לאחרונה, בהדרכתה של ידידתי גליה עזרן, התחלתי להתעניין באיורוודה, הרפואה ההודית. בחודש וחצי האחרונים הספקתי לשנות לחלוטין את התפריט שלי, להתחיל לקחת צמחי מרפא, לשנות את אידאולוגית המזון שלי, ופרקטיקות אחרות הקשורות באכילה – אבל ההשפעה החשובה ביותר שהייתה לאיורוודה עלי הייתה בהבנה שלי את עצמי.
למי שלא מכיר ומאוד בקצרה, על פי האיורוודה מורכב העולם משלושה כוחות עיקריים: הפיתה (הכח המעכל: אש ומים), הכאפה (הכח המבנה: מים ואדמה) והואטה (אוויר וחלל). כל אחד מהכוחות הללו נקרא דושה ועל פי האיורוודה כל אחת מאיתנו נולד עם הרכב דושות ייחודי לו. לכל אדם יש מעין "מזג גוף" המורכב מדושה אחת, שתיים או שלוש. אני לדוגמה, אובחנתי על ידי גליה כשילוב של שתי דושות: פיתה (דושה עיקרית) וכאפה (דושה משנית).
מה שמעניין הוא שמאז האבחון, ומאז שלמדתי על המאפיינים האוניברסליים של הפיתה, התפיסה העצמית שלי השתנתה. פתאום דברים מקבלים משמעות חדשה. כל מיני דברים שמאפיינים אותי מקבלים היגיון משלהם בגלל שאני פיתה. ולא סתם פיתה, אלא חתיכת פיתה! הפיתה שבתוכי בוערת ללא מעצורים, ופתאום יש איזה הסבר לרמות האנרגיה הבלתי מתכלות שיכולות להניע אותי דרך ימים ארוכים של עבודה (או בילויים) אינטנסיביים, עצימויות שנוטות לגרום לי הנאה עצומה, אבל לעיתים, כאשר אני לא שם לב מספיק, גם לשרוף אותי, ולהתיש את עצמי בצורה יסודית מאוד. תמיד הייתי פיתה, רק עכשיו אני מודע מספיק למי שאני כדי להתחיל להתנהג בהתאם.
אנחנו נולדים עם סם שזורם לנו בעורקים כל הזמן, כל אחד עם סם שונה
סוג המחשבה הזה שמסדר את האנושות בטיפולוגיה לסוגים שונים של אנשים הנמצאים תחת השפעתם של כוחות יסוד שונים, מעוררים אצלי מחשבות על כך שהגוף שנולדתי לתוכו הוא גם סוג של סם. סם טבעי שנמצא איתי כל הזמן. אם אדם אחר נולד עם מזג של כאפה, ויש לו באופן טבעי מזג כבד ורגוע יותר, לעומת המזג התזזיתי וההיפר-אקטיבי שלי – זה לא קצת כאילו ששנינו פועלים באופן טבעי תחת השפעתם של סמים שונים?
הטיפולוגיה שיוצרות הדושות של האיורוודה ניתנות להשוואה לטיפולוגיה של משפחות הסמים השונות. את הפיתה, האנרגיה המפוצצת וחסרת מנוחה אפשר להשוות לחומרים סטימולאנטים כמו קפה או ספיד; את הכאפה, האנרגיה המיושבת והאיטית יותר אפשר להשוות לחומרים דפרסנטים כמו ואליום או מורפיום; את הואטה, אנרגיה מרחפת ורוחנית באופיה, ניתן להשוות להרגשת הזיכוך שמופיעה לאחר שימוש בצמחים פסיכדליים כמו פטריות או פיוטה.
גוף הזה שנולדנו לתוכו בא קומפלט עם סט הסמים הטבעיים שממסכים את התודעה שלו בצורה אחת ולא אחרת. כולנו לוקחים סמים כל הזמן ואין ברירה אחרת. לחיות זה לקחת סמים. החכמה, מלמדת אותנו האיורוודה, זה לדעת לאזן את הדושות. האיורוודה עוסקת בהרחבה בשאלה כיצד ניתן לאזן את הכוחות השונים שפועלים באדם על מנת להגיע להרמוניה, והשאלה הזו היא בעיני שאלה פילוסופית שקשורה לא רק לתזונה אלא גם לכל הרכב סוגי הסמדיה (סם ומדיה) שאנחנו מכניסים לתוך החיים שלנו.
אחד מהדברים שקשים לי אישית בתורה האיורוודית היא הרעיון שאיזון הוא תמיד טוב. בגלל שהפיתה שלי מאוד חזקה, האיורוודה שואפת תמיד להרגיע אותה, לאזן אותה במשהו מיושב ורך יותר. אבל האם דווקא זה הטיפול הנכון שהפיתה שלי דורשת? כלומר, מבחינה בריאותית כנראה שכן, אבל האם זה גם נכון עבורי כאמן, כיוצר וגם כסתם אדם שאוהב להנות מהחיים.
הרבה פעמים לאורך החיים האלה, עודף אנרגיה, מלאות עד התפקעות בזרמי מרץ הדורשים פורקן, היא שהניעה אותי ליצור או להביע את עצמי, פשוט בגלל שכבר התחרפנתי מעוצמות בלתי ניתנות להכלה. לחוסר איזון, נדמה לי, יש מקום חשוב ביצירתיות (נושא שאם אני לא טועה גורדייף מזכיר אותו בספריו). דברים צריכים לצאת מאיזון על מנת שיופיעו אפשרויות חדשות. דרך האמצע, היא טובה ובריאה, אולם כדי להכיר את העולם בצורות חדשות – האם לא נדרשת יציאה למקומות מוזרים ויוצאי דופן?
אני שואל את עצמי את השאלות הללו ואין לי תשובה. האם אני צריך לאזן את האיכויות הרג'אסיות שלי (איכויות התזזיתיות של הפיתה) באיכויות סתוויות (מרגיעות)? או שאולי אני צריך דווקא לתת מדי פעם לפיתה שלי לצאת מאיזון ולהשתגע מרוב אנרגיה? אולי צריך למצוא את האיזון שבחוסר איזון: למצוא את הדרך לצאת מאיזון, אבל בצורה מאוזנת, לא יותר מדי.
אני ממשיך לעשות ניסויים, לראות מה עובד, ואיך התזונה שלי משנה את מצב התודעה שלי. האבחנה בין סמים, מדיה ותזונה ממשיכה להטשטש. אני חי במטריקס של תודעה, וכל צעד ימינה או שמאלה מטה את המצב מצד לצד.
רשימות קודמות בנושאים קשורים
וכמה מילים בנושא דודו טופז
הנה קישור לכתבה שכתבתי לפני 5 שנים על הסרט הגנוז "מלך הרייטינג" שעשה דורון צברי על דודו טופז. מי שלא ראה את הסרט, כדאי לו לעיין בכתבה כי חלק מהדברים שהוא אומר שם מבהירים מאיפה הגיע סוג ההתנהגות שבא לידי ביטוי בפרשיה האחרונה. נדמה לי שכל מי שראה את הסרט יודע שהכתובת הייתה על הקיר.
הכתובת הייתה על הקיר, אבל אני מתכוון פחות לטופז עצמו, שהוא בסה"כ סימפטום של חברת מדיה חולה וחולנית, כמו שכתב היום יפה יצחק לאור בהארץ. דודו טופז הוא סימפטום של חברה שמכורה לריגושים זולים, שתבצע כל מעשה תועבה ותסלח על כל מעשה תועבה כדי להשיג את פיקס המדיה-פורנוגרפיה הבא שלה. בעבר דודו טופז היה התליין הטלוויזיוני של המערכת הזאת שמבזה ומשפילה אנשים אחרים והופכת אותם לאובייקטים, היום, שלא יהיה ספק, הוא הקורבן.
טכנומיסטיקה 