בליל שני האחרון ראיינתי את הסופר וההוגה האנרכו-פרימיטיביסט ג'ון זרזאן חבר קרוב של היונובומבר, וחוץ מזה אחד מההוגים המרתקים והרדיקליים ביותר של חצי המאה האחרונה. למרות שהספר של זרזאן מופיע כספר אחרון ברשימת הקריאה המומלצת שבספר טכנומיסטיקה התחלתי לקרוא אותו ברצינות רק כשסיימתי לכתוב את הספר שלי, ומסיבה טובה. לפני כשנה כשקראתי לראשונה ראיונות עם זרזאן הרושם שלי היה שההגות שלו היא חומר תודעתי רב עוצמה כל כך שהיא עשויה להוציא אותי לחלוטין משיווי המשקל ולהכניס אותי לסחרור אנטי-טכנולוגי ארוך שאין לדעת מתי אצא ממנו. העדפתי לשמור את ההגות הזו, כמו חומר פסיכדלי רב עוצמה, תקועה איפשהו בארון הספרים, מוכנה לרגע שארגיש חזק מספיק כדי להחשף לחומרים מהסוג הזה – עדיף אחרי שאסיים לכתוב את ספרי.
הרגע הזה הגיע לאחרונה וההמתנה בת השנה השתלמה. הספר של זרזאן Elements of Refusal שיצא ב-1988 והפך במהרה לקלאסיקה במעגלים אנרכיסטים ופרימיטיביסטים, הוא אחד הספרים המקורים ורבי העוצמה ביותר שקראתי בשנים האחרונות. כפרימיטיביסט רדיקלי, זרזאן יוצא מיד בתחילת הדרך במתקפה רבתי על בערך כל מה שקרה ב-10,000 השנה האחרונות תוך שהוא מרכז את המתקפה שלו בחמש טכנולוגיות וסוגי מדיה מרכזיים: השפה, המספר, הזמן, האמנות והחקלאות.
בכל אחת מהטכנולוגיות שציינו, שלא לדבר על כל אלו שצמחו מתוכן, רואה זרזאן סוכן מדכא שמרחיק אותנו מקרקע קיומית מתרחקת במהרה. עבור זרזאן הציביליזציה היא שואה הולכת ומחמירה של ניכור בין אדם לאדם, בין אדם לעולם ובין אדם לעצמו, אבל מה שהופך את הההגות שלו למעניינת במיוחד הוא הרוחב והעומק האינטלקטואלים הבאמת יוצאי דופן שהוא מביא לתיאוריה הביקורתית שלו. כל מאמר של 20 עמודים זוכה אצל זרזאן למשהו בסביבות ה-150 הערות שוליים שמפנות בערך לכולם: מאפלטון ואריסטו ועד בייקון, דקארט, גלילאו, רוסו, גתה, הגל, מרקס, ניטשה, דורקהיים, קסירר, מרקוזה, סאהלינס ורבים אחרים מוכרים יותר ופחות. קריאה בזרזאן היא כמו קריאה בוויכוח נמשך בן אלפי שנה על הטכנולוגיה, שרובנו כלל איננו מודעים לקיומו ובוודאי שלא לרוחב ולעומק הבלתי נדלים שהיו לו לאורך השנים.
האבולוציה של הניכור
כריכת ספרו הנ"ל של זרזאן.
אבל מספיק על ספרו של זרזאן לכרגע. אני מתכוון לפרסם בעתיד הקרוב מאוד את הכתבה שתכלול מלבד הראיון המלא עם זרזאן גם את מה שיש לי לומר על ההגות יוצאת הדופן שלו. בפוסט הזה רציתי להעלות נושא אחד ולוהט בעיני שעולה מתוך הקריאה בזרזאן והוא האבולוציה של הניכור.
כבר ציינתי שזרזאן רואה בטכנולוגיה סוכן מדכא ומנכר. ואחד השורשים החשובים ביותר של הניכור הטכנולוגי נובע אצלו מתוך חלוקת העבודה (Division of labor) שמתחילה במהפכה החקלאית, ברגע שהחברה מתחילה לייצר עודפים. בעוד בחברת הציידים-לקטים הריבוד החברתי היה, על פי מחקרים, מינימלי וכל אחד מחברי הקבוצה היה מיומן בכל אחת מהמיומנויות הבסיסיות הרי מהרגע שמופיעים עודפי מזון הדבר משחרר חלק מהאנשים להתפנות ל"מקצועות" (Specialization) מה שמוביל להופעת מושג העבודה ולהיווצרות הריבוד החברתי.
אבל הקטסטרופה העמוקה ביותר שנובעת מחלוקת העבודה היא הניכור שבין האדם לעצמו (או לרגע) באמצעות הופעת מושג העבודה. בחברת הציידים-לקטים אין מושג כמו עבודה. חיפוש מזון הוא חלק מרקמת היום יום. בחברה הזו שאינה עוסקת במלאכה חקלאית, גם אין משמעות למושג הזמן (סוכן מדכא נוסף אצל זרזאן). מרבית החוקרים מסכימים שאף חברה בהיסטוריה לא נהנתה מאותה כמות זמן פנוי שהייתה לציידים לקטים אשר בילו זמנם בעיקר במשחקים, שיחה ומנוחה. אפשר להוסיף שיש להם את כל הזמן שבעולם מפני שפשוט אין להם זמן. הם לא מצפים לסיומו של יום העבודה, או חיים בחרדה מסיומו של זמן "הפנאי" שהוקצב להם. לכן, מבלי להבחין בין עבודה לפנאי, הם חיים תמיד בעכשיו, תמיד ברגע.
כל זה יכול היה להיות הזיות רומנטיות אלו או אחרות, או במקרה הגרוע פחות חלק מוויכוח אקדמי איזוטרי – אבל לצורת החיים של חברות הציידים לקטים כפי שמתאר אותה זרזאן יש איכות נוספות בעלת משמעות מהותית לניסיון להבין את הטכנולוגיה.
בצורה שמזכירה את הדיאלקטיקה הנגטיבית של אדורנו, תיאוריה שהשפיעה באופן עמוק על הגותו של זרזאן, יוצר זה תיאוריה של התפתחות הציביליזציה כסיפור התפתחות הניכור. ככל שאנחנו מעמיקים את השליטה שלנו בטבע, ככל שאנחנו מוצאים דרכים נוספות לעשות בו מניפולציות בהתאם לרצוננו, כך הניכור שלנו ממנו מתגבר.
מהחוויות שעברתי בתקופות ששהיתי בטבע לפרק זמן של כמה ימים ויותר, יכולתי להזדהות עם התיאור של זרזאן. ככל שאנחנו שולטים יותר בטבע, ככה אנחנו מנותקים יותר ממנו. כל טכנולוגיה שאנחנו מקבלים על עצמנו: ביגוד, דיור, טלפון סלולרי, חשבון מייל, פייסבוק – מרחיקה אותנו מהחוויות המיידיות והבלתי אמצעיות שקושרות אותנו לעצמנו: אור הירח הנשקף מהמים, קולות של ציפורים, היחסים שלנו עם האנשים הקרובים אלינו, היחסים שלנו עם עצמנו, הכוכבים בשמיים, החיים והמוות הנוכחים תמיד לידינו (כשנוכחותם אינה נדרסת על ידי מבול של טכנולוגיות ותקשורת).
הפרדוקס הטכנולוגי
דווקא במקומות שאנחנו מוותרים את אמצעי התקשורת והשליטה שפיתחנו – שם אנחנו יכולים לגלות את החוויה האותנטית. ככל שאנחנו משילים מעל עצמנו איברים טכנולוגיים, ככה יש לנו אפשרות ליצור קשר מחודש עם רבות מהחוויות הבלתי אמצעיות שאיבדנו לאורך הדרך הציביליזטורית הארוכה.
וזה מוביל אותנו לעומק הפרדוקס של הטכנולוגיה. הטכנולוגיות מתפתחות על מנת להפוך עבורנו את החיים לנוחים יותר וגמישים יותר, אבל לנוחות ולגמישות הזו (וארנה קזין, נדמה לי, נוגעת בחלק מהאספקטים הללו בספרה 'על הנוחות') יש מחיר כבד – היא שוללת מאיתנו חלקים בסיסיים מאוד ממה שהופך אותנו לבני אדם מודעים ואפילו ממה שהופך אותנו לאנושיים.
כל נסיון שלנו לשליטה באחר מוביל לדיכוי נוסף של המהות האמיתית שלנו. כל בחירה שלנו להקל על עצמנו, להפוך את הדברים לנוחים יותר בעזרת איזושהי טכנולוגיה חדשה – מנתקת את הקשרים שלנו אל ההוויה ושמה אותנו בעמדה מתווכת עוד יותר כלפיה. כך נוצרת לה המכניקה של הניכור.
זה הסיבה שבריינבו שמים דגש כזה על הוויתור על פלאפון, מכונית או פנס במהלך השהות בגאת'רינג. כתבתי פה פעם בבלוג על חזון של ג'ונגל טכנולוגי, של לחיות בג'ונגל עם מחשב סולארי וחיבור אלחוטי לאינטרנט
היום אני שואל את עצמי אם הטכנולוגיה לא תשאב מתוך הג'ונגל את מה שהופך אותו לג'ונגל. האם אפשר להיות בג'ונגל עם אינטרנט, או שמחשב עם חיבור לאינטרנט ידרוס במהרה את כל מה שג'ונגלי בג'ונגל?
האם יש תרופה למכניקה של הניכור הזה? לדעתו של זרזאן אין. לדבריו כל מה שקרה ב-10,000 השנה האחרונות הוא טעות אחת גדולה וצריך לפרק את הכל מהיסוד. אני לא בהכרח מסכים, אבל על זה כבר אפשר לקרוא כאן בבלוג ובהרחבה יותר בספר טכנומיסטיקה.
טכנומיסטיקה 
תגובות
שבוודאי קשורה לכך שלא ירדתי לסוף דעתך ודעת מחבר הספר: אם לחברות ציידים לקטים יש יתרונות רבים כל-כך מדוע אימצו רוב חברות האדם לבסוף את החקלאות?
בנוסף, עניין הזמן לא ברור לי; הרי בוודאי ציידים לקטים מבינים שיש הבדל בין יום ללילה, בין סתיו חורף אביב וקיץ וכו'. הם לכל הפחות מבינים מחזוריות ושינוי ולכן לא ממש מובן לי באיזה מובן בדיוק אין להם מושג של זמן (אולי כוונתך היא שאין להם תחושת בהילות?).
שלום,
בנוגע לשאלה הראשונה. אם תשאל את זרזאן הוא יגיד לך שהקבלה של טכנולוגיות הייתה מלווה לאורך ההיסטוריה בהרבה מאוד התנגדות ושלחברות של ציידים לקטים הייתה אפשרות טכנולוגית לעבור לחלקאות כבר מאה אלף שנה לפני שהדבר קרה. לטענתו המעבר לחקלאות היה מלווה בהתנגדות ובזעזוע תרבותי עמוק, אולם כמו שקרה במקרים רבים בהיסטוריה הכוחות שדרשו להכניס טכנולוגיות חדשות פשוט דרסו את הכוחות שהתנגדו לשימוש בטכנולוגיה.
בנוגע לזמן. אני ממליץ לך לקרוא את המאמר שלי על הזמן שלינקקתי אליו במסגרת הפוסט הזה ושמסתמך במידה מסוימת גם על הגותו של זרזאן. לציידים לקטים בוודאי היה מושג כלשהו של הזמן אבל זהו מושג אינטואיטיבי יותר. בניגוד לחברות חקלאיות הם לא נאלצו לחשב תאריכי זריעה וקצירה, ולכן תודעת הזמן שלהם כללית יותר. הזמן שלהם קרוב יותר לזמן טבעי. וכמובן שתודעת זמן זו שונה בתכלית מתודעת הזמן שהתפתחה בעזרת השעונים ואמצעים אחרים אצל האדם המודרני ושבה הזמן נמדד באמצעים מכאניסטים-אובייקטיבסטים של שעות, דקות ואפילו שניות – מושגים חסרי משמעות מבחינת החברה הציידית לקטית.
כל טוב,
עידו
האם קרו ב10000 השנים האחרונות דברים רעים ? כן, האם קרו בהם דברים טובים ? כן, האם אפשר לבטל את זה ? לא.
אחת הבעיות שבגישה של להפוך את הגלגל היא שהוא מתישהו יומצא מחדש, זה טבע האדם, סקרנות.
הבעיה שאנחנו סובלים ממנה היא לא שחקלאות זה רע, בסך הכל חקלאות גם יכולה להעצים את הטבע, השאלה איך מקיימים אותה, שיטות כמו פרמאקאלצ'ר מאפשרות לך להעצים את הטבע שאתה חי בו, באופן אישי אני החלטתי לקצת שטח אדמה 'מת' שפעם היה צומח אבל הרגו אותו בניסיון כושל לגדל עליו פרחים, לא שטח גדול, רק כמה מטרים, בהשקעה מינימלית של זמן עבודה והשקעה מקסימלית של זמן תכנון וצפיה במה שקורה שם עכשיו (באדמה) הפכתי את המקום לחי, עכשיו יש שם מספר צמחי טבלין שמספקים לי מאכל, טעם ובריאות עם קצת עלים ירוקים למאכל לי ולסביבה.
בנוסף השארתי שטח שבו צומחים עשבים, האדמה שינתה את צבעה חזרה לצבע העמוד שיש לאדמה מסביב איפה שלא נגעו.
בכל מקרה, מה שאני מנסה להגיד, זאת לא הטכנולוגיה, זה גם לא רק (אבל כן חלקית) איך שמשתמשים בה, זאת הכלכלה שהתפתחה כשבני אדם עברו לעיבוד הקרקע.
זאת הכלכלה שמעודדת תיוג כל דבר כמשאב שצריך לקחת עליו שליטה ולנצל אותו, אפשר לבנות מחשבים ידידותים לסביבה, אפשר את כל עבודות הכפיים, כל העבודות הרובוטיות למסור באמת ובתמים לרובוטים וליצור חברה שלכולם יש בה אוכל, מים, גג, זמן פנוי.
בחברה כזאת לבני אדם ישארו שתי משימות, לשחק וליצור (יהיה זה שירה, או טכנולוגיות חדשות),
זה הכל תלוי בכלכלה.
בבקשה אל תתמקד בטכנולוגיה, היא לא מה שחשוב, אלו יכולים להיות רובוטים שמגדלים לנו את כל המזון שאנחנו צריכים או שהעולם יכול להיות שטח טבעי אחד גדול שבני אדם הולכים ומחפשים בו מזון, זה לא משנה, אם נשווה להצגה, הכלכלה היא העלילה, הטכנולוגיה היא רק תפאורה, היא יכולה להיות מבוססת אבני צור או פלדת אל חלד, זה רק עניין של הרגל.
בגדול אני מסכים איתך. מעבר לתובנה שהמדיום הוא המסר, שמשותפת למקלוהן וגם לזרזאן (שמצביע עליו בדרכו הפסימית) – אני מאמין (ואצלי זה בא הרבה מתוך חקר החומרים הפסיכואקטיביים) שיש חשיבות גדולה לסוג העבודה שעושים עם הטכנולוגיה – לאופן שבו משתמשים בה.
ובכל זאת, אני חושב שיש כן השפעות מנכרות וחד משמעיות של הטכנולוגיה – למעשה זהו לדעתי סיפור ימי ההיסטוריה הטכנולוגית שלנו: הרחבת תודעה בעזרת טכנולוגיה שהייתה מלווה בו זמנית גם בניכור הולך וגובר (צמצום תודעתי).
אני מקווה לפתוח את הדיון הזה שהתחלת פה בראיון עם זרזאן שיתפרסם בקרוב, כי שם הוא מתייחס לנושאים הללו בהרחבה.
עידו
זרזאן מסקרן מאד, למרות שאני באופן אישי מאד מסתייג מהפוריטניות במסווה שלפעמים מתלווה לסוג הזה של האנרכיזם, וכמובן שדיון מעניין מאד במגמות האלה יש אצל חכים ביי (למרות שאמרת לי כמה החברה האלה שונאים אותו…). בכל אופן אני חושב שכל אופציה אוטופיסטית או אנטי סוציאלית (כי היא מחייבת התנתקות – התנכרות אם תרצה – לחברה) היא אופציה שלילית בסופו של דבר והמחירים שלה עולים על יתרונותיה (בדיוק כמו המשוואה שזרזאן יצר לגבי אימוץ החקלאות).
ובכל אופן זרזאן עצמו גם כותב ספרים ומכאן שגם הוא עצמו נמנע מוויתור כולל (ואני לא אומר את זה כהתרסה בסגנון לא נאה מקיים מה שנאה דורש, אלא כעדות להכרה במורכבות של מצב שבו הפיכת הגלגל היא באמת לא מן האפשר).
נשאלת השאלה איך אתה מגדיר טכנולוגיה, גם חומרים פסיכו-אקטיבים הם סוג של טכנולוגיה, אתה משתמש במשהו שנובע מחוץ לך לא בכדי לקיים את הגוף שלך.
גם שפה היא סוג של טכנולוגיה, אבל היא מאפשרת לנו להתקרב.
אם יש לי פחד מסויים, מאוד חזק לדוגמא אשר ברגע שאני נתקל בו הוא ישתק אותי, לא וודאי שחברי יבינו מה קרה. השפה מאפשרת לי לדבר איתם מראש, להסביר להם.
צוללות מאפשרות לנו להשקיף, באופן מרוחק לצערי, אבל זאת כרגע הדרך היחידה, ולהכיר בכמה מופלא הים, איזה סוגים שונים של חיים יש שם.
כתיבה לדוגמא מאפשרת לי להביע דברים שאני לא מצליח להביע בצורה אחרת לחברים שלי, זה מקרב אותנו.
יש דברים שכן יוצרים ריחוק, שימוש קבוע באמצעי תחבורה במקום ללכת לפעמים ברגל בטבע יוצר ריחוק נוראי. לנסות לנהל שיחה עם אדם שכל שניה מתקשרים אליו למכשיר הסלולרי, זה מאוד רע לתקשורת.
שוב, אני חושב שזה פשוט שימוש שגוי באמצעים שעומדים לרשותנו, הרבה פעמים זה נובע בגלל הכלכלה שאנחנו חיים בה, אני לא מדבר ספציפית על קפיטליזם כי אם על כלכלה שמודדת שיש יותר ופחות, מה שנקרא כלכלה מעריכית.
אך עדיין לא ירדתי לסוף דעתך (או דעת המחבר).
בעניין הראשון שהזכרת, לטענתך זרזאן יטען "לחברות של ציידים לקטים הייתה אפשרות טכנולוגית לעבור לחלקאות כבר מאה אלף שנה לפני שהדבר קרה". על מה הדבר בדיוק מבוסס? ומה זה אומר "היתה להם האפשרות" – האם הם ידעו על הטכנולוגיה ולא בחרו להשתמש בה? אילו עדויות מסייעות יש לכך?
אמרת "לטענתו … הכוחות שדרשו להכניס טכנולוגיות חדשות פשוט דרסו את הכוחות שהתנגדו לשימוש בטכנולוגיה" – זה ממש לא מובן לי. איך הם בדיוק "דרסו"? הרי כדי "לדרוס" הם היו צריכים יותר כוח. אם היינו מתארים לעצמנו קבוצה שבה חלק מהאנשים עובדים גם קצת בחקלאות בנוסף לליקוט וציד (יש הרי חברות כאלה) האם התוספת הזעומה של החקלאות הספיקה כדי לספק כוח זה? ואם כן, כיצד זה מסתדר עם התזה הכללית של זרזאן?
בעניין השני -אם ההבדל ב"תפיסת הזמן" הוא בכך שהזמן לא נשבר ליחידות הרי שיש כאן עניין טכני בלבד. גם לאדם המערבי יש תפיסת זמן של "התרחשויות", קרי – של השתלשלות אורדינלית, והן של "זמן חשוב" לעומת "זמן לא חשוב" קרי – זרימת זמן בה לא כל שניה שווה לרעותה. אני לא מבין לפיכך מה ההבדל המהותי בין הדברים.
במשך 3 שנים מחיי חייתי בלי שעון. חייתי בים וניהלתי את חיי שם במנותק מלוח זמנים סדיר. אך אני בהחלט הייתי מודע לשמש במרום ולזריחת הכוכבים בלילה ולאורדינליות של המחזורים הללו. לא היה לי אמצעי מדידה שך הייתי יכול לומר לך כמה חלקי יום עברו וכמה חלקי לילה. אני מניח שאם אני יכולתי לעשות זאת גם אותו צייד לקט יכל. השאלה היא – האם הוא אכן עושה זאת?
שוב, בגדול אני מסכים איתך. מעבר לטכנולוגיה שיש לה השפעות אינהרנטיות משל עצמה (ואני כן חסיד של "המדיום הוא המסר"), ישנן גם דרכים שונות להשתמש בטכנולוגיה.
אני מאמין שבאמת יש טכנולוגיות לתקשורת פנימית כמו חומרים פסיכדלים, וכמובן שאני מאמין שלטכנולוגיות יש ערך תודעתי ושהן משנות את התודעה שלנו.
בו בזמן אני גם חושב שטכנולוגיות, בכך שהן מתווכות בינינו לבין המציאות ומהוות כלים הפותרים עבורנו בעיות – גם מורידות את רמת האינטימיות שלנו עם המציאות.
בהקשר של הדברים שכתבת – זרזאן היה אומר שהמצאת השפה (ושוב, אין בכך, בעיני לפחות, כדי להכחיש את משמעותה האדירה של השפה והאופן שבו הרחיבה את התודעה האנושית) היוותה חלק מתנועה לעבר סימבוליזציה של המציאות – תנועה שהלכה והרחיקה את האנושות מהחוויה הישירה של המציאות, החוויה של לפני השפה.
צוללות, בעיני זרזאן יהוו אולי צורה מפוארת יותר ומרוחקת יותר לקשר יותר עמוק עם הטבע שמתנהל ללא זיהומו, במגע אישי של הגוף איתו (עם הים נניח).
הנקודה החשובה בעיני היא שלדברים האלה יש ערך מוסף עצום (שזרזאן לא מתייחס אליו כלל) אבל יש להם גם מחיר (שזרזאן חשוב בעיני בגלל שהוא מתייחס אליו בצורה מאוד מעניינת).
כל טוב,
עידו
אתה נוגע בנקודות שחלשות גם לפי דעתי אצל זרזאן, או לפחות בהבנתי אותו.
אני לא יודע איזה עדויות יש לזרזאן על כך שהמעבר למהפכה חלקאית יכל להתבצע הרבה קודם. שמעתי אותו אומר שיש מחקרים על כך שהאינטיליגנציה האנושית כבר הייתה במצב שאפשר זאת. השאלה אם זה תנאי מספיק. לצערי לא ירדתי לחקר הנקודה הזו, וההסבר שיש בידי כאן הוא כנראה בלתי מספק, אבל עדיף שלא להסתמך עלי משום שייתכן מאוד שבידי זרזאן יש הסבר מלא יותר, ואני גם מתאר לעצמי בהכרותי עם כתיבתו שהוא מסתמך על מחקרים אלו או אחרים בפסיקתו בנושא.
בנוגע לטכנולוגיה שדורסת תפיסות עולם קודמות אני חושב שמזה יש דווקא הרבה. מחברות טכנולוגיות של העולם העתיק (רומא למשל) שהשתלטו על חברות מפותחות פחות טכנולוגית, דרך ההשתלטות של אירופה על העולם החדש ועל אסיה ואפריקה כולו ותהליכי המודרניזציה הכפויים שהעבירה אותם ועד היום – כאשר חברות ילידיות נמצאות תחת לחץ עצום שמקשה עליהן את המשך קיומו של אורח החיים המסורתי שלהם עד רמת הבלתי אפשרי.
לגבי הזמן. השבירה של הזמן ליחידות דיסקרטיות ושוות הוא בעיני עניין מהותי ממש. הוא מאפשר למדוד את היממה, ליצור לו"ז ולמלא אותו – הוא יוצר למשל את תחושת הלחץ והצורך להספיק של הקפיטליזם, הצורך ליצור תפוקות מסוימות בפרקי זמן מסוימים – דברים שהם חסרי היגיון בתוך תפיסת עולם ציידית-לקטית.
שבוע טוב,
עידו
תודה על התשובה. בעניין הראשון כנראה צריך לשמוע מפי אומר הדברים.
בעניין השני – האם נכון יהיה לומר שב"דרסו" התכוונת שחברות חקלאיות שהיו מפותחות יותר "דרסו" את אלו שלא היו מפותחות? אם כן, אני חוזר לשאלה ששאלתי אותך – כיצד הגיעו החברות החקלאיות למצב זה? ברור שאם אתה חי בחברה חקלאית מרובדת באיזור בו יש תנאי אקלים נוחים הטכנולוגיה שבידיך תהיה לבסוף עדיפה על זו של כל חברת ציידים לקטים. אלא שהשאלה מלכתחילה היא מדוע שמישהו יאמץ אורח חיים חקלאי אם אין לכך ברמה האינדיבידואלית יתרון ביחס לחיי צייד-לקט? זו השאלה המרכזית לדעתי .
שלא ברור לי כיצד זרזאן (וגם אתה) מתייחס אליה
לשבור זמן ליחידות ("שוות" זה תמיד ביחס לדרך בה מגדירים שוויון, וזו כבר בעיה בפני עצמה) אפשר גם ביחס למצב השמש במרום ומצב הירח והכוכבים בלילה. כל יורד ים עושה זאת, וגם כל בדואי, וסביר לפיכך שגם ציידים-לקטים. בחברת ציידים לקטים גם קיימת תחושת דחיפות להספיק – להספיק לאכול לפני שמתים למשל (תחושת דחיפות כזו קיימת אגב גם בציפורים שמשנות את אסטרטגיית חיפוש המזון שלהם לאורך היום: בבוקר הם זהירות יותר ובערב נוטות יותר לסיכון. מה זה אם לא תחושת לחץ ו"צורך להספיק"?), כך שעדיין דבריך לא ברור לי מה ההבדל המהותי.
בעניין השני. התייחסתי בתגובה הקודמת שלי למקרים שונים שקיימים גם כיום שבהם חברות מתקדמות טכנולוגית ממגרות ומכחידות חברות מתקדמות פחות (אם בימים של הכיבוש הספרדי של דרום אמריקה, או אפילו בשבוע האחרון שבו נהרגו עשרות רבות של אינדיאנים על ידי הצבא הפרואני שרוצה לפנות אותם כדי לתת את אדמתם לחברות הנפט). בנוגע לחברות חקלאיות לגבי חברות של ציידים-לקטים, התשובה הקצרה היא שאיני יודע את הדינמיקה הזו. באופן כללי, אני חושב שזרזאן לא מתייחס לכך שברגע שחברה הופכת לחקלאית יש לה טכנולוגיה עדיפה והיא מכחידה חברות אחרות.זה תהליך מורכב שבמהלכו אנחנו עוברים מתקופת האבן לתקופת הברזל והברונזה (תהליכים שמתאפשרים על ידי יצירתה של ציבליזציה, שהיא דבר שמתחיל בחברה החקלאית) בהמשך הדרך חברות עם כלי נשק עדיפים כאלה מכחידים חברות עם צורות קיום פרימיטיביות יותר.
כמובן שאפשר לשבור זמן ליחידות, אבל האוכלוסיה של לפני המצאת השעון לא עשתה את זה – היא לא תכננה את היום שלה בלו"ז מדוקדק ולא מתוך הרגשה שכל דקה אוזלת היא אסון. זהו הפירוש של זמן המזרח… בתקופה הציידית-לקטית כפי שציינתי, עיקר הזמן הוא זמן פנוי, ולכן מראש תחושת הלחץ והצורך להספיק אינה קיימת.
אני אישית יכול לכתוב רק מהנסיון שלי שהחוויה של לחיות בטבע בלי שעון שינתה לי לחלוטין את תחושת הזמן לעומת זו שיש לי בעיר. בכל מקרה, זרזאן כותב על כך עשרות עמודים מלאי מראי מקום מרתקים ואיני יכול לפרט כאן את הדברים כולם וכדאי לקרוא אותם במקור, אבל אני חושב שחלק מהדברים כתובים במאמר שלי על הזמן שיש לו לינק מתוך הפוסט הזה.
כל טוב,
עידו
כשהיית בטבע ללא שעון, כיצד סופק לך מזונך?
אמנם רפרפתי על התגובות אבל נראה לי שאף אחד לא הזכיר תוחלת חיים (הכוונה לממוצע ואין שום קשר עקיף או ישיר לתכלית למרות שזה נשמע דומה) תעשו גוגל על תוחלת חיים ופרהיסטוריה ותגלו מהר מאוד שתוחלת החיים של ציידים לקטים הייתה בערך 17 ואילו זאת של החקלאים שירשו אותם הייתה בערך 19 (לא כולל מוות בלידה) כך שברור שתוספת של יותר מ10 אחוז לתוחלת חיים תסביר מדוע לקטים ציידים הפכו לחקלאים.
חקלאות דרשה השקעה ארוכת טווח מאוד יחסית לצייד וליקוט שכן היא דרשה ביות של צמחים שהיו אכילים רק למחצה ולעיתים אפילו ביות והכלאה של צמחים שהיו רעילים לעיתים, אבל לאחר שהיה לך יישוב קבע שפרנס את עצמו היתרונות של חקלאות על צייד הם אדירים כי אין צורך יותר לנדוד באיזורים רחוקים ולא מוכרים יש יכולת לתמוך בהתמקצעות (בוני כלים, סוגי צמחים שונים, וכו…) יש כל מיני טכנולוגיות ותרבות שמתפתחים מצורכי החקלאים (כלי איכסון, כלים) יש זמן וצורך לביית גם בעלי חיים (סוסים, כלבים וכו) ועוד כאמור יש יותר זמן לעשות את כל אלו.
הטכנולוגיה היא הכלי האנרכיסטי מספר אחד, ולכל האנרכיסטים ששוללים אותה ותולים בה את אומללותם יש להזכיר שלהחזיר את העולם לתוחלת חיים של פחות מעשרים שנה זה להרוג יותר מחצי פלנטה תוך כמה שנים. (זאת הערכה שלי אבל לא נראה לי שהיא ממש בעננים)
מה שאני יכול להסכים זה שהעסקה שהאנושות עשתה בה בהגיעך לגיל 6 אתה מתחייב למכור את הנשמה שלך לשטן בתמורה להבטחה של 75 שנות חיים בממוצע, מפוקפקת מאוד. אבל לפחות לאלה שרואים את המצב כמו שהוא יש זמן לנסות לעשות משהו בעניין.
היי דורון,
קרא את המאמר הזה של ג'ארד דאימונד בנושא תוחלת החיים. הוא מציין בבירור שתוחלת החיים צנחה עם אימוץ החקלאות:
יש ללחוץ כדי לגשת אל mistake.pdf
עידו
הנתונים שאתה מביא הם עד כמה שידוע לי בלתי מדויקים. לפי הנתונים הידועים לי ממקורות שונים ובין השאר מספרו של זרזאן, אבל גם ממגוון מקורות אחרים (אני יכול לחפש בהמשך כשיהיה לי יותר זמן) תוחלת החיים האנושית ירדה במעבר מחברה של ציידים לקטים לחברה חקלאית. על כך מסכימים אנתרופולוגים וחוקרים רבים.
השוני מוסבר על ידי החוקרים בכך שציידים לקטים ניזונו מדיאטה עשירה יותר ואילו המעבר לחקלאות הוביל את האנושות להצטמצם לתפריט מוגבל ביותר, דבר שהוא בריא הרבה פחות כפי שיאמר כל מומחה לתזונה.
רובסון, בוידן ואחרים הראו שתוחלת החיים של ציידים לקטים (במקרים שבהם התגברו על מחלות וסכנות הקיום הציידי-לקטי) הייתה שווה לזו של האדם המודרני.
כל טוב,
עידו
חייתי עם קבוצה של אנשים שהביאו מזון מהציביליזציה. לא, לא גידלנו את המזון שלנו או חיינו כציידים לקטים 🙂
ואגב, יש לי תשובות לשאלותיך לגבי המהפכה החקלאית מתוך הספר של זרזאן אבל אין לי זמן להכנס לזה עכשיו. אכתוב כאן בהמשך.
עידו
האנתרופולוג לוי ברוהל: "רעיון הזמן שלנו נראה כמו תכונה טבעית של המוח האנושי. אבל זוהי הזיה. רעיון כזה בקושי קיים עבור המנטליות הפרימיטיבית".
האנתרופולוג ווקס: "לחיים היה קצב אבל לא התקדמות".
לשפת ההופי אין הייחסויות לעבר, הווה או עתיד. לשבט הנואר אין הקונספט של זמן כרעיון נפרד.
עידו
ההתנגדות לציביליזציה ועל השתלטותה של זו:
"one gets the impression that civilization is something that was imposed on a resisting majority by a minority which understood how to obtain possession of the means of power and coercion"
זו אגדה אורבנית ידועה, שהמקור שלה הוא האנתרופולוג והבלשן וורף, שבדיעבד התבררה כלא נכונה – הוא פשוט לא ידע מספיק הופי.
אגב עוד מקרה כזה הוא השלג האסקימוסי – לפי האגדה יש להם המון המון מילים שונות לשלג. וזה קשקוש, היום בלשנים יספרו לך שבאנלגית יש הרבה יותר מונחים.
זה אגב חלק מהוויכוח הידוע בין הבלשנים על היחס בין שפה לתודעה, וסביב הטענה שהשפה מעצבת את התודעה.
מעניין. תודה על התיקון.
הספר של זרזאן משנות השמונים וכנראה לפני שהטעות של וורף התגלתה.
עידו
גן העדן ממנו גורשו אדם וחווה לא חדל להתקיים, הוא גם לא נחתם במימד או זמן אחר, פשוט עצם אכילת פירות עץ הדעת בראו את תודעתו של האדם, וכאשר נולדה התודעה מתה התמימות הראשונית. האדם חדל להיות חלק מהטבע כשאר החיות, והחל לנסות לשלוט בו ולשנותו. גן העדן הוא סביבנו פשוט איבדנו את היכולת לראותו כמות שהוא. מלבד אולי מקרי קיצון כפי שיגיד לכם כל מי שצרך סן-פדרו ודומיו, או אנשים בעלי רוחניות גבוהה.
זהו המחיר אותו שילם האדם בעבור התודעה
ומאז הוא מנסה לשוב אל גן העדן. לאבד את משמעותם של מונחים כמו זמן, ושלי ושלך.
בנוגע לכמה דברים שנאמרו פה- אף אחד לא חי פרק זמן ארוך כמו האדם המודרני. בחברות קדומות חיו בממוצע עד גיל 30-40. הסיבה העיקרית לתמותה בגיל צעיר אינה מחלות אלא נשירת שיניים ושאר בעיות דנטליות, אשר גרמו לחוסר יכולת ללעוס מזון.
המעבר לחקלאות נעשה כמו כל דבר שקורה על פני האדמה, מתוך צורך יותר מאשר מבחירה. שינויים אקלימיים, תחרות בין שבטים שונים ומחסור בהיצע המזון יצרו צורך לשנות את דפוסי החיים באזורים מסויימים. מכיוון ששיטה זו יעילה יותר (מאפשרת התפתחות חברה בצורה נוחה יותר) היא החלה לדחוק את תרבויות הציידים-לקטים.
זה על רגל אחת, אם לא אצבע.
http://www.popline.org/docs/0561/014715.html
תלוי איפה, מה גם שזה מאוד קשה להעריך משמעויות של שינויים שכאלו, למשל המהפכה התעשייתית הוותה את אחת הנפילות הנקודתיות הבולטות בהיסטוריה של תוחלת חיים (באנגליה למשל) אבל אין ספק שהיא הובילה בסופו של דבר לעלייה המשמעותית ביותר.
יש דעות לכאן ולכאן לגבי המעבר בין צייד לקט לחקלאות מה גם ששינוי כזה בוודאי לא היה חד ונמשך לאורך אלפי שנים ולחקלאות יש סכנות עצומות משל עצמה (למשל העובדה שרוב המחלות הידועות כיום מקורן בבעלי חיים מבוייתים) לא צריך עם זאת להתעלם מהעובדה שצייד של בעלי חיים הוא מסוכן אלפי מונים יותר מחקלאות, בקשר לגיוון במזון אני לא יודע אבל זאת שאלה מעניינת.
בכל מקרה הנקודה היותר חשובה שלי הייתה שעודף רומנטיזציה של תקופה מסוימת (ועוד יותר מכך בכזות שהיא בעבר רחוק מספיק שמונע ידע וודאי כלשהו) היא מחלה מודרניסטית נפוצה מסוכנת וחסרת הצדקה בד"כ. לי אישית יש חשד תמיד שהאנשים שמשתמשים בה הם יותר מעוניינים בלשמוע את עצמם משמיעים ביטויים כגון "ציידים לקטים" ולעמעמם תחושה של חוסר שביעות רצון מאשר איזושהי דבקות באמת.
בפפואה ניו גינאה יש ציידים לקטים עד היום והיה איזה אנתרופולוג שחישב כמות הרציחות שבוצעו שם יחסית לגודל האוכלוסיה, הרציחות אגב בדרך כלל מסיבות של תקיפה מונעת, שוד או גניבת אישה (לנשים המבוגרות היו 3 בני זוג בממוצע), אני לא זוכר כמה יצאו המספרים אבל הוא טען שאם העולם כולו היה "מוסרי" כמו הציידים לקטים בפפואה אז במקום 100 מיליון הרוגים במלחמות המאה ה20 היו צריכים להיות בערך 2 מיליארד. וזה עוד נחשבת למאה של מלחמות העולם.
בטבלה בוויקיפדיה לדוגמה באה לידי ביטוי הירידה הדרסטית בתוחלת החיים במעבר מציידות-לקטות לחקלאות, ונראה לי שזו הדעה המקובלת בסה"כ.
http://en.wikipedia.org/wiki/Life_expectancy
אני מסכים איתך לגמרי על כך שזה תלוי במקרים שונים ויש לכאן ולכאן – זה נכון לגבי חברות ציידות-לקטיות בעולם כולו, וזה גם מקור למחלוקות לגבי "אורח החיים הציידי-לקטי" – יש פשוט יותר מאחד כזה והוא משתנה לפי איזור וחברה.
אני גם מסכים איתך בהחלט על הצורך להמנע מעודף רומנטיזציה, ועדיין רציתי לתת לה כאן פתח פה, בעיקר משום שבאלטרנטיביות שלה יש משהו מרענן בעיני. הראיון עם זרזאן יתפרסם עוד בהמשך שבוע זה, בעז"ה, ושם אפשר יהיה להתרשם עוד קצת מהאלטרנטיביות שלו לצורת המחשבה הבולטת כיום.
כל טוב,
עידו
תודה על התגובה. אשר לציטוטים – אני דווקא רוצה להתייחס למידע שהבאת מ"וויקי". ראשית – לא היה שם מראה מקום שיאשר שאלו אכן הנתונים והם לא שונו באופן מגמתי. בנוסף, אפשר בהחלט להבין כיצד תוחלת החיים יכולה לרדת בעוד שרוב האכולוסיה ששורדת מעבר לגיל מסויים דווקא חיה הרבה יותר: בחברה חקלאית יש יותר לידות והרבה יותר ולדות לטפל בהן. שיעור תמותת התינוקות בחברה כזו יהיה בוודאי גבוה יותר בתחילת דרכה, קרי – יהיו הרבה יותר פרטים שימותו בגיל שנה או שנתיים, אבל בהחלט יתכן שאם שרדת עד גיל 5 אתה תחיה עד גיל 50. כך שהנתונים שהובאו קצת בעייתיים. דווקא הנתונים על חברות ציידים לקטים מעניינים יותר שם – מסתבר שגבר בחברת ציידים לקטים מוציא כמות קלוריות יומית של אתלט אולימפי, קרי – גבר ממוצע בחברה כזו צריך הרבה הרבה יותר מזון מאשר גבר ממוצע בחברה חקלאית. אני חושב שזה מבהיר היטב מדוע לחקלאות יש יתרון ברור על ציד וליקוט.
באשר לנתונים בוויקיפדיה. דווקא יש לינקים למקורות חיצוניים (3, 4, 6,7). בכל מקרה, כל הדיונים הללו קצת ספקולטיביים מדי לטעמי. יצא לי לראות ולשמוע במקורות רבים ושונים על ירידת תוחלת החיים עם המהפכה החקלאית. עשויות להיות גרסאות שונות ומאחר שאני לא מומחה בתחום, אני משאיר את הוויכוח למומחים ורק מציין את מה שזרזאן אומר, דעה שנסמכת על לפחות חלק מהמחקרים המדעיים בתחום.
בנוגע לאחת השאלות הראשונות שהעלית בתגובה הראשונה שלך בראיון שקיימתי איתו (אחר כך קראתי ונזכרתי) זרזאן אומר שהוא מסיק שחברות של ציידים-לקטים יכלו לעבור לתצורה חקלאית עוד מליון שנה קודם לכן מתוך מיומנותם בשימוש בכלים וממחקרים קיימים.
באשר לסיבה שהמעבר לצורת חיים חקלאית התבצע. הסיבות ש-paradise lost העלה בתגובתו הן כולן הסברים מקובלים שמופיעים כולם בפרק על החקלאות אצל זרזאן אם כי הוא שולל את רובם ומציג הסברים אחרים.
שוב, אני חוזר שאין לי כאן עניין להגן על הפרטים השונים של התיאוריה של זרזאן שכן מבוססת על הרבה מאוד מחקר, ובזה אין כל ספק. אם כי אפשר להכנס לתוך המחקרים ולקרוא אותם מכל מיני כיוונים. לי אישית אין עניין בלעשות את זה כי באמת שאני לא מתיימר להיות מבין גדול מספיק בנושא כדי להתווכח עליו.
עידו
אין לינק שמראה מדועה בתקופה הניאוליתית תוחלת החיים היא כפי שהיא מופיעה שם. את הנתונים לגבי הדיאטה של גברים בחברות ציידים לקטים הבאתי מ-3.
כפי שציינתי – בהחלט ייתכן שתוחלת החיים ירדה. הדבר אפילו יתכן במקרה שתוחלת החיים בגיל 5 (קרי – עד מתי תחיה אם הגעת לגיל 5) דווקא עלתה, בשל תמותת תינוקות. כך שתוחלת החיים היא מדד קצת בעייתי וצריך להבין איך נראית ההתפלגות.
בעניין תשובתו של זרזאן לגבי היכולת – לפי אותו הגיון הם גם יכלו להמציא את הגלגל לפני חצי מליון שנה ולפתח את תורת גלואה לפני 100,000 שנה. ברור שמדובר בשטות. המעבר לחברה חקלאית אינו מוסבר רק ביכולת לייצר כלים או בארגון חברתי. יש צורך בהרבה מאוד עניינים כדי לפתח טכנולוגיה מעין זו ואם זו רמת הטיעון של זרזאן אז אני מתחיל להיות קצת חשדן!
גם אני חושב הרבה לאחרונה, על זה שכולם מדברים על המצב הטרגי בו אנחנו נמצאים ואומרים שזה הדבר הכי גרוע שיש ולא מיצרים צורת פעולה שמתאימה יותר לפלנטה עבור כל האנשים ביחד. בן אדם שומע את האדמה ברגלים ואת הכוכבים מהקודקוד. לבקש לזרוק את הטכנולוגיה זה כמו להתקרב לאדמה על ידי זה שמפסיקים ללכת על שתי רגלים וחוזרים לזחול. לוותר על התעשיה והצבאות זה לא מספיק, צריך לוותר על האש, לוותר על האש זה לא מספיק צריך לוותר על ההליכה הזקופה.
האדם צריך לחזור למה ששכח מזמן, אבל למה לשכוח את מה שאנחנו זוכרים כרגע?
יש כאלה שפורשים מהציווילזיציה (civilזציה), אבל לא מהטכנולוגיה. אי אפשר להמנע מטכנולוגיה אם לא מבינים שהטכניקה והלוגיה הפכו כרוכות זו בזו. ללכת זו טכניקה, רוב בני האדם כבר פיתחו אותה ברמה כזו או אחרת. לנשום זה טכניקה (יוגים מומחים בזה, רוב בני אדם עושים זאת באופן שיטחי), לחלום זו טכניקה (שאמנים מומחים בזה), אהבה זאת טכניקה (נשים מומחות בזה)…רגע רגע…
מה זה טכנו-לא-לוגיה?
–
ידוע לרובנו, בגלל שמדברים וכותבים על זה, על איברים בגוף האדם שיש וטו חברתי לא להכיר בקיומם, לראות אותם, לחוש אותם או איתם, להפעיל אותם או לפעול מהם… אולי הוטו הזו לא קיים בחברות הלקטיות וזה מה שאנחנו מנסים לחזור אליו, כמו שהחברות הלקטיות גילו יום אחד את היכולות המופלאה והלא מוכרת והמפחידה, של עצמם, שמגיעה מהאיזור הזה בגוף, שמאוחר יותר גם קרא לעצמו בשם: "מוח". ותשומת הלב שלנו נתפסה בחוויה האינטנסיבית הזאת.
טרקבאקים
[…] שנאבקים על ההזדהות שלך ביומיום מאבדים מאחיזתם כשאתה פרימיטיביסט. רמת הגוועלד על דיכוי היהודים פוחתת כשהדיכוי הזה מושם […]
[…] המכניקה של הניכור – על המחיר התודעתי של הטכנולוגיה […]