כמה זמן אפשר לבלות באינטרנט?

כמה זמן אפשר לבלות באינטרנט? כמה זמן שאפשר לבלות עם התרבות האנושית כולה; עם כל הספרים, הסרטים, המוזיקה, הטקסטים, הקשרים החברתיים, הלימודים, הסקס, הקניות, המשחקים, החדשות. האינטרנט הולך והופך לכללות, ל-totality של כל הקיים. הוא בולע עוד ועוד, כל דבר ודבר. זה לא סתם שה-onion כתבו (בסאטיריות) שאמריקנים מבלים 90% מהזמן שלהם מול מסכים מלבניים בכל מיני צורות וגדלים. קשה לנו כל כך להתנתק מהטכנולוגיה משום שהיא משתלטת על הכל.
 
כמה תקופות חיים אפשר לבלות באינטרנט? אני שואל את עצמי כמה זמן היה לוקח לי לצפות את כל הסרטים שיש ברשת, לשמוע את כל המוזיקה שיש שם, לקרוא את כל הטקסטים, לשחק בכל המשחקים. מאה אלף תקופות חיים? מליון תקופות חיים? 10 מיליון? קשה לי להעריך, הדבר היחיד שברור לי הוא שהיחס הזה רק גדל והולך כל הזמן במהירות אדירה. האינטרנט הופך להיות גדול עבורנו, הוא הופך להיות גדול מדי עבורי, אולי הדרך היחידה להתמודד עם גודל כזה היא להפוך לתבונה קולקטיבית?
 
האינטרנט הוא צירוף של המון מכונות קטנות שיוצרות ביחד מכונה אחת אדירה שחשובה עבור העולם שלנו יותר מכל אדם, יותר מכל מדינה, יותר מכל רעיון פוליטי או דתי. מכונה מושלמת בנתה לה האנושות. מגדל בבל שנבנה ברשת וירטואלית חזק יותר ממגדל בבל שנבנה בלבנים.

***

וב'הארץ' מתפרסם היום בגלריה ראיון איתי על טכנומיסטיקה שכתבה אפרת נחושתאי.

אשוב ואזכיר שהיום:

1. אני אענה בין 19:00 ל-21:00 לשאלות בפורום פסיכדליה בתפוז. כבר הצטברו שם די הרבה שאלות שהן והדיונים שהתפתחו סביבם הם כבר די מעניינים לקריאה.

2. בין 22:00 ל-23:00 אני אדבר (מתישהו) על הספר בתוכנית ג'יגהביט ברשת ב'.

 

 

הספר טכנומיסטיקה יוצא לחנויות ועוד דברים שקורים

הספר טכנומיסטיקה יוצא מחר לחנויות. והנה עוד כמה דברים שיקרו בתקופה הקרובה:
 

1. ביום שלישי הקרוב בין השעות 19:00 ל-21:00 אני מתארח בפורום פסיכדליה בתפוז (יש דבר כזה!) ואענה שם על שאלות בנושא לכבוד יציאת הספר.

1.5 (נוסף בשני) – מעט מאוחר יותר, בשעה 22:00 אני אתארח בתכנית ג'יגהביט ברשת ב' ואדבר על הספר.

2. בשבת ה-15.8 תערך בחללית בירקון 70 מסיבת ההשקה של הספר טכנומיסטיקה, שנדחתה מסופהשבוע האחרון, ואשר תכלול: מסיבה, הרצאה, תרגולי מדיה, כדורים מסתוריים (טבעיים, חוקיים ובלתי מזיקים לחלוטין) והפתעות נוספות שמבושלות בזה הרגע.
 
3. היום התפרסמה במוסף ממון של ידיעות כתבה שכתבה רוני שני על גאדג'טים וזכרון ובה אני מרואין. (עלה למחרת בוויינט).
 

4. כמו כן התארחתי השבוע במדור השאלון של ערוץ אנרג'י ניו-אייג'. להלן תשובותי.

 

השאלון

האם קיימת דרך או תפיסה רוחנית שאיתה את/ה מזדהה באופן מיוחד?
עברתי בחיים דרך הרבה בתי ספר. זן בודהיזם, יהדות, קבלה, NLP, הומניזם, טרנס-הומניזם, טכנו-אוטופיזם, אנרכו-פרימטיביות ואפילו נצרות פרבוסלבית. כל פעם שנחשפתי לתורה חדשה שנגעה בי במקום המיוחד ההוא הרגשתי כאילו העולם נגלה בפני מחדש אבל תמיד הגיע בסופו של דבר הרגע שבו חשתי שהשיטה, כל שיטה, היא רק אספקט אחד של האינסוף, וששום שיטה אינה יכולה לתאר במלואה את המורכבות חסרת הקץ של המציאות. כל פעם הגיע הרגע שהרגשתי צורך להמשיך הלאה בדרך וללמוד תורות חדשות. אני מזדהה מהבחינה הזו עם טימותי לירי שכתב ספר בשם Start your own Religion. מבחינתי  הדרך הכי מרתקת היא ליצור את הדרך שלך. זה גם יכול להיות  בתוך אותה שיטה כל החיים, כמובן, אבל בשבילי זה בנדודים.
 
מי המורה הכי משמעותי עבורך?
האנשים שאני פוגש בעולם. כל פעם שאני יוצא החוצה ופוגש אנשים אחד על אחד, אני מופתע מהאנשים המופלאים והמיוחדים שמסתובבים שם בחוץ ומשמשים לי כמורים. כל מיני אנשים שנמצאים שם מתוך מודעות ופועלים בדיוק ובחריצות על מנת לעזור לאנשים ולהפיץ את האור, הרבה פעמים תוך התמודדות מאוד אמיצה עם רוע. כשאני רואה אנשים כאלה אני מרגיש הכרת תודה אמיתית על העולם הזה.
 
איזה ספר הכי הזיז אותך?
אוי, היו כל כך הרבה שאני לא יודע בכלל איך לענות. אני חושב שאני יכול לקרוא את כל החיים שלי עד היום כתולדות הספרים שקראתי והדברים שהם גרמו לי להרגיש ולחשוב. אבל אם אני צריך לבחור ספר אחד זה כנראה יהיה (הפעם) התופעה האנושית של תייאר דה שארדן בתרגום האנגלי שאותו קראתי. הספר הזה גרם לי פתאום להרגיש בפעם הראשונה שלהכל, ליקום כולו, יש משמעות מאוד ברורה ויפהפיה – שהכל יהיה בסדר ושהוא היה בסדר גמור מאז ומתמיד. אני זוכר איך בזמן הקריאה הפכתי כל עמוד בחיל ורעדה כאילו אני פותח דלת למציאות חדשה. ככה קריאה צריכה להיות מבחינתי, כשיש את הניצוץ הזה בין טקסט לקורא. וזה יותר מהתוכן, זה הכתיבה היפהפיה של דה שארדן שגרמה לי להרגיש שמאחורי המילים הללו עומד אדם מעמיק ויפהפה עם לב זך שאמנם כבר לא חי, אבל מקיים עם הקורא דרך הטקסט אינטימיות רוחנית מהסוג הגבוה ביותר.
 
מה זה אומר מבחינתך – להיות אדם רוחני?
זו שאלה כל כך קשה, כי אני מאמין שאפשר לראות דברים מכל כך הרבה כיוונים שונים, אבל אני חושב שיש אולי שני דברים שהם היסוד. הראשון זה פשוט לאהוב, להיות מחובר לרגע, לעצמך, לאנשים סביבך – פשוט להנות מכל רגע ולהעריך אותו במלאות. והדבר השני זה להיות טוב ובעל לב טהור. למעשה אני לא בטוחה אם הקטגוריה רוחני כוללת בהכרח את הדרישה להיות טוב. יתכן שהגדרות מסוימות מאפשרות להיות רוחני, ועדיין לא להיות טוב, אבל הערך של זה פחות בעיני.
 
כולם מדברים על הארה ועל מוארים. האם בכלל ניתן, לדעתך, להגיע למצב תמידי של הארה בתוך גוף אנושי?
אני מעולם לא הכרתי מישהו שהיה במצב הארה תמידי או טען שהוא בכזה. שמעתי על כאלה, אבל הרבה פעמים דווקא מי שטוענים שהם בהארה תמידית נראים חשודים באופן כלשהו. אבל אני לא יודע, אולי יש יוצאי דופן והייתי יכול להאמין שהדבר הזה אפשרי. הכרתי הרבה אנשים שחוו הארה לטווחי זמן משתנים, אני מאמין שחוויתי אותה בעצמי, אבל תמיד לרגעים, לפעמים לשעות, מקסימום ימים. זו ההרגשה הטובה והמשחררת ביותר שאני חוויתי בחיי, אבל היא לא התנאי לחיים, התנאי עבורם הוא האומץ לתור אחריה.
 
מהי עמדתך לגבי סמים כאמצעי להרחבת התודעה?
אני חושב שלכל סם יש שיעור שהוא יכול ללמד אותנו. הרבה מהסמים מסוכנים מאוד, במיוחד כשניגשים אליהם ללא ידע מספיק ומתוך תודעה לא מזוקקת וחזקה מספיק ולכן אני לא נוגע ברוב הסוגים וגם לא רואה צורך בכך. היוצאי דופן בין הסמים הם בעיני הצמחים הפסיכדליים. בניגוד לשאר משפחות הסמים הם בלתי ממכרים ובלתי רעילים ויש להם כח מובהק לקרב אותנו לאלוהים, אל עצמנו ואל האנשים סביבנו, לחדש בנו את אהבת העולם, את האמונה, לזכות לתובנות ולשמחה – דברים שחסרים בעיני מאוד בחברה הסטרילית והמנוכרת שאנחנו חיים בה. עבורי מדובר בכלי החשוב והיקר ביותר לעבודה פנימית וחלק מהותי בחיים הרוחניים. בו בזמן, אני מסייג את כל מה שכתבתי בעדם בכך שהם לא בהכרח מתאימים לכל אחד בכל זמן ושגם בהם ניתן להשתמש ברעה. היחס של החברה המערבית לסמים הוא יחס מאוד אובייקטיביסטי ומבזה והחיבור בין הצמחים הקדושים ליחס האינסטרומנטליסטי של האדם המערבי לסמים יכול להוציא מהם את הצד האפל שלהם. צמחים פסיכדליים הם בעיני צמחים מקודשים, והיחס אליהם צריך להיות כאלה, ולבוא מתוך ידע עמוק ויציבות. כאשר הוא כזה, הם יכולים להיות בני ברית חזקים בדרך.
 
האם יש פעולה כלשהי שאת/ה מקפיד/ה לעשות למען איכות חייו של כדה"א?
נ
וסע על אופניים. מפסיק לאכול בשר. משתדל לצרוך פחות ולצרוך בעיקר מוצרים איכותיים שלא מתקלקלים צ'יק צ'ק. 
 
האם את/ה אופטימי/ת בקשר לעתיד האנושות?
לפעמים כן, לפעמים לא. ברגעים הטובים כן. בגדול כן. אני חייב להיות, כי אם לא, הרי שלא למדתי דבר.
 

האם מותר האדם מן הבהמה?
אי אפשר להשוות. 
 
יש לך לפעמים לבטים לגבי כל הממבו ג'מבו הניו אייג'י הזה?
זה לא משנה באיזה שפה משתמשים: אקדמית, ת'כלסית, ניו-אייג'ית, פוסטמודרנית, דתית – כל שפה יכולה להיות גשר לאלוהים וגם מלכודת שלתוכה אפשר לפול. כל שפה יכולה להפוך לקליפה ריקה של משמעות שורשית שהתנדפה. העניין הוא להיות כנה ואמיתי. אני משתדל להתייחס לאנשים לא לפי השפה שהם משתמשים בה אלא לפי מה שהם אומרים ואיך שהם אומרים אותו. 
 
על מה הספר החדש שלך?
הספר שלי מתחיל בכך שהוא מנסה להראות משהו שכבר הראו רבים אחרים לפני, וזה שהטכנולוגיות שאנחנו משתמשים בהן משנות ומעצבות את התודעה שלנו ושהשינויים הללו מתרחשים בקצב שהולך והופך מהיר יותר ויותר. הנושא של הספר זה איך אפשר להתמודד עם השינויים הללו בצורה אופטימלית לתודעה, וללמוד להשתמש בטכנולוגיה בהרמוניה: למטרות של הרחבת התודעה, תוך המנעות מהשפעות מצמצמות תודעה של הטכנולוגיה.
 

מהי טכנומיסטיקה – הרצאה שניתנה בבר אילן

הרצאה שנשאתי בבר אילן בערב הראשון שנערך לכבוד הספר טכנומיסטיקה ב-31.5.09 במסגרת המחלקה למדע, טכנולוגיה וחברה.

אין משמעות אחת למילה טכנומיסטיקה. מאז שהתחלתי לעסוק בנושא לפני מספר שנים, עלו אצלי מגוון תשובות אפשריות לשאלה מהי טכנומיסטיקה. כל אחת מהתשובות הללו מאירה את השאלה מזוויות שונות. לאורך הדרך כתבתי מספר חיבורים שמטרתם להסביר מהי טכנומיסטיקה. הערב אקריא בפניכם את הפרשנות החמישית, זאת של ה-31 למאי 2009.

אני לא יכול לתת הערב דין וחשבון על כל האפשרויות השונות להבין ולחשוב טכנומיסטיקה, אבל הייתי רוצה להעלות חלק מהשאלות העיקריות שמופיעות בספר טכנומיסטיקה ולנסות לספק כמה קצוות חוט שמוליכים למקום שאליו אני מתכוון.

טכנומיסטיקה היא תחום ידע שמחבר בין התיאוריה של הטכנולוגיה לבין התיאולוגיה והחוויה הדתית, אבל גם לחיי התודעה באשר הם. היא מנסה לתת תשובות אפשריות על שאלות כמו מה יכולה להיות המשמעות התיאולוגית של הטכנולוגיה, איך הטכנולוגיה יכולה להיות חלק מחיי הרוח של האדם, איך טכנולוגיה מבנה את התודעה שלנו ואיך אנחנו יכולים לפתח מודעות לאופן שטכנולוגיה מבנה את התודעה שלנו ולשפר בהתאם את השימוש שלנו בה.

מיסטיקה ומדיה

בתפיסה טכנומיסטית מיסטיקה ומדיה הם שני תחומים שלובים זה בזה. גרשום שלום הגדיר בספר Major Trend in Jewish Mysticism את המיסטיקה כשלב שלישי במסלול תלת שלבי ודיאלקטי שמתחיל במיתוס – הקשר הבלתי אמצעי לאלוהות, ממשיך בשלב השני שהוא הדת, שבה מודגשת לדברי שלום התהום הפעורה בין האדם לאלוהיו, ומגיע לסוג של אינטגרציה במיסטיקה. המיסטיקן אצל שלום הוא האדם שאמנם חווה את הקשר עם האלוהי אבל לא בצורה ישירה כמו איש המיתוס, אלא תמיד בצורה מתווכת, תוך שימת לב על הפערים הקיים תמיד בינו לבין האינסופי.

"מדיום", הוא מושג שיצא מהמילה לטינית לאמצע ("מדיום") ושמשמש כיום על מנת לתאר אמצעים לתקשורת או לתיווך של מידע. בעיני זהו אחד מהקשרים ההדוקים בין המיסטיקה למדיה. המדיומים השונים הם אמצעי התקשורת המתווכים שבאמצעותם תופס המיסטיקן את האלוהות. במילים אחרות, המדיה היא הכלי של המיסטיקן. היא כלי לתפוס בעזרתו את המציאות האינסופית של האל ולתקשר איתה.

בפרק ל"ג של ספר שמות מבקש משה מהאל: "הודיעני נא דרכך ואדעך". אלוהים בתגובה מורה למשה לעמוד בנקרת הסלע ומבטיח כי: "אעביר כל טובי על פניך". עם זאת הוא מתריע "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי", ומוסיף, "וראית את אחורי ופני לא יראו".

אלוהים לא מרשה למשה לראות את פניו כי המבט הישיר באינסוף מסמא. אותו צד אחורי של האלוהות, שבו מרשה האל למשה להתבונן, הוא המדיום. כל מדיום הוא צד או פן באלוהים. הספר המודפס, פייסבוק או אחד מהחושים שלנו. כל מדיום מאפשר להביט באל מכיוון שונה, אבל לעולם לא ישירות.

הפנים האחוריות הללו של האל, או במילים אחרות, הפנים המצומצמות של האנסוף – הם הפנים שהמדיה יוצרת עבורנו. זוהי המציאות המתווכת שבתוכה אנחנו חיים בעולם של מדיה.

כחברה, אנחנו נוטים לחשוב על מושגים כמו "מדיה" או "טכנולוגיה" בצורה מצומצמת למדי. אנחנו מחשיבים את המחשב, הטלויזיה, הרדיו או העיתון כמדיה, אנחנו לא מחשיבים בדרך כלל, במחשבה היומיומית, את מערכת העצבים של הגוף כמדיה, את שפת הדיבור כמדיה או סמים כמדיה: ובכל זאת, כל הדברים הללו הם אמצעי מדיה. כך לדוגמה, מבקר המדיה מרשל מקלוהן עוסק בספר להבין את המדיה ב-25 סוגי מדיה שביניהם –אופניים ומטוסים, כלי נשק, דרכים, שעונים, כסף ועוד.

זה חשוב להרחיב את האופן שבו אנחנו משתמשים במושגים כמו טכנולוגיה ומדיה, משום כל אחד מסוגי המדיה הללו משפיע על תפיסת המציאות שלנו. המדיום, כמו שאמר מקלוהן, הוא המסר. וכל אמצעי מדיה מבנה עבורנו את תפיסת העולם במובן הישיר ביותר שבו השעון מבנה אצלנו חוש זמן והעיניים מבנות את תפיסת העולם כמרחב.

קונג-פו טכנולוגי

מקלוהן תיאר טכנולוגיות כשלוחות או הארכות של האיברים הביולוגים שלנו. פטיש לדבריו הוא שלוחה של היד שלנו, ביגוד ומגורים הם שלוחה של העור, התקשורת האלקטרונית היא שלוחה של מערכת העצבים. על פי מקלוהן, כל איבר חדש כזה משנה את האיזון של מערכת העצבים שלנו, מפתח אצלה רגישויות חדשות, מקהה אחרות ומשנה את תפיסת העולם. האדם של עידן הדפוס מפתח רגישויות שונות מאלו של האדם השבטי, והאדם האלקטרוני תופס את העולם בצורה שונה מזו שבה תפס אותו האדם של העידן התעשייתי. כמו סמים, צורות מדיה משנות את התודעה שלנו.

בעידן המוצף טכנולוגית שבו אנו חיים, הגוף שלנו מצמיח איברים בקצבים הולכים וגוברים. הטלפון הסלולרי, מערכות GPS ואתרים כמו גוגל או טוויטר, הם איברים חדשים שמשנים שוב ושוב את האופן שבו אנחנו פועלים ותופסים את העולם. השינויים הטכנולוגיים הללו משתקפים בשינויים תודעתיים שחווה התרבות שלנו כיום. ניתן לראות אותם באופן שבני נוער שגדלו בתוך תרבות אסמסית קוראים וכותבים אחרת ממי שגדלו קודם לכן, או באופן שבו פייסבוק משנה את הדרך בה אנחנו מגדירים חברות ותופסים את הקשרים החברתיים שלנו.

שינויי התודעה שמחוללת הטכנולוגיה בתרבות שלנו מעוררים מצד אחד תקוות ומצד שני אימה עמוקה. זה טבעי, כל איבר טכנולוגי חדש שמופיע מסמל הבטחה אדירה, ובו זמנית גם מערער בצורה מאיימת את האופן שבו אנחנו רגילים להשתמש באיברים שלנו. מקלוהן דיבר על כך שאיברים טכנולוגיים מבצעים כריתה של האיברים הישנים. האיברים החדשים שלנו מכריחים אותנו, על פי מקלוהן, לשנות את ההערכות הפסיכולוגית שלנו ומציבים אותנו במגוון של מצבים חדשים שיכולים לגרום התרגשות גדולה, אבל גם תחושת של לחץ, וחרדה.

התפקיד של הטכנומיסטיקה היא לעזור לנו לנווט בתוך הסערה הטכנולוגית הזו, לסייע לנו לפתח מודעות לאופן שבו מדיה משנה את התודעה שלנו ולהבין טוב יותר איך אנחנו יכולים להשתמש בטכנולוגיה על מנת להרחיב את התודעה ולהתפתח. הדבר הזה דורש מה שאני מכנה קונג-פו טכנולוגי.

המשמעות של המושג קונג-פו היא "מנהג טוב", "מאמץ נכון" או "מומחיות". מעבר לדימוי המפורסם של קונג-פו כאמנות לחימה ישנם גם סוגים נוספים של קונג-פו כמו קונג-פו בבישול או בסידור פרחים. למעשה, לכל אחד מאיתנו יש תחומים שבהם יש לו קונג-פו: בכתיבה של מאמרים, בנהיגה במכונית, בהבנה של מצבים חברתיים או של מצבים פסיכולוגיים וכו'. מה שהופך אדם לאמן קונג-פו הוא גישה מסוימת ללימוד. הגישה של אמן הקונג פו היא גישה של לימוד ואימון מתמיד תוך כדי ריכוז, תשומת לב והרמוניה. קונג-פו טכנולוגי הוא מושג שמשמעותו שימוש מודע והרמוני בטכנולוגיה.

יש לנו מגזר טכנולוגי שעוסק בפיתוח בלתי פוסק של טכנולוגיות חדישות ומגלגל סכומים אסטרונומיים. אבל האתגר האמיתי שעומד כיום בפני התרבות האנושית הוא לא המצאה של טכנולוגיות נוספות אלא שינוי מהותי של האופן שבו אנחנו משתמשים בטכנולוגיה.להפסיק להשתמש בטכנולוגיה באוטומטיות וללמוד להשתמש בה מתוך מודעות חדשה. האתגר הזה הוא אתגר קולקטיבי אבל גם אתגר שאנחנו ניצבים בפניו ברמה יומיומית כל פעם שאנחנו פותחים את תיבת המייל שלנו או נכנסים למטבח ובוחרים מה לאכול. הבחירות הטכנולוגיות שלנו מעצבות מדי רגע ורגע את התודעה.

כיצד חומרים פסיכדלים יכולים לתרום לחקר המדיה

חומרים פסיכדליים הם נושא שחוזר שוב ושוב בספר טכנומיסטיקה. אחד מהדברים שמעניינים אותי בהם הוא התובנה שסמים הם סוג של מדיה, ושיש דמיון רב בין ההשפעות של המדיה לבין ההשפעה של סמים. כמו כל מדיה, גם סמים משנים תודעה, ההבדל העיקרי הוא שבניגוד לסוגי מדיה אחרים ששינוי התודעה הוא כביכול תופעת לוואי שלהם – במקרה של סמים המדיום הוא בהחלט המסר. שינוי תודעה הוא האפקט העיקרי.

ככאלה, אחת מהאיכויות העיקריות של חומרים משני תודעה היא שהם יכולים להגביר את המודעות שלנו למדיה. אחת האמירות המפורסמות של מקלוהן היא שאנחנו לא יודעים מי גילה את המים אבל זה בטוח לא היו הדגים. בכך הוא רצה להצביע על העיוורון שלנו לצורות המדיה שאנחנו שקועים בתוכן. דגים לא מודעים למים שהם שוחים בהם. עכבישים לא מודעים לאופן שהתודעה שלהם נקבעת על ידי מבנה מערכת העצבים שלהם.

כך גם אצל בני האדם. האנשים הראשונים שדיברו לא הבינו את ההשפעה מרחיקת הלכת שהייתה לשפה על הקוגניציה שלהם, אנשי עידן הדפוס לא היו מודעים לאופן שבו עיצב הדפוס את חשיבתם, וגם אנחנו לא מודעים בדרך כלל לאופנים שהתודעה שלנו מעוצבת על ידי אמצעי המדיה השונים.

כולנו שקועים בתוך צורות מדיה אלו או אחרות. אנחנו לא תמיד קולטים איך צפיה בטלוויזיה משנה את התודעה שלנו, איך המזון שאנחנו אוכלים משנה אותה או הפרסומות שאנחנו רואים בדרך לעבודה. מה שחומרים פסיכדליים עושים זה לנתץ את תפיסת המציאות של האדם. הם מציבים בפנינו תפיסה אלטרנטיבית של המציאות ובאופן זה גורמים לנו לשים לב לאופן שהמציאות שאנחנו צורכים מובנית עבורנו מרגע לרגע. הם חושפים את העולם כרשת של סוגי מדיה שאנחנו צורכים כל העת מבלי משים.

אחת מהתובנות הבסיסיות ביותר שהחומרים הפסיכדליים מציעים היא הבנה לגבי האופן שמדיה וטכנולוגיה פועלת עלינו. ההבנה הזו מתרחשת על ידי ריסוק התפיסה המודרניסטית באופיה של מצב תודעה אחד, וקבלה של מודל שחוקר הפסיכדליה תומאס רוברטס מכנה אותו Multi-State Consciousness.

מה שפסיכדלים מפתחים הוא היכולת לתפוס את מצב התודעה היומיומי כסוג של טריפ, כמשהו שמיוצר ללא הפסק על ידי מגוון טכנולוגיות, בין אם זה מצב העיכול, השפעת שנת הלילה על מערכת העצבים, אתר האינטרנט שגלשתי בו לפני שעה קלה, המוזיקה שמתנגנת ברדיו שלי, איכות הבגדים שאני לובש או תדירות הודעות ה-SMS שאני מקבל לנייד שלי.

הפסיכדלים מפתחים את המודעות לכך שמצב התודעה שלנו הוא מצב של טראנס תמידי. או אם להשתמש בז'רגון של תרבות הסמים: אנחנו חיים בסרט. על ידי פיתוח המודעות לאופן שבו המצב התודעתי מיוצר בזה הרגע על ידי המדיה שאתה צורך נסללת הדרך לתחילת השינוי. על ידי בחירה מושכלת יותר של הסמדיה ניתן לצאת ממצב הטראנס, או התודעה הרובוטית ולהפוך לאדון של התודעה.

בסופו של דבר מה, מעבר לכל הדברים יוצאי הדופן שהם מעוררים, מה שהפסיכדלים עושים זה להעצים או להגדיל עבורנו את הדברים שקיימים בתודעה שלנו בלווא הכי. על ידי כך שהם גורמים לאדם לשים לב למחשבה שבדרך כלל הוא עובר עליה במהירות, או להעניק תשומת לב מדוקדקת להשפעה של דברים שונים: פרסומת בטלוויזיה או העציץ בחדר המגורים שלנו – הם מלמדים אותנו שאנחנו נמצאים תחת השפעה תמידית של סוכנים טכנולוגיים אלו או אחרים.

בצורה כזו, חומרים משני תודעה יכולים לסייע בפיתוח יחס מאוזן ומודע יותר למדיה. בחברה שניטשות בה מלחמות מדיה ושסוגי מדיה שונים כמו ספרים ומשחקי מחשב נאבקים בה זה בזה, הפסיכדליים מציעים אלטרנטיבה שיש לה תפקיד מכריע בהוצאתנו ממצב הביש התרבותי. במקום להאדיר מדיום אחד ולבצע דמוניזציה למדיום אחר כפי שנוטה החברה שלנו לעשות, הם מציעים להאזין תוך תשומת לב למדיה, לאופנים שהיא משנה אותנו, וללמוד לפעול בהתאם.

ב-Finnegans Wake, ספרו המונומנטלי של ג'יימס ג'ויס, מופיעות עשר מילים חסרות פשר וחידתיות בנות מאה אותיות כל אחת המכונות "רעמים". מרשל מקלוהן ובעקבותיו בנו אריק מקלוהן[1] ראו בכל אחד מהרעמים ייצוג של לוגוס המבצע טרנספורמציה של התרבות האנושית. על פי השניים, כל אחד מהרעמים מייצג אחת מעשר מהפכות התקשורת הגדולות שעליהן כותב ג'ויס – למשל המהפכה הניאוליתית, הופעת השווקים, הדפוס, המהפכה התעשייתית והטלוויזיה.

"ג'ויס" כותב על כך מקלוהן "לא ראה כל יתרון בחיים של שבי בתוך מעגל תרבותי כלשהו כמו בטראנס או בחלום. הוא גילה את האמצעים לקיום סימולטני בכל המודוסים האפשריים תוך כדי שמירה על מודעות מלאה".[2]

הטכנומיסטיקה היא נסיון לצאת מהמעגל התרבותי-מדיומיאלי המשתק של ההיסטוריה. זוהי אפשרות לקרוא תיגר על מצב הטראנס שאליו מכניסות אותנו הטכנולוגיות. לשנות את האופן שבו אנחנו מבינים טכנולוגיה ומדיה, יוצרים אותן ועושים בהן שימוש בחיי היום יום שלנו.

על הספר טכנומיסטיקה

טכנומיסטיקה היא נסיון ליצור מדע חדש של השימוש המקודש בטכנולוגיה. למצוא דרך להוציא את הטכנולוגיה מחוץ לתחום החול המורגל והאוטומטי, ולבצע לה אינטגרציה לתוך מרחב בעל משמעות רחבה ועמוקה יותר: ללמוד להשתמש בטכנולוגיה בצורה מרחיבת תודעה.

הספר טכנומיסטיקה הוא ספר טכנופילי וטכנופובי, כי לי כאדם יש נטיות טכנופיליות חזקות ונטיות טכנופוביות חזקות לא פחות. יש סיבה לאהוב את הטכנולוגיה ויש סיבה לפחד ממנה. כמו האלים בפנתיאון ההינדואיסטי היא יכולה להופיע כקאלי, האלה המחרבת, והיא יכולה להופיע כברהמה, האל הבורא. יש לנו סיבות טובות להיות טכנואוטופיסטים, ויש לנו גם סיבות מצוינות להיות לודיסטים. אני אישית חש משיכה שווה להגות טכנופילית מהסוג שמציגים אנשים כמו ריי קורצוויל או קווין קלי ולהגות טכנופובית או אפילו פרימטיביסטית מהסוג שמציגים אנשים כמו ג'ון זרזאן או קירקפטריק סייל.

המציאות כמובן, היא איפשהו באמצע. התודעה שלנו מרחפת בגן שבו אנחנו נעים תדירות בין יחסים של אהבה ושנאה לארטיפקטים הטכנולוגים שמקיפים אותנו. אנחנו חושקים בגאדג'ט כלשהו יום אחד ורוצים להשליך אותו לכל הרוחות ביום אחר.

רובנו מבלים יותר זמן עם המחשב שלנו משאנחנו מבלים עם האנשים היקרים לנו ביותר, ועדיין אנחנו כמעט לא מקדישים מחשבה ליחסים שלנו עם טכנולוגיות. על היחסים שלנו עם טכנולוגיה ומדיה אפשר לעבוד כמו שעובדים על היחסים עם האנשים סביבנו. טכנומיסטיקה היא הצעה לצאת לביצוע העבודה הזו, ללמוד להכיר הטכנולוגיות, את הפוטנציאל שלהן לשנות אותנו: לזהם את התודעה שלנו או לפתח אותה, לנכר אותנו או לקרב אותנו אל עצמנו. הסוגיות הללו מובילות היישר אל תוך הזהות האנושית שלנו כבני אדם וכחברה המתקיימת בסביבה טכנולוגית.


[1]  בספר: The Role of Thunders in Finnegans Wake.

[2] Marshall McLuhan. The Gutenberg Galaxy. Toronto: University of Toronto Press. 1962. p.75.

יומני הפטריות – אמסטרדם 2002

דוד אבידן, בספרו מסעלסד, תיאר את טריפ הלסד שלו בלילה תל אביבי ב-1967. היצירה של אבידן, הייתה הראשונה מסוגה שפורסמה בעברית אך נמצאת  בז'אנר פסיכדלי נפוץ שפעלו בו בין השאר אלדוס האקסלי, טימותי לירי, אן וסשה שולגין ורבים אחרים שכתבו תחת השפעת חומרים פסיכדליים והפכו את המסע התודעתי שלהם למסע ספרותי.

אני שמח לפרסם כאן, כמעט 7 שנים לאחר שנכתבו וכמעט במדויק כלשונם, את אחד מהיומנים שכתבתי לעצמי אני באחת מחוויות הפטריות הראשונות שלי, בספטמבר 2002, כשנה לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר – עובדה ששווה ציון, כי הפיגוע במגדלי התאומים הותיר אצלי אז כנראה חותם עז. הוא עולה בטקסט בשני מקומות שונים. למותר לציין שאני מתנער לגמרי מכל החלקים הבעייתיים בטקסט (יש לא מעט) ומייחס את כל הרעיונות המשונים המופיעים בו, ובמיוחד את ההסתה הגסה כנגד נשיא המדינה שמעון פרס, להזיות חזקות מאוד שתפסו אותי באותו הלילה.

ולסיכום זו הייתה חוויה מאוד אינטנסיבית, שנערכה בתחילת הדרך באופן לא דווקא הכי חכם, ושלא חייבים ללמוד ממנו, אבל שלמדה אותי הרבה מאוד.

תאריך: ספטמבר 2002
משתתפים: ג', ר' ועבדכם.
מקום: אמסטרדם, הולנד.
סוג הפעילות: השתתפות בצריכה משותפת של סמים הזייתיים Psilocybe Cubensis מזן מקסיקני.
עלות: 12 יורו לאדם כפול שלוש. 36 יורו לכלל החבילה.
סוג תשלום: במזומן.

 

בתקופת ההמתנה.

הערב מתחיל כשכולנו לוקחים חצי שקית. ר' הראשון להשבר ולחרוג מהכמות שקבענו לעצמנו תחילה. הוא לוקח את השקית כולה.אני שני. ג' שלישי.

כשאנחנו מטיילים ליד הפארק שבו ר' ניסה להשתין על היונים בפעם האחרונה, אנחנו רואים אופני תלת-מושב שעליהם שלושה אנשים. שניים מהם מפדלים ואילו השלישי מדבר למיקרופון המחובר למשדר. זהו ה- Schule  המודרני. היום כל אסכולה חייבת להיות ניידת וחמקנית, בתנועה מתמדת, כדי שלא תתפס על ידי ההגמוניה ויוצב עליה שלט 'למכירה'.  היום כל סלון ספרותי חייב לנוע על סירה מוסווה בתעלות אמסטרדם. ויכוחים מנהלים רק אנשים שקופצים מגשרים לסירות מירוץ.

עד עכשיו ג' רק צחק, אבל עכשיו הוא רציני ומתחת לעץ הוא מאוד רציני אפילו. הוא טוען שהוא במבחן הסמוראי: מלאך המוות מאחורי. לא הוא בפנים! אז – אסור להסתכל פנימה.

זהו רגע העדות. הרגע שבו קפצו האנשים מחלונות המגדל הצפוני בתאומים. הרי הם לא רצו לקפוץ, לא חשבו מה הם עושים, רק התרחקו מהאימה. לא הייתה זו האש הבוערת שגרמה להם לקפוץ. היה זה פרס. פרצופו הענקי והמגובנן גרם להם להתרחק ממנו באימה כמו מכוח לא מוסבר. וזה הסוד שלא ידע אף אדם לעולם.
כל אחד מאיתנו נעמד לבדו מול המוות, כל אחד נעמד לבדו מול האמת, כל אחד נעמד לבדו מול המילה. כך גם הם נעמדו לבדם מול פרס ואף אחד לא ידע. פרס היה שם עמד והסית נגד הערבים. אני יכול עוד לשמוע את מילותיו, הבוקעות דרך צעקות האימה שלהם:
„We are not a part of the free world. We are Soldiers“
פרס לא בסדר! הם קפצו באימה מהגדל הצפוני והיום כולנו נלחמים בערבים במקום להלחם בפרס. אבל פרס היה זה שבגללו קפצו. הם רוצים לשפוט את שרון, בדן האג? אנחנו נשפוט את פרס בבית המשפט הישראלי הבינלאומי שבמוזיאון הרייקס.

האיש שהולך בפארק וקורא „I love Amsterdam tourists“  נעצר מספר צעדים מאיתנו ליד פח אשפה, תוחב את ידו לתחתיתו ומפשפש בו ארוכות. לבסוף הוא שולף ממנו ערמות של זבל, מחזיק אותן בידיו מלוא החופן ובהמשיכו בדרכו הוא משליך אותן מעבר לראשו לכל עבר. תשליך.

ר': למה אני תמיד חושב על המתכננים בזמן שהאינדיבידואל יכול לתכנן את הפרט לעצמו?

נכנסים לאיזור הבילויים של אמסטרדם. כאן יש חוקי טבע. ההמון נע ביחסי גאות ושפל.
האנשים זורמים, המפלס עולה ואז לפתע הם נעלמים כמים במסננת ואתה נותר לבד מול הקירות העדים. יום ולילה, אור וחושך. מחזוריות. בערב העיר מתמלאת בזוהמה, בסוף הלילה היא מתנקה מחדש כדי לקום בבוקר כעיר בורגנית.
שתי קבוצות עצומות של ענקים וגמדות נעמדות אחת מול השניה. הן גוררות רגליהן על הקרקע ומעלות קולות מתגברים והולכים. עוד רגע הן עומדות להתנגש חזיתית כמו שני לוחות טקטוניים ולהרעיד איתן את האדמה כולה. הרחוב כולו מביט בהם באימה. ההתנגשות כבר נראית בלתי נמנעת אך לפתע נפתחים לצידם מהקיר שערי השחיתות (הגהינום?) והמון האדם נבלע בתוך הדלתות האדומות. הרמון האבנורמליות מכיל את כולם.

כאן בהרמון אבנורמליות יש לכל אחד מקום. גן חיות למפלצות, כמו אחד מהרמונות השחיתות של ג'אבה דה האט במלחמת הכוכבים. כל אחד מוצא לעצמו ייצור להתמזמז איתו. ויש פה רק ייצורים, לא בני אדם. צ'יפנדיילז עם אוביסיות במשקפי שמש וחולצת "I LOVE HAMBURGERS", ענקים עם גמדות. מצעד המפלצות הוא המציאות.

Amsterdam:
ASSEMBLAGE LA MIZMUZAITION
COLLECTIVE YEZURATION

אלו הם Zombie Flesh Eaters. הם מגפפים אחד את משנהו בצווארו, עסוקים בבליעה הדדית של האחר. אנחנו בעולם של כאוס מוחלט. כל הכאוס הזה מסביבנו וכאן רוצים רק להתמזמז. קוצ'י מוצ'י.

עוסאמה רואה את כל זה ונגעל. הוא לקח את הטריפ אבל לא יצא ממנו. הוא רוצה להשמיד את מצעד האוביסיות הזה, להכחיד את המפלצתי והמוטאנטי. אני מבין אותו.

אמסטרדם ב- 12 יורו – זה הקונספט. העיר באה קומפלט עם שקית הפלסטיק של הפטריות. הרפתקה מובטחת ושווה לכל נפש.

אני לא משתלט על כל הפתחים, הסוקטים והפורטים השונים שלי. אני זורם מכל הכיוונים לכל הכיוונים. ר' מצייר. אני שואל אותו אם אני כצופה כבר יצרתי את הציור. שאלה כנה. כבר שאלתי אותה פעם אחרונה. הוא אומר שלא. אני רק מפרש. אבל בלעדי אין יצירה. זה נכון.
אני מדבר, כותב, מצלם, מתעד או מקשיב, או צופה, או מפרש, או עד או נוכח כאובייקט שמישהו אחר מייצר אותו כאוות נפשו. ר' מדבר עלי עם ג' ואני שומע אותו מייצר אותי ומתרגש לראות את עצמי במקום אחר, כיצד נזלתי לעצמי בלי שהרגשתי ואני שם בעוד אני פה. ר' מספר עלי ומייצר אותי הלאה. שיכפולים שלי מיוצרים ונעים בחלל. או שאני נותן כסף או שאני צורך. אני מייצר? מוכר? קונה? צורך? אני עד?
אני כל הזמן במקום המוחלט שרבי מתן מדבר עליו. כן או לא. מקבל או לא מקבל. אלא שכלל אינני יודע מה האפשרויות העומדות בפני, ובכל זאת אני בוחר כל רגע. זהו הבלבול המוחלט, אני בוחר ללא הרף וללא לדעת לעולם מה. זה המקום המוחלט. בוחר במוחלט או לא בוחר בו; בוחר בדיאלוג על כל חוסר אפשרותו או לא בוחר בו.

הפוסטמודרניזם הזה כל הזמן זורם. לא ברור מאיפה זה בא ולאן זה נעלם. הוא לא נגמר, זה גם לא יגמר. זה מדבק את הכל וכולם נדבקים. אין ברירה אלא להיות חלק ממנו. טוב, כולם מסכימים. אני עלול לקרוס ליקום שבו אני לבד עם המילים ואין שום שאר ואין יקום ואין עולם וזהו היאוש מן הדיאלוג.

כיכר דאם באמסטרדם בשעה שלוש בבוקר
זה העולם שלאחר האפוקליפסה. ביקור במחוזות היום שאחרי. כמו בשליחות קטלנית. הליכה בשדות הקטל השרופים של המקום שבו פעם הייתה ציבליזציה. ממנה נותרו רק מוטאנטים מעוותים לגיחוך ואימה.

באמסטרדם כבר אין הגמוניה, אין סובייקט. רק קלאנים מפולגים ועויינים אחד לשני. יש קלאן של הארים החסרי פיגמנטים, ה- Inbrids הבהירים עד חולניות, הקלאן של הערבים, קלאן של שחורים, קלאן של אבנורמליים (ענקים, גמדים, אוביסים, מזריקי סמים, בעלי גדמים, כיפחים, בעלי פנים שרופות, או טיפוסים נאלחים באופן בלתי מוסבר). Minority Fight Club.
ומה איתנו? שני היהודים הממושקפים ורפי הגוף נזהרו שלא לבלוט על מנת שלא להיות  מורגשים בין קהל הקלאנים המפחידים. הקלאן היהודי, הנמוך ביותר, השנוא ביותר, המועט ביותר והחלוש ביותר. מרחרחים אחרינו ברחובות כדי למצוא אותנו ולהרביץ לנו. שני המונותאיסטים המומי הסם עומדים בשערי יום כיפור, בו יגורשו גם מהקלאן שלהם.

בתוך ים השיקוצים והפיגולים האנושי הזה למשטרה לא נותר כבר שום אובייקט להתייחס אליו כציבור בורגני שעליו צריך להגן מפני ים הפושעים. תפקידה היחיד הוא פשוט לרכב בברוטאליות לתוך ההמון על סוסים דורסניים ולהכות בו בכל כוחה מתוך תקווה לדכא את גאות הזוהמה. וזאת הם אכן עושים, ועולים על ההמון בפרסות סוסיהם. העיר לא יכולה עוד להכיל את הר הטוסטסטרון. אמסטרדם הכריזה על עצמה מלחמה.
עכשיו סוגרים את הפארק, מנקים את העיר. בשעה שלוש ניידות השוטרים מסתובבות חסרות מטרה בסיבובים חוזרים ונשנים מול ארמון המלכה בכיכר דאם. אולי השתלטו על הניידות מוטאנטים. המסוממים ועובדי הניקיון מנקים את העיר. הזומבים מדדים חזרה ומובלים לחוריהם במקדונלד'ס. כולם השתתפו בהצגת ענק, כאילו קרס הקפיטליזם ותמה ההגמוניה.  הגאות נסוגה ועוד מספר שעות יתחיל היום החדש, עד ללילה בו יזחלו היצורים שוב מחוריהם, ושוב תוקם ההצגה שהעיר הזאת מציגה ומוכרת לתיירים מדי ערב, של סדום ועמורה שלאחר האפוקליפסה.

ג' ואני ברכבת מדברים בתמהיל לשוני כדי שלא יבינו מי אנחנו וכדי שלא נבין מה אנחנו אומרים: עברית, אנגלית, צרפתית, איטלקית.
Encoding, decoding, switching the code around.
זה המקום שמעבר למילים ובכל זאת אתה חצוב במקום שבו חקקו אותך בשפה ובשיח. ויש אנשים שמתנגדים לעצם השיח שלך ורוצה למחוק אותך עם שפתך. מסביבי מתנגשות תרבויות ואני רק רוצה שלא יתנגשו עלי, שלא יטעו בי ויחשבוני לתרבות או לחלק מאחת, ושלא אקבר תחת אף תרבות.
הכרטיסנית השחורה מגיעה וג' שחצי כרטיסו כבר בתוך קיבתו מנסה להעלים את השיח על מנת שלא תתאכזר אלינו על שם דתנו ולאומנו הלא אהודים. הכרטיס נגוס, קרוע, לעוס. הוא רק חצי כרטיס. היא דורשת הסבר ולג' נפלט מהפה: I jewed my ticked.

למחרת:

 

 

אין כניסה לתת מודע.

חזרנו ביום להרמון המפלצות של אתמול באיזור הבילויים של אמסטרדם. בבתי הקפה ניגנו לסועדים סקסופון וכינור מוזיקה קיטשית של ויואלדי. עיר היום ועיר הלילה. נורמליות ביום ואבנורמליות בלילה. בלילה מורדות המסיכות והתחפושות והתת מודע מתפרץ. המודע אינו מנותק מהתת מודע, אלא הוא השתקפות שלו – ניסיון עלוב להלביש את המפלצתי בלבוש הסטרייטי. התוצאה היא הגרוטסקה.
הקרעים במודע שדרכם צץ ומבצבץ התת מודע הם למעשה החומרים שמהם הוא מורכב. לכן זה בלתי אפשרי שהמודע אכן יעלים את התת מודע, שכן הוא רק מדחיק אותו. הוא שיקופו הגרוטסקי והמעוות. כמו מפלצת שהתאפרה ביום ראשון בבוקר ויצאה לכנסיה. הלילה שהוא התת מודע הוא האמת; המודע הוא האמת שסולפה לכדי סיפור קוהרנטי.

על אנשים שאוהבים לצפור הרבה ועל מה שצריך לעשות להם

יובל דרור כותב בספר שלו הפוליטיקה של הטכנולוגיה על כך שהשיטה הכי טובה לקבוע חוקים היא בעזרת טכנולוגיות. באמפרים (פסי האטה) הם סוג של טכנולוגיה שגורמת לנו להאט את המכונית טוב יותר מכל תמרור. מבחינה זו הם טכנולוגיה שעושה עבודתה טוב יותר מכל חוק. לא משנה שבעיני הם טכנולוגיה נוראית כי הם גורמים לבזבוז דלק בנהיגה, לנזק מצטבר למכונית ולעמוד השדרה של הנוסעים.
 
בשעה שאני כותב את הדברים הללו אני מאזין לקונצ'רטו צפירות עליז ואנרגטי בביצוע תושבי שכונתי, שכונה גבעתיימית, שהתושבים בה, כמו רבים מהישראלים חשים מעין תשוקה בלתי מוסברת למגע היד על הצופר, ללא התחשבות בשכנים ותוך שלוח יצרים שבטי. עבור אנשים מסוימים שמעולם לא למדו לנגן על כלי נגינה, צפירה קצבית היא כנראה דרך לביטוי מוזיקלי או סתם ביטוי עצמי, ובארצנו החמימה, כך אני חושד, צפרנות היא אחד התחביבים הפופולריים על חובבי מכוניות ואגזוזים – ובכל זאת בעיני הדרך הזו היא עוד ביטוי דוחה למדי של ישראליות המבקשת סיפוק מהיר לעצמה תוך צפצוף על כל שאר העולם.
 
מילא אם לצופרים היה צליל נעים, כמו נניח לצליל הפעמון של האופניים אבל צלילי הצופרים הם צלילים מרגיזים ומרתיחי דם מטבעם: בין אם אתה שומע אותם מתוך שינה, בזמן העבודה או ברחוב. למעשה, היות צליל הצופר מרגיז כל כך היא בדיוק הסיבה שאנשים שאוהבים לצפור מרבים כל כך להשתמש בו. צופר היא למעשה טכנולוגיה שמאפשרת לאנשים מתוסכלים להתנקם בעולם ולהציק לכולם.
 
כן, הצופרים נועדו להציל חיים, אבל אני נוטה לחזור תמיד לאותה נקודה בסיסית הדורשת לראות את התועלת והעלות המצטברות של טכנולוגיה מסוימת. הצופרים אולי נועדו להציל חיים אבל בהשפעות הפסיכולוגיות והבריאותיות המצטברות שהן גורמות לחברה, ובמיוחד לאנשים רגישים לרעש, הם גורמים נזק בלתי יתואר: הם מקצרים את תוחלת החיים והופכים את החיים לעצבנים ובעלי טעם מר.
 
אז מה אפשר לעשות? החוק אמנם קובע שאין לצפור סתם, כלומר שלא על מנת למנוע תאונה, ושצפירה כזו היא עבירה על החוק, אבל ברוח הדברים שכתב דרור על הבאמפרים והייאוש הכללי מתיקונה המוסרי של החברה הישראלית והטסטוסטרון המבעבע בישראלי המצוי, אני חושב שהפתרון לצפרני העולם כולו חייב להיות טכנולוגי.
 
בואו נאמר ש-99% מהצפירות הן מיותרות: תוצאה של נהגים עצבנים, קצרי רוח או סתם משועממים. נניח שנתקין בתוך הצופר מערכת מחוברת לאינטרנט שגובה שקל דרך כרטיס האשראי של הנהג שקל לכל צפירה (ושקל לשניה של צפירה אם הנהג צופר באופן ממושך). האם אותם צפרנים משועממים לא יחשבו פעם נוספת לפני שהם מתרגלים את השעשוע החביב עליהם?
 
הסכנה כמובן היא שבפעם הבאה שהנהג יסע בנתיבי איילון ומישהו יתקרב אליו הוא יחשוב פעמיים לפני שהוא צופר. כמובן, אף נהג לא באמת יעמיד את החיים שלו נגד שקל, אבל אולי משהו פסיכולוגי עדין ישתנה שם. אולי, אולי לא. אולי שווה לבדוק.
 
הפתרון הטכנולוגי האמיתי יגיע כמובן רק כאשר נהגים אנושיים יוחלפו במכוניות שנוהגות את עצמן מהפך שעתיד על פי עתידנים שונים להתרחש תוך לא יותר מ-20 שנה, תוך הסתמכות על ההתפתחות המהירה בתחום.

אז, תודה לאל, תלקח מבני האדם השליטה על אותו כלי שטן שמעולם לא היה צריך ליצריהם משולחי הרסן.
 
ובאופן לא טיפוסי לבלוג, הנה סרטון מצחיק שהוא מעין גרסה יוטיובית לסיפורי המוסר של פעם. זה מה שקורה לאנשים מעצבנים שצופרים לנשים זקנות. ראו הוזהרתם.

3 אירועים מתקרבים לכבוד טכנומיסטיקה, 3 סרטים אנטי-ציביליזציונים, סיפור אחד והערה על האיימיש

אירועים מתקרבים לכבוד טכנומיסטיקה

 

נחושים בדעתם להרוס לכם את הקולנוע הישראלי. הזמנה לאירוע של עזרא ודגן.

הספר טכנומיסטיקה יוצא ב-6 ליולי חנויות ואני יכול לדווח כאן על כמה אירועים שיתרחשו בשבועות הקרובים.

ביום חמישי הקרוב (25.6) בשעה 19:30 בית בהוובנא (מרים החשמונאית 16 בתל אביב) יתקיים אירוע ראשון (מלבד זה שנערך בבר אילן בסוף מאי) בו אני אדבר על הספר ויתקיים דיון שיקשור בין טכנולוגיה לבודהיזם, עבודה רוחנית ואחרים. פרטים נוספים כאן.

ביום חמישי הבא (2.7) בשעה 20:30 יתקיימו הרצאה ודיון על הספר בחנות הספרים צומת ספרים-פרוזה בדיזינגוף 163 במסגרת ערבי ההרצאות של ההם. פרטים נוספים כאן.

ביום שבת ה-8.8 מתוכננת מסיבת ההשקה של הספר בחללית, בירקון 70.

אגב, הקמתי השבוע בפייסבוק את הקבוצה "טכנומיסטיקה"
http://www.facebook.com/event.php?eid=95060438138#/group.php?gid=98740391038
ושם אפשר לקבל עדכונים על אירועים ומידע נוסף כך שמומלץ להצטרף.

עוד לינק בעניין הספר. ביקורת חיובית בעניינו מאת תומר פרסיקו באתר אנרג'י ניו-אייג'. (סעיף 3).

ודבר אחרון בחטיבת האירועים. אם כבר עסקננו באירועים מקומיים לשבוע הקרוב שווה להזכיר גם את "עזרא ודגן הורסים מאה סרטים ישראלים", אירוע שיתקיים בשלישי ה-30.6 במועדון המחוגה, ברחוב המחוגה 4, בפלורנטין לכבוד הסרט החדש של אורי בן עזרא ודגן וולד, שבמהלכו יוקרן בהקרנת בכורה הסרט החדש של השניים, סרט שיהרוס לכם את כל הסרטים הישראלים שעדיין לא צפיתם בהם עדיין. בין השאר יוקרנו באירוע מספר סרטים קצרים של בן עזרא וביניהם הסרט הקצר "סרט כתום", סרט זומבים קבלי-שבתאי המתרחש על רקע ההתנתקות ושצולם במהלך ההתנתקות. בעיני זה הסרט הטוב ביותר שנוצר עד כה על ההתנתקות בקולנוע הישראלי, אבל אני קצת משוחד כי הייתי בן הכותבים וגם שיחקתי בו בשני (!) תפקידים ראשיים. חוץ מזה אני גם אתקלט תחת השם התקליטני שלי: די.ג'יי. אינסוף. מומלץ לחובבי טראש וקולנוע פורץ דרך…

3 סרטים אנטי ציביליזציונים מומלצים

 

די כבר עם הציביליזציה הזו. הפוסטר ל-Things to Come מ-1936.

לסיכום התימה האנטי-ציביליזציונית ששלטה בבלוג בשבועות האחרונים. כמה המלצות לסרטים בעלי מוטיבים אנטי-ציביליזציוניים.

Das Netz: The Unabomber, LSD and the Internet
Das Netz בבימויו של הבמאי הגרמני לוטץ דאמבק הוא סרט מצוין שעוסק בשלושה מהנושאים החביבים בבלוג הזה: טכנואוטופיזם, אנטי-טכנולוגיה ופסיכדליה. הסרט הזה שכולל ראיונות עם אנשים כמו סטיוארט בראנד ודיוויד גלרנטר מנסה להבין את הרקע שהוביל את הטרוריסט האנטי-ציביליזציוני היונובומבר לשלוח את פצצות לאנשים שהשתתפו במה שהיה בעיניו הפשע של בניין הציביליזציה. בין קטעים מחלופת מכתבים בין הבמאי ליונובומבר שבכלא, מראיין דאמבק אנשים שונים מרקעים טכנולוגיים, מדעיים, תרבותיים והגותיים – בדרך להתחקות אחר המטריקס הטכנולוגי-תודעתי-פוליטי שהפך את הטכנולוגיה לסמל השטן עבור קצ'ינסקי. בין השאר חושף הסרט גם את הקשר המפתיע בין היונובומבר ל"תוכניות מחקר" ה-LSD של ה-CIA בשנות השישים.
למרבה הצער הסרט הוא ברובו בגרמנית. דוברי גרמנית יכולים לצפות בו כאן. גרסה מתורגמת אך חלקית של  ניתן למצוא ביוטיוב.

Things to Come

*** זהירות ספוילר.
Things to Come הוא אחד מסרטי המדע הבדיוני האהובים עלי ביותר. הסרט הזה שבוים ב-1936 על ידי ויליאם קמרון מנצ'יז, על פי רומן של ה.ג. וולס קופץ בין שלוש תקופות שונות בעתיד. הראשונה מתרחשת ב-1940, במלחמת עולם אדירה (שאכן התרחשה שנה קודם לתאריך שחזה הסרט), השניה היא 1970 כאשר העולם מתחיל להתאושש מהמלחמה שהרסה את הציביליזציה כולה. החלק האחרון מתרחש ב-2036, ובו בעולם עתידני שהטלוויזיה משחקת בו תפקיד מרכזי, רגע לפני שידור של חללית ראשונה לירח, מכריז הנכד של גיבור החלק השני של הסרט, כי הגיע הזמן לשים קץ למרוץ הטכנולוגי ולצאת כנגד הציביליזציה.

Life Inc.
דאגלס ראשקוף הוא אחד ממבקרי המדיה המפורסמים של זמננו ואדם שטיפח לא מעט נטיות טכנופיליות במהלך הקריירה ככותב והוגה.. הסרט הזה הוא סרטון הקדמה ל-Life Inc., ספרו החדש של ראשקוף, וראשקוף יוצא בו לא רק כנגד השתלטות התאגידים אלא באופן מפתיע למדי כנגד הציביליזציה עצמה ובדרך אפילו מצטרף לתנועה שיוצאת למתקפה על הפדרל רזרב ומוסד הבנקאות. מעניין.

האיש שחזה את האינטרנט 80 שנה מראש והספיק לשנוא אותו

 

חוזה את האינטרנט 80 שנה מראש. התמונה מתוך עיבוד של ה-BBC ב-1966 לסיפור של פורסטר.

"דמיינו לעצמכם חדר קטן, משושה בצורתו, כמו תא של דבורה. הוא מואר לא על ידי חלון או מנורה אלא על ידי קרינה רכה. אין פתחים לאוורור אך האוויר רענן. אין כלים מוזיקלים ועדיין ברגעים שבו מתחיל סיפורנו מלא החדר בצלילים מלודיים. כורסה ניצבת במרכז,  כשבצידה שולחן קריאה – הרהיט היחיד בחדר" כך מתחיל סיפורו הקצר של E.M. Forester י,  "The Machine Stops". הסיפור הזה שנכתב בשנת 1909, לפני 100 שנה בדיוק, נחשב לאחד הראשונים שחזו את האינטרנט (כ-80 שנה לפני) והוא מתאר עתיד שבו אנשים אנשים חיים בניתוק זה מזה, מבלי בכלל לצאת מהבית, תוך ניהול של קשרים וירטואלים בעזרת טכנולוגיות וידאו-קונפרנס ומכונת משוכללת לממסר מידע. הסיפור של פורסטר חוזה כבר ב-1909 לא רק מכונה בדמות לאינטרנט, אלא גם את הניתוק התודעתי שתיצור המכונה הזו מהחוויה הבלתי אמצעית של העולם ומציג ביקורת חדה כנגדה. פשוט טקסט מדע בדיוני נבואי וגם מאוד אנטי-ציביליזציוני בבסיסו.

ועוד משהו על נסים ניקולס טאלב והאיימיש

השבוע התפרסמה בדה מרקר כתבה מאת עזרא אוחיון בשם "כלכלת איימיש – מבט אחר על תרבות הצריכה" מסתכלת מזווית מפתיעה ואוהדת יחסית על הגישה של האיימיש לטכנולוגיה. וכך כותב אוחיון.

"בעוד שרובנו התמכרנו ליזמות ולחדשנות, קיימות קבוצות שונות שלהן אידיאולוגיה ביקורתית כלפי אימוץ טכנולוגיות וכלפי צריכה בכלל. קבוצה מפורסמת כזו היא כת האמיש, שחבריה מתגוררים ברובם בצפון אמריקה.
האמיש בעיקר מפנים עורף לטכנולוגיה – הם מחרימים יותר משהם מאמצים. הם בוחנים כל המצאה חדשה, ועל פי הניסיון המצטבר הם יאמצו טכנולוגיה אך ורק אם היא מחזקת את ערכי המשפחה ומקטינה את התלות שלהם בעולם החיצון. בכל מקרה, ההחלטה היא קהילתית ולא אישית.
גישה כזו יוצרת כלכלה שמתפקדת באופן שונה מזו שאנו מכירים. הכלכלה הקפיטליסטית חותרת לצמיחה, ואילו הכלכלה האמישית – להאטה. אלא שלשתיהן אותה שאיפה: להעלות את איכות החיים. הראשונה על ידי הגברת הצריכה, והשנייה על ידי צריכה סלקטיווית של מוצרים שאינם מתכלים."

הדברים המעניינים שכותב אוחיון על האיימיש מקבלים משמעות נוספת על ידי קטע שקראתי לאחרונה בספרו של נסים ניקולס טאלב תעתועי האקראיות: "כוחו של רעיון להיות שריר וקיים במשך זמן רב מצביע על כשירותו היחסית." כותב טאלב "הרעש סונן ממנו, או לפחות חלק מהרעש. מבחינה מתמטית, קידמה משמעותה שחלק מהמידע החדש טוב יותר מהמידע הישן, ולא שהחתך הממוצע של הידע החדש יבוא במקום הידע הישן, ופירוש הדבר הזה הוא שדרך הפעולה הטובה ביותר היא לדחות דחייה שיטתית את החדש, ויהיה החדש אשר יהיה – רעיון, מידע או שיטה" (תעתועי האקראיות, עמ' 108).

הקטע הזה של טאלב, שנשמע כאילו הוא לקוח מתוך אחד מכתביו של החת"ם סופר, נכתב אומנם על אסטרטגיות השקעה, ובהשאלה גם על רעיונות פילוסופים, אבל נדמה לי שאפשר להתבונן דרכו גם על היחס לטכנולוגיות חדשות והוא משקף בצורה מסוימת את מה שטוען אוחיון לגבי האיימיש. בניגוד למה שרוברט אנטון ווילסון כינה ה"אינפופיליה" של החברה המודרנית – הנטיה לקלוט כמה שיותר מידע וטכנולוגיות חדישות, אוחיון וטאלב טוענים שיש קודם כל לדחות את החדש ורק לאחר שרעיון או טכנולוגיה מוכיחים את עצמם, לקלוט חלק מזערי מהטכנולוגיות – אלו שמוכיחות עצמן כמועילות באמת ובתמים. האיימיש מופיעים כאן כאלטרנטיבה המפשרת בין הגות פרימיטיביסטית כמו זו של זרזאן, לבין אנשים כמו ריי קורצוויל: שימוש רק בטכנולוגיות שתורמות לרווחתו הנפשית של האדם ולקהילה.

מבחינה מסוימת זה מה שאנחנו כבר עושים. מבחינה אחרת, אם כולם יעשו כך, אין ספק שגם הרבה התפתחויות חיוביות לא יתרחשו. ומבחינה נוספת עולה שוב השאלה אם זה בכלל ריאלי. בכל מקרה, מעניין.

אנטי טכנולוגיה – ראיון עם ג'ון זרזאן

המאמר פורסם אתמול בגירסה קצרה יותר בערוץ הניו-אייג' אתר אנרג'י-מעריב

 

יש לי חיבה מיוחדת להוגים שגורמים לך לראות את כל מה שידעת עד עכשיו מזווית שונה לחלוטין. אין הרבה דברים שטובים לבריאות האינטלקטואלית כמו מקלחת מילים קרות שמטילה גלים לכל הכיוונים ולא מותירה לך ברירה אלא להפוך לגמרי, ולו לרגע, את תפיסת העולם שלך ולהתרגל לסוג חדש של חשיבה.

Elements of Refusal ספרו של ההוגה האמריקאי ג'ון זרזאן נכנס ללא ספק לקטגוריה. זרזאן מציג בElements of Refusal משנה אנטי-טכנולוגית מנומקת ומוצקה שיוצאת לא רק כנגד מחשבים או טלוויזיה. על פי משנה זו כל מה שעשה האדם ב-10,000 השנה האחרונות הוא טעות אחת גדולה: השפה האנושית, השימוש במספרים, הזמן, החקלאות ואפילו האמנות.  

 

האנרכיסט המפורסם ביותר באמריקה

 

 

אנטי טכנולוגיה. ג'ון זרזאן.

זרזאן נמנה על שורותיו של פלג אידאולוגי רדיקלי במיוחד שזכה לשם אנרכו-פרימיטיביזם. על פי הזרם הזה שמאתגר את הפרימיטיביזם משמאל, ואת האנרכיזם הקלאסי מכיוון הפרה-היסטוריה – המעבר מחברה ציידית-לקטית לציביליזציה, מעבר שהתרחש לפני כ-10,000 שנה, הוא שורש כל הרע שהוביל לריבוד חברתי, כפיה וניכור הולכים וגוברים.

ההגות האנרכו-פרימטיביסטית ששורשיה בשנות השמונים של המאה העשרים מושפעת בבסיסה מהזרם המרכזי של ביקורת התרבות והטכנולוגיה. בין ההוגים שרעיונותיהם מהדהדים בכתבים ניאו-פרימיטיביסטים אפשר למצוא רבים שמוכרים גם בחוגים אקדמיים ואוניברסיטאים כמו מבקר התרבות הגרמני-יהודי הרברט מרקוזה, הסוציולוג הצרפתי ז'אק אלול, ופילוסוף החינוך ניל פוסטמן. אלא שבהשוואה לאנרכו-פרימיטיבסטים הביקורת של אלו על החברה המודרנית נראית מתונה כמעט. אנרכו-פרימיטיביסטים כמו דרק ינסן או פרדי פרלמן לוקחים את הביקורת של הטכנולוגיה עד המסקנה הסופית ביותר: סירוב מוחלט לטכנולוגיה.

זרזאן שכונה כבר "האנרכיסט המפורסם ביותר באמריקה" הוא אחד הקולות הבולטים בניאו-פרימיטיביזם וללא ספק אחד המלומדים שבהם. מה שהופך את הההגות שלו למעניינת במיוחד הוא הרוחב והעומק האינטלקטואלים יוצאי דופן שהוא מביא לתיאוריה הביקורתית שלו. כל מאמר של 20 עמודים זוכה אצל זרזאן לכ-150 הערות שוליים שמפנות לכולם בערך: מאפלטון ואריסטו ועד בייקון, דקארט, גלילאו, רוסו, גתה, הגל, מרקס, ניטשה, דורקהיים, קסירר, מרקוזה, סאהלינס ורבים רבים אחרים מוכרים יותר ופחות. קריאה בחיבורים של זרזאן היא כמו קריאה בוויכוח בן אלפי שנה על הטכנולוגיה ושרובנו כלל איננו מודעים לקיומו ובוודאי שלא לרוחב ולעומק הבלתי נדלים שהיו לו לאורך השנים. אסופת הטקסטים שערך Against Civilization, לדוגמה, פורשת דיון אנטי-ציביליזטורי ארוך ימים שבתוכו הוא כולל בין השאר טקסטים של  רוסו, ת'ורו, אדורנו, שילר, פורייה, פרויד, הורקהיימר, באומן, רוזאק, שפנגלר נורדאו ואחרים. "הוצאתי את האנתולוגיה הזו כי חשבתי שזה יהיה בריא לאנשים להבין שזו לא נקודת מבט מוזרה כל כך." הוא אומר "אנשים היו לא מרוצים מהציביליזציה כבר אלפי שנים, מהרבה נקודות מבט שונות."

 

נגד הציביליזציה

היונובומבר. חבר של זרזאן, ואחד האנשים שלקחו את רעיונות מהסוג שמעלה זרזאן למקום הרחוק ביותר.

הוא הופיע לראשונה באור הזרקורים כ"החבר של היונובומבר הלא הוא טד קצ'ינסקי, אותו מתמטיקאי-פילוסוף-טרוריסט בעל אידאולוגיה אנרכו-פרימיטיביסטית שפרש בשנות השבעים ממשרתו כמרצה באוניברסיטת ברקלי ליער במונטנה ושלח משם במשך יותר מעשור פצצות למדענים ואנשי טכנולוגיה שנשאו בעיניו באחריות להפצת הקדמה הטכנולוגית. במהלך המשפט של היונובומבר, הפך זרזאן לאחד מאנשי סודו של קצ'ינסקי ובלט כאחד היחידים שהביעו הבנה למעשיו. באחד ממאמריו בנושא כתב: "אין להתעלם מרעיון הצדק כאשר בוחנים את תופעות היונובומבר. למעשה מלבד המטרות שלו, מתי אי פעם נדרשו האייכמנים הקטנים של העולם החדש המופלא לתת דין וחשבון על מעשיהם?… האם זה באמת בלתי מוסרי לנסות לעצור את אלו שמעשיהם גורמים למתקפה חסרת תקדים על החיים?"

עבור התקשורת האמריקאית הממוסדת הדעות של זרזאן היו תערובת מזעזעת של רעיונות שהגיעו משום מקום, אבל זרזאן עבר דרך ארוכה בתרבות הנגד לפני שהפך לאנרכו-פרימיטיביסט. הוא הספיק להשתתף באמצע שנות השישים במבחני האסיד שארגנו בסן פרנסיסקו קן קיזי וה-Merry Pranksters והיה מעורב באיגודים המקצועיים לאורך שנות השבעים עד שהתייאש מהפוליטיקה של השמאל והגיע דרך הספרות האנתרופולוגית לתפיסת עולם חדשה.

אחד האנתרופולוגים שהשפיעו ביותר על זרזאן הוא מרשל סאהלינס שהציע במחקריו את תיאוריית חברת השפע המקורית, תיאוריה הגורסת שהחברה הציידית-לקטית, החברה שהתקיימה עד המהפכה החקלאית לפני כ-10,000 שנה, הייתה חברת השפע האמיתית. סאהלינס שמתבסס על מגוון מחקרים בחברות ציידים-לקטים בנות זמננו טוען בספרו Stone Age Economics כי בניגוד לחברה המודרנית, החברים בחברות קדומות אלו חיו חיים בעלי שפע של זמן פנוי, תוך שהם מתבססים על תפריט עשיר מהטבע ומבלים את רוב זמנם במשחק, שיחה ומנוחה.

המהפכה החקלאית מופיעה אצל זרזאן כשורש כל הרע. היא מובילה לדרדור ניכר במעמדן של הנשים שאינן יכולות עוד להשתתף בעבודות השדה, ויוצרת את החברה הפטריאכלית והשוביניסטית. עודפי המזון שהיא יוצרת מובילים למסחר וזה מוביל להתמחות במקצועות וכך נוצר לא רק ריבוד חברתי, אלא גם עצם מושג העבודה ואיתו מיידית הניכור מהעבודה ומושג הבעלות. בחברות ציידות-לקטיות טוען זרזאן, אין מושג עבודה. כל אחד מהחברים בקבוצה מבצע את כל המלאכות ואלו משולבות באופן אורגני במרקם היומיומי כך שהעבודה והחיים שלובים זה בזה. חברות אלו גם מבוססות על שיתוף וכלל לא מכירות את מושג הבעלות. בכך לא נגמרת רשימת התלונות של זרזאן כלפי החקלאים. חקלאות מובילה ליחס מחפצן ואכזרי כלפי חיות (שהופכות למכונה להמרת עשב לבשר), מובילה לדרדור המערכת האקולוגית, למדבור וגם סתם מעמיסה על האדם עבודה רפיטטיבית ומשעממת. לא לשווא, טוען זרזאן, קוראת הקללה האלוהית בספר בראשית "בזיעת אפיך תאכל לחם". המעבר מהחברה הציידית-לקטית לחברה החקלאית שווה ערך אצל זרזאן לגירוש מגן העדן. "בבייתו את החיות והצמחים האדם, באופן הכרחי, ביית [האדם] את עצמו" הוא כותב.

אבל המהפכה החקלאית היא שלב אחד בשרשרת אירועים שזרזאן רואה כבסיס החורבן הציביליזציוני. החטא הקדמון על פי זרזאן הוא הסימבוליזציה של המציאות אשר מתחילה בהמצאת השפה והמספר. לפני השפה והמספר העולם נחווה בצורה ישירה. כל פרט ופרט מתגלה בפני עצמו באופן קונקרטי. לאחר המצאת השפה והמספר דברים מצטמצים ליחידות שוות שההבדלים הקיומיים ביניהן נמחקים וכך לאחר השפה מדברים על חמישה ילדים  או שבעה עצים כאילו עץ אחד זהה לעץ אחר. את סיפור מגדל בבל רואה זרזאן כסיפור התרסקותה של שפה מקורית ואותנטית יותר שהייתה ברשותה של האנושות לפני השפה הסימבולית – לעדר של לשונות מסולפות. כשאנחנו מסתמכים על השפה במקום לחוות את העולם בעצמנו, מתריע זרזאן, אנחנו מסתמכים על חוויה חלופית ולכן בלתי אותנטית.

"סמלים הם יותר מסתם יחידות בסיסיות של התרבות: הם מכשירי מיסוך שמרחיקים אותנו מהחוויות שלנו" הוא כותב (עמ' 75). המציאות של השפה היא מציאות אידאולוגית, מציאות המתווכת דרך סמלים שיוצרים הפרדות וקטגוריות מלאכותיות ומונעת מן האדם לראות את המציאות כפי שהיא. הסימבוליזציה של העולם בעזרת השפה היא על פי זרזאן דרך שמובילה אותנו הלוך והרחק מהמציאות, מידע, למידע לדאטה ועד לעולם הפוסט-מודרני הסימולקרי שמורכב מסמלים. "מהפכת התקשורת הגלובלית היא תופעה שבה 'קלט' הופך זמין מיידית בכל מקום על ידי אנשים שחיים, יותר מאי פעם, בבידוד זה לזה" הוא כותב (עמ' 61). וכך, כפי שאבחן קסירר, "המציאות הפיזית הולכת ומצטמצמת ככל שהפעילות הסימבולית של האדם מתקדמת".

על הזמן כותב זרזאן בעקבות אלדוס האקסלי שהוא "דבר שטני מטבעו" שמבודד את האדם מהמציאות ומצטט את רוברט לואיס סטיבנסון "לא לדעת את הזמן במשך חיים שלמים זה, הייתי אומר, לחיות לנצח. אין לך מושג, אלא אם כן ניסית זאת, כמה ארוך הוא יום קיץ שאותו אתה מודד רק בעזרת רעב ומביא לסופו רק כאשר אתה כבר רדום". הזמן משנה את היחסים בין סובייקט לאובייקט, הוא גורם לאדם לנסות לבצע בו מניפולציות, להספיק, למלא את הלו"ז – הזמן הוא הבסיס לרעיון התפוקה שעומד ביסוד החברה הקפיטליסטית וגורם לנו לספור כל דקה מדקות חיינו ולחיות בפחד מתמיד שלא נספיק להפיק מספיק.

האמנות מבחינתו של זרזאן
היא המשך הדיכוי שמבצעת השפה למציאות הישירה. אמנות עוסקת כביכול במשהו בלתי ניתן לביטוי, אולם למעשה היא מרחיקה אותנו ממנו, טוען זרזאן. ט.ס. אליוט כתב כי "כל עבודת אמנות היא מתקפה על הבלתי ניתן לביטוי" וזרזאן מנסח אותו מחדש וטוען כי האמנות היא מתקפה על כל מה שעדיין לא עבר סימבוליזציה. זרזאן משלח את הביקורת שלו כבר כבר בציורי המערות של אלטמירה, אבל מחריף אותה ככל שההיסטוריה ממשיכה אל האמנות הניאוליתית שמבצעת פורמליזציה למציאות והלאה אל האמנות בת ימינו שהינה לא יותר משפחתה במשקל הנוצה של מערכת מדיה בינלאומית בשווי מיליארדים שעסוקה בהשחתת הטבע, דיכוי הרגישויות הטבעיות של האדם והכנסתו לסד של צריכה.

 

לטכנולוגיה יש אג'נדה

 

 

הראשונים שהבינו והתנגדו אקטיבית לאג'נדה של המכונות. מרסקי המכונות – הלודיסטים.

"הכל התחיל כשעבדתי בארגונים המקצועיים והתחלתי לכתוב עליהם" מספר זרזאן כשהוא נשאל כיצד פיתח את האלרגיה העזה שלו לטכנולוגיה. "זה גרם לי להתמקד במהפכה התעשייתית ובבתי החרושת הראשונים באירופה. ואז התחלתי לחשוב על המהות של החברה התעשייתית. למעשה זה מה שמרקס עשה, אבל מרקס עזב את זה לטובת דברים אחרים. נקודה אחת שהייתה משמעותית מאוד עבורי הייתה ההבנה שבית החרושת הוא לא רק מוסד כלכלי אלא דיסציפלינה של כפיה. ההכנסה של האנשים לבתי החרושת היא מעין סוג של כליאה: זה לשים אנשים בתוך מערכת ריכוזית ואז לשלוט בהם. כך הבנתי שבטכנולוגיה גלומים כוונה, ערכים, עדיפויות ובחירות. התחלתי להסתכל על טכנולוגיה בצורה אחרת ולשאול את עצמי אם זה תמיד היה ככה וראיתי שלא משנה באיזה תקופה אתה חי, הטכנולוגיה מגלמת את החברה ואת הערכים הדומיננטים שלה. זה פתח את הדלת, וכשגיליתי את המחקרים האנתרופולוגים על חברות ציידות-לקטיות זה גילה לגמרי איך המערכת הזו עובדת."

זה מעניין כי המסקנות שלך לגבי האופן שבו טכנולוגיה מכתיבה את התודעה שלנו מזכירות למדי את המסקנות של חוקרי מדיה כמו מרשל מקלוהן וגם הספר שלך אלמנטים של סירוב, באופן שהוא סוקר אחת אחת את ההשפעה של טכנולוגיות וסוגי מדיה, מזכיר את "להבין את המדיה" של מקלוהן, אבל בגרסה מאוד פסימית. אתה מתאר את הטכנולוגיה כמסלול שמוביל לניכור הולך וגובר של האדם. מה הקשר בין טכנולוגיה לניכור?
"בעקבות הספרות האנתרופולוגית והפילוסופית, אני חושב שהמוסד שמתחיל את הניכור הוא חלוקת העבודה (Division of Labor). ברגע שאתה מחלק את האני לתפקידים אתה מחלק לא רק את האני אלא באופן עקרוני אתה יוצר בשלב מאוד מוקדם חברה בעלת מעמדות, ומשם מתחילים המתחים בחברה המוקדמת כבר בתקופה של הפליאולית העליון וזה מוביל לביות של האדם (Domestication). השינוי הגדול מתרחש לפני כ-10,000 שנה עם המהפכה החקלאית והופעתו של של היגיון השליטה בטבע שמגיע בתקופתנו למקומות מאוד קיצוניים. זה מרחיק אותנו עוד ועוד מהקשר עם האדמה. זה הופך להיות האתוס השולט וכך אנחנו מגיעים לדברים מטורפים כמו ננוטכנולוגיה, שיבוט או הנדסה גנטית. כל אלו הם חלק מאותה דרך. זה אותו סוג של היגיון פנימי."

אתה מדבר על ניכור. ניכור ממה? מה יש לפני הניכור? ממה מרחיקה אותנו הטכנולוגיה?
"זה כבר דברים ספקולטיביים יותר, אבל לי נדמה שלפני התפתחות המוסדות הללו הייתה תחושה של יותר שלמות, יותר מיידיות, של קשר עם האדמה ואחד עם השני. אני שואב הרבה מהרעיונות הללו מתוך הספרות האנתרופולוגית וקריאה על עמים ילידיים. זה נותן השראה לי ולאנשים ולאנשים שאני עובד איתם, לא להעתיק מהם, אלא פשוט לדעת שזה דבר שעדיין קיים ואפשר להתבונן בו בתשומת לב ולראות שזו צורת חיים שונה. וזה דבר רוחני עבורי. זה דבר רוחני מאוד. למעשה, זו הדרך שבה אני חושב על רוחניות. הקרבה הזו, וסוג הקשר הזה. יש לזה בעיני הרבה פחות קשר לאמונה מאשר לדבר הזה שהכחדנו. פעם היינו באחדות עם שאר העולם ועכשיו אנחנו מנסים תמיד להיות בעליונות עליו."

אם טכנולוגיה היא כל כך רעה למה אנחנו נותנים לה לשלוט בנו?
"הטכנולוגיה כל הזמן מתפתחת ולעולם לא הולכת אחורה ואחת מהבעיות היא שהתפיסה שעדיין שלטת היא התפיסה שטכנולוגיה היא ניטראלית ולא פוליטית; שאי אפשר לדבר עליה כתופעה חברתית או להעמיד אותה בסימן שאלה. הגישה היא: זאת הטכנולוגיה, היא טבעית ולא ניתן לשנות אותה. כך שהשאלה הזו לא עולה בכלל לדיון וזה מה שאנחנו צריכים לשנות. אני חושב שהרבה מהאומללות נובעת מזה, משום שזה לא נושא מפורש לדיון. אבל זה יכול להשתנות. או שלא, אם אנשים יהיו מרוצים מזה אז זה לא ישתנה וזה ימשיך להעמיק ואנחנו נחיה בעולם יותר ויותר מדולל, מלאכותי ומתווך בלי כמעט שום סוג של חוויה ישירה ושום טקסטורה של חיים או כל הדברים הללו. אבל אני לא חושב ככה, אני חושב שאנשים, אפילו בגופם ממש, ברמת הקרביים, יודעים שכל מה שבעל ערך נמחק ושלהחליף את זה במכונות זה לא התשובה. אנשים אומרים כל מיני דברים המטורפים כמו: 'טוב, אין יותר קהילה אז יהיו לנו קהילות וירטואליות.' אוקיי. האם זה יעשה אנשים מאושרים? בטח שלא. זה לא יספיק כי זה שלילי מדי וגוזל מאיתנו יותר מדי. אבל מי יודע. אני מהמר על זה, אבל אנחנו לא יודעים. אני מהמר שזה מה שיקרה, אבל אנחנו לא יודעים. אנחנו נגלה. הרעיונות הללו עומדים לדיון ציבורי ואולי נראה איזשהו שינוי מתחיל שבו אנשים מבינים שזה לא אוטומטי ולא בלתי נמנע. שום דבר הוא לא אוטומטי. אנחנו יכולים לעשות משהו או שלא לעשות משהו."

אתה חושב שיש כיום יותר נכונות להקשיב לרעיונות מהסוג שאתה מפיץ מאשר בתקופה שהתחלת בשנות השמונים?
"הו כן. בדיוק חזרתי מברצלונה והייתי לפני כן בפינלנד ואני בדרך למוסקווה ביום רביעי והייתי גם בברזיל והודו לאחרונה. אני יכול לומר ולו רק מכמות ההזמנות שאני מקבל להשתתף בדיונים, שיש הרבה יותר תשומת לב לרעיונות הללו. אנשים מקדישים הרבה יותר תשומת לב, וכשאתה מדבר מול קהל אתה יכול להרגיש את זה. אנשים ממש מתרכזים בנושא הזה ורוצים לשמוע פרספקטיבה אחרת. כמובן זה עדיין לא תנועת המונים, אבל אנשים מתחילים לשים אליה לב."

 

הדרך לדה-תיעוש

 

 

דיון אנטי-ציביליזטורי ארוך לאורך הדורות. כריכת הספר Against-Civilization.

אחת מהביקורות שמושמעת לעיתים כנגד זרזאן וחלק מעמיתיו לתנועה הניאו-פרימיטיביסטית היא שהם מדברים כנגד הציביליזציה אך משתמשים בכליה. לזרזאן יש אתר אינטרנט ותכנית רדיו והוא מטייל בעולם באופן תדיר. בניגוד ליונובומבר, עושה רושם שברמה היומיומית זרזאן דווקא מסתדר לא רע בכלל עם הטכנולוגיה המודרנית.

"אני לא חי מחוץ למערכת הטכנולוגית" מודה זרזאן "הנה אנחנו מדברים מתוך הטכנו-תרבות, מנהלים שיחת טלפון בין-יבשתית, משתמשים במחשבים ולי יש תוכנית רדיו. וזו סתירה. אנחנו לא ביקשנו את זה, אבל הנה זה, הנה אנחנו – ואם אתה רוצה לתקשר או לתרום לשיח הציבורי אין לך הרבה ברירה."

יש משהו מאוד פרדוקסלי בהגות שלך. אתה כותב, למשל, מאמר שלם כנגד השפה וזה חיבור יפהפה אבל בו זמנית הספר שלך הוא אחד מהספרים המלומדים ביותר שקראתי זה זמן רב, מלא בהערות שוליים וציטוטים. זה ברור לחלוטין מהקריאה שאתה נושם שפה, חי את הכתיבה וקורא בתשוקה. אז למה אתה כותב כנגד השפה? למה אתה רוצה לחסל אותה?
"הנושא של השפה הוא הספקולטיבי ביותר מבין הנושאים שכתבתי עליהם. זה לא עיקר אמונה. אני פושט מעלה את הרעיונות הללו. וכמובן שבבסיס אני סופר, כך שזה די מטורף מצדי לדבר כנגד כתיבה. העניין הוא לדמיין עולם עם חיים ללא הצורך בפיצויים שנותנים לנו אמנות או מספרים או כל הדברים הללו. זה סוג של תרגיל חשיבה."

יצא לך להתנסות בעצמך בחיים כצייד-לקט?
"לא. התעסקתי קצת בחלק של הכישורים, אבל הרבה פחות מכל מיני אנשים שאני מכיר. אני חושב שזה חלק מהגשר, פשוט לעבור העצמה על ידי הלימוד של דברים פשוטים: איך ליצור כלים פשוטים? איך ליצור אש? איך לזהות צמחים? לגלות מה אכיל? ומה עמים ילידיים אוכלים? כל הדברים הללו שנותנים לנו את התחושה שאנחנו לא חייבים להיות תלויים בכל העניין המלאכותי של הציביליזציה."

אתה כותב הרבה נגד, יש לך חזון חיובי עבור החברה האנושית?
"זו השאלה המעניינת. איפה האפליקציה של הרעיונות הללו? איך אפשר לעשות איתם משהו? וזו השאלה הגדולה ביותר והדבר היחיד שאני יכול לומר זה שלא נדע עד שלא יהיה לנו דיאלוג פומבי. כשאנשים יתחילו לעסוק בזה הם ימצאו דרכים לשנות. יש אנשים שלומדים כבר עכשיו כישורים פרימטיביים, עוברים לחיות בטבע וחושבים באופן פרקטי על החיים הפרה-היסטורים. אבל זו לא שאלה פוליטית ולכן קשה מאוד לדמיין איך אפשר לגרום לתהליך של דה-תיעוש. הייתי בספרד בשבוע שעבר ואחת מההרצאות בועידה היתה על Degrowth ויש כבר תנועות בצרפת ובאיטליה שמתחברות לאנשים שמתוסכלים מההקצנה של התעשייתיות והטכניזציה של החיים כדי ליצור תנועה פוליטית אמיתית."

יש אנשים שטוענים שזה בכלל בלתי אפשרי לחזור אחורה. שיש כיום כבר יותר אנשים בעולם מהכמות שיכולה להתקיים בו אם נחזור לצורת החיים של ציידים-לקטים.
"בעיני המצב הפוך לגמרי. אנחנו יודעים שהמסלול הנוכחי הוא התאבדותי. זה לא רק ההתחממות הגלובלית וכל מה שקשור אליה. אנחנו מתקרבים לקטסטרופה אקולוגית, אז אם אנשים אומרים: אתה לא יכול לחזור אחורה, הם פשוט בוחרים בהתאבדות, באסון שמתחיל ממש עכשיו. וזה לא רק אסון פיזי אלא גם אסון רוחני, סוציאלי ואישי. ולמעשה היעילות של הורטיקולטורה גבוהה בהרבה מזו של החקלאות התעשייתית וגם לא הורסת את הקרקע ומזהמת את הפלנטה: יש חקלאות יער, שיטת פוקהוקה ופרמהקאלצ'ר. אבל האנשים האלה שאומרים שזה בלתי אפשרי, הם בכלל לא מסתכלים על המצב, במיוחד עכשיו כשסין והודו עוברות שלב של היפר-תיעוש ואנחנו רואים כמה זה מאיץ את הרג המינים, זיהום האוויר, המים והכל. אפשר לדבר על טכנולוגיה, ירוקות וקיימות אבל זה הכל שטויות בגלל שהם לא מדברים על המניע האמיתית לכל זה."

אז כל הציביליזציה של ה-10,00 שנה האחרונות היא טעות?
כן, וגם אחרים אמרו את זה. האנתרופולוג ג'ארד דיאמונד קרא לזה [למהפכה החקלאית] הטעות הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית וכשאתה מסתכל על התוצאות, על העלות של נקודת המפנה הזו לפני 10,000 של הביות של האנושות – אז, ג'י, זה לא ממש הסתדר לטובה. יש מלחמה בלתי פוסקת, הרס בלתי פוסק של הסביבה, אנשים עובדים יותר ויותר. ככל שיש יותר תרבות סימבולית כך יש יותר עבודה. זה די מדהים אבל נראה שזה נכון, אפילו שאנחנו לא יודעים למה. מה כל כך חיובי בציביליזציה? עכשיו המצב מחמיר והחלק העצוב הוא שהחמרת המצב הזה היא הסיבה שאנשים מתחילים להטות אוזן. כמה אנשים עדיין מאמינים היום בקדמה?"

ואי אפשר לשמור על חלק מהטכנולוגיה או אולי להשתמש בה אחרת בדרכים יצירתיות, אחראיות או חכמות יותר? אולי אפשר ליצור טכנולוגיות מסוג שונה?
"כנראה שלא בגלל שכל הטכנולוגיה באה מתעשיה. אין טכנולוגיה בלי מליוני אנשים שצריכים לעשות את כל העבודה המשפילה הזו בקווי הייצור ובמחסנים. כל הדברים הללו דורשים בני אדם ואדמה. הבסיס שהרבה אנשים לא רוצים להסתכל עליו לרוב הוא הבסיס התעשייתי והוא מלוכלך ומדמם."

ואם היו לנו רובוטים שעושים את הכל בשבילנו ואנשים היו פשוט חופשיים?
"אבל זה מעולם לא התפתח ככה. כשהייתי ילד לפני הרבה שנים אמרו לנו שבעתיד בזכות הטכנולוגיה נוכל לעוף ואף אחד לא יצטרך לעבוד ושום דבר מזה לא קרה. אנשים עובדים יותר ויותר וזה הורס את הכוכב יותר ויותר מהר. ושוב, עכשיו אנ
חנו רואים את זה חוזר בסין ובהודו, כל התהליך הזה שמשוכפל כי אחרת אין טכנולוגיה. ואחת השאלות כאן זה האנשים בשמאל שכביכול מאוד דואגים לפועלים, אבל למעשה מגבילים אותם לחיי עבדות. אולי אני חוזר על עצמי, אבל איפה הטכנולוגיה בלי כל האנשים הללו במכרות? ואף אחד מהאנשים הללו, כולל אני, לא היה רוצה להיות במכרות אלא אם כן הוא חייב לעשות את זה. אבל אפילו אם זה היה רובוטים שהיו עושים את הכל, מאיפה תבוא הפלדה? כיצד יובילו אותה? זו עדיין מציאות תעשייתית ואי אפשר להתחמק מזה. וזה אפילו מבלי לדבר על הניכור: אם יש לך את הדבר המלאכותי הזה הוא משונה בפני עצמו, אפילו אם תשכח את העלות הנוראית לכוכב. איזה מין קיום זה, לחיות במין עולם מודרני מוזר שמבוסס על רובוטים. אתה יכול להסתכל על יפן, מקום שבו מנסים לפתח משהו כזה, וזו לא חברה בריאה בכלל לדעתי."

אוקיי, נניח שאני מקבל את העמדה שלך. נניח שהטכנולוגיה היא שורש כל הרע. למה לעצור לפני 10,000 שנה? למה לא לומר שהיה צריך לעצור עוד קודם לכן לפני מליון שנה, או עשרה מליון שנה? אולי האדם הוא מלכתחילה טעות?
"צריך להסתכל ברקורד האנתרופולוגי. מתי החלה המתקפה על הטבע. ובמקרה של בני האדם היא התחילה די לאחרונה. יש אנשים שכותבים על האש, ואפשר מבחינה פילוסופית לשים את הקו שם, אבל אנשים עבדו עם אש לפני שני מליון שנה והם לא מחקו את כל המינים הביולוגים או הקימו צבאות וכל הדברים הללו שיכלו לעשות. איפה מופיעים המקרים הראשונים של אלימות מאורגנת של צבאות? שם לפי דעתי יש את נקודת המפנה."

 

תרפיה שבועית

 

מאז Elements of Refusal ) 1988) פרסם זרזאן שורה של ספרים כנגד הציביליזציה. ספרו האחרון בנושא, Twilight of the Machine פורסם ב-2008 וקורא לתנועה אנטי-טכנולוגית. כיום, לדבריו, הוא עסוק בכתיבה של מאמרים בעלי גוון אישי יותר, ויש לו גם תוכנית רדיו אינטרנטית שבועית שבה הוא מפרשן את אירועי השבוע מזווית ראיה אנרכו-פרימיטיביסטית שלו, עם פינות קבועות כמו "חיות מתנקמות בציביליזציה" ועוד. "אני מאוד מתעניין בתופעת התקפות הירי הרנדומליות שנדמה שמתרחבת בחברה. אני אוהב לחקור את זה ולהזכיר את זה. זה פשוט עוד דבר נוסף שלמערכת אין שום דבר לומר עליו, אבל העניין המרכזי הוא העניין התרפויטי. עצם העובדה שיש לי הזדמנות להוריד דברים מעל לבי ולנאום עליהם היא בריאה מאוד עבורי ואני מאוד נהנה מזה."

 

 

והערות לסיום

 

עד כאן הכתבה, וכמה הערות לסיום משלי. אני כן חושב שזרזאן הוא אחד ההוגים המרתקים, הפרובוקטיבים והחדים שקראתי בשנים האחרונות – אני לא בהכרח מסכים עם כל מה שהוא אומר, או עם המסקנות שלו.

כמה שאלות שהוא מעלה ושאני חושב שכן ראוי להתייחס אליהן:

* איך זה שככל שיש לנו יותר טכנולוגיה ותרבות סימבולית אנחנו גם עובדים קשה יותר? האם זו רק תחושה סובייקטיבית, ואם לא, איך ניתן להסביר אותה?

* איך ניתן להתגבר על אובדן האינטימיות והמיידיות של חוויית החיים בטבע ולהשיג את אותו הדבר תוך כדי שימוש בטכנולגיה? האם זה בכלל אפשרי? (אחד מהנושאים העיקריים בטכנומיסטיקה)

* מה זה אומר על הפרויקט הציביליזטורי שככל שהוא ממשיך מצבו של הכוכב מחמיר?

רשימה קודמת בנושא

המכניקה של הניכור – על המחיר התודעתי של הטכנולוגיה

המכניקה של הניכור – על המחיר התודעתי של הטכנולוגיה

 

בליל שני האחרון ראיינתי את הסופר וההוגה האנרכו-פרימיטיביסט ג'ון זרזאן חבר קרוב של היונובומבר,  וחוץ מזה אחד מההוגים המרתקים והרדיקליים ביותר של חצי המאה האחרונה. למרות שהספר של זרזאן מופיע כספר אחרון ברשימת הקריאה המומלצת שבספר טכנומיסטיקה התחלתי לקרוא אותו ברצינות רק כשסיימתי לכתוב את הספר שלי, ומסיבה טובה. לפני כשנה כשקראתי לראשונה ראיונות עם זרזאן הרושם שלי היה שההגות שלו היא חומר תודעתי רב עוצמה כל כך שהיא עשויה להוציא אותי לחלוטין משיווי המשקל ולהכניס אותי לסחרור אנטי-טכנולוגי ארוך שאין לדעת מתי אצא ממנו. העדפתי לשמור את ההגות הזו, כמו חומר פסיכדלי רב עוצמה, תקועה איפשהו בארון הספרים, מוכנה לרגע שארגיש חזק מספיק כדי להחשף לחומרים מהסוג הזה – עדיף אחרי שאסיים לכתוב את ספרי.

הרגע הזה הגיע לאחרונה וההמתנה בת השנה השתלמה. הספר של זרזאן Elements of Refusal שיצא ב-1988 והפך במהרה לקלאסיקה במעגלים אנרכיסטים ופרימיטיביסטים, הוא אחד הספרים המקורים ורבי העוצמה ביותר שקראתי בשנים האחרונות. כפרימיטיביסט רדיקלי, זרזאן יוצא מיד בתחילת הדרך במתקפה רבתי על בערך כל מה שקרה ב-10,000 השנה האחרונות תוך שהוא מרכז את המתקפה שלו בחמש טכנולוגיות וסוגי מדיה מרכזיים: השפה, המספר, הזמן, האמנות והחקלאות.

בכל אחת מהטכנולוגיות שציינו, שלא לדבר על כל אלו שצמחו מתוכן, רואה זרזאן סוכן מדכא שמרחיק אותנו מקרקע קיומית מתרחקת במהרה. עבור זרזאן הציביליזציה היא שואה הולכת ומחמירה של ניכור בין אדם לאדם, בין אדם לעולם ובין אדם לעצמו, אבל מה שהופך את הההגות שלו למעניינת במיוחד הוא הרוחב והעומק האינטלקטואלים הבאמת יוצאי דופן שהוא מביא לתיאוריה הביקורתית שלו. כל מאמר של 20 עמודים זוכה אצל זרזאן למשהו בסביבות ה-150 הערות שוליים שמפנות בערך לכולם: מאפלטון ואריסטו ועד בייקון, דקארט, גלילאו, רוסו, גתה, הגל, מרקס, ניטשה, דורקהיים, קסירר, מרקוזה, סאהלינס ורבים אחרים מוכרים יותר ופחות. קריאה בזרזאן היא כמו קריאה בוויכוח נמשך בן אלפי שנה על הטכנולוגיה, שרובנו כלל איננו מודעים לקיומו ובוודאי שלא לרוחב ולעומק הבלתי נדלים שהיו לו לאורך השנים.

האבולוציה של הניכור

 

כריכת ספרו הנ"ל של זרזאן.

אבל מספיק על ספרו של זרזאן לכרגע. אני מתכוון לפרסם בעתיד הקרוב מאוד את הכתבה שתכלול מלבד הראיון המלא עם זרזאן גם את מה שיש לי לומר על ההגות יוצאת הדופן שלו. בפוסט הזה רציתי להעלות נושא אחד ולוהט בעיני שעולה מתוך הקריאה בזרזאן והוא האבולוציה של הניכור.

כבר ציינתי שזרזאן רואה בטכנולוגיה סוכן מדכא ומנכר. ואחד השורשים החשובים ביותר של הניכור הטכנולוגי נובע אצלו מתוך חלוקת העבודה (Division of labor) שמתחילה במהפכה החקלאית, ברגע שהחברה מתחילה לייצר עודפים. בעוד בחברת הציידים-לקטים הריבוד החברתי היה, על פי מחקרים, מינימלי וכל אחד מחברי הקבוצה היה מיומן בכל אחת מהמיומנויות הבסיסיות הרי מהרגע שמופיעים עודפי מזון הדבר משחרר חלק מהאנשים להתפנות ל"מקצועות" (Specialization) מה שמוביל להופעת מושג העבודה ולהיווצרות הריבוד החברתי.

אבל הקטסטרופה העמוקה ביותר שנובעת מחלוקת העבודה היא הניכור שבין האדם לעצמו (או לרגע) באמצעות הופעת מושג העבודה. בחברת הציידים-לקטים אין מושג כמו עבודה. חיפוש מזון הוא חלק מרקמת היום יום. בחברה הזו שאינה עוסקת במלאכה חקלאית, גם אין משמעות למושג הזמן (סוכן מדכא נוסף אצל זרזאן). מרבית החוקרים מסכימים שאף חברה בהיסטוריה לא נהנתה מאותה כמות זמן פנוי שהייתה לציידים לקטים אשר בילו זמנם בעיקר במשחקים, שיחה ומנוחה. אפשר להוסיף שיש להם את כל הזמן שבעולם מפני שפשוט אין להם זמן. הם לא מצפים לסיומו של יום העבודה, או חיים בחרדה מסיומו של זמן "הפנאי" שהוקצב להם. לכן, מבלי להבחין בין עבודה לפנאי, הם חיים תמיד בעכשיו, תמיד ברגע.

כל זה יכול היה להיות הזיות רומנטיות אלו או אחרות, או במקרה הגרוע פחות חלק מוויכוח אקדמי איזוטרי – אבל לצורת החיים של חברות הציידים לקטים כפי שמתאר אותה זרזאן יש איכות נוספות בעלת משמעות מהותית לניסיון להבין את הטכנולוגיה.

בצורה שמזכירה את הדיאלקטיקה הנגטיבית של אדורנו, תיאוריה שהשפיעה באופן עמוק על הגותו של זרזאן, יוצר זה תיאוריה של התפתחות הציביליזציה כסיפור התפתחות הניכור. ככל שאנחנו מעמיקים את השליטה שלנו בטבע, ככל שאנחנו מוצאים דרכים נוספות לעשות בו מניפולציות בהתאם לרצוננו, כך הניכור שלנו ממנו מתגבר.

מהחוויות שעברתי בתקופות ששהיתי בטבע לפרק זמן של כמה ימים ויותר, יכולתי להזדהות עם התיאור של זרזאן. ככל שאנחנו שולטים יותר בטבע, ככה אנחנו מנותקים יותר ממנו. כל טכנולוגיה שאנחנו מקבלים על עצמנו: ביגוד, דיור, טלפון סלולרי, חשבון מייל, פייסבוק – מרחיקה אותנו מהחוויות המיידיות והבלתי אמצעיות שקושרות אותנו לעצמנו: אור הירח הנשקף מהמים, קולות של ציפורים, היחסים שלנו עם האנשים הקרובים אלינו, היחסים שלנו עם עצמנו, הכוכבים בשמיים, החיים והמוות הנוכחים תמיד לידינו (כשנוכחותם אינה נדרסת על ידי מבול של טכנולוגיות ותקשורת).

הפרדוקס הטכנולוגי

דווקא במקומות שאנחנו מוותרים את אמצעי התקשורת והשליטה שפיתחנו – שם אנחנו יכולים לגלות את החוויה האותנטית. ככל שאנחנו משילים מעל עצמנו איברים טכנולוגיים, ככה יש לנו אפשרות ליצור קשר מחודש עם רבות מהחוויות הבלתי אמצעיות שאיבדנו לאורך הדרך הציביליזטורית הארוכה.

וזה מוביל אותנו לעומק הפרדוקס של הטכנולוגיה. הטכנולוגיות מתפתחות על מנת להפוך עבורנו את החיים לנוחים יותר וגמישים יותר, אבל לנוחות ולגמישות הזו (וארנה קזין, נדמה לי, נוגעת בחלק מהאספקטים הללו בספרה 'על הנוחות') יש מחיר כבד – היא שוללת מאיתנו חלקים בסיסיים מאוד ממה שהופך אותנו לבני אדם מודעים ואפילו ממה שהופך אותנו לאנושיים.

כל נסיון שלנו לשליטה באחר מוביל לדיכוי נוסף של המהות האמיתית שלנו. כל בחירה שלנו להקל על עצמנו, להפוך את הדברים לנוחים יותר בעזרת איזושהי טכנולוגיה חדשה – מנתקת את הקשרים שלנו אל ההוויה ושמה אותנו בעמדה מתווכת עוד יותר כלפיה. כך נוצרת לה המכניקה של הניכור.

זה הסיבה שבריינבו שמים דגש כזה על הוויתור על פלאפון, מכונית או פנס במהלך השהות בגאת'רינג. כתבתי פה פעם בבלוג על חזון של ג'ונגל טכנולוגי, של לחיות בג'ונגל עם מחשב סולארי וחיבור אלחוטי לאינטרנט

היום אני שואל את עצמי אם הטכנולוגיה לא תשאב מתוך הג'ונגל את מה שהופך אותו לג'ונגל. האם אפשר להיות בג'ונגל עם אינטרנט, או שמחשב עם חיבור לאינטרנט ידרוס במהרה את כל מה שג'ונגלי בג'ונגל?

האם יש תרופה למכניקה של הניכור הזה? לדעתו של זרזאן אין. לדבריו כל מה שקרה ב-10,000 השנה האחרונות הוא טעות אחת גדולה וצריך לפרק את הכל מהיסוד. אני לא בהכרח מסכים, אבל על זה כבר אפשר לקרוא כאן בבלוג ובהרחבה יותר בספר טכנומיסטיקה.

איורוודה, תזונה משנת תודעה וכמה מילים על פרשת דודו טופז

לאחרונה, בהדרכתה של ידידתי גליה עזרן, התחלתי להתעניין באיורוודה, הרפואה ההודית. בחודש וחצי האחרונים הספקתי לשנות לחלוטין את התפריט שלי, להתחיל לקחת צמחי מרפא, לשנות את אידאולוגית המזון שלי, ופרקטיקות אחרות הקשורות באכילה – אבל ההשפעה החשובה ביותר שהייתה לאיורוודה עלי הייתה בהבנה שלי את עצמי.
 
למי שלא מכיר ומאוד בקצרה, על פי האיורוודה מורכב העולם משלושה כוחות עיקריים: הפיתה (הכח המעכל: אש ומים), הכאפה (הכח המבנה: מים ואדמה) והואטה (אוויר וחלל). כל אחד מהכוחות הללו נקרא דושה ועל פי האיורוודה כל אחת מאיתנו נולד עם הרכב דושות ייחודי לו. לכל אדם יש מעין "מזג גוף" המורכב מדושה אחת, שתיים או שלוש. אני לדוגמה, אובחנתי על ידי גליה כשילוב של שתי דושות: פיתה (דושה עיקרית) וכאפה (דושה משנית).
 
מה שמעניין הוא שמאז האבחון, ומאז שלמדתי על המאפיינים האוניברסליים של הפיתה, התפיסה העצמית שלי השתנתה. פתאום דברים מקבלים משמעות חדשה. כל מיני דברים שמאפיינים אותי מקבלים היגיון משלהם בגלל שאני פיתה. ולא סתם פיתה, אלא חתיכת פיתה! הפיתה שבתוכי בוערת ללא מעצורים, ופתאום יש איזה הסבר לרמות האנרגיה הבלתי מתכלות שיכולות להניע אותי דרך ימים ארוכים של עבודה (או בילויים) אינטנסיביים, עצימויות שנוטות לגרום לי הנאה עצומה, אבל לעיתים, כאשר אני לא שם לב מספיק, גם לשרוף אותי, ולהתיש את עצמי בצורה יסודית מאוד. תמיד הייתי פיתה, רק עכשיו אני מודע מספיק למי שאני כדי להתחיל להתנהג בהתאם.
 

אנחנו נולדים עם סם שזורם לנו בעורקים כל הזמן, כל אחד עם סם שונה

סוג המחשבה הזה שמסדר את האנושות בטיפולוגיה לסוגים שונים של אנשים הנמצאים תחת השפעתם של כוחות יסוד שונים, מעוררים אצלי מחשבות על כך שהגוף שנולדתי לתוכו הוא גם סוג של סם. סם טבעי שנמצא איתי כל הזמן. אם אדם אחר נולד עם מזג של כאפה, ויש לו באופן טבעי מזג כבד ורגוע יותר, לעומת המזג התזזיתי וההיפר-אקטיבי שלי – זה לא קצת כאילו ששנינו פועלים באופן טבעי תחת השפעתם של סמים שונים? 

הטיפולוגיה שיוצרות הדושות של האיורוודה ניתנות להשוואה לטיפולוגיה של משפחות הסמים השונות. את הפיתה, האנרגיה המפוצצת וחסרת מנוחה אפשר להשוות לחומרים סטימולאנטים כמו קפה או ספיד; את הכאפה, האנרגיה המיושבת והאיטית יותר אפשר להשוות לחומרים דפרסנטים כמו ואליום או מורפיום; את הואטה, אנרגיה מרחפת ורוחנית באופיה, ניתן להשוות להרגשת הזיכוך שמופיעה לאחר שימוש בצמחים פסיכדליים כמו פטריות או פיוטה.

גוף הזה שנולדנו לתוכו בא קומפלט עם סט הסמים הטבעיים שממסכים את התודעה שלו בצורה אחת ולא אחרת. כולנו לוקחים סמים כל הזמן ואין ברירה אחרת. לחיות זה לקחת סמים. החכמה, מלמדת אותנו האיורוודה, זה לדעת לאזן את הדושות. האיורוודה עוסקת בהרחבה בשאלה כיצד ניתן לאזן את הכוחות השונים שפועלים באדם על מנת להגיע להרמוניה, והשאלה הזו היא בעיני שאלה פילוסופית שקשורה לא רק לתזונה אלא גם לכל הרכב סוגי הסמדיה (סם ומדיה) שאנחנו מכניסים לתוך החיים שלנו.

אחד מהדברים שקשים לי אישית בתורה האיורוודית היא הרעיון שאיזון הוא תמיד טוב. בגלל שהפיתה שלי מאוד חזקה, האיורוודה שואפת תמיד להרגיע אותה, לאזן אותה במשהו מיושב ורך יותר. אבל האם דווקא זה הטיפול הנכון שהפיתה שלי דורשת? כלומר, מבחינה בריאותית כנראה שכן, אבל האם זה גם נכון עבורי כאמן, כיוצר וגם כסתם אדם שאוהב להנות מהחיים.
 
הרבה פעמים לאורך החיים האלה, עודף אנרגיה, מלאות עד התפקעות בזרמי מרץ הדורשים פורקן, היא שהניעה אותי ליצור או להביע את עצמי, פשוט בגלל שכבר התחרפנתי מעוצמות בלתי ניתנות להכלה. לחוסר איזון, נדמה לי, יש מקום חשוב ביצירתיות (נושא שאם אני לא טועה גורדייף מזכיר אותו בספריו). דברים צריכים לצאת מאיזון על מנת שיופיעו אפשרויות חדשות. דרך האמצע, היא טובה ובריאה, אולם כדי להכיר את העולם בצורות חדשות – האם לא נדרשת יציאה למקומות מוזרים ויוצאי דופן?
 
אני שואל את עצמי את השאלות הללו ואין לי תשובה. האם אני צריך לאזן את האיכויות הרג'אסיות שלי (איכויות התזזיתיות של הפיתה) באיכויות סתוויות (מרגיעות)? או שאולי אני צריך דווקא לתת מדי פעם לפיתה שלי לצאת מאיזון ולהשתגע מרוב אנרגיה? אולי צריך למצוא את האיזון שבחוסר איזון: למצוא את הדרך לצאת מאיזון, אבל בצורה מאוזנת, לא יותר מדי.
 
אני ממשיך לעשות ניסויים, לראות מה עובד, ואיך התזונה שלי משנה את מצב התודעה שלי. האבחנה בין סמים, מדיה ותזונה ממשיכה להטשטש. אני חי במטריקס של תודעה, וכל צעד ימינה או שמאלה מטה את המצב מצד לצד.
 

רשימות קודמות בנושאים קשורים

אין קונצנזוס לתודעה

היקום עקום 

 

וכמה מילים בנושא דודו טופז

הנה קישור לכתבה שכתבתי לפני 5 שנים על הסרט הגנוז "מלך הרייטינג" שעשה דורון צברי על דודו טופז. מי שלא ראה את הסרט, כדאי לו לעיין בכתבה כי חלק מהדברים שהוא אומר שם מבהירים מאיפה הגיע סוג ההתנהגות שבא לידי ביטוי בפרשיה האחרונה. נדמה לי שכל מי שראה את הסרט יודע שהכתובת הייתה על הקיר.
 
הכתובת הייתה על הקיר, אבל אני מתכוון פחות לטופז עצמו, שהוא בסה"כ סימפטום של חברת מדיה חולה וחולנית, כמו שכתב היום יפה יצחק לאור בהארץ. דודו טופז הוא סימפטום של חברה שמכורה לריגושים זולים, שתבצע כל מעשה תועבה ותסלח על כל מעשה תועבה כדי להשיג את פיקס המדיה-פורנוגרפיה הבא שלה. בעבר דודו טופז היה התליין הטלוויזיוני של  המערכת הזאת שמבזה ומשפילה אנשים אחרים והופכת אותם לאובייקטים, היום, שלא יהיה ספק, הוא הקורבן.
 

הספר טכנומיסטיקה בחנויות

זהו. זה כאן. אחרי שנים של תוכניות וכמעט שנה של עבודה אינטנסיבית, אני שמח לבשר שהספר טכנומיסטיקה: תודעה בעידן טכנולוגי יצא היום (ה-6.7.09) לחנויות. 
הספר מבוסס במידה מסוימת (כרבע ממנו) על רשימות שנתפרסמו כאן בבלוג, אבל הוא מציע זווית רחבה, מקיפה ומעמיקה יותר על התחום מזו שמופיעה בבלוג. בשביל מי שקורא כאן קבוע בבלוג,  זוהי עכשיו הזדמנות מצוינת לצאת לחנויות ולהביע תמיכה.

על הספר

טכנומיסטיקה הוא מדריך גרילה לעידן הטכנולוגי למי שמסרב לוותר על החיפוש האקטיבי אחר המשמעות של החיים, היקום, האינטרנט וכל השאר.

כיצד משנה טכנולוגיה את התודעה? כיצד שינה האינטרנט את האופן שאנחנו תופסים את אלוהים? מה המשמעות הדתית של הטכנולוגיה? ולמה טכנולוגיה ומדיה הן חלק בלתי נפרד מהמסע הרוחני?

טכנומיסטיקה לוקח את הקורא למסע תודעתי בעולם משתנה תוך דיון בהשלכות יומיומיות, אינטלקטואליות ותודעתיות של טכנולוגיות כמו אינטרנט, טלפונים סלולארים, מצלמות דיגיטליות, טלוויזיה וסמים.

מדברי הקוראים:

"עידו הרטוגזון הוא לדעתי אחד האנשים המבריקים והמקוריים בארץ, וספרו הראשון, "טכנומיסטיקה", שיצא ממש עכשיו הוא ממְתק אינטלקטואלי-רוחני. הספר, שתת-הכותרת שלו היא "תודעה בעידן טכנולוגי", משמש למעשה כמורה-נבוכים לשימוש נכון, כלומר רוחני, בטכנולוגיה שהולכת ומקיפה אותנו."   תומר פרסיקו, אתר אנרג'י-מעריב

"תוספת מקורית מאוד למדף המצומצם של כתיבה על טכנולוגיה בעברית. המחבר עידו הרטוגזון משלב את האינטרנט בדיון מורכב על רוחניות, ובודק את מקומו ביחס לתורות פילוסופיות ומיסטיות. קשה לתאר כמה מרענן לקרוא ספר על טכנולוגיה שאינו מדעי או אקדמי"
אפרת נחושתאי, גלריה הארץ 

"tour de force הפורש תמונה רחבה ומרתקת של התרבות העכשווית וגם של זו העתידנית. לספר שני צירים – רוחניות וטכנולוגיה, ואלה מאוגדים זה בזה באופנים מעניינים ובלתי שגרתיים. לפנינו שילוב ייחודי של ניתוח אנליטי מזה ופואטיקה רוחנית אותנטית מזה. הדיון ניחן בתעוזה ועוצמה אינטלקטואלים ואותי הוא ריתק, לימד והחכים."
פרופ' בני שנון, החוג למדעים קוגניטיבים, האוניברסיטה העברית ירושלים, מחבר הספר The Antipodes of the Mind: Charting the phenomenology of the Ayahausca Experience

"ספריות שלמות נכתבו כבר על טכנולוגיה, וספריות שלמות נכתבו על מיסטיקה, אבל דבר בתוכן לא דומה לטכנומיסטיקה. בעין רגישה ולב פתוח, מציג הרטוגזון את הטכנולוגיה והרוחניות כשתי וערב של הזהות האנושית ובאופן מפתיע עוד יותר, מוצא בין השתיים קשרים עמוקים. טכנומיסטיקה הוא מסע בתוך התרבות העכשווית, והרטוגזון הוא כל מה שניתן לצפות ממורה דרך: חוקר, מעמיק, בלתי צפוי, רב אבחנות ומבריק. אתם יכולים להסכים או לחלוק על נקודת המבט שלו, אבל בסיומו של המסע הזה לעולם לא תסתכלו שוב באותו האופן על העולם שבו אתם חיים, הכלים בהם אתם משתמשים והאמונות בהן אתם מחזיקים."
ד"ר נח עפרון, יו"ר התכנית למדע טכנולוגיה וחברה, אוניברסיטת בר אילן

"קריאה מומלצת במיוחד בזכות היחודיות והשוני מדפוסי החשיבה הרגילים שלנו. תמצאו בספר ניתוחים ורעיונות בתחומים טכנולוגים רבים, שמאתגרים את החשיבה של הקורא ואת הדרך בה אנו תופסים את הטכנולוגיה, המיסטיקה והחיבור ביניהם."

אלעד קפלן, גיימר

"ספר חובה. לא רק לנוהים אחר הנסתר, לחסידי העידן החדש, לחובבי חקר התודעה ולשפוטי התמורות הטכנולוגיות – אלא לכל מי שניחן באותה סקרנות, המאפשרת לו לבחון בכל פעם את עולמו מחדש, להתפעל ולהיפעם ממנו שוב, ולהשתנות."
בתיה מלמד, לאישה (24/8/09)

"עידו הרטוגזון לוקח אתכם למסע פסיכדלי שלא יסתיים בקריאת הספר. כמו טיפול פסיכואקטיבי ולא תרופתי, לא צריך לטול אותו כל יום, אלא פעם אחת בחיים ולהסתפק בו".
יונתן קלינגר, הבלוג Intellect or Insanity

 

את הספר טכנומיסטיקה ניתן לרכוש בחנויות. בטלפון 1-800-773355 או דרך האינטרנט, לדוגמה כאן.