אף על פי שקצב הפרסום של הטורים והכתבות שלי בהארץ ירד מאז לידת בני השני, אני ממשיך כאן בפרסום מאוחר של כתבות שהתפרסמו בסדרה של משנה תודעה. והפעם, אחת הכתבות האהובות עלי בסדרה: שיחה עם האנתרופולוג אלכס גירין על הנושא של השמאניזם האמזוני בין זמננו, בין קפיטליזם וכישוף.
משנה תודעה – טור 16 – שמאניזם אמזוני, קפיטליזם וכישוף
מה קורה כששמאניזם ילידי פוגש מבקרים מהמערב במאה ה-21? האנתרופולוג אלכס גירין בשיחה על תיירות איוואסקה, קפיטליזם וכישוף.
"אם תשאל אנשים בערים בפרו איפה נמצאים השמאנים הכי חזקים, הם יגידו שהם חיים עמוק ביער. אבל אם תשאל בקהילות הילידיות הנידחות, הם יענו שהשמאנים הכי חזקים נמצאים בעיר," מספר האנתרופולוג התרבותי אלכס גירין. "לסחורות וחפצים יש כוח ממש מאגי בדמיון הילידי. חזיונות איוואסקה ילידיים מלאים בימינו בארטיפקטים מודרנים כמו מזרקים, מטוסים, מכוניות, מקלטי רדיו ומצלמות. יש באיוואסקה משהו ששולח אותנו מעבר למי שאנחנו, אל האחר, ומנקודת המבט הילידית העיר היא דבר חייזרי ורב עוצמה, בדיוק כמו שאם אתה גדל בסביבה עירונית, הג'ונגל נראה בעיניך פראי ומלא פחד ותשוקה."
הרנסנס הפסיכדלי בזמננו מלווה בעניין גובר במסורות ילידיות של שימוש בצמחי רפואה הלוצינוגנים, ובראשם תה האיוואסקה. המשקה האמזוני מורכב משילוב של שני צמחים שהופכים פסיכואקטיביים רק כשמשלבים אותם יחדיו ומחולל קשת רחבה של השפעות שנעות בין האקסטטי לסיוטי. חווית האיוואסקה נעה על ספקטרום רחב שכולל חוויות של שלשולים, בחילות והקאות לצד חוויות של תובנה, אקסטזה, התגלות רוחנית, וגם חוויות ריפוי עמוקות. מבקרים במרכזי איוואסקה מדווחים על סיפורי הצלחה טרנספורמטיביים של ריפוי מדכאון, התמכרות וטראומה כמו גם ממגוון תחלואים פסיכולוגים ואף פיזיולוגים שלא הצליחו להתגבר עליהם במסגרת הרפואה המערבית.
עיר הנמל הפרואנית איקיטוס הפכה בשנים האחרונות למרכז עליה לרגל של אלפי מערביים המחפשים אחר ריפוי מתחלואי העולם המודרני באמצעות האיוואסקה. רבים מהם יגיעו לריטריט פאצ'ה ממה, ריטריט שמפעיליה אוכלוסיה ילידית בת שבט השיפיבו, ושזכה למוניטין כמיומן במיוחד בעבודה עם האיוואסקה. המשתתפים בריטיריטים משלמים סכומים של שבין אלף לאלף שמונה מאות דולר עבור ריטריטים בני שבוע עד 12 יום, שבמהלכם ישתו איוואסקה ארבע עד שבע פעמים וישתתפו בפעילויות כמו שיעורי מדיטציה, טקסי אש, ורחיצה בנוזלים שהופקו מפרחי מהיער.
טקסי האיוואסקה נערכים במבנה פרואני מסורתי הנקרא מלוקה ובנוי כמבנה מעגלי שבמרכזו גזע עץ גדול ומיובש הנושא תקרה שמתנשאת בגובה של שמונה מטר מעל הקרקע. המשתתפים, כ-15 במספר, שוכבים על מזרונים במעגל כשפניהם למרכז החדר, כך שהעץ התמיר מהווה מעין מסגרת לחזיונות שיעלו להם במהלך הלילה, סמל רב עוצמה עבור הטבע הקמאי. מולם יושבים גם ארבעה או חמישה מרפאים שיעבדו איתם לאורך הלילה. לאחר שתיית האיוואסקה שוררת במקום של שתיקה של כחצי שעה. המלוקה הוא חלל קדוש ואין לשוחח בתוכו. ואז מתחילים המרפאים לפהק כשהם מוסיפים לפיהוק רטיטות קלות. הם קוראים לרוחות הצמחים השונים, וכשרוחות אלו מצטרפות אל השוהים במלוקה, מתחילה גם השירה. המרפאים ניגשים לכל אחד ואחת באופן אינדיבידואלי ושרים מעליה שירי רפואה שמאנים, שורקים או משמיעים קולות משונים אחרים. למרות שמומלץ לאורחים לשבת זקופים מול השמאן בזמן הריפוי, רבים מהם אינם עומדים בעוצמת החוויה של האיוואסקה ונשכבים על גבם. בינתיים, הקולות השונים מצטלבים ויוצרים נוף פוליפוני של שירי רפואה החודרים זה את זה. בסיום כל אחד מהשירים ישפריץ המרפא נוזלים מבושמים על האורחים שמדווחים לאחר מכן שחוו במהלך זאת ריפוי עמוק של בעיות נפשיות ופיזיות, חזיונות וטרנספורמציות פנימיות. המשתתפים מדווחים ששירי הרפואה חודרים את פנימיותם, מעצבים את החזיונות שהם רואים ואת המסע הפנימי שהם עוברים. המרפאים מצידם עליזים למדי לאורך הערב, ובין שיר לשיר מרבים לצחוק ולהתבדח בשפת השיפיבו. הטקס שהתחיל בשעה שבע בערב יסתיים בדרך כלל בסביבות השעה שתיים בבוקר.
קולנוע יער
המפגש של בני המערב עם בני השבטים הילידים של היער מתואר על ידי המבקרים כרב משמעות ועומק, אולם הוא גם מסתיר מורכבויות שאינן נהירות תמיד למבקרים עצמם. המורכבויות, הסתירות והאבסורדים של המפגש בין שמאניזם ילידי לבני המערב מתוארות בחדות בכתיבתו של גירין שכתב את הדוקטורט שלו על תפיסות ניו-אייג'סטיות בקרב שותי איוואסקה אוסטרלים ומשמש כיום כפרופסור לאנתרופולוגיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת הונג-קונג.
המחקרים של גירין, הבוחנים את המפגש בין מסורות ריפוי ילידיות לעולם המודרני, ממשיכים מסורת אנתרופולוגית ענפה של כתיבה על שימוש במשני תודעה בקרב קבוצות ילידיות. הם חושפים שורה של דינמיקות פרדוקסליות המערערות על רבות מההנחות המערביות לגבי עמים ילידיים, והשימוש שלהם בצמחים הלוצינוגנים.
גירין מצביע למשל על העובדה שהפונקציות של האיוואסקה בקרב ילידים שונות לחלוטין מאצל מערביים. מערביים ששותים מהתה מספרים על חוויות של טיהור רגשי ורוחני, בהירות בנוגע לקריירה ולחיים, תובנות על יחסים עם בני משפחה וחברים, הסיבות של כאבים ומחלות, ואפילו מבנה המציאות. השימוש הילידי באיוואסקה מרוכז, לעומת זאת, לצד שירה, ריקוד וריפוי, בפעילויות כמו ציד, חיזוי עתידות ואפילו לוחמה. חשוב מכך. הוא אינו כולל את החזיונות הויזואלים המפורטים שבולטים כל כך בחוויות של מערביים.
איוואסקה מתוארת במערב כ'קולנוע יער' שבו השותה צופה בדפוסים גיאומטריים, חיות, רוחות ואלים. החוויה הויזואלית מרכזית בתהליך הריפוי של האדם המערבי, עובדה שגירין מקשר לדומיננטיות של חוש הראיה בתפיסת העולם המערבית. איוואסקה ילידית אותנטית, הוא טוען, אינה מעוררת חזיונות ויזואלים מפורטים. כשההוגה והאייקון הפסיכדלי טרנס מק'קנה ירד לאמזונס בראשית שנות השבעים בחיפוש אחר איוואסקה חזיונית הוא התאכזב מהאפקטים של המשקה, ופנה במקום לאכילת פטריות. העניין של מערביים בחזיונות ויזואלים הוביל בעשורים האחרונים לפיתוח רקיחות איוואסקה עוצמתיות יותר מבחינה ויזואלית. ובעוד שילידים תופסים חזיונות איוואסקה כאמיתיים אך בעלי מהימנות מוטלת בספק, המערביים מקנים להם חשיבות עצומה כחלק ממסע צמיחה פנימי שבמרכזו הרכישה של חזיונות שמימיים, שמבטאת, לטענת גירין, את ההשתה של תפיסות בעלות מערביות על תחום החוויה האקסטטית.
שיקוי פרימיטיביסטי לריפוי הציביליזציה
מחקר השמאניזם המודרני רצוף במוקשים מושגיים ורעיוניים. מושג השמאן עצמו הוא מושג מומצא שעוצב במערב. הוא מבטא ניסיון מערבי ללכוד במילה אחת את השפע האדיר של מסורות ריפוי וכישוף שהאדם הלבן נתקל בהם כשיצא מאירופה ופגש בתרבויות העולם. בימינו מעדיפים חוקרים רבים לדבר על המילה שמאניזם ברבים (Shamanisms).
הנטיה להכניס את השמאניזמים כולם לשק אחד מגיעה מגישות אוניברסליסטיות שרווחו אצל חוקרי שמאניזם מוקדמים ובראשם חוקר הדתות המפורסם מירצ'ה אליאדה. אליאדה שאב השראה מתפיסותיו של הפסיכואנליטיקאי קארל יונג שהאמין בקיומם של ארכיטיפים משותפים לכל התרבויות. בספרו החלוצי על שמאניזם תיאר אליאדה את השמאניזם כדת קמאית שקדמה לכל הדתות. אלא שהרצון של אליאדה למצוא בסיס משותף לכל המסורות הדתיות הילידיות גרמה לו למחוק את ההבדלים ולייצר את הקטגוריה הפיקטיבית של השמאן.
כמו יונג, גם אליאדה האמין שאנשי המערב הטכנוקרטי יכולים ללמוד מהפרימיטיביזם של העולם הילידי. הוא תיאר את השמאן כדמות מיתית וקמאית שמעבר לזמן ולהיסטוריה, והנושאת עבורנו ידע רב ערך. אלא שבין האנתרופולוגים בני זמננו יש הטוענים כי סטריאוטיפים אידאים מסוג זה מהווים מכשול המונע מהמערב לראות את השמאניזם הילידי כפי שהוא. דמותו של השמאן – אומר חוקר הדתות קוקו פון שטוקרד מהווה מעין קנבס שבני המערב משליכים עליו את הפנטזיות והפחדים הקולקטיביים שלהם, כאשר בחזית הפנטזיות הללו ניצבת התפיסה הרומנטית של השמאן כפרא אציל החי בהרמוניה עם הטבע וביכולתו לרפא את חוליי המערב המודרני.
הכמיהה לחזרה אל הפשטות הארכאית של הטבע טבועה בתרבות המערבית מאז ה-18 ורוסו שתיאר את הציביליזציה כרעה חולה המסלפת את הדמות האצילה שיצק הטבע באדם. אמנים מערביים, מגוגן ועד פיקסו, מצאו השראה בסגנון פרימיטיביסטי שערג לאותו עולם קדמוני. מה שמייחד את האיוואסקה, בעיני גירין, הוא שהיא מאפשרת לצרוך פרימיטיביזם כמשקה מרפא.
שותי האיוואסקה שגירין מראיין במחקריו תופסים את האיוואסקה כריפוי פרימיטיביסטי למחלות העולם המודרני. לדעתו של גירין, הדבר הופך את את הניאו-שמאניזם, השמאניזם החדש שהותאם לטעמו ולצרכיו של הצרכן המערבי, לסוג של ביקורת תרבות.
בין התמות החוזרות ונשנות בחוויות של שותי איוואסקה מערביים ניתן למצוא ביקורת חריפה על צרכנות, חומרנות, החיים האורבניים והרפואה הקונבנציונלית. המבקרים בריטריטים באמזונס מגיעים עם שורה של בעיות מודרניות כמו סטרס, דכאון וחרדות, מתוך תקווה למצוא להם ריפוי בחיבור פרימיטיביסטי עם הטבע. הם מנתקים את עצמם מחיי העבודה והמחויבויות של העיר לטובת דיאטה טבעית ומוקפדת וחיים ללא טלפונים, מחשבים ורשתות חברתיות. הם מתמסרים לשגרה של טיהור וזיכוך בעזרת צמחים שנועדו "לפתוח את הלב והראש". הם יוצאים לטיולים בג'ונגל, שם הם שומעים סיפורים מיתיים על רוחות, חיות, וצמחים. והם כמובן שותים איוואסקה בטקסים עם מרפאים ילידיים.
שתיית משקה האיוואסקה נתפסת כדרך לחזור אל הטבע על מנת להרפא מתחלואות החיים המודרניים. המשתתפים בטקסים מביאים איתם אבחנה דיכוטומית בין טבע קדוש לחברה רעילה. הם מחפשים חוויות מות אגו שיאפשרו להם להתמזג עם הטבע ומתארים אותן כדרך להתנקות מהטראומות של עולם העבודה, החברה והתרבות המודרנית. "אנחנו רודפים אחרי העושר, אבל זה לא מספק את מה שאנחנו רוצים," אמר לגירין מרואין בריטריט פאצ'ה מאמא של שבט השיפיבו, בו בילה גירין. "הם [בני השיפיבו] כל כך שמחים וצוחקים, כי הם ביחד כל הזמן וזה כל מה שהם צריכים." איוואסקה נתפסת כרפואה שמראה את הדרך לחיים פשוטים יותר, ללא גודש העיסוקים והדאגות המלחיץ של הקיום המודרני. "אנחנו ילדים של הפלנטה, אבל זה רעיון מסוכן שהמיינסטרים מגן על עצמו מפניו על ידי כך שהוא אוסר את התרופות השמאניות הקדושות," אמר לגירין מרואיין אחר. "אחרת איך תגרום לכולם לעבוד כולם כמו רובוטים כדי לשמר מערכת חולה שלא משרתת את בני האדם?"
מרכזי האיוואסקה הנפוצים בפרו ובאמזונס משתפים פעולה עם הפנטזיות הפרימיטיביסטיות שמביאים איתם שותי איוואסקה מהמערב. "כשאתה מחפש ברשת אתרים של ריפוי עם איוואסקה, יש שם שימוש בדימוי הזה של תרבות בתולית שמנותקת מהעולם המודרני, ושחיה בהרמוניה קדמונית עם הטבע." אומר גירין. הבעיה היא, שהדימוי הזה מנותק מהמציאות. "לקהילות ילידיות כמו השיפיבו יש היסטוריה מורכבת מאוד של מפגשים עם העולם המערבי, שמגיעה עד המאה ה-17, וההגעה של המיסיונרים הפרנציסקנים והישועיים, ועוברת דרך הבום של תעשיית הגומי. בשנת 1900 הרוב הגדול של בני השיפיבו כבר עבדו במטעי גומי תחת חוזים, במסגרת הכלכלה הקפיטליסטית. הדברים הללו לא באים לידי ביטוי באתרים ברשת. רוב האנשים שמגיעים לפרו לשתות איוואסקה מגיעים עם הדימוי של תרבות מנותקת מהעולם המודרני."
גם הדימוי הרווח של האיוואסקה כמשקה על-זמני הנמצא בשימוש מזה עידני עידנים מטעה. בניגוד לתפיסה הנפוצה, אין לנו עדויות ארכיאולוגיות משכנעות על שימוש עתיק יומין באיוואסקה (צמח הרפואה העתיק של האמזונס הוא דווקא הטבק, שבגרסתו הילידית, לפני שבוית על ידי התעשיה במערב, הוביל לשינויי תודעה דרמטיים). בעבר הייתה האיוואסקה רק רקיחה פסיכואקטיבית אחת בינות חומרים רבים אחרים שחלקם היו ידועים כעוצמתיים יותר. למעשה, רבות מהקבוצות הילידיות אמצו את השימוש באיוואסקה רק ב-150 השנה האחרונות, בעקבות תהליכי הקולוניזציה והפיתוח שעבר האמזונס, ובחיפוש אחר ריפוי מזוועות הקולוניאליזם. קבוצות ילידיות רבות מצהירות בפשטות שגילו את האיוואסקה בעקבות מפגשים עם בני תערובת (mestizos), או שכניהם הלבנים.
העדשה הרומנטית דרכה מביטים אנשי המערב על העמים הילידיים באמזונס אולי מסולפת, אבל משפיעה עמוקות על השמאניזם העכשווי. "זהות ילידית מעניקה סוג של אותנטיות שאנשים מחפשים בשוק naהאיוואסקה," אומר גירין. "ב-2007 התקיים באיקיטוס כנס איוואסקה ואחרי האירוע עלו לבמה שמאנים והזמינו אנשים למרכזי הריטריט שלהם. היו שם כמה מרפאים מנוסים ומוערכים מאוד שהיו לבושים בלבוש בסיסי. אבל המרפאים שעטו לבוש מסורתי זכו להרבה יותר לקוחות באותו לילה, ללא קשר לייחוס או להכשרה שלהם,"
בנוסף, הזיהוי המערבי בין טבע ונשיות הוביל לשינוי משמעותי בנוף האיוואסקה, שהחוקרת יבגניה פוטיו מכנה אותו 'הפמיניזציה של האיוואסקה.' "המרחב של שמאניזם האיוואסקה נתפס בעבר בקבוצות ילידיות כמרחב גברי בעיקרו," מספר גירין. "הזיהוי המערבי בין טבע לבין נשיות, גאיה, ואמא טבע הוביל לביקוש והעדפה למרפאות ממין נקבה וכתוצאה מכך אתה מוצא עליה בנוכחות הנשית בריטריטים וגם ריטריטים שעובדות בהם רק נשים."
על כישוף וקפיטליזם
השינוי המשמעותי ביותר שחוללה תיירות האיוואסקה בדמותו של השמאניזם הוא מחיקה של הכישוף וצדדים אפלים אחרים של השמאניזם הילידי. מבקרים מהמערב מבקשים לראות בשמאן הילידי דמות של מרפא עתיק, אציל וחכם החי בהרמוניה עם הטבע. הם לא מודעים ולא מתעניינים לרוב בדינמיקות הסבוכות של השמאניזם הילידי – שהחשובה בהם היא השמאניזם ההתקפי.
דמותו של השמאן ידועה בתרבות הילידית כדמות אמביוולנטית, מוטלת בספק, שיש לנהוג בה בכבדהו וחשדהו. שמאניזם האיוואסקה הילידי נחשב מרחב מסוכן, שצדו האפל וההתקפי בולט לא פחות מהצד המרפא שלו. למעשה, קשור כוח הריפוי של השמאן הדוקות בכוח שלו להזיק. בשמאניזם האמזוני ריפוי דורש לעיתים קרובות גרימת נזק. חוקרי שמאניזם אמזוני מתארים מחזור מעגלי של ריפוי ומחלה. השמאן אינו יכול להעלים את רוחות המחלה שהוא מאתר בגוף הפציינט. הוא יכול לשלוף מהגוף את הפתוגן הרוחני, אבל אם הוא לא רוצה שהרוח הפתוגנית תתקוף אותו הוא נדרש לשגר אותה לעבר יצור חי אחר שלא חזק מספיק כדי לדחות אותה. זו אולי חלק מהסיבה לכך שבתרבויות ילידיות השמאן משמש כשעיר לעזאזל. כל פעם שקורה למישהו משהו רע, ההנחה הרווחת היא שהסיבה היא כישוף שמאני. מחקרים מראים שחלק גדול להחריד מהשמאנים בג'ונגל נרצח במסגרת פעולות נקמה על רקע האשמות בשמאניזם תקיפה.
תופעת תיירות איוואסקה מוחקת את האלמנט ההתקפי בשמאניזם. התיירים הבינלאומיים שמגיעים לאמזונס רואים בכישוף דבר אירציונלי ופיקטיבי. חלק ממארגני הריטריטים גם מסתירים אקטיבית את מרכזיות הכישוף בתרבות המקומית כדי שלא לגרום למבקרים מהמערב בלבול או חרדות. במקום עולם הטורף-נטרף המעורפל והמסוכן של השמאניזם הילידי, מבכרים המבקרים מהמערב להתרכז בחזיונות של גאיה, אמא אדמה וישויות מרפאות ושוחרות טוב.
הדומיננטיות הגוברת של המערביים גם משנה את טכניקות הריפוי השמאניות. מרפאים בריטריטים למערביים משתמשים בטכניקה שמאנית חדשה שמאפשרת להם לאדות ולהעלים לחלוטין את החולי האנרגטי של המבקרים. באופן זה הם מתחמקים מהצורך להשליך חולי על ישות אחרת. כשגירין שאל אותם כיצד זה אפשרי, הם ענו לו שבניגוד למקומיים, המבקרים מהמערב לא מגיעים עם כישופים סבוכים שנדרשת עבודה קשה כדי להתירם, אלא רק עם בעיות נפשיות ואלו, לדבריהם, קלות לאין שיעור לפתרון. בכך מתבטל האופי המורכב מוסרית של השמאניזם הילידי. הצרכן המערבי שבא להרפא מתלאות המודרנה ושרחוק מעולמות הכישוף האמזוניים, גרם, למעשה, לביטול המימד האפל והתרכזות בלעדית בצד המרפא של השמאניזם.
אלא שבו בזמן, ובלי שהם מודעים לכך, מוביל זרם מבקרי האיוואסקה באמזונס גם להחרפה במאבקי הכישוף בין השמאנים. לצד לתיאור המקובל של כישוף כאלמנט אפל ומאיים, יש לכישוף בחברה האמזונית גם תפקיד חשוב במאבק עבור שיוויון. מי שמצליחים במיוחד מושכים אליהם מתקפות כישוף. באופן זה מונע הכישוף צבירה מופרזת של כסף וכח ואף נתפס ככלי לצדק חברתי. אלא שהזרימה הפתאומית של הון מערבי לאמזונס מייצרת אי שיוויון מוחרף וקנאה בשמאנים מבוקשים. תופעה זו לא פסחה על מרכז פאצ'ה מאמא המצליח שגירין שהה בו. במרכז החלל בטקסי השיפיבו שעליהם כותב גירין, ניצב מרפא אחד שתפקידו לשיר שירים שיגנו על המרפאים האחרים ממתקפות חיצוניות, כדי שיוכלו להתרכז בתהליך הריפוי. "אם תשאל אותם מה הם עושים הם יגידו שהם יוצרים כיפה לבנה גדולה שמגינה על החלל." מספר גירין. באחד מהטקסים בהם ישב גירין הוא חזה במאבק שמאני מתרחש לנגד עיניו. "פתאום היה ברור שהמרפא שיושב במרכז ושר את השירים המגנים הללו נמצא בסוג של מאבק. זה היה כמו פואמה אפית והוא שר בכל הכח שלו, בכל הגוף שלו, כדי להגן על החלל, ובו בזמן היה ברור שהוא נחלש עוד ועוד, לרמה שהקול שלו רועד והוא כמעט בוכה, ואז שוב מצליח להתחזק. תוך כדי זה, אחד השמאנים האחרים ניגש אליו והחל לשיר כדי לחזק אותו." המבקרים מהמערב שהיו שקועים בתהליכים אישיים, עברו באותו לילה תהליכי ריפוי דרמטיים, מבלי שיהיה להם מושג קלוש בדבר הדרמה המתחוללת.
אדם מערבי המאזין לסיפורים מסוג זה מתקשה לדעת כיצד להתייחס אליהם. האם מדובר באמונות תפלות של קבוצות נחשלות, או שיש כח אמיתי בכישוף הילידי? כששואלים את גירין בנושא, הוא זהיר במילותיו. "כישוף רציני הוא דבר רציני ואמיתי, אבל זה לא אומר שאני תופס אותו פשוטו כמשמעו. כשהגעתי לאמזונס לראשונה וניסיתי להבין כישוף, אחד מהמרפאים אמר לי שאני אצטרך בשביל זה להתחתן עם אישה מהשיפיבו ולחיות שם שנתיים, ואני חושב שהכוונה היא שמעורבת פה תפיסה שונה לחלוטין של האדם והקשר בינו לבין הסביבה שלו. במערב, אנחנו תופסים את האינדיבידואל כמשהו שמנותק מהסביבה ואילו בעולם האמזוני המרחב בין הפנים לחוץ פרוץ בהרבה, כך שאפילו המוטיבציות והכוונות הפנימיות של האדם יכולות להיות מיוחסות לאנשים אחרים. לתפיסתי האישית כישוף קיים משום שהוא נוגע במשהו מאוד אמיתי, וזה אולי לא אמיתי באופן שאתה או אני מצפים או מקווים שזה יהיה, אבל העובדה שהוא קיים תקופה כל כך ארוכה משמעה שיש כאן משהו אמיתי שקורה. העולם מוזר יותר ממה שאנחנו מסוגלים לדמיין. יש אנתרופולוג מפורסם של כישוף שמת ממחלה בבטן באותו אזור שאותו השמאנים נוהגים לתקוף. מי יודע? אני מעדיף להיות אגנוסטי בנושא הזה."
תיירות האיוואסקה, שהתגברה מאוד בעשורים האחרונים, זכתה לאורך השנים למנה גדושה של ביקורת. אנתרופולוגים וחוקרים יצאו בחריפות נגד התנועה של תיירים בחיפוש אחר שמאנים באיזור האמזונס. הם התריעו מפני המסחור של האיוואסקה, הזהירו שהמבקרים מהמערב מפרים סדרי חיים קדמוניים ותיארו אותם כתיירי סמים מחפשי ריגושים. לגירין גישה אמפתית יותר למבקרים. הוא למשל, נמנע מלקרוא להם תיירים ורואה בהם יותר משהו המזכיר עולי רגל דתיים.
"יש דיון גדול בשאלה אם צריך לקרוא למבקרים בריטריטים של איוואסקה תיירים. הם עצמם בוודאי לא יקראו לעצמם ככה. רבים מהם בוודאי יפגעו משימוש במושג הזה, כי הוא מרמז על שטחיות. כאילו הם שם רק כדי להסתלבט ולעשות סלפי. אלא שלשתות איוואסקה ולבלות לילה שלם עם מרפא ילידי במשך שש או שבע לילות מייצר עומק חוויתי גדול לאין שיעור מהשטחיות של חוויות תיירותיות. נכון, תייר הוא מישהו שעובר במקום לזמן קצר, וזה נכון גם לגבי המבקרים הללו שמגיעים לריטריט לשבוע או שבועיים. השיפיבו קוראים לאנשים האלה pasajeros – כלומר אנשים שעוברים בדרך. אבל יש הבדל גדול. בצורות אחרות של תיירות אתנית התייר הוא בעל הכח כי יש לו את הכסף והמצלמה. למשל כשאתה מבקר באוסטרליה וקונה חפצים של אבוריג'ינים או מצטלם עם רקדנים מסורתיים. אלא שבמהלך טקס איוואסקה רמת הפגיעות הפסיכולוגית והקיומית של המבקר אדירה. תפיסת האני שלהם כנראה מתמוססת והם חווים מפגשים עם טראומה, או חזיונות אוטופיים של איך הם היו רוצים שהחיים שלהם יראו, וכל זה מתווך באמצעות מומחים ילידיים שיושבים מולם ונושפים עליהם נוזל ארומטי, כך שיחסי הכוחות בין מספקי שירות ילידיים לבין הלקוחות שלהם שונים לחלוטין בתיירות האיוואסקה כשמשווים אותה לצורות אחרות של תיירות אתנית."
התפיסה השיפוטית של שותי איוואסקה באמזונס כתיירים מהמערב השבע שבאים להתמסר לפנטזיות ניו-אייג'יות ורומנטיות ומשנים את דמותו של השמאניזם הובילה בעבר חוקרים שונים לצאת במתקפות חריפות על התופעה ואף לקרוא למערביים: 'אל תבואו לכאן.' גם כאן מאמץ גירין עמדה אמפתית ומזכיר שבמקרים אחרים קבוצות ילידיות אמצו ארטיפקטים מערביים ככלים לריפוי וכישוף מבלי שאנתרופולוגים יאשימו אותם ברומנטיזציה או אקזוטיזציה של חברות מודרניות. חשוב מכך, השמאניזם האמזוני כלל תמיד קשרים בין-תרבותיים ובריתות בין קבוצות אתניות שונות. תיירות איוואסקה בת ימינו אמנם פגיעה להאשמות של רומנטיזציה וניכוס תרבותי, אבל תפיסה שיפוטית כזו מחמיצה ומשתיקה לדעת גירין את העובדה שהניאו-שמאניזם האיוואסקרי נוגע בסוגיות חברתיות ותרבותיות אמיתיות שעומדות במרכז מציאות החיים של אנשים במערב והחיפוש הכנה שלהם אחר ריפוי ותובנה במפגש עם המשקה האמזוני. "בסופו של דבר, אני חושב שהשאלה האם מערביים צריכים להפסיק לשתות איוואסקה באמזונס צריכה להיות מופנית לאנשים באמזונס, ולמרות שיש אנשים ילידיים שמתלוננים על התיירות השמאנית, יש גם אנספור מרפאים ילידיים שרוצים לרפא עוד אנשים, לחלוק את התרבות שלהם ולהאכיל את המשפחה שלהם. אז יש רצון בצד הילידי."
טכנומיסטיקה 