ארכיון קטגוריה: פסיכדליה

כתבות על פסיכדליה במגזין חיים אחרים

כשפנו אלי ממגזין חיים אחרים וסיפרו לי שהם מתכוונים להקדיש את גיליון אוגוסט שלהם לנושא הפסיכדליה זה שימח אותי מאוד. גם כי לא זכור שכתב עת ישראלי הקדיש עד כה גיליון שלם לנושא הפסיכדלי, וגם מהידיעה שזה יקרה בחיים אחרים דווקא. פרסמתי בחיים אחרים כמה מהכתבות המוקדמות שהובילו לכתיבת הספר טכנומיסטיקה, מתישהו באמצע שנות האלפיים. מאז המגזין הזה נקנה על ידי כל מיני תאגידים ודורדר למעמד של מגזין לייפסטייל. לאחרונה, לאחר שנקנה על ידי מו"ל חדש וערכי, ועם העורכת המייסדת חוה רימון שחזרה למלא את תפקידה, הוחזרה העטרה ליושנה.

הגיליונות החדשים של חיים אחרים מצוינים, והגיליון הפסיכדלי שהתפרסם (מספר 4 מאז התחדשות המגזין) הוא מצוין בצורה יוצאת דופן. בין השאר היה לגיליון גם משמעות אישית בשבילי משום שהוא קיבץ מחדש את העורכים של מגזין לפסיכונאוט שערכתי בזמנו יחד בעז יניב ובמשותף עם גליה תנאי ואבנר עמית. כל האנשים המוכשרים והחכמים הללו כתבו לגיליון החדש כך שכדאי לכם מאוד להכנס. והנה כמה כתבות מומלצות במיוחד

קיצור תולדות הפסיכדליה – זו הכתבה המרכזית שלי בגיליון, שבה לקחתי על עצמי לעשות את הבלתי אפשרי ולספר את תולדות הפסיכדליה מעידן הפליאולית ועד היום ב-3500 מילה.

רשתות זוהרות במעבה התודעה – כתבה מדויקת, זוהרת ויפהפה של חברתי גליה תנאי, שהגיעה לפסיכדליה לאחר שנים של תרגול בודהיסטי וכותבת כאן באופן מדויק ומעורר השראה על החיבור בין החוויה הפסיכדלית לבין תרגול רוחני. אחד הטקסטים היפים שנכתבו על הנושא הזה בעיני.

כח היחד וכוחות השוק – חברי היקר בעז יניב לקח על עצמו את המשימה המשמחת פחות לדבר על האתגרים שמציבים בתקופתנו כלכלת השוק והערכים הקפיטליסטים להטמעה של הפסיכדליה בתרבות וברפואה. כתבה שמעוררת דיון חשוב בנוגע לנושא שיקבע הרבה מהעתיד של הפסיכדליה במאה הקרובה.

אתם יכולים לקרוא כתבות אחרות מהגיליון בלינק הזה. ובנוסף אני ממליץ לכם לעיין בגיליונות האחרים ולשקול לעשות עליהם מנוי. אנחנו מקוננים לעיתים על המקום המועט שנותר לדיון בעל נפח ומשמעות בשיח הציבורי המתדלדל שלנו. חיים אחרים המחודש הוא אירוע נדיר שיש בו גם רוח ורוחניות אבל גם ביקורתיות, תחכום ומקום לאקטיביזם. בהחלט מיזם שראוי לתמיכה (ושיעשה את החיים שלכם עשירים יותר).

מודעות פרסומת

אתגר מהמחתרת: הדארק-ווב של הרפואה הפסיכדלית

מאמר שפרסמתי לאחרונה בניוזלטר של עמותת מרפ"א (מחקר ורפואה פסיכדלים ישראל). לפרטים נוספים כנסו לאתר שלהם כאן.

תרפיה פסיכדלית באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. למצולמים אין קשר לכתבה

אחרי שנים ארוכות במחתרת התרפיה הפסיכדלית יוצאת מהארון. מחקרים על התועלת והאפקטיביות המרשימות של הטיפול באמצעות בחומרים פסיכדלים מגיעים לכתבי העת מדעיים ולעיתונות. השינוי משמח, אלא שכפי שמתרחש לעיתים קרובות במהלך חילופי משטר, הסדר החדש גם מציג בפנינו אתגרים חדשים.

חלק מהאתגרים הללו ידועים ומדוברים: איזה סוג של סט וסטינג ואיזה פרוטוקול טיפולי ישמשו כבסיס לטיפול פסיכדלי החדש? כיצד תשתלב מול ובתוך תעשיית התרופות ומערכת בריאות הנפש? מה יהיה המודל הכלכלי? כיצד להרחיב את הטיפול לאוכלוסיות נרחבות יותר של מטפלים ומטופלים מבלי לפגוע במאפייניו ובאיכותו? וכיצד להמנע ממדיקליזציה שתעקר או תשטח את הפוטנציאל הטרנספורמטיבי העמוק יותר של רפואה זו? אתגר נוסף שהשיח עליו נמצא רק בראשיתו הוא זה שמגיע מהמחתרת.

כשאני כותב מחתרת, אני מתכוון לכל אותם מטפלים שעשו שימוש בצמחים וחומרים פסיכדלים לאורך העשורים האחרונים, ושרבים מהם ממשיכים בדרך זו גם כיום. מבחינת הרפואה הפסיכדלית העכשווית רשת המטפלים הזו היא הדארק-ווב של הרפואה הפסיכדלית. היא לא מדוברת. לא ניתן לראות אותה בכנסים או בפרסומים המדעיים, ואין לנו כמעט מידע על מימדיה. למעשה ניתן לקרוא כתבי עת מדעיים שמפרסמים מאמרים בנושא חומרים פסיכדלים, לבקר בכנסים על הנושא, ועדיין לא לדעת דבר על קיומה.

ועם זאת, צריך לזכור שבעשרות השנים שחלפו מאז שהרפואה הפסיכדלית הוצאה מן החוק השימוש התרפויטי בה נמשך במחתרת. ברוב המוחלט של המקרים, הטיפול הזה, גם אם לא חוקי, נערך על ידי תרפיסטים שעסקו בתחום מתוך תחושת שליחות ורצון לסייע לאנשים במצוקה. במקרים רבים הוא הביא מזור ומרפא לאנשים שהתרופות והמודלים הטיפוליים הקיימים לא הצליחו לעזור להם. רשתות תרפיה מחתרתיות שבצבצו בסיום שנות השבעים הן שהובילו לפיתוח והפצה הראשונים של ידע לגבי האפקטים התרפויטים של MDMA, החומר הפסיכדלי הראשון שצפוי להפוך לחוקי לצורכי טיפול. גם הטיפול באמצעות פטריות פסילוסיבין היה נפוץ במחתרת הרבה לפני שהתחדשו המחקרים החדשים בפסילוסיבין.

הידע שהצטבר במסגרת רשת התרפיה המחתרתית של הפסיכדליה הוא אוצר בלום ויקר ערך שהקנה בסיס להתחדשות הפסיכדלית הנוכחית, ועם זאת, במסגרת הניסיון הפסיכדלי להשתלב בזרם המרכזי של הרפואה הפסיכדלית (מה שקוראים לו כיום The Mainstreaming of psychedelics) המקום שלו בלתי ברור ואף מודחק. ניתן היה לצפות שבשעה שחומרים פסיכדלים הופכים חומרים לגיטימיים לטיפול, התחום המתחדש יפנה אל האנשים שהמשיכו לפתח אותו במהלך עשרות השנים האחרונות ויבקש לשלבם בתהליך הפיתוח של הרפואה החדשה. במידה מסוימת, שקשה לאומדה, דבר זה בוודאי קורה. ועם זאת, העובדה העצובה היא שניסיון של עשרות שנים בטיפול ב-MDMA או בפטריות פסילוסיבין לא מקנה כל דריסת דרך ברפואה הפסיכדלית החדשה, ובמקרים רבים בדיוק להפך.

בשעה שהרפואה הפסיכדלית מבקשת לבסס את עצמה כתחום מחקר וטיפול לגיטימי, היא מרחיקה עצמה ככל האפשר מהחלקים השנויים במחלוקת בהיסטוריה של הפסיכדליה, כמו אלו שפעלו מחוץ לעינו הפקוחה של החוק. חלק בלתי נמנע אולי אבל מצער ממצב זה הוא מידה של התנכרות לאותם תרפיסטים שפעלו במחתרת לאורך השנים, גם כאשר אלו בעלי ניסיון עשיר בשימוש באותן תרופות שעולם הרפואה בוחן כיום את השימוש בהן.

תרפיסטים פסיכדלים, אתם מבינים, הם מבחינת הרפואה הפסיכדלית סוג של נטל ומעמסה — קשר לא רצוי לעולם מחתרתי ולא חוקי. תרפיסטים שפעלו במחתרת עשויים להתקל במגוון קשיים בבואם להשתלב בתחום החדש של התרפיה הפסיכדלית. עשרות שנים של ניסיון טיפולי לא מבטיחים שיש להם את התעודות הדרושות על מנת להשתלב בתחום, וחמור מכך, המעורבות שלהם בתחום חושפת את הרפואה הפסיכדלית החדשה לסיכונים. מטפל פסיכדלי מנוסה שמשתלב בתוכנית רשמית להכשרת מטפלים פסיכדלים כגון זו של ארגון MAPS, ושההיסטוריה שלו כמטפל אנדרגראונד נחשפת מסיבה כלשהי, יכול לשפוך אור בעייתי על התחום ואף לסכן את הפרויקט כולו, בכך שהוא מקשר אותו לפעילות עבריינית. למותר לציין, שהצטרפות לתוכנית מטפלים כזו תדרוש מאותו מטפל להפסיק את שגרת הטיפולים שלו, מסיבות דומות לאלו שציינו מעלה, עובדה שבכוחה להרחיק מטפלים רבים מהתחום. התוצאה המצערת של מצב זה הוא נתק בין האנדרגראונד לבין המחקר הפסיכדלי החדש. נתק הכרחי אולי נוכח המטרה הגדולה של תנועת התרפיה הפסיכדלית, אבל כזה שמסכל את השיח היצירתי והמועיל שהיה יכול להתפתח מדיאלוג עם מטפלים מנוסים, ואת שילובם כדמויות מובילות בתחום.

אתגר אחר שמגיע מהמחתרת לפתחה של הרפואה הפסיכדלית המתחדשת בא מהצד השני של המתרס. במקרה זה מדובר לא במטפלים בעלי ניסיון עשיר אלא דווקא בכאלה שנחשפו לרפואה הפסיכדלית בשנים האחרונות, שגילו את הדרישה הגדלה לטיפולים פסיכדלים והחלו להציע טיפולים מחתרתיים.

העיסוק הציבורי הצומח בנושא הפסיכדלי והפרסומים המתרבים על היעילות יוצאת הדופן שלהם, ויותר מכך על הגישה האחרת והרעננה שהם מציגים לשאלת הריפוי הפכו אותם לחומרים נחשקים בעיני רבים. אחרי עשורים של הדחקה, ההצפה המחודשת של הידע על על פסיכדליה מובילה גם לגיאות בביקוש אצל אנספור אנשים שמחפשים מזור לכאבים וכיוון לשינוי מטיב. אלא שהרפואה הפסיכדלית העכשווית לא ערוכה עדיין לקלוט את כל אותם האנשים. למרות הסיקור האוהד, הטיפול הפסיכדלי לא באמת זמין עדיין לקהל הרחב, ולעוסקים בתחום אין ברירה אלא להשיב את פניהם של המחפשים ריפוי ריקם.

בתוך החלל הזה של ביקוש גובר ומחסור בהיצע נכנסים שלל גורמים לא קרואים ובתוכם שרלטנים שהתרפיה הפסיכדלית הופכת עבורם קרדום לחפור בו. גורם אחד שעשוי להפוך את הפסיכדליה לאטרקטיבית עבורם הוא הפוטנציאל הכלכלי. כאשר אנשים רבים מוכנים לשלם סכומים גבוהים לכל מי שיקרא לעצמו תרפיסט פסיכדלי ויתן להם פטריות, MDMA או חומר פסיכדלי אחר תחת ליווי או השגחה נפתח פתח לכסף קל. עם זאת, נדמה שברוב המקרים הגורם הכלכלי הוא משני (תרפיה פסיכדלית אורכת שעות ארוכות, עשויה לדרוש מפגשים משלימים, ואף כרוכה בסיכון עבור המטפל) לעומת גורם אחר: המשיכה לאור הזוהר של עמדת המטפל הפסיכדלי. הפוטנציאל הטרנספורמטיבי העמוק של חוויות פסיכדליות שם את מי שמנחה אותן בעמדת כח יוקרתית. אנשים שעוברים חוויה עוצמתית ועמוקה עם פסיכדלים נוטים פעמים רבות לבצע אידאליזציה ולהעריץ את התרפיסט שנתן להם את החומר – כאילו היה זה הוא, ולא הם עצמם בסיוע חומר משנה תודעה, שאפשרו את התהליך. מוטיבציה בעייתית כזו מסבירה את סוג הבעיות העיקרי שמופיע בטיפול לא-מקצועי, מטפלים ששמים במרכז את עצמם במקום את המטופל, ושעושים שימוש עודף בהצעות, הנחיות ואג'נדות טיפוליות שונות במקום לאפשר לתהליך להתרחש בצורה טבעית. במקרים נדירים וחמורים הרבה יותר, חלק מאותם שרלטנים הם סכנה של ממש ולאחרונה אף נודעו מקרים של תקיפה במהלך "טיפולים" פסיכדלים. כל אלו מאיימים להטיל צל אפל על התרפיה הפסיכדלית המתחדשת וזאת על אף שהמתודיות הזהירה, והאתיקה החמורה של המחקר הפסיכדלי המתחדש רחוקים ממטפלים אלה כמרחק מזרח ממערב.

גם במקרה זה אנחנו יכולים לראות את הנזקים המיותרים שגורמת המלחמה בסמים המעבירה פעילויות של תרפיה וריפוי למחשכים ומונעת את הרגולציה הנדרשת לצורך מזעור הסכנות. כפי שמדיניות דיכוי שגויה זו דוחקת צרכנים נורמטיביים של חומרים משני תודעה למגע עם גורמים עברייניים, לצריכה של חומרים ממקור מפוקפק ובהקשרים לא מיטיביים שמעצימים סיכון, כך, גם במקרה של התרפיה הפסיכדלית המתחדשת גרמה מדיניות זו להופעתם של גורמים מפוקפקים שמעמידים את הציבור בסיכון גבוה לאין שיעור מזה שקיים בתרפיה הפסיכדלית עצמה.

בשני המקרים: זה של תרפיסטים עשירי ניסיון שנמנע מהם לעסוק ולתרום לרפואה הפסיכדלית, וזה של תרפיסטים חסרי ניסיון ובעלי אתיקה מפוקפקת ניתן לראות את האתגרים והסכנות שבממשק בין הרפואה הפסיכדלית המתחדשת לבין המורשת העשירה שלה בעולם האנדרגראונד. במקרה הראשון קהילת הרפואה הפסיכדלית נדרשת לנהוג בזהירות ולהמנע מנטילת סיכונים מיותרים שעשויים לסכן את הפרויקט הגדול של המחקר הפסיכדלי המתחדש, אך גם לשאוב מהידע היקר שבידיהם של אותם מטפלים ולפתוח להם דרכים להשתלבות ברפואה החדשה. במקרה שני, היא נדרשת לדחות מעליה באופן נחרץ את אותם מטפלים שעושים שימוש אופורטיוניסטי ולא אחראי בחומרי ריפוי פסיכדלים ולעשות ככל שביכולתה כדי להתריע, להזהיר ולמנוע את פעילותם של גורמים שיש בפעילותם משום סכנה לציבור. בשני המקרים מדובר באתגרים לא פשוטים שידרשו שיקול דעת ניכר.

תופעות שקנו להן אחיזה של ממש בעולם מחתרתי נוטות להמשיך ולהתקיים גם לאחר שהתמסדו במסגרות אחרות. נוכח ההיסטוריה התרבותית העשירה של ריפוי פסיכדלי וההתנגדות למדיקליזציה של הרפואה הזו, מידה מסוימת של רפואת מחתרת צפויה להמשך גם לאחר שהרפואה הפסיכדלית תתמסד ותהפוך לחוקית, וכאשר היא מתבצעת בידיים אמונות ואחראיות אין זה בהכרח דבר רע. ועם זאת, ניתן לקוות שככל שתחום הרפואה הפסיכדלית יצא אל האור תופעות מטרידות מהסוג שהצגתי בו יתגלו כמחלות ילדות של תחום שיצא מהמחשכים לאחר שנים רבות לחברה ותרבות שעדיין לא ערוכות לקולטו. הרפואה, המטפלים, המטופלים והחברה כולה ירוויחו מהיציאה אל האור.

אפליקציות הזיה – וואטסאפ ופייסבוק כסמים משני תודעה

כבר אמרנו שטכנולוגיות משנות תודעה, כל אחת בדרכה. גם אפליקציות דיגיטליות נוטות גם הן להפעיל כל אחת את השפעתה המובחנת על התודעה שלנו. בין וואטסאפ, לפייסבוק לאינסטגרם, לכל רשת חברתית יש גוון תודעתי קצת שונה. כל אחת מהן מחוללת פוטנציאציה של חלק אחר בפסיכולוגיה האישית שלנו. טכנולוגיות דיגיטליות יכולות להיות כמו קביים תודעתיים שמאפשרים תפקוד רגשי ברמה על-אנושית שאינה זמינה לנו ביום יום.

הוואטסאפ למשל, מאפשר למשתמש לפתוח את שערי האהבה. מאז שהוואטסאפ נכנס לחיינו אנשים מביעים אהבה בצורה חופשית ונדיבה יותר מאי פעם. משפחות וקשרים חברתיים שהמנעד הרגשי שלהם לא חצה מעולם את המאופק והעצור הפכו לפתע, בהשראת קרנבל האימוג'י, רוויות ברגשות חמים. הורים וילדים מעתירים זה על זה לבבות לרוב.

הוואטסאפ פתח את קיץ האהבה של העשור השני של המאה העשרים ואחת — עולם שבו לבבות —הביטוי גרפי של הצהרת האהבה— הפכו נפוצים יותר מאי פעם בהיסטוריה. בסרטים הוליוודים מתייסר דור הבנים תדירות על שלא הספיקו לומר להוריהם הגוססים שהם אוהבים אותם. לצאצאי העידן הנוכחי, בו אימוג'י הלב משמש קיצור דרך לצפונות הרגש, לא תהיה עוד בעיה כזו שכן תדירות הצהרות האהבה עלתה לאין שיעור. וואטסאפ הוא ה-MDMA  של העולם האלקטרוני, המאפשר אהבה חופשית הנישאת על גלי החלקיקים. הרגע האירוני מגיע רק כאשר האוהב ומושא האהבה נפגשים. אז לפתע הם מגלים שאהבה פנים אל פנים אינה קלה כפי שנדמה מהמרחק הבטוח של המסך. משפחות שממלאות את המסך בלבבות לא מסוגלות לעיתים להעביר חצי שעה זה במחיצת זה בלי לאבד את זה ולרצות להשליך חפצים אחד על השני.

במובן זה הוואטסאפ ראוי אולי לכינוי שדבק ב-MDMA — "השקרן הגדול," שכן הוא גורם לאהבה להראות קלה יותר משהיא באמת. רק כאשר פוגשים את מושא האהבה פנים אל פנים, במצב תודעה שמחוץ למיסוך הפרמקולוגי/אלקטרוני מגלים שהאהבה לעיתים קרובות מאתגרת יותר משהנחנו מתוך מצב הסימום.

במובן הזה ניתן לדבר על אהבות וואטסאפ – אהבות שיכולות להתרחש רק במרחב הוירטואלי, ושפוקעות באחת ברגע שהבועה שמקיפה אותן באה במגע עם אובייקט האהבה.

האם שבריריות האהבה הזו משמעותה שהיא שקרית? אני מעדיף לחשוב על הלבבות בוואטסאפ כעל הצהרות נשבות של כוונות לאהבה — ניסיון להחדיר מהרגש הנאצל של האהבה גם לאותם מצבים שבהם האהבה היא מאתגרת עד בלתי אפשרית. כמו בסיפור החסידי על היהודי שמלין שאינו מרגיש בנח להתפלל 'אני מאמין' כי אינו מאמין, ונענה על ידי רבו שמשמעות האמירה הזו היא 'אני חפץ להאמין.' מי שמשדר אהבה בוואטסאפ מביע לכל הפחות רצון אידאי לאהוב, גם אם הדבר אינו עולה תמיד בידו.

ובכלל, האם ניתן באמת לטעון לקדימות אונתולוגית בין סוג אהבה אחד למשנהו? האם הקושי של אהבת הוואטסאפ להתגשם בעולם הממשי משמעותה שהיא שקרית בהכרח? ואולי כמו במקרה של ה-MDMA ומשני תודעה אחרים ניתן לומר שהוואטסאפ דווקא מאפשר לנו לחוות משהו שאמיתי יותר ממצב התודעה השגור שלנו. אולי אלו תנאי החיים של תודעת הקונצנזוס שמשקרים – כשהם מקשים עלינו להעניק להורים, בני משפחה, וחברים את האהבה שקיימת בוודאי בצפונות ליבנו אך נסתרת כתוצאה מעכירותה של התודעה. דווקא הוואטסאפ מאפשר לנו להתחבר לרגשות העמוקים שלנו ממקום בטוח יותר שאינו נשלט על ידי אותן התניות קטנות ומרגיזות שמפעילות אותנו כשאנחנו פוגשים את אותם אנשים במציאות ממש.

כמו ל-MDMA גם לוואטסאפ יש פוטנציאל לפתוח את הלב. וזהו המרחב האוטופי של הוואטסאפ. המקום שבו הוא הוא מסוגל לפתוח את הרגש כך שכאשר נפגוש אחר כך את אותם האנשים, הלבבות הוירטואלים שהעתרנו עליהם במרחב האלקטרוני יסייעו לנו לפתוח את הלב הממשי.

אם הוואטסאפ הוא הוא סם אמפתוגני שמהווה גרסה אלקטרונית ל-MDMA, הפייסבוק הוא סם הזייתי אופורי שמזכיר את השפעותיהם של חומרים ממשפחת ה-2C של אלכסנדר שולגין. עד כמה שנטען לטעון לקשר בין תפיסתנו העצמית לבין האופן שבו אנחנו בוחרים להציג את עצמנו בפייסבוק, הרי שפייסבוק גורם לנו לראות גרסה ורודה של העולם ולהתרכז בהבטיו החיוביים באופן חד צדדי. כל אחת יודעת שקשה להקיש מפרופיל הפייסבוק של מישהו לגבי החיים האמיתיים שלו. מדובר בשני עולמות המתקיימים זה לצד זה כמו שתי מציאויות מקבילות שאין להן דבר זו עם זו. מרחב הדמדומים של הפייסבוק הוא מרחב הזייתי שלתוכו מוקרנים דימויים אידאיים מתוך חלל הנפש הפנימי אל עבר האחר האלקטרוני.

ידוע כמובן שאנשים נוטים פחות לשתף בפייסבוק את את החלקים האפרוריים או השחורים של חייהם: אני תקוע במשרד ומשעמם לי, אני רודף אחרי ביטוח לאומי והם לא עונים לי, היה לי כרגע התקף חרדה, אני לא בטוח לגמרי מה אני רוצה לעשות בחיים. תחת זאת, הם נוטים להקרין בפייסבוק את הצדדים החיוביים של החיים: יש לי עבודה חדשה, אני על חוף בתאילנד, נולד לי ילד, זכיתי במלגה.

פייסבוק הוא המקום שבו אנחנו מתמסרים למציאות הזייתית טובה יותר, שמבוססת במידה דלה בלבד על המציאות הממשית. שהרי גם בחופשה בחו"ל, בילד שנולד, ובעבודה החדשה יש מעבר לפוטנציאל המשמח גם פוטנציאל בלתי מבוטל לסבל, תסכול וכאב. אלא שבפייסבוק הדברים מקבלים איכות הזייתית-אופורית שמסננת את הרע ומאפשרת רק לטוב, למשמח ולמרגש לחדור אל המודעות.

הצד השלילי של האפקט האופורי-הזייתי של הפייסבוק מופיע כאשר הסימום הדיגיטלי של ההמון הופך לאמצעי דיכוי חברתי. כשכולם מפרסמים בוול שלהם את אותן הזיות אופריות נוצרת לה מציאות 1984 שבה קיומם הנפוץ של הסבל והכאב מסונן מתפיסת העולם מוחלף במציאות ורוד-מסטיק שמסתירה את הממשי ומונעת דיבור על העולם. בהקשר הזה אפשר רק להכיר תודה לאותם משתמשים שמרהיבים עוז לשתף את העצב, הכאב, החרדה והעצבים, ועוזרים לפלטפורמה לשמור על קשר נומינלי עם המציאות.

הקרטוגרפיה התודעתית הנלווית לאפליקציות דיגיטליות יכולה ללמד אותנו על עצמנו ביחס אליהן, ועל האופן שהן מבנות את תבניות הרגש, התפיסה והתקשורת שלנו. וואטסאפ ופייסבוק משמשות כסוג של סמים מעצימים לחיי הרגש. הראשונה, מאפשרת לאהוב את האחר במידה על-אנושית. השניה מאפשרת לאהוב את עצמנו ואת החיים שלנו במידה על-אנושית. כאשר הפערים בין המציאות החלופית שהן יוצרות לבין העולם הממשי גדולים מדי הן יכולות להפוך לפארסה מגוחכת, אולם כאשר אנחנו מקיימים עם המציאות החלופית הזו מערכת יחסים כנה ורפלקסיבית הם יכולים גם להפוך לסמלים של השאיפה לעולם של יחסים טובים יותר עם אחרים ועם עצמנו.

אקספנד: סמינר פסיכדלי למאה ה-21

גילוי נאות. כבר שנים שאני חולם להפוך את העשיה שלי בנושאים כמו פסיכדליה, מדיה ורוחניות מלימוד תיאורטי ללימוד שכולל גם רמה פרקטית וחוויתית יותר.

ביולי הנוכחי זה סוף סוף קורה, וזה מתגשם בצורה יותר חלומית מכל מה שיכולתי להעלות על דעתי: בסמינר פסיכדלי בן שבוע שיתקיים במאסיה (אחוזה קטלאנית) בהרים שעה מברצלונה. הסיפור המרגש הזה קורם עור וגידים עם גליה תנאי ובעז יניב ששניהם שותפים שהולכים איתי בדרך כבר הרבה שנים כולל לפסיכונאוט ועוד מלא לימודים והרפתקאות אחרות.

קוראים לזה expand ומדובר בתהליך בן שבוע שמשתמש בחוויה הפסיכדלית כפריזמה להביט דרכה על סוגיות שונות בחיים במאה העשרים אחת כמו טכנולוגיה, זהות, רוחניות ועוד. הלו"ז היומי מורכב משלושה סקשנים כולל אחד תיאורטי,שני חוויתי, ושלישי שמוקדש לכיף (הסמינר לא כולל אגב שימוש במשני תודעה, אם תהיתם) ויהיה בו גם הרבה זמן להרגע, לשחק, ולקחת את זה באיזי – כל זה באחוזה עם בריכת שחיה וגן של 7,000 מטר מרובע בהרים בקטלוניה.

ואם כל זה לא הספיק כשסיפרנו למורנו ורבנו הסופר הקליפורני אריק דיוויס (שגם היה גולת הכותרת של  הכנס 'משנים תודעה') על הפרויקט הוא כל כך התלהב שהחליט להצטרף אלינו כמורה אורח, מה שהופך את כל האירוע למרגש עוד פי כמה.

ככה בעז וגליה תיארו את זה במקום אחר:

" קחו רגע ותדמיינו: קבוצה קטנה של פסיכונאוטיות ופסיכונאטים מכל העולם, בוילה מופלאה שעה מברצלונה, צוללים במשך שבוע לתהליך עומק שלוקח את החוויות והשיעורים שלנו מהעבודה עם חומרים משני תודעה ומשלב אותן לתוך החיים, הגוף ומערכות היחסים שלנו. נזוז, נלמד, נשיר, נחקור דרך המילים ודרך הגוף. נחשוב על פסיכדליה כתרגול, על טכנומיסטיקה, על הפוליטי שבמקודש. נשחק עם הרעיונות האלה בסדנאות חוויתיות שמיועדות לתת לנו כלים לנווט בין מצבי התודעה החלופיים האלה לאתגרים של היום יום במאה ה-21. לשמחתינו האדירה יצטרף אלינו כמורה אורח אריק דייויס, אחד ההוגים הפסיכדליים המבריקים של זמננו. אנחנו מבטיחים שיהיה מרתק, מסעיר, מעשיר, אינטימי ומוזר. אנחנו גם מבטיחים לקחת אותכם למסע מעצים שמעודד חופש וביטוי אמיתי של כל הצבעים היחודיים שלך. זה הפרוייקט הכי חלוצי, חלומי ומרגש שלנו בשנים האחרונות ואנחנו מאוד רוצים אתכן ואותכם איתנו על הסיפון."

התחושה האישית שלי היא שהולך להיות אירוע מפציץ עם אנשים סופר מעניינים ושילוב נדיר ומנצח של גירוי  אינטלקטואלי, התנסות אישיות, כיף וצ'ילינג. אם מעניין אתכם לדעת עוד, כנסו לאיבנט בלינק

וכמובן, מוזמנים לכתוב לי אם יש שאלות נוספות.

ביקורת על ספרו של מייקל פולן "כיצד לשנות את דעתך"

מפרסם כאן את הביקורת הזו שלי על הספר האחרון של מייקל פולן, שהתפרסמה במוסף הספרים של הארץ בשישי האחרון.

 הספר החדש של מייקל פולן: איך לשנות את דעתך מסמל, יותר מכל אירוע תרבותי אחר בעשור האחרון, את החזרה של התרפיה הפסיכדלית למדע ולשיח הציבורי. אחרי חמישים שנה של טאבו מדעי שמנע מחקר בנושא, חומרים פסיכדלים עומדים בעשור האחרון במרכז של שיח מחקרי וציבורי הצומח במהירות ונמצאים כיום מרחק שנים בודדות מהרשאה חוקית. במסגרת הקאמבק המתוקשר והלא צפוי הזה של הפסיכדלים נוצר לו גם שוק צנוע לספרים העוסקים בנושא. אלא שהספר החדש של מייקל פולן הוא הרבה מעבר לעוד ספר בנושא. הוא ספר שמחזיר את התחום לעמדה בולטת ומרכזית שכמותה לא זכורה מאז אמצע המאה שעברה.

הסופר היהודי הניו-יורקי עטור הפרסים ורבי המכר נחשב לאחד מכותבי המדע הבכירים של דורו, וכבר נבחר לרשימת 100 המשפיעים של מגזין טיים. אלא שכעת, פולן, שעסק עד כה בתחומים כמו מזון, חקלאות וארכיטקטורה עובר, ללא התראה מוקדמת, לכתוב ספר בפרופיל גבוה על המדע הפסיכדלי החדש; והחוויה הפסיכדלית שהתקיימה בחמישים השנה האחרונות בשוליים, כתחום העניין של יודעי-דבר ומשוגעים לדבר, מוצאת עצמה לפתע במרכז תשומת הלב של אאוטסיידר כמו פולן.

הספר של פולן, שילוב יוצא דופן בין היסטוריה של המדע הפסיכדלי לספקולציות פילוסופיות ויומן מסע אישי, הוא כנראה התוספת החשובה ביותר מזה שנים לארון הספרים הפסיכדלי, שלמרות הצמיחה בשיח על הנושא חסר עד היום מבוא מאיר עיניים, קולח, מאוזן ומשכנע שיגשר על הפער בין תת התרבות הססגונית והאקסצנטרית לפרקים שהתפתחה סביב הפסיכדלים לבין הקורא הסביר המעוניין להבין מה הסיפור בלי שידרש לבלוע מנה גדושה מדי של ז'ארגון ניו-אייג'י, תיאוריות קוסמלוגיות פרועות או דיונים ארכניים בנוהגי השמאניזם של שבטים דרום אמריקאים נידחים.

איך לשנות את דעתך עונה על הדרישה הזו, ואין זה דבר של מה בכך בהתחשב בכך שפולן עצמו היה בור לחלוטין בנושא הפסיכדלי עד לפני שנים מעטות. אלא שפולן הופך את החסרון ליתרון והעמדה שלו כאאוטסיידר לתחום, וכמי שיושב על הקווים, גם מקנה לו אמינות שמשרתת אותו היטב ככותב ומאפשרת לו לצאת למסע שהוא כנה ומרתק לא פחות משהוא מהורהר ופילוסופי. פולן לא ממציא שום דבר חדש בספר שלו, אבל הוא מצליח לבצע סינתזה פופולרית ומשכנעת של כמה מהתיאוריות הבולטות שצצו במחקר ובתרבות הפסיכדלית, ולהעניק ערך מוסף הגותי וספרותי שמותיר את הקורא מסופק.

לנער את כדור השלג הנוירולוגי

פולן מתחיל את הסיפור שלו ב-2010, כשהוא נתקל לראשונה בכתבה על מחקר המטפל בחולים סופניים הסובלים  מדכאון וחרדה באמצעות פסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות חיזיון. התגובה הראשונה שלו, הוא משחזר, הייתה תדהמה: למה שמישהו שנמצא כבר במצב נפשי רגיש מול המוות ירצה להעביר את התודעה שלו חוויה קיצונית ומטלטלת כל כך!? בשנתיים הבאות, פולן ממשיך להתקל בנושא הפסיכדלי במקומות לא צפויים כמו שיחות באירועים חברתיים ומיילים תועים שמסתננים לתיבת הדואר האלקטרוני שלו, והמפגשים החוזרים ונשנים האלה מעוררים את סקרנותו. ראשיתו של הספר הזה, רוצה לומר, בסקרנות של פולן, כעיתונאי, סופר ואינטלקטואל ציבורי, נוכח העניין הציבורי המתעורר מחדש בנושא הפסיכדלי.

אלא שהעניין האינטלקטואלי של פולן במדע הפסיכדלי החדש מאבד במהרה את איכותו האפלטונית ומקבל מימדים אישיים ואינטימיים בהרבה, ככל שהוא ממשיך במחקר שלו ונחשף לתופעות ולתיאוריות מרחיקות הלכת שהן לחם חוקו של המחקר הפסיכדלי. המחקר הפסיכדלי המתפתח מפיק בשנים האחרונות שורה של תיאוריות ספקולטיביות עדיין בניסיון להסביר את סוד ההשפעה הפסיכדלית ויכולתה להשיג תוצאות יוצאות דופן בטיפול בשורה של מצבים נפשיים המגלים עמידות בפני הטיפולים הקיימים. פולן מבחינה זו, נמצא בנקודה חלומית עבור כל כותב מדע — במרכזו של שיח מדעי חי  המספק לו כר נרחב ופורה להשערות, הרהורים ופיתוחים רעיוניים. אחד החלקים המרתקים ביותר בספר הוא הפרק שעוסק בנוירו-מדע הפסיכדלי. פולן צולל שם לעומק המרחב הספקולטיבי שקיים כיום במחקר הפסיכדלי המתעורר, בוחש שם כמוצא שלל רב, ומוסיף עוד כמה רעיונות משלו.

אחת התובנות המרכזיות של חקר המח בעשורים האחרונים נוגעת לנטיה של המח לאמץ לעצמו לאורך החיים דפוסי פעילות קבועים. פעולות ומחשבות החוזרות על עצמן מפעילות רשתות נוירונים מובחנות במח ומאמנת אותן להכנס לפעולה אוטומטית כל פעם שאותו מצב נקרה בפנינו. חלק גדול מהדפוסים הללו יעילים עבורנו בחיי היום יום, כמו אלו שמאפשרים לנו לנהוג במכונית, או לדעת כיצד לנחם חברה במצוקה. לצידם מתמצקים במח גם דפוסי מחשבה והתנהגות בריאים פחות והופכים לברירת המחדל הקבועה ככל שאנחנו מתמידים בהם.

חוקרים רבים מאמינים שהפרעות נפשיות כמו דכאון, התמכרות והפרעות טורדניות-כפייתיות נובעות ממבני מח נוקשים שהתאבנו מיתר על המידה, מצמצמים את חופש הפעולה ומנתבים בעקשנות את המחשבה של החולה לאותם דפוסים פתולוגיים. הם משווים את המרחב התודעתי למדרון מושלג שככל שיורדות בו יותר מגלשות (מחשבות/פעולות) כך מתגבשים בו מספר מסלולים מועדפים שהמגלשות הבאות יגלשו לתוכן בטבעיות. פסיכדלים, על פי חוקרי מח פסיכדלים כמו רובין קארהארט-האריס מאימפריאל קולג', בלונדון, מאפשרים לנער את כדור השלג; לטלטל ולשחרר את הדפוסים שנתקבעו בו לאורך החיים, כך שלפתע ולשעות בודדות, מרחב האפשרויות היצירתי נפתח מחדש. לפתע נוצרת הזדמנות לשינוי — להתוויה ומיצוק של אפיקי מחשבה ופעולה חדשים שיכולים להשאר איתנו גם לאחר סיום החווויה. התיאוריה הזו, שקארהארט האריס וחוקרים אחרים מקדמים אותה כיום, היא עדיין ספקולטיבית, יש לומר, אבל הכח הפרשני המצודד שלה לא חמק מעיניו של פולן.

"להפוך 'פתוח' יותר – במיוחד בגיל זה, כאשר התלמים של ההרגל המנטלי כבר נחקקו באופן עמוק כל כך שהם נראים חסרי מנוס — אפשרות זו נראתה מושכת למדי," כותב פולן. וזו הנקודה, בקירוב, שממנה יוצא הציר השלישי של הספר של פולן, זה שעניינו ההתנסות האישית שעבר פולן עם פסיכדלים במהלך כתיבת הספר, ושזכה לשבחים הרבים ביותר מהקוראים והמבקרים.

סערה נפשית דרגה 5

זהו ספרו האישי ביותר של פולן עד כה, עובדה שמערך יחסי הציבור של הוצאת פינגווין לא חשש להתהדר בה בקידומו של הספר. פולן מגולל בספר את סיפורן של ארבע חוויות משמעותיות שעבר עם פסיכדלים כמו לסד, פטריות חיזיון, איוואסקה וגם 5-Meo-DMT, וגם כאן נדמה שמה שהופך את דו"חות החוויה שלו לרבי ערך במיוחד הוא המעמד שלו כאאוטסיידר הניגש בדחילו ורחימו לבטן החיה הפסיכדלית.

הספרות הפסיכדלית מלאה בדו"חות מסמרי שיער של מגלי ארצות-תודעה שיצאו ברוב אומץ למסעות נועזים וחזרו משם עם תובנות מרחיקות לכת. מה שמייחד את פולן, היא דווקא העובדה שבניגוד לאותם מגלאנים עזי נפש וחסרי חת שתקעו דגלים בקטבי התודעה ושלחו אחריהם את לגיונות הנלהבים לדבר, פולן צנוע, מפוכח והססן בהרבה. הוא משלב בסיפור שלו מנה גדושה של נוירוטיות, הומור עצמי וספקנות. כך למשל כשהוא מתאר את הרתיעה שחש בפגישתו הראשונה עם תרפיסט אנדרגראונד פסיכדלי כשהוא מוצא בחדר הקבלה מזבח הכולל אוסף פריטים אקלקטי כגון פסלון בודהיסטי, כנף של עורב, קריסטל וקערה לקטורת, ואת הזעזוע הראשוני שאוחז בו כשמתברר לו שהתובנה העמוקה שהפיק ממסע הלסד הבלתי נשכח שלו היא ש"הכל זה אהבה."

לפני כל אחד מהמסעות שלו, פולן מבלה לילה ארוך וטרוף שינה בשאלות קשות: למה אתה עושה את זה לעצמי? מה הסיכויים שאשתגע? אלא ששוב ושוב החששות הללו נמוגים כשמתחילה החוויה עצמה. פולן לומד להתעלם משכבות הקלישאה הניו-אייג'ית וממשיך במסע האישי שלו, שעובר ביחסיו עם הוריו, ביחסיו עם בנו וגם בעימות עם סופיות החיים וקבלה מפוייסת יותר של המוות. תוך כדי, הוא הופך מהורהר יותר, פתוח יותר לרגש, אסיר תודה ונכון יותר לחוש פליאה נוכח העולם. אחרי חיים שלמים כמטריאליסט חסר כל זיקה לעולם הרוח והאמונה, פולן מגלה עצמו לא בדיוק כמאמין, אבל כמישהו שמוכן לגלות בקיום מסתורין ופלא שלא שיער בהם קודם.

למרבה המזל, החלקים הללו בספר מכילים הרבה יותר מעוד סיפור התעוררות פסיכדלי סטנדרטי. פולן מביא אליהם את הרגישות ואת כשרון הכתיבה הבלתי מבוטל שלו, ותיאורי החוויות המהורהרים ומלאי ההומור שלו יצטרפו בוודאי במהרה לקלאסיקה של הספרות הפסיכדלית. כך למשל הוא מתאר את החוויה שלו עם המולקולה האקזוטית 5-MeO-DMT שנחשבת, גם בקרב פסיכונאוטים למודי קרבות, למולקולה מהפכת קרביים במיוחד: "הצלחתי, בקושי רב, לסחוט משפתי את המילים שהכנתי מראש: 'אמון' ו'כניעה.' המילים הללו הפכו למנטרה שלי, אבל הן נראו פתטיות לחלוטין, פיסות נייר מלאות תקווה הניצבות בפני סערה נפשית דרגה 5. אימה אחזה בי—ואז כמו אותם בתי עץ רעועים שנבנו על האי ביקיני אטול על מנת להיות מפוצצים בניסויים הגרעיניים, 'אני' כבר לא היה, מאויד לענן קונפטי על ידי כח נפץ שלא יכולתי עוד לאתר בראשי משום שהוא פוצץ כבר גם אותו והתרחב על מנת להפוך לכל מה שקיים."

השחרור מלפיתת האגו, הכובל לדוגמות, מגננות ודפוסי התנהגות קבועים, הוא, לדעת פולן, האחראי לאפקטיביות הפסיכדלית בתרפיה ומעבר לה, בתחום הספקולטיבי והשנוי במחלוקת יותר שפולן קורא לו "שיפורם של אנשים בריאים כבר" (כלומר, שיפור איכות חייהם של אנשים שאינם מאובחנים כסובלים מהפרעה). פולן, שהפיק תועלת מהחוויות הפסיכדליות שלו למרות שלא היה מאובחן באף דיאגנוזה מוכרת, שומר על טון מדוד ורק מביע תקווה שהפוטנציאל הזה יהיה פתוח יום אחד לציבור, בלווית מנגנונים אחראיים של פיקוח וליווי רפואי או אחר. הוא מצטייר, בסיום הדברים, כתומך נלהב בפוטנציאל של הפסיכדלים עבור הרפואה והאדם, אבל גם כמי ששומר את הראש על הכתפיים. פולן לא רואה עצמו כמי שעבר הארה או התעוררות רוחנית דרמטית מדי, אבל החוויות שעבר העניקו לו לטענתו פרספקטיבה חדשה ופוריה; תמרור הדרכה רוחני בדרך לקיום שלם ואותנטי יותר. הוא חותם את ספרו בטיעון משכנע בזכות מה שהוא מכנה מגוון נוירולוגי (neural diversity), התועלת הפוטנציאלית הנובעת מהתנסות מבוקרת ואחראית במצבי תודעה אחרים המשליכים אור חדש על דפוסי המחשבה והפעולה השגורים שלנו.

אין ספק שהספר של פולן הוא עליית שלב נוספת בכניסת הפסיכדליה לשיח הציבורי. פולן הוא הכותב הבכיר ביותר שהטיל עד כה את משקלו לתוך הנושא הפסיכדלי, והוא עושה זאת ברגע מפתח בתולדותיו, בתקופה שבה החומרים הללו, לאחר עשרות שנים של טאבו, נבחנים ברצינות ובקפדנות כמועמדים יוצאי דופן לכניסה לארון התרופות הפסיכיאטרי. בינתיים, עושה רושם שההימור של פולן עלה יפה. הספר של פולן טיפס לראש רשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס ואף נבחר על ידי העיתון לרשימת עשר הספרים הטובים ביותר של השנה. קשה עדיין להעריך איך תתפוס אותו ההיסטוריה. האם יתפס כספר שבישר את המהפכה שנים בודדות לפני הפריצה הגדולה, או כספר שמסכם תקופה קצרה של רנסנס, רגע לפני שגורמים היסטוריים, מדעיים או תרבותיים אלו או אחרים יסתמו עליו הגולל. עם זאת הוא מותיר את הקורא, לכל הפחות, עם קצת פחות בטחון וקצת יותר פליאה בנוגע לטבעם של היקום והתודעה, או כפי שמסכם זאת פולן בשורה החותמת של ספרו: "וזאת אוכל לומר בוודאות: התודעה רחבה יותר, והעולם כל כך יותר חי משידעתי כשיצאתי לדרך."

Pollan, Michael. How to Change Your Mind: What the New Science of Psychedelics Teaches Us About Consciousness, Dying, Addiction, Depression, and Transcendence. Penguin Press, 2018.

איזה לקח אפשר ללמוד מהאסון בפסטיבל נברלנד – טור בעיתון 'הארץ'

בהארץ פורסם היום טור שלי בנושא האסון שהתרחש בפסטיבל נברלנד, ניסיון להעמיד אלטרנטיבה מסוימת לסוג הדיון המוגבל, קצר הרואי והמזיק שאירועים כאלה מעוררים בדרך כלל בציבוריות.  לינק לכתבה באתר 'הארץ'.

ושוב סוערת הארץ בעקבות מותם של שני גברים במסיבת טבע במסגרת פסטיבל שהתקיים בצפון. סיבת המוות, כך נמסר, היא ככל הנראה סמים – אותה מלה מאיימת המציינת משפחה רחבה של חומרים הכוללים כל דבר בין סמים חוקיים כגון אלכוהול ו"רד בול", לסמים בלתי חוקיים כמו קוקאין, מריחואנה ואקסטזי. דיון כוללני במונח "סמים" דומה לדיון באסון תחבורה מבלי לציין אם האסון קשור למכונית, למטוס או לקורקינט חשמלי. אבל מכיוון שהתקשורת נאלצת לדווח ללא פרטים נוספים, כבר הוזכרו גם "סמים פסיכדליים" – וזאת למרות שהסמים הפסיכדלים הקלאסיים לא מסוגלים להוביל למקרים של מנת יתר, ופיזיולוגית לא מעמידים את המשתמשים בהם בסכנת חיים בניגוד, למשל, לאלכוהול, שהוא סם חוקי.

ושוב יתחיל המחול המוכר: כותרות מאיימות ופוליטיקאים שקוראים לסיים עם זה אחת ולתמיד, עם מסיבות הסמים הנלוזות האלה. אלא שעובדה אחת לא תוזכר גם בסבב הזה, והיא התפקיד המרכזי שיש לחוק בישראל, פקודת הסמים המסוכנים, בכך שמקרים כאלו ימשיכו לקרות גם בעתיד.

שימוש בחומרים משני תודעה היה חלק מרפרטואר ההתנהגות האנושית מקדמת דנא. הוא איפיין חברות ברחבי העולם ונחשב לצורך אנושי בסיסי. במדינות אחרות, מתוקנות, כבר הבינו שהניסיון לאסור חוויות כאלו באמצעות חוק פלילי הוא חסר תועלת ואפילו מזיק – אנשים ישתמשו בסמים בכל מקרה. המלחמה בסמים לא הצליחה לשנות את העובדה הבסיסית הזו, אלא רק לעורר שוק שחור, עברייני ובלתי מפוקח היוצר שורה נוספת של סכנות החמורות מסכנות הסמים עצמם. הדרך היחידה להפחית מהסיכון הקיים הוא באמצעות חינוך לשימוש נבון ואחראי, שכולל בין השאר מידע על כמויות, שילובי סמים מסוכנים, ועידוד לתרבות של אוריינות פרמקולוגית הכוללת היכרות עם הסכנות והדרכים לצמצם אותן.

בפורטוגל, מדינה שביצעה כבר בתחילת שנות האלפיים דה-קרימינליזציה של כל סוגי הסמים ועברה לגישה של הסברה, חינוך ומניעה, שיעור השימוש בסמים נותר מהנמוכים באירופה, ואילו שיעור מקרי ההתמכרות ומנות היתר צומצם דרמטית. במסיבות הטבע שם, ניצבים דוכנים של ארגונים המחלקים חומרי הסברה ומבצעים בדיקות שטח, שמטרתן לבדוק את תכולת הסמים הנמכרים. ואילו אצלנו אותן ערכות, שתפקידן לסייע לחוגגים לוודא שהסמים שקיבלו הם מה שחשבו שקיבלו ולא חלילה משהו אחר ומפוקפק שמעמיד אותם בסכנה, אסורות בשימוש.

המשטרה מצדה מתמקדת בגביית עלויות מופקעות מהמארגנים לצורך מימון נוכחות משטרתית אימתנית. זו תורמת בעיקר לתחושות חרדה ומצוקה נפשית בקרב משתתפים, החוששים מהיתקלות עם המשטרה, אך אינה מסייעת במאום לצמצום הסכנות הקיימות. ארגונים כגון "אנשים טובים" ו"חוף מבטחים" עושים עבודת קודש בטיפול במי שעוברים חוויות מאתגרות עם חומרים פסיכדליים (כלומר חוויות פסיכולוגיות מאתגרות, ולא כאלו הדורשות התערבות רפואית) ומשיגים תוצאות מרשימות. אולם פעילותם היא טיפה בים בתרבות השרויה בבולמוס צרכני, שהשתלט גם על רבים מהמשתמשים בסמים.

לא ניתן לבטל לחלוטין את הסכנות שבשימוש הציבורי בסמים, כפי שלא ניתן לבטל לחלוטין את הסכנות הקיימות בכביש. השיח הרדוד והמתלהם בנושא "סמים" אינו תורם לטיפול בנזקיהם. למעשה, הוא רק מבטיח שכשהמקרה הבא יקרה, שוב נהיה עדים לאותו מחול האשמות צפוי מראש. עבור מי שמעוניין במניעתם של המקרים הבאים, האופציה היחידה היא שינוי מהותי בשיח הציבורי, ומעבר מגישה של ענישה וטמינת ראש בחול לגישה של חינוך, מידע, הסברה, ומתן כלים לציבור.

ד"ר הרטוגזון הוא סוציולוג והיסטוריון של סמים משני תודעה

עשרת הספרים הפסיכדלים הגדולים

כמו תרבות פסיכדלית באופן כללי, ספרות פסיכדלית היא היא מונח מוזר במקצת. כספרות שעניינה חומרים פסיכדלים והשפעותיהם, היא ז'אנר יוצא דופן. יש אמנם ספרות שעוסקת באלכוהול (בוקובסקי נניח) או אופיאטים (בורוז' למשל) אבל קשה לדבר על זרם של ספרות אלכוהולית או ספרות אופיאטית. ובכל זאת, הקהילה המגובשת יחסית של אמנים, סופרים, פילוסופים, מדענים, תרפיסטים ופסיכונאוטים שמתעניינים במשני תודעה פסיכדלים הצמיחה מתוכה קורפוס ספרותי מגוון ומשמעותי של כתיבה על פסיכדליה. כבר הרבה שנים שמדגדג לי לכתוב את הרשימה הזו, אבל רק לאחרונה, אחרי שנתקלתי בכל מיני שרשורים על ספרי פסיכדליה מומלצים בקבוצת הנטוורק הפסיכדלי בפייסבוק הצלחתי להביא את עצמי לעסוק במלאכה (המהנה) של להרכיב את הרשימה שלי, שמופיעה כאן, בסדר כרונולוגי.

דלתות התודעה/אלדוס האקסלי (1954, Doors of perception )    – אלדוס האקסלי היה סופר ואינטלקטואל בריטי בעל שם עולמי ועניין עמוק בדתות המזרח ומצבי תודעה אלטרנטיבים. לרוע המזל, עיסוק מרובה שנים בלימוד ותרגול של שיטות איזוטריות לא סיפק להאקסלי את הסחורה שחיפש – חוויה מיסטית של ממש. כשהאקסלי שמע על קיומו של סם בשם מסקלין שיש בכוחו לחולל חוויות מיסטיות הוא פנה לפסיכיאטר הפסיכדלי הבריטי-קנדי האמפרי אוסמונד ושכנע אותו לספק לו מהפלא. דלתות התודעה, סיפור הטריפ הראשון של האקסלי היה לקלאסיקה הגדולה הראשונה של הספרות הפסיכדלית. זוהי למעשה הגרסה של האקסלי לסוגה הספרותית הפסיכדלית הנפוצה ביותר – הטריפ ריפורט ויותר מכך, לסיפור הפסיכדלי הקלאסי ביותר: הטריפ ריפורט של חוויה פסיכדלית ראשונה. במקרה של האקסלי, סופר ואינטלקטואל עם ידע וניסיון עשירים, החוויה הזו הוליד ספר עם רעיונות פילוסופיים, אסתטיים ורוחניים שהשפיעו רבות על הפסיכדליה מאז, למשל ביצירת החיבור בין פסיכדליה לדתות המזרח, ובתיאוריית שסתום התודעה שהאקסלי מפתח אותה כאן ושמשפיעה על המחשבה הפסיכדלית עד ימינו. ממרחק הזמן הטקסט של האקסלי יכול להראות נאיבי. הידע שלנו על פסיכדלים בהחלט התקדם והשתכלל הרבה מאז שהאקסלי כתב את הספר החלוצי שלו, אך דלתות התודעה נשאר קלאסיקה פסיכדלית בלתי מעורערת (והנה לינק לביקורת שלי על התרגום העברי של דלתות התודעה).

החוויה הפסיכדלית: מדריך המבוסס על ספר המתים הטיבטי / טימותי לירי, ראלף מצנר וריצ'רד אלפרט (The psychedelic experience: A manual based on the Tibetan book of the dead, 1964) – הספר הקלאסי של השלישיה ההרווארדית שהביאה לכם את ניסוי יום שישי הטוב, ניסוי האסירים בקונקורד, והבודיהיזם הפסיכדלי של שנות השישים. החוויה הפסיכדלית הוא מדריך להתנסויות אנתיאוגניות השואב השראה מספר המתים הטיבטי אך מעבד ומתרגם אותו למה שלירי ושותפיו כינו "אנגלית פסיכדלית." הספר נפתח בהקדשה לאלדוס האקסלי שנפטר שנה מוקדם יותר ושהיה מי שהציע (בדלתות התודעה) את הרעיון לכתוב טקסט שילווה את האדם הנמצא עמוק בחוויה פסיכדלית ויזכיר לו את האור הצלול, באופן דומה לזה שספר המתים הטיבטי נועד להנחות את האדם הגוסס העובר מן העולם. החוויה הפסיכדלית נכתב כמדריך המכין לקראת חוויות פסיכדליות אבל גם על מנת שחלקים ממנו יקראו לפסיכונאוט במהלך החוויה ויזכירו לו את העובדות החיוניות לגבי טבעם של החיים, המוות והתודעה. הוא כולל בין השאר דיונים נרחבים בדימיון ובשוני בין הבארדוז הטיבטים (מימדי התודעה של האדם הגוסס) לשלבים בהם עובר הפסיכונאוט וגם דיון מעמיק ראשון בנושא הסט והסטינג – הגורמים הקונטקסטואלים המעצבים חוויות פסיכדליות — והשימוש הנכון בהם.

המבחן החשמלי של מיץ האסיד הממותק / טום וולף (Electric Kool-Aid Acid Test, 1968) – טום וולף מסתובב עם החבורה הצבעונית והמוטרפת של קן קיזי והפרנקסטרים (הקונדסנים) בארה"ב של תחילת ואמצע שנות השישים. אלא שהוא לא באמת הסתובב איתם. זאת אומרת הוא הסתובב עם קיזי רק לזמן קצר, אבל הוא סופר מחונן כל כך שהוא מביא כאן את הניו-ז'ורנאליזם לכדי שלמות וגורם לקורא להרגיש שהוא שם עם הפרנקסטרים לאורך כל הדרך. קיזי והפרנקסטרים היו פרוטו-היפים שחצו את ארה"ב מחוף לחוף ובחזרה על אסיד, DMT ועוד כמה חומרים נוספים. איך זה שלא עצרו אותם? זהו, שכן עצרו, אבל הם היו כל כך מוזרים ולאף שוטר עדיין לא היה מושג קלוש על היפים ותרבויות סמים פסיכדליות, אז כשהיו עוצרים להם את האוטובוס הצבעוני והזוהר הפרנקסטרים היו רוקדים סביב השוטרים הנבוכים ומבלבלים אותם בשאלות הזויות עד שאלו שחררו אותם לדרכם. הספר, שפורסם בזמן אמת, כשקיזי היה עדיין בשיא מעמדו כגיבור של תרבות הנגד, מתעד את  ניצני התרבות הפסיכדלית ההדונית והמוטרפת של החוף המערבי, זו שהתפתחה בהמשך לאירועים כמו הברנינג מן, ומלווה את קיזי וחבריו בקליפורניה של ראשית שנות השישים, על גבי אוטובס הקסמים ובמבחני (מסיבות) האסיד הראשונים. (אם מעניין אתכם לקרוא עוד על קיזי חפשו כאן, ומשעשע לראות כתבות שלי על הפסיכדליה של קן קיזי ואחרים, שהתפרסמו פעם ב-NRG ניו-אייג', מפורסמות עכשיו בדומיין של העיתון הדתי-לאומי מקור ראשון!)

כהן מרומם / טימותי לירי (High Priest, 1968) – טימותי לירי שמפרסם ב-1968 גם את קובץ המאמרים הפסיכדלי Politics of Ecstasy שהיה יכול בקלות להכנס גם הוא לרשימה כזו, מביא כאן את יומן הטריפים שלו, החל מטריפ הפטריות הראשון שלו על הבריכה בקווארנאוואקה, ב-1960, שם למד על עצמו, כעדותו, יותר בארבע שעות מאשר בחמש עשרה שנה של פסיכותרפיה, וכלה בטריפים משיא תקופת המהפכה הפסיכדלית של הסיקסטיז. עשרים טריפ-ריפורטס שהם עשרים שיעורים מטורללים וגאוניים מהמאסטר הגאון והמוטרף של הכתיבה הפסיכדלית, עם ציטוטים רלבנטים בשולי הדף. חלק מהפרקים כמו תיאור הטריפ הראשון שלו של לירי עם אלן גינסברג הן לא רק חתיכות היסטוריה מטורפות אלא גם מהקלאסיקות הגדולות ביותר של הכתיבה הפסיכלית. אחרים, שבהם מופיעות דמויות כמו וויליאם בורוז', אלן וואטס, ג'ק קרואק ואלדוס האקסלי מלווים את תהליך החניכה התודעתית של כהן האסיד הגדול של הסיקסטיז ונותנים זווית ייחודית על הצעדים הראשונים של התרבות הפסיכדלית.

 

אקסופסיכולוגיה: מדריך לשימוש במערכת העצבים האנושית בהתאם להוראות היצרן / טימותי לירי (Exo-Psychology: A manual on the use of the human nervous system according to the instructions of the , manufacturer, 1977) — אקסופסיכולוגיה אינו ספר פסיכדלי פר סה. הנושא העיקרי שלו אינו חוויות פסיכדליות דווקא, אבל הוא ממצה את התובנות שהפיק לירי ממסע החיים שלקח אותו מהרווארד למילברוק, כלא סאן אוביספו, מחתרת מזג האוויר, אלג'יריה, ושוויץ עד שנעצר על ידי ה-CIA בקאבול בירת אפגניסטן והפך לעציר (לחצו כאן לסיפור המלא). הדבר הראשון שלירי עשה כשהגיע לצינוק המבודד של כלא פולסום המבודד היה לתקשר בדחיפות ספרון קצרצר בשם Neurologic (1973) (זמין כאן ב-PDF) על גבי הצד האחורי של ניירות כתב ההגנה שלו (הדפים היחידים שהותר לו להכניס לתאו). הספר תורגם במהרה למגוון שפות והפך לקלאסיקה. לירי מתאר בו את מודל שבעת מעגלי התודעה ומציע מפה להבנת האבולוציה של התודעה ולהמשך האבולוציה של המין האנושי. בשנים הבאות לירי הרחיב ושכלל את התיאוריה שלו (בין השאר מספר המעגלים הורחב לשמונה) בספרים כגון Exo-Psychology ו-Info-Psychology, שהייתה להם השפעה אדירה על קשת של סופרי תרבות נגד שהחשוב בהם הוא רוברט אנטון ווילסון.

מעשיות סמים מטורפות ופלאשבקים מרחוב הייט / סטיבן גאסקין –   (Amazing Dope Tales and Haight Street Flashbacks, 1980) – למרות שהוא מוכר פחות מהשמות הגדולים של הפסיכדליה, סטיבן גאסקין הוא אחד ההיפים והפסיכונאוטים המעניינים יותר של הסיקסטיז והסבנטיז. באמצע שנות השישים גאסקין לימד אנגלית וכתיבה יוצרת בקולג' של סן פרנסיסקו. כשאסיד התחיל לזרום ברחובות, המרצה הצעיר מיהר לקפוץ על העגלה ולהפוך לאחת הדמויות הצבעוניות של רובע ההייט: פוסט-אקדמאי מאגיקן ודלוק עם אידאלים חברתיים חובקי עולם וחזיונות מיסטיים כדרך שגרה. בניגוד לרבים אחרים גאסקין לא הפך לגורו נרקסיסטי ועריץ, וזכור כאחת הדמויות האהובות והנערצות של התקופה. כשההייט התחיל להתפרק הוא הקים את הקומונות ההיפית 'החווה' (The Farm) שנחשבת כיום לקומונה ארוכת הימים ביותר בארה"ב. בדרך, גאסקין התחתן עם אינה מאיי גאסקין, מי שתיוודע לימים כחלוצה מייסדת של תחום הלידה הטבעית (ואם אתם לקראת לידה חפשו את ספרה הנהדר Spiritual Midwifery).Amazing Dope Tales and Haight-Ashbury Flashbacks הוא קלאסיקה פסיכדלית מלאה בהומור פרוע, דמויות הזויות ומאגיה מוזרה שמגוללת את סיפור הרפתקאותיו המוטרפות של גאסקין בהייט של שנות השישים ומעבירה את התחושה של איך זה היה לחיות בשכונה כשאסיד זרם ברחובות העיר. (לכתבה שלי על סטיבן גאסקין לחצו כאן).

פסיכותרפיה בלסד / סטניסלב גרוף (LSD Psychotherapy, 1980) – סטינסלב גרוף הוא עוד אייקון אדיר של התנועה הפסיכדלית שנושא בתואר המרשים של הפסיכותרפיסט עם הניסיון העשיר ביותר בתרפיה פסיכדלית. גרוף היה חוקר לסד צעיר מצ'כוסלובקיה שעבר לארה"ב, התחבר לסצינה הפסיכדלית האמריקאית והתברג ביחידת המחקר של בית החולים ספרינג גרוב, שם הותר לו להמשיך בטיפול באמצעות פסיכדלים כעשור שלם לאחר ששאר המחקר הפסיכדלי בארה"ב כבר נעצר (עד 1975). את הידע העשיר שצבר בתקופה זו פרסם גרוף בספרו "פסיכותרפיה בלסד" שמכיל תיאוריה מקיפה של מצבי תודעה חלופיים וקושר את חוויית הלסד לחווית הלידה. אפשר להתווכח עם חלק מהרעיונות של גרוף, אבל הספר שלו היה במשך עשרות שנים המדריך המקיף ביותר לסוגיה השונים, המאפיינים והפוטנציאל של תרפיה באמצעות לסד. לאחר שנמנע ממנו להמשיך לעבוד עם לסד חיפש גרוף שיטה לייצר מצבי תודעה חלופיים ללא שימוש במשני תודעה ופיתח את שיטת הנשימה ההולוטרופית שהתפשטה מאז לרחבי העולם והפכה לאחת השיטות הלא-פרמקולוגיות הפופולריות ביותר למסעות תודעה.

חלומות אסיד (Acid Dreams: The Complete Social History of LSD, The CIA, The Sixties and Beyond/Martiln Lee, Bruce Shlain, 1985) הסתערות על הרקיע (Storming Heaven: LSD and the American Dream/Jay Stevens, 1987) – אני קצת מרמה ומכניס כאן שני ספרים במחיר אחד, אבל קשה לבחור בין שני הספרים הללו, שכל אחד מהם מגולל את סיפור המהפכה הפסיכדלית של הסיקסטיז בליווי אנספור אנקדוטות וסיפורים משעשעים ומטורללים. אסיד דרימז, המפורסם  מהשניים, ממפה טריטוריה נרחבת יותר שמגיעה עד לשנות השבעים ואפילו השמונים. הסתערות על הרקיע מתרכז בפרק זמן קצר יותר בשנות החמישים והשישים, ובמספר קטן יותר של גיבורים, אבל כתוב לעילא וכולל לא מעט פרטים וסיפורים מרתקים שלא תמצאו באסיד דרימז. מי שלא מכיר את ההיסטוריה שלו צפוי לחזור על טעויות העבר, ובמקרה של התנועה הפסיכדלית האזהרה הזו חשובה במיוחד. שני הספרים הללו, שבמובנים רבים משלימים זה את זה, מהווים כל אחד מהם קריאת חובה לכל פסיכונאוט שמעוניין להכיר את הסיפור של הסיקסטיז.

התחיה הארכאית / טרנס מק'קנה (Archaic Revival: Speculations on Psychedelic Mushrooms, the Amazon, Virtual Reality, UFOs, Evolution, Shamanism, the Rebirth of the Goddess, and the End of History, 1991) – רק ספר אחד של האייקון הפסיכדלי האגדי טרנס מק'קנה נכנס לרשימה הזו. מקנה היה המרצה והדובר המוכשר ביותר של התנועה הפסיכדלית לאורך  שנים רבות אבל הכתיבה שלו לא תמיד מצליחה לתרגם את הכריזמה והמעוף אל הדף. Food of the Gods של מקנה מובנה מדי, True Hallucinations מפוזר מדי ובלתי אחיד ברמתו, וב-Invisible Landscapes יש פרקים נהדרים לצד לא מעט חישובים מתמטיים איזוטרים שמטרתם להוכיח את הטיימווייב זירו, רעיונותיו האסכוטולוגים והמפוקפקים של מקנה לגבי סוף ההיסטוריה. היוצא דופן הוא הספר  התחיה הארכאית, אולי דווקא משום שהוא לא מנסה להציע שום סיפור או תורה שיטתיים אלא מהווה אוסף אקלקטי של ראיונות ומאמרים קצרים שמהווים מבוא קולח, נגיש, מרתק ומלהיב להגותו של מקנה: מתורת הקוף המסומם ועד הטיים ווייז זירו, סוד דמותו של השאמאן והלוגוס של הפטריה. התחיה הארכאית עמוס במשפטים מנצחים ורעיונות ומשוגעים שיוכלו להעסיק אתכם עוד תקופה ארוכה אחרי שתסיימו את הקריאה. (והנה כתבה ישנה שלי על טרנס מק'קנה).

פיקהאל וטיקאהל, אלכסנדר ואן שולגין (PIKHAL & TIKHAL, 1991, 1997) – אין הרבה אנשים שקראו אותם מתחילה עד סוף, אבל שני הספרים עבי הכרך האלה של אלכסנדר שולגין ואשתו (עם שמות מוזרים שמהווים ראשי תיבות ל-Phenethylamines I Have Known And Loved ו-Tryptamines I Have Known and Loved) הם משהו מיוחד בכל קנה מידה: ספרי בישול כימיים למולקולות נסיוניות ואקזוטיות שכוללים, לצד נוסחאות כימיקליות, גם את הגיגיהם של אלכסנדר ואן בנושאי שינוי התודעה, ואת סיפור המפגש, האהבה, הטריפים והחיים ההלוצינוגנים משותפים של הזוג המלכותי של הכימיה הפסיכדלית. שולגין הוא דמות מעניינת – ליברטריאן פסיכואקטיבי שגם טיפח יחסי שיתוף פעולה כעד מומחה מטעם הרשות האמריקאית למלחמה בסמים בתמורה לזכות לפתח חומרים פסיכדלים ללא מפריע. מניע חשוב לפרסום הספרים עבי הכרס שלו הופיע לאחר שיחסיו של הכימאי עם ה-DEA החלו להתערער והוא חשש שהסוכנות תפלוש לביתו ותשמיד את הידע העצום שאגר בעשרות שנים של סינתוז כימי ואלפי חוויות פסיכדליות. הברירה היחידה הייתה לפרסם  את הידע ברבים, וזה היה תחיבת אצבע צרדה לרשויות הפדרליות שראו בפרסום הספר מעשה מסוכן של טרוריזם פסיכואקטיבי. שולגין, בתורו, זכה למקום של כבוד ככימאי הפסיכדליה הפורה והמנוסה ביותר בהיסטוריה. בתקופה מסוימת נהוג היה לומר שעם מאותו מולקולות פסיכדליות שגילה באמתחתו, הוא סינתז לראשונה יותר מ-90% מהחומרים הפסיכדלים הידועים, ואין ספק שבכורתו תשמר לשנים ארוכות. (למאמר נרחב יותר מהבלוג על שולגין).

ועוד כמה ספרים מהמאה ה-21

כמו שאפשר לשים לב, הספרים ברשימה למעלה נכתבו כולם בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה ולפני תחילת האלף השלישי והרנסנס הפסיכדלי הנוכחי. בחרתי להתמקד בקלאסיקות הותיקות של הכתיבה הפסיכדלית בין השאר בגלל שבעיני המאה ה-21, למרות שניפקה לנו שפע מחודש של ספרות פסיכדלית, לא הניבה עדיין קלאסיקות בסדר הגודל של הספרים החלוציים שנזכרים כאן, ואולי פשוט מוקדם עדיין להעריך את מעמדן של אלו. כל זה לא אומר שלא התפרסמו לא מעט ספרים מצוינים על פסיכדלים בשנים האחרונות. עבור מי שמתעניין יותר בלקרוא ספרות פסיכדלית עכשווית, הנה כמה מהספרים הפסיכדלים החשובים יותר שהתפרסמו מאז תחילת האלף ושעשויים אולי בעתיד לזכות למעמד של קלאסיקות:

  1. די.אמ.טי. מולקולת הרוח / ריק שטרסמן (DMT, The Spirit Molecule, 2001) – החוקר הפסיכדלי ריק שטרסמן היה הראשון שהצליח להתניע מחדש את המחקר הפסיכדלי בארה"ב בחלק הראשון של שנות התשעים. בספר הזה שהפך לרב מכר, הוא מתאר את סיפור הניסויים שלו עם DMT באוניברסיטת ניו-מקסיקו ואת הלקחים העיקריים שלמד.
  2. קצוות התודעה / בני שאנון (Antipodes of the Mind, 2002) – נוכחות ישראלית ברשימה. הפסיכולוג הקוגניטיבי בני שאנון כתב את הספר האקדמי וכבד הראש הזה שמהווה מדריך פנומנולוגי מקיף ומפורט לחוויית האיאווסקה.
  3. לשבור את הראש / דניאל פינצ'בק 2005 – לא כולם מתים על הסגנון של פינצ'בק, אבל הספר הזה (שגם תורגם לעברית) היה רב מכר פסיכדלי אדיר בשנות האלפיים ומציע יומן מסע קולח ומעורר מחשבה של פינצ'בק תוך כדי שהוא מתנסה במגוון חומרים פסיכואקטיבים מאיבוגה ופטריות ועד DMT ו-DPT.
  4. לשיר לצמחים: מדריך לשאמאניזם מסטיזו באמזונס העליון / סטיבן באייר (Singing to the Plants, 2009) – חוקר הדת והפסיכולוגיה סטיבן באייר בילה שנים עם שאמאנים באמזונס וכתב את הספר הזה שמהווה את המדריך המקיף ביותר לתימות והנושאים המעצבי של השאמאניזם האמזוני.
  5. המדריך לחוקר העולמות הפסיכדלי / ג'יימס פאדימן (Psychedelic Explorer’s Guide, 2011) – ג'יימס פאדימן שהיה חוקר פסיכדליה צעיר בשנות השישים חזר והפציע בשנות האלפיים עם הספר הזה שמספק הדרכה פשוטה ובהירה עבור מי שמחפשים לצאת למסעות פסיכדלית (במיוחד בלוויית מדריך).
  6. נוירופסיכדליה / ניקולאס לנגליץ (Neuropsychedelia, 2012) – אנתרופולוג תודעה גרמני יוצא למסע אתנוגרפי במעבדות מחקר פסיכדליות בשוויץ וארה"ב וחוזר עם מסקנות מהורהרות ומרתקות על טבע התודעה והמחקר הפסיכדלי במאה ה-21.
  7. קסנולינגיווסטיקה: פסיכדלים, שפה והאבולוציה של התודעה / דייאן סלייטרי (Xenolinguistics, 2015) – הסופרת והפסיכונאוטית דייאן יצאה למסע תודעה בן יותר מעשור שמטרתו לפענח שפה סימבולית שנתקבלה במוחה במהלך חוויה פסיכדלית. בדרך היא נכנסה לחור ארנבים ששמו קסנולינגווסטיקה, או לינגוויסטיקה חייזרית. ספרה מלא ברעיונות והגיגים על צורות שפה חייזריות עם שפע התיייחסויות לחוויותיהם של האחים מק'קנה.

ועוד הערה על גיוון מגדרי וגזעי

אחת התובנות העצובות שעלו מהכנת הרשימה הזו היא עד כמה השיח והכתיבה על חומרים פסיכדלים נשלט עדיין על ידי גברים לבנים. כשחיפשתי כתיבה נשית או לא-לבנה לרשימה הזו התקשיתי לחשוב על יצירות שישתלבו בה בטבעיות. כדי להעשיר עוד קצת את המנעד הקולי של הדיון אני מצרף כאן רשימה קצרה של ספרים על פסיכדלים מכותבות נשיות. למרבה הצער קשה עוד יותר למצוא כתיבה לא-לבנה על פסיכדליה, ואם יש לכם הצעות לכאלה כתבו כאן בתגובות.

Sisters of the extreme – ספר ישן ומצוין שמאגד כתיבה נשית על חומרים פסיכואקטיבים (ביניהם פסיכדלים), כולל קטעים מעת שארלוט ברונטה, אנאיס נין, בילי הולידיי, נינה האגן, דייאן דה פרימה וקארי פישר.

Hallucinogens: Cross Cultural Perspectives – מרלן דובקין דה ריוס הייתה אנתרופולוגית חלוצה של החוויה הפסיכדלית ובספר הזה היא מביא מאגדת את התוצאות והתובנות מרבים מהמחקרים שביצעה כאנתרופולוגית בדרום-מרכז אמריקה של שנות השישים והשבעים.

Remembrances of LSD Therapy Past – בטי אייזנר היא חלוצה נשכחת של מחקר הלסד בשנות השישים. הזכרונות שלה מ-1997, שנים מעטות לפני מותה, לא התפרסמו מעולם כספר אבל זמינים ברשת בצורת PDF ומציעים פרספקטיבה נשית ייחודית על מחקר הלסד של שנות השישים.

Ayahuasca Shamanism in the Amazon and Beyond – החוקרת הברזילאית ביה לבאטש הפכה בעשור האחרון לעורכת פורייה באופן בלתי רגיל שמנפקת שפע של ספרי מאמרים מרשימים על נושאים של איוואסקה, שאמאניזם ותרבות גלובלית. אוסף המאמרים הזה שכתבה להוצאת אוקספורד יכול לשמש כמבוא מצוין לשמאניזם האיוואסקה באמזונס.

The Shaman and Ayahuasca: Journeys to Sacred Realms – השאמאן האמזוני דון חוזה קארלוס מתאר את סיפור החניכה שלו ואת האופן שבו איוואסקה יכולה לקרוא תיגר ולהשפיע לטובה על תפיסת העולם המערבית.

הזכות לחיות בדרך הטבע

הזכות לחיות בדרך הטבע היא זכות אדם בסיסית, אלא שבעשורים האחרונים היא נמצאת תחת מתקפה ממשלתית-תאגידית המבקשת לנתק את האדם מהטבע ומהחוויות האנושיות הבסיסיות ביותר. מאמר שפרסמתי השבוע השבוע במגזין קנביס.

בשנים האחרונות התפרסמו לא אחת כתבות על המחסומים והמשוכות שמציבה מדינת ישראל בפני נשים שרוצות ללדת בלידה טבעית ועל החוויות המזעזעות של היולדות בבתי החולים: אצבעות שנתחבות בגוף ללא אזהרה, שימוש בלחץ, איומים והפחדות כדי לכפות הליכים רפואיים בלתי נחוצים, או סתם יחס מזלזל, מחפצן וחסר רגישות שאותו מכירים רבים מלקוחות מערכת הבריאות הממלכתית. על פי מחקר שנערך לאחרונה כרבע מהנשים היולדות בישראל סובלות מרמה זו או אחרת של תסמונת פוסט טראומה.

ישנן סיבות רבות לחשוב שבמקרים רבים לידה טבעית בבית או במרכז לידה עדיפה על לידה בבית החולים. ראשית הסיכוי להתערבות רפואית כמו חתך חיצי, ניתוח קיסרי, השראת לידה או לידה מכשירנית (בואקום או מלקחיים) גדול פי כמה בלידות בבתי חולים ואיתו גם הסיכוי לסיבוכים הרפואיים הרבים והמתועדים שגורמות ההתערבויות הללו. מעבר לכך חווית הלידה הסובייקטיבית של היולדת שונה לחלוטין. תנוחת הלידה המקובלת בבתי חולים – לידה על הגב – נוחה לצוות הרפואי אך אינה נוחה ליולדת ומקשה על תהליך הלידה, וישנו גם המערך ההורמונלי השלם שתומך בלידה והופך אותה לחוויה עוצמתית, משמעותית, מחברת ואף אקסטטית עבור היולדת אולם משובש כאשר תהליך הלידה הטבעי נקטע באמצעות התערבויות רפואיות (למשל זריקת אפידורל, או ניתוח קיסרי).

ועדיין, כל הנימוקים השונים הללו אינם רלבנטים מבחינת המערכת הרפואית. מאחר שצוות רפואי נמדד לא לפי מספר סיבוכי לידה או איכות הלידה אלא לפי מספר הלידות עם עובר חי, כל הגורמים האחרים נדחקים לחלוטין מן התמונה. ההתערבות הגוברת של המערכת המשפטית בתהליך הלידה גורמת לכך שכפי שאמר רופא בכיר באחת מאותן כתבות "מבחינה ביטוחית, עדיף לי לבצע כל לידה בניתוח קיסרי."

לידה, מוות, קנאביס והרדיפה של הטבעי

לידת בית

מה הקשר של לידה טבעית לקנאביס ושינוי תודעה? ובכן, מעבר לזה שלידה טבעית היא חוויה משנת תודעה ואקסטטית מהמדרגה הראשונה (לא ילדתי מעולם, אבל מתיאורים זה נשמע כמו הדבר הכי קרוב שאפשר לחוות לטקס איוואסקה בלי לשתות איוואסקה), הקשר הוא שבשני המקרים, זה של הקנאביס וזה של הלידה הטבעית, משהו שהיה חלק בסיסי וטבעי בחוויה האנושית משך אלפי שנים הוצא מחוץ לחוק ובמקומו הוצעה – שלא לומר נכפתה – על אזרח המדינה המודרנית חלופה ממסדית, מנוכרת, טכנולוגית ויקרה יותר, שגורמת ליותר סיבוכים רפואיים. בשני המקרים עבר האזרח המודרני תהליך החלשה שבמסגרתו הפך תלוי במקרה אחד בחברות התרופות, ובמקרה אחר במכונות ובצוות רופאים ומומחים. בשני המקרים השתלטה על אחד התחומים הבסיסיים של חיי האנוש צורת חשיבה רפואית וסטרילית שמתיימרת להגן על הציבור מפני סכנות אך גם מגבילה את החופש שלו ויוצרת בלב הקיום האנושי מונופול מלאכותי שפוגע בזכויות האדם, ושגורם נזקים חמורים.

במקרה של הקנאביס הנסיון "להגן" על האזרח מפני עצמו הוביל לעלייתם של קרטלי סמים המגלגלים מאות מיליארדי דולרים ושל מערכות פיקוח, שיטור וכליאה מסואבות, המתפרנסות מרדיפתם של אינספור אזרחים תמימים שאינם מזיקים לאיש. במקרה של הלידה הטבעית הנזק הוא המרתה של חווית לידה, אחת החוויות המשמעותיות בחיי האישה, מחוויה מעצימה ואקסטטית לחוויה מוחלשת וטראומטית, ניתוחים והתערבויות רפואיות מיותרות, וסתם בזבוז משווע של כספי ציבור. מרואיינת באחת מאותן כתבות שפורסמו בנושא אמרה ש"מדברים על סכנה בלידות בית, אבל זה לא הוכח. הסכנות בבית החולים דווקא הוכחו, אבל הן לא מובאות בחשבון". והנה, את אותו משפט בדיוק אפשר היה לומר גם על השימוש התרפויטי בפסיכדלים לעומת רבים מהאמצעים הפסיכיאטרים הננקטים היום.

המקרים של הקנאביס והלידה הטבעית מעידים על מגמה עמוקה יותר שמתרחשת בחברה שלנו: האפשרות לחוות את החוויות האנושיות הבסיסיות באופן הטבעי שהתקיים במשך אלפי שנה הולכת ונעלמת, ובמקרים רבים אף מוצאת מחוץ לחוק, זאת ככל שהמגע של האוכלוסיה עם הטבע נעלם וככל שמעמיקים תהליך האורבניזציה והוירטואליזציה של האנושות. בתוך העולם חסר השורשים הזה שבו משפחות אינן יכולות עוד לגדל את המזון שלהן, או את התרופות שלהן, ההיבטים השונים של הקיום האנושי עוברים תהליך של טכנולוגיזציה, מדיקליזציה, ועוברים מידיו של האדם הפרטי לידיהם של מומחים מטעם המדינה או התאגידים. כך שינוי התודעה עובר משימוש קהילתי בצמחים מקודשים לשימוש בתרופות מרשם, חווית הלידה עוברת מחדר השינה הביתי לבית החולים, וגם בשורה של תחומים אחרים ניתן לראות שחיי האנוש של הפרט הופכים למשאב הרשום בטאבו הממסדי-תאגידי.

כמו חווית הלידה, גם חווית המוות עוברת מהבית לבית החולים. מיתה על ערש דווי בבית ובחיק המשפחה כבר הפכה מזמן ללוקסוס. על פי האתר של קואליציית Dying Matters לזכויות האדם הגוסס, 70% מהנשאלים בסקר השיבו שהיו רוצים למות בביתם בקרבה למשפחתם ולאנשים היקרים להם, ועם זאת מעטים בלבד זוכים לכך. בעוד שבתחילת המאה העשרים רק כעשרה אחוז מהמיתות באנגליה התרחשו בבית חולים, בסוף אותה המאה המספר עלה ל-60%. על פי מחקרים מליוני אנשים מתים מדי שנה בבתי חולים אף שהיו מעדיפים למות בביתם ואף על פי שאין לדבר הצדקה רפואית.

מיתת בית

טימותי לירי, אידאולוג הלסד של שנות השישים, כתב בערוב ימיו ספר הדרכה לאדם הגוסס בשם Design for Dying  שבו הוא מורה כיצד ניתן לעבור מן העולם מתוך מודעות ואופטימיות, אך גם מתריע נגד האופן שבו המדיקליזציה של המוות מרוקנת אותו מהתוכן הקיים באחת משתי החוויות הבסיסיות בחיי האדם. לקראת המוות החולה הגוסס בבית החולים עובר שלל בדיקות מעייפות ומכאיבות, איש לא מדבר איתו על המסע לקראת הלא-נודע, ואיש לא חוקר לאיכות חייו, עד שבסופו של דבר, כשמתקרב רגע האמת, האדם מועבר למחלקת חירום שבה הקשר שלו עם חבריו ומשפחתו מוגבל קשות ורק בני משפחה עם כרטיס מיוחד מורשים לבקרו. "הקשיבו, אני ביליתי זמן ב-14 בתי כלא שונים, אני יודע מה משמעות הביטוי 'שעות ביקור'," כותב לירי. "המשמעות היא שאין לך אוטונומיה על הגוף שלך או על היחסים הבינאישיים שלך משום שאתה בכלא." לבסוף, כשמגיע רגע האמת, מגיעה גם ההתערבות הגסה ביותר. "דמיינו לעצמכם," מבקש לירי, "שאתם עומדים לקראת חוויה פסיכדלית עזה יותר מכל מה שאתם מסוגלים לדמיין, אחת שעשויה להימשך לנצח … ובאותו הזמן יש סביבכם חבורה של אנשים שצועקים ומישהו הולם על החזה שלכם!"

במקביל, רבבות שהיו מתים באופן טבעי ללא התערבות רפואית, מוחזקים במצב של כאב או מוגבלות בלתי נסבלים, תוך כדי הוצאות אסטרונומיות, משום שהמערכת לקחה לעצמה את הזמן לקבוע כמה ראוי לאותו אדם לחיות גם אם הדבר מנוגד לרצונו. "דמיינו לעצמכם," כותב לירי, "שהמדינה מכריחה אתכם להשאר בחיים בזמן שאתם סובלים בצורה קשה והחלטתם להמשיך הלאה. זהו עינוי בהגדרה. ראוי לערב בעניין את ארגון אמנסטי!"

תהליך דומה לזה של תחומי הלידה, המוות ושינוי התודעה, שעברו מידי האינדיבידואל והקהילה לידי מומחים, מוסדות ותאגידים, מתקיים גם בתחומים אחרים. כך גם עבר החינוך מהבית לבית הספר. הורים שמבקשים להעניק לילדים שלהם חינוך ביתי ששונה מדי בדגשיו מהערכים והרעיונות שמתעדפת מערכת חינוך הממסדית, יעמדו בפני התנכלויות ואף עונשים שונים מטעם המדינה. תופעה דומה אפשר למצוא גם בתחום הבניה. בניה של בתים בשיטות בניה טבעיות ואקולוגיות כמו בניה בחימר או בבוץ, נתונה לשורה של מגבלות ואיסורים מטעם המדינה, שהופכים את מלאכת בניית הבית ממשהו שניתן לעשות באופן אישי ובקרבה לטבע, למפלצת בטון בלתי מושגת שניתן לרוכשה רק מקבלן ובמשכנתא מהבנק.

מכירת החיסול של החוויה האנושית

שיהיה ברור, אין בכוונת הדברים הללו לרמוז חלילה שכולם צריכים לעשן קנאביס, ללדת בלידה טבעית או למות בבית. יש אנשים שיעדיפו לקחת תרופות מרשם, ללדת עם אפידורל או להשאר בבית החולים עד הרגע האחרון וזה בסדר גמור. זו זכותם המלאה. הדבר המקומם כאן הוא עזות המצח שבה השתלטה המדינה על התחומים הבסיסיים ביותר של החוויה האנושית וביצעה בהם רגולציה באופן שמחזק מוסדות ותאגידים ומחליש את האדם הקטן.

הקפיטליזם, כמו שציין יובל נח הררי בספרו האחרון, לא עוצר לעולם מדהירתו. גם לא הציביליזציה. הם צריכים עוד ועוד חומרי גלם בשביל להמשיך את מנגנון הצמיחה הנצחית של הכלכלה, כי הקפיטליזם לא מסוגל לעכל עולם שמפסיק את תהליך הצמיחה או אף מהפך אותו לטובת שמירה על כדור הארץ. מבחינת הקפיטליזם, על כל אזור ואזור – גיאוגרפי, או אנושי – לעבור קפיטליזציה, כלומר להפוך למנוע לייצור כסף, וכל פעילות אנושית שהופכת למנוע של כסף הופכת את החברה למתקדמת ועשירה יותר. לארה"ב יש את הוצאות הבריאות הגדולות ביותר בעולם, אולם אלו מבוזבזות בצורה רשלנית ובלתי שוויונית כך שמדדי הבריאות של אוכלוסייתה נמוכים וכושלים מבמדינות אחרות עם הוצאות בריאות נמוכות בהרבה. ועדיין, כל גידול בהוצאות האסטרונומיות על בריאות האזרחים, גם אם אינו תורם דבר, נספר כחלק מן התמ"ג ומאפשר לסטטיסטיקות הכלכליות לצמוח ולפוליטיקאים לטפוח לעצמם על השכם. אותו דבר כמובן ניתן לומר על ההוצאות המתנפחות על צבא, שיטור, כליאה ופיקוח על האזרחים, גם אלו מספקים פרנסה לאינספור תעשיות הפועלות בניגוד מובהק לרווחתם של אזרחי העולם אך מנפחות את התמ"ג ונחשבות כמהותיות לכלכלה, אף על פי שהעולם שהן יוצרות הינו פחות חופשי, בטוח ודמוקרטי מהעולם שקדם להתנפחותן.

אנחנו חיים בעולם שבו יותר ויותר מהדברים שנהגנו לעשות בעצמנו משך אלפי שנים: ללדת, למות, לשנות תודעה, לחנך, לבנות מחסה ועוד, נחטפו על ידי מומחים וביורוקרטים שמעקרים את החוויה האנושית וממירים אותה למשהו שנערך במסגרת מבנים תאגידיים ובהתאם לאינטרסים שלהם, יוצרים ניכור פנימי ובינאישי, נזקים אדירים ברמת הקהילה והחלשה של האינדיבידואל.

במקום החופש הקמאי של האדם ללדת, לחנך, לשנות תודעה, לבנות ולמות באופן טבעי קיבלנו חוקים שמוציאים מהחוק או מגבילים קשות את מנהגי החיים הטבעיים, אלו שמבוססים על רבבות שנות אבולוציה והיסטוריה. הם הצליחו לקבע עולם שבו ההפיכה של חוויות אנושיות למחצב כלכלי היא המצב הטבעי ומי שמבקש את החופש שהיה טבעי לאורך ההיסטוריה והפרה-היסטוריה הוא שנחשב סוטה ונדרש להגן על צורת החיים שלו כאילו הוא מבצע פשע נורא כנגד החברה.

יש סיבה לתקווה

אף אחד לא יחזיר לנו את הזכויות שלנו מרצונו הטוב. בתי החולים שמחים להיות הכתובת היחידה ללידות, כי משרד הבריאות משלם להם סכום יפה על כל יולדת. מאותה הסיבה בדיוק שמחות חברות התרופות שלא להתחרות בצמחים רפואיים טבעיים וזולים שכל אחד יכול לגדל במרפסת ושיש להם היסטוריה מוכחת בת אלפי שנים של שימוש רפואי במגוון תחומים.

אבל המודעות לחוסר הצדק הבסיסי שבמצב הזה הולכת וגוברת. יש יותר ויותר קולות שדורשים שינוי, וזה עובד. אנחנו צריכים להמשיך לקרוא לשינוי בקול גדול ובלי פחד. הדלאי למה אמר שאם אתה חושב שאתה קטן מדי מכדי שתוכל להשפיע, נסה לישון בחדר עם יתוש. אנחנו היתוש בחדר, וככל שאנחנו נוסיף ונגדיל לומר את הדברים בגאון, בלי להתבייש, כך יגבר השינוי.

התוצאות כבר כאן. בבריטניה הודיע לאחרונה שירות הבריאות הלאומי כי הוא ממליץ לנשים בהריון בסיכון נמוך ללדת בבית או במרכז לידה על מנת להמנע מהסיבוכים הנפוצים בלידות בבתי החולים. קנדה העבירה בשנים האחרונות, לאחר מאבק ארוך, חוק שמאשר המתת חסד לחולים סופניים והצטרפה לשורה של מדינות באירופה ולמספר מדינות בארה"ב שאישרו את הזכות להמתת חסד מאז תחילת העשור הקודם; ואילו בארץ גדל מספר הילדים המתחנכים בחינוך הביתי במאות אחוזים בעשור האחרון בלבד.

קנאביס חוקי היום בשמונה ממדינות ארה"ב, והוא עובר רמות שונות של דה-קרימנילזציה (אי הפללה) או לגליזציה (הסדרה) ברבות ממדינות העולם. המחקר בחומרים פסיכדליים חווה פריחה ומספר גדל של מחקרים מראה שניתן להשתמש בהם באופן בטוח ושלחומרים הללו יש פוטנציאל עצום עבור הרפואה והחברה.

התפקיד שהקנאביס משחק כיום בתנועת השחרור הגלובלית הזו הוא תפקיד מרכזי ומתעורר, והמקום שלו בשינוי השיח הציבורי הוא מהפכני ודינאמי כפי שהיה זה של התנועה הפמיניסטית או התנועה לזכויות האזרח בראשית דרכן. הדעה שהמשטרה לא צריכה לעסוק בצרכני קנאביס ושקנאביס צריך להיות חוקי עברה מהשוליים למרכז. ההכרה שהמלחמה בסמים היא פשע כנגד האנושות הולכת ומתפשטת, וברוני המלחמה בסמים עוברים ממתקפה למגננה.

אולי יש תקווה שבתוך כל המאבקים הגלובליים האדירים על עתיד הפרויקט האנושי שמתנהלים בימים אלו במגוון החזיתות של הקפיטליזם, הטכנולוגיה, הפיקוח והשליטה, דווקא זה של שינוי התודעה יזכה להצלחה. אם הדבר הזה יצליח, אם קנאביס, ולאחריו הפסיכדלים המאז'ורים יהפכו לחוקיים, הרי שזה עשוי להיות תמרון הפתע שיחלץ כוכב גוסס מלפיתת הנלסון של תרבות צרכנית-סרטנית שיצאה מכלל שליטה.

טרנס מקנה אמר שהסיבה שהפסיכדלים כל כך חשובים היא כי אין בנמצא אף כלי אחר שיכול לייצר את האיכות הטרנספורמטיבית שהם מחוללים בזמן קצר מספיק, הדרושה כדי לבצע את השינוי הנדרש בציביליזציה שלנו. אולי קנאביס והפסיכדלים הם קלף הג'וקר שהאנושות תשלוף ברגע האחרון כדי להוציא את עצמה מהפינה שאליה הכניסה את עצמה. תוך כדי שהפתיחות לנושא מתגברת גם מתחזק העניין הציבורי במשני תודעה פסיכדלים, מפטריות ולסד ועד איוואסקה וסן פדרו. במובנים רבים בני הדור הצעיר מוכנים לקלוט את הכלים הללו טוב יותר מכל דור אחר בהיסטוריה האנושית, ובמובנים רבים הם זקוקים להם באופן נואש יותר מאי פעם. כולנו זקוקים כרגע להנחיה הקדושה שלהם, כדי להתגבר על האתגרים העצומים העומדים בפנינו. וכששערי התודעה יפתחו, יפתחו גם השערים לכל התודעות, לזו האקולוגית, לזו הקהילתית, ולזו של החוויה האנושית הטבעית במופעיה השונים.

איורוודה ומשני תודעה – סמי פיטה, ואטה וקאפה

כבר כתבתי פה פעם על העניין שלי באיורוודה, תורת הרפואה ההודית. מאז שהאיורוודה הפכה לחלק מהחיים שלי, היא הפכה גם לחלק מהאופן שאני רואה בו את העולם. אחד התחומים שהתחלתי לראות אחרת בעקבות העניין שלי באיורוודה הוא נושא משני התודעה.

כדי להתחיל לדבר על הקשר בין האיורוודה למשני תודעה, צריך קודם כל לדעת קצת מהי איורוודה. כמובן, קצרה היריעה מלתת כאן סקירה מקפת של התורה העתיקה הזו, אבל פטור בלא כלום אי אפשר.

אז האיורוודה ב-60 שניות

על פי האיוורודה יש בעולם שלוש דושות בסיסיות שכל אחת מהן מורכבת משניים מחמשת היסודות הקוסמיים:

פיטה – אש ומים. תכונות: חמה, שמנונית ונוטה לרוגז.

קאפה – אדמה ומים. תכונות: קרה, לחה, ויציבה.

ואטה – אוויר וחלל. תכונות: קרה יבשה ובלתי סדירה.

כל אדם נולד בעל מזג מסוים המחבר בין יסודות אלו בצורה ייחודית לו. בדומה לרפואה היוונית או היהודית העתיקה (מהסוג שבה עסק ברמב"ם למשל) האיורוודה עוסקת באופן שבו אותם יסודות שונים משתקפים באדם, ורואה בבעיות בבריאות הפיזית או הנפשית תוצאה של חוסר איזון של היסודות/הדושות השונות. כך למשל אצל אדם בעל פיטה בלתי מאוזנת, עשויים להתעורר מתח וכעס או לחלופין מהמימד הגופני דלקות  או בעיות עור. אצל אדם שאצלו הקאפה אינה מאוזנת עשויות להתפתח עצלות ופאסיביות או במימד הגופני אלרגיות, גודשים, ליחות ובצקות. ואילו אצל אדם עם ואטה לא מאוזנת תופיע לעיתים קרובות תגובה נפשית של חרדה ובמימד הגופני עשויות להופיע עצירויות, סחרחורות, איבוד משקל או תחושות כאב.

פיתות, ואטות וקאפות. אילוסטראציה.

מאחר שבני אדם נולדים עם מזג שונה, כאשר אצל כל אחד בולטת דושה אחרת, נדרשים הטיפוסים השונים לנקוט בסגנון חיים ותזונה שיהלום את נטיותיהם וימתן את נטיותהם הטבעיות לעודף ואטה/פיטה/קאפה. סגנון חיים זה מתחשב גם בעונות השנה (בקיץ הפיטה חזקה, ובחורף הקאפה), בזמני היום (הפיטה חזקה בצהריים, הואטה בשעות אחה"צ) ובגורמים נוספים אחרים. ההמלצות של איורוודה אומנם מתרכזות בנושא התזונה, אבל היא נוגעת לשלל נושאים אחרים כמו סוג האימון הגופני שאנחנו בוחרים לעצמנו, האופן שבו אנחנו קובעים את סדר יומנו, או ההתנהלות שלנו עם כסף או מערכות יחסים.

אין זה מעניינו של מאמר זה להציע כאן סקירה מלאה של תורת האיורוודה. מידע נוסף ניתן למצוא באתר של חברתי ומורתי גליה עזרן שהכירה לי את האיורוודה, ושמלווה לאורך השנים את העניין שלי בה. מספיק שנאמר כאן שהחשיבה האיורוודית היא ממכרת. אחרי שמתחילים לחשוב בדושות, כבר לא מסתכלים על אנשים באותו האופן. במקום להתבונן בבבואת האדם בלבד, מבטו של חובב האיורוודה כאילו חודר פנימה את הגוף והאופי של כל אחד ואחת, על מנת למצוא שם את הצירוף המיוחד שבו ניחנו, ושממזג באופן ייחודי את האלמנטים הקוסמים של האש, המים, האדמה, האוויר והחלל.

כדי לסבר את האוזן בעוד כמה אבחנות שיתנו מושג בסיסי על החשיבה האיורוודית הנה כמה אופנים בסיסיים שבהם קושרת האיורוודה בין המזג המולד של בני האדם לבין אופיים. אנשי ואטה למשל נוטים להיות פזרנים עם הכסף. הוא נושב מידיהם כמו ברוח. לעומתם אנשי קאפה נוטים לאגור את הכסף, כפי שהם אוגרים שומן בגופם, ואילו אנשי פיטה אוהבים לנהל את הכסף שלהם ולהשתמש בו בצורה אופטימלית. אנשי ואטה יצירתיים במיוחד, החשיבה שלהם עפה בגבהים וקופצת בצורות אסוציאטיביות לא שגרתיות, אבל הם פחות טובים בלנהל ולסדר את הרעיונות הללו במערכות מובנות (זוהי תכונה של פיטה, בעלי המח האנליטי) ואילו אנשי קאפה בכלל טובים יותר בדרך כלל בעבודה פרקטית ועם אנשים (למשל ניהול של מטבח, או הפקה). נקודות התורפה הפסיכולוגיות של הטיפוסים השונים מובחנות גם הן למדי. ואטות נוטים לחרדות, פיטות נוטים לרגזנות ואילו קאפות נוטים לפאסיביות והמנעות מעימותים. כל אלו יתבטאו גם בחיי העבודה: בעוד שהאש של הפיטות מובילה לוורקהוליזם, קאפה לא מאוזנת עשויה לנטות לעצלות ודחיינות ואילו ואטה לא מאוזנת מתחילה לעבוד, מאבדת במהרה את תשומת ליבה ועוברת לעשות דבר אחר.

עם כל מה שנאמר מעלה, מה שחשוב להבין פה הוא שלא מדובר פה חלילה בתפיסה אבסולוטיסטית. אין דינן של כל הקאפות שווה ואין דין כל הואטות שווה. כל אחת היא קאפה או ואטה בדרכה שלה, ואף אחת מהן אינה רק קאפה או רק ואטה. אבחון איורוודי אינו חלילה פרקטיקה שבה אנחנו אומרים לאדם מה תכונותיו בהתאם לדושה שלו. אנחנו מתחילים בלחקור את נטיותיו השונות של האדם על מנת לבנות לעצמנו מפה מנטלית שתאפשר לנו ליצור תמונה מלאה יותר של האופן בו משתקפות בו הדושות. רוב האנשים אינם מוגדרים כבעלי דושה אחת אלא כבעלי שתי דושות: פיטה-ואטה, פיטה-קאפה או קאפה-ואטה. אף אדם אינו מושתת על טהרתה של דושה אחת. לכל פיטה יש גם מידה מסוימת של ואטה וקאפה ולהפך. ובכל מקרה, אותה הדושה יכולה להתבטא בצורות שונות אצל אנשים אחרים. יש ואטות שמתבלטת אצלם תכונת היובש של הואטה, ואילו אצל אחרים מתבלטת תכונת הקור. כמו כל רפואה, אבחון איורוודי הוא אמנות המותירה מקום נרחב לפרשנות.

איורוודה וסמים

אמרנו כבר שיש קשר ישיר בין הדושה של אדם מסוים לבין כל דבר ועניין בחייו, החל ממבנה וגופו וכלה בדפוסי התקשורת והיחסים שלו. בהתחשב בחשיבות האוניברסלית של האיורוודה להבנת האנוש זה לא מפליא שגם את תחום שינוי התודעה ניתן לקשור לתורה האיורוודית. אנשים עם דושות שונות מגיבים בצורה שונה בתכלית לחומרים שונים שמחריפים או מאזנים את הדושות השונות שלהם. ובהקשר זה, כפי שיש מזונות מחריפי פיטה, ואטה וקאפה (וזהו הבסיס של תורת התזונה האיורוודית), ניתן גם לדבר על סמי ואטה, סמי פיטה וסמי קאפה שמשפיעים על הגוף והנפש כמו מזונות אבל בצורה דרמטית עוד יותר אפילו (ואת ההבדל העיקרי בין מזון לסם, אם רוצים לשמר אותו, ניתן לראות באופן כללי כהבדל במידת הדרמטיות שבו השניים משפיעים על התודעה, אם כי ברוב המקרים צריכתם של סמים היא תדירה ורציפה פחות מזו של מזון ולכן השפעתו של המזון בכל זאת גדולה יותר בטווח הארוך).

חלוקה מודרנית טיפוסית של משפחות הסמים

החלוקה בין סמי ואטה, פיטה וקאפה נושאת דמיון רב לחלוקה הקלאסית שגזר הפסיכופרמקולוג הגרמני לואיס לווין בספרו פנטסטיקה (1924) בין חמש מחלקות של חומרים פסיכואקטיבים: הממריצים, המדכאים, האופוריים, ההיפנוטיים וההזייתיים. החלוקה של לווין התגלגלה היום לחלוקה בין ממריצים, מדכאים, הזייתיים ואנטי-פסיכוטים וניתן למצוא דמיון בין חלק מהמחלקות הללו לסמים הדושיים אבל הדברים גם מורכבים יותר כפי שנראה להלן.

סמי ואטה

סם הואטה המובהק ביותר שאני יכול לחשוב עליו הוא הקנאביס. כסם שצורכים אותו לרוב בעישון, העשן של הקנאביס מבטא בצורה הישירה ביותר את אלמנט האוויר הנושב של הואטה. ואכן, ההשפעה של הקנאביס על התודעה היא החרפה של הואטה. הקנאביס מעיף את המחשבה עם הרוח. הוא גורם למחשבות לרדוף זו את זו בתעופה אסוציאטיבית שמאפיינת את צורת החשיבה של הואטה. עישון קנאביס נקי מוביל תחילה לתחושת קור החודרת את הגוף, כמו משב רוח שממלא אותנו בקור ואטאי. גם החרדות שצרכני קנאביס נתקפים בהם לעיתים תואמות את השפעתה של הואטה הבלתי מאוזנת והחרדתית ונוטות להיות חריפות יותר אצל אנשים שהינם ואטות, שחסרה להם יציבות עמוקה, ולכן מתעופפים מכמויות קטנות של קנאביס וגם נוטים לפתח חרדה במהירות. בצד השני של הסקאלה, החיבור בין קנאביס לבין בעלי דושות אחרות ויציבות יותר נוטה להיות בעל השפעה ממתנת. אנשי קאפה נוטים להיות מעשנים שמחים, ולסבול פחות מחרדות אם כי עישון קנאביס יכול לחזק אצלם את הנטיה השלילית של הקאפות: העצלות והפאסיביות. דבר זה מתרחש במיוחד כאשר הקנאביס מעורב עם טבק, שיש לו איכות מקרקעת, ושמאזן מצד אחד את האפקט מעורר החרדה של הקנאביס אצל מי שנוטים לחרדה, אבל גם יכול לחזק בשילוב עם קנאביס את הנטיה לפאסיביות אצל מי שנוטים אליה.

טיפוס ואטה חובב סמי ואטה (קנאביס). טרנס מקנה

הידיעה שקנאביס הוא חומר מעורר ואטה עשויה לשנות את האופן שהמשתמש נוהג בו. כך למשל לאדם ואטאי שנמצא בתקופה חסרת יציבות כדאי להמעיט בצריכת הקנאביס כדי לא להוציא את הואטה שבו מכלל איזון, ואם הוא צורך קנאביס, יתכן שעליו להעדיף חומר מזן אינדיקה בעל נטיות מרגיעות. לעומת זאת, קנאביס מעורר מזן סטיבה עשוי להיות מועיל עבור אדם קאפאי שחש חסר אנרגיה ותקוע. כל זאת אין משמעותו שצריך תמיד להשתמש בחומר מסוים כדי להתאזן, לעיתים יכולים גם ואטות לעשות שימוש מופלא בחומר על מנת להעצים עוד יותר איכות ואטאית מסוימת הטמונה בהם. דוגמה מובהקת לאדם שעשה שימוש באיכויות מעלות הואטה של הקנאביס ניתן למצוא בטרנס מקנה, הפילוסוף הפסיכדלי בעל הנטיות הואטאיות המובהקות שהיה גם חובב קנאביס מושבע ושהיה נושא מונולוגים ארוכים, מושחזים ואסוציאטיבים משך שעות ארוכות בכוחו מעורר המחשבה והדיבור של הקנאביס.

סמי פיטה

התכונה העיקרית של הפיטה היא האש, האנרגטית, החמה, והממוקדת. אנשי פיטה נוטים להיות אנרגטיים, היפר-פעלתניים, וממוקדים במחשבתם ומעשיהם. מבחינה זו תכונותיה של הפיטה תואמות באופן מובהק את השפעותיהם של קבוצת הסמים הסטימולנטים (ממריצים) שכוללים חומרים כמו אמפטמין, מתאמפטמין, ריטלין, קוקאין, קפה וגת. סמים ממריצים מגבירים את האנרגיה של המשתמשים בהם ומאפשרים להם להשאר ערים ופעלתניים שעות ארוכות ממש כפי שאוהבים לעשות טיפוסי פיטה. בנוסף, חומרים מעוררים ממקדים את המחשבה ומשמשים מסיבה זו כסמי פרודוקטיביות – בימינו השימוש בריטלין ואמפטמינים כמו אדרול למקד את המחשבה ולהגביר ביצועים בלימודים או בעבודה הינו שכיח, שלא לדבר בכלל על שימוש בקפה.

חובב נלהב של סמי פיטה (ניל קסדי)

כמו שסמי ואטה יכולים להוציא את הואטה מכלל איזון, כך גם לסמי פיטה יש את הפוטנציאל להוציא את הפיטה מהשלווה שגם כך לא ניחנה בה. שימוש מתון בסמי פיטה יכול להעניק לאדם אקסטרה כח, מוטיבציה ואנרגיה, אבל בשימוש גבוה סמי פיטה יכולים להוביל לפעלתנות יתר של המערכת ולפסיכוזת פיטה שהיא תופעה שכיחה אצל משתמשים בכמויות מופרזות של אמפטמינים, מתאמפטמינים, וקוקאין, אבל יכולה גם להתעורר אפילו משימוש בכמויות גדולות של קפה, וכנראה גם גת. כפי שאנשי ואטה נמשכים לעיתים לפעילויות מעצימות ואטה כמו טיולים ומסעות, כך גם אנשי פיטה חובבי פעילות קדחתנית נמשכים לעיתים לסמי פיטה דווקא. דוגמה קלאסית היא זו של אייקון הביט ניל קסידי, מי שג'ק קרואק ביסס עליו את דמותו של דין מוריארטי ברומן "בדרכים". קסדי שמת בסופו של דבר משימוש בברביטורטים דווקא, היה טיפוס פיטה וצרכן נלהב של אמפטמינים שהיה נוהג ללהג בהשפעתם רעיונות, חלומות וטירופים שונים בהיפראקטיביות עליזה ואינטנסיבית.

סמי קאפה

קבוצת החומרים הראשית הקשורה בקאפה היא כמובן קבוצת החומרים המדכאים: אופיום, הירואין, ברביטורטים, בנזודיאזפינים (כמו ואליום וזנקס), קרטום, אלכוהול (שיש לו גם השפעה חריפה על הפיטה, ושניתן לתאר את השפעתו בלצון כ"קודם פיטה אחר כך ק(כ)אפה") ואולי גם חומרי הרדמה דיסוציאטיבים כמו הקטמין וה-PCP. הקאפה הבלתי מאוזנת מאופיינת בפאסיביות, איטיות, כבדות ונמנום. כל אלו הן כמובן השפעות קלאסיות של סמים מדכאים המשמשים לצורכי הרדמה והרגעה. אלא שהדברים כאן מורכבים יותר. קאפה עודפת מזוהה לרוב עם עודף משקל, ואילו משתמשים באופיאטים נוטים דווקא לשדפון. ובכל זאת יש משהו באיכות המנטלית הטאמאסית, האיטית והכבדה של הקאפה שמשתקף באנשים שנמצאים תחת השפעה של חומרים מדכאים. השימוש במדכאים נעשה לעיתים קרובות על מנת להעצים איכויות של קאפה: לסייע לאנשים להרדם, או להרגיע מצבי חרדה ואטאיים.

סוג אחר וקצת פחות קלאסי של משני תודעה מסוג קאפה ניתן למצוא במשפחת הפסיכדלים. באופן כללי משני תודעה פסיכדלים מורכבים יותר להגדרה מאשר סמים מדכאים או ממריצים. כמו שראינו סיווגנו את הקנאביס כסם ואטה, ובאופן כללי ניתן לומר שבכל חומר פסיכדלי ש"מעיף" את המשתמש למקומות אחרים יש איכויות של ואטה. בו בזמן, הדברים מורכבים יותר בנוגע לקקטוסים כמו פיוטה וסן פדרו שיש להם השפעה מקרקעת, מפקסת וממריצה שניתן לראות אותה כהעצמה של הפיטה והקאפה גם יחד. סוג הפסיכדלים שקשור בצורה חזקה במיוחד לדושה של הקאפה הוא פטריות החיזיון. את האלמנט הראשון של הקשר ניתן למצוא באלמנטים של האדמה והמים שהם האלמנטים המרכיבים של הקאפה. פטריות גדלות בתנאי לחות, היישר מתוך האדמה, תוך כדי שרוב גופה של הפטריה נמצא בתפטיר (mycelium). למעשה הפטריה מגיעה מהאפלה והלחות שמתחת לאדמה,  גופה ספוג במים וכישות קפאית יש לה אנרגיה עגולה ורכה ועל פי ההתרשמות האישית (והמוגבלת) שלי הן אכן נוטות להשפיע באופן חזק במיוחד על טיפוסי קאפה דווקא, ונוטה לשחרר אצלם דמעות ושאר הפרשות מימיות לרוב. אפקט דומה אפשר אולי למצוא גם באסיד. שהוא אמנם פיטאי וממריץ יותר מהפטריות, ושהפיטאיות שלו משתקפת גם בשמו החומצתי, אבל גם מכיל קאפה מסוימת שהיא אולי האחראית להזעה המוגברת במהלך טריפ של אסיד, ולכך שבסיום טריפ של אסיד יש נטיה להשתין כמויות לא סבירות ולא הגיוניות.

סיכומון ביניים

הדברים שהעליתי כאן מבוססים על התרשמותי האישית בלבד. למרות שנכתבו אנספור כרכים על מזון והשפעתו על הדושות, לא מצאתי בשום מקום עיסוק בקשר בין דושות לבין סמים משני תודעה. מכיוון שאין ספק שלסמים משני תודעה יש השפעה עמוקה על הדושות, ומכיוון שעד היום לא היה עיסוק של ממש בסוגיה הזו (בתקופה שבה התפתחה האיורוודה רבים מהסמים שאנחנו עושים בהם שימוש כלל לא היו קיימים), מומלץ לקחת את הדברים האלה בערבון מוגבל ולראות בהם הצעה לכיווני מחשבה והמשך עבודה בכיוון.

כדאי לזכור שבעוד שהאיורוודה מורה לנו כיצד לאזן את הדושות שלנו באמצעות בחירות המזון שלנו, תהליך כזה הוא מורכב ובעייתי בהרבה כאשר אנו עוסקים במשני תודעה. מכיוון שההשפעות של משני תודעה עזות מאלו של מזון, ואף נתונות לעיתים קרובות לחוקים של סבילות פיזיולוגית (למשל שימוש בקפה להמרצת הפיטה גורם להתמכרות פיזיולוגית ולהחלשות הפיטה בטווח הארוך), הדבר מוציא כנראה מכלל אפשרות את האפשרות שמשני תודעה יכולים לשמש לצורך איזון של דושה בטווח הארוך. ועדיין, כפי שהבנה של הקשר בין המזון לבין המצב הגופני והתודעתי שלנו מהווה כלי בסיסי של האיורוודה על מנת לסייע לנו לטפח איזון ולהמנע מאיבוד האיזון, הבנה עמוקה יותר של הקשר בין דושות למשני תודעה יכולה לסייע לנו להבין כיצד משני תודעה מחריפים או מאזנים נטיות בסיסיות במזג האיורוודי שלנו על מנת לנקוט החלטות מושכלות יותר בנוגע לגופנו ודעתנו.

דברי פתיחה וסיכום לכנס הפסיכדלי הישראלי משנים תודעה

וואו, איך בכלל לנסות לסכם את היומיים האחרונים והכנס הפסיכדלי הישראלי.

הכנס שקיימנו ביום חמישי היה אחד הימים הכי יפים שהיו לי בחיים ובוודאי היום שקיבלתי בו הכי הרבה אהבה. זה קצת הרגיש כמו להיות נער בר מצווה בטקס מיוחד ומופלא שכולם בו עולים לתורה. איזו התרגשות.

בחוויה של מי שעמד על הקווים מהבוקר עד הלילה וסימן לדוברים בשלטים את הזמן שנותר להם זה היה יום די סוחט. בסיומו, אחרי 14 שעות של להיות עם האצבע על הדופק ברמת הדקה מתוך ניסיון שלא לחרוג מגבלות הזמן הדוחקות ואף מופרכות שהטיל לוח הזמנים של הועידה שתכננתי אני עצמי, רמות האדרנלין התחרו רק ברמות העייפות.

מתוך מושב הערב של הכנס. צילם יאיר גולוב.

הלו"ז של הכנס היה מלא מאוד. כנראה יותר מדי, וזה היה מאתגר מבחינות מסוימות אבל גם מתגמל ומשכר. התכנון של המושב השני שאורכו היה ארבע וחצי שעות, עם שתי הפסקות של 15 דקות בלבד, היה בוודאי מנוגד להיגיון המסורתי לגבי האופן בו מרווחים יום הרצאות, אבל יצר בקונסטלציה הזו גם אפקט פסיכדלי די מעניין. ההרצאות היו כל כך טובות והקהל היה כל כך בתוך העניינים שלא רק שלא איבדנו את הפוקוס, אלא שהאינטנסיביות רק הפכה את זה לחוויה עזה עוד יותר. החוויה הייתה של נסיקה קולקטיבית מתמשכת שכללה רק הפסקות קצרות לשאיפת אוויר – כמו מעגל של פייפ די.אמ.טי. זה הרגיש כאילו מהרצאה להרצאה אנחנו רק עולים ומתעלים יחדיו, מטפסים הלאה לרקיע, וכל המושב הפך לסוג של לימוד משותף ממוקד לראש וגם ללב. ממקום הישיבה שלי בשורה הראשונה יכולתי להרגיש את האנרגיה של 400 איש מרוכזים וחיוניים נושפת בעורפי. חלק מהדוברים באו אלי אחרי האירוע לומר לי שזה היה קהל בלתי רגיל להופיע מולו.

קשה לתאר לאנשים שלא היו בועידה פסיכדלית איך זה מרגיש להיות באירוע כזה. רמת המיקוד של הקהל היא גבוהה ברמה שלא פוגשים בהרבה כנסים אחרים. החוויה של המפגש של הקהילה; של קהל גדול שמגיע מתוך עניין אמיתי ולהוט לנושא, ורצון למפגש אנושי עם האחרים – יוצרת איזושהי חוויה של התעלות תודעתית עזה. בועידות פסיכדליות שביקרתי בהן בעבר בחו"ל התחוללה אצלי התחושה הזו של טריפ – של מתיחה וכיווץ משותפים של חוש הזמן, של עוצמות מוגברות של חוויה ונוכחות. יצאתי מהן מסוחרר ובאופוריה. אפילו שהאירוע ביום חמישי היה בן יום אחד בלבד, במהלך הכנס באו אלי כל מיני אנשים ואמרו לי שהכנס כל כך עוצמתי ומעצים עבורם שהם מרגישים כאילו הם בתוך טריפ, ואיזו זכות מופלאה להדליק מאות אנשים ככה באמצע תל אביב באמצע השבוע.

כשהתחלתי אני להתעניין בפסיכדלים לפני כ-15 שנה מה שחסר לי מאוד היה מקום לפגוש אנשים עם אותו סוג של עניין בחומרים משני תודעה. זה גם מה שהפך עבורי תמיד את המפגש עם אנשים פסיכדלים למרגש כל כך. כשפגשת אותם הרגשת הרבה פעמים שאתם חולקים איזו פרספקטיבה משותפת על העולם, זכרון חוויה משותפת שיוצר ביניכם סוג של אחווה.

מתוך הפאנל של הערב. על הבמה מימין לשמאל: דר' ריק דבלין, בעז וכטל, נטלי גינסברג, אנכי, פרופ' אנתוני בוזיס, דר' אריק דיוויס, דר' תומר פרסיקו. צילום: יאיר גולוב

כשבעז יניב ואני הקמנו את מגזין לפסיכונאוט, סרטון גיוס ההמונים לגיליון הראשון פתח במילים שהקהילה הפסיכדלית הישראלית זקוקה לבית. לפסיכונאוט היה צעד חשוב בכיוון. הוא קידם יפה את ההבנה שיש בכלל בארץ שיח על פסיכדליה. הרעיון של מגזין פסיכדלי ישראלי, שנראה היה הזוי ב-2013 כשהגיליון הראשון של לפסיכונאוט יצא, כבר אינו כזה היום. אבל ביום חמישי כשהסתכלתי על הקהל שהגיע לבית ציוני אמריקה הרגשתי שליום אחד הבית הפסיכדלי הזה עמד וקיים במלוא הדרו. זו הייתה אני חושב הפעם הראשונה שהקהילה של האנשים שמתעניינים במשני תודעה פסיכדליים נפגשה בייצוג מקיף ומגוון כל כך: מפרופ' חגי רם שדיבר על היסטוריה של החשיש בפלסטין/ישראל לדר' דניאל נווה שנתן הרצאה מחשמלת על פרקטיקות של שינוי תודעה בקרב חברות של ציידים לקטים, מליאור רוזמן שדיבר על שימוש בפסילוסיבין לטיפול בדכאון לנדב נוימן שדיבר על פסיכדליה בשירה העברית מדר' גליה תנאי שדיברה על פסיכדליה ומיינדפולנס לבעז וכטל שדיבר על טיפולי איבוגה. זו הייתה פעם הראשונה שהחבורה הזו של כל אנשים שמתעניינים בפסיכדליה משלל כיווני החברה, התרבות, האקטיביזם והרפואה נפגשה בהרכב מלא (עד כמה שניתן). פתאום עמדה שם בהפסקות בלובי של בית ציוני אמריקה חבורה של 400 איש שנפגשת לראשונה בפורמט כזה ויכולת לראות חבורות חדשות נוצרות ושיחות וחיבורים.

ואני חושב שזה היה הדבר אולי הכי מרגש בכל האירוע הזה, לראות את הקהילה הזו חיה וקיימת, מתגבשת ומתחזקת והמחשבה שהייתה לי הזכות להטות לזה כתף ולתרום משהו לכך שבשנת 2017 תהיה בישראל תרבות של מחקר וחשיבה על פסיכדלים.

תודה לכל מי שנטל חלק באירוע המופלא שזה היה. למרצים שהביאו את עצמם ב-200%, לקהל שגרם לבית ציוני אמריקה להרגיש כמו יד אליהו של הפסיכדליה. ולבסוף, אני רוצה להודות תודה מיוחדת לאילן לוי מהוצאת פראג שפנה אלי לפני שמונה חודשים והציע לי לארגן יחד ועידה פסיכדלית. הרעיון של ועידה פסיכדלית ישראלית הסתובב לי בראש כבר שנים אבל לולא היוזמה של אילן והנכונות שלו להרים את הכפפה הזו ולגרום לזה לקרות בשטח אין לדעת מתי ואם בכלל זה היה יוצא אל הפועל. סחטיין, ריספקט ותודתי העמוקה!

פתיחת מושב הערב של הכנס. צילום: יאיר גולוב..

להלן דברתי הפתיחה שנשאתי בתחילת הכנס.

משנים תודעה – דברי פתיחה

גבירותי ורבותי, קהל נכבד,

זה תענוג בלתי רגיל בשבילי לפתוח את הועידה הפסיכדלית הישראלית הרשונה "משנים תודעה: פרספקטיבות פסיכדליות על תרבות, חברה וריפוי."

ההתכנסות הזו מהווה מבחינות רבות שיא של תהליך ארוך של צמיחה במודעות ובשיח על פסיכדלים כאן בישראל. במובנים רבים, מדובר בפריחה מאוחרת, תוצאה של הבדלי לחצים היסטוריים ותרבותיים. לפני 50 שנה, ביוני 1967, נפתח בארה"ב מה שנהוג לקרוא לו "קיץ האהבה" תקופה של התנסות פסיכדלית והשפעה פסיכדלית חסרת תקדים על החברה והתרבות. במקביל לחגיגות היובל של קיץ האהבה, אנחנו בישראל מציינים החודש 50 שנה למלחמה שהתרחשה באותו זמן בדיוק וששינתה את פני המדינה והמזה"ת.

בתקופת הגל הפסיכדלי של שנות השישים הישראלים היו עסוקים בדברים אחרים לחלוטין. בישראל לא היה לנו מעולם קיץ של אהבה.

העובדה שבשנת 2017, 50 שנה לאחר קיץ האהבה שמעולם לא התרחש כאן, מתקיים בישראל כנס ראשון על פסיכדליה נותנת לי תחושה של צדק פואטי, אבל העיתוי אינו מקרי כמובן. בכל העולם מתרחש כרגע רנסנס פסיכדלי. 50 שנה אחרי שלסד, פסילוסיבין ופסיכדלים אחרים הוצאו מחוץ לחוק המחקר הרפואי בפסיכדלים משיג תוצאות חסרות תקדים. יש תחזיות על כך שחומרים פסיכדלים יאושרו כתרופות עד אמצע העשור הבא, ואפילו קודם.

הרבה מים עברו בירקון מאז שדוד אבידן יצא למסע הלסד שלו, ושיונה וולך הזהירה בשירים שלה מפני מסעות כאלה בדיוק. בזמן הזה התפתחה בארץ תרבות טראנס ורייב ענפה ששמעה יצא למרחוק והשימוש בפסיכדלים הלך והפך מקובל ונפוץ יותר – אבל רק בעשור האחרון, במקביל להופעה המחודשת והצמיחה של המחקר העולמי בחומרים פסיכדלים, החל השיח הישראלי על הנושא לקפוץ מדרגה. בין מחקר חלוצי ב-MDMA לטיפול בפוסט-טראומה, למעגלי שאמאניזם ורפואה, לנטוורק פסיכדלי, לתרבות מתרחבת של כתיבה ותרגומים על פסיכדליה – יש לא מעט סימנים לכך שהציבור בישראל בשל לשיח מורכב ורציני יותר על פסידליה. כמי שזכה לצפות בתהליך הזה מקרוב, אני יכול רק להעיד על הסקרנות והצמא האדירים שאני נתקל בהם בכל מקום שאני מגיע לשוחח על הנושא הזה. אנשים כמהים לדעת עוד על החוויה הפסיכדלית, על המשמעות שלה ומה שיש לה לתרום לנו ולתרבות שלנו.

ההיסטוריה הפסיכדלית כמובן ארוכה בהרבה מהקונטקסט הישראלי. למעשה השורשים שלה עמוקים יותר עוד מהופעת הדתות הממוסדות והרפואה. היסטוריונים וארכיאולוגים הורו לנו שלשימוש השאמאני בפסיכדלים על מנת ליצור קשר עם עולמות הרוח יש מורשת בת אלפי ורבבות שנה. התרבות הפסיכדלית קדמה לא רק לדתות הממוסדות, אלא כנראה היוותה במובנים רבים את ההשראה להן ולמושגים כמו הנשמה והחיים שלאחר המוות.

חומרים פסיכדלים גם זכו למעמד מקודש בחברות העתיקות שמהן התפתחה התרבות שלנו. ביוון העתיקה, אפלטון, אריסטו, קיקרו ורבים אחרים מאצילי החברה היוונית השתתפו במיסטריות האלויזיות, חגיגות פסיכונאוטיות איזוטריות שנערכו בעיר אלויזיס שביוון ושבמסגרתן יחידי הסגולה של החברה שתו משקה בשם קיקאון, עברו חניכה תודעתית וזכו להתוודע לסודות היקום והבריאה. הריג ודה, הטקסט ההינדואיסטי העתיק ביותר מספר על השימוש הטקסי בסומה – משקה פסיכואקטיבי שהשותים אותו רואים את האור והופכים לבני אלמוות.

אבל איזה קשר יש בכלל בין הבכחנליות הקדומות הללו לתרבות בת יומנו? מה יש להזיות ולאמונות התפלות של תרבויות פרימיטיביות ללמד אותנו בעידן המודרני והמתקדם בו אנו מצויים?

יש כמה וכמה סיבות טובות למה פסיכדלים צריכים לעניין אותנו בעידן הנוכחי, ומדוע מבחינות רבות הם לא רק שלא איבדו מחשיבותם אלא דווקא הופכים רלבנטיים מאי פעם.

הציביליזציה הטכנולוגית המפותחת והמתקדמת שלנו אמנם מספקת לנו נוחות חומרית שמלכי העבר יכלו רק לחלום עליה, אבל בו זמנית אנחנו כחברה סובלים מאיבוד דרך ומשמעות. שכיחותן של תחלואות הנפש: הדכאון, הטראומה והחרדה נסקה עשרות מונים במהלך העשורים האחרונים, וגם העליה המסחררת במתן תרופות מרשם לא הצליחה למתן את המגמה הזו ולו במעט. תלושים מהמטריקס של הטבע, הקהילה והתודעה, וזרוקים לתוך מטריקס ניאו-ליברלי של צרכנות ושל אני כפרויקט מיתוג, הנתינים של העולם המודרני נאחזים בנואשות במסכים אלקטרוניים מצפצפים שבאמצעותם הם מנסים להפיג את חרדותיהם מעולם בלתי יציב שהופשט מקהילה וערכים – אלא שהמסכים האלה אמנם מפיגים את הסימפטומים אבל גם מעמיקים את המועקה הפנימית. במקביל, גם טבען של הסכנות שאורבות לאדם המודרני השתנה מן היסוד. גורמי המוות השכיחים ביותר כבר אינם קשורים לתברואה או מגיפות אלא מחלות "סגנון חיים," Lifestyle disease, כמו סכרת, לחץ דם, מחלות לב, וסרטן, שנגרמות על ידי סגנון החיים המודרני והופכות לחלק אינטגרלי של החיים במערב.

פסיכדלים מציעים גישה אחרת באופן רדיקלי לטיפול באתגרים הללו. כחומרים שמעצימים את תפיסת וחווית המשמעות, הם מסייעים למצוא מחדש משמעות בעולם ולהתגבר על טראומה ודכאון. בחברה חרדתית שחבריה חשים ניכור מצמת מעצמם, מסביבתם ומאחרים, הם מסייעים לפתוח את הלב ולגלות מחדש קשר אנושי וקרבה עם משפחה, חברים וקהילה. ומכיוון שפסיכדלים מסייעים לנו לצאת רגע מהאוטומטים הרגשיים והמחשבתיים שלנו ולפתח פרספקטיבה רחבה יותר על החיים שלנו, הם מסוגלים גם לתמוך בפיתוח הרגלים בריאים יותר לגוף ולנפש ולהוות פתרון רדיקלי למחלות סגנון חיים כמו סכרת, לחץ דם ומחלות לב שהפכו לגורם התמותה השכיח ביותר בחברה. אחד התחומים שבהם החשיבות של הפסיכדלים הכי גדולה היא למחלות סגנון חיים כאלה אבל זה משהו שאף אחד לא מדבר עליו כי יש לו משמעות רדיקלית בהרבה של שינוי האופן בו אנחנו תופסים בריאות וטיפול רפואי.

העולם שלנו נמצא כיום במשבר חסר תקדים: חמור כל כך שעצם הדיבור עליו בחברה הפך למעשה בלתי מנומס. אנחנו נמצאים בעיצומו של משבר אקולוגי שמאיים על קיומו של המין האנושי ושמתודלק על ידי סגנון חיים מנוכר מהטבע, ותרבות צריכה בלתי מרוסנת שמדלדלת במהירות את המשאבים שבהם כולנו תלויים. גם כאן, יש לפסיכדלים מסר חשוב שאנו יכולים להאזין לו. חוויות פסיכדליות הן קטליזטורים לקשר מחודש עם עולם הטבע, למודעות מוגברת לקשרים שקושרים יחד את כל צורות החיים על הכוכב הזה, והן מציגות מודוס של קיום שבו חוויות צרכניות מפנות את מרכז הבמה לחיבור אנושי וחיבור עם הטבע. החוויות הללו מציגות פרדיגמה חלופית שדרושה לנו כרגע אנושות, משום שהמשבר שבפניו אנחנו נמצאים אינו רק משבר פוליטי, כלכלי, טכנולוגי או אפילו אקולוגי – זהו משבר, כפי שהצביע קרישנמורטי, שהוא משבר של תודעה.

אלברט איינשטיין אמר שכדי להתגבר על הבעיות שיצרה רמת תודעה מסוימת אנחנו נדרשים לפרספקטיבה של רמת תודעה אחרת. מצבי תודעה אלטרנטיביים יכולים להוות כלים כדי לקבל פרספקטיבה חדשה, רחבה ופוריה יותר על האתגרים שעומדים בפנינו בעידן הנוכחי ועל ואופן שבו אנחנו עשויים להתמודד איתם. הפילוסוף הפסיכדלי טרנס מקנה נהג לומר שפסיכדלים הם אמנם רק אחת משורה של טכניקות היכולות לסייע בהתעוררות, אלא שהן הטכניקה האמינה והמהירה ביותר, ובמצב החירום שעולמנו נמצא בו הזמן אוזל במהירות.

חוויות פסיכדליות לא יכולות להחליף עבודה רוחנית, והן גם לא יכולות להחליף את המהפכות הכלכליות, הפוליטיות והסביבתיות שצריכות להתרחש כדי ליצור עולם טוב, בטוח והוגן יותר.  אבל הן כן יכולות להיות קטליזטור שמסייע לעורר מחדש את מרכזי האמונה והדמיון של החברה שלנו, שדרושים כל כך כדי להחלץ מהמשבר הנוכחי.

בקהילה הפסיכדלית נהוג לומר שאין זה מקרה שהלסד התגלה ממש באותו הזמן שבו פותחה פצצת האטום. הלסד, נהגו לומר בשנות השישים, הוא כח החיים המאזן של כח המוות האטומי שהתגלה בלוס אלמוס. אולי יש גם היגיון פואטי מסוג זה בצמיחה המחודשת של המחקר וההתעניינות בפסיכדלים בתקופה הזו על שלל אתגריה.

אני רוצה להודות לכם ולברך אתכם על כך שאתם לוקחים חלק במה שהוא אירוע היסטורי בקנה מידה מקומי. כנס פסיכדלי ישראלי ראשון.

יש לנו היום נבחרת מרשימה של דוברים, שכוללת כמה מהאנשים שמובילים כיום את המחקר  וההגות הפסיכדלים בעולם. אבל מה שמשמח אותי עוד יותר זו נבחרת הדוברים הישראלית שלנו. זו הפעם הראשונה שקבוצה נרחבת כל כך של חוקרים, אקטיביסטים ואנשי רוח ישראלים נפגשים כדי לדבר ברצינות על פסיכדליה וזה אירוע שיש לחגוג אותו.

יש לנו תוכנית עשירה ומגוון של דוברים שעוסקים בנושא הפסיכדלי מכיוונים של אנתרופולוגיה, היסטוריה וחברה, של אקטיביזם ושל אמנות. ותהיה לנו גם סדרה של הרצאות על הפוטנציאל התרפויטי של החומרים הללו: על מזעור נזקים בפסיכדליה, על פסיכדליה ומיינדפולנס, על מחקר ה-MDMA בפוסט טראומה, ועל שורה של טיפולים חדשניים בדיכאון וחרדה באמצעות פסילוסיבין. לבסוף אנחנו נקנח את היום המלא הזה בשיחה על השאלות הגדולות יותר שעל הפרק עבור המחקר הפסיכדלי ועבור המקום של הפסיכדליה בתרבות.

אני מאחל לכולכם יום מוצלח, מלמד ופורה של התוודעות לנושאים ורעיונות חדשים. אני גם מזכיר שבסיום האירוע כולכם מוזמנים להמשיך איתנו למסיבה הפסיכדלית שתתקיים במועדון התדר בבית רומנו, שם אנחנו נמשיך את החגיגות עם תיקלוטים פסיכדלים, הקרנות וידאו פסיכדליות, תערוכת אמנות פסיכדלית ועוד הפתעות.

תודה רבה.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: