Category Archives: פסיכדליה

בעיה בחקר ההזיה: סט וסטינג, שנות השישים והלקח עבורנו

בשבוע שעבר נתבשרתי בשעה טובה כי עבודת הדוקטורט שלי "The Psycho-Social Construction of LSD: How Set and Setting Shaped the American Psychedelic Experience 1950-1970"  אושרה על ידי אוניברסיטת בר אילן וכעת אני דוקטור לכל עניין ודבר.

 לכבוד המאורע הנגישו באתר אודיסאה מאמר שפרסמתי שם ביולי האחרון תחת הכותרת "בעיה בחקר ההזיה". המאמר הוא בעיני סיכום לא רע של כמה מהטענות העיקריות של המחקר שלי ואני מעלה אותו עכשיו גם כאן בבלוג לעיונכם. קריאה נעימה ומעוררת.

phdcover

  בעיה בחקר ההזיה

           לחקר ה-LSD בשנות החמישים והשישים ישנן השלכות מרחיקות לכת על האופן שבו אנו מתייחסים היום למושג "סמים". במהלך השנים, דווקא כשהחוקרים נצמדו לנורמות המחקריות ה"אובייקטיביות", תוך התעלמות מההשפעות התרבויות, התבררו תוצאות המחקרים על השפעת החומר ההזייתי כמוּטוֹת. נראה אם כן שחזרתה של לוסי מרקיע היהלומים, אחרי למעלה מארבעה עשורים, מחייבת היערכות מחקרית מיוחדת על הקרקע.

לו היה קורא כלשהו מעיין בדיווחים השונים שהתפרסמו על אודות ה-LSD בכתבי העת המדעיים של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, כשצירוף האותיות LSD מחוק מהדף, היה מגיע מן הסתם למסקנה שהכותבים עוסקים בסמים שונים עם השפעות שונות ואף הפוכות באופיין.

לסד הוא חומר מעורר חרדה, הפרעות בתפיסה ועוני רעיוני. הפסיכיאטר מקס רינקל, מחלוצי האסכולה הפסיכוטומימטית בחקר הלסד.

לסד הוא חומר מעורר חרדה, הפרעות בתפיסה ודלות רעיונית. הפסיכיאטר מקס רינקל, מחלוצי האסכולה הפסיכוטומימטית בחקר הלסד.

בעוד שפסיכיאטרים מהאסכולה הפסיכוטומימטית טענו ש-LSD וחומרים דומים לו – כגון פסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות חיזיון, ומסקלין, החומר הפעיל בקקטוסי הפיוטה והסן פדרו – יוצרים אצל מי שנוטל אותם מצב דמוי פסיכוזה בעל תסמינים דומים לאלה של מחלת נפש, טענו שורה של פסיכיאטרים ופסיכולוגים מהאסכולה הפסיכדלית שחומרים אלה דווקא מרפאים את הנפש ואף מבטיחים להנחיל לאנושות "שפיות חדשה". בעוד פסיכיאטרים פסיכוטומימטים טענו ש-LSD הוא בבסיסו סם מעורר חרדה הפוגע בקוגניציה, מעורר הפרעות בתפיסה וגורם ל"דלות מחשבתית", הרי שחוקרים אחרים טענו שהחומר הזה אופורי בהשפעתו, מעצים יכולות קוגניטיביות, מחדד את התפיסה ומרחיב את התודעה. בעוד הקבוצה הפסיכוטומימטית טענה שחוויית ה-LSD היא כה איומה שאף אחד שעבר אותה לא רוצה לחזור עליה שוב, טענו חוקרים מהאסכולה הפסיכדלית כי החוויה כה מופלאה שכל מי שעבר אותה רוצה לחוות אותה שוב ושוב. באופן מעורר תמיהה הציגה כל קבוצה מקבוצות המדענים שהיו מעורבות בדיון תוצאות שתמכו בטענותיה.

יתרה מכך, לאורך שנות המחקר הרבות ב-LSD עשו מגוון גדול של קבוצות שימוש ב-LSD למטרות שונות ומרובות, ולעתים אף סותרות: לצורכי פסיכותרפיה, ליצירת חוויה מיסטית, להעצמת יצירתיות, לפתרון בעיות טכניות, למטרות פוליטיות-אידיאולוגיות, וגם לחקירת אסירים ולנטרול חיילים בידי סוכנויות ביון, דוגמת ה-CIA. התיאורים השונים, לעתים הסותרים, להם זכה ה-LSD בשנות החמישים והשישים מעלים שאלות רבות. בין היתר, כיצד יכול סם אחד לשמש למגוון רחב כל כך של שימושים שונים ומנוגדים? איזו מהאסכולות השונות בחקר הסם צדקה בתיאורו, ומה היא השפעתו האמיתית?

תשובה אפשרית לשאלות אלה, המוצגת מאז שנות השישים על ידי שורה של חוקרים, היא שניתן להסביר את הפערים בתוצאות המחקריות באמצע המאה ה-20 כשלוקחים בחשבון את עקרון הפעולה הבסיסי ביותר של חומרים פסיכדליים: עקרון הסט והסטינג.

על פי עיקרון זה, שקיבל את שמו מהפסיכולוג ד"ר טימותי לירי (Timothy Francis Leary) בתחילת שנות השישים ושנשען על רעיונות שזכו לתהודה גוברת כבר במחקר החומרים ההלוצינוגניים של שנות החמישים, האפקט של חומרים פסיכדליים אינו ספציפי – כלומר אינו מתבטא בצורה אחידה אצל כל פרט ובכל סיטואציה. רחוק מכך, השפעותיהם של סמים פסיכדליים הינן מגוונות להפליא ותלויות בראש ובראשונה בסט – משתנים פסיכולוגיים כגון אישיות, הכנה, ציפייה וכוונה; ובסטינג – משתנים שכוללים את הסביבה הפיזית, החברתית והתרבותית שבה מתחוללת חוויית הסם.

כך, למשל, חווית LSD שמתרחשת בסביבה זרה ומאיימת לאדם חרדתי החושש מהשפעת הסם צפויה לעורר תגובות בלתי נעימות עד מאוד, בעוד שחוויה שעובר אדם המבקש להפיק מהשימוש בחומר אפקט תרפויטי, אסתטי, יצירתי או רוחני, ושמתרחשת בסביבה נעימה ותומכת, צפויה לחולל השפעה נעימה ואופורית.

על פי היפותזה זו, היו אלה ההבדלים בתנאי הסט והסטינג שבמסגרתם נעשה שימוש ב-LSD שהובילו לתוצאות החריגות שקיבלו חוקרים שונים באמצע המאה ה-20. כך, למשל, מחקרי ה-LSD של חוקרים מהאסכולה הפסיכוטומימטית כגון מקס רינקל (Max Rinkel), רוברט הייד (Robert Hyde) ופול הוך (Paul H. Hoch), התקיימו במסגרת תנאי סט וסטינג שניבאו מכל בחינה שהיא את הופעתן של תגובות שליליות לסם. המשתתפים בניסויים אלה לא קיבלו הכנה של ממש לחוויה, מלבד רמיזות אקראיות על כך שהסם יגרום להם לאבד שליטה ולהפוך לפסיכוטיים לפרק זמן מסוים. הם עברו את הניסויים בבתי חולים פסיכיאטריים, בחדרים משרדיים משעממים מוארים באורות פלורסנט שבהם לא ניתנה למטופל האפשרות להשתרע ולנוח. במהלך החוויה נדרשו המשתתפים לבצע לעתים קרובות שורה ארוכה של מבחנים ומטלות או לעבור שלל בדיקות רפואיות טורדניות, כגון בדיקת אישונים ומתן דם ושתן. הסביבה החברתית הייתה לרוב מנוכרת, ויחס הצוות לנבדקים, שהיו במקרים רבים חולים פסיכיאטריים המאושפזים בכפייה, היה לרוב בלתי אישי ואף מתנשא.

הייתה מחלוצות השימוש בסט וסטינג לצורך אופטימיזציה של האפקט התרפויטי הפסיכדלי.  הפסיכולוגית בטי אייזנר.

הייתה מחלוצות השימוש בסט וסטינג לצורך אופטימיזציה של האפקט התרפויטי הפסיכדלי. הפסיכולוגית בטי אייזנר.

בניגוד לכך, בניסויים של האסכולה הפסיכדלית, שנערכו על ידי חוקרים כגון טימותי לירי, בטי אייזנר (Betty G. Eisner) וג'יימס פדימן (James Fadiman), היו תנאי הסט והסטינג שונים בתכלית. המצטרפים למסעות התודעה הללו באו אליהם לרוב אחרי הכנה מקיפה, כשהם מצפים לחוויה משמעותית, מרוממת ומרחיבת אופקים. החוויות עצמן התקיימו בחדרים נעימים, דמויי סלון, שהוארו ברכות, צוידו בכריות ובספות נוחות, ושבהם הייתה למשתתפים גישה למוזיקה ולספרי אמנות. הסביבה החברתית הייתה תומכת, כאשר במקרים רבים היו הנוכחים מכרים וחברים שהכירו איש את רעהו היטב ובטחו זה בזה. לאחר המסע יכלו המשתתפים לשתף זה את זה בחוויותיהם ללא חשש, ולהרהר יחדיו במשמעויותיהן.

במסגרת מחקר הדוקטורט שלי בדקתי את היפותזת הסט והסטינג על ידי השוואה של תשעה פרמטרים שונים למדידת תנאי הסט והסטינג שבהם עשו שימוש קבוצות שונות של חוקרים. תוצאות הבדיקה היו חד-משמעיות. כל תשעת הפרמטרים של הסט והסטינג ניבאו סבירות גבוהה לחוויות מאיימות וקשות בתנאי הסט והסטינג של המחקר הפסיכוטומימטי, בעוד שכל תשעת הפרמטרים ניבאו סבירות גבוהה לחוויות אופוריות ומרחיבות נפש במסגרת תנאי הסט והסטינג של חוקרים פסיכדליים. תוצאות אלה מצביעות על הכוח ההסברי הרב שיש להיפותזת הסט והסטינג בניסיון להבין את המחלוקת הגדולה בין קבוצות החוקרים של ה-LSD בשנות החמישים והשישים.

זכוכית מגדלת לתודעה

דמותו של ה-LSD, כפי שהיא מצטיירת מהסיפור של המחקר בשנות השישים, היא של סם שהשפעתו הבסיסית ביותר היא לעורר באדם מצב תודעתי גמיש לעיצוב של היפר-רגישות להשאות שונות. במצב זה המולקולה מעצימה את התגובות לגירויים שונים המגיעים מהסביבה החיצונית, כמו גם תכונות שונות הקיימות כבר בנפש האדם, ומאפשרת להתבונן ולהתמקד בהן ביתר שאת. אין פלא שמאז שנות השישים הרבו חוקרים של החומרים הפסיכדליים להתייחס אליהם כאל זכוכית מגדלת לתודעה, או כמגבר ומראה למצב התודעה של המשתמש בהם. תכונה זו של החומרים הפסיכדליים נרמזת גם במילה "פסיכדלי", שמשמעותה לקוחה מהמילים היווניות פסיכה (נפש) ודלוס (מגלה).

jim fadiman

הראה את היעילות של לסד לפתרון בעיות מדעיות והנדסיות. הפסיכולוג ג'יימס פדימן.

החוקר הפסיכדלי ג'יימס פדימן, שהיה שותף בשנות השישים בשורה של מחקרים פורצי דרך בתחום השימוש בפסיכדליה לצורכי פתרון בעיות טכניות, טוען שחומרים פסיכדליים יכולים להגביר כל יכולת קוגניטיבית. בשנות השישים, כשפדימן היה בוגר צעיר של המחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת סטנפורד, הוא הצטרף לקרן הבינלאומית ללימודים מתקדמים, מוסד שהקים וויליס הארמן, מהנדס חשמל מצליח שפרש מהעולם התאגידי ואסף סביבו חבורה של מהנדסים ומומחים מתחום בריאות הנפש לפרויקט שמטרתו חקר פוטנציאל החומרים הפסיכדליים עבור האנושות.

כשפדימן וחבריו בפאלו אלטו של שנות השישים ביקשו לרתום את האפקט רב העוצמה של ה-LSD והמסקלין לצורך פתרון בעיות מדעיות וטכניות, הם תיארו למהנדסי החשמל והאלקטרוניקה שהצטרפו לניסוי את השפעות הסם בדיוק באופן שחשבו שיעצים את היכולות הדרושות לפתרון בעיות, בלי לנסות אפילו לתת הקדמה אובייקטיבית ומאוזנת. הם אמרו להם שהסם יעניק להם גישה למשאבים יצירתיים חדשים, שיעצים את יכולתם לראות באחת את הפתרון השלם לבעיה, שהם יוכלו להתרכז בקלות בפתרון הבעיה מבלי שדעתם תוסח (תיאור שהיה מנוגד במובהק למה שדיווחו חוקרים פסיכוטומימטיים), שהזיכרון שלהם יהיה חסר רבב, שיהיה ביכולתם לסרוק במהירות את הפתרונות השונים לכל בעיה, ושתהיה להם יכולת הדמיה מושלמת, כך שאם הם למשל מתכננים מערכת טכנית כלשהי, יהיה ביכולתם להיכנס לתוך החלקים השונים שלה ולראות אותה מבפנים.

רבים מהמשתתפים בניסוי – עשרים ושבעה מדענים, מהנדסים, ארכיטקט ומעצב – דיווחו על תופעות דומות להפליא לאלה שאותן תיארו בפניהם החוקרים. בניסוי הם הביאו עימם ארבעים וארבע בעיות, כאשר הקריטריון לבעיה המתאימה עבור המחקר היה בעיות שהמשתתפים מתמודדים איתן בחייהם המקצועיים ושהם תקועים בפתרונן זה שלושה חודשים לפחות. מספר הבעיות היה גדול יותר ממספר המשתתפים משום שאחרי המפגש השני הבינו פדימן ושותפיו לניסוי שחלק מהמשתתפים פותרים את הבעיה שהביאו איתם על נקלה והם צריכים אתגר חדש שיעסיק אותם בהמשך היום.

תוצאות המחקר היו כדלהלן: בעשרים בעיות מתוך ארבעים וארבע נפתחו דרכים חדשות לחקירה, עשרים בעיות זכו לפתרון מלא או קרוב למלא, שהוביל לשורה של פטנטים שנרשמו ולמוצרים שפותחו ולעיצובים שנרכשו על ידי לקוחות. בארבע בעיות לא חלה כל התקדמות. מבחני היצירתיות שחילקו החוקרים לנבדקים לאחר המפגש העידו על זינוק של עד 200 אחוז במדדים פסיכומטריים שונים ליצירתיות. למרות התוצאות המרשימות הללו, המחקר של פדימן ושותפיו נפסק ב-1966, כשתקנות חדשות המקשות על מחקר בחומרים פסיכדליים עצרו את רובו.

od-timothyleary

פסילוסיבין כמפתח לחוויה המיסטית. טימותי לירי.

דוגמה אחרת לשימוש משולב בסט וסטינג וחומרים פסיכדליים על מנת להעצים מצב תודעה מסוים ניתן לגלות בניסוי "יום שישי הטוב" שערכו טימותי לירי וואלטר פאהנקה (Walter N. Pahnke) ב-1962. במסגרת ניסוי זה ביקשו החוקרים לבדוק את האפשרות לחולל חוויה מיסטית באמצעות פסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות חיזיון. משתתפי הניסוי, עשרים סטודנטים מבית הספר לתיאולוגיה של הרווארד, חולקו לשתי קבוצות שוות במספרן. קבוצה אחת קיבלה פסילוסיבין והקבוצה האחרת פלסיבו אקטיבי בשם ניאצין (ויטמין B3), תוך חלוקה אקראית וללא ידיעה מוקדמת של הנבדקים והחוקרים, בהתאם לקריטריונים של סמיות כפולה.

הניסוי נערך בכנסייה במהלך יום שישי הטוב – יום צליבת ישו, לפני חג הפסחא – והמשתתפים האזינו לדרשה של כומר והעבירו זמנם בתפילה. בחינה של חוויות המשתתפים על פי מדדים מקובלים לאומדן העוצמה של חוויות דתיות העלתה ששמונה מתוך עשרת המשתתפים שקיבלו פסילוסיבין עברו מה שניתן לתאר כחוויה מיסטית עזה, המזכירה את החוויות שעליהן דיווחו גדולי המיסטיקנים בהיסטוריה. לעומת זאת אף אחד מהמשתתפים בקבוצת הביקורת לא עבר חוויה מסוג זה, וניסוי יום שישי הטוב נחשב מאז להוכחה ברורה ליכולת של חומרים פסיכדליים לחולל חוויות מיסטיות. ממצאי הניסוי אוששו בשנות האלפיים בניסוי נוסף על פסילוסיבין וחוויות מיסטיות שנערך בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס.

כשל האובייקטיביות

ניסויים מהסוג שערכו חוקרים כגון פדימן ולירי במהלך שנות השישים חשפו את הרבגוניות של החוויה הפסיכדלית ואת היותה נוחה לעיצוב במגוון דרכים וצורות. בד בבד הפרו המחקרים האלה את העיקרון הבסיסי של המדע המערבי – עקרון האובייקטיביות, שעל פיו נאסר על החוקר להשפיע על תוצאות הניסוי באמצעות שימוש בהשֹאות ועיצוב התנאים שבהם מתקיים הניסוי. זו הייתה אחת הביקורות העיקריות שספגו חוקרים פסיכדליים באותה העת. מבקרי המחקר טענו שעל ידי עיצוב הסט והסטינג מטים חוקרים כמו לירי ופדימן את תוצאות המחקרים שלהם ומונעים את האפשרות לבחון את השפעות הסמים כשהם בפני עצמם, בסביבה "אובייקטיבית". המתודולוגיות של ניסויים סמויים (Blind Studies) וניסויים אקראיים מבוקרים (Random Controlled Trials), שהפכו במהלך שנות החמישים והשישים לתו התקן החדש של התעשייה הפרמצבטית, מקדשות את אידיאל האובייקטיביות המדעי על ידי כך שהן מבקשות ליצור תנאים מבודדים, נטולי השפעות זרות ככל הניתן על השפעת הסם שאותו הן חוקרות. חוסר ההתאמה לניסויים אקראיים מבוקרים ולמחקרים "עיוורים" היה דרך אחת שבה התרפיה הפסיכדלית התנגשה בכמה מתפיסות היסוד של המדע המערבי.

הנסיון לשמור על אובייקטיביות מוחלטת הינו קאונטר-פרודוקטיבי עבור השגת תוצאות תרפויטיות מיטביות וחסר תוחלת בבסיסו. הביוכימאי והפסיכיאטר אברהם הופר.

הנסיון לשמור על אובייקטיביות מוחלטת הינו קאונטר-פרודוקטיבי עבור השגת תוצאות תרפויטיות  מיטביות וחסר תוחלת בבסיסו. הביוכימאי והפסיכיאטר אברהם הופר.

אלא ששמירה על תנאים "אובייקטיביים" לחלוטין הייתה בלתי נחוצה ואף בלתי ישימה במחקר החומרים הפסיכדליים, שבו השפעת הסם קשורה קשר אינטימי להשֹאות שבהן עושה החוקר שימוש ולתנאים שבהם מתרחשת החוויה. כך, למשל, חוקרים שניסו לשחזר את ההצלחות המרשימות של הפסיכיאטרים המפרי אוסמונד (Humphry Fortescue Osmond ) ואברהם הופר (Abram Hoffer) בטיפול באלכוהוליזם באמצעות שימוש ב-LSD בסביבה מבוקרת ו"אובייקטיבית" לא הצליחו להשיג את אותה דרגת ההצלחה וטענו שהחוקרים כנראה מגזימים בטענותיהם. לעומתם, חוקרים אחרים שהשתמשו ב-LSD לטיפול באלכוהוליזם, תוך מתן דגש תרפויטי דווקא, הצליחו לשחזר את התוצאות.

במקרה של חומרים פסיכדליים, שהשפעותיהם תלויות בנפש ובסביבה, הרצון לאובייקטיביות מוחלטת התברר כמזיק להשגת התוצאות המבוקשות על ידי החוקרים. סט וסטינג אובייקטיבי הינו מושג חסר משמעות משום שלא יכול להיות סט וסטינג שכזה: כל סט וסטינג שבמסגרתו מתרחשת חוויה פסיכדלית מוגדר על ידי האישיות של מי שחווה את החוויה, הציפיות והכוונות שלו, כמו גם על ידי הסביבה הפיזית, החברתית והתרבותית, ואלה לעולם אינן יכולות להיות "אובייקטיביות". כפי שהעירו חוקרים מסוימים, במקרים שבהם לא ניתן להימנע מ"אפקט הצופה" – השפעת המודד/ת על הנמדד – הניסיון לבטלו הוא חסר תוחלת. במקום לראות בו מקור ל"הטיות", יש להסביר את השפעותיו ולהשתמש בהן בצורה האופטימלית לשם השגת מטרות המחקר.

עקרון הסט והסטינג עמד, אם כן, בסתירה חדה לעקרונות הבסיסיים ביותר של מדע הרפואה המודרני. אחת מהנחות היסוד של הפרמקולוגיה היא שמלבד התפקיד המסוים שמשחקים גורמים גנטיים או מצב רפואי, השפעתם של סמים על מטופלים שונים קבועה, אינה מושפעת ממשתנים פסיכולוגיים ובטח שלא ממשתנים חברתיים או תרבותיים. הפרמקולוגיה מקבלת כמובן את אפקט הפלסיבו, שעל פיו עצם הציפייה לאפקט תרפויטי עשוי לגרום להופעתו, אבל הרעיון שההשפעה של חומר יכולה להיות שונה אם לוקחים אותו באוהל או במשרד, או עם חבורות אנשים שונות, הינו אבסורדי מנקודת השקפתה.

למרבה ההפתעה, זה בדיוק מה שקרה בניסויים בחומרים פסיכדליים. האנתרופולוג האמריקאי ג'יימס סלוטקין (James s. Slotkin) פרסם ב-1956 מחקר שבו השווה את החוויות של אמריקאים לבנים שהשתתפו בניסויים קליניים במסקלין לאלה של אינדיאנים שהשתתפו בטקסי פיוטה (קקטוס שהחומר הפעיל בו הוא מסקלין) בטקסים של הכנסייה הילידית האמריקאית. בעוד אצל המשתתפים הלבנים נצפו תנודות רבות עוצמה במצב הרוח, בין אופוריה לחרדה ופחד, הרי אצל המשתתפים האינדיאנים נצפתה יציבות רגשית, והם הפגינו בעיקר יראת כבוד, אקסטזה וסיפוק דתי. בעוד אצל הלבנים חל שחרור בעכבות וחלק מהנבדקים התנהגו בצורה אגרסיבית או בוטה מינית, הרי שאצל האינדיאנים לא נצפו תופעות מהסוג הזה והמשתתפים שמרו על התנהגות נאותה לאורך החוויה. בעוד הלבנים הציגו חשדנות פרנואידית כלפי נוכחים אחרים, תופעות כאלה לא נרשמו אצל האינדיאנים. בעוד הלבנים דיווחו על תחושות לא נעימות של אובדן קשר עם המציאות ותחושת חוסר משמעות, הרי שאצל האינדיאנים דווח על תחושה של קשר עם מציאות מסדר גבוה ומשמעותי יותר. ולבסוף, בעוד אצל הלבנים לא נראו השפעות ארוכות טווח של החוויה, הרי שאצל המשתתפים האינדיאנים אובחנה תועלת תרפויטית שהתבטאה בירידה ברמות חרדה, בתחושת ערך עצמי גבוהה יותר ובהעצמת החיבור לקהילה.

ההשפעות של מסקלין משתנות בין תרבות לתרבות. האנתרופולוג אנתוני וואלאס.

ההשפעות של מסקלין משתנות בין תרבות לתרבות. האנתרופולוג אנתוני וואלאס.

האנתרופולוג הקנדי אנתוני וואלאס (Anthony Francis Clarke Wallace), שבחן את ממצאיו של סלוטקין, היה הראשון להצביע על כך שלהקשר התרבותי שבו מתרחשת חוויה הלוצינוגנית נודעת חשיבות בעיצובה. כך, למשל, בחברות שבהן הזיות נחשבות לג'יבריש מוחי חסר משמעות ואף נחשבות לאינדיקטור מרכזי לקיומו של מצב פסיכוטי, ושבהן נדרש הפרט להסתיר את הופעתן של הזיות מסביבתו החברתית על מנת להימנע מסנקציות חברתיות, יהיו ההשפעות של חומרים הלוצינוגניים שונות בתכלית מאשר בחברות שאינן רואות בעצם חוויית ההזיה דבר שלילי בהכרח, ואף מייחסות לה חשיבות. בחברה שבה עצם מצב ההזיה נחשב לאינדיקטור לפגם אישיותי ולפסיכוזה, כמו בחברה המערבית, החוויה תעורר אצל האדם חרדות והתנגדויות שלא יופיעו אצל חבר בחברה שבה המראות הפנימיים שאדם נחשף אליהם זוכים לתשומת לב, ושבה חוויות מסוג זה נחשבות כבעלות משמעות עבור האינדיבידואל והחברה הכללית.

הרעיונות שהציג וואלאס במאמרו נזנחו לאורך שנים רבות, ומושג הסט והסטינג הוגבל לסביבה המיידית שבה מתרחשת חוויה. אולם ראוי לחזור לרעיונות אלה, הפותחים פתח לפרשנות מורחבת של הסט והסטינג בהקשר תרבותי וקולקטיבי. למעשה, במבט קרוב יותר ניתן להכיר בכך שסט וסטינג הינם תמיד פונקציה קולקטיבית המעוצבת על ידי החברה והתרבות. האישיות של אדם מעוצבת על ידי התרבות שבה הוא גדל, וכך גם ההכנה שלו בבואו לחוויה פסיכדלית, הציפיות שלו מחוויה כזו והכוונה שהוא מביא איתו אליה. הסביבה הפיזית והחברתית שבה מתרחשת חוויה פסיכדלית מוכתבת גם היא על ידי החברה החיצונית.

אנו יכולים, אם כן, להבחין בין שני סוגים של סט וסטינג: סט וסטינג אינדיבידואלי וסט וסטינג קולקטיבי. סט וסטינג אינדיבידואלי מתייחס לתנאים הקונקרטיים שבהם מתרחשת חוויה פסיכדלית מסוימת – המבנה הפסיכולוגי של האדם המשתתף בחוויה, המקום הספציפי שבו היא מתרחשת, מזג האוויר באותו יום, האנשים הנוכחים וכו'. לעומתו, סט וסטינג קולקטיבי מתייחס לכל הגורמים ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים המקיפים את הסט והסטינג האינדיבידואלי: האופן שבו עוצבו נפשות הפועלים על ידי התרבות, האופן שבו מפורשת חוויית הסם בחברה זו, תפיסת העולם המקובלת באותה חברה ועוד.

טכנולוגיה פסיכדלית

חומרים פסיכדליים, אם כן, משקפים לא רק את נפש האנשים שמתנסים בהם, אלא גם את נפש החברה כולה. זו אולי הסיבה לדימוי החוזר ונשנה של שנות השישים הפסיכדליות כמעין טריפ קולקטיבי רחב היקף שבו התנסתה האומה האמריקאית במשך העשור (ושהוביל למשבר פסיכולוגי בדמותן של שנות השבעים). דימוי מטפורי זה נאמן יותר למציאות מכפי שהניחו כנראה רבים ממי שעשו בו שימוש, שכן האופי שקיבלה חוויית ה-LSD האמריקאית של שנות החמישים והשישים שיקף בצורה האינטימית ביותר את נפשה של האומה האמריקאית באותה תקופה מלאת תהפוכות.

במבט לאחור קל לראות היום כי רבות מהתופעות שנתפסו כאינהרנטיות להשפעת ה-LSD בשנות החמישים והשישים היו במידה רבה תוצר של החברה

הסקסואליזציה של החוויה הפסיכדלית בשנות השישים הייתה תוצאה של השדה התרבותי של התקופה. ספרות פאלפ על החוויה הפסיכדלית.

הסקסואליזציה של החוויה הפסיכדלית בשנות השישים הייתה תוצאה של השדה התרבותי של התקופה. ספרות פאלפ על החוויה הפסיכדלית.

והתרבות שלתוכן הוזרק. דבר זה ניתן לומר על האופי ההדוניסטי של חוויית ה-LSD בקרב התרבות ההיפית, שם הלך השימוש בסם יד ביד עם אידיאולוגיה של שחרור וסקס אורגיאסטי, כמו גם על הטענות של פסיכולוגים פרוידיאנים ויונגיאנים שחוויות ה-LSD של הפציינטים שלהם מאמתות בבירור את אמיתות התיאוריה הפרוידיאנית/יונגיאנית – כל אחד לשיטתו. הפירוש הרוחני שקיבלו החומרים הפסיכדליים בתרבות הפופולרית של שנות השישים עוצב על ידי המגמות הדתיות בנות התקופה, ובהן העניין הגובר בדתות המזרח, ואילו תשומת הלב חסרת התקדים שקיבל הפוטנציאל של ה-LSD ככלי ליצירת פסיכוזה, לעינוי ולחילוץ מידע בכפייה שיקף את מנטליות המלחמה הקרה בשנות החמישים המוקדמות.

חוויית ה-LSD של הציבור האמריקאי בשנות השישים עוצבה נמרצות על ידי התיאורים הנלהבים שהציע אלדוס האקסלי בספרו "דלתות התודעה" לפוטנציאל המיסטי והפילוסופי של החומרים הפסיכדליים, כמו גם על ידי התיאור הפסיכיאטרי המקובל של חומרים אלה כחומרים מעוררי פסיכוזה. החוויה עוצבה מצד אחד על ידי העלייה של תרבות נגד שאימצה את ה-LSD כסמל לרדיקליות פוליטית ולנון-קונפורמיזם חברתי, ומצד שני על ידי מסע ההפחדה שניהלו הממסד הפוליטי והרפואי כנגד ה-LSD בסוף שנות השישים. הסוציולוג ריצ'רד בונסה טען שהסיבה לזינוק החד שחל בשיעור היחסי של הטריפים הרעים בשנות השישים המאוחרות ולירידה שחלה בשיעורם מאוחר יותר, בתחילת ובאמצע שנות השבעים, הייתה נטועה בחרדות הגוברות מהשפעות ה-LSD ומרשויות החוק, שהתעוררו בסוף שנות השישים בעקבות המתקפה הממסדית העזה נגד הסם.

עם זאת חשוב לציין שהיחסים בין ה-LSD לתרבות האמריקאית של שנות החמישים והשישים לא היו חד-כיווניים. ה-LSD היה כידוע סוכן אקטיבי שהשפיע בצורה מאסיבית ויסודית על התרבות של שנות השישים. הסגנון המוזיקלי "הפסיכדלי" של מוזיקאים כמו הביטלס, ג'ימי הנדריקס ופינק פלויד שיקף את המפגש של תרבות הצעירים הצומחת של ה"בייבי בומרס" עם הסמים הפסיכדליים. גם החדירה של דפוסים ועיצובים פסיכדליים לתוך שדה האופנה והעיצוב של שנות השישים המאוחרות משקפת מפגש שבו עוצב השדה התרבותי על ידי החוויה הפסיכדלית, וכך גם שורה של תופעות תרבותיות אחרות.

lsd orgy

אורגיה של לסד. עוד דוגמה לספרות פאלפ המבצעת סקסואליזציה לחוויה הפסיכדלית, מתוצרי המפגש של הלסד עם תרבות שנות השישים.

החוויה הפסיכדלית משתייכת לאותן תופעות המשנות את תכונותיהן בהתאם לאופן שבו הן נתפסות, דבר הגורם לשינוי באופן שבהם הן נתפסות, אשר שוב משנה את תכונותיהן הבסיסיות, וחוזר חלילה, באופן היוצר לופ נמשך. תוואי היחסים בין חומרים פסיכדליים לבין התרבות והחברה של שנות השישים היה בצורת לופ המזין עצמו בלולאת פידבק, בדומה לפידבק שבקע מהגיטרה של הנדריקס בוודסטוק וללופים הקיברנטיים שהיו חביבים כל כך על כותבי המגזין Whole Earth Catalogue, התנ"ך של תרבות הנגד הפסיכדלית בת התקופה.

החומרים פסיכדליים מהווים דוגמה פרדיגמטית לטכנולוגיה שעוברת הבניה רדיקלית על ידי המשתמשים בה. אמנם תיאוריות של טכנולוגיה בחנו לאורך השנים מגוון מקרים של הבניה חברתית של טכנולוגיות שונות – מקרים שבהם גורמים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים נטלו חלק מרכזי בעיצוב תוואי ההתפתחות של הטכנולוגיה – אבל הסמים הפסיכדליים הם הדוגמה המובהקת ביותר לטכנולוגיה שמעוצבת על ידי משתנים פסיכולוגיים: על ידי האופן שבו תופס אותה המשתמש. במאמרם הקלאסי "ההבניה החברתית של עובדות וארטיפקטים" מציגים חוקרי הטכנולוגיה טרבור פינץ' ווויב ביקר  (Wiebe E. Bijker and Trevor J. Pinch) דוגמה מפורסמת להבניה החברתית של הטכנולוגיה כשהם מתארים את האופן שבו כוחות חברתיים שונים באנגליה של המאה ה-19 עיצבו את התפתחות האופניים המודרניים. אולם בעוד הדברים שמגדירים אופניים – צורתם, משקלם ואופן התנהגותם בכביש, למשל – אינם משתנים בהתאם לתפיסה של רוכב אופניים, הרי שתכונותיו המהותיות של ה-LSD כסם משנה תודעה עוצבו על ידי ציפיות המשתמשים. ניתן לומר, אם כן, כי טכנולוגיה פסיכדלית היא טכנולוגיה שמשנה את תכונותיה בהתאם למצב התודעה של משתמשיה. תופעה זו מתרחשת ברמה האישית: ההשפעה של ה-LSD משתנה בין אדם אחד לאחר, וגם עבור אותו אדם מפעם אחת לפעם אחרת; והיא מתרחשת גם ברמה הקולקטיבית: האופן שבו מתגלמים החומרים הפסיכדליים בתרבות אחת שונה מהאופן שבו הם מתגלמים בתרבות אחרת.

לקראת תרבות פסיכואקטיבית בוגרת

הסיפור של הפסיכדליה באמצע המאה ה-20 קורא לנו להעניק יתר תשומת לב לאופן שבו גורמים חוץ-פרמקולוגיים מעצבים את השפעותיהם של סמים, ולא רק בתחום הפסיכדלי. מושג הסט והסטינג התפתח במקביל להתפתחות המחקר הפסיכדלי משום שהסמים הפסיכדליים הם אלה שבהם השפעת הסט והסטינג היא היסודית והבולטת ביותר, אולם סט וסטינג הם מושגים רלוונטיים עבור סמים רבים אחרים. כך, למשל, מחקרים שונים הצביעו על כך שלציפיות יש תפקיד קריטי בעיצוב ההשפעה של אלכוהול. בתרבויות שבהן שתיית אלכוהול מזוהה עם שחרור עכבות מיני ועם התנהגות אגרסיבית, יופיעו התנהגויות אלה אצל נסיינים ששותים משקה לא-אלכוהולי שהם טועים לחשוב שיש בו אלכוהול. לחלופין, השפעות אלה ייעדרו מהתנהגותם של מי ששתו משקה אלכוהולי שלא ידעו שקיים בו אלכוהול. לאופן שבו אנחנו מפרשים סמים יש השפעה רבה יותר על התנהגותם מכפי שהחברה שלנו נוטה להודות. קל להכיר שהשפעת הוודקה על האלכוהוליסט חסר הבית ששותה לבדו בפינת הרחוב שונה בתכלית מהשפעתה על יהודי חסידי ששותה את אותה וודקה במסגרת התוועדות שבת בבית רבו.

קיים הבדל גדול בין השפעת הוודקה על האלכוהוליסט חסר הבית ששותה לבדו בפינת הרחוב לבין השפעתה על יהודי חסידי ששותה את אותה וודקה במסגרת התוועדות שבת בבית רבו. התוועדות חסידית. ר זלמן קליינמן.

קיים הבדל גדול בין השפעת הוודקה על האלכוהוליסט חסר הבית ששותה לבדו בפינת הרחוב לבין השפעתה על יהודי חסידי ששותה את אותה וודקה במסגרת התוועדות שבת בבית רבו.
התוועדות חסידית. ר זלמן קליינמן.

הבנה מלאה ועמוקה יותר של מושג הסט והסטינג יכולה לתרום רבות לחברה ספוגת הסמים שלנו, על חלקיה השונים, מצרכני הסמים הבלתי חוקיים ועד לרופאים המרבים במתן סמי מרשם. בשנים האחרונות ראו אור כמה ספרים רבי השפעה המבוססים על חומר מחקרי ענף המצביע על כך שעיקר ההשפעה התרפויטית שיש לסמים נוגדי דיכאון ממשפחת ה-SSRI, כמו גם להשפעה נוגדת החרדה של סמים ממשפחת הבנדוזיאפינים ושל תרופות פסיכואקטיביות נוספות, הוא תוצר של אפקט פלסיבו ולא של החומרים עצמם. פרסום עובדות אלה גרם לחלק בקהילה הפסיכיאטרית לטעון שיש להימנע מפרסום ממצאים מעין אלה, על מנת להימנע מפגיעה באפקט הפלסיבו שיוצרות התרופות. התגובות הללו מעידות שלאפקט הפלסיבו ולאפקטים חוץ-תרופתיים יש היום מקום נכבד בעולם הפסיכופרמקולוגיה, אלא שזה מקום מוכחש שמדברים בו בהסתר. העמדת הפנים שניתן לבודד את ההשפעה של תרופות פסיכואקטיביות מהתבניות הפסיכולוגיות, החברתיות והתרבותיות שבמסגרתן נעשה בהן שימוש נתפסת עדיין כנחוצה והכרחית על מנת שהטיפול התרופתי ייחשב למדעי. יצרניות התרופות לא רוצות את כאב הראש הגלום בכורח להכליל בתוך המודל הפסיכופרמקולוגי אובייקטים עמומים כמו "חברה" ו"תרבות". אפשר להבין אותן, אבל הטמנת הראש בחול אינה מעלימה את הבעיה.

אם נוותר לרגע על הפנטזיה של תרופות פסיכיאטריות כ-Magic Bullets, כלים פסיכואקטיביים שמטפלים בבעיות באופן כירורגי, שהשפעותיהם מבודדות מהסביבה ושניתן לפטור את המגוון המפתיע של השפעותיהם כ"תופעות לוואי", נוכל לפתח תפיסה חדשה, מורכבת יותר וחד-משמעית פחות, אך גם בוגרת, ריאליסטית וכנה יותר של השפעותיהם של חומרים פסיכואקטיביים. מתוך נקודת מבט שכזו נוכל לזהות שחומרים פסיכואקטיביים אינם בעלי תכונות אוטונומיות, מוגדרות לחלוטין, אלא הם מתקיימים בתוך רשת דביקה המאגדת פרמקולוגיה עם גורמים פסיכולוגיים, חברתיים ותרבותיים. מתוך תפיסה כזו נוכל לחשוב מחדש ובכנות על האופן שבו אנחנו, כתרבות, משתמשים בתרופות פסיכואקטיביות, על האופן שבו אנחנו מעצבים את השפעותיהן על המשתמשים, ועל ההשלכות שיש לכך על הדרך הראויה לעיצובה של תרפיה באמצעות חומרים פסיכואקטיביים.

במסגרת בחינה מחדש כזו של היחס שלנו לתרופות פסיכואקטיביות, נעשה טוב אם נהרהר גם בהשלכות שיש לתפיסה כזו על גישתנו לחומרים פסיכדליים – החומרים הפסיכואקטיביים המגיבים בצורה המיידית והגמישה ביותר לסט וסטינג. אם נגיע למסקנה שהכוח של סט וסטינג הוא משהו שבכוחנו להתמודד עימו במקום להתכחש לו, אולי נמצא גם את הכוח לרתום את כוחם של החומרים רבי העוצמה האלה למטרות שעבורן השתמשו בחומרים אלה בעבר תרבויות רבות, על מנת לרפא, לחנך ולתקן.

מודעות פרסומת

הטריפאדבייזר של הפסיכונאוטים

ביום שבת האחרון חגגתי חמש שנים להקמת האתר Dailypsychedelicvideo.com. כשהעליתי את הוידאו הראשון לפסייקדייליק ב-25 באפריל 2010 לא מעט אנשים תהו אם נמצא בכלל מספיק וידיואים פסיכדלים כדי לפרנס אתר שמוקדש לנושא ומתיימר להעלות וידאו פסיכדלי מדי יום. מאז חלפו חמש שנים, באתר פורסמו מעל 2000 וידיואים והוא הפך לאוסף הגדול בעולם של וידיואים פסיכדלים. הרעיון המפורך התגשם והפך למשהו יפה עוד הרבה יותר ממה שיכולתי לדמיין.

אז לכבוד יום השנה החמישי של הפסייקדייליק השקתי השבוע אתר חדש, גם הוא מבוסס על רעיון מעט הזוי, שאני מקווה שאם נחלום אותו מספיק חזק יהפוך למציאות. הרעיון ל-PsychedelicTraveler.com הגיע כשטיילתי עם בת זוגי באותה העת ב-Torcal de Antequerra בספרד, אחד המקומות הפסיכדלים ביותר שיצא לי לבקר בהם בחיי, אחרי קיץ של טיולים באתרים פסיכדלים ברחבי אירופה. חשבנו כמה מגניב זה היה אם היה אינדקס של אתרי תיירות פסיכדלים – מקומות קסומים ומרחיבי תודעה שכיף לבקר אותם עם או בלי חברתם של משני תודעה פסיכדלים ואם אפשר היה להתייעץ עם האינדקס הזה כל פעם כשנוסעים למדינה חדשה.

torcal4

אחד המקומות הפסיכדלים. טורקאל דה אנטקרה

אז ביום שבת האחרון העליתי את האתר המדובר, הגשמת ההזיה, כאשר החזון הוא שאולי יום אחד עוד כמה שנים הוא יכיל מאות ערכים וכל פסיכונאוט שנוסע למקום חדש יוכל לחפש בקלות המלצות לאתרים פסיכדלים על פי יבשות/מדינות וקטגוריות שונות.

כמו ה-Dailypsychedelicvideo מדובר בפרויקט קיבוצי שאף אדם לא יכול להשלים אותו בעצמו. אז אם אתם אוהבים את הרעיון אני מזמין אתכם לתרום לנו פוסט על המקומות הפסיכדלים האהובים עליכם. ובינתיים, אתם מוזמנים פשוט לבקר, להתרשם, להנות מהטיולים הוירטואלים ולחלום על הטיול הבא

לאתר Psychedelic Traveler

עתיד העבודה והחופש בעידן הרובוטיקה

לכבוד חג החירות 2014, איך יכולות ההתפתחויות בתחום הרובוטיקה להביא לסוף הקפיטליזם ולשחרר אותנו לעשות דברים חשובים ומתגמלים יותר מעבודה.

mcdonalds robot
כבר שנים רבות שעתידנים כמו ריי קורצוויל ופול סאפו טוענים שאנחנו על סיפה של מהפכת רובוטיקה שתשנה את שוק העבודה, ואת העולם כולו, אולם בתקופה האחרונה נדמה שרעיונות מסוג זה מקבלים הכרה גדלה גם בזרם המרכזי של עולם הטכנולוגיה והכלכלה. בחודשים האחרונים אנו עדים להתפתחותו של שיח בנושא החדירה הגוברת של רובוטים לתוך שוק העבודה. מספר גדל של מומחים מתריע כי התפתחויות בתחום הרובוטיקה והבינה המלאכותית מאיימות להביא לחיסולן ההדרגתי של רוב המלאכות הקיימות כיום. גם הכסף אומר את דברו. סדרת רכישות שביצעה גוגל בשנה האחרונה בחברות רובוטיקה מגוונות הפכה את תחום הרובוטיקה מתחום נישתי לכזה ששואב השקעות ניכרות מחברת הטכנולוגיה הבולטת בעולם.

בין המגזרים התעסוקתיים שצפויים להעלם על פי התחזיות השונות ניתן לציין את נהגי המוניות, האוטובוסים והמשאיות, שיוחלפו על ידי מכוניות הנוהגות את עצמן, המתרגמים שמרבית עבודתם תלקח על ידי תוכנות תרגום אוטומטי  והבאריסטים בבתי הקפה שיוחלפו על ידי באריסטים רובוטיים. אבל אלו הם רק קצה הקרחון. על פי ההיסטוריון הכלכלה קרל בנדיקט פריי ומומחה הרובוטיקה מייקל אוסבורן מאוניברסיטת אוקספורד  47% מהמקצועות הקיימים כיום נמצאים בסיכון גבוה של מיכון וביניהם גם מקצועות צווארון לבן כגון ראיית חשבון, משפטים וכתיבה טכנית. פריי ואוסבורן מדברים על שלושה צווארי הבקבוק שמעכבים בינתיים את היכולת של רובוטיקה ובינה מלאכותית להחליף בני אנוש בעבודה שלהם: תפיסה ומניפולציה (למשל מיומנות אצבעות וידיים), אינטיליגנציה יצירתית (כמו מקוריות והבנה של השדה התרבותי הדרושה ליצירה אמנותית) ואינטיליגנציה חברתית (יכולת להבין תגובות חברתיות, לשכנע, לפשר, ולהעניק תמיכה לבני אדם). הם מגיעים למסקנה שהמקצועות שהסיכון למיכונם הוא הנמוך ביותר הם אלו שדורשים הבנה של אנשים אחרים ויצירתיות כמו חינוך, אמנות ורפואה. לעומת זאת, לטענתם, רוב המקצועות השכיחים כיום נמצאים בסיכון זה או אחר להחלפה על ידי רובוטים ומערכות בינה מלאכותית כאשר בסיכון הגבוה ביותר עומדים נהגים, עובדים אדמיניסטרטיבים ועובדי פס ייצור – חלק ארי של הכלכלה בת זמננו. באופן כללי ניתן לומר שככל שעבודה ניתנת לפירוק לשורה של מטלות פשוטות החוזרות על עצמן בצורה ידועה, כך גדל הסיכוי שתוך זמן לא רב מכונות ידעו לעשות אותה טוב וזול יותר.

הסופר וחוקר הטכנולוגיה קווין קלי חוזה שעד סיום המאה הנוכחית 7 מתוך 10 מקצועות אנושיים יבוצעו על ידי רובוטים. הוא מחלק את המקצועות השונים לארבעה סוגים: מקצועות שקיימים כיום ושבני אדם מבצעים כרגע אבל מכונות ידעו לעשות טוב יותר בעתיד; מקצועות שקיימים כיום ורק רובוטים מסוגלים לעשות; מקצועות שיווצרו בעתיד ושרק בני אדם יוכלו למלא אותם בשלב ראשון ומקצועות רובוטיים עתידיים שאנחנו עדיין לא יכולים אפילו לדמיין. הוא מציין שכבר כעת רוב המקצועות החדשים שנוצרים בשוק העבודה הם מקצועות שרק מכונות מסוגלות לבצע. המקצועות הללו שקופים עבורנו משום שאנחנו לא חושבים על המטלות הרבות מספור שגוגל, ואפליקציות או מכונות שונות ממלאות עבורנו מדי יום כעבודה. אבל אם נחשוב על שירותים כגון וייז (מדריך בדרכים) או גוגל (יועץ לכל נושא) כמעין משרות חדשות שממלאים אותם מחשבים נוכל לראות את התחום של מלאכות המיועדות למכונות כתחום הצומח במהירות הרבה ביותר בשוק העבודה.

בהעלמות של עבודות כתוצאה ממיכון אין כמובן שום דבר חדש. כפי שמציינים פריי ואוסבורן בעשרות השנים האחרונות חזינו בהעלמותן של עבודות כמו מרכזניות טלפוניה, נערי מעליות וכספרים שהוחלפו על ידי רשתות טלפונים אוטומטיות, מעליות אוטומטיות וכספומטים. ההיסטוריה של הציביליזציה אופיינה, במיוחד מאז המהפכה התעשייתית, בהחלפה המתמדת של המלאכה האנושית באמצעות מיכון. בתחילת המאה ה-19 70% מהאוכלוסיה האמריקאית עבדו בחקלאות. כיום, כתוצאה ממיכון והתפתחויות טכנולוגיות אחרות, עובד בחקלאות רק אחוז בודד מהאוכלוסיה. שאר האוכלוסיה עברה לעסוק בעבודות אחרות שרובן הגדול לא היה קיים לפני 200 או 300 שנה. כפי שמציינים הוגים טכנו-אוטופיסטים כגון ריי קורצוויל, כל גל מיכון כזה הוביל לרמות חדשות של שפע חומרי שמתוכו באה דרישה לשירותים ומקצועות חדשים שדרשו כישורים חדשים ולרוב משוכללים יותר. כך עבר שוק העבודה מדגש על חקלאות, לדגש על תעשיה, ולאחר מכן לשירותים ולטכנולוגיה. העתיד של שוק העבודה, לדעת משקיפים מסוימים כמו העתידן הישראלי דוד פסיג נמצא דווקא בתחומים יצירתיים ורוחניים. על פי האקונומיסט "הזינוק בבינתה מכונות עשוי ליצור מקום לאנשים שמתמחים במקצועות רגשיים יותר, שעדיין אינם מתאימים למכונות: עולם של אמנים ותרפיסטים, יועצי אהבה ומדריכי יוגה."

אז למה אנחנו עובדים יותר?

חזה שבזמננו כבר נעבוד 15 שעות בשבוע. הכלכלן מיינרד קיינס.

חזה שבזמננו כבר נעבוד 15 שעות בשבוע. הכלכלן מיינרד קיינס.

יש כמה בעיות בטיעון שכל גל חדש של מיכון יוצר עבודות מתגמלות ומשוכללות יותר. ראשית עולה השאלה למה בעצם זה המצב והאם יש בכך היגיון? אם כל גל של מיכון מחליף עבודות שהיו קיימות קודם לכן, מדוע נדרשים אנשים כיום לעבוד שעות ארוכות כל כך וסובלים כתוצאה מכך מרמות גבוהות כל כך של סטרס? בשנות השלושים חזה הכלכלן הנודע מיינרד ריינס  שתוך מספר עשורים תוביל ההתפתחות הטכנולוגית לכך שהעובד הממוצע יעבוד כ-15 שעות בשבוע, או שלוש שעות ביום. התחזית של קיינס, שהעולם ציפה תקופה ארוכה להתממשותה, ושבשנות השישים היה נדמה שהנה הנה היא מגיעה, נגנזה מאז בעולם של משכורות נסוגות ושעות עבודה מתארכות. למעשה בעוד מספר משקי הבית שבהם עובדים שני ההורים כמפרנסים במשרה מלאה גדול כיום לאין שיעור מבתקופתו של קיינס. השאלה היא כמובן למה? מה קרה לחלום על העולם ללא עבודה שלו ציפו רבים כל כך עד לפני 40 שנה?

 תשובה נפוצה אחת לשאלה זו היא ששעות העבודה לא מתקצרות מכיוון שאנשים היום נהנים מאיכות חיים טובה יותר. על פי היגיון זה לאנשים יש היום יותר מכוניות, מכשירים אלקטרונים, הם טסים לחו"ל ומרשים לעצמם ללכת לכל מיני טיפולים וסדנאות שלא היו זמינים להם בעבר. בעיה אחת עם התשובה הזו היא שעבור שחלקים נרחבים בחברה בת זמננו, המאופיינת במעמד הבינוני מתכווץ ונעלם, סובלים כיום מרמת חיים וכח קניה ירודים יותר מבעבר. למרות שהם עובדים יותר מבעבר הם מתקשים יותר לספק את צורכי החיים הבסיסיים של דיור מזון וחינוך. גם אם נתלה את כל זה בחוסר השיוויון בחלוקת המשאבים, ונתרכז באותם אנשים שרמת החיים שלהם אכן עלתה משמעותית בחמישים השנה האחרונות עדיין נשארת השאלה האם זה בהכרח העסקה שאנשים היו מעדיפים? האם רוב האנשים לא היו מעדיפים לנסוע פחות לחו"ל, להסתפק במכונית אחת במקום שתיים, ולשתות מים מהברז במקום מים מבוקבקים אם היו יכולים לעבוד שלוש שעות ביום במקום תשע ולהקדיש את שאר הזמן שלהם למשפחה, לחברים ופעילויות פנאי?

 חלק מהסיבה לכך שעומס העבודה המוטל על האנושות לא ירד קשור לצמיחה האדירה של מגזר השירותים. בזמן שמספר המשרות הגלובלי בחקלאות ובתעשיה ירד, עלה מספר המשרות במגזר השירותים. תחומים כמו בנקאות, ביטוח, אדמיניסטרציה, מכירות, ניהול חשבונות, ייעוץ, תמיכה טכנית, נדל"ן, פרסום, יחסי ציבור ועריכת דין זכו לצמיחה אדירה בעשורים האחרונים ואיתם מה שהאנתרופולוג הבריטי דיוויד גרייבר מכנה "משרות בולשיט".

לגרייבר יש דעה לא מחמיאה במיוחד על המשרות הללו שהפכו בעשורים האחרונים לעמוד השדרה של הכלכלה (מאז תחילת המאה צמח שיעור המשרות בסקטורים שונים של מכירות ניהול ושירותים מרבע בתחילת המאה, לשלושת רבעים מסך המשרות הפעילות כיום). הוא טוען שבכלכלה בת זמננו ככל שאנשים מייצרים משהו שמועיל לאחרים באופן מיידי (כמו למשל חקלאים, עובדים סוציאלים או אחיות) כך קטן הסיכוי שלהם להיות מתוגמלים עבורו כהלכה  לעומת אנשים אחרים שאינם יוצרים ערך מיידי עבור החברה אך מתוגמלים היטב עבור החלוקה של הדברים שיוצרים אחרים כמו בנקאים, עורכי דין, או אנשי נדל"ן. הוא תולה את העובדה שמספר שעות העבודה לעובד לא ירד בעשורים האחרונים, למרות ההתפתחות הטכנולוגית, בצמיחה האדירה ב"משרות בולשיט" שאינן מייצרות שום ערך אמיתי ושאיש לא ירגיש בחסרונן לו יעלמו מחר מהעולם. אלו משרות שגם רוב מי שממלאים אותן יודעים שאין להן כל משמעות של ממש. השאלה היא כמובן למה הדברים התפתחו באופן כזה? מנקודת מבט קפיטליסטית כל שירות חדש מופיע משם שיש עבורו דרישה. ניתן לטעון כי ככל שהכלכלה מתפתחת כך מתפתחים צרכי האנשים. מכירות, בנקאות עריכת דין ויחסי ציבור הם צרכים לגיטימיים ומבטאים עולם שהולך והופך מורכב יותר ושבו כמות הולכת וגדלה מהאנרגיה הכללית נדרשת על מנת לחלק את המשאבים עצמם, ועל מנת לאפשר את המשך הצמיחה.

 גם התמונה שמתקבלת מהסבר זה מטרידה בלשון המעטה. זו תמונה של אנושות שהצליחה לייצר את כל הדברים שהיו דרושים בעבר לצורך קיומה באמצעים אוטומטים כך שיכלה להתפנות כעת לצורכיה שלה, אלא שבמקום להתפנות להתפתחות ולתיקון הבעיות שלה, היא מפנה כעת את עיקר מרצה לפיתוח דרכים חדשות ומתוחכמות יותר להרבות הון בצורה ספקולטיבית, לחלק אותו בצורה בלתי שיוויונית, לגרום לאנשים לקנות דברים, ולשלוט באמצעי המדיה.

 ולבסוף יש בעיה אחרונה בטיעון שכל גל מיכון יוצר עבודות חדשות ומתגמלות יותר. נדמה שהוא כבר לא עומד במבחן המציאות. בשנים האחרונות אנחנו רואים עליה מתמדת בשיעורי האבטלה הגלובלים, ובמיוחד בשיעורי האבטלה לטווח ארוך בחברות המפותחות. אבטלה כרונית וגדלה שכיחה בחברות המערביות בנות ימינו ומספר גדל של מומחים טוען שהאבטלה הופכת לנתון בסיסי של החברה בת ימינו. למרות שרווחי התאגידים כבר חזרו לרמותיהם של לפני משבר 2008, ושבשכלול רווחי מגזר הבנקאות הרווחים התאגידיים כבר גבוהים מאי פעם, חברות אינן שבות להעסיק עובדים. כפי שצוין מעלה, מומחים רבים טוענים כי גל המיכון החדש של התעסוקה מבשר שחורות למצב התעסוקה ברבים מהמגזרים שהופיעו בעשורים האחרונים בתחום השירותים ובכללם אדמיניסטרציה, ראיית חשבון ואף משפטים, וכלל לא בטוח שיצמיח מספיק משרות חדשות עבור מי שיתפנו ממלאכותיהם. חלק מהסיבה לכך היא שאנחנו הולכים ומתקרבים לנקודה שבה מכונות יהיו מסוגלות לבצע כמעט כל מה שמסוגלים בני אדם לבצע. ההשפעה על שוק העבודה צפויה להיות מטלטלת. גם המאמר האופטימי יחסית של האקונומיסט מסכם באומרו ש "החברה האנושית עלולה למצוא עצמה בקשיים אם הצמיחה והחדשנות יתגמלו את בעלי הכישורים בעוד שהשאר ייאחזו נואשות בהזדמנויות תעסוקההולכות ומידלדלות בשכר דורך במקום."

אז האם כל העבודה שבני אנוש עוסקים בה כיום באמת נחוצה או מועילה? ומה נעשה אם גם העבודה המיותרת שמתבצעת כיום תנוהל על ידי רובוטים ותהפוך את המשרות בשוק העבודה לנדירות יותר? שאלות מסוג זה הופכות קריטיות יותר ככל שהזמן חולף ומתגברת החדירה של הטכנולוגיה החדשה לשוק העבודה.

מודלים חברתיים ותרבותיים לעולם רובוטי פוסט-תעסוקתי

האפקט הרדיקלי שיהיה על פי התחזיות להתפתחות הרובוטיקה על שוק העבודה של העשורים הקרובים מעורר מספר עמדות קוטביות. אופטימיסטים טכנולוגים כגון קורצוויל וקלי מאמינים, כאמור, שכל גל חדש של מיכון יוביל ליצירתן של עבודות חדשות. השאלה כאמור היא האם יהיה בעבודות הללו על מנת ליצור מספיק עבודה לאוכלוסיה, והאם הכישורים הנדרשים לעבודות מסוג זה יהיו נגישים לכולם. לטענת חלק מהעוסקים בנושא, עידן העבודה החדש ידגיש את הצורך בחינוך ליצירתיות ולכישורים שהם אנושיים במובהק,בעוד שאחרים מזהירים שהמהפכות שבפתח יגרמו להחרפה נוספת בפער בין לחינוך לעשירים לחינוך הציבורי שספק אם יעניק לתלמידיו את הכישורים הנדרשים להצלחה תעסוקתית בעידן החדש.

 קווין קלי, לדוגמה, אינו עוסק בשאלות מסוג זה. הוא מציג עתיד קליפורני ניאו-ליברלי, והיפר-יזמי שבו כל עובד נדרש להמציא את עצמו שוב ושוב מחדש לאחר שמשלח ידו הקודם הועבר אל המכונות, ולמצוא שוב ושוב תחומים חדשים שהמכונות עדיין לא מסוגלות למלא. ההנחה של קלי היא שרובוטים יהיו מסוגלים בסופו של דבר לבצע כל עבודה שאדם מסוגל לעשות.

חזון היפר-דרוויניסטי מטריד המבקש להכפיף את האנושות כולה לחזון האדם החופשי, היזמי והיצירתי של הטכנו-אוטופיזם הקליפורני. קווין קלי.

חזון היפר-דרוויניסטי מטריד המבקש להכפיף את האנושות כולה לחזון האדם החופשי, היזמי והיצירתי של הטכנו-אוטופיזם הקליפורני. קווין קלי.

אפשר להתווכח על התחזיות הטכנולוגיות של קלי, אבל מספר נקודות אחרות בחזון שלו מעוררות אצלי התנגדות בסיסית יותר. ראשית, כאמור, כלל לא בטוח שמספר העבודות החדשות שיווצרו תוך כדי שרובוטים ילמדו לבצע יותר ויותר מלאכות אנושיות יהיה מספיק לאוכלוסיה כולה. שנית, המודל שקלי מציע הוא המשך והחרפה של ההרעה בתנאים של העובד במאה העשרים ואחת. הוא מציג אנושות המורכבת מפרטים מבודדים ומפורדים הנאלצים להמציא את עצמם שוב ושוב במשלחי יד חדשים שעליהם להסתגל אליהם מדי פרקי זמן הולכים ומתקצרים, תוך כדי מהלך נסיגה אנושי נמשך משוק העבודה. החזון של קלי עבור העובד העתידי הוא חזון היפר-דרוויניסטי מטריד המבקש להכפיף את האנושות כולה לחזון האדם החופשי, היזמי והיצירתי של הטכנו-אוטופיזם הקליפורני מבית מדרשם של וויירד ומונדו 2000. ההכרח להתאים את עצמך לאידאל האדם האוטונומי, היצירתי והיזמי שמסוגל להמציא עצמו מחדש שוב ושוב ולהסתגל לכל סביבה תרבותית ותעסוקתית היא דבר שרובה של האוכלוסיה האנושית כנראה לא מסוגל לו, ובוודאי שאינו מעוניין בו. אפשר להבין זאת. החזון הזה דן לחיי אבטלה ועוני את כל מי שלא מסוגל להתאים את עצמו לקצב ההולך ומתגבר של הטכנולוגיה.

מתנגדי חדירתה של הטכנולוגיה לשוק העבודה מזהירים, ובצדק, מפני ההשפעה הרסנית שתהיה לתנועה החדשה על המרקם החברתי. כך למשל כותב הבלוגר  שי עדן כי הפגיעה תורגש "בעיקר במעמדות התחתונים בחברה. רובוטים אוטונומיים הם כוח עבודה חדש שבא על חשבונם של בעלי מלאכ הרבים וביניהם: שליחים, נהגים, קופאיות, אופים, פועלים פשוטים. זמנם של אלה קצוב." הדאגה של עדן מובנת לגמרי. עם זאת המסקנה אליה הוא מגיע תמוהה בעיני. במקום לקרוא לחלוקת משאבים מסוג אחר בעידן של עבודה רובוטית, הוא קורא לשמר באופן מלאכותי את את העבודות שמבצעים כיום בני אדם, כאילו האפשרות לכלות את יומך בעבודות רפיטטיביות, משעממות ובלתי מתגמלות היא זכות אדם בסיסית…

"אפשר לחשוב שזה באמת רע שיש אנשים פשוטים שמרוויחים את לחמם מעבודה שחורה[?!]" כותב עדן. "נהגי המוניות לא רוצים רובוט שידיח אותם מתפקידם. הטבח לא זקוק לרובוט שיבשל במקומו. הקופאית בסופר לא זקוקה למכונה שתגרום לפיטוריה. השיפוצניק רוצה להמשיך לשפץ בתים, והאיש שאוסף את הזבל, לא זקוק לרובוט שירים במקומו את הפח הירוק אל המשאית." ההנחה של עדן היא כמובן שכל מי שהעבודה שלו תוחלף יהיה נידון לחיי עוני וניוול. אולם כמובן שקשה להניח שבעלי העסקים יעדיפו להשתמש בכח אדם אנושי יקר ובלתי מהימן כשיש להם חלופות אוטומטיות עדיפות, כך שלעדן אין הצעות אופרטיביות והוא מודה שאין בטור שלו "כל כוח לשנות משהו בכוון העצוב הזה שאליו אנחנו הולכים."

האם נהגי המוניות היו מתנגדים שתחליף אותם מכונית אוטומטית לו הייתה מובטחת פרנסתם? המכונית ללא נהג של גוגל.

האם נהגי המוניות היו מתנגדים שתחליף אותם מכונית אוטומטית לו הייתה מובטחת פרנסתם? המכונית ללא נהג של גוגל.

התגובה שמציג עדן למודל הטכנואוטופיסטי נרפית ופסימית בצורה מפתיעה. היא לוקחת כנתון את מודל הכלכלה הקפיטליסטי הנוכחי שבו הדרך היחידה להתפרנס היא באמצעות משרה והופכת את השיעבוד של בני אדם לעבודות משמימות כמו עבודה בקופה, או איסוף זבל לאידאל שאוי ואבוי אם מישהו יגע בו. הוא מייצג את השמרנות הטכנולוגית של חלק ממי שמתיימרים להגן על זכויות העובדים בצורתה הבעייתית ביותר. השיח המתנגד לחידושים טכנולוגים משום שהם יגרמו לעליה באחוז האבטלה מבצע טעות פרדיגמטית אנושה בכך שהוא מציב את העבודה כערך עליון, כאילו שייטב למישהו אם הקופאית מהסופר תאלץ לעמוד שעות ארוכות מאחורי הקופה במקום שעבודתה תעשה באופן אוטומטי והיא תוכל להקדיש את עצמה לחייה האישיים. למעשה הרובוטים לא מאיימים לקחת את עבודתו של אף אחד שלא היה שמח להתפטר מחר בבוקר אם הייתה מובטחת לו הכנסה מספיקה. אני בספק רב אם מישהו מנהגי המוניות שאת עבודתם יוכלו לבצע מכוניות הנוהגות עצמן בצורה אוטומטית, המנקים שאת עבודתם יבצעו רובוטים לניקיון, או המתמללים שעבודתם תעשה על ידי טכנולוגיות להמרת קול לטקסט, יתנגד לעסוק בדברים אחרים במקום בעמידה בפקקים, ניקיון משרדים ורחובות או הקלדת טקסטים מנהליים – אם יבטיחו לו שרמת החיים שלו לא תפגע.

הדאגה של עדן ואחרים לגורל העובדים בעידן העבודה הרובוטית מובנת לגמרי, אלא שאחת מהתועלות העיקריות שעשויה להיות למהפכת רובוטיקה שתייתר את העבודה אנושית היא דווקא חיסולו של הקפיטליזם כמודל בר קיימא לניהול הכלכלה. קל לתפוס שכאשר כמויות הולכות וגדלות מהאוכלוסיה נידונות לאבטלה כרונית בשוק קפיטליסטי שממכן כל מה שניתן כדי לחסוך בעלויות, וכאשר שיעור המובטלים הופך לרוב האוכלוסיה, שמירה על הסדר הקיים הופכת בלתי אפשרית בלי שימוש באמצעי דיכוי דיקטטורים. עולם שמורכב ממובטלים שאין להם מה להפסיד לא יכול להוות בסיס לחברה מתפקדת כפי שאנחנו מבינים את המושג הזה כיום.

מצב כזה מעורר את הצורך חיפוש מודל כלכלי אלטרנטיבי למודל הנוכחי והבלתי ישים בעליל. למרבה המזל אחד התחומים התיאורטיים המתעוררים של השנים האחרונות הוא השיח על צורות כלכלה אלטרנטיביות לקפיטליזם. תנועות כמו תנועת הצייטגייסט, לדוגמה, גרפו תמיכה אינטרנטית מרשימה בחזון שהציגו לכלכלה מבוססת משאבים המבוססת על מיכון מסיבי של עבודה, ביטול הכסף, וחלוקה כללית וחופשית של השפע החומרי. מודל כזה של עולם ללא כסף ייתר את הצורך בכמה מהתעשיות הרווחיות יותר והפרודקטיביות פחות [שלא לומר קאונטר-פרודקטיביות] בנות זמננו כמו בנקאות, פרסום ומשפט תאגידי. הוא גם יבטל את ההיגיון בחלק ניכר מהפשעים המתרחשים כיום – אלו שהמניע אליהם הוא כסף. גם היעילות הטכנולוגית צפויה לעלות בעולם שמבוסס על שיתוף ידע ושיתוף פעולה במקום על קרבות פטנטים בין חברות המנסות לפתח במקביל את אותן הטכנולוגיות ולמנוע מחברות אחרות להשתמש בטכנולוגיות שכבר פותחו. לבסוף, טוענים אנשי תנועת הצייטגייסט, הוא מותאם בצורה יותר לשימורו הסביבתי של הכוכב מממערכת שוק שבה תלויה הכלכלה בהתכלותם המחזורית של מוצרים, ושמוצרי צריכה מתוכננים בה על מנת להתכלות במהירות ולדרוש מהצרכן להחליפם מדי מספר שנים, פרקטיקה שהיא בזבזנית וחסרת היגיון עבור כוכב שהמשאבים הפיזיים שלו הולכים ומתכלים.

אבל גם אם בוחרים שלא ללכת שבי אחרי החזון האוטופי של אנשי הצייטגייסט, ניתן לאתר גם בתוך עולם התיאוריה הכלכלית דעות המציעות אלטרנטיבות לכלכלת השוק הקלאסית וחולקות על ההיגיון ועל עצם הקיימות שלה עבור החברה בת ימינו. כתבה מצוינת שפורסמה בכלכליסט נותנת במה לקולות המתרבים הקוראים לפתרונות כגון דמי קיום בסיסיים לאוכלוסיה כולה, מתוך הבנה שהצטמצמות מספר המשרות הפנויות למעמד הביניים אינה טרנד מקרי, אלא מבטאת עולם שבו המעמד הבינוני הולך ומצטמק כתוצאה מהעלמות שכבת עבודות הביניים לטובת שוק עבודה קטן המקוטב בין עבודות נהדרות השמורות למתי מעט לבין עבודות מחורבנות המשלמות שכר רעב. האלטרנטיבה שהם מציעים, בהתבסס על העליה העצומה בפיריון לעובד (עליה שתורגמה בעשורים האחרונים בעיקר לעליה ברווחי בעלי ההון, אך לא לעליית שכר העובד. בכלכליסט מצטטים נתון שעל פיו ב-30 השנה האחרונות עלה הפיריון פי שבע מעליית השכר), היא עולם שבו רק חלק קטן יחסית מהאוכלוסיה עובד בעוד השאר נהנים מהכנסה בסיסית המובטחת להם מתוקף זכויותיהם בנכסי הטבע ונכסי המדינה, כמו גם גם בקניינים רוחניים וטכנולוגיים השייכים לחברה. הנסיונות שנערכו בשיטת ההכנסה הבסיסית המובטחת במקומות כמו אלסקה או בכפרים בנמיביה, הראו שזו גרמה לירידה בפשע ועליה ברמת החינוך. עולם הפוסט תעסוקה המוצע על ידי הוגים אלו אינו אם כן עולם ללא עבודה, אלא עולם שבו עבודה חדלה להיות תנאי כפוי וקשה השגה לקיום אנושי בכבוד, והפכה להיות בחירה עבור מי שמעוניינים להגשימה ממטרותיהם שלהם, אם לשם הגשמה עצמית או אם לשם השגת שפע חומרי רב יותר.

המסקנה המתבקשת ממצב חדש שבו רובוטים מאיימים לקחת את העבודות שלנו אינה אם כן להמשיך ולהעסיק את האוכלוסיה באופן מלאכותי במלאכות מיותרות כפי שמציע עדן (טקטיקה שנראית בלוא הכי חסרת תקווה לאורך זמן במסגרת שוק קפיטליסטי). המסקנה המתבקשת היא שינוי רדיקלי במערכת הכלכלית: כזה שלוקח בחשבון שכמויות העבודה האנושיות הנדרשות הולכות ומצטמצמות, ושהדבר הנכון, מבחינה אקולוגית, חברתית, מוסרית ואנושית הוא לנסח מחדש את זכויות האזרח הגלובלי (ותהליך כזה דורש יישום גלובלי) באופן כזה שכל אדם ואדם יהיה זכאי לנתח בסיסי מתוך המורשת הטכנו-כלכלית שיצרה האנושות ושתאפשר לראשונה את קיומם הנוח של כל אזרחית ואזרח ללא צורך בעבודת הפרך שבה נענש האדם בספר בראשית.

תוצאת מהפכה הרובוטית בשוק העבודה לא חייבות אם כן להיות החרפה של היגיון השוק האכזר אשר תותיר אנושות חרבה בעלי פערי אי שיוויון מתרחבים והולכים ותפוצה חסרת תקדים של עוני. אימוץ של מודלים כלכליים חלופיים למודל הנוכחי יכול להוביל לחברה שבה בני אדם לא חייבים לעבוד, אבל נהנים משפע חומרי כתוצאה מהמיכון הגובר של העבודה.

זה המקום שבו מתגלה הבעייתיות העמוקה שמצויה בחזון של קלי. גם אם נניח שבעתיד העבודה הרובוטית ימצאו מספיק משרות לכל האנשים, וגם אם רוב האנשים יהיו מסוגלים לדלג בקלילות ממקצוע למקצוע בעוד שרובוטים לומדים מיומנויות חדשות בקצב הולך וגובר, יש בחזון הזה סיזיפיות שלא ברור מה הצורך בה. כמו שקלי כותב בחזון שלו לעולם התעסוקה בעידן הרובוטי: "הכלכלה הפוסט-תעשייתית תמשיך להתרחב למרות שרוב העבודה תעשה על ידי בוטים בגלל שחלק מהעבודה שלך מחר יהיה למצוא, לעשות ולהשלים דברים חדשים לעשות. דברים חדשים שיהפכו מאוחר יותר למלאכות רפיטטיביות עבור רובוטים."  השאלה היא כמובן למה? למה אנחנו חייבים להמשיך ולחפש עבור עצמנו דברים חדשים לעשות כדי להתקיים בכבוד? מי קבע שחברה אנושית חייבת להתבסס על נסיון נצחי להשאיר את האוכלוסיה עסוקה בניסיון להתפרנס ולהעלות את התוצר ו"רמת המחיה" עוד ועוד, כאשר הדבר שיעלה את רמת המחיה יותר מכל דבר אחר הוא דווקא יותר בטחון כלכלי, פנאי וחופש לאוכלוסיה כולה?! הפתרון הנכון מבחינה אנושית, חברתית, תרבותית ואקולוגית הינו הכרה בכך שהגענו לשלב שבו אנחנו מסוגלים לספק בנוחות את צרכיהם הבסיסיים של כולם, ואף הרבה יותר מכך, ושכעת יכולה האנושות סוף סוף להתמקד בלהקדיש את מרצה לתיקון המרקם האנושי, החברתי התרבותי והאקולוגי.

s

קראו מהממשל לשאוף ל-100% אבטלה. הייפיז.

וזה מחזיר אותי 50 שנה אחורה, לשנות השישים, לעידן אבוד שבו נתפסה העליה המתמדת ברמת החיים ובשעות הפנאי כנתון וחוק טבע כמעט. נביאי חברת הפנאי והשפע של אותה התקופה נבאו, על בסיס המגמות שהיו קיימות בזמנם, עולם שבו מספר שעות העבודה הממוצע הולך ויורד, בזמן שהשפע החומרי הולך ומתעצם עד כדי העלמות מוחלטת של מושג העבודה. תחזיות אלו היו מבוססות על מגמות חברתיות בנות אותה התקופה. בשנות השישים נדמה היה שהחברה המערבית נהנית משפע חומרי הולך וגובר ותנאים סוציאלים משופרים, תוך כדי שכל עובד נדרש לפחות ופחות שעות עבודה, ותוך כדי שהכלכלה משגשגת. באותה תקופה נהוג היה לדבר על "כיסי עוני" – כאילו שעוני היא תופעה נכחדת, שמתרכזת במובלעות שעומדות אוטוטו להעלם. אי אפשר להבין את הצלחת תרבות הנגד הפסיכדלית של שנות השישים על  אידאולוגיית ה-Turn On, Tune in & Drop Out מבלי להבין שזו תודלקה על ידי השפע הכלכלי של אותה התקופה, שאפשר לאנספור צעירים לפרוש מהמרוץ החומרי מתוך בטחון שלא ייקשה עליהם להמשיך להתקיים בנוחות גם בשולי החברה, בלי לעבוד. קבוצות מהפכנים פסיכדלים בני התקופה ההיא כמו הדיגרס והייפיז טענו שעודפי הייצור של התרבות הפכו כבר גדולים כל כך שהשוליים החברתיים יכולים להתקיים מהם בנוחות מבלי להדרש לעבוד, ומבלי שיחסר משהו למישהו. הם הפיצו את רעיון ה-FREE שבמסגרתו העודפים של החברה הופצו בצורה חופשית: מזון חופשי, בגדים חופשיים ואפילו כסף חופשי. הייפיז, למשל, הציעו לשנות את מטרות הממשל מ-0% אבטלה ל-0% אחוזי תעסוקה או 100% אבטלה: עולם שבו כולם יהיו חופשיים מהעבודה ויוכלו להקדיש עצמם להגשמת הפוטנציאל ההתפתחותי שלהם.

חזון פסיכדלי לעידן הרובוטי הפוסט-תעסוקתי

התקוות של הסיקסטיז התרסקו מאז על שרטון היסטורי בדמותו של עולם עם אוכלוסיה גדלה שנאלצת לעבוד מסביב לשעון, ורמות אי שיוויון גדלות. אפשר להתווכח על הסיבות לכך (הצעתי למעלה כמה אפשרויות), אבל הסימנים מתרבים לכך שההתפתחויות הטכנולוגיות בנות ימינו מקרבות אותנו להזדמנות היסטורית שתאפשר את ההגשמה של הנבואות הללו מאמצע המאה העשרים, וזו סיבה אחת שכדאי לחזור אל השיח של הסיקסטיז על חברת השפע העתידית.

אחת השאלות הקשות של עידן השפע הייתה מה יעשו בני האדם עם כל הזמן שיעמוד לרשותם. אתיקת העבודה הפרוטסטנטית מגדירה את האדם באמצעות העבודה שבה הוא עוסק ומציגה את העבודה כערך בפני עצמו. על עוצמתה של עמדה זו בחברה שלנו ניתן לעמוד מהדיונים הציבוריים על הסכנה הפסיכדלית של שנות השישים – דיונים אלו התמקדו לעיתים מזומנות בטענה שהפסיכדלים יצרו דור חדש של עצלנים, חסרי שאיפות חומריות ותמריץ לעבודה. הטענה הזו ניזונה מבדל אמת מסוים. חומרים פסיכדלים גורמים למשתמשים בהם למצוא יותר עניין וסיפוק בהתפתחותם האישית, במערכות היחסים הקרובות אליהם, ובמקסום של חווית הקיום האנושי. על רקע זה העיסוק בשפע חומרי נסוג לעיתים אל הרקע. אלא שהתכונות הללו של הפסיכדלים עשויות  להפוך אותם לחשובים במיוחד עבור עידן הפוסט-תעסוקה.

אחת השאלות שחזרו ועלו בדיון של שנות השישים על עידן השפע המתקרב הייתה, מה תעשה האנושות בכל הזמן החדש שיתפנה לידיה. נביאי הזעם הזהירו מפני השעמום הצפוי כמו גם מפני ההתמכרות לתענוגות שטחיים. הם הזהירו כי חיים ללא צורך בעבודה יגרמו לדיסאוריינטציה באוכלוסיה שלא יודעת כיצד להעסיק את עצמה ומה לעשות בפנאי רב כל כך. וכאן בדיוק, טענו חלק מחסידי החוויה הפסיכדלית, עשויה להתברר החשיבות של הפסיכדלים בחברה מתקדמת של פוסט תעסוקה. חומרים פסיכדלים מגדילים בקרב צרכניהם את העניין בעולם החוויה האישי שלהם, בהתפתחות אישית וחווית החיים כמסע. באופן זה, הם יכולים להיות מרכיב מרכזי ונחוץ בתזונה התודעתית של אנושות שנדרשת להגמל מההרגל להגדיר עצמה באמצעות עבודה וצרכנות. באקונומיסט כותבים שמהפכת הרובוטיקה המתקרבת תשחרר אנשים  להקדיש עצמם לכתיבת שירה ולחינוך ילדים מקבוצות אוכלוסיה מוחלשות "למרות שאל לנו להיות מופתעים אם רוב האנשים ישתמשו בזמן שיתפנה להם על מנת לשחק במשחק הוידאו החביב עליהם." הפסיכדלים יכולים להיות מרכיב הכרחי בתוכנית שמטרתה לסייע לאנשים למצוא בחיים משמעות שאינה נגזרת של עבודה וצרכנות.

 הנבואות הקודרות על הפוטנציאל ההרסני שעשוי להיות לצמיחת הרובוטיקה עבור הכלכלה והחברה (בין השאר) עשויות בהחלט להתברר מוצדקות, וזו סיבה אחת טובה לחפש אלטרנטיבה שתהפוך את הסיוט הרובוטי לחלום. החברה הפוסט-תעסוקתית הפסיכדלית תהיה החברה ההומניסטית הראשונה בהיסטוריה: הראשונה שבה בני אדם יכולים להתפנות מעבודה משעממת ומאבק משאבים הרסני, ולהקדיש את עצמם להגשמתם האישית ולתיקון העולם.

 חג חירות שמח.

ניקיון פסיכדלי

איך החוויה הפסיכדלית יכולה לשפר את רמת הניקיון בביתכם

cleaning2

יש להזהר שלא להגזים במינון על מנת שלא להגיע למצב של המנקה הפסיכדלי הנראה מעלה. אילוסטרציה.

תיאוריית הקוף המסומם של טרנס מקנה טענה שפטריות הפסילוסיבין שיחקו תפקיד חשוב באבולוציה האנושית. כשצורכים מהן כמויות קטנות, הפטריות מחדדות את החושים ואת התפיסה של פרטים ויזואלים ושמעיים ובכך, טען מקנה מקנה, הן מסייעות בציד ובליקוט המזון. על פי מקנה, אכילת פטריות לא רק מחדדת את התפיסה, אלא גם מגבירה את החושניות והיכולת הורבלית, ובכך מעניקה למי שאוכל אותן יתרון אבולוציוני בברירה המינית. כך, לטענתו, היו הפטריות סוכן ממריץ לאבולוציה של התודעה והמח האנושי.

נזכרתי בתיאוריית הקוף המסומם של מקנה לאחרונה כשערכתי נקיונות בבית. תמיד הייתי גרוע בלנקות, למרות החניכות שערכו לי המורה בבית ספר, הרס"ר בצבא וחברותי לאורך השנים. לאחת החברות הללו, עם זאת הייתה תובנה מאוד מעניינת בנושא נקיון. היא הסבירה לי שכדי לנקות צריך קודם כל לראות את הלכלוך – לזהות אותו.

הטיעון הזה משך את ליבי. הוא הזכיר לי את הדימוי הפסיכדלי של דלתות התודעה – כדי לדעת לנקות, היא הסבירה לי, צריך לפתוח את דלתות התודעה – לשחרר את העיניים מהמבט המורגל שלהן, שמרפרף על פני הפרטים השונים של המציאות בלי לתפוס אותם באמת, על מנת שיראו את המציאות כפי שהיא.

דברים דומים אמרה לי שותפה לדירה כשהסבירה לי איך היא מנקה את הדירה. "אני פשוט הולכת למקומות רנדומליים בבית, ואז אני עוצרת, מסתכלת ורואה מה יש בשדה הראיה שלי שמפריע לי. אז אני מדמיינת איך הייתי רוצה שזה יראה, ומה אני צריכה לעשות כדי שזה יראה ככה."

מדהים! ניקוי הבית כתהליך של התנבאות, ופעולה אקטיביסטית בשטח שיוצרת במציאות את הסדר ההרמוני של התודעה!

נדמה שהתכונה שהופכת את המיקרודוזינג הפסיכדלי לכלי שימושי במסגרת חוויה של ציד וליקוט – ההעצמה של תשומת הלב לפרטים קטנים במרחב – יכולה להפוך אותו לשימושי מאוד גם בניקיון הבית. גורם נוסף שהופך את המיקרודוזינג הפסיכדלי ליעיל עבור האדם המנקה הוא ההנאה האסתטית שהאדם במצב תודעה פסיכדלי מפיק ממרחב מרחב הרמוני ונקי, המייצרת בו כמיהה פנימית להרמוניה וניקיון ומעצימה את ההנאה מתהליך הניקיון כתהליך של טיהור העולם הפנימי. בעולם שהחוויה הפסיכדלית בו עברה לגאליזציה לקחת 10-20 מיקרוגרם של אסיד ביום של נקיונות לבית יסייע למי שמתקשה לנקות את ביתו לעשות זאת כהלכה, וגם לשמור על מצב רוח טוב תוך כדי.

על סמים ואנשים – מחשבות מהחלל הפסיכונאוטי

 הפעם הראשונה

כמו כל מצב תודעתי ששונה מהמצב התודעתי הרגיל שלנו, מצבי תודעה פסיכונאוטים הם משהו שקשה לכתוב אודותיו הביתה ("הביתה", כלומר למצב התודעה הביתי והשגור). לכן אנחנו נוטים לבוא לחוויות סמים ראשונות מתוך תחושה של סקרנות, כשהדרך היחידה לללמוד היא להתנסות, לזנק מתוך מצב של חוסר ידיעה למצב של ידיעה.

 הפעם הראשונה שעושים סם חדש היא חציית סף, קפיצה לתוך חלל בלת ידוע שמתבהר רק כשנכנסים לתוך מרחב החוויה עצמו.

 אפשר לחקור הרבה אודות הסם הזה לפני שמתנסים בו. אפשר לקרוא אודותיו או לשאול על זה אפילו רגע לפני:

"בפעם הראשונה שעשיתי DMT אמרתי לעצמי - זה לא סם, זה קסם!". טרנס מקנה.

".בפעם הראשונה שעשיתי די.אמ.טי אמרתי לעצמי – זה לא סם, זה קסם!". טרנס מקנה.

כמה זמן אני ארגיש את זה?

 איך זה מרגיש?

איפה מרגישים את זה? בגוף? בחושים? בתודעה?

זה מפחיד או מרגיע? מעייף או ממריץ? מרעיב או מונע רעב?

וכו' וכו' וכו'

השאלות הללו מאבדות את הרלבנטיות שלהן במהירות לאחר שהאדם פוסע לתוך החלל החדש של הסם. ברגע כשהחוויה התחילה כבר אין צורך לשאול שאלות או לדמיין את החוויה של הסם – כעת אפשר כבר לחוש את הדבר עצמו.  מספר שעות, ולפעמים אפילו דקות או שניות יכולות ללמד אותנו על סם יותר משנים של קריאה בספרים.

ומצד שני, חוויה ראשונה עם סם מסוים יכולה אמנם ללמד המון אודותיו אבל בדרך כלל היא לא מספיקה על מנת להבין אותו באמת. כלומר, אפשר להבין הרבה דברים על סם באמצעות חוויה בודדת, אבל ברוב המקרים אי אפשר להבין אותו לאשורו. החוויה הבודדת לא מספיקה על מנת לגבש עמדה מושכלת באמת. בפעם הראשונה ששתיתי אלכוהול לא באמת הבנתי מה זה אלכוהול, בפעם ראשונה שעישנתי לא ממש הבנתי מה זה קנאביס, ובפעם הראשונה שאכלתי פטריות לא ממש הבנתי מי הן הפטריות.

הסיבה היא שסמים, כמו אנשים, הם ישויות מורכבות. כמו שקשה לגבש רושם מקיף על אדם מפגישה אחת שהאופי שלה נקבע על ידי הנסיבות שבהן נפגשתם, מקום הפגישה, מצב הרוח של הנוכחים והאנשים האחרים בסביבה כך קשה לבודד את ההשפעה של סם מהנסיבות המקיפות את השימוש בו. חווית סם היא משוואה עם לפחות שני נעלמים – הסם, וכל שאר המרכיבים שמייצרים את החוויה. על מנת להבין סם כהלכה, יש צורך לבודד אותו מהנסיבות הספציפיות שבהן חווינו אותו בפעם הראשונה. רק באמצעות שילוב של מספר נקודות מבט ניתן לגבש אודותיו פרספקטיבה. רק כך אפשר להבין סם.

אם אפשר בכלל להבין סם.

כי סמים כמו אנשים הם דבר משתנה. הקנאביס של אדם אחד הוא לא הקנאביס של אדם אחר, והקנאביס של העישון הראשון אינו הקנאביס של העישון ה-50 אינו הקנאביס של העישון ה-500.

אנשים וסמים נמצאים במערכות יחסים דינמיות. כמו מערכות יחסים בין אנשים, אופי מערכות היחסים האלה נקבע בדרך כלל מוקדם בתחילת הדרך: יש קליק או אין. כמו מערכות יחסים עם אנשים, הקשר בין האדם לסם עשוי להפסק אם מערכת היחסים הופכת פחות פוריה או רלבנטית עבור האדם (לסם יש פחות אמירה מבחינה זו). וגם כאן, כמו ביחסים בין בני אדם, עשויים להתפתח יחסים לא בריאים שיצרו תלות בין האדם לבין הסם, זמן רב אחרי שמערכת היחסים ביניהם כבר הגיע למיצוי מלא והפכה למשהו שחבריו הטובים של האדם מתפללים שיעלם מחייו.

תדירות

מה התדירות הנכונה לשימוש בפסיכדלים?

זו כמובן שאלה בעייתית מאוד. התדירות הפסיכדלית משתנה מאוד מאדם לאדם, בין אלו שחווים חוויות פסיכדליות לעיתים תכופות יחסית לבין אלו שלא מעוניינים בהן כלל, ואולי אף רצוי שלא יעברו אותן.

השאלה גם מסתירה בחובה הנחת מוצא בעייתית בנוגע לשימוש בפסיכדלים – שטריפ הוא טריפ הוא טריפ, ושכל חוויה נספרת באופן זהה ביומן החוויות הפסיכדלי. למעשה חוויות פסיכדליות מתחלקות לסוגים שונים. מצד אחד, יש חוויות פסיכדליות רבות עוצמה, אותן חוויות הירואיות שטרנס מקנה הילל ושיבח כמשברות את האגו ומשגרות את האדם למימדים חדשים. ומצד שני יש גם חוויות פסיכדליות עדינות מאוד, חוויות מיקרודוזינג של עשירית טיפה שאנשים מסוימים עושים בהן שימוש יומיומי, כמעין תרופה הומיאופתית המחזקת יצירתיות ואת תחושת החיבור.

נהג לעיתים קרובות לעשות שימוש בכמויות מזעריות של לסד כסוג קטליזטור תודעתי. הכימאי אלברט הופמן.

נהג לעיתים קרובות לעשות שימוש בכמויות מזעריות של לסד כסוג קטליזטור תודעתי. הכימאי אלברט הופמן.

כמובן שהתדירות הרצויה לחוויות הרואיות ולחוויות מיקרודוזינג שונה בתכלית. בעוד שחוויות הירואיות הן משהו שרוב הפסיכונאוטים מעדיפים להתנסות בו לעיתים רחוקות בלבד, יש, כאמור, גם מי שעושים במיקרודוזינג שימוש כחלק מחיי היומיום.

באופן גס ניתן לחלק את עולם החוויות הפסיכדליות לשלוש רמות שונות. (לצורך הנוחות השתמשתי באסיד כקנה המידה לטבלה הזו. אני נותן כאן הערכה בטיפות על פי טיפה היפותטית בעוצמה של 100 מיקרוגרם)

5-30 מיקרוגרם – מיקרודוזינג. חוויה עדינה יחסית. 1/20 עד רבע טיפה.

50-250 מיקרוגרם – חוויה פסיכדלית בעוצמה בינונית. חצי טיפה עד טיפה וחצי.

400 מיקרוגרם ומעלה – מנת היי-דוז. ארבע טיפות ומעלה.

החלוקה הזאת בעייתית מכל מיני בחינות. ראשית כל משום שבנסיבות מסוימות חווית מיקרודוזינג עשויה להפוך לחוויה עוצמתית יחסית בעוד שגם 400 מיקרוגרם לא תמיד מבטיחים חוויה הירואית. אנשים שונים חווים סמים באופנים שונים בזמנים ובנסיבות שונות. ובכל זאת, היא כן מרמזת על כך שכל אחת מהמנות הללו ממלאת פונקציה שונה בעולמו של הפסיכונאוט.

חוויות מיקרודוזינג משמשות במידה זו או אחרת כחלק מחיי היום יום: הן יכולות להעשיר חוויות שונות ולשמש במגוון פעילויות: כתיבה, נגינה, פעילות גופנית, הרפיה, טיול בטבע, ניקיון בית ועוד. היחסים עם האגו לא משתנים בצורה משמעותית.

חוויות בינוניות בעוצמתן הן החוויות הפסיכדליות ה"סטנדרטיות" כפי שרוב האנשים מכירים אותן. הן יכולות להתאים למסע עם חברים בטבע, למסיבה, לטקס או למגוון אירועים מיוחדים אחרים שבהם האדם מפריש עצמו מחיי היום יום, אבל עדיין נמצא בתוך המסגרת של העולם הזה. היחסים עם האגו עשויים להשתנות במידה ניכרת אבל מבנהו הכללי של האגו עדיין נשמר.

חווות היי-דוז, שטרנס מקנה כינה אותן "הירואיות" הן חוויות בעוצמה גבוהה כל כך שלא ניתן ובלוא הכי לא רצוי לשלב אותן במסגרת של העולם הזה. אלו חוויות עוצמתיות שכדאי לעבור אותן אך ורק בסביבה תומכת ובטוחה לחלוטין. אלו חוויות שבמהלכן האגו עשוי להמחק לחלוטין ושמתרחשות בהן לעיתים חוויות מיסטיות משנות חיים.

התדירות הרצויה משתנה בהתאם לגודל המנה. ככל שעולה גודל המנה, כך כמובן יעלה גם הזמן המומלץ לריווח בין חוויה לחוויה. לדוגמה, פעם בחודש זו תדירות גבוהה מאוד לטריפ הירואי אבל היא לא תדירות גבוהה לחווית מיקרודוזינג.

לסיכום, אין תדירות מומלצת אחת לשימוש בחומרים פסיכדליים. יש אנשים שיעשו בפסיכדלים שימוש יומיומי ויש מי שמעדיפים לשמור אותם להזדמנויות מיוחדות, פעם בכמה שנים, אולי רק פעם אחת בחיים. תהיה התדירות הרצויה לכם אשר תהיה, את משק הפסיכדליה הביתי אפשר ורצוי לכלכל תוך כדי התחשבות במצב הנוכחי בחיים, ובשאלות כמו מה אנחנו רוצים להפיק מחומר מסוים ואיזו סוג של יחסים היינו מעוניינים לטפח איתו.

 על סמים ודעות קדומות

אם נקבל לרגע את העמדה הילידית שלכל צמח משנה תודעה יש ספיריט ששוכן בו, הרי שאין בעולם הרבה ישויות שאנשים חשים כל כך בנח להחזיק כלפיהם בדיעות קדומות ומכלילות כמו כלפי סמים.

טהרנות פסיכופרמקולוגית היא עמדה נפוצה בהרבה ממה שנהוג לחשוב, אם מישהו בכלל נוהג לחשוב על הנושא. לטוב ולרע, קשה למצוא אנשים שאין להם דעות קדומות שליליות על סמים אלו או אחרים. בדרך כלל, ככל שיש לאותם אנשים פחות ניסיון עם סם מסוים, כך הדעות הקדומות שלהם לגביו יהיו מוצקות יותר. אנשים שאין להם כל ניסיון עם חומרים מסוימים נוטים להחזיק בדעות הקדומות המוצקות ביותר אודותיהם.

רוב האנשים אוהבים לחלק את הסמים לסמים טובים וסמים רעים, או קדושים וטמאים. הם אוהבים לחשוב שהסמים שהם עושים הם הסמים הטובים והסמים שאנשים אחרים עושים הם הסמים הרעים, למרות שקורה שהם מתנסים בסמים הרעים ואז הם לפעמים ירגישו רע לגבי זה.

מוות בעינויים למעשני טבק. הסולטן מוראד הרביעי.

מוות בעינויים למעשני טבק. הסולטן מוראד הרביעי.

ככה חינכו אותנו כמובן. חינכו אותנו שיש כמה סמים לגיטימיים (אלכוהול, ניקוטין וקפאין), וסמים רעים ולא לגיטימיים. כמובן, בתוך הקבוצה של הסמים הרעים יש סמים רעים יותר וסמים רעים פחות. בעוד שעישון מריחואנה מתקבל בחברה שלנו בסלחנות יחסית, הרי שקוקאין מעורר אימה וזעם רבים יותר בציבור, ואילו הירואין וקראק נחשבים לשטן האולטימטיבי שאפילו שוחרי לגאליזציה מתנגדים לו לרוב נחרצות. ועדיין, הדעות הנחרצות הללו נוטות לעיתים קרובות להשתנות לאורך השנים. מריחואנה נחשבה פעם לסם נורא מאוד, כזה שיוציא אותך מדעתך ויגרום לך לרצוח את דודתך. היום איש כבר אינו מאמין למעשיות הסבתא האלה. מעשני טבק רוסים הסתכנו פעם בגלות, ראשיהם של נתינים סיניים שהמרו את האיסור האימפריאלי על עישון טבק שופדו על גבי חניתות ואילו הסולטן העותומאני מוראד הרביעי גמל על החטא הנורא של עישון הטבק בעינויים למוות.

לסמים רעים באמת, כמו קראק והירואין, יש שמות מפחידים מספיק שרוב האנשים יעדיפו להתרחק מהם כמו ממחלות מין, מבלי לשקול יותר מדי בגוף העניין. יש לכך כמובן סיבה. סמים הם דבר מסוכן וסמים מסוימים כמו הירואין או קראק מסוכנים במיוחד וכבר חרבו את החיים של לא מעט אנשים שלא פחדו מספיק. פחד ככלות הכל, הוא מנגנון הגנה אבולוציוני מהמעלה הראשונה.

אז אנשים מספרים לעצמם את הסיפורים על הסמים הטובים והסמים רעים. לא חסרים סיפורים.

יש צרכני אלכוהול שמספרים לעצמם שמריחואנה מורידה לך את המוטיבציה. ויש צרכני קנאביס שחושבים שאלכוהול עושה אותך אדם אלים וגס רוח. (שני הסמים יכולים לעשות את זה לאנשים מסוימים, זה לא אומר שזה מה שהם עושים). יש אנשים שלוקחים ריטלין כל יום ולא יגעו לעולם בטריפ. יש אנשים שלוקחים טריפים ולא יחשבו לעולם לגעת בריטלין. על העובדה שריטלין שימש בתקופה מסוימת במחקר הפסיכדלי כסוג של תחליף לאסיד בכמויות קטנות רוב האנשים האלה כמובן לא יודעים.

הנה רשימה של  סמים, חלקם מקובלים יותר בחברה שלנו וחלקם פחות. קראו אותה וחשבו על כל סם, מה הדעה שלכם עליו? האם זה סם חיובי או שלילי? האם אי פעם התנסיתם בסם הזה? האם הייתם שוקלים לעשות זאת?

אלכוהול, קנאביס, מבסוטון, סירוקסט, קפה, ריטלין, מיץ גת, אפדרין, ציפרלקס, אמפטמינים, ברביטורטים, לסד, פטריות, 2CI, 2CB, זנקס, פיוטה, מסקלין, גת, חגיגת, ניקוטין, קוקאין, הירואין, קראק, קרוקודיל, איבוגה, איוואסקה, קטמין, PCP, GHB.

סביר להניח שחלק מהסמים ברשימה נראים בעיניכם סימפטיים או מסקרנים יותר, חלק פחות וחלק אתם בכלל לא מכירים. ומה לגבי הסמים שרק השם שלהם כבר מעורר בכם אימה?

מעטים האנשים שאין להם שום דעה קדומה על אף סם. בדרך כלל זה לא סוג האנשים שתרצו להסתובב איתם, כי אנשים שאין להם שום דיעה קדומה על אף סם נוטים להיות אנשים שצריכת הסמים שלהם יוצאת מגדר איזון.

הירואין גרם לו להרגיש ששום דבר לא מאוד חשוב לו. אלכסנדר שולגין.

הירואין גרם לו להרגיש ששום דבר לא מאוד חשוב לו. אלכסנדר שולגין.

מצד שני צריך לזכור שאף אחד מהסמים האלה הוא לא השטן בכבודו או בעצמו, לא משנה מה מנסים לומר לנו. הם בסה"כ מולקולות פסיכואקטיביות שמעבירות את התודעה והגוף של האדם דרך חוויה מסוימת. לחוויה הזו יש ערך מסוים, שתלוי בעיקר במה אנחנו לוקחים ממנה. השאלה האם אנחנו מעוניינים לצרוך את הסם הזה פעמים נוספות, או אפילו פעם אחת בודדת היא שאלה שונה לחלוטין, ובמקרים מסוימים התשובה יכולה להיות "לא" החלטי.

אין הרבה אנשים שמסוגלים לבוא לסמים בלי דעות קדומות בלי לפשל וליפול לאורך הדרך – הניסיון לעשות זאת היה מנת חלקם של לא מעט פסיכונאוטים שביקשו לבקר אישית כל פינה של התודעה במסע המחקר הפנימי שלהם. לירי  הרגיש חובה לנסות הירואין אחרי שבורוז' וגינסברג עשו זאת, אבל לאחר מספר חוויות חש שהסם קונה בו שליטה והשמיד את המלאי שהיה בידו. שולגין  התנסה גם הוא בהירואין, אך החליט כנגדו לדבריו משום שתחת השפעת הסם שום דבר לא היה חשוב מאוד עבורו. הסיפור שלהם ושל עוד פסיכונאוטים אחרים שהתנסו בכמעט כל סם אפשרי והמשיכו הלאה בדרכם הפסיכונאוטית מלמד אותנו שזה אפשרי לנסות כמעט כל סם בלי להרוס את החיים שלך. אפשרי, אבל לא לכל אחד, לא נטול סיכונים ולא בהכרח נכון, וזו אולי חלק מהסיבה מדוע דעות קדומות על סמים הן כל כך שימושיות עבור החברה שלנו, גם כשהן לעיתים קרובות מוטעות מיסודן.

הוידיואים הפסיכדליים האהובים על טרנס מקנה

באתר ה-Daily Psychedelic Video עלה היום פוסט שלי הכולל חלקים מתוך הראיון האחרון של טרנס מקנה, שבהם הפילוסוף הפסיכדלי מדבר על המשמעות המטאפיזית של אנימציה ונותן המלצות לוידיואים פסיכדליים. אפשר לקרוא כאן.

הסמים הסמי-חוקיים: מחשבות על המבסוטון ומיסטר נייס גאי

את הסמים משני התודעה ניתן לחלק לארבע סוגים: סמים חוקיים, סמים בלתי חוקיים, סמי מרשם וסמים חוקיים למחצה.

 בסמי התודעה החוקיים  נכללים סמים משני תודעה הזמינים לכל דורש, לעיתים תחת מגבלות מסוימות, כגון אלכוהול, טבק, קפה, תה, שוקולד וסוכר. ברשימת הסמים הלא חוקיים ניתן למנות את הסמים הפסיכדלים, האקסטזי, הקוקאין, ההירואין וכל שאר הסמים שאסור למכור או לקנות אותם תחת שום תנאי שהוא. בקטגוריית סמי המרשם נמצאים כל אותם סמים שאותם רשאים רופאים לרשום לחולים העונים על אבחנות מסוימות כגון ריטלין, פרוזאק, מריחואנה רפואית וכו'.

במקביל לשלוש קטגוריות הסמים המרכזיות הללו: מהסמים הנמכרים לכל דורש, לאלו הדורשים מרשם רופא, לאלו שאינם חוקיים כלל, מתקיים לו עולם נוסף ובולט פחות של סמים משני תודעה – המגזר הרביעי של עולם הסמים. זהו עולם ביניים: חוקי פחות מבתי המרקחת והבארים, חוקי יותר מסוחר הסמים. עולם הסמים האפורים, הסמים החוקיים למחצה.

הסמים החוקיים למחצה הם סמים משני תודעה שהמשטר, על חשדנותו ועויינותו האוטומטית כלפי כל חומר חדש לשינוי תודעה, אינו מגלה אליהם כמובן כל אהדה, אלא שהוא עדיין לא הספיק להוציא אותם מחוץ לחוק, או לחלופין סמים שהוצאו מהחוק רק לאחרונה, או סתם כאלו שהמשטר בקהות חושיו המנותקת והאטומה עדיין לא הבחין בקיומם.

על קבוצת הסמים נמנו בארץ בשלבים אלו או אחרים בעשור האחרון החגיגת לסוגיו השונים, מבסוטון ומיסטר נייס גאי לסוגיהם, הסלביה דיבינורום, ועוד סוגים של ממריצים כמו הגת, מיץ הגת, האפדרין, כדורי מסיבות שונים או תערובות עשבי עישון שונים. אלו הם סמים שקיימת לגביהם עדיין סוג של עמימות שמאפשרת למוכרים אותם ולמשתמשים בהם להעמיד פנים שאינם לוקחים חלק בפעילות בלתי חוקית.

בניגוד למגזרים השני והשלישי של עולם הסמים, השימוש בסמים הסמי-חוקיים לא דורש מרשם רופא, קשרים לסוחרי סמים או הסתכנות במעבר על החוק. מה שהסמים הללו עושים זה להפוך את שינוי התודעה הפסיכופרמקולוגי לזמין כל מיני אנשים שאין להם את הגישה לעולם הסמים, את האומץ להפוך לחלק מפעילות בלתי חוקית, או את הכסף הדרוש לקניית סמים איכותים. הם מאפשרים לאנשים הללו גישה קלה וזולה לחומרים משני תודעה וסיפור כיסוי טוב לספר לעצמם ולסביבתם. סמי התחום האפור הם סמים לעניים. לעניים כספית, לעניים בידע על סמים ולעניים בקשרים החברתיים.

את רובן של אוכלוסיות הצרכנים של הסמים הללו ניתן לכנות אוכלוסיות מוחלשות פסיכואקטיבית. אלו הן אוכלוסיות מועטות אמצעים להרחבה תודעתית מושכלת ומודעת הניחנות במספר מאפיינים בסיסיים:

  1. אין להם את הממון הדרוש לרכישת סמים באיכות גבוהה.
  2. יש להם אוריינות פסיכופרמקולוגית נמוכה. אין להם דרך לאמוד את הנזקים שיוצר סם מסוים ואת הדרכים לצמצמם, ובלווא הכי אין להם ידע רב על סוגי סמים שונים, אפקטים שונים, השפעות לוואי וחשיבות הסט והסטינג (הכוונה והסביבה).
  3. אין להם את הקשרים האישיים הדרושים על מנת להשיג סמים לא חוקים או סמי מרשם.

 האנשים הללו הם השכבות החלשות של עולם התודעה, אנשים שאיש לא לימד אותם על מצבי תודעה ושנטולים אמצעים כלכליים או חברתיים לפתח את זכות הבחירה הפסיכואקטיבית שלהם.[1]

 רוב חנויות הסמים הסמי-חוקיים נמצאות באיזורי בילוי כמו אלנבי או פלורנטין. הן מוכרות את מרכולתן לצעירים סביב גיל ה-20 (רבים מהם חיילים או בני עשרה) שבאו לתל אביב לבלות בעיר הגדולה. מוכר באחת ממרכזי הסמים החוקיים-למחצה הללו סיפר לי על דור שלם של אנשים צעירים שכבר לא מכירים משהו אחר, ושכל תרבות הסמים שלהם סובבת סביב המבסוטון. אנשים שהידע העיקרי שלהם על סמים מגיע מהתרבות הפופולרית והתעמולה הממשלתית, שהסם המועדף עליהם הוא בדרך כלל אלכוהול ושדפוסי השימוש שלהם בסמים הם בלתי-רפלקטיביים. אנשים שאוהבים לדפוק את הראש בזול ועם מינימום של אידאולוגיה או כבוד לסם. אלו האנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לשלם 100 שקל לגרם מריחואנה או 400 לגרם קוקאין. לכן הם צריכים להסתפק בגרסאות זולות שלהם כמו החגיגת או המבסוטון. מטבע הדברים אלו הם גם האנשים שעומדים בשורה הראשונה של נפגעי הסמים.

תחליפי תודעה

ברוב המקרים יש סיבה לכך שלסמי פיצוציות אין מוניטין נהדר כל כך בארצנו. במקרים רבים מדובר בגרסאות נחותות מבחינה חוויתית ומפוקפקות יותר מבחינה בריאותית לסמים אחרים.

קחו למשל את החגיגת, ששימש בליינים תל אביביים רבים כתחליף קוקאין במשך שנים ארוכות, ושעדיין ניתן להשיגו בחנויות מסוימות. המחיר של החגיגת והזמינות שלו הפכו אותו לפופולרי עוד יותר מקוקאין. אלא שההשפעות של השניים לא היו זהות כלל וכלל. כך למשל תיאר לי את ההבדל ביניהם משתמש לשעבר של קוקאין וחגיגת:

"'חגיגת' או 'קוק לעניים' משמעותית יותר זול. בימים הטובים היה אפשר להשיג 4 ב-100 ש"ח לעומת 1 גרם קוק ב- 400 ש"ח מינימום. ברור שגם החוויה יותר עוצמתית עם קוק. עם קוק אתה יכול להרגיש 'כל-יכול' לפעמים או 'סופרסטאר', "גבוה" לעומת החגי, שבד"כ משאיר אותך בלבל נמוך אפילו עד שפל…

כמובן שמתלווה לזה גם הפן החברתי… יש הבדל אם אתה מציע לבחורה שורה של לבן בגאון, מול החשש שייווצר עליך רושם רע משימוש בסם הפיצוציות. זה גם הרבה יותר ממכר, כי זה כל כך זמין.

ואולי הכי חשוב זה הדאון, דאון של חגי בסוף נגמר בתפילות קשות לאלוהים שיתן לך לחיות עוד יום, עירנות טוטאלית כשאתה כבר מת לישון, בקיצור קשה שאין לתאר. לעומת הירידה של הקוק שגם היא לא איי-יא-יאיי אבל איפה שהוא גם מלמדת, ולפעמים אפילו יורדת קל מאד…"

דוגמה אחרת ניתן למצוא במבסוטון ובמיסטר נייס גאי, תחליפי המריחואנה שמוצעים כיום למכירה ברבות מפיצוציות הסמים החדשות. הסמים הללו מבוססים על קנאבינואידים סינתטיים ממשפחות כימיות הנושאות שמות כגון JWH, AM, HU או CP ובניגוד לתפיסה הקיימת אצל אנשים מסוימים כאילו החומרים הללו בטוחים יותר משום שהם חוקיים ונמכרים באריזות, הם עשויים להיות מסוכנים אנספור מונים מעישון קנאביס, צמח בטוח יחסית שמאחוריו היסטוריה ארוכה של שימוש ענף בתרבויות ברחבי העולם. כך למשל לסמים הללו עשויים להיות במקרים מסוימים תופעות לוואי שלא מופיעות בשימוש בקנאביס ויש להם גם טווח עוצמות רחב מאוד. חלק מהם (JWH-18) מתחברים לקולטנים קנאבינואידים במוח בעצמה של פי 5 ממריחואנה. אחרים פי 20 ויש גם סמים כגון ה-HU210 שיש להם עוצמה של פי 800 מזה של קנאביס רגיל. התוצאה היא שמנה שתראה סבירה למי שרגיל בקנאביס, או בחומרים חזקים פחות עשויה להתברר כמנת יתר החזקה עשרות מונים מהמנה הרצויה. גם תרבות הסמים שהתפתחה סביב החומרים הללו היא בעלת נטיות הרסניות יותר מזו של הקנאביס. באתר EROWID יש למשל סיפורים על קבוצות חברים שנפגשות לעשן AM2201 ושמבלות לאחר מכן את הערב בהקאות קבוצתיות ובלדפוק את הראש בקיר.

אחת הבעיות המטרידות ביותר היא שאף שיתכן שחלק מהקנבינואידים הסינתטיים אינם מזיקים יותר מממריחואנה טבעית ויתכן שאף יש להם השפעות מיטיבות, המידע הקיים עליהם מועט ושקיות ה"קטורת" הנמכרות בפיצוציות הסמים גם אינן מכילות כל מידע בנוגע לסוג החומר הפעיל. אפילו אם תשאלו את המוכר מה החומר הפעיל בסם, הוא לא ידע לומר לכם. באופן זה צרכני הקטורת הופכים לשפנים בניסוי המוני ובלתי מבוקר של המולקולות החדשות, שהסיכוי שלהם להפוך לנפגעי סמים גדול בהרבה מזה של משתמשים בקנאביס. כל זאת עבור חוויה תודעתית שרוב משתמשי הקנאביס יגדירו אותה כנחותה וזולה.[2]

טענות דומות ניתן להשמיע גם לגבי מוצרים אחרים שנמכרו בעבר בחנויות הסמים המקומיות כגון מיץ הגת, וכדורי אנרגיה שונים שמציעים חוויה חוקית נחותה חווייתית ויתכן שאף מזיקה יותר בריאותית לסמים ממריצים בלתי חוקיים שאותם הם מבקשים לחקות כגון אמפטמינים, או אפילו הסלביה דיבינורום, סם דיסוציאטיבי רב עוצמה שרבים ממי שחשבו שימצאו בו תחליף לחוויה פסיכדלית נקלעו דרכו לחוויות לא צפויות ולא נעימות. בשני המקרים האשם הוא אולי פחות בסמים עצמם, אלא יותר בקונטקסט שבו הם נמכרו, כשהמשתמשים בהם מחפשים בהם תחליף לסוג אחר של חוויה ולכן משתמשים בהם בצורה שגויה.

היסטוריה קצרצרה של הסמים האפורים

את העליה של הסמים האפורים במהלך השנים האחרונים יש כבר מי שמשווים לשנות השישים העליזות. כבר שנים שלא היה בשוק מגוון גדול כל כך של חומרים משני תודעה חוקיים. האיחוד האירופי למשל הוציא מהחוק 41 חומרים חדשים במהלך שנת 2010 לבדה.

את שורשיו של המצב העדכני ניתן למצוא בעולם הסמים הניסיוניים שהתפתח בשנות התשעים ותחילת שנות האלפים. העולם ההוא שהיה מבוסס על מעבדות קטנות ועצמאיות הציע לגולשי האינטרנט של סוף שנות התשעים ותחילת האלפים שורה של חומרים כימיים שקיבלו את השראתם מהעבודה של כימאים פסיכדליים מחתרתיים כגון סשה שולגין, שהספרים שלו PIKHAL ו-TIKHAL  הינם ספרי בישול כימיקליים לסמים פסיכדלים ניסיוניים עם מתכונים למאות סמים שונים. כמו הקנאביס הסינתטי והחגיגת, הסמים ההם לא היו עדיין אסורים בחוק (וחלקם עדיין חוקיים לגמרי). אתרי האינטרנט שמכרו אותם במשלוח דואר אפשרו לצרכני סמים מתוחכמים יחסית להזמין היישר אל הבית חומרים פסיכדליים נסיוניים באיכות גבוהה בלי להסתכן במעבר על החוק ובמחירים זולים למדי.

אלא שבעוד שסצינת הכימיקלים הניסיוניים של שנות התשעים והחצי הראשון של שנות האלפיים התמקדה בטריפטמינים ופנתלמינים – מולקולות בעלות אפקטים פסיכדליים, הרי שהשנים האחרונות התאפיינו בטרנד עולמי של עליית הקנאביס הסינתטי ושל הקוקאין הסינתטי (מבוסס הקתינון) שפרץ אל העולם מישראל לאחר המצאת החגיגת (המצאה ישראלית שהיוותה כנראה את התרומה הישראלית החשובה ביותר אי פעם לשוק הסמים העולמים). בניגוד לכימיקלים הניסיוניים של שנות התשעים ותחילת האלפיים, הכימיקלים החדשים לא נמכרו כאבקות באינטרנט, אלא עורבו בכל מיני תערובות עישון, נארזו בעטיפות פלסטיק ונמכרו בצורה בולטת בהרבה. והפעם גם העולם התחתון התחיל לגלות עניין בתחום שהפך לפופולרי ורווחי בהרבה.

אחד הראשונים והמפורסם בחומרים הללו היה ה-JWH-18, קנבינואיד סינתטי שפותח בידי כימאי בשם ג'ון הופמן (Huffman). לאחר שהתבררה מידת הדרישה לתחליפי קנאביס חוקיים, ולאחר שה-JWH-18 הפך בלתי חוקי הופיעו שורה ארוכה של קנבינואידים סינתטיים ממשפחות כימיות שונות ובעלי נגזרות שונות כמו JW-073, JWH-081, JWH-250, AM 694, RCS-4 וכו' וכו'.

המצב שנוצר הוא אנדרלמוסיה פסיכופרמקולוגית שכמותה לא נראתה. כפי שכותבים פייר וארת' ארוויד:

"מפתיע לגלות כמה מוצרי שוק אפור פסיכואקטיבים זמינים לצרכנים בימים אלו. רק מעט מאוד אנשים יודעים מה יש בכל אחד מהם, למרות שיש ספקולציות שונות ולעיתים קרובות סותרות בנושאים אלו. בסופו של דבר תשובה סופית עושה דרכה לציבור ומוצר מסוים זוכה לשם רע של סם חסר ערך  או מזוהה כמוצר אקטיבי ומהנה… ואז נאסר"

מכיוון שהמשטרה והיצרנים פצחו במשחק חתול ועכבר של הוצאת תרכובות כימיות מהחוק והמצאת תרכובות חדשות נמנעים יצרני החומרים הקנאביס הסינתטי מלפרט איזה חומרים פעילים נמצאים בתוך האריזות השונות ולעיתים אף שומרים על מותג מסוים תוך שהם מחליפים את החומרים הפעילים בו על מנת להמנע מלעבור על החוק.

לעשן או לא לעשן

אין שום דבר רע בבסיסו בסמים חצי-חוקיים או בקנאבינואידים סינתטיים. רבים מהחומרים הללו שהמשטר מתרה בפניהם היום בכל לשון אינם שונים כל כך מאותם תחליפי קנאביס סינתטיים שחברות התרופות מנסות מזה שנים לפתח על מנת להפוך את הקנאביס למוצר מסחרי נטול "תופעות לוואי" כמו תחושת הסטלה. כך לדוגמה ה- CP47, 497 מולקולת קנאביס סינתטי שפותחה כבר בשנות השמונים על ידי חברת התרופות הבינלאומית פייזר ושנקראת על שם ראשי התיבות של מייסד חברת פייזר Charles Pfizer.

חלק מסוגי הקנאביס הסינתטי הנמכרים כיום בחנויות עשויים להתברר עם השנים כתחליפים ראויים לקנאביס. הן אומנם לא משחזרים את החוויה שיוצר עישון קנאביס, אבל הן מייצרות חוויות אחרות שיתכן בהחלט שיש להן איכויות ייחודיות משלהן ועשויים אף להתברר כבעלי יתרונות בריאותיים מסוימים על קנאביס. היתרון הגדול שלהם על קנאביס בזמננו הוא זמינותם, היותם מסוכנים פחות מבחינה חוקית והמחיר הזמין לכל נפש שלהם. מה שמאוד מטריד לגביהם הוא שמאחר שהם נמכרים בעילום שם הם מונעים כל ניסיון של צרכן סמים מודע להבדיל ביניהם ומהווים דוגמה נוספת לאופן שבו המלחמה בסמים לוקחת את צרכני הסמים בני ערובה בידי המשטרה והסוחרים ומעצימה את הנזק שנגרם מסמים במקום להפחית אותו. לא רק שהצרכנים נדחפים מצמח עתיק ובטוח יחסית לשימוש לקבוצת כימיקלים ניסיוניים שאין כל מידע על בטיחות השימוש בהם, אלא שבחסות מדיניות הסמים גם נמנעת מהם כל אפשרות להבחין בין הכימיקלים השונים הנמכרים להם.

המחיר של הקנאביס הסינתטי בהחלט מפתה. עבור מי שלא יכול לעמוד ביוקר המחיה הקנבינואידי הישראלי או ביוקר המחיה המקומי בכלל הוא עשוי בהחלט להיות שובר משחק. ב-100 שקל אפשר לקנות שקית של 20 גרם קנאביס סינתטי ורב עוצמה מזה של קנאביס טבעי. חסכון של כ-95% בעלויות הכספיות למעשן. עם זאת התנאים שבהם פועל השוק הזה הופכים את המחיר הזול הזה לבלתי נסבל עבור מי שאינו רוצה להיות שפן נסיונות של כימיקליים מקריים שמגיעים ממקורות לא ברורים ושלא ניתן לדעת אודותיהם דבר או חצי דבר.


[1]  כמובן שבחברה בת זמננו כמעט כל אחד נמנה במידה זו או אחרת על שכבות המוחלשות פסיכואקטיבית, מאחר שהכלי היחיד שהחברה מעניקה לנו על מנת ללמוד על סמים הוא תעמולה דמגוגית ומאיימת שמזיקה לשימוש אחראי בסמים יותר משהיא מועילה. לצורך העניין כל אדם שמנסה סם חדש מבלי לחקור עליו קודם ברשת הוא צרכן סמים מוחלש חברתית וכך גם כל מי שנאלץ לקנות סם באיכות נמוכה במקום סם באיכות גבוהה משיקולים כספיים או חוסר גישה.

[2]  האם זו בהכרח האמת? זה פחות ברור. חשוב לציין שבמקרים רבים ה"נחיתות" או ה"איכות" של סמים אינה רק עובדה כימית/פסיכופרמקולוגית. משחקת בה תפקיד גם הבניה חברתית-פסיכולוגית שגורמת לסטיגמטיזציה של סמים שונים והשפעותיהם. זהו נושא לדיון שלם ועל כך בפעם האחרת.

לפסיכונאוט – המגזין הפסיכדלי הישראלי הראשון

לתמיכה בלפסיכונאוט, המגזין הפסיכדלי הישראלי הראשון, לחצו כאן 

בשעה טובה אני גאה להציג פה את "לפסיכונאוט" מגזין פסיכדלי ישראלי מקורי שאני עובד עליו בשנה האחרונה יחדיו עם העורך, המשורר ואקטיביסט התודעה בעז יניב. (למי שלא מכיר כדאי לבקר את העשיה של בעז מומלץ מאוד לבקר בבלוג שלו "כוסות רוח" שכולל מספר פוסטים משובחים בנושא של אקטיביזם, תודעה ועוד).

לפסיכונאוט כולל טקסטים ויצירות ויזואליות פסיכדליות תוצרת פסיכונאוטים מקומיים כמוני וכמוכם. הוא מבקש להוות במה ראשונה לכתיבה עברית מקורית על פסיכדליה ובית לשיח אינטיליגנטי בנושא הפסיכדלי עבור הקהילה הפסיכדלית הישראלית.

 לאחר שפרסמנו בתחילת השנה קול קורא לכתיבה בנושא זכינו לתגובה נלהבת ואספנו נבחרת מצוינת של טקסטים בנושאים כמו פוליטיקה פסיכדלית, מוזיקה פסיכדלית, קולנוע פסיכדלי, שירה פסיכדלית וספורט פסיכדלי וגם ציורים פסיכדלים, קומיקס פסיכדלי ואפילו תשחץ פסיכדלי.

עכשיו, אחרי שסיימנו לערוך את החומרים, אנחנו מגייסים כסף למימון ההוצאה לאור של המגזין דרך אתר הדסטארט. עשינו קליפ פסיכדלי ומשעשע שביים עבורנו אורי בן עזרא והשקנו את הקמפיין לגיוס הכספים אתמול.

הקמפיין מציע שפע אפשרויות לתרומה: בשלושים ש"ח אתם יכולים לרכוש גיליון של המגזין שישלח אליכם עד הבית, במאה ש"ח תקבלו את הסט המלא לפסיכונאוט שכולל גיליון, פוסט פסיכדלי לצביעה שיצרה האמנית הפסיכדלית הישראלית ענבל לימור וחולצה עם הלוגו של לפסיכונאוט, בשש מאות ש"ח אתם יכולים להזמין את העורכים להעביר אצלכם בבית סדנה בנושא פסיכדליה ובעשרה ש"ח אתם יכולים לזכות בתודתנו הנצחית.

 בינתיים אספנו כבר כמעט 80% מהכסף הדרוש להוצאת הגיליון (5000 ש"ח), אבל המספר הזה קצת מתעתע מאחר שהסכום שביקשנו לגייס מראש הוא המינימלי ביותר וסכום גבוה יותר יאפשר לנו להוציא מוצר איכותי יותר עם הדפסה ברמה גבוהה יותר וכו'.

 אז אם הנושא הפסיכדלי לא זר לכם (או דווקא כן) ואם אי פעם הייתה לכם חוויה פסיכדלית חיובית, או שהייתה לכם חוויה פסיכדלית לא חיובית  – ריכשו עכשיו גיליון בכורה של לפסיכונאוט, כתב העת הפסיכדלי הישראלי הראשון, והפכו לחלק ממהפכת התודעה הישראלית!

לתמיכה בלפסיכונאוט, המגזין הפסיכדלי הישראלי הראשון, לחצו כאן 

מלחמות התודעה: או למה התחילה המלחמה בסמים ואיך צריך לסיים אותה

בהחברה המודרנית ניטש מאבק מתמיד על השליטה בתודעה. עבור המדינה המודרנית והמנהיגים הפוליטיים שלה, שליטה בתודעת הציבור היא מטרה ראשונה במעלה במסגרת פרויקט ניהול ההמון האנושי על קבוצותיו השונות. מאחר שסמים שונים מסוגלים לעצב את התודעה הפרטית והקולקטיבית באופנים שונים, ולהטות אותה לכיוונים שונים, הרי שהשליטה בסוגי הסמים הקונים להם אחיזה בחברה הינה חלק מהותי מהשליטה באופיה של החברה הזו. אין תימה אם כן שבמדינה הדמוקרליטרית (המדינה ה'דמוקרטית', הנוקטת מדיניות טוטליטארית בתחומים שונים, וביניהם תמיד השימוש בסמים) הפך נושא הסמים למוצב אסטרטגי המבוצר היטב מפני כל דיון רציונלי ונתון בשליטתם פוליטיקאים ובעלי עניין.

סמים ועיצוב התודעה של החברה האנושית

את הרעיון שסמים שונים מעצבים את האדם והחברה האנושית בצורות שונות, הציע טימותי לירי בהרצאה The Seven Tongues of God, אותה נשא ב-1963 בפני קבוצה של פסיכולוגים לותרנים, ושהתפרסמה מאוחר יותר בספרו The Politics of Ecstasy. לירי טוען שם שישנן שבע רמות תודעה, "שבע לשונות שדרכן דובר אלוהים", שכל אחת מהן מופעלת על ידי סמים ספציפיים המהווים טריגר להפעלתה, והמתכתבת עם תחומי מדע ספציפיים, זרמים דתיים ספציפיים, וסגנונות אמנותיים מסוימים. כך, למשל, בעוד שאת רמות התודעה הנמוכות יותר מעוררים סמים נרקוטיים, כדורי הרגעה ואלכוהול, הרי שמצבי תודעה של אגו, התואמים את התרבות היהודו-נוצרית, נוצרים באמצעות קוקאין, אמפטמינים, קפה וסטימולנטים אחרים. ברמה גבוהה יותר בסולם התודעה של לירי, שלירי מזהה אותה עם הטנטרה, הסופיזם והחלקים הרדיקליים של תנועת החסידות, נמצאים סמים המגבירים את המודעות לחושים ולגוף כמו מריחואנה ופסיכדלים במינון מתון. רמות המודעות הגבוהות ביותר אצל לירי הן רמות המודעות הסלולארית והאטומית, שאותן מזהה לירי עם ההינדואיזם והבודהיזם. אל רמות אלו ניתן להגיע בחוויה פסיכדלית אינטנסיבית והמשתמש חווה בהן שינויי תודעה המחזירים אותו למצב התאי, שכולל הזדהות עם כל צורות החיים והאבולוציה, והמצב האטומי המשקיף אל האור הלבן.

המודל של לירי, שתואר כאן בצורה התמציתית והגסה ביותר, נוטה אמנם לסכמטיות ופשטנות אך הוא מצביע בבירור על עקרון חשוב בפוליטיקה של התודעה: הבחירה בסם מסוים על פני סם אחר הינה בחירה ערכית, תרבותית ודתית. חברה מבוססת סמים נרקוטיים ואלכוהול תיראה שונה מחברה מבוססת קפה וריטלין, מחברה מבוססת מריחואנה או חברה מבוססת חומרים פסיכדלים. מבחינה זו שאלת הסמים היא שאלה פוליטית מובהקת. השאלה איזה סמים החברה שלנו מתירה או אוסרת מלמדת אותנו רבות על הערכים שאליהם היא שואפת ועל הערכים שלהם היא מתנגדת.

בחברה הקפיטליסטית המודרנית יש תשובה ברורה לשאלה אילו סמים-ערכים החברה מעוניינת לקדם. הסמים המועדפים בעולם זה הם סמים ממריצים, המגבירים את תפוקת העבודה, כגון קפה, סיגריות, תה, סוכר, וריטלין. הסם הנוסף היחיד שחברה זו מתירה לאזרח שלה לצרוך להנאתו הוא האלכוהול, והסיבה העיקרית לכך היא המסורת עתיקת היומין של השימוש באלכוהול והיותו מבוסס היטב בתרבות. אלכוהול, כסם צפוי יחסית, שנהנה מבסיס משתמשים רחב ואדוק, חוקי כיום במירב מדינות העולם אף על פי שמחקרים רבים הראו שהוא מזיק וקטלני הרבה יותר מרוב הסמים הבלתי חוקיים.

גניאולוגיה של המלחמה בסמים

כיצד נוצר המצב הזה? כיצד זכתה המדינה בשליטה מוחלטת על תחום התודעה של האדם? כיצד זכו סמים מסוימים במעמד מועדף וסמים אחרים נאסרו על בני האדם? ראוי לציין ששימוש בסמים משני תודעה מסוגים שונים היה לאורך ההיסטוריה חלק אינטגרלי בתרבותן של רובן המכריע של התרבויות האנושיות העתיקות ושעד תחילת המאה העשרים לא הייתה בעולם המערבי כמעט כל חקיקה בנושא שימוש ומחקר בסמים. בתחילת המאה העשרים אזרח אמריקאי יכול היה עדיין לקנות לעצמו מריחואנה, קוקאין, אופיום או כל סם אחר בלי לעבור על החוק. התהליך הרגולטורי שבו הוחמרו פקודות הסמים הנאכפות על הציבור בהדרגה אך בהתמדה מתחילת המאה העשרים ועד היום, הינו תהליך שהחל במקביל לתקופת היובש בארה"ב ולתנועת ה-Temperance, תנועה בעלת מוטיבציות דתיות שקראה להתנזרות משתיית אלכוהול, והיה קשור בגורמים סוציולוגים, כמו פחד ממהגרים זרים ואינטרסים של סקטורים ובעלי הון שונים.

ה-Temperance Movement. התנזרות מסמים כעקרון דתי.

מדובר בתהליך מורכב שקצרה היריעה מלתאר אותו פה ושרבים עסקו בו בעבר. הפעם הייתי רוצה להצביע על מספר הנחות יסוד שעומדות בבסיסו של השיח בנושא סמים ושלא מרבים לתת עליהן את הדעת. את פקודות הסמים המנהלות את חיינו נוכל להבין טוב יותר אם נבחן את השינוי הפרדיגמטי שחל בשיח הסמים בקשר למקומם של הסמים בחברה.

בחברות ארכאיות השליטה בסמים משני התודעה הייתה בידיו של השאמאן, מומחה התודעה. השאמאן היה רופא, אבל הוא היה גם מנהיג רוחני היוצא למסעות תודעה. הוא שילב בדמותו את עולמה המדעי "האובייקטיבי" של רפואת הצמחים ואת העולם המיסטי של ארצות התודעה. שילוב זה בין עולם המדע לעולם הרוח היה נפוץ לא רק אצל השאמאנים של שבטים נידחים אלא גם אצל רופאי המזרח והמערב של העולם העתיק וימי הביניים.

עליית הרפואה המודרנית בתחילת העת החדשה לוותה בהתנערות מהמוסכמות הנוקשות והמכבידות של המסורת הרפואית העתיקה, אשר עירבו רפואה בתורות איזוטריות שונות. כתוצאה מכך הפך בהדרגה כל ידע תודעתי או רוחני לחשוד, ונתפס במידה הולכת וגוברת כחלק מהזיותיו של האדם הפרה-מודרני, ידע המבוסס על דוֹגמות שרלטניות שאינן ראויות לעידן הרציונליזם המדעי והמטריאליסטי. התכונות והאלמנטים, שהן בסיסן של הרפואות היוונית, ההודית, הסינית, המוסלמית ורבות אחרות טוהרו מן המדע. כך גם ההתייחסות לכל אלמנט רוחני. על תחומי ריפוי הנפש והתודעה הפקידה המדינה כעת את הפסיכולוגים והפסיכיאטרים בעוד שהחקר החווייתי והיצירתי של התודעה והרוח נפקד מעתה ואילך מתחום הרפואה ונותר בידי אינטלקטואלים, אמנים ושוחרי החוויה הרוחנית.

בעולם חדש זה הפכו הסמים לחלק בלתי נפרד ממדע הרפואה. אנשי הרוח, היצירה והתודעה שעניינם יוצג נאמנה בדמותו המסורתית של השאמאן לא זכו עוד לייצוג בקרב ההגמוניה הפסיכופרמקולוגית (העוסקת בסמים משני תודעה), שיוצגה באופן בלעדי על ידי הפסיכיאטרים ומומחי הסמים. תפיסתם של אלו את הסמים התבססה על התפיסה הרפואית, כלומר: לשימוש בסמים ישנו הצדקה רק אם הוא בא כדי לטפל בהפרעה ספציפית ולא משום סיבה אחרת. שימוש בסמים לשם שיפור היכולות האנושיות, למשל, הוא מחוץ לתחום. לפסיכיאטר יש בעיה עקרונית לרשום לאדם כדורי ריטלין גם אם אלו ישפרו את יכולתו לעבוד או ליצור. כדי שמתן הסם יהא מוצדק, חייב אותו אדם להיות חולה במחלה כלשהי, נניח "בעיות קשב וריכוז". השגת יכולות קוגניטיביות, יצירתיות, רגשיות או רוחניות משופרות, נחשבת מטרה פסולה ומחוץ לתחום הרפואי. כמובן ששימוש בסמים למטרות הנאה הוא לחלוטין מחוץ לתחומה של הפסיכיאטריה.

ראה בחומרים פסיכדלים תרופה למחלת הנפש של החברה המודרנית. הפסיכיאטר המפרי אוסמונד.

לא ניתן אם כן לצפות מהפסיכיאטרים שירשמו לבני אדם סמים מעוררי תודעה כמו מריחואנה או סמים פסיכדלים, אלא אם כן יכירו בהם כתרופתו למחלת רוח האינהרנטית לבן העולם המודרני, כפי שאכן הציע הפסיכיאטר הבריטי האמפרי אוסמונד במאמר משנת 1961. עם זאת לא נראה שה-DSM, תנ"ך הפרעות הנפש של הפסיכיאטריה המודרנית, צפוי לכלול בקרוב הפרעה בשם "הפרעת התרבות המודרנית", המכירה בתרבות בת זמננו כסוג של מחלת נפש, הדורשת ריפוי באמצעות סמים מרחיבי תודעה לצורך פיקוס והרחבת התודעה.

מי יענה אם כן על הצורך הציבורי בסמים למטרות התפתחות או הדוניזם שאינו מתנצל? אולי המדינה או רשות כלשהי מטעמה? ובכן, המדינה המודרנית לא ממש מכירה בזכותו של האדם לבקש התפתחות רוחנית/יצירתית או הנאה כלשהי באמצעות סמים. זכות זו, שניתן היה (בקונטקסט אמריקאי) לראותה כמעוגנת בחופש ל"חיפוש אחר אושר" ("Pursuit of happiness") המופיע בחוקה האמריקאית, זוכה להתעלמות מוחלטת כאשר מעורבים בעניין סמים. אין כל מועצה שעניינה לאשר סמים רק משום שהם אהודים על הציבור, גם אם יוכח שמידת הנזק הכרוכה בשימוש בהם היא זניחה או פחותה לעומת סמים אחרים הנמכרים כחוק ופעילויות אחרות המקובלות בחברה (חוקרים בריטיים הראו למשל שהסבירות לאירוע חמור כתוצאה מכדור אקסטזי נמוכה פי שלושים מהסבירות להתרחשות אירוע חמור במהלך רכיבה על סוס). עצם העובדה שסם נצרך לצרכים אישיים שאינם רפואיים הופכת אותו לפסול בעיני הממסד הרפואי והפוליטי מבלי כל קשר לשאלת הנזק האפשרי שלו. ברגע שסם נצרך למטרות הנאה, הפעילות הממסדית העיקרית הינה מימון מחקרים שתפקידם להוכיח (לעיתים רבות בדרכים כשרות אך למחצה) שלסם זה יש נזקים ושיש לאוסרו לשימוש, כאשר האידאולוגיה המופצת בציבור גורסת "אם ישנם סיכונים כלשהם הרי שהדבר הוא בלתי נסבל ויש בו כדי לשלול את השימוש בסם", טענה שקרית מאחר שאנחנו מחליטים בדיוק להפך בנוגע למגוון גורמי סיכון אחרים כמו נהיגה במכונית, אכילת בשר אדום, שיזוף בשמש, שימוש בטלפון סלולרי או אספירין. הסמים היחידים שחורגים מהבחינה הזו הם כאמור סמים סטימולנטים והאלכוהול שהמדינה עוצמת לגביו עין מהסיבות שהוזכרו מעלה.

האנשים שמהם ניתן היה אולי לצפות לישועה הם מומחים למדיניות סמים. אלו הם רופאים או מומחים לרפואה ציבורית הנקראים לגבש מדיניות סמים שתקבע את רמת החוקיות ודרגות הענישה הראויות לסמים שונים. לאנשים הללו אמנם אין כל אידאליזם בנוגע לפוטנציאל התודעתי של סמים או רצון מיוחד לתת מענה לצורך של אנשים לשנות את התודעה פשוט מסקרנות או כדי להרגיש טוב, אבל הם נקראים לחקור את הנושא בצורה רציונאלית ולקבוע מה הסכנות בסמים השונים ועד כמה כדאי לאוסרם או להתירם על פי ההשלכות שיהיה לדבר זה על בריאותה החברתית והכלכלית של החברה. ואכן לאורך השנים התפרסמו שורה של דו"חות שציינו כי מריחואנה וסמים אחרים מסוכנים פחות מאלכוהול והמליצו על דה-קרימיניליזציה של שורה נכבדה של סמים האסורים כיום בחוק. הדו"חות הללו זכו להתעלמות מופגנת מממשלות העולם. יועץ הסמים הראשי של ממשלת בריטניה, דיוויד נאט, לדוגמה, פוטר ב-2009 משום שהציג בפורום מדעי נתונים המצביעים על כך שאלכוהול מזיק יותר ממריחואנה או סמים פסיכדליים.

מאבק למדיניות סמים שפויה

כשממשלות בוחרות להתעלם מעצותיהם של מומחי הסמים שאותן מינו ומעדיפות לערוף את ראש השליח, לא ניתן עוד לדבר על שיח רציונאלי. מאחורי המלחמה בסמים לא נמצא כל שיח רציונאלי. השיח שנמצא בבסיסה הוא שיח פוריטני המבוסס על מוסר העבודה הפרוטסטנטי הגורס כי כל חוויה רוחנית, מעשה יצירה אמנותי או הנאה חייבים להתבסס על עבודה קשה ומפרכת – וכי חוויות הנרכשות באמצעים "חיצוניים" כגון סמים הינן חסרות ערך ופסולות מעיקרן. זהו שיח המתבסס על דוגמות דתיות עם שורשים במאות ה-16 וה-17 וזהו הבסיס האמיתי: הדתי, התרבותי והערכי, של המלחמה בסמים. מלחמה זו שמתיימרת להגן על האזרח אינה יותר מאשר מאבק בשירותן של הנחות תיאולוגיות שמונחלות לציבור באמצעי תעמולה שונים.

האם הערכים שלהם עדיין מכתיבים את היחס שלנו לסמים?

לכן על מי ששואפים למדיניות סמים שפויה להתרכז בבטן הרכה של ההגמוניה הקלוויניסטית הזו: בהיותה דוקטרינה דתית שאין לה כל עדיפות אינהרנטית על פני זו של השאמאן, האינטלקטואל, האמן או הפסיכונאוט.

במקביל לשיח לגבי שימושים תרפוייטיים במריחואנה ובחומרים פסיכדלים, במקביל לשיח על דה-קרימינליזציה של המריחואנה, צריך להתנהל שיח נוסף ועקרוני בהרבה שיתבע מהרשויות מענה מפורש על השאלות המהותיות של המלחמה נגד הסמים. למען מי היא מתנהלת? מאילו סיבות ומניעים? ומהם הקריטריונים לאיסורם או התרתם של סמים בחברתנו?

יש לתבוע מהרשויות שלנו שיח שיתמקד בעובדות (בניגוד להפחדות קלושות בסיס), שלא יסתתר מאחורי דוגמות אנטי-תודעתיות פונדמנטליסטיות ויסביר מהי ההצדקה לאסור על בן אנוש בוגר בדעתו לשנות את תודעתו באמצעות צמחים טבעיים שנחשבו קדושים ומרפאים בידי אנספור ציביליזציות לאורך הדורות, כל עוד אינו פוגע באחרים או בעצמו בצורה חד משמעית.

על הקבוצות שיש להם עניין מקצועי ואידאי בחווית הסמים: אינטלקטואלים, אמנים ושוחרי החוויה הרוחנית, מוטל לדבר בגאון על זכות הבסיס האנושית לחקור את עולמות הרוח, היצירה והחוויה הדתית ללא הגבלות ממשלתיות. קשה לזכור, אבל בדיוני הסנאט האמריקאי בנוגע לסמים פסיכוטרופיים שהתקיימו ב-1966, שותפו אנשי רוח ואקדמיה כמו אלן גינסברג וטימותי לירי, שזכו לתאר בפני הסנאט את הפוטנציאל היצירתי והתודעתי של הסמים הללו. תיאוריהם לא זכו אמנם לאוזן קשבת, אבל עצם העובדה שהייתה נכונות לשמוע אותם מפליאה על רקע האופי הטהרני של שיח הסמים העכשווי. מתי שמעתם בפעם האחרונה בשיח הסמים המיינסטרימי התבטאויות בנוגע לערך הרוחני שעשוי להיות לשימוש בסמים מסוימים עבור החברה שלנו?

יש להתנער משיח של לגאליזציה. אנחנו מדברים על דה-קרימינליזציה. אנחנו לא מעוניינים לבטל את כל המנגנונים החוקיים הנוגעים לשימוש בסמים. איננו מעוניינים באנרכיה של סמים. אנחנו מכירים בחשיבות של מנגנונים חינוכיים, תרבותיים וחוקיים, שתפקידם לקדם שימוש חיובי ומרפא בחומרים משני תודעה ולמנוע שימוש לרעה בסמים אלה. איננו קוראים למתן גישה חופשית לכל סוגי הסמים, אבל אנחנו כן קוראים לשיח רציונאלי שיאזן בין החופש של הפרט להגשים את עצמו לבין זכותה של החברה למנוע מהאדם להזיק לאחרים או לעצמו.

יש אולי מי שמצפים שחברה שתעבור תהליך כזה היא חברה שאחוז השימוש בסמים יגדל בה בצורה דרסטית, אולם למעשה מקרי עבר של דה-קרמינליזציה כמו זה של מדיניות הסמים ההולנדית, הראה שאחוזי השימוש בסם בקרב אוכלוסיות הממלכה ההולנדית נותרו דומים לאלו שבשאר מדינות אירופה ושמספר המיתות הקשור לסמים בהולנד הוא בין הנמוכים באירופה. למעשה ההבדל העיקרי בין המצב כיום בהיותנו בשלהי המלחמה בסמים, לבין המצב בחברה כזו שאזרחיה זוכים לחינוך נאות בנושא הסמים המבוסס על ידע ולא על הפחדה, הוא שעולמות הפשע העוסקים בסמים לא חוקיים ייעלמו או לפחות ייחלשו משמעותית, אמינות ואיכות הסמים ישתפרו בצורה דרסטית, איתן גם יצטמצמו ההשפעות הבריאותיות המזיקות, ומספר נפגעי הסמים יצומצם (בתחום הפסיכדליה למשל, אחוז הטריפים הטובים יעלה פלאים שכן משתמשי סמים פסיכדליים ידרשו לקבל רישיון טיסה פסיכונאוטי [של ניווט תודעה] על ידי השלמת קורס טיסה פסיכונאוטי ובאמצעות הפצת ידע לגבי עזרה ראשונה פסיכדלית). עולמות התרבות והרוח יופרו ויעברו העשרה באמצעות אחת המתנות הגדולות ביותר שהטבע העניק לנו ורמת החיים תעלה פלאים, לא רק בגלל שהחיים יהיו יותר נחמדים אלא גם בגלל הפוטנציאל של השימוש בפסיכדליה לצורך פיתוחים מדעים וטכנולוגים שאותו הדגימו כבר בעבר מחקרים מדעיים וגם מדענים שעשו שימוש בפסיכדליה, כגון פרנסיס קריק מגלה ה-DNA, מפתחי המחשב האישי והאינטרנט, ולא נשכח כמובן את סטיב ג'ובס.

אין מי שינהל עבורנו את מלחמות התודעה. כולנו, כל מי שרוצה לאפשר לעצמו את חופש התודעה שלו, היננו אזרחיה של התודעה, ומחובתנו לשאת את הדגל של חופש התודעה. לא צריך להיות מומחה כדי לתבוע את זכותך המולדת. לכולנו יש את הזכות להטיל ספק במדיניות של חונטה פסיכופרמקולוגית אטומה ובעלת מאפיינים תיאוקרטיים ולדרוש את החזרת זכותו הבסיסית של האדם להתנסות פסיכופרמקולוגית למטרות הראויות בעיניו. כולנו יכולים להבעיר את המהפכה של התודעה.

***

ועוד משהו. לאחרונה נתפרסם מאמר שלי בשם "מבוא לתודעה משתנה: על דתיות פסיכדלית בזמננו" בכתב עת חדש ואיכותי ביותר בשם "רוח הארץ" שערך לעילא תומר פרסיקו ושכולל גם מאמרים מעניינים מאוד על סוגיות כגון "הצדיק כשמאן", מיניות מקודשת, הצמחונות כתנועה דתית, ניאו-פגאניזם, הקשר בין תוכנית "האח הגדול" להינדואיזם ועוד ועוד מכל וטוב. מומלץ בחום. לפרטים נוספים והזמנת גיליון.

רשמים מהועידה הפסיכדלית פסיכדמיה

לפני מספר שבועות נסעתי לועידה הפסיכדלית פסיכדמיה שנערכה באוניברסיטת פנסילבניה בין ה-27 ל-30 לספטמבר 2012 כדי להציג את מחקר הדוקטורט שלי על השפעת הסט והסטינג על המחלוקת הפסיכדלית של שנות השישים. זו הייתה הועידה הפסיכדלית הראשונה שהשתתפתי בה, וגם הועידה הפסיכדלית הראשונה שהתקיימה בחסות אוניברסיטה אמריקאית כך שהאירוע נשא אופי חגיגי במיוחד.

***

גלוית Blotter Art שנוצרה לכבוד הועידה הפסיכדלית 'פסיכדמיה'.

בכניסה לועידה הפסיכדלית פסיכדמיה שנערכה באוניברסיטת פנסילבניה (UPenn) בסוף ספטמבר האחרון קיבלו הנרשמים שקית בד שבתוכה מספר פריטים עם אופי פסיכדלי. בין השאר כללה השקית תג שמי שהודפס על גבי גלויה המורכבת מבולים כדוגמת אלו שמשמשים לחלוקת לסד, חבילת ניירות גלגול וגם שקית שבתוכה עלים של צמח משנה תודעה ושאליה הוצמדו הוראות הכנה. הצמח, אגב, היה עליו של פרח הנימפאה הכחולה שיש הסוברים ששימש לטקסים דתיים במצרים העתיקה, הגורם ל"שינוי בתהליכי המחשבה, תפיסה חזותית מוגברת וחזיונות עדינים בעין סגורה" וידוע גם כסם אהבה.

נוכחות חומרים משני תודעה באולם הכנסים האוניברסיטאי לא הייתה הפרט הבלתי שגרתי היחיד לגבי פסיכדמיה. עצם התמיכה של אוניברסיטת פנסילבניה באירוע הייתה יוצאת דופן למדי בהיסטוריה המודרנית של הפסיכדליה. פסיכדמיה הייתה הועידה הפסיכדלית הראשונה בהיסטוריה שנערכת בחסות אוניברסיטה אמריקאית. מארגני הועידה, נשה דבנו דוקטורנטית לתיאוריה ספרותית ומאת'יו יאנג, דוקטורנט למדעי המח, הצליחו להשיג את תמיכת בית הספר לרפואה של אוניברסיטת פן – הישג שיש לקוות שיסמן עוד שלב בקבלתו המחודשת של המחקר הפסיכדלי לתוך האקדמיה.

מובן נוסף שבו התבחנה הועידה מהועידות הפסיכדליות המתרבות שמתקיימות בשנים האחרונות הוא באוריינטציה הבינתחומית במובהק שלה ובדגש ששמה על ההבטים התרבותיים של הפסיכדליה, בשונה מועידות עבר שהתמקדו בצדדים המדעיים בלבד. אוניברסיטת פן ידועה בתמיכתה במחקר בינתחומי, דבר שניכר לא רק במרחק הגדול בין התחומים שמהם הגיעו שני מארגני הועידה אלא גם בדיסציפלינות המרובות שמהן הגיעו החוקרים השונים וגם בבסיס האידאולוגי של הועידה. מארגנת הועידה, נשה דבנו פרסמה בעבר מאמר מנומק היטב שבו קראה באופן משכנע עבור הקמתו של תחום חדש של מחקר באקדמיה – Psychedelic Studies, כשהיא מבקשת למצוא את המסד התיאורטי לזכות הקיום של הדיסצפלינה החדשה דווקא בתחום הלימודים הקווירים (Queer Studies). קריאות לשלב את המאבק הפסיכדלי בשיח של פוליטיקת הזהויות של הגזע והמגדר שבו ועלו במהלך הוועידה, וסימנו את החדירה של תחומי שיח שלא זכו בעבר להתייחסות רצינית בדיון הפסיכדלי.

הסיפור של דיקי סנשיין

פסיכדמיה, כפי שמעיד שמה, ביקשה לאחד בין שני עולמות: הפסיכדלי והאקדמי. לצד אקדמאים מעונבים מאוניברסיטאות ידועות שם כמו ייל, ג'ון הופקינס, הרווארד ו-NYU ניתן היה למצוא בועידה גם היפים מזדקנים הלבושים בצבעים זוהרים, מבקרי אמנות חובשי בארט, אמנים פסיכדליים, פסיכונאוטים צעירים וסטודנטים ממגוון דיסציפלינות כמו רפואה, פסיכיאטריה, היסטוריה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, בלשנות, ספרות, חקר המח או חקר המדעים והטכנולוגיה.

 

הפלורליזם של הועידה היה בולט אך לא חסר גבולות. במושב הפתיחה של הועידה ביום חמישי אחה"צ, כאשר הציע יאנג לנמצאים במקום לתאר במשפט אחד את הסיבה להגעתם, צעד לפתע בהחלטיות לעבר המיקרופון אחד הנוכחים שנראה כאילו נפלט זה עתה מאיזה קומונה קליפורנית שפעלה בחשאי מאז סוף שנות השישים וקרא: "למה אני כאן? ובכן, תנו לי לספר לכם סיפור על LSD שלעולם לא תאמינו לו!" על מנת שאיש לא יפקפק בדבריו מיהר להציג את עצמו כדיקי סנשיין, מאחוות האהבה הנצחית (ארגון סוחרי האסיד האידאליסטי והמיתולוגי של הסיקסטיז, Brotherhood of Eternal Love). דקה מאוחר יותר כבר היה דיקי עמוק ב-1971, כשתא המטען של המכונית שלו מלא ב71 גרם לסד, 5 קילוגרם של גראס, 300 גרם של פסילוסיבין, 20 גרם קטמין ועוד סמים משני תודעה בכמות שתספיק לשלוח עיר אמריקאית בקנה מידה בינוני למסע לצידו השני של הירח. ניתן היה לזהות בדיקי להט מיוחד לחלוק סוף סוף את מעשיות הסמים מסמרות השיער שלו עם הקהל ולזכות בהכרה על פועלו, אלא שהמונולוג השוצף שלו, שעורר כמה חילופי מבטים מודאגים בין המארגנים ושאיים להפוך את הערב למופע יחיד של פליט תרבות העודפות הפסיכפורמקולוגית של הסיקסטיז נקטע לבסוף על ידי יאנג שהצליח להחזיר את הערב למסלולו בצורה רגישה, אמפתית וחיובית.

הרגע המביך קמעה הזה סימל במידה רבה את הקשר הלא לגמרי נח של קהילת המחקר הפסיכדלית עם תרבות הנגד שהיוותה את כר הגידול שלה במהלך עשורים של איסור על מחקר פסיכדלי מוסדי – קשר שקהילת המחקר הפסיכדלית מבקשת לשחרר עצמה ממנו במסע שלה לקבלת הכרה אקדמית. זה לא תמיד פשוט משום שהקשר לתרבות הנגד מהותי לקהילת העוסקים בפסיכדליה מאז סוף שנות השישים, כאשר החומרים הפסיכדלים הפכו לתופעה תרבותית שמרכזה עבר ממעבדות  המחקר לרייבים ואירועים כמו פסטיבל הברנינג מן. רוב ההוגים של התנועה הפסיכדלית בשנים שהאקדמיזציה של התחום נעצרה כמעט לחלוטין פעלו בקרב קהלים שבאו מחוגי תרבות הנגד. אלא שתרבות הנגד והאקדמיה מצויות לעיתים קרובות בסתירה רטורית, אסתטית וגם אידאולוגית. כתוצאה מכך החוקרים הפסיכדליים החדשים באקדמיה משילים מעצמם את הבגדים הצבעוניים לטובת ביגוד מעונב ומקפידים על בטיחות ועל הבסיס המתדולוגי של מחקריהם עוד יותר מחוקרים אחרים שמחקריהם נבחנים בעין דקדקנית פחות. פסיכדמיה ניסתה למצוא איזון מסוים בין הפן האקדמי לפן הפסיכדלי – היא הקדישה חללים לתערוכות של אמנות פסיכדלית, כללה סשנים של יוגה ומדיטציה בבקרים, והייתה מלאה ברעיונות מלהיבים, גדולים ואף מהפכניים, אבל גם שמה לכל האורך דגש על מתינות אקדמית מנומקת ומעונבת.

מושב הריפוי הפסיכדלי

דיוני הועידה נפתחו בשישי בבוקר במושב שהוקדש לריפוי פסיכדלי. הפסיכולוג והסופר הניו-יורקי ניל גולדסמית' שכותב בימים אלו ספר על אהבה פסיכדלית הסביר שאהבה היא הבסיס של כל הדברים כולם אבל גם ציין שיש פרדוקס בסיסי בכתיבה אקדמאית על אהבה, הנובע לדבריו מכך שככל שחוקר הופך אקדמאי יותר, כך הוא מתרחק מהאהבה עצמה.

הפסיכולוגית קתרין מקלין מאוניברסיטת ג'ון הופקינס דנה בשילוב של פסילוסיבין ומדיטציה, ובהשגת שינויים ארוכי טווח באישיות ובתחושת האושר באמצעות פסילוסיבין. מקלין טענה שהתחוללותה או אי התחוללותה של חוויה מיסטית במהלך חווית הפסילוסיבין הינה מדד המאפשר לחזות היטב מי מבין הנבדקים יצליח לבצע שינויים חיוביים ארוכי טווח באישיות שלו בעקבות חווית הפסילוסיבין. מקלין גם ציטטה מחקרים על כך ששיפור של נקודה אחת במדד ה-Openness הפסיכולוגי, מדד פתיחות שמועצם באמצעות פסילובין, שווה בקנדה לתוספת שנתית של 60,000$ בשכר. נדמה היה ששילוב פטריות החיזיון בחברת העבודה הקפיטליסטית מעולם לא נראה קרוב יותר אך מקלין גם ציינה שהשימוש בפטריות יכול במקרים מסוימים גם להוביל להשפעות לא רצויות כמו מאניה או חשיבה מאגית (magical thinking).

אי אפשר להיות תייר בוויז'ן קווסט. סטיבן באייר.

ההרצאה הבאה, שאותה נשא הפסיכולוג וחוקר הדת סטיבן באייר הזכירה לי ציטוט יפה וחשוב מאוד  בעיני על מקומה של הכנות בדרכו של חוקר התודעה מאת מיירון סטולארוף, אחד מחלוצי המחקר הפסיכדלים של שנות השישים (היום בן 92): "הסקרמנטים הללו, כפי שאני מעדיף לקרוא להם, הינם פריבילגיה פנטסטית. זה חסד שאין לתארו, פריבילגיה שאין לתאר אותה. ולא להעריך באופן מלא את החוויות ולהתנהג בהתאם יוצר קרמה רעה. אם האדם ממשיך לנצל אותם, לחפש את האפקטים החיוביים בלי לעשות את השינויים שמורים לו לבצע בחייו, או לא מקבל את האחריות עבור רמת התודעה שהגיע אליה, המודעות הפנימית שלנו חשה בצרימה שגורמת לחוסר נוחות."[1]

את הרעיון הזה ניתן היה למצוא באופן נאה מאוד גם בהרצאתו של באייר שהייתה יוצאת דופן בפניה הישירה שלה למשתתפים לעשות חשבון נפש פסיכדלי. "לימדו אותנו לחשוב על הצמחים המקודשים כמקבצים ארוזים מראש של מולקלות אקטיביות ושימושיות" כותב באייר "אבל בתרבויות ילידיות שאמאנים מרפאים משום שהם בקשר אישי והדדי עם רוחות הריפוי". לעומת אחרים בועידה שדיברו על הדברים שחומרים פסיכדלים יכולים לעשות עבור האדם, ביכר באייר לעסוק במחויבות שלנו עבור הרוחות הללו והמסרים המתקבלים מהן, ובמחויבות של אדם הצועד בדרך הריפוי של הצמחים להקשיב בצורה כנה ולקיים את החובה שקיבל על עצמו כשבא במגע עם רוח המורה שבצמח.

המריכיבים החשובים והמהותיים בדרך החיזיון והריפוי לטעמו של באייר הינם "הכרת תודה, ענווה בפני הרוחות ונכונות לדבר מתוך עומקי ליבנו". "כל מפגש עם הרוחות כולל בחובו לא רק מתנות אלא גם אחריות. אי אפשר להיות תייר בוויז'ן קווסט." "עלינו להיות מוכנים לקבל אחריות על הפתיחה המסוכנת של הלב שלנו" "חלומות יכולים ללמד אותנו דברים שאיננו רוצים ללמוד" "אנחנו יכולים להתחמק מהדרישות הללו אבל החובות הן אמיתיות" "הרוחות מוכנות להקשיב. זו האיכות של הפגישה בינינו שקובעת – האם אנחנו מאזינים?"

מושב האמנות הפסיכדלית

את מושב הצהריים שעסק באמנות פסיכדלית ניהל מבקר האמנות קן ג'ונסון שפרסם ב-2010 את הספר Are you experienced העוסק באופן שבו עיצבו הסמים הפסיכדלים את עולם האמנות העכשווי. לטענת ג'ונסון הממים שיצאו מתוך החוויה הפסיכדלית יצרו בשנות השישים שבר בעולם האמנות העכשווי שהפך אותו מעולם שבו יצירות אמנות בעיקר התכתבו עם העבר לעולם פלורליסטי בעל אנספור תנועות שפועלות זו לצד זו ושאינו מבדיל עוד את עצמו בצורה חדה מתרבות ההמונים.

האמן החזיוני מייקל דיביין דיבר על התפתחות האמנות החזיונית (Visionary Art) ועל מקורותיה באמצע המאה ה-19, עם המצאת המצלמה ששחררה את הצייר מן החובה לחקות באופן מדויק ככל הניתן את המציאות, החשיפה לתורות מזרחיות, עליית הפסיכולוגיה והופעת הסמים בחברות היוצרים והבוהמה של המאה ה-19 מבודלייר, דרך קולרידג' ועד אדגר אלן פו. דיביין איתר את שורשיה של האמנות הפסיכדלית בתנועות שהתנתקו מהייצוג הריאליסטי של המציאות לטובת עולמות הסמלים,  החלום והתודעה כמו הסימבוליזם, האימפרסיוניזם, האקספרסיוניזם, הקוביזם, הפוטוריזם והסוריאליזם אך יצא כנגד המינימליזם והאקספרסיוניזם האבסטרקטי של שנות החמישים שלדבריו איבדו את הקשר עם המימד הטרנסצנדנטי והעדיפו להתמקד במושגים קונספטואלים ודיונים פנימיים של עולם האמנות.

האמן ג'ורג' קאשה לעומתו, הביע התנגדות לתיחומה של החוויה הפסיכדלית לזרמים מסוימים ולא לאחרים והזהיר מדוגמטיזציה של הייצוג האמנותי של החוויה הפסיכדלית וקיבועה בסגנון ספציפי עם מאפיינים קבועים. הוא דיבר בשבחי הנכונות האמנותית ללכת בעקבות החוויה הפסיכדלית גם למקומות אפלים או אחרים לחלוטין. קאשה הצהיר שהאיום הגדול ביותר לעולם שלנו הוא "פונדמנטליזם: האמונה שמה שאני מאמין הוא מוחלט ונכון יותר ממה שחושבים אחרים" ודיבר על חשיבות האספקט סותר-האידאולוגיה שבפסיכדלים כתרופה תרבותית נגד פונדנמנטליזם.

המושב המעורב

אוצר מלים של חצי מיליון מילים חייזריות. דיאנה ריד סלטרי.

את מושב הערב של הועידה, שערב מציגים ממספר תחומים שונים, פתחה הבלשנית דיאנה ריד סלטרי שמחקרה מתמקד ב-xenolinguistics, לינגוויסטיקה זרה או חייזרית. סלטרי הגיעה לנושא לאחר חוויה פסיכדלית שבאה לאחר שנים של טיפול בנוגדי דכאון ושינתה את חייה. במהלך אותה חוויה ואלו שבאו אחריה ירד לתודעתה לדבריה אוצר מילים שכלל חצי מיליון יחידות משמעות של שפה ויזואלית זרה שלא התבססה על היגיון בינארי אלא על היגיון "תלת ממדי" ושסלטרי פענחה אותה באמצעות תוכנת מחשב שההוראות לתכנותה התקבלו גם כן מאותה היישות.  סלטרי, אישה מרשימה בשנות השישים לחייה שכתבה את הדוקטורט שלה בנושא של לינגוויסטיקה חייזרית קראה לתת תוקף מחודש ל"זכות לחיפוש אחר האושר" המופיע בחוקה האמריקאית ותיארה את עצמה כ"סרבנית מצפונית במלחמה בסמים" כמו גם כ"ליברטריאנית קוגניטיבית". החזון הפסיכדמי, הציעה, הוא שאקדמאים יקחו יותר פסיכדלים ואילו פסיכונאוטים יקראו יותר ספרים.

עיתונאי הסמים המילטון מוריס (בנו של הבמאי הדוקומנטרי ארול מוריס), שמסקר את עולם הסמים בטור הסמים המצוין שלו Hamilton’s Pharmacopeia המתפרסם באתר Vice עסק במשולש שקודקודיו הם סמים, מדע ומדיה. המילטון התייחס להשפעה שיש לנטיות הסנסציוניות של המדיה על האופן שבו סמים נתפסים בחברה שלנו וטען שהבעיה הבסיסית בעיתונות הסמים היא שכתבות מבוססות למחצה ורצופות אי דיוקים שעוסקות בסכנות הסמים מוכרות עיתונים הרבה יותר טוב מכתיבה שעוסקת בחוויות מעניינות או מלמדות שיש לאנשים עם סמים. מוריס נתן כדוגמה את הסיפור של הסם Methoxetamine, שמוריס ראיין את ממציאו ב-2011, זמן קצר לפני שיצא אל השוק. בתחילת 2012 התפרסמה במגזין Mixmag כתבה סנסציונית על הסם חדש שזכה לכינוי Roflcoptr, ראשי תיבות של המילים ((Rolling On the Floor Crapping Our Pants Totally Ruined. השםRolfcoptr , שהמגזין פרסם אותו כחושף פרט מזעזע, היה למעשה המצאה של כותבי המגזין, כמו הטענה שאחד מהתחביבים של משתמשי הסם היא חירבון במכנסיהם תחת השפעת הסם. עורכי העיתון שחשבו כנראה שהשם Methoxetamine אינו קליט מספיק וחיפשו דרכים להפוך את הסיפור לצבעוני יותר העניקו לו שם חדש וסנציוני וגם תופעת לוואי משעשעת-מזעזעת. אלא שזמן קצר לאחר שפורסם הסיפור כבר הופיעו באינטרנט אתרים שמבטיחים למכור אותו לגולשים תחת השם החדש – באופן כזה המדיה שמתריעה כביכול כנגד תופעות סמים "מזעזעות" בעצם תורמת ליצירתן של תופעות שלא התקיימו קודם. במקרה נוסף שמדגים את הפרדוקסליות הבעייתית של דיווחי הסמים במדיה פרסום של אזהרה משטרתית כנגד סם בשם PCE  הוביל לכך שבסוף השבוע שלאחר פרסום האזהרה היה הפעם הראשונה שבה שורה של משתמשים מצאו מותם ממנת יתר של הסם. הפתרון, הציע מוריס אינו קרימינליזציה אלא סיקור סנסציוני פחות ואינטיליגנטי יותר, ובעיקר שאנשים יפסיקו לבטוח במידע שהעיתונות מספקת להם לגבי הסמים.

ג'יימס קנט, מחבר הספר Psychedelic Information Theory, דיבר על הקשר בין ההשפעות הפסיכופרמקולגיות של סמים פסיכדלים לבין הדפוסים הויזואלים המופיעים בהשפעתם והראה שתופעות ויזואליות המוכרות לחובבי סמים פסיכדליים מתכתבות עם מודלים מתמטיים של דינמיקות המתרחשות במערכת העצבים תחת השפעת סמים. ההרצאה המרתקת של קנט כללה הסברים רבים ומאלפים לשורשים הפיזיולוגים של רבות מהתופעות הויזואליות המוכרות לחובבי סמים פסיכדליים. כך לדוגמה הסביר קנט את תופעת ה-Trails, המוכרת למשתמשים פסיכדלים רבים, ושבמסגרתה ניתן לראות מעין עקבות של עצמים הנעים בשדה הראיה כתוצאה של ה-Frame Buffer Effect – על מנת ליצור תמונה חדשה בראשנו המח שלנו מוחק בכל רגע את התמונה הקודמת שהתקבלה ממערכת הראיה – פסיכדלים מתערבים במערכת שמוחקת את התמונה הקודמת, ובכך יוצרים סופר-אימפוזיציה של התמונות השונות ואת האשליה כאילו אנו רואים את העקבות של היד שלנו למשל. ההרצאה של קנט ביצעה דה-מיסטיפיקציה לרבים מהחזיונות שמופיעים בהשפעת חומרים פסיכדליים וטמנה בחובה גם סכנה לרדוקציה של החוויה הפסיכדלית לכדי מודלים מתמטיים אולם קנט עצמו יצא כנגד רדוקציוניזם כזה וציין שאינו בא להמעיט בחשיבות של התופעות המתרחשות בחוויה הפסיכדלית אלא להעמיק את הידע שלנו על הנושא מזווית נוספת וחדשה.

מושבים תרפויטיים

היום השני של הועידה כלל הרצאות על מחקרים פסיכדליים שמתקיימים בימים אלו. סטיבן רוס סיפר על המחקרים בבית הספר לרפואת שיניים באוניברסיטת ניו-יורק והפתיע את הנוכחים בדיווחים על שיתוף הפעולה הרב שזכה לו ממוסדות שונים בדרך לאישור המחקר שלו. הוא גם הציע להשתמש בסמים פסיכדלים על מנת לסייע לפיזיקאים לחקור בעיות תיאורטיות בפיזיקה העכשווית כמו M-Theory. קבוצת החוקרים המרשימה והמקסימה של אוניברסיטת ג'ון הופקינס הציגה את מחקר הפסילוסיבין שלהם, המחקר הנרחב ביותר בחומרים פסיכדלים המתרחש בתקופתנו ושכלל כבר 350 סשנים עם 150 מתנדבים ש-67% מתוכם אמרו שחווית הפסילוסיבין הייתה אחת מחמש החשובות בחייהם, ושליש מתוכם השיבו שהייתה זו החוויה החשובה בחייהם.  אנתוני בוזיס מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו-יורק דיבר על שימוש בפסיכדלים לצורך שיפור חווית המוות והציג מחקרים המצביעים על כך שרוב האנשים רוצים למות ברוגע, בבית, מוקפים במשפחה ומתוך תחושת משמעות אלא שיותר משליש מהגוססים בארה"ב מבלים את עשרת הימים האחרונים שלהם בטיפול נמרץ כשהם סובלים מכאבים קשים עד רגעי חייהם האחרונים. "אנחנו טובים בלשמר חיים אבל לא בלסיים" אותה טען בוזיס שהצביע על כך שרוב השאלות הגדולות שמעלה המוות מקבלות תשובות באמצעות החוויה המיסטית וציטט מחקרים שהראו שהאנטידוט לחרדה מהמוות שחולים זקוקים לו אינו אמונה אלא חוויה של מפגש עם המימד שמעבר, מהסוג שמציעה החוויה הפסיכדלית. בוזיס קרא להקמת תוכניות שיתרכזו בשיפור האיכות של חווית המוות, נושא שחלוצי פסיכדליה כמו אלדוס האקסלי וטימותי לירי עסקו בו בהרחבה בשנות חייהם האחרונות.

פסיכדליה מנקודת מבט תרבותית ואתית

הדוברים במושב הפותח של היום השלישי לועידה עסקו בחוויה ובקהילה הפסיכדלית מנקודת מבט ולעיתים גם ביקורתית. לילי רוס מבית הספר ללימודי דת בהרווארד עסקה במושג השאמאן כמושג שיש בו טענה לכח וסמכות ושהשימוש בו מעביר את הידע וסמכות לצד שלישי. רוס התייחסה בדבריה לרקע הפוסט-קוליניאלי שבמסגרתו מתווכות כיום תרבויות אתנובוטניות ילידיות למערב, לאינטרסים המעורבים בשימוש במילה "שאמאן" בחברה מערבית מודרנית, ובבעייתיות באנשים המתארים עצמם כ"שאמאנים" במסגרת החברה הזו.

התודעה לא תמיד גוברת על החומר. ג.פ. הרפיגניס.

הסופר הניו-יורקי ג.פ. הרפיגניס המשיך את הקו הביקורתי והקדיש את דבריו לנטיות הבעייתיות ובלתי מדוברות של חלקים בתנועה הפסיכדלית כגון הנטיה להגזים את האספקטים החיוביים של החוויה הפסיכדלית ולהתעלם או להפחית בחשיבות הצדדים הקשים של החוויה וההעובדה שיש גם אנשים שהחוויה לא מתאימה להם. הוא קונן על כך שהתנועה הזו שבסיסה בחוויה מיסטית עמוקה ורבת ערך כל כך, שגם הוא כמו רבים אחרים בועידה זכה לה, נקשרה דווקא היא ברעיונות מפוקפקים של התרבות העכשווית, "קולאז' של ממים אפויים למחצה" שנפוץ בקהילות מסוימות של פיסוכנאוטים צעירים כמו חשיבה משיחית או אפוקליפטית מהסוג שמתגלם במם ה-2012. הרפיגניס ביקר את האוטופיאניזם, הכיתתיות וביטויים תרבותיים בעייתיים אחרים שמקבלת לעיתים החוויה המיסטית במסגרת התנועה הפסיכדלית, אך טען כי מצב זה הינו במידה רבה מובנה לתוך בחוויה הפסיכדלית שמתאפיינת מצד אחד בחשיפת אמיתות עמוקות עד מאוד ומצד שני באופי מתעתע של תעלולן (טריקסטר). החומרים הפסיכדלים, הנוטים להגביר אלמנטים הקיימים כבר בנפש מעצימים את אחת מתכונותיו העיקריות של האדם המודרני – הנרקיסיזם, ומתמרצים, לדבריו של הרפיגניס, את המגלומניה של מי שמבקשים להאמין שאנו חלק מדור חסר תקדים בהיסטוריה המחזיק בידיו את המפתח לבעיות האנושות והיקום. הרפיגניס עסק בסכנה שמהווים הקשרים לתנועות אידאולוגיות תוססות מדי עבור המחקר הפסיכדלי וגם תקף את האסקפיזם וחוסר המעורבות היחסי של חברי הקהילה באקטיביזם חברתי וסביבתי. הבעיה הבסיסית בחשיבה של הקהילה הפסיכדלית, שהרפיגניס הצביע עליה, היא שבעוד שהחוויה המיסטית והחשיבה האוטופית כוללים בתוכם תובנות חשובות ויקרות ערך אין זה אומר שהן  תואמות באופן מושלם את העולם שבו אנו חיים, שאופיו אוטופי ומאגי פחות מזה שמתגלם בחוויה הפסיכדלית. "תודעה לא תמיד גוברת על החומר. המציאות קיימת" הודיע הרפיגניס חגיגית לנוכחים בעולם. "התרבות הפסיכדלית" טען הרפיגניס "הנה בשלב הילדות או לכל היותר בגיל ההתבגרות שלה". בשיחה לאחר השיחה הוא ייעץ למאזיניו להמנע מהטעויות הנאיביות והשכיחות שאליהן מגיעים לדבריו רבים ממי שנחשפים לראשונה לחוויה הפסיכדלית על ידי מתן כבוד לחוויה, אבל המנעות מחישה לפירושים מרחיקי לכת שלה ועיון מדוקדק במה שכתבו עליה אנשים אחרים בעבר.

 הזווית הביקורתית של הרפיגניס הגיעה במהלך דיון הפאנל שלאחר ההרצאות לכדי התנגשות עם זו ריצ'רד דויל, חוקר מדע טכנולוגיה וחברה הנוהג שתשובתיו נשמעו לעיתים כאילו הן לקוחות מספר חכמת זן, ושהרצאתו עסקה בהשפעה הענפה של חומרים פסיכדלים על המדע והטכנולוגיה. דויל שקרא למטריאליזם "אחת התרמיות הגדולות בהיסטוריה האנושית" ולפסיכדלים "טכנולוגיות מידע שמאפשרות לנו להתבונן בתוך התודעה שלנו" טוען שלסמים פסיכדלים הייתה חשיבות עצומה במהלך האבולוציה, כגורמים שהיו מעורבים בברירה המינית (שהייתה מרכז המחקר של דארווין) – כפי שציין, רבים מיושבים באולם הינם תולדה של חווית סמים זו או אחרת של הורינו. בזמן שהרפיגניס העיד בפני הקהל שהגישות שלו ושל דויל הן קטבים הפוכים לחלוטין, השיב דויל שהכל הוא אחד. ובתשובה לשאלה מהקהל שהקשתה מדוע לטענתו התודעה בניגוד לחומר הופכת אמיתית יותר ויותר ככל שאנחנו מתבוננים בה, הפנה דויל לשואל את הקושיה "אנא אמור לי, מי הוא זה שאינו רואה שהיא אמיתית?"

המושב האחרון של הכנס עסק בהבטים האתיים של המחקר הפסיכדלי. את הרושם החזק ביותר הותירה עלי הפסיכיאטרית ג'ולי הולנד  שהתייחסה למגמת סימום היתר בתרופות מרשם של החברה שלנו, כמו לדוגמה השימוש בתרופות להפרעות קשב וריכוז ששולש בתשע השנים האחרונות. הולנד  תקפה את הטקטיקות והפרקטיקות הבעייתית של חברות התרופות בקידום המוצרים שלהן, תוך התעלמות מהשורשים העמוקים יותר של הבעיות הנפשיות, ששכיחותן עברה בשנים האחרונות את זו של המחלות הפיזיולוגיות. "אנחנו יוצרים דור של חולי סכרת דכאוניים בעלי משקל יתר ומחסור בויטמין D" הודיעה. לדבריה הפסיכדלים הראו יעילות כה גבוהה בטיפול במגוון מצבים קליניים שהרפואה המודרנית חסרת אונים מולם, שלהמשיך להמנע מלחקור את השימוש התרפויטי זה פשוט לא אתי.

דרושה: מחלקה ללימודים פסיכדלים

פסיכדמיה הייתה מלאה בדיונים על חזיונות, חוויות משנות חיים, שאמאניזם, כוחו של הריפוי וטבע התודעה והיקום. כוועידה אקדמית פסיכדמיה הייתה יוצאת דופן בעיסוק בשאלות הגדולות הללו ובעובדה שרוב החוקרים שהרצו בה באו עם תפיסה שגובשה על ידי מפגש משנה חיים עם החומרים הפסיכדליים, דבר שניתן היה לזהות אותו בברק בעיניהם ובטון הדיבור שלהם שחרג באופן עדין אך מורגש מהשיח האקדמי הנהוג. כאירוע פסיכדלי היא התבחנה במחויבות שלה לדיון אקדמי מלומד ולשיח ביקורתי שמטמיע פרספקטיבות ממגוון תחומים ודיסציפלינות. 

אחרי שלושה ימים של הרצאות מבוקר עד ערב, ואירועים שנמשכו עד השעות הקטנות של הבוקר עמדנו ביום ראשון אחה"צ ומחאנו כפיים למארגני הועידה הזו, החלוצית כל כך. התחושה הכללית בין המשתתפים שהסתודדו זה עם זה באולם הכנסים עוד שעות ארוכות לאחר שהאירוע התקיים הייתה תחושה של אופוריה, כמו אחרי חוויה פסיכדלית ממש. זו לא הייתה סתם עוד ועידה אקדמית, והתרוממות הרוח שאחזה באנשים בסיום האירוע העידה על תחושה שהיינו חלק מאירוע מיוחד ושזכינו לקבל ידע וחכמה אמיתיים.

הרנסנס הפסיכדלי שבישראל אנחנו זוכים בינתיים רק לשמוע את הדיו היה נוכח בצורה ברורה בתצוגת הכח היצירתית, הטיפולית, האינטלקטואלית והאקדמית הזו שכללה עשרות רבות של אקדמאים וחוקרים מקצועיים שהתכנסו בועידה. הקרקע לתנועת מחקר פסיכדלית חדשה כבר קיימת ומוכנה.

יהיה קשה לדכא את המומנטום האקדמי שנוצר בתחום. נשה דבנו.

לדברי נשה דבנו אנחנו בהחלט בדרך הנכונה. "למרות שאנחנו עדיין לא במקום שטימותי לירי חזה שנגיע אליו בזמננו – מחלקה ללימודים פסיכדלים באוניברסיטת ברקלי – זה יהיה קשה לדכא את המומנטום האקדמי שנוצר בתחום." אמרה דבנו בראיון שערכתי איתה. "המחקרים המדעיים האחרונים ובעלי התוצאות המבטיחות בטיפול בהתמכרות, הפחתת החרדה מהמוות וטיפול בפוסט-טראומה התפרסמו בגופי המדיה הגדולים שהדגישו את הפוטנציאל שבטיפול. אנשים שלעולם לא היו מדברים על חומרים פסיכדלים לפני עשור מנהלים כיום שיחות רציניות עליהם. הטאבואים מתרופפים וההצלחות המדעיות פרצו את הדרך לבחינה מחדש של חשיבות הפילוסופיה, האמנות והתרבות הפסיכדלית. טרנס מקנה מתחיל להופיע ברשימות קריאה של אוניברסיטאות ובאוניברסיטת צפון אילינוי כבר יש קורס 'מבוא ללימודים פסיכדליים'."

ועדיין, משהו חסר. כל עוד חוקרי הפסיכדליה מפוזרים בין מגוון דיסציפלינות שונות, מפסיכולוגיה והיסטוריה ועד ספרות ולימודי טכנולוגיה, יהיה צורך להמשיך להאבק על עצם קיומו של המחקר הפסיכדלי מתוך השוליים של תחומים אחרים ובלי יכולת לשלב בין התחומים השונים הללו במהלך אחד שנקודת המוצא שלו היא פסיכדלית אינטגרטיבית ובינתחומית. על מנת שיוכל המחקר הפסיכדלי להמשיך ולהתפתח דרוש לו כעת מרחב חדש, דרושה אוניברסיטה שתעז ותפתח את המחלקה ראשונה "ללימודים הפסיכדליים". מה שהיה חלום באספמיה לפני שנים מועטות כבר לא נראה רחוק כל כך.


[1] Robert Forte, ed., Timothy Leary: Outside Looking In: Appreciations, Castigations, and Reminiscences by Ram Dass, Andrew Weil, Allen Ginsberg, Winona Ryder, William … Huston Smith, Hunter S. Thompson, and Others, 1St ed. (Park Street Press, 1999), 292.

%d בלוגרים אהבו את זה: