טכנומיסטיקה

היום בבוקר פורסמה בקפטן אינטרנט במוסף גלריה של הארץ הכתבה השלישית בסדרת כתבות שלי שמסכמות את העשור הראשון של המאה ה-21 באינטרנט. והפעם: על תרבות הרשת של שנות האלפיים.

בספרו "תרבות הממשק" (Interface Culture) טען הסופר ותיאורטיקן הטכנולוגיה סטיבן ג'ונסון כי הצורה התרבותית החשובה ביותר של זמננו היא הממשק. אלמנטים ממשקיים כמו הלינק, הדסקטופ או החלון הינם, טען ג'ונסון, יצירות האמנות החשובות ביותר של זמננו, המגדירים את תקופתנו כפי שהסימפוניה או הרומן עיצבו את המאה התשע עשרה.

כאילו על מנת להוכיח את טענתו של ג'ונסון או את אמירתו המפורסמת של מקלוהן ש"המדיום הוא המסר", הייתה ההשפעה התרבותית הנוכחת ביותר של העשור הראשון של המאה העשרים ואחת לא סגנון מוזיקלי, קולנועי או ספרותי פורץ דרך. בעשור שאופיין יותר מכל ברימייקים, רמיקסים וקאברים, ובמחסור בולט באמירה מהפכנית, הגורם התרבותי המעצב ביותר היו קבוצה של טכנולוגיות חדשות שפרצו לקדמת הבמה.

אף אמן בודד לא השפיע על העשור האחרון במידה שמתקרבת לזו שהשפיעו האגרגטורים: מי שעיצבו את הממשקים של התרבות האינטרנטית החדשה ואת הדרכים שאנחנו צורכים, יוצרים ונושמים אותה. הצינורות הטכנולוגיים: יוטיוב, פליקר, פנדורה, מייספייס, פייסבוק, בלוגר, נאפסטר, קאזה וביטורנט עיצבו את האופן שאנחנו צורכים תרבות ושיחקו את התפקיד המרכזי ביותר בשינויים שהתחוללו בעולם התרבותי. הם היו חשובים יותר מהתמונות, הסרטים או המוזיקה הספציפיים שעברו דרכם. יוצרים ומפיקים יכלו רק לנסות להתאים את עצמם כמיטב יכולתם לתמונה התרבותית המשתנה שיצרו הטכנולוגיות החדשות.

לקבוצת הטכנולוגיות החדשות ששינו את חוקי התרבות מקצה לקצה קראו "ווב 2.0", שם שכאילו בא על מנת לשים בפרספקטיבה את כל מה שהיה באינטרנט קודם. את מושג הווב 2.0 טבע גורו המדיה החדשה טים אוריילי שטען ב-2004 שהפעילויות היצרניות של גולשים המעלים להנאתם טקסטים, תמונות וקליפים באתרים מהדור החדש, תתרגם בסופו של דבר לערך כלכלי. אתרי הווב 2.0 הגדולים הופיעו במפה האינטרנטית בערך בסביבות אמצע העשור עם שורה של שירותים חדשים שהמכנה המשותף שלהם היה התבססות על תוכן גולשים, רשתות חברתיות ופלטפורמת רשת.

מבחינת היוצרים היה האפקט המיידי ביותר של הווב 2.0 הורדת האלמנט המתווך שגולם על ידי מפיקים ומפיצים. ההבטחה לקשר ישיר בין האומן לאוהדיו התקיימה אמנם כבר מראשית ימי הרשת, אבל היכולות הטכנולוגיות של הרשת נדרשו להבשיל קודם שניתן היה להסיר את המחסומים כולם. בתחילת העשור היו אלה אתרים כמו "במה חדשה" הישראלי שסייעו לכותבים להפיץ טקסטים לקוראים ברחבי הרשת. באמצע העשור, עם חדירת הפס הרחב והתבגרות הרשת, יכלו אתרים כמו פליקר, מייספייס ויוטיוב להפוך לפלטפורמה חדשה עבור צלמים, מוזיקאים ויוצרי וידאו. לפתע יכלו יוצרים חובבים להגיע לקהלים בגודל בלתי נתפס של מליונים ועשרות מליונים. השמיים היו הגבול.

אבל האמת היא שלמרות הדיבורים על המעבר מתרבות של צריכת תרבות פסיבית לתרבות של יצרנות תרבותית, רק אחוזים בודדים מהגולשים השתתפו ביצירת התוכן באתרי הווב 2.0. הפלטפורמה החדשה לא הפכה את כולם ליוצרים, אבל היא כן הפכה את כולם לסוג של אוצרים ומבקרי תרבות.

"פעם כל אחד היה מסתובב עם שתיים שלוש בדיחות שהוא מכיר. היום כל אחד מסתובב עם שניים שלושה קטעי יוטיוב שהוא מכיר", אומר אורי בן עזרא, מנהל ערוצי הסרטים הבינלאומיים של MGM, "להכיר קטעים מגניבים ביוטיוב הפך לסוג של כישור חברתי".

לעומת תרבות ההמונים הישנה שאורגנה על ידי מועצות ומנהלים שהחליטו מה ישודר ומה לא, התרבות החדשה הופצה בשיטה ויראלית, מילה נרדפת ומפוצצת לביטוי 'מפה לאוזן', על ידי אנשים שהשאלה הראשונה שלהם לחבר שלא דיברו עמו מזה זמן רב היא:  "ראית כבר את הקליפ של החתול שמקיא על התינוק?". דף הפייסבוק של כל גולש הפך למעין גלריה שבו הוא אוצר את קטעי האינטרנט החביבים עליו. אספנות של פניני תרבות-רשת הפכה לדרך להציג לראווה טעם תרבותי מעודכן.

האופי הויראלי של המדיום החדש רק הדגישה את הקפריזיות והשרירותיות שכבר בלווא הכי אפיינו את התרבות. הנסיון לחזות את הלהיט הבא תעתע שנים ארוכות במפיקי תרבות, אבל האינטרנט הגדיש את הסאה. פתאום תינוקות מרקדים וסנאים דרמטיים זכו למספר צפיות שהיה שמור קודם לכן לתוכניות הפריים-טיים של הרשתות הגדולות. לעומתם, הפקות אינטרנטיות מושקעות נותרו לעיתים עם אלפים בודדים של צפיות.

המחצית השניה של שנות האלפיים לוותה בנסיון נמשך ומתסכל לפצח את הנוסחה הויראלית. תוך תקופה קצרה הפכו משרדי פרסום רבים למשרדי פרסום ויראליים, מסעות השיווק למסעות שיווק ויראליים, הפרסומות לפרסומות ויראליות וכו'. אבל הסוד של הויראליות לא היה פשוט לפיצוח, והקסם המפתה של גישה חינמית למליוני צופים התמוסס לאחר שהבנו שויראליות היא איכות חמקמקה שקשה עד בלתי אפשרי להגדירה. תופעות אינטרנט גדולות כמו השיר צ'וקולד ריין או ילד הנומה נומה היו כאלה שבלתי אפשרי היה לחזות אותן. במרבית המקרים הנסיון לשחזר הצלחות ויראליות, כמו למשל במקרה של בריאן אטן, גיבורו האלמותי של האודישן הכושל לסטנלי קיובריק, או של ליטל ועדי, צמד הבנות מרמלה שעשו קליפ ליפסינק להיי של הפיקסיז, הניב תוצאות בלתי משכנעות. דווקא הנסיון לעשות את הדברים "טוב יותר", ומלוטש יותר, גרמה לעיתים לכך שיסור חינן של תופעות אינטרנט אהודות. האסתטיקה החדשה של הקליפים הויראלית הייתה הפוכה לחלוטין לתפיסות הישנות.

בעולם הישן כשמישהו היה אומר על יצירת אמנות "אחי הקטן בן ה-12 היה יכול לעשות את זה" הכוונה היתה: זה לא שווה הרבה. באינטרנט של הווב 2.0, דווקא הקטעים "האותנטיים" שנראו כאילו האח הקטן בן ה-12 עשה אותם יום אחד כשהוא היה משועמם מדי, הפכו לאלו שכולם רוצים לראות. האותנטיות שנדרשה ממסעות פרסום ויראליים מסוג זה הייתה מעמסה קשה מדי על חלקים גדולים מעולם הפרסום, כך שב-2007 כבר טען דן גרינברג שויראליות היא אשליה מתעתעת. לא יותר מצירוף של נטוורקינג, בחירה של כותרת מושכת וספאמינג ישן וטוב.

כמובן שעבור יוצרים חובבים שזכו בהצלחה אדירה דרך הרשתות החדשות, הטיעון של גרינברג היה לא רלבנטי להחריד. אחת האיכויות הבלתי מעורערות של הרשת בשנות האלפיים הייתה שהיא יצרה עולם שטוח שבו כל גולש שמעלה קטע ליוטיוב עשוי להפוך בן לילה לתופעה אינטרנטית גלובלית. התרבות האינטרנטית החדשה הייתה גלובלית יותר מכל תרבות אחרת בהיסטוריה, והדבר הזה אפשר לשורה של כוכבים רב תרבותיים להופיע מהילד הגרמני מכסח המקלדות ועד מאהיר, קודמו הטורקי של בוראט. גם מקומם של הישראלים לא נפקד. שורה של אמנים ישראלים שהופיעו משום מקום זכו בעזרת יוטיוב לחשיפה בינלאומית מסיבית. הבנות ליטל ועדי מרמלה שצילמו בחדר השינה קליפ לשיר היי של הפיקסיז זכו למליוני צפיות, להומאג' מהבמאי הנחשב קווין סמית וגרמו למבקרי תרבות לראות בהם את התגשמות נבואתו של פרנסיס פורד קופולה שיום אחד ילדה עם מצלמת וידאו תחולל מהפכה בעולם הקולנוע. הקליפ של אורן לביא לשיר Her Morning Elegance זכה גם הוא למליוני צפיות ואלפי מחמאות מהגולשים, ו-ThruYOU, יצירתו של המוזיקאי הישראלי קותימן, אשר מיקססה עשרות יצירות יוטיוב לכדי אלבום פאנק בועט, הכתה כלים וגרמה למומחה זכויות היוצרים הבינלאומי לורנס לסיג להכריז שהיא סנונית המבשרת גל יצירתי שישנה מהיסוד את תפיסות זכויות היוצרים.

אחד מהדברים שהבחינו את העולם התרבותי החדש מזה הישן, היה העקרון הקולקטיבי שעמד בבסיס רבות מיצירות הרשת החדשות. האינטרנט של העשור הראשון ייצר שורה ארוכה של יצירות קולקטיביות: ספרים עלילתיים שנכתבו בסגנון הוויקי, כשהגולשים משכתבים זה את זה; סרטים שהופקו ובוימו בסגנון וויקי בעזרת אלפי גולשים מסביב לעולם ויצירות כמו של קותימן, שמיקסס עשרות קטעים בלתי קשורים ליצירה אחת. "עוצמת השיתופיות שקותימן הדים בפרויקט הזה הביאה לכך שקותימן היה למעשה האזרח הראשון של הקהילה הראשונה – האמיתית – ברשת" אומר תומר ליכטש, מנהל סטודיו קונצפצ לניו-מדיה ומבקר תרבות דיגיטלית. "באלבום הזה הוא אומר, בפשטות: הנה אתם, עשיתי את זה בשבילכם, לא הייתי יכול לעשות את זה בלעדיכם, ואתם חופשיים לעשות עוד כאלה בעצמכם. התרגשתי מהאנושיות האדירה של האלבום הזה, כי היא אותו דבר שהולך ונעלם בעיני מהרשת, ומוחלף בתהליך רובוטי ממוסחר."

אבל ההתגלמות המובהקת ביותר של התרבות הקולקטיבית החדשה נמצאה בז'אנר התרבותי החדש שהתפתח ביוטיוב והיה מבוסס על שרשורים ארוכים של סרטוני תגובה שיצרו הגולשים זה לזה. הפוקוס של תופעת רשת כמו 2 Girls 1 Cup, הסרטון הידוע לשמצה שהציג שתי בחורות המאכילות אחת את השניה בצואה, השתנה במהרה מהסרטון המבחיל המקורי למגוון הסרטים שהציגו את התגובות של אנשים שצופים בסרטון המקורי. גם תופעות רשת אחרות היו קולקטיביות באופיין: רבבות סרטוני הליפסינק, תמונות ה-LOL Cats, גרסאות ה-Sweded לסרטים פופולריים שנוצרו בהשפעת הסרט קדימה תריץ אחורה והגרסאות הפרודיות לסצינה של היטלר בסרט הנפילה. מה שהיה מעניין בתופעות הללו וברבות אחרות לא היה הוידאו או התמונה האחת שיצרה את התופעה אלא התגובות היצירתיות שאלו גירו מאלפי גולשים מסביב לעולם. התרבות החדשה הייתה תרבות של תגובות, תרבות של אנספור רשומונים תרבותיים ללא מושג מקור.

נדמה שזה מה שהחמיצו חלק מהמבקרים של תרבות הרשת החדשה. בהתפתחות מדוסטוייבסקי, לחלף עם הרוח, לסיינפלד ולנער הנומה נומה, עברה התרבות תהליך של כיווץ מיצירות של מאות עמודים, לסרטים של 90 דקות ולבסוף לקליפים של דקה וחצי. תהליך זה גרם לסופר האמריקאי ניקולס קאר לטעון ב-2007 במאמרו "מותק התרבות התכווצה" כי התרבות החדשה והמכווצת מכווצת גם את הרוח האנושית. אלא שההשוואה בין גרסאות ה-Sweded של הגולשים לבין דוסטוייבסקי לא הייתה אולי הוגנת מלכתחילה. מרכז התרבות החדשה לא היה נתון עוד ליצירת המופת האחת של היוצר גאון. במקום זאת היא ריכזה את תשומת הלב שלה בקבוצות גדולות של כוכבונים קטנטנים שהגיבו זו על זו, שיקפו זו את זו וייצרו גלקסיות תוכן. הגיבורים החדשים היו אנשי הרשת, כפי שכינה אותם הקליפ Internet People שיצר דן מת' ושהוקדש לכוכבונים החדשים. הם היו אנשים אלמוניים מכל קצוות העולם שלעיתים זכו ל-15 שניות של תהילה וברוב המקרים גם נותרו אלמוניים, אבל בדרך תרמו להתפתחות אחת התופעות התרבותיות המשמעותיות של זמנם.

עיתונאים ומבקרי תרבות רבים היללו את התרבות החדשה כמבשרת עידן חדש המחליף את הצרכנים הפאסיביים של עידן הטלוויזיה בגולשים יוצרים, אבל לא חסרו גם מתנגדים כמו אנדרו קין שבספרו "Cult of the Amateur" טען כי הווב 2.0 חותרת תחת סטנדרטים מקצועיים שהתפתחו לאורך שנים ויוצרת כאוס תרבותי. חברות התוכן הגדולות שחשו גם הן מאוימות ממבול הקטעים החובבניים ברשת התעוררו ויצרו את Hulu, אתר הטלוויזיה האינטרנטי שהוקם כדי להחזיר למרכז את היצירה המקצועית. בישראל היו בין המתנגדים אנשי תקשורת כמו יון פדר, עורך אתר Ynet שחזה שהווב 2.0 היא תופעה שתקרוס לתוך עצמה ותעלם מהמהמפה תוך שנים אחדות לטובת תוכן מקצועי ישן וטוב.

ומה יניב העתיד? אשר עידן, יועץ ומרצה למדיה חברתית-שיחתית בארגונים סבור שהמלחמה בין תרבות החובבים החדשה לבין הכוחות המתנגדים לה תמשך עוד זמן רב. "כמו שבמהפכת הדפוס התנהלו מלחמות בין הקתולים מתנגדי הדפוס לפרוטסטנטים חסידי הדפוס, כך מתנהלת היום מלחמה בין חסידי מהפכת המדיה ההמונית-מונולוגית (מחנה בוש בארה"ב, ישראליסטן, איראנסטאן ועוד), לבין חסידי המדיה החברתית-שיחתית (מחנה אובמה בארה"ב, מיעוט בישראל, מיעוט של מליון בלוגרים באיראן, ועוד). מחנה המדיה ההמונית מונולוגית ינסה לבצע קאונטר-רבולוציה (כפי שהצליח ב-8 שנות שלטונו של בוש) נגד הרשתות החברתיות וינסה להחזיר אותנו להישלט על ידי הקונצרנים הגדולים של הטלוויזיה והעיתונים. לדעתי, בטווח הארוך, המהפכה השיחתית תנצח."

גם שיזף רפאלי, חוקר ומרצה בכיר בתחום תרבות האינטרנט מאמין שהשינויים התרבותיים לא ימחו במהרה. "המושג ווב 2.0 עצמו הוא לא הרבה יותר ממותג, אבל זה מותג מצוין" אומר רפאלי, "זה מתגלגל על הלשון ואף אחד לא יודע לומר מה זה בדיוק. אני חושב שהשם ווב 2.0 הוא בעייתי כי יש דברים רבים שהיו קיימים לפני הביטוי של אוריילי ורוב הדברים עדיין לא קרו, ויתרחשו בהמשך. מה שברור הוא שקורה משהו אמיתי: התופעה של הפרוסומר (היצרן-צרכן – ע.ה.) והמדיה השיתופית גם בהקשר של תרבות וגם בהקשר של ידע. אנחנו עדיין רק בהתחלה."

התמכרות לג'ימייל, פייסבוק וחברותיהן היא בעיה שמעסיקה אותי במידה רבה בחודשים האחרונים. זה לא בגלל שהמצב כל כך גרוע. לפייסבוק לא הספקתי להתמכר (אני גאה להיות משתמש מתון), לטוויטר אפילו לא ממש נרשמתי. יש רק את הצורך המציק והנרקוטי הזה להסתכל בג'ימייל ברגע שאני מתעורר, לפני שאני הולך לישון ובעוד אינספור נקודות לאורך היום; צורך שאני שולט בו במידה רבה, אני שמח לומר, אבל שאני ער מספיק לקיומו ברמה זו או אחרת כל פעם שאני ליד מחשב, על מנת שהוא יעלה שורה של מחשבות מציקות.

אנחנו חיים את החיים שלנו בניהול מתמשך של התמכרויות ושלל מערכות יחסים ביזאריות עם כל מיני פעילויות ועצמים: תיבת הדואר, ג'וגינג, קפה, אנשים, קניות, סקס, שפה ומה לא. לכל מערכת יחסים יש דינמיקה מיוחדת משלה, כל אחת עשויה להפוך בשלב זה או אחר להתמכרות. אחת הסיבות שגורמות לי להתעניין במיוחדת בהתמכרויות הדיגיטליות הללו היא שעושה רושם שהן מייצגות את המודל החדש להתמכרות בדורנו: התמכרות אקטיבית. מודל זה מחליף אולי את המודל הישן של התרבות הטלוויזיונית. אני מכיר כמה אנשים מבוגרים שלא יכולים בלי הטלוויזיה, אבל קשה לשכנע אותם לפתוח את המייל שלהם, מצב הפוך למצב שבו אני נמצא וזה גרם לי להרהר על האפשרות שנוצרים להם כך שני דורות: דור מבוגר יותר שמכור לצפיה פסיבית טלוויזיה ודור צעיר יותר שמכור למשחקי החיזור האינטראקטיביים והנלהבים שאנחנו מנהלים עם מערכות מידע אינטרנטיות.

סיבה נוספת שגורמת לי להתעניין במיוחד בהתמכרויות הקטנות האלו, מעבר לכך שהן מאפיינות כל כך את העידן שלנו, היא גם התחושה שהן עשויות לגלות דברים מאוד בסיסיים ומהותיים בנפש שלנו. התייחסתי לנושא הזה בספר וגם בכמה פוסטים שהתפרסמו כאן בעבר ומהסיבה הזאת שמחתי במיוחד לקרוא מאמר מרתק שכתבה ב-Slate אמילי יופה ושאני בכנות לא זוכר איך הגעתי אליו (ואם מישהו שלח ושכחתי לתת קרדיט, שיודיע לי).

המאמר של יופה משלב בין כמה מהנושאים החביבים על הבלוג: המערכות הביולוגיות שלנו, אבולוציה, טכנולוגיה, סמים וכל מה שביניהם. ואם לתת את התיזה על קצה המזלג, היא טוענת, בעקבות שורה של מחקרים מדעיים, שהמרכזים המוחיים/תודעתיים הקשורים ב"רציה"  מנותקים לגמרי מאלו הקשורים ב"הנאה". הנטיה לחפש באופן בלתי פוסק דברים בגוגל או באינטרנט מקבילה לדעת יופה להתנהגות הביולוגית הידועה בשם Seeking שמהווה את "מנוע המוטיבאציה היונקי שמחלץ אותנו כל יום מהמיטה, או מהמחילה או החור, כדי לצאת אל העולם". זהו הריגוש אל מול החדש והרצון לפגוש אותו שעומד בניגוד מסוים אפילו, ליכולת להתענג על מה שיש. להתנהגות הזו אין קשר לתענוג, אבל יש לה קשר חזק לנוירוטרנסמיטר דופאמין, שמתחזק את הרציה שלנו במצב תמידי של גירוי. ואם להגיע לשורה התחתונה, יופה משווה את הגולשים שיושבים שעות מול דף הפייסבוק שלהם ולוחצים על Refresh (סתם דוגמה, יש עוד המון) לאותם עכברים מהניסוי המפורסם של הפסיכולוג ג'יימס אולדס, שבילו שעות על גבי שעות בלחיצה על לחצן ששלח אות מגרה לקליפת המוח שלהם, עד שקרסו באפיסת כוחות.

עדיף ומומלץ לקרוא את הנוסח המלא

ובעניין נוסף. ביום חמישי בשמונה בערב ארצה במרכז איינגר יוגה, לב תל אביב. פרטים נוספים כאן.

זהו, סיימתי חוזה. רק סיימתי קשר ואני כבר רץ לקשר חדש.
 
שדרוג של מכשיר סלולארי, הוא כמו שדרוג של העצמי, של איבר בגוף הטכנולוגי. הוא גם קשור לשאלות הרגישות ביותר לגבי מי אני, מי אני רוצה להיות וכמה רחוק אני מוכן ללכת עם זה. מה וכמה מגיע לי? האם מגיע לי את הטוב ביותר או שעלי להתפשר? לחזר אחר מלכת הכיתה או אחר חתיכת אלקטרוניקה קלה להשגה?
 
יושב בשעה מאוחרת מול המחשב, גולש באתרים של החברות הסלולריות וחוכך בדעתי: איזה איבר יתאים ביותר לגוף החדש שהייתי רוצה לעצמי: כזה עם קול גדול, כזה עם עיניים חדות, כזה עם זכרון גדול או כזה שיודע לדבר יותר מהר.
 
העלון של סלקום מחלק את האנושות ל-4 סוגים של אנשים:

1. "אנשים שאוהבים טכנולוגיות ורוצים לשלב סטייל ותחכום: מכשירים בעלי מראה יוקרתי, מאופיינים באיכויות שמע וצילום ברמה הגבוהה ביותר".
2. "אנשים שחשוב להם הלוק: מכשירים נחשקים בעלי סגנון ועיצוב מעניין. עם מגוון אפשרויות מתקדמות."
3. "אנשים עסוקים שאין להם זמן לבזבז: מכשירים שהם משרד נייד מצוידים במייל, נויגייטור וגלישה מהירה ברשת. כל האפליקציות שצריך כדי להשאר מעודכן."
4. "אנשים שמעדיפים פשוט: מכשירים ידיעותיים ונוחים לתפעול, עם כל מה שצריך. בלי להסתבך."
 
מכשיר לכל אדם ואדם לכל מכשיר.
אבל מי אני, למען השם, מי אני?
אני אוהב טכנולוגיות, וכן, גם הלוק חשוב לי. אני בן 31 ואין לי זמן לבזבז. אבל הייתי מעדיף, תודה רבה, לשמור על הכל פשוט וקל.
אמא, האם אמצא אי פעם את המכשיר האחד והיחיד שלי?
זה שיהיה שלי ורק שלי. הוא שלי אני שלו?
 
אהובתי הטכנולוגית,
מגעך הקר על קצות אצבעותי
מצננת אותי ביום קיץ חם
מקרינה עלי אורות נגוהים
של וידאו שהטעין בך אביך הבורא
 
העלון של סלקום מבטא גישה פילוסופית מאוזנת לתפקידה של הטכנולוגיה בעולם הפוסט-צרכני וההיפר-צורכני:
 
וכך כתוב בו באותיות גדולות וצבעוניות:

הנוסח שלו מצביע מצד אחד על התפכחות מהאשליה הטכנואוטופיסטית/צרכנית שהסלולרי החדש ישנה לנו את החיים מקצה אל קצה. בו בזמן, הוא מציע במתינות נעימה שסלולארי חדש כן יהפוך את החיים שלנו לנוחים יותר ומהנים יותר. הוא לא קופץ מעל הפופיק, אבל הוא בהחלט מבטיח הבטחה נעימה.

**
 
"בחירה נעימה"
 
בחירה מהנה בעולם האשליות.
בתוך עולם שכל הבחירות בו הן שוות ואף בחירה אינה זהה.
בחר לעצמך איבר. בחר לעצמך גוף אלקטרוני חדש. בחר לעצמך דימוי.
 
***
היום אחה"צ אני אשדרג.
היום אחה"צ אני אשתדרג.
מי שיש לו המלצות למסלול/פלאפון מוצלח עם Wi-Fi ומצלמה איכותית, מוזמן להמליץ כאן.
 
**
ברבנות הטכנולוגית של חברות הסלולר, מקבלים החזר כספי חודשי על איברים שמחזירים לחברה.
היום, אלא אם כן משהו דרסטי ישתנה פתאום, אולי התגלות שמימית, אני נותן לפלאפון שלי גט ומחזיר אותו לבוראיו.
זה כואב, ואני לא כותב את זה סתם, אבל תמיד אזכור לו חסד הנעורים.
ובנימה של האהבה חסרת הגבולות בין אדם למכשיריו האלקטרונים, הנה משהו, שיר אהבה שכתבתי פעם לפלאפון שלי, בימים תמימים יותר.

טיים אאוט מקדיש את הגיליון השבועי שלו לתופעת הפייסבוק, עם כמה וכמה כתבות מעניינות בנושא. אייל דץ ראיין אותי בנושא לצורך הכתבה הראשית בנושא. להלן התשובות שלי:
 
 
בעמוד 124 בספרך הגדרת את פייסבוק כ"כלכלה של תשומת לב". כתבת כי המכנה המשותף והקבוע לכל הדברים שעושים בפייסבוק זהו הדימוי העצמי העצמי של הגולש. הצגת את פייסבוק כדבר עגום. הייתי שמח לשמוע מעט הרחבה על הדברים שכתבת בגנות פייסבוק בעמוד 124.
 
כבני אדם יש לרובנו המכריע צורך מכריע באישורים על כך שאוהבים אותנו, אנחנו צריכים כל הזמן את הסימנים הללו שמישהו ער לקיומנו, שמישהו חושב עלינו, שמישהו אהב או רק שם לב למשהו שעשינו, כתבנו או צילמנו, זניח ככל שיהיה. עבורנו, כיצורים הזקוקים לתחושת אישור תמידי הבעת תשומת הלב הזו היא מעין אישוש לכך שאנחנו קיימים, אמיתיים, נושמים.
בעבר היו מנגנוני ההיזון הללו איטיים מאוד במושגים של היום: הקצב של המערכות הטכנולוגיות כמו מכתבים, או המערכות החברתיות שבכפר או בעיר הפרה-מודרנית הזינו את הנפש תוך הפסקות ממושכות יותר.
בשניםה אחרונות יישומי רשת כמו המייל, טוקבקים, בלוגים ורשתות חברתיות מאפשרים הזנה תמידית של התאווה האנושית בתשומת לב. אני מפרסם פוסט בבלוג וזוכה תוך שעה ל-5 או 20 תגובות, אני פותח את המייל אחרי שיצאתי לכמה שעות מהבית ומייד מחכות לי כמה הודעות שמיועדות רק לי. הדברים הללו הופכים מקור לריגוש גובר, שמחזק עוד יותר את הצורך שלנו באישוש מתמיד של הזהות שלנו על ידי אחר – ולכן ההתמכרות לבדיקת תיבת המייל או התגובות לפוסט שכתבתי.
פייסבוק מביא את הטרנד הזה לשיא. על ידי ריבוי היישומים שלו, ועל ידי הרישות המסועף שהוא יוצר, שבו האדם חושף כל הזמן עוד ועוד מעצמו. הארכיטקטורה הפייסבוקית בנויה על מנת לאפשר לי לקבל מקסימום טוקבקים על כל דבר שאני עושה: על תמונה מהיום בבוקר, על התוכניות שלי לאחה"צ ועל התחומים שמעניינים אותי.
 
חשוב לציין שבפייסבוק לא עושים – בפייסבוק מדווחים. אני לא הולך למסיבה בפייסבוק, אני מדווח על כך ברשימת האירועים שלי או מעלה תמונה משם. אני לא שומע מוזיקה, אני מדווח על כך בשורת הסטטוס שלי. בפייסבוק לא מבלים אלא מדווחים על איך שאנחנו מבלים (שזה גם סוג של בילוי), בפייסבוק לא הווים אלא מדווחים על מה שהווים (שזה גם סוג של הוויה). הפעילויות בפייסבוק הן אולי גם סוג של עשיה אבל הן קודם כל סוג של הצהרה שמכוונת להציג את התדמית שאותה אני מעוניין לחשוף בפני העולם. כמובן שכל זה לא היה עובד, אם לא היה לנו את היצר המציצני שמעודד אותנו לשים לב גם למה שאחרים עושים ולהשוות את עצמנו אליהם.
מה שפייסבוק יוצרת הוא בסופו של דבר את ההיפר-קישוריות שמאפשרת לנו בקצב הולך וגובר לדווח ולקבל בחזרה דיווחים מאחרים על מה שאנחנו עושים, על מה שאנחנו חושבים, על מה שאחרים עושים ועל מה שאחרים חושבים על מה שאנחנו עושים. בתוך המציאות המנוכרת שבה אנחנו חיים, שבה אנשים מעבירים את רוב חייהם מול מסכים מלבניים וזוהרים, לדבר הזה יש ערך רב. האדם הוא חיה חברתית והמסרונים הקטנים הללו שנשלחים ברשת, מאפשרים לנו להרגיש שאנחנו חייים, שאנחנו חלק ממשהו, שאנחנו לא בודדים מאחורי מסך מחשב.
זה כיף, זה יכול להיות בלתי מזיק, אבל צריך להיישיר עיניים לעובדה שחלק גדול מהפעילות הזאת מושתתת קודם כל על האגו שלנו ועל הצורך להזין אותו, ובמקרים רבים הוא יכול להפוך לממאיר – כלומר לסוג של התמכרות שמתבטאת בצורך לבדוק שוב ושוב את ההודעות שאולי השאירו לי בפייסבוק או במקום אחר, וחוסר יכולת להתנתק מהן. ההתמכרות הזאת הופכת לדבר שכיח יותר ויותר בימינו.
 
 
 כמו כן הייתי שמח לשמוע מה לדעתך הם הצדדים החיובים של פייסבוק (במידה ויש כאלו) הקסים אותי התיאור של דה שארדן. האם אתה באמת חושב שהרשתות החברתיות יממשו את החזון שלו?

פייסבוק הוא דגם לחברה אנושית חדשה. הוא בורא עולם חדש שלמרות מחלות הילדות שלו מבצע (עדיין באופן ראשוני, סבלנות) כל מיני דברים שצורות הארגון הישנות יכלו רק לחלום עליהם. הוא מארגן את החברה מחדש לפי דפוסים חדשים שאינם מבוססים על גבולות גיאוגרפיים אלא על קישורים אלקטרוניים, הוא מאפשר לאנשים שלא הכירו זה את זה להתאגד יחד למען מטרות, או תחת תחומי עניין. הוא מאפשר לאנשים לשמור על קשר עם אנשים מתקופות חיים קודמות. הוא הופך למפה המהימנה ביותר אי פעם של האנושות והקשרים שקיימים בתוכה: חברתית, רעיונית, אסתטית וכו'. בסופו של דבר, ככל שאנחנו הולכים ומתרשתים, המפה הזו הולכת והופכת יותר חשובה, עד שהיא הופכת לחלק מהנוף – ובוראת אנושות חדשה "פייסבוקית". וכאן נכנס דה-שארדן. האינטרנט הביא לתודעה שלנו את הלינק, ופייסבוק הוא המיצוי המשוכלל ביותר עד כה של הלינק: רשת לינקים חסרת תקדים בין אנשים, רעיונות, מחשבות, אירועים ועוד. האם הרשתות החברתיות יממש את החזון של דה שארדן לרישות האנושות כולה לכדי סופר-אורגניזם בעל תודעה אחת? זה יהיה מופרך מדי אם אומר שכן, אבל הן בהחלט שלב אחד ומאוד חשוב בדרך לשם.  

"תשכחו ממהמחאה נגד המלחמה, מוודסטוק ואפילו מהשיער ארוך. המורשת האמיתית של הסיקסטיז היא מהפיכת המחשבים", כתב היזם סטיוארט ברנד במגזין טיים ב-1995. הדברים של ברנד, אחת הדמויות הבולטות בתרבות הנגד של שנות השישים שהפך מאוחר יותר לאחד המבשרים העיקריים של מהפכת המידע משקפים את אחד הסיפורים המרתקים של עולם המחשבים, הקשר בין העולם הדיגיטלי למהפכה התרבותית של הסיקסטיז.

היפים עם פרח בשיער הארוך הם לא הדבר הראשון שעולה בראש בהקשר של התרבות היזמית של עמק הסיליקון אבל כנראה שזה לא ממש מקרה שמולדת הצ'יפים ומולדת ההיפים שוכנות שתיהן בקליפורניה, זו לצד זו בעמק הסיליקון ובסן פרנסיסקו. הסיפור של מהפכת המחשבים שהתרחשה בעמק הסיליקון בשנות השמונים והתשעים קשור באופן אינטימי במגמות שהתרחשו במחוזותיה הלומי הסמים של סן פרנסיסקו שנים קודם לכן, בשנות השישים.

התפיסה של המחשב האישי כסמל לאינדיבידואליות וכלי לביטוי עצמי ולתקשורת נראית היום עם YouTube, בלוגים ורשתות חברתיות כמשהו מובן מאליו. בסיפור הזה, ששגור על הפה של רבים ממי שהלכו שבי בעקבות הרשת והווב 2.0, היווה המחשב האישי החלק הראשון במהפכה דיגיטלית שלקחה את הכח מהמוסדות הגדולים ושמה אותו על שולחנו של המשתמש הבודד.

 

מפגינים מתנועת זכויות האזרח עם כרטיסי ניקוב על צווארם לאות מחאה בברקלי 1964. (התמונה לקוחה מתוך הספר From Counterculture to Cyberculture).

בנרטיב הדיגיטלי הזה מופיע המחשב כסוג של אביר טכנולוגי, סמל להעצמה אישית ופיתוח יצירתי. אלא שזה לא תמיד היה ככה. בתחילת שנות השישים, כאשר המחשב האישי עוד לא היה אפילו חלום ומחשבים היו מפלצות ענק ששכנו בחדרים מיוחדים של קואופרטיבים ומוסדות ממשלתיים, היו המחשבים סמל בעיקר לתרבות ריכוזית ובירוקרטית של הממסד הצבאי-תעשייתי. ב-1964, בשיא המאבק של תנועת זכויות האזרח האמריקאית הפגינו סטודנטים בברקלי כשהם תולים על צווארם כרטיסיות למחשבים כמוחים על כך שבמערכת הבירוקרטית האוניברסיטאית הם לא הרבה "מכרטיס ניקוב של IBM" כמילותיו של פעיל זכויות האזרח מריו סאביו. בשביל פעילי זכויות האזרח של אותה התקופה, רגע לפני מהפכת שנות השישים, היו מחשבים סמל לדיכוי הממסדי שמבקש לצקת את כולנו לתוך אותן תבניות טכנוקרטיות שאותן ייצגו כרטיסי הניקוב של המחשבים.

אלא שעבור קבוצות קטנות של אמנים, היפים וחוקרי תודעה פסיכדלים נשאה בחובה תרבות המחשוב המתפתחת גרעין מהפכני. קבוצות אמנים טכנו-טרייבאליסטיות כמו USCO האמינו שהשילוב הנפיץ של סמים, מיסטיקה וטכנולוגיה הוא העתיד של המין האנושי. הארועים שארגנו USCO כבר באמצע שנות השישים קיבצו בין טכנופילים ופרוטו-האקרים של התקופה לבין ניאו-פגאנים ומחפשי הארה לסוגיהם השונים. הפרקטיקות של החבורות הללו הייתה אלקטרונית ומיסטית במפגיע. "פסטיבל הטריפים" שארגנו USCO ב-1966 בצוותא עם חבורותו של הסופר חובב הפסיכדליה קן קיזי ועם להקת הגרייטפול דד הייתה דוגמה קלאסית להתרחשויות מהסוג הזה. המשתתפים באירוע התנסו בסמים פסיכדלים כשהם עטופים בגירויים אלקטרונים שנוצרו על ידי מערכות סטריאו, אורות סטרבוסקופים, רשמקולים ומערכות הקלטה שהיו מפוזרות במקום, וטלויזיות במעגל סגור ששקפו לרקדנים את עצמם.

המסיבות הפסיכו-אלקטרוניות של USCO היו תחילת הדרך של תהליך שמוביל היישר ללבו של עמק הסיליקון של ימינו. סטיוארט ברנד, אחד החברים הבולטים בחבורת USCO, הקים בשנת 1968 את המגזין ה-Whole Earth Catalog, ששנים מאוחר יותר יציין אותו מנכ"ל אפל סטיב ג'ובס כאחת מההשפעות הגדולות של חייו ויכנה "גוגל בצורה של ספר, 35 שנה לפני גוגל".

 

המחשב שיחבר אתכם לטבע. פרסומת למחשב Altair מאמצע שנות השבעים.

קשה להפריז בחשיבות התרבותית של ה-Whole Earth Catalog. הקטלוג היה מעין מונטאז' המורכב ממודעות של טכנולוגיות להעצמה אישית, אביזרים ביזארים ורעיונות רדיקליים. בתקופה שבה מבקר המדיה מרשל מקלוהן קרא למחשב "ה-LSD של עולם העסקים" הרעיון המהפכני שהקטלוג הציג היה שהטכנולוגיות החדשניות שמוצגות בו יתנו לאדם כלים ליצור מחדש את החברה ואת עצמו בדגמים אלטרנטיבים, גמישים, יצירתיים וחכמים יותר. חלקו הגדול של הקטלוג היה מורכב אמנם ממודעות פרסומיות אבל בימים ההם של לפני eBay היה זה בלתי אפשרי להזמין את רוב המוצרים שהקטלוג פרסם. אנשים קראו בקטלוג לא בשביל לקנות את המוצרים שהוצגו בו אלא בשביל ללמוד מהם. בין דפי הקטלוג אפשר היה למצוא ז'קטים אינדיאנים מעור לצד מחשבים אישיים קדמוניים ודיונים המתנהלים בין היפים החיים בקומונות טבעיות לבין חוקרים מתעשיית הטכנולוגיה. אף אחד לא יכל להצליח לפענח ממש את ההיגיון שהניע את המגזין אבל הקישורים שיצר הקטלוג בין תיאוריה קיברנטית לבין מידע להשרדות בשטח עבור אלפי הקומונות שנפוצו באותה תקופה בארה"ב נראה היה רלבנטי בצורה משונה כלשהי. בשביל מליוני האמריקאים הצעירים שעברו לחיות בקומונות הפך הקטלוג למעין רשת חברתית שקשרה בין כוחות שוליים חברתיים, אקולוגים וטכנולוגיים של התקופה. בסך הכל שש חוברות חצי-שנתיות ותשע תוספות התפרסמו לקטלוג בין 1968 ל-1971 אבל אלו נמכרו מסביב לארה"ב ב-2.5 מליון עותקים והשפעתם הייתה מהפכנית.

בין קוראי המגזין היו גם אנשים כמו אלן קיי ואחרים חלק מצוות הפיתוח של Xerox PARC, אותה חברה שתפתח את הממשק הגרפי החלוצי ושממנה תגנוב מאוחר יותר אפל את הממשק הגרפי שלה (שאותו גנבה אחר כך מיקרוסופט למערכת ההפעלה "חלונות"). עבור האנשים הללו שפיתחו את האבא והאמא של כל הממשקים הגרפים הקיימים היום היווה המגזין השראה לאופן שבו ניתן לארגן מידע בצורה שמעבר למבנים הלינארים הישנים. עבור רבים מאלו שהחלו להתפכח מהחלום של שנות השישים היה הממשק החדש סמל לכך שלא חייבים לעזוב את החברה התעשייתית, אפשר לשנות אותה בדרכים יצירתיות.

ההאקרים הם ההיפים החדשים

 

סטיוארט בראנד. מייסד ה-Whole Earth Catalogue, ואולי הדוגמה המובהקת ביותר לקשר בין תרבות הנגד לתרבות הקיברנטית.

כשהסתיימו שנות השישים המהפכה התרבותית דהתה אבל מהפכת המחשבים רק תפסה תאוצה. "הסמים לא השתפרו, אבל המחשבים המשיכו להשתפר כל הזמן" אמר על כך בראנד שנים לאחר מכן. וכך בשנת 1972 כבר כתב בראנד למגזין הרולינג סטון כי "המחשבים עומדים להגיע אל העם וזה חדשות טובות, אולי הטובות ביותר מאז הסמים הפסיכדלים". מחשבים, הכריז בראנד, הם ה-LSD החדש.

"עבור סטיוארט בראנד ואנשי תרבות הנגד של אזור המפרץ מחשבים היו כלים לשינוי תודעתי – באופן דומה למה ש-LSD, סטריאו ותצוגות תאורה היו בשנות השישים. כאשר בשנות השבעים תרבות הנגד החלה לדשדש מחשבים כבר הפכו לקטנים יחסית. לכן הם יכלו לשמש ככלים לשינוי 'אינדיבידואליסטי'" אומר פרופסור פרד טרנר מאוניברסיטת סטנפורד כותב הספר From Counterculture to Cyberculture שמתמקד בבראנד ובקווים המחברים בין תרבות הנגד של שנות השישים ותרבות המחשבים של ימינו.

"בו זמנית, גם אנשי המחשבים אימצו לחיקם את אנשי תרבות הנגד לשעבר" אומר טרנר "עבור הרבה אנשי מחשבים שסבלו בשנות השישים מסטיגמה של אאוטסיידרים, יורמים וגיקים, האפשרות להיות משויכים עם גיבורי התרבות של שנות השישים הייתה מפתה מאוד. שנות השישים אולי דהו כבר, אבל אנשים כמו בראנד עדיין היו מאוד קוליים".

המשיכה ההדדית הזו בין שתי התרבויות היא זו שהובילה כעשור מאוחר יותר לאירועים כגון ועידות ההאקרים שארגן ברנאד יחדיו עם קווין קלי, פליט שנות שישים אחר, שהיה מהכותבים הקבועים בקטלוג והפך מאוחר יותר לעורך המייסד של מגזין Wired. בעזרת וועידות ההאקרים רצו בראנד וקלי לבדוק אם ההאקרים עשויים להוות עבור שנות השמונים את אותו האוונגארד התרבותי שאנשי הקומונות ההיפיות ניסו להיות עבור ארה"ב של שנות השישים. ועידת ההאקרים הראשונה שהתרחשה ב-1984 הפגישה לראשונה בין בראנד, קלי ופליטים נוספים משנות השישים לבין כ-150 האקרים שביניהם נמצאו מייסדי אפל סטיב ג'ובס וסטיב ווזניאק, מנהיג תנועת התוכנה החופשית ריצ'רד סטולמן וממציא ההייפרטקסט טד נלסון שהכריז בועידה בהתרגשות: "זהו הוודסטוק של אליטת המחשבים".

במפגש הראשוני הזה התברר לבוגרי שנות השישים שההאקרים, המורדים החדשים של העולם הדיגיטלי הם ממשיכי דרכם של ההיפים. ההאקרים של שנות השמונים היו עבור פליטי שנות השישים התגלמות של עקרונות האידאל ההיפי של יצירה דהצנטרליסטית שבה הפקטור הקובע הוא היצירתיות האינדיבידואליסטית ולא סמכות בירוקרטית. בראנד נתן לאבחנה הזו תוקף רשמי כשקרא להאקרים קבוצת האינטלקטואלים המעניינת והאפקטיבית ביותר מאז מייסדי האומה האמריקאית. ההאקרים היו הראשונים שהצליחו לקחת טכנולוגיה מהממסד ולשחרר אותה ובכך הפכה התנועה השקטה ביותר בין תרבויות הנגד של שנות השישים למקורית ולחזקה מכולן. האתיקה ההאקרית שהתפרסמה לראשונה באותה השנה בספרו של סטיבן לוי, אחת מכותבי הקטלוג, הייתה מעין גלגול מחודש של עקרונות תרבות הנגד של שנות השישים. בין עקרונותיה: גישה חופשית למחשבים, חופש המידע, התנגדות לסמכות וקידום הדה צנטרליזציה.

לאורך שנות השמונים המשיך הרומן בין ההיפים לשעבר לתעשיית המחשבים ולבש פנים חדשות ומפתיעות. כאשר מהפכת המחשבים ורשתות המחשבים החלה להרעיד את המבנים של הכלכלה הישנה והאנשים בחליפות הכהות מחברות הענק החלו לחפש תשובות מסוג שונה, היו שם בראנד וחבריו על מנת לתת מענה לצרכים העסקיים החדשים.

הפורום שהקימו לצורך זה, ה-Global Business Network, חשף את המנהלים הבכירים בחברות ההיי-טק הגדולות מ-AT&T ו-IBM ועד למטה הכוחות המשולבים ומשרד ההגנה האמריקאי לרעיונות לא שגרתיים שיצאו מתוך תרבות הנגד בעזרת ספרים, הרצאות ואמצעים נוספים. בכירי מדד ה-S&P500 יצאו עם אקולוגים למסעות ראפטינג ארוכים בניו-מקסיקו שבהן בחנו את אקולוגיה של נהר הריו שאמה וניסו להבין בעזרתו את האקולוגיה של הכלכלה החדשה ומבוססת המחשבים. הבכירים יצאו מהמסעות אחוזי התרגשות עזה, כמעט אקסטטית, כשהם משווים בין אסטרטגיות ההשרדות של הצמחים המקומיים לבין אלו בהן צריכים לנקוט קואופרורטיבים בכלכלה החדשה ובין הדרכים שהפרחים באיזור מושכים אליהן את יונק הדבש לטכניקות שבהן עושה שימוש הפרסום בן ימינו. התורות האקולוגיות שהעסיקו את ההיפים בשנות השישים הפכו עתה לבסיס של הכלכלה החדשה.

היפים לשעבר היו באותה התקופה גם חלוצים בתחום רשתות המחשבים. בעיני פליטי שנות השישים כמו ג'ון פרי בארלו רשתות אלקטרוניות היו איזור הספר החדש, מעין קומונות וירטואליות, והאנשים שהצטרפו אליהן היו המתיישבים החלוצים של העידן הדיגיטלי. בארלו שכתב מאוחר יותר ב-1996 את "הצהרת העצמאות של הסייברספייס" היה באותה תקופה אחד החברים המשפיעים ב- WELL(World Earth 'Lectronic Link), קהילה מקוונת שהקימו בראנד וחבריו ב-1985 ושנחשבת לאחת הקהילות המשפיעות ביותר בתולדות המרחב הווירטואלי.

בימים הראשונים של ה-WELL, כשאיש עוד לא ידע מה זה קהילה אלקטרונית ומפעילי המערכת לא ידעו איך למצוא משתמשים לרשת אלקטרונית שאף אחד לא יודע מה עושים בה הפכו מעריצי הלקה הפסיכדלית הגרייטפול דד למשתמשים הראשונים של מערכת ה- WELL. השיחות הבלתי נגמרות שקיימו הדד-הדס על הלהקה האהובה עליהם בפורומים של ה-WELL היוו את מקור ההכנסות העיקרי של ה-WELL בשנים הראשונות לקיומה ויצרו את הבסיס הראשוני שאפשר ל-WELL להפוך לקהילה המקוונת המצליחה הראשונה בהיסטוריה.

ה-WELL יצרה שוב את העירוב בין קהילות של טכנופילים, אנשי תרבות נגד ועיתונאים שהיה מוכר מימי הקטלוג אבל היה לה עוד ייחוד שהבדיל אותה משאר המתחרים שלה בתקופה ההיא כמו Compuserve, Prodigy או ה-General Electric GEnie. בניגוד לרוב הקהילות המקוונות של התקופה שהתבססו על תוכן המוכתב מלמעלה, ה-WELL  לא ראתה את רשתות המחשבים כמדיום לשידור חד כיווני של אינפורמציה אלא לפיתוח שיחות רב כיווניות בין משתמשים. ובניגוד ליוזמות המסחריות ההן כאן הזכויות לתכנים שהעלו המשתמשים היו שייכים למשתמש ולא לאיזשהו תאגיד.

קהילת תרבות הנגד שהפעילה את ה-WELL התפתחה בסופו של דבר לקהילה שהקימה ב-1993 את Wired, מגזין המחשבים המפורסם ששימש ככרוז מהפכת האינטרנט של שנות התשעים. ב-Wired הסינתזה בין בין תרבות הנגד לבין התרבות הדיגיטלית המתעוררת כבר הגיעה לכלל שלמות. האינטרנט היה המשיח התרבותי ומחשבים אישיים היו הכלים שיאפשרו את השחרור הקולקטיבי, ממש כמו בימים ההם של הקטלוג בשנות השישים.

עוד טכנולוגית מחשבים שרגשה מאוד את פליטי שנות השישים באותה תקופה הייתה טכנולוגית המציאות המדומה שכבשה בסערה את הפנטזיות הטכנולוגיות של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. בעיני הקהילה הפסיכדלית של אותה התקופה הייתה אמורה המציאות המדומה להפוך לכלי המושיע שיוביל את המהפכה הפסיכדלית המיוחלת. איך זה קשור? ובכן, על פי רבים מההוגים הפסיכדלים עולם המידע המורכב מחוויה מנטלית טהורה ללא כל גבולות פיזיים הוא מקבילה די מדויקת לחווית הסמים הפסיכדלים. אחרי הכל גם טכנולוגיות של מציאות המדומה וגם סמים פסיכדליים מבקשים לסלול את הדרך למציאויות אלטרנטיביות.

ההוגה הפסיכדלי טרנס מקנה טען באותה תקופה כי "מחשבים וסמים הם שניהם כלים להרחבת התודעה, הם פשוט מרחיבים חלקים שונים בתודעה". בעיני מקנה המחשבים הם כח זכרי של רציונאליות בעוד הסמים הם כח נשי ומיסטי וחיבור שני הכוחות הללו יחדיו ירחיב את התודעה האנושית לרמות חדשות. הממשק הגרפי התפתח לטענת מקנה מתוך החוויה הפסיכדלית שבה מידע נמסר למתבונן בעזרות הזיות גרפיות. מקנה וחבריו אף נבאו באותה תקופה שהכח היצירתי שמשחררים הסמים הפסיכדלים יוביל לכך שהאומות שירצו להוביל את העולם העסקי בעידן המחשבים יאלצו להתיר את השימוש בסמים פסיכדלים על מנת לאפשר לעובדים שלהן להוביל את התעשיה.

בעמק הסיליקון ובאיזורים אחרים בעולם נפלו טענות מסוג זה על אוזניים כרויות. תעשיית המחשבים ובעיקר תעשיית הגרפיקה ותת-תרבויות כמו סצינת הדמו או סצינת המשחקים היו ידועות מאז ומעולם באהדה שלהן לחומרים מרחיבי תודעה. מארק פשה אחד מחלוצי המציאות המדומה וממציא שפת ה-VRML קיבל למשל את ההשראה ליצירת טכנולוגיית המציאות המדומה מטריפ LSD חזק במיוחד. אין פלא אם כך שבסוף שנות השמונים חברת התוכנה Autodesk בחרה בנביא הפסיכדליה טימותי לירי בשביל לפרסם את מוצריה.

 

מאמין באפקטט הפסיכדלי של הטכנולוגיה. לורנזו האגרטי מהסלון הפסיכדלי.

"קיים קשר עמוק בין הקהילה הפסיכדלית לקהילת המחשבים" אומר לורנזו האגרטי, כותב הספר The Spirit of the Internet שבוחן את הקשרים בין תרבות המחשבים לעולם הרוחניות והפסיכדליה. האגרטי שמארח באתר שלו את סדרת הפודקסטים הסלון הפסיכדלי מזכיר שם תכופות את מושג החלל סייברדלי – מושג שמציין את העניין שלו בשילוב בין החלל הקיברנטי והחלל הפסיכדלי. "כפי שכימיקלים פסיכדלים מהווים פורטל לחלל ההתעוררות רוחנית, כך גם החלל הסייברדלי" הוא אומר.

בספרו משווה האגרטי בין הרשת לחומר פסיכואקטיבי. לדבריו "ברגע שתוכל להעלות גרסה דיגיטלית של חומר פסיכואקטיבי מסוים לתוך מחשב ולהכנס לטריפ בלי לקחת את החומר עצמו תוכל לראות את ההגשמה של טכנולוגיית המציאות המדומה". האגרטי עוקב בעניין רב אחר הנסיונות של אנשי הקהילה הסייברדלית לפתח מחשבים ותוכנות שינסו לחקות את החוויה הפסיכדלית. לדוגמה משקפי וידאו שיציירו על העולם שכבה נוספת של גרפיקה ויצרו אצל מי שלובש אותם את האשליה כאילו הוא נמצא בטריפ. "הדמיון בין משחקי מחשב אינטראקטיבים לבין חוויות פסיכדליות עמוקות הוא משמעותי מאוד. בסופו של דבר לא תהיה ביניהם הפרדה" הוא טוען.

בשנים האחרונות עם ההזדקנות דור המהפכה של שנות השישים וההתמסחרות הגוברת של הרשת נדמה שהשפעת המהפכנים של שנות השישים מתחילה לסגת. עם זאת מוקדם עדיין להספיד אותם. סטיוארט בראנד אמנם חגג לאחרונה את יום הולדתו השבעים אבל הוא ממשיך להוביל יחד עם קווין קלי את קרן ה-Long Now שבין חבריה נמצאות דמויות כמו עורך Wired כריס אנדרסון, ג'ימי ויילס מייסד וויקיפדיה ומפתח משחקי המחשב וויל רייט.

נדמה שחלק מהאידאלים של דור הראשונים של הרשת עברו לממשיכי הדרך וניתן לגלות אותם במידה זו או אחרת במיזמים כמו וויקיפדיה, ברוח של אתרי שיתוף הקבצים ואפילו בחברות הגדולות של עולם הטכנולוגיה. הגוגל דודל הראשון, אחרי הכל, היה זה שבו הציבו לארי פייג' וסרגיי ברין את דמותו של ה-Burning Man בתוך הלוגו של גוגל על מנת להודיע למשתמשים על כך שיצאו לחפש עצמם בפסטיבל ה-Burning Man, פסטיבל תרבות הנגד והפסיכדליה הנחשב ביותר של זמננו. וכשגוגל חשפה בינואר 2008 את המיזם הפילנתרופי google.org שבעזרתו היא מבקשת לתקן עולם, היא שמה בראשו את לארי בריליאנט, אקס-היפי שהיה בעבר הרופא של הגרייטפול דד, אותה להקה שניגנה בפסטיבלי הטריפים המקוריים של שנות השישים.

לדעתו של טרנר עולם המחשבים היה נראה שונה לחלוטין ללא הקשר שלו לתרבות הנגד. "הדגש ששמים היום על רשתות חברתיות הוא מאוד ברוח שנות השישים – אחרי הכל ההיפים החלו ליצור רשתות חברתיות רופפות בדיוק על מנת לארגן את החיים שלהם סביב תקשורת ותודעה – ולא בירוקרטיה".

איך היה נראה עולם המחשבים בלי ההשפעה ההיפית?
"דמיין לעצמך את עולם המחשבים במושגים של העולמות הצבאיים-הכלכליים שבתוכם הוא פותח, העולם של בקרת הטילים של המלחמה הקרה וחברות ביטוח גדולות. המחשב אולי היה הופך לקטן יותר אבל האם הוא היה הופך לכלי התרבותי העשיר שאליו הוא התפתח? האם אפל היו מצליחים להביא את המחשב האישי לבתי הספר באמריקה לולא היו מציגים אותו מראש ככלי שיחסל את הבירוקרטיה וישחרר את החשיבה האינדיבידואלית? אני בספק".

אז החשיבות של ההיפים הייתה ביצירת הדימוי החדש של המחשב?
"אני חושב שאנחנו נוטים לייחס את ההשפעה התרבותית האדירה שהייתה למחשבים לחומרה ולתוכנה שלהם. מחשבים בהחלט רבי עוצמה במובנים האלה, אבל חלק מהכח שלנו קשור גם בחיים שלהם כסמלים – וזה מה שבראנד וחבריו שינו".