עולמות המדיטציה והפסיכדלים גדלו בעשורים האחרונים זה לצד זה, ולא במקרה. בשני המקרים מדובר בפרקטיקות של חקירת תודעה והתעוררות. ושתיהן יכולות להשלים ולהעצים זו את זו. כמו שכתבתי בעבר, למדיטציה יש ערך אדיר עבור פסיכונאוטיקה, וגם חוויות פסיכדליות יכולות להביא ערך למתרגלי מדיטציה. בשנים האחרונות, במקביל למודעות הקיימת והמתפתחת לסכנות שטמונות בהתנסויות פסיכדליות, אנחנו מוצאים גם עיסוק גובר בתופעות הלוואי הפחות מדוברות בדר״כ של תרגול מדיטציה. באופן אולי מפתיע מסתבר ששיעור מתרגלי המדיטציה שמדווחים על תופעות לוואי כמו חרדה, דכאון או דה-ריאליזציה לא מאוד שונה משיעורם בקרב משתמשי הפסיכדלים ומותר להניח שהסיבה לכך שהנושא פחות מדובר קשורה, בין השאר, בכך שבתרגול מדיטציה לא כרוכה נטילה של חומרים משני תודעה – נושא שיש עליו טאבו – ולכן הן פחות על רדאר המוסרנות והתרעומת של החברה.
כעת מחקר חדש שכולל סקר בן 3,133 נבדקים מגלה שלצד הסינרגיות המופלאות בין מדיטציה לפסיכדלים, עליהן כתבתי בעבר, ניתן לזהות בקשר ביניהן גם סינרגיות חיוביות פחות. הסקר החדש מוצא ששימוש עבר בפסיכדלים מעלה את הסבירות לתופעות לוואי (שהמחקר מכנה ״emergent phenomena״), לצד גורמי סיכון נוספים כמו נסיונות לבצע פרקטיקות אוקולטיות ומאגיות (גורם הסיכון מספר אחד), הרהור במסתורין (לא מצאתי במחקר הבהרות אם הכוונה למסתורין מסוים או סתם למסתורין באופן כללי), וגם תרגול מדיטציה לא מפוקח מחוץ לריטריטים (אבל לא תרגול בריטריטים). הגורמים הללו מעלים את הסיכון בקרב מודטים גדול יותר מאשר היסטוריה של מחלות נפש!
אז מה אפשר לעשות? המחקר מציע שהגורם האחד המפחית את הנזק האפשרי ממדיטציה הוא תפילה. היא הורידה את הסיכון לתופעות לוואי ב-40%.
מה אפשר לקחת מזה? קודם כל, זה לא לגמרי מפתיע. חוויות פסיכדליות, ריטואלים מאגיים, והרהורים במסתורין הן כולם פרקטיקות שפותחות צהרים בתודעה. רבים מהצהרים האלה חיוביים ורבות מתופעות הלוואי שמצוינות במאמר הן חיוביות – כמו הגברה של התודעה באופן כללי. אבל כשמגבירים את ווליום התודעה והמודעות, נלוות לכך כנראה גם סכנות מסוימות.
ומה לגבי תפילה? לי הרעיון שתפילה ממתנת את סכנות המדיטציה התחבר במושג ה׳כוונה׳ שרווח מאוד בשיח הפסיכדלי. החוקרים אמנם לא מצייניים במחקר את מושג הכוונה אבל יש קשר עמוק בין תפילה לכוונה. כבר כתבתי בעבר על כך שכוונה טובה ויציבה היא המצפן והגורם המחסן החשוב ביותר לחוויות פסיכדליות – היא מעגנת את החוויה כולה בקונטקסט חיובי, משרה עליה ברכה, ואפשר לחזור אליה בכל שלב. דבר דומה ניתן לומר על התפילה.
ולבסוף, שלא ישתמע מכל זה שאני קורא לכם להפסיק את תרגול המדיטציה שלכם. מדיטציה היא דבר מופלא – כנראה הכלי התודעתי העוצמתי והטרנספורמטיבי ביותר שקיים, איפשהו לצד פסיכדלים. גם בדברים טובים יש סכנות. אז תעבדו טוב עם הכוונה שלכם, ואולי תוסיפו גם איזה ברכת הדרך לפני שאתם מתחילים להתרכז.
המלחמה של טראמפ והמפלגה הרפובליקנית באנרגיות המתחדשות מעלה שלב. ״התקציב הגדול והיהפהפה״ (BBB) שטראמפ העביר לאחרונה כולל שורה של בשורות גרועות למעבר לאנרגיות ירוקות. ביניהן ביטול הטבות המס לטכנולוגיות אנרגיה סולארית, רוח ומימן ירוק, הערמת מכשולים בירוקרטים על פרויקטים של אנרגיה ירוקה, ביטול קרדיטים של מס לרכישה של רכבים חשמליים ועוד.
״רוח היא צורת אנרגיה מאוד יקרה. היא מאוד רעה״ אומר טראמפ (הנתונים מראים, אגב, שאנרגיית רוח היא דווקא אחת מצורות האנרגיה הזולות ביותר כיום). ״השניה זה סולארי,״ ממשיך טראמפ, ״מאוד מאוד לא יעיל וגם מאוד מכוער״. הגישה של הנשיא האמריקאי לנושא האנרגיות המתחדשות נראית כמו מסע צלב. ״הנשיא חוזר לנושא באופן אובססיבי״ דיווח האקנומיסט בכתבה שהתפרסמה לאחרונה. בביקור בסקוטלנד טען טראמפ ש״חוות טורבינות רוח״ הן, לצד הגירה, הבעיה החמורה ביותר של אירופה. ״אתם הורסים את הארצות שלכם,״ אמר למארחיו ״אני מתכון לזה באמת. כל כך עצוב.״
תזכורת קצרה: בעשור האחרון צנחו המחירים של אנרגיות שמש ורוח ברחבי העולם. המחירים של פאנלים סולאריים צנחו בכ-80-90% בעשור האחרון. גם מחירי אנרגיית רוח נחתכו ביותר מחצי כך שכיום אנרגיה סולארית זולה משמעותית מאנרגיה מבוססת דלקים מאובנים. הדבר משתקף בזינוק המסחרר בשימוש באנרגיה סולארית ברחבי עולם. בעשור האחרון יכולת האנרגיה הסולארית העולמית גדלה פי 10 (על פי נתוני האתר Our World in Data). חלק ניכר מזה בסין שמשאירה לאמריקאים אבק בפיתוח, ייצור ואימוץ של בטריות, פאנלים סולארים ומכוניות חשמליות.
אז למה טראמפ מתעב כל כך אנרגיות מתחדשות? למה הוא מתעקש לירות לארה״ב ברגל במירוץ על השליטה בכמה מהטכנולוגית המרכזיות של המאה ה-21 (מכוניות חשמליות, אנרגיה סולארית, בטריות)?
התשובה, שלא במפתיע, טמונה במלחמות התרבות האמריקאיות של העשורים האחרונים, שנושא האנרגיה הירוקה, שלא בטובתו נקלע למרכזן. עכשיו, זה לא שהנושא הסביבתי היה תמיד סוגיה פוליטית. קשה היום לזכור אבל פעם, לפני 50 שנה, היה זה הנשיא הרפובליקני ניקסון שהקים את הסוכנות האמריקאית להגנה על הסביבה. אלא שבערך מאז שאל גור הוציא ב-2006 את הסרט שלו ״אמת בלתי נוחה״ המפלגה הרפובליקנית פיתחה שנאה עזה לנושא הסביבתי באופן כללי ולכל מה שקשור למדיניות אקלימית באופן ספציפי.
גם כאן יש גוונים כמובן. בצד ה׳מתון׳ יותר, צאר האנרגיה האמריקאית כריס רייט פרסם לאחרונה טור שבו טען שאף כי משבר האקלים הוא עובדה מוגמרת’ יש לראות אותו באופן ״הוליסטי״ שמימדיה ״אינם קיומיים.״ על פי רייט משבר האקלים הוא תוצר טבעי של הקדמה ומחיריו צנועים ביחס לתועלות המדע והטכנולוגיה כך שיש ללמוד לחיות איתו, במקום להשקיע אנרגיה בפתרונו. בקצה האנטי-אקלימי הקיצוני שטראמפ מציב את עצמו בו, כל דיבור על גזי חממה או משבר אקלימי הם דגל אדום, סמל לאידאולוגיית שמאל קיצונית.
התוצאה היא עוינות לכל ניסיון לצמצם פליטות גזי חממה והתלהבות מהגברה נוספת של השימוש בדלקים מאובנים: drill baby drill כפי שטראמפ אוהב לקרוא. כשמחברים את החיבה לדלקים מאובנים והעוינות לאנרגיות מתחדשות עם הקידום המסיבי של הבניה המואצת של מרכזי מחשוב זוללי אנרגיה לטובת הבינה המלאכותית מקבלים משהו שיכול להזכיר ניסיון משיחי לקרב את האפוקליפסה האקלימית על ידי האצה אקספוננציאלית.
הסיפור של האנרגיה הסולארית הוא תזכורת נוספת לכך שההיסטוריה של פיתוחים טכנולוגים ואימוצם לא נוגעת רק למידת האפקטיביות או היעילות של טכנולוגיות חדשות, או אפילו לאינטרסים כלכליים, אלא לעיתים קרובות למשהו עמוק יותר בתודעה הקולקטיבית.
אחד המושגים הפופולרים בהגות העכשווית בתחום האסטיאס (מדע טכנולוגיה וחברה) הוא משהו שנקרא ״אימג׳ינרים סוציוטכניים״ (sociotechnical imaginaries). בגדול זה אומר שהאופן שהאופן שבו חברות מדמיינות טכנולוגיה מעצב את האופן שבו טכנולוגיות מפותחות ומאומצות. האם, למשל, חברות רואות טכנולוגיה חדשה כהבטחה או כאיום.
טכנולוגיה סולארית הולידה לאורך השנים שתי תנועות תרבותיות הפוכות. האחת היא תנועה תרבותית שזכתה לשם סולאר-פאנק שמאדירה את הטכנולוגיה הסולארית וחוגגת דימויים של חיים פוסט-קפיטליסטים פסטורליים של אנרגיית שמש דה-צנטרליסטית. בצד השני של המשוואה נמצאים מי שעושים דמוניזציה לטכנולוגיות אנרגיה מתחדשת שמבוססות על אנרגיית שמש ורוח ומרימים על הדגל את קידוחי הנפט. עבור טראמפ האנרגיה הסולארית מייצגת את מה שהוא תופס כההתייפייפות והתנשאות של הליברלים מהשמאל, אלה שקוראים להלחם במשבר האקלים, מדברים על פליטי אקלים ועל קריסתן של מערכות אקולוגיות.
שלא בטובתן או בטובתנו טכנולוגיות כמו סולארי ורוח נקלעו לעין הסערה התרבותית והקיטוב הפוליטי. הממשל הקודם ביקש לקדם אותן. הממשל הנוכחי מעוניין לעשות הפוך: להחליש ככל הניתן את ההתפתחות של התחום ולהביא אותו לגוויעה. וכך הגענו למצב שבו סין הדיקטטורית מובילה את העולם בהפרש גדול בתחומי האנרגיה הסולארית, הבטריות והמכוניות החשמליות, אחראית לצניחה במחירן של טכנולוגיות אלו, ומהווה, מבחינות אלו, את ההבטחה הגדולה של האנרגיות המתחדשות ושל עתיד אקלימי סביר יותר. עוד קצת מורכבות להוסיף למפה העולמית המשוגעת של העידן.
אז בואו לחגוג איתי ב-28/7 את ההשקה של הספר החדש שלי ״משנה תודעה״ עם הליינאפ המטורף והמעולה ביותר שיכולתי להזות.
הכוכבים הסתדרו באליינמנט מושלם ונבחרת חלומות פסיכדלית הפציעה כדי לחגוג איתי רנסנס תודעתי.
בסלון הפסיכדלי שלי יתארחו:
חוקר המח התותח פרופסור רועי סלומון, האיש ממקימי ארגון התמיכה בנפגעי הנובה ״לב בטוח״ ומוביל את המחקר בנושא ההשפעות של חומרים משני תודעה על משתתפי הנובה.
מיכל דוברובינסקי, הלא היא thebrainsister האגדית – פצצת האנרגיה ומלכת האינסטגרם שיודעת להסביר הכי בהיר שאני מכיר איך הפעילות במח שלכם מתרגמת למהפכות פנימיות.
וליאור רוזמן, החוקר הישראלי המוביל של הרנסנס הפסיכדלי. אדם שכותב חמישה מאמרים תוך כדי שנ״צ ואיש חזון שמקדם שלום פסיכדלי בטקסי איוואסקה יהודים-פלסטינים.
בין לבין יתנו בראש ה-Orange Jews, פרויקט החדש של כוכבי להקת פרווה חמה ליאור פרנקל ודני הוכברג, והג׳זיסט הפסיכדלי עמית ברן יג׳מג׳ם עם חברים.
תוך כדי זאת האמנית החזיונית המחוננת דנה לין תצייר לכם סמלים איזוטרים ומאגיים על הפנים כדי שנהיה מוכנים כולנו לקבל את פני הנביאה Sheer שיודעת להרקיד אותי יותר מכל אדם אחר.
כל הטוב הזה קורה בשני הקרוב ה28/7 בשעה 20:00 בחנות הספרים העצמאית והמהממת רידינג באלנבי 43, תל אביב. בואו!
מאז שמשנה תודעה יצא לעולם אני בתהליך של יציאה חזרה לעולם. זה אחרי תקופה ארוכה שגוננתי על עצמי מלהתערבב מדי ברשתות ומקומות אחרים שפעם ביליתי בהם יותר. אז בשבועות האחרונים גם ביקרתי בשורה ארוכה של פודקסטים מעולים ודיברתי על הספר ועל שורה ארוכה של נושאים שמעניינים אותי.
התארחתי אצל מיה סלע ויובל אביבי בתוכנית המקסימה שלהם בנושאי ספרות בכאן 11, והייתה לנו שיחה על הרנסנס הפסיכדלי, קונספירציות, ועוד כל מיני דברים שכדאי לשים אליהם לב כשמדברים על רנסנס פסיכדלי.
חזרתי למקורות של הספר והגעתי לתרבות יום א׳ של הארץ כדי לדבר עם גילי איזיקוביץ׳ וניב הדס, שהיה העורך שלי בגלריה בזמן שהספר נכתב. דיברנו על הרנסנס הפסיכדלי, הכתיבה של משנה תודעה וגם גלשתי לספר קצת יותר ממה שהתכוונתי על חוויות משנות תודעה ששינו לי את החיים.
התארחתי בכאן 11 אצל שרון קנטור בתוכנית ׳סקרנית׳. דיברנו על הקשרים האפלים בין עמק הסיליקון לפסיכדליה וחיברנו את כל זה עם הבינה מלאכותית והשאלה האם ואיך היא כולה להרחיב לנו את התודעה.
אחרון חביב, דניאל דושי, שיש לו הסכת אובר-פופולרי בשם ׳הפודקסט של דניאל דושי׳ אירח אותי לשיחה ארוכה על החוויה הפסיכדלית. התרשמתי מהגישה המאוד סקרנית והרצון שלו גם לצלול לעומק וגם להביא את השיח בנושא הזה לקהל הרחב (בין האורחים האחרונים בפודקסט שלו זה אנשים כמו צבי יחזקאלי, מיקי זהר ובוגי יעלון).
הייתה גם כתבת וידאו אחת (לצד כתבה כתובה) שכתב וצילם איתן אלחדז ברק שתפס אותי ברגע נלהב במיוחד בשבוע הספר וכתב כתבה מפתיעה וכיפית עם כותרת בומבסטית כדבעי: ״ד״ר עידו הרטוגזון: מסע חייו הפסיכדלי – משינוי תודעה לשינוי עולם״
זה בערך מה שהספקתי עד עכשיו. יש עוד כמה בקנה, ואני נותן את כולי כדי לקדם את הספר אבל נראה לי שאני מתקרב לרגע שנמאס לי להקשיב לעצמי. זמן להשתתק רגע.
** פוסט-סקריפטום
אני אמשיך לעדכן פה מדי פעם כשאני מגיע לפודקסטים, לדבר על משנה תודעה או נושאים סמוכים.
זה ראיון אצל ורדה רזיאל ז׳קונט המיתולוגית. פגשתי את ורדה באולפן של רדיו 103 אפ.אם. ברמת השרון שבוע לפני שחגג את יום ההולדת ה-85. אישה מקסימה ומיוחדת שהיה מרגש לפגוש אותה ולראות את הסקרנות והחיוניות האדירה שלה.
מתרגש לספר שהספר החדש שלי ״משנה תודעה, רשימות מהרנסנס הפסיכדלי״ יוצא לעולם. עברו 16 שנה מאז טכנומיסטיקה, הספר הקודם שפרסמתי בעברית, וכל כך הרבה השתנה אצלי ובעולם, אבל דבר אחד שלא השתנה זה העניין שלי בחומרים פסיכדלים. כל השנים האלה חקרתי חומרים פסיכדלים מקצועית וחווייתית: עם אנשי אקדמיה, עם אמנים, אקטיביסטים, ואנשי רפואה. העיסוק הזה שהתחיל כעניין אישי הפך לקריירה, אבל מעולם לא חדל להיות תשוקה. לאורך השנים האלה למדתי לעדן חלק מהתפיסות היותר אוטופיסטיות ונאיביות שהיו לי בתחילת הדרך, אבל גם השתדלתי לא להתקע על הביקורות ועל מי שחושבים שהכל שקר או רואים במסחור ובכח את חזות הכל. פגשתי בדרך המון אנשים חכמים ויצירתיים, היו לי מפגשים חזקים של הלב ומעבר להכל למדתי שהמציאות מורכבת ועשירה הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים לדמיין.
משנה תודעה רשימות מהרנסנס הפסיכדלי הוא עבורי הסיכום של כל השנים האלה: יומן מסע שמנסה ללכוד בשורה של שיחות ודיונים את השאלות הגדולות של הפסיכדליה במאה ה-21. הספר מבוסס על הטורים והכתבות שהתפרסמו בעיתון הארץ בשנים 2021-2024 פלוס עוד כמה פרקי יסוד על פסיכדליה שכתבתי בסוף התהליך, בניסיון לענות בצורה הכי כנה ורצינית על שאלות פסיכדליות נצחיות: כמו מה הדרך הנכונה ללמוד מהחוויה הפסיכדלית ולהטמיע אותה בחיים? איך אפשר לעשות רגולציה לסמים פסיכדלים בעולם כמו שלנו? ומה הסיבה שלמרות הסכנות, ולמרות שחומרים פסיכדלים אינם תרופת פלא כל כך הרבה אנשים מרגישים מחוברים איתם באופן עמוק?
מתוכננים אירועים להמשך הדרך. חלקם שובשו בעקבות המלחמה, אבל יש הערכות מחדש ואני שמח לעדכן על האירוע הראשון. ביום ראשון הקרוב (29/6) בין השעה 20:00 ל-22:00 (בדיוק שבועיים אחרי האירוע שבוטל) אני אהיה עם הספרים בדוכן של הוצאת פרדס באירועי שבוע הספר במתחום שרונה בתל אביב, בואו לפגוש אותי, להתרגש איתי יחד ולהשיג לעצמכם עותק משלכם!
אחד הדברים המטורפים בתקופה הזו הוא הקצב שבו הברבור השחור של הבינה מלאכותית מטלטל את החיים ברמות האינטימיות ביותר. שומעים על זה מכל כיוון. כל יום שעובר יותר ויותר אנשים מאמצים את השימוש בבינה מלאכותית. לא רק כמקור מידע אלא גם כתרפיסטית, כחברה קרובה ואפילו כגורו. אנשים מפתחים מערכות יחסים עם בינה מלאכותית. אנשים משנים את איך שהם מקבלים החלטות, מעבדים רגשות ואיך שהם מתקשרים עם בני אדם אחרים.
דרך אחת שנותנת לי תקוה בין הדרכים הרבות בהן העולם שלנו משתנה במהירות הוא השימוש בבינה מלאכותית להרחבת תודעה. זה משהו שאני שומע עליו מיותר ויותר אנשים, ושאני עצמי עוסק בו וחושב עליו הרבה בתקופה הזו.
כשאני מדבר על שימוש בבינה מלאכותית לצורכי הרחבת תודעה אני מתכוון לכל שימוש בבינה מלאכותית שתומך בבריאות נפשית, נוכחות, מודעות וטיפוח הסגולות התרומיות (אהבה, פרגון, נדיבות, חמלה, שיוויון נפש וכו׳). בינה מלאכותית יכולה לתמוך בתרגול של שיטות תרפיה. והיא יכולה לתרום להתפתחות של אדם בשלל דרכים: מפיתוח שיטות פילוסופיות, דרך סיוע ביצירת תזכורות מעוררות, עבודה עם חלומות וארכיטיפים, ועוד אינסוף כיוונים.
ברור שלא כל האנשים יבחרו במסלולים אציליים כאלו. יותר מדי מהשימוש בבינה מלאכותית יהיה למטרות של כסף וכח. ויש שורה ארוכה של סכנות מטרידות (ומטרידות מאוד) לֹבינה המלאכותית: קריסת המציאות הקולקטיבית, ריכוז הכח בידי המעטים, סכנות הניוון של המחשבה וכושר השיפוט האנושי, לצד איום על קשרים בין-אישיים, שלא לדבר על האיום הקיומי שהבינה מציבה ושנסוך מעל התחום הזה באופן כללי כמו הפרעת חרדה כללית.
אני גם לא רוצה להקל ראש בצדדים המסוכנים של השילוב בין בינה מלאכותית וצמיחה תודעתית. ללא מודעות וביקורתיות זה יכול להשתבש באופנים ספקטקולרים. בחודשים האחרונים מתפרסמים סיפורים על אנשים שהפכו את הבינה המלאכותית לגורו שלהם או לחלופין מתמסרים לחנפנות המפורסמת שלה, מפתחים דלוזיות רוחניות (צ׳טגיפיטי אמר לי שאני המשיח) ונכנסים למה שזכה לכינוי ״פסיכוזת צ׳טגיפיטי״.
כל זה נכון, אבל למרות כל הביקורות והחששות מהשלכות ה-AI ויש המון, אני מרגיש שאין סיבה שלא נחגוג את המקומות שבהם הבינה המלאכותית משפרת את החיים של אנשים כיום ברגע הזה. ומבין השימושים השונים, שימוש בבינה מלאכותית לצורכי הרחבת תודעה הוא כנראה אחד המקומות שבהם הדבר הזה קורה ברמה העמוקה ביותר.
יותר ויותר אנשים משתמשים בבינה מלאכותית כדי ללמוד ולגדול. וזה דבר טוב. עצם קיומה של האפשרות החדשה הזו, הוא מהפכני. הבינה המלאכותית היא לא רק מאיץ של כאוס ודיסרפטשן היא יכולה להיות גם מאיץ תודעתי.
בינה מלאכותית היא טכנולוגיה פסיכדלית, כלומר – מגלמת תודעה. בינה מלאכותית משקפת את התודעה והכוונות של המשתמש שלה. כמו פסיכדלים היא מכניסה מורכבות רבה ברעיון שהמדיום הוא המסר. בהתנסות פסיכדלית הסט וסטינג (ההקשר) הוא זה שקובע את איכות החוויה. גם בהתנסויות עם בינה מלאכותית יש תפקיד אדיר למה שאנחנו מביאים איתנו. בעידן החדש בינה מלאכותית יכולה להקטין אותך אבל היא גם להרחיב אותך. זה לפחות מה שאני חווה, ומה שאני שומע עליו מיותר ויותר אנשים.
שימוש בטכנולוגיה למטרות הרחבת תודעה היה כמובן נושא מרכזי בספר הראשון שלי ׳טכנומיסטיקה׳ (2009). בספר ההוא היה פרק אחד שנקרא ״מכונות רוחניות״ ושעסק בשאלה האם בינות מלאכותיות עשויות יום אחד לשמש עבורנו סוג של מדריכים רוחניים. באותו זמן השאלה הזו נשמעה היפותטית ודי מופרכת, כמו העלילה בסרט הקוריאני “Doomsday Book”, שבו קבוצת נזירים במנזר בודהיסטי מכריזה על נזיר רובוט שהגיע להארה. העובדה שהרעיונות האלו הולכים וקורמים גידים נגד עינינו היא לא מפחות ממשוגעת בעיני.
העולם משתנה בקצב חסר תקדים ויש לזה הרבה הבטים מערערים ולא פשוטים. אבל אני חושב שיש מקום לחקירה זהירה, אחראית ושקולה אבל גם נלהבת, מיומנת ומלאת השראה, של האופנים שבינה מלאכותית יכולה להפוך אותנו לאנשים טובים יותר. זה שימוש אחד בבינה שאני חושב שאפשר להרגיש איתו טוב. שככל שננקוט בו, כן ייטב. וזה משהו חיובי, ברגע הזה.
"זכיתי כבר לראות שמאנים שנכנסים לתוך מכונות מציאות מדומה שמדמות את החיים לאחר המוות – אנשים מקבוצות ילידיות שמגיעים משושלות עתיקות. הם יוצאים משם כשהפנים שלהם שטופות בדמעות. כאילו עברו לראשונה חניכה עם איוואסקה." כך מספר לי קארל היידן סמית', חוקר במרכז ליצירתיות וטכנולוגיה באוניברסיטת רייבנסבורן בלונדון וממייסדי החברה הקיברדלית, ארגון בינלאומי המאגד בתוכו אמנים ומפתחי טכנולוגיה שמוצאים בטכנולוגיות דיגיטליות פוטנציאל לחוויות טרנספורמטיביות, מרפאות ומעצימות, ממש כמו אלו שמחוללים חומרים פסיכדליים. סמית' וחבריו רואים בטכנולוגיות נפוצות בתקופתנו, כמו הטלפון החכם, פיגוע תודעתי שגוזל ולוכד את תשומת הלב באופנים צרים ומזיקים. הפתרון, הם טוענים, נמצא במהפכה שתעצב את הטכנולוגיה מחדש ותהפוך אותה מרעל לרפואה.
הרעיונות נועזים, אך הם נסמכים על מסורת ותיקה שקושרת בין טכנולוגיות דיגיטליות לחוויות פסיכדליות. דוגמה מובהקת לרעיון ניתן למצוא בדבריו של ההוגה והאייקון הפסיכדלי טרנס מק'קנה שהתנבא בשנות התשעים ש"הסמים של העתיד יהיו מחשבים והמחשבים של העתיד יהיו סמים". מקנה ניבא תחיה ארכאית שתשזור טכנולוגיות פסיכדליות צמחיות ועתיקות עם טכנולוגיות דיגיטליות של מציאות מדומה. "ההבדל היחיד בין סמים למחשבים הוא שמחשבים גדולים מדי בשביל שאפשר יהיה לבלוע אותם, והאנשים הכי טובים שונים שלנו עובדים על זה" אמר אז מק'קנה. כעת, יש מי שחושבים שכשרה העת לגשר סופית את הפער בין סמים ומחשבים.
בין סמרטפונים לסמים
לא נדרש דימיון רב כדי לקלוט שטכנולוגיות דיגיטליות בנות זמננו דומות במידה גוברת לסמים. השוואות בין התמכרות לטלפונים חכמים להתמכרות לסמים הפכו נפוצות בשנים האחרונות. התקשורת מצמידה לעיתים לסמרטפונים ורשתות חברתיות תארים כמו קוקאין אלקטרוני, הירואין דיגיטלי או סמים וירטואלים. המונחים אולי פרובוקטיביים, אבל הכוונה ברורה ונראה שלהשוואה יש בסיס מסוים במציאות.
מבט מהיר בפרמטרים הפסיכיאטרים לאבחון התמכרות (על פי הגרסה האחרונה של מדריך ה-DSM) מגלה שאלו זהים לתופעות המוכרות לכל משתמש סמרטפון הממוצע: דחף חזק להשתמש, שימוש לאורך פרקי זמן ארוכים מהמתוכנן, ניסיונות חוזרים ונשנים להפחית בשימוש נתקלים בקשיים, פגיעה בתפקוד במשפחה, בעבודה או בלימודים, ושימוש גם במצבים שמציבים סכנה פיזית (במהלך הליכה או נהיגה, למשל).
גם מבחינה ביולוגית הפער בין אינו גדול. המנגנונים הנוירולוגים המעורבים בהתמכרות לסמים – ובראשם התשוקה להפרשות דופמין – זהים למנגנונים שמעורבים בהתמכרות לסמרטפונים, שהיחס התלותי שלנו עימם קשור ביכולתם לחולל הפרשות דופמין תדירות כשאנחנו מלטפים אותם וניזונים מהם. ההבדל הוא שבניגוד לרוב סוגי הסמים, סמרטפונים הם חוקיים, נפוצים והולכים איתנו לכל מקום. מיליארדים של בני אדם ברחבי מחליקים עליהם מאות ואלפי פעמים ביום כדי לקבל את הפיקס המיוחל.
רשימת ההשפעות הלוואי של הסמרטפונים והרשתות חברתיות לא הייתה מביישת רבים מהסמים החזקים ביותר. חוקרים רבים מחברים בין שימוש כבד בסמרטפונים לשיעורים גדלים של דכאון, חרדה, בעיות שינה וכמובן התמכרות. אז האם סמרטפונים הם באמת סוג של קוקאין דיגיטלי? התשובה לשאלה מורכבת יותר מ'כן' או 'לא', אבל העיסוק בה מבהיר היטב שהגבולות בין סמים וטכנולוגיות מידע כבר מטושטשים מזה זמן רב. ואם מחשבים הם קצת כמו סמים, אולי גם כאן ניתן לזהות משפחות סמים, ולבחור לקחת סמים דיגיטליים מסוג שונה שישחררו ויטפחו את התודעה במקום לכבול אותה בשלשלאות?
כשפסיכדלים ומחשבים דיגיטלים נשקו
הציע לחשוב על מחשבים כעל ג׳אנק, במובן ההירואיני. וויליאם בורוז׳.
המחשבה על מחשבים כסמים כבר ידעה מספר תהפוכות לאורך השנים. בשנות השישים המוקדמות התפיסה של מחשבים כאמצעי שליטה הובילה לזיהוי של טכנולוגיות מידע עם סמים נרקוטיים שנוטלים מהמשתמש את יכולת השליטה העצמית. סופר הביט והנרקומן האמריקאי וויליאם בורוז' כתב בספריו שעלינו להתייחס לגאדג'טים האלקטרוניים שלנו כג'אנק (הירואין). הדרך היחידה להתחמק מהשליטה של המכונה, טען בורוז', הוא להפסיק לענות לה ולכבות אותה לחלוטין.
הכתיבה של בורוז' בנושא נראית רלבנטית להחריד לעידן הרשתות החברתיות, ועם זאת שנים מועטות לאחר אותם דברים נבואיים, במקביל למהפכה הפסיכדלית של שנות השישים ולהופעת המחשבים האישיים הראשונים, גם ההשוואות בין מחשבים לסמים התהפכו על ראשן. חוקר המדיה מרשל מקלוהן התנבא ב-1968 שהמחשב יהיה האל-אס-די של עולם העסקים. ואילו האקטיביסט הפסיכדלי סטיוארט בראנד, מי שארגן את מסיבות האסיד הראשונות בהיסטוריה, כתב ברולינג סטון ב-1972 שמחשבים הם הבשורה הטובה ביותר מאז הסמים הפסיכדליים.
הרקע להצהרות מסוג זה היה הוצאת הסמים הפסיכדליים מהחוק והציפיה שמחשבים אישיים יתנו בידי אינדיבידואלים כלים להעצמה, התפתחות ושחרור מתוך סביבות המדיה המגבילות והפסיביות של עידן תקשורת ההמונים. וכך בעוד הסמים נסוגים אל הרקע, עבר לקדמת הבמה הרעיון שמחשבים יכולים לשמש כטכנולוגיה להתפתחות תודעתית. המילה 'קיברדלי' – התכה של של המילים קיברנטי ופסיכדלי, הפכה לשם קוד עבור תנועה מתרחבת של אמנים, יוצרים ומפתחי טכנולוגיה שהתאהבו ברעיון שמחשבים יכולים לחולל חוויות פסיכדליות של שחרור והארה.
לתקופה קצרה נדמה היה שהחזון הזה מנצח. התקופה הייתה שנות התשעים העליזות, מהפכת המחשב האישי והאינטרנט הייתה בשיאה ומוזיקת הטראנס ששילבה חוויות טראנס שבטיות עם ביטים אלקטרונים שטפה את העולם. טימותי לירי, נביא הפסיכדליה מהסיקסטיז, הכריז שהמחשב האישי הוא האל-אס-די של שנות התשעים, והסופר וחוקר המדיה דאגלס ראשקוף פרסם ספר בשם Cyberia שחיבר בין שמאניזם למציאויות וירטואליות. מגזינים כמו Wired ו- Mondo 2000 נשאו את בשורת הקיברדליה לתרבות וסיקרו באדיקות כל נושא שחיבר בין מציאות וירטואלית, סמים פסיכדלים, מוזיקה אלקטרונית וסייבר-פאנק. מרק פשה, מפתח שפת התכנות לעולמות וירטואלים VRML, הכריז שהיקומים הממוחשבים יאפשרו לבנות במציאויות וירטואליות את העולמות הפנטסטיים והמופלאים שחומרים פסיכדלים חושפים בפני משתמשים. הוא הגיע לתובנה הזו לאחר טריפ חזק במיוחד של אל-אס-די.
המחשב הוא האלאסדי של שנות התשעים. טימותי לירי
החזון הקיברדלי גרס שאנחנו עומדים לקראת עולם בו טכנולוגיות דיגיטליות יעשו כל מה שהבטיחו הסמים הפסיכדלים לעשות בשנות השישים. הטכנולוגיות הללו ירחיבו תודעה, ימוססו את האגו, יחוללו מצבים אקסטטיים ובאופן כללי יהפכו את האנושות לגרסה הטובה ביותר של עצמה. אלא שהתכנית הקיברדלית לא התקדמה כמתוכנן. בעשורים שלאחר מכן נפלה רשת האינטרנט בידי תאגידים שהפכו אותה לטכנולוגיה ממכרת ולכלי מעקב ושליטה בשירות ממשלות וקונצרנים. במקום טכנולוגיה קיברדלית להרחבת תודעה, קיבלנו טכנולוגיה נרקוטית שמתוכננת להעצים דחפים בלתי נשלטים, ולייצר התמכרות. עד שמישהו הבין מה קורה, הכוכב כולו כבר היה מכור לטכנולוגיה החדשה.
ולהתמכרות הזו יש השלכות מכריעות. במקום מצבי הנוכחות והמודעות המוגברת שהמדיה הקיברדלית ביקשה לטפח, מדיה נרקוטית מייצרת תחושות חוסר שקט וחרדת המחצה (FOMO) ומעבר לעליה החדה בשיעורי הדכאון, החרדה, וההתאבדויות שנקשרו במדיה החדשה, רבים קושרים בינה לבין שיח פוליטי רעיל, צריכה של חדשות פייק, ומשבר משמעות רבתי שיש המתמודדים איתו על ידי התמכרות לצרכנות מיותרת ומזיקה לסביבה. נדמה שהסיכוי היחיד לשינוי הוא שינוי כיוון ההתפתחות של המדיה הדיגיטלית מאוריינטאציה נרקוטית לאוריינטאציה קיברדלית.
עולם קיברדלי חדש
החברה הקיברדלית היא אחד הארגונים שמבקשים להביא את השינוי המיוחל. הארגון שהוקם ב-2015 תומך בפיתוח טכנולוגיות קיברדליות וקהילות שיפיצו אותן. חברי הארגון מקיימים בערים שונות בעולם אירועי אינקובטור שקוראים לאמנים ויוצרי מדיה לבוא ולהציג תוכנות, מכשירים ויצירות מדיה שמייצרות מצבי תודעה מורחבים. לארגון גם זרוע מסחרית שמבקשת לפתח חוויות משחקיות, מדיטטיביות וטרנספורמטיביות המיועדות להעצים מודעות לעצמי ולאחר.
אנשי החברה הקיברדלית מאמינים שהמדיה בת זמננו מצמצמת ומזיקה מזיקה. הם מצביעים על האופן בו מכשירים כמו סמרטפונים מגבילים את שדה הראיה שלנו באופן שמעצים לחץ ודכאון, גורמים לנו לשהות בתנוחות סטטיות וסגורות, ומציפים אותנו בעודף מידע.
"מקור המידע והבידור העיקרי בן זמננו הוא הגלילה." אומרת מליסה וורנר, חוקרת פסיכדלית ואחת משלושת המנהלים של החברה. "צורות המדיה הנפוצות מעוצבות כדי להפוך את תשומת הלב שלנו לסחורה ולהשפיע על התנהגות צרכנית." טכנולוגיות קיברדליות, טוענת וורנר, "הם צורת מדיה שונה רדיקלית שמציעה חוויות אינטראקטיביות שמשפרות את השליטה על תשומת לב וכוונה בחיי היום יום." וורנר מציבה את הטכנולוגיות הקיברדליות בצומת בין "תרפיה במציאות מדומה (VR) ובמציאות רבודה (AR), תרפיה פסיכדלית, חוויות טבע ואמנות אימרסיבית." היא מאמינה בפוטנציאל של טכנולוגיות שכוללים חיישנים שמתחברים לגוף המשתמש ומתרגמים לתוך סביבות וירטואליות מצבים ביולוגים כמו קצב הנשימה וקצב הלב של המשתמש. באופן זה הם מסייעים לו לחקור את מצבי הגוף והתודעה שלו. לטכנולוגיות הללו, אומר לי סמית', יש כח טרנספורמטיבי לחלץ את האדם מתפיסות עולם מגבילות ולאפשר פרספקטיבות חדשות.
המניפסט הטכנודלי שכתב רובין ארנוט, מפתח אפליקציית המדיטציה הקיברדלית Soundself, מסביר את הפער בין טכנולוגיות קיימות לפרדיגמה החדשה כך: בניגוד לטכנולוגיות בנות זמננו שמבוססות על תחרותיות ופתרון בעיות, טכנולוגיות טכנודליות מנתקות את האדם מהעיסוק המופרז בעצמי ובמטרות ומחברות אותו למצב פשוט של נוכחות ברגע. הן מתרחקות ממילים, נראטיבים והשגיות לטובת מוזיקה, גיאומטריה וצורות מופשטות. בניגוד לשימוש בטלפונים ניידים נניח, השימוש בטכנולוגיות הללו כולל גם טקסיות וריטואלים שנועדו לקרקע ולהעצים את האפקט שלהן.
ניתן למצוא ולהתנסות בטכנולוגיות קיברדליות בכנסים פסיכדליים, פסטיבלים פסיכדליים כמו ברנינג מן ופסטיבלי טראנס, וכמובן אירועים של החברה הקיברדלית. ומאחר שאין תשובה אחת לשאלה מהי טכנולוגיה קיברדלית, הן נוטות להגיע במגוון צורות.
יצירות מציאות מדומה כמו היצירה Microdose VR של האמן הפסיכדלי אנדרואיד ג'ונס מניחות את המשתמשים בעולמות סינסתטיים [משלבי-חושים] ומרהיבים שמאפשרים לעופף בתוך המוזיקה, לצבוע אותה או להשפריץ מנדלות ופרקטלים. טכנולוגיות קיברדליות אחרות כמו נוירו-פידבק קוראות גלי מח ועוזרות למתרגלי מדיטציה לבצע התקדמות משמעותית ומהירה יותר בתרגול. טכנולוגיות של גירוי מח באמצעות גלי אולטרא-סאונד מאפשרות לכבות איזורים במח שקשורים לתגמול ומוטיבציה ועוזרות למתרגלי מדיטציה להשיל את האגו ולהגיע למצבי אחדות תודעתיים. כיוון אחר הוא מכשירים כדוגמת ה-Alpha-Wave Experience, או Lucia 3, מכונת אור שבנו נוירולוג ופסיכיאטר אוסטרלים. המכונה מקרינה דפוסי אור על העפעפיים הסגורות של המשתמשים, ששכובים על ספה. אלו מייצרים חזיונות מרהיבים שיש המשווים אותם לחזיונות איוואסקה או למנת פסילוסיבין. חוקרים מאוניברסיטת סאסקס הבריטית מדדו את גלי ה-EEG של משתמשים במכונה ומצאו שהיא מייצרת מצב תודעה נינוח והרמוני שמזכיר מדיטציה עמוקה, כמו גם שיפור במצב הרוח, ביצירתיות, בפוקוס ובשינה.
את עיקר ההתרגשות מרכזות טכנולוגיות מציאות מדומה (VR) ומציאות מועצמת (AR) שמחקות חוויות פסיכדליות. יוצרי הפרויקט "המוות הוא רק ההתחלה" (death is only the beginning) נוטעים את המשתמשים בחוויית מציאות מדומה שמבקשת לדמות חוויות סף-מוות ומסעות דרך מנהרות אור מרהיבות שמשתמשים יוצאים מהן בתחושה יראה והודיה על החיים. פרויקטים כמו ה-Cyber Mushroom Mixed Reality Experience ו-Crystal Vibes, מתרגמים מוזיקה לחזיונות ויזואלים מפורטים או מניחים אותם בתוך נופים פנטסטיים וציוריים. חלק מהמשתמשים שבילו בתוך החוויות האימרסיביות הללו משווים אותן למנה הגונה של אל-אס-די.
המשותף לטכנולוגיות הללו הוא שבניגוד לטכנולוגיות נרקוטיות שמבוססות על הפצצת מידע, הסחת דעת, ניכור מהגוף ומעגלים ממכרים של תגמולים דרך מערכת הדופאמין, טכנולוגיות קיברדליות מבקשות לייצר חוויה אימרסיבית, פעילה, מרחיבת תודעה, שמחברת לגוף, ומייצרת אפקט מרגיע ומשקם. ניתן לראות בהן טכנולוגיות נוגדן שמבקשות לתקן את הנזק שגרמו הטכנולוגיות הנרקוטיות שהפכו לחוט השדרה של התרבות העכשווית. גם בכך הן מזכירות את היומרות שנקשרו בחומרים הפסיכדלים.
מפתחי טכנולוגיות קיברדליות מרבים להשוות אותן לטריפים פסיכדליים. טענות אלו עשויות להראות יומרניות ומופרזות אולם הן זוכות לאישוש גובר במחקרים עדכניים. תחום התרפיה במציאות מדומה צובר תאוצה בשנים האחרונות. באופן מעניין טכנולוגיות של מציאות וירטואלית מתיימרות לטפל באותם מצבים רפואיים ממש שבהם מתמקדת גם התרפיה הפסיכדלית ובהם טיפול בחרדה, התמכרות ודכאון. חוקרים בתחום מבקשים להשתמש במציאות מדומה בתהליכי הכנה לחוויות פסיכדליות, באינטגרציה שלהן ואולי אף במהלכן. התקווה היא שטכנולוגיות מציאות מדומה עשויות להשלים טיפול בפסיכדלים – ולהעצים את האיכות, העוצמה והעומק של חוויות שעושות שימוש בצמחים משני תודעה.
הדוגמה המתוקפת ביותר מחקרית לחוויית מציאות וירטואלית בעלת אפקטים פסיכדליים היא מערכת מציאות מדומה בשם Isness (ככות) שפיתח דוקטור דיוויד גלואקי, חוקר, אמן ומייסד המעבדה למציאויות מופשטות (Intangible Realities Lab) שבעיר סנטיאגו שבספרד. Isness היא מערכת לארבעה משתמשים שמיועדת לחולל חוויות רוחניות של חיבור והתעלות. המשתמשים שפוגשים זה את זה במרחב וירטואלי משותף כשגופותיהם מיוצגים על ידי גופי אור זוהרים בעלי גבולות מטושטשים. הם יכולים לבוא במגע זה, לגעת, ואף לחדור לגוף הוירטואלי של האחר ולשהות יחדיו באותו מרחב.
מציאות וירטואלית במקום פטריות פסיכדליות. דיוויד גלואקי.
משתמשים במערכת מדווחים שהמערכת מוססה את חווית האני הנפרד שלהם וחוללה תחושת חיבור עמוקה למשתמשים אחרים, באופן שהכירו רק משימוש בחומרים פסיכדליים. יוצרי המערכת טוענים שביכולתם לשנות פרמטרים במערכת באופן שיפיק 13 סוגי חוויות שונות המוכרות מהמחקר פסיכדלי ובהן חיבור, אחדות והתעלות טרנסצנדנטית. שאלונים שבחנו את חוויות המשתמשים מצאו שאלו עברו חוויות מיסטיות השקולות לאלו שנמצאו במחקרים שכוללים נטילת מנות גדולות של פסילוסיבין ואל-אס-די.
ההישגים של Isness ביצירת חוויות כמו-פסיכדליות מרשימות, אבל יש להזהר מרדוקציה שמציבה סימן שיוויון בין חוויות מציאות מדומה לחוויות פסיכדליות. למציאות מדומה ולחומרים פסיכדלים יש מאפיינים שונים. הבדל ברור אחד הוא שטכנולוגיות VR לא כוללות נטילה של חומרים פסיכואקטיביים. עובדה זו עשויה להוות יתרון אבל גם חסרון. יש אלמנט פולחני בכניסה לחווית עומק שחודרת למעמקי הגוף והתודעה ושאין בה כפתור ה-Exit. חוויות פסיכדליות פועלות על הגוף בצורות עמוקות, עשירות ובלתי צפויות שפועלות על כל החושים (לא רק שמיעה וראיה) ועל אלמנטים נוספים בחוויה. לעומת מציאויות וירטואליות שמוקרנות לחושים מבחוץ, חוויה פסיכדלית בוקעת מתוך החושים עצמם ומורגשת עמוק בנבכי הגוף והתודעה. בנוסף, לחוויה הפסיכדלית אין תוכן ספציפי שתוכנת לתוכה כמו בעולמות VR או ערכות נוירו-פידבק. היא גמישה יותר ומתממשקת בצורה טבעית עם חוויה או טכנולוגיה אחרות. בלתי אפשרי להשתמש במציאות מדומה תוך כדי טריפ במכונת האור של לוסיה או לתרגל נויראפידבק תוך מסע במיכל ציפה – אבל חומרים פסיכדלים מתממשקים עם כל החוויות הללו ויכולים לחזק ולהעמיק אותן, כמו אנספור חוויות אחרות כמו טבילה באגם או מסיבת טבע. פסיכדלים, מבחינה זו, משמשים עדיין כמודל אידאי שטכנולוגיות קיברדליות שואבות ממנו השראה.
בו בזמן, חוויות קיברדליות עשויות להיות עדיפים בעיני מי שנרתעים משימוש בפסיכדליים ומבכרים טיפולים קצרים יותר ונתונים יותר לשליטה. יתרון נוסף של הטכנולוגיות הללו, אומרת וורנר, הוא שבניגוד לחומרים פסיכדליים, שהשינויים שהם מחוללים לא תמיד מכים שורש בחיי היום יום, היכולת לעבור חוויות קיברדליות באופן קבוע, יומיומי ובמשולב עם היום יום מציע דרך לדיוק רב יותר בעבודה עם מצבי תודעה חלופיים.
"חומרים פסיכדלים ביצעו דמוקרטיזציה לחוויות משנות תודעה, וטכנולוגיות קיברדליות ימשיכו בכך. הן עשויות להפוך פופולריות יותר מחומרים פסיכדליים אבל הן לא יחליפו אותם. הן יתמזגו עם חומרים פסיכדלים בשורה של קומבינציות" מתנבא סמית', שרואה את הפסיכדלים והקיברדליים כמשלימים. סמית' מפנה אותי למושג המדיה הלחה (Moist media), מושג שטבע חוקר המדיה רוי אסקוט ושמדבר על ההתכה של מדיה יבשה (חומרה טכנולוגית) ומדיה רטובה (מערכות ביולוגיות). בקבוצות רדיט שעוסקות בקיברדליה ניתן למצוא דיונים מפורטים עם שילובים מומלצים בין סמים שונים לעשרות תוכנות מציאות מדומה. כך למשל, מספר סמית' שקטמין זוכה לפופולריות גבוהה במיוחד בסביבות מציאות מדומה. "כי הוא מאפשר לך לשכוח את עצמך ואת הזהות שלך לפני שאתה נכנס למציאות המדומה." סמית' מדבר על Stacking, ערימה של משני תודעה שונים זה על זה – למשל סשנים שמתחילים במדיטציה, שעליה מוסיפים חומר פסיכדלי, ואז כניסה למציאויות וירטואליות תוך כדי מדיטציה ומסעות שאמאניים.
אתגר תרבותי
עיון באתרים וקבוצות שעוסקות בקיברדליה יכול לייצר רושם שאנחנו עומדים לקראת אוטופיה טכנו-פסיכדלית. אבל נותרו עדיין מספר שאלות בלתי פתורות שנוגעות למהפכה הקיברדלית המתהווה. הראשונה שבהם נוגעת לעצם הפניה לטכנולוגיה כמקור לישועה.
פוסט רדיט שכותרתו הכריזה שמציאות מדומה יעילה כמו פסיכדלים בהשגת מצבי התעלות זכה לשלל תגובות לועגות כמו "טוענים יצרני ה-VR" או "כותב מי שמעולם לא עישן DMT". אחרים השוו בין מחירן הגבוה של ערכות מציאות מדומה למחיר השווה לכל נפש של פטריות.
גם סמית' שומר על ערנות בנושא הפוטנציאל של טכנולוגיות מציאות מדומה לחולל נזק בידיים הלא נכונות, ומשליך חצים על יוזמת המטאברס של תאגיד מטא (לשעבר פיייסבוק). "החזון של צוקרברג למטאברס הוא חזון רעיל שבו אתה מוסר את הפרטיות שלך לידי צוקרברג ושותפיו העסקיים. ברגע שפייסבוק תנטר אותך ב-3D היא תכיר אותך טוב ממה שאתה מכיר את עצמך ותדע לנבא את המעשים שלך. מספיק חמש דקות של מעקב VR שבוחן את התנועה שלך כדי לדעת אם אתה עומד לפתח אלצהיימר." סמית' עצמו נמנע מלשים את כל הז'יטונים על טכנולוגיות דיגיטליות, בין השאר על רקע מחירי האנרגיה המאמירים והבעיות בשרשראות האספקה. הוא שומר על סקפטיות בפני אידאולוגיות כמו טרנס-הומניזם שמבקשות לערום על האדם טכנולוגיות דיגיטליות מתאר עצמו כהיפר-הומניסט שמאמין שמוחו האנושי הגמיש מאפשר לאדם להתפתח באנספור צורות ושאין צורה אנושית אחת קבועה. הוא מדגיש שעלינו להזהר מהסתמכות יתרה על טכנולוגיות מורכבות ואומר שהעניין שלו הוא בטכנולוגיות תודעה מכל הסוגים, גם כאלו שמגיעות ממסורות חוכמה עתיקות ומבוססות על טיפוח יכולות פנימיות בשלל אמצעים. כדוגמה הוא מזכיר טכנולוגיות עכשוויות שמזמזמות על הגוף כל פעם שהאדם פונה לכיוון צפון. סמית' אומר שלאחר מספר שבועות של שימוש בטכנולוגיות הללו האדם מפתח חוש טבעי לזיהוי צפון שאותו הוא שומר גם לאחר שהוא משיל את הטכנולוגיות הללו. הוא משווה את זה לגלגלי העזר על אופניים של ילדים. לאחר תקופה של שימוש, אפשר להוריד אותן וללמוד להסתדר גם בלעדיהם. טכנולוגיות אחרות שפותחו מאפשרות לבני אדם לראות את העולם ב-360 שמעלות, או לראות את העולם כמו חרקים או לפתח חושים חדשים לחלוטין של חישה מגנטית או סייסמית (לחוש רעידות אדמה). סמית' קושר את הטכנולוגיות הללו באמצעות מונחים כמו הנדסת קונטקסט וקונטקסטולוגיה – מושגים שטבע ושמחווים כלפי הרעיון שבעולם שיש בו מזמן יותר מדי תוכן אנחנו צריכים להתרכז בשינוי הקונטקסט, או האופן שבו אנחנו חווים את התוכן הזה.
מה שמחזיר אותנו למציאות הוירטואלית. רבים נרתעים מהרעיון של רוחניות מתווכת באמצעות מציאויות וירטואליות, ולא מדובר רק בלודיטים ומחבקי עצים. בעשורים האחרונים למדנו לפתח חשד בריא מול טכנולוגיות דיגיטליות וחזיונות טכנואוטופיסטים. תחושת הקרינג' הזו בריאה. היא מזהירה אותנו שלא להיות נאיביים לגבי הבטחות לאוטופיה דיגיטלית. כפי שלמדנו בדרך הקשה עולמות וירטואלים משמשים לעיתים קרובות מדי לצורכי מעקב, שליטה ומניפולציה.
אנחנו צריכים לשים לב לתחושת הקרינג' שטכנולוגיות דיגיטליות מעוררות, אבל היא לא פותרת אותנו מעימות עם השאלה המהותית: האם הטכנולוגיה הדיגיטלית טמאה במהותה, האם יש משהו מהותי בעולם הדיגיטלי שמייצר אוטומטית את האפקטים המזיקים שמייחסים לסמרטפון ולרשתות החברתיות על התודעה או שניתן לתכנת אותה מחדש כך שתהיה מטיבה.
אם התשובה היא חיובית והטכנולוגיה הדיגיטלית בעייתית בהווייתה אנחנו עומדים מול שוקת שבורה. על מנת לצאת מהמפולת הנפשית בת זמננו נאלץ לנטוש את הטכנולוגיה הדיגיטלית לחלוטין, דבר שלא סביר שיקרה, מלבד במקרה של קטסטרופה. אבל אם התשובה היא שלילית – אם ניתן לעצב מחדש את הטכנולוגיה הדיגיטלית כך שתטיב לתודעה – הרי שהפרויקט הקיברדלי לעיצוב פני המדיה מחדש הוא אחת החזיתות החשובות ביותר במערכה על העתיד.
למעשה, השאלה מורכבת יותר. אנחנו יודעים שיש טכנולוגיות דיגיטליות שמייצרות אפקטים מטיבים לנפש. השאלה היא האם אנחנו כחברה נדע לבחור בטכנולוגיות הללו. יש מי שמשווים בין סמרטפונים ורשתות חברתיות לג'אנק פוד. אם משווים את הטכנולוגיה הקיברדלית למזון בריאות, השאלה היא אם נדע לבחור במזון הזה. יש סיבות שונות שאנשים בוחרים לאכול ג'אנק פוד, ושקשורות לחברה ולתרבות בנות זמננו: ג'אנק פוד הוא זול ולאנשים אין כסף, הוא מהיר— ולאנשים אין זמן, יש לו טעמים חזקים—והחך התרגל לטעם שלו. בדומה לכך, יש סיבות טובות לכך שאנשים בוחרים בטכנולוגיות ג'אנק. הן מספקות גירויים וסיפוקים מהירים שמובילים להפעלת מרכזי התגמול במח ולהפרשות דופמין ממכרות. הן תואמות חברה מואצת, קפאינית, שמתבססת על הצפת מידע ומניפולציה של נתוני-עתק. טכנולוגיות קיברדליות, לעומתן, מבוססות על סמים פסיכדליים שעובדים על קולטני הסרוטונין של המח ומובילים לתחושת יראה, אחדות, אופוריה, נשגבות והתמוססות אגו. זה נשמע טוב, אבל לא בטוח שזה מתאים לסגנון החיים שלנו.
כשאנחנו שואלים את עצמנו אם טכנולוגיות קיברדליות יכולות להחליף טכנולוגיות נרקוטיות שווה להזכר שהקפאין הוא הסם הנפוץ ביותר בתרבות שלנו ואילו שימוש בפסיכדלים הוא נדיר בהשוואה. חלק מהסיבה היא שקפאין מתיישב היטב בקצב החיים המואץ של המאה ה-21, מסייע בריכוז ודיכוי עייפות, ואילו כדי טריפ פסיכדלי דורש לעצור ולצאת לרגע מהמרוץ. אי אפשר לקחת פטריות בהפסקת צהריים ולחזור לעבודה. טכנולוגיות קיברדליות יצטרכו להתמודד מול אתגרים דומים. קשה יותר לקחת אותן לשירותים או לפתוח אותן לרגע במהלך התור בבית מרקחת. טכנולוגיות קיברדליות מפתחות מודעות וחדוות חקירה פנימית מרכיבים חיוניים לנפש – אבל טכנולוגיות נרקוטיות כמו רשתות חברתיות ומסרים מיידיים משחקות תפקיד חשוב ביצרנות שלנו, וביכולת שלנו לשלוט בעולם סביבנו. בסופו של דבר יש סיבה טובה לכך שאנחנו מכורים לטכנולוגיות הנרקוטיות. הסיבה היא סביבת המדיה של הניאו ליברליזם בן זמננו המאופיין באינדיבידואליזם, סביבת עבודה מואצת וחיים בודדים מול מסכים והרחק מקהילה.
האתגר הקיברדלי הוא, אם כן, להעתיק את מרכז הפעילות האנושי, וחשוב כך את מרכז המשמעות האנושי – ממערכת קולטנים אחת – המערכת הדופמינרגית, למערכת קולטנים אחרת – המערכת הסרוטונרגית. במובנים רבים הפרויקט הזה לא שונה כל כך מהפרויקט הפסיכדלי של שנות השישים. רבים בתנועה הפסיכדלית של אותה תקופה האמינו שבעיות כמו מלחמות, מתחים גזעיים וחוסר סובלנות הון נוירולוגיות והורמונליות בבסיסן. על ידי שימוש במשני תודעה שמשנים את המצב המוחי ניתן יהיה לפתור את הבעיות החברתיות מבסיסן.
לא רבים מתומכי התרבות הקיברדלית בת ימינו מדברים במושגים שאפתניים כל כך ואף אחד לא מדבר על פתרון כל בעיות העולם, אבל אם יש הבטחה בטכנולוגיה קיברדלית הרי היא ההבטחה לשחרר את התודעה שלנו מהלפיתה של טכנולוגיות נרקוטיות דופמינרגיות שמרבות לחץ, התמכרות וחרדה ולהתחבר לטכנולוגיות קיברדליות סרוטונרגיות שמרבות חיבור, אמפתיה, ושמחה.
חומרים פסיכדלים מתוארים לעיתים כחומרים חסרי השפעה ספציפית וקבועה. ההשפעה שלהם, מספרת הספרות, תלויה בעיקר בקונטקסט האישי והתרבותי של השימוש – הסט והסטינג. זו גם הסיבה שהם נקראים פסיכדלים, מילה שמשמעותה משקף תודעה (mind-manifesting). גם טכנולוגיות מידע דיגיטליות משקפות תודעה במהותן. הן משנות את צורתן ותכונותיהן ביחס לאמונות ולתפיסות של העולם שסביבן. הטכנולוגיות הדיגיטליות בנות זמננו נוצרו בצלמן ובדמותם של הניאו-ליברליזם, קפיטליזם המעקב ומדינות הלאום וסייעו לבצר את מעמדם של אלו. טכנולוגיות קיברדליות יכולות להציע נתיבים לקיום מסוג שונה, אבל כדי לעשות זאת, הן ידרשו לבוא במשא ומתן עם הדמיון התרבותי של החברה שלנו והיכולת שלנו לדמיין ולייצר צורות קיום אחרות שמחוץ למבוך הצרכני.
פטנטים על להחזיק את היד ולעמעם את האור? חברות פארמה מנסות ליצור מונופולים בתחום הרפואה הפסיכדלית. כעת, קבוצה של היסטוריונים משיבה מלחמה
העולם הפסיכדלי כולו רעש בפברואר 2021 כשחברת התרופות קומפאס-פאתווייז הגישה בקשה לרישום פטנט על האלמנטים הבסיסיים ביותר של הריפוי הפסיכדלי. קומפאס, שעם המשקיעים בה נמנה המיליארדר הגרמני-אמריקאי פיטר תיל, זוכה בשנים האחרונות למוניטין של כריש קפיטליסטי החותר ליצירת מונופול בתחום התרפיה הפסיכדלית. בקשת הפטנט של החברה דרשה הכרה בזכותה הבלעדית על שימוש ברהיטים רכים, מיטות, ספות, אורות מעומעמים, כיסוי עיניים ומוזיקה במסגרת תרפיה פסיכדלית. החברה אף דרשה פטנט על האפשרות של מטפל להחזיק את ידו של המטופל, או לשמור על שתיקה תוך כדי הטיפול.
החשש מהנזקים האפשריים של פטנטים מסחריים שימלכדו את תחום הרפואה הפסיכדלית במונופולים ובמחירים מופקעים הוביל לאחרונה ליוזמה יוצאת דופן, שמאחדת היסטוריונים פסיכדליים, חוקרים, ארכיבאים ומומחים לחוקי פטנטים. ארגון Porta Sophia שמשיק את פעילותו בימים אלוהוא ארגון ללא מטרות רווח שמטרתו ליצור ספרייה שתנגיש ידע בנוגע לשימושים קיימים בחומרים פסיכדליים. פרופ' לוקאס ריכרט, היסטוריון של המחקר הפסיכדלי מאוניברסיטת וויסקונסין-מדיסון הפעיל במסגרת היוזמה, אינו משלה את עצמו שפורטה סופיה תהיה פתרון גורף לאתגרים בתחום, אולם הוא רואה בה תרומה חשובה והזדמנות להעצים קהילות מקומיות, כדי שיהיו מעורבות ויקבלו זכות דיבור בדיון על פטנטים פסיכדליים. "מדובר בהזדמנות לחלוק רעיונות ומומחיות היסטורית הנוגעת לחומרים פסיכואקטיביים באופן שיסייע לבוחני פטנטים", כותב ריכרט במייל. "היסטוריונים וחוקרים אחרים המשתפים פעולה עם קהילות נמצאים כעת בעמדה ייחודית לעזור לעצב את הנוף הפסיכדלי של העתיד".
פסוודו-חדשנות
הניסיון הבוטה של חברת קומפאס ליצור מונופול על אלמנטים טיפוליים שנפוצים מאז ראשית התרפיה הפסיכדלית בשנות החמישים, ובחלק מהמקרים כבר אלפי שנים חולל גל של תגובות מזועזעות בעולם הפסיכדלי.
העתיד של התעשיה הפסיכדלית תלוי בחברות למטרות רווח. כריסטיאן אנגרמאייר.
הסופר והיזם טים פריס הביע בציוץ בטוויטר את דאגתו מהניסיונות של חברות למטרות רווח להשתלט על התחום באמצעות אסטרטגיית פטנטים אגרסיבית; מנגד, המיליארדר הגרמני כריסטיאן אנגרמאייר, המשקיע בחברה הפארמה הפסיכדלית ATAI Life Sciences, השיב לפריס כי הרפואה הפסיכדלית תלויה בארגונים למטרות רווח שביכולתם להגן על זכויות יוצרים כדי לגייס את ההון הרב הנדרש לרישוי תרופות. בוויכוח התערב מייסד מנכ"ל ארגון המחקר הפסיכדלי MAPS, ריק דבלין, שהסכים עם אנגלמאייר בנוגע לצורך בחברות מסחריות במגזר הפסיכדלי אבל הזהיר שאם חברות כמו קומפאס ו-ATAI ינסו לחסום מתחרים על ידי שימוש בפטנטים על תהליכים ושיטות שלא המציאו — הן ייכשלו ויחמיצו את ההזדמנות ליצור ריפוי או רווח כלכלי.
ברקע הידהדה שאלה רחבה המעסיקה את העולם הפסיכדלי בשנים האחרונות: האם השוק הקפיטליסטי, עם יכולותיו המוכחות בגיוס הון והדגש שלו על מונופולים ומקסום רווחים, הוא יותר בבחינת סיכוי או סיכון לעתידה של הרפואה הפסיכדלי?.
התהיות בדבר מידת החוכמה והתועלת בחוקי הפטנטים המודרניים אינן ייחודיות כמובן לתחום הפסיכדלי. חוקי פטנטים המעניקים לחברות מונופול רשמי ומוגבל בזמן על המצאות טכנולוגיות נוצרו כדי לתמרץ חברות פורצות דרך להשקיע במחקר ופיתוח. אלא שכמו תחומים רבים אחרים בכלכלה העכשווית, גם תחום הפטנטים הפך במשך השנים לכלי נשק בידי מונופולים מסחריים, שרוצים לתבוע לעצמם זכות ראשונים ולהרתיע מתחרים פוטנציאליים על ידי רישום פטנטים על תחומים שלמים. לעתים קרובות הם מנסים לעשות זאת גם כשהידע הרלבנטי כבר קיים, או בלי שקיימת כל הוכחה על היתכנות הפטנט (למשל פטנט שנרשם על טיפול באלרגיות בעזרת פסיכדלים, אף שאין כרגע שום מידע על כך שטיפול כזה כלל קיים).
אחת מטקטיקות הפטנטים הנפוצות בתעשיית התרופות ידועה בכינוי דילוג-מוצרים (product hopping). חברות שמייצרות תרופות שזכויות הפטנט עליהן פגו עושות בהן שינוי קטן וחסר משמעות ורושמות אותן מחדש בטענה שמדובר בחידוש. כעת המגמה הזו מיובאת לעולם הפסיכדלי, שרואה לאחרונה מבול גובר של בקשות לרישום פטנטים.
קדימון לבאות ניתן למצוא בפטנט שהעניק ה-FDA לטיפול בדיכאון באמצעות תרסיס ספרבאטו של חברת יאנסן שבבעלות תאגיד ג'ונסון אנד ג'ונסון. ספרבאטו מכיל את מולקולת האסקטמין, אננטיומר (מולקולת מראה) שמצויה גם בקטמין, סם הרדמה בעל השפעות פסיכדליות, הנמצא בשימוש רפואי מאז 1960.
הגילוי בדבר יעילות הקטמין בטיפול בדיכאון, בתחילת שנות האלפיים, הוביל בשנים שחלפו לפופולריות גוברת של קליניקות קטמין לטיפול בדיכאון בעזרת הסם הנפוץ והזול. חברת יאנסן שאפה למנף לעצמה את פלח השוק החדש הזה על ידי פיתוח מוצר נגזר קטמין, שעלותו לצרכן גבוהה אלפי מונים מזה של הקטמין הגנרי (שעלותו כשקל למנה). אלא שאין כל עדות לכך שמולקולת האסקטמין, המצויה כאמור בלאו הכי גם בקטמין הישן והזול, מציעה יתרון כלשהו על פני הקטמין הוותיק, המכיל לצדה את מולקולת הארקטמין. למעשה, מחקר מטא-אנליזה בנושא אף מצא שטיפול הקטמין הוותיק יעיל יותר מהטיפול החדש, ובית משפט בקנדה פסק לאחרונה שלא מדובר בסם חדשני משום בחינה.
על אף זאת אישר משרד הבריאות הישראלי בינואר 2020 להכניס לסל התרופות את טיפול האסקטמין היקר של יאנסן בתג מחיר של 26,000 שקל למטופל לשנה.
אחת האירוניות בתחום רישוי התרופות הוא שמכיוון שהקטמין הוא תרופה גנרית שלא ניתן לגבות עבורה מחיר מופקע, אין לאיש תמריץ להעביר אותה את תהליך הרישוי היקר הנדרש כדי שתוכר רשמית כטיפול בדיכאון. מסיבה זו טיפול בדיכאון באמצעות הקטמין הזול לא יזכה לכיסוי על ידי חברות ביטוח, בניגוד לטיפול באסקטמין. הדבר מניע רופאים להעדיף את האסקטמין, היקר לאין שיעור אך הניתן לשיפוי. בעלות המופקעת נושאות חברות הביטוח והמדינה, המגלגלות אותה הלאה לבעלי ביטוחים ומשלמי המסים.
מקרה נוסף שמשך ביקורת היה פטנט שרשמה חברת קומפאס על שיטה לייצור פסילוסיבין סינתטי. מבקריה של קומפאס טענו שמדובר בניסיון ליצור מונופול על הייצור של חומר הקיים בטבע ונמצא בשימוש זה אלפי שנים. חברת יוסונה, חברה ללא מטרות רווח, הכריזה בתגובה שפיתחה שיטה יעילה זולה אלגנטית יותר מזו של קומפאס לייצור פסילוסיבין ורשמה אותו כחלק מהקניין הציבורי. במקביל הגיש הארגון FTO) Freedom to Operate) שורה של עתירות נגד הפטנטים שביקשה לעצמה קומפאס. הארגון איתר וסרק לצורך העתירה דגימות פסילוסיבין ישנות, שחלקן יוצרו כבר ב-1963 וששומטות את הקרקע מתחת לטענות החדשנות של קומפאס. "יש מספר כמעט אינסופי של תרומות חדשניות שניתן לעשות למען העתיד של המדע הפסיכדלי", הכריז קרי טורנבול מה-FTO. "קיומה של מולקולת הפסילוסיבין והשימוש שלה בטיפול בדיכאון אינם ביניהן".
לדברי ד"ר מייסון מארקס, עמית בכיר ומוביל הפרויקט על פסיכדלים, חוק ורגולציה במרכז פטרי-פלום בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, "פטנטים רבים בתחום הפסיכדלי יוצרים סיכון ממשי להתפתחות המדע הפסיכדלי והתרפיה. אנחנו ניצבים מול משבר בריאות נפש מחריף ואנחנו זקוקים לגישות חדשניות כדי להתמודד איתו. פסיכדלים עשויים להיות חלק מהפתרון, אבל כמה חברות מנסות לנעול את התחום דרך רישום פטנטים על חומרים שאינם חדשניים ואפילו ברורים מאליהם".
ריבוי פטנטים חוסם את התפתחות המדע הפסיכדלי. פרופ' מייסון מארקס.
מארקס, שפירסם לאחרונה מאמר מדעי מקיף על חוקי פטנטים בעולם הפסיכדלי, מצביע על חוסר היגיון מוחלט ברישום פטנטים על נגזרות ברורות מאליהן של מולקולות קיימות. "במקרים רבים מדובר בתהליכים שברורים לכל מי שנמצא בתחום", הוא כותב במייל. "קומפאס למשל רשמה פטנט על פולימורף (וריאציה גבישית) של פסילוסיבין, שהוא פשוט אחת הצורות המוצקות והגבישיות שלו. קוביות הקרח במקרר שלך הן צורה גבישית של מים. כפי שקרח יוצר צורות גבישיות מסוגים שונים בהתאם לאופן שמולקולות המים מסתדרות, כך גם קורה לפסילוסיבין, וקומפאס רשמה פטנט על צורות כאלה".
הפטנטים עצמם, מציין מארק, אינם חסינים ועשויים לקרוס כאשר יאותגרו בפני בית משפט. "הבעיה היא שלמרות שהפטנטים הללו חלשים או כלל לא תקפים, זה יכול להיות יקר ומייגע לקרוא עליהם תיגר. כתוצאה מכך חברות קטנות שרוצות לייצר פסיכדלים נדחקות מהשדה או נרתעות מלהיכנס אליו מלכתחילה. האפקט הזה עשוי לבלום תחרות וחדשנות. יותר מכך, הרבה פטנטים עשויים להפוך פסיכדלים וטיפולים שקשורים אליהם ליקרים יותר".
מולקולות פסיכדליות רבות מופיעות בטבע בצורה טבעית ולא ניתן לרשום עליהן פטנט, זה לא יוצר דרך עוקפת סביב חומות הפטנטים האלה?
"חומרים פסיכדליים המופיעים בטבע לא יכולים להיות אלטרנטיבה לאנשים שמחפשים תרפיה פסיכדלית, משום שהם אינם חוקיים וצפויים להישאר כאלה בעתיד הנראה לעין. כאשר פסיכדלים יאושרו על ידי מינהל הסמים והתרופות האמריקאי, מה שצפוי לקרות בתוך שנים ספורות, רק תערובות החומרים ונהלי הטיפול שנבחנים במחקרים קליניים יסווגו מחדש בקטגוריות חוקיות חופשיות יותר, ואילו החומרים הטבעיים יישארו מסווגים בקטגוריות מחמירות. החברות שרושמות פטנטים על פסיכדלים מתנגדות לעתים קרובות לרגולציה ברמת המדינה או לדה-קרימינליזציה. הן רואות ברפורמות חוקיות כאלו איום להצלחה הכלכלית של תערובות החומרים ונהלי הטיפול המוגנים בפטנט שלהן".
מה בנוגע למחקר ציבורי, אולי הוא יכול להוביל לרישוי של תרופות גנריות וחופשיות לייצור, כמו קטמין, בכך ליצור אלטרנטיבה?
"המכון הלאומי העוסק בהתמכרות לסמים (NIDA) הכריז בשנה שעברה על המימון הפדרלי הראשון למחקר פסיכדלי זה חמישים שנה — למחקר על הפסקת עישון באמצעות פסילוסיבין באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. אבל הסטטוס החוקי המחמיר של הפסיכדלים הוא צוואר בקבוק שהופך את המחקר ליקר ומייגע, והרשות האמריקאית למלחמה בסמים (DEA) גם מגבילה את הכמות שניתן לייצר בשנה מכל חומר פסיכדלי; כך שעד שהסיווג החוקי של הפסיכדלים לא ישתנה ברמה הפדרלית, לא סביר שנראה צמיחה משמעותית במימון הציבורי".
נקמת ההיסטוריונים
יש כמה סיבות לכך שהמדע הפסיכדלי פגיע במיוחד לחומסי פטנטים. קודם כל, האיסור רב השנים על מחקר בתחום גרם למחסור באנשי מקצוע רלבנטיים ברשויות הפטנטים. בנוסף לכך, המאגרים שרשויות אלה משתמשות בהם כדי לקבוע אם לפטנט מסוים יש תקדימים היסטוריים לוקים בחסר. הרבה מהידע הרלבנטי בתחום נוצר במחתרת ולא פורסם מעולם מחשש לרדיפת החוק. רשויות הפטנטים גם עיוורות להיסטוריה העשירה של שימוש ילידי ברפואות פסיכדליות. הניסיון של חברות תרופות לטעון לעצמן זכות על שיטות שהיו בשימוש ילידי זה מאות ואלפי שנים הוא, לטענת חוקרים, דרך נוספת שבה השיח הקפיטליסטי הניאו-ליברלי מוחק את הזכויות, ההישגים והצרכים של קהילות ילידיות.
אך האם פטנט של חברת קומפאס על שימוש במוזיקה או מגע במהלך טיפול פסיכדלי יכול להוביל לתביעות נגד שמאנים ילידיים? רוב מומחי הפטנטים טוענים שהדבר אינו סביר. פטנטים מהסוג שרשמה קומפאס משמשים רק לעתים נדירות כעילה לתביעות, אולם הם מאפשרים לחברות להרתיע מתחרים פוטנציאליים ולקבוע את כללי המשחק בשוק.
היסטוריונים וחוקרים נמצאים בעמדה ייחודית לעצב את המחקר. לוקאס ריכרט.
על הרקע הזה באה עתה היוזמה של ארגון פורטה סופיה. מכיוון שהרשויות מעניקות רק זמן מוגבל לבחינת בקשות לפטנטים, חוסר הנגישות של מידע בתחום מוביל להחלטות בלתי מושכלות ולאישורם של פטנטים מזיקים. היסטוריונים ברשת החוקרים של פורטה סופיה אוספים ומתעדים בשיטתיות עדויות על ידע קיים שגורמים שונים מנסים או עשויים לנסות לרשום עליו פטנט. ידע כזה עשוי להימצא במאמרים ישנים או מסמכי ארכיון, למשל.
פורטה סופיה משמש איפוא מעין כלב שמירה בתחום הפטנטים הפסיכדליים וככזה הוא עוקב אחר בקשות פטנטים הנוגעות ל-28 חומרים פסיכדליים מרכזיים. הוא מסווג את הבקשות הללו לשלושה סוגים, בהתבסס על רמת האיום שנשקף מהן להתפתחות המחקר הפסיכדלי. הפטנטים, אומרים אנשי הארגון, מתחלקים לכמה תחומים, כמו שיטות ייצור, שיטות טיפול, קומבינציות של חומרים, נגזרות ותערובות חומרים (פורמולציות). הארגון גם פונה לקהילות ומציע סדנאות במחקר ארכיוני לקהל הרחב ואפשרויות מימון לחוקרים המעוניינים להירתם למאמץ. מייל חודשי שנשלח למנויים מצביע על פטנטים חדשים שנמצאים על הרדאר ונועד לעודד חברים בארגון לפעול יחדיו כדי לאסוף ראיות שיחסמו פטנטים זדוניים.
צ'ארלס רייזון, פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת וויסקונסין-מדיסון ומנהל המחקר הקליני בחברת יוסונה, שפעיל במסגרת פורטה סופיה, מבהיר את הבעייתיות בדומיננטיות הגוברת של פטנטים בנוף הפסיכדלי: "יש כרגע כ-150 אתרי מחקר בעולם שנעזרים ביוסונה כדי לקבל פסילוסיבין. אם מולקולות ייבלמו באמצעות פטנטים, זה לא רק ישנה את הסכומים שאנשים צריכים לשלם כדי לקבל גישה אליהן; זה גם יהיה אובדן עצום למחקר. אם חברת תרופות מקבלת פטנט על חומר, זה יכול לקחת עשר עד עשרים שנה עד שהחומר הזה מאושר, ולאורך הזמן הזה המחקר היחיד שמתנהל על החומר הזה הוא על ידי אותה חברה. והם נוטים לא לפרסם את התוצאות, וזה נוטה להיות מחקר מאוד משעמם, משום שכל מה שהם מעוניינים זה לקבל את הפטנט. התקווה היא שהעבודה של פורטה סופיה תמנע שזה יקרה לפסיכדלים, מה שיכול להיות טרגדיה אדירה לשדה".
מטרת העל של הארגון היא ליצור מנוע חיפוש נגיש למידע על שימושים קיימים בפסיכדלים, שיאפשר לבוחני פטנטים להחליט אם בקשת פטנט היא מוצדקת, יספק מידע ליזמים ויתקע מקלות בגלגלים של מי שמבקשים להשתלט. עבודה מושכלת יותר מצד בוחני פטנטים עסוקים מדי, שעד כה העניקו פטנטים בלתי מוצדקים ללא מחשבה רבה, תגרום, מקווים היוזמים, גם לשינוי בהתנהגותן של חברות, שיעדיפו לא להגיש בקשות פטנטים רחבות מדי שייפסלו במהירות.
הסיפור של פורטה סופיה הוא דוגמה נדירה לרגע שבו ידע איזוטרי של היסטוריונים ויושבי ארכיונים משמש אלמנט מכריע במאבק על שוק בשווי מיליארדים. השאלה שנותרת פתוחה היא ידו של מי תהיה על העליונה במאבק הזה: של מטופלים שעשויים לצאת נשכרים מתרפיה פסיכדלית או של תאגידים שמבקשים לעשות הון על גבם.
היה מסע חזק ומטלטל בכנס 'פסיכדליה בעת מלחמה' שהתקיים ביום שלישי השבוע בתאטרון היהלום ברמת גן. בין דיווחים חלוציים על האפקט המחזק והמגן שהיה לחומרים פסיכדליים עבור רבים ממי שעברו את המתקפה של ה-7 באוקטובר, לעדויות של ניצולים, ואמנות פסיכדלית בהשראת האירוע, זו הייתה קודם כל הזדמנות עבור הקהילה הפצועה הזו להפגש, להתחבר ולעבד ביחד. הנה דברי הסיום שלי מסיום האירוע.
החיבור בין פסיכדליה למלחמה הוא משהו שאפשר לגשת אליו בהרבה דרכים. דרך אחת שאני אישית מחובר אליה זה הראיה של הפסיכדליה את האנשים שעושים את העבודה הרוחנית כסוג של לוחמי אור. זו ראיה שאנחנו מוצאים במסורות כמו הכנסיה הילידית האמריקאית, הדרך האדומה, דתות איוואסקה וקבוצות ילידיות.
ואנחנו מוצאים את התפיסה הזו גם בעולם של מסיבות הטרנס. ואם אתם בילתים ברחבות האלה בטח פגשתם את לוחמי האור האלה, ואולי גם אתם לוחמי אור כאלה.
להיות לוחם אור זה להכנס לתוך הקושי והכאב – לחפור ולחפור ולפרק ולרפא ולחלץ משם אור. אנשים נכנסים ברחבה למלחמת חפירות שהיא מלחמה של טרנספורמציה – של להתגבר על מה שחשבנו שהם הגבולות הגופניים שלנו ומה שחשבנו שהם הגבולות הנפשיים, והתודעתיים שלנו.
בתפיסה הזו של לוחמת אור – בין אם היא בטרנס או במסורות ילידיות. לוחם האור הוא האדם ששומר על יציבות, שנלחם באויבים הכי קשים בלי להכנע לשנאה או לפחד. בבהירות של תודעה. לוחם האור פוגש את כל מה שבא ומנצח אותו. הוא יודע לחדור דרך השערים התודעתיים שהפסיכדליה פותחת כדי להיות גמיש יותר, כדי לראות את המציאות מעוד פרספקטיבות, מעוד כיוונים שפותחים אפשרויות חדשות, שלא היו זמינות קודם לכן. הוא מצליח בזה כי כי הוא כל כך שם בנוכחות ובמודעות שלו – שהוא מסוגל לפגוש כל מכה ולנשום לתוכה. וככה הוא מביא ריפוי להכל.
***
אלה דברים יפים, אבל המפגש עם האימות הנוראות של ה-7 באוקטובר יכול להשאיר אותנו ללא מילים.
כל מילה שניתן לומר אחרי ה-7 לאוקטובר – תהיה חסרת משמעות. כי מה ניתן לומר לנוכח כזו אימה והסבל. כל צורת דיבור – נראית מיותרת. קצת כמו הדיבור על אלוהים אחרי השואה.
מה שהתרחש ב-7 באוקטובר היה זוועות קשות כל כך שזה יכול להראות שלוחמת האור הזו חסרת חשיבות. שהיא מתגמדת, או שאין לה את היכולת לנצח את הזוועות האלה. במילים אחרות, המחשבה על להיות לוחם אור נראית כמעט בלתי אפשרית בהקשר של ה-7 באוקטובר.
אלה זוועות שמאיימות לנתץ את המשמעות של הקיום לא רק עבור מי שעברו אותם על בשרם אלא עבור כל מי שנחשף לדבר הזה.
***
הזווית הזו היא זווית עוצמתית, ומאתגרת לעיכול. אבל היא גם לא היחידה.
כי כמו שאנחנו יודעים לצד post-traumatic stress יש גם אפשרות ל- post-traumatic growth.
חוויות טראומטיות יכולות לצלק. ליצור נזקים מתמשכים. אבל הן יכולות גם לעורר באנשים כוחות חדשים, כיוונים חדשים להתפתחות, והערכה מחודשת לחיים.
אנחנו רואים את זה בכתיבה של הרבה ממי שעברו את השואה. סופרים כמו ויקטור פרנקל, אתי הילסום, ק.צטניק, אדית אגר.
ויקטור פרנקל – היה פסיכיאטר ניצול שואה, עבר באושוויץ פריצות דרך פנימיות. הוא כותב בספר שלו 'האדם מחפש משמעות' על החשיבות של משמעות ואיך אנחנו יכולים למצוא אותה גם במקומות הכי ברוטאליים: באמצעות יצירה, באמצעות אהבה, וגם באמצעות הסבל שלנו והאופן שבו אנחנו מתמודדים עם סבל. הוא מלמד אותנו שגם בנסיבות הקשות ביותר ניתן להכניס לחיים משמעות.
עוד אחת מהנביאות שיצאו מאושוויץ זו אתי הילסום, שנספתה באושוויץ ב-1943. וגם הילסום מצאה בשואה את ההתגלות הרוחנית שלה. את האפשרות לשחרר מהאגו. לראות את אלוהים בהכל, ולהתמסר לנתינה ולריפוי של אחרים כדרך רוחנית. היא התעקשה ללכת למחנות ההשמדה למרות שהיו לה דרכים למלט את עצמה מהגורל הזה, כדי ללוות את מי שנשלחו למותם. מי שהיו איתה מספרים שברכבת לתאי הגזים היא המשיכה במשימה שלה להפיץ אור ואהבה.
ויש לנו את ק. צטניק, שורד מחנות הריכוז שהקדיש את שארית חייו לתיאור זוועות המחנות – עם ספרים כמו סלמנדרה ובית הבובות שהפכו לבסיס של תודעת השואה פה בארץ.
ק. צטניק נותן לנו את החיבור עם הפסיכדליה.
צפיתי לאחרונה בסרט החדש של אסף לפיד על קצטניק וטיפולי הלסד שהוא עבר ושעזרו לו לרפא את הטראומה שלו מאושוויץ. אני ממליץ לכל מי שמתעניין בטיפול בטראומה עם פסיכדלים לצפות בסרט הזה שנקרא "הפלנטה האחרת".
אחרי אושוויץ, קצטניק היה תקוע במשך עשרות שנים במעגלים חסרי מוצא של סבל. הוא הצליח לצאת מהלופ הזה באמצעות הלסד שאפשר לו לחדור לפינות הכי אפלות של אושוויץ ולהזדהות בצורה מוחלטת עם הכל – עם הרוצחים, ועם הנרצחים. הסובייקטיביות של קצטניק מתמוססת לחלוטין בחווית הלסד שלו ובאופן הזה הוא עובר ריפוי. אחרי עשרות שנים של טראומה וייסורים הוא הפך את אושוויץ לבסיס של התעוררות רוחנית ששחררה אותו והפכה אותו לאדם שלם ושלו יותר בעשור וחצי האחרונים של החיים שלו.
קצטניק נותן לנו דוגמה של האופן שבו הטראומה הנוראית ביותר יכולה להפוך בסיס לצמיחה.
50 שנה מאוחר יותר, הנכדים של הנכדים של קצטניק חזרו לפגוש את אותם מקומות של זוועה, אבל הפעם חומרים פסיכדליים נכחו ממש ברגעים של הטראומה. הם העצימו זוועות אבל הם גם נתנו כח ויציבות למי שהיה זקוק להם.
אפשר לפגוש כאן במורכבויות שלא היו במקרה של ק. צטניק. רבים ממי שעברו את הזוועות של ה-7 באוקטובר היו במצב תודעה פסיכדלי והמפגש בין חומרים פסיכדליים לטראומה בזמן אמת הוא נפיץ במיוחד.
חומרים פסיכדליים יכולים להיות חרב פיפיות. הם יכולים לרפא אבל הם גם יכולים להעצים את הטראומה. אנחנו עדיין לומדים את המורכבויות של הדבר החדש הזה.
נדרשת מאיתנו הרבה צניעות כשאנחנו מתמודדים עם השאלות הגדולות שה-7 לאוקטובר מעלה, ובשאלה מה יש לחוויה הפסיכדלית לתרום לנו ברגע כזה ואיך מחברים בין האימות האדירות הלאה למאמצים הצנועים שלנו להביא רפואה?
אבל אם רוצים בכל זאת לנסות לגזור מהפסיכדליה ומההיסטוריה איזשהו לקח ושיעור אני חושב שדבר אחד לקחת איתנו הוא שמה שאנשים כמו הילסום, ופרנקל, וק.צטניק מלמדים אותנו זה שהמסר הפסיכדלי של לוחמת אור רלבנטי עבורנו בדיוק באותה מידה שהוא היה עבור הילסום וק. צטניק ועבור לוחמי אור באנספור מסורות של רפואה.
אחת התימות שחוזרות בכתיבה על החוויה הפסיכדלית הוא רעיון הלידה מחדש. הרעיון שאנשים שעוברים חוויה פסיכדלית מקבלים הזדמנות לארגן מחדש את התודעה. לעשות ריסט על דפוסי תודעה שלא מטיבים. לחפש דרכים חדשות וטובות יותר להיות.
אז לצד ה- Post traumatic stress יש גם דרכים של post-traumatic growth .
דרכים להתחזק באור, להתחזק ביציבות, להתחזק באהבה – גם בתוך האימה והסבל.
דרכים לחזק אחרים ולהתחזק תוך כדי זה. להרים תדר עבור כל השבט –ולגדול דרך זה.
ואנחנו רואים את הדבר הזה בצורה כל כך עוצמתית התארגנויות הקהילתיות של תמיכה הדדית וערבות הדדית מאז ה-7 באוקטובר.
הרבה מהביקורת על הקהילה הפסיכדלית לאורך השנים הייתה שהיא יותר מדי בורוד. יותר מדי lovey dovey. שיש המנעות מפוליטיקה וממפגש עם החלקים המורכבים של המציאות הפוליטית שלנו. אני חושב שהאירועים של ה-7 באוקטובר יכולים להיות גם הזמנה לצמיחה ולהתפתחות מהבחינה הזו. איך תפיסה פסיכדלית יכולה ללמד אותנו לחשוב אחרת על המציאות שאנחנו חיים בה, ועל הדרכים שאפשר להכניס לתוכה שחרור.
אני רואה את הכנס הזה כחלק מהתהליך הזה של ה-post traumatic growth – של האפשרות למשמע מחדש את הטריפ הרע הזה. לא בצורה שתמחק את הסבל ואת הכאב ואת הרוע שנמצא שם – אבל כן בצורה שתאפשר יצירה של מרווח להופעה של נחמה ואהבה ומשמעות. בצורה שתקח אותו ותייצר מתוכו אפשרויות חדשות להתפתחות ולתמיכה.
אז אני רוצה לומר תודה לכל מי שארגן, אפשר, ובאופן רחב יותר לכל מי שמהווים חלק מתוך התהליך הזה של להפוך את ה-7 באוקטובר מאירוע של post traumatic stress לאירוע של post-traumatic growth
מי ייתן שכל הכוונות הטובות, וכל העשיה הטובה הזו יהיו חלק מיצירה של מציאות חדשה וטובה ביותר – בכל הרמות של הקיום. תודה לכם.
בדואר הגיעה אתמול חבילה משמחת ואיתה הזדמנות לחלוק רגע מרגש ולספר שהמאמר של איתמר זדוף ועבדכם "פסיכדלים בישראל: היסטוריה קצרה" (Psychedelics in Israel: A Brief History) רואה בימים אלו אור במסגרת ספר חדש שיצא בהוצאת MIT ושמוקדש לפרספקטיבה גלובלית של הפסיכדליה.
הספר החדש פותח דף חדש בהיסטוריוגרפיה הפסיכדלית. אחרי שחוקרים פסיכדליים חפרו והפכו בהיסטוריה של הפסיכדליה האמריקאית התחום מתעורר בימינו לגלות שיש היסטוריות פסיכדליות ביבשות האחרות. הספר החדשני הזה כולל 20 פרקים שעוסקים בנושאים כמו טקסי איוואסקה קפיטליסטים בסין הקומוניסטית, הקשר בין פנומנולוגיה לפסיכדלים בצרפת של שנות השלושים וריטואלים קווירים-פסיכדליים בקאראצ'י, פקיסטן. במסגרת האווירה הגלובלית הכללית זכינו איתמר זדוף ואני לייצג לראשונה את הסיפור הפסיכדלי הייחודי ישראל הקטנטנה.
זה היה טקסט מרתק לעבוד עליו. הוא שלח אותנו לניסויי הלסד הישראלים הראשונים בבתי החולים הפסיכיאטרים של תחילת שנות השישים, דרך שורה ארוכה של דמויות תרבות בוהמייניות וצבעוניות כמו יונה וולך, דוד אבידן ורינה שני, וליריבות הפסיכואקטיבית בין הצברים המסטולים (והדי סאחים) של חבורת לול לבין ההזייתיות החתרנית והרדיקלית של חבורת העין השלישית של ז'ק קתמור, דרך חווית הריפוי הפסיכדלית של של ק. צטניק באושוויץ של מעלה, ועד לפריצתה המטאורית של סצינת הטרנס הישראלית, עלייתם של מעגלי האיוואסקה, וההתפתחות של קהילה ואקוסיסטמה פסיכדלית ישראלית ענפה בעשור האחרון. על הדרך עלו שאלות מורכבות על הקשר בין סמים לציונות, אסקפיזם, האלטרנטיביות והנורמטיביות של הפסיכדליה בעולם התרבות הישראלי.
זו זכות לתת את המאמר כמתנה צנועה לקהילה הפסיכדלית המקומית בימים הקשים האלה שמאירים את הטקסט הזה באור כאוב ולא פשוט. הלוואי שהמבט ההיסטורי הזה ייתן פרספקטיבה ויאפשר להזכר בתוך האבל והכאב בכל הדרך שכבר עשינו, ובדרך שעדיין לפנינו.
רוצה להודות תודה גדולה לאיתמר זדוף. היה תענוג לעבוד איתך על המאמר הזה. איתמר עשה כמות אדירה של עבודת שטח, רדף, סרק, ועיבד כל בדל מידע וקצה חוט בנוגע לטריפים וסצינות פסיכדליות שהתקיימו כאן לפני עשרות רבות של שנים. אי אפשר היה לעשות את זה בלעדיך. (והרבה מהדברים הללו עוד יתפרסמו בהרחבה בהמשך כחלק מעבודת הדוקטורט האפית שזדוף שוקד עליה על פסיכדליה יפנו-ישראלית).
טכנומיסטיקה 