טכנומיסטיקה

ארכיון קטגוריה: טכנומיסטיקה

הספר טכנומיסטיקה בחנויות

1 ביוני 2009 – 12:19

זהו. זה כאן. אחרי שנים של תוכניות וכמעט שנה של עבודה אינטנסיבית, אני שמח לבשר שהספר טכנומיסטיקה: תודעה בעידן טכנולוגי יצא היום (ה-6.7.09) לחנויות.
הספר מבוסס במידה מסוימת (כרבע ממנו) על רשימות שנתפרסמו כאן בבלוג, אבל הוא מציע זווית רחבה, מקיפה ומעמיקה יותר על התחום מזו שמופיעה בבלוג. בשביל מי שקורא כאן קבוע בבלוג, זוהי עכשיו הזדמנות מצוינת לצאת לחנויות ולהביע תמיכה.

על הספר

טכנומיסטיקה הוא מדריך גרילה לעידן הטכנולוגי למי שמסרב לוותר על החיפוש האקטיבי אחר המשמעות של החיים, היקום, האינטרנט וכל השאר.

כיצד משנה טכנולוגיה את התודעה? כיצד שינה האינטרנט את האופן שאנחנו תופסים את אלוהים? מה המשמעות הדתית של הטכנולוגיה? ולמה טכנולוגיה ומדיה הן חלק בלתי נפרד מהמסע הרוחני?

טכנומיסטיקה לוקח את הקורא למסע תודעתי בעולם משתנה תוך דיון בהשלכות יומיומיות, אינטלקטואליות ותודעתיות של טכנולוגיות כמו אינטרנט, טלפונים סלולארים, מצלמות דיגיטליות, טלוויזיה וסמים.

מדברי הקוראים:

"עידו הרטוגזון הוא לדעתי אחד האנשים המבריקים והמקוריים בארץ, וספרו הראשון, "טכנומיסטיקה", שיצא ממש עכשיו הוא ממְתק אינטלקטואלי-רוחני. הספר, שתת-הכותרת שלו היא "תודעה בעידן טכנולוגי", משמש למעשה כמורה-נבוכים לשימוש נכון, כלומר רוחני, בטכנולוגיה שהולכת ומקיפה אותנו." תומר פרסיקו, אתר אנרג'י-מעריב

"תוספת מקורית מאוד למדף המצומצם של כתיבה על טכנולוגיה בעברית. המחבר עידו הרטוגזון משלב את האינטרנט בדיון מורכב על רוחניות, ובודק את מקומו ביחס לתורות פילוסופיות ומיסטיות. קשה לתאר כמה מרענן לקרוא ספר על טכנולוגיה שאינו מדעי או אקדמי"
אפרת נחושתאי, גלריה הארץ

"tour de force הפורש תמונה רחבה ומרתקת של התרבות העכשווית וגם של זו העתידנית. לספר שני צירים – רוחניות וטכנולוגיה, ואלה מאוגדים זה בזה באופנים מעניינים ובלתי שגרתיים. לפנינו שילוב ייחודי של ניתוח אנליטי מזה ופואטיקה רוחנית אותנטית מזה. הדיון ניחן בתעוזה ועוצמה אינטלקטואלים ואותי הוא ריתק, לימד והחכים."
פרופ' בני שנון, החוג למדעים קוגניטיבים, האוניברסיטה העברית ירושלים, מחבר הספר The Antipodes of the Mind: Charting the phenomenology of the Ayahausca Experience

"ספריות שלמות נכתבו כבר על טכנולוגיה, וספריות שלמות נכתבו על מיסטיקה, אבל דבר בתוכן לא דומה לטכנומיסטיקה. בעין רגישה ולב פתוח, מציג הרטוגזון את הטכנולוגיה והרוחניות כשתי וערב של הזהות האנושית ובאופן מפתיע עוד יותר, מוצא בין השתיים קשרים עמוקים. טכנומיסטיקה הוא מסע בתוך התרבות העכשווית, והרטוגזון הוא כל מה שניתן לצפות ממורה דרך: חוקר, מעמיק, בלתי צפוי, רב אבחנות ומבריק. אתם יכולים להסכים או לחלוק על נקודת המבט שלו, אבל בסיומו של המסע הזה לעולם לא תסתכלו שוב באותו האופן על העולם שבו אתם חיים, הכלים בהם אתם משתמשים והאמונות בהן אתם מחזיקים."
ד"ר נח עפרון, יו"ר התכנית למדע טכנולוגיה וחברה, אוניברסיטת בר אילן

"קריאה מומלצת במיוחד בזכות היחודיות והשוני מדפוסי החשיבה הרגילים שלנו. תמצאו בספר ניתוחים ורעיונות בתחומים טכנולוגים רבים, שמאתגרים את החשיבה של הקורא ואת הדרך בה אנו תופסים את הטכנולוגיה, המיסטיקה והחיבור ביניהם."

אלעד קפלן, גיימר

"ספר חובה. לא רק לנוהים אחר הנסתר, לחסידי העידן החדש, לחובבי חקר התודעה ולשפוטי התמורות הטכנולוגיות – אלא לכל מי שניחן באותה סקרנות, המאפשרת לו לבחון בכל פעם את עולמו מחדש, להתפעל ולהיפעם ממנו שוב, ולהשתנות."
בתיה מלמד, לאישה (24/8/09)

"עידו הרטוגזון לוקח אתכם למסע פסיכדלי שלא יסתיים בקריאת הספר. כמו טיפול פסיכואקטיבי ולא תרופתי, לא צריך לטול אותו כל יום, אלא פעם אחת בחיים ולהסתפק בו".
יונתן קלינגר, הבלוג Intellect or Insanity

את הספר טכנומיסטיקה ניתן לרכוש בחנויות. בטלפון 1-800-773355 או דרך האינטרנט, לדוגמה כאן.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (50)

על אבידן העתידן – לכבוד 14 שנה למותו

10 במאי 2009 – 15:45

המאמר פורםה היום באתר וואלה כחלק מפרויקט מיוחד לכבוד 14 שנה למותו של דוד אבידן

לא הרבה מהיוצרים הקאנוניים והנחשבים של הספרות העברית שלחו ידם במדע בדיוני. התרבות הישראלית שהתהוותה במדינת ישראל לאחר הקמתה הייתה עסוקה מדי במולדת, בדת ובלאום, בשביל להקדיש תשומת לב לעולמות חייזריים.

"שדר מן העתיד", סרט המד"ב של דוד אבידן מ-1981, הוא אחד מסרטי המד"ב היחידים שנוצרו בארץ וללא ספק אחד הסרטים הישראלים היומרניים והביזארים בתולדות הקולנוע הישראלי. אבידן, שהיה גם המשורר הישראלי הפסיכדלי הראשון (ספרו מסעלסד נכתב תחת השפעת טריפ לסד), הפיק בסרט זה יצירה עתידנית-תודעתית ייחודית בכל קנה מידה.

הסרט מספר על נוסע בזמן שמגיע משנת 3005 לשנת 1985, מעט לאחר שישראל מכריזה בגלוי על כוחה הגרעיני, עם מסר מן העתיד. "כל המלחמות פרצו מאוחר מדי" הוא מכריז וקורא לאנושות לפתוח במלחמה טוטאלית אשר תטהר את העולם. על מנת לשכנע את האנושות הוא משכפל את עצמו לשבעה עותקים זהים, משבש את תפקוד כלי התקשורת, מבצע הדגמות טלפתיות בעזרת גאדג'טים טלפאתיים מגבירי תודעה המתחברים לגולגולת ואפילו מדגים סקס טלפאתי.

אבל הדבר המפליא ביותר ב"שדר מן העתיד" הוא העובדה שמדובר בסוג של אוטוביוגרפיה. אבידן עצמו היה לטענתו חייזר. השהות שלו בישראל הייתה סוג של נחיתת אונס שאלצה אותו להסתגל למקום שאותו כינה "ארץ האפשרויות המוגבלות".

יותר מכל דבר אחר, הייתה החייזרות של אבידן, חייזרות תרבותית. הוא החזיק בידו יסוד יקומי מופלא שאותו כינה "אבידיניום" וממנו בקעה שירתו. הטכנולוגיה החייזרית שלו הייתה טכנולוגיה לשונית. "משורר היא מילה מגוחכת" כתב "אם שואלים אותי מה אני עושה אני מעדיף לומר: מנהל את ענייני היקום". עבור תייר תודעה טרנס ממדי מסוגו של אבידן שירה הייתה הדבר הנפלא ביותר "שניתן לעשות לבד לבד / בראש פתוח ובעשר אצבעות". עם עשר האצבעות הללו, כפי שנהג לומר, ניתן לשלוט ביקום כולו.

מדע בדיוני כפרקטיקה רוחנית

וזה מה שהוא עשה. אבידן היה תחנת שידור טרנסגלאקטית שפעלה לאורך מחציתה השניה של המאה העשרים מתוך ישראל, קלטה ושדרה תשדורות מוצפנות. הוצאת "המאה השלושים" שלו, שם שנועד לרמז על מקורם של החומרים הטרנסגלקטיים שיצר, הייתה מפעל גרנדיוזי לפרסום של תשדורות שנתקבלו אצלו מלוויני הריגול שפרש ברחבי היקום התודעתי (ושחלקן פורסמו בספרו: תשדורות מלווין ריגול).

עבור המשורר העתידני הזה הייתה השפה טכנולוגית המסע האולטימטיבית לתור בעזרתה את החלל הפנימי. מעין חללית פנים-יקומית שמסוגלת לקחת אותנו לכל חור שחור ביקום התודעה. "מילים יודעות הרבה יותר ממה שאתה יודע או אי פעם תדע עליהם" הוא טען. אולי בגלל כך שמור היה למשוררים, מהנדסי המילה, מעמד שליטי היקום בקוסמולוגיה האבידנית. "אנחנו קובעים את מנגנוני ההבנה שלך" כתב על המשוררים "מכוננים את מנגנוני הקלט-פלט". "הגלקסיה הסמנטית" שעליה הוא הכותב היא המקום שממנו מתחילה המציאות ושממנו ניתן לבצע ניסים "מדע בדיוניים". באור זה אפשר גם להבין את דבריו של אבידן בראיון למנחם בן כי השירה היא "חיל האוויר" ו"הלווינים".

יש אנשים שעבורם מדע בדיוני הוא חלליות מתפוצצות ובגדי צלופן. עבור אבידן מדע בדיוני הוא משהו שכל אחד ואחד מאיתנו יכול לעשות, על ידי חדירה ליקום הפנימי של השפה, שילוח לוויני ריגול של תודעה ויציאה למסע אינטרגלאקטי בנבכי ההוויה. הסיבה שהמדע הבדיוני של אבידן הוא מהפכני כל כך היא משום שבתפיסת המדע הבדיוני שלו אתה החייזר. המדע הבדיוני הזה אינו סיפור על עולמות "בדיוניים" אלא פרקטיקה פילוסופית יומיומית שמלמדת את האדם לראות את העולם כמו חייזר. לא לקבל שום מילה בגלקסיה הסמנטית ככוכב בית, אלא לתור את היקום הלשוני והתודעתי עוד ועוד בחיפושים אחר שדרים מן העתיד.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (7)

איך ליצור במינימום השקעה את אתר הפודקסטים הטוב ביותר ברשת העברית

28 באפריל 2009 – 9:37

פודקסטים הם בעיני אחת התגליות הגדולות ביותר של האינטרנט. יותר מיוטיוב, פייסבוק או טוויטר, פודקסטים שינו את האופן שאני חי וחושב. הנוכחות שלהם בחיים שלי בשנים האחרונות שמה אותם במקום שהוא שני בהשפעתו רק לספרים. זה די מדהים אותי כי זהו מדיום חדש שלא עבר עדיין לגמרי למיינסטרים וגם לא זוכה להמון תשומת לב כמו כמה מדיומים אחרים שצצו בשנים האחרונות.

היתרון הענק של פודקסטים, אני חושב, הוא שהם לא דורשים זמן פנוי. בניגוד לאתרים אחרים ברשת שצריך להיות אקטיבי בהם (למי יש זמן?) פודקסטים לא מתחרים על הזמן הפנוי שלכם אלא מתממשקים למקומות שהיו קודם לכן ריקים לחלוטין ומאפשרים לנצל אותם בצורות חדשות. אפשר לנהוג במכונית או להיות תקוע בפקק ולהעביר את הזמן בצורה מופלאה עם איזה פודקסט מרתק. עם אוזניות אלחוטיות אפשר לשמוע פודקסטים כשרוחצים כלים, עושים כביסה או מבשלים.

פודקסטים יכולים לשנות לחלוטין את המפה האינטלקטואלית בראש. כל הספרים האלה שנראים נורא מעניינים, אבל שלא נראה שנגיע אליהם בזמן הקרוב – פודקסט מהווה דרך להתרשם מהם התרשמות מהירה וקולעת עם הרצאות שמוסרות את הרעיון העיקרי בצורה כריזמטית. ההצלחה שלהם לעשות את זה בצורה אפקטיבית ומהנה מדהימה אותי בגלל שכל החיים שלי שנאתי לשבת בכיתה ולהאזין להרצאות. הרצאות הן בעיני דרך שהיא ברוב המקרים מיותרת, איטית, בלתי יעילה ומתסכלת להעביר מידע מאדם למשנהו, לפחות עבור אנשים כמוני שיש להם נטיה ברורה למילה הכתובה. אבל פודקסטים עוקפים את המחסום הזה שמונע ממני ללמוד מהרצאות שבעל פה. למרבה העניין, דווקא הירידה ברזולוצית האינפורמציה (כלומר השימוש באודיו בלבד) היא שהופכת אותם ליעילים יותר. גיליתי שלעיתים קרובות האפשרות לצפות בדובר מסיחה דעתי והופכת את ההרצאה לחוויה סטטית משעממת. כאשר כל מה שקיים הוא הקול הדובר, וכאשר מאזינים לו תוך כדי ביצוע מטלות אחרות ההאזנה נוטה להיות מעניינת בהרבה ואז גם קל הרבה יותר לשמור על הריכוז.

ויש סיבה נוספת כמובן לכך שהפודקסטים מעלים את רף האיכות להרצאות בכמה רמות. אם עד לפני האינטרנט היינו מוגבלים להרצאות של אותם אנשים מקריים שנמצאים בעיר שלנו או באוניברסיטה שלנו הרי שהפודקסטים הופכים את הזירה האינטלקטואלית של ההרצאות לזירה בינלאומית. ההבדל בין ההרצאות שזמינות בדרך כלל לקהל הרחב לבין אלו שניתן למצוא ברחבי הרשת הוא כמו בין בית"ר ירושלים לצ'לסי או בין הליגה הלאומית בכדורסל ל-NBA. בשנתיים האחרונות התחלתי להעריץ את היכולת של כל מיני אנשים מבריקים למסור את הרעיונות המבריקים שלהם בצורה מבריקה שהופכת אותם למבריקים עוד יותר. אנשים כמו וויל רייט, בארי שוורץ, טרנס מקנה, ניאל פרגוסון, פול הוקן, קווין קלי לימדו אותי איך נשמעים דובר והרצאה שאוחזים בתשומת הלב שלך מהרגע הראשון ומהפנטים אותה עד הרגע האחרון. מהבחינה הזו פודקסטים הם גם האזנה חובה לכל מי שרוצה להשתפר כמרצה ודובר.

הבעיה העיקרית בצמיחת דפוסי ההאזנה לפודקסטים בארץ היא כמובן שכל הפודקסטים שאני מדבר עליהם הם באנגלית. אמנם היו במהלך השנים כל מיני נסיונות מעניינים ליצור פודקסטים קבועים ואיכותיים כמו אלו של גיקים או מופע השוליים של זיו קיטארו אבל אין באינטרנט אתר שמרכז הרצאות או תוכניות של האנשים המעניינים ביותר בישראל מאתגר קרת לפרופ' דניאל כהנמן, מד"ר בועז הוס ועד שלמה זנד.

חשבתי על זה כשנקלעתי לאתר של גלי צה"ל וגיליתי לגמרי במקרה את לוח ההרצאות של האוניברסיטה המשודרת. המסמך הזה מכיל רשימה של כ-300 קורסים (כל קורס מורכב מכ-14 שיעורים) בסגנון אקדמי-פופולרי המיועד לקהל הרחב. הקורסים הללו שודרו בגלי צה"ל מ-1977 ועד היום ועל בסיס חלקם נוצרו הספרים הפופולריים של האוניברסיטה המשודרת, אולי היוזמה המוצלחת ביותר בתולדות הנסיון להנחיל את הידע האקדמי לקהל הרחב בישראל. בין המרצים שמופיעים בתוכניות ניתן למצוא אנשים כמו פרופ' ישעיהו לייבוביץ', פרופ' מיכאל הרסגור, ד"ר שלמה בידרמן, יגאל תומרקין, פרופ' יובל נאמן, פרופ' משה אידל, הרב עדין שטיינזלץ, ד"ר יואב בן דב ורבים אחרים.

כרגע ניתן להאזין באתר גל"צ רק להרצאות שעלו לאתר בשבועות האחרונים אבל תארו לכם שגל"צ הייתה מעלה את כל ההקלטות הללו, אלפי שעות הרצאות של מיטב המרצים בישראל, לתוך הרשת. זה לא בלתי אפשרי. ראשית כל, אם גל"צ אכן מחזיקה בזכויות להקלטות, כפי שאני מניח, הרי שמדובר ברכוש ציבורי ובכך היא תממש סוף סוף את המנדט שלה ושל סדרת האוניברסיטה המשודרת להפיץ השכלה לקהל הרחב (ובעלות מינימלית עבור הקהל). שנית, בארגון הסובל מעודף כח אדם כמו צה"ל, כל מה שידרש כדי להוציא לפועל את החזון הזה הוא לקחת כמה חיילים משועממים ולהקצות להם כמה מחשבים למשך מספר חודשים. הרווח שיפיקו הרשת העברית והתרבות העברית מהעלאתן של אלפי הרצאות של טובי המוחות האקדמיים בהארץ יהיה בלתי ניתן לתיאור. זה יהיה, בלי ספק, אתר שישנה לחלוטין את מפת הפודקסטים ברשת העברית ויהפוך את ההפצה של השכלה וידע למשהו נח וזמין הרבה יותר – לתפארת מדינת ישראל.

אם למישהו יש קשרים בגל"צ הוא יותר ממוזמן לגלגל את הרעיון לכיוונם.

ובינתיים, עבור מי שלא רוצה לחכות, כמה אתרי פודקסטים שאני אוהב במיוחד:

העכשיו הארוך – פודקסטים של ההוגים המובילים על הפלנטה

הסלון הפסיכדלי – פודקסטים מעולים בנושאי פסיכדליה וכל מה שנושק לה (כלומר הכל)

Econ-Talk – פודקסטים מעניינים בנושאי כלכלה

Gnostic Media – אתר פודקסטים פסיכדלי שגילו לי עליו רק בימים האחרונים אבל נראה מעולה

אשמח לקבל המלצות נוספות.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (13)

גר בארץ נוכריה והמד"ב הפסיכדלי

22 באפריל 2009 – 11:07

רוברט היינלין טען שספרו גר בארץ נוכריה אינו ספר מד"ב. ואכן הספר הזה, שנכלל בדרך כלל בספרות המד"ב הינו אולי ספר מיסטי לא פחות מדתי. הנטייה המיסטית של ספרות המדע הבדיוני היא דבר שניתן לגלותו אצל סופרים נוספים כגון פיליפ ק. דיק (למשל בואליס) פרנק הרברט (בחולית) או ארתור סי קלארק (קץ הילדות). התייחסות לקשר הזה בין המדע בדיוני לבין המיסטי והמאגי ניתן למצוא בכך שספרות המד"ב מקובצת לעיתים קרובות יחדיו עם ספרות הפנטזיה ושביצירות מסוימות מאפיינים של השתיים הינם בלתי מובחנים ממש. בכך מוצאת לה הדגמה אמירתו של ארתור סי. קלארק שלא ניתן להבחין בין טכנולוגיה מפותחת מספיק לבין קסם.

גר בארץ נוכריה מספר על ואלנטין סמית', אמריקאי שגדל על פני מאדים ושרכש שם את הידע האיזוטרי של התרבות המאדימית. בהגיעו לכדור הארץ, סמית' מפיץ את תורות המאדים לקבוצות של תלמידים ומלמד אותם את האמנות העתיקה של שתיית המים או "לגרוק" (To Grok) מילה שמשמעותה בשפה המאדימית של היינלין "לשתות". גריקה, אמנות שתיית המים המשותפת מאפשרת להם לבצע שיתוף תודעה טלפאתי, להשיג יכולות טלקינזיס, לפתח תודעה קיבוצית בקבוצה ועוד מיומנויות רבות אחרות. ברומן של היינלין מי ששותים מים יחדיו הופכים לאחי מיים, קשר רוחני מהמעלה הגבוהה ביותר. המילה לגרוק, אגב, הפכה כבר מאז ספרו של היינלין למטבע לשון השגור אצל אוהדי מד"ב, היפים והאקרים ואף נכנס למילון אוקספורד האנגלי.

הגעתי לספר של היינלין לאחר כשקראתי עליו לראשונה בספר המופלא The Electric Kool-Aid Acid Tests של הסופר טום וולף. וולף שמתאר בספרו מ-1968 בזמן אמת את סיפורו של הגיבור הפסיכדלי הפרוטו-היפי קן קיזי מספר שכל מי שהצטרף לחבורתו של לירי נדרש לקרוא את ספר המדע הבדיוני הזה. מעניין לציין שבעוד החבורה הפסיכדלית של החוף המערבי (לירי ושות') ניסתה להבין את החוויה הפסיכדלית בעזרת שימוש בתורות המזרח, בחבורתו של קיזי ספרות החניכה הפסיכדלית הייתה מורכבת בעיקר מספרי מד"ב (שני הספרים האחרים שזכו לפופולריות רבה היו קץ לילדות של ארתור סי. קלארק והספר More than Human של תיאודור סטורגיאון). מעניין גם לציין שבשנות השבעים לירי עצמו ביצע מהפך, נטש את המושגים המזרחיים והחל גם הוא לחשוב בעזרת קונספטים מד"בים כמו קולוניות חלל, רשתות מידע ועוד.

התחלתי לקרוא את ספרו של היינלין מתוך סקרנות ורצון להתחקות אחר הלך הרוח של הקבוצה של קיזי באמצע שנות השישים. לא מיד הבנתי למה קיזי החשיב כל כך את הספר הזה, אבל ההקשרים בין תרבות התודעה המאדימית שואלנטין סמית' מנחיל לבני כדור הארץ לבין מהפכת תרבות הנגד של שנות השישים, והמהפכה הפסיכדלית בפרט הלכו והפכו ברורים ב-200 העמודים האחרונים של הרומן.

השנה הייתה 1961, שנתיים לאחר ספרו לוחמי החלל (הסרט גברים בחלל) שהואשם בנטיות פשיסטיות בולטות, כשהיינלין כתב את הספר האולטרה-ליברטיאני הזה, מה שמוכיח בעיני שלהיינלין יש לפחות תכונה אחת של סופרים גדולים, הנכונות לכתוב היישר ממקורות ההשראה הספרותית ולחקור את כל האפשרויות של היקום הספרותי מבלי להכפיף עצמם לשום סוג של אידאולוגיה.

בדומה לתרבויות הנגד שהתפתחו בשנים שלאחר מכן ברחבי ארה"ב גיבורי גר בארץ נוכריה יוצרים חברה חדשה וקהילתית המבוססת על אהבה חופשית (גם חד-מינית), ביטולו של הרכוש, חזרה לטבעיות (הקשישים מפסיקים לצבוע שערם, הרופאים יוצאים כנגד הרפואה המערבית) ומשתמשים בברכות שלום בסגנון "את הוא האלוהים" ו"אתה הוא האלוהים". כמו התנועה הפסיכדלית ותנועות תרבות הנגד האחרות של שנות השישים גם הם נרדפים על ידי חברה פוריטנית שלא מוכנה לקבל את סגנון החיים שלהם. בקטע נבואי ממש, מייסד איש המאדים סמית' במהלך הרומן שורה כנסיות עם שמות כגון "כנסיית כל העולמות" ו"מקדש הפירמידה הגדולה", מתוך נסיון למצוא מקלט לדרכו הרוחנית תחת האצטלה המוכרת של "כנסיה". הכנסיות הללו מגורשות ונרדפות זו לאחר זו באופן דומה לזה שנרדפו הכנסיות השונות שניסה טימותי לירי להקים במהלך שנות השישים בנסיון להגן על הדרך הרוחנית הפסיכדלית מפני זרועות הממסד. עם זאת, כמו אצל לירי והחלוצים הפסיכדלים האחרים של הסיקטיז, מה שסמית' מבקש למסור אינו דת.

"זו אינה אמונה. הדיסציפלינה היא פשוט שיטה של פעילות יעילה בכל דבר" (עמ' 407 בתרגום העברי) אומר סמית'. האמירה הזו מקבילה להבדל בין בין מושג האמונה הדתי לבין הפרקטיקה הפסיכדלית שהיא פרקטיקה של חוויה. כמו פסיכדליה, שתיית מים היא דיסציפלינה שניתן ללמוד את השימוש הנכון בה. על ידי השימוש בדיסציפלינה הקדושה אחי המים של החבורה זוכים לכוחות על שמשנים את חייהם, מה שמזכיר גם כן את החוויה הפסיכדלית. גם הפרנקסטרים של קיזי ראו את עצמם כגיבורי על שכל אחד ואחד מהם ניחן בכח מיוחד משלו שבא לידי ביטוי בעזרת החוויה הפסיכדלית.

חברי קהילת המים יוצרים בעזרת השימוש בדיסציפלינה הזו חברה אוטופית בינם לבין עצמם, אולם הם נרדפים על ידי קהילות צרות אופקים ותקשורת קפיטליסטית עויינת ותאבת דם. סופו של הספר מותיר מקום למחשבה שגם אם המהפכה התודעתית מושחתת על ידי ציבור פנאטי ותקשורת עוינת, הרי שאם הטכניקה שלה יעילה מספיק היא תשרוד, תתגבר ועוד תגיח מחדש בבוא הימים.

וולף כותב על הקשר בין חבורתו של קיזי לספרו של היינלין: "זה מופלא. זה כאילו שהיינלין והפרנקסטרים היו קשורים יחדיו בקשר בלתי סיבתי נסתר." (137) (תרגום שלי) ואכן גר בארץ נוכריה היה כבר אז באמצע שנות השישים ספר נבואי בעיני קן קיזי, עוד לפני שהעלילה של הסיקסטיז הגיעה לסיומה העגום. הספר של היינלין נקרא עד היום כספר נבואי במובן האמיתי ביותר של המילה. למרבה העניין, היינלין כתב את הספר בניגוד להרגלו רק כעשר שנים לאחר שהגה לראשונה את עלילתו. לדברי היינלין הוא חיכה שהנורמות החברתיות ישתנו ויאפשרו לספר להתקבל. לדבריו הוא ראה לדבריו את השינוי החברתי הזה קורה לנגד עיניו במהלך שנות החמישים, והוא צדק. הספר שיצא ב-1961, זכה לפרס הוגו של אותה השנ
ה והפך לאחד מספרי הקאלט של ההיפים. גם כיום זהו אחד מספרי המד"ב הקלאסיים והמומלצים ביותר לכל מי שרוצה להבין לעומק את האתוס של שנות השישים.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (8)

סינכרוניסיטיז ביום השואה

21 באפריל 2009 – 2:05

הספר "אנטי גיבורים" שעל כתיבתו שקדתי בתקופה שחייתי בגרמניה (2001-2003) היה מורכב ממספר נובלות שעסקו בקומפלקס היהודי-אירופאי, בקומפלקס היהודי-גרמני ובקומפלקס הישראלי-גרמני. שתיים מהנובלות הללו עסקות באירועים סינכרוניים הקשורים לשואה. אחד מהם הושפע מאותו אירוע פרטי-מיתולוגי שארע לי ב-13 באפריל 2001, בחוויה הפסיכדלית הראשונה שלי, כשאכלתי פטריות פסילוסיבין קובנזיס באמסטרדם. אותו הלילה חזרתי 63 שנה אחורה ל-1938, רגע לפני המלחמה. הייתי יהודי וידעתי את העתיד. וידעתי שהסוף קרב. ונמלטתי מהנאצים בסמטאות אמסטרדם. לא זכרתי את השפות האנגלית והגרמנית, בקושי ידעתי מי אני. ידעתי רק שאני יהודי. כשהטלתי את מימי בסמטה אפלה ראיתי שהיהדות שלי טבועה בבשר שלי. שמישהו קבע אותה שם עוד לפני שידעתי מי אני. שההסטוריה נכתבה מראש. נשלחתי לאמסטרדם של 2001 ותרתי את הרחובות של עולם קודר צבוע בצבעי מט שנשלט על ידי הנאצים ושבו אני הניצול היהודי האחרון. שנים לאחר אותו הלילה גיליתי שב-1943, באותן סמטאות ממש שבהן נמלטתי אני מהנאצים נתפס 58 שנה קודם לכן קורט, דודו של אבי, בראציה של הנאצים ונשלח למחנה ריכוז שבו מצא את מותו.

הערב, לכבוד יום השואה, החלטנו בבית לצפות סוף סוף ב"שואה" של קלוד לנצמן. לפתע באמצע הערב הרהרתי בכך שמחר אני אני מתחיל תקופה ארוכה של עבודה אינטנסיבית של תרגום הביוגרפיה של הרמן גרינג. לאחר חודשים שציפיתי להתחיל את העבודה על התרגום באופן רציני, מועד תחילת העבודה על הביוגרפיה של הנאצי מספר אחת נקבע ליום השואה דווקא. מקרה?

ה- Reichsparteitagsgelände בוועידת המפלגה הנאצית 1934

קצת אחרי חצות בערך, כשנכנסתי למיטה עם PiKHAL נשמע לפתע צלצול. זה היה א' חבר מאוד טוב שלי מהתקופה בגרמניה שגם חי בארץ תקופה קצרה לפני שנים מספר. לא דיברנו כבר מספר חודשים והוא לא ידע שהיום זה יום השואה, אבל הוא התקשר כי היה לו פתאום חשוב לספר לי שהייתה לו לאחרונה שיחה עם סבתא שלו ושפתאום הוא גילה שבניגוד לכל מה שאמרו לו כל השנים, סבא רבא שלו היה נאצי גדול. יותר מסתם נאצי גדול, הוא היה אחראי על ביצוע הבניה של הרייכספרטייטאגסגלנדה (Reichsparteitagsgelände) אותו מגרש מסדרים גיגאנטי בנירנברג שבו התקיימו המפגשים השנתיים של המפלגה הנאצית ושתועד בסרט הנאצי נצחון הרצון של לני ריפנשטאל.

אחרי שדיברנו על הקשר המשפחתי הנאצי שלו במשך כשעה הוא שאל אותי מה אני חושב על זה. אמרתי לו שזה משנה הכל ולא משנה כלום. זה משנה את כל הקונטקסט של ההכרות שלנו, אבל זה לא משנה כלום ביחסים בינינו בת'כלס. וזה גם נתן לי תקווה, שאם אנחנו מדברים היום ואין בלבי דבר עליו, אולי יום אחד בעתיד גם ישראלים ופלסטינים ידעו לשכוח ולסלוח על הדברים שקורים פה היום.

אני לא יודע למה זה יצא שאני מתחיל לתרגם את הביוגרפיה של הנאצי מספר 1 דווקא ביום השואה. אני לא יודע למה א' התקשר אלי לספר לי פתאום ביום השואה שגילה שסבא רבא שלו היה נאצי. מקרים כאלה קורים כנראה בחיים וגם מקרים מופלאים הרבה יותר.

עכשיו כשהספר מוכן סוף סוף, החודשים הקרובים יעסקו בתרגום הביוגרפיה של גרינג ובכתיבת הצעת המחקר שלי על אלכסנדר שולגין. קשה לחשוב על שני טיפוסים שונים יותר, בעיני לפחות. בקהילה הפסיכדלית אוהבים להזכיר שה-LSD התגלה באותה השנה כמו פצצת האטום ולרמוז שבכך נשמר האיזון הקוסמי בין ארוס לתנטוס, בין כח היצירה לכח המוות. נראה לאן עבודה יומיומית עם האיש שרצח מליונים והאיש שהקדיש את חייו לפיתוח חומרים להרחבת התודעה תוביל אותי.

***

שנה שעברה פרסמתי כאן שני טקסטים ליום השואה, ואני אמליץ עליהם בהזדמנות זו למי שלא קרא:

על אדולף הקומיקס-שואה של אבי המנגה אוסאמו טצוקה

על צופן אדמע, סיפור התרפיה הפסיכדלית של ק. צטניק בעזרת LSD ושרפאה אותו מאימות השואה.

מאת Ido Hartogsohn | לכתוב תגובה

טכנומיסטיקה: הספר

14 באפריל 2009 – 12:37

בשעה טובה ומוצלחת, אני שמח לבשר שספר הביכורים שלי "טכנומיסטיקה" יתפרסם בסוף החודש הבא (מאי 2009) בהוצאת מדף. הרגע הזה בא אחרי חקירה ארוכה שנמשכת כבר מספר שנים, ועבודה אינטנסיבית במיוחד בתשעת החודשים האחרונים. בקיצור, זה רגע מרגש ומשחרר.

הספר טכנומיסטיקה עוסק ברבים מהנושאים שכתבתי עליהם כאן בבלוג בזווית מקיפה יותר ותוך פיתוח מעמיק יותר של הרעיונות. בין השאר מדובר בשאלות כמו איך משפיעים על התודעה שלנו טכנולוגיות ממוחשבות ואמצעי התקשורת המודרנים? איך אפשר להגיע לאיזון ולהתפתח רוחנית בסביבה טכנולוגית? ובשלל עניינים חביבים אחרים שקשורים לנושא כמו חומרים פסיכדלים, מערכות עצבים, משחקי מחשב, אקטיביזם, הגוף, השבטיות החדשה ועוד.

חלק מסוים (כרבע בערך) מהספר מבוסס על קטעים שהתפרסמו בעבר בבלוג, וזו גם הזדמנות מצוינת להודות לכל מי שקרא את הבלוג הזה בשנתיים האחרונות ולכל מי שגם לקח את הזמן להגיב. אני יודע שהספר הזה לעולם לא היה נכתב לולא הבלוג "טכנומיסטיקה" וכל מה שקרה לי בו בשנתיים האחרונות, באינטראקציות עם קוראים ובדרייב שהוא נתן לי לכתוב וליצור. אז תודה.

ואם אני כבר מודה, עכשיו זו גם הזדמנות לבקש את עזרתם של קוראי הבלוג בשני נושאים שאני עדיין מתלבט בהם. הראשון הוא תת הכותרת של הספר. השני הוא הכריכה.

תת כותרת
השם של הספר הוא טכנומיסטיקה. תת הכותרת לעומת זאת, עדיין לא סגורה. ניסיתי כל מיני אפשרויות בכל מיני וריאציות. לכל אחת מהן יש יתרונות וחסרונות שלא אפרט כאן כדי לא להטות את הדיון מראש לאופציה מסוימת.

מכיוון שאני מנסה כבר חודשים ולא מצליח להגיע להחלטה. חשבתי שאולי למי מהקוראים יהיה רעיון טוב יותר. הנה 9 אפשרויות לשמות לספר טכנומיסטיקה. אתם מוזמנים לכתוב מה אתם הכי אוהבים ותרגישו חופשי גם לכתוב מה אתם הכי פחות אוהבים ולנמק למה אהבתם ולמה לא אהבתם. (פקטור חשוב ב"אהבה" בהקשר הזה, הוא משהו שיגרום לכם לקחת את הספר לידיים שלכם בחנות).

האפשרויות

1. טכנומיסטיקה: רוחניות בעידן המדיה
2. טכנומיסטיקה: הרוח בעידן המדיה
3. טכנומיסטיקה: העולם כמדיה
4. טכנומיסטיקה: מדריך לתודעה בעידן הטכנולוגי
5. טכנומיסטיקה: אלוהים בעולם של מדיה
6. טכנומיסטיקה: מדיה, תודעה, אלוהים
7. טכנומיסטיקה: התעוררות התודעה בג'ונגל הטכנולוגי
8. טכנומיסטיקה: הרוח שבטכנולוגיה
9. טכנומיסטיקה: רוחניות דיגיטלית

10. תודעה בעידן המדיה/הטכנולוגי

אני פתוח להצעות נוספות…

כריכה
כאן, תודה לאל יש לי פחות התלבטויות. האיור של הספר, שאותו יצרה המאיירת הדר סגל הוא יפהפה בעיני. יש עדיין כמה אפשרויות שונות לעיצוב הכריכה. ואשמח לשמוע את דעתכם גם פה.

* כאמור, לא להתייחס לתת כותרת הזמנית שמופיעה על הכריכה (ראה הסעיף הקודם).

אפשרות 1

לצפיה בתמונה באיכות גבוהה יותר

אפשרות 2

לצפיה בתמונה באיכות גבוהה יותר

אפשרות 3

לצפיה בתמונה באיכות גבוהה יותר

אפשרות 4

לצפיה בתמונה באיכות גבוהה יותר

אמשיך לעדכן בכל הפרטים שנוגעים לספר לקראת מועד היציאה שלו. חג שמח.

עדכון (16/4) – גרסה חמישית

בגלל שאני עדיין חושב שיש משהו מאוד נכון בשחור, ניסיתי, בהתאם לעצתו של גרפיקאי, להוריד חלק מהשמיים האדומים שבתמונה המקורית. וגם לקצץ מהשחור שמופיע למעלה בגרסה שלוש.

התוצאה מחזירה (לעומת גרסה 4) את המכובדות של השחור, ובאותו הזמן מבטלת את תחושת העיוות שהייתה בגרסה 3. אני חושב שיתכן שזוהי הפשרה הנכונה בין גרסאות 3 ל-4.

אשמח לפידבקים.

לצפיה בתמונה באיכות גבוהה יותר

עדכון 17/4

ואם לא די בכל האפשרויות הללו הנה עוד כמה כדי להוסיף עוד שמן למדורה.

גרסה 6

בהתאם להצעתו של אסף חתכתי את הלמטה של התמונה ושמרתי על הפרופורציות. מעבר לזה שחלק מהדמויות נחתכות באמצע, לטעמי זה גם די חבל על מה שאבד.

לצפיה בתמונה באיכות גבוהה יותר

גרסה 7

משחק עם העיצוב של גרסה 1 – בהתאם למה שהציע המגיב אחדעשר הגדלתי את התמונה במסגרת. מוריד קצת מהריחוק האקדמי של גרסה 1.

לצפיה בתמונה באיכות גבוהה יותר

גרסה 8

גרסה שיצר טל פולקמן, לדבריו על פי הצעה של אחד המגיבים. מאוד יפה, מאוד פסיכדלי. כנראה יותר מדי 🙂

לצפיה בתמונה באיכות גבוהה יותר

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (57)

מדיה וזכרון ילדות 2

10 באפריל 2009 – 16:20

כבר כתבתי כאן בעבר על כך שאני צלם די כפייתי. בשנה ממוצעת אני נוטה לצלם בסלולארי שלי כ-3,000 תמונות שמתעדות רגעים שונים ביום יום שלי. מרגעי שיא אקסטטיים, המשך בפגישות עם חברים ושיעורים באוניברסיטה ועד להמתנה בתור במס הכנסה.

כפי שההייפרטקסט באינטרנט שינה את האופן שאני מבין קריאה והבלוג שינה את האופן שבו אני מבין כתיבה, כך הצילום הדיגיטלי שינה את האופן שבו אני מבין צילום. אם פעם השתמשתי בצילום על מנת להנציח את המופלא, הרי היום הוא משמש אותי כדי לתעד את היומיומי.

צילומים של אנשים שפגשתי ברחוב בדרך לסידורים בעיר, של הגשם שתפס אותי בדרך למסיבה, של שלט שעברתי לידו ומשך את תשומת ליבי, משמשים אותי על מנת לשמר את החיים שלי בצורה ויזואלית, כפי שיומן אישי מאפשר לי לשמר אותם בצורה ספרותית.

וזה עובד. לא מזמן בשיחה עם חברים נזכרנו בהדלקת נרות חנוכה שקיימנו לפני שלוש שנים ברמת גן. יכולנו לזכור את כל מי שהיה שם ואפילו כמה מההערות שנזרקו רגע לפני הדלקת הנרות. כשקלטנו שאנחנו זוכרים את הפרטים האלה רק בזכות העובדה שרגע הזה צולם ושצפינו בו מאז מספר פעמים, חשבתי פתאום שאולי צפיה חוזרת ונשנית באלבומי התמונות והוידאו הדיגיטליים שלך אינה בזבוז של זמן, אולי היא סוג של אימון לזכרון.

צילום סדרתי הוא אולי תופעה נדירה יחסית אצל בני גילי, אבל היא נפוצה הרבה יותר, עושה רושם, אצל ילדים ובני נוער שנולדו לתוך העולם הדיגיטלי. איך היא משנה את הזכרון שלהם? זכרונות ילדות נוטים להעלם מהזכרון שלנו במהלך ההתבגרות. רובנו לא זוכרים מהשנים הראשונות של חיינו יותר מכמה רגעים מעומעמים וכך היה הדבר כנראה משחר הימים. אבל בשנים האחרונות משנות מצלמות דיגיטליות גם את חוק עתיק זה.

נגה, בת של חברים שלנו היא בת שנתיים והמח שלה לא שונה כל כך ממוחות של ילדים אחרים בהיסטוריה האנושית, אבל לנגה יש עשרות שעות של חומר וידאו דיגיטלי שמתעד את הרגעים בחייה ואחד הבילויים החביבים עליה הוא לצפות בו שוב ושוב. כשהיא רואה את עצמה על המרקע היא מזהה את עצמה מיידית במילים "הנה נגה". היא כבר יודעת מה קורה בוידאו הזה. האם נגה תזכור את הילדות שלה בצורה מלאה ועשירה יותר משזכרו אותה ילדים בעבר?

בזכות אלבום התמונות המשפחתי אני זוכר סיטואציות ספציפיות מהילדות שלי. קטעי וידאו דיגיטליים מעלים עוד יותר את הרזולוציה הרגשית של הזכרון ומרחיבים אותו לעוד ועוד סיטואציות ביום יום. הזכרון האנושי הופך להיות ישות המשתרגת בינות ענפים סינפטיים לשבבים של זכרון אלקטרוני.

מדיה וזכרון ילדות 1

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (13)

רשימת הכתבות המומלצות המלאה בנושא פסיכדליה

22 במרץ 2009 – 17:54

מדע פסיכדלי
http://www.notes.co.il/ido/53408.asp

אקטיביזם פסיכדלי
http://www.notes.co.il/ido/52780.asp

זווית אחרת על שימוש נבון בסמים
http://www.notes.co.il/ido/44471.asp

טכנולוגיה סוגסטבילית – הסיפור של ה-LSD
http://www.notes.co.il/ido/45367.asp

טכנולוגיה פסיכדלית
http://www.notes.co.il/ido/46702.asp

הפטריה האחרונה באמסטרדם
http://www.notes.co.il/ido/50299.asp

עמים הם סמים
http://www.notes.co.il/ido/42272.asp

טריפים טיולים והחיים
http://www.notes.co.il/ido/43902.asp

פסיכו-לוגו-יה
http://www.notes.co.il/ido/42634.asp

אין קונצנזוס לתודעה
http://www.notes.co.il/ido/42977.asp

מפיוטה ל-LSD – המלצת צפיה
http://www.notes.co.il/ido/46365.asp

מצעד הפסיכדליה הגדול – ארטיפקטים פסיכדלים
http://www.notes.co.il/ido/46220.asp

סמים פסיכדלים ואייבי נתן
http://www.notes.co.il/ido/47196.asp

הקופים מגלים את ההייפרספייס – תרגום של טרנס מקנה
http://www.notes.co.il/ido/47264.asp

תנו לגדול בשקט
http://www.notes.co.il/ido/48060.asp

האוניברסיטה הפסיכדלית
http://www.notes.co.il/ido/50182.asp

מחקר פסיכדלי אקדמי
http://www.notes.co.il/ido/50630.asp

מאת Ido Hartogsohn | לכתוב תגובה

הזמרת הרובוטית ששבתה את לבי

5 במרץ 2009 – 17:37

Hatsune Miku. הזמרת הרובוטית המצליחה בעולם.

בספר המדע הבדיוני Idoru מאת וויליאם גיבסון מבקש הגיבור קולין לייני להתחתן עם אישיות סינתטית בשם ריי טויי. הספר של גיבסון מעלה שאלות לגבי היחסים והגבולות בין בני אדם למחשבים והתקני אישיות ממוחשבים. נזכרתי בלייני לאחרונה כשנחשפתי לזמרת הסינתטית Hatsune Miku, אחת מבין קבוצת הווקאלואידים ששחררה ימאהה לשוק בימים האחרונות.

Vocaloid, התוכנה של ימאהה, היא בעצם סינתיסייזר מזמר או תוכנה מזמרת. המשתמש בתוכנה יכול להזין לתוכה מילים של שיר ותווים והתוכנה מאפשר לו לבחור בין מגוון קולות של ווקלואידים שונים שיבצעו את הקטע. ב-Hatsune Miku, הווקלואידית המצליחה ביותר בעולם נכון להיום, נתקלתי כשחיפשתי ביצוע לשיר Heaven on Earth עבור הקליפ של מפלגת הגאולה.

יש משהו בקול הסינתטי וה-Kawaii כל כך של מיקו ששבה אותי מיד וזה לא רק בגלל שיש לי חיבה לדמויות אנימה ילדותיות ובגלל השיק העתידני של זמרת סינתטית שמשמעות השם היפני שלה הוא "Future Sound". יש משהו מצמרר ומרטיט בהאזנה לרובוטית מזמרת כמו מיקו, משהו שמזכיר לי את השיר Komputeliebe של קראפטוורק שמספר על אדם שמתאהב מזכירה אלקטרונית. אנחנו רגילים כל כך להניח שמאחורי קולות שרים יש אישיות, אנושיות ורגש – שכשאנחנו שומעים את אותם שירים שאנחנו מכירים כבר כשהם מבוצעים על ידי רובוטים מתוכנתים הדבר הזה יוצר אצלנו דיסאוריינטאציה רגשית.

קשה לנו לקלוט שהקול של הילדה היפנית החמודה מהקליפ הוא בעצם קול של מחשב, קשה לנו שלא להתרגש איתה, קשה לנו להבין שמאחורי הקול יש חלל מתכתי. זו גם הסיבה אני חושב ש-Hatsune Miku וחברותיה רין ולן מוצלחות במיוחד כשהן שרות שירים עם מטענים סימבוליים כבדים כמו הביצוע ל-Hard to say I'm sorry של שיקגו. הדיסוננס בין עוצמות הרגש שהשיר מוסר לבין הסינתטיות של הקול המזמר, לבין התגובה הרגשית העזה שהוא מעורר בכל זאת אצל המאזין יוצר איכות סימולקרית שהופכת את את החוויה למרגשת במיוחד.

אז האם מיקו וחברותיה הווקאלואידיות יחליפו בקרוב את הזמרות בשר ודם? בספרו The Age of spiritual machines (מ-1999) חוזה ריי קורצוויל מגמה מתגברת של זמרים ומוזיקאים רובוטים שיפעלו בסביבות 2009. למרות כל מיני רובוטים מוזיקאים כדוגמת אלה שיוצר גיל ויינברג נראה לי שמיקו והחברות שלה הן הדבר שהכי מתקרב בינתיים לחזון על מוזיקאים רובוטים מצליחים ברמה גלובלית. יש להן לא רק מאות ואלפי קליפים שונים ברשת אלא גם מועדוני מעריצים שלא היו מביישים הרבה מהזמרים בני הבשר ודם.

ובכל זאת כשהצעתי לחברים לערוך מסיבה שהמוזיקה בה תהיה על טהרת ה-Vocaloids נתקלתי בהתנגדות עזה. מסתבר שיש לא מעט אנשים שהאזנה לזמרות האלקטרוניות הללו נוטה לחרפן אותם במהירות. למהפכה מסתבר יקח עוד קצת זמן, וגם זה כנראה לא כזה נורא.

ובינתיים כמה מרגעי המופת:

מיקו בביצוע מרגש לשיר של שיקגו

Heaven is a place on earth

בביצוע משותף ל-California Dreaming עם שתי רין קגמין ולן קגמין.

ובביצוע (לא מוצלח במיוחד) להתקווה

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (12)

ניו אייג' זה ההיי-טק החדש

16 בפברואר 2009 – 16:41

המאמר פורסם באתר אנרג'י ניו-אייג'

אם במקום ללכת ללימודי מנהל עסקים בחרתם להשתלם בתחום האלטרנטיבי ואתם כרגע תפרנים בני תפרנים, אל ייאוש. בספרו החדש צופן העתיד חוזה העתידן ד"ר דוד פסיג עתיד מזהיר לתחום האלטרנטיבי ולתחום ההוליסטי. על פי פסיג המתקשרים והמטפלים האלטרנטיבים של היום הם עורכי הדין ורואי החשבון של המחר, שכן דווקא התחום הרוחני יהווה את החלק המרכזי בכלכלה הבינלאומית בסביבות השנה 2100. מה שנקרא, החזיקו מעמד!

מטפסים בסולם הצרכים
התחזית של פסיג עשויה אולי להשמע מוזרה בשלב הראשון אבל קל יותר להבין אותה כשמבינים את ההיגיון שעומד מאחוריה. פסיג מציג את התחזית הזו בפרקים ה-35-37 בספרו כשהוא מציג מודל המבוסס על סולם הצרכים של הפסיכולוג אברהם מאסלו.

סולם הצרכים של מאסלו למי ששכח הוא מעין פירמידה שמציבה את הצרכים השונים של האדם בכמה דרגות שונות שכל אחת מהן בסיסית פחות מקודמתה. הצרכים הפיסיולוגים של האדם כמו נשימה, מזון מים או שינה באים ראשונים. אחריהם באים צרכים נוספים כמו בטחון גופני, בטחון בעבודה או בטחון משפחתי. הדרגה השלישית של הצרכים קשורה להשתייכות וכוללת את הצורך להיות חלק מקבוצה. השלב הרביעי קשור בצורך להערכתם של אחרים ולהערכה עצמית. השלב החמישי והאחרון עוסק בצורך של האינדיבידואל במימוש העצמי שלו בדרכים כמו יצירתיות, מוסריות או רוחניות.

על פי מאסלו אין האדם מתפנה לעסוק בשלבים הגבוהים יותר בסולם כל עוד השלבים התחתונים יותר אינם מסופקים. אורגניזם שצרכיו הפיזיולוגים אינם מתקיימים לא יתפנה לצרכיו האחרים, אדם שאין לו בטחון בקיומו היומיומי לא יתפנה להקים מפעלים לעזרה לזולת וכו'.

על פי פסיג ניתן לראות את ההיסטוריה של העיסוקים בהיסטוריה האנושית כמותאמים לשלבים השונים בסולם הצרכים. התקופה החקלאית התאפיינה בניסיון לפתור את הצרכים הגופניים הראשונים על מנת להביא הביתה פת לחם בסיומו של יום עבודה. "בעידן התעשייתי" לעומת זאת "העניקו העיסוקים רמת ביטחון ורווחה שהיתה חסרת תקדים בכל ההיסטוריה האנושית". מי שעבד במפעל זכה למזון וקורת גג. בתקופה זו גם התפתחו מנגנוני הרשת החברתית שהגנו על ציבור העובדים.

פסיג ממשיך לסקור את שאר התקופות, אבל המקום שבו הטיעון שלו הופך למעניין במיוחד הוא כאשר הוא נוגע בצורך החמישי בפירמידה, הצורך במימוש עצמי. על פי פסיג, לאחר עידן הידע ועידן המידע יגיע העידן החמישי והאחרון שבו "ישאו העיסוקים אופי בדיוני, אפילו לפי קריטריונים של תחילת המאה ה-21. ההכשרות יהיו לא רק אינטלקטואליות אלא גם מוסריות וגם ספיריטואליות". בגרף שמופיע בעמוד 241 של ספרו מציע פסיג כי בסביבות שנת 2100 יעברו המוצרים המנטליים והספיריטואלים בחשיבותם את מוצרי הידע, בוודאי את מוצרי התעשיה והמזון ויהפכו למוצרים החשובים ביותר בכלכלה העולמית.

המין האנושי במסע קוסמי
"תחשוב על מתקשרים, תחשוב על קואצ'רים. כל הדברים האלה הם רק התחלה של משהו גדול הרבה יותר" אומר פסיג בראיון לאנרג'י מעריב. "אנחנו עוברים תהליך שבסיומו מה שהיה נחשב לשוליים לפני 20 שנה יהיה הזרם המרכזי".

בספר שלך אתה מדבר על כך שבעידן הספיריטואלי סוג המוצרים העיקרי יהיה מוצרים ספיריטואלים, אתה מוכן להסביר למה אתה מתכוון?
"מדובר כאן במוצרים שהמאפיין העיקרי שלהם הוא שהם שירותים מנטליים שנותנים לנו סיפוקים רוחניים. כרגע המוצרים שבידינו נותנים בסך הכל מידע. הם לא נותנים לנו תבונה או רמה מפותחת יותר של קוגניציה, שזה בדיוק מה שהמוצרים האלה יעשו".

אתה יכול לתת דוגמאות למוצרים כאלו?
"תראה, כשאתה שומע מוזיקה מה שהיא מעוררת בך זה כל מיני מצבי רוח. מוזיקה היא אמנות והיא עושה את הדבר הזה באופן מאוד סובייקטיבי. אבל כבר היום יש לך מוצרים חדשים, מוצרי מוזיקה, שהם מדעיים ומצליחים. זה סוג חדש של מוזיקה שמצליח לעשות לך טריגר במח לסוג מסוים של מצב רוח ספציפי. אם אתה רוצה יצירתיות, יש מוזיקה שיוצרת גלי מח שתורמים ליצירתיות. יש מוצר אחר שעוזר למחשבה החיובית. המוזיקה עושה טריגר לגלי מח שיוצרים חשיבה חיובית. זה מוצר מנטלי, לא אמנות סתם. אבל זה רק ההתחלה של ההתחלה."

מה עוד?
"יש כרגע בידי המין האנושי מפות מדויקות של מה שקורה במח כאשר אתה עושה פעילות דתית כלשהי, כשאתה מנשק מזוזה, משתחווה או מתפלל יש איזורים במח שנדלקים. מסתבר שזה אותו הדבר אצל כל הדתות. אם זה קורה אצל כולם אז אנשים צריכים טכנולוגיות שיגרו את האיזורים האלה במח ויש פרופסור אחד בקנדה שפיתח קסדה שבעזרתה אתה יכול לקבל את החוויות הדתיות האלה"

"כל התחום של המדיטציות זה פעולה דתית שהתרבות המודרנית עקרה ממנה את הפן הדתי והפכה אותה למשהו ספיריטואלי גרידא. אנחנו נראה את אותו הדבר עם הרבה מאוד פעילויות דתיות, מנטליות וספיריטואליות שיצאו ממסרת הפעולות הדתיות ויהפכו להיות פעילות ספיריטואלית חילונית".

בגרף שאתה מציג בספר שלך העידן הספיריטואלי מופיע בתור האחרון, זה שממצה את הצורך האחרון בסולם הצרכים של מאסלו. האם זה אומר שזהו השלב האחרון שאליו שואפת האנושות בהתקדמותה? האם זוהי התכלית?
"לא בדיוק. מדע זה לא חקר האמת, זה בסך הכל תיאוריות שבעזרתן אנחנו מנסים להסביר את המציאות ויכול להיות שבעוד 30-40 שנה יבוא מישהו אחר עם תיאוריה אחרת. המין
האנושי נמצא במסע אנסופי של השתכללות שהרוח שלו משתכללת. אנחנו רק בהתחלה. רק מספקים כרגע צרכים בסיסיים לגוף ולרוח, אבל למין האנושי יש עוד מסע ארוך מאוד בזמן. של מליונים ומליארדים של שנה. יכול להיות שזה בקוסמוס הזה, יכול להיות שזה בקוסמוס מקביל. זה לא משנה. התבונה הזו רק בתחילת הדרך שלה והיא מחפשת דרכים לממש את עצמה. ואנחנו עושים את זה בעזרת כל מיני טכנולוגיות שמשפיעות על כל מיני תקופות שהופכות להיות מאופיינות על ידי הטכנולוגיות שאנחנו מפתחים".

"אבל זה מסע אינסופי. זה כמו שלפני אלפי שנים הדבר הכי חשוב היה לאכול. כל היום אדם רדף אחרי באפלו כדי שיהיו לו כמה חתיכות בשר. היום אם אתה רעב אתה הולך לחנות וקונה חתיכה של שוקולד. היום אנחנו עוסקים במימוש של העצמי, של רמות האינטלקטואליות או של המגדר. אבל אנחנו פרימיטיבים עדיין. לאט לאט נגיע למימוש של רמות מנטליות וספיריטואליות שאנחנו אפילו לא מודעים אליהן כרגע".

–*
עוד כמה הערות קטנות לסיום.
ראשית כל, עד כמה שהיא עשויה להשמע מופרכת בשלב ראשון, כשחושבים על המקום הפרינג'י שהתחום הרוחני תפס בחברה ובכלכלה שלנו לפני 30 שנה, והמקום שהוא נמצא בו היום – יש משהו מאוד הגיוני בתיזה הזאת.
שנית כל, ואני לא יכול בלי ההערה הזו. אם המקום שאנחנו הולכים אליו זה בו שבו המוצרים המרכזיים של התרבות והכלכלה הם מוצרים רוחניים, הרי שהדבר הזה עשוי לרמז על לגליזציה עתידית של הפסיכדלים. אחרי הכל, אלו הם ה"מוצרים" הרוחניים האפקטיביים ביותר הידועים לתרבות שלנו, אפקטיביים הרבה יותר מכל מה שמציעים היום בשוק הרוחניות. כאשר מוצרים רוחניים יהיו הבסיס של המערכת הכלכלית והתרבותית לא ניתן עוד יהיה להתעלם מהמוצרים הללו, והם ישובו למקום המרכזי שבו הם תפסו בחברות ילידיות במשך אלפי שנה עד עליית הציביליזציה המודרנית.