טכנומיסטיקה

אחת התכונות המזעזעות ביותר של תקופות הוא שהן מעוררות בנו את האמונה שהן נצחיות. ואולי זה לא תכונה של התקופות אלא של המח האנושי. אני לא יודע אם הדינוזאורים ציפו שיום אחד עידן הדינוזאורים יגיע לסיומו אבל אני יודע שאנשים, בתקופת האבן, בימי האימפריה הרומית, בימי הביניים או בתקופת ההשכלה, נטו לתפוס את התקופה שחיו בה כנצחית באופיה (אני מתעלם כאן מהאמונה בימות משיח ואמונות על-היסטוריות שונות). כשאנשים מנסים לחשוב על העתיד הם בדרך כלל חושבים עליו בתור הקצנה של ההיגיון שהניע את התקופה שלהם.

כמו שוויל רייט מציין באחת ההרצאות שלו בשנות העשרים, עם העליה של גורדי השחקים אנשים האמינו שבעתיד כולם יגורו בגורדי שחקים. בשנות השלושים עם ההצלחה של מערכות המטרו אנשים דמיינו את מערכות התחבורה של העתיד כמורכבות מרישותים אנסופיים של מנהרות מטרו. בשנות החמישים, לאחר פיתוח האנרגיה האטומית אנשים נטו לחשוב שבעתיד הכל יונע על כח אטומי ולכל אחד יהיה כור אטומי משלו בבית.

כי לכל תקופה יש היגיון. בתקופת הדינוזאורים גדול היה שם נרדף לכח. ואחר כך היו אלפי שנים שבהן אם רצית להגן על עיר בנית סביבה חומה גבוהה ומבוצרת. בימי הביניים המצאת האוכף גרמה לעליית החשיבות של פרשים מאומנים וחסונים לעומת החייל הרגלי. בזמנים עתיקים לזכרון של זקני השבט לא היה תחליף והם נחשבו לחכמי השבט. התקופה שלאחר המצאת הדפוז יצרה סוג מסוים של אינטלקטואל שמתמחה בקריאת ויצירת טיעונים טקסטואלים מורכבים.

אבל כל תקופה גם נקטעת בסופו של דבר על ידי איזה ברבור שחור, משהו שמשנה את ההיגיון מן הקצה אל הקצה. הדינוזאורים הוכו על ידי שינוי האקלים ועל ידי  יונקים קטנים ששרדו גם בתנאים האקולוגים החדשים. הפרש והחומה של ימי הביניים ירדו מבמת ההיסטוריה לאחר המצאת אבק השריפה שהחזיר את הדומיננטיות של החייל הרגלי ואפשר לראשונה לערים לגדול מעבר לגבולותיהן הצרים של החומות (מה שהוביל לשינוי ציבליזציוני רב הקף וגם הוביל לעליית קרנה של המתמטיקאי שהפכה לפתע ממי שעוסק בתחום במספרים בטלים למי שיודע לחשב את מסלולם של קליעים ולכוון תותחים היישר למטרה). חשיבות הזכרון של הזקנים ירדה פלאים לאחר המצאת הכתב והדפוס. ואילו חשיבתו של האינטלקטואל הבקיא בטקסט שקעה לאחר הופעת צורות התקשורת האלקטרוניות החל מהמחצית הראשונה של המאה העשרים.

התקופה החקלאית עם ההיגיון החקלאי פינתה מקומה לתקופה התעשייתית שהביאה איתה היגיון כלכלי, צבאי ותרבותי חדש לחלוטין. וגם זו ירדה מעל במת ההיסטוריה במחצית השניה של המאה העשרים לטובת עידן המידע שהביא איתו היגיון כלכלי, צבאי ותרבותי חדש.

ההיסטוריה בנויה מאנספור תקופות כאלה שבאות והולכות, הולכות ומשתנות. והתהליכים הללו שתיארתי כאן בפשטנות די פושעת מתרחשים כל העת באנספור רמות פרקטליות כשהם משפיעים זה על זה. כמו שהעידן התעשייתי היה עולם שלם בפני עצמו עם תרבות, כלכלה וצבא משל עצמו כך גם עידן מולקולות הענק שתייאר דה שארדן מתאר אותו בספרו התופעה האנושית היה עולם בפני עצמו, וכך גם תקופת התקופה הקמברית או תקופת הציידות-לקטות.

הספר A Thousand Years of Nonlinear History של ההוגה הדלזיאני מנואל דה לאנדה מציע ניתוח מפורט ומרתק של ההיסטוריה הגיאולוגית, הביולוגית, והלינגוויסטית של כדור הארץ בין השנים 1,000 ל-2,000 ומראה כיצד המערכות הללו זורמות זו לתוך זו ומשתנות כל העת. דבר אינו נותר קבוע.

שום דבר לא נותר קבוע ובכל זאת כל תקופה מקיפה אותנו בצורה אימרסיבית לחלוטין וגורמת לנו להאמין שהיא המציאות האפשרית היחידה. המצב הוא כזה גם היום בשיאו (או שלהיו, תלוי את מי שואלים) של עידן הקפיטליזם (שהוא כמובן אחד מתוך מספר אדיר של עידנים אחרים זעירים יותר שהוא מכיל [למשל, עידן שלטון מערכות ההפעלה] וגדולים יותר שהוא מוכל בתוכם [למשל עידן ההומו-סאפיינס] – ושכל אחד מהם מפעיל היגיון משלו עם מוקדי כח אחרים).

ובאמת רוב האנשים בימינו נוטים להניח שהקפיטליזם כפי שאנחנו מכירים אותו הוא חוק טבע – דרך שלטון וניהול ציביליזיציונית טבעית שאין לערער עליה. קל מאוד להצביע על כך שאין זה כך כפי שעושים הסרט המומלץ והחינמי  The Corporation או הספר המתקרב של דאגלס ראשקוף שמבטיח להציע גניאולוגיה מרתקת לקפיטליזם של ימינו.

אפילו אנשים שמכירים בעובדה ש"חוק הטבע" הקפיטליסטי הוא למעשה אובייקט מיוצר מתקשים לראות את הקפיטליזם נעלם. יש משהו כל כך מעיק בנוכחות של הקפיטליזם, כמו אורח לא רצוי שקשה להאמין שאי פעם יעזוב את הבית. ובכל זאת ברגע שמכירים בכך שההיסטוריה מורכבת מהרבה הרבה תקופות ושינויים, ושגם התקופה שאתה חי בה תעלם, חייבים לראות שגם הקפיטליזם הוא רק הערת שוליים בהיסטוריה של היקום בדיוק כמו התקופה הקמברית, עידן הפרשים והחומות או הרגע הקצרצר ההוא בתולדות היקום אחרי שהגרביטציה נוצרה ולפני שהחומר הופיע.

בתקופה האחרונה אני נתקל בעוד ועוד עדויות להוגים (לא מרקסיסטים) שכבר מסתכלים על הסוף של העידן הקפיטליסטי. הפעם הראשונה שנתקלתי בקולות האלו הייתה, אני חושב, כשביקרתי ביולי 2007 בבלוגפרנס ושמעתי איזה בלוגר אמריקאי מדבר על זה שאנחנו נכנסים לעידן שבו הקפיטליזם, למרות שלא יעלם לגמרי, יהיה רק עוד דבר אחד בין שורה של דברים אחרים, ולא דווקא הדומיננטי שבהם.

פעיל הסביבה פול הוקן מדבר בספר האחרון שלו Blessed Unrest על כך שאנחנו נמצאו בפתחו של עידן חדש שהמרכז שלו יהיה בקהילה. הוקן חוזה עולם שבו המגזר השלישי (האזרחי) הולך ולוקח תחומי אחריות מהמגזר הראשון (הממשלתי) והמגזר השני (העסקי). התחזית הזו של הוקן מצטרפת לתחזיות אחרות על גל של אלטרואיזם שעומד לשטוף את הכוכב, כמו זו של העתידן ג'ון פיטרסן ממכון ארלינגטון לחיזוי העתיד.

גם ההופעה של הסרט האנטי קפיטליסטי צייטגייסט: אדנדום יכולה להחשב חלק מהתנועה החדשה שבאה להציע אלטרנטיבה לקפיטליזם. העתידן ז'אק פרסקו שמופיע בסרט בהרחבה עובד כבר מאז 1975 על פרויקט ונוס, פרויקט עתידני שבא להציע לאנושות אופק חדש לעידן שאחרי הקפיטליזם. ואחרי שלושים ומשהו שנים, עם צייטגייסט: אדנדום נדמה שהרעיונות שלו זוכים לאחרונה למעט יותר אוזן קשבת.

אפילו אלבין טופלר שאיש אינו יכול להאשים אותו ביחסים רעים במיוחד עם הממסד הכלכלי מתאר בספרו האחרון עושר מהפכני את "שידוד המערכות של הקפיטליזם המתרחש עתה – שעלול להביא עליו את קצו" (עמ' 309). במקום הקפיטליזם מציע טופלר את ה"יצרכנות" (שילוב היצרן וצרכן שחלק מכנים Prosumer ואחרים Conducer, ושעדין לא נמצאה לו מילה מוצלחת בעברית [ואתם מוזמנים להציע כאן]), שהיא לטענתו מגזר הצומח במהירות והולך ומאפיל בהקפו על חשיבות הצרכנות הקפיטליסטית.

הקולות של אנשים כמו הוקן, פרסקו וטופלר הם עדיין מיעוט זניח יחסית בקרב המון אנשי עסקים, קובעי מדיניות והדיוטות שרואים בקפיטליזם את השיטה היחידה שעובדת, ויותר מזה את קץ ההיסטוריה. אני לא יודע איזה תקופה תגיע אחרי הקפיטליזם: תקופת הקהילה, תקופת היצרכנות או כל תקופה אחרת. מה שברור לי הוא שבכל תקופה ותקופה בתולדות המין האנושי אנשים תמיד נטו להניח שהסדר שקיים בתקופה שלהם יימשך לנצח, ושזה אף פעם לא קרה. דברים תמיד המשיכו להשתנות. גם הקפיטליזם, כמו כל תקופה אחרת, יגיע לסיומו.

לפילוסוף הפסיכדלי טרנס מקנה היה קייס נגד אידאולוגיות. אחד מהמשפטים המפורסמים של מקנה "תרבות ואידאולוגיה אינן חברות שלך" נועד להזהיר את כל מי שמוכן להקשיב מפני ההשפעה המסממת שיש לאידאולוגיות על המח האנושי. על פי מקנה העולם מורכב מדי על מנת שניתן יהיה לצמצם אותו במודל אחד . ולכן כל מי שמנסה לראות את העולם דרך עיניים של איזושהי אידאולוגיה מתחיל בהכרח לפספס המון פרטים שנדחקים הצידה משום שהם לא מתאימים לתמונה המונוליתית שאותה אידאולוגיה מנסה לייצר מהעולם.

המגרעה הזו משותפת לכל האידאולוגיות, ויהיו הן: מרקסיזם, קפיטליזם, פמיניזם, שוביניזם, פונדמנטליזם, ליברליות, טכנו-אוטופיזם, סיינטיזם, אוכל אורגני או כל דבר אחר. לא יהיה מיותר לציין שהדבר תקף גם לגבי אידאולוגיות פרשניות או פילוסופיות כמו סטורקטורליזם, דקונסטרוקציה, the cultural turn בסוציולוגיה, הפסיכואנליזה או הביהביוריזם ואפילו שיטת ארגון המשחק של סקולארי.

אידאולוגיות ככלל נוטות לצמצם את החופש היצירתי שלנו כאינדיבידואלים ואת החופש שלנו להבין את העולם במגוון של דרכים ולצמצם אותנו לכיוון אחד. במובן הזה הן הופכות אותנו לג'אנקים אידאולוגים שניזונים מהתמכרות לצורת פרשנות אחת ומאבדים את הטעם של כל האחרות

אידאולוגיה למעשה היא סוג של סם שיוצר הטיה רעיונית מאוד חריפה. רוברט אנטון ווילסון כינה זאת מודל-תאיזם (Model Theism). לדבריו כל מי שמאמץ לעצמו מודל אחד שדרכו הוא מביט על העולם הופך אוטומטית למאמין דוגמטי שסוגד למודל שלו.

התהליך שמתרחש לאחר שהמאמין בחר באידאולוגיה שלו הוא כבר ידוע מראש. ווילסון סיכם אותו במשפט: What the thinker thinks, the prover proves. התהליך הזה שבו אנחנו מחפשים ללא הפסק סימנים בעולם על מנת להצדיק את האידאולוגיה שלנו הוא שאחראי לעובדה המבלבלת שכאשר מתרחשים אירועים כמו נפילת ברה"מ, ה-11 בספטמבר, האינתיפאדה השניה או כל אירוע פוליטי אחר אחר, כל אחד מהצדדים בויכוח מצליח כמעט תמיד לראות באירועים הצדקה לתפיסת העולם שלו.

וכך, מלבד במקרים נדירים קפיטליסטים ומרקסיסטים מצליחים להחזיק בדעות שלהם גם לאחר נפילת ברית המועצות וגם לאחר נפילת שוק המניות. אנרכו-פרימיטיביסטים ימצאו תמיד הוכחות לכך שפעם היה טוב יותר, וטכנואוטופיסטים לכך שפעם היה רע יותר. תומכי תיאורית ההתחממות הגלובלית ימצאו בכל מקום אינספור עדויות להתרחשותה ומי שמתנגד לה ימצא אנספור עדויות לכך שהיא אינה הזיה עלובה. כל אחד מהצדדים יתעלם בדרך כלל מהנתונים שאינם תואמים את האידאולוגיה ויבצע מאמץ פרשני לגייס את כל הנתונים הקיימים לטובת האידאולוגיה שלו שלו.

בשם ההשפעה המסממת של האידאולוגיה יוותרו כולם על האפשרות שלהם לראות את המציאות כמו שהיא ויאמצו במקום את נקודת ההשקפה של אידאולוגיה מסויימת. זהו הסימום האידאולוגי.

בשנות התשעים נהוג היה לדבר על סוף עידן האידאולוגיות. הדיבורים הללו שהלכו טוב יחד רעיון "קץ ההיסטוריה" של פרנסיס פוקויאמה עסקו ברעיון שעכשיו אחרי שהקומוניזם העולמי קרס, ואחרי שגם הפשיזם הלך לעולמו (נניח) אנחנו חיים בחברה מערבית ליברלית שכבר אינה מונעת על ידי אידאולוגיות. על פי הפרשנות הזו המאה העשרים הייתה המאה האידאולוגית ואילו המאה העשרים ואחת תהיה המאה הפוסט-אידאולוגית.

אלא שהפרשנות הזו לסוף האידאולוגיה היא כמובן צרה למדי. העובדה שרוב המדינות בעולם על מודל כלכלי ליברלי במשך תקופה מסויימת במהלך שנות התשעים עדיין לא אומרת שאידאולוגיות, באשר הן, נעלמו. במובן העמוק, שעליו דיבר מקנה. אנשים עדיין מפתחים וחיים אידאולוגיות מסביב לכל מיני דברים: מהמזון שהם אוכלים ועד המבנה של היקום שלנו.

ובכל זאת, הדיבור על הסוף של האידאולוגיה, במובן העמוק של הדבר, לא מרפה מהתרבות. בזמן האחרון נחשפתי לשני הוגים שדיברו כנגד אידאולוגיות בקונטקסטים מאוד שונים ומרתקים ונתנו לי תקווה שאולי אנחנו אכן נעים לקראת סופה של האידאולוגיה.

הראשון שהייתי רוצה להזכיר כאן הוא הפעיל הסביבתי פול הוקן. בספר האחרון והנפלא שלו Blessed Unrest טוען הוקן שעליית תנועות זכויות האדם והסביבה בעשרות השנים האחרונות מבטאת תהליך אדיר מימדים שמתרחש בחברה המערבית. התנועה הזו שמורכבת לדברי הוקן מכמליון ארגונים ו-100 מיליון חברים מסביב לעולם עשויה לדעתו של הוקן להפוך לתנועה המשמעותית ביותר של המאה ה-21.

אבל מה שמעניין אותי במיוחד הוא האופן שבו הוקן מבחין בין תנועות האדם והסביבה שצצות כיום מסביב לעולם בקצב מסחרר לעומת התנועות האידאולוגיות של המאה העשרים.

ראשית, בניגוד לרוב התנועות החברתיות עד כה שהתבססו על ארגונים בעלי מבנה מרכזי שמאוחר יותר התפצלו הרי שמאות אלפי תנועות האדם והסביבה של ימינו לא צמחו מתוך נסיון ליצור גוף אחד שירכז כח וסביב מנהיג אחד אלא דווקא מתוך נסיון לפזר את הכח. הקשרים ביניהם אינם קשרים ארגוניים אלא קשרים שנוצרים בצורה אורגנית בין ישויות עצמאיות.

שנית, התנועות הללו אינן מציעות איזושהי אידאולוגיה מסודרת שמנסה לארגן את כל העולם באופן מסוים. הוקן מתאר את התנועות הללו כתנועות המבוססות על רעיונות. ורעיונות, לעומת אידאולוגיה אינם דוגמות שצריך להגן עליהם בכל מחיר. רעיונות הם משהו שאפשר לבדוק אותו. אם הוא עובד ממשיכים איתו ומשכללים אותו, אם לא, זורקים אותו לפח ומנסים רעיון חדש. בסופו של דבר, הוקן מתאר את התנועה הסביבתית כתנועה שבאה לתקן את הנזקים שיצרו האידאולוגיות של המאה העשרים.

אדם אחר שנתן לי תקווה שיותר ויותר אנשים מבינים ויבינו את הכשל האינהרנטי שיש באידאולוגיה הוא הפסיכולוג פיליפ טטלוק. טטלוק שחוקר כבר מעל ל-20 שנה את מידת ההצלחה של מומחים לחזות את העתיד הגיע בסופו של דבר למסקנה מעניינת: מה שקובע את מידת ההצלחה של מומחים לחזות את העתיד אינו קשור דווקא בתוכן של תחזיות העתיד שלהם, אלא באופי שלהן.

בהרצאה שנשא עבור קרן העכשיו הארוך ושקיבלה את הכותרת "למה שועלים הם חזאים טובים יותר מקיפודים" עושה טטלוק שימוש בחלוקה שעשה ההוגה ישעיה ברלין בחיבור שלו "הקיפוד והשועל".

כותרת החיבור של ברלין נסמכת על המשורר היווני ארכילוכוס שאמר "השועל יודע דברים רבים, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול". על פי וויקיפדיה העברית:

"ברלין יוצא מן התמצית הרעיונית המובאת בפתגם זה, ומשתמש בה כמטאפורה כאשר הוא דן במתח שבין ראיית עולם מוניסטית לפלורליסטית. לפי ברלין, נחלקים ההוגים והיוצרים לשתי קטגוריות:
קיפודים – אלה הרואים את העולם מבעד לעדשה חד-ממדית; עם סוג זה של הוגים נמנים לדוגמה דנטה אליגיירי, אפלטון, פסקל, הגל, דוסטויבסקי, ניטשה, איבסן ופרוסט.
שועלים – הוגים המתבססים על מגוון רחב של התנסויות ואינם מצטמצמים לשיפוט על בסיס רעיון יחיד. לדוגמה: שייקספיר, הרודוטוס, אריסטו, מישל דה מונטן, ארסמוס מרוטרדם, מולייר, גתה, פושקין, אונורה דה באלזאק וג'יימס ג'ויס."

טטלוק משתמש באבחנה של ברלין על מנת לדבר על שני סוגי מומחים שנותנים תחזיות לעתיד. סוג אחד הוא זה שמאבחן תופעה אחת גדולה: משבר אקולוגי, סינגולריות טכנולוגית, עליית הטרור וכו' ומפרש בהתאם לה את המציאות כולה. הנטיה האידאולוגית של הקיפוד גורמת לו להשתמש במודל אחד לקריאת  המציאות ולהתעלם מפיסות מידע שונות ממנו. קיפודים גם נוטים להיות פסקניים בהרבה בתחזיותיהם מאשר שועלים (למשל להצהיר שאין כל סיכוי שמאורע יתקיים, או שהוא יתקיים בהכרח) שנוטים לשלב בין כל מיני פיסות רעיונות שהם תופסים בדרך על מנת להציג תחזיות מורכבות יותר ולא מוכנים לקבל שום דבר כעובדה גמורה לכאן או לכאן.

המחקר של טטלוק מראה שבמקרים מסוימים, כאשר קיפוד עולה על רעיון גדול שכולם פספסו ונחוש לרדת לחקר השלכותיו יש לקיפודים יתרון בצפיית מאורעות גדולים מאוד כמו קריסת הקומוניזם. עם זאת ברובם המכריע של המקרים למרות שהקיפודים נטו להיות נחרצים ודעתניים בהרבה מהשועלים הם גם טעו לעיתים הרבה יותר קרובות. העובדה שהם עובדים עם מודל אחד בלבד גורמת להם לפספס שוב ושוב דברים אחרים שמתרחשים במקביל למודל שלהם ולצאת בתחזיות חד ממדיות מדי לכאן ולכאן.

את השאלה מה זה אומר על כל מיני עתידנים בני ימינו נשאיר להזדמנות אחרת. מה שמעניין זה שזוהי ההוכחה הטובה ביותר שראיתי עד עכשיו לכך שאידאולוגיה היא סם שפוגע בשיפוט שלנו כבני אדם.

המגמה להפוך לאידאולוגים היא כמובן  לא נחלתו של צד אחד או אחר. וזו גם הסיבה שאחד הדברים שמקנה דרש מהתנועה הפסיכדלית הוא לבחון את עצמה שוב ושוב על מנת שלא תהפוך לאידאולוגית. אידאולוגיה היא חלק מהמדיום האנושי ולכולנו יש איזושהי נטיה להפוך לאידאולוגים. אני בעצמי זוכר כמה התמכרויות אידאולוגיות שעברתי בחיי כמו גרמניות, ציונות, שמאלניות, ימניות, אורתודוקסיה יהודית, טכנואוטופיזם, רפואה אלטרנטיבית ועוד כמה שאני בטוח שעדיין מסתובבות לי במערכת. כדאי להסתכל בפנים ולשאול את עצמנו איזה אידאולוגיות מזינות אותנו.

בשבועות האחרונים הם נופלים אחד אחרי השני. מהדורות הדפוס של עיתונים ברחבי העולם נסגרות בזו אחר זו, רק השבוע שמענו על סגירת הטריביון. עוד אינספור מגזינים ועיתונים אחרים ממשיכים להנמיך את תעריפי הכותבים ביתר שאת. זה כאילו הם חיכו כולם למשבר הכלכלי, אבל למעשה זה המשך של מגמה לא כל כך מזדחלת שמתרחשת כבר מזה שנים.
 
צריך להגיד את זה בפה גלוי. לעולם העיתונות הישראלי (וכמובן יותר ויותר גם בחו"ל) אין יותר כסף לשלם לעיתונאים. וגם אם יש לו כסף אין לו שום רצון לשלם להם על כתיבה שיהיה בה איזשהו משמעות. לעיתונות הישראלית יש כסף לשלם מקסימום לחבורות של פסאודו-עיתונאים שיסקרו את הודעות היח"צ שמגיעות להם לתיבת המייל ויאספו פיסות רכילות או לעיתונאים שיסקרו נושאים בעלי ערך כלכלי.
 
את התוצאות ניתן לראות בשטח בצניחה חדה ומהירה ברמתם של האתרים הישראלים, אחד אחרי השני. לאחרונה אפשר להרגיש בצורה ברורה את סופה של מגמה מזדחלת. בעיתונות הישראלית פשוט אין מה לקרוא. לא נותר בעיתונות הזו אתר אחד או עיתון אחד שמיועד לאנשים חושבים. הכתבות המעטות של העיתונאים הרציניים שנותרו במערכת מוקפות בלהקות של ידיעות קצרצרות וחסרות ערך וגם הן מוכנסות במידה גוברת והולכת למיטות סדום שמטרתן לעקר אותן מכל תוכן.
 
בשבועות האחרונים אני מנסה להבין בעקבות הנסיון שלי בעולם העיתונות האם ניתן עדיין לומר בכלל משהו בעל משמעות במסגרת העיתונות. עד כמה האמת והשיח הצהבהב של התקשורת הישראלית יכולים לחפוף ועד כמה הם Mutually Exclusive. האם שני הדברים האלה, מה שהוא בעל משמעות, ומה שניתן לדבר עליו חופפים זה לזה במידה מסוימת או נחים רחוקים זה מזה כמרחק מזרח ממערב. המסקנה שאליה הגעתי היא שגם אם מתקיימת עדיין לעיתים חפיפה מינימלית בין שני הדברים האלה הרי שמדובר בשני מעגלים הנעים במהירות מסחררת בכיוונים הפוכים.
 
לעיתונות הישראלית אין יכולת או רצון לטפל או לדבר על אף אחד מהנושאים שעומדים כרגע כעל הפרק: לא במשבר הסביבתי-כלכלי, לא במשבר החברתי-תרבותי, ולא במשבר התודעתי. אם אפשר להתייחס לנושאים הללו בעיתונות הישראלית כיום הרי שזה רק כאנקדוטות מנותקות מכל הקשר כאשר כל אמירה בעלת משמעות נעטפת בהרבה צהוב מבריק ודביק. לעיתונות הישראלית יש כיום כלים בעיקר לטפל ביוסי בובליל, רכילות, תמונות גסות והפחדות מהפצצה האיראנית.
 
במצב זה העיתונות משרתת ביודעין או שלא ביודעין לא כרשות רביעית שמפקחת על המשטר אלא כחלק מהמישטור של התודעה של האוכלוסיה. במילים אחרות היא בסה"כ מנגנון נוסף שמטרתו לאפשר לנו להעמיד פנים שבחברה שלנו מתנהל שיח אמיתי. בעוד העיתונות עוברת תהליך מואץ של הצהבה וטריוויאליזציה והאקדמיה עוברת תהליך מזדחל של גטואיזציה שבו חוקרים מתוחמים בתחומים מצומצמים ומחוסרי כל קשר לעולם האמיתי הרי שמה שנמצא באמצע בין השניים, האיזור שבו מתנהלת מחשבה אמיתית וכנה, נעלם במהירות אל תוך האופק. העיתונות והאקדמיה, מי שהיו אמורים להיות בועז ויכין של המחשבה הציבורית רקובים ומכורסמים עד היסוד. העשיה בתוכם הופכת קשה עד בלי נשוא.
 
התהליך הזה שנוח כל כך לאותם גורמים שמעוניינים להמשיך את הרס הכוכב, המרקם החברתי והתודעתי מביא אותנו למצב הנוכחי של אוליגרכיה קפיטליסטית הנשלטת על ידי בעלי ההון. צורת השלטון הזו היא דיקטטורה המבוססת על ריכוז עקבי של הנכסים בידיים של מספר משפחות שליטות, ציבורים גדולים המכורים לסמים תודעתיים קשים בדמותם של סדרות ריאליטי ושאר לוח השידורים הטלוויזיוני ולחיצות סדירות וקצביות על בלוטות החרדה של הציבור מה"אויבים שמסביב".
 
למה רשימות כל כך חשוב
כבר שנים רבות שאני פותח את היום כל בוקר עם תפוח ועיתון. הבעיה היא שבשבועות האחרונים אני מגלה שכבר אין לי מה לקרוא בעיתון שלי. נשארתי עם תפוח בלי עיתון. אין מה לקרוא. אין רשות רביעית.
 
וזאת הסיבה שהנפילה של האתר של פרויקט רשימות השבוע הייתה סמלית וחשובה כל כך. כי במצב הקודר שבו נמצאת החשיבה והכתיבה בישראל 2009 הבלוגים הם המקום היחיד שבו אנשים שיש להם את הנכונות לכתוב משהו בעל משמעות עוד יכולים לעשות את הדבר הזה.
 
הבלוגים, נכון להיום, הם המקום האחרון שבו יכול להתנהל שיח בעל עומק, המקום היחיד שאפשר עוד לומר בו משהו בעל משמעות, המקום היחיד שמאפשר לתקשר. וזה כל כך נכון, אבל גם עדיין כל כך לא מגובש. בגלל שסוף עידן העיתונות הזה מלווה בתחושה אפוקליפטית ולא מלווה בינתיים בתחושה שהבלוגים יכולים להוות אלטרנטיבה מסודרת. או במילים אחרות, מה הלאה?
 
האם אנחנו זקוקים לאלטרנטיבה מסודרת כזו? בעבר העליתי את ההצעה לפתוח פורטל שירכז את הפוסטים האיכותיים ביותר של הבלוגוספירה ויהווה אלטרנטיבה לפורטלים המסחריים הגדולים. אני חושב שזה היה יכול לקדם את הנראות והנגישות של הבלוגוספירה הישראלית בשביל רוב קהל הקוראים, אבל לא בטוח אבל שזה מה שאנחנו זקוקים לו ומה שנכון מבחינת המדיום הבלוגי. ולדבר אחד הבלוגוספירה לא תוכל לדאוג בטווח הנראה לעין, בטח לא בארץ. היא לא תוכל לשלם לאנשים את השכר דירה. ולמרות כל המעלות שלה, אנשים עדיין צריכים לשלם שכר דירה.
 
פרוייקט רשימות חייב להמשך. הוא חייב להמשיך בגלל שהוא (כמו שאר הבלוגוספירה) מהווה את אחת הזירות האחרונות שבה יכול להתקיים שיח אמיתי ולא זומבי מהסוג שכבר מז
מן לא מתנהל בתקשורת ההמונים. מפתה לומר שבמדינה מתוקנת הפרויקט הזה היה מקבל תקצוב נדיב ממשרד התרבות, אבל כולנו יודעים שאם זה היה המצב הוא גם היה מאבד ממה שהופך אותו למוצלח ונכון כל כך. אותו הדבר תקף גם לגבי האפשרות לגבות כסף מהכותבים, שעד כמה שהיא אולי הכרחית, כך היא גם בעייתית מאוד מאוד.
 
פרוייקט רשימות חייב להמשך בגלל שהוא כיום אחד המקומות האחרונים בתרבות הישראלית שדברים טובים עדיין קורים ויכולים לקרות בו. במצב של סימום הולך וגובר של התודעה על ידי מדיית ההמונים, הוא קריאה בודדה למשהו אחר.

נ.ב.

פרשנות אופטימית יותר למצב תתקבל בשמחה