ארכיון קטגוריה: פסיכדליה

וידאו ההשקה של אמריקן טריפ

עברו כבר כמה חודשים מאז שיצא הספר החדש שלי אמריקן טריפ והגיע הזמן לחגוג.

בתקופה שאמריקן טריפ יצא השתעשעתי בחזון לעשות סביבו איזה כנס קטן פסיכדלי קטן עם דגש בינתחומי, שיאגד את החוקרים הישראלים שעוסקים בפסיכדליה מהזווית של עולמות החברה והרוח, ושבדרך כלל נדחקים בכנסים פסיכדלים הצידה לטובת הפסיכיאטרים וחוקרי המח. יחד עם נח עפרון, שהנחה את הדוקטורט שלי, תכננו אירוע פסיכדלי צבעוני באולם הכי גדול שיש לאוניברסיטת בר אילן להציע.

זה היה חזון מלהיב, אבל בינתיים התחילה הקורונה. החזון הזה נדחה כמה פעמים עד שבסופו של דבר הבנתי שהוא לא קורה. ויתרתי על השקה לספר, ועבר עוד קצת זמן, ועוד כמה אירועים וירטואלים, עד שהתחלתי להשתכנע שגם לעולם הוירטואלי יכולים להיות יתרונות. למשל, האפשרות להזמין את הדרים-טים של החוקרים הפסיכדלים שמעניין אותי לשמוע מדברים על הספר שלי, ולא משנה איפה הם חיים או מלמדים בעולם.

קבלו חגיגות ההשקה של אמריקן טריפ. ערב מיוחד שיוקדש לנושא של פסיכדליה, תרבות וכל הממשקים המרובים בין שני העולמות האלו. יהיו לנו שמונה חוקרים פסיכדלים שמגיעים לנושא הזה משלל כיוונים וכל אחד מהם יציע זווית משלו על השאלות, הרעיונות והנושאים שעולים לדיון בספר אמריקן טריפ.

חלק מהמוטיבציה לכנס המקורי שלא התגשם, הייתה כאמור להוות פורום למחשבה אינטלקטואלית עברית על פסיכדליה. משהו שנותן דגש קצת שונה מהדגשים הרווחים יותר (והחשובים בפני עצמם) של מחקר קליני או קהילה. היה לי חשוב לשמור על האלמנט הזה גם בכנס הנוכחי ולכן האירוע מחולק לשני חלקים כאשר החלק הראשון מורכב מארבעה חוקרים ישראלים שיתנו צוהר מקומי על השאלה של פסיכדליה ותרבות, והחלק השני מהחוקרים הבינלאומיים. חשוב לציין שמכיוון שהיה לנו חשוב שהצוהר הלוקאלי הזה יהיה פתוח ונגיש גם לאנשים בשאר העולם שסקרנים לגבי מה שקורה בעולם הפסיכדליה הישראלי, החלטנו לקיים אותו באנגלית.

המושב הישראלי. יפתח עם ליאור רוזמן, שחוקר פסיכדלים במרכז הפסיכדלי של אימפריאל קולג', לונדון מכיוון של מדעי מח, ושמוביל בשנים האחרונות את המחקר על טקסי איוואסקה ישראלים-פלסטיניים. נמשיך עם אורי שווד מהמחלקה אוניברסיטת בן גוריון שחזר לאחרונה משבתון באימפריאל ומפתח בשנים האחרונות זווית סוציולוגית מקורית על המחקר והרנסנס הפסיכדלים בני זמננו. שלישית תדבר יהב ארז, שמנחה את הפודקסט תודעה רבה, ושכתבה אצלנו בתכנית למדע טכנולוגיה וחברה בבר אילן מחקר על עולם הסייפזונס בישראל. ויסגור את המושב תומר פרסיקו שיושב כרגע בברקלי, משקיף מהצד על התפתחות הרנסנס הפסיכדלי, ויתן פרספקטיבה מתחום האתיקה של התודעה.

את המושב הבינלאומי יפתח אריק דיוויס, שהוא כנראה הבנאדם שאני הכי נהנה לקרוא או להקשיב לו בזמננו, אז אני ממש ממליץ שלא לפספס – ואם אתם לא מכירים את אריק ופועלו- דחוף! נמשיך עם ננסי קמפבל, חוקרת מדע וטכנולוגיה שכתבה ספרים מרתקים על מגדר, סמים, וקהילות משתמשים. יהיה לנו את דיוויד דופואה, אנתרופולוג צרפתי נוסק שפרסם לאחרונה מאמר מבריק על הסוציאליזציה של ההזיה, ולבסוף את ניקולס לנגליץ שספרו "נוירופסיכדליה" מהווה את הניתוח המלומד והמבריק ביותר שקראתי של המדע הפסיכדלי במאה ה-21 (קריאת חובה למיטיבי לכת).

אני מקווה שבין כל האנשים המבריקים האלה יעופו לנו ניצוצות בראש, אבל כדי שלא נהיה יותר מדי תקועים בראש, הזמנו גם את הרכב האינדי הישראלי המשובח ניקו טין, שיתנו לנו בראש, ובנוסף מוזיאון הוידאו הפסיכדלי יפציץ נקודתית בסלקשן של וידיואים פסיכדלי נבחרים מהשפע המשובח של במאים, אנימטורים ויוצרים פסיכדלים תוצרת הארץ.

הספר החדש שלי יוצא לאור – טריפ אמריקאי: סט, סטינג והחוויה הפסיכדלית במאה העשרים

הספר שלי American Trip: Set, Setting and the Psychedelic Experience in the 20th Century רואה אור היום בהוצאת MIT Press ואני גאה ומאושר.

התחלתי את העבודה על הספר הזה לפני יותר מעשר שנים והוא היווה מוקד של מסע אינטלקטואלי ואישי שליווה אותי לאורך העשור האחרון והפך לסדרה של מאמרים פורצי דרך שהרחיבו את האופן שאנחנו מבינים חוויות פסיכדליות ואת הקשר שלהן להקשר (סט ולסטינג).

הנושא של סט וסטינג, ההקשרים הפסיכולוגים החברתיים והתרבותיים שבתוכם מתפתחת חוויה פסיכדלית,הוא כנראה הנושא המרכזי ביותר בשיח הפסיכדלי המודרני. המושג הזה מצביע על העובדה שלחוויה הפסיכדלית יש אנספור מודוסים אפשריים. אין חוויה פסיכדלית אחת, אלא היא משתנה ומתעצבת ביחס להקשר.

הספר החדש מוביל את הרעיון הזה למסקנה הסופית. הוא לא רק מסביר ומתאר לעומק איך סט וסטינג (קונטקסט) מעצבים חוויות פסיכדליות אלא גם תוקף את השאלות הרחבות והמענייינות יותר כמו איך הסט והסטינג של התרבות המערבית בת זמננו עיצב את החוויה הפסיכדלית בתרבות שלנו, וממשיך לעצב את החוויות הפסיכדליות שלנו עד היום.

השיח על סט וסטינג התרכז לאורך השנים במיקרו: מי עובר חוויה? איפה? עם אלו כוונות והציפיות? מי נמצא שם? איזה עבודת אינטגרציה מתבצעת לאחר מכן? כל אלו דברים חשובים, אבל בניתוח הזה היה חסר הבט עקרוני וחשוב לא פחות. העובדה שהסט והסטינג של חוויה פסיכדלית נטוע תמיד בסט וסטינג היסטורי ותרבותי רחב יותר. כל החלקים של הסט וסטינג האינדיבידואלי תלויים בהקשרים ההיסטורים החברתיים, מהציפיות והכוונות, ועד החלל, האנשים, והאמונות התרבותיות.

אמריקן טריפ הוא הספר הראשון ששם את מושג הסט והסטינג בקונטקסט הרחב יותר הזה. הוא  יוצא מנקודת ההנחה שהסט והסטינג של חוויה פסיכדלית לעולם לא מתקיים בואקום אלא הוא תמיד חלק מסט וסטינג היסטורי ותרבותי רחב יותר.

יצאתי לכתיבה של הספר הזה עם שאלה מסקרנת: אם נקבל כפשוטה את החוכמה הרווחת שגורסת שהסיקסטיז היו כמו טריפ קולקטיבי אחד ארוך שכל אמריקה לקחה ביחד, מה רעיון הסט וסטינג יכול ללמד אותנו על מהלך הטריפ הזה?  מה היה הסט והסטינג של הטריפ הזה? איך הקשרים ההיסטורים והתרבותיים עצבו את הטריפ הקולקטיבי הזה? ואיך הם עצבו את האופן שאנחנו מבינים וחווים את החוויה הפסיכדלית מאז?

תהליך הכתיבה של הספר הזה הוביל אותי לשבע אסכולות של מחקר ושימוש בלסד (ופסיכדלים אחרים) בשנות החמישים והשישים משימושים פסיכותרפויטים לשימושים צבאיים, מהרוחני לאמנותי ולטכנולוגי-יזמי. כל אחת מהאסכולות הללו יצרה מעין מיקרו-אקלים של סט וסטינג שעצב את החוויה הפסיכדלית אחרת והפיק ממנה תוצאות שונות (מה שכמובן בלבל מאוד את החוקרים באותה תקופה). הכתיבה הזו גם הובילה אותי לכל מיני אירועים ותנועות היסטריות אחרות שעצבו ולעיתים ממשיכות לעצב עד היום הרבה מהתפיסות  שלנו על פסיכדליה: מהמלחמה הקרה למהפכה המינית, מהקיברנטיקה לתנועת האנטי-פסיכיאטריה. על הדרך למדתי להבין את הלסד כטכנולוגיה פסיכדלית – טכנולוגיה מגלמת תודעה שמשנה את צבעיה ותכונותיה בהתאם להקשרים השונים שהיא מופיעה בהם.

אני רוצה להודות לכל מי שעזר לספר הזה להופיע לאוויר העולם, ואני מקווה ומצפה שהספר החדש יהפוך לספר שישנה את האופן שאנחנו מבינים חוויות פסיכדליות ויתן לנו כלים לחשוב ולהבין את החוויה המופלאה הזו בצורה עשירה ומלאה יותר. מדובר בספר שהוא לא רק חדשני ומעמיק אלא גם קולח וסוחף אז אני מזמין אתכם להזמין את העותק שלכם כאן באמזון או לחלופין בבוקדפוזיטורי שיש להם הנחה יפה ומשלוח חינם לארץ, להתחיל לקרוא, ולספר לי מה חשבתם.

ולבסוף, הנה קצת מתשבוחות הקוראים:

American Trip presents a timely and invaluable guide to the crucial lessons that twentieth-century psychedelic history provides for the current psychedelic renaissance, and to using set and setting as a strategic tool for ensuring the healthy integration of psychedelics into society.
RICK DOBLIN, Founder and Executive Director of the Multidisciplinary Association for Psychedelic Studies (MAPS).

In clearly and rigorously exploring the single most consequential idea in psychedelic studies—the notion of set and setting—American Trip not only insightfully reframes the many histories of LSD, but offers a humanistic and reflexive alternative to the often simplistic discourse of today’s growing psychedelic industry.
ERIK DAVIS, author of High Weirdness: Drugs, Esoterica, and Visionary Experience in the Seventies.

American Trip guides its readers through the reflexive arts and sciences of set and setting used to study psychedelics, beckoning towards an intense pluriverse, full of beguiling guises, strange twists, and thrice-told tales.
NANCY D. CAMPBELL, Professor of Science and Technology Studies, Rensselaer Polytechnic Institute, author of OD: Naloxone and the Politics of Overdose

In this landmark book, Hartogsohn enlarges the traditional parameters of set and setting by including the larger social-cultural matrix. This expanded definition provides a more sophisticated understanding on how non-drug factors determine the nature of any psychedelic drug experience.
RICK STRASSMAN MD, Clinical Associate Professor of Psychiatry, University of New Mexico School of Medicine Author, DMT: The Spirit Molecule

American Trip amounts to a sociological enlightenment of our drug culture. Hartogsohn’s vibrant book shows how 1960s America made psychedelics do what they did and suggests that these wondrous molecules will do something altogether different in other times and places.
NICOLAS LANGLITZ, Associate Professor of Anthropology at the New School for Social Research, author of Neuropsychedelia: The Revival of Hallucinogen Research since the Decade of the Brain

המהפכה שלא תשודר בטלויזיה: ביקורת על הסדרה המהפכה הפסיכדלית בכאן 11

הביקורת פורסמה לראשונה באתר שיחה מקומית.

הסדרה "המהפכה הפסיכדלית" ששודרה בכאן 11 בשבוע שעבר הייתה פספוס מאכזב ודוגמה נוספת לקושי של אמצעי המדיה להציג את הנושא של התנסויות בחומרים פסיכדלים בצורה ראויה ובלי הטיקים השגורים של התקשורת כשהיא עוסקת בחומרים משני תודעה.

לתקשורת הישראלית, כמו לתקשורת בעולם, יש היסטוריה ארוכה של עיסוק צהוב בחומרים משני תודעה, או פשוט "סמים" כפי שנהוג לכנותם ללא אבחנה. עם זאת, בשנים האחרונות, עם העיסוק הגובר בפוטנציאל התרפויטי של משני תודעה פסיכדלים כגון פסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות), והפופולריות הגוברת של טקסי רפואה שעושים שימוש בתה החזיונות האמזוני איוואסקה, חזינו בשטף הולך וגובר של סרטים וכתבות שעסקו בנושא הפסיכדלי בהרחבה. חלקם ניסו והצליחו להביא זוויות מעניינות יותר ושגרתיות פחות על הסיפור של הפסיכדליה מכיוונים של תרפיה, מדעי המח, היסטוריה, תרבות ואפילו הומור.

במבט ראשון, נראית הסדרה המהפכה הפסיכדלית כיוזמה חיובית חיובית שמעוניינת לרכוב על הגל הזה. סדרה רחבת יריעה (ארבעה פרקים בני 12 דקות) שמוקדשת לפסיכדליה ומפיצה ניחוח אופטימי. הפרק הראשון מוקדש לנושא של תרפיה פסיכדלית, השני לטקסי איוואסקה, השלישי לעולם מזעור הנזקים במסיבות והרביעי לשינויי תודעה ללא סמים. עד כאן הכל טוב ויפה, ומעורר תקווה שהיוצרים יגישו זווית חדשה ורעננה על הנושא של חומרים פסיכדלים.

הסדרה לא מבריקה בשני הפרקים הראשונים שמציגים את הנושא של תרפיה פסיכדלית ועולם האיוואסקה בצורה שגרתית וחסרת השראה, אבל הבעיות הקשות מופיעות בשני הפרקים האחרונים. בפרק השלישי, למשל, מופיעה אמירה מונפצת של קריין חמור טון המכריז בסמכותיות ש-10% מהישראלים שיקחו סמים במסיבה יפתחו פסיכוזה או ימותו (נתון מופרך ממקור לא ידוע). לצדה מופיע אזכור בעייתי ביותר של מקרי המוות הטראגיים בפסטיבל הנוורלנד (שמה לעשות, אינם תוצאה של פסיכדלים אלא של שילוב בלתי אחראי של ערבוביה שלמה של סמים אחרים), ואזכור של מכורים לקטמין במרפאות קטמין שזה בכלל פשלה של המודל הקפיטלסטי והאינסטרומנטלי של הרפואה המערבית שגורמים בקהילה הפסיכדלית מזהירים מפניו כבר שנים. כל הדברים הללו באים כך נדמה כדי להרשיע, או אולי פשוט "לשם האיזון" (יוצרי הסדרה נבהלו כנראה מהמחשבה שמשהו חיובי נאמר על סמים בלי משהו שלילי לצידו)  אבל מאחר שהם מבוססים על אי דיוקים, שקרים או פיסות מידע לא רלבנטיות הן מעלות את המחשבה שמאחורי העטיפה העדכנית, הסדרה "המהפכה הפסיכדלית" לא שונה עד כדי כך מאותם סרטוני Reefer Madness מגוחכים משנות השלושים שטענו שמי שמעשן קנביס הופך לאנס ורוצח.

מתוך הדברים הללו עולה השאלה, האם ב-2020 אנחנו עדיין צריכים את דמות הפסיכיאטר המפחידן בגילומו של דר' צבי פישל כדי שתלעיט אותנו בהפחדות הזויות בסגנון "לך למועדונים בסופי שבוע, אתה רואה אנשים שהשתמשו בסמים, ויש אמבולנסים שמחכים כדי לקחת את האנשים האלה לבתי חולים ולחדרי מיון. חלקם עם דום לב. חלקם מתו." למה אנחנו צריכים את השיח השטחי, מלא האי-דיוקים הזה על הקשר בין פסיכדלים לפסיכוזה כשבכתבה מופיעים שורה של דוברים כמו למשל ניר תדמור ויגאל טרטקובסקי שבאים מעולם מזעור הנזקים אצל משתמשים פסיכדלים ויודעים לדבר על המצבים הללו בגובה העיניים ובצורה אינטיגנטית בהרבה מהפסיכיאטר חמור הסבר? לצד ההפחדות השגרתיות מפסיכוזות, ניתן היה להעשיר את הדיון השטחי על ידי מתן במה לביקורת החשובה על הדלות וההטיה הקונספטואלית הפתולוגית שבעצם תפיסת הפסיכוזה בפסיכיאטריה המערבית, כמו גם להקשרים העשירים בהרבה שחברות מסורתיות ואף שיטות טיפול מערביות בנות זמננו מעניקות לחוויות קיצון עם פסיכדלים ובלעדיהם.

הפרק אחרון בסדרה המהפכה הפסיכדלית מתרכז בהרחבת תודעה ללא חומרים. נושא ראוי וחשוב לולא הסייפא הצפוי של כל הדיון הזה היה ש"סוף יום לבד עם אוזניות וכמה קילומטרים של ריצה" יעבירו אתכם חוויה שקולה לחוויה פסיכדלית בחינם ובצורה בריאה יותר. ושוב עולה השאלה, האם באמת הייינו צריכים להקדיש את 50 הדקות הללו רק כדי ללמוד בסוף ש"כל הסמים האלה" הם סתם תחליף ושהדבר האמיתי זה בכלל היי בנטורל?! למה תורמת ההשטחה החד-מימדית והמטופשת הזו שמנסה לשכנע אותנו שבעצם כל החוויות הללו — ריצה, נשימה הולוטרופית או שימוש באיוואסקה – הם אותו דבר ומנכיחה את הסטיגמה שמי שבוחרים בפסיכדלים ככלי להתפתחות, יצירה או חקירה הם פשוט עצלנים שמחפשים קיצורי דרך? ריצת בוקר עם מוזיקה באוזניות היא דבר נפלא, אבל האם בכאן 11 באמת מצפים שנאמין שהחוויה שהיא מייצרת שקולה ללילה מהפך קרביים בטקס איוואסקה, או ללילה אקסטטי של גילוי עצמי במסיבת טבע? ולמה צריך בכלל לנסות לייצר שקילות בין החוויות הללו?

קיווינו ש"המהפכה הפסיכדלית" תציע זווית רעננה ועכשווית על ההתפוצצות הפסיכדלית של תקופתנו. במקום זה, שוב גילינו שהתקשורת שלנו מתקשה לגשת לנושא הפסיכדלי בלי להטעין אותו במידה גדושה של סנסציונליזם, הפחדה ומוסרניות. במקום לשים את הפסיכדלים בהקשר רחב יותר של סט וסטינג, של החולי העמוק של פרדיגמות בריאות הנפש במערב, של המשבר בחברה המערבית בכלל, ומה לפסיכדלים יש לומר לנו על כל זה – "המהפכה הפסיכדלית" מציג את הפסיכדלים בצורה שטחית, חד-מימדית ומנותקת מההקשרים הרחבים שהופכים אותם למעניינים כל כך. מגיע לנו יותר מזה.

מכתב לבית המשפט הישראלי עבור עמוס דב סילבר

משפחתו וחבריו של עמוס דב סילבר, מייסד רשת טלגראס, פנו אלי בבקשה שאכתוב מכתב עבור צוות ההגנה שלו במשפט. הנה מה שכתבתי.

12.4.2020

הנדון: עדות בעניינו של מר עמוס דב סילבר

לכבוד שופטי בית המשפט,

שמי דר' עידו הרטוגזון, ואני חבר סגל בתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן. במהלך העשור האחרון הקדשתי את עצמי למחקר היסטורי, סוציולוגי ותרבותי של סמים פסיכואקטיביים (משני תודעה) תוך  התמקדות בתחום של סמים פסיכדלים ועיסוק נרחב גם בנושא הקנביס. הקדשתי לנושא זה את מחקר הדוקטורט שלי באוניברסיטת בר אילן, את הפוסט-דוקטורט שלי באוניברסיטת הרווארד, וכן מספר מאמרים מדעיים ואת ספרי החדש העתיד הרואה אור בהוצאת MIT Press.

משפחתו וחבריו של מר עמוס דב סילבר פנו אלי על מנת שאציג כמה מהעובדות וההקשרים הרחבים יותר שאולי זמינים פחות לבית המשפט בבואו לדון בתיק זה שזכה לנראות ציבורית כה גבוהה. אי לכך, ברצוני להביא מעט מהידע הרחב שרכשתי ביחס לנושא של קנביס ופסיכדלים על מנת להציג בפני בית המשפט מספר עובדות רלבנטיות, בתקווה שיסייעו במתן הקשר רחב יותר להאשמות החמורות בפניהן ניצב מר עמוס דב סילבר.

ברצוני לפתוח בכמה דברים כלליים בנוגע לתשתית המדעית והערכית למה שמכונה המאבק בסמים. ראשית, לעניין הנזק שנגרם כתוצאה משימוש בקנביס או בחומרים פסיכדלים, שהמשטרה מתארת את המסחר בהם במסגרת פלטפורמת הטלגראס כחמור במיוחד. ברי לי כי אין זה מעניינו של בית המשפט לדון בהיגיון הקיים בחוקי הסמים. ועם זאת, ראוי לציין כי למרות האיסור הדרקוני בעניינם, סמים פסיכדלים, מהסוג שהיה בהם מסחר בפלטפורמה של טלגראס נחשבים לחומרים בטוחים בצורה יוצאת דופן בהשוואה למשני תודעה אחרים, חוקיים ובלתי חוקיים כאחד. במחקרים המשווים שנערכו בתחום זה הופיעו חומרים פסיכדלים שוב ושוב כחומרים בלתי ממכרים, בעלי רעילות נמוכה מאוד (אינם גורמים מנות יתר) ובאופן כללי ככאלו שנזקיהם למשתמש ולסביבתו נמוכים משמעותית מזו של חומרים אחרים הנמצאים בפקודת הסמים, ואף כאלו שאינם נמצאים בה [מראה מקום, 1]. דבר זה תקף גם לגבי השימוש בצמח הקנביס, שמדינת ישראל, כמו מדינות רבות בעולם, מכירה בשימושיים הרפואיים החשובים בו ואשר עובר בתקופה זו תהליכים של דה-קרימנליזציה ולגאליזציה במדינות רבות בעולם.

כמו כן, חשוב לציין כי חוקי הסמים הקיימים אינם מבוססים על ידע מדעי כלשהו ולמעשה אינם תואמים את המלצות הגורמים המקצועיים בתחומי הסמים, בריאות הציבור, הקרימינולוגיה ועוד. מעולם לא נערך דיון מושכל, מבוסס מידע מדעי על מנת להצדיק את חוקי הסמים הנקוטים בישראל (כמו במקומות שונים בעולם). מחקרים רבים הצביעו על מה שנראה כהעדר ההיגיון הבסיסי בחוקים אלה (העדר כל התאמה בין מידת הנזק שגורם סם מסוים לבין מעמדו בחוק), העובדה שהם מפרים זכויות אדם ופרט (כמו זכותו של האדם להיות אדון לתודעתו, וכפי שהדבר מתגלם בהחרפת השימוש במעקב ואמצעי משטור שונים במסגרת המלחמה בסמים), מקורותיהם בתנועות פוליטיות מפוקפקות והעובדה שהם מייצגים בעיקר עמדות מוסרניות שאין להן מקום במערכת חוקים דמוקרטית ופלורליסטית (פחד ודמוניזציה של האחר, צרכן הסמים, ודעה מוסרנית המגנת ושוללת את הזכות להנאה או התפתחות כתוצאה משימוש במשני תודעה). בסיכומו של דבר המלחמה בסמים מובילה להחלשתם של צרכני סמים, לסכנות מיותרות עבורם, ולתחושת ניכור כלפי רשויות החוק בקרב אותם  אזרחים נורמטיביים רבים שנדחקים לעמדת הפושע.

משטרת ישראל מתארת את מר עמוס סילבר כעבריין שאחראי להפעלתה של רשת סמים שסחרה בסמים מסוכנים, גלגלה סכומים גדולים ומוצג כדמות מפוקפקת של העולם התחתון. אלו דברים חמורים לכאורה, וכמובן שלא ניתן לצפות שבית המשפט יקל ראש במעשיו של מר דב סילבר, המנוגדים ללשון החוק. ועם זאת ראוי לתת גם את הדעת על ההקשר הקהילתי, המוסרי והערכי שבו יש צורך, לטעמי, לראות את פעילותו של מר דב עמוס סילבר.

ראשית, יש לציין כי לשימוש בחומרים מסוג קנביס ופסיכדלים יש היסטוריה ארוכה של שימוש לצרכים רפואיים, דתיים ורוחניים בתרבויות רבות לאורך ההיסטוריה. חומרים אלו נתפסו בהיסטוריה כחומרים מקודשים הראויים לכבוד ושנעשה בהם שימוש ריטואלי וחיובי בתרבויות רבות מסביב לעולם: מהודו ויוון העתיקות ועד התרבויות הילידיות של אפריקה ודרום אמריקה. אי לכך ניתן לראות בהם חלק ממורשתה התרבותית והרוחנית של האנושות. למעשה הרדיפה הדרקונית של המשתמשים בחומרים הללו החלה רק בשלב מאוחר בהיסטוריה והיא מורשתה של הנצרות, ותפיסותיה המוסרניות הטהרניות (והתלויות תרבות) לגבי שינוי תודעה שהתקבעו להן במהלך המאה העשרים בחוקי הסמים המודרנים.

מאז אמצע המאה הקודמת התפתחה לה תרבות מרשימה סביב השימוש בחומרים מסוג קנביס ופסיכדלים. תרבות זו הובילה ליצירות אמנותיות, מוזיקליות ואף טכנולוגיות שתופסות כיום מקום איקוני בתרבות ובציביליזציה האנושית (מהאלבומים הקלאסים של הביטלס ועד טכניקת ה-PCR שמשמשת באבחון נגיף הקורונה ושממציאה זוכה פרס הנובל קארי מוליס ייחס את ההמצאה שלה להשראה שקיבל במהלך חוויותיו הפסיכדליות). על אף רדיפה קשה מצד רשויות החוק, הציגה תרבות זו דוגמאות מרשימות ואף מרגשות של סולידריות ושיתוף פעולה שמטרתן להגן ולתת כלים לאנשים שמעוניינים להתנסות בחוויות אלו. כך למשל ניתן לציין את ההפעלה של ארגוני מתנדבים הפועלים במסיבות טרנס (ובאירועים אחרים) ומקימים שם עמדות סיוע כדי לספק תמיכה נפשית למי שעוברים חוויות נפשיות מאתגרות (בהשפעת סמים וגם שלא), ארגוני מתנדבים המספקים ערכות בדיקה לסמים עבור חוגגים במסיבות שנאלצים לרכוש חומרים לא מזוהים בשל מדיניות הסמים הקיימת, רשתות לתמיכה נפשית אינטרנטית לחברי קהילה הזקוקים לכך או למשל רשתות פעולה של אקטיביסטים המספקים קנביס כאקט של חסד לחולים שזקוקים לו. אלו מצטרפים על כנסים, ועידות, ופעילות פוליטית ענפה היוצאת מהשטח בשאיפה לשנות את מה שכמויות אדירות של צרכנים נורמטיביים (מרופאים, לעובדי ניקיון, לעובדים סוציאלים ועד מתכנתים) רואים כרדיפה בלתי מוצדקת ודרקונית של בחירותיהם האישיות.

יוזמות אלו ואחרות משמשות כרשת הגנה קהילתית וסולידרית עבור כל מי שמסיבותיהם האישיות מבקשים להתנסות בחוויות משנות תודעה. הן מייצגות את התשתית הערכית והפוליטית האיתנה של תנועה לרפורמה בחוקי ובתרבות הסמים ואשר מתבססת על גישה של מזעור נזקים. על פי גישה זו גם אם אנחנו בוחרים לשפוט  את המשתמשים בסמים על בחירותיהם, יש להכיר בכשלונה של המלחמה בסמים כאסטרטגיה למניעת שימוש בסמים [מראה מקום, 2]  ולשים את בריאותם ורווחתם של המשתמשים במקום הראשון. מאחר ששינוי תודעה הינו צורך אנושי בסיסי שהתקיים בכל חברה אנושית לאורך ההיסטוריה, שהמשיך להתקיים גם תחת המלחמה בסמים, ושאינו צפוי על פי כל הראיות להעלם מהעולם, תופס פלח האוכלוסיה הלא-קטן שעושה שימוש בחומרים הללו את היוזמות הקהילתיות ואת מוביליהן כמי שמייצגים אותו ואת האינטרסים הבריאותיים והדמוקרטיים שלו באופן הולם יותר ממערכת חוקים אטומה שמשמשת לרדיפת המשתמשים ולהתנכלות להם.

בבואנו לבחון את מקרהו של מר דב סילבר, יש להתבונן בו אם כן בהקשר זה, הרחב יותר. עבור מאות אלפי ישראלים שעשו ועושים שימוש בטלגראס (ובכלים דומים לו) על מנת להשיג גישה נוחה ובטוחה יותר לקנביס פעילותו של מר דב סילבר הייתה פעילות ברוכה שייצגה רגע נדיר ומרגש של הרתמות קהילתית לטובתו של הפרט, המודר על ידי חוקים דרקוניים הנראים כסדורים נגד האזרח הקטן. עבור אותם אנשים רבים מר עמוס דב סילבר היה ומהווה עדיין גיבור שייצג את האינטרס שלהם טוב יותר מכל אלו המתיימרים להגן עליהם תוך רמיסה גסה של זכויותיהם והטלת משטר פחד על יותר ממיליון ישראלים נורמטיביים צרכני קנביס.

עבור כל אותם ישראלים, טלגראס ופעילותה שיפרו את איכות החיים יותר מכל רפורמה ממשלתית. במקום להתחכך עם גורמי עולם פשע ועולם תחתון, אותם צרכנים יכלו כעת לרכוש את המוצרים שלהם מרשת שהפגינה אחריות כלפי המשתמשים שלה, שדאגה להורדת מחירים, שאפשרה בקרת איכות (במקום לקנות חתול בשק, לקוחות יכלו כעת להסתמך על שיטת השוק והמוניטין של המוכרים), שדאגה לאיכות נאותה של שירות, ואף פעלה בצורה ראויה לשבח כדי למגר תופעות של הטרדות מיניות. רשת זו שפעלו בה מתנדבים רבים ברוח התרומה לקהילה, ושדאגה לסייע לחולים הנזקקים לטיפול בקנביס רפואי ייצגה עבור רבים אופציה ערכית וראויה יותר מזו של המלחמה בסמים המובילה לתוצאות קשות ואכזריות ליחידים ולקהילות [מראה מקום, 3]. עבור כל אותם ישראלים רבים, מר דב סילבר אינו פושע אלא מייצג ראוי להערכה של תנועה ציבורית שמייצגת אותם טוב יותר ממערכת פוליטית ומשפטית שמפקירה את האינטרסים שלהם.

בשנים האחרונות, בד ובד עם ההכרה המחקרית הגוברת באיכויות הרפואיות של הקנביס, ובפוטנציאל התרפויטי העמוק של רפואה באמצעות חומרים פסיכדלים (שזכתה לאחרונה למעמד טיפול פורץ דרך על ידי רשות הסמים והתרופות האמריקאית, ה-FDA), הולכת ומתפשטת ההכרה בכך שאי אפשר להמשיך כבעבר. יש צורך בלגאליזציה או לכל הפחות דה-קרימינליזציה של השימוש בקנביס (ולדעת רבים גם חומרים פסיכדלים). מדינות רבות באירופה, בארה"ב וביבשת אמריקה כבר נקטו צעדים חוקיים בכיוון זה, ואף בארצנו כבר הביעו שורה ארוכה של פוליטיקאים ודמויות ציבור ובכללם ראש ממשלת ישראל, ואף בכירי המשטרה בדימוס תמיכה בשינוי מדיניות והפסקת המלחמה בקנביס.

למרבה הצער, גם לאחר המהפכה הרבתי שהתחוללה בשיח התרבותי בנושא הקנביס, ממשיכים אנשים מסוגו של עמוס דב סילבר לשלם את המחיר על מדיניות שכמעט כולם (כולל רוב הסיעות שהתמודדו בבחירות האחרונות) כבר מסכימים שהיא מזיקה ושאבד עליה הכלח. אף שאין זה תפקידו של בית המשפט להכריע כאן ביחס להיגיון או חוסר ההיגיון שנמצא בפקודות הסמים עצמן (כולי תקווה שדיון מעין זה יגיע ביום מן הימים), מן הראוי שיתן את הדעת על הקונטקסט המדעי, ההיסטורי, החברתי והאנושי הזה בואו לדון את מר דב סילבר. אף כי אין לצפות מבית המשפט שיקל ראש באישומים הניצבים נגד מר סילבר, יש לראות אותם בקונטקסט רחב יותר. על רקע הציור של פעילות של רשת טלגראס בצבעים קודרים, יש לומר: כלל לא בטוח שהנזק שגרמה גדול יותר מהתועלת שגרמה. מבחינת הישראלים הרבים שעשו בה שימוש (ושהיו ה"קורבנות" היחידים של פעילותה) ההפך הוא הנכון. במהלך שנות פעילותה של רשת טלגראס הפך מר דב סילבר לגיבור תרבותי של קהילה גדולה שראתה בו מייצג אותנטי ומבורך של צרכיה ורצונותיה. שפיטתו בחומרה של מר סילבר תפגע לא רק בו ובמשפחתו, אלא תהווה גם סמל לאטימות ונקמנות ממסדית ותוביל להחרפת הרגשות האנטגוניסטים שרבים בציבור חשים כלפי מערכת אכיפת החוק ויחסה לצרכני הקנביס. לעומת זאת, גזר דין רחום, שמכיר במורכבות הנושא ושמחווה על הצורך במחשבה מקפת ורחבה יותר על נושא זה יטיב לא רק עם הנאשם ומשפחתו אלא יכול להוות עלה זית היסטורי שיסייע בהבאתה לסיום של אחת המלחמות והרדיפות המזיקות, המיותרות וחסרות התוחלת של זמננו.

על החתום,

דר' עידו הרטוגזון

מראי מקום

[1]

Gable, Robert S. “Comparison of Acute Lethal Toxicity of Commonly Abused Psychoactive Substances.” Addiction (Abingdon, England) 99, no. 6 (June 2004): 686–96. https://doi.org/10.1111/j.1360-0443.2004.00744.x.

Nutt, David, Leslie A King, William Saulsbury, and Colin Blakemore. “Development of a Rational Scale to Assess the Harm of Drugs of Potential Misuse.” Lancet 369, no. 9566 (March 24, 2007): 1047–53. https://doi.org/10.1016/S0140-6736(07)60464-4.

Nutt, David J, Leslie A King, and Lawrence D Phillips. “Drug Harms in the UK: A Multicriteria Decision Analysis.” The Lancet 376, no. 9752 (November 2010): 1558–65. https://doi.org/10.1016/S0140-6736(10)61462-6.

Van Amsterdam, Jan, Antoon Opperhuizen, Maarten Koeter, and Wim van den Brink. “Ranking the Harm of Alcohol, Tobacco and Illicit Drugs for the Individual and the Population.” European Addiction Research 16, no. 4 (2010): 202–7. https://doi.org/10.1159/000317249.

 

[2]

Werb, Dan, Thomas Kerr, Bohdan Nosyk, Steffanie Strathdee, Julio Montaner, and Evan Wood. “The Temporal Relationship between Drug Supply Indicators: An Audit of International Government Surveillance Systems.” BMJ Open 3, no. 9 (August 1, 2013): e003077. https://doi.org/10.1136/bmjopen-2013-003077.

 

[3]

Hari, Johann. Chasing the Scream: The First and Last Days of the War on Drugs. New York: Bloomsbury USA, 2016.

Hart, Carl. High Price: A Neuroscientist’s Journey of Self-Discovery That Challenges Everything You Know About Drugs and Society. Reprint edition. New York: Harper, 2013.

 

 

כשתרופות פסיכדליות נכנסות לסל הבריאות

משרד הבריאות אישר בתחילת השבוע לראשונה הכללה של תרופה עם אפקטים פסיכדלים בתוך סל הבריאות. לכאורה, סיבה למסיבה. מי האמין שמהר כל כך יגיע היום שרפואה פסיכדלית תכנס לרפואה הציבורית, אבל כשמסתכלים בתג המחיר – 26,000 שקל למטופל לשנה, החשדות מתחילים להתעורר.

כדי שנבין מה הבעיה, נזכיר שקטמין הוא חומר מרדים (לא פסיכדלי קלאסי) בעל השפעות פסיכדליות שזוכה בשנים האחרונות לתשומת לב גוברת כפתרון מהיר ואפקטיבי לבעיה של דכאון אקוטי. הוא משיג תוצאות מצוינות במקומות שהטיפולים המקובלים כיום כושלים. החומר הזה משמש את הרפואה כבר מאז 1970 ויש מספיק ניסיון, מחקרים וראיות לכך שהוא בטוח לשימוש רפואי. העלות של הקטמין היא בין 0.86 דולר ל-3 דולר לאמפולה (שמספיקה למספר גדול של מנות טיפוליות).

אז איך קפצנו משקלים בודדים שהחומר עצמו אמור לעלות לטיפול ב-26,000 שקל לשנה? את התשובה אפשר לחפש אצל חברת ג'נסן אנד ג'נסן (השייכת לתאגיד ג'ונסון אנד ג'ונסון), שלקחה את המולקולה המוכרת, הג'נרית והזולה של הקטמין, שכבר אין עליה פטנט, והפכה אותה לתרסיס בשם אס-קטאמין שעושה את אותה העבודה בגדול אבל אפשר לגבות עליו מחיר גבוה לאין שיעור. אותה חברת ג'נסן אנד ג'נסן שהיא גם מהספונסרים הראשיים של המפגשים של ארגוני הפסיכיאטרים הישראלי.

האם יש קשר בין המימון הנדיב שג'נסן וג'נסן מספקת לארגונים פסיכיאטרים בישראל ולעובדה שבמקום לרכוש למבוטחים טיפול זול שמוכר עשרות שנים משרד הבריאות רוכש עבורם טיפול יקר, רשום בפטנט, שהיתרון העיקרי שלו הוא שאפשר לגבות עליו סכומים מופקעים? אני כמובן לא יכול לומר בוודאות, אבל אני כן יכול לומר שני דברים נוספים שמאכזבים במודל של האס-קטמין. ראשית, המודל הזה אינו מלווה בפסיכותרפיה, חשיבה טיפולית או איזושהי חשיבה על סט וסטינג – ההקשר של החוויה הפסיכדלית. שנית, ובהמשך להערה הקודמת, התהליך הזה, שהוא סדרתי, מבוסס על היגיון  פיזיולוגי, ולא מכוון להשיג פריצת דרך תרפויטית וטרנספורמטיבית אצל המטופל, מבטא את הניסיון של חברות תרופות לקחת את הרפואה הפסיכדלית (שבה טיפול בודד או קומץ טיפולים משיגים הטבה מתמשכת) ולשכפל לשם את המודל הכרוני, התחזוקתי, והרווחי יותר שעליו מבוססים הטיפולים הקיימים כיום.

בתקופה שהרפואה הפסיכדלית סוף סוף פורצת את החומות, חשוב מאי פעם להיות עירניים ולשים לב מה כן ומה לא. למה אנחנו מושיטים יד ואיזה יד עדיף לדחות. זו לא הדרך שאנחנו רוצים ללכת בה. יכול להיות שללא ההשקעה של חברות תרופות במחקרים קליניים היו חולפות עוד כמה שנים עד שהקטמין היה מוצא דרכו לתוך הרפואה, אבל האם אנחנו באמת מוכנים לספוג תג מחיר של יותר מעשרים אלף שקל?

סל התרופות בישראל הוא מהרחבים והמקיפים בעולם, ומשמש דוגמא וקטליטזור לפיתוח בכל העולם. האם זה המסר שאנחנו מעוניינים להעביר לחברות תרופות, שהדרך להרוויח כסף היא לא למצוא תרופות למחלות חשוכות מרפא, אלא טריקים שבהם לוקחים תרופה קיימת וזולה והופכים אותה לתרופה יקרה עם פטנט?  לא זו הדרך  להנגיש רפואה, והתהליך שבו תרופה שעולה שקלים בודדים הופכת לטיפול בעשרות אלפי שקלים קורה על גב הציבור שמשלם ועל גב החולים שמספר קטן מהם יזכו בסופו של דבר בטיפול היקר.

ביג פארמה וחלקים בממסד הרפואי ממשיכים לנסות למצוא דרכים לקחת רפואות פסיכדליות עתיקות ומודרניות ולהפוך אותן למשהו אקסקלוסיבי שניתן לגבות עליו סכומי עתק. השבוע קיבלנו תזכורת לא נעימה לאיך זה נראה כשזה קורה.

נכתב בהמשך לשיחה עם אביעד הדר העירני והחד שהסב את תשומת ליבי לנושא.

כתבות על פסיכדליה במגזין חיים אחרים

כשפנו אלי ממגזין חיים אחרים וסיפרו לי שהם מתכוונים להקדיש את גיליון אוגוסט שלהם לנושא הפסיכדליה זה שימח אותי מאוד. גם כי לא זכור שכתב עת ישראלי הקדיש עד כה גיליון שלם לנושא הפסיכדלי, וגם מהידיעה שזה יקרה בחיים אחרים דווקא. פרסמתי בחיים אחרים כמה מהכתבות המוקדמות שהובילו לכתיבת הספר טכנומיסטיקה, מתישהו באמצע שנות האלפיים. מאז המגזין הזה נקנה על ידי כל מיני תאגידים ודורדר למעמד של מגזין לייפסטייל. לאחרונה, לאחר שנקנה על ידי מו"ל חדש וערכי, ועם העורכת המייסדת חוה רימון שחזרה למלא את תפקידה, הוחזרה העטרה ליושנה.

הגיליונות החדשים של חיים אחרים מצוינים, והגיליון הפסיכדלי שהתפרסם (מספר 4 מאז התחדשות המגזין) הוא מצוין בצורה יוצאת דופן. בין השאר היה לגיליון גם משמעות אישית בשבילי משום שהוא קיבץ מחדש את העורכים של מגזין לפסיכונאוט שערכתי בזמנו יחד בעז יניב ובמשותף עם גליה תנאי ואבנר עמית. כל האנשים המוכשרים והחכמים הללו כתבו לגיליון החדש כך שכדאי לכם מאוד להכנס. והנה כמה כתבות מומלצות במיוחד

קיצור תולדות הפסיכדליה – זו הכתבה המרכזית שלי בגיליון, שבה לקחתי על עצמי לעשות את הבלתי אפשרי ולספר את תולדות הפסיכדליה מעידן הפליאולית ועד היום ב-3500 מילה.

רשתות זוהרות במעבה התודעה – כתבה מדויקת, זוהרת ויפהפה של חברתי גליה תנאי, שהגיעה לפסיכדליה לאחר שנים של תרגול בודהיסטי וכותבת כאן באופן מדויק ומעורר השראה על החיבור בין החוויה הפסיכדלית לבין תרגול רוחני. אחד הטקסטים היפים שנכתבו על הנושא הזה בעיני.

כח היחד וכוחות השוק – חברי היקר בעז יניב לקח על עצמו את המשימה המשמחת פחות לדבר על האתגרים שמציבים בתקופתנו כלכלת השוק והערכים הקפיטליסטים להטמעה של הפסיכדליה בתרבות וברפואה. כתבה שמעוררת דיון חשוב בנוגע לנושא שיקבע הרבה מהעתיד של הפסיכדליה במאה הקרובה.

אתם יכולים לקרוא כתבות אחרות מהגיליון בלינק הזה. ובנוסף אני ממליץ לכם לעיין בגיליונות האחרים ולשקול לעשות עליהם מנוי. אנחנו מקוננים לעיתים על המקום המועט שנותר לדיון בעל נפח ומשמעות בשיח הציבורי המתדלדל שלנו. חיים אחרים המחודש הוא אירוע נדיר שיש בו גם רוח ורוחניות אבל גם ביקורתיות, תחכום ומקום לאקטיביזם. בהחלט מיזם שראוי לתמיכה (ושיעשה את החיים שלכם עשירים יותר).

אתגר מהמחתרת: הדארק-ווב של הרפואה הפסיכדלית

מאמר שפרסמתי לאחרונה בניוזלטר של עמותת מרפ"א (מחקר ורפואה פסיכדלים ישראל). לפרטים נוספים כנסו לאתר שלהם כאן.

תרפיה פסיכדלית באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. למצולמים אין קשר לכתבה

אחרי שנים ארוכות במחתרת התרפיה הפסיכדלית יוצאת מהארון. מחקרים על התועלת והאפקטיביות המרשימות של הטיפול באמצעות בחומרים פסיכדלים מגיעים לכתבי העת מדעיים ולעיתונות. השינוי משמח, אלא שכפי שמתרחש לעיתים קרובות במהלך חילופי משטר, הסדר החדש גם מציג בפנינו אתגרים חדשים.

חלק מהאתגרים הללו ידועים ומדוברים: איזה סוג של סט וסטינג ואיזה פרוטוקול טיפולי ישמשו כבסיס לטיפול פסיכדלי החדש? כיצד תשתלב מול ובתוך תעשיית התרופות ומערכת בריאות הנפש? מה יהיה המודל הכלכלי? כיצד להרחיב את הטיפול לאוכלוסיות נרחבות יותר של מטפלים ומטופלים מבלי לפגוע במאפייניו ובאיכותו? וכיצד להמנע ממדיקליזציה שתעקר או תשטח את הפוטנציאל הטרנספורמטיבי העמוק יותר של רפואה זו? אתגר נוסף שהשיח עליו נמצא רק בראשיתו הוא זה שמגיע מהמחתרת.

כשאני כותב מחתרת, אני מתכוון לכל אותם מטפלים שעשו שימוש בצמחים וחומרים פסיכדלים לאורך העשורים האחרונים, ושרבים מהם ממשיכים בדרך זו גם כיום. מבחינת הרפואה הפסיכדלית העכשווית רשת המטפלים הזו היא הדארק-ווב של הרפואה הפסיכדלית. היא לא מדוברת. לא ניתן לראות אותה בכנסים או בפרסומים המדעיים, ואין לנו כמעט מידע על מימדיה. למעשה ניתן לקרוא כתבי עת מדעיים שמפרסמים מאמרים בנושא חומרים פסיכדלים, לבקר בכנסים על הנושא, ועדיין לא לדעת דבר על קיומה.

ועם זאת, צריך לזכור שבעשרות השנים שחלפו מאז שהרפואה הפסיכדלית הוצאה מן החוק השימוש התרפויטי בה נמשך במחתרת. ברוב המוחלט של המקרים, הטיפול הזה, גם אם לא חוקי, נערך על ידי תרפיסטים שעסקו בתחום מתוך תחושת שליחות ורצון לסייע לאנשים במצוקה. במקרים רבים הוא הביא מזור ומרפא לאנשים שהתרופות והמודלים הטיפוליים הקיימים לא הצליחו לעזור להם. רשתות תרפיה מחתרתיות שבצבצו בסיום שנות השבעים הן שהובילו לפיתוח והפצה הראשונים של ידע לגבי האפקטים התרפויטים של MDMA, החומר הפסיכדלי הראשון שצפוי להפוך לחוקי לצורכי טיפול. גם הטיפול באמצעות פטריות פסילוסיבין היה נפוץ במחתרת הרבה לפני שהתחדשו המחקרים החדשים בפסילוסיבין.

הידע שהצטבר במסגרת רשת התרפיה המחתרתית של הפסיכדליה הוא אוצר בלום ויקר ערך שהקנה בסיס להתחדשות הפסיכדלית הנוכחית, ועם זאת, במסגרת הניסיון הפסיכדלי להשתלב בזרם המרכזי של הרפואה הפסיכדלית (מה שקוראים לו כיום The Mainstreaming of psychedelics) המקום שלו בלתי ברור ואף מודחק. ניתן היה לצפות שבשעה שחומרים פסיכדלים הופכים חומרים לגיטימיים לטיפול, התחום המתחדש יפנה אל האנשים שהמשיכו לפתח אותו במהלך עשרות השנים האחרונות ויבקש לשלבם בתהליך הפיתוח של הרפואה החדשה. במידה מסוימת, שקשה לאומדה, דבר זה בוודאי קורה. ועם זאת, העובדה העצובה היא שניסיון של עשרות שנים בטיפול ב-MDMA או בפטריות פסילוסיבין לא מקנה כל דריסת דרך ברפואה הפסיכדלית החדשה, ובמקרים רבים בדיוק להפך.

בשעה שהרפואה הפסיכדלית מבקשת לבסס את עצמה כתחום מחקר וטיפול לגיטימי, היא מרחיקה עצמה ככל האפשר מהחלקים השנויים במחלוקת בהיסטוריה של הפסיכדליה, כמו אלו שפעלו מחוץ לעינו הפקוחה של החוק. חלק בלתי נמנע אולי אבל מצער ממצב זה הוא מידה של התנכרות לאותם תרפיסטים שפעלו במחתרת לאורך השנים, גם כאשר אלו בעלי ניסיון עשיר בשימוש באותן תרופות שעולם הרפואה בוחן כיום את השימוש בהן.

תרפיסטים פסיכדלים, אתם מבינים, הם מבחינת הרפואה הפסיכדלית סוג של נטל ומעמסה — קשר לא רצוי לעולם מחתרתי ולא חוקי. תרפיסטים שפעלו במחתרת עשויים להתקל במגוון קשיים בבואם להשתלב בתחום החדש של התרפיה הפסיכדלית. עשרות שנים של ניסיון טיפולי לא מבטיחים שיש להם את התעודות הדרושות על מנת להשתלב בתחום, וחמור מכך, המעורבות שלהם בתחום חושפת את הרפואה הפסיכדלית החדשה לסיכונים. מטפל פסיכדלי מנוסה שמשתלב בתוכנית רשמית להכשרת מטפלים פסיכדלים כגון זו של ארגון MAPS, ושההיסטוריה שלו כמטפל אנדרגראונד נחשפת מסיבה כלשהי, יכול לשפוך אור בעייתי על התחום ואף לסכן את הפרויקט כולו, בכך שהוא מקשר אותו לפעילות עבריינית. למותר לציין, שהצטרפות לתוכנית מטפלים כזו תדרוש מאותו מטפל להפסיק את שגרת הטיפולים שלו, מסיבות דומות לאלו שציינו מעלה, עובדה שבכוחה להרחיק מטפלים רבים מהתחום. התוצאה המצערת של מצב זה הוא נתק בין האנדרגראונד לבין המחקר הפסיכדלי החדש. נתק הכרחי אולי נוכח המטרה הגדולה של תנועת התרפיה הפסיכדלית, אבל כזה שמסכל את השיח היצירתי והמועיל שהיה יכול להתפתח מדיאלוג עם מטפלים מנוסים, ואת שילובם כדמויות מובילות בתחום.

אתגר אחר שמגיע מהמחתרת לפתחה של הרפואה הפסיכדלית המתחדשת בא מהצד השני של המתרס. במקרה זה מדובר לא במטפלים בעלי ניסיון עשיר אלא דווקא בכאלה שנחשפו לרפואה הפסיכדלית בשנים האחרונות, שגילו את הדרישה הגדלה לטיפולים פסיכדלים והחלו להציע טיפולים מחתרתיים.

העיסוק הציבורי הצומח בנושא הפסיכדלי והפרסומים המתרבים על היעילות יוצאת הדופן שלהם, ויותר מכך על הגישה האחרת והרעננה שהם מציגים לשאלת הריפוי הפכו אותם לחומרים נחשקים בעיני רבים. אחרי עשורים של הדחקה, ההצפה המחודשת של הידע על על פסיכדליה מובילה גם לגיאות בביקוש אצל אנספור אנשים שמחפשים מזור לכאבים וכיוון לשינוי מטיב. אלא שהרפואה הפסיכדלית העכשווית לא ערוכה עדיין לקלוט את כל אותם האנשים. למרות הסיקור האוהד, הטיפול הפסיכדלי לא באמת זמין עדיין לקהל הרחב, ולעוסקים בתחום אין ברירה אלא להשיב את פניהם של המחפשים ריפוי ריקם.

בתוך החלל הזה של ביקוש גובר ומחסור בהיצע נכנסים שלל גורמים לא קרואים ובתוכם שרלטנים שהתרפיה הפסיכדלית הופכת עבורם קרדום לחפור בו. גורם אחד שעשוי להפוך את הפסיכדליה לאטרקטיבית עבורם הוא הפוטנציאל הכלכלי. כאשר אנשים רבים מוכנים לשלם סכומים גבוהים לכל מי שיקרא לעצמו תרפיסט פסיכדלי ויתן להם פטריות, MDMA או חומר פסיכדלי אחר תחת ליווי או השגחה נפתח פתח לכסף קל. עם זאת, נדמה שברוב המקרים הגורם הכלכלי הוא משני (תרפיה פסיכדלית אורכת שעות ארוכות, עשויה לדרוש מפגשים משלימים, ואף כרוכה בסיכון עבור המטפל) לעומת גורם אחר: המשיכה לאור הזוהר של עמדת המטפל הפסיכדלי. הפוטנציאל הטרנספורמטיבי העמוק של חוויות פסיכדליות שם את מי שמנחה אותן בעמדת כח יוקרתית. אנשים שעוברים חוויה עוצמתית ועמוקה עם פסיכדלים נוטים פעמים רבות לבצע אידאליזציה ולהעריץ את התרפיסט שנתן להם את החומר – כאילו היה זה הוא, ולא הם עצמם בסיוע חומר משנה תודעה, שאפשרו את התהליך. מוטיבציה בעייתית כזו מסבירה את סוג הבעיות העיקרי שמופיע בטיפול לא-מקצועי, מטפלים ששמים במרכז את עצמם במקום את המטופל, ושעושים שימוש עודף בהצעות, הנחיות ואג'נדות טיפוליות שונות במקום לאפשר לתהליך להתרחש בצורה טבעית. במקרים נדירים וחמורים הרבה יותר, חלק מאותם שרלטנים הם סכנה של ממש ולאחרונה אף נודעו מקרים של תקיפה במהלך "טיפולים" פסיכדלים. כל אלו מאיימים להטיל צל אפל על התרפיה הפסיכדלית המתחדשת וזאת על אף שהמתודיות הזהירה, והאתיקה החמורה של המחקר הפסיכדלי המתחדש רחוקים ממטפלים אלה כמרחק מזרח ממערב.

גם במקרה זה אנחנו יכולים לראות את הנזקים המיותרים שגורמת המלחמה בסמים המעבירה פעילויות של תרפיה וריפוי למחשכים ומונעת את הרגולציה הנדרשת לצורך מזעור הסכנות. כפי שמדיניות דיכוי שגויה זו דוחקת צרכנים נורמטיביים של חומרים משני תודעה למגע עם גורמים עברייניים, לצריכה של חומרים ממקור מפוקפק ובהקשרים לא מיטיביים שמעצימים סיכון, כך, גם במקרה של התרפיה הפסיכדלית המתחדשת גרמה מדיניות זו להופעתם של גורמים מפוקפקים שמעמידים את הציבור בסיכון גבוה לאין שיעור מזה שקיים בתרפיה הפסיכדלית עצמה.

בשני המקרים: זה של תרפיסטים עשירי ניסיון שנמנע מהם לעסוק ולתרום לרפואה הפסיכדלית, וזה של תרפיסטים חסרי ניסיון ובעלי אתיקה מפוקפקת ניתן לראות את האתגרים והסכנות שבממשק בין הרפואה הפסיכדלית המתחדשת לבין המורשת העשירה שלה בעולם האנדרגראונד. במקרה הראשון קהילת הרפואה הפסיכדלית נדרשת לנהוג בזהירות ולהמנע מנטילת סיכונים מיותרים שעשויים לסכן את הפרויקט הגדול של המחקר הפסיכדלי המתחדש, אך גם לשאוב מהידע היקר שבידיהם של אותם מטפלים ולפתוח להם דרכים להשתלבות ברפואה החדשה. במקרה שני, היא נדרשת לדחות מעליה באופן נחרץ את אותם מטפלים שעושים שימוש אופורטיוניסטי ולא אחראי בחומרי ריפוי פסיכדלים ולעשות ככל שביכולתה כדי להתריע, להזהיר ולמנוע את פעילותם של גורמים שיש בפעילותם משום סכנה לציבור. בשני המקרים מדובר באתגרים לא פשוטים שידרשו שיקול דעת ניכר.

תופעות שקנו להן אחיזה של ממש בעולם מחתרתי נוטות להמשיך ולהתקיים גם לאחר שהתמסדו במסגרות אחרות. נוכח ההיסטוריה התרבותית העשירה של ריפוי פסיכדלי וההתנגדות למדיקליזציה של הרפואה הזו, מידה מסוימת של רפואת מחתרת צפויה להמשך גם לאחר שהרפואה הפסיכדלית תתמסד ותהפוך לחוקית, וכאשר היא מתבצעת בידיים אמונות ואחראיות אין זה בהכרח דבר רע. ועם זאת, ניתן לקוות שככל שתחום הרפואה הפסיכדלית יצא אל האור תופעות מטרידות מהסוג שהצגתי בו יתגלו כמחלות ילדות של תחום שיצא מהמחשכים לאחר שנים רבות לחברה ותרבות שעדיין לא ערוכות לקולטו. הרפואה, המטפלים, המטופלים והחברה כולה ירוויחו מהיציאה אל האור.

אפליקציות הזיה – וואטסאפ ופייסבוק כסמים משני תודעה

כבר אמרנו שטכנולוגיות משנות תודעה, כל אחת בדרכה. גם אפליקציות דיגיטליות נוטות גם הן להפעיל כל אחת את השפעתה המובחנת על התודעה שלנו. בין וואטסאפ, לפייסבוק לאינסטגרם, לכל רשת חברתית יש גוון תודעתי קצת שונה. כל אחת מהן מחוללת פוטנציאציה של חלק אחר בפסיכולוגיה האישית שלנו. טכנולוגיות דיגיטליות יכולות להיות כמו קביים תודעתיים שמאפשרים תפקוד רגשי ברמה על-אנושית שאינה זמינה לנו ביום יום.

הוואטסאפ למשל, מאפשר למשתמש לפתוח את שערי האהבה. מאז שהוואטסאפ נכנס לחיינו אנשים מביעים אהבה בצורה חופשית ונדיבה יותר מאי פעם. משפחות וקשרים חברתיים שהמנעד הרגשי שלהם לא חצה מעולם את המאופק והעצור הפכו לפתע, בהשראת קרנבל האימוג'י, רוויות ברגשות חמים. הורים וילדים מעתירים זה על זה לבבות לרוב.

הוואטסאפ פתח את קיץ האהבה של העשור השני של המאה העשרים ואחת — עולם שבו לבבות —הביטוי גרפי של הצהרת האהבה— הפכו נפוצים יותר מאי פעם בהיסטוריה. בסרטים הוליוודים מתייסר דור הבנים תדירות על שלא הספיקו לומר להוריהם הגוססים שהם אוהבים אותם. לצאצאי העידן הנוכחי, בו אימוג'י הלב משמש קיצור דרך לצפונות הרגש, לא תהיה עוד בעיה כזו שכן תדירות הצהרות האהבה עלתה לאין שיעור. וואטסאפ הוא ה-MDMA  של העולם האלקטרוני, המאפשר אהבה חופשית הנישאת על גלי החלקיקים. הרגע האירוני מגיע רק כאשר האוהב ומושא האהבה נפגשים. אז לפתע הם מגלים שאהבה פנים אל פנים אינה קלה כפי שנדמה מהמרחק הבטוח של המסך. משפחות שממלאות את המסך בלבבות לא מסוגלות לעיתים להעביר חצי שעה זה במחיצת זה בלי לאבד את זה ולרצות להשליך חפצים אחד על השני.

במובן זה הוואטסאפ ראוי אולי לכינוי שדבק ב-MDMA — "השקרן הגדול," שכן הוא גורם לאהבה להראות קלה יותר משהיא באמת. רק כאשר פוגשים את מושא האהבה פנים אל פנים, במצב תודעה שמחוץ למיסוך הפרמקולוגי/אלקטרוני מגלים שהאהבה לעיתים קרובות מאתגרת יותר משהנחנו מתוך מצב הסימום.

במובן הזה ניתן לדבר על אהבות וואטסאפ – אהבות שיכולות להתרחש רק במרחב הוירטואלי, ושפוקעות באחת ברגע שהבועה שמקיפה אותן באה במגע עם אובייקט האהבה.

האם שבריריות האהבה הזו משמעותה שהיא שקרית? אני מעדיף לחשוב על הלבבות בוואטסאפ כעל הצהרות נשבות של כוונות לאהבה — ניסיון להחדיר מהרגש הנאצל של האהבה גם לאותם מצבים שבהם האהבה היא מאתגרת עד בלתי אפשרית. כמו בסיפור החסידי על היהודי שמלין שאינו מרגיש בנח להתפלל 'אני מאמין' כי אינו מאמין, ונענה על ידי רבו שמשמעות האמירה הזו היא 'אני חפץ להאמין.' מי שמשדר אהבה בוואטסאפ מביע לכל הפחות רצון אידאי לאהוב, גם אם הדבר אינו עולה תמיד בידו.

ובכלל, האם ניתן באמת לטעון לקדימות אונתולוגית בין סוג אהבה אחד למשנהו? האם הקושי של אהבת הוואטסאפ להתגשם בעולם הממשי משמעותה שהיא שקרית בהכרח? ואולי כמו במקרה של ה-MDMA ומשני תודעה אחרים ניתן לומר שהוואטסאפ דווקא מאפשר לנו לחוות משהו שאמיתי יותר ממצב התודעה השגור שלנו. אולי אלו תנאי החיים של תודעת הקונצנזוס שמשקרים – כשהם מקשים עלינו להעניק להורים, בני משפחה, וחברים את האהבה שקיימת בוודאי בצפונות ליבנו אך נסתרת כתוצאה מעכירותה של התודעה. דווקא הוואטסאפ מאפשר לנו להתחבר לרגשות העמוקים שלנו ממקום בטוח יותר שאינו נשלט על ידי אותן התניות קטנות ומרגיזות שמפעילות אותנו כשאנחנו פוגשים את אותם אנשים במציאות ממש.

כמו ל-MDMA גם לוואטסאפ יש פוטנציאל לפתוח את הלב. וזהו המרחב האוטופי של הוואטסאפ. המקום שבו הוא הוא מסוגל לפתוח את הרגש כך שכאשר נפגוש אחר כך את אותם האנשים, הלבבות הוירטואלים שהעתרנו עליהם במרחב האלקטרוני יסייעו לנו לפתוח את הלב הממשי.

אם הוואטסאפ הוא הוא סם אמפתוגני שמהווה גרסה אלקטרונית ל-MDMA, הפייסבוק הוא סם הזייתי אופורי שמזכיר את השפעותיהם של חומרים ממשפחת ה-2C של אלכסנדר שולגין. עד כמה שנטען לטעון לקשר בין תפיסתנו העצמית לבין האופן שבו אנחנו בוחרים להציג את עצמנו בפייסבוק, הרי שפייסבוק גורם לנו לראות גרסה ורודה של העולם ולהתרכז בהבטיו החיוביים באופן חד צדדי. כל אחת יודעת שקשה להקיש מפרופיל הפייסבוק של מישהו לגבי החיים האמיתיים שלו. מדובר בשני עולמות המתקיימים זה לצד זה כמו שתי מציאויות מקבילות שאין להן דבר זו עם זו. מרחב הדמדומים של הפייסבוק הוא מרחב הזייתי שלתוכו מוקרנים דימויים אידאיים מתוך חלל הנפש הפנימי אל עבר האחר האלקטרוני.

ידוע כמובן שאנשים נוטים פחות לשתף בפייסבוק את את החלקים האפרוריים או השחורים של חייהם: אני תקוע במשרד ומשעמם לי, אני רודף אחרי ביטוח לאומי והם לא עונים לי, היה לי כרגע התקף חרדה, אני לא בטוח לגמרי מה אני רוצה לעשות בחיים. תחת זאת, הם נוטים להקרין בפייסבוק את הצדדים החיוביים של החיים: יש לי עבודה חדשה, אני על חוף בתאילנד, נולד לי ילד, זכיתי במלגה.

פייסבוק הוא המקום שבו אנחנו מתמסרים למציאות הזייתית טובה יותר, שמבוססת במידה דלה בלבד על המציאות הממשית. שהרי גם בחופשה בחו"ל, בילד שנולד, ובעבודה החדשה יש מעבר לפוטנציאל המשמח גם פוטנציאל בלתי מבוטל לסבל, תסכול וכאב. אלא שבפייסבוק הדברים מקבלים איכות הזייתית-אופורית שמסננת את הרע ומאפשרת רק לטוב, למשמח ולמרגש לחדור אל המודעות.

הצד השלילי של האפקט האופורי-הזייתי של הפייסבוק מופיע כאשר הסימום הדיגיטלי של ההמון הופך לאמצעי דיכוי חברתי. כשכולם מפרסמים בוול שלהם את אותן הזיות אופריות נוצרת לה מציאות 1984 שבה קיומם הנפוץ של הסבל והכאב מסונן מתפיסת העולם מוחלף במציאות ורוד-מסטיק שמסתירה את הממשי ומונעת דיבור על העולם. בהקשר הזה אפשר רק להכיר תודה לאותם משתמשים שמרהיבים עוז לשתף את העצב, הכאב, החרדה והעצבים, ועוזרים לפלטפורמה לשמור על קשר נומינלי עם המציאות.

הקרטוגרפיה התודעתית הנלווית לאפליקציות דיגיטליות יכולה ללמד אותנו על עצמנו ביחס אליהן, ועל האופן שהן מבנות את תבניות הרגש, התפיסה והתקשורת שלנו. וואטסאפ ופייסבוק משמשות כסוג של סמים מעצימים לחיי הרגש. הראשונה, מאפשרת לאהוב את האחר במידה על-אנושית. השניה מאפשרת לאהוב את עצמנו ואת החיים שלנו במידה על-אנושית. כאשר הפערים בין המציאות החלופית שהן יוצרות לבין העולם הממשי גדולים מדי הן יכולות להפוך לפארסה מגוחכת, אולם כאשר אנחנו מקיימים עם המציאות החלופית הזו מערכת יחסים כנה ורפלקסיבית הם יכולים גם להפוך לסמלים של השאיפה לעולם של יחסים טובים יותר עם אחרים ועם עצמנו.

אקספנד: סמינר פסיכדלי למאה ה-21

גילוי נאות. כבר שנים שאני חולם להפוך את העשיה שלי בנושאים כמו פסיכדליה, מדיה ורוחניות מלימוד תיאורטי ללימוד שכולל גם רמה פרקטית וחוויתית יותר.

ביולי הנוכחי זה סוף סוף קורה, וזה מתגשם בצורה יותר חלומית מכל מה שיכולתי להעלות על דעתי: בסמינר פסיכדלי בן שבוע שיתקיים במאסיה (אחוזה קטלאנית) בהרים שעה מברצלונה. הסיפור המרגש הזה קורם עור וגידים עם גליה תנאי ובעז יניב ששניהם שותפים שהולכים איתי בדרך כבר הרבה שנים כולל לפסיכונאוט ועוד מלא לימודים והרפתקאות אחרות.

קוראים לזה expand ומדובר בתהליך בן שבוע שמשתמש בחוויה הפסיכדלית כפריזמה להביט דרכה על סוגיות שונות בחיים במאה העשרים אחת כמו טכנולוגיה, זהות, רוחניות ועוד. הלו"ז היומי מורכב משלושה סקשנים כולל אחד תיאורטי,שני חוויתי, ושלישי שמוקדש לכיף (הסמינר לא כולל אגב שימוש במשני תודעה, אם תהיתם) ויהיה בו גם הרבה זמן להרגע, לשחק, ולקחת את זה באיזי – כל זה באחוזה עם בריכת שחיה וגן של 7,000 מטר מרובע בהרים בקטלוניה.

ואם כל זה לא הספיק כשסיפרנו למורנו ורבנו הסופר הקליפורני אריק דיוויס (שגם היה גולת הכותרת של  הכנס 'משנים תודעה') על הפרויקט הוא כל כך התלהב שהחליט להצטרף אלינו כמורה אורח, מה שהופך את כל האירוע למרגש עוד פי כמה.

ככה בעז וגליה תיארו את זה במקום אחר:

" קחו רגע ותדמיינו: קבוצה קטנה של פסיכונאוטיות ופסיכונאטים מכל העולם, בוילה מופלאה שעה מברצלונה, צוללים במשך שבוע לתהליך עומק שלוקח את החוויות והשיעורים שלנו מהעבודה עם חומרים משני תודעה ומשלב אותן לתוך החיים, הגוף ומערכות היחסים שלנו. נזוז, נלמד, נשיר, נחקור דרך המילים ודרך הגוף. נחשוב על פסיכדליה כתרגול, על טכנומיסטיקה, על הפוליטי שבמקודש. נשחק עם הרעיונות האלה בסדנאות חוויתיות שמיועדות לתת לנו כלים לנווט בין מצבי התודעה החלופיים האלה לאתגרים של היום יום במאה ה-21. לשמחתינו האדירה יצטרף אלינו כמורה אורח אריק דייויס, אחד ההוגים הפסיכדליים המבריקים של זמננו. אנחנו מבטיחים שיהיה מרתק, מסעיר, מעשיר, אינטימי ומוזר. אנחנו גם מבטיחים לקחת אותכם למסע מעצים שמעודד חופש וביטוי אמיתי של כל הצבעים היחודיים שלך. זה הפרוייקט הכי חלוצי, חלומי ומרגש שלנו בשנים האחרונות ואנחנו מאוד רוצים אתכן ואותכם איתנו על הסיפון."

התחושה האישית שלי היא שהולך להיות אירוע מפציץ עם אנשים סופר מעניינים ושילוב נדיר ומנצח של גירוי  אינטלקטואלי, התנסות אישיות, כיף וצ'ילינג. אם מעניין אתכם לדעת עוד, כנסו לאיבנט בלינק

וכמובן, מוזמנים לכתוב לי אם יש שאלות נוספות.

ביקורת על ספרו של מייקל פולן "כיצד לשנות את דעתך"

מפרסם כאן את הביקורת הזו שלי על הספר האחרון של מייקל פולן, שהתפרסמה במוסף הספרים של הארץ בשישי האחרון.

 הספר החדש של מייקל פולן: איך לשנות את דעתך מסמל, יותר מכל אירוע תרבותי אחר בעשור האחרון, את החזרה של התרפיה הפסיכדלית למדע ולשיח הציבורי. אחרי חמישים שנה של טאבו מדעי שמנע מחקר בנושא, חומרים פסיכדלים עומדים בעשור האחרון במרכז של שיח מחקרי וציבורי הצומח במהירות ונמצאים כיום מרחק שנים בודדות מהרשאה חוקית. במסגרת הקאמבק המתוקשר והלא צפוי הזה של הפסיכדלים נוצר לו גם שוק צנוע לספרים העוסקים בנושא. אלא שהספר החדש של מייקל פולן הוא הרבה מעבר לעוד ספר בנושא. הוא ספר שמחזיר את התחום לעמדה בולטת ומרכזית שכמותה לא זכורה מאז אמצע המאה שעברה.

הסופר היהודי הניו-יורקי עטור הפרסים ורבי המכר נחשב לאחד מכותבי המדע הבכירים של דורו, וכבר נבחר לרשימת 100 המשפיעים של מגזין טיים. אלא שכעת, פולן, שעסק עד כה בתחומים כמו מזון, חקלאות וארכיטקטורה עובר, ללא התראה מוקדמת, לכתוב ספר בפרופיל גבוה על המדע הפסיכדלי החדש; והחוויה הפסיכדלית שהתקיימה בחמישים השנה האחרונות בשוליים, כתחום העניין של יודעי-דבר ומשוגעים לדבר, מוצאת עצמה לפתע במרכז תשומת הלב של אאוטסיידר כמו פולן.

הספר של פולן, שילוב יוצא דופן בין היסטוריה של המדע הפסיכדלי לספקולציות פילוסופיות ויומן מסע אישי, הוא כנראה התוספת החשובה ביותר מזה שנים לארון הספרים הפסיכדלי, שלמרות הצמיחה בשיח על הנושא חסר עד היום מבוא מאיר עיניים, קולח, מאוזן ומשכנע שיגשר על הפער בין תת התרבות הססגונית והאקסצנטרית לפרקים שהתפתחה סביב הפסיכדלים לבין הקורא הסביר המעוניין להבין מה הסיפור בלי שידרש לבלוע מנה גדושה מדי של ז'ארגון ניו-אייג'י, תיאוריות קוסמלוגיות פרועות או דיונים ארכניים בנוהגי השמאניזם של שבטים דרום אמריקאים נידחים.

איך לשנות את דעתך עונה על הדרישה הזו, ואין זה דבר של מה בכך בהתחשב בכך שפולן עצמו היה בור לחלוטין בנושא הפסיכדלי עד לפני שנים מעטות. אלא שפולן הופך את החסרון ליתרון והעמדה שלו כאאוטסיידר לתחום, וכמי שיושב על הקווים, גם מקנה לו אמינות שמשרתת אותו היטב ככותב ומאפשרת לו לצאת למסע שהוא כנה ומרתק לא פחות משהוא מהורהר ופילוסופי. פולן לא ממציא שום דבר חדש בספר שלו, אבל הוא מצליח לבצע סינתזה פופולרית ומשכנעת של כמה מהתיאוריות הבולטות שצצו במחקר ובתרבות הפסיכדלית, ולהעניק ערך מוסף הגותי וספרותי שמותיר את הקורא מסופק.

לנער את כדור השלג הנוירולוגי

פולן מתחיל את הסיפור שלו ב-2010, כשהוא נתקל לראשונה בכתבה על מחקר המטפל בחולים סופניים הסובלים  מדכאון וחרדה באמצעות פסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות חיזיון. התגובה הראשונה שלו, הוא משחזר, הייתה תדהמה: למה שמישהו שנמצא כבר במצב נפשי רגיש מול המוות ירצה להעביר את התודעה שלו חוויה קיצונית ומטלטלת כל כך!? בשנתיים הבאות, פולן ממשיך להתקל בנושא הפסיכדלי במקומות לא צפויים כמו שיחות באירועים חברתיים ומיילים תועים שמסתננים לתיבת הדואר האלקטרוני שלו, והמפגשים החוזרים ונשנים האלה מעוררים את סקרנותו. ראשיתו של הספר הזה, רוצה לומר, בסקרנות של פולן, כעיתונאי, סופר ואינטלקטואל ציבורי, נוכח העניין הציבורי המתעורר מחדש בנושא הפסיכדלי.

אלא שהעניין האינטלקטואלי של פולן במדע הפסיכדלי החדש מאבד במהרה את איכותו האפלטונית ומקבל מימדים אישיים ואינטימיים בהרבה, ככל שהוא ממשיך במחקר שלו ונחשף לתופעות ולתיאוריות מרחיקות הלכת שהן לחם חוקו של המחקר הפסיכדלי. המחקר הפסיכדלי המתפתח מפיק בשנים האחרונות שורה של תיאוריות ספקולטיביות עדיין בניסיון להסביר את סוד ההשפעה הפסיכדלית ויכולתה להשיג תוצאות יוצאות דופן בטיפול בשורה של מצבים נפשיים המגלים עמידות בפני הטיפולים הקיימים. פולן מבחינה זו, נמצא בנקודה חלומית עבור כל כותב מדע — במרכזו של שיח מדעי חי  המספק לו כר נרחב ופורה להשערות, הרהורים ופיתוחים רעיוניים. אחד החלקים המרתקים ביותר בספר הוא הפרק שעוסק בנוירו-מדע הפסיכדלי. פולן צולל שם לעומק המרחב הספקולטיבי שקיים כיום במחקר הפסיכדלי המתעורר, בוחש שם כמוצא שלל רב, ומוסיף עוד כמה רעיונות משלו.

אחת התובנות המרכזיות של חקר המח בעשורים האחרונים נוגעת לנטיה של המח לאמץ לעצמו לאורך החיים דפוסי פעילות קבועים. פעולות ומחשבות החוזרות על עצמן מפעילות רשתות נוירונים מובחנות במח ומאמנת אותן להכנס לפעולה אוטומטית כל פעם שאותו מצב נקרה בפנינו. חלק גדול מהדפוסים הללו יעילים עבורנו בחיי היום יום, כמו אלו שמאפשרים לנו לנהוג במכונית, או לדעת כיצד לנחם חברה במצוקה. לצידם מתמצקים במח גם דפוסי מחשבה והתנהגות בריאים פחות והופכים לברירת המחדל הקבועה ככל שאנחנו מתמידים בהם.

חוקרים רבים מאמינים שהפרעות נפשיות כמו דכאון, התמכרות והפרעות טורדניות-כפייתיות נובעות ממבני מח נוקשים שהתאבנו מיתר על המידה, מצמצמים את חופש הפעולה ומנתבים בעקשנות את המחשבה של החולה לאותם דפוסים פתולוגיים. הם משווים את המרחב התודעתי למדרון מושלג שככל שיורדות בו יותר מגלשות (מחשבות/פעולות) כך מתגבשים בו מספר מסלולים מועדפים שהמגלשות הבאות יגלשו לתוכן בטבעיות. פסיכדלים, על פי חוקרי מח פסיכדלים כמו רובין קארהארט-האריס מאימפריאל קולג', בלונדון, מאפשרים לנער את כדור השלג; לטלטל ולשחרר את הדפוסים שנתקבעו בו לאורך החיים, כך שלפתע ולשעות בודדות, מרחב האפשרויות היצירתי נפתח מחדש. לפתע נוצרת הזדמנות לשינוי — להתוויה ומיצוק של אפיקי מחשבה ופעולה חדשים שיכולים להשאר איתנו גם לאחר סיום החווויה. התיאוריה הזו, שקארהארט האריס וחוקרים אחרים מקדמים אותה כיום, היא עדיין ספקולטיבית, יש לומר, אבל הכח הפרשני המצודד שלה לא חמק מעיניו של פולן.

"להפוך 'פתוח' יותר – במיוחד בגיל זה, כאשר התלמים של ההרגל המנטלי כבר נחקקו באופן עמוק כל כך שהם נראים חסרי מנוס — אפשרות זו נראתה מושכת למדי," כותב פולן. וזו הנקודה, בקירוב, שממנה יוצא הציר השלישי של הספר של פולן, זה שעניינו ההתנסות האישית שעבר פולן עם פסיכדלים במהלך כתיבת הספר, ושזכה לשבחים הרבים ביותר מהקוראים והמבקרים.

סערה נפשית דרגה 5

זהו ספרו האישי ביותר של פולן עד כה, עובדה שמערך יחסי הציבור של הוצאת פינגווין לא חשש להתהדר בה בקידומו של הספר. פולן מגולל בספר את סיפורן של ארבע חוויות משמעותיות שעבר עם פסיכדלים כמו לסד, פטריות חיזיון, איוואסקה וגם 5-Meo-DMT, וגם כאן נדמה שמה שהופך את דו"חות החוויה שלו לרבי ערך במיוחד הוא המעמד שלו כאאוטסיידר הניגש בדחילו ורחימו לבטן החיה הפסיכדלית.

הספרות הפסיכדלית מלאה בדו"חות מסמרי שיער של מגלי ארצות-תודעה שיצאו ברוב אומץ למסעות נועזים וחזרו משם עם תובנות מרחיקות לכת. מה שמייחד את פולן, היא דווקא העובדה שבניגוד לאותם מגלאנים עזי נפש וחסרי חת שתקעו דגלים בקטבי התודעה ושלחו אחריהם את לגיונות הנלהבים לדבר, פולן צנוע, מפוכח והססן בהרבה. הוא משלב בסיפור שלו מנה גדושה של נוירוטיות, הומור עצמי וספקנות. כך למשל כשהוא מתאר את הרתיעה שחש בפגישתו הראשונה עם תרפיסט אנדרגראונד פסיכדלי כשהוא מוצא בחדר הקבלה מזבח הכולל אוסף פריטים אקלקטי כגון פסלון בודהיסטי, כנף של עורב, קריסטל וקערה לקטורת, ואת הזעזוע הראשוני שאוחז בו כשמתברר לו שהתובנה העמוקה שהפיק ממסע הלסד הבלתי נשכח שלו היא ש"הכל זה אהבה."

לפני כל אחד מהמסעות שלו, פולן מבלה לילה ארוך וטרוף שינה בשאלות קשות: למה אתה עושה את זה לעצמי? מה הסיכויים שאשתגע? אלא ששוב ושוב החששות הללו נמוגים כשמתחילה החוויה עצמה. פולן לומד להתעלם משכבות הקלישאה הניו-אייג'ית וממשיך במסע האישי שלו, שעובר ביחסיו עם הוריו, ביחסיו עם בנו וגם בעימות עם סופיות החיים וקבלה מפוייסת יותר של המוות. תוך כדי, הוא הופך מהורהר יותר, פתוח יותר לרגש, אסיר תודה ונכון יותר לחוש פליאה נוכח העולם. אחרי חיים שלמים כמטריאליסט חסר כל זיקה לעולם הרוח והאמונה, פולן מגלה עצמו לא בדיוק כמאמין, אבל כמישהו שמוכן לגלות בקיום מסתורין ופלא שלא שיער בהם קודם.

למרבה המזל, החלקים הללו בספר מכילים הרבה יותר מעוד סיפור התעוררות פסיכדלי סטנדרטי. פולן מביא אליהם את הרגישות ואת כשרון הכתיבה הבלתי מבוטל שלו, ותיאורי החוויות המהורהרים ומלאי ההומור שלו יצטרפו בוודאי במהרה לקלאסיקה של הספרות הפסיכדלית. כך למשל הוא מתאר את החוויה שלו עם המולקולה האקזוטית 5-MeO-DMT שנחשבת, גם בקרב פסיכונאוטים למודי קרבות, למולקולה מהפכת קרביים במיוחד: "הצלחתי, בקושי רב, לסחוט משפתי את המילים שהכנתי מראש: 'אמון' ו'כניעה.' המילים הללו הפכו למנטרה שלי, אבל הן נראו פתטיות לחלוטין, פיסות נייר מלאות תקווה הניצבות בפני סערה נפשית דרגה 5. אימה אחזה בי—ואז כמו אותם בתי עץ רעועים שנבנו על האי ביקיני אטול על מנת להיות מפוצצים בניסויים הגרעיניים, 'אני' כבר לא היה, מאויד לענן קונפטי על ידי כח נפץ שלא יכולתי עוד לאתר בראשי משום שהוא פוצץ כבר גם אותו והתרחב על מנת להפוך לכל מה שקיים."

השחרור מלפיתת האגו, הכובל לדוגמות, מגננות ודפוסי התנהגות קבועים, הוא, לדעת פולן, האחראי לאפקטיביות הפסיכדלית בתרפיה ומעבר לה, בתחום הספקולטיבי והשנוי במחלוקת יותר שפולן קורא לו "שיפורם של אנשים בריאים כבר" (כלומר, שיפור איכות חייהם של אנשים שאינם מאובחנים כסובלים מהפרעה). פולן, שהפיק תועלת מהחוויות הפסיכדליות שלו למרות שלא היה מאובחן באף דיאגנוזה מוכרת, שומר על טון מדוד ורק מביע תקווה שהפוטנציאל הזה יהיה פתוח יום אחד לציבור, בלווית מנגנונים אחראיים של פיקוח וליווי רפואי או אחר. הוא מצטייר, בסיום הדברים, כתומך נלהב בפוטנציאל של הפסיכדלים עבור הרפואה והאדם, אבל גם כמי ששומר את הראש על הכתפיים. פולן לא רואה עצמו כמי שעבר הארה או התעוררות רוחנית דרמטית מדי, אבל החוויות שעבר העניקו לו לטענתו פרספקטיבה חדשה ופוריה; תמרור הדרכה רוחני בדרך לקיום שלם ואותנטי יותר. הוא חותם את ספרו בטיעון משכנע בזכות מה שהוא מכנה מגוון נוירולוגי (neural diversity), התועלת הפוטנציאלית הנובעת מהתנסות מבוקרת ואחראית במצבי תודעה אחרים המשליכים אור חדש על דפוסי המחשבה והפעולה השגורים שלנו.

אין ספק שהספר של פולן הוא עליית שלב נוספת בכניסת הפסיכדליה לשיח הציבורי. פולן הוא הכותב הבכיר ביותר שהטיל עד כה את משקלו לתוך הנושא הפסיכדלי, והוא עושה זאת ברגע מפתח בתולדותיו, בתקופה שבה החומרים הללו, לאחר עשרות שנים של טאבו, נבחנים ברצינות ובקפדנות כמועמדים יוצאי דופן לכניסה לארון התרופות הפסיכיאטרי. בינתיים, עושה רושם שההימור של פולן עלה יפה. הספר של פולן טיפס לראש רשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס ואף נבחר על ידי העיתון לרשימת עשר הספרים הטובים ביותר של השנה. קשה עדיין להעריך איך תתפוס אותו ההיסטוריה. האם יתפס כספר שבישר את המהפכה שנים בודדות לפני הפריצה הגדולה, או כספר שמסכם תקופה קצרה של רנסנס, רגע לפני שגורמים היסטוריים, מדעיים או תרבותיים אלו או אחרים יסתמו עליו הגולל. עם זאת הוא מותיר את הקורא, לכל הפחות, עם קצת פחות בטחון וקצת יותר פליאה בנוגע לטבעם של היקום והתודעה, או כפי שמסכם זאת פולן בשורה החותמת של ספרו: "וזאת אוכל לומר בוודאות: התודעה רחבה יותר, והעולם כל כך יותר חי משידעתי כשיצאתי לדרך."

Pollan, Michael. How to Change Your Mind: What the New Science of Psychedelics Teaches Us About Consciousness, Dying, Addiction, Depression, and Transcendence. Penguin Press, 2018.

%d בלוגרים אהבו את זה: