טכנומיסטיקה

"פטריה אפוקליפטית". טקאשי מורקאמי.

בועז יניב סיפר לי פעם על פסטיבלי טראנס אירופאים שהעוצמות התודעתיות של הנוכחים משקפות בהם אחת את השניה בעוצמה כזו, שאתה פתאום מבין שבעצם אתה מסטול לחלוטין מאז שאתה זוכר למרות שלא הכנסת שום סם לגוף שלך כבר כמה ימים טובים. זה הגיוני מאוד כי חוק פסיכדלי בסיסי מאוד הוא שככל שיותר אנשים מסביב לנוסע הפסיכונאוטי נמצאים בטריפ משלהם, כך חווית הטריפ הופכת לעוצמתית יותר. אם הנוסע הפסיכדלי נמצא בחברתם של אנשים שמחזיקים את החוויה הטריפית שלהם וששומרים על מצב תודעה טריפי, הם יכולים ליצור מעין כור תודעתי שדליפת התודעה ממנו היא מינמלית. קבוצת אנשים כזו שעשתה ביחד טריפ ומשמרת על דליפת תודעה מינימלית יכולה לשמר את תודעת הטריפ למשך זמן ארוך. באופן כזה למרות שהטריפ עצמו מסתיים לאחר 4-8 שעות, תודעת הטריפ יכולה להמשך גם ימים ארוכים לאחר מכן. כל זה תלוי בכמה דברים כמו למשל שמירה על רמת שינה מינימלית: כל עוד אתה לא הולך לישון רמת הדליפה של הטריפיות היא מינימלית (ואילו כפי שג'ים פדימן העיר, שינה מוציאה אותך מהטריפ), אבל גם אם נרדמת, אם בזמן שהלכת לישון מישהו אחר שמר על להבת הטריפ והוא עדיין שם בתוך החוויה שלו כשאתה מתעורר, הוא יכול להדליק מחדש את הלהבה שלך והסיכוי שתוכל לחזור לתוך החוויה של הטריפ בלי לקחת כלום עולה בהרבה). לעומת זאת יציאה לתוך עולם הסחים, העולם של האנשים הרגילים, עם צורות התקשורת המיובשות/אגרסיביות/מנוכרות שלהם תייבש לכם את הטריפ ותשלוף אתכם מתוכו באכזריות חסרת קץ שתגרום לכם לרצות לחזור ולהתחפר בתוך המחילה הקטנה שלכם עד יעבור זעם.

אבל גם אם קונטקט-היי הוא מושג שמקורו בהגות הפסיכדלית, הרי שהוא מתייחס לשורה ארוכה של מצבים אחרים, חלקם ללא קשר ישיר לחוויה הפסיכדלית. לאחרונה הייתה לי חוויה שהתחילה בטריפ שלי שהכניס את חברתי (שלא הכניסה שום דבר לגוף) למצב טריפי עמוק ביותר שבסופו של דבר היה כמעט בלתי אפשרי להבדיל בינו לבין המצב שבו הייתי נתון אני. עד כאן טוב ויפה, אבל החלק המעניין באמת היה שבארבע לפנות בוקר באותו היום אני חזרתי הביתה לישון בעוד שחברתי המשיכה לבלות. כשפגשתי אותה בבוקר שש שעות מאוחר יותר, אני שהספקתי לעבור בבית לכמה שעות כבר חזרתי למצב תודעה של Baseline, היא לעומת זאת שימרה במשך הלילה את המצב שבו הדבקתי אותה אתמול ועוד ביצרה אותו בעזרת Sleep Deprivation. דקות מועטות אחרי שפגשתי אותה היא כבר החזירה אותי למצב התודעה של אתמול. כלומר, זה לא שהתחלתי לראות הזיות אבל חזרתי למצב הרוח שאפיין את הטריפ שלי יום לכם, על השמחה, היצירתיות, הרוגע ותחושת התודה העמוקה שאפיינו אותו. זה היה כאילו הדבקתי אותה במשהו, הספקתי להבריא ולחטוף ממנה את הדבר הזה בחזרה.

החוויה הזו גרמה לי להבין שקונטקט-היי, אינו תופעה המתרחשת רק כשאדם מסוים נמצא בהשפעת חומר פסיכדלי והאדם שבמחיצתו פוסע גם הוא לתוך החוויה פסיכדלית איתו, אלא תופעה שמתרחשת תחת כל סם ובכל קשר שיש שלנו עם אנשים אחרים. כמובן שהמצב הפסיכדלי עם אפקט ההעצמה והאינטימיות הרבה שהוא יוצר בין בני אדם מאפשר לנו לחוש את הקונטקט-היי טוב יותר. המצב הפסיכדלי מעצים את רמת הסוגסטיביות שלנו ומאפשר לנו לחוש בצורה מועצמת את ההשפעות שיש לכל דבר ועולם עלינו. אלא שלמעשה כמו תופעות אחרות רבות שמתרחשות בתוך החוויה הפסיכדלית, קונטקט-היי הוא בסך הכל העצמה של תופעה יומיומית. החומרים הפסיכדליים שוב משמשים כאן כזכוכית מגדלת המאפשרת לנו להביט מקרוב יותר על הדרכים שבהן התודעה שלנו פועלת ביום יום ולהבין לעומק את מושג הקונטקט-היי במובנו הרחב – את המשמעות התהומית והקריטית שיש לדברים בחיינו שאנחנו נותנים להם לחדור לתוך התודעה שלנו: אדם זה או אדם אחר, פרח או תמונה מחרידה, טבע או עיר.

למעשה כל דבר בעולם יוצר אצלנו קונקט-היי או קונטקט-לואו. שימו לב לאנשים סביבכם ושאלו את עצמכם אם הם יוצרים אצלכם את הקונטקט-היי או את הקונטקט-לואו ופשוט תצמדו לאלו ששולחים אתכם למעלה ותסלקו מהחיים שלכם את אלו שעושים לכם את הקונטקט-לואו. תעשו את אותו הדבר עם סרטים, ספרים, מקומות, סמים, אתרים ברשת, כל דבר!

ואני אסיים בקטע מתוך ספרו של סטיבן גאסקין Amazing Dope Tales and Haight-Ashbury Flashbacks, מתוך פרק שבו גאסקין מספר על הר שטיפס עליו עם חברים במהלך טריפ בסוף שנות השישים וחווה בו חוויות רוחניות מאוד מטהרות ועוצמתיות ("האינדיאנים אומרים ששמו של אלוהים הוא קול קריאתן של כל החיות יחדיו"!!!).

על הירידה מההר והחזרה הביתה הוא מספר: "ירדנו מההר וחשנו שינוי עמוק כל כך שזה יצר שינוי אדיר בדרך החיים שלנו. חזרנו הביתה וראינו שהרבה מהדברים שנמצאו בבית שלנו לא היו נחמדים. הייתה לנו תמונה מצחיקה על הקיר, תמונה של איזה בית בשביל כל מיני נשים שחיפשו בית. היו שם גבוהות ורזות, נמוכות ושמנות, מוזרות ובכל הצורות וזו הייתה תמונה מצחיקה. אבל כאשר ירדנו מההר והבטנו עליה זו לא הייתה תמונה מצחיקה. היא לא הייתה מצחיקה בכלל. זה היה מגעיל לתלות אותה על הקיר בשביל לצחוק עליה, והיינו חייבים להוריד אותה."

התיאור של גאסקין הזכיר לי את התחושה הזו שאני מכיר מכל כך הרבה אנשים יקרים שנכנסו לתוך העולם הפסיכדלי וגילו שהם לא יכולים להמשיך לצפות בפרסומות, בפורנו או בסרטי זוועה – לפחות לא בקלות כמו פעם. כי הם הרגישו טוב טוב את המטען האנרגטי של כל אובייקט ומעשה ואת ההשפעה שיש לאלו עליהם. הקטע הבא של גאסקין מתאר בצורה נפלאה את השינוי הזה שאני מכיר טוב כל כך מהרבה אנשים אהובים וקרובים לי:

"זה היה כמו חיפוש אחר סוג של טוהר אסטרלי. כאשר אתה תחת ההשפעה, כל דבר קטן מהדהד חזק כל כך שכל דבר שהוא אפילו קצת מגעיל מרגיש עוצמתי מאוד.

זה היה טריפ מאוד מכונן מבחינתנו. הוא שם אותנו בתחושה של אחדות ושל חמלה שאחריה לא יכולנו יותר לשאוב הנאה מלהביט על אנשים אחרים נפגעים או על ייצוגים של יצורים מעונים. לא היה טוב להביט בזה.

בדיוק מסיבה זו אני לא אוהב את התמונה של ישו על הצלב עם המסמרים תקועים בגופו. זה סמל לא נכון. צריך לצייר אותו חי ומלא שמחה."

תודה לכל האנשים שחלקו איתי מההיי שלהם והביאו אותי לקונטקט-היי. תודה לאחת שעשתה זאת ממש לאחרונה. ישתבח שמו של בורא היקום. שבת שלום.