עוד מחזור של הלילה התרבותי

לאחרונה הגעתי למסקנה שאם לא יקרה משהו קיצוני במיוחד לעולם לא אהיה מסוגל לקרוא את Finnegans Wake של ג'יימס ג'ויס.
 
קריאה בספרים של ג'ויס הייתה (לפחות בתקופה שתרבות גבוהה עוד נחשבה) מעין תו תקן תרבותי. כמתבגר וחייל שקדתי (לעיתים בעברית ולעיתים באנגלית) על דבלינאים, דיוקן האמן כאיש צעיר ויוליסס. האחרון, שכשמכינים את רשימת הספרים הגדולים הוא כנראה המקבילה הספרותית של האזרח קיין (אחח, לו רק היה קל לצלוח אותו כפי שקל לצפות באזרח קיין), היה בשבילי לפני קצת יותר מעשור אתגר לא קטן. אני לא כל כך זוכר מה קרה שם, אבל אני זוכר שזה היה פחות נורא ממה שחשבתי שזה יהיה ואפילו הצלחתי להנות לסירוגין.
 
אבל Finnegans Wake, זה תמיד היה נראה לי יותר מדי בשביל מישהו שאפילו לא משתגע על ג'ויס. אמנם יש לי כבוד לתרבות אבל נדמה ש-Finnegans Wake שכבר שמעתי שטענו לגביו שאולי 5 אנשים ברחבי העולם מסוגלים להבין אותו, הוא שאלת הקיטבג התרבותית האולטימטיבית.
 
תחושת ההחמצה על כך שאני מפספס את הספר שרבים כל כך טוענים שהוא מגדולות יצירות המופת של הספרות העולמית כמובן הדהדה בי, ואמרתי לעצמי שיום אחד אולי נעשה את זה. מה שהוסיף לדבר הזה הוא שרבים כל כך מההוגים שמעסיקים אותי כל כך כמו מרשל מקלוהן, טרנס מקנה, טימותי לירי ורוברט אנטון ווילסון מתייחסים לג'ויס ובמיוחד ל-Finnengans Wake בפירוט ובהערצה גדולים כל כך ביצירות שלהם. (מקלוהן לדוגמה משבץ ציטוטים מ-Finnegans Wake לאורך כל ספרו War and Peace in the global village).
 
הקריאה החוזרת ונשנית בכתביהם של הענקים הללו והיחס המרתק שלהם לג'ויס גרם לי לנסות לנחש שוב ושוב, מה הם רואים בו שאני לא רואה, למה הוא כל כך סתום בעיני וכל כך ענק בעיניהם?
 
אלא שהשבוע ירדה עלי באחת שתי תובנות: הראשונה היא שאני לעולם לא אצליח לקרוא את Finnegans Wake והשניה לגבי למה מקלוהן, מקנה ואנטון ווילסון אוהבים אותו כל כך. ראשית כל שאני לעולם לא אצליח לקרוא את Finnegans Wake. מכיוון שכדי לקרוא את הספר הזה צריך ידע אדיר כל כך באנגלית (וגם בשפות נוספות, שלא לדבר על הרפרנסים התרבותיים שהספר הזה מניח שקיים אצל הקורא שלו) שנראה שלצפות ממישהו שאנגלית אינה שפת האם שלו אפילו לנסות לקרוא אותו גובל בהתעללות.
 
ולמה אני אומר ש-Finnegans Wake הוא ספר חשוב למרות שלא צלחתי אפילו עמוד מלא מתוכו ותוך הסתמכות בעיקר על ציטוטים ומתוכו ודברים שנאמרים עליו. טוב, קודם כל חייבים לומר שהרושם הזה הוא מפוקפק לא פחות אם לא יותר מכל רושם של מבקר על יצירה שלא צלח אותה. ובכל זאת אני אאזור אומץ ואומר כאן דעתי כמשקיף מהצד בעניין שהידע שלי בו הוא שטחי עד לא קיים.
 
כצופה מהצד  נראה שהסיבה שמקלוהן, לירי, אנטון ווילסון ומקנה כל כך אהבו את ג'ויס היא קודם כל בגלל שסגנון זרם התודעה שלו הוא חקירה ספרותית של תחום חקר התודעה שמקלוהן ומקנה היו מרותקים כל כך בחקירתו, מי באמצעי הביקורת הטכנולוגית, מי בעזרת טכניקות שינוי תודעה כמו מדיטציה ו-NLP ומי בעזרת צמחים משני תודעה.
 
אלמנט נוסף הוא השפה של ג'ויס. השפה של ג'ויס שמבוססת על מה שוויקיפדיה מכנים "משחקי מילים רב מימדיים" מתכתבת באופן מדויק עם בדיוק מה שעושים לדברי מקנה ה-Mind Transforming Elf Machines במימדים הפסיכדלים של ה-DMT. למקנה יש איזה קטע יפה שבו הוא מדבר על משחקי המילים והפרדוקסים של המימד הפסיכדלי. מקנה מספר שם על שבהם היצורים שאותם הוא מכנה ה- Mind Transforming Elf Machines מופיעים לפניו ומציגים לפניו את מאחורי הקלעים של התודעה, את המכונות של החשיבה והשפה תוך שהם מבצעים תרגילי התעמלות מדהימים של המחשבה. הם מבצעים גימנסטיקה של סמנטיקה, פליפ-פלופים של סינטקס סינסתטי ויוצרים משחקי מילים ופרדוקסים בארבעה, חמישה או שישה מימדים. דברים שגורמים למי שחווה אותם לתחושה שלו היה ניתן להוריד אותם מהמרחב הפסיכדלי חזרה אל האדמה העולם היה משתנה מן היסוד מעתה והלאה שכן לכולם היה ברור שזה עשה את הדבר, היה הדבר, התחיל את הדבר, סיים את הדבר, סובב של הדבר, זה הדבר. או במילים אחרות, כמו שמקנה מודה בעצמו בסוף המונולוג הנלהב-משועשע שלו: צריך היה להיות שם כדי להבין.
 
כשאני מנסה לקרוא את ג'ויס אני מקבל את התחושה שהשפה שהוא כותב בה, גמישה כל כך, אקרובטית לשונית, שמרתכת מילים ומחשבות בצורות חדשות שמבצעות מהפכה בעולם התודעתי – היא היא ההיפר שפה הפסיכדלית של הפטריות. ההבדל היחיד הוא שג'ויס, עד כמה שידוע לי, עשה את הכתיבה שלו בלי סמים.
 
ויש עוד משהו אחרון שקושר בין ההוגים המופלאים האלה. וזו האמונה בחזרה הנצחית של ההיסטוריה. Finnegnas Wake שעוסק בלילה של דבלין על עולמות החלום שלו מעלה שוב ושוב את תימת מחזוריות ההיסטוריה האנושית והחזרה אל השבטיות. לעומת יוליסס שתיאר את היום הדבלינאי (יום=תרבות) מאכלסים את Finnegans Wake, המתאר את תודעתו של אדם ישן, יצירי הלילה (לילה=שבטיות). המחזוריות הזו שבין שבטיות לתרבות וחזרה לשבטיות היא אחד הרעיונות המובילים בהגות של מקלוהן, שבעמ' 82 של War and Peace in the Global Village חוזה שהטכנולוגיה האלקטרונית החדשה תחזיר ברברס את פעולת המכאניזציה והטקסטואליזציה של הטכנולוגיה המכאנית. משהו שנדמה שאנחנו רואים אותו היום כאשר כלים אלקטרוניים מכחידים שוב את התודעה הגוטנברגית, כ-500 שנה לאחר היווצרותה, כ-100 שנה לאחר שהגיעה לשיאה בסוף המאה התשע עשרה.
 
המעגל הנצחי בין התרבותי לשבטי הוא גם הנושא המרכזי של The Archaic Revival, ספרו
חשוב ביותר של מקנה לטעמי, שבו הוא צופה את עתידה של החברה האנושית בתרבות שתאחד את הטכנולוגיה האלקטרונית יחד עם חזרה של צורות החשיבה והחוויה השבטיות שאותן הוא מזהה עם הצמחים הפסיכדלים.
 
תומר פרסיקו פרסם השבוע בבלוג שלו את הראיון שערכתי איתו כחלק מהכתבה שלי בחיים אחרים על 2012. אבל כחלק מהגוג ומגוג הכלכלי שמתרחש היום בעולם מפקיעת הכלכלות העולמיות שמעלימה כרגע מהעין את משבר האנרגיה העולמי, אבל לא תעלים את המציאות של ציביליזציה שמכלה את עצמה במהירות מבהילה היו כמה אנשים שאמרו לי ש-2012 זה קצת רחוק מדי… נחזיק מעמד עד אז? תורת השמיטות מספרת לנו שהעולם נברא מחדש כל 7 שנים, הבורסה פוקעת כל 7 שנים, נכנסים לעוד מחזור של לילה תרבותי. 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שחר  On 14 באוקטובר 2008 at 22:25

    בכל פעם שמישהו מדבר על כשלון ההתמודדות עם ג'ויס אני נזכר בזה
    http://archive.salon.com/books/feature/2001/03/16/finnegan/index.html

  • ער  On 16 באוקטובר 2008 at 10:47

    מר הרטוגזון היקרקר,

    כמה טוב לקורא אותך אחרי הפסקה ממושכת. בהחלט מעניין ומפתה לכלות כאן את זמני הקצר וגם מעודד לשמוע שאתה עדיין לא ויתרת כליל על עולם התרבות לטובת עולם פנימי חלופי.

    ישנה תקוה. אל תוותר, חזור ונסה לקורא שוב, מצוייד יותר אך גם עם מעט פחות צפייה להבנה מלאה. בסופו של דבר כפי שכבר כתבת בעבר בבלוג האנגלי שלך, ספרים הם סוג של סם, וגם השפעה של חומר פסיכו-אקטיבי לא תמיד נהירה לוגית או פשוטה לעיקול ובכל זאת יש מי שמתנסה.

    ולסיום, חיזוק משמעותי מהאומה היפנית; גרסה מחודשת של "האחים קרמזוב" שוברת שיא מטורף במחירות, יותר ממליון וחצי עותקים של מדהורת חמשת הכרכים המהודרת נמכרו אך מאז יולי השנה! אם אחוז בודד מהקונים קרא את הספר הרי שמודבר מבספר רב של אנשים שהתמודדו עם קשיים תרבותיים גדולים יותר מקשיי השפה איתם תאלף אתה להתמודד.

    מאמין בך תמיד

    אני

  • איילה  On 21 באוקטובר 2008 at 22:10

    עידו, נהניתי מהפוסט.

    את ג'ויס גיליתי באמצעות הדבלינאים והתאהבתי. ככותב ספורים הוא מצליח להמנע מבנאליות ולתאר סיטואציות בנאליות. הוא צלול מאוד , לא רגשי מדי . מדויק.
    את יוליסס טרם קראתי. אומרים שאי אפשר לצלוח את זה, אבל מאחר שקראתי את פרוסט, אולי זו תהיה הכנה טובה.

    מקריאת הפוסט לא כל כך הבנתי מה עלילת
    Finnegnas Wake
    אבל זה נשמע מעניין

  • עידו  On 30 במרץ 2009 at 20:55

    עלו באתר הסלון הפסיכדלי שתי הרצאות של מקנה על פניגנס ווייק של ג'ויס

    http://www.matrixmasters.net/blogs/?p=1089

    http://www.matrixmasters.net/blogs/?p=1131

  • עידו  On 2 באפריל 2009 at 12:36

    שומע כרע את ההרצאה השניה מבין השתיים שציינתי בהרצאה הקודמת, ובאופן מעניין השיחה שם אכן גולשת מג'ויס לשיחה על מקלוהן כך שההאזנה בשתי השיחות הללו מאוד משלימה את הדברים שנכתבו כאן.

    מעניינת מאוד הקריאה של מקנה את ג'ויס כסופר פסיכדלי במובנים רבים, אחד מהם, הנסיון שלו להראות שההיסטוריה כולה מתרחשת בכל יום ביומו של אדם רגיל (כפי שקורה ביום של יוליסס ובלילה של פיניגנ'ס וייק)

    עידו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: