ארכיון קטגוריה: פסיכדליה

מבט מחודש על החומרים הפסיכיאטרים

יש לי חבר פסיכונאוט שהתנסה בחייו בשורה ארוכה של חומרים פסיכדליים והתחיל לאחרונה לנטול ציפרלקס. הוא התלבט תקופה ארוכה לפני כן אם לעשות את הצעד הזה שנחשב בעיניו כטאבו, עד שהפסיכולוגית שלו אמרה לו: "ניסית כל כך הרבה דברים מטורפים בחיים שלך, אז למה שלא תנסה גם את זה", והוא החליט שעד שסוף סוף פעם אחת בחיים שלו רופא ממליץ לו לקחת סם, הוא ינצל את ההזדמנות ויקשיב לו.

חומרים פסיכיאטרים נחשבים בקהילה הפסיכדלית כההפך המוחלט מפסיכדלים. בחוגים מסוימים הם אף זכו לכינוי Mind Diminishing, ההפך מ-Mind Augmenting, אותה איכות שאותה מייחסים לחומרים הפסיכדליים. הטענה כנגדם היא שהם עוזרים לאדם להתעלם מבעיות בחייו ובנפשו, הם מקלים לחיות את הקיום בצורה שטחית במקום להתעמת עם העולם הפנימי.

אני מעריך שרוב האנשים שטוענים הטענות כעין אלו לא התנסו בעצמם בחומרים פסיכיאטרים, כך שאני לא יודע כמה אנחנו צריכים להאמין להם. אני יודע שאני חשבתי דברים דומים על החומרים הללו שנים ארוכות מבלי שנתנסיתי בהם. אני זוכר התפרצות שהייתה לי כנער בשיחה עם אדם על החומרים הללו. אסור שהאושר יהיה המטרה שלנו בחיים, טענתי אז. שאם לא כן, כשתושג מכונה שתאפשר לנו להיות מאושרים אנחנו פשוט נתחבר אליה ונזניח את כל חובותינו בעולם הזה.

הדבר הזה באמת עורר בי אז סוג של אימה, אולי כי הוא הבהיר לי כנער את העקרות בנסיונות המגושמים שלי להשיג אושר בעולם הזה. אבל בדיעבד אני חושב שאולי גם קינאתי, קינאתי בכך שלאדם אחר יש את האפשרות לקחת כדור שהופך אותו למאושר. כמובן שמאז הבנתי שאין דבר כזה "כדור שעושה אותך מאושר". כל כדור או צמח, עושה לך דברים מסוימים שיכולים לתת לך יכולות ותכונות מסוימות ויכולים לקחת ממך יכולות ותכונות אחרות, דורש ממך עבודה מסוימת וערנות מסוימת. אבל הדעה השלילית על חומרים פסיכיאטרים ליוותה אותי לאורך שנים רבות.

כשהתחלתי להתעניין בחומרים פסיכדלים, קיבלה הדעה הקדומה שלי גיבוי מהגישה של חוגים רחבים בעולם הפסיכדלי כלפי החומרים הפסיכיאטרים. אין בכך פלא. ככלות הכל, עבור הקהילה הפסיכדלית, הסמים הפסיכיאטרים הם הסמים של האויב, הסמים של הממסד.* זה לא משנה שהקהילה הפסיכיאטרית אמצה גם את החומרים הפסיכדליים בחום עד שאלו נאסרו, במידה רבה כנגד רצונה. בשנים שעברו מאז שה-LSD היה הכוכב העולה של העולם הפסיכיאטרי, זכתה קבוצת ה-SSRI בבכורה בטיפול בקהל הרחב, ולצידה הריטלין, ילד השעשועים של עידן ההיפר-מדיה. כיום משתמשים בחומרים הללו עשרות או מאות מליונים. היסטורית אגב, היחס של הקהילה הפסיכדלית לסמים פסיכיאטרים לא תמיד היה כזה. הרבה מהחוקרים שחקרו את החומרים הפסיכדליים בשנות השישים חקרו לצידם גם את הריטלין, התלהבו ממנו ולא ראו אותו כעומד בדיכוטומיה גסה למול החומרים הפסיכדליים כפי שהדבר מתואר כיום על ידי אידאולוגים פסיכדלים אנטי-פסיכיאטרים.

לפיליפ ק. דיק יש ציטוט יפה ברומן "כשל זמן" שבו הוא אומר שבעתיד המחלות הנפוצות ביותר יהיו מחלות הנפש. אני חושב שזו אחת האמירות הנבואיות ביותר של דיק. יותר אנשים צעירים כיום משתמשים בתרופות פסיכיאטריות באופן כרוני מאשר בתרופות לבעיות פיזיות. אפשר לחשוב על החברה שלנו כחברה שמורכבת מחולי נפש המצליחה לתפקד בזכות הסימום היסודי שהיא עוברת על ידי הממסד הפסיכיאטרי (ו/או סמים אחרים שנמכרים באופן חוקי או לא חוקי). אפשר לחשוב ככה, ואני לא בהכרח חושב ככה. אני חושב שאחד הדברים המרכזיים שקרו בעשורים האחרונים גם בזכות החומרים האלה, גם בזכות הפופולריות העולה של טיפולים, וגם בזכות האינטרנט והתפוצצות האקספוננטיאלית של חברת הצריכה – הוא הפירוק המוחלט של מושג הנורמליות.

אין יותר נורמליות. אין נפש נורמלית. אין גוף נורמלי. ההזיה המודרניסטית על סובייקט אחיד שהתבטאה במערכת החינוך שלימדה בצורה אחידה, באופנה שגזרה גזרות אחידות, בבידור של מדורת השבט, בפסיכולוגיה שהרשתה תורת נפש אחת, בשיטות התעמלות וגוף שגזרו באופן שווה לכולם – כל אלו נעלמים. מתעוררת המודעות בכך שכל אחד מאיתנו הוא סינגולרי לחלוטין. שהתהליכים שאנחנו עוברים בחיים הם ייחודיים לחלוטין. אפשר לקבוע כללי אצבע. אי אפשר לקבוע כללים מוחלטים. Totally Personalized. זהו המקום שהטכנולוגיה, הסמים, שיטות ההתעמלות, החינוך, הטיפול הנפשי והאופנה מביאות אותנו אליו.

ובעולם כזה, שהפסיכדליה מחבקת אותו – כי הוא מעלה על נס את התכונה היקרה ביותר בעיניה: הסינגולריות הזוהרת של כל אחד ואחת מאיתנו – אין טוב ורע מוחלטים. ובעולם כזה צריך לחשוב מחדש גם על החומרים הפסיכיאטרים.

באחד הפודקסטים שלו, שבו הוא משמיע את הנאום המפורסם של טרנס מקנה כנגד האידאולוגיה, קורא לורנזו האגרטי לקהילה הפסיכדלית לבדוק האם יש לה אידאולוגיה ולבצע ביקורת עצמית. אני חושב שאחד המקומות שבהם הביקורת העצמית הזו נחוצה ביותר הוא ביחס של הקהילה הפסיכדלית לחומרים הללו. הקהילה הפסיכדלית צריכה לשאול את עצמה האם היא מתנגדת לחומרים הללו משום שיש בהם באמת משהו רע, או בגלל דעות קדומות שנוצרו מסיבות היסטוריות הזרות לעניין עצמו.**

אני כותב את הדברים הללו על תחום הנוירו-אתיקה המתחמם, ועל רקע הדברים שתומר הביא פעם בשמו של תומס מטצינגר. השאלה הגדולה שהפסיכופרמקולוגיה ניצבת בפניה היום היא השאלה האם מותר לנו לתת לאנשים כדורים בשביל שיר
גישו יותר טוב.

אם הם חולים, כמובן. זו ההנחה הבסיסית של הרפואה. ולכן פסיכיאטרים ורופאים מחלקים: פרוזאק, גראס, ריטלין ומורפיום. לכן הניסויים שכן נערכים היום בחומרים פסיכדליים נעשים תמיד בקונטקסטים רפואיים. לאנשים חולים מותר לעזור. מותר לעזור להם להרגיש יותר טוב. אבל מה אם האנשים החולים הללו מתחילים להרגיש יותר טוב מאנשים נורמלים? זו הרי הייתה אחת הסיבות המרכזיות לאיסור על המחקר הפסיכדלי בשנות השישים. כי לאפשר לאנשים שלא היו באמת חולים להגיע לרמות אינטגרציה גבוהות יותר עם עצמם לא היה מטרה שנחשבה לגיטימית עבור חומר רפואי. אבל מה אם קשה בכלל לומר מי חולה ומי לא, כמו שקשה לומר מי נורמלי ומי לא? כי אין כזה דבר נורמלי?

מה שאנחנו צריכים היום זה רפואה שתעזוב מושגים של נורמליות מדומיינת ותשים דגש על האפשרות של כל אדם ואדם להיות הטוב ביותר שהוא יכול להיות, מבלי להתחשב בהגדרה של נורמליות. ומה זה אומר על החומרים הפסיכיאטרים? לעניות דעתי אסור לתנועה הפסיכדלית לצאת במסע צלב נגדם, מסע שמתרחש בסופו של דבר בעיקר כריאקציה על מסע הצלב המתנהל כנגד התנועה הפסיכדלית.

* יהיה מעניין לחקור יום אחד את האופנים שבהם הקהילה הפסיכדלית התפתחה פוליטית ואידאולוגית כריאקציה לגורמים שנלחמו כנגדה – כתנועה בעלת נטיות אנטי-פסיכיאטריות ואנטי-מדיה.

** כמובן שהשאלה הגדולה באמת היא מה עמדתה של הקהילה הפסיכדלית כלפי סמים אחרים בכלל? כמובן שהקשת שם רחבה מאוד בין טרנס מקנה שטוען שתנועה הפסיכדלית היא תנועת אנטי-סמים (Food of the Gods, 253) שכן , לאנדרו וייל שאומר שכל סם יכול להיות טוב או רע (From Chocolate to Morphine), לבין ליברטיאניזם מוחלט כמו של סשה שולגין (PiHKAL).

***

ובהקשר זה, לכל מי שמתעניין בנושא רפורמה במדיניות סמים, המלחמה בסמים והפתרונות האפשריים ל"בעיית הסמים" אני ממליץ בחום להאזין להרצאה הזו של מומחה מדיניות הסמים, מנהל ה-Drug Policy Alliance, איתן נדלמן על המלחמה בסמים.

זו אחת ההרצאות היפות, המפוכחות והמשכנעות ביותר ששמעתי על נושא המלחמה בסמים ומה שיפה בה הוא שנדלמן מציג בבהירות יוצאת דופן את השפלות המוסרית והפילוסופית המונחת בבסיס המלחמה בסמים, את האופן שהעקרונות שעליהם מושתת טרור המדינה המאורגן הזה מהווים לא רק הפרה של זכויות אדם אלא ממש מבוססים על אגרסיביות גסה, חוסר כבוד לאחר ולאדם באשר הוא. וכמו שלורנזו האגרטי אומר בהקדמה שלו להרצאה, קשה להבין איך מישהו יכול להאזין לנדלמן מדבר על הנושא הזה ועדיין לתמוך במדיניות הזו.

***

ועוד דבר אחרון, בתוכנית לונדון את קירשנבאום ראיינו אותי שבוע שעבר לגבי פוסטשפרסמתי פה לא מזמן בבלוג. זה מה שהיה.

אודה לעיר, המון ממתקים פסיכדליים וכל מה שצריך בשביל לאהוב את שבת בבוקר

שירו לעיר שיר חדש
שירו לעיר כל הארץ
שירו לעיר ברכו שמה
אימרו יום ביום תהילתה
 
לעיר יש כח
היא מערבולת מהפנטת
העיר סוחפת אותי מעצמי לעצמי
בעיר שרויה הרוח הגדולה
 
קצב יש לעיר הזאת
היא יותר מהירה ממני
היא מרחיקה אותי מעצמי ומביאה אותי צמוד לבית
 
עיר עיר
רוח גדולה
פלסטיקה, בטון, אהא!
 
אורבניה יקירתי,
אם של בטון
אני חב לך המון.
 
בך אסנוט, לעיתים גם אעלוב
אבל את אמא טובה
תמיד אוספת לחיקה.
 
העיר ישות דמונית
אבל דמונית אהובה
היא מורכבת מהרבה אנשים
ששקועים בעצמם ובדברים אחרים
ובאמצע מוצאים זמן להתבלבל מהחיים
 
בלבלי אותם,
חלל מפולש של ההוויה
כוחות נכנסים ויוצאים
 
טבעתי בעיר ונולדתי מחדש
עיר יקרה
רוצה להיות שאמאן שלך
 
אורבניה את מטרופוליס
מפזרת לי בלב קצת שוקולית'
צפירותיך עבורי שירה הומרית!
 
פלסטיק פלסטיק
חומר מרפא
אם הכל היה פלסטיק לא היה כאב
 
פלסטיק פלסטיק
חומר קדוש
מוציא לנו דמונים מהראש
 
פלסטיק פלסטיק
נדיבותך העצומה
מוכן לספוג לתוכך כל סוג של הדחקה
 
לקבל על עצמך את דמותנו השפופה
להעניק לה קצת מעטיפתך המבריקה
אל-חלד
אל החלד
 
תל אביב, עיר קדושה
אהבתיך בלילות, אהבתיך בימים
רק את יודעת להשיב גמולה של אהבה
לעולם אינך מתעייפת
תמיד את הלאה סוחפת
 
תל אביב, סליחה על כל מה שדיברתי בגנותך
גם הטבע זקוק לך כדי להטהר מעצמו לפעמים
עכשיו אני כורע ברך לפניך
סלחי לי, קחי אותי איתך.
 
אני יודע שתקחי.

 

1. לבעלי קצב תשומת הלב העירוני, עברו לדקה 5:27.

 

 

2. "Be kissed, millions! This kiss for the whole world" (דקה 6:20). זוהי העיר.

3. אני לא משורר.

4. בבלוג עושים מה שרוצים ולכן:

 

 

Mogu, Mogu, Mogu – Goodtime!

 

5.  Katamari-Damacy הוא כנראה משחק המחשב הפסיכדלי ביותר אי פעם עם כמות מרהיבה של פטריות המופיעות בכל עבר.

 

 

 

הנה עוד קליפ פסיכדלי לעילא עמוס קוסמוסים ופטריות של הקטמארי.

 

הו, זה כל כך יפה. מלך הקטמארי הוא מלך התודעה.

 

 

שירו שיר לפטריה כולם! מלך הקטמארי הוא מלך התודעה!

 

 

ואגב, המשחק עצמו הוא משחק שמזכיר מאוד את עולמו ה-Mogu Goodtime. זה משחק שבו אתה פשוט מתגלגל ומתגלגל ואוסף על עצמך עוד ועוד דברים עד שאתה בולע את העולם כולו – וקשה לי להחליט אם זה המטאפורה המושלמת לחוויה הפסיכדלית, ולרצון הזה לבלוע את היקום כולו ככל שאנחנו הולכים ומתפתחים לרמות גבוהות יותר – או לחברת הצריכה ולאנשים שבולסים את העולם כולו. בכל מקרה המשחק נראה כיפי וצרכני ברמות.

 

 

בכל מקרה נראה לי שהוא מסכם בצורה מושלמת את המצב רוח שלי כרגע. עם התאבון הזה הזה, לבלוא את  היקום. אבל זהירות, זה עשוי להפוך אגרסיבי.

 

 

ותודה לירון השכן שדפק לי בדלת אתמול בשעה 23:30 בלילה וביקש להכנס ולהשתמש לי במחשב כי הוא ראה משהו ביוטיוב שיש לו תחושה שידבר אלי. אחח, אני אוהב את העיר הזאת.

 

הלוצינציות סינמטיות – היסטוריה של הטריפ הקולנועי

שבוע שעבר צפיתי בסרט "לעזוב את וודסטוק" של אנג לי. לא סרט מבריק במיוחד, אבל הוא זכה בחיבתי בגלל ההתייחסות האינטימית שלו לפסטיבל וודסטוק ובעיקר בגלל סצינת הטריפ (המנדטורית בהתחשב בנושא) שהייתה היפה ביותר שראיתי עד היום וגרמה לי לחשוב קצת על האופן שהקולנוע מתמודד עם החוויה הפסיכדלית.
 
ההיסטוריה של הקולנוע מציעה שפע של נסיונות למסור את החוויה של הטריפ הפסיכדלי בקולנוע (אני לא מדבר כאן על לוק פסיכדלי כמו שיש בשפע בסרטים כמו צ'ארלי והשוקולדה, Speed Racer או אווטאר, וגם לא על סצינות שבהן דמות עוברת טריפ אבל מבלי שנעשה שימוש באמצעי המבע הפסיכדלי כדי להמחיש אותו, כמו בסרט Flashback, אלא על נסיונות לתאר בעזרת אמצעי המבע הקולנועי את החוויה של דמות בעלילה שמתנסה בטריפ פסיכדלי) והנסיונות הללו לתאר מצב תודעה אחר בעזרת האמצעת האודיו-חזותיים שעומדים לרשותו של הקולנוע מרתקים בעיני משום שהם מציבים אתגר מיוחד ליוצר הקולנועי. הם דורשים ממנו לנסות להעביר את החוויה המאוד אידיוסינקרטית ופנימית של החוויה הפסיכדלית במסגרת מדיום אמנותי.
 
את תחילת הנסיונות לתאר את החוויה הפסיכדלית בקולנוע אפשר, אם רוצים, לאתר כבר בדמבו של דיסני שבו הפיל דמבו שותה מים מבאר ונכנס למצב הזייתי רב עוצמה בו הוא מועבר ליקום של שיירות פילים ורודים וחזיונות פרקטליים וקליידוסקופיים, אבל מבול סרטי הטריפים הגדול, הגיע באמצע שנות השישים, עם התפשטות הפסיכדליים בחברה האמריקאית. בתקופה הזו נעשו שורה ארוכה של סרטי B זניחים למדי ש-LSD שיחק בהם תפקיד מרכזי  ולרוב סנצסיוצני למדי, כמו Wild in the Streets, פנטזיה פוליטית משוגעת שבו הצעירים (כלומר ההיפים) עולים לשלטון ושולחים את כל מי שמעל גיל 30 למחנות לחינוך מחדש שבהם הם צריכים להתנסות ב-LSD, י Psychedelic Priest (ששמו הוא אולי פראפראזה על האוטוביוגרפיה של טימותי לירי High Priest) שבו מחדיר מישהו LSD לסודה של כומר ג'ון, שחווה סדרה של חזיונות דתיים ויוצא למסע של גילוי עצמי ברחבי אמריקה בחברת היפים ודרופ אאוטס; ואפילו הסרט Skidoo של אוטו פרמינגר עם ג'קי גליסון וגראוצ'ו מרקס בתפקיד אלוהים שמקדם המכירות שלו היה לא אחר מטימותי לירי שמופיע בטריילר שוב ושוב, מכריז שהסרט הזה "ישנה את התודעה של אמריקה" וקורא לכל צעיר וצעירה לקחת את אבא ואמא לסרט כדי לגרום לו לפתוח את הראש לחווית ה-LSD.

 הנסיונות המוקדמים הללו לדבר על החוויה הפסיכדלית היו רובם ככולם סנסציונים באופיים. רבים מהם נעשו במסורת סרטי האקספלוייטיישן,  ולא חוסכים במאפיינים פרובוקטיבים אחרים כמו ערום. רובם וויריסטים למדי ומתיימרים להעניק לצופה הסטרייטי והמבולבל של סוף שנות השישים הצצה לתוך תרבות הנגד הלא ממש מובנת של ההיפים והביטניקים האלה, אבל גם לקרוץ לקהל הצעיר. כולם נראים כיום כחומר שממנו עשוי הקאלט.
 
הנה עוד דוגמה אחרונה לסרטים בסגנון, מתוך הסרט The Love-Ins


 
סצינות הטריפים בסרטים הללו, לא באמת חודרות עמוק. הנסיון שלהן לחדור לחוויה הפסיכדלית הוא בדרך כלל די זול ושטחי, לא הרבה יותר מבליל של צבעים וקולות. גם אמצעי ההפקה והאפקטים המוגבלים של שנות השישים לא אפשרו להתפרע באמת עם החזון. בהמשך ההיסטוריה של הקולנוע, סצינות של חוויות פסיכדליות קיבלו Production Value מסוגים חדשים, וגם נוצרו על ידי במאים שההתייחסות שלהם לנושא הייתה מעט רגישה ויצירתית יותר. אספתי כאן כמה מסצינות הטריפים הבולטות בתולדות הקולנוע בנסיון לתת היסטוריה קצרה וראשונית של הטריפ הקולנועי.
 
הטריפ (1967)
הטריפ הוא סרט יוצא דופן שהוקדש כולו לתיאור של טריפ אחד. פיטר פונדה שהיה בסוף שנות השישים גם כוכב קולנוע וגם תומך נלהב של תרבות הנגד משחק בתפקיד הראשי בתור גבר שהתגרש זה מכבר מאשתו הבוגדת ויוצא לטריפ ה-LSD הראשון שלו. הסרט, שג'ק ניקולסון (חובב טריפים ידוע בפני עצמו) כתב את התסריט המקורי שלו, בוים על ידי במאי הקאלט רוג'ר קורמן. מדובר בסרט של כמעט שעה וחצי שמנסה ברובו להתחקות אחר החוויה הפסיכדלית ומתעסק הרבה בחוויה הפנימית שעובר גיבור הסרט. יש משהו מאוד נאיבי בסרט הזה, שמורגש שנוצר בשיאה של התקופה הפסיכדלית ונדמה שהוא כמעט מנסה ליצור איזה טיעון עבור החוויה הפסיכדלית.  

אדם בעקבות גורלו (1969)
שנתיים אחרי "הטריפ", פיטר פונדה שוב לוקח טריפ על המסך, הפעם בפסטיבל מארדי גרא עם דניס הופר (שביים) ושתי יצאניות. זו אחת מסצינות הטריפים המפורסמות בתולדות הקולנוע. עם תחושה מאוד קלאוסטורופבית, ושימוש עוצמתי במלל של לחשים דתיים. בסה"כ נראה טריפ מאוד רע. וכמה מטומטם צריך להיות כדי ללכת לעשות טריפ בבית קברות?
(הגרסה היחידה שמצאתי מדובבת לאיטלקית). 

Altered States (1980)
Altered States של הבמאי קן ראסל הוא עוד סרט שמכיל שפע של טריפים רעים, למעשה כמעט שניתן לכנות אותו סרט אימה פסיכדלי. אדי, הגיבור שדמותו מבוססת על המדען האקסצנטרי והמבריק ג'ון סי. לילי
שהמציא את ה-Isolation Tank, ושילב את מחקריו בתאי בידוד אלו עם התנסויות פסיכדליות, יוצא בתחילת הסרט למסע חסר פשרות במטרה לחקור את עולמות התודעה. הוא נוסע למקסיקו, משתתף בטקס פטריות וחוזר משם עם תמיסה פסיכדלית שאותה הוא מנסה בתוך תאי הבידוד שהמציא. במהלך הסרט הוא עובר חוויות פסיכדליות מחרידות למדי של טרנספורמציה ומטמפורפוזה, מרסק את האגו, חופר עמוק לתוך האין ובסופו של דבר (בסוף טוב ומרגש) בוחר לוותר על הנסיון לחדור לגרעין התודעה, ולחזור לחיים עם האנשים האהובים שסביבו.
הסצינה הזו מתוך הסרט נותנת מושג על מה מדובר. סצינה אינטנסיבית ועמוסה מאוד בדימויים דתיים ותיאולוגיים רבי עוצמה. כאן מדובר כבר בנסיון מושכלל בהרבה לנסות ליצור את התחושה של החוויה הפסיכדלית, אם כי הוא כולל שורה של חוויות זוועה שרובנו כנראה לא היינו מעוניינים לעבור על בסיס קבוע.


 
הדלתות (1991)
ג'ים מוריסון והדלתות אוכלים פיוטה במדבר בסרטו של אוליבר סטון. הם שרים שירים, מתחברים לשבטיות ולעצמם, מפחדים מהפנימיות, חשים ניתוק וג'ים רואה במדבר דמות של שמאן ויוצא בעקבותיו לסוג של חניכה. סצינה עשויה היטב שעשתה לי חשק כשראיתי אותה לראשונה בגיל 14 ועדיין עושה.

(לצפיה לחצו כאן. הטריפ עצמו מתחיל אחרי כ-2 דקות)

פחד ותיעוב בלאס וגאס (1998)
עוד טריפ די רע, אבל כנראה גם המצחיק ביותר בתולדות הקולנוע. ג'וני דפ בתפקיד עיתונאי הגונזו המיתולוגי האנטר תומפסון, נכנס לבית מלון בלאס וגאס שהוא מפוצץ על אסיד. טרי גיליאם הגאון עשה עבודה מבריקה בחיקוי של התחושה ההזויה של הטריפ הפסיכדלי. הסרט הזה מ-1998 עושה כבר שימוש משוכלל הרבה יותר במבע הקולנועי על מנת להעביר את החוויה הפסיכדלית: גיליאם משתמש באפקטים שיוצרים עיוות לחלל החזותי. אבל זה יותר מזה, הגרסה שלו לחוויה הפסיכדלית מצליחה לשים את האצבע בצורה יפה מאוד על תחושת המוזרות ההזויה שיכולה להתעורר בתוך טריפ פסיכדלי, כשהעולם שמסביב הופך לקרנבל של מוזרויות מוטאנטיות, שבו אתה משחק את תפקיד המוטאנט הראשי. חוויה שיכולה להיות מדהימה ואף מבדרת למדי, אם כי לא תמיד סימפטית, כפי שהאנטר מגלה במהרה…

(לצפיה לחצו כאן)
 
הומר סימפסון טרנינג און
הומר סימפסון אוכל פלפל בעל השפעות פסיכדליות, רץ למדבר ועובר עם עצמו מסע של התנסות תודעתית. לצערי מצאתי רק 35 שניות מדובבות לגרמנית מתוך הפרק המופלא ההוא, אבל הטריפ של הומר הוא אחד מהזכורים לטובה. הנה חלק מתחילת הטריפ הסימפסוני

 מעבר ליקום (Across the universe) (2007)
בונו משחק את דר' רוברטס, דמות המבוססת בבירור על דמותו של קן קיזי
בסרטה של ג'ולי טיימור שעושה רטרוספקטיבה לשנות השישים דרך הדיסקוגרפיה של הביטלס. הקטע הטריפי הזה מתרחש בתוך האוטובוס של קיזי, ועושה שימוש בהפרדה בין שכבות, בתצלומי נגטיב ובסלואו מושן על מנת ליצור הרגשה הזויה למדי. 

 
לעזוב את וודסטוק (2009)
והגענו לסצינה שרגשה אותי כל כך וגרמה לי לכתוב את הפוסט הזה. סצינת הטריפ ב'לעזוב את וודסטוק' היא בעיני הטיפול הרגיש ביותר שהטריפ הפסיכדלי קיבל עד היום בקולנוע ויחד עם זה של גיליאם "בפחד ותיעוב בלאס וגאס" זהו אחד משני התיאורים המוצלחים ביותר של החוויה הפסיכדלית בקולנוע עד היום. אלא שבניגוד קוטבי לטריפ של גיליאם שהוא הארדקורי וקשה, פה מדובר בטריפ מאוד רך ונעים שבוים בתשומת לב בלתי רגילה לפרטים. כשאני מסתכל בסצינה הזו אני כמעט יכול להרגיש מה הגיבור של הסרט מרגיש בעוד הוא חודר לתוך החוויה הפסיכדלית ואין לי ספק שמי שביים את הסצינה התנסה בחוויה פסיכדלית אחת או שתיים בחייו. הסצינה מדגישה את המעבר ההדרגתי, של ההזדכות של הצבעים, את התחושות הגופניות האורגזמטיות של הגיבורים. מה שמתרחש בו שם בין דקה 3:50 לדקה בין 4:20 הוא תיאור כל כך ענוג ורגיש של חלק מהשלבים בחוויה הפסיכדלית שהוא גורם לי ממש לחוש פיזית על העור שלי את תחושת הצמרמורת הנעימה, את ההתכווצויות הנעימות בלב. יש פה גם התייחסות מאוד יפה ליציאה המאוד טיפוסית לדינמיקה של טריפים, מתוך תחושת הרחם של הקרוון (בתחילת הטריפ) – אל העולם הקסום שג'ייק מוצא בחוץ. והשיא של הסצינה מגיע בעיני בסיומו, בקטע שבו ג'ייק והשחקנית קלי גרנר עומדים ומתבוננים בקהל העצום הזה בשדה של וודסטוק, שנראה לפתע כמו רקמה אחת רוטטת, והם נשטפים בדמעות מתחושת היופי חסר הקץ.
(הטריפ עצמו מתחיל אחרי כ-3 דקות ו-20 שניות. וכן, חבל שהרזולוציה לא יותר טובה.)


 
 
***
 
בסופו של דבר אני חושב שלמרות היצירתיות הרבה שניתן למצוא בנסיונות הללו לתאר את הטריפ הפסיכדלי בקולנוע, רובם די עקרים, אולי בגלל שהמאפיינים הויזואלים והשמעיים הם רק חלק אחד ממגוון אפקטים שהחוויה הפסיכדלית מייצרת, אפקטים גופניים ותודעתיים שמתחילים מבפנים ושאותם אי אפשר למסור בסרט. מסיבה זאת הנסיונות למסור את החוויה הפסיכדלית באמצעי קולנועי נידונו בסופו של דבר לכשלון, ואני חושב שמי שבדרך כלל נהנים מהם במיוחד, הם בדרך כלל אלו שכבר התנסו בעברם בחוויה הפסיכדלית ומסוגלים לזהות בקטעים הללו משהו מהחוויות שלהם. פחד ותיעוב בלאס וגאס היה משעמם בעיני בצפיה הראשונה, ולאחר שהתנסיתי בחוויה פסיכדלית הוא הפך לסרט שונה לחלוטין בעיני. פתאום יכולתי להבין ולהזדהות עם רגעים וקטעים בתוכו שקודם לכן נראו תמוהים אם לא סתומים. (יעניין אותי לשמוע מקוראים אחרים, שלא התנסו בפסיכדליים, האם הם מוצאים בכלל עניין, בקטעים הללו או מרגישים שהם מצליחים להעביר להם חלק מהתחושה של מהו טריפ פסיכדלי. מעניין אותי גם לשמוע האם הקוראים שכן התנסו, חושבים שהנסיונות הללו מצליחים למסור משהו מהחוויה הפסיכדלית) כל זה לא אומר שלא שווה לנסות, בסופו של דבר, הנסיונות הללו מעשירים את התרבות הפסיכדלית וגם את התרבות הכללית, שבסופו של דבר מוכיחה שגם בלי לדבר על טריפים באופן מפורש, אפשר לעשות את זה אפילו עוד יותר טוב.
 
(ועוד כמה סרטים וסדרות עם סצינות של חוויה טריפית ששווים אזכור: Holy Mountain  המופלא של חודרובסקי, Scanner Darkly שיש לו סצינת ברן אאוט מעולה, ביוויס ובאטהד, העשב של השכן, Entourage, מתחת לאדמה, Tenacious D של ג'ק בלאק, רוצחים מלידה, טומי. בטח יש עוד כמה וכמה ששפספסתי).

אווטאר והרנסנס הפסיכדלי של קולנוע התלת מימד (הפעם בעברית)

בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י התפרסמה היום גרסה מתורגמת ומקוצרת של המאמר שפרסמתי בתחילת השבוע באנגלית על אווטאר, והגל החדש הפסיכדלי של קולנוע התלת מימד.

הקהילה הפסיכדלית מצפה כבר מזה שנים להופעה של אמצעי תקשורת חדש בעל איכויות פסיכדליות. הרעיון שלטכנולוגיה ומדיה יכולות להיות איכויות פסיכדליות היה, ככלות הכל, חלק אינטגרלי מהתנועה הפסיכדלית מאז פסטיבלי הטריפים האלקטרוניים של שנות השישים, התגייסותו של טימותי לירי עבור המחשב האישי בשנות השמונים והתמיכה הנלהבת של טרנס מקנה באינטרנט ובטכנולוגיות מציאות וירטואלית בשנות התשעים. בין הטכנולוגיות שהוזכרו בהקשר זה היו התלת מימד, טלוויזיית היי-דפינישן, המציאות הוירטואלית ואחרות, אבל לאורך תקופה ארוכה אף אחת מאלו לא ממש המריאה.

היחסים בין פסיכדליה לתרבות הפופולרית המשיכו עם זאת להתהדק ולהעמיק. כפי שהעירו הוגים פסיכדליים כמו מקנה ואריק דיוויס האסתטיקה הפסיכדלית עברה הטמעה לתוך המיינסטרים של המדיה, לדוגמה בשפה הויזואלית של פרסומות וסרטים הוליוודים.

שנות האלפיים היו עשור פסיכדלי למדי במדיה. הרזולוציה ההולכת ומתעצמת של הצילום והמסכים, השימוש בדימויים צבעוניים ונוצצים בפרסומות ובקליפים, הנופים המדומיינים שיוצרו באנימציית מחשב והשימוש בשפה ויזואלית אקסטרווגנטית ומאוד אסוציאטיבית תרמו כולם לנטיות הפסיכדליות של המדיה בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. כעת מביא איתו קולנוע התלת מימד הממוחשב תקווה למפנה פסיכדלי מז'ורי במדיה האלקטרונית. 

סם המדיה הטוטאלי

 

היפנוט קולקטיבי.

אחד המוקדים העיקריים של החוויה הפסיכדלית היה תמיד מתיחת גבולות התפיסה וההוספה של מימדים חדשים לתפיסתנו את המציאות. באופן דומה, גם המדיה ביקשה תמיד להוסיף באופן טכנולוגי מימדים נוספים למימזיס (חיקוי) שהיא מבצעת למציאות: מצילום הסטיל לתמונה הנעה, מהסרטים האילמים לסרטי הקול, מקולנוע השחור-לבן לסרטי צבע. ושם, נדמה נעצרה ההתפתחות. ב-60 השנה האחרונות לא השתנה הקולנוע בצורה משמעותית מבחינת טכנולוגית ההקרנה. אלא שכעת, דור חדש של סרטי תלת מימד מבקשים להוסיף מימד חדש למדיה הקולנועית.

ומה יכול להיות יותר פסיכדלי ממדיום שדורש מהצופה להרכיב משקפיים בעלי מראה מוזר וחייזרי שמעוותות את תפיסת המציאות שלו? איזו מטאפורה טובה יותר יש לחוויה הפסיכדלית ולרעיון שאנחנו חווים את העולם דרך שסתומים ופילטרים של תודעה מזוג עדשות שחושפות בפנינו מימד חדש לחלוטין של תפיסה.

חווית התלת מימד והחוויה הפסיכדלית גורמות לנו שתיהן להעריך מחדש את העושר הויזואלי של העולם ולהסחף בתחושת הקסמות מהרב-מימדיות של המציאות. חווית התלת מימד, בדומה לחוויה הפסיכדלית, מערערת את תפיסת המימדים שלנו כשהיא מוסיפה מימד שלישי על סרט המוקרן על מסך בשני מימדים. באחת מהקרנות הסרטים המוקדמות והמפורסמות בתולדות הקולנוע ברח הקהל ההמום מהטכנולוגיה החדשה מרכבת מתקרבת שהופיעה על המסך. הצופים בסרטי התלת מימד החדשים מגיבים גם הם באופנים משונים למדי לטוטאליות החדשה של החוויה: הם פוכרים בידיהם, חוטפים גרון יבש ומתנשמים בכבדות. רבים מהם מדווחים על תחושות סחרחורת שתוקפות אותם לאחר שעזבו את אולם הקולנוע.

במובנים אלו ואחרים חווית התלת מימד מטשטשת עוד את הגבול בין סמים לטכנולוגיות. אם תורידו את המשקפיים שלכם במהלך הקרנת תלת מימד ותסתכלו סביבכם תשימו לב שהאנשים באולם לא רואים אתכם, מאחר שמשקפי התלת מימד חוסמות ומחשיכות את רוב שדה הראיה שלהם. הבעות הפנים הבלתי מרוסנות והכמעט קמאיות שנשקפות מפניהם מזכירות את אלו של אנשים שנמצאים תחת השפעתו של איזשהו טריפ.

התלת מימד הוא סם המדיה הטוטאלי והמקיף ביותר שפותח עד כה על ידי קומפלקס ההיי-טק-מדיה שלנו, הנסיון המצליח ביותר עד כה לחקות את האפקטים של המצב הפסיכדלי.

אווטאר והחוויה השאמאנית

אווטאר מספר את סיפורו של ג'ייק סאלי, חייל מרינס לשעבר המשותק ברגליו ואשר מגיע לכוכב הזר פנדורה על מנת להחליף את אחיו שנרצח לאחרונה כמפעיל של אווטאר, ישות כלאיים שזהה במבנה הפיזי לילידים החייזריים של פנדורה, אבל נשלטת על ידי טייס עם DNA מתאים.

לג'ייק יש עכשיו שני אחים. האחד מת, השני התגלמות חייזרית של עצמו. על מנת לחדור לתוך ישות חייזרית זו ג'ייק נדרש לרוקן את התודעה שלנו, להכנס למצב חלום ולהתחבר עם אותה ישות מתוך תא מיוחד שתודעתו מוקרנות ממנו באופן טכנולוגי לתוך גופו של האווטאר. חייו של אחד הם חלומו של השני. היכן שמסתיימת מציאות אחת, מתחילה מציאות שניה.

הגירה בין שתי מציאויות מקבילות היא רעיון פסיכדלי מאוד. זהו אחרי הכל היסוד הראשון במעלה של הקיום השמאני. כפי שתיארו זאת חוקרים כמו מייקל הארנר ואחרים, השמאן הוא זה שעובר בין מציאויות שונות, ותרבויות שמאניות רבות אף רואות את המציאות שאותה חושפים החומרים הפסיכדליים כהמציאות האחת האמיתית.

צ'ואנג צ'ה סיפר לנו שחלם פעם שהוא פרפר וכשהתעורר לא ידע אם הוא צ'ואנג צ'ה שחולם שהוא פרפר או פרפר שחולם שהוא צ'ואנג צ'ה. מהי המציאות ומהו חלום? יש הטוענים שכל הקיום שלנו הוא חלום; אחרים מציעים שאנחנו קיימים על מנת לחלום ושחיי הערות הינם רק תופעה משנית הנועדה לתמוך בחלומותינו.

ג'ק נרדם ומתחבר לעולם העתיק והמכושף של תת המודע התרבותי, שם יפגוש בצל הילידי של הציביליזציה. אחרי שיצור קשר עם שבט הנאבי, יעבור ג'ייק טרנספורמציה פנימית. מה שהיה בעיניו תחילה חלום, יהפוך למציאות והמציאות לחלום. העולם המכושף-מחדש הזה שג'ייק נכנס לתוכו באווטאר, כשהוא הופך לאיש שבט הנאבי, הוא העולם הפסיכדלי של השמאניזם.

שבט הנאבי, שבט ציידים-לקטים ילידי של חייזרים פאנדוריים הוא שבט שאותו מובילה הטסאהיק, שמאן ממין נקבה אשר מפרשת את רצונה של איווה, האם הגדולה אשר שמה ומהותה מזכירים את אלו של חווה, אם החיים, כמו גם את זו של גאיה, האם הפלנטרית של כל החיים. בדומה לתרבויות שמאניות רבות, גם תרבות הנאבי מאמינה ב"זרימת האנרגיה", ב"רשת של אנרגיה שעוברת דרך כל הדברים החיים". היא מוקירה כבוד רב ל"רוחות של חיות" וכאשר בן שבט הנאבי הורג חיה הוא מבצע טקס לקידוש נשמתה, כפי שהדבר נעשה בתרבויות ארכאיות רבות. טקס המעבר של השבט דורש מבן השבט ללמוד לרכב על איקראן, ציפור טורפת ענקית שמזכירה את ציפורי הענק והמיתיות אפשר מופיעות בתרבויות שמאניות רבות כמו אלו של החוף הצפון-מערבי של אמריקה, וקשורה באופן הדוק לדמות השמאמן, אשר מזוהה לעיתים תכופות עם ציפורים גדולות כמו הנשר. ואם כל זה עדיין לא פסיכדלי או שמאני מספיק עבורכם, שבט הנאבי גם סוגדים ל"עץ הנשמות" אשר דרכו, בשירה ובריקודים, הם מתחברים לנשמתו של הכוכב והופכים לחלק מתודעה קולקטיבית.

 

טקס שמאני בעץ הנשמות.

שווה להזכיר כאן שמשמעות המילה איוואסקה בשפת הקווצ'ואה היא "גפן הנשמות". טקסי השירה והריקודים של הנאבי, מזכירים למדי טקסי איוואסקה עכשווים. שווה גם להזכיר שאחד מהיסודות האקטיביים של האיוואסקה, ההרמלין נודע במערב תחילה בשם "טלפתין" משום שתרבויות ילידיות רבות טוענות שהן מגיעות בהשפעת איוואסקה להחלטות משותפות במצבים של תודעה קולקטיבית, באופן המזכיר את המתואר באווטאר.

מקנה תיאר את השמאן כמי שנבדל מכל שאר אנשי השבט בכך שבהגיעך לכפר שזרים מגיעים אליו אולי פעם בשנה, הוא היחיד אינו מתעניין כלל בשעון או בסירה המשוכללים שלך אלא בנסיון לחדור לתוך ישותך ולראות מי אתה, איזה מין אדם אתה. השמאן מתנשא מעל גבולות תרבותיים ורואה לתוך האדם עצמו. "אני רואה אותך" היא גם הברכה המקודשת של שבט הנאבי, אשר מתייחסת למבט לתוכו של אדם, ולראיה לתוך מהותו הממשית. כאשר ג'ייק מגיע לשבט הנאבי וההמון המזועזע מזרותו כמעט והורג אותו זוהי הטסאהיק, השמאנית, אשר בוחנת אותו בעיניי פעורות לרווחה ולבסוף מחליטה לתת לו להשאר. בהמשך הסרט, כאשר כולם פנו כנגדו והוא קשור חסר אונים בעוד היער נהרס, תהיה זו שוב השאמאנית אשר תשחרר אותו. היא ראתה משהו.

ג'ייק מורשה להשאר עם השבט, ואז קורה משהו מעניין. בורחס מספר לנו ב"הסיפור על הלוחם והשבויה" על דרוקטולפט, לוחם ברברי שהתאהב בעיר הרומאית רוואנה וברוח הציביליזציה. הוא ערק מהצבאות הברבריים והצטרף לרומאים בהגנה על האימפריה. אווטאר, באופן קוטבי לגמרי, מספר לנו על לוחם שמגיע מחברה היפר-טכנולוגית על מנת להרוס את הטבע, מתאהב ביער ועורק על מנת להגן עליו.

"מחזור חיים אחד מסתיים. אחר מתחיל". הסיפור של אווטאר הוא סיפור אנטי-ציביליזציוני ופרימיטיביסטי באופן מובהק. כאשר ג'ייק מתקבל לשבט לתקופת חניכה הטסאהיק אומרת "נבדוק אם ניתן לרפא את השגעון". השגעון שאליו היא מתכוונת הוא כמובן השגעון של הציביליזציה, השגעון של תפיסת העולם המטריאליסטית והטכנולוגית שג'ייק בא ממנה. מנקודת המבט השמאנית הציביליזציה היא שגעון (ולהפך). את השגעון הזה יש לרפא: יש להחליף מנהרת מציאות אחת לטובת אחרת. "הזיה" ו"מציאות" צריכות להחליף את מקומן בתהליך המזכיר את זה של החוויה הפסיכדלית.

כפי שטרנס מקנה לעולם לא עייף מלהזכיר לנו, החוויה הפסיכדלית מטשטשת גבולות. היא מטשטשת את הגבולות בין "מציאות" ל"הזיה", בין "שגעון" ל"שפיות". אחרי הכל, הדבר המשותף לתנועה הפסיכדלית ולתנועה האנטי-פסיכדלית היא ששתיהן תופסות זו את זו כבלתי שפויות. תחת ההשפעה של חומרים פסיכדליים ובמידה רבה גם במהלך תקופות של שימוש נרחב בפסיכדליים, העולם נתפס כקסום. חיי היום יום של האתמול נראים לפתע שדופים וחסרי צבע, אשליה קטלנית של מוח בלתי מודע. ההפכים של הזיה ומציאות, חלום וחיי ערות, מחליפים לפתע את מקומם. הייתכן שחיי החלום הינם החיים האמיתיים?

זה מה שקורה גם לג'ייק. הוא מתעורר בתוך פוד המתכת שבו נמצא גופו הנכה ולפתע החיים האמיתיים מתרחשים לא בעולם הקר של משרדי היחידה שלו, אלא ביער, בריצה על ענפי הענק של העצים, ברכיבה על האיקראן, ציפור הענק שלו, ובשהות עם אהובתו נייטירי. ג'ייק חייב לבחור בין תרבויות ותפיסות עולם. בין העולם הטכנולוגי ותפיסת העולם המטריאליסטית שלו לבין היער ותפיסתו השמאנית את המציאות. כמו דרוקטולפט, הוא מחליף צדדים. בסיום הסרט הוא כבר יכנה את בני האנוש "חייזרים"ובסצינה הסוגרת הוא יהרוג את ההתגלמות האנושית שלו ויחליף את צורתו סופית לצורת האווטאר.

גל חדש של קולנוע פסיכדלי

בספרו מעורר ההשראה Blessed Unrest מתאר פול הוקן את סיפורם של עצי הסקויה הראשונים שהתגלו על ידי המתיישבים האמריקאיים במחוז קלבראס בקליפורניה. העצים, בגובה של כ-100 מטר ורוחב של כ-10 מטרים, היו מעבר לכל מה שהכיר העולם המערבי עד אז. יזם בשם ג'ורג' גייל ראה הזדמנות עסקית גדולה. הוא ושותפיו החליטו לחתוך את עץ הסקויה הגדול ביותר ולהציג אותו מסביב לעולם. העץ שגילו הוערך ב-2500 שנה היה כה גדול שקבוצת הפועלים שנשכרה כדי לכרות אותו נזדקקה למספר שבועות של עבודה. הוקן מספר שכשנפל העץ לבסוף, רעש הנפילה העיר אנשים במחנות כורים שבמרחק 25 ק"מ. העץ הענק הכיל כל כך הרבה מים שהוא נותר ירוק במשך שנים ארוכות לאחר שנכרת. כאשר חלקים של העץ הוצגו בניו-יורק ובלונדון גרמו אלו לזעזוע ולמחאה ציבורית כנגד האכזריות שבמעשה הכריתה של עץ עתיק כל כך והפכו לאחד הגורמים שהובילו לצמיחת התנועה הירוקה.

סיפורו של עץ הסקויה הענק משוקף בסיפור של עץ הבית העצום של שבט הנאבי אשר נהרס על ידי הבולדוזרים וכלי הנשק של "אנשי השמיים". כשג'ייק שמתפלל לאיווה (אמא טבע) לעזרה הוא אומר: "ראי את העולם שממנו הם באים. אין שם ירוק. הם הרגו את אמא שלהם". ואכן, המיתוס של הרג האם, ההרג של אמא טבע, אשר עומד בבסיס של אווטאר, אינו בדיוני כלל וכלל. שבטים ילידיים הולכים ונכחדים במספרים אסטרונומיים כבר מזה מאות שנים בתהליך ג'נוסייד נמשך והם עומדים בימים אלו מול אסונות גדולים שנגרמים על ידי חברות הנפט ותאגידים בינלאומיים חסרי רחמים, שכירי החרב של הציביליזציה שפולשים לג'ונגל על מנת לספק את תאבונה ההולך וגדל של הציביליזציה לאנרגיה ולמוצרים.

אווטאר מספר סיפור אלים וריאליסטי שמתרחש בעודכם קוראים מילים אלו, וזו הסיבה מדוע המסר שלו חשוב כל כך. ועם זאת, זהו גם סיפור של המרה, של המרתו של ג'ייק מדרך הטכנולוגיה, מהתרבות הפרומתאית של "אנשי השמיים", כפי שקוראים אנשי שבט הנאבי לבני האדם, לדרך היער. אווטאר הוא סיפור של טרנספורמציה, כזו שהאנושות זקוקה לה אנושות בימים אלו, כאשר שינוי רדיקלי של יחסנו לטבע הופך לכורח דחוף.

 

האם מצפה לנו עוד טריפ פסיכדלי תלת מימדי? עליזה בארץ הפלאות.

באיכויות וברעיונות הפסיכדליים שלו, בערכים השמאניים שלו, ובפוליטיקה הילידית שלו, אווטאר קורא תיגר על הערכים השולטים של התרבות שלנו באופנים הבסיסיים ביותר. העובדה שהסרט הזה, אשר קורא תיגר על כל מה שקדוש לתרבות המערבית המטריאליסטית ושם על דגלו רעיונות וערכיים שמאניים אשר נחשבים למגוחכים בתרבות השלטת, הרוויח כבר יותר ממיליארד דולר ונמצא אולי בדרכו להפוך לסרט המרוויח ביותר בכל הזמנים היא דבר לא פחות ממדהים בעיני. אווטאר מביא אסתטיקה פסיכדלית ורעיונות וערכים שמאניים למליונים של צופי קולנוע. הייתכן שזה קשור באופן כלשהו לעובדה שהוא סרט תלת מימד? אם לוקחים בחשבון שאירוע התלת מימד הגדול הבא הוא עליזה בארץ הפלאות של טים ברטון, סיפור העמוס בפטריות בעלות השפעה מוזרה, ובמציאויות מוזרות אף יותר, נדמה שאנחנו עומדים בפני רנסנס פסיכדלי שאותה מובילה מהפכת ה-3D.

הייתכן כי אווטאר ועליזה בארץ הפלאות הינם השליחים הראשונים של גל פסיכדלי חדש שאותו מוביל מדיום חדש עם נטיות פסיכדליות? היתכן כי יצליחו להנחיל ערכים ורעיונות פסיכדליים לזרם המרכזי של התרבות? אני לא בטוח שזה יספיק, אבל נדמה שאחת הטכניקות ששימשו באופן מסורתי על מנת ליצור את אפקט התלת מימד בקולנוע עשויה להיות שימושית כמטאפורה בנסיון להבין את המקום שהסרטים הללו משחקים בתרבות בת ימינו. אפקט פולפריץ' אשר משמש ליצירת קטעי סרט סטריאוסקופים נסמך על העובדה שעיבוד המידע של העין איטי יותר בתנאים חשוכים, כדי לגרום לעין אחת לראות את המציאות בפיגור, ובכך יוצר אשליה של אפקט תלת מימד בצפייה בחפצים בתנועה. זה כאילו היו שתי עיניך צופות במסך משתי נקודות שונות בזמן, או משתי נקודות שונות בחלל. באופן דומה, חווית התלת מימד החדש מאפשר לנו לראות את התרבות שלנו משתי נקודות פרספקטיבה שונות בחלל ובזמן: אחת של תרבות השקועה לחלוטין במאניה צרכנית, והשני של תרבות השומרת קשר לשורשיה המיתיים בטבע. האפקט המולטי-מימדי הזה שמאפשר לנו לראות את עצמנו משתי פרספקטיבות שונות באותו הזמן עשוי לרמוז לנו על השינויים שלפנינו.

אווטאר והגל החדש של קולנוע התלת מימד הפסיכדלי

האתר Reality Sandwich פרסם היום מאמר שלי על הסרט אווטאר, על הקשר בין פסיכדליה לקולנוע תלת מימד ועל האפשרות לגל חדש פסיכדלי (במיוחד בימים אלו כשמצפים לעליזה בארץ הפלאות של טים ברטון).

 

Avatar, the Psychedelic Worldview and the 3D Experience

For years, the psychedelic community has been anticipating the arrival of a new psychedelic medium which will be ushered in by the appearance of a new technology. The idea that technology and media can enhance psychedelics and even have psychedelic qualities has, after all, been an integral part of the psychedelic movement since the electronic trips festival of the sixties, Timothy Leary's enthusiasm for personal computer technology in the eighties, and Terrence McKenna's advocacy of virtual reality technologies and the internet in the nineties. Bets have been placed on 3D, HDTV, virtual reality, and other technologies, however, for a long time none of these seemed to take off in a massive way or fulfill its psychedelic potential in a way widely appreciated by the public.

Relations between psychedelics and popular culture continued, however, to be prosperous and fruitful. As noted by psychedelic thinkers such as McKenna and Eric Davis, psychedelic aesthetics have been continuously assimilated into mainstream media, as for example in the visual language of contemporary commercials and mainstream films.

The 2000's have been highly psychedelic in media. Ever-increasing film and screen resolution, the use of bright, colorful imagery in commercials and music videos, the imaginary landscapes created by computer generated animation, and the use of extravagant and highly associative visual language have all contributed to a psychedelic tendency in media in the first decade of the 21st century. Today, the advent of computer generated 3D cinema brings on a hope for a major psychedelic turn in electronic media.

Psychedelics and the 3D Experience

 

 

Psychedelics have always been about pushing the boundaries of perception, and adding new dimensions to our perception of reality. Similarly, media has continuously sought to add ever more dimensions in its efforts to technologically capture and represent reality — from still photography to the moving image, from silent films to "talking pictures," and from B&W to color, where the evolution of film seemingly stops. For the past 60 years, motion pictures have had more or less the same appearance in terms of the basic characteristics determined by screening technologies. Now, a new generation of 3D films aims to bring a whole new dimension to entertainment media.

What could be more psychedelic than a medium that requires the viewer to wear strange- looking, outlandish glasses that distort one's view of the world? What better metaphor is there for the psychedelic experience, and the idea that we are continuously experiencing the world through different valves and filters, than the use of lenses that expose a whole new dimension of perception?

The 3D experience and the psychedelic experience make us appreciate the visual richness of the world and become enchanted by the multi-dimensionality of reality.  3D is a highly psychedelic experience not only in the fact that it adds a new dimension to media perception and renews our sense of wonderment at the visual world, but also in shaking our perceptions of the world by giving a third dimension to a picture screened in two dimensions. In one of cinema's earliest and most famous screenings, the crowd ran away from the theatre after an approaching train appeared on the screen; when watching a 3D movie for the first time, many people gasp, clutch their hands, get a dry throat, and after leaving the theatre, some people report a distressing sense of dizziness.

Thus, 3D dissolves the boundary between drugs and technologies. If you take off the glasses during a 3D screening and look around the theatre, you will notice that the people around you don't see you, since the 3D glasses block and darken the majority of their field of view. The uninhibited, almost primal expression one can see on their faces is not unlike that of trippers under the influence of some drug.

3D is the new and the most immersive media drug to have emerged out of our high-tech media complex, the most successful attempt to emulate the effects of the psychedelic state.

Psychedelic Storytelling

Hollywood cinema has been flirting with our culture's subconscious for some time now. Blockbuster fantasy and sci-fi films, ever-more popular in recent years, have acted as a Jungian shadow to our culture's proclaimed rational and materialist view of reality. Films such as Star Wars, Lord of the Rings, The Matrix, Harry Potter, The Chronicles of Narnia, and The Golden Compass have presented us with a re-enchanted world. The last four of the above list of movies also posit an unseen and outlandish reality existing alongside the "normal" world, and this serves to support a growing sense of paranoia about the deceptive qualities of consensus reality and the existence of hidden and enchanted dimensions to our world. Cinema has thus functioned as our culture's collective dream, bringing to view its most repressed archaic realms.

James Cameron's Avatar, as well as adding a new level of psychedelic visual richness to the 3D film, also features a good deal of these subversive messages and ideas. It is as anti-civilizational and anti-technological as a John Zerzan book, psychedelic like a Terrence McKenna talk, and glorifies the indigenous and shamanic world view. The fact that some people have failed to appreciate these highly explicit traits in Avatar, and call it clichéd or hackneyed is, to my mind, largely based on blindness to Avatar's role as a mythic specimen of our culture.

Some people who didn't like Avatar's story told me that its main shortcoming is that it is told in a too conventional way. It tells a story we all already know. I could certainly see what they mean, but then again it made me think of Joseph Campbell's Monomythconcept which claims that there is one basic story that returns in most of the world's ancient myths. This story, which features the hero with a thousand faces, is a story in three parts (departure-initiation-return) which Campbell describes as follows:

"A hero ventures forth from the world of common day into a region of supernatural wonder: fabulous forces are there encountered and a decisive victory is won: the hero comes back from this mysterious adventure with the power to bestow boons on his fellow man"[1]

There is only one story that really matters. This story has been with us ever since the invention of myth and it is the same as the classic story of the heavy psychedelic trip, which is about departure from your everyday world and conception of yourself (taking the drug, and going on an inner journey), death/initiation (facing your demons, which sometimes leads to a feeling of death), and return (the spiritual rebirth which is the catharsis well known to many users of psychedelics). This story, hard-wired into the structure of the far-reaching psychedelic experience, is the primal story, the one that entheogens have conveyed to humans over thousands of years in shamanic cultures around the world. The psychedelic story, told to us by a plant, might even be the origin of the monomyth.

Even though I adore movies unconventional plots structures such as Pulp Fiction, Memento and Shortcuts, I also keep my heart wide open for our primal story. I believe that the primal story about the hero who overcomes his challenges and goes on to triumph, a story which stands at the basis of many religions and myths, is of utmost importance to our culture. It is the psychedelic story that defies logic but gives us hope. So please, do tell us this story again and again, because it makes us believe, because it gives us hope, and that is what we need, and without it we are lost; it is the only story really worth telling. Avatar tells that story.

Avatar and the World of Shamanism

Avatar tells the story of Jake Sully (Sam Worthington), a paraplegic ex-marine arriving at the alien planet of Pandora to replace his recently murdered brother as the operator of an avatar, an hybrid entity identical in physical structure to that of the alien natives of Pandora, but controllable by a pilot with matching DNA.

Jake now has two twin brothers. One dead, the other, an alien incarnation of himself.  In order to penetrate this alien being, Jake must empty his mind, go into dream-state, and connect with him in a special pod from which his consciousness is technologically projected to the Avatar. The life of one is the dream of the other. Where one reality ends, another reality begins.

Transmigrating between two parallel realities is a highly psychedelic idea. This is, after all one of the central tenets of the shamanic view of the world. As extensively described by Michael Harner and others, many shamanic cultures see the reality exposed by psychedelics as the one true reality.

Zhuangzi told us that he once dreamt he was a butterfly, and when he woke up he didn't know if he was Zuhangzi dreaming he was a butterfly, or a butterfly dreaming he was Zuhangzi. What is reality and what is a dream? Some claim that our whole waking life is just a dream; others propose that we live to dream, and that waking life is just a secondary phenomenon to support dreaming.

Jake falls asleep and connects to an ancient and enchanted land of the cultural subconscious, where he will confront the indigenous shadow of civilization.  After establishing contact with the Na'vi tribe, Jake will undergo an inner transformation. He will learn to perceive nature's sacredness, like a Na'vi tribesman, and even begin to see nature as his mother.

Psychedelics invoke a kind of dream experience. They are about traveling between dimensions, leaving the commonplace dimension of reality for an enchanted world. But for a citizen of the west living in a modern society ignorant of the shamanic (and psychedelic) view of reality, penetrating the enchanted realm of the psychedelic experience is a wholly different experience than it is for an indigenous person who was raised within a shamanic context. Following the concept of the re-enchantment of the world in contemporary spiritual thought and culture, as used by Christopher Partridge and Wouter Hanegraaff, one should say that the western user of psychedelics does not enter an enchanted world but a re-enchanted world. He re-enters his world, perceiving a world formerly devoid of spiritual or non-materialistic meaning with new eyes, the supernaturally inclined eyes of psychedelics.[2] This re-enchanted world which Jake enters in Avatar, by becoming a Na’vi tribesman, is the psychedelic world of shamanism.

Dr. Grace Augustine (Sigourney Weaver) is a botanist trying to establish relations with the Na'vi, a quest not unlike that of ethnobotanists and anthropologists such as Richard Evans Schultes, Michael Harner, and Gerardo Reichel-Dolmatoff, researching the role of psychedelic substances in shamanic cultures.

The Na'vi, an indigenous hunter-gatherer tribe of Pandorian hominid aliens, is spiritually led by the Tsahik, (C. C. H. Pounder) a female shaman who interprets the will of Eywa, the great mother, whose name and essence seem to resemble both that of Eve, the mother of all life, as well as Gaia, the planet mother of all life. The Na'vi culture, similarly to other shamanic cultures, believes in the "flow of energy," a "network of energy that flows through all living things." It pays great respect to the "spirits of animals" and when a Na'vi tribesman kills an animal, he performs a ceremony to consecrate its soul, as is done in many archaic cultures. The individual's rite of passage includes learning to ride the Ikran, a giant carnivorous bird, which resembles the giant mythic bird that appear in various shamanic cultures such as those of the northwest coast of America, and is closely related to the figure of the Shaman, who is often associated with large birds such as the eagle. If all that wasn't psychedelic or shamanic enough for you, the Na'vi people also worship a "tree of souls," through which, while dancing and singing, they connect to the planet's soul, and become a part of the collective consciousness. The meaning of the wordayahuasca in the Quechuan language, it is worth mentioning, is "vine of the souls."

The singing ritual held by the Na'vi around the tree of souls, in which all members of the tribe become one with it, might remind one of contemporary ayahuasca ceremonies. One of ayahuasca's active chemical constituents, harmaline, was originally known in the west as telepathine, and indeed many indigenous cultures claim to join their minds under the influence of ayahuasca and reach unanimous group decisions in states of collective consciousness, a claim corroborated by McKenna who has also claimed to have witnessed telepathy during ayahuasca ceremonies.[3]

McKenna described the shaman as the one who, when you come to a village in the Amazon where foreigners appear maybe once a year, is distinguished from all others by the fact that he is not at all interested in your fancy boat or watch. The shaman transcends cultural boundaries; he looks at you to see what kind of person you are.

Seeing is important. "I see you," one of the sacred greetings of the Na'vi, refers to seeing into a person, seeing his essence and actual being. When Jake arrives to the Na'vi tribe and is about to be killed by the angry crowd, it is the Tsahik, the shaman, who examines him with her wide-open eyes to recognize his essence, and then decides to let him stay. Later in the film, when all have turned against him, after his apparent betrayal of the tribe has been exposed, she will also be the one to set him free. She has seen something.

Jake is allowed to stay, and then something interesting happens. Borges, in his "Story of the warrior and the captive" tells us of Droctulft, a barbarian warrior who fell in love with the Roman city Ravenna and with the concept of civilization. He deserted the barbarian armies and joined the Romans in defending the Roman empire. In a diametrically opposed way, Avatar is about a warrior coming from a hyper-technological society to destroy nature falling in love with the forest, and defecting in order to defend it.

"One life ends, another begins." The Avatar story is as anti-civilizational and neo-primitivist as it gets. When Jake is accepted to join the tribe for a period of apprenticeship, the tribe's Tsahik says, "We'll see if we can cure the madness." The madness referred to by the Tsashik is of course the madness of civilization, the madness of the materialist technological world from which Jake comes. From the shamanic point of view, civilization is madness (and vice versa). This madness must be cured; one reality tunnel must be given up and exchanged with another one. "Hallucination" and "reality" must change places, in a process remarkably similar to that of the psychedelic experience.

As Terrence McKenna never grew tired of reminding us, the psychedelic experience dissolves boundaries. It dissolves the boundaries between "reality" and "hallucination," between "madness" and "saneness." After all, the common thing to the psychedelic movement and the anti-psychedelic movement is that they both proclaim each other insane.  While under the influence of psychedelics, and to a significant extent also during periods of psychedelic use, one experiences the world as magical. The everyday world of yesterday suddenly seems to be the bleak, colorless one, the deadly illusion of an unaware mind. Two opposites, hallucination and reality, dream and waking life, suddenly exchange places. Could the dream life be the true life?

This is what is happening to Jake. He wakes up in his pod and suddenly real life is not in the cold technological world of his unit, but in the forest, running on giant tree branches, riding his giant carnivore bird, the Ikran, and being with his love, Neytiri (Zoe Saldana), the daughter of Tsahik and her husband Eytucan the clan leader. Jake must choose between cultures and world views, between the technological world with its materialistic worldview and the forest with its shamanic perception of reality. Like Droctulft, he changes sides. By the end of the movie he will be calling the humans "aliens," and in the closing scene of the movie he will kill his human incarnation and transform himself completely into the avatar.

Avatar is not only psychedelic in form but also in message.

Reality Pods

 

מי שם בתוך הפוד.

 

In 1954, John Lilly, a neuro-physician on his way to becoming one of the pioneers of research into the nature of consciousness, invents the isolation tank — a pod which isolates the person inside it from external stimulation and triggers an alteration of consciousness. Lilly, who kept close relations with the Californian counterculture of the sixties, also combined his isolation tank experiments with psychedelics, going into long trips inside his tank, a practice memorably presented in the filmAltered States (1980), which was loosely based on Lilly's work.

40 years later, the pod is back, and not for the first time. A decade before Avatar, The Matrix featured a person lying in a pod, isolated from reality, and communicating with another reality. What does it mean for us that the two most influential mythic films that our culture has produced since Star Wars both feature a person lying in a pod communicating with a different reality, a being split into two parts, one of them artificial. Could this mean something? Could they mean that we are the ones inside the pod, disconnected from our true body?

Taking off one's 3D glasses and inspecting the movie viewers, identical looking with their 3D glasses on, staring at the screen, immersed in a 3D world, unable to see their physical surroundings and completely unaware of them, one might think that the 3D experience is the pod. But more generally, the pod might represent all our technological shells, from clothing to our cars and our houses — the technological shells that keep us away from direct contact with the world.

Avatar, it is worth noting, is a highly ambivalent and even paradoxical film. It uses the most advance technology to go on a long harangue against technology. But it has the maybe naïve hope that our pod experience, like Jake's, will make us want to leave our pods and reconnect with our bodies.

This too, is quite similar to the psychedelic experience. Psychedelics return us to our native bodies, to a more primal experience of the body, one which precedes the numbing effects of civilization on our relation with the body.  When Jake is projected into his Avatar body for the first time, he spends the first moment examining his hands and feet, moving his fingers and toes playfully and calling “this is great!”. This part actually reminds one of watching a person in the beginning of a psychedelic trip, examining his hands as many trippers often do, amazed about being inside this avatar, the avatar of the body. Realizing that your being is immersed inside a body and being surprised by that fact, feeling amazed by one’s body, is also a well known reaction to the psychedelic experience.

A New Wave of Psychedelic Cinema

עליזה בארץ הפלאות של טים ברטון. האם הוא יהיה הבא בתור בגל התלת מימד הפסיכדלי?

 

In his inspiring book Blessed Unrest, Paul Hawken tell the story of one of the first giant Sequoia trees to be discovered by the American settlers, in Calaveras County, California. More than 300 feet in height and thirty feet in diameter, the tree was unlike anything the western world had ever seen. An entrepreneur by the name of George Gale saw a great business opportunity. He and his associates decided to cut down the Sequoia and take it to be exhibited around the world. The 2,500-year-old tree was so big that its felling took several weeks to accomplish, even with a big group of workers. Hawken tells us that when the tree finally fell, the noise woke people in mining camps fifteen miles away. The huge tree held so much water that it remained green for several years after being cut. When parts of the tree were presented in New York and London, the exhibitions caused a public outcry against the utter cruelty of its destruction, and this was one of the triggers of the environmental movement.

The story of that great Sequoia is mirrored in the story of the giant hometree of the Na'vi people which is destroyed by the bulldozers and explosives of the "Sky People" (Earth people). When Jake, praying at the Tree of Souls, asks Eywa (Mother Nature) for help, he says, "See the world we come from. There is no green there. They killed their mother." And indeed the myth of the matricide, the killing of Mother Nature that stands at the base of Avatar, is not fictional at all. Indigenous tribes have been going extinct for the past few hundred years, and are today facing major calamities brought on by oil companies and ruthless international corporations, the mercenaries of civilization who invade the jungle to supply our ever-increasing appetite for energy and products.

One of the most engaging sequences in Avatar is the one in which the Na'vi tribe are fleeing the violence and destruction brought upon the forest by the machines of technology. When I watched it for the second time, it seemed to me that these Na'vi people escaping the machines were actually us, humanity, trying to flee the consequences created by our technologies in the beginning of the 21st century.

Avatar relates a violent and realistic story that is taking place as you read this, which is why its message is so important. But it is also a story of a conversion, of Jake's conversion from the way of technology, from the promethean culture of the "sky people," as the humans are called by the Na'vi, to the way of the forest. Avatar is a story about transformation, one which humanity direly needs these days, when a radical transformation of our relation with nature has become a necessity.

With its psychedelic qualities and ideas, shamanic values, and indigenous politics, Avatar challenges the reigning values of our culture on the most fundamental level. That this film, which challenges all that is sacred to western materialistic thought and champions shamanic ideas and values deemed to be ludicrous by the dominator culture, has already earned more than a billion dollars and is quite probably on its way to becoming the highest grossing film of all time, is for me no less than amazing. Avatarbrings psychedelic visuals and ideas as well as shamanic values to millions of mainstream moviegoers. Could that have anything to do with the fact that it is in the new digital 3D? Considering that the next big 3D event is Tim Burton's Alice in Wonderland, a story jammed with weird acting mushrooms and even weirder realities, it seems that we might be facing a kind of psychedelic renaissance brought on by 3D cinema.

Could Avatar and Alice in Wonderland be the first messengers of a new psychedelic wave ushered in by a new medium with psychedelic tendencies? Could they be the ones to bring psychedelic values and ideas into mainstream thinking? I'm not sure that would be enough; however it seems that one of the techniques traditionally used to create the 3D effect in cinema might be helpful as a metaphor in understanding the place these films might play in today's culture. The Pulfrich Effect, used to create stereoscopic images, relies on the principle that the human eye processes information slower in darker conditions to cause one eye to see reality in delay, thus creating a 3D illusion when watching moving objects. It is as if your two eyes were watching the screen from two different points in time, or from two different points in space. Similarly, the new 3D wave allows us to view culture from two distinct points of perspective in space and time: one of a culture completely immersed in consumerist mania, the other of a culture which keeps a strong relation to its mythic roots in nature. This multi-dimensional effect, which allows us to view ourselves from two different perspectives at the same time, might hint at the transformations ahead.  

[1] Joseph Campbell. The Hero with a Thousand Faces. Princeton: Princeton University Press, 1968, p. 30 / Novato, California: New World Library, 2008, p. 23.

[2] By this I do not mean to claim that psychedelics are supernatural, at least not here, but only that they encourage the formation of a supernatural view of reality.

[3] Again it is worth noting that I am not claiming that telepathy actually occurs during ayahuasca ceremonies, although something resembling it is definitely at play in some cases, but only that ayahuasca is considered to be telepathic and conducive to collective states of consciousness in many shamanic cultures

אין מילים

ככה נראית יצירת מופת

 

 

ועוד משהו קטן ומשובח, כי איך אפשר שלא

 

 

עדכון

6/11/09 – 10:02

 

ועוד משהו בשמזכיר ושנזכרתי. ותודה באופן כללי לטל פולקמן.

 

בבריטניה מלחמות הסמים נמשכות

המחקר המדעי בחומרים הפסיכדליים חוזר. אחרי עשרות שנים שבהן אסרו השלטונות על מדענים לחקור את הפוטנציאל של החומרים הללו, מתנהלים בשנים האחרונות יותר ויותר ניסויים עם חומרים כגון MDMA, קנביס, פסילוסיבין, DMT או LSD ומשיגים תוצאות מרשימות.
 
אבל עדיין יש כמה מחסומים מאסיביים שמרחיקים את האפשרות שנראה את השימוש בחומרים הללו מתקבל בעתיד הקרוב על ידי הממסד. ראשית, חברות התרופות. לאלו אין שום עניין בתרופות פסיכדליות ממספר סיבות. בין השאר משום שבניגוד לתרופות פסיכיאטריות קיימות (נניח פרוזאק ודומיו) שמבוססות על העקרון שדורש מהצרכן לצרוך אותן מדי יום ושהשפעתן פגה ברגע שמפסיקים לצרוך מהן, תרופות פסיכדליות אינן ממכרות וגם לא דורשות צריכה תמידית ברוב ההקשרים הטיפוליים. פעם בחצי שנה או שנה מספיקה בהחלט לטיפול ברוב המצבים, וזה הופך אותן לרווחיות הרבה פחות. מעבר לכך, לחברות התרופות יש עניין מועט בפיתוח תרופות המבוססות על מולקולות טבעיות שלא ניתן להוציא עליהן פטנטים, ושנמצאות גם כך בצמחים שניתן למצוא בטבע ללא תלות בחברות התרופות. במילים אחרות, חומרים פסיכדליים הם לא מספיק מסחריים כדי שחברות התרופות ישקיעו את מאות מליוני הדולרים שנדרשים כיום על מנת להעביר תרופה דרך כל שלבי הניסוי שדורש ה-FDA.
 
סיבה נוספת היא שחומרים פסיכדליים הם הרבה יותר מכלים לטיפול בבעיות כמו PTSD או חרדה מהמוות. מעבר ליכולת שלהן לטפל בבעיות רפואיות, הם גם מעצימים רבות מהיכולות האנושיות: קוגניטיביות, רוחניות, חושניות, בין-אישיות תוך-אישיות ועוד. אחת מהבעיות הפרדיגמטיות של המדע של ימינו היא שהוא מתעקש לעסוק רק בתיקון בעיות קיימות ונמנע מעיסוק בכל מה שהיה יכול לשפר את איכויות הקיום האנושי מעבר למצבן הנתון ו"הטבעי".
 
ויש גם כמובן את העניין של כל הדעות הקדומות החברתיות והמוסדיות שנתקבעו בשנות השישים העליזות, כשהפסיכדלים הפכו לסלע מחלוקת פוליטית בין התנועות ההיפיות לבין הממשל השמרני. אלו הפכו מאז לאבן הריחיים של החומרים הפסיכדליים, שמונעת מהם להפוך לחומרים רפואיים מוכרים.
 
אז הנה האירוע האחרון במלחמות הסמים. דיוויד נאט, יועץ הסמים הראשי של ממשלת בריטניה פוטר שבוע שעבר בתקרית שעוררה סערה ציבורית משום שהעז לטעון שקנביס, LSD ו-MDMA מסוכנים פחות מאלכוהול. בין השאר, הצביע נאט על כך שרבים מהמחקרים שיצאו כנגד חומרים פסיכדליים הם מגמתיים להחריד ומבוססים על שיטות מחקר ירודות.
 
נאט לא אמר שום דבר חדש. ארגון הבריאות העולמי כבר פרסם בעבר דירוגים שהציבו את החומרים הפסיכדליים במקומות נמוכים יותר מטבק ואלכוהול בדירוג הסמים המסוכנים, אבל משרד הבריאות הבריטי חשב כנראה שאסור לאפשר ליועץ הסמים הראשי שלהם לזרוק הערות מהסוג הזה.
 
זה לא מקרה יחיד כמובן. פוליטיקאים מסביב לעולם אוהבים לתפוס טרמפ על החומרים הפסיכדליים ולהתעלם מהמלצות של סוכנויות הבריאות. האיסור על פטריות הפסילוסיבין שנכנס לתוקפו בדצמבר האחרון באמסטרדם, התקבל לאחר ששר הבריאות התעלם במופגן מהמלצות הוועדה שמינה ושהצביעה על כך שהנזקים של החומרים הפסיכדליים הם מינימליים לעומת סמים חוקיים אחרים.
 
וסוזן בלקמור טוענת בגרדיאן שחייבים להתחיל לבסס את מדיניות הסמים על מדע במקום על פוליטיקה ודורשת מהממשל להיות כנה אם הוא רוצה לאסור על סמים פסיכדליים מסיבות פוליטיות, במקום לטעון שהוא מעוניין בחוות דעת מקצועית ואז לערוף את ראשו של השליח. עכשיו, אחרי שראשו של השליח האחרון נערף, אפשר כבר לנחש מה תהיה עמדתו של השליח הבא…
 
תודה לתומר שהעיר את תשומת ליבי לסיפור הזה
 

ודוקומנטרי חדש ומעניין על LSD

ועוד לינק שקיבלתי מג'ים פדימן על תוכנית חדשה על LSD (שבה הוא משתתף) ושעולה השבוע בנשיונל גיאוגרפיק. באתר ניתן לצפות במספר קטעים נבחרים מהתוכנית. אותי עניין במיוחד הקטע שעוסק בניסוי המסכות של דר' טורסטן פאסי מאוניברסיטת האנובר. הניסוי של פאסי מעניין במיוחד משום שנדמה שתוצאותיו תומכות בתיאורית ה-Mind At Large של אלדוס האקסלי, אחת התיאוריות המשפיעות של ההגות הפסיכדלית.
 

פוקימון ושמאניזם

 

מאמר שפורסם בסוף השבוע האחרון בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י-מעריב

לאחרונה, כשקראתי במאמר של האנתרופולוג מייקל הארנר בספר המאמרים הקלאסי שערך Hallucinogens and Shamanism הופתעתי לגלות קשרים די מעניינים בין התפיסה השמאניסטית לבין הפוקימון, אותה סדרת טלוויזיה, ומשחקי מחשב שממשיכה מאז שנות התשעים להיות אחד המותגים המצליחים בעולם.

המאמר של הארנר The Sound of Rushing Water מתאר את תפיסת העולם השמאניסטית של בני שבט הג'יבארו (Jivaro) שהארנר חי איתם במשך תקופה ארוכה. לג'יבארו כשבט הפועל תחת ראיית עולם שמאניסטית יש תפיסה די מעניינת של המציאות, שהיא, מיותר לציין, שונה לחלוטין מתפיסות המציאות המקובלות בחברה המודרנית. בעיני הג'יבארו העולם הנגלה הוא עולם אשליה. העולם האמיתי מנוהל על ידי כוחות נסתרים מהעין, כוחות שאותם יכולים לראות רק מומחים (השמאנים), וגם זה רק כאשר הם תחת ההשפעה של חומרים הלוצינוגנים.

שמאנים מתחלקים לשני סוגים. שמאנים מכשפים (התקפיים) ושמאנים מרפאים. בן שבט שרוצה להפוך לשמאן נדרש לרכוש "צנצאק", מעין רוח מסייעת משמאן בכיר יותר. "כדי לתת לחניך צנצאק השמאן פולט מעצמו מה שנראה – למי ששתו נאטם [השם של שבט הג'יבארו לאיוואסקה – ע.ה.] כחומר זוהר שבו אצורות הרוחות המסייעות." כותב הארנר "הוא חותך חלק מאותו החומר עם מאצ'טה ומעניק אותו לחניך. המקבל חש כאב כשהצנצאק חודר לבטנו ושוהה במיטתו במשך עשרה ימים כשהוא שותה נאטם מדי ערב."

במשך הימים הבאים השמאן הבכיר יעסה מדי פעם את גופו של השמאן החניך וינשוף עליו עשן על מנת להגביר את כוחה של ההעברה. מצדו של החניך נדרשת התנזרות מפעילות מינית במשך שלושה חודשים לפחות (על מנת להפוך לשמאן באמת רב עצמה נדרשת התנזרות מינית של שנה שלמה, דבר שרבים אינם עומדים בו). בסוף החודש הראשון יצא מגרונו של השמאן צנצאק והשמאן יחוש חשק עז לכשף. אם יממש את תשוקתו ויטיל את החץ המכושף שברשותו יהפוך לשמאן מכשף שמטיל צנצאקים על אנשים וגורם להם מחלות ואף מוות. לעומת זאת, אם יצליח לשלוט ביצרו ויבלע מחדש את הצנצאק יהפוך לשמאן מרפא.

כעת, במהלך תקופת ההתנזרות המינית, אוסף השמאן החדש כל מיני סוגים של חרקים, צמחים ואובייקטים אותם יכול להפוך אותם לצנצאקים. "כמעט כל אובייקט, כולל חרקים חיים ותולעים יכול להפוך לצנצאק אם הוא קטן מספיק כדי שהשמאן יבלע אותו", כותב הארנר. "סוגים שונים של צנצאקים משמשים כדי ליצור דרגות שונות של מחלה. ככל שגדול יותר מספר האובייקטים שיש לשמאן בגוף, כן גדולה יכולתו."

תזכרו את הפרט האחרון הזה עוד מעט כשנעבור לדבר על פוקימון והשמאניזם. בינתיים נמשיך עוד קצת עם שבט הג'יבארו. על פי הג'יבארו לכל אובייקט וחפץ בעולם יש שני מצבים: הטבעי והעל-טבעי. כך לדוגמה, גם לחץ המכושף של השמאן יש צורה רגילה כלשהי בעולם הטבעי שאותה יכול לראות כל אחד, אלא שכדי לראותו בהתגלמותו העל טבעית יש לשתות נאטם. צנצאקים יכולים להתגלם במגוון רחב של צורות כמו פרפרי ענק, יגוארים או קופים שמסייעים לשמאן במלאכתו. סוג מיוחד של של צנצאק נקרא "פאסוק" וביכולתו לסייע לשמאן מכשף על ידי כך שהוא עוקב אחר קורבן הכישוף כשהוא מתחזה לחרק או חיית יער. כך לדוגמה, אם קורבן הכישוף חושד שהוטל עליו כישוף והוא הולך לשמאן מרפא שמצליח לחלץ ממנו את הצנצאק (אופרציה מורכבת שלא כאן המקום לפרטה) ישליך עליו הפאסוק צנצאקים משלו. שמאן מכשף גם יכול ליצור ווקאן, מעין ציפורי ענק שיחוגו מעל בית הקורבן וימיטו עליו קדחת וטירוף או אף ישלחו צנצאקים נוספים שקיבלו מאת השמאן המכשף.

הפוקימון מכשפים

עד כאן עם שבט הג'יבארו (הארנר ממשיך שם עם פרטים נוספים, למעוניינים). מה שמעניין לציין כאן הוא שרבים מהאלמנטים שעסקתי בהם כאן מזכירים מוטיבים מהתרבות הפופולרית בת ימינו. החצים המכושפים לדוגמה מזכירים משחקי D&D, הפאסוק שאותו הזכרנו הזכיר לי את הטופו, יצור מכושף שאתה יכול לברוא ושתוקף עבורך יריבים במשחק Dofus. אגב, אני בטוח לעצמי שיש עוד אנספור דוגמאות ליצור שכזה, ואני משתמש כאן בדוגמה הזו רק מפאת הידע המצומצם שלי בתחום הפנטזיה. אני גם בטוח שיש עוד אנספור יצירות פנטזיה שהמנהגים של הג'יבארו מזכירים אותן מאוד, ואשמח לשמוע על עוד כאלה. אבל מבין שלל היצירות המוכרות לי, אף אחת לא הזכירה לי את השמאניזם של הג'יבארו יותר מהפוקימון.

וויקיפדיה כותבת שהקונספט של הפוקימון יצא מתחביב איסור החרקים של סאטושי טאג'ירי-אוניווה, יוצר הפוקימון. כמו השמאנים של הג'יבארו שיוצאים ליער כדי לתפוס שם חרקים ולהפוך אותם לצנצאקים, גם גיבורי הפוקימון מסיירים בעולם הטבע בחיפוש אחר חרקים וחיות קסומות שונות שאותם יהפכו לסוג של צנצאקים, רוחות שנמצאות ברשותם ושאותם יטילו כנגד אויביהם. הם אמנם לא בולעים אותם (יש גבול למה שאפשר להראות לילדים בלי שההורים יתערבו. אף תאגיד בינלאומי לא רוצה שכל מיני זאטוטים שמחקים כל מה שהם רואים בטלוויזיה יתחילו לבלוע חרקים. זה מרשם בטוח לתביעה וחרם הורים), אבל הם לוכדים אותם בתוך פוקהבולים (Pokeball) טכנולוגיים וסטריליים (כשהיצורים נשאבים לתוכים, הם הופכים לחומר זוהר ובהיר שמזכיר את תיאורו של הארנר למראהו של הצנצאק שמוציא השמאן מגופו). כמו אצל שבט הג'יבארו על ידי בליעתו של היצור, הופכים הצנצאקים של הפוקימון לכלי מכושף שתחת שליטתו של המאמן שמאן, ה-Pokemon Master שמתגלה כלא אחר מסוג טלוויזיוני של שמאן. כמו אצל הג'יבארו, אצלם מקבל השמאן החניך את ההצנצאק הראשון משמאן בכיר מקבל כל חניך פוקימון את הפוקימון הראשון שלו ממומחה פוקימון (פרופסור אווק, המומחה הגדול לפוקימונים) וכמו אצל שבט הג'יבארו, ככל שהפוקימון-מאסטר אוסף יותר פוקימונים כן הוא רב עוצמה יותר. זוכרים את הססמה האלמותית של הפוקימון? “Gotta Catch Them All”, זו כנראה הסיסמה שגם השמאנים המתלמדים של שבט הג'יבארו גדלים איתה.

אז האם ילדי העולם צופי הפוקימון מתאמנים להיות שמאנים? סביר יותר להניח שמרבית המוטיבים הפוקימונים לקוחים דווקא מהשינטו, הדת המסורתית והאנימיסטית של יפן שיש המשווים את הפוקימונים ל"קאמי", האלים שלה (צריך לציין שגם לשינטו יש מאפיינים שמאנים). ובכל זאת, חיפוש מהיר של Pokeomon + Religion בגוגל העלה שני מאמרים של נוצרים אדוקים ונזעמים שמתריעים על כך שהסדרה פוקימון צופנת בחובה מיסטיקה, דאואיזם, הינדואיזם, ספר המתים הטיבטי ושלל השפעות שטניות אחרות של הסדר העולמי החדש. אחד הנוצרים המודאגים אף מציין שצפה בילדים תמימים בני שלוש שמשחקים עם פוקימונים, משליכים אותם על הקרקע וקוראים בשמותיהם. לדבריו, הילדים התמימים הללו מתאמנים למעשה בלחישת לחשים ומאגיה שחורה. למרות שהמבקרים הללו היסטריים יש משהו בדבריהם (אם כי אני לא מסכים עם השיפוט הערכי). דווקא הוותיקן שכנראה שכח את הלימודים המפורטים של כתבי ההרסיולוגיה (מדעי המינות) של אבות הכנסיה הראשונים, נתן את ברכתו למשחק המחשב של הפוקימון והכריז עליו כשעשוע לא מזיק ברוח הנצרות (איפה הם חיים???).

המשמעות האמיתית של כיפה אדומה

תימות שמאניות נפוצות, אגב, לא רק בפוקימון. נוכחותה התכופה של פטריית האמניטה מוסקריה ההלוצינוגנית (זו האדומה עם הנקודות הלבנות) באגדות עם מיוחסת לשימוש השמאני הנרחב בה לאורך ההיסטוריה. כך לדוגמה על פי החוקר וולפגאנג באואר, הסיפור כיפה אדומה נקרא על שם אותה פטריית אמניטה מוסקריה עם הכיפה אדומה (בגרמנית שם נוסף של פטריית האמניטה מוסקריה הוא "כיפה אדומה" – Rotkäppchen). על פי באואר הזאב המקיא מכיפה אדומה הוא סמל לאדם שאוכל בתאווה חזירית מהאמינטה מוסקריה ולבסוף מקיא אותה – כך שכיפה אדומה בוקעת שוב מבטנו, כמו בסיפור. באואר מוצא מוטיבים שמאניים באגדות רבות שבהן תודעת הגיבורים משתנה לאחר שאכלו מאכל בלתי רגיל כמו לדוגמה ביפהפיה הנרדמת או בעמי ותמי. מי שחקר את הנושא לעומק הוא הקלאסיקן קארל רוק שהקדיש ספר שלם למחקר המוטיבים השמאניסטים באגדות עם אירופאיות.

לא ברור מה פרופ' רוק היה אומר על הפוקימון, אבל דבר אחד בטוח. מאז שקראתי בהארנר, אני הרבה יותר אוהב את פיקאצ'ו.

פסיכונאוטים

אהבתי. Psychonauts, סרט הונגרי דל תקציב וכבר די ישן (2006) שצפיתי בו היום הוא כנראה הסרט המוצלח ביותר שראיתי אי פעם על חומרים פסיכדליים. המלצתי פה בעבר על סרטים מושקעים כמו From Peyote to LSD ו-Entheogens: Awakening the Divine Within שנותנים מבוא מרשים לתחום הפסיכדליה ומשולבים בראיונות עם מומחים. Psychonauts, לעומתם הוא סרט צנוע מאוד בן 41 דקות שהופק בסיוע MAPS, הארגון שעושה מאז 1986 עבודת קודש בקידום מחקר והסברה פסיכדלית. חוץ משימוש בציטוטים של דמויות כמו אפלטון, בלייק, פיליפ ק. דיק והנרי תורו', אין בו ממש אנשים מפורסמים. מה שכן יש בו זה ראיונות עם 9 פסיכונאוטים הונגרים שמספרים על חוויית השימוש שלהם בחומרים פסיכדליים והדעות שלהם בנושא.
 
המשתמשים הללו הם לא פרופסורים או מומחים בעלי שם, הם פשוט פסיכונאוטים מנוסים ומשתמשים אינטיליגנטיים שמדברים מנסיונם בצורה שקולה על נושאים כמו האפשרויות שחומרים פסיכדליים מציעים, הסכנות הגלומות בהם, היחס של החברה אליהם, מבנה המציאות, הכשל במבנה התרבותי של החברה המודרנית והקשר בין פסיכדליה לדתיות או לנסיון לחיות חיים בעלי משמעות.
 
מה שיפה בסרט הזה הוא שבלי לגייס אף מומחה ובלי לנסות לטפס לעולמות אחרים שאינם מובנים לצופים הוא מצליח ללכת על קו דק ולהתעמת עם השאלות הגדולות שפסיכדלים מעלים (מה ש-From Peyote to LSD לא עושה) מבלי להתלהם (מה ש-Entheogen עושה יותר מדי) ועם הרבה סקרנות אינטלקטואלית ורוחנית אמיתית. בסופו של דבר הסרט הזה עושה את העבודה הטובה ביותר שאני ראיתי עד היום בסרט, בלהסביר מהו שימוש אחראי, שקול ואינטיליגנטי בחומרים פסיכדליים.

ממליץ בכל לשון של המלצה. ניתן לצפות כאן.

ותודה לרע על הלינק.

קפיטליזם פסיכדלי

כתבתי בבלוג בעבר מספר פעמים על הנטיות המד"ביות של התרבות הפסיכדלית והנטיות הפסיכדליות של המד"ב. עולם נוסף שהאסתטיקה הפסיכדלית שזורה בו באופן מעניין הוא תרבות הצריכה.

איך השניים קשורים? בכך שאותן איכויות של הפסיכדליה – הנטיה לגרום לעולם להראות יפה, קורן ונוצץ, לגרום לדברים להבריק, ולצייר לנו תמונות בעלת חזות עתידנית הן שמשרתות הן את המדע הבדיוני והן את הקפיטליזם, שהוא למעשה דת שמוכרת לנו את העתיד, את האמונה שמחר יהיה מבריק וטוב יותר.

את האסתטיקה הפסיכדלית ניתן לגלות למשל בעולם הצבעוני והמוצרי של פיצוציות וגלידריות. כל פעם, לדוגמה, שאני נקלע לסניף של AM PM אני מוקסם מהאפקט שיוצרים האורות הצבעוניים שהחנות מקרינה על פירות וחטיפים על מנת לגרום להם להראות מפתים יותר לצריכה. האורות בחנות גורמים לפירות לזרוח ולקרון באפקט ויזואלי שמזכיר את החוויה הפסיכדלית של צבעים עזים, מועצמים ומגרים.

כתבתי כאן כבר על הקשר בין פסיכדליה לפרסומות. הקשרים בין פסיכדליה לעולם הפרסום מופיעים בגרסאות מוקדמות בחיקויים שביצעו חברות כמו פפסי ומקדונלדס לאסתטיקה פסיכדלית בשנות השישים. החיקויים הללו ניסו להשתמש במאפיינים החיצוניים של האסתטיקה הפסיכדלית בר התקופה בצורה של חיקוי גס. בחלוף המהפכה הפסיכדלית נסיונות מהסוג הזה נעלמו אבל היסודות של האסתטיקה הפסיכדלית, הספקטקל הפסיכדלי, נותרו במדיה הצבעונית החדשה שנוצרה והחלו רוחשים בה, כשבני הברית שלהם הינם האמצעים הטכנולוגים ההולכים ומשתכללים לגרפיקה, אנימציה ואפקטים. וכך ככל שהזמן עבר המוצרים הפכו נוצצים יותר. הפסיכדליה הפכה, במובן מסוים, לכלי מסחרי.

בשנים האחרונות צפיתי במספר פרסומות פסיכדליות שהאסתטיקה שלהן שבתה את לבי. הראשונה הייתה קו הפרסומות של קוקה קולה, לאהוב את החיים. לא הצלחתי אמנם למצוא ברשת את הפרסומת הספציפית מתוכו שחוללה אצלי בצפיה בה תחושת התרגשות עזה, אבל הנה פרסומת אחרת מהקמפיין ההוא.


קבוצת פרסומות פסיכדליות נוספת  וראויה לציון היא הפרסומות החדשות של ה-GSM של פלאפון.

אבל ההשפעה הפסיכדלית על פרסומות מופיעה, חשוב לציין, לא דווקא בפרסומות שהן פסיכדליות באופן מוצהר יחסית כמו אלו שמופיעות למעלה, אלא פשוט במדיום, בטכנולוגיה ובקו האמנותי: מסע ויזואלי אינטנסיבי ברזולוציה גבוהה, דבר שהופך כעת בעזרת ההתפתחות הטכנולוגית לישים ואפילו מתבקש. המדיום של הפסיכדליה מתקשר בצורה ישירה עם המאפיינים של המדיום הויזואלי בן זמננו, אפילו בפרסומת סטנדרטית לחלוטין כמו זו של מקדונלדס.

אחד האפקטים הבסיסיים ביותר של החוויה הפסיכדלית הוא העצמת הרזולוציה החושית. כשמסתכלים קדימה לעתיד של הקפיטליזם של עולם הצרכנות אני חושב שמדובר בעתיד פסיכדלי במובהק. טלוויזיות ומצלמות ה-Hi-Definition וגם הפופולריות הגואה של סרטים תלת מימדיים, מעלים את הרזולוציה של המציאות הנצרכת, בדומה לחוויה הפסיכדלית ובכך יוצרות חוויה דמוית פסיכדליה. הופעתן של הטכנולוגיות הללו, במשותף לאסתטיקה הקפיטליסטית הצבעונית ובעלת הרזולוציה הגבוהה מעצימות את החוויה של הצופה ומסמלות כניסה לשלב חדש של בתרבות הקפיטליסטית. קפיטליזם פסיכדלי.