than it is for an indigenous person who was raised within a shamanic context. Following the concept of the re-enchantment of the world in contemporary spiritual thought and culture, as used by Christopher Partridge and Wouter Hanegraaff, one should say that the western user of psychedelics does not enter an enchanted world but a re-enchanted world. He re-enters his world, perceiving a world formerly devoid of spiritual or non-materialistic meaning with new eyes, the supernaturally inclined eyes of psychedelics.[2] This re-enchanted world which Jake enters in Avatar, by becoming a Na’vi tribesman, is the psychedelic world of shamanism.

Dr. Grace Augustine (Sigourney Weaver) is a botanist trying to establish relations with the Na'vi, a quest not unlike that of ethnobotanists and anthropologists such as Richard Evans Schultes, Michael Harner, and Gerardo Reichel-Dolmatoff, researching the role of psychedelic substances in shamanic cultures.

The Na'vi, an indigenous hunter-gatherer tribe of Pandorian hominid aliens, is spiritually led by the Tsahik, (C. C. H. Pounder) a female shaman who interprets the will of Eywa, the great mother, whose name and essence seem to resemble both that of Eve, the mother of all life, as well as Gaia, the planet mother of all life. The Na'vi culture, similarly to other shamanic cultures, believes in the "flow of energy," a "network of energy that flows through all living things." It pays great respect to the "spirits of animals" and when a Na'vi tribesman kills an animal, he performs a ceremony to consecrate its soul, as is done in many archaic cultures. The individual's rite of passage includes learning to ride the Ikran, a giant carnivorous bird, which resembles the giant mythic bird that appear in various shamanic cultures such as those of the northwest coast of America, and is closely related to the figure of the Shaman, who is often associated with large birds such as the eagle. If all that wasn't psychedelic or shamanic enough for you, the Na'vi people also worship a "tree of souls," through which, while dancing and singing, they connect to the planet's soul, and become a part of the collective consciousness. The meaning of the wordayahuasca in the Quechuan language, it is worth mentioning, is "vine of the souls."

The singing ritual held by the Na'vi around the tree of souls, in which all members of the tribe become one with it, might remind one of contemporary ayahuasca ceremonies. One of ayahuasca's active chemical constituents, harmaline, was originally known in the west as telepathine, and indeed many indigenous cultures claim to join their minds under the influence of ayahuasca and reach unanimous group decisions in states of collective consciousness, a claim corroborated by McKenna who has also claimed to have witnessed telepathy during ayahuasca ceremonies.[3]

McKenna described the shaman as the one who, when you come to a village in the Amazon where foreigners appear maybe once a year, is distinguished from all others by the fact that he is not at all interested in your fancy boat or watch. The shaman transcends cultural boundaries; he looks at you to see what kind of person you are.

Seeing is important. "I see you," one of the sacred greetings of the Na'vi, refers to seeing into a person, seeing his essence and actual being. When Jake arrives to the Na'vi tribe and is about to be killed by the angry crowd, it is the Tsahik, the shaman, who examines him with her wide-open eyes to recognize his essence, and then decides to let him stay. Later in the film, when all have turned against him, after his apparent betrayal of the tribe has been exposed, she will also be the one to set him free. She has seen something.

Jake is allowed to stay, and then something interesting happens. Borges, in his "Story of the warrior and the captive" tells us of Droctulft, a barbarian warrior who fell in love with the Roman city Ravenna and with the concept of civilization. He deserted the barbarian armies and joined the Romans in defending the Roman empire. In a diametrically opposed way, Avatar is about a warrior coming from a hyper-technological society to destroy nature falling in love with the forest, and defecting in order to defend it.

"One life ends, another begins." The Avatar story is as anti-civilizational and neo-primitivist as it gets. When Jake is accepted to join the tribe for a period of apprenticeship, the tribe's Tsahik says, "We'll see if we can cure the madness." The madness referred to by the Tsashik is of course the madness of civilization, the madness of the materialist technological world from which Jake comes. From the shamanic point of view, civilization is madness (and vice versa). This madness must be cured; one reality tunnel must be given up and exchanged with another one. "Hallucination" and "reality" must change places, in a process remarkably similar to that of the psychedelic experience.

As Terrence McKenna never grew tired of reminding us, the psychedelic experience dissolves boundaries. It dissolves the boundaries between "reality" and "hallucination," between "madness" and "saneness." After all, the common thing to the psychedelic movement and the anti-psychedelic movement is that they both proclaim each other insane.  While under the influence of psychedelics, and to a significant extent also during periods of psychedelic use, one experiences the world as magical. The everyday world of yesterday suddenly seems to be the bleak, colorless one, the deadly illusion of an unaware mind. Two opposites, hallucination and reality, dream and waking life, suddenly exchange places. Could the dream life be the true life?

This is what is happening to Jake. He wakes up in his pod and suddenly real life is not in the cold technological world of his unit, but in the forest, running on giant tree branches, riding his giant carnivore bird, the Ikran, and being with his love, Neytiri (Zoe Saldana), the daughter of Tsahik and her husband Eytucan the clan leader. Jake must choose between cultures and world views, between the technological world with its materialistic worldview and the forest with its shamanic perception of reality. Like Droctulft, he changes sides. By the end of the movie he will be calling the humans "aliens," and in the closing scene of the movie he will kill his human incarnation and transform himself completely into the avatar.

Avatar is not only psychedelic in form but also in message.

Reality Pods

 

מי שם בתוך הפוד.

 

In 1954, John Lilly, a neuro-physician on his way to becoming one of the pioneers of research into the nature of consciousness, invents the isolation tank — a pod which isolates the person inside it from external stimulation and triggers an alteration of consciousness. Lilly, who kept close relations with the Californian counterculture of the sixties, also combined his isolation tank experiments with psychedelics, going into long trips inside his tank, a practice memorably presented in the filmAltered States (1980), which was loosely based on Lilly's work.

40 years later, the pod is back, and not for the first time. A decade before Avatar, The Matrix featured a person lying in a pod, isolated from reality, and communicating with another reality. What does it mean for us that the two most influential mythic films that our culture has produced since Star Wars both feature a person lying in a pod communicating with a different reality, a being split into two parts, one of them artificial. Could this mean something? Could they mean that we are the ones inside the pod, disconnected from our true body?

Taking off one's 3D glasses and inspecting the movie viewers, identical looking with their 3D glasses on, staring at the screen, immersed in a 3D world, unable to see their physical surroundings and completely unaware of them, one might think that the 3D experience is the pod. But more generally, the pod might represent all our technological shells, from clothing to our cars and our houses — the technological shells that keep us away from direct contact with the world.

Avatar, it is worth noting, is a highly ambivalent and even paradoxical film. It uses the most advance technology to go on a long harangue against technology. But it has the maybe naïve hope that our pod experience, like Jake's, will make us want to leave our pods and reconnect with our bodies.

This too, is quite similar to the psychedelic experience. Psychedelics return us to our native bodies, to a more primal experience of the body, one which precedes the numbing effects of civilization on our relation with the body.  When Jake is projected into his Avatar body for the first time, he spends the first moment examining his hands and feet, moving his fingers and toes playfully and calling “this is great!”. This part actually reminds one of watching a person in the beginning of a psychedelic trip, examining his hands as many trippers often do, amazed about being inside this avatar, the avatar of the body. Realizing that your being is immersed inside a body and being surprised by that fact, feeling amazed by one’s body, is also a well known reaction to the psychedelic experience.

A New Wave of Psychedelic Cinema

עליזה בארץ הפלאות של טים ברטון. האם הוא יהיה הבא בתור בגל התלת מימד הפסיכדלי?

 

In his inspiring book Blessed Unrest, Paul Hawken tell the story of one of the first giant Sequoia trees to be discovered by the American settlers, in Calaveras County, California. More than 300 feet in height and thirty feet in diameter, the tree was unlike anything the western world had ever seen. An entrepreneur by the name of George Gale saw a great business opportunity. He and his associates decided to cut down the Sequoia and take it to be exhibited around the world. The 2,500-year-old tree was so big that its felling took several weeks to accomplish, even with a big group of workers. Hawken tells us that when the tree finally fell, the noise woke people in mining camps fifteen miles away. The huge tree held so much water that it remained green for several years after being cut. When parts of the tree were presented in New York and London, the exhibitions caused a public outcry against the utter cruelty of its destruction, and this was one of the triggers of the environmental movement.

The story of that great Sequoia is mirrored in the story of the giant hometree of the Na'vi people which is destroyed by the bulldozers and explosives of the "Sky People" (Earth people). When Jake, praying at the Tree of Souls, asks Eywa (Mother Nature) for help, he says, "See the world we come from. There is no green there. They killed their mother." And indeed the myth of the matricide, the killing of Mother Nature that stands at the base of Avatar, is not fictional at all. Indigenous tribes have been going extinct for the past few hundred years, and are today facing major calamities brought on by oil companies and ruthless international corporations, the mercenaries of civilization who invade the jungle to supply our ever-increasing appetite for energy and products.

One of the most engaging sequences in Avatar is the one in which the Na'vi tribe are fleeing the violence and destruction brought upon the forest by the machines of technology. When I watched it for the second time, it seemed to me that these Na'vi people escaping the machines were actually us, humanity, trying to flee the consequences created by our technologies in the beginning of the 21st century.

Avatar relates a violent and realistic story that is taking place as you read this, which is why its message is so important. But it is also a story of a conversion, of Jake's conversion from the way of technology, from the promethean culture of the "sky people," as the humans are called by the Na'vi, to the way of the forest. Avatar is a story about transformation, one which humanity direly needs these days, when a radical transformation of our relation with nature has become a necessity.

With its psychedelic qualities and ideas, shamanic values, and indigenous politics, Avatar challenges the reigning values of our culture on the most fundamental level. That this film, which challenges all that is sacred to western materialistic thought and champions shamanic ideas and values deemed to be ludicrous by the dominator culture, has already earned more than a billion dollars and is quite probably on its way to becoming the highest grossing film of all time, is for me no less than amazing. Avatarbrings psychedelic visuals and ideas as well as shamanic values to millions of mainstream moviegoers. Could that have anything to do with the fact that it is in the new digital 3D? Considering that the next big 3D event is Tim Burton's Alice in Wonderland, a story jammed with weird acting mushrooms and even weirder realities, it seems that we might be facing a kind of psychedelic renaissance brought on by 3D cinema.

Could Avatar and Alice in Wonderland be the first messengers of a new psychedelic wave ushered in by a new medium with psychedelic tendencies? Could they be the ones to bring psychedelic values and ideas into mainstream thinking? I'm not sure that would be enough; however it seems that one of the techniques traditionally used to create the 3D effect in cinema might be helpful as a metaphor in understanding the place these films might play in today's culture. The Pulfrich Effect, used to create stereoscopic images, relies on the principle that the human eye processes information slower in darker conditions to cause one eye to see reality in delay, thus creating a 3D illusion when watching moving objects. It is as if your two eyes were watching the screen from two different points in time, or from two different points in space. Similarly, the new 3D wave allows us to view culture from two distinct points of perspective in space and time: one of a culture completely immersed in consumerist mania, the other of a culture which keeps a strong relation to its mythic roots in nature. This multi-dimensional effect, which allows us to view ourselves from two different perspectives at the same time, might hint at the transformations ahead.  

[1] Joseph Campbell. The Hero with a Thousand Faces. Princeton: Princeton University Press, 1968, p. 30 / Novato, California: New World Library, 2008, p. 23.

[2] By this I do not mean to claim that psychedelics are supernatural, at least not here, but only that they encourage the formation of a supernatural view of reality.

[3] Again it is worth noting that I am not claiming that telepathy actually occurs during ayahuasca ceremonies, although something resembling it is definitely at play in some cases, but only that ayahuasca is considered to be telepathic and conducive to collective states of consciousness in many shamanic cultures

על הפרסונליזציה של גוגל ועתיד המוח הגלובלי

בבלוג האנגלי שלי פרסמתי היום פוסט על השינוי הרדיקלי שערכה גוגל בחודש שעבר במנוע החיפוש שלה ועל השפעותיו של השינוי הזה על המוח הגלובלי.

כאן

 

סיכום העשור שלי 2000-2009

כמה כיף ומרגש להיות כאן בסוף העשור הזה. עשור הוא פרק זמן נוח בדיוק לסיכום תרבותי. לא קצר מדי, לא ארוך מדי. כל כך בול שנדמה שההתפתחות התרבותית כמעט ומצייתת לו.
 
מכיוון שאין לי מושג וכח לסכם את כל מה שקרה בעשור הזה. כמה מחשבות אסוציאטיביות שעברו לי בימים האחרונים על העשור הנוכחי.
 
לא מנומק. לא מסודר. רק למי שמוכן לקרוא בתנאי שדה לא מעובדים.
 
מבחינתי כל דבר שקרה מאז שנת 2000 הוא כבר העתיד.
ההיסטוריה של שנות האלפיים היא היסטוריה של העתיד, ואיך הוא הולך והופך לעתידני.
עד שנת אלפיים אנחנו הלכנו והתקרבנו לתוך העתיד. מאז שנת אלפיים אנחנו ממריאים קדימה ומעלה באופן חד כיווני לקראת ההפיכה לבלתי מושג.
תרבות הפופ הופכת מוקצנת ועתידנית יותר מרגע לרגע. היא מהפנטת אותי. המציאות היא המדע הבדיוני הכי משובח שמופק היום.
 
שנות האלפיים, עשור אפל ומלוכלך. הלוק המלוכלך האפל, והדי פסיכדלי של העשור הזה הושפע בצורה בסיסי מהביטים הקמאיים של ההיפ-הופ שהניעו את גלגלי התרבות. הביטים הללו החזירו אותנו לחלל שבטי של דחפים והעשור הזה היה עשור של דחפים. לא היה מקום למתבכיינים. הכל הפך להיפ-הופ. הכל הפך למיקסוסים. רוב העשור שנאתי את זה. עכשיו בסיום העשור אני נחשף לזה מחדש ומרגיש את משק ההיסטוריה נושב על פני, ושאין ברירה אלא לאהוב, עכשיו רגע אחד לפני שזה נגמר. וגם שאין סיבה לא לאהוב. כי כל הדברים שקרו הם סוג של אוונגארד Sci-Fi. לא רק ליידי גאגא אלא גם Single Ladies של ביונסה זה אוונגארד, ואפילו הבלק-אייד פיז.
 
נעים לקראת העתיד, טסים לקראת העתיד. עולם גלובלי ומתחמם. הכל מתחמם.
הכל הופך להיות יותר קפיטליסטי. חלק הופכים להיות יותר אידאליסטים.
מאבק נמשך. טוב ורע. כוחות של כסף, יצירתיות, דת, אידאולוגיה – הולכים ומתנגשים.
טכנולוגיה מתחממת. האדם והסייבורג ממשיכים להתרשת.
אייפוד. אייפון. Wi-Fi. בלותות'. נטבוק. וויקיפדיה. גוגל. יוטיוב.
עידן בוש. טרוריזם. פאראנויה. פיליפ ק. דיק היה מבסוט.
צורכים פאראנויה. נהנים לצרוך.
צורכים את עצמנו לדעת והופכים להיות יותר ויותר מודעים לזה.
עוד מעט דברים הולכים להשתנות, one way or another.
 
טרנטינו איזה יופי, אבל רודריגז עקף אותך בסיבוב.
שילוב של אנימציה וקולנוע הפנט אותי העשור הזה. סין סיטי, 300, השומרים ואפילו רנסנס, למרות שהוא היה סרט מחורבן.
עכשיו עוברים לעידן התלת מימד. אווטאר יוצא בחודש האחרון של העשור ומסמל את עמידתנו בפתחו של עידן חדש של קולנוע 3D. האם הוא יעשה לקולנוע הדו מימד את מה מה שזמר הג'ז עשה לריאנוע? עוד על זה בהמשך.
סרטים אפוקליפטיים זה הדבר. הילדים של מחר  פוצץ לי את המח. מסמל בעיני יותר מכל סרט אחר את המצב רוח האפוקליפטי של העשור הזה. החזון של העתיד שכולנו חיים בחרדה מתמדת ממנו, בין אם ראינו אותו או לא. ואם לא אנחנו צריכים לחיות בחרדה ממנו כי המון דברים מובילים לשם. כל הדברים שהייתי רוצה להאמין שכוחות האמונה וההרמוניה שהובילו אותנו עד לכאן, למרות הכל, ישאו אותנו הרחק מעליהם.
כריסטופר נולן הבמאי שהיה הכי מסקרן ונעים להכיר אותו בעשור הזה.
קלינט איסטווד אני נשבע לך אמונים מעתה ועד עולם.  תנו כבוד לזקן ששפע יצירות מופת לאורך העשור הזה.
תודה למיאזאקי על הטירה הנעה.
גם סקורסזה, פון טרייר ודיוויד לינץ' שיחקו אותה.
הקולנוע הישראלי הפתיע עם הרבה סרטים מעניינים למדי. אבל חייבים להזכיר שתי יצירות יפהפיות ומושלמות: ואלס עם בשיר ועג'מי. העובדה ששתיהן הופיעו בשנתיים האחרונות של העשור פשוט מרגשת. לא יכול גם בלי להזכיר את "המנגליסטים של דוד אופק, עוד יצירת מופת בלתי מוערכת מספיק של העשור הזה. ואם עוד לא ראיתם אחד משלושת הסרטים הללו, תעשו את זה דחוף.
 
והסרט של העשור, בלי היסוס בכלל, אחרי שצפיתי בו פעמיים בשני הלילות האחרונים: אווטאר בתלת מימד, במרחק גדול, אפילו קוסמי. בעיני הסרט הפסיכדלי הגדול בהיסטוריה. סרט שמוכר את תפיסת העולם השמאנית לעולם כולו ומחדיר רעיונות ולוק פסיכדלים לזרם המרכזי של התרבות, בעזרת טכנולוגית ה-3D הפסיכדלית שיוצרת עכשיו בתחילת העשור החדש מציאות מדומה ברמה שלא נראתה כמותה מעולם. אווטאר ועליזה בארץ הפלאות, שניהם סרטי התלת מימד המרכזיים ביותר שיצאו עד היום, עוסקים שניהם בנושאים פסיכדליים ומתהדרים בחזות פסיכדלית. אני מתכוון עוד לכתוב הרבה בנושא של אווטאר, אבל לעכשיו אומר רק שהוא השפיע עלי עמוקות, שאני מהרהר עליו ומורגש מחובר בתוכו לרמות הפנימיות ביותר ושהוא נותן לי תקווה שהמאה ה-21 תהיה מאה פסיכדלית.
 

יוגורט שטוזים עם בית בסגנון פטרית אמניטה מוסקריה מאחור.

הפרסומת היפה ביותר שאני זוכר מהעשור הזה היא הפרסומת של יופלה שטוזים. כן, אני יודע, זה די בעייתי כשחלק גדול מהרשימה שלך הם דברים שנחשפת אליהם לראשונה ביומיים האחרונים של העשור. אבל הפרסומת הזו היא הפשוט הדבר הפסיכדלי האורגזמטי ביותר שראיתי, ומוסיפה לתקוותי על הפסיכדליזציה של המדיה לעתיד.
 
וזה לא משנה שלא הייתי מכניס לגוף שלי לעולם יופלה שטוזים, זה פשוט כל כך יפה.
 


 
ואגב, זה תמיד משעשע אותי איך שהדימוי של פטריות האמניטה מוסקירה ממלא תפקיד מרכזי כל כך בתרבות הפופולרית המערבית העכשווית. הנטיה של פטריות האמניטה להופיע תמיד ביצירות בעלות נטיות פסיכדליות [ראה בתמונה מעלה] מהווה סמל מעודד לזכרון של השיח המושתק שקיים ברקע של כל הדברים הללו שאנחנו צופים בהם כיום במדיה.
 
אגב, אולפני Gravity שיצרו את הפרסומת של יופלה אחראים לשורה של פרסומות פסיכדליות מהשנים האחרונות. שווה להעיף מבט  בדף שלהם שלהם ביוטיוב.
 
הטכנולוגיות שהכי עיצבנו אותי: הודעות מוקלטות שמתקשרות. מרכזיות טלפוניות ממוחשבות שדורשות ממך ללחוץ על כפתורים, להאזין לתקליטים מטמטמים, ולא מאפשרות לך להגיע לבן אנוש. פרסומות אינטרנט עם ווליום גבוה שמפוצצות לך את הרמקולים באמצע הלילה ואתה גם לא מוצא מאיפה הן הגיעו.
 
הרגעים הכי מכוננים: 11 בספטמבר. הנשיא אובמה נבחר. שרון חוטף התקף לב. יום כיפור 2000.
 איך יזכרו את העשור הזה?
זה היה עשור נורא לעולם, אבל אני חושב שעוד נתגעגע אליו, ליופי הפיוטי שהיה לו. 
זה היה עשור נורא וקשה, אבל אני חושב שהוא גם היה מאוד מעצב ומלמד עבור האנושות שנתקלה בגבולות של עצמה. מתוך ההפכה שהיא נתונה בה וההרס שהיא זורעת, גם יש תהליך איטי של התעוררות ופיתוח מודעות לדפוסים של עצמה. הייתי אומר שהאנושות כרגע מאוד למטה, אבל גם מאוד עוברת תהליכים חדשים, וזה נותן לי תקווה שהיא תצא מהטריפ הרע ותעבור תהליך רוחני שיוביל אותה להתעלות. וגם אם לא, אני עדיין אוהב אותה.
 וזה גם היה העשור הכי טוב שהיה לי בחיים. תודה לאלוהים, לעולם ולעצמי. תודה לפסיכדלים. התגלית החשובה ביותר שהייתה לי בחיי, וששינתה לחלוטין את הבנתי את העולם בעשור האחרון.
עכשיו יש דיבור על כך שהעשור הבא יהיה עשור אופטימי, כאילו בקונטרסט לעשור הנוכחי. אני לא יודע מה יהיה, אבל אני יודע שאני ניגש אליו ביותר שמחה ותקווה משניגשתי לאיזשהו עשור אי פעם.
אני מאחל לכל הקוראים עשור של לימוד, התחדשות, הרחבת תודעה והגברת מודעות, כוח, אמונה, שפע, אהבה, בטחון, הנאה, שמחה, כנות, יופי, כח רצון ויציבות. מאחל את זה לאנושות כולה, כפריטים וכקולקטיב.
 
תודה רבה על כל מה שהיה
נתראה בעשור הבא.

סיכום לעשור האינטרנטי – The revolution won't be downloaded from the internet

בקפטן אינטרנט שבמוסף גלריה של הארץ פורסמה היום הכתבה הרביעית בסדרת הכתבות שלי, שמסכמות את האינטרנט בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. והפעם: על ההשפעה הפוליטית של הרשת.

 

"ממשלות העולם התעשייתי, ענקים לאים של בשר ופלדה. באתי מהסייברספייס, המולדת החדשה של התודעה. בשם העתיד, אני מבקש מהעבר להניח לנו. אתן אינכן רצויות בקרבנו. אין לכן כל ריבונות במקום בו אנו מתקהלים. אין לנו ממשלה שנבחרה, ואין אנו מתכוונים לבחור אחת, ולכן אני פונה אליכם בסמכות בה דוברת החירות. אני מכריז כי החלל הסוציאלי שאנו בונים הוא חופשי באופן טבעי מהעריצויות שאתם מבקשים לכפות עלינו. אין לכם זכות מוסרית לשלוט בנו ואין באמתחתכם שיטות אכיפה שעלינו לחשוש מהן."
 
המילים הללו, הפותחות את הצהרת העצמאות של הסייברספייס, אותה פרסם ג'ון פרי בארלו ב-1996 מביעות משהו מהרוח האוטופית שבה נתפס האינטרנט במהלך שנות התשעים. באותם ימים עליזים של ראשית הרשת, נתפסה זו ככח שעתיד להפיל את החומות הישנות שבין מדינות, להפיץ מידע למקומות חשוכים בעולם, לבטל את ההירארכיות השלטוניות, לחזק קבוצות אזרחיות כנגד שלטון התאגידים ולהגביר את מעורבות הציבור בדמוקרטיה.
 
עשור וחצי מאוחר יותר, לאחר שהטכנו-אוטופיזם של שנות התשעים פינה בשנות האלפיים את מקומו לטכנו-ריאליזם מפוכח, התקוות הללו נראות מופרזות. בעשור שחלף, האינטרנט אכן הפך לשחקן פוליטי משמעותי, אבל כזה שמשחק משחק כפול: לא רק עבור אזרחים, אלא גם עבור ממשלות ודיקטטורים.
 

ושבו בנים לגבולם

"האינטרנט נתפש בראשית דרכו כאיום על המדינה הריבונית ועל סדרי ממשל ויחסים בין ממשלה וחברה שאפיינו את החברה המודרנית במאה העשרים" אומרת ענת בן דוד, דוקטורנטית בתוכנית למדע טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן. "האסכולה הסייבר-ליברטריאנית שבארלו נמנה עליה תפשה את האינטרנט כמרחב ציבורי דמוקרטי ומבוזר אליו לכל אדם אפשרות גישה שווה ובו כל אדם יכול להתבטא ככל העולה על רוחו. מרחב זה נתפש כמפרק מוקדים של כח ושליטה, שעשוי לפרק בהתאמה את מוקדי השליטה הפוליטיים, החברתיים והכלכליים, ויפנה מקום לסדר חברתי חדש שבו הכללים המארגנים הם ממשל ורגולציה עצמיים, המחלישים את כוחה של המדינה הריבונית."
 
עם זאת ראשית שנות האלפיים חשפה את האופטימיות היתרה של תקוות מעין אלו. "תפישות כמו של בארלו התרגמו בהדרגה לנסיונות שונים לכונן פלטפורמות דמוקרטיות באינטרנט, שהמשותף לכולן היתה האות e: e-participation, e-voting, e-governance, e-democracy. אלא שבהדרגה התברר שהתהליכים אותם אנחנו פוגשים בחיים הפוליטיים והחברתיים הם אותם התהליכים אותם אנחנו פוגשים ברשת: רק אחוז קטן מהגולשים השתתף בהצבעות מקוונות והביא את דעתו בפורומים ממשלתיים שנועדו לקדם דיון ציבורי בנושאים חברתיים שונים, והמיעוט שהשתתף היה בעל מרקם דמוגרפי הומוגני."
 
ומה קרה לתקווה שהאינטרנט יפיל את הגבולות בין מדינות?
"התהליך שמאפיין את הרשת בשנים האחרונות מכונה לא פעם 'נקמת הגיאוגרפיה'. אם נסתכל על הרשת במבט ממעלה, נראה שהארגון הנוכחי שלה מתפתח בכיוון איים של מדינות. החל מהמחצית השניה של העשור האחרון, הרשת עוברת תהליך של לוקאליזציה שמתבטא מצד אחד ברגולציה גוברת של מדינות על גישה ואופן השימוש ברשת, ומצד אחר בהתאמה מקומית של שירותים הניתנים על ידי מנועי חיפוש, פלטפורמות הרשתות החברתיות וספקיות התוכן", אומרת בן דוד. "פלטפורמות רבות ברשת כיום מחזירות את הגולשים באופן אוטומטי אל 'המרחב המדיני המקוון שלהם', למשל כאשר מקלידים youtube.com מכתובת IP ישראלית, דף הבית יופיע בעברית ויציג סרטונים שעשויים לעניין את הגולשים הישראליים, גם אם הגולש התכוון מלכתחילה להגיע לאתר יוטיוב העולמי. כך שבפועל, ברירת המחדל היא המרחב המקוון הלאומי. למעשה, הרשת מעולם לא הייתה גיאוגרפית ומדינית יותר מכפי שהיא היום. גם העובדה שמדינות כמו מאינמר ואיראן יכולות לנתק את הגישה לאינטרנט מארצם בתקופות של אי-שקט פוליטי מהווה מכת מחץ לתפישות שעדיין גורסות שהאינטרנט היא רשת גלובאלית."
 

מלחמות הרשת

שנות האלפיים שהתחילו עם המתקפה על מגדלי התאומים והמשיכו בחוק הפטריוט של ממשל בוש, היו מאופיינות במאבק בין קבוצות שביקשו להשתמש ברשת כמדיום להפצת החירות לבין ממשלות שביקשו ללמוד לשלוט בה. מצד אחד, תופעות כמו הבלוגוספירה המתעוררת של איראן, והקשרים שנרקמו בשלבים מסוימים בינה לבין הבלוגוספירה הישראלית עוררו תקוות ליצירת עולם שבו תקשורת אישית מתגברת על אידאולוגיות של מדינות, ושמידע חופשי ממגבלות הצנזורה. מצד שני, ככל שחלף העשור, התברר שהנטיה לצנזר ולשלוט לא תעלם במהירות.
 
הצנזורה עשתה קאמבק, עם מעצרי בלוגרים באיראן ועם מנועי חיפוש שנותנים תוצאות מכובסות ולעיתים לא נותנים תוצאות בכלל. הצהרות יפות על חברת מידע פתוחה בצד, שורה של חברות ענק אמריקאיות כמו יאהו מיקרוסופט, סיסקו וגוגל לא עמדו בפיתוי של השוק הסיני והואשמו בסיוע בצנזורת רשת. כשגוגל החלה לצנזר את הגרסה הסינית של מנוע החיפוש שלה כך שתסנן תוצאות שעוסקות בנושאים רגישים כמו דמוקרטיה או זכויות אדם, ראו בכך רבים הפרה בוטה של ססמתה הישנה "אל תעשה רע", ומעשה המדיף ריח אורווליאני. גוגל מצידה הגיבה במשיכת כתפיים ומנכ"לה אריק שמידט הסתפק באמירה שלחברה אין "עמדה מוסרית באופן אבסולוטי". הגולשים מצידם הגיבו בשימוש בשורה של תוכנות שמטרתן לעקוף את המנגנונים הצנזוריאלים. גישה לדמוקרטיה הפכה להיות כישור טכנולוגי.
 
גם התפיסה של הרשת כמקלט של אנונימיות, אשר הייתה נפוצה כל כך בשנות התשעים פינתה את הדרך לגורמים פוליטיים וכלכליים שביקשו לנגוס בעוגה העסיסית של הדאטה אשר תפחה כתוצאה מהתרבות פעילות הגולשים ברשת והפכה לנכס כלכלי ופוליטי אדיר. היחסים בין תאגידים לממשלות היו לעיתים קרובים בצורה מדאיגה. ספקיות רשת העבירו מידע לממשלות, לעיתים בנדיבות ונכונות מפתיעה, מבלי אפילו לצפות לצו משופט.  חברות כמו גוגל, יאהו ופייסבוק הפכו למפלצות מידע אשר חולשות על כמויות אדירות של ידע ולעיתים גם משתפות גורמים לא תמיד סימפטיים כמו בשורה של מקרים מטרידים שבהם סיפקה יאהו לממשלה הסינית מידע שסייע במעצרם של מתנגדים פוליטיים. התגובה הקצת אייכמנית של יאהו הייתה "בסה"כ צייתנו לחוקים", אבל זה כלום לעומת התגובות שיצאו מגורמים בגוגל כמו אוונגליסט החברה וינט סרף שאמר "אין פרטיות, תחיו עם זה" או מנכ"ל גוגל, אריק שמידט שהצהיר ש"אם יש משהו שאתה לא רוצה שאחרים ידעו עליו, אולי לא היית צריך לעשות אותו מלכתחילה".
 
שנות האלפיים בישרו גם את עידן המלחמות האלקטרוניות. רוסיה שהואשמה בהתקפת אתרי ממשלה אסטונים, ליוותה גם את מלחמת גיאורגיה במתקפה על האינטרנט הגיאורגי. הסינים תקפו 103 מדינות, וחדרה למחשבים של הפזורה הטיבטית, האקטיביסטים זרים תקפו את האינטרנט האיראני במהלך המהומות במדינה, ואילו ארה"ב שספגה לאורך העשור מתקפות משרתים בסין וברוסיה נחלה ב-2007 מפלה וירטואלית שזכתה לכינוי "פרל הארבור ריגולי" ושבו נגנבו טרה-בייטים של מידע ממחשבי הצבא והממשלה. התקפות מניעת שירות (DoS), שמטרתן לשתק אתרי אינטרנט הפכו לאחד הכלים הנפוצים והיעילים במלחמות נגד מדינות ואתרים מסחריים. סוג המלחמה החדש הזה אורגן לא רק על ידי מדינות אלא לעיתים רבות על ידי גורמים פרטיים. בעולם החדש יכלו הגולשים להתגייס למאמץ המלחמתי של ארצם מקיתונם המבודד. גולשים בעלי עמדה פוליטית ויכולות טכנולוגיות יכלו לפתוח במלחמות משלהם. 
 

מהפכת הקמפיין

לא הכל היה רע. חלק מהתקוות שנתלו באינטרנט בתחילת דרכו כן התממשו, אבל לא תמיד בצורה ובמידה שקיווינו. עצומות אינטרנטיות וקבוצות פייסבוק בעלות מטרה פוליטית הפכו לתופעה נפוצה שסחפה אחריה מליוני גולשים אבל גם זכתה לכינוי Slacktivism (אקטיביזם עצל) והניבה תוצאות מועטות בלבד. השימוש בטוויטר במהלך ההפגנות באיראן ב-2009 סייע לתאם בין מפגינים ולהוציא מידע מחוץ למדינה, מה שזיכה את ההפגנות בכינוי "מהפכת הטוויטר"- אבל בראיה לאחור לא ברור עד כמה המהפכה באמת הונעה על ידי טוויטר דווקא כפי שנטען באמצעי התקשורת, והאם טוויטר סייע למהפכה או שהמהפכה סייעה לטוויטר. לפי מחקרים, מספר האיראנים שהיה מחובר לטוויטר במהלך המהומות היה לא יותר משבריר אחוז, וכלל לא ברור כמה מרבבות הטוויטים שעסקו באיראן במהלך ה"מהפכה" נבעו מאיראן עצמה. ניתוחים של "מהפכת הטוויטר המולדובית" של אפריל 2009, לדוגמה, גילו שרוב הטוויטים על המהפכה בכלל הגיעו מחוץ למדינה.
 
היכולת של הווב 2.0 להפיץ מידע גם סייעה לעורר דיון פוליטי כמו במקרה של הבלוגים של חיילים אמריקאים בעיראק. "אם בעבר קבוצות מיעוטים היו תלויות בסיקור של התקשורת הכתובה והאלקטרונית כדי לקדם את מטרותיהן, היום האינטרנט מאפשרת הפצה מיידית וללא-תיווך של תכנים." אומרת בן דוד "ארגונים לא ממשלתיים ופעילים חברתיים, סביבתיים ופוליטיים משתמשים כיום בעיקר ברשת, בשל המיידיות שהיא מאפשרת בהגעה לקהלים גדולים בעלויות אפסיות. סרט ויראלי אחד ביוטיוב או קבוצה פעילה בפייסבוק יכולים לחולל סערה ציבורית או שינוי חברתי בקלות רבה יותר מאשר בשליחת קלטת אל מערכת החדשות, בתקווה שזו תפורסם."
 
אבל ההצלחה הפוליטית הגדולה שאף אחד לא יקח מהאינטרנט הייתה בתחום הקמפיינים. ג'ו טריפי, שניהל את הקמפיין האינטרנטי של הווארד דין, מועמד שולי שהצליח להתבלט בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית ב-2004 בזכות התגייסות האינטרנט עבורו, כתב בספרו "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה" כי אופיה המבוזר של הרשת הופך אותה לכלי אידאלי עבור פוליטיקאים פרוגרסיבים, בניגוד לאופיה הריכוזי והשמרני של הטלוויזיה שמעודד פוליטיקאים שמרנים. ארבע שנים מאוחר יותר, הצליח ברק אובמה לגייס מליוני גולשים מדור ה-Y שהפכו עצמם לתועמלני ווב 2.0 עבורו, ולאסוף סכומי עתק דרך מיקרו-תרומות אינטרנטיות.
 
"הווארד דין היה המבשר של אובמה" אומר צביקה בשור בלוגר ומומחה לאסטרטגיה פוליטית. "הוא היה סנטור מוורמונט שהתמודד על מקום במפלגה הדמוקרטית. לא היה לו כסף, שם או שום סיכוי. מנהל הקמפיין שלו, ג'ו טריפי, הבין שבאינטרנט יכול לקרות משהו והוא גייס מהאינטרנט כל כך הרבה כסף שכשהווארד דין הגיע לפריימריז בניו-המפשייר הוא היה מועמד הממומן ביותר. דין אמנם נפל ברמה של האדם עצמו וההופעות שלו בתקשורת ההמונית, אבל זה היה מדהים ואני זוכר את ההתרגשות מזה שהאינטרנט יכול לקחת אדם עם אפס סיכויים ולהפוך אותו למועמד שמדברים עליו."
 
"כשהתחיל העניין של אובמה היה לי ברור שהפעם הוא הולך לנצח. שעכשיו, ארבע שנים מאוחר יותר, לרשת כבר יש את הכח הזה.  כשהווארד דין התמודד עוד לא היה יוטיוב, ופייסבוק היה סגור לסטודנטים וכמות הגולשים היה קטנה בהרבה. אני חושב שלולא הרשת אין שום סיכוי שאובמה היה היום נשיא ארה"ב. הרשת לא הפכה אותו לנשיא, אבל היא כן טובה מאוד כדי להאיץ אותך ממהירות אפס למהירות חמישים. ואז כשאתה נוסע במהירות המותרת התקשורת הממוסדת מתחילה לשים לב אליך."
 
בשור, שעוסק בייעוץ אסטרטגי תקשורתי ניהל את קמפיין האינטרנטי העצמאי של דב חנין ב-2008, כנראה הקמפיין האינטרנטי המרשים ביותר שבוצע עד היום בישראל. "הכל התחיל כשירדתי להפסקת סיגריה בסטארט-אפ ואיתי נאור אמר שדב חנין רץ לרשות העיריה ושהוא הולך לעשות כל מה שצריך בשביל שיבחר. לחלק פליירים וכאלה. ולי יש בעיה לחלק פליירים. אני לא אוהב להדחף לאנשים עם חתיכת נייר ביד ואני לא אהיה טוב בזה, בעיות של ביישנות. אז אמרתי, אני לא אחלק פליירים אבל אני אעשה מה שאני יכול, והקמתי בלוג קטן שהכותרת שלו הייתה 'איך הופכים דב לראש עיר'."
 
הבלוג הקטן של בשור הפך במהלך הקמפיין של חנין לחשוב עוד יותר מהקמפיין הרשמי. לרשימת הבלוגרים התומכים בחנין אשר פורסמה באתר הצטרפו כ-140 בלוגרים שהפכו לשופרות אינטרנטיים עבור חנין ויצרו אווירת התרחשות שחלחלה לרחובות, וסייעה להפוך את הבחירות, שתוצאותיהן נחשבו לידועות מראש, לתחרות אמיתית. חנין שהתחיל כאנדרדוג מובהק נתן בסוף פייט לחולדאי וזכה בכ-35% מהקולות.
 
"האינטרנט מאפשר להביא מועמד מהשוליים ולהפוך אותו למרכזי. לקחת את דב חנין ממצב שהוא קומוניסט הזוי למצב שהתקשורת חייבת להתייחס אליו" אומר בשור. "והוא גם יוצר דמוקרטיזציה של הקמפיין. אנשים יכולים להשפיע על מסרים של הקמפיין. לקחת את הקמפיין ולייצר לו מסרים חדשים בלי להיוועץ במנהל הקמפיין. ובמקרים מסוימים אנשים יכולים לייצר מסרים שבסופו של דבר יהפכו למסרים העיקריים של הקמפיין."
 
"המקום שהדמוקרטיזציה עוד לא באה בו לידי ביטוי כרגע הוא ביום שאחרי. בקמפיין ברור מה רוצים לעשות: להשיג כמה שיותר קולות כדי להביא את המועמד למשרה. ביום שהוא נבחר דברים הופכים פחות פשוטים. יש עולם לנהל, ואובמה, לדוגמה, במובן הזה ממשיך לנהל קמפיין. הקשר שלו הוא עדיין בואו תראו איך אתם תומכים בי, ופחות: בואו תגידו לי מה אתם חושבים עלי."
 
לאור כל ההתר
חשויות בתחום הצנזורה והפגיעה בפרטיות, האם האינטרנט מצטייר בסיום העשור ככלי שמעודד דמוקרטיה או פוגע בה?

"זו שאלה של מאבק פוליטי, והשאלה מי ינצח בסוף. יש באמת שתי מגמות. האחת של הפרת פרטיות, ניטור וצנזורה. המגמה הזו בוודאי מובילה מבחינה מוסדית והווב 2.0 נותן להם כלים נוספים לעשות את מה שהם יודעים טוב: שזה לנטר ולשלוט. מצד שני אתה רואה מגמה שניה, פתוחה, חופשית יותר ובלי מוסדות שקצב ההתפתחות שלה זו מהיר בהרבה מהראשונה. ב-1993 לאף אחד לא היה אינטרנט, ועשור וחצי מאוחר יותר ב-2008 אובמה נבחר לנשיא בזכות הרשת. התהליכים הללו רק מאיצים את עצמם. פייסבוק היום גדול יותר מויינט בישראל, ולקח לו רק שנתיים לעשות את זה. השאיפה של אנשים לתקשר בצורה חופשית היא חזקה כל כך שיש לה סיכוי טוב להתמודד גם עם הרצון של ממשלות ותאגידים לשלוט בנו מטעמי נוחות. אז אני מאוד אופטימי."

חוק הפוטושופ – הזווית הסימולקרית

בהארץ מתנהל הבוקר הדיון הזה בנושא חוק הפוטושופ והאילוסטרציות שמצורפות אליו בהן בהחלט מאירות עיניים בנוגע לרמת ההונאה הכרוכה כיום בצילומי אופנה, כמו גם הפורטפוליו של  האתר הזה שמישהו שם בתגובות (להכנס לפורטפוליו ולשים את הסמן מחוץ לתצלום ובפנים על מנת לראות את עבודת הפוטושופ שנעשית כיום על תמונות של מפורסמים).

הדברים הללו ממחישים עד כמה התרחקנו מהאסתטיקה של הממשי. דבר שליידי גאגא כתופעה מסמנת אותו יותר מכל.

כשצופים בצילומים הללו, הנטיה הראשונה, ההומנית והמבורכת היא לחשוב ברחמים על הנשים (והגברים) המסכנות/מסכנים שצריכים לעמוד בסטנדרטים בלתי אפשריים של פיגורה ויופי. הם (או אנחנו? איכשהו זה תמיד רק הם…) מרעיבים עצמם, מתישים את עצמם בהקאות סדרתיות וחיים חיים אומללים של רגשות אשמה. אין ספק שזו אכן בעיה.

מצד שני נראה לי שהריטוש, וההפיכה למשהו שאנחנו איננו, הן חלק בלתי נפרד ממגמה עמוקה של הסימולקריזציה או הסייבורגיזציה של התרבות. במילים אחרות: המגמה האופנתית שאליה אנחנו הולכים היא מגמה שנוטשת את הגוף האנושי לטובת גוף חדש – גוף סימולקרי שיהיה מעוצב לחלוטין.

לא ניתן לחזור מהאסתטיקה החדשה לאסתטיקה הישנה. אחרי שמביטים בהפרשים התהומיים שבין התמונות טרום-פיטשופ ולאחר הפיטשופ זה הופך ברור. המין האנושי כבר לא יכול לסבול מציאות בלתי מפוטשפת.

הממשי הוא גולמי ומחוספס מדי עבור האדם של העידן הסימולקרי. העין האנושית של העידן הוירטואלי הרגילה בגרפיקה ממוחשבת המלטפת את הקרנית בגוונים הרמוניים, נעימים, מרגיעים וממלאי חשק, הפכה רגישה מדי על מנת להתמודד עם המציאות הממשית שהגופות האנושיים שלנו מטילים למולנו בצורה בוטה כל כך.

נדמה לי שאנחנו שרויים כרגע בשלב ביניים. עדיין אחוזים בתוך עולם ממשי, עם העיניים שלנו כבר בתוך העולם הווירטואלי והסימולקרי שאליו אנחנו מאיצים במהירות. ההפרש המייסר בין גוף הבשר שלנו, למדיה הווירטואלית שבתוכה אנחנו שקועים מכה בפרגולים על הרגישויות האסתטיות החדשות של העידן הוירטואלי.

מה הפתרון?

עם כל הסימפטיה לנשים ולגברים המסכנים שנאנקים תחת עריצות הפוטושופ, אני לא יכול שלא להיות הספקן לגבי הנסיון לאכוף את האסתטיקה של העבר על העידן הווירטואלי. הניסיון לשבור את האימפטוס התרבותי והחתירה ארוכת השנים לשלמות בלתי מושגת של מראה נידון לכשלון.

הפתרון לא נמצא בטיהור הפוטושופ מהמציאות – אלא להפך בהקצנה של הפיטשופ והרחבתו לתוך המציאות: בהפיכה שלנו לישויות מפוטשפות בהגדרה. אם אנחנו לא רוצים ללבוש חליפות פוטושופ שיעבדו כל הזמן על שינוי החזות שלנו בעולם האמיתי וייצרו לנו גרסאות פוטושופ (כמו בסורק חשיכה נניח) נדמה שהפתרון שמופיע עכשיו הוא בדמות האווטאר (לא הסרט), הדמות הווירטואלית שלנו, שאנחנו הולכים ומתמזגים איתה. הפיכה לישויות וירטואליות, ניתנות לעיצוב ועזיבה (איטית ומבוקרת) של גוף הבשר שאינו יכול אלא להכשל בנסיון לעמוד בקצב ההתפתחויות התודעתיות והתרבותיות שהדמיון התרבותי של המאה ה-21 מוביל אותנו אליהן.

חוק הפוטושופ.

Resistance is Futile. The law of nature is the law of technology.

במקום לקבל את המגבלות של גוף הבשר, נתמסר לסימולקרה ונהפוך לסימביוזה אנושית-פוטושופית לתפארת הפין-אפ הסייבורגי של המאה העשרים ואחת.

וכמובן שיש עוד אפשרות, לעזוב את כל מה שקרה ב-10,000 השנה האחרונות.

***
וסרט ישראלי שראיתי בסינמטק סוף שבוע ושרלבנטי בהחלט לדיוננו הוא פרילנד של גור בנטביץ' המצוין, אולי הבמאי הישראלי הפסיכדלי היחיד, ומי שביים שני פיצ'רים שעוסקים בחומרים משני תודעה ובמצבי תודעה משונים. הפעם בנטביץ' הפך חלוץ בתחום אחר. הקולנוע הישראלי לא מצטיין בדרך כלל בעיסוק שלו בטכנולוגיה אבל בנטביץ' יצר שני סרטים (פרילנד בן השעה, ועובר ושב בן ה-12 דקות) מעניינים ומהנים מאוד שהטכנולוגיה עומדת במרכזם. עובר ושב הוא סוג של סיפור אהבה קוסמי אס.אמ.אסי. ואילו פרילנד שכחציו מתרחש במציאות וירטואלית, מדבר על יחסים ואהבה בעולם של מציאויות וירטואליות. מומלץ מאוד. ההקרנה הבאה בשבת, ה-9 לינואר, בשעה 15:00.

 

מיה מרון באקט של סקס וירטואלי. מתוך פרילנד.

ליידי גאגא היא המשיח! קווים לדמותה התיאולוגית של ליידי גאגא

בשבועות האחרונים הייתי נתון תחת סחרור ליידי גאגא אפיסטמולוגי ששינה לחלוטין את תפיסתי את העולם והמציאות. אני קצת יוצא מזה בימים אלו, אם כי ליידי גאגא היא עדיין בוודאי אחד מ-5 האנשים החשובים ביותר על הפלנטה. הנה כמה דברים שכתבתי מתוך עין הסערה ושהתפרסמו היום בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י מעריב.

בפעם הראשונה שצפיתי בקליפ של ליידי גאגא, הייתי במצב תודעה מאוד פסיכדלי ורספטיבי לחוויות מיסטיות רבות עוצמה. ליידי גאגא הופיעה בפני כהתגלות. היא עולה מן הים כמו דמות מיתולוגית, עוטה מסכה על פניה. כלבי השאול של האדס לצידה.

הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר תיאר את העידן שלנו כעידן של סימולקרה: עידן של סימנים חסרי מסומנים, תדמיות חסרות מקור או ממשות וכשצפיתי בליידי גאגא בקליפ של Bad Romance נפלתי ברשתה של  גיבורת הסימולקרה המופלאה הזו. במצב התודעתי שבו הייתי, ראיתיה לא כאישה, אלא כאלת פופ.

האם היא האחת הנבחרת?


הסייברוגאגא
"אם אתה רוצה לראות אותי, צפה בי בווידאופון שלך" (מתוךהשיר וידאופון, ביונסה וליידי גאגא)

התאהבתי בה מתוך ידיעה שלווה שהיא הזיה. ליידי גאגא הזכירה לי את ריי טואי, אישיות האינטיליגנציה מלאכותית הסינתטית שהינה אלילת פופ בינלאומית ברומן "איידורו" של ויליאם גיבסון. הקול הרובוטי המסונתז שלה, הפנים שלה שחבויות תמיד מאחורי סדרה חסרת קץ של מסכות, החזות שמשתנה מדי מספר שניות. עבורי היא הייתה ישות סייבורגית ווירטואלית לחלוטין, שירדה מהאולימפוס של הפופ אלינו בני התמותה. היא גרמה לי לחשוב על לינדה פוקס הזמרת המיתולוגית שהרב אשר מאזין לה ומפנטז עליה במשך שנים ארוכות בעת שהוא חג בלווין סביב כוכב בצידה השניה של הגלקסיה בספר "הפלישה הקדושה" של פיליפ ק. דיק. גאגא נראתה לי סינתטית לחלוטין, כמו פוקס. התגלות מדיה שאפשר להעביר חיים שלמים בצידו השני של היקום בנסיון לפענח את הסוד שגלום בפיקסלים שמרכיבים את זהותה המסתורית. דיק אמר פעם (בציטוט שאני אף פעם לא מתעייף מלחזור עליו) שאם אלוהים היה מתגלה בפנינו היום, הוא היה מתגלה בפרסומת למוצר בטלוויזיה. הפלישה הקדושה של דיק, הוא רומן מפתח שפוקס, כוכבת הפופ הסימולקרית מופיעה בו כמקבילה ליצר הטוב הקבלי.

האם גם ליידי גאגא היא דמות מפתח לאיזשהו כוח יקומי מופלא שמתגלם בה?

הבארביפלצת
"אין לי כוונה לצחוק על תרבות הפופ. כוונתי היא לבחון אותה מחדש" (ליידי גאגא)

 

סממני יופי שמוקצנים לגרוטסקה. ליידי גאגא ב-Bad Romance.

כששאלו את ליידי גאגא בראיון על ההצלחה שלה היא אמרה "אנשים אוהבים אותי בגלל שאני מאוד סקסית". התשובה שלה הייתה פרץ קמפ רענן שהזכיר לי את דיביין של ג'ון ווטרס. יש בהחלט משהו סקסי בשירים של ליידי גאגא, אבל באופן מפתיע כשצופים בקליפים שלה לא חושבים על סקס. סקס זה לא העניין פה. העניין פה זה האפופקליפסה שליידי גאגא מובילה אותנו אליה בבטחון מלא, כשהיא שוכבת בתחתונים וחזיה על מיטה ובוזקת מבטנה החשופה ניצוצות חשמליים על שלד שמסמל את התרבות בת זמננו.

 

"אני רוצה את הכיעור שלך. אני רוצה את המחלה שלך." (Bad Romance)

ליידי גאגא, ביטלה את הרעיון המטופש שכוכב פופ צריך להראות טוב בעידן המדיה. היא כל כך סימולקרית שזה לא משנה שהיא לא עומדת בכל מיני סטנדרטים של יופי. זה לא משנה איך היא נראית כי היא אלה. מרשל מקלוהן אמר שאנחנו צריכים לשאול על כל מדיום מה הוא מעצים, מה הוא מבטל ולמה הוא מתהפך כשמקצינים אותו עד לקצה. ליידי גאגא מראה לנו שכשהסימולקריות עוברת דרגה מסוימת תרבות הפופ הויזואלית שהפכה את היפיופים והיפיופות לשליטי העולם כבר לא זקוקה להם עוד. היא זקוקה להשראה. ליידי גאגא לא מנסה להיות יפה. היא אולי נראית קטלנית, אבל היא גם לא פוחדת לכער את עצמה. האסתטיקה שהיא מטיפה לה נמצאת מעבר למושגי היפה והמכוערת המקובלים. היא מקצינה את הברבי לגבול המפלצתי, לוקחת סממני יופי והופכת אותם לכיעור שהופך לאסתטיקה חדשה. עקבי הסטילטו המעוותים של המעצב אלכסנדר מקווין שבהם היא מהדסת, בסיום Bad Romance; העיניים המוגדלות שנחשבות סממן יופי בתרבות המערבית ונמתחות ב-Bad Romance לגבול הסיוטי. היא הבארביפלצת. היא התגשמות של כל מאוויה וסיוטיה של התרבות הפופולריים.

האם היא האחת שלה ציפינו?

ליידי דאדא
"אני רוצה שהדימויים יהיו חזקים כל כך שהמעריצים ירצו לאכול, לטעום וללקק כל חלק וחלק מאיתנו" (ליידי גאגא)

ההופעה של ליידי גאגא בסצינת הפופ הייתה לא פחות מאירוע משיחי מהמדרגה הראשונה. היא מאחדת את האוונגארד של העיצוב ושל עולם האמנות, עם המסונתזות של הפופ והקפיטליזם, עם תחושת הפאן של בחורה בת 23 שמסובבת את העולם על אצבעה. היא מייצגת את ההתכה המושלמת של האסתטיקה הפסיכדלית, תרבות הפופ ומידה גדושה של קפיטליזם וסימולקרה. היא ליידי דאדא. גואלת תרבות הפופ והתרבות הגבוהה.

צפיה בחמש הדקות של Bad Romance מספקת יותר דימויים רלבנטיים משעות של שיטוט במוזיאון. בשנות השישים אנשים היו לוקחים  טריפים והולכים להסתכל על אודיסאה בחלל של קיובריק. היום שום קיובריק לא יכול להתחרות בשטפי הדימויים שמייצרת ליידי גאגא. היא הקצנה של הפסיכדליות ההולכת ומתגברת של תרבות הפופ בשנות האלפיים: הרזולוציה ההולכת ומתחדדת, הצבעים העזים, צבע העור הנוצץ, העיצובים המוקצנים. הקליפים של ליידי גאגא בנויים כמו חזיונות, הם מלאי תחושה של יראה למול האסתטי והמושלם.

 

האלה הזו לא לובשת בגדים. היא לובשת יצירות ארכיטקטוניות.

באחד הראיונות איתה ליידי גאגא אומרת ש"אופנה זה הכל" (Fashion is Everything). האמירה הזו מסכמת בעיני את המסר הרדיקלי שלה. תפיסה טוטאלית של האופנה כדרך חיים רוחנית שמחליפה את כל הדברים כולם. בעולם האסתטי של ליידי גאגא אין טוב ורע. ליידי גאגא היא מעל לטוב ולרע. היא נושקת למוחלט. היא עושה Shockart. היא טוענת שהיא מתקשרת את דונטלה ורסאצ'ה. היא מתקשרת את הרוח הקדושה של האופנה. לאחרונה היא הופיעה עם כובע שעיצב עבורה הארכיטקט פרנק גרי.

האישה הזו לא לובשת בגדים, היא לובשת יצירות ארכיטקטוניות. האישה הזאת היא לא אישה, וגם לא גבר, כמו שאמרו חלק. היא אליל אנדרוגני שירד לעולם בני התמותה.

הפופלוהות
"מצא את החופש שלך במוזיקה/ מצא את הישו שלך/ מצא את הקיובריק שלך"
(מתוך השיר Dance in the Dark, של ליידי גאגא)

 

פוסיבלי הדימוי החזק ביותר של העידן. ליידי גאגא ב-Bad Romance, יהלומים מרחפים מכל עבר, צלב כבול למפשעה, נותנת משמעות חדשה למונחים כמו דקדנטי ופטישיסטי, ובינתיים גורמת לי לחשוב עוד קצת על אלוהים.

בקליפ Papparazi רואים את דמותה של ליידי גאגא מתנוססת על קבוצת של שטרות המפוזרים על הרצפה. הדימוי הזה רב עוצמה כי להיות דמות על שטר זה הדבר הקרוב ביותר שיש לאלוהות בעולם קפיטליסטי כמו שלנו. זו האלילות שמנהלת את העולם.

בריטני ספירס היא אייקון. ביונסה היא אייקון. ריהאנה היא אייקון. תרבות הפופ היא תרבות של איקונות. זו תרבות דתית שסוחרת בחזיונות פופ. ככה לפחות אני אוהב לראות את זה. זה לא סתם שאנחנו קוראים להן אלילות פופ. ביונסה, ספירס, ריהאנה וליידי גאגא הן באמת אלות. בעולם הפוליתאיסטי של התרבות הפופולרית, כל אחת מהן מתווה סוג של אלוהות שאפשר לסגוד לה ולהתפלל אליה. הקליפים שלהן הם חזיונות דתיים שאותן הן משדרות מתוך המקדשים של הפופ ושאותם צורכים מליוני בני אדם שהמירו את הדתות הישנות והעבשות בדת חדשה המספקת בהזמנה חזיונות עתירי צבעים.

מדונה הביאה לפופ את דמות הזונה הקדושה (Like a Virgin, Papa don’t preach). בריטני ספירס שכללה את הדמות הזאת הלאה במהלך שנות האלפיים. ליידי גאגא הביאה אותה לשלמות בשילובים הפרובוקטיבים שהיא עושה בין נצרות לזנות. הקליפים שלה מלאים מצד אחד בדימויים של זנות ובסצינות שבהן היא נמכרת עבור כסף אבל גם בסמלים בעלי קונוטציה דתית כמו שרשראות המתכת שבהם היא נוהגת להקיף את מצחה, שמזכירות לי דווקא את כתר הקוצים שהושם על ראשו של ישו לפני שיצא לגולגולתא.

 

בתפקיד נביאה מוכיחה בשער. מתוך הקליפ Lovegame.

אי אפשר להבין את ליידי גאגא בלי לחשוב על ההקשר הנוצרי שלה. הצלב חוזר שוב ושוב בקליפים שלה, בין השאר במקום ה-"T" שבמילה Monster, שבשם אלבומה האחרון "The Fame Monster". היא ממזגת את הנצרותי, הזנותי והמפלצתי. ב-Bad Romance למשל היא עומדת קפואה כשאנספור יהלומים מרחפים סביבה, צלב יהלום עצום מימדים כבול למפשעתה. היא ה-Coincidentia Oppositorum, אחדות ההפכים. הזונה והבתולה. הקדוש והשטני. בערך אודותיה בוויקיפדיה כתוב שבעת שלמדה ב-Tisch School of Arts בניו-יורק היא כתבה מאמרים תיאורטיים בנושאי דת. השילוב שהיא מבצעת בין הנצרות לתרבות הפופ הוא האירוע המשיחי שעשוי לגאול את עתיד הנצרות בעידן ההיפר-צרכני.

ליידי משיח
"הנושא של ההאלבום 'התהילה' הוא איך כל אחד יכול להרגיש מפורסם", (ליידי גאגא)

על זרועה השמאלית של ליידי גאגא, מקועקע ציטוט של המשורר הגרמני ריינר מאריה רילקה: " התוודה בפני עצמך שתמות לו היה נאסר עליך לכתוב. שאל את עצמך האם שורש הצורך שלך לכתוב נוגע במקומות העמוקים ביותר שבלבך. בשעה הדוממת ביותר של הלילה, שאל את עצמך: האם אני חייב לכתוב?"

 

ליידי גאגא מופיעה בבאר בתחילת דרכה.

ליידי גאגא עובדת על התסרוקות והאופנה שלה עם ה-Haus of Gaga, קולקטיב האמנות שלה, שהוא המקבילה בת זמננו ל-Art Factory של אנדי וורהול, שהוא אגב אחד האמנים האהובים עליה. בעולם של תרבות ממוסדת לאה ומלאה, ואמנות שיוצאת מתוך כל מיני סוגים של מניעים, כל סוגי המניעים כמעט מלבד אלו שחשובים באמת, ליידי גאגא נותנת לי השראה. היא נותנת לי השראה כי אני מאמין שהיא הביטה לתוככי הלב שלה ושהיא ראתה עמוק לישותה: את החיזיון הגאולי והחולני שהיא גילתה שם היא משווקת כיום לכל העולם. היא כל כך מלאכותית שאני מוכן להאמין לכל מילה שיוצאת מהפה שלה. כשאני מביט בה אני רואה אדם שחי את החיים שלו כמו קליפ, מעצב את התרבות בת זמנו בהתאם לחזון האישי שלו ונותן השראה למליוני אנשים. האישה הצעירה הזו שכותבת לעצמה, מבצעת בעצמה ומעצבת את עצמה רואה את המוזיקה, האופנה והקליפים כחלק מחזון כללי עבור סגנון חיים גאגאי שכל אחד יכול לחיות בתוכו. כל אחד יכול להיות גאגא.

 

אפופקליפסה.

"אני רוצה להזמין את כולכם להצטרף למסיבה. אני רוצה שאנשים ירגישו חלק מסגנון החיים הזה", היא אומרת. כמו כל האמירות של ליידי גאגא האמירה הזו נשמעת כל כך מטומטמת עד שאתה מבין עד כמה היא עמוקה. לכאורה זו עוד אמירה חלולה של כוכבת פופ פלסטיקית, אבל אני לוקח את ההצהרה הזו של ליידי גאגא במלוא הרצינות. בעולם שמלא באנשים אפורים עם חיים אפורים שבא לירות לעצמך בראש, ליידי גאגא באה ללמד את האנושות כולה איך לעשות את זה. איך לצעוד בעולם עם התלהבות של דוגמנית על מסלול אופנה.

ליידי גאגא עשתה את זה בצורה מושלמת כל כך שהיא גורמת לי לרצות לעזוב את הכל ולהתמסר לרגע הזה. לריקוד. לשמחה. לאיפור. לאופנה אקסצנטרית. אפשר לעזוב את כל השאר. אין טעם להמשיך במשחק הזה. הגאולה הגיעה. אם תרצו אפשר להעמיד פנים שאנחנו עדיין בתוך ההיסטוריה, אבל אחרי ליידי גאגא כל כך הרבה דברים כבר איבדו את הטעם. אין עוד צורך לשאוף. תרבות הפופ הגיעה לייעודה המובטח. ליידי גאגא הביאה את הגאולה.

***

ולסיום הקליפ שהתחיל את הכל בשבילי. אחת מיצירות המופת של העשור הנוכחי.


**
הסימולקרה ששמה בריטני ספירס

סיכום לעשור האינטרנטי – מהפכת התרבות האינטרנטית

היום בבוקר פורסמה בקפטן אינטרנט במוסף גלריה של הארץ הכתבה השלישית בסדרת כתבות שלי שמסכמות את העשור הראשון של המאה ה-21 באינטרנט. והפעם: על תרבות הרשת של שנות האלפיים.

בספרו "תרבות הממשק" (Interface Culture) טען הסופר ותיאורטיקן הטכנולוגיה סטיבן ג'ונסון כי הצורה התרבותית החשובה ביותר של זמננו היא הממשק. אלמנטים ממשקיים כמו הלינק, הדסקטופ או החלון הינם, טען ג'ונסון, יצירות האמנות החשובות ביותר של זמננו, המגדירים את תקופתנו כפי שהסימפוניה או הרומן עיצבו את המאה התשע עשרה.

כאילו על מנת להוכיח את טענתו של ג'ונסון או את אמירתו המפורסמת של מקלוהן ש"המדיום הוא המסר", הייתה ההשפעה התרבותית הנוכחת ביותר של העשור הראשון של המאה העשרים ואחת לא סגנון מוזיקלי, קולנועי או ספרותי פורץ דרך. בעשור שאופיין יותר מכל ברימייקים, רמיקסים וקאברים, ובמחסור בולט באמירה מהפכנית, הגורם התרבותי המעצב ביותר היו קבוצה של טכנולוגיות חדשות שפרצו לקדמת הבמה.

אף אמן בודד לא השפיע על העשור האחרון במידה שמתקרבת לזו שהשפיעו האגרגטורים: מי שעיצבו את הממשקים של התרבות האינטרנטית החדשה ואת הדרכים שאנחנו צורכים, יוצרים ונושמים אותה. הצינורות הטכנולוגיים: יוטיוב, פליקר, פנדורה, מייספייס, פייסבוק, בלוגר, נאפסטר, קאזה וביטורנט עיצבו את האופן שאנחנו צורכים תרבות ושיחקו את התפקיד המרכזי ביותר בשינויים שהתחוללו בעולם התרבותי. הם היו חשובים יותר מהתמונות, הסרטים או המוזיקה הספציפיים שעברו דרכם. יוצרים ומפיקים יכלו רק לנסות להתאים את עצמם כמיטב יכולתם לתמונה התרבותית המשתנה שיצרו הטכנולוגיות החדשות.

החתול שהקיא על התינוק

לקבוצת הטכנולוגיות החדשות ששינו את חוקי התרבות מקצה לקצה קראו "ווב 2.0", שם שכאילו בא על מנת לשים בפרספקטיבה את כל מה שהיה באינטרנט קודם. את מושג הווב 2.0 טבע גורו המדיה החדשה טים אוריילי שטען ב-2004 שהפעילויות היצרניות של גולשים המעלים להנאתם טקסטים, תמונות וקליפים באתרים מהדור החדש, תתרגם בסופו של דבר לערך כלכלי. אתרי הווב 2.0 הגדולים הופיעו במפה האינטרנטית בערך בסביבות אמצע העשור עם שורה של שירותים חדשים שהמכנה המשותף שלהם היה התבססות על תוכן גולשים, רשתות חברתיות ופלטפורמת רשת.

מבחינת היוצרים היה האפקט המיידי ביותר של הווב 2.0 הורדת האלמנט המתווך שגולם על ידי מפיקים ומפיצים. ההבטחה לקשר ישיר בין האומן לאוהדיו התקיימה אמנם כבר מראשית ימי הרשת, אבל היכולות הטכנולוגיות של הרשת נדרשו להבשיל קודם שניתן היה להסיר את המחסומים כולם. בתחילת העשור היו אלה אתרים כמו "במה חדשה" הישראלי שסייעו לכותבים להפיץ טקסטים לקוראים ברחבי הרשת. באמצע העשור, עם חדירת הפס הרחב והתבגרות הרשת, יכלו אתרים כמו פליקר, מייספייס ויוטיוב להפוך לפלטפורמה חדשה עבור צלמים, מוזיקאים ויוצרי וידאו. לפתע יכלו יוצרים חובבים להגיע לקהלים בגודל בלתי נתפס של מליונים ועשרות מליונים. השמיים היו הגבול.

אבל האמת היא שלמרות הדיבורים על המעבר מתרבות של צריכת תרבות פסיבית לתרבות של יצרנות תרבותית, רק אחוזים בודדים מהגולשים השתתפו ביצירת התוכן באתרי הווב 2.0. הפלטפורמה החדשה לא הפכה את כולם ליוצרים, אבל היא כן הפכה את כולם לסוג של אוצרים ומבקרי תרבות.

"פעם כל אחד היה מסתובב עם שתיים שלוש בדיחות שהוא מכיר. היום כל אחד מסתובב עם שניים שלושה קטעי יוטיוב שהוא מכיר", אומר אורי בן עזרא, מנהל ערוצי הסרטים הבינלאומיים של MGM, "להכיר קטעים מגניבים ביוטיוב הפך לסוג של כישור חברתי".

לעומת תרבות ההמונים הישנה שאורגנה על ידי מועצות ומנהלים שהחליטו מה ישודר ומה לא, התרבות החדשה הופצה בשיטה ויראלית, מילה נרדפת ומפוצצת לביטוי 'מפה לאוזן', על ידי אנשים שהשאלה הראשונה שלהם לחבר שלא דיברו עמו מזה זמן רב היא:  "ראית כבר את הקליפ של החתול שמקיא על התינוק?". דף הפייסבוק של כל גולש הפך למעין גלריה שבו הוא אוצר את קטעי האינטרנט החביבים עליו. אספנות של פניני תרבות-רשת הפכה לדרך להציג לראווה טעם תרבותי מעודכן.

בעקבות הלהיט החדש

האופי הויראלי של המדיום החדש רק הדגישה את הקפריזיות והשרירותיות שכבר בלווא הכי אפיינו את התרבות. הנסיון לחזות את הלהיט הבא תעתע שנים ארוכות במפיקי תרבות, אבל האינטרנט הגדיש את הסאה. פתאום תינוקות מרקדים וסנאים דרמטיים זכו למספר צפיות שהיה שמור קודם לכן לתוכניות הפריים-טיים של הרשתות הגדולות. לעומתם, הפקות אינטרנטיות מושקעות נותרו לעיתים עם אלפים בודדים של צפיות.

המחצית השניה של שנות האלפיים לוותה בנסיון נמשך ומתסכל לפצח את הנוסחה הויראלית. תוך תקופה קצרה הפכו משרדי פרסום רבים למשרדי פרסום ויראליים, מסעות השיווק למסעות שיווק ויראליים, הפרסומות לפרסומות ויראליות וכו'. אבל הסוד של הויראליות לא היה פשוט לפיצוח, והקסם המפתה של גישה חינמית למליוני צופים התמוסס לאחר שהבנו שויראליות היא איכות חמקמקה שקשה עד בלתי אפשרי להגדירה. תופעות אינטרנט גדולות כמו השיר צ'וקולד ריין או ילד הנומה נומה היו כאלה שבלתי אפשרי היה לחזות אותן. במרבית המקרים הנסיון לשחזר הצלחות ויראליות, כמו למשל במקרה של בריאן אטן, גיבורו האלמותי של האודישן הכושל לסטנלי קיובריק, או של ליטל ועדי, צמד הבנות מרמלה שעשו קליפ ליפסינק להיי של הפיקסיז, הניב תוצאות בלתי משכנעות. דווקא הנסיון לעשות את הדברים "טוב יותר", ומלוטש יותר, גרמה לעיתים לכך שיסור חינן של תופעות אינטרנט אהודות. האסתטיקה החדשה של הקליפים הויראלית הייתה הפוכה לחלוטין לתפיסות הישנות.

בעולם הישן כשמישהו היה אומר על יצירת אמנות "אחי הקטן בן ה-12 היה יכול לעשות את זה" הכוונה היתה: זה לא שווה הרבה. באינטרנט של הווב 2.0, דווקא הקטעים "האותנטיים" שנראו כאילו האח הקטן בן ה-12 עשה אותם יום אחד כשהוא היה משועמם מדי, הפכו לאלו שכולם רוצים לראות. האותנטיות שנדרשה ממסעות פרסום ויראליים מסוג זה הייתה מעמסה קשה מדי על חלקים גדולים מעולם הפרסום, כך שב-2007 כבר טען דן גרינברג שויראליות היא אשליה מתעתעת. לא יותר מצירוף של נטוורקינג, בחירה של כותרת מושכת וספאמינג ישן וטוב.

כמובן שעבור יוצרים חובבים שזכו בהצלחה אדירה דרך הרשתות החדשות, הטיעון של גרינברג היה לא רלבנטי להחריד. אחת האיכויות הבלתי מעורערות של הרשת בשנות האלפיים הייתה שהיא יצרה עולם שטוח שבו כל גולש שמעלה קטע ליוטיוב עשוי להפוך בן לילה לתופעה אינטרנטית גלובלית. התרבות האינטרנטית החדשה הייתה גלובלית יותר מכל תרבות אחרת בהיסטוריה, והדבר הזה אפשר לשורה של כוכבים רב תרבותיים להופיע מהילד הגרמני מכסח המקלדות ועד מאהיר, קודמו הטורקי של בוראט. גם מקומם של הישראלים לא נפקד. שורה של אמנים ישראלים שהופיעו משום מקום זכו בעזרת יוטיוב לחשיפה בינלאומית מסיבית. הבנות ליטל ועדי מרמלה שצילמו בחדר השינה קליפ לשיר היי של הפיקסיז זכו למליוני צפיות, להומאג' מהבמאי הנחשב קווין סמית וגרמו למבקרי תרבות לראות בהם את התגשמות נבואתו של פרנסיס פורד קופולה שיום אחד ילדה עם מצלמת וידאו תחולל מהפכה בעולם הקולנוע. הקליפ של אורן לביא לשיר Her Morning Elegance זכה גם הוא למליוני צפיות ואלפי מחמאות מהגולשים, ו-ThruYOU, יצירתו של המוזיקאי הישראלי קותימן, אשר מיקססה עשרות יצירות יוטיוב לכדי אלבום פאנק בועט, הכתה כלים וגרמה למומחה זכויות היוצרים הבינלאומי לורנס לסיג להכריז שהיא סנונית המבשרת גל יצירתי שישנה מהיסוד את תפיסות זכויות היוצרים.

הקולקטיב

אחד מהדברים שהבחינו את העולם התרבותי החדש מזה הישן, היה העקרון הקולקטיבי שעמד בבסיס רבות מיצירות הרשת החדשות. האינטרנט של העשור הראשון ייצר שורה ארוכה של יצירות קולקטיביות: ספרים עלילתיים שנכתבו בסגנון הוויקי, כשהגולשים משכתבים זה את זה; סרטים שהופקו ובוימו בסגנון וויקי בעזרת אלפי גולשים מסביב לעולם ויצירות כמו של קותימן, שמיקסס עשרות קטעים בלתי קשורים ליצירה אחת. "עוצמת השיתופיות שקותימן הדים בפרויקט הזה הביאה לכך שקותימן היה למעשה האזרח הראשון של הקהילה הראשונה – האמיתית – ברשת" אומר תומר ליכטש, מנהל סטודיו קונצפצ לניו-מדיה ומבקר תרבות דיגיטלית. "באלבום הזה הוא אומר, בפשטות: הנה אתם, עשיתי את זה בשבילכם, לא הייתי יכול לעשות את זה בלעדיכם, ואתם חופשיים לעשות עוד כאלה בעצמכם. התרגשתי מהאנושיות האדירה של האלבום הזה, כי היא אותו דבר שהולך ונעלם בעיני מהרשת, ומוחלף בתהליך רובוטי ממוסחר."

אבל ההתגלמות המובהקת ביותר של התרבות הקולקטיבית החדשה נמצאה בז'אנר התרבותי החדש שהתפתח ביוטיוב והיה מבוסס על שרשורים ארוכים של סרטוני תגובה שיצרו הגולשים זה לזה. הפוקוס של תופעת רשת כמו 2 Girls 1 Cup, הסרטון הידוע לשמצה שהציג שתי בחורות המאכילות אחת את השניה בצואה, השתנה במהרה מהסרטון המבחיל המקורי למגוון הסרטים שהציגו את התגובות של אנשים שצופים בסרטון המקורי. גם תופעות רשת אחרות היו קולקטיביות באופיין: רבבות סרטוני הליפסינק, תמונות ה-LOL Cats, גרסאות ה-Sweded לסרטים פופולריים שנוצרו בהשפעת הסרט קדימה תריץ אחורה והגרסאות הפרודיות לסצינה של היטלר בסרט הנפילה. מה שהיה מעניין בתופעות הללו וברבות אחרות לא היה הוידאו או התמונה האחת שיצרה את התופעה אלא התגובות היצירתיות שאלו גירו מאלפי גולשים מסביב לעולם. התרבות החדשה הייתה תרבות של תגובות, תרבות של אנספור רשומונים תרבותיים ללא מושג מקור.

נדמה שזה מה שהחמיצו חלק מהמבקרים של תרבות הרשת החדשה. בהתפתחות מדוסטוייבסקי, לחלף עם הרוח, לסיינפלד ולנער הנומה נומה, עברה התרבות תהליך של כיווץ מיצירות של מאות עמודים, לסרטים של 90 דקות ולבסוף לקליפים של דקה וחצי. תהליך זה גרם לסופר האמריקאי ניקולס קאר לטעון ב-2007 במאמרו "מותק התרבות התכווצה" כי התרבות החדשה והמכווצת מכווצת גם את הרוח האנושית. אלא שההשוואה בין גרסאות ה-Sweded של הגולשים לבין דוסטוייבסקי לא הייתה אולי הוגנת מלכתחילה. מרכז התרבות החדשה לא היה נתון עוד ליצירת המופת האחת של היוצר גאון. במקום זאת היא ריכזה את תשומת הלב שלה בקבוצות גדולות של כוכבונים קטנטנים שהגיבו זו על זו, שיקפו זו את זו וייצרו גלקסיות תוכן. הגיבורים החדשים היו אנשי הרשת, כפי שכינה אותם הקליפ Internet People שיצר דן מת' ושהוקדש לכוכבונים החדשים. הם היו אנשים אלמוניים מכל קצוות העולם שלעיתים זכו ל-15 שניות של תהילה וברוב המקרים גם נותרו אלמוניים, אבל בדרך תרמו להתפתחות אחת התופעות התרבותיות המשמעותיות של זמנם.

עיתונאים ומבקרי תרבות רבים היללו את התרבות החדשה כמבשרת עידן חדש המחליף את הצרכנים הפאסיביים של עידן הטלוויזיה בגולשים יוצרים, אבל לא חסרו גם מתנגדים כמו אנדרו קין שבספרו "Cult of the Amateur" טען כי הווב 2.0 חותרת תחת סטנדרטים מקצועיים שהתפתחו לאורך שנים ויוצרת כאוס תרבותי. חברות התוכן הגדולות שחשו גם הן מאוימות ממבול הקטעים החובבניים ברשת התעוררו ויצרו את Hulu, אתר הטלוויזיה האינטרנטי שהוקם כדי להחזיר למרכז את היצירה המקצועית. בישראל היו בין המתנגדים אנשי תקשורת כמו יון פדר, עורך אתר Ynet שחזה שהווב 2.0 היא תופעה שתקרוס לתוך עצמה ותעלם מהמהמפה תוך שנים אחדות לטובת תוכן מקצועי ישן וטוב.

ומה יניב העתיד? אשר עידן, יועץ ומרצה למדיה חברתית-שיחתית בארגונים סבור שהמלחמה בין תרבות החובבים החדשה לבין הכוחות המתנגדים לה תמשך עוד זמן רב. "כמו שבמהפכת הדפוס התנהלו מלחמות בין הקתולים מתנגדי הדפוס לפרוטסטנטים חסידי הדפוס, כך מתנהלת היום מלחמה בין חסידי מהפכת המדיה ההמונית-מונולוגית (מחנה בוש בארה"ב, ישראליסטן, איראנסטאן ועוד), לבין חסידי המדיה החברתית-שיחתית (מחנה אובמה בארה"ב, מיעוט בישראל, מיעוט של מליון בלוגרים באיראן, ועוד). מחנה המדיה ההמונית מונולוגית ינסה לבצע קאונטר-רבולוציה (כפי שהצליח ב-8 שנות שלטונו של בוש) נגד הרשתות החברתיות וינסה להחזיר אותנו להישלט על ידי הקונצרנים הגדולים של הטלוויזיה והעיתונים. לדעתי, בטווח הארוך, המהפכה השיחתית תנצח."

גם שיזף רפאלי, חוקר ומרצה בכיר בתחום תרבות האינטרנט מאמין שהשינויים התרבותיים לא ימחו במהרה. "המושג ווב 2.0 עצמו הוא לא הרבה יותר ממותג, אבל זה מותג מצוין" אומר רפאלי, "זה מתגלגל על הלשון ואף אחד לא יודע לומר מה זה בדיוק. אני חושב שהשם ווב 2.0 הוא בעייתי כי יש דברים רבים שהיו קיימים לפני הביטוי של אוריילי ורוב הדברים עדיין לא קרו, ויתרחשו בהמשך. מה שברור הוא שקורה משהו אמיתי: התופעה של הפרוסומר (היצרן-צרכן – ע.ה.) והמדיה השיתופית גם בהקשר של תרבות וגם בהקשר של ידע. אנחנו עדיין רק בהתחלה."

אהבה וסקס עם רובוטים – ביקורת

ביקורת ספרים שפרסמתי אתמול במוסף הספרים של הארץ על ספרו המאוד מעניין, משעשע מעורר ומחשבה ובעייתי של דיוויד לוי, "אהבה וסקס עם רובוטים".

ספרו של דיוויד לוי אהבה וסקס עם רובוטים פותח בהקדשה "ל'אנתוני', סטודנט MIT אשר ניסה להתחבב על בנות המין השני, אך גילה שהוא מעדיף לנהל מערכות יחסים עם מחשבים". אהבה וסקס עם רובוטים אכן מציג את מה שעשוי להיות חלומם הרטוב של גיקים ואולי אנשים נוספים בעולם שבו יחסים בין בני אנוש הולכים והופכים מתווכים על ידי טכנולוגיות תקשורת ושבו פטישיזם לגאדג'טים הולך ותופס את מקומן של מערכות יחסים בין אנושיות. בו בזמן, הוא עשוי להחריד רבים אחרים בחזון שלו לטכנולוגיזציה ומכאניזציה של הסקס והאהבה.

לוי חוזה בספרו עולם שבו אנשים עושים סקס עם רובוטים, מתאהבים ברובוטים ומתחתנים עם רובוטים. עולם שבו תיכוניסטיות יוצאות לדייטים עם רובוטים ושבו רובוטים הופכים לחברים ולמאהבים מושלמים. הרעיונות הללו עשויים להשמע מופרכים עד גבול ההזויים, אולם למרות שמו הסנסציוני אהבה וסקס עם רובוטים הינו ספר מעמיק, מלומד ומנומק. לוי, שסיים לאחרונה את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת מאסטריכט בנושא של היחסים בין רובוטים לבני אדם, מנתח בספר בצורה מדויקת ורבת אבחנות את האופן שבו היחסים בינינו לבין המכשירים הטכנולוגיים שלנו הולכים והופכים הדוקות יותר. הוא מתבסס על מגוון רחב של מחקרים פורצי דרך מהשנים האחרונות המציעים שיחסים בין בני אדם למחשבים אינם דבר פשוט כפי שנדמה תחילה וכוללים בין השאר ערכים כמו נימוס או חברות שאנחנו בדרך כלל מאמינים שקיימים רק בקשר עם בני אדם.

לוי מחלץ מתוך כלל הנתונים מגמה של האנשה ההולכת וגוברת שאנחנו מבצעים לטכנולוגיות שלנו ככל שהן מתפתחות. בעוד הרובוטים הראשונים היו רובוטים תעשייתיים, לא יותר ממתקני ייצור אוטומטיים, הרי שהדור הרובוטים הבא, רובוטי שירות (לדוגמה רובוטים לניקיון, נשיאת עגלות דואר וכו') מציינים עליית מדרגה באינטראקציה בין רובוטים לבני אדם. חיות מחמד רובוטיות, ורובוטים מטפלים (לקשישים ולטף) מהסוג שמיוצר כיום הם השלב האחרון באינטימיות המתגברת בין האדם למחשבים שלו. הצעד הבא, על פי לוי הוא רובוטים לאהבה ולסקס.

זו קפיצה מרחיקת לכת למדי, ועל מנת להראות כיצד רובוטים עשויים להפוך למושאי התשוקה שלנו לוי מקדיש עמודים רבים למחקרים הבודקים מדוע בני אדם מתאהבים או נמשכים לבני אדם אחרים. הוא סוקר בצורה מדוקדקת את האופנים שבהם רובוטים עתידיים ילמדו להתחבב עלינו ולעורר את תשוקתנו. זהו אחד החלקים המשובחים בספר, משום שדווקא מתוך הנסיון לבצע אלגוריתמיזציה של האהבה ורובוטיזציה של הסקס, מאיר לוי מזווית מרתקת את התקשורת בין בני אדם ומציג מעין אתולוגיה של האהבה והמין האנושיים.

בסופו של דבר, מציע לוי, יהיו בידינו בשנת 2050 רובוטים ו"רובוטיות" אינטיליגנטיים שנוכל לעצב את המראה החיצוני והאופי שלהם בהתאם לרצוננו. אנחנו נוכל לא רק לקבוע את גודל וצורת איברי המין של הרובוטים הללו, אלא גם להזין לתוכם את כל הידע הקיים בקאמה סוטרה ובספרים אחרים על מנת להפוך אותם לסופר-מאהבים. בכך תגיע אולי לשיאה הקומודיפיקציה של האהבה, הפיכתה של האהבה לסחורה – "הרובוט שלך" כותב לוי "יגיע מבית החרושת מכוון לפי הפרמטרים שהזמנת, אולם תמיד אפשר יהיה להוסיף עוד הערצה, עוד תשוקה או פחות, בהתאם למצב רוחך לרמת האנרגיה שלך". לסקסבוטים מהסוג הזה יהיו עוד יתרונות רבים כמו ירידה בהריונות העשרה, בהפלות, במחלות המועברות דרך מגע מיני ובפדופיליה.

אך יש בעיה בעולם הטכנואוטופיסטי שלוי מתאר בספרו. כדאי לציין קודם כל את העובדה שהחזון של לוי נסמך על ציפיה לפריצות דרך משמעותיות בתחום האינטיליגנציה המלאכותית. למרות שתחזיותיו של לוי אינן בשוליים הסהרוריים של התחזיות בתחום הטכנולוגיה, כאשר עוסקים בתחום כמו בינה מלאכותית חזקה, שבו אופיינה ההתקדמות הטכנולוגית באיטיות, יש לקחת אותן בערבון מוגבל.

אולם גם גם אם נקבל את ההיתכנות הטכנולוגית של חזונותיו של לוי, נותרת עדיין איזושהי תחושה שכל הנסיונות המדעיים לתכנת את האהבה עשויים לקרוס בקול גדול למול הקפריזיות והשרירותיות שמאפיינות את האהבה האנושית. האם רובוט שימלא את כל משאלותינו כרצוננו יהיה מעניין מספיק על מנת לשמור אותנו מעוניינים. לוי מודע כמובן לבעיה זו והוא כותב "יש אנשים שעשויים להרגיש כי חסרה [ביחסים רובוטיים] השבירות המסויימת הקיימת בקשר אנושי, אולם אותה שבירות, אותו היבט ארעי שביחסים בין אנושיים, כמו דברים רבים נוספים, ניתנת להדמיה".

אבל הצורך של לוי, לדמות כל דבר, וליצור רובוטים שיכילו את סתירותיה של הנפש האנושית, מוביל לשאלות עמוקות עוד יותר לגבי הסובייקטיביות של אותו רובוט. מה לגבי הצורך האנושי לזכות באהבה מישות שאותה אנו תופסים כבעלת תודעה עצמאית ובעלת אפשרות בחירה? מה בכלל משמעותה של הצהרת אהבה רובוטית?

לוי הולך בעקבותיו של חלוץ המחשוב אלן טיורינג כי "אם זה נראה חכם, עלינו להניח כי זה חכם" וטוען "הרעוין שרובוט אוהב אותך נראה מצמרר מעט במבט ראשון. אולם אם התנהגותו של הרובוט עקבית לחלוטין מדוע להטיל בכך ספק?" לטענת ובעולם שבו הרובוטים יהיו בעלי הופעה והתנהגות משכנעת, אנשים החיים איתם באופן יומיומי יתייחסו אליהם ממש כמו אל חברים.

אין לזלזל בנקודת המבט של לוי. אחרי הכל, אם נשים כבר מענגות עצמן בעזרת ויברטורים, מדוע שיתנגדו לויברטור שמחבק אותן בידו המסוקסת ולוחש להן מילות אהבה. הזונות צריכות לדאוג לפרנ�
�תן ולא רק הן. החזון של לוי צופה כי כפי שטכנולוגיות אחרות החליפו את כח העבודה האנושי, כך יעלו גם בתחום המין על הטכניקה האנושית. בסופו של דבר, טוען לוי בעקבות ג'ו סנל, יצוץ דור שלם של אנשים שמעולם לא קיימו מגע מיני עם בני אדם אחרים.

ברגעים הטובים שלו סקס ואהבה עם רובוטים מציע תובנות מפתיעות וחדשניות על יחסים בין בני אדם ומחשבים וגם, היסטוריה מרתקת של הקשרים בין מיניות וטכנולוגיה (הספר מכיל חלק נרחב שעוסק באבולוציה של צעצועי המין במאות השנים האחרונות). ברגעים הטובים פחות, נראה כאילו לוי מתאמץ מדי להוכיח את התיזות שלו, חוטא באופטימיות יתר ופוטר בפזיזות את הבעיות הפילוסופיות והקיומיות שהן עשויות לעורר.

סקס ואהבה עם רובוטים הוא ספר חלוצי בנושא חלוצי. מותר להצטמרר ממנו, ואולי אפילו מומלץ. לא רצוי לזלזל בו. הסוגיות שהוא מעלה עשויות להפוך לסוגיות מכריעות בחברה האנושית של המאה העשרים ואחת.

סיכום לעשור האינטרנטי – רשתות חברתיות

אתמול פורסמה במוסף גלריה של הארץ הכתבה השניה בסדרת כתבות פרי עטי שמסכמת את העשור הראשון של המאה ה-21 באינטרנט. להלן גרסה מלאה מעט יותר של הכתבה, שעוסקת ברשתות החברתיות.

במסיבה שנערכה לאחרונה בתל אביב ושמספר הנוכחים בה היה נמוך משמעותית מהציפיות קם אורח שקבוצת דפים מודפסים בידו והחל קורא שמות מרשימת האנשים שאישרו בפייסבוק את הגעתם לאירוע. "130 אנשים עשו אטנדינג, ואנחנו פה בקושי 30. איפה כולם?", האגדה האורבנית הזאת שאולי הייתה ואולי לא, מבטאת את הפער בין העולם השוקק שהתפתח בשנים האחרונות בין רשתות החברתיות לעולם האופליין.

325 מליון משתמשים רשומים נכון לכתיבת שורות אלו בפייסבוק לבדה, וחצי מליון נוספים מצטרפים אליה מדי יום. מאות מליונים נוספים ברשתות חברתיות נוספות כמייספייס, Bebo, Hi5, Orkut ואחרות. הופעתן של הרשתות האלו משום מקום, צמיחתן המטאורית והפיכתן לחלק אינטגרלי מחיי היום יום של מאות מליונים ברחבי העולם היא אחת התופעות המכוננות של האינטרנט בשנות האלפיים.

העולם החדש

הרשתות החברתיות הראשונות, SixDegrees.com ו-Classmates.com הופיעו כבר בשנות התשעים, אבל הפריצה הגדולה של הרשתות החברתיות התרחשה לקראת אמצע שנות האלפיים. האתר Friendster שהושק ב-2003 היה הכוכב הראשון של התחום, כשגרף בחודשים בודדים מליוני משתמשים ותשומת לב תקשורתית. נסיקתו של מייספייס ב-2005 השאירה את Friendster הרחק מאחור, אבל לא לזמן רב. המתחרה הצעיר יותר, פייסבוק, שנוסד שנתיים לאחר Friendster ושנה לאחר מייספייס, הוא שזכה לבסוף בבכורה לאחר שעקף בסיבוב את מייספייס והפך לשולט הבלתי מעורער בעולם הרשתות החברתיות ברוב חלקי העולם, וביניהם ישראל. התכונה הידועה לשמצה של רשתות, שהן הופכות את העשירים לעשירים יותר ואת העניים לעניים יותר, תורמת בינתיים לביסוס שליטתו של פייסבוק בענף. אחרי הכל, הסיבה העיקרית להרשם לרשת החברתית היא למצוא את החברים שלך, ואם כולם כבר בפייסבוק, גולשים חדשים ינטו לבחור בה גם הם, ולהגביר את הסבירות שאחרים ינהגו כמוהם בעתיד.

ימיה הראשונים של פייסבוק היו מלווים בשאלה הנצחית: מה לעזאזל עושים שם? הלא משתמשים ניסו להבין את הרשתות החברתיות כטכנולוגיה בעלת תכלית. אבל הרשת החברתית הציגה היגיון חדש משלה שהיה מבוסס לא על פונקציונאליות אלא על הדוניזם. פייסבוק הפכה לסוג של מסיבה המונית. בניגוד לנסיונות המקרטעים לקיים מסיבות בעולמות וירטואלים כמו סקנד-לייף, פייסבוק הייתה מסיבה שהייתה מושתתת דווקא על הזהות האמיתית של החברים שלה, ולא על זהות וירטואלית. זו, אגב, הייתה אחת הבשורות העיקריות של פייסבוק, העליונות הניצחת, לעת עתה לפחות, של הזהות "הממשית" על פני הזהות הוירטואלית שיש מי שצפו שתחליף אותה.

פייסבוק הציגה סדר חברתי וירטואלי שהתכתב כמעט אחד לאחד עם הסדר החברתי האופלייני. הפעילויות הבסיסיות של החיים החברתיים הפכו לפעילויות החברתיות ברשת החברתית: להכיר אנשים חדשים (להוסיף חברים חדשים), לדבר (לכתוב סטטוסליין), להקשיב ולענות (לקרוא סטטוסליינים ולהגיב להם), להעיר (על תמונות, סטטוסליינים ועוד), לראות (להציץ באלבומים של אחרים) ולהראות (להציב אלבום משלך), לקבוע אירועים חברתיים (איוונטס), להשתתף בקבוצות ועוד ועוד.

העולם החברתי כולו שוכפל על ידי פייסבוק, ובחוגים מסוימים הפכה השאלה "אין לך פייסבוק?" למקבילה של השאלה "אין לך סלולארי?" מי שנשארו בחוץ הודרו מחלק שלם של החיים החברתיים ובמקרים מסוימים אף זוכים לתווית של "סנובים". נכון לכתיבת שורות אלו תופס פייסבוק את המקום השני ברשימת האתרים הפופולרים של אלקסה לאחר שעקף בפינה אתרים כמו יאהו ויוטיוב. מה שעובד לזכותו היא העובדה שהוא עונה בצורה המשוכללת ביותר אי פעם על צורך ממכר של בני האדם: הצורך בתשומת לב. לרובנו המכריע יש צורך באישורים על כך שאוהבים אותנו או לפחות שמים לב אלינו. פייסבוק אפשרה הזנה תמידית ומשוכללת מאי פעם של התאווה האנושית לתשומת לב. פתאום לכל אחד הייתה זכות דיבור. וכולם ראו כל מה שאמרת. לעשות לייק על משהו שמישהו אחר כתב או להגיב לו בכמה מילים הפך למקבילה של ליטוף. זה היה נעים ולפתע כולם התלטפו, פייסבוק הפכה לרשת של תשומת לב. הצורך בתשומת לב ובהסחות דעת קלות אשר לובה עוד ועוד על ידי הממשק ההיפר-קישורי של האתר גרם למשתמשים להכנס לתוכו עוד ועוד, לבדוק את הפייסבוק כל כמה דקות, לבלות את היום בשיטוטים בטלים. ובעוד חלק מהמשתמשים מנסים להתנתק או לפחות להגביל את השימוש העצמי, גרף ההתחברויות לפייסבוק ממשיך לטפס מעלה וצפוי לעבור את החצי מיליארד בשנה הקרובה. פייסבוק הפכה למציאות החברתית חדשה.

כל אחד אוטר

רשתות חברתיות אינן תופעה חדשה. הן היו איתנו מאז שהיה עולם חברתי. האפקט של האינטרנט בעשור האחרון היה בעיקר לאפשר את הצמיחה הפראית של מגמות שהחלו להתפשט בחברה המערבית עוד קודם. כשרב המכר המשפיע מגה-טרנדס שפורסם ב-1988 חזה שנטוורקינג תהיה אחת המגמות העיקריות של העתיד, המושג עניין עדיין בעיקר קבוצות מצומצמות של אנשי עסקים. עשרים שנה מאוחר יותר, הרשתות החברתיות באינטרנט הפכו את כולנו למרשתים. התחרות למי יש יותר חברי פייסבוק, הפכה למקבילה של תחרויות הפופולריות מהתיכון והפכה את עקרון הרישות לערך ראשון במעלה.

במקביל השתנה לו השדה החברתי. טכנולוגיות ישנות כמו הטלפון והמפגש החברתי, אפשרו לשמור על קשר רציף ויומיומי עם קבוצה של עשרות בודדות של אנשים לכל היותר. הטכנולוגיות החדשות שהציעו הרשתות החברתיות, אפשרו שמירה על קשר עם מספר הולך וגובר של בני אדם שהציפו את מסך המחשב שלנו בשורה ארוכה של עדכוני סטטוס מאנשים שלא שמענו מהם מזה שנים. בכך אפשרו לנו להרגיש שיש לנו קשר למספר חסרי תקדים של אנשים, יותר ממה שאנחנו מכירים. האנתרופולוג רובין דאנבר חישב ב-1992 שהקבוצה החברתית הטבעית של חברים שאדם מסוגל לשמור איתם על קשר בעל משמעות מונה לא יותר מ-150 איש, אבל עשור וחצי מאוחר יותר משתמשים רבים במספרים חסרי תקדים של חברים והחוקר אדם אקאר גילה שמספר החברים הממוצע בפייסבוק גדול פי 1.5 מזה שבחיים האמיתיים.

זה לא שכל 400 חברי הפייסבוק הפכו פתאום לחברי נפש, אבל מרכז הכובד של מושג החברות האונלייני היה שונה מזה של מושג החברות הישן. המאמר הסוציולוגי הקלאסי של מארק גרנובטר "עוצמתם של קשרים חלשים" טען שכשמחפשים עבודה או דירה או רוצים להפיץ בשורה או אופנה – החברים הרחוקים שלנו חשובים יותר מהקשרים עם אנשים קרובים אלינו. פייסבוק, שבה רובם המוחלט של החברים הוא חברים מהמעגל הרחוק, ניצלה תכונה זו והפכה לדרך האידאלית למצוא עבודות, דירות, או אירועים חברתיים דרך מכרים רחוקים.

לפתע היו שני סוגים של חברים. מושג החבר הישן של עולם האופליין, ולצדו מושג החברות החדש, האנונימי והלפעמים אינסטרומנטלי של פייסבוק. המילה חבר התחילה לתאר את כל מי שאתה מכיר ואפילו אנשים שאתה לא מכיר ושמתפקדים כסוג של צופים מהצד לחייך. הדף האישי של פייסבוק היה הקצנה של מגמות שהתחילו כבר עם הופעת הבלוגים ושהפכו כל אחד גולש לעורך מגזין. בעולם החדש שורת הסטטוס החליפה את המגירה. כל גולש פרסם עדכוני סטטוס, וקישורים מומלצים מפרי עטו ויצר מעין מהדורת מגזין של העולם הפרטי שלו. החברים הפכו לצופים וטוקבקיסטים של אותו מגזין וירטואלי ששמו אתה. פתאום כל אחד הפך לאוטר.

פרטיות זו תופעה מודרניסטית

"הרשת החברתית היא המימוש החברתי במאות מליונים של רעיונות שניטשה כיחיד חווה אותם במאה ה-19, פוקו-מקלוהן-היידגר, חוו אותם כעשרות אינטלקטואלים במאה ה-20 ובמאה ה-21 הם הפכו לנחלת הכלל" אומר ד"ר אשר עידן, יועץ ומרצה למדיה חברתית-שיחתית בארגונים ומשתמש פייסבוק אדוק. "הכח של פייסבוק הוא שילוב של אלטרנטיבה שיחתית לתקשורת המונולוגית, אלטרנטיבה פרסונלית לתקשורת ההמונית וכפר גלובאלי במקום שטעטל לאומי". בעיני עידן "התפקיד העיקרי של רשתות חברתיות הוא 'בעקבות הזמן האבוד' של הקהילתיות שאבדה לנו במעבר מחברת קהילות מסורתית-פרימיטיבית לחברת לחברת המונים מודרנית."

הרשת החברתית אכן השטיחה מחדש את הריבוד והמידור שנוצר בעולם המודרני. אם בעולם ההוא, היה עולמו החברתי של האדם ממודר בין כמה איזורים נפרדים זה מזה: עבודה, משפחה, וחברים. עמיתים לעבודה פגשו לעיתים נדירות בני משפחה, חברים פגשו לעיתים נדירות עמיתים לעבודה וכן הלאה. הרשת החברתית התיכה את כל הקבוצות הללו למשפחה אחת הנמצאת על מישור אחד והוסיפה עוד קבוצה אחת שהייתה קודם לכן לגמרי מחוץ לתמונה: החברים לשעבר. פתאום כל מיני אנשים מקריים שהכרת במהלך החיים ושהיו בשלב זה או אחר חברים או מכרים שלך, הציעו לך חברות. בעולם החברתי הדיגיטלי של פייסבוק, החברים הללו שפעם היו נעלמים יחד עם העבר, הפכו למשהו אקטואלי. אנשים שמהווים חלק בלתי נפרד מהיומיום הדיגיטלי.

כור ההיתוך של הקבוצות החברתיות יצר תופעות בלתי צפויות ומשעשעות למדי. פתאום החברים מבית הספר היסודי יכלו לראות מה עשית בשישי בערב, והבת דודה יכלה לראות מה החברים כותבים לך על הקיר. בעולם החדש, כולם יכלו לראות את אלבומי התמונות שלך וגם את אלו של החברים שלך, שצילמו אותך שיכור במסיבה והעלו את התמונות בלי לבקש רשות. המדיום החדש יצר את התנאים האידאלים לוויריזם (מציצנות). לפני הוויריזם הוירטואלי המבט היה חשוף. תמיד היה אפשר לתפוס אותך מציץ. בעידן הפייסבוק, כולם יכלו ובמידה רבה הוזמנו לעיין באלבומי התמונות שהפכו מחוויה אינטימית שנחווית עם המשפחה והחברים הקרובים לחוויה ציבורית. החיטוט הפך למלאכה ציבורית וההצצה באלבומים של אנשים זרים: הטיול האחרון של חבר שלך מהצבא, או מסיבת רווקות שביקרה בה מישהי שהכרת בתיכון – הפכה לאחד הבילויים הנפוצים על הגולשים בפייסבוק. בעולם החדש כולם הפכו לוויריסטים עם רשות. הוויריזם הפך לברירת המחדל של התרבות.

ידע הוא כח, ושדה המידע החדש והפורה קרץ לשורה ארוכה של בעלי סמכות. אמה של הבת הסוררת נרשמה לפייסבוק והתחילה מיד לחטט באלבומים של החברות, המעסיק הפוטנציאלי בדק בגוגל ובפייסבוק את המועמד לעבודה. המלחמה הוירטואלית על המידע האישי עלתה באבדות רבות וחייבה קורבנות. שאלות כמו מה לחשוף ולמי לחשוף הפכו לוחצות, ובסוף העשור נרשמה תנועה לכיוון של סינון הולך וגובר של החשיפה: על ידי חשיפה מבוקרת יותר של תוכן או יצירת מערכת מורכבת וממודרת של הרשאות. פייסבוק הפכה לסמל של אובדן הפרטיות, במה שהפך לאחד הדיונים הבוערים ביותר ברשת.

אבל לא כולם מתרגשים מאובדן הפרטיות. "הצורך של אנשים בפרטיות הרבה יותר נמוך ממה שאפשר היה להתרשם מדיבורי המתלהמים" אומר פרופ' שיזף רפאלי, חוקר ומרצה בכיר בתחום תרבות האינטרנט. "יש מספר קטן של גורמים אינטרסנטים שיש להם מה להרוויח מלנפח את הבלון הזה, אבל לרוב הציבור לא אכפת. אני קצת מרחם על האנשים האלה כי כבר עשרים שנה הם עומדים בשער ואומרים כמה הפרטיות חשובה וכמה הטכנולוגיה מפירה אותה, אבל כל פעם רואים מחדש שלקהל לא כל כך אכפת."

כרמל וייסמן, דוקטורנטית לתקשורת באוניברסיטה העברית, המתמחה בקשר בין טכנולוגיה לתרבות, אפילו רואה את אובדן הפרטיות בפרספקטיבה חיובית: "פייסבוק מאפשר בחירה מדוקדקת של רמות פרטיות והגדרה של קבוצות שיוגבלו כך או אחרת, אבל כל כך מעט אנשים משתמשים בזה. מרוב ששיתוף מידע הפך לצורת חיים ודרך חיים גם עבור אנשים שלא רגילים לכך, אנחנו מתמסרים קצת, זה פותח אותנו. נהיה לנו פחות אכפת ואנחנו רואים שהשד לא נורא כל כך, אולי אפילו נחמד. גם זו תופעה חיובית בעיני, שתורמת ללכידות החברית ולהתפתחות עצמית ולמידה מחוויות ותובנות של אחרים. הסתרה ומידור דורשים כל כך הרבה מאמץ נפשי, ההתמסרות הזו כי 'לעזאזל, לכולם זה קורה' יש בה הקלה אמיתית. אני רואה גם היכן זה תורם לאותנטיות ולזהות שלנו כבני אדם, כי אנחנו מופיעים בפני קהלים מגוונים משלל מסגרות שבפועל אנחנו מציגים את עצמנו בנוכחותם בצורה שונה, ופתאום זה לא אפשרי כי כולם פה ביחד בפייסבוק שלך, ואולי זה מביא אותנו לפרסם רק את הדברים שאנחנו באמת עומדים מאחוריהם בפני כל אדם באשר הוא. יש כאן אפשרות מדהימה לתרגל להיות יותר אמיתיים ויותר חופשיים באמצעות היותנו גלויים".

אז האם אנחנו צריכים להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את העולם החדש בלי הפרטיות? לדעת עידן אין לנו הרבה ברירה. "פרטיות היא תופעה מודרניסטית", הוא טוען. פייסבוק היא שלב ראשון במעבר למעבר לעולם שבו נחיה ללא פרטיות, ונאהב את זה. תתכוננו.

סיכום לעשור האינטרנטי – ידע

אתמול פורסמה בגלריה של הארץ כתבה ראשונה בסדרת כתבות פרי עטי שתסכם את העשור של האינטרנט משורה של כיוונים. להלן גרסה מלאה מעט יותר של הכתבה הראשונה בסדרה שעוסקת בדברים שקרו לידע האנושי במהלך העשור הראשון של המאה ה-21.

ינואר 2001. ג'ימי ויילס, יזם אינטרנט המתגורר בפלורידה הקים לא מכבר את נופדיה, אנציקלופדיה אינטרנטית המבוססת על מאמרים מפרי עתם של מומחים. אלא שהפרוייקט של ויילס עמד לפני התרסקות. תהליכי הבדיקה והעריכה שנדרשו על מנת להעלות את הערכים האנציקלופדים היו ארוכים ומייגעים כל כך שאיימו לסכל את הרעיון כולו. ואז, כשויילס חוכך בדעתו איך לקדם את הפרויקט הצולע הציג בפניו ידיד את מושג הוויקי: אתר שמאפשר יצירה ועריכה מהירה של דפי אינטרנט. הייתה זו יריית הפתיחה לתהליך ששינה באופן רדיקלי את תפיסת הידע בעשור הראשון של המאה ה-21.

וויקיפדיה החלה כפרוייקט צדי של נופדיה, אבל מימדיה עלו במהרה על אלו של הורתה. שמונה שנים מאוחר יותר, וויקיפדיה היא כיום הפרויקט האנציקלופדי הגדול בהיסטוריה. עם 14 מליון ערכים ב-240 שפות ומאות מליוני משתמשים, וויקיפדיה נמצאת בעשיריית האתרים הפופולריים ביותר ברשת. יותר אנשים משתמשים היום בוויקיפדיה משהשתמשו אי פעם באיזושהי אנציקלופדיה. ידע מעולם לא היה פופולרי יותר.

וויקיפדיה הביאה לרנסנס חסר תקדים של מושג האנציקלופדיה אבל גם שינתה את משמעותו מן היסוד, במהלך שאופייני לאופן שהמדיות החדשות שינו את מפת הידע האנושי. תוך שנים בודדות הפך האתר סמל למהפכה האדירה בשדות הידע, והסמכות עליו, ולמרכז של וויכוח עז הניטש בין נביאי תרבות הידע החדשה למגיני התרבות הישנה. מאפייניה הדמוקרטיים של וויקיפדיה הפכו אותה לחביבתם של כל מי שרצו להפוך את הידע לשווה, אבל הרגיזו את כל מי שראו בכך איום על סדרי הידע הישנים. וויקיפדיה הפכה לחברתו הטובה ביותר של התלמיד, אבל גם עוררה גל ביקורת על דור שיודע לעשות רק קופי פייסט מוויקיפדיה. הזמינות המוחלטת של הידע בוויקיפדיה גרמה לרבים לראות בה תרופת פלאים שתפיץ את כללות הידע האנושי לכל אדם ואדם בעולם, וציפיות אלו נכזבו בתורן למול ההפרש המתסכל שבין עושר המידע לבין רדידות השימוש שעושים בו רוב האנשים.

גם מערכות הידע הישנות קלטו את וויקיפדיה באמביוולנטיות שעירבה סקרנות וחשדנות. מרצים באוניברסיטאות רבות הונחו לפסול עבודות שמראי המקום שלהם לקוחים מוויקיפדיה. בו בזמן, יצירה משותפת של ערכי וויקי, הפכה לדרך לימוד פופולרית ואופנתית במוסדות השכלה רבים. מושג הוויקי הפך בתורו לבסיס של מושגי ידע חדשים כמו מדע-וויקי, ספרים ומאמרים מדעיים הנכתבים במשותף על ידי כותבים רבים, לעיתים אלפי כותבים בו זמנית אבל גם התהליך הזה נתקל בהתנגדות מצד מערכות הבנויות על תהילת החוקר הבודד.

חלוקות הידע משתנות

המהפכה שהובילה וויקיפדיה לאורך שנות האלפיים הייתה חלק ממגמה רחבה יותר שאותה סימנה תרבות הווב 2.0: המעבר ממערכות חד-סיטריות של ידע מומחים למערכות מידע דמוקרטיות ואינטראקטיביות. ד"ר אשר עידן, יועץ ומרצה למדיה חברתית-שיחתית בארגונים רואה במודל הידע האינטראקטיבי של הרשת החזרת עטרה ליושנה וחלק מתהליך היסטורי רחב בהרבה.

"לפני 2500 שנה התרחשה 'תאונה גלובלית'. עיקר השינוי חל במעבר מהתייחסות פסיבית לידע להתייחסות אקטיבית אליו. עד לפני בערך 2500 שנה כולם התייחסו לידע בצורה אקטיבית, משום שבשיחה בשוק או בסלון או ליד המעיין, אנחנו מדברים. אולם ברגע שהופיע כתב היד כמכשיר חזק יותר מהדיבור בעיקר ביוון ואחר כך ברומא, השולטים על הכתב הפסיקו את השיחה ועברו למונולוג" אומר עידן.

"לפני כ-500 שנה, מהפכת הדפוס צמצמה עוד יותר את השיחה וחיזקה עוד יותר את המונולוג. כך קמו האימפריות המערביות המודרניות וכך גם קם המדע המונולוגי מניוטון ועד אינשטיין. ידע/כוח גם באימפריה הרומית וגם בקולוניאליזם המודרני הם ישויות בלתי ניתנות להפרדה."

האינטרנט משנה את זה?
"האינטרנט, במיוחד בדור השני שלה ווב 2.0 או המדיה החברתית-שיחתית, מחזירה מאז 2005 את השיחה לקיום האנושי. אנשים שחיים בפייסבוק או בטוקבקים השתחררו מהתאונה הגלובאלית. הם פחות מאמינים במנהיגים-מותגים-גאונים, כי עבורם ההמון חכם מהמנהיג. זו משמעות המעבר מספר ותוכנית טלוויזיה והראצה אל שיחה. טכנולוגיות חדשות כמו Google Wave ו- Google Sidewiki, הם רק הצעדים העובריים של היפוך גלגל ההיסטוריה."

השינוי הנרחב שתקף את מערכי יצירת ושימור הידע של החברה המערבית התרחש במגוון זירות אינטרנטיות בעשור הראשון של המאה ה-21. תחומי ידע רבים רבים ושונים שהגישה אליהם נמצאה אצל המומחים הפכו לפתע נגישים בעזרת אתרים כמו eHow, או Knol שהסבירו לגולשיהם איך לעשות כל דבר שבעולם מהחלפת ברז במקלחת או תיקון מנוע המכונית ועד הורדה במשקל או טיפוח תדמית ציבורית. המומחים שמצאו את עצמם תחת מתקפה למדו במהרה לנצל את המדיה החדשה לצרכיהם והפכו את האתרים לפלטפורמה לקידום עצמי.

גם מבנה הידע השתנה והפך שיוויוני יותר. מערכות הידע הישנות היו בנויות על טקסונומיות, שיטות קטלוג נוקשות שבמסגרתם היה לכל נושא מקום אחד ורק אחד. ספר על ההיסטוריה הפוליטית של ברה"מ יכל לשבת במדף הפוליטיקה או במדף ההיסטוריה, אבל לא בשניהם. המשתמש היה צריך ללמוד, בתהליך מורכב ומפרך את שבו הידע קוטלג על ידי האחראים. המסר המובלע היה: שבעלי הסמכות הם שקובעים את המבנה של הידע, ושמחפשי הידע צריכים להתאים את התפיסה שלהם לזו של המומחים. במקביל, כל שינוי קטן בעולם יצר בעיות טקסונומיות חריפות. כך לדוגמה, המדפים בנושא "ברה"מ" בספריית הקונגרס לא פורקו מעולם אלא רק הפכו ל"ברה"מ לשעבר" משום שלא נמצא כח האדם על מנת להציב אותם מחדש בקטגוריות המתאימות להם כיום.

הפולקסונומיה, שיטת המיון החדשה שהתפתחה בשנות האלפיים באתרים כמו פליקר ויוטיוב, עשתה ארגון מחדש של הידע האנושי בצורה גמישה יותר ושוויונית יותר שבה כל גולש יכל להוסיף תג. תגים שונים לאותו פריט מידע השלימו זה את זה. תצורת הידע התחלפה מהצורה הטקסונומית של עץ הירארכי לצורה הפולקסונומית של שורש ריזומטי שבו פריטים רבים ושונים יכולים להיות מקושרים זה לזה על ידי תגים משותפים.

תחילת גסיסתו של הספר

גם הספר, הסמל הגדול ביותר של ההשכלה ב-500 השנה האחרונות, נמצא תחת מתקפה בסוף העשור הראשון של המאה. ולא רק בגלל הפופולריות ההולכת וגוברת של בלוגים, פודקסטים ושיעורי וידאו. לאחר שנים של הספדים מוקדמים, היוותה השקתו של הקינדל, קורא הספרים האלקטרוני של אמזון באוקטובר 2007 אות הפתיחה לנסיקה מסחררת בתחום הספרים המקוונים ולמה שיראה אולי בעתיד כתחילת גסיסתו של הספר המודפס. כאשר גילה מנכ"ל אמזון ג'ף בזוס במאי 2009 שגרסאות הקינדל אחראיות ל-35% ממכירות הספרים באמזון, עבור אותם ספרים שלהם מוצעת גרסת קינדל, נדהם עולם הספרים. מאז התחממה זירת הספרים המקוונים וכיום נמצאות במערכה ענקיות כמו סוני, גוגל ובארנס אנד נובל, כאשר שמועות עקשניות מדווחות שאפל היא הבאה בתור.

משמעותו של עידן הספר האלקטרוני המתרגש עלינו רחוקה עדיין אינה ברורה, אבל דבר אחד ברור: הקריאה בספרים מקוונים תהיה שונה במובהק. על פי הסופר ותיאורטיקן הטכנולוגיה סטיבן ג'ונסון הספר האלקטרוני יהפוך את הקריאה מפעילות מבודדת לפעילות חברתית. הוא חוזה שגוגל תתחיל לתייג ולדרג קטעים שונים מספרים כך שכאשר קורא יתקל בקטע מסקרן במיוחד בספר, הוא יוכל לגלוש בלחיצת כפתור לדף אינטרנט שבו דנים קוראים אחרים באותו הקטע. כל ספר יזכה למועדון קוראים קבוע וגלובלי. גם האופן שבו אנחנו מגלים ספרים ישתנה לדברי ג'ונסון. קוראים יחשפו לספר חדש בעקבות קישור לקטע פופולרי במיוחד בתוכו ולא בעקבות כריכה מושכת במיוחד. בעולם החדש הזה כל עמוד שאי פעם נכתב יתחרה בכל עמוד אחר, וכל אלו יהיו מאונדקסים ומדורגים. בסביבה החדשה הזו, כותבים יכתבו ספרים מתוך מחשבה על גוגל, כפי שעושים כותבי בלוגים רבים כבר היום. ספרים יהפכו ליצירות מודולריות שמגיעים אליהן דרך לינקים וקוראים אותם בחתיכות המותאמות לגולש.

בעולם כזה, שספרים מבותרים בו לחתיכות טקסט, ספרים עשויים לאבד בהדרגה את איכותם הלינארית והכובשת. אחד ממקורות הכח של הספר היה היכולת שלו לנתק אותו, מהרגע שהחזקת אותו ביד, משאר העולם ולהכניס אותך לעולם סגור בעל מבנה לינארי מתוכנן בקפידה. קוראי הספרים האלקטרוניים שישימו את הרשת במרחק לחיצה מקצות אצבעותיו של הקורא צפויים לסכל את חווית הקריאה הטוטאלית הזו לדור הדיגיטלי התקוף ממילא בבעיות קשב.

בין אוטופיה לדיסטופיה

רוב החוקרים מסכימים שצורת המחשבה החדשה של העידן הדיגיטלי שונה באופן רדיקלי מזו הישנה. חוסר ההסכמה הגדול נמצא בשאלה, האם זה טוב או רע. כאן נעות הדיעות בין טכנו-אוטופיזם נלהב של הוגים כמו דון טפסקוט, אשר רואים במדיה האלקטרונית את הגביע הקדוש של הגברת האינטיליגנציה, לבין מי שרואה ברשת את נשק יום הדין שיחסל את ההשגים של אלפי שנות השכלה כמו ניקולאס קאר שמאמרו הפולמי "האם גוגל הופכת אותנו לטיפשים יותר?" טען שאתרים כמו גוגל הופכים את החשיבה האנושית לשטחית ורדודה ועורר ב-2008 פולמוס אדיר שזכה לכינוי "ויכוח האוריינות הדיגיטלית הגדול".

"קאר כמו פוסטמן לפניו הוא פונדמנטליסט מודרניסטי" אומר עידן "מעניין למה הוא ופוסטמן לא חוקרים אם הספר וכתב היד לא הפכו אותנו למטומטמים. מי ששואל אם האינטרנט וטוויטר הופכים אותנו למטומטמים שיחקור קודם אם העיתון ובית הספר והאוניברסיטה לא הופכים אותנו לרובוטים משננים, צייתנים ושטחיים."

כתומך נלהב של המדיה החדשה רואה עידן את הדור הדיגיטלי כמבשרו של עידן חכם ויצירתי יותר. "צעירי דור ה-Y צריכים פחות תכנון ויותר תיאום, פחות טקסונמיות ויותר פולקסונומיות. הם פחות סינכרונים ויותר אסינכרוניים. לכן הם יותר יעילים." העתיד שעידן חוזה, מחריב עולם ישן עד יסוד ואינו מותיר מקום רב לעולם הידע המסורתי. "ילידי המונולוג של הדור הקודם מהגרים בקשיים רבים אל השיחה ויש להם מבטא מונולוגי גם כשהם מתעסקים באינטרנט." הוא אומר "ילידי השיחה, לעומת זאת, הם נייטיבס של גלקסיית השיחה. כשייתם דור המדבר המונולוגי הקרוי בייביבומרס ודור השיחה הקרוי דור ה-Y ישתלט, אז נראה את המהפכה".

פרופ' רוני אבירם, מנהל המרכז לעתידנות בחינוך באוניברסיטת בן גוריון אופטימי פחות. "כביכול יש לנו דמוקרטיזציה של ידע, אבל זה כבר לא אותו ידע." הוא אומר "המושג של ידע משנה לחלוטין את משמעותו. הסטרוקטורה והסמכות נעלמות. אנחנו מאבדים את המבנים הברורים של התחלה אמצע וסוף והתפיסה של ידע בקרב ההמונים מתקרבת יותר ויותר לאינפורמציה, לאנקדוטות. המחשבים מבצעים לנו אנלפביתיזציה והיכולת לחשיבה רציונלאית ושיטתית נמוגה אצל רוב בני האדם. המחשבים היום מתחילים לדעת לדבר ולהבין שפה טבעית, וככל שהם ישתפרו בכך הצורך שלנו לדעת קרוא וכתוב ירד. זה מחזיר אותנו לימים שלפני תקופת ההשכלה, אז אולי יש אנשים שרוצים לחזור לשם, אבל זה מוביל אותנו למקום שבו הכח ינטל הכח מההמונים. בגלל דלדול השפה והיכולת לחשיבה רציונלית תהליך הדמוקרטיזציה כביכול יהפוך לסוג של טוליטריזם ונקבל חברה הנשלטת על ידי אליטות יודעות קרוא וכתוב."

עידן מסכים שהדברים אינם מושלמים, אבל רואה את העתיד באופטימיות. "לכל טכנולוגיה יש יתרונות וחסרונות. האנלפבתיים יותר שיחתיים. אנשי כתב היד יותר מאלתרים מאנשי הדפוס. הטוויזיה יותר אוראלית ופחות אוריינית. האינטרנט הוא בעיקר אקטיבי, בעיקר בעידן ווב 2.0 השיחתי. אלה שהפכו אותנו לעדר פסיבי של צרכני לתקשורת המונים, חינוך המוני ודמוקרטיה המונית, מבוהלים מהמעבר לתקשורת קהילתית-שיחתית, חינוך קהילתי-שיחתי ודמוקרטיה ישירה-שיחתית, כפי שאובמה הוכיח ורק על זה מגיע לו פרס נובל."