ארכיון מחבר: Ido Hartogsohn

שפת הציפורים

15 במרץ 2012 – 14:11

תת-פרק מתוך הספר "הכשף החושי" ( The Spell of the Sensuous: Perception and Language in a More-than-Human world) מאת דיוויד אברם, אחד הספרים המרתקים ומאירי העיניים ביותר שקראתי בשנים האחרונות, והספר הטוב ביותר שמוכר לי לתיאור תפיסת העולם הפרה-אוראלית והילידית. התרגום שלי.

כל פעם שאנו, בניה של התרבות האלפביתית, מבקשים להבין ולהשתתף בשיח של תרבויות אוראליות, עלינו לנסות ולשחרר את עצמנו מההרגל לדמות כל שפה כמבנה סטטי אשר ניתן לאייר אותו כדיאגרמה או כסט של חוקים שאפשר לסדרם ברשימה. ללא מערכת כתיבה פורמאלית, השפה של תרבות אוראלית לא הופכת לאובייקט ולישות נבדלת בקרב דובריה. העדרו של תהליך האובייקטיפיקציה משפיע לא רק על האופן שבו תרבויות אוראליות חיות את שדה המשמעויות של השיח, אלא גם את עצם האופי והמבנה של שדה זה. בהעדרה של מקבילה כתובה לשפה המדוברת, נותרת הסביבה הטבעית, המוחשת, כהשלמה הויזואלית העיקרית של המילה המדוברת, הליווי הנראה של המשמעות הנהגית כולה. האדמה, במילים אחרות, הינה האתר המוחש שבתוכו מופיעה המשמעות ומתפתחת. בהעדרה של הכתיבה מקומנו בשדה השיח מקביל למקומנו בנוף הטבעי; ולמעשה שתי המטריצות הללו אינן נפרדות זו מזו. אין ביכולתנו לייצב את השפה ולהפוך את משמעותה לקבועה, כפי שאין ביכולתנו לעשות זאת לתוואי הנוף עצמו.

***

אם נאזין, תחילה, לקולות של תרבות שבעל-פה – לקצבים, לצלילים ולהטיות שמשחקים תפקיד בדיבור של תרבות שבעל-פה –נגלה כנראה שיסודות אלו תואמים במגוון דרכים נסתרות את קנה המידה והתוואי של הנוף המקומי, את רוחב עמקיו או את מימדי מרחביו הפתוחים, את הקצבים החזותיים של הטופוגרפיה המקומית. אבל הדיבור האנושי קשוב בהכרח גם לצלילים הלא-אנושיים המהדהדים בסביבה המקומית. קשר מסוג זה הינו הכרחי לכל תרבות שקיומה תלוי עדיין בציד. תנודות קלות במזג האוויר, שינויים בדפוסי ההגירה של חיות טרף, היסט קל בפוקוס של טורף – רגישות לדקויות מסוג זה היא יסוד הכרחי בכל תרבות  אוראלית בעלת תצורה בסיסית, ורגישות זו משתקפת באופן בלתי נמנע לא רק בתוכן אלא גם בצורות ובדפוסים של השיח האנושי.

בקהילה ילידית אוראלית דורש הציד יכולות ורגישויות שונות למדי מאלו המיוחסות לו בציביליזציה טכנולוגית. ללא רובים או אבק שריפה, נדרש הצייד הילידי לעיתים קרובות להגיע למצב של קרבה אל טרף הבר שבחר, אם ברצונו לצוד אותו. קרבה זו הינה לא רק פיזית אלא גם רגשית, כניסה אמפתית לקרבה עם דרכי החישה והחוויה של החיה האחרת. הציד הילידי נדרש למעשה להפוך למתלמד של החיות שאותן יהרוג. באמצעות התבוננות ארוכה וזהירה המוגברת על ידי הזדהות ריטואלית ומימזיס, הציד מפתח באופן הדרגתי ידע אינסטינקטיבי על הרגלי הטרף שלו, פחדיו ותשוקותיו, סוגי המזון החביבים עליו והמקומות שאותם הוא פוקד. הפעילות הבסיסית ביותר הנדרשת לשם כך היא לימוד הסימנים, המחוות וקריאות התקשורת של החיות המקומיות. זיהוי הקולות שבעזרתן מודיע קוף לשאר הקופים בלהקתו שאיתר מצבור מזון עשיר, או הקולות שציפור מסוימת מביעה באמצעותם מצוקה או שציפור אחרת קוראת באמצעותם לבן זוגה, מאפשרת לציד לחזות את תנועות החיות בקנה מידה גדול וקטן. הכרות עם קריאות החיות גם מרחיבה את הטווח החושי של הצייד ומיידעת אותו על אירועים המתרחשים מחוץ לשדה הראיה שלו, חבויים בעלוות היער או בחשכת הלילה. יתר על כן, הציד האנושי המיומן יכול לעיתים קרובות להפיק ולחקות קולות כאלו בעצמו, ויכולת זו היא המאפשרת לו להפוך לחלק מחברת החיות אחרות.

נחטף על ידי שבט ילידי ואומן להיות מנהיגם. עטיפת הספר שמוסר את סיפורו מנואל קורדובה ריוס.

אחד התיאורים המעניינים ביותר של קהילה ילידית שאופיה לא ניזוק עדיין יחסית עקב מגע עם הציביליזציה, הינו זה שכתב  פ. ברוס לאמב, על בסיס זכרונותיו שבעל-פה של הרופא הפרואני מנואל קורדובה-ריוס.[1] קורדובה-ריוס נתפס ב-1907, כאשר היה בן 15, על ידי קבוצה של אינדיאנים משבט האמהוואקה, שחיו עמוק ביערות הגשם של האמזונס (בין יובלי נהרות הג'ורואה, הפורוס, מדרה דה ריוס והאינויה) – כנראה שרידים של שבט גדול יותר שהושמד בעקבות פלישת תעשיית הגומי לתוך היער. מנהיג השבט הקטן אימן את קורדובה-ריוס בקפידה בכוונה להופכו ליורשו, והוא הודרך בדקדקנות במשך שש שנים בדרכי הציד, בכוחות הרפואה והקסם של צמחי יערות הגשם, ובהכנה והשימוש המסורתיים של תמציות מגפן האיוואסקה על מנת להשיג, במקרי הצורך, מצב חזיוני של אחדות עם המערכת האקולוגית של הג'ונגל כולו.

מעניין לציין כי שפתו של השבט שנותרה חסרת פשר לקורדובה-ריוס במשך ששה חודשים, הפכה מובנת לאוזניו כאשר התרגלו חושיו לדקויות הסביבה של יערות הגשם בה התקיימה תרבות זו. לבסוף הוא אמנם הפך לראש השבט אבל נמלט מיערות הגשם שנה מאוחר יותר לאחר נסיונות התנקשות שביצעה נגדו כנופיה שכנה.

 תיאוריו של קורדובה-ריוס את את מסעות הציד השונים שבהם השתתף מלמדים על המידה שבה היו קשובים חושי השבט הזה ליער המקיף אותם:

"הם הגיבו לאותות הדקים ביותר של קול וריח, קישרו אותם באופן אינטואטיבי לכל שאר תנאי הסביבה ואז פרשו אותם באופן שהניב להם את ההצלחה הגדולה ביותר בציד. (…) הציידים הטובים ידעו, כאילו בחוש נסתר, בדיוק היכן למצוא את החיות שאותן ביקשו לצוד, או שפתחו שיטות מיוחדות למשוך את החיות הללו אליהן. היכולת לחקות ולהשתמש באותות שבהן השתמשו החיות על מנת לתקשר עם בנות מינן במצבים שונים, עזרה באיתור החיות ובמשיכתן לטווח העין של ציד מוכשר."[2]

עדותו של קורדובה-ריוס כוללת תיאורים מדוקדקים של ציידים החבויים בעלווה של עצי פרי גבוהים, המושכים אליהם חוגלות בעזרת חיקויים של קריאות ציפורים המדווחות על גילויו של מקור אוכל שופע. אנו קוראים על ציד אחד, שבתגובה לקולותיה של להקת קופים הנעה בצמרת היער הסבוכה, משמיע קריאה הדומה לזו שמשמיע קוף צעיר שנפל לקרקע. קריאה זו עוצרת את הקופים המשוטטים ומושכת אותם מטה מעבר לכיסוי העלווה הצפוף ואל טווח הירי של הציד; הציד הורג שניים מהם על מנת להאכיל את משפחתו.[3] מאוחר יותר לומד קורדובה-ריוס מחבריו הילידים, כיצד להפיק את הקולות העיקריים שמשמיע מין של חזיר בר שאותו הם צדים.

באמצעות סיפורי אבות קדמוניים וסיפורי ציד מהעת אחרונה, מחליפים ביניהם הציידים בתכיפות ידע על המשמעות המדויקת של הקריאות השונות שמשמיעים מיני חיות שונים, ידע המבוסס על המפגשים החוזרים ונשנים עם החיות השונות שבבר. במקרים רבים הבנת המשמעות המדויקת של קריאות האזהרה שמשמיעות ציפורים או חיות אחרות מלמדות את הציידים האנושיים על הנוכחות של טורפים המסוכנים גם להם כמו היגואר.

דוגמה אופיינית לידע לשוני בין-מיני שכזה היא מפגש שאדם בשם ראסי מדווח עליו לשאר חברי משלחת הציד, כולל קורדובה-ריוס, בעוד הם שוכבים בערסליהם בלילה ומשתפים זה את זה בפרטי במסעות הציד שעשו אותו היום:

"הגיע הזמן לחזור ולא צדתי דבר. בדיוק כשפניתי לחזור חזרה למחנה השמיע טינאמו [סוג של חוגלה] הישן על הקרקע את קריאות העצובה, קרוב למקום שבו נמצאתי, וזו נענתה על ידי טינאמו אחר. אתם יודעים מדוע קריאת הערב שלהם עצובה כל כך? הם לא אוהבים לישון לבד וברדת החמה כל אחד מהם מתחיל לנדוד ללא מטרה ולקרוא עד שנשמעת תשובה ממקום כלשהו ואז השניים מתקרבים אחד לשני כשהקריאות מנחות אותן. כך הם מוצאים שותף לשינה. עניתי לקריאה ומצאתי את עצמי בין שתי הציפורים. אז נסוגתי לתוך שקע של עץ גדול, שם יכולתי לראות את הקרקע במרחק גדול לפני, והתחלתי קורא את הציפורים אלי. אתם יודעים שזה מסוכן לקרוא לטינאמו ללא ההגנה של עץ גדול. לפעמים היגואר מגיע בתגובה לקריאה! הטינאמו היא גם הציפור החביבה עליו.

ציפור אחת הייתה קרובה ובמהרה פילח חצי את גופה. היא נופפה בכנפיה ובעטה שוב ושוב אבל תוך זמן קצר כבר החזקתי אותה בבסיס העץ. שברתי את רגלה ומרחתי פס דם מתחת לכל אחת מעיני למזל טוב."[4]

לכל מסע ציד משותף קודמות הכנות טקסיות מדוקדקות שבמסגרתן מגבילים עצמם הציידים לאכילת מזונות מסוימים בלבד, מעלימים את ריח גופם על ידי טבילתו באמבטיות עשבים שונות ואפיפתו בעשן של עלים בוערים. מסעות הציד עצמם מלווים בזמירות לכבודן של רוחות היער השונות. על פי קורדובה-ריוס, הפרקטיקות השונות של השבט כוללות ידע ברור של הגבולות שמעבר אליהם אין לצוד מין מסוים של חיה; ציד-יתר של סוג מסוים של חיה או ציפור ידוע כמביא מזל רע לציד או אפילו לשבט כולו. קורודובה-ריוס למשל, לומד שאם הוא הורג את המנהיג של להקת של חזירי בר (דבר שמותיר את החזירים בלתי מאורגנים והופך אותם לטרף קל עד לעלייתו של מנהיג חדש), נאסר עליו להרוג שוב אי פעם מנהיג של אותה הלהקה.

קסומו, מנהיג השבט, פיקח על פעילויות הציד של הקבוצה ככלל. לכל ציד הוקצתה טריטוריה פרטית לציד וכל אחד מהם דיווח לקסומו באופן יומיומי על מקומן המשתנה של להקות הקופים, חזירי הבר, היגוארים ושאר תושבי היער. ראש השבט, שעודכן באופן זה על מערכת האירועים המתרחשים בחלקיו השונים של היער (עד מרחק של שבעה ימי הליכה בכל כיוון של הכפר), יכל לכוון כראוי את פעילויות השבט הקטן, ולשנות את הפעילויות הללו בתגובה ליער עצמו.

הסיפור של קורדובה-ריוס מספק עדות בהירה למידה שבה היו החיים האנושיים האנושיים והלא-אנושיים ביערות הגשם של האמזונס שלובים זה בזה. צורות אינטראקציה מקבילות עשויות להמצא בכל תרבות מבוססת-ציד אחרת. שכן ציד למטרות מחיה משמעותו שהצייד האנושי נדרש להכנס לתקשורת חושית עמוקה עם החיות האחרות, ותקשורת זו, כפי שמראה קורדובה-ריוס, מורחבת בהכרח למימד הווקאלי שבו הציידים קולטים, מחקים ומגיבים לקריאותיהן וקולותיהן של חיות, שהופכות באופן זה לחלק מאוצר המילים של השבט. כך לדוגמה, בני שבט הנעים בתוך היער במרחק זה מזה, מחקים לעיתים קרובות קולות של חיות וקריאות של ציפורים על מנת לתקשר בינם לבין עצמם, כדרך לקרוא זה לזה מבלי למשוך את תשומת ליבן של חיות מסוימות או של קבוצות אדם יריבות אשר עשויות לנוע באיזור. היה עלינו להתפלא, אם הקריאות, היללות, השריקות והמנגינות הללו לא היו משפיעות כלל על שפת היומיום של השבט ככלל. למעשה, בהעדר צורת כתיבה פורמלית שעשויה לקבע את השפה המקומית ולהפוך אותה אטומה לשינויי הקולות של הנוף החי, השיח שבעל פה של קבוצות ציידים אוראליות מגיב בגמישות ייחודית לקולות ולקצבים השונים של סביבתו הלא-אנושית, וקשוב במיוחד לקריאות החיות המקומיות.

חותר באמצעות השפה הילידית תחת יסודות התיאוריה הסוסיריאנית. דיוויד אברם.

ראינו אצל דה-סוסיר שהשפה אנושית בנויה לא כאוסף של מונחים בעלי משמעות מוגדרת, אלא כרשת מסועפת שהצמתים והמושגים בה מקבלים את מקומם ומשמעותם הספציפיים רק באמצעות הקשר הישיר והבלתי ישיר שלהם לכל המונחים האחרים שבתוך השפה. אם אכן זהו המצב, הרי שמושגים או ביטויים בודדים שהושאלו מקולות השפה הווקאלית של חיות אחרות ישפיעו באופן דק על כל היחסים הפנימיים בתוך השפה וינטעו אותה בבסביבה מסוימת, בנוף מסוים. שוב אנו רואים, שלא ניתן להבין אף שפה ילידית, אוראלית במנותק מהארץ המעבר-לאנושית שמקיפה אותה ושהשפה עצמה הינה מעין ביטוי פנימי שלה.

אלא שדה-סוסיר עצמו דחה את האפשרות של קשר אינטימי כזה בין השפה לבין האדמה; התעקשותו הנחרצת על השרירותיות של הקשר בין מילים מדוברות לבין המסומנים שלהן גרמה לו להפחית בערכם של חיקוי, אונומטופיאה וסימבוליזם צלילי בחייה של כל שפה. ועדיין, מחקרים שנעשו מאוחר יותר על חשיבות ההדים והמצלולים של קולות מדוברים הראו שצורות מעודנות של אונומטופיאה אינן חדלות לשחק תפקיד בשפה: משמעויות שונות נוטות באופן בלתי נמנע לעבר צלילים מסוימים ולהפך.[5] (כל משורר מודע לעומק הקמאי שבשפה, שבמסגרתו תחושות מסוימות נעורות על ידי הצלילים עצמם, והצורה, הקצב והטקסטורה של ביטויים מסוימים מעוררים את האופי האקספרסיבי של תופעות מסוימות).

דיוויד אברם הוא הוגה ופעיל סביבה ותרבות אמריקאי. ספרו האחרון Becoming Animal: An Earthly Cosmology, ראה אור ב-2010 בהוצאת פנתיאון.

[1] F. Bruce Lamb, Wizard of the Upper Amazon: The Story of Manuel Cordova-Rios, (Boston: Houghton Mifflin, 1971)

[2]  שם. עמ' 63-94.

[3]  שם. עמ' 51.

[4]  שם. עמ' 48-49.

[5]  ראו לדוגמה את עבודותיהם של אוטו יספרסון (Otto Jesperson) ורומן יעקובסון המצוטטות בפרקים 3 ו-8 של ספר זה. מאוחר יותר בחייו, טען יעקובסון שסרבנות של הבלשנים להכיר במשמעות הפנימית של צלילי קול היא תוצאה של כלשון הנסיונות הראשונים לתעד אותה בפירוקם של צלילי השפה לתוך מרכיביהם הבסיסיים ביותר. Jacobson and Waugh, The Sound Shape of Language (Bloomington: Indiana University Press, 1979), p.185.

פורסם בביקורת תרבות, טכנולוגיה, תודעה | תגים , , , | תגובות (6)

הצילו את ארץ ישראל ממדינת ישראל ותושביה!

7 במרץ 2012 – 14:15

הפעם הראשונה שביקרתי בקדיתא הייתה במאי 2009, בפסטיבל שסיים את ה-Walk About Love, צעדה בת שלושה חודשים שחצתה את ארץ ישראל מדרום לצפון וביקשה להפיץ לאורך הדרך אור וריפוי. יצאנו בשלישיה למסע תודעה דרך היערות של הקדיתא שבסיומו התגלגלנו, בלי לדעת איך הגענו לשם, לאידרא זוטא, המקום שבו כינס על פי ספר הזהר רשב"י את חבורתו לפני מותו ובו חשף בפני החבורה את סודות התורה הכמוסים ביותר שלא העז לגלות קודם לכן. היום מקום האידרא זוטא הוא אתר עלייה לרגל שפקוק לעיתים קרובות באוטובוסים עמוסים בחסידים שנוהרים אליו להתפלל ולהדליק בו נרות נשמה, אבל באותה שבת המקום היה נטוש וזכינו בפרטיות יקרה. אני זוכר שנכנסנו פנימה ונדהמנו מענן היתושים שחג בין הקירות מכוסי השוועה והמפוחמים מעשן הנרות הדולק בחדר כל ימות השנה. הקול של צבא היתושים יצר בחדרון המהום עמוק שנשמע לנו כמו סוג של "אוווום", כמו קול של תודעה קיבוצית שחדר לתוכנו ומילא אותנו ביראה למקום ולרגע. אני זוכר שהדבר שהפליא אותי יותר מהכל הוא שנדמה היה שהיתושים הרבים לא מגיבים לנוכחותנו. במהלך הדקות הארוכות שעמדנו בחדר והתייחדנו עם כוחו של המקום אף אחד מהיתושים הללו לא עקץ אותנו או אפילו התקרב אלינו. בעיני זה נראה כאילו הם נשמות תלמידיו הרבים של רשב"י, שבאות ללמוד תורה במקום מותו.

אחד המקומות היפים בארץ. קדיתא.

מאז אותו טיול מופלא חזרתי פעמים רבות לביקורים קצרים וארוכים יותר בקדיתא, מלא הכרת תודה על הזכות לשהות במקום הזה, אחד המקומות המופלאים ביותר בארצנו. זה היה היישוב היחיד המוכר לי בגבולות הקו הירוק, שמתקיים עמוק בתוך הטבע. שהבתים בו לא גובלים זה בזה, אלא נטועים כמו בבית קטן בערבה, בינות שדות וגבעות בתוליות. קדיתא הייתה המקום היחיד שבו יכולת לראות כעניין שבשגרה, תוך טיול בשעת ערביים, עדר סוסים דוהר לכיוונך, חופשי לחלוטין, ללא כל משגיח וכמובן עוד הרבה פרות, צבאים ואיילים. הקהילה הקדיתאית, מזיגה יוצאת דופן של היפים, שוחרי טבע, חוזרים בתשובה ומתחזקים, משוגעים לאקולוגיה, וחקלאים קטנים, סימלה בעיני דוגמה נדירה לקהילה חילונית-דתיה מעורבת שמתאחדת סביב קדושת האדמה (במובן האדמתי של הביטוי, ולא במובן הלאומני שלו). הקסימו אותי גם הבתים הקדיתאים הייחודיים, הצנועים ומלאי החן שנבנו באהבה על ידי תושבי המקום, ושרובם המכריע מנותק מרשת החשמל ומבוסס על אנרגיה סולארית. קדיתא הייתה סמל ליישוב מסוג אחר, שונה באופיו מיישובי הווילות המשובטות השכיחים כל כך בארצנו. לאפשרות, שבירה ומנותקת ככל שתהיה, לחיות במדינת ישראל חיים מסוג אחר, וקרוב לטבע.

קדיתא מעולם לא הייתה יישוב מוסדר באמת, זה היה סוד הקסם שלה, ומה שאפשר לה להתקיים מחוץ לתבניות המכערות של תוכניות המתאר הישראליות. זו גם הסיבה שזה אולי היישוב היחיד בתוך גבולות הקו הירוק שמתקיים ללא תשתיות חשמל וכבישים, מה שמעניק לו את האופי המיוחד שלו. מצד שני היא גם לא הייתה מעולם מאחז בלתי חוקי לחלוטין. ההתישבות במקום בתחילת שנות התשעים קרתה בברכתו של שר השיכון, ופקידי ממשלה היו מעורבים לאורך הדרך בהתפתחות המקום. ב-1999 אף התקבלה החלטת ממשלה להפוך את קדיתא לכפר אקולוגי ראשון מסוגו בישראל.

אלא שכיום קדיתא עומדת בפרשת דרכים מצד אחד פועל במקום פרוייקטור, אקולוג במקצועו המקדם תוכנית למימוש החלטת הממשל להקמת כפר אקולוגי. על פי תושבי המקום תוכנית היישוב האקולוגי במקום מהווה: "פריצת דרך מהותית מבחינת תכנון להתיישבות אקולוגית, עם דגשים בתחומים הבאים: הקצאת קרקעות לשיקום אקולוגי, ביסוס חקלאות מסורתית ואורגנית וטיפוח החורש תקנון בנייה ופיתוח אקולוגיים מתקדמים (מיזעור נזקים ופיתוח תשתיות וכבישים חדשים, מחזור מים, אגירת מי גשם, שירותי קומפוסט, אנרגיה חלופית, בנייה מחומרים טבעיים) עידוד יזמות ותעסוקה מקומיים ותעשייה ירוקה מבני ציבור ושטחים ציבוריים ירוקים."

בו זמנית, בשילוב מכוער במיוחד של פוליטיקה פקידותית וכוחניות רעה וישנה מבקש מנהל מקרקעי ישראל להתעלם מהחלטת הממשלה בטענה שהמושג "כפר אקולוגי" אינו מוכר לו (על אף שישנו כיום תחום בינלאומי מוכר של בניית כפרים אקולוגיים [ecovillages]) בינואר ינואר הוצאו צווי פינוי והריסה ל – 13 משפחות החיות בקדיתא מעל 12 שנים ובפברואר נעקר במקום מטע זיתים עתיקים. במקום התוכנית להתיישבות אקולוגית במקום מבקש המנהל להקים במקום יישוב קהילתי קונבציונאלי, תוכנית שמשמעותה גילוח ההר, עקירת עצים וטרסות עתיקות, פריסת עמודי חשמל, צנרת וביוב, ויצירת עוד יישוב אספלט ובטון ישראלי משמים עם ווילות זהות זו לזו.

הסיפור של קדיתא אינו סיפור פשוט, ובטוח שאפשר למצוא בו צדדים לכאן ולכאן. השורה התחתונה היא שהיישוב הפראי ולדעת רבים היפה ביותר במדינת ישראל נמצא על סף הרס. אפשר לקוות שלפחות במקרה הזה ההיגיון הישר וערכי שימור הטבע והקהילה ינצחו, ושקדיתא תשאר ותשמר מה שהייתה בעשרות השנים האחרונות, ותתפתח לכיוונים חדשים תוך שמירה על האיזון האקולוגי במקום והאדמה רבת העוצמה שעליה הוקמה.

המקום שבו ניתן לראות את סופה של ישראל

היער שבצלע ההר של קיבוץ פרוד הוא עוד אחד מהמקומות היפים והיקרים לי ביותר ב"ארץ ישראל" ([1]). את היער הזה גיליתי אותו לפני כחמש שנים ומאז עברתי בו שורה של חוויות תודעתיות משמעותיות של חיבור ליופי ולכח של הטבע. הנחל שעובר במקום, המפלים, עצי הזית העתיקים, הטרסות הטבעיות והקברים העתיקים הופכים את האיזור לאתר קסום ומלא עוצמה.

אלא שבשנים החולפות גם צלע ההר של פרוד הפכה קורבן של הישראליות החומסת והאלימה שמשחיתה את האיזון והיופי העדינים ששררו במקום עד לא מכבר.

בשנה האחרונה ממלא את המקום הרעש התמידי של הדחפורים המשטחים חלקים נרחבים של האיזור לטובת תוכנית ההרחבה של קיבוץ פרוד שמתעתדת להתפרס על שטח גדול בהרבה מזה של הקיבוץ הנוכחי, ולהעמיד במקום הצמחיה הפראית (שוב) עוד שכונות אספלט הרצופות שוב בווילות זהות זו לזו.

גרוע מכך. לפני שבועיים, חזרתי לצלע ההר של פרוד והזדעזעתי לגלות שהזוהמה והלכלוך שמשאירים שם המטיילים המקומיים רק הולכים ומתגברים. במקום שדות הכלניות והנוריות שהיו במקום שנה קודם לכן מצאתי הפעם שדות של ובקבוקי פלסטיק שביניהן ביצבצו בהססנות גם כמה נוריות.

הדבר המכוער באמת בפסולת שאנשים משאירים בטבע, הוא לא הפסולת עצמה, אלא הסימן שהם מותירים לכיעור הפנימי של האדם שמשאיר את הפסולת שלו בטבע. הכיעור שהפסולת הזו מפיצה אכזרי כל כך לא רק בגלל החזות החיצונית שלו, אלא בגלל שהוא נותר כביטוי לאלימות וחוסר כבוד לטבע ולאחר שנשארים נוכחים זמן רב אחרי שהמזהם עזב כבר את המקום.

נותרים כביטוי חיצוני לכיעור הפנימי של מזהמי הטבע. בקבוקי פלסטיק על צלע ההר של פרוד לפני שבועיים.

לחברה שמשחיתה את האדמה עליה היא יושבת אין כל זכות על האדמה הזו. בקבוקים על צלע ההר של פרוד.

התורה חוזרת ומתרה כי קיום עם ישראל בארץ ישראל מותנה ברמת מוסרית ואתית גבוהה. ארץ ישראל, על פי התורה, לא סובלת שחיתות וחוסר צדק ותקא מתוכה את עם ישראל אם יעסוק במעשי עוולה וחמס. חשבתי על החלקים הללו בתורה כשהייתי בפרוד בפעם האחרונה.

חברה שמשחיתה את האדמה שעליה היא יושבת באלימות וגסות כזו, אין לה כל זכות על האדמה שבה היא חיה. חברה שרומסת את הטבע בדורסנות כזו תימחה מהעולם ולא יוותר לה זכר, על שם החרפה שהמיטה על הקרקע. בקבוקי הפלסטיק של פרוד הם גל העד המייצג את כל מה שאלים ודוחה בפטריארכליה הישראלית, את כל מה שהופך אותה לפרוייקט חסר סיכוי, פרויקט האוכל את ארצו, שלא תשאר חייבת ותאכל אותו חזרה.

[1]  מבלי להכנס בפוליטיקה, תוך כדי שאני כותב את הדברים הללו, מתבהרת לי האטימות האנתרופוצנטרית והאתנוצנטרית שבקריאת האדמה על שמה של קבוצת אנשים שתובעים אותה עבור עצמם.

פורסם בכללי | תגים , , | תגובות (1)

סמים טובים וסמים רעים: המקרה של הריטלין

15 בפברואר 2012 – 12:58

בשיח הסמים המקובל בחברה שלנו יש כמעט תמיד "סמים טובים" ו"סמים רעים". אמנם ההגדרה של סמים טובים וסמים רעים נוטה להשתנות אך הדיכוטומיה לעולם נשארת.

מבחינת הממסד הרפואי והחוקי הסמים ה"טובים" או ה"נסבלים" הינם קפאין, אלכוהול, ריטלין, פרוזק, אמפטמינים, מטאמפאמינים וכמובן סמים פסיכיאטרים אחרים למשפחותיהם השונות. הסמים הרעים הינם מריחואנה, חומרים פסיכדלים, חומרים אופיאטים, קוקאין, ואמפטמינים או מתאמפטמינים שלא ניתנו במרשם רופא. לעומת זאת בקרב אנשי קהילת הסמים העולמית (והדברים נאמרים כמובן בהכללה) הסמים ה"טובים" הינם הסמים הפסיכדלים הקלאסיים כמו הפטריות, הלסד, האיוואסקה, הקנאביס ובמידה פחותה ומולקולות אחרות כמו נניח 2CI או MDMA. הסמים הרעים הם הסמים של הממסד: האלכוהול והקפאין ועוד יותר מכך הסמים של הממסד הפסיכיאטרי: הריטלין והפרוזאק. (ומעניין לציין שבאף אחת מהקבוצות לא תמצאו אנשים רבים שידברו בזכותם של הקוקאין, ההירואין למשל).

כמו תמיד כאשר אנחנו מחלקים את המציאות לדיכוטומיות אידאולוגיות, הקורבן העיקרי היא האמת. מסיבה זו מעניין במיוחד לחזור לעידן של המחקר הפסיכדלי של שנות השישים, תקופה שבה הסמים הפסיכדליים עדיין לא נאסרו והמחנות בנוגע לסמים השונים עוד לא חצויים באופן ברור עד כדי כך. תקופה שבה מחקר ריטלין גר עם לסד, וחוקרים עשו נסיונות בשימוש סינרגטי בלסד וריטלין למטרות תרפיה.

בהקשר זה מעניינת במיוחד עבודתה של בטי אייזנר, פסיכולוגית אמריקאית שהייתה פעילה בתחום מחקר הלסד והריטלין בלוס אנג'לס של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים.

כשקוראים את אייזנר כותבת על ריטלין באמצע שנות השישים הקונספציות שלנו לגבי הדיכוטומיה שבין ריטלין לחומרים פסיכדליים מתפוררת. מבחינתה של אייזנר אין סתירה בין השניים, והיא משתמשת בהם למטרות דומות. למעשה, היא מדווחת כי החליפה את טיפולי הלסד הראשונים בסדרות הטיפולים שלה, שנערכו בדרך כלל עם כמויות קטנות יותר של לסד, בטיפולים בעזרת ריטלין – ששימשו כהכנה לקראת טיפול לסד עוצמתי יותר.

הסשנים שערכה אייזנר לפציינטים שלה בעזרת ריטלין, היו זהים כמעט לאלו שערכה להם עם הלסד, עם מוזיקה, יצירות אמנות ולא מעט השאה שמטרתה לעורר אצל הפציינט חוויה אינטגרטיבית ומרפאת. מכתביה השונים של אייזנר ניתן לזהות שבעיניה ההבדל בין שני הסמים לא היה תהומי כפי שמציעים לנו כיום, ובתנאים מסוימים היא אף ראתה את השפעתו של הריטלין כשקולות לאלו של הלסד.

לדוגמה, באחד מהמאמרים שלה (Psychedelics and People as Adjuncts to Psychotherapy), בקטע שבו אייזנר מדברת על ההשפעה הרבה שיש לאנשי צוות בהכוונת האיכות של חוויות הסמים היא מציעה: "כאשר חבר מסוים (ב') נכנס לתוך הסשן, הריטלין מקבל את האיכות של הלסד. זה כמעט כאילו ריטלין+תרפיסט+ב =לסד."

מי שחושב שאייזנר היא שתולה של הממסד הפסיכיאטרי, יכול להרגע. מדובר באחת התומכות הנלהבות ביותר שנמצאו לתרפיה הפסיכדלית בתחילת שנות השישים, ואישה שחיה במסגרת קהילה פסיכדלית שהמשיכה להתקיים ולתפקד כמופת במשך 20 שנה, וגם לאחר שהפסיכדלים הוצאו מן החוק.

אז האם ריטלין ולסד באמת שקולים זה לזה? משפט כזה הוא ללא ספק הטעיה גסה, ואני בטוח שגם אייזנר הייתה מתנגדת אליו. לשני הסמים הללו יש כל אחד יתרונות וחסרונות משלו. כל אחד מהם ניתן לנצל לטובה או לרעה. (אם כי לי אין כמובן ספק שלסד הוא סם מעניין, מופלא ומהפכני בהרבה מהריטלין).

אבל אולי הסיפור של אייזנר והריטלין יכול ללמד אותנו משהו על הסכנה שביצירת דיכוטמיות בין סמים טובים לסמים רעים. בין אם היא מתבצעת בידיו של הממסד, ובין אם היא מתבצעת בידינו, קהילת צרכני הסמים.

פורסם בטכנומיסטיקה, פסיכדליה | תגים , , , , , , | תגובות (7)

המדריך לפסיכונאוט

10 בינואר 2012 – 11:00

על מדריך חדש וחלוצי לפסיכונאוטים, ועל הפרקטיקה הפסיכדלית של המיקרודוזינג

על הפסיכולוג ג'יימס פדימן כבר כתבתי כאן בהרחבה לפני 3 שנים. כדוקטורנט צעיר היה פדימן אחראי בשנות השישים על כמה מהמחקרים הפסיכדליים המעניינים והחדשניים ביותר של אותה התקופה. אף שהצליחו להשיג תוצאות מבטיחות בניסויים שרתמו חומרים פסיכדליים לצורך פתרון בעיות טכניות ואנליטיות ושהניבו שורה של המצאות, פטנטים ותגובות חיוביות מחברות מסחריות, ולמרות שהוכיחו כי לטיפול חד פעמי באמצעות חומרים פסיכדליים יש השפעות חיוביות ארוכות טווח על המטופל, נאלצו פדימן ועמיתיו לקטוע את נתיבי המחקר שלהם ב-1966, כאשר הטילה הממשלה הפדרלית איסור גורף על מחקרים בחומרים פסיכדליים. מאז עשה פדימן קריירה ענפה כפסיכולוג, ופרסם שורה של ספרים בנושאים מגוונים כמו פסיכולוגיה טרנספרסונלית, סופיזם, שגעון ועוד.

כיום, כשהוא כבר בן 72, חוזר פדימן סוף סוף לעסוק בנושא הפסיכדלי. כשביקרתי אותו בביתו בספטמבר 2011, הוא אמר לי שכעת, כשהוא כבר אינו תלוי במענקים וקרנות מחקר וכשהמחקר הפסיכדלי חווה סוג של רנסנס, הוא הרגיש צורך לסגור מעגל ולחזור לאותו נושא שריגש אותו כל כך כחוקר צעיר, ושעליו היה מנוע מלכתוב במשך עשרות שנים בשל השיח המדכא שאיים לחסל את הקריירה של כל מי שיעסוק בפוטנציאל של חומרים פסיכדליים באקדמיה. ספרו החדש של פדימן The Psychedelic Explorer’s Guide: Safe, Therapeutic and Sacred Journeys הוא מדריך אינפורמטיבי ופרקטי ראשון מסוגו לשימוש נבון בחומרים פסיכדליים.

חוקרי הפסיכדליה של שנות השישים, מסתבר, לא סתם נעלמו להם ביום שהמחקר נאסר. רבים מהם המשיכו להתנסות בחוויות פסיכדליות ואחרים היו חלק מרשת מטפלים פסיכדלים מחתרתית שפעלה בארה"ב לאורך השנים הללו באופן בלתי מאורגן (ושמתחילה להתארגן מחדש בשנים האחרונות). בביקורי בארה"ב בקיץ האחרון, פגשתי כמה מהחוקרים הללו (כיום בשנות השבעים והשמונים לחייהם) שסיפרו לי שבעשרות השנים שחלפו התנסו בחוויות פסיכדליות במרווחים קבועים של פעם או פעמיים בשנה, והיללו את ההשפעה שהיו לפסיכדלים על חייהם המקצועיים והאישיים בעשורים שחלפו. החזרה לנושא הפסיכדלי בשיבה, הינה מבחינת רבים מהם סוג של השבת גמול לצמחים ולמולקולות שהעניקו להם כה הרבה במהלך חייהם.

הרב שראה את האור

"המגע עם הנומינוזי הוא התרפיה האמיתית. והמידה שבה השגת את החוויה הנומינוזית, היא זו שבה אתה זוכה לשחרור מהפתולוגיה" (ק.ג. יונג).

Psychedelic Explorer’s Guide נכתב ברובו על ידי פדימן, אבל רבים מהפרקים בו לקוחים מטקסטים שכתבו דמויות מפתח אחרות בתולדות הפסיכדליה כמו אלן ווטס, סטיוארט בראנד וויליס הרמן ואחרים לאורך 70 שנות קיומה של התנועה הפסיכדלית המודרנית. הספר מורכב מ-22 פרקים המאורגנים בחמישה חלקים: סשנים אנתאוגנים; חקירה עצמית בעזרת פסיכדלים; פתרון בעיות יצירתיות בעזרת פסיכדלים; אופקים חדשים לפסיכדליה; וחלק חמישי שמוקדש ל"הכרחי, יוצא הדופן, וקצת מידע מוצק".

החלק הראשון בספר עוסק בהנחיה של סשנים אנתאוגנים (כלומר סשנים העושים שימוש בחומרים פסיכדליים למטרות ספיריטואליות). הוא כולל הנחיות והוראות למדריכים אנתאוגנים כמו גם למטופלים פסיכדלים ועונה על השאלות היסודיות שקובעות את האיכות של סשן פסיכדלי: כיצד לבנות את ה-Set וה-Setting של החוויה הפסיכדלית, כמה זמן יש לפנות לחוויה, כיצד לבחור את המינון, כיצד לבחור מדריך (למי שמחפש מדריך), כיצד לדעת שזהו הרגע הנכון, למה לצפות במהלך החוויה, כיצד להתמודד עם קשיים ועוד.

רב פסיכדלי. הרב זלמן שלומי-שחטר.

פרק חשוב נוסף הוא זה שמאגד "חוויות של חלוצים פסיכדליים". פדימן כולל כאן 13 תיאורי מסע פסיכדלים של כמה מהשמות הגדולים בתולדות הפסיכדליה, כשהם מחולקים לשלושה הגלים של הפסיכדליה. בגל הראשון נכללים מגלה הלסד אלברט הופמן,  הסופר אלדוס האקסלי והפסיכותרפיסט הפסיכדלי סטניסלב גרוף. בגל השני נכללים גורו הלסד של שנות השישים פרופ' טימותי לירי, ושני חבריו למחקר ריצ'רד אלפרט (ראם דאס), ראלף מצנר,  הכימאי הפסיכדלי אלכסנדר שולגין וחוקר הדת יוסטון סמית'. בגל השלישי של הפסיכדליה כולל פדימן את רבי זלמן שחכטר-שלומי, את הפסיכולוג צ'רלס טארט, את מייסד אלכוהוליסטים אנונימיים ביל ווילסון, הפסיכולוג פרנסס ווהן והשחקן פטר קויוטה.

מנקודת המבט המקומית מעניין במיוחד הצירוף של הרב זלמן שחטר-שלומי לרשימה המכובדת הזו. שחטר-שלומי, שנחשף לחומרים פסיכדלים במהלך שנות השישים הוא כבר שנים (מאז שקראתי את ספרו המצוין שתורגם לעברית: "קרבת אלוהים") הרב החביב עלי ביותר מהרבנים בני זמננו, ומסתבר שגם זוכה למעמד של כבוד בקהילה הפסיכדלית האמריקאית כדמות יהודית מרכזית שתומכת בגלוי בשימוש בפסיכדלים כאמצעי תקף לדבקות. הסיפור של הרב שלומי-שחטר עם הפסיכדלים מעניין במיוחד משום שבתחילת דרכו הוא בכלל נשלח על ידי הרבי מלובאביץ' להרביץ תורה בקמפוסים בארה"ב, אבל הרב שעיניו נפקחו על ידי החוויות הפסיכדליות לא ההתאפק מלהלל את הערך הדתי של הפסיכדלים ולבסוף נזרק מחב"ד. הרווח היה כולו שלנו. בספר מתאר שחטר-שלומי חוויה פסיכדלית משותפת שלו עם טימותי לירי וראם דאס שבה הוא מבין שמפות המציאות שלנו אינן מוחלטות, ורואה את העולם מאנספור נקודות מבט אלטרנטיביות. ביניהן גם זו הנוצרית.

החלק השני של הספר עוסק בשימושים תרפוייטיים בחומרים פסיכדליים. (למרות שפדימן עצמו מציע להמנע מהשימוש במילה תרפויטי משום שהיא מניחה מצב פתולוגי, בעוד שהחוויה הפסיכדלית חושפת לעיתים קרובות שאנו כבר בריאים יותר משאנו מאמינים). הוא כולל פרק שעוסק בהיסטוריה של התרפיה הפסיכדלית ובאפיקים המרכזיים שלה. פרק אחר, שימושי וחשוב, “Things can go wrong”, עוסק בעזרה ראשונה פסיכדלית ומסביר תוך כדי הפניה למקורות נוספים, כיצד לסייע לאדם הנמצא במצב מצוקה במהלך חוויה פסיכדלית. פרק  חשוב אחר מפריך רבים מהמיתוסים והשקרים שהופצו על חומרים פסיכדלים, ושרבים מהם עדיין זוכים לתפוצה נרחבת גם בימינו, עשרות שנים לאחר שהופרכו בכתבי עת מדעיים (לעיתים קרובות בעידוד הרשויות למלחמה בסמים, ששמועות מבהילות בנוגע לפסיכדלים משחקות לידיהן, גם כאשר ברור להן שאין בהן ממש). הפרק האחרון בחלק זה הוא פרסום ראשון של מחקר שערך פדימן בשנות השישים ושלא פורסם מעולם, מכיוון שמחקר בחומרים פסיכדליים נאסר בדיוק באותה התקופה. המחקר בדק את ההשפעה ארוכת הטווח של סשן פסיכדלי תרפויטי מודרך ליחיד והתוצאות שלו מראות שגם לאחר חצי שנה הראו רוב ניכר של המשתתפים שינוי חיובי בחיי העבודה, הנישואים, ביחסים בין אישיים, במצב הפסיכולוגי ובעוד שורה של פרמטרים.

החלק השלישי בספר עוסק בפתרון בעיות טכניות באמצעות שימוש בפסיכדלים ועוסק במחקר המפורסם של פדימן שעליו כתבתי כאן בעבר וכולל עדויות ונתונים נוספים על האפקטיביות של פתרון בעיות הנדסיות ומדעיות באמצעות חומרים פסיכדליים. שני החלקים האחרונים של הספר מלאים גם הם בפרקים מעניינים וביניהם פרק שעוסק ברנסנס של המחקר הפסיכדלי בעשור האחרון, סקרים ראשונים מסוגם על הרגלי השימוש בפסיכדלים בארה"ב, עדויות של אנשים שעברו תרפיות פסיכדליות, רשימת צ'ק-ליסט עבור מי שמתעתדים לקיים סשן פסיכדלי,  שאלון דוגמה למחקרים פסיכדלים ועוד.

מיקרודוזינג – על השימוש היומיומי בפסיכדלים

הספר, על 22 הפרקים שלו, מלא מכל טוב, אבל הפרק המעניין בו ביותר בעיני היה זה שעסק במיקרודוזינג, שימוש במנות תת-הכרתיות (Sub-Perceptual) של חומרים פסיכדלים לצורך שיפור התפקוד הקוגניטיבי ביום יום. הטקסט המופיע בספר הוא המאמר הראשון להתפרסם שעוסק בפרקטיקה הפסיכדלית המעניינת הזו, שקבוצות קטנות של חלוצים פסיכדלים משלבות אותה בחייהן כבר מזה שנים רבות.

חזה שמיקרודוזינג יהיה השימוש התרופתי המקובל והפופולרי ביותר ללסד. מגלה הלסד, אלברט הופמן.

מנה תת-הכרתית היא מנה קטנה מספיק על מנת שהשפעותיה יהיו על מתחת לסף התפיסה שלנו, ולא תעורר את ההשפעות הדרמטיות שיש לטריפ פסיכדלי מלא. בדרך כלל מדובר במנה שהיא כעשירית ממנה אפקטיבית ממוצעת של אותו סם פסיכדלי. לדוגמה 10 מיקרוגרם של לסד. מי שמשתמשים במנות תת-הכרתיות בדרך כלל עושים זאת, בדומה למי המשתמשים בתוספי תזונה, כחלק מפרקטיקה המוטמעת לשגרת היום יום: מדי יום, פעם במספר ימים או מספר פעמים בחודש. בניגוד לטריפ פסיכדלי מלא המטרה במנות סאב-פרספטואליות אינה התמסרות לחווית שיא תודעתית, אלא רתימת האיכות של הכלים הפסיכדלים לצורך תפקוד מועצם בתוך שגרת היום יום. מבחינת האנשים מסביב תפקודו של האדם אינו שונה מתמיד או פגום (העוצמה של מנה סאב-פרספטואלית הינה כזו שאינה פוגעת בכושר השיפוט) ולהפך מבחינות רבות התפקוד של אותו אדם משופר. משתמשים במנות תת-הכרתיות מדווחים על שיפור בתפקוד היומיומי שלהם ממגוון בחינות: פיזית, רגשית, יצירתית ורוחנית. המשתמש יכול לחוש בסוג של אנרגיה משנית וטובה לפעילות גופנית תוך תחושה של קשר משופר עם הגוף. מבחינה רגשית ניתן לחוש פתיחות וקלות רבה יותר בתקשורת עם בני אדם אחרים. מבחינה יצירתית, מדובר על מצב של זרימה יצירתית משופרת, או מה שג'ון לילי כינה פעם "סאטורי מקצועי". מבחינה רוחנית, מתקבלות הבלחות למסרים הגבוהים יותר של החוויה הפסיכדלית, אשר הופכות לחלק משגרת היומיום.

מדריך חלוצי וחשוב לפסיכונאוטים. ג'ים פדימן.

"לא ברור לי אם אני הופך רגיש יותר ללסד או שמא קורה משהו שונה בתכלית, אולי למידה וכמיהה להפיק מעט יותר מהמציאות שאותה אני תופס" כותב צ'ארלס, חובב מיקרודוזינג, בקטע יפה שבו הוא מספר על חוויותיו משימוש במנות תת-הכרתיות. "במהלך חודשים של מיקרודוזינג, הציפיות שלי לגבי מה שניתן לתפוס אותו בקלות גדלו. מושג ה"מדהים" שלי, מכוון כך נדמה, באופן קבוע, לסף מעט נמוך יותר, באופן שאני מרגיש שהפך את חיי למהנים יותר, רבי עוצמה יותר ואפקטיבים יותר במונחים של יכולתי לדאוג לעצמי ולתרום לאחרים."

"זה כמעט כאילו נולדתי להיות כזה, וכעת אני זוכה להיות כזה, על בסיס יומיומי יותר ויותר, והכל תודות למנות קטנות באופן יוצא דופן של החומר לסד-25" (Psychedelic Explorer’s Guide, 202).

הפרקטיקה של מיקרודוזינג, מתודה פסיכדלית מחתרתית שנמצאת עדיין בחיתוליה מבחינת המודעות לה ומספר האנשים שנתנסו בה, מציבה תשובה פוטנציאלית על אחת השאלות הגדולות של התנועה הפסיכדלית: כיצד לשלב את החוויה הפסיכדלית בחיי היום יום?

במקום (או בנוסף לכך) שהחוויה הפסיכדלית תהיה חוויה אקסטטית וטרנסצנדנטית אך נדירה ומנותקת מחיי היום יום, מציעים חובבי המיקרודוזינג לבצע לה אינטגרציה לתוך היום יום ולהפוך אותה לסוג של אימון רוחני. במהלך שגרת מיקרודוזינג המשתמש הופך לבלש תודעתי הנמצא בחיפוש מתמיד אחר רמזים לאיכויות הפסיכדליות שבעולם סביבו, תוך כדי כך הוא משתפר בזיהוי האיכויות הפסיכדליות בעולם זה, בין אם הוא התנסה במיקרודוז באותו היום ובין שלא. מסיבה זו מיקרודוזינג יכולה להיות פרקטיקה משלימה נהדרת לתרגול ויפאסאנה כמו גם לאנספור פרקטיקות רוחניות אחרות המכוונות להעשיר את חווית האדם. נוסף על כך אין במיקרודוזינג גם את הסיכון שבטריפים רעים או בהשפעות פסיכולוגיות שליליות ארוכות טווח שהן נדירות אך עשויות להתעורר בחוויה פסיכדלית מהדגם ההירואי.

למעשה, הספר חושף כי מגלה הלסד, אלברט הופמן וגם טרנס מקנה, שמזוהה בדרך כלל עם Heroic Tripping היו שניהם חובבי מיקרודוזינג. הופמן, מסתבר, אף טען שאם לא היה הלסד מוצא אל מחוץ לחוק, היה הופך השימוש היומיומי במנות תת-הכרתיות ליישום הרפואי המקובל והמצליח ביותר שלו, מעט בדומה לאופן שבו רושמים כיום ריטלין לילדים ולסטודנטים – אך ללא השפעות לוואי, ובעל השפעות אינטגרליות, מאוזנות ועשירות בהרבה.

סנונית האביב הפסיכדלי

 The Psychedelic Explorer’s Guide: Safe, Therapeutic and Sacred Journeys הוא ספר ראשון מסוגו, שהלוואי שיהיה סנונית ראשונה באביב של פתיחות, מחקר והפצת ידע לגבי הפסיכדלים. ככזה הוא מהווה מקור רב ערך ומאוזן לכל פסיכונאוט שמעוניין להרחיב את הידע שלו בנוגע לשימוש מושכל בפסיכדלים ולכל מי שחפץ להתנסות בהם. הוא מספק מידע חשוב שיכול במקרים רבים לקבוע את ההבדל בין טריפ רע לחוויה שמימית, לסייע להפיק את המירב מחוויות פסיכדליות ובסיוע לאנשים אחרים במצבי מצוקה. מומלץ.

פורסם במיסטיקה, פסיכדליה | תגים , , , | תגובות (13)

הסם הקולקטיבי של המח הגלובלי

18 בדצמבר 2011 – 11:28

אחרי שלושה שבועות של חיים ללא אינטרנט (באדיבות בזק) אני מפתח סטואיות לגבי המצב. מה שהיה תחילה מטרד מרגיז מתגבש לאיטו למצב נתון וקיים של חיים פוסט-אינטרנטיים.

 בוקר אחד, כחלק משגרת החיים החדשה, אני שוכב במיטתי וקורא בספרו של ראלף מצנר MindSpace and TimeStream.  פגשתי את מצנר, הידוע לרוב בזכות עבודתו המשותפת עם טימותי לירי וראם דאס במהלך שנות השישים, במסגרת המחקר שערכתי לצורך הדוקטורט שלי בארה"ב בקיץ האחרון, והוא העניק לי את הספר הזה, חלק רביעי בסדרת ספריו The Ecology of Consciousness. הספר, שמסכם 50 שנה של פעילות במחקר התודעה מכיל שורה של אבחנות מעניינות למדי על התודעה.

 אחד ממוקדי הדיון בטקסט הוא התודעה כספקטרום שיכול להתרחב ולהצטמצם כמו קרן אור. כולנו מכירים את הכינוי של הפסיכדלים כחומרים מרחיבי תודעה (Mind Expanding Drugs), שטבע לירי. מצנר מרחיב בספרו את הדיון ומספק תיאור מקיף של ההבדל בין מצבי תודעה מורחבים שבהם התודעה שלנו מקיפה והופכת מודעת לרמות ואספקטים נוספים של המציאות, שאליהם לא היינו מודעים קודם (למשל באמצעות שימוש מושכל בפסיכדלים או מדיטציה [שגם הם, מצנר מדגיש, יכולים, כאשר משתמשים בהם לרעה, להפוך למצרי תודעה]) לבין מצבים שבהם אנחנו מצמצמים את טווח התודעה שלנו: למשל במהלך נהיגה או עבודה על מכונה, כאשר אנחנו מבקשים למקד את התודעה שלנו כמו קרן לפעילות אחת, ושדעתנו לא תוסח מגירויים נוספים.

 לשני סוגי המצבים יש מקום. מצבי תודעה מכווצים הינם בעלי חשיבות רבה מבחינה אבולוציונית, כאשר האורגניזם נדרש לפקס את האנרגיה שלו כולה בפעילויות הדרושות להשרדותו, אולם הבעיה בהם היא שדפוסי התנהגות המבוססים על מצבי תודעה מכווצים עשויים בנסיבות רבות, ובמיוחד בעולם המודרני שלנו, להפוך לממכרים. דפוסי ההתנהגות מכווצי התודעה ממכרים, על פי מצנר, משום שהם מסייעים לנו להתגבר על פחד, חרדה ורגשות בלתי נעימים אחרים.

 "מצבי תודעה מכווצים שקורים באופן זמני במהלך היום יום, בין אם כתוצאה מבחירה מכוונת או תגובות רגשיות בלתי מכוונות, יכולים להפוך להרגלים ממכרים בעקבות פיקסציה וחזרה." כותב מצנר. "בעוד שמצבים טרנסצנדטים ומורחבים מאופיינים בתנועה וזרימה של תשומת הלב, משיכה למידע חדש ושונה והעדפה למורכבות, הרי שמצבי תודעה מכווצים מאופיינים בפיקסציה, הצרת טווח תשומת הלב ומשיכה רפיטטיבית לפשוט ולמוכר." (שם, 86)

 מצנר משתמש בספרו במספר דוגמאות מרכזיות להתמכרויות והתנהגויות כפייתיות הנובעות מהצרת התודעה לפן אחד צר של הספקטרום התודעתי: וביניהן סקסואליות כפייתית (למשל התמכרות לפורנו), התמכרות להימורים, לקניות או לעבודה וכמובן לסוגים רבים של סמים מסיגריות ואלכוהול ועד להירואין וקוקאין. בכל המקרים הללו האדם הופך ממוקד כל כך בסוג גירוי מסוים עד שזה הופך עבורו לחזות הכל, ותודעתו לומדת לסנן את שאר הפנים של המציאות. ההתמכרות היחידה שחסרה ברשימה שלו, זו שאני מרגיש שרלבנטית לי במיוחד, היא כמובן ההתמכרות לאינטרנט.

האינטרנט כהתמכרות קולקטיבית

מוח עולמי שהולך ומתמכר.

אולי זה פער הדורות שמונע ממצנר, שכבר עבר את השבעים, לחשוב על האינטרנט בתור דוגמה מובהקת לפעילות התמכרותית. לי כבן לדור שגדל לתוך האינטרנט קל לראות שההתמכרות הזו מביסה בקלות בשכיחות שלה ובהשפעה שלה על החברה כל התמכרות אחרת שמצנר מזכיר – אולי כל התמכרות אחרת משחר האנושות.

כמי שלימד את עצמו בעשור האחרון (כמו רבים אחרים בדורנו) להשתמש באינטרנט עשרות פעמים ביום כדי לבדוק מידע, לבדוק מייל, ובשנים האחרונות במיוחד, את המצב ברשת החברתית – התגברה בי ככל שחלפו השנים התחושה שהאינטרנט הוא סם משנה תודעה ורב עוצמה יותר מכל מה שהכרנו קודם לכן.

לשם השוואה. בתחילת האלפיים, כשהייתי בתחילת גילאי העשרים שלי, ראיתי רבים מהאנשים סביבי מתמכרים לשימוש מופרז בקנאביס, וגם ראיתי את רובם המכריע, לאחר מספר שנים, מרפים משימוש ממכר ומצר התודעה בסם הזה. לעומת זאת, קשה לי שלא להתרשם מכך שהתמכרות לאינטרנט, התמכרות שהחלה בערך באותה תקופה, רק העמיקה מאז והפכה לרבת עוצמה בהרבה מכל התמכרות שקדמה לה בהיסטוריה. זוהי התמכרות שתפסה סקטורים שלמים מהחברה המערבית ובמיוחד באליטה שלה. התמכרות שהולכת ומחריפה, הולכת ומשתכללת, עד שנדמה שהיא החוק החשוב ביותר של זמננו. חוק שקובע שההתמכרות שלנו לרשת תלך ותחריף.

האינטרנט הוא סם קולקטיבי. למעשה, אם אנחנו חושבים על הרשת כעל המוח הגלובלי של הפלנטה אנחנו יכולים לראות את האינטרנט כסם הקולקטיבי הראשון, שממכר את כל חברי הפלנטה לאינטראקציה אלקטרונית זה עם זה, זה שמחבר ומהדק אותנו במידה הולכת ומתגברת זה לזה עד שנהפוך למוח קוהרנטי – כפי שחזה דה שארדן בשנות השלושים. כל אחד מאיתנו הוא נוירוטרנסמיטור שמתחבר לקולטנים אחרים בצורה מתהדקת והולכת דרך הפייסבוק, הטוויטר ושאר כל המדיה החברתיים. אם משווים את הפעילות של הרשת לפעילות נוירולוגית אפשר לומר שככל שכל אחד מהנוירונים ברשת (אנחנו) מפתח הרגלים מתבצע ריתוך הולך וגובר של המוח הגלובלי. ושכל נוירון שמצטרף לחגיגה מעצים את המגמה הכללית עבור כל שאר הנוירונים, שכן ככל שהלכנו והעברנו את החיים החברתיים שלנו לתוך הרשת, הנוכחות המתגברת של כל אחד מאיתנו בה הופכת את הרשת לאטרקטיבית יותר עבור האחרים.

 כשאנחנו חושבים על התמכרות שלנו לסמים אנחנו חושבים על איך זה מרגיש לנו. קשה לנו לחשוב על זה שכל נוירון ונוירון במוח חווה מה שאנחנו חווים. מתמכר בעצמו. אבל אם נצא שניה מנקודת המבט האישית שלנו. אולי ניתן לומר שהחוויה שלנו מקבילה לחוויה של הנוירון המתמכר, חלק מחווית התמכרות עצומה בהרבה שמתרחשת במוח הפלנטרי שמשתמש בפייסבוק כמו בסם על מנת לעצב מחדש את המבנה הנוירולוגי שלו?

 ובחזרה לנקודת ההשקפה של הנוירון. כלומר לזו שלנו? איך זה מרגיש להיות נוירון שחווה התמכרות כחלק מרשת גלובלית?

 מצנר כותב על חשיבות הריטואל עבור המכור. על המכור לסיגריות ששואב סיפוק כבר מלשלוף סיגריה מתוך החפיסה, עוד לפני שאיפת הניקוטין הראשונה. אני מצדי מהרהר בכל הג'וינטים שחלמנו לגלגל ברגע שסיימנו את זה שקדם להם, לא בגלל שחשבנו שהם ישנו את מצב התודעה שלנו (להתחסל כבר הספקנו), אלא בגלל שהם נתנו לנו משהו לצפות לו בהמשך הערב (עוד סיבה למה אני ממליץ להפסיק לעשן ולהתחיל לאכול).

כמה חלומות ומשאלות כמוסות תלינו בג'וינטים הללו, שכל עוד היו בהכנה, הרגשנו כאילו הכל עדיין בסדר בעולם, כי יש עדיין למה לצפות, ויש עדיין מעבר לפינה, תקווה חמקמקה כמו העשן, עד שלפעמים קראנו בתחינה "אל תדליקו אותו עוד!", שנשאר עוד קצת במצב הציפיה.

 אני לא יכול שלא לחשוב באותה נשימה גם על משתמש האייפון שזוכה לסיפוק שלו כבר ברגע שהוא שולף את המכשיר מהכיס, עוד לפני שקרא בו משהו חדש.

 האם לנוירון יש בחירה אם להתמכר או לא?

או שאולי המח הגלובלי בוחר עבורו?

משימוש מצר תודעה לשימוש מרחיב תודעה ברשת

אבל שימוש באינטרנט הוא לא רק מצר תודעה. הוא גם מרחיב תודעה. הוא שולח אותך למקומות חדשים. כשאני גולש באינטרנט אני נחשף לרעיונות, רגשות ומחשבות מעשירים. האינטרנט בהחלט תואם את ההגדרה שמצנר נותן לסם מרחיב תודעה (זרימה של תשומת הלב, משיכה למידע חדש ולמורכבות גדלה). ובכל זאת, אני מכיר את עצמי ואת האנשים סביבי מספיק טוב בשביל לדעת שהדרך הכפייתית שבה אנחנו עושים שימוש ברשת יש איכות מצרת תודעה ברורה.

 בעצם כשחושבים על זה הוא לא ממש שונה מההתמכרות לגראס, שסבלנו ממנה אז – שכשעישנו אותו פעם ב-, הוא היה פיצוץ מבזיק ומשחרר לתודעה, וכשהפכנו את השימוש ליומיומי הוא הפך להיות סם ההרדמה הארור שלה.

 אז מה הפתרון? האם זה באמת ריאלי להתנזר מהאינטרנט? אולי לא. כי הרשת היא הסם השימושי ביותר עד כה, ונדמה שהגלישה ברשת כבר מרושתת מדי לתוך מרקם החיים שלנו מכדי אפשר יהיה להכרית אותה.  אני אמנם שמח על האפשרות לקרוא במיטה ספר בלי לשאול את עצמי כל חמש דקות אם קיבלתי הודעות חדשות, אבל אני לא באמת חושב שאם אפסיק לגמרי להשתמש בג'ימייל או בפייסבוק החיים שלי יהיו יותר עשירים וטובים.

 בניגוד להתמכרויות כמו סגריות או אלכוהול, האינטרנט היא התמכרות שאין טעם בניסיון להכרית אותה לחלוטין. כמו אכילה, האינטרנט הוא פעילות שאנחנו מצויים איתה בדיאלוג מתמיד.

 אנדרו וייל אומר שמי שפיתח מערכת יחסים רעה עם סם יתקשה לחזור למערכת יחסים טובה איתו. מי שנגמל מהתמכרותו לטיפה המרה, יתקשה לשתות כוס יין אחת בערב מדי פעם בלי לפול חזרה להרגל השתיה שלו: הברירה היחידה שנותרת לו היא הנזירות.

 ומה לגבי כולנו? מה לגבי דור שלם שלמד להשמש באינטרנט בכפייתית התמכרותית? דור שאת סמי המידע שלו מכרו לו תאגידים בין-לאומיים ושאף ממשלה או ארגון (חוץ מאולי בסין) לא הזהירו אותו מההשלכות עבור התודעה שלו? האם נוכל אי פעם לשוב לאיזון?

 לא תהיה לנו ברירה אלא לעשות את זה עבור עצמנו. להמשיך במאבק הזה, ללמוד להשתמש ברשת באופן מודע יותר ומרחיב יותר. התמכרותי פחות. גורל הדור הזה מוטל על הכף.

פורסם בטכנולוגיה, טכנומיסטיקה, תודעה | תגים , , , , | תגובות (18)

דפוק וזרוק בראש פינה וחיפה – חוויות לאחר סדנת ויפאסנא

14 בדצמבר 2011 – 9:54

אחרי שירדתי במרכז המסחרי של מחניים, גיליתי שנגמרו לי הבטריות של הפלאפון. הייתה לי עוד שעה וחצי לחכות לאוטובוס לחיפה אז קצת התבאסתי והחלטתי להעביר את הבאסה עם איזה פיצה מקומית.

בזמן שהמוכר בן ה-19 בערך לקח את ההזמנה שלי, שמתי לב פתאום שהיה למקום הזה פיל מיוחד משלו, ושבעצם אני לא חייב לעמוד סתם בדלפק ולחכות לפיצה. אני יכול להתענג על האסליות, והיופי של פיצריה שכוחת אל בצומת מחניים.

אז עשיתי את זה. זה לא שיפר את הטעם של הפיצה (היא הייתה גרועה), אבל אחרי שסיימתי לאכול אותה, עשיתי מדיטציית מטא (מדיטציה שבה מרכזים אהבה, חמלה ואיחולים טובים כלפי אדם מסוים) עבור הבחור שמכר לי אותה. הוא היה מאוד נחמד שהוא נתן לי לשבת כאן ולצפות בטלוויזיה והכל. איחלתי לו שלא יחסר לו כסף, ושיפגוש בחורה טובה שתעשה לו טוב ושילמד לאפות פיצות ברמה חבל על הזמן.

אחר כך הלכתי לקנות וואפל "פסק זמן" במרכז המסחרי (כן, היייתי בפרץ בלתי נשלט של קניית דברים בלתי בריאים בניסיון לגרום לזמן לעבור איכשהו). בתוך המרכול היה ילד שמנמן בן 12 או 14 שהייתה לו איזה בעיה. כנראה שהוא לא יכל לדבר. רק להתבטא בגניחות ויללות. הוא כל הזמן רץ במעברים וצעק וגנח, מביע כעס וכאב. אמא שלו כל הזמן אמרה לו להפסיק. יכולתי לראות שאת המוכרים זה מעצבן לאללה. וגם לי זה לא היה כיף שהוא כל פעם עבר לידי בריצה, קרוב למסלול התנגשות, תוך שהוא שואג "אווווהההאווואאווואאאווואאא". עמדתי להתעצבן אבל אז פתאום הזכרתי לעצמי שהוא יצור קוסמי שרק רוצה שיהיה לו טוב. אז עשיתי מהר מדיטציית מטא בשבילו ובשביל אמא שלו. שיהיה לה קל. ושיהיה לו קל. ושימצאו שניהם את המשמעות בחיים שלהם. ושיקבלו תמיכה והבנה מהעולם, ואפילו אהבה. ושיהיה להם הרבה הרבה אור.

אז המשכתי לעצמי לכיוון תחנת האוטובוס ורגע אחרי שחציתי את הכביש אני שומע פתאום סירנה וניידת משטרה קוראת לי ברמקול. "אתה! תעצור בבקשה איפה שאתה!"

אמרתי לעצמי. "אוהו, מה הם רוצים אלה!! בטח בגלל שעברתי באדום" ובלב התחלתי מיד לעשות עליהם מדיטציית מטא.

הניידת עשתה פניית פרסה ועצרה בצד השני של הצומת. מתוכה יצא שוטר שחיכה בסבלנות עד שהרמזור התחלף לירוק ואז חצה לכיווני.

"אתה רואה? הם מתחלפים בסוף לירוק!" הוא אמר לי. "למה אתה עובר באדום?"

"לא יודע. מצטער, אדוני השוטר. אתה יודע איך זה… היה ריק." אמרתי ובינתיים המשכתי לאחל לו דברים טובים, פרנסה טובה, שלא יראה אף פעם צרות מהאחיות שלו, וגם לא ממפקד התחנה, ושלא חס וחלילה יפצע אי פעם במהלך פעילות מבצעית.

"זה מסוכן פה" הוא אמר "תאמין לי, אם מכונית הייתה מגיעה – לא ב-140 קמ"ש. רק 90 קמ"ש. לא היה לך סיכוי. לא חבל על החיים שלך?" הוא אמר, במבט שנראה מודאג באופן כנה.

"אתה צודק, אדוני. חבל עליהם" אמרתי לו ובינתיים המשכתי לאחל לו בשצף קצף אינספור ברכות, תשורות ודורונים שישפרו את חייו.

"יש לך תעודת זהות?" הוא שאל.

"לא. אבל יש לי רישיון נהיגה" אמרתי.

"אתה נוהג?" שאל ובחן אותי בחוסר אמון.

"לפעמים" אמרתי "אבל אין לי רכב"

"מאיפה אתה"

"חיפה" אמרתי.

"אז למה ברישיון כתוב 'הרצליה'"

"זה הכתובת של ההורים. עברתי לחיפה לפני שבוע." אמרתי.

בינתיים, בעוד הוא חוכך בדעתו מה לעשות איתי, לאחר שבלי ידיעתו כבר עברו חייו בדקות האחרונות מהפך שלם לצד החיוב, התפניתי לעיין בפניו, בזמן שהוא מביט בפני הניבטות אליו מרישיון הנהיגה שלי. היו לו פנים של בנאדם טוב. שמחתי שהתפללתי בשבילו.

"טוב, אולי אני יכול לתת לך רק אזהרה" הוא אמר לבסוף. "תגיד יש לך עבירות תנועה מהזמן האחרון?"

"אני? לא! אני אתפלא אם יש משהו מהשנים האחרונות", אמרתי, שמח שיש לי סוף סוף משהו חיובי לתרום לשיחה.

בזמן שהחבר שלו בדק במחשב, הוא שאל אותי.

"אז מה אתה עושה בחיפה בעצם?"

"כותב את הדוקטורט שלי" אמרתי. לא בטוח אם זה ירשים אותו או יעשה לו אנטגוניזם.

"וואלה? על מה?"

"אהמממ" התלבטתי אם להגיד לו, על 'על סמים פסיכדלים', אבל לא הייתי בטוח אם גם הוא יחשוב שזה ממש מגניב כמוני, אז הלכתי על "המחקר הפסיכיאטרי בשנות החמישים והשישים".

"וואלה, אחותי פסיכיאטרית. כמה כסף היא עושה. שיוואווה! שמעון, שמעת? זה פסיכיאטר! וואלה, אולי תבוא אלינו לתחנה יש כמה חברה' אצלנו שצריכים טיפול דחוף"

חייכתי ואמרתי שאעשה להם קפיצה כשהיה בסביבה, אבל שהם צריכים לדעת שאני רק חוקר על פסיכיאטרים. אני לא פסיכיאטר בעצמי.

הוא אמר שהם יקחו את זה בחשבון.

אז חיכיתי בתחנה. האוטובוס הגיע בזמן ועוד אפילו היו כמה מקומות פנויים. הייתי בשמיים! כשהתמקמתי, אמרתי שלום לבחורה שישבה לידי, אבל היא לא ענתה. לא הייתי בטוח אם היא שמעה, אז אמרתי לה עוד פעם שלום ואז היא הסתובבה, הסתכלה עלי כאילו אני איזה סוג של חייזר שנחת לה כרגע על הדשא בזמן שהיא אוכלת ארוחת ערב, והסתובבה חזרה. עשיתי גם עליה מדיטציית מטא.

באוטובוס ממרכזית המפרץ חזרה לשכונת הדר ישבו מולי אמא ובת. באיזשהו שלב האמא קיבלה טלפון. אפשר היה לשמוע שהיא ממש מתעצבנת מהשיחה שמה. היא התחילה לדבר ממש ברוגז לבנאדם בצד השני ואז היא פשוט קמה ממקומה, צעדה עם ביתה לחלקו האחורי של האוטובוס וקראה בעצבים לנהג "נהג, פתח את הדלת!" כאילו היא נותנת לו פקודה. ממש הרגשתי באותו רגע עלבון בשביל הנהג, שצריך לספוג את זה שמדברים אליו ככה כל מיני אנשים זרים. קיוויתי שהוא ניחן בדרגה הרוחנית גבוהה כזו שלא יקח את זה ללב, או אולי לפחות בעור של פיל, כי אני לא הייתי יודע איך להתמודד עם זה. אז ישר עשיתי בשבילו ובשבילה מדיטציית מטא.

ירדתי ליד הבית. עליתי במדרגות. השתדלתי להיות מיינדפול בזמן שעליתי אותן.

אחר כך יצאתי ל"תיכון", שם הייתה השקה לגיליון החדש של "מעיין" שצ'יקי כתב לי שיש שם סיפור עם דמות שקוראים לה "הרטוגזון". קראתי שם חלק מהסיפור. זה היה מאוד מבדח והתפוצצתי מצחוק אבל אחר כך הייתי שיכור מדי ושכחתי את הגיליון שם. החדשות הטובות הן שהצלחתי לבלות בחיפה עד שתיים בבוקר. זה אפשרי.

התעוררתי בבוקר עם הנג-אובר קטנטן, כשהיקום גוהר מעל מיטתי וצוחק בצחוק גדול. אני חושב שהצחוק הזה הוא מה שהעיר אותי. אמרתי לו: "היי יקום, בוקר טוב! אני עוד רגע קם ונמשיך לכייף ביחד. אוקיי?"

היקום גיחך ומלמטה שמעתי נער ונערה מדברים וצוחקים.

אני חושב שזו הייתה דרכו לברך אותי חזרה.

 

פורסם בחיים, תודעה | תגובות (10)

האבולוציה של הכתיבה: לקראת כתיבה שבעל-פה

14 בנובמבר 2011 – 10:56

מתחילה היו אבותינו כותבים באבנים

בעשור האחרון הועשר עולם האפשרויות של הכותב באופן מואץ מאי פעם. איני מתכוון כאן לאפשרויות להגות ולכתוב דברים מקוריים וחדשניים – אלו למרבה הצער מתקדמות באופן מהיר פחות – אלא לאפשרות לכתוב בצורות חדשניות מבחינה טכנית. מרכזי הכובד של המחשבה האנושית לא השתנו אולי באופן מכריע עד כדי כך בעשור האחרון, אך אם נביט על הטכניקות המשמשות אנשים על מנת להצפין את מחשבותיהם בסימנים נגלה שאלו דווקא התרבו במאה האחרונה, ובעשור האחרון במהירות הולכת וגוברת, כמעט ניתן לומר מעריכית.

כתיבה היא מלאכה הנעשית ביד, ושורשיה מגיעים אלפים רבים של שנים אחורה (כ-6000 בערך) למסופטומיה ומצרים העתיקה. אבותינו הקדמונים חקקו את מילותיהם באבן או במתכת. הייתה זו טכניקה שדרשה מאמץ פיזי ניכר, אך היא אפשרה את פלא הכתיבה ושמשה לכתיבה אלפי שנים. במקביל לכתיבה במפסלת, הופיעה מאוחר יותר טכניקה שפשטה והאיצה במידה רבה את מלאכת הכתיבה: כתב היד; טכנולוגיה שהתפתחה מעט מאוחר יותר ושאותה בישרו הפפירוס, העור, הקלף, הגוויל, הקולמוס, הנוצה והעט.

גם מהפכת הדפוס לא הביאה שינוי רב מבחינתו של הכותב תחילה. אמנם הומצאו טכניקות רבות להדפסה מהליתוגרפיה ועד למכונת הדפוס של גוטנברג, אולם מלאכת הכתיבה עצמה לא השתנתה מבחינתו של האדם היוצר המבקש להביע את עצמו בכתב. הוא המשיך להביע את עצמו בכתב יד, ורק מאוחר יותר הומרו מילותיו לאמצעי הדפוס.

ההאצה של הכתיבה

מכונת כתיבה בורוז'יאנית-קרוננברגית.

אלפי השנה הראשונות של הכתיבה הניבו אם כן שתי טכניקות בלבד לכתיבה. החקיקה באבן ובאזמל והכתיבה בקולמוס ובעט. רק לפני פחות מ-150 שנה,עם המצאת מכונת הכתיבה ב-1868, הופיעה אפשרות שלישית: ההקלדה. מכונת הכתיבה הייתה הסמל הראשון במעלה של השפעת המהפכה התעשייתית על הכותבים המקצועיים. אלו פנו כעת למכונת הכתיבה המכאנית אשר אפשרה לכתבן לשורר ולהגות בנמרצות רבה יותר מאי פעם. כעת לא היה צורך לרסן עוד את זרם המחשבה, ולעכב את המחשבות על מנת שינועו בקצב האבן, או היד המשרבטת. הטכנולוגיה החדשה התאימה לעולם חדש ומהיר שכמויות הטקסט שזרמו בעורקי התרבות שלו הלכו והתעצמו. מגמה זו התחזקה ביתר שאת עם הופעת המחשב והמרת מכונות הכתיבה במקלדת המחשב. כעת הפכו דרכי העפר של המילים לאוטוסטרדות.

אם העידן המכאני חילץ את ריקוד התנועות של היד הכותבת מקפאון בן אלפי שנים, הרי שהעידן האלקטרוני האיץ את ההתפתחות הזו פי כמה. בעשור האחרון, בעקבות הופעות הטלפון הסלולרי ועלייתן של הודעות הטקסט, הועשר רפרטואר התנועות של הכותב במספר שווה של טכניקות לזה שייצרו אלפי שנות כתיבה עד כה.

פד לחצני המספרים הטלפוני שהומצא בשנות השישים, ואומץ  גם על ידי יצרניות הטלפונים הסלולריים הפך מצע עבור ה-Texting של תחילת שנות האלפיים, שיטת כתיבה חדשה שנראתה בתחילה לא נוחה עד כדי אבסורד. השיטה החדשה, שניסתה להפיק מ-10 לחצנים בלבד את אותו עושר האפשרויות שהציעה מקלדת ה-QWERTY על עשרות המקשים שלה, דרשה מהמשתמש ללחוץ חזור ושוב על אותו הלחצן, לעיתים עד 10 פעמים, אם כי ברוב המקרים לא יותר משלוש או ארבע פעמים – כדי להעלות על המסך את הסימן הרצוי.  היתה זו מערכת פגומה במובהק, אולם המין האנושי, בהובלתם חסרת החת של בני הנעורים נועזי הלבב, הסתער עליה והפך אותה לבית חדש לתודעה. בעוד שדורות עבר נדרשו ללמוד רק טכניקה אחת של כתיבה, הרי שהדורות החדשים נדרשו כעת להשתלט על לא פחות משלוש טכניקות אלטרנטיביות להסמלה – כתב היד, ההקלדה והאיגדול הסלולרי.

השינוי היה דרסטי ללא ספק, וניתן היה לצפות שהמין האנושי יזכה לתקופת הסתגלות לתהפוכות, אולם הופעת מסכי המגע בטלפונים הסלולריים החל מ-2007 והלאה הובילה לשלב חדש באבולוציה של הכתיבה.

פד לחצנים טלפוני.

מלאכת הכתיבה שהחלקה כמלאכה פיזית במובהק (חיקוק באבן או במתכת) הדורשת מאמץ פיזי ומיומנות ידנית הלכה והפכה ואיבדה עם השנים את שאריות הגשמיות שנותרו בה. בעוד שבכתיבה בקולמוס, בעט ובעפרון נותר הקשר הישיר בין היד לסימן, הרי שזה עבר מכאניזציה עם מכונת הכתיבה, ואלקטרוניזציה עם הופעת המקלדות אשר ניתקו את הקשר בין היד לסימן. מסך "המגע" ניתק למעשה סופית את המגע בין היד ל"סימן" והפך אותו לוירטואלי לחלוטין, ואת הכתיבה למעשה כשפים של ריחוף אצבעות על פניהן של מקשים מדומים.

המכשירים החדשים העניקו למשתמשים שלהם חופש בחירה חסר תקדים בין מגוון טכניקות הקלדה, שחלקן היו חדשות לחלוטין. מסך המגע העניק לכל משתמש את הבחירה בין לפחות שלוש טכניקות הסמלה שונות וחדשות. כעת היו מי שהקלידו באצבעם המורה (מעט בדומה לאופן שמקלידים משתמשים חדשים על מקלדת מחשב), אחרים באגודלם, ואחרים נוספים השתמשו בטכניקה של איגדול כפול, שהפך כעת לראשונה אפשרי.

לקראת כתיבה שבעל-פה

רפרטואר התנועה של היד הכותבת הפך אם כן למגוון מאי פעם בתחילת המאה ה-21. אולם דווקא כעת, בעיצומו של רנסנס חסר תקדים, הפרדיגמה של הכתיבה המנואלית נדמית כמתקרבת לסופה. בשנים האחרונות, עם ההתפתחות בטכנולוגיות ה-Text to speech, הופך דיברורו של טקסט לאופציה רלבנטית יותר ויותר, תוך כדי שהוא מתחיל לדחוק את רגלי הכתיבה המנואלית. זו אינה תופעה חדשה לחלוטין. ככלות הכל רבים מסופרי העבר הגדולים (מילטון ודוסטוייבסקי עולים במחשבה) הכתיבו את ספריהם. אולם בצדו השני של הטקסט נמצא תמיד מישהו (או ליתר דיוק מישהי) שדאג להפוך את המילים המדוברות למילים כתובות. כעת הפך הקשר בין המילה המדוברת למילה הכתובה לישיר ככל הניתן (בתיווכה של המכונה כמובן).

אולי הסימן המובהק של המגמה הנוכחית היה הופעת העוזר האלקטרוני Siri, ירושתו האחרונה של סטיב ג'ובס לעולם הטכנולוגיה בגרסה האחרונה של האייפון, ה-iPhone 4S. טכנולוגיות Speech to Text קיימות  אמנם כבר עשרות שנים, ונותרו עד כה בשוליים הטכנולוגיים, אלא שגם נגני MP3 היו קיימים לפני ה-iPod, סמארטפונים לפני האייפון, וטאבלטים לפני ה-iPad – וכל התחומים הללו עברו מהפך מכריע מהרגע שאפל נכנסה לתמונה. אם נסמוך על היכולת המפורסמת של סטיב ג'ובס להכיר ברגע שבו טכנולוגיה שקיימת מזה שנים בשלה מספיק על מנת להפוך לטכנולוגיה משדדת (Disruptive Technology) הרי שייתכן ש-Siri מסמל את השלב הבא: השלב שבו לא נדרש עוד לכתוב באמצעות היד ונשוב להסתמך על כוחו האוראטורי של הפה. התפתחות זו זו מסמלת אולי את חזרתו של מספר הסיפורים העתיק אל מרכז הבמה הספרותית ואת הופעת הכתיבה שבעל פה.

ואולי הכתיבה שבעל פה תוביל לצורות חדשות של יצירה. תארו לכם איך היה נקרא On the Road אם ניל קסידי לא היה נזקק לג'ק קרואק שיתמלל ויעשה סדר בשטף מילותיו. תארו לכם שכתיבה תחדל להיות משהו שסופרים מיוסרים עושים אותו בישיבה בעליות גג מוכות שחפת ותהפוך למשהו שעושים אותו תוך כדי ריצה, תוך כדי שיטוט נרגש ברחובותיה של עיר, בקריאות רמות, במחוות תיאטרליות, במרחב הציבורי. דמיינו לעצמכם עיר קסומה שסופריה יוצאים לרחובות כל יום שלישי בחודש ומתחילים לשורר בקריאות רמות של טירוף יצירתי. הכתיבה שבעל-פה, תשנה אז אולי את אופי הכתיבה ותציג לנו לצד הכתיבה האינטרוורטית, היחידאית והמכונסת לעצמה של סופרי העבר סוג חדש של כתיבה: כתיבה תיאטרלית, פומבית, פסטיבלית וקרניבלית. ההשלכות עשויות להיות גדולות לא רק למעשה הכתיבה, אלא למרחב הציבורי כולו. סופרים, צאו לרחובות!

פורסם בטכנולוגיה, טכנומיסטיקה | תגים , , , , , , | תגובות (12)

סיפורים ממיכל הציפה

12 ביולי 2011 – 7:08


חוקר דולפינים ופסיכונאוט. ממציא מתקן הציפה, ג'ון סי לילי.

מיכל ציפה הוא תא המבודד את האדם מרשמי החושים. המיכל מתוכנן כך שלא חודרים אליו אור, צליל או ריח, והוא מכיל כמות גדושה של מי מלח איפסום שמידת החום שלהם ווסתה לזו של הגוף כך שגוף האדם צף על פניהם בטבעיות וללא כל מאמץ ושהגוף לא יחוש תחושות חום או קור.

חוקר הדולפינים והפסיכונאוט האמריקאי ג'ון סי. לילי, המציא את מיכל הציפה ב-1954 על מנת לבחון את השפעתיו של "חסך חושי" (Sensory Deprivation) על האדם. אחת התיאוריות הנוירופיסיולוגיות של אותה תקופה גרסה שאם המוח ינותק מגירויים חיצוניים הוא פשוט יכבה את עצמו. לילי שהמציא את המתקן כדי לבחון את ההיפותיזה גילה שהשהיה בו מסייעת בהרפיה, במדיטציה ובמקרים מסוימים, לאחר שהמוח נותק מספיק זמן מהגירויים שבחוץ, אף מעוררת הזיות – כאשר המח ממציא  לעצמו עולם במקום זה שנותק ממנו.

הניסויים שהכניסו את לילי לפנתיאון היו אלו שבהם שילב לילי את השימוש במיכל הציפה עם שימוש בלסד, באופן שבו שני האמצעים משני התודעה הללו שימשו כקטליזטורים (Potentiators) זה של זה. חווית הלסד הועצמה פי כמה בתוך מצב הניתוק החושי שהסיר את כל הכבלים מתא הטייס של התודעה. בשלב מאוחר יותר, לאחר שנאסר השימוש בלסד, עבר לילי לעשות שימוש גם בקטמין. על חוויותיו הפסיכדליות במיכל הציפה סיפר לילי בספרו The Center of the Cyclone והן גם עובדו לסרט מופתי ומטורלל בשם Altered States, קלסיקה פסיכדלית שביים קן ראסל ב-1980 ושמתארת מדען הנמצא במסע גילוי קוסמי מוטרף שמערב שיקויים שבטיים ומיכלי ציפה.

בימינו המיינסטרים של עולם הציפה מתנהל בצורה סטרייטית לחלוטין, ללא כל שימוש בסמים. מתקני ציפה הפכו פופולריים במכוני בריאות רבים במערב ועושים בהם שימוש לטיפול בלחץ, כאב ואינסומניה. ובכל זאת מעניין לציין שמיכל הציפה הוא עדיין אחת משתי הטכניקות הבולטות ביותר בשורה של טכנולוגיות שפותחו לאורך השנים וששמן נקשר בחוויה הפסיכדלית, כשהשניה היא הנשימה ההולוטרופית מבית מדרשו של סטניסלב גרוף. המעניין הוא ששתי הטכניקות הללו הן מעין קטבים זו של זו, שההבדל ביניהם הוא זה שבין חסך לבין עודף, בין בולמוס לבין צום. בעוד שהנשימה ההולוטרופית מבוססת על היפר-ונטיליציה – האצת והעצמת פעילות מערכות הנשימה והגוף עד למצב קיצון המעורר חוויות מיסטיות של לידה מחדש ורה-אינטגרציה פסיכולוגית – הרי שמיכל הציפה מבוסס על השקטת החושים והנשימה, ביטול מערכת הרשמים החיצוניים על מנת להביא למצב של התמוססות האגו בחלל הלא ידוע, לטיפוח הרפיה ומסע תודעתי פנימי.

מיכלי ציפה בישראל

מיכל ציפה סגור במכון גלים. מתוך אתר המכון.

מכון גלים, ששוכן לו ליד מכון מור בבני ברק הוקם ב-1990 על ידי יעל לנגפורד ז"ל, מדענית ומיסטיקנית שבאה מהעולם הדתי ושנפטרה לפני כשנתיים. את המקום ממשיכים להפעיל כיום בני משפחתה המקסימים. קשה להעלות על הדעת איזור מתאים פחות למכון התרגעות מאשר מכון מור שבקרבתו ממוקם מכון גלים, אבל למרבה הפלא השהות במיכל הציפה מרגיעה כל כך, שגם כשיצאתי אחרי הציפות לתפוס קו אוטובוס בז'בוטינסקי המפויח הרעש וההמולה מסביב סירבו לגעת עלי וכאילו החליקו על התודעה שלי.

כיאה לטכנולוגיה שפותחה במקור בשנות השישים, יש למיכל הציפה אסתטיקת ספייס-אייג' סיקסטיזית של חללית מהסרט אוסטין פאוארס. המיכל לבן לגמרי, בעל קימורים חלקים וקוקפיט שמתרומם בלחיצת כפתור. אחרי שנכנסים לתוך תא הטייס התודעתי הגוף מתחיל לצוף, אתה לוחץ על הכפתור העליון מצד שמאל והקוקפיט יורד עליך בקול חרישי ומתחיל את הבידוד מהעולם החיצון. לחיצה על הכפתור שמצד ימין יוצרת קשר אינטרקום עם מרכז הבקרה: "יוסטון, אני מוכן לצאת למסע", האור הפנימי של המיכל מכובה וההרפתקה מתחילה. הכינוי פסיכונאוט לא נראה מעולם הולם יותר.

חוויות מהסשן האחרון והכפול

אחרי מה שהרגיש לי כמו עשרים דקות לתוך חוויית הציפה התחלתי לשמוע רעשים עמומים שנשמעו כמו צעדים או דלתות שנפתחות ונסגרות. כל פעם שנדמה היה שאני עומד לשקוע לתוך ריפיון מוחלט חזררו הקולות הללו ודרכו שוב ושוב את תודעתי, אם כי לא את גופי. מדי פעם שקלתי לפנות באינטרקום לנעמי ולשאול אותה אם מישהו מסתובב שם מאחור או שאני הוזה, אבל החלטתי לחכות.

ההזיות של מיכל הציפה שונות מאלו של הפסיכדלים. כחצי שעה מאוחר יותר התחלתי לשמוע קולות שהייתי בטוח בכך שלא ייתכן שהם אמיתיים. בהתחלה היו אלו בעיקר רעשים מוזרים ולא צפויים, אבל בהמשך שמתי לב שמדי פעם אני מתחיל לשמוע מקהלות ותזמורות, ולמרות שכהסבתי אליהן את תשומת לבי הן נמוגו להן, הרי שכל פעם ששכחתי מהן הן שבו והופיעו מנגנות לי מוזיקת רקע עדינה מיקום אחר.

רחל לנגפורד הסבירה לי שמיכל הציפה מסייע לאנשים להעביר את התודעה למצב של גלי תטא –מצב שבין ערות לשינה, שבו הגוף כבר לא מודע, אך התודעה עדיין שומרת על ערנות מסוימת. יש אנשים שמשתמשים במצב הזה לצורך פתרון בעיות ועבודה יצירתית.

אחרי כשעה במיכל הציפה הגוף שלי נמוג לו כבר לחלוטין, צף לו בחלל חסר מקום. רק התודעה המשיכה להתקיים במקום שבין ערות לחלום,היא הפכה צבעונית והחלה להמציא לעצמה סיפורים מכל מיני סוגים ומינים אבל גם חזרה שוב ושוב למקום שהתבונן במתרחש.

תמיד הייתי בערך האדם הכי גרוע במדיטציה, המוח שלי הוא מוח קופיפי קלאסי שאוהב לדלג ממחשבה למחשבה. גם במיכל הציפה, במיוחד בביקור הראשון, הציקו לי מחשבות טורדניות. ועם זאת, הסוד של מיכל הציפה, כך גיליתי, הוא שהוא נעים כל כך לגוף שגם אם התודעה ממשיכה בהתחלה לעסוק במחשבות טורדניות התחושה בגוף טובה כל כך שאינך יכול שלא להרגע לאחר פרק זמן מסוים כל עוד אינך מתנגד לכך בצורה קיצונית.

לא ניתן להעלות על הדעת צורה מושלמת יותר של הרפיה, שכן מי המלח מעצבים עצמם לפי המנח הטבעי ביותר לציפה, מחזיקים את הגוף בבטחון ושלמות כזו שניתן לבלות שעות מבלי להרגיש כל צורך ולו לתנועה הקטנה ביותר ושומרים אותו בציפה שבה אין הגוף נדרש לעשות דבר כדי להחזיק את עצמו ביציבות מושלמת מלבד להיות. ההרפיה הזו מושלמת כל כך שכשיצאתי מתא הציפה אחרי שעתיים הרגשתי כאילו הגוף שלי חוזר ממקום אחר לחלוטין. כאילו עזבה אותי הנשמה בתקופה הזו, או שהייתי ג'ק מהסרט אווטאר שחוזר לגוף שלו לאחר שהות ארוכה בגוף אחר (גם הגיבור באווטאר צף במיכל ציפה).

בדקות האחרונות של הציפה הרגשתי כאילו המים עוטפים אותי לחלוטין, כאילו הם נושאים אותו מעלה לחלל, מייצבים אותי בריחוף. התחלתי להעביר את הזמן תוך כדי שאני סורק את האיברים שלי אחד אחד ורואה אותם מתמלאים באור. ואז, כשהייתי במצב מעורר זה, האור נפתח, והקוקפיט התרומם. הטיסה נגמרה.

טכנולוגיית אי-תקשורת

אני לא יכול שלא לחשוב על על כך שה-Isolation Tank הוא ההפך המוחלט של מגיפת המדיה החברתית של השנים האחרונות, ההפך המוחלט מהכלים המקשרים שאנחנו מוצפים בהם.

בניגוד לטכנולוגית התקשורת, מיכל הציפה הוא דוגמה מעולה לטכנולוגית ניתוק, טכנולוגית אי-תקשורת. אחד הרגעים המאושרים ביותר שהיו לי בתוך מיכל הציפה היה הרגע שבו הבנתי שאין סיכוי שאפרסם מכאן סטטוס לפייסבוק עכשיו או לעולם. ה-Isolation tank הוא התא המנתק, המסר שלו הוא ניתוקם של כל החושים כולם, מכל המקומות ומכל הדברים מלבד התודעה. הוא הטכנולוגיה האנטי-טכנולוגית שמכבה את כל הטכנולוגיות האחרות ומותירה אותך לבד עם התודעה המנותקת, צף בחלל הריק.

שיר לגוף ללא איברים

בדירתי החדשה בפלורנטין קודחים בבקרים מתחת לבית. בערב נשמעות האזעקות. אחרי חצי שנה בשקט של אמירים ו-50 דקות של Floating in Space – העיר הגדולה מרגישה כמו ההפך המוחלט של Sensory Deprivation: תוכנית תפלצתית להעצמת החושים והרעשים עד דרגת הבלתי נסבל.

Sensory Deprivation כנגד צפירות המכוניות

Sensory Deprivation כנגד הקריינים בחדשות

Sensory Deprivation כנגד המסרים בפרסומות

Sensory Deprivation כנגד חלונות הפופ-אפ

Sensory Deprivation כנגד המקדחים בפרויקט הבניה הסמוך

Sensory Deprivation כנגד הגרפים של הבורסה

Sensory Deprivation כנגד עולם שלם של גרויים

Sensory Deprivation כנגד עולם שלם של איברים

שבמקומו מופיע, כמו הבטחה לגאולה

גוף ללא איברים שצף לו בחלל

פורסם בטכנומיסטיקה, פסיכדליה, תודעה | תגים , , , | תגובות (19)

על הקשר בין גוגל פלוס לחוויה הפסיכדלית

9 ביולי 2011 – 2:18

קווין קלי כותב בספר האחרון שלו What technology wants על כך שבשימוש במדיום חדש של תקשורת אנשים נוהגים לבלות זמן רב מהשיחה בשיחה על המדיום עצמו. כך לדוגמה, האנשים הראשונים שדיברו בטלפון או על גלי רדיו דיברו בעיקר על כך שהם מדברים בטלפון או ברדיו ועל איך שזה מרגיש. דבר דומה קורה בשנים האחרונות בפייסבוק, שחלק גדול מהשיחות שמתנהלות בו עוסקות בדינמיקה הבסיסית שנוצרה בתוכו: בדיונים על לייקים, על הרגלי גלישה בפייסבוק ועל משמעות השימוש באתר. גוגל פלוס הנערה החדשה בשכונת המדיה החברתית מאופיינת, כמו כל מדיה צעירה, ברמה גבוהה של הדיון הערס-פואטי הזה הטיפוסי לסוגי מדיה חדשים.

הנטיה של אנשים להשקיע את זמן השיחה שלהם בצורת מדיה חדשה לדיון בטבעה של המדיה החדשה הזו ובחווית השימוש בה, מזכירה לי את הנטיה של צרכני סמים לנהל שיחות ארכניות על טבעם של סמים שונים שהם משתמשים בהם, ועל חווית השימוש בהם.

מקנה אמר שסמים ומחשבים משנים שניהם את התודעה, הם רק משנים אותה בצורה שונה. אחרי שנים של שימוש בפייסבוק, בהם חלק ניכר מהחוויה של העולם החברתי עבר לתוך העולם הוירטואלי והתמקד ברובו בפייסבוק, השינוי המאסיבי שגוגל פלוס גורמת לחווית השימוש במדיה החברתית מעצב מחדש באופן רדיקלי את היקום החברתי ואת האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות. גוגל פלוס משנה את ממשק המציאות שלנו, באופן שמזכיר את זה שבו סמים משנים את הממשק הזה.

כפי שהשימוש בסמים גורם לרלטיביזציה של מצב התודעה הקונצנזואלי בכך שהוא חושף את טבעו השרירותי של מצב התודעה הרגיל שלנו, ואת האפשרות של צורות תודעה אחרות – כך מערערת גוגל פלוס על חלק מהנחות היסוד של הפייסבוק, שהפכו לחלק מהאופן שבו אנחנו מבינים את היקום החברתי שבו אנחנו מתקיימים. מעבר לפינה (אם גוגל פלוס תמריא) מצפה עולם חדש מופלא; יקום שיעצב מחדש את אופני התקשורת שלנו כאינדיבידואלים וכחברה באופן שקשה לנו עדיין להבין, כפי שלא הבנו לפני השימוש בפייסבוק מה היא תעשה לנו – בערך כמו אנשים שמעולם לא התנסו בסם חדש ולא מוכר שיוצא לשוק ושאף אחד לא יודע מה יהיו ההשפעות שלו לטווח הארוך.[1]

סטיוארט בראנד צדק כשכתב בשנות השבעים שמחשבים זה הלסד החדש. בפרספקטיבה היסטורית, המחשב האישי הופיע ממש באותה תקופה שבה תם עידן האסיד של שנות השישים, והיה השלב הראשון בדרך לאינטרנט ולרשתות החברתיות – כוחות שינוי התודעה הקולקטיביים רבי העוצמה ביותר של תקופתנו. פייסבוק, גוגל ואפל מתפקדות בתקופתנו כסוכנים לשינוי תודעה המעצבים את התודעה האנושית בתקופתנו. ההחלטות שלהם על שינוי ממשק ומדיניות הן חלק מההחלטות החשובות ביותר לגורלו של המין. אז מה הפלא בעצם בכך שאנחנו בוחרים לדבר עליהן כל כך הרבה?

[1]  ההבדל הוא שפייסבוק הייתה ראשונה מסוגה ולכן עוררה מהפכה גדולה יותר. באנלוגיה לעולם הסמים ניתן לומר שפייסבוק דמתה עבור המשתמשים שנחשפו באמצעותה לעולם הרשתות החברתיות למולקולה חדשה שייצגה משפחת סמים חדשה בעלי תכונות חדשות לחלוטין בעוד שגוגל פלוס היא נגזרת כימית בעלת תכונות קצת אחרות מתוך אותה המשפחה.

פורסם בטכנולוגיה, טכנומיסטיקה, פסיכדליה, תודעה | תגים , , | לכתוב תגובה

קולד טרקי – התוכנה שתגמול אתכם מפייסבוק

1 ביולי 2011 – 8:40

בזמן שאני כותב את הפוסט הזה, התוכנה Cold Turkey עובדת ברקע. במהלך השעתיים הקרובות, ניסיון ראשון במה שעשוי להפוך לקשר לטווח ארוך, יחסמו בפני האתרים פייסבוק, טוויטר, יוטיוב ושורה ארוכה של אתרים אחרים וממכרים בפוטנציה שעשויים להסיח את דעתי ממטלות הכתיבה שלי. (בשבילי רק פייסבוק רלבנטי, תודה לאל). במקום לכתוב בפייסבוק, עברתי לוורד והתחלתי לכתוב על הפייסבוק. אני לא יודע אם זה עדיף בהרבה, אבל לפחות קצת.

אומרים שכחצי מתופעת ההתמכרות לסמים היא פסיכולוגית. אחד האמצעם האפקטיבים ביותר למכורי סמים שרוצים להגמל הוא פשוט לעבור לסביבה חדשה, שבה ההרגלים הישנים כבר לא נוכחים. ברגע שהחברים והספקים הישנים נעלמו, ושהאדם נטוע בתוך מציאות חדשה שבה השימוש בסם אינו חלק מהיום יום, הופך תהליך הגמילה לקל בהרבה, לעיתים קליל ממש. מהניסיון האישי שלי אני יכול לומר שכשאין לי חיבור זמין לאינטרנט אני חי בלעדיו ימים ארוכים בלי לשים בכלל לב, ונהנה מאיכות חיים משופרת. כהמחשב פועל אבל אני לא לידו, אני יכול לעשות את זה כמה שעות בכיף, וכשהוא פתוח ואני יושב מולו, קשה לי להעביר יותר משעה בלי להכנס לפייסבוק ולבדוק מה קרה שם בינתיים.

מה קרה? מה יכול בכלל לקרות? הרי ברור ששום דבר משמעותי באמת לא יכול לקרות שם. הדחף לברר מה קרה, הוא כמובן דחף שמקורו באיזשהו מקום פנימי עמוק, שקשור להשם יודע מה: למוליכים עצביים במוח, לאיך שאמא שלך החזיקה אותך כתינוק, לאיזשהו קווירק אבולוציוני, איזה גן פגום או צופן זדוני שהשתיל האל באדם בעת שנברא ושהמתין לו רדום דורות ארוכים עד שיומצא האינטרנט ויוכל סוף סוף לבוא לידי ביטוי.

Cold Turkey הגיעה אלי בדיוק ברגע הנכון. בשלב שבו ההתמכרות לפייסבוק, תהליך שנמשך בזחילה לאורך מספר שנים, תוך שהוא מחריף לו לאיטו ככל שהשתמשתי יותר באתר הזה, הגיעה למימדים שאי אפשר כבר היה להתעלם ממנה.

ניסיתי כל מיני סמים בחיים שלי, אבל מעולם לא ידעתי באמת מהי התמכרות עד פייסבוק. אני חושב שהמעבר שלי לצפון וההסתגרות שלי שם, לפני חצי שנה החריפו את המצב. מהרגע שהמגע היומיומי שלי עם בני אנוש הצטמצם למגע דרך הפייסבוק, התוצאה הייתה כנראה ידועה מראש. בשבועות האחרונים אני מרגיש כאילו פייסבוק שינתה משהו מהותי בראש שלי. שהיא חיווטה שם משהו מחדש באופן שעדיין לא ברור לי, אבל הוא ממלא אותי בכל מיני מחשבות טורדות: על הצורך שלנו בתקשורת עם בני אדם וגם על תחושת האי-שלמות הבסיסית הזו שהדחף לפייסבוק חושף.

אני זוכר איזה קורס מאוניברסיטת תל אביב שהשווה בין לאקאן לדלז, ושבו טען המרצה שאחד ההבדלים המרכזיים בין השניים הוא שבעוד שאצל לאקאן המצב הקיומי מאופיין בתחושת אי-שלמות בסיסית וחסרון שהאדם מבלה את חייו בניסיון למלא אותו, ללא סיכוי אמיתי, הרי שהעולם של דלז מאופיין עושר קיומי, שמאופיין על דרך החיוב, בתשוקה ובעצימות של הקיום. (אני מצטער אם פישטתי כאן את הדברים בצורה מחרידה. אשמח להערות והארות בתגובות).

הנטיה שלי הייתה תמיד ללכת עם דלז. גם בגלל שהראיה שלו אופטימית הרבה יותר, גם בגלל שזה מה שהפסיכדלים לימדו אותי, וגם בגלל שתמיד שנאתי את לאקאן. אבל אני חושש שעם הופעת הפייסבוק לאקאן תקע לדלז גול אחת אפס.

הפייסבוק שינה כל מיני דברים מהותיים לגבי ההוויה האנושית בחמש השנים האחרונות. אני חושב שכולנו ידענו שזה עשוי לקרות, אבל אף אחד לא תפס איך בדיוק ועד כמה. לתת לאנושות בתצורתה הנוכחית את הפייסבוק, היה כמו לתת אקדח טעון לבן אדם עם נטיות התאבדותיות, לתת את המזרק לנרקומן.

הדברים היו יכולים כמובן להיות אחרת. לו האנושות הייתה במצב מתוקן. לו היינו חיים את החיים במלאות, כפי שאולי רצה אלוהים, לא היה לנו כל צורך בפייסבוק. למעשה לו רק היינו מבלים את החיים אחד לצד השני ולא מול מסכי מחשב. גם לא היה לנו כל צורך בפייסבוק. היינו משתמשים בפייסבוק לצרכים שלהם "נועד". היינו נכנסים אליו פעם ביום או מקסימום פעמיים, שזה הכי הרבה שאני חושב שבנאדם אמור להכנס אליו. (זו שטות בעצם, אפשר גם להיות בו כל הזמן, השאלה היא איך אתה עושה את זה, ועל מה זה מכסה).

פייסבוק היא טכנולוגיה שדורשת סדר עולמי חדש. מהפכה. רדיקלית הרבה יותר מאלו ששמן נקשר עימה עד כה. רק בעולם מתוקן שכזה תוכל האנושות להשתמש בו ולשמור על צלמה. האגדה (חגיגה י"ב, א') מספרת שבבריאת העולם שמר אלוהים את האור הגנוז, על מנת שיקחו ממנו הצדיקים בעתיד לבוא, בבוא הגאולה. ייתכן שפייסבוק היא חלק מהאור הזה, שמתגלה כעת ושממתין לנו כולנו שנעשה תשובה, על מנת שנהיה ראויים לו. שנהיה לצדיקים, שרק הם הראויים להיות למשתמשי פייסבוק.

לפני מספר חודשים כתבתי בפייסבוק סטטוס שגרס: "השיעור הרוחני של הפייסבוק: אם הפייסבוק מפריע לך להתרכז במשהו, אולי אתה לא עושה את מה שאתה אמור לעשות." הוא היה מבוסס על התובנה המטלטלת שכמות הפעמים שאני בודק את הפייסבוק עומדת בקורלאציה ישירה למידת העניין שיש לי ברגע מסוים. כשאני עושה דברים שאני אוהב ושמרגשים אותי, כשאני כותב, כשאני עם אנשים, כשאני חוקר משהו שמעניין אותי – ובקיצור, כשאני כל כולי שקוע ברגע, אין לי שום עניין בפייסבוק. רק ברגעים שבהם אני לא מממש את עצמי כיצור חי, אוהב ויצירתי הם הרגעים שבהם אני מוצא את עצמי נמשך לאתר הזה כמו יתוש אל האור הכחול שימלא את מה שאני מרגיש שחסר באותו הרגע.

אני מרגיש צורך לחזור אל אי-השלמות הזו שהזכרתי קודם, שגורם לנו לחזור ולשוב אל הפייסבוק, משום שאני מרגיש שהמחסור הזה שפייסבוק חשפה הוא עצב חשוף כל כך בתודעה של האנושות, משהו שהדור שלנו נחשף אליו כעת לראשונה באופן מובהק עד כדי כך, ושהשינוי המאיים שהוא יוצר באופן שאנחנו כתרבות, כמין ביולוגי, כבניו של היקום הזה מבינים את עצמו הוא יסודי כל כך, שהוא יעיב על התרבות שלנו ויעסיק אותה, באופן שהעסיקו המהפכה הקופרניקאית ותורת האבולוציה את ההבנה העצמית של דורות קודמים, למשך זמן רב מכפי שאנו מעזים לתאר לעצמנו.

המחסור הזה, אני מעז לומר הוא התהום. התהום שגורמת לאדם לשאת אישה, להביא ילדים לעולם ולהקים בית. התהום שגורמת לנו בני האדם להתאסף בחבורות לאורך כל חיינו, ושמושכת אותנו אחד לשני כמו מגנט. התהום שגורמת לנו לחרדה מהמוות ומהעדרו של הקיום. התהום שאליה מתייחס קולונל קורץ במילותיו האחרונות. The Horror… The Horror…. תהום הבדידות. תהום האפילה הקיומית. תהום הריק. התהום הזו שכל הדתות הגדולות ניסו לתת עליה מענה, ועכשיו עונה עליה פייסבוק.

לפני כמה ימים הלכתי ברחוב ושאלתי את עצמי מה עשינו עם המחשבות לפני שהומצא הפייסבוק. המחשבות  שצצות לי בראש בימים האלו מופיעות תמיד כשורת סטטוס בכח גם עדיין לא בפועל. זה כאילו פייסבוק דורשת את המחשבות שלי לעצמה עוד לפני שנולדו. כשפייסבוק רק התחילה הרעיון היה שאנשים יכתבו בה מה עושים באותו הרגע. עכשיו נדמה לי שזה המקום שהמוח שלי נמצא בו – בחיפוש אחר ממשק ישיר לפייסבוק. שמה הוא? ממשק ישיר לתודעות של כל החברים שלי? ממשק ישיר לאחר הגדול? רצון באישור מאחרים? מאלוהים?

אבל אני אעזוב את השאלות הפסיכולוגיות והתיאולוגיות לעכשיו. נותרה לי עוד שעה אחת עד שהפייסבוק יחזור לתמונה. המודעות למצב הזה היא כמו קריז שמבקש להתפרץ. אבל עכשיו נראה לי שאחרי שתפוג השעה הקרובה אני אפעיל את קולד טרקי לארבע שעות נוספות. אולי אפילו בלי לבדוק את הפייסבוק.  ככלות הכל, מה כבר התחדש שם? יהיה נחמד לחזור בחצות ולבדוק מה קרה שם בשעות שחלפו מאז אחר הצהריים. במובנים מסוימים אתרי אינטרנט ממכרים, כמו כל שאר הסמים, מאבדים את האפקט ככל שאנחנו משתמשים בהם יותר. לכן מי שרוצה לדפוק את הראש באמת, יודע תמיד לשמור את צריכת הסמים שלו בשליטה הדוקה.

זהו שלב חדש בנטיית ההתמכרות הטכנולוגית של האנושות. עידן שבו אנחנו יוצרים טכנולוגיות אנטי-טכנולוגיות על מנת שיגבילו עבורנו את האופן שבו אנחנו משתמשים בטכנולוגיה, שישחקו עבורנו את תפקיד המבוגר האחראי שדואג לאנושות שהוכיחה ככלל את חוסר יכולתה לדחות סיפוקים. שלב שהוא בו זמנית דרך מחוכמת להגמל מהטכנולוגיה, וגם התמכרות טכנולוגית נוספת.

קולד טרקי לא תפתור ממלוא האימה של התהום. כמו הפסיכואנליזה בת ימינו, היא לא תתיימר לרפא אתכם, רק לפטור אתכם מהסימפטומים. ובכל זאת, אם אתם מרגישים שאתם זקוקים לה, תורידו את גרסת הבטא החינמית ונסו אותה. להודות בבעיה זה הצעד הראשון בפתרונה.

עוד חצי שעה. חצי שעה לפני שאעמד שוב למול התהום. "כשאדם מביט לתוך התהום, התהום מביטה חזרה לתוכו". האם המשפט הזה תקף גם לגבי פייסבוק?

The horror… The horror…

פורסם בטכנולוגיה, טכנומיסטיקה | תגים , , , , , , | תגובות (13)