טכנומיסטיקה

בתקופה האחרונה מאז שקראתי בספר המצוין "טכנופולין: כניעתה של התרבות לטכנולוגיה" "טכנופולין: כניעתה של התרבות לטכנולוגיה" של ניל פוסטמן אני נוטה יותר לחשיבה פסימית או לפחות מפוכחת יותר לגבי הטכנולוגיה. למרות שאני משתדל להתאושש ולטעום עוד קצת ספרות טכנולוגית אופטימית (כמו סטיבן ג'ונסון ו- Everything that's bad is good for you), נדמה לי שהטכנופיליות הישנה לא יכולה להשאר על כנה ואני חווה פאזה של ביקורתיות לטכנולוגיה.

הפרובלמטיות צצה לראשונה, נראה לי, בריינבו הראשון שלי ב-אוקטובר 2005 כחשתי לראשונה אחדות עם הטבע. השיבה לציבליזציה על צפצופיה והבהוביה היתה כמו חלום רע. פלאפונים לדוגמה נראו לי כמו שדונים  משבשי תדרים אנרגטיים. קשה לי למחוק את הזכרון הזה כמו גם את הפער הקוגניטיבי שנוצר אצלי בין הטכנופיליה לבין לראשונה התחושה של הטכנולוגיה כגורם שלילי ומסלף. אני זוכר שאז כשחזרתי חשבתי לכתוב בנושא ספר עם הכותרת  'בין ניאולית לטרנס אדם' שאמור היה לנסות לגשר על הפער הזה בין החזון הטכנולוגי לבין הצורך שלנו בצורת הקיום הפשוטה יותר.

מאז אני מוצא את עצמי הרבה עם מחשבים ומעט מדי בטבע. אבל דווקא שם בטבע (שאליו בסוג הקיום שגזרו על עצמם בני האדם בעיר, קשה כל כך להגיע) אני חש את השלמות והאחדות הזו בעוד בטכנולוגיה אני חש את כוח הריבוי – הפיצול המעורר, היצירתי, המשמח אבל הגם כל כך בעייתי.

בחודשים האחרונים הפכתי יותר ויותר מודע לאופן שבו עבודה מול מחשב יוצרת (אצלי לפחות) ניתוק ודיכוא מסוכן ממש של הגוף וכיצד היא מהווה סוג של מועקה על התודעה. זה התחיל בגלל שאני מציין את יום השבת בהשפעתה של אשתי. אני לא שומר שבת במובן האורתודוקסי משום שאני לא מאמין שניתוק מוחלט של המדיה אפשרי היום. או למעשה, אולי כן, אבל הייתי מוכן לעשות כזה פעם בשבוע רק אם זה היה בטבע – שם הייתי מאושר לעשות אותו. כך שיצא לי בעבר כמה פעמים לגשת אל המחשב ולהכנס לאינטרנט. שמתי לב שכל פעם שאני מתיישב מול המחשב ומתחיל להשתמש בו הגוף הופך נוקשה, הנשימה מאבדת מסדירותה ועומקה והרוגע הטבעי נעלם. בגלל התחושות הללו החלטתי להפוך לנתק את עצמי לגמרי מגלישה באינטרנט בשבתות. זאת אגב בניגוד לכמה מדיות דיגיטליות אחרות שאותן אני חווה כפחות כמפצלות ושאותן שאני עשוי לצרוך במסגרת ה'הלכה המדיומיאלית' המאולתרת למחצה שלי.

אבל השאלה הייתה ונשארה למה ומאיפה באה ההתקשות הזו שגורמת הטכנולוגיה? אני יודע מהו ההפך המוחלט שלה, אלו הגוף המתרפה והמתרפא, אלו הן הנשימות שמעמיקות והתודעה שמתייצבת לאחר שהות ארוכה בטבע.

מדוע הטכנולוגיה הופכית כל כך למצב הטבעי שלנו? כמה אנחנו מודעים למחיר שהיא גובה מאיתנו והאם הוא בכלל נסבל? האם הטכנולוגיה יכולה לשנות את דרכיה ולהפוך לטכנולוגיה הרמונית?

הג'ונגל הטכנולוגי
בראיון שערכתי לא מזמן. עם קווין קלי ניסיתי לתחקר אותו על הנושא הזה. שאלתי אותו אם הוא חושב שניתן להשיג הרמוניה בין הטכנולוגיה לטבע. קלי, כנראה בגלל שהוא רגיל ששואלים אותו שאלות דומות לאלה בהקשרים של ספרו הראשון Out of Control השיב לי על האופנים שבהם מדע הביולוגיה ועולם המחשבים מתקרבים לזה.

בסיום התשובה השבתי לו שזה שאני מסכים איתו לגבי האפשרויות של שימוש בביולוגיה לפיתוח טכנולוגיה אבל שלמעשה התכוונתי לעניין נוסף בשאלה שלי. העניין הזה הוא שהאנושות התפתחה לאורך מליוני שנה בטבע, שאנחנו ארוגים לתוך הרקמה של הטבע. אנחנו רואים את הטבע כמשהו יפה ומרגיע. לעומת זאת החיים הטכנולוגים גובים מאיתנו עלות מסוימת, בין אם היא במתח או בניכור, ולמרות הווב 2.0 שהוא מתומכיו הנלהבים. שאלתי אותו אם הוא מבין את הכוונה שלי ואם כן, האם הוא רואה דרך ליצור אינטגרציה בין שני הפקטורים ההופכיים כביכול הללו.

קלי אמר שהוא מבין ומכיר בכך שבתור יונקים שהתפתחו מליוני שנה בטבע ההגירה לעולם הטכנולוגי נחווית כמלחיצה. אחר כך ענה לי תשובה מפורטת שסיפקה אותי חלקית, שאביא אותה בעתיד ושגם נתנה לי נחמה מסוימת.

לאחרונה אני ממשיך והוגה בשאלות כמו איך להביא לטכנלוגיה פנג שווי או להכניס את הג'ונגל לתוך הטכנולוגיה, שהתייחסות בנוסח טיוטה אליהן התפרסמה כאן בפוסט "התוכנית: לחיות חיים דיגיטלים מתוך ג'ונגל האמאזונס".

כיצד אפשר לגרום לטכנולוגיה לגרום לנו לחוש איתה בנוח כמו עם עץ, צמח או חיה והאם זה בכלל אפשרי? איך לפתח טכנולוגיה שתהיה כיפית, אורגנית, נעימה כמו כרית, כמו כר דשא, כזו שאפשר להתכרבל איתה?

כשאני מנסה לחשוב על זה ולהאמין, אני מדמיין לעצמי טכנולוגיות נעימות למגע, רכות, חמימות אולי אפילו פרוותיות למגע. אני גם מדמיין לעצמי טכנולוגיות ירוקות ואינטואטיביות לחלוטין.

כשישבתי לא מזמן עם חברים בבאר דמיינתי שעל הבאר הערוך היה מסך מגע עם אפליקציות קטנות כמו צייר או משחקים שאפשר לגרור אותם עם האצבע ולהפעיל בלחיצה על מסך מגע. לפתוח חלונות, לגלוש, להעביר חלונות ליצור מאש-אפים ועוד.

היום כשבקרתי בכנס יום ה-Usability בקמפוס של האוניברסיטה הפתוחה ברעננה התברר לי שכמו במקרה של הווידאו-טוקבק גם כאן אני דורך בדרכים סלולות. בהרצאתו המשעשעת והמעניינת של של ד"ר יעקב גרינשפן "סרטים, מחשבות…ותהיות: על ממשקי משתמש עתידניים" הראה גרינשפן מספר דוגמאות מעניינות על ממשקי משתמש וביניהן גם ממשק ה- Microsoft Surface שהזכיר אחד לאחד את מה שדמיינתי לעצמי כשבוע קודם.

זה היה יפה ומרגש ומצד שני אי אפשר להתעלם גם מהביקורת המבדחת אבל הרצינית להחריד בקליפ הפרודיה המעולה על ה- Microsoft Surface ביוטיוב.

עוד ניסוי שעליו סיפרה ד"ר נעמי ביטרמן בכנס ושעורר את סקרנותי היה זה שבו דיווחה על מחקר שבו נמדדו הפרמטרים הפיסיולוגיים של סטרס על משתמשי מחשב שהשתמשו בממשקים שונים. בין הפרמטרים שנבדקו היו: קצב לב, הזעה, פעילות שרירים, טמפרטורה של עור ונשימה. למרבה העניין ביטרמן דיווחה שעל מנת למדוד אותם מול מצב "נורמלי" או "רגוע" מציגים למתבוננים לפני השימוש בממשק ההמוחשב תמונה של נוף פסטורלי. כלומר מודדים את מצב הסטרס שיוצרת הטכנולוגיה מול המצב של "הטבע" (המשתקף מתוכנת תוכנת מחשב).

עולם המחשוב יכול להמשיך להתקדם לגבהים חדשים, הבעיה היא איך לא להשאיר את בני האדם מאחור ואני לא מדבר רק על אוכלוסיות מאותגרות מחשוב, אלא על האנושות כולה, כי במידה ידועה כולנו בתור יצורים ביולוגים מאוד מאוד מאותגרי מחשוב.

אנחנו אמנם משתדלים מאוד, אבל גם כשאנחנו עומדים בקצב, הרבה פעמים זה עולה לנו בבריאות. התשובה לשאלה האם היחס בין האנושות לטכנולוגיה יכול להפוך הרמוני יותר תלויה במציאת דרכים טכנומיסטיות לשילוב בין כוחה של הטכנולוגיה לכוחות הקמאיים של הנשמה.

רעיונות?