טכנומיסטיקה

המאמר פורסם אתמול בגירסה קצרה יותר בערוץ הניו-אייג' אתר אנרג'י-מעריב

 

יש לי חיבה מיוחדת להוגים שגורמים לך לראות את כל מה שידעת עד עכשיו מזווית שונה לחלוטין. אין הרבה דברים שטובים לבריאות האינטלקטואלית כמו מקלחת מילים קרות שמטילה גלים לכל הכיוונים ולא מותירה לך ברירה אלא להפוך לגמרי, ולו לרגע, את תפיסת העולם שלך ולהתרגל לסוג חדש של חשיבה.

Elements of Refusal ספרו של ההוגה האמריקאי ג'ון זרזאן נכנס ללא ספק לקטגוריה. זרזאן מציג ב–Elements of Refusal משנה אנטי-טכנולוגית מנומקת ומוצקה שיוצאת לא רק כנגד מחשבים או טלוויזיה. על פי משנה זו כל מה שעשה האדם ב-10,000 השנה האחרונות הוא טעות אחת גדולה: השפה האנושית, השימוש במספרים, הזמן, החקלאות ואפילו האמנות.  

 

האנרכיסט המפורסם ביותר באמריקה

 

 

זרזאן נמנה על שורותיו של פלג אידאולוגי רדיקלי במיוחד שזכה לשם אנרכו-פרימיטיביזם. על פי הזרם הזה שמאתגר את הפרימיטיביזם משמאל, ואת האנרכיזם הקלאסי מכיוון הפרה-היסטוריה – המעבר מחברה ציידית-לקטית לציביליזציה, מעבר שהתרחש לפני כ-10,000 שנה, הוא שורש כל הרע שהוביל לריבוד חברתי, כפיה וניכור הולכים וגוברים.

ההגות האנרכו-פרימטיביסטית ששורשיה בשנות השמונים של המאה העשרים מושפעת בבסיסה מהזרם המרכזי של ביקורת התרבות והטכנולוגיה. בין ההוגים שרעיונותיהם מהדהדים בכתבים ניאו-פרימיטיביסטים אפשר למצוא רבים שמוכרים גם בחוגים אקדמיים ואוניברסיטאים כמו מבקר התרבות הגרמני-יהודי הרברט מרקוזה, הסוציולוג הצרפתי ז'אק אלול, ופילוסוף החינוך ניל פוסטמן. אלא שבהשוואה לאנרכו-פרימיטיבסטים הביקורת של אלו על החברה המודרנית נראית מתונה כמעט. אנרכו-פרימיטיביסטים כמו דרק ינסן או פרדי פרלמן לוקחים את הביקורת של הטכנולוגיה עד המסקנה הסופית ביותר: סירוב מוחלט לטכנולוגיה.

זרזאן שכונה כבר "האנרכיסט המפורסם ביותר באמריקה" הוא אחד הקולות הבולטים בניאו-פרימיטיביזם וללא ספק אחד המלומדים שבהם. מה שהופך את הההגות שלו למעניינת במיוחד הוא הרוחב והעומק האינטלקטואלים יוצאי דופן שהוא מביא לתיאוריה הביקורתית שלו. כל מאמר של 20 עמודים זוכה אצל זרזאן לכ-150 הערות שוליים שמפנות לכולם בערך: מאפלטון ואריסטו ועד בייקון, דקארט, גלילאו, רוסו, גתה, הגל, מרקס, ניטשה, דורקהיים, קסירר, מרקוזה, סאהלינס ורבים רבים אחרים מוכרים יותר ופחות. קריאה בחיבורים של זרזאן היא כמו קריאה בוויכוח בן אלפי שנה על הטכנולוגיה ושרובנו כלל איננו מודעים לקיומו ובוודאי שלא לרוחב ולעומק הבלתי נדלים שהיו לו לאורך השנים. אסופת הטקסטים שערך Against Civilization, לדוגמה, פורשת דיון אנטי-ציביליזטורי ארוך ימים שבתוכו הוא כולל בין השאר טקסטים של  רוסו, ת'ורו, אדורנו, שילר, פורייה, פרויד, הורקהיימר, באומן, רוזאק, שפנגלר נורדאו ואחרים. "הוצאתי את האנתולוגיה הזו כי חשבתי שזה יהיה בריא לאנשים להבין שזו לא נקודת מבט מוזרה כל כך." הוא אומר "אנשים היו לא מרוצים מהציביליזציה כבר אלפי שנים, מהרבה נקודות מבט שונות."

 

נגד הציביליזציה

הוא הופיע לראשונה באור הזרקורים כ"החבר של היונובומבר הלא הוא טד קצ'ינסקי, אותו מתמטיקאי-פילוסוף-טרוריסט בעל אידאולוגיה אנרכו-פרימיטיביסטית שפרש בשנות השבעים ממשרתו כמרצה באוניברסיטת ברקלי ליער במונטנה ושלח משם במשך יותר מעשור פצצות למדענים ואנשי טכנולוגיה שנשאו בעיניו באחריות להפצת הקדמה הטכנולוגית. במהלך המשפט של היונובומבר, הפך זרזאן לאחד מאנשי סודו של קצ'ינסקי ובלט כאחד היחידים שהביעו הבנה למעשיו. באחד ממאמריו בנושא כתב: "אין להתעלם מרעיון הצדק כאשר בוחנים את תופעות היונובומבר. למעשה מלבד המטרות שלו, מתי אי פעם נדרשו האייכמנים הקטנים של העולם החדש המופלא לתת דין וחשבון על מעשיהם?… האם זה באמת בלתי מוסרי לנסות לעצור את אלו שמעשיהם גורמים למתקפה חסרת תקדים על החיים?"

עבור התקשורת האמריקאית הממוסדת הדעות של זרזאן היו תערובת מזעזעת של רעיונות שהגיעו משום מקום, אבל זרזאן עבר דרך ארוכה בתרבות הנגד לפני שהפך לאנרכו-פרימיטיביסט. הוא הספיק להשתתף באמצע שנות השישים במבחני האסיד שארגנו בסן פרנסיסקו קן קיזי וה-Merry Pranksters והיה מעורב באיגודים המקצועיים לאורך שנות השבעים עד שהתייאש מהפוליטיקה של השמאל והגיע דרך הספרות האנתרופולוגית לתפיסת עולם חדשה.

אחד האנתרופולוגים שהשפיעו ביותר על זרזאן הוא מרשל סאהלינס שהציע במחקריו את תיאוריית חברת השפע המקורית, תיאוריה הגורסת שהחברה הציידית-לקטית, החברה שהתקיימה עד המהפכה החקלאית לפני כ-10,000 שנה, הייתה חברת השפע האמיתית. סאהלינס שמתבסס על מגוון מחקרים בחברות ציידים-לקטים בנות זמננו טוען בספרו Stone Age Economics כי בניגוד לחברה המודרנית, החברים בחברות קדומות אלו חיו חיים בעלי שפע של זמן פנוי, תוך שהם מתבססים על תפריט עשיר מהטבע ומבלים את רוב זמנם במשחק, שיחה ומנוחה.

המהפכה החקלאית מופיעה אצל זרזאן כשורש כל הרע. היא מובילה לדרדור ניכר במעמדן של הנשים שאינן יכולות עוד להשתתף בעבודות השדה, ויוצרת את החברה הפטריאכלית והשוביניסטית. עודפי המזון שהיא יוצרת מובילים למסחר וזה מוביל להתמחות במקצועות וכך נוצר לא רק ריבוד חברתי, אלא גם עצם מושג העבודה ואיתו מיידית הניכור מהעבודה ומושג הבעלות. בחברות ציידות-לקטיות טוען זרזאן, אין מושג עבודה. כל אחד מהחברים בקבוצה מבצע את כל המלאכות ואלו משולבות באופן אורגני במרקם היומיומי כך שהעבודה והחיים שלובים זה בזה. חברות אלו גם מבוססות על שיתוף וכלל לא מכירות את מושג הבעלות. בכך לא נגמרת רשימת התלונות של זרזאן כלפי החקלאים. חקלאות מובילה ליחס מחפצן ואכזרי כלפי חיות (שהופכות למכונה להמרת עשב לבשר), מובילה לדרדור המערכת האקולוגית, למדבור וגם סתם מעמיסה על האדם עבודה רפיטטיבית ומשעממת. לא לשווא, טוען זרזאן, קוראת הקללה האלוהית בספר בראשית "בזיעת אפיך תאכל לחם". המעבר מהחברה הציידית-לקטית לחברה החקלאית שווה ערך אצל זרזאן לגירוש מגן העדן. "בבייתו את החיות והצמחים האדם, באופן הכרחי, ביית [האדם] את עצמו" הוא כותב.

אבל המהפכה החקלאית היא שלב אחד בשרשרת אירועים שזרזאן רואה כבסיס החורבן הציביליזציוני. החטא הקדמון על פי זרזאן הוא הסימבוליזציה של המציאות אשר מתחילה בהמצאת השפה והמספר. לפני השפה והמספר העולם נחווה בצורה ישירה. כל פרט ופרט מתגלה בפני עצמו באופן קונקרטי. לאחר המצאת השפה והמספר דברים מצטמצים ליחידות שוות שההבדלים הקיומיים ביניהן נמחקים וכך לאחר השפה מדברים על חמישה ילדים  או שבעה עצים כאילו עץ אחד זהה לעץ אחר. את סיפור מגדל בבל רואה זרזאן כסיפור התרסקותה של שפה מקורית ואותנטית יותר שהייתה ברשותה של האנושות לפני השפה הסימבולית – לעדר של לשונות מסולפות. כשאנחנו מסתמכים על השפה במקום לחוות את העולם בעצמנו, מתריע זרזאן, אנחנו מסתמכים על חוויה חלופית ולכן בלתי אותנטית.

"סמלים הם יותר מסתם יחידות בסיסיות של התרבות: הם מכשירי מיסוך שמרחיקים אותנו מהחוויות שלנו" הוא כותב (עמ' 75). המציאות של השפה היא מציאות אידאולוגית, מציאות המתווכת דרך סמלים שיוצרים הפרדות וקטגוריות מלאכותיות ומונעת מן האדם לראות את המציאות כפי שהיא. הסימבוליזציה של העולם בעזרת השפה היא על פי זרזאן דרך שמובילה אותנו הלוך והרחק מהמציאות, מידע, למידע לדאטה ועד לעולם הפוסט-מודרני הסימולקרי שמורכב מסמלים. "מהפכת התקשורת הגלובלית היא תופעה שבה 'קלט' הופך זמין מיידית בכל מקום על ידי אנשים שחיים, יותר מאי פעם, בבידוד זה לזה" הוא כותב (עמ' 61). וכך, כפי שאבחן קסירר, "המציאות הפיזית הולכת ומצטמצמת ככל שהפעילות הסימבולית של האדם מתקדמת".

על הזמן כותב זרזאן בעקבות אלדוס האקסלי שהוא "דבר שטני מטבעו" שמבודד את האדם מהמציאות ומצטט את רוברט לואיס סטיבנסון "לא לדעת את הזמן במשך חיים שלמים זה, הייתי אומר, לחיות לנצח. אין לך מושג, אלא אם כן ניסית זאת, כמה ארוך הוא יום קיץ שאותו אתה מודד רק בעזרת רעב ומביא לסופו רק כאשר אתה כבר רדום". הזמן משנה את היחסים בין סובייקט לאובייקט, הוא גורם לאדם לנסות לבצע בו מניפולציות, להספיק, למלא את הלו"ז – הזמן הוא הבסיס לרעיון התפוקה שעומד ביסוד החברה הקפיטליסטית וגורם לנו לספור כל דקה מדקות חיינו ולחיות בפחד מתמיד שלא נספיק להפיק מספיק.

האמנות מבחינתו של זרזאן
היא המשך הדיכוי שמבצעת השפה למציאות הישירה. אמנות עוסקת כביכול במשהו בלתי ניתן לביטוי, אולם למעשה היא מרחיקה אותנו ממנו, טוען זרזאן. ט.ס. אליוט כתב כי "כל עבודת אמנות היא מתקפה על הבלתי ניתן לביטוי" וזרזאן מנסח אותו מחדש וטוען כי האמנות היא מתקפה על כל מה שעדיין לא עבר סימבוליזציה. זרזאן משלח את הביקורת שלו כבר כבר בציורי המערות של אלטמירה, אבל מחריף אותה ככל שההיסטוריה ממשיכה אל האמנות הניאוליתית שמבצעת פורמליזציה למציאות והלאה אל האמנות בת ימינו שהינה לא יותר משפחתה במשקל הנוצה של מערכת מדיה בינלאומית בשווי מיליארדים שעסוקה בהשחתת הטבע, דיכוי הרגישויות הטבעיות של האדם והכנסתו לסד של צריכה.

 

לטכנולוגיה יש אג'נדה

 

 

"הכל התחיל כשעבדתי בארגונים המקצועיים והתחלתי לכתוב עליהם" מספר זרזאן כשהוא נשאל כיצד פיתח את האלרגיה העזה שלו לטכנולוגיה. "זה גרם לי להתמקד במהפכה התעשייתית ובבתי החרושת הראשונים באירופה. ואז התחלתי לחשוב על המהות של החברה התעשייתית. למעשה זה מה שמרקס עשה, אבל מרקס עזב את זה לטובת דברים אחרים. נקודה אחת שהייתה משמעותית מאוד עבורי הייתה ההבנה שבית החרושת הוא לא רק מוסד כלכלי אלא דיסציפלינה של כפיה. ההכנסה של האנשים לבתי החרושת היא מעין סוג של כליאה: זה לשים אנשים בתוך מערכת ריכוזית ואז לשלוט בהם. כך הבנתי שבטכנולוגיה גלומים כוונה, ערכים, עדיפויות ובחירות. התחלתי להסתכל על טכנולוגיה בצורה אחרת ולשאול את עצמי אם זה תמיד היה ככה וראיתי שלא משנה באיזה תקופה אתה חי, הטכנולוגיה מגלמת את החברה ואת הערכים הדומיננטים שלה. זה פתח את הדלת, וכשגיליתי את המחקרים האנתרופולוגים על חברות ציידות-לקטיות זה גילה לגמרי איך המערכת הזו עובדת."

זה מעניין כי המסקנות שלך לגבי האופן שבו טכנולוגיה מכתיבה את התודעה שלנו מזכירות למדי את המסקנות של חוקרי מדיה כמו מרשל מקלוהן וגם הספר שלך אלמנטים של סירוב, באופן שהוא סוקר אחת אחת את ההשפעה של טכנולוגיות וסוגי מדיה, מזכיר את "להבין את המדיה" של מקלוהן, אבל בגרסה מאוד פסימית. אתה מתאר את הטכנולוגיה כמסלול שמוביל לניכור הולך וגובר של האדם. מה הקשר בין טכנולוגיה לניכור?
"בעקבות הספרות האנתרופולוגית והפילוסופית, אני חושב שהמוסד שמתחיל את הניכור הוא חלוקת העבודה (Division of Labor). ברגע שאתה מחלק את האני לתפקידים אתה מחלק לא רק את האני אלא באופן עקרוני אתה יוצר בשלב מאוד מוקדם חברה בעלת מעמדות, ומשם מתחילים המתחים בחברה המוקדמת כבר בתקופה של הפליאולית העליון וזה מוביל לביות של האדם (Domestication). השינוי הגדול מתרחש לפני כ-10,000 שנה עם המהפכה החקלאית והופעתו של של היגיון השליטה בטבע שמגיע בתקופתנו למקומות מאוד קיצוניים. זה מרחיק אותנו עוד ועוד מהקשר עם האדמה. זה הופך להיות האתוס השולט וכך אנחנו מגיעים לדברים מטורפים כמו ננוטכנולוגיה, שיבוט או הנדסה גנטית. כל אלו הם חלק מאותה דרך. זה אותו סוג של היגיון פנימי."

אתה מדבר על ניכור. ניכור ממה? מה יש לפני הניכור? ממה מרחיקה אותנו הטכנולוגיה?
"זה כבר דברים ספקולטיביים יותר, אבל לי נדמה שלפני התפתחות המוסדות הללו הייתה תחושה של יותר שלמות, יותר מיידיות, של קשר עם האדמה ואחד עם השני. אני שואב הרבה מהרעיונות הללו מתוך הספרות האנתרופולוגית וקריאה על עמים ילידיים. זה נותן השראה לי ולאנשים ולאנשים שאני עובד איתם, לא להעתיק מהם, אלא פשוט לדעת שזה דבר שעדיין קיים ואפשר להתבונן בו בתשומת לב ולראות שזו צורת חיים שונה. וזה דבר רוחני עבורי. זה דבר רוחני מאוד. למעשה, זו הדרך שבה אני חושב על רוחניות. הקרבה הזו, וסוג הקשר הזה. יש לזה בעיני הרבה פחות קשר לאמונה מאשר לדבר הזה שהכחדנו. פעם היינו באחדות עם שאר העולם ועכשיו אנחנו מנסים תמיד להיות בעליונות עליו."

אם טכנולוגיה היא כל כך רעה למה אנחנו נותנים לה לשלוט בנו?
"הטכנולוגיה כל הזמן מתפתחת ולעולם לא הולכת אחורה ואחת מהבעיות היא שהתפיסה שעדיין שלטת היא התפיסה שטכנולוגיה היא ניטראלית ולא פוליטית; שאי אפשר לדבר עליה כתופעה חברתית או להעמיד אותה בסימן שאלה. הגישה היא: זאת הטכנולוגיה, היא טבעית ולא ניתן לשנות אותה. כך שהשאלה הזו לא עולה בכלל לדיון וזה מה שאנחנו צריכים לשנות. אני חושב שהרבה מהאומללות נובעת מזה, משום שזה לא נושא מפורש לדיון. אבל זה יכול להשתנות. או שלא, אם אנשים יהיו מרוצים מזה אז זה לא ישתנה וזה ימשיך להעמיק ואנחנו נחיה בעולם יותר ויותר מדולל, מלאכותי ומתווך בלי כמעט שום סוג של חוויה ישירה ושום טקסטורה של חיים או כל הדברים הללו. אבל אני לא חושב ככה, אני חושב שאנשים, אפילו בגופם ממש, ברמת הקרביים, יודעים שכל מה שבעל ערך נמחק ושלהחליף את זה במכונות זה לא התשובה. אנשים אומרים כל מיני דברים המטורפים כמו: 'טוב, אין יותר קהילה אז יהיו לנו קהילות וירטואליות.' אוקיי. האם זה יעשה אנשים מאושרים? בטח שלא. זה לא יספיק כי זה שלילי מדי וגוזל מאיתנו יותר מדי. אבל מי יודע. אני מהמר על זה, אבל אנחנו לא יודעים. אני מהמר שזה מה שיקרה, אבל אנחנו לא יודעים. אנחנו נגלה. הרעיונות הללו עומדים לדיון ציבורי ואולי נראה איזשהו שינוי מתחיל שבו אנשים מבינים שזה לא אוטומטי ולא בלתי נמנע. שום דבר הוא לא אוטומטי. אנחנו יכולים לעשות משהו או שלא לעשות משהו."

אתה חושב שיש כיום יותר נכונות להקשיב לרעיונות מהסוג שאתה מפיץ מאשר בתקופה שהתחלת בשנות השמונים?
"הו כן. בדיוק חזרתי מברצלונה והייתי לפני כן בפינלנד ואני בדרך למוסקווה ביום רביעי והייתי גם בברזיל והודו לאחרונה. אני יכול לומר ולו רק מכמות ההזמנות שאני מקבל להשתתף בדיונים, שיש הרבה יותר תשומת לב לרעיונות הללו. אנשים מקדישים הרבה יותר תשומת לב, וכשאתה מדבר מול קהל אתה יכול להרגיש את זה. אנשים ממש מתרכזים בנושא הזה ורוצים לשמוע פרספקטיבה אחרת. כמובן זה עדיין לא תנועת המונים, אבל אנשים מתחילים לשים אליה לב."

 

הדרך לדה-תיעוש

 

 

אחת מהביקורות שמושמעת לעיתים כנגד זרזאן וחלק מעמיתיו לתנועה הניאו-פרימיטיביסטית היא שהם מדברים כנגד הציביליזציה אך משתמשים בכליה. לזרזאן יש אתר אינטרנט ותכנית רדיו והוא מטייל בעולם באופן תדיר. בניגוד ליונובומבר, עושה רושם שברמה היומיומית זרזאן דווקא מסתדר לא רע בכלל עם הטכנולוגיה המודרנית.

"אני לא חי מחוץ למערכת הטכנולוגית" מודה זרזאן "הנה אנחנו מדברים מתוך הטכנו-תרבות, מנהלים שיחת טלפון בין-יבשתית, משתמשים במחשבים ולי יש תוכנית רדיו. וזו סתירה. אנחנו לא ביקשנו את זה, אבל הנה זה, הנה אנחנו – ואם אתה רוצה לתקשר או לתרום לשיח הציבורי אין לך הרבה ברירה."

יש משהו מאוד פרדוקסלי בהגות שלך. אתה כותב, למשל, מאמר שלם כנגד השפה וזה חיבור יפהפה אבל בו זמנית הספר שלך הוא אחד מהספרים המלומדים ביותר שקראתי זה זמן רב, מלא בהערות שוליים וציטוטים. זה ברור לחלוטין מהקריאה שאתה נושם שפה, חי את הכתיבה וקורא בתשוקה. אז למה אתה כותב כנגד השפה? למה אתה רוצה לחסל אותה?
"הנושא של השפה הוא הספקולטיבי ביותר מבין הנושאים שכתבתי עליהם. זה לא עיקר אמונה. אני פושט מעלה את הרעיונות הללו. וכמובן שבבסיס אני סופר, כך שזה די מטורף מצדי לדבר כנגד כתיבה. העניין הוא לדמיין עולם עם חיים ללא הצורך בפיצויים שנותנים לנו אמנות או מספרים או כל הדברים הללו. זה סוג של תרגיל חשיבה."

יצא לך להתנסות בעצמך בחיים כצייד-לקט?
"לא. התעסקתי קצת בחלק של הכישורים, אבל הרבה פחות מכל מיני אנשים שאני מכיר. אני חושב שזה חלק מהגשר, פשוט לעבור העצמה על ידי הלימוד של דברים פשוטים: איך ליצור כלים פשוטים? איך ליצור אש? איך לזהות צמחים? לגלות מה אכיל? ומה עמים ילידיים אוכלים? כל הדברים הללו שנותנים לנו את התחושה שאנחנו לא חייבים להיות תלויים בכל העניין המלאכותי של הציביליזציה."

אתה כותב הרבה נגד, יש לך חזון חיובי עבור החברה האנושית?
"זו השאלה המעניינת. איפה האפליקציה של הרעיונות הללו? איך אפשר לעשות איתם משהו? וזו השאלה הגדולה ביותר והדבר היחיד שאני יכול לומר זה שלא נדע עד שלא יהיה לנו דיאלוג פומבי. כשאנשים יתחילו לעסוק בזה הם ימצאו דרכים לשנות. יש אנשים שלומדים כבר עכשיו כישורים פרימטיביים, עוברים לחיות בטבע וחושבים באופן פרקטי על החיים הפרה-היסטורים. אבל זו לא שאלה פוליטית ולכן קשה מאוד לדמיין איך אפשר לגרום לתהליך של דה-תיעוש. הייתי בספרד בשבוע שעבר ואחת מההרצאות בועידה היתה על Degrowth ויש כבר תנועות בצרפת ובאיטליה שמתחברות לאנשים שמתוסכלים מההקצנה של התעשייתיות והטכניזציה של החיים כדי ליצור תנועה פוליטית אמיתית."

יש אנשים שטוענים שזה בכלל בלתי אפשרי לחזור אחורה. שיש כיום כבר יותר אנשים בעולם מהכמות שיכולה להתקיים בו אם נחזור לצורת החיים של ציידים-לקטים.
"בעיני המצב הפוך לגמרי. אנחנו יודעים שהמסלול הנוכחי הוא התאבדותי. זה לא רק ההתחממות הגלובלית וכל מה שקשור אליה. אנחנו מתקרבים לקטסטרופה אקולוגית, אז אם אנשים אומרים: אתה לא יכול לחזור אחורה, הם פשוט בוחרים בהתאבדות, באסון שמתחיל ממש עכשיו. וזה לא רק אסון פיזי אלא גם אסון רוחני, סוציאלי ואישי. ולמעשה היעילות של הורטיקולטורה גבוהה בהרבה מזו של החקלאות התעשייתית וגם לא הורסת את הקרקע ומזהמת את הפלנטה: יש חקלאות יער, שיטת פוקהוקה ופרמהקאלצ'ר. אבל האנשים האלה שאומרים שזה בלתי אפשרי, הם בכלל לא מסתכלים על המצב, במיוחד עכשיו כשסין והודו עוברות שלב של היפר-תיעוש ואנחנו רואים כמה זה מאיץ את הרג המינים, זיהום האוויר, המים והכל. אפשר לדבר על טכנולוגיה, ירוקות וקיימות אבל זה הכל שטויות בגלל שהם לא מדברים על המניע האמיתית לכל זה."

אז כל הציביליזציה של ה-10,00 שנה האחרונות היא טעות?
כן, וגם אחרים אמרו את זה. האנתרופולוג ג'ארד דיאמונד קרא לזה [למהפכה החקלאית] הטעות הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית וכשאתה מסתכל על התוצאות, על העלות של נקודת המפנה הזו לפני 10,000 של הביות של האנושות – אז, ג'י, זה לא ממש הסתדר לטובה. יש מלחמה בלתי פוסקת, הרס בלתי פוסק של הסביבה, אנשים עובדים יותר ויותר. ככל שיש יותר תרבות סימבולית כך יש יותר עבודה. זה די מדהים אבל נראה שזה נכון, אפילו שאנחנו לא יודעים למה. מה כל כך חיובי בציביליזציה? עכשיו המצב מחמיר והחלק העצוב הוא שהחמרת המצב הזה היא הסיבה שאנשים מתחילים להטות אוזן. כמה אנשים עדיין מאמינים היום בקדמה?"

ואי אפשר לשמור על חלק מהטכנולוגיה או אולי להשתמש בה אחרת בדרכים יצירתיות, אחראיות או חכמות יותר? אולי אפשר ליצור טכנולוגיות מסוג שונה?
"כנראה שלא בגלל שכל הטכנולוגיה באה מתעשיה. אין טכנולוגיה בלי מליוני אנשים שצריכים לעשות את כל העבודה המשפילה הזו בקווי הייצור ובמחסנים. כל הדברים הללו דורשים בני אדם ואדמה. הבסיס שהרבה אנשים לא רוצים להסתכל עליו לרוב הוא הבסיס התעשייתי והוא מלוכלך ומדמם."

ואם היו לנו רובוטים שעושים את הכל בשבילנו ואנשים היו פשוט חופשיים?
"אבל זה מעולם לא התפתח ככה. כשהייתי ילד לפני הרבה שנים אמרו לנו שבעתיד בזכות הטכנולוגיה נוכל לעוף ואף אחד לא יצטרך לעבוד ושום דבר מזה לא קרה. אנשים עובדים יותר ויותר וזה הורס את הכוכב יותר ויותר מהר. ושוב, עכשיו אנ
חנו רואים את זה חוזר בסין ובהודו, כל התהליך הזה שמשוכפל כי אחרת אין טכנולוגיה. ואחת השאלות כאן זה האנשים בשמאל שכביכול מאוד דואגים לפועלים, אבל למעשה מגבילים אותם לחיי עבדות. אולי אני חוזר על עצמי, אבל איפה הטכנולוגיה בלי כל האנשים הללו במכרות? ואף אחד מהאנשים הללו, כולל אני, לא היה רוצה להיות במכרות אלא אם כן הוא חייב לעשות את זה. אבל אפילו אם זה היה רובוטים שהיו עושים את הכל, מאיפה תבוא הפלדה? כיצד יובילו אותה? זו עדיין מציאות תעשייתית ואי אפשר להתחמק מזה. וזה אפילו מבלי לדבר על הניכור: אם יש לך את הדבר המלאכותי הזה הוא משונה בפני עצמו, אפילו אם תשכח את העלות הנוראית לכוכב. איזה מין קיום זה, לחיות במין עולם מודרני מוזר שמבוסס על רובוטים. אתה יכול להסתכל על יפן, מקום שבו מנסים לפתח משהו כזה, וזו לא חברה בריאה בכלל לדעתי."

אוקיי, נניח שאני מקבל את העמדה שלך. נניח שהטכנולוגיה היא שורש כל הרע. למה לעצור לפני 10,000 שנה? למה לא לומר שהיה צריך לעצור עוד קודם לכן לפני מליון שנה, או עשרה מליון שנה? אולי האדם הוא מלכתחילה טעות?
"צריך להסתכל ברקורד האנתרופולוגי. מתי החלה המתקפה על הטבע. ובמקרה של בני האדם היא התחילה די לאחרונה. יש אנשים שכותבים על האש, ואפשר מבחינה פילוסופית לשים את הקו שם, אבל אנשים עבדו עם אש לפני שני מליון שנה והם לא מחקו את כל המינים הביולוגים או הקימו צבאות וכל הדברים הללו שיכלו לעשות. איפה מופיעים המקרים הראשונים של אלימות מאורגנת של צבאות? שם לפי דעתי יש את נקודת המפנה."

 

תרפיה שבועית

 

מאז Elements of Refusal ) 1988) פרסם זרזאן שורה של ספרים כנגד הציביליזציה. ספרו האחרון בנושא, Twilight of the Machine פורסם ב-2008 וקורא לתנועה אנטי-טכנולוגית. כיום, לדבריו, הוא עסוק בכתיבה של מאמרים בעלי גוון אישי יותר, ויש לו גם תוכנית רדיו אינטרנטית שבועית שבה הוא מפרשן את אירועי השבוע מזווית ראיה אנרכו-פרימיטיביסטית שלו, עם פינות קבועות כמו "חיות מתנקמות בציביליזציה" ועוד. "אני מאוד מתעניין בתופעת התקפות הירי הרנדומליות שנדמה שמתרחבת בחברה. אני אוהב לחקור את זה ולהזכיר את זה. זה פשוט עוד דבר נוסף שלמערכת אין שום דבר לומר עליו, אבל העניין המרכזי הוא העניין התרפויטי. עצם העובדה שיש לי הזדמנות להוריד דברים מעל לבי ולנאום עליהם היא בריאה מאוד עבורי ואני מאוד נהנה מזה."

 

 

והערות לסיום

 

עד כאן הכתבה, וכמה הערות לסיום משלי. אני כן חושב שזרזאן הוא אחד ההוגים המרתקים, הפרובוקטיבים והחדים שקראתי בשנים האחרונות – אני לא בהכרח מסכים עם כל מה שהוא אומר, או עם המסקנות שלו.

כמה שאלות שהוא מעלה ושאני חושב שכן ראוי להתייחס אליהן:

* איך זה שככל שיש לנו יותר טכנולוגיה ותרבות סימבולית אנחנו גם עובדים קשה יותר? האם זו רק תחושה סובייקטיבית, ואם לא, איך ניתן להסביר אותה?

* איך ניתן להתגבר על אובדן האינטימיות והמיידיות של חוויית החיים בטבע ולהשיג את אותו הדבר תוך כדי שימוש בטכנולגיה? האם זה בכלל אפשרי? (אחד מהנושאים העיקריים בטכנומיסטיקה)

* מה זה אומר על הפרויקט הציביליזטורי שככל שהוא ממשיך מצבו של הכוכב מחמיר?

רשימה קודמת בנושא

המכניקה של הניכור – על המחיר התודעתי של הטכנולוגיה