אתגר מהמחתרת: הדארק-ווב של הרפואה הפסיכדלית

מאמר שפרסמתי לאחרונה בניוזלטר של עמותת מרפ"א (מחקר ורפואה פסיכדלים ישראל). לפרטים נוספים כנסו לאתר שלהם כאן.

תרפיה פסיכדלית באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. למצולמים אין קשר לכתבה

אחרי שנים ארוכות במחתרת התרפיה הפסיכדלית יוצאת מהארון. מחקרים על התועלת והאפקטיביות המרשימות של הטיפול באמצעות בחומרים פסיכדלים מגיעים לכתבי העת מדעיים ולעיתונות. השינוי משמח, אלא שכפי שמתרחש לעיתים קרובות במהלך חילופי משטר, הסדר החדש גם מציג בפנינו אתגרים חדשים.

חלק מהאתגרים הללו ידועים ומדוברים: איזה סוג של סט וסטינג ואיזה פרוטוקול טיפולי ישמשו כבסיס לטיפול פסיכדלי החדש? כיצד תשתלב מול ובתוך תעשיית התרופות ומערכת בריאות הנפש? מה יהיה המודל הכלכלי? כיצד להרחיב את הטיפול לאוכלוסיות נרחבות יותר של מטפלים ומטופלים מבלי לפגוע במאפייניו ובאיכותו? וכיצד להמנע ממדיקליזציה שתעקר או תשטח את הפוטנציאל הטרנספורמטיבי העמוק יותר של רפואה זו? אתגר נוסף שהשיח עליו נמצא רק בראשיתו הוא זה שמגיע מהמחתרת.

כשאני כותב מחתרת, אני מתכוון לכל אותם מטפלים שעשו שימוש בצמחים וחומרים פסיכדלים לאורך העשורים האחרונים, ושרבים מהם ממשיכים בדרך זו גם כיום. מבחינת הרפואה הפסיכדלית העכשווית רשת המטפלים הזו היא הדארק-ווב של הרפואה הפסיכדלית. היא לא מדוברת. לא ניתן לראות אותה בכנסים או בפרסומים המדעיים, ואין לנו כמעט מידע על מימדיה. למעשה ניתן לקרוא כתבי עת מדעיים שמפרסמים מאמרים בנושא חומרים פסיכדלים, לבקר בכנסים על הנושא, ועדיין לא לדעת דבר על קיומה.

ועם זאת, צריך לזכור שבעשרות השנים שחלפו מאז שהרפואה הפסיכדלית הוצאה מן החוק השימוש התרפויטי בה נמשך במחתרת. ברוב המוחלט של המקרים, הטיפול הזה, גם אם לא חוקי, נערך על ידי תרפיסטים שעסקו בתחום מתוך תחושת שליחות ורצון לסייע לאנשים במצוקה. במקרים רבים הוא הביא מזור ומרפא לאנשים שהתרופות והמודלים הטיפוליים הקיימים לא הצליחו לעזור להם. רשתות תרפיה מחתרתיות שבצבצו בסיום שנות השבעים הן שהובילו לפיתוח והפצה הראשונים של ידע לגבי האפקטים התרפויטים של MDMA, החומר הפסיכדלי הראשון שצפוי להפוך לחוקי לצורכי טיפול. גם הטיפול באמצעות פטריות פסילוסיבין היה נפוץ במחתרת הרבה לפני שהתחדשו המחקרים החדשים בפסילוסיבין.

הידע שהצטבר במסגרת רשת התרפיה המחתרתית של הפסיכדליה הוא אוצר בלום ויקר ערך שהקנה בסיס להתחדשות הפסיכדלית הנוכחית, ועם זאת, במסגרת הניסיון הפסיכדלי להשתלב בזרם המרכזי של הרפואה הפסיכדלית (מה שקוראים לו כיום The Mainstreaming of psychedelics) המקום שלו בלתי ברור ואף מודחק. ניתן היה לצפות שבשעה שחומרים פסיכדלים הופכים חומרים לגיטימיים לטיפול, התחום המתחדש יפנה אל האנשים שהמשיכו לפתח אותו במהלך עשרות השנים האחרונות ויבקש לשלבם בתהליך הפיתוח של הרפואה החדשה. במידה מסוימת, שקשה לאומדה, דבר זה בוודאי קורה. ועם זאת, העובדה העצובה היא שניסיון של עשרות שנים בטיפול ב-MDMA או בפטריות פסילוסיבין לא מקנה כל דריסת דרך ברפואה הפסיכדלית החדשה, ובמקרים רבים בדיוק להפך.

בשעה שהרפואה הפסיכדלית מבקשת לבסס את עצמה כתחום מחקר וטיפול לגיטימי, היא מרחיקה עצמה ככל האפשר מהחלקים השנויים במחלוקת בהיסטוריה של הפסיכדליה, כמו אלו שפעלו מחוץ לעינו הפקוחה של החוק. חלק בלתי נמנע אולי אבל מצער ממצב זה הוא מידה של התנכרות לאותם תרפיסטים שפעלו במחתרת לאורך השנים, גם כאשר אלו בעלי ניסיון עשיר בשימוש באותן תרופות שעולם הרפואה בוחן כיום את השימוש בהן.

תרפיסטים פסיכדלים, אתם מבינים, הם מבחינת הרפואה הפסיכדלית סוג של נטל ומעמסה — קשר לא רצוי לעולם מחתרתי ולא חוקי. תרפיסטים שפעלו במחתרת עשויים להתקל במגוון קשיים בבואם להשתלב בתחום החדש של התרפיה הפסיכדלית. עשרות שנים של ניסיון טיפולי לא מבטיחים שיש להם את התעודות הדרושות על מנת להשתלב בתחום, וחמור מכך, המעורבות שלהם בתחום חושפת את הרפואה הפסיכדלית החדשה לסיכונים. מטפל פסיכדלי מנוסה שמשתלב בתוכנית רשמית להכשרת מטפלים פסיכדלים כגון זו של ארגון MAPS, ושההיסטוריה שלו כמטפל אנדרגראונד נחשפת מסיבה כלשהי, יכול לשפוך אור בעייתי על התחום ואף לסכן את הפרויקט כולו, בכך שהוא מקשר אותו לפעילות עבריינית. למותר לציין, שהצטרפות לתוכנית מטפלים כזו תדרוש מאותו מטפל להפסיק את שגרת הטיפולים שלו, מסיבות דומות לאלו שציינו מעלה, עובדה שבכוחה להרחיק מטפלים רבים מהתחום. התוצאה המצערת של מצב זה הוא נתק בין האנדרגראונד לבין המחקר הפסיכדלי החדש. נתק הכרחי אולי נוכח המטרה הגדולה של תנועת התרפיה הפסיכדלית, אבל כזה שמסכל את השיח היצירתי והמועיל שהיה יכול להתפתח מדיאלוג עם מטפלים מנוסים, ואת שילובם כדמויות מובילות בתחום.

אתגר אחר שמגיע מהמחתרת לפתחה של הרפואה הפסיכדלית המתחדשת בא מהצד השני של המתרס. במקרה זה מדובר לא במטפלים בעלי ניסיון עשיר אלא דווקא בכאלה שנחשפו לרפואה הפסיכדלית בשנים האחרונות, שגילו את הדרישה הגדלה לטיפולים פסיכדלים והחלו להציע טיפולים מחתרתיים.

העיסוק הציבורי הצומח בנושא הפסיכדלי והפרסומים המתרבים על היעילות יוצאת הדופן שלהם, ויותר מכך על הגישה האחרת והרעננה שהם מציגים לשאלת הריפוי הפכו אותם לחומרים נחשקים בעיני רבים. אחרי עשורים של הדחקה, ההצפה המחודשת של הידע על על פסיכדליה מובילה גם לגיאות בביקוש אצל אנספור אנשים שמחפשים מזור לכאבים וכיוון לשינוי מטיב. אלא שהרפואה הפסיכדלית העכשווית לא ערוכה עדיין לקלוט את כל אותם האנשים. למרות הסיקור האוהד, הטיפול הפסיכדלי לא באמת זמין עדיין לקהל הרחב, ולעוסקים בתחום אין ברירה אלא להשיב את פניהם של המחפשים ריפוי ריקם.

בתוך החלל הזה של ביקוש גובר ומחסור בהיצע נכנסים שלל גורמים לא קרואים ובתוכם שרלטנים שהתרפיה הפסיכדלית הופכת עבורם קרדום לחפור בו. גורם אחד שעשוי להפוך את הפסיכדליה לאטרקטיבית עבורם הוא הפוטנציאל הכלכלי. כאשר אנשים רבים מוכנים לשלם סכומים גבוהים לכל מי שיקרא לעצמו תרפיסט פסיכדלי ויתן להם פטריות, MDMA או חומר פסיכדלי אחר תחת ליווי או השגחה נפתח פתח לכסף קל. עם זאת, נדמה שברוב המקרים הגורם הכלכלי הוא משני (תרפיה פסיכדלית אורכת שעות ארוכות, עשויה לדרוש מפגשים משלימים, ואף כרוכה בסיכון עבור המטפל) לעומת גורם אחר: המשיכה לאור הזוהר של עמדת המטפל הפסיכדלי. הפוטנציאל הטרנספורמטיבי העמוק של חוויות פסיכדליות שם את מי שמנחה אותן בעמדת כח יוקרתית. אנשים שעוברים חוויה עוצמתית ועמוקה עם פסיכדלים נוטים פעמים רבות לבצע אידאליזציה ולהעריץ את התרפיסט שנתן להם את החומר – כאילו היה זה הוא, ולא הם עצמם בסיוע חומר משנה תודעה, שאפשרו את התהליך. מוטיבציה בעייתית כזו מסבירה את סוג הבעיות העיקרי שמופיע בטיפול לא-מקצועי, מטפלים ששמים במרכז את עצמם במקום את המטופל, ושעושים שימוש עודף בהצעות, הנחיות ואג'נדות טיפוליות שונות במקום לאפשר לתהליך להתרחש בצורה טבעית. במקרים נדירים וחמורים הרבה יותר, חלק מאותם שרלטנים הם סכנה של ממש ולאחרונה אף נודעו מקרים של תקיפה במהלך "טיפולים" פסיכדלים. כל אלו מאיימים להטיל צל אפל על התרפיה הפסיכדלית המתחדשת וזאת על אף שהמתודיות הזהירה, והאתיקה החמורה של המחקר הפסיכדלי המתחדש רחוקים ממטפלים אלה כמרחק מזרח ממערב.

גם במקרה זה אנחנו יכולים לראות את הנזקים המיותרים שגורמת המלחמה בסמים המעבירה פעילויות של תרפיה וריפוי למחשכים ומונעת את הרגולציה הנדרשת לצורך מזעור הסכנות. כפי שמדיניות דיכוי שגויה זו דוחקת צרכנים נורמטיביים של חומרים משני תודעה למגע עם גורמים עברייניים, לצריכה של חומרים ממקור מפוקפק ובהקשרים לא מיטיביים שמעצימים סיכון, כך, גם במקרה של התרפיה הפסיכדלית המתחדשת גרמה מדיניות זו להופעתם של גורמים מפוקפקים שמעמידים את הציבור בסיכון גבוה לאין שיעור מזה שקיים בתרפיה הפסיכדלית עצמה.

בשני המקרים: זה של תרפיסטים עשירי ניסיון שנמנע מהם לעסוק ולתרום לרפואה הפסיכדלית, וזה של תרפיסטים חסרי ניסיון ובעלי אתיקה מפוקפקת ניתן לראות את האתגרים והסכנות שבממשק בין הרפואה הפסיכדלית המתחדשת לבין המורשת העשירה שלה בעולם האנדרגראונד. במקרה הראשון קהילת הרפואה הפסיכדלית נדרשת לנהוג בזהירות ולהמנע מנטילת סיכונים מיותרים שעשויים לסכן את הפרויקט הגדול של המחקר הפסיכדלי המתחדש, אך גם לשאוב מהידע היקר שבידיהם של אותם מטפלים ולפתוח להם דרכים להשתלבות ברפואה החדשה. במקרה שני, היא נדרשת לדחות מעליה באופן נחרץ את אותם מטפלים שעושים שימוש אופורטיוניסטי ולא אחראי בחומרי ריפוי פסיכדלים ולעשות ככל שביכולתה כדי להתריע, להזהיר ולמנוע את פעילותם של גורמים שיש בפעילותם משום סכנה לציבור. בשני המקרים מדובר באתגרים לא פשוטים שידרשו שיקול דעת ניכר.

תופעות שקנו להן אחיזה של ממש בעולם מחתרתי נוטות להמשיך ולהתקיים גם לאחר שהתמסדו במסגרות אחרות. נוכח ההיסטוריה התרבותית העשירה של ריפוי פסיכדלי וההתנגדות למדיקליזציה של הרפואה הזו, מידה מסוימת של רפואת מחתרת צפויה להמשך גם לאחר שהרפואה הפסיכדלית תתמסד ותהפוך לחוקית, וכאשר היא מתבצעת בידיים אמונות ואחראיות אין זה בהכרח דבר רע. ועם זאת, ניתן לקוות שככל שתחום הרפואה הפסיכדלית יצא אל האור תופעות מטרידות מהסוג שהצגתי בו יתגלו כמחלות ילדות של תחום שיצא מהמחשכים לאחר שנים רבות לחברה ותרבות שעדיין לא ערוכות לקולטו. הרפואה, המטפלים, המטופלים והחברה כולה ירוויחו מהיציאה אל האור.

יצרן זמן, למה הפודקסט הוא ההמצאה המוצלחת של עידן המידע

לא מזמן פרסתי כאן פוסט על קריאת ספרים. האדרתי שם את הרגל הקריאה (בצדק) וכתבתי שם "קריאה הייתה ונותרה האופציה הראשונה במעלה למי שמעוניינים לחקור, להעמיק ולנהל חיי תודעה עשירים ומלאים יותר." זה נכון, אני עדיין מחזיק בדעה הזו. אבל סביב הכתיבה של הפוסט יצא לי לחשוב יותר ויותר על אופציה השכלתית נוספת שהתפתחה בשנים האחרונות לצד הקריאה ושהופכת יותר ויותר מרכזית: פודקסטים.

אני מקשיב הרבה לפודקסטים, ואני חושב שהם אחד הדברים הטובים ביותר שיצאו מהאינטרנט. על פניו, זה דבר קצת מוזר להגיד. האינטרנט הוביל לנחשול של אפליקציות עם רעיונות מקוריים וגאוניים. פודקסט זה בסה"כ תוכנית רדיו שאפשר להאזין לה On-Demand. אבל מה שהופך את הפודקסטים להמצאה אדירה כל כך הוא שהם לקחו פרק זמן בלתי מנוצל ודי מת משגרת היום יום והפכו אותו לגולת הכותרת של הלו"ז היומי.

מהבחינה הזו הפודקסטים המציאו פתרון לאחת הבעיות הבוערות ביותר של עידן המידע. עודף במידע. כפלטפורמה מהפכנית לשיתוף מידע, הופעת אינטרנט פתחה לאנשים גישה לכמויות מידע חסרות תקדים. עד הרשת אנשים חיו בעולם שהגישה למידע בו מוגבלת על ידי מספר הספרים המצומצם שזמין על מדפי הספריה הביתית או העירונית. הרשת שינתה את המצב הזה דרמטית. היא פתחה בפני כל אחד את הגישה למליונים של ספרים, מיליונים של ערכים בוויקיפדיה, ואנספור בלוגים, אתרי חדשות, פורומים, רשתות חברתיות שמתעדכנים באופן שוטף ומטביעים אותנו בנחשול אדיר של מידע.

לצד כל הגישה החדשה למידע שהאינטרנט אפשר, מה שהוא לא עשה זה לייצר זמן חדש בשביל לקלוט את כל המידע הזה. למעשה, בשביל אנשים עסוקים כל השפע הזה היה בעיקר מבלבל. הזמן הפנוי לברור, לקלוט ולהתרם ממידע חדש לא רק שלא צמח, הוא למעשה הצטמצם על רקע שפע הסחות הדעת החדשות ברשתוות החברתיות ובמכשירים הניידים שלנו. כך שבמקרים רבים מדי גם האופק האינטלקטואלי לא רק שלא צמח, אלא אף הצטמצם. שפע אדיר של מקורות מידע וחכמה אפשריים – אבל אפס זמן לקלוט ולעבד אותם, כך שהתועלת היחסית של הרשת הפכה מינימלית ואף שלילית. במקרים רבים אנשים נשארו אובר-וולמד מול כמויות המידע וחוסר הזמן לקלוט אותו והפסיקו לקרוא בכלל. במקום להתעשר חיי התודעה הפכו עניים עוד יותר.

על הרקע הזה הפודקסטים הם אחת ההמצאות המוצלחות ביותר של עידן המידע. בעידן של עודף מידע ומחסור כרוני בזמן – הם הצליחו ליצור עוד מהמשאב החשוב ביותר של עידן המידע: זמן (לא אינפורמציה). ההמצאה הצנועה הזו לא התיימרה לעשות שום דבר מלבד לאפשר גישה להקלטות אודיו על פי דרישה, אבל בניגוד להרבה המצאות אחרות ומקוריות בהרבה היא הצליחה לשנות משהו מהותי במרקם חיי היום יום.

לרוב האנשים כבר יש כל יום לפחות חצי שעה אם לא שעה או שעתיים בדרך לעבודה, ללימודים או למקומות אחרים (ובמקרים אחרים זמנים "מתים" של בישול, שטיפת כלים, קיפול בגדים וכו'). בעבר, הם שטפו בדרכים את הראש עם מוזיקה או תוכניות אקטואליה רנדומליות כדי להעביר את הזמן. הזמן הזה בדרכים או במטלות הבית היה נחשב זמן "מבוזבז." פודקסטים לקחו את הזמן הבלתי מנוצל הזה והפכו אותו לזמן העשרה שבו אתם יכולים לדשן את התודעה שלכם בתכנים האיכותיים ביותר מרחבי הרשת ובנושאים שמעניינים אתכם. הוא לקח את שפע המידע והחכמה שהרשת נתנה אליו גישה, וחיבר אותו עם האלמנט הקריטי שלא היה שם קודם – זמן בשביל לקלוט חלק מהשפע הזה. תוך כדי זה עבור הרבה אנשים עסוקים עם מחסור כרוני בזמן פנוי, הנסיעה לעבודה וחזרה הפכה לגולת הכותרת של היום. זמן איכות שאפשר להתעדכן בו ולהעשיר את התודעה בחיים של שגרה מצמיתה. על הדרך, הפודקסט שינה שוב את האיזון החושי ונקם שוב את נקמתו של מקלוהן שטען שהעידן האלקטרוני מחזיר אותנו מהעולם החזותי הגוטנברגי לעולם השמעי. מאנשים קוראים או צופים הפכנו לפתע לאנשים מאזינים — חוש השמיעה קיבל שוב קדימות בחיים של אנשים כחוש שדרכו הם למדים ומבינים את העולם. המדיום של השיחה חזר וקיבל את הקדימות שאיבד לאורך מאות השנים האחרונות.

שתי הערות מגבילות לסיום. אפשר ללמוד המון מפודקסטים. במקרים רבים אפשר לקבל סיכומים של ספרים שלמים בשעה של הרצאה. כשאני רוצה להעמיק בנושא מסוים, אני עדיין מוצא שאין תחליף לטקסטים (מבחינת העומק, ורמת הארגון של המקור, ומבחינת אפשרויות הניתוח ושליפת המידע של הקורא). בנוסף, לפעמים יש מקום גם לזמנים מתים ביום. יש מקום לנקות את הראש בנסיעה, בשטיפת כלים וכו'. יש אנשים שחשוב להם לשמור את הזמן השקט הזה. זה בסדר. ואנשים שונים מוצאים איזונים שונים, אבל פודקסטים לפחות נותנים בחירה.

אם יש לכם פודקסטים מומלצים במיוחד, שתפו פה.

הפרדוקס של מרקורי: על הקלות הבלתי נסבלת של התקשורת המיידית

אם לפני אלף שנה הייתם מציעים לאדם כלשהו מכשיר נישא שמאפשר לו להיות בקשר מיידי עם כל אדם בעולם בכל רגע נתון זה היה כאילו הצעתם לאותו אדם כח קסם מופלא. אותו אדם היה רואה בכם אלים שנתנו בידיו כוחות על.

המיתולוגיות של העבר הפכו למציאות. כמו במשל מיתולוגי עם לקח קודר, מה שמעניין בסיפור האתנן הטכנולוגי של התקשורת המיידית הוא שהרבה פעמים אנחנו לא באמת מסוגלים להתמודד עם ההשלכות של כוחות העל שאנו מאחלים לעצמנו.

המוח שלנו לא בהכרח בנוי כדי להכיל את האופציות שפותחים כוחות העל הטכנולוגים. לקסם התקשורת המיידית והזמינה תמידית יש מחיר והמחיר הזה הוא התמכרות, דכאון, חרדות ושאר הבעיות שזמינות מתמדת ברשתות חברתיות מעצימות על פי הרבה מהמחקר הקיים והחוויות שאנשים משתפים.

הטכנולוגיה ששמה אותנו בחיבור מתמיד עם האחר הגדול – האחר שכולל את הרשת כולה, את האנשים והמכונות כולן, פוגעת ביכולת שלנו להתחבר פנימה. היא מעתיקה את תשומת הלב שלנו מהפנים אל החוץ והופכת אותנו ל- other-centered  באופן קיצוני. מופנים תמיד בתשומת הלב שלנו כלפי חוץ ומנותקים מהמרחב הפנימי.

אחד האספקטים החשודים ביותר בעיני בדיון על העיצוב הממכר של טכנולוגיות בידי ענקיות הטכנולוגיה הוא ההתעלמות מהעובדה שגם טכנולוגיות שאין בעיצוב שלהן שום דבר ממכר במכוון עדיין מצליחות לייצר את הלחש הממכר. ההתמכרות האלקטרונית הקשה ביותר שלי היא לתיבת המייל שלי  – אבל אין בטכנולוגיה של המייל שפותחה לפני חמישים שנה בערך שום דבר שיועד לגרום לי להרגיש התמכרות.

זו עצם הזמינות המיידית שהיא האתגר פה. הקלות הבלתי נסבלת של המיידיות הדגיטלית היא המתנה וגם העונש של האתנן המרקוריאני. העובדה שהמח שלי מתמכר בקלות למייל, שאין שום דבר ממכר במכוון בעיצוב שלו מלבד העקרון הדיגיטלי הבסיסי של תקשורת מיידית שמה בעיני בפרופורציה את כל השיח על חברות הטכנולוגיה שמנסות להפוך אותנו למכורים. זה נכון, הן מנסות וגם עושות את זה בהצלחה רבה בשלל דרכים – אבל ההתמכרות היא פיצ'ר בסיסי של הטכנולוגיה הדיגיטלית.

אחד מהדברים שאהבתי במאמר הזה של טריסטאן האריס היא שלצד התיעוד המדויק של הדרכים השונות רשתות חברתיות מתוכננות בצורה שתעודד התמכרות, הוא גם  מכיר בכך שלטכנולוגיות תקשורת דיגיטליות יש אופי ממכר מבסיסו (שאותו הוא קושר, כמו רבים, למחקרים של הפסיכולוג ב.פ. סקינר על איכויות הממכרות של גירויים בלתי קבועים, מהסוג שטכנולוגיות דיגיטליות מציעות, בדומה לרולטות ומכונות מזל). אחד הפתרונות שהוא מציע הוא לאפשר למשתמשים לקבוע מועדים קבועים שבהם יורשו הודעות חדשות לחדור לתיבת הדואל שלנו כדי לנטרל את השאלה המציקה "האם מישהו כתב לי בינתיים", המובילה ללחיצות חוזרות ונשנות על ידית מכונת המזל.

זה יהיה מעניין אם תלאות תשומת הלב בעידן הדיגיטלי יובילו בסופו של דבר לנסיגה מהפרדיגמה של הזמינות המיידית וליצירת לעולם חדש שבו אנחנו בוחרים להציב מחסומים ולעכב את זרימת המידע על מנת להשיב לחיינו את השפיות – קצת כמו הפרוטקציוניזם שקנה לעצמו מחדש שליטה בכלכלה העולמית לאחר עשורי גלובליזציה שהבהילו את הציבור.

***

אנשים צועדים ברחוב כשהם שקועים במסך הטלפון שלהם. לפעמים מפתיע אותי שרוב האנשים ברחוב עדיין מביטים ברחוב עצמו, למרות מעיין האינפורמציה והחידושים האינסופי שטמון בכיסם (השאלה האם גם התודעה שלהם נוכחת ברחוב או שהם שקועים במחשבות היא שאלה נפרדת כמובן). אולי זה בגלל שהטכנולוגיה הנוכחית עדיין לא נוחה מספיק. אפשר רק לדמיין מה יקרה בשלב הכנראה לא מאוד רחוק שבו הניוזפיד יזרום לנו באופן תמידי על גבי קרנית העין. ברגע שטכנולוגית מידע ישולבו עם מערכות החישה והתפיסה שלנו, על גבי אמצעי החישה והתפיסה הבילוגים שלנו יהיו מרוחים כל הזמן המסכים הממסכים האלה. למי יהיה פנאי או יכולת להתעכב אז על תחושות הגוף, הנשימה או על צלילי ומראות הרחוב, כשעל גבי כל זה תהיה פזורה 24-7 שכבה של אנספור ממתקים צבעוניים שהותאמו כדי ללכוד את תשומת ליבנו על ידי אלגוריתמים שמכירים אותנו יותר טוב משאנחנו מכירים את עצמנו.

***

הפוסט הזה נכתב בימים תקינים קצת פחות ביחסים שלי עם מערכות מידע דיגיטליות. כמו הרבה מההתמכרויות שלנו, גם היחסים שלנו עם הטכנולוגיות הללו דינאמים. יש תקופות שאני מרגיש שפיצחתי לגמרי את מכונת ההתמכרות הפנימית. אני אדון לרצוני. פותח ומתנתק בהתאם לרצון העליון, לקול ההיגיון והשפיות. ויש תקופות אחרות שאני מרגיש בהן ששוב נפלתי לתוך המלכודת. שאני חוזר ומקליק כדי לחוש את הגל המחמם הזה של הדופאמין שזורם בבטן כל פעם שאני לוחץ על הידית של מכונת המזל החברתית.

התקופות הללו מתחלפות ומשתנות בהתאם לשאלה כמה חזק התרגול שלי באותה תקופה, רמת הפעילות שלי ברשתות חברתיות, ומה אני עושה עם הזמן שלי: עובד מול מחשב, קורא ספרים או מבלה עם חברים.

להרגיש את גל הדופאמין הזה חולף לי בבטן ובראש רק מהמחשבה על לבדוק את התיבה. להרגיש את זה ואז לומר לזה לא. אני לא באמת צריך את זה, ולהמשיך לקרוא את המאמר הזה שמעניין אותי, ולדעת שאני יכול להביט בתהליך הפנימי הזה ולהניח לו להרגע ולשכוך מעצמו. ושאם אעשה את זה מספיק פעמים אני אתרגל מחדש לעצמי השפוי שלי, הבלתי מכור. יופי של עבודה פנימית רשמו לנו לעידן הדיגיטלי.

איך לקרוא: עקרונות לקריאה מזינה, משמחת וחכמה בעידן הדיגיטלי

כיצד להיות תולעת ספרים מאושרת בעידן של רשתות דיגיטליות. עקרונות יצירתיים עבור הקורא בן הזמן לכבוד שבוע הספר 2019

את הפוסט הזה אני מסיים לכתוב לאחר שהמערכת הפוליטית בישראל יוצאת לסיבוב בחירות חוזר שעלותו האמיתית – מעבר לכספית והציבורית – היא חודשים נוספים של טפטוף שיטתי של רעלנים פוליטיים לתודעות האזרחים.

בחירות 2019 הראשונות הרגישו כמו זיהום המוחדר בעירוי לתודעה: צרורות של מסרים דמגוגיים, מניפולטיבים, גזעניים או סתם אלימים המכוונים לזרוע בתודעה טינה וחרדה. הרשתות החברתיות ואתרי החדשות שממלאים את תפריט הקריאה של רבים מאיתנו הופכים בסביבה תרבותית כזו למסעדות מזון נפש מהיר וממאיר.

מעייף ומדכא לקרוא מה שלאתרי חדשות יש לספר על הפוליטיקה והמציאות, אבל קיימות גם אפשרויות אחרות. כקוראים אנחנו יכולים להיות נתונים לחסדי ההרגלים שלנו, או לשאוף לצאת מתוכם ולפתח הרגלים קריאה ותודעה בריאים ומספקים יותר. זהו הנושא של הפוסט הנוכחי.

אני מתחיל את הפוסט הזה בהקדמה על מצב הקריאה בנוף התרבותי בן זמננו שמטרתה להסביר קצת ממה שקרה לקריאה בעשורים האחרונים. אם דיון תיאורטי כזה מעניין אתכם, המשיכו כאן. ואם אתם רוצים להגיע ישירות לעצות הפרקטיות דלגו ישירות לכותרת "עקרונות לקריאה טובה יותר בעידן הדיגיטלי."

הקדמה בנושא קריאה בעידן הדיגיטלי

האם גם אתם הייתם רוצים לקרוא יותר? כמעט כל מי שאני מכיר היה רוצה לקרוא יותר וכולם היו רוצים ששגרת הקריאה שלהם שלהם תכלול יותר ספרים טובים ומזינים: ספרים שיגרמו להם להרגיש משהו עמוק, יפוצצו להם את הראש, ויחלצו אותם מתוך מסחטת המוחות של המדיה החברתית. אנחנו חיים בעידן של תת-תזונה ספרותית ואחת ההשפעות הפרדקוסליות שלו היא שבעידן הדיגיטלי המשיכה של קריאת עומק לא רק שלא פחתה, אלא דווקא גברה, כמו פריט מזון מסוים שנעלם מהתפריט והפך נחשק במיוחד. בהשוואה לאפקט המתיש והמרוקן של ריצה על גלגל העכברים של המדיה החברתית, האיכויות המרפאות והתרפויטיות של ספר במיטה ברורות מאי פעם. ועדיין רוב מי שאני מכיר מתקשים להכניס יותר זמן קריאה איכותי לחיים שלהם. על פי סקרים אנשים כיום קוראים 30% פחות מאשר לפני 15 שנה, והאמריקאי הצעיר קורא ספרים ומגזינים בממוצע שבע דקות ביום. זה לא המון. בוודאי לא בהשוואה לעשר השעות שהוא מבלה מול מסכים.

יש סיבות טובות לנתונים הללו. חוויית הקריאה הקלאסית, החוויה של לשבת במקום אחד ולשקוע בטקסט אחד נמשך לאורך מספר שעות לא הולמת את הרגלי צריכת המדיה שלנו בעידן הדיגיטלי.

מוחו של האדם הדיגיטלי בתחילת המאה ה-21 מאומן לצפות לשורות ארוכות של גירויים אינטראקטיביים קצרים, שמתחלפים מדי מספר שניות או לכל היותר דקות. יש לו פחות יכולת ואולי גם פחות רצון לשקוע במחשבה אחת על פיתוחיה ורבדיה למשך פרק זמן ארוך. הנסיון לקרוא טקסט ארוך או מורכב נקטע לעיתים קרובות על ידי בדיקה חוזרת ונשנית של הרשתות החברתיות, והקטיעות הופכות לעיתים קרובות למנה העיקרית. הספר ננטש בצד.

שני סוגי קריאה: קריאה לינארית וקריאת היפר

כדי להבין מה קרה לקריאה בעשורים האחרונים מאז הופעת הרשת צריך להבחין בין שתי צורות של קריאה שהחוקרים בתקופתנו מבחינים ביניהם: הקריאה הלינארית (הקלאסית) והקריאה ההיפרטקסטואלית.

פתח עידן חדש בקריאה. יוהאנס גוטנברג.

קריאה קלאסית (לינארית, גוטנברגית) היא חוויה פנימית, בעלת קצב מתון הדורשת מחויבות מצידו של הקורא. זוהי קריאה ברצף טקסט קלאסי שיש לו התחלה אמצע וסוף והמתקיים בנפרד מטקסטים אחרים וצורות מדיה אחרות. היא אינה אינטראקטיבית ודורשת ריכוז מתמשך ברעיונות ומושגים המפותחים זה לצד זה ברשת עשירה שיצר הכותב.

הקריאה ההיפר-טקסטואלית, לעומתה, הופיעה עם הופעת הטקסט הדיגיטלי. זוהי קריאה בטקסטים קצרים, לעיתים מרובי כותבים, המחוברים זה בזה באמצעות לינקים ואלגוריתמים ומשולבים לעיתים בסוגים נוספים של מדיה כמו וידאו ותמונות. היא דינאמית יותר באופיה, מתקדמת בקצב גבוה יותר, וקוראיה עושים שימוש מוגבר בדילוגים, רפרוף, סריקה מהירה של הטקסט ובגישה סלקטיבית תכליתית המשתמשת בחיפוש וסריקה לצורך זיהוי קטעי מפתח וחילוץ מידע רלבנטי.

כשמדברים על סוף הקריאה מדברים לרוב על האתגרים הניצבים בפני הרגלי הקריאה הגוטנברגים. הקריאה עצמה אינה נעלמת. למעשה יש מדדים רבים שמצביעים על כך שאנחנו קוראים וכותבים יותר מאי פעם. אלא שהטבע של הקריאה השתנה. הקריאה הקלאסית והלינארית מפנה את מקומה למוד חדש של קריאת-היפר התואם יותר את טבע המדיה והתודעה בעידן הנוכחי.

המשבר אינו משבר של "המילה הכתובת" אלא משבר של המילה המודפסת. בעידן המיילים והמסרים המידיים, שהחליפו במקרים רבים את שיחות הטלפון ואת השיחות בארבע עיניים, השימוש במילה הכתובה התעצם והגיע למימדים חדשים, אלא שהקריאה הדיגיטלית אינה שקולה לקריאה הגוטנברגית וברוב המקרים היא אף חותרת תחתיה. הנטיה שלה למעברים מהירים בין יישומים ופלטפורמות מקצרת את תשומת הלב, מלמדת את מערכת העצבים להסתמך על גירויים קלילים המתחלפים זה בזה בקצב מהיר, ובאופן זה שומטת את הקרקע מהכישורים הדרושים לקריאה הלינארית.

צרותיה של הקריאה הקלאסית לא התחילו עם הסמרטפונים או האינטרנט. תחזיות על סוף עידן הקריאה העמוקה ממלאות את התרבות המערבית כבר מזה מאה שנה ויותר. מרשל מקלוהן הצביע כבר ב-1962 על מתווה המהפכה המתגבשת – שבה גלקסיית גוטנברג —העולם התרבותי שנוצר בהשראת הדפוס— ואדם גוטנברג—האדם שנוצק בדמותו של הדפוס והשפעותיו על המחשבה— הולכים ומפנים את מקומם לאדם מרושת הניזון מזרמי מידע אלקטרונים והינו חלק מכפר גלובלי של אותות מהבהבים ומיידיים. לפניו היו גם אסכולת פרנקפורט ומושג חרושת התרבות שטען שצורות תרבות פופולריות וקלילות מחליפות צורות מעודנות יותר של הנאה תרבותית.

התימה של מות הקריאה ותיקה, אבל כמו דברים רבים בעידן שלנו שיש להם שורשים עתיקים, הפעם זה מרגיש שונה, כמו אפוקליפסה של המילה המודפסת. בארוחת צהריים משפחתית התברר לי לאחרונה שתלמידים במערכת החינוך הישראלית כבר לא נדרשים כלל לקרוא ספרים במהלך לימודיהם: רק תקצירים. אחיינים שסיימו את חוק לימודיהם זה מכבר סיפרו שאף אחד בשכבת הגיל שלהם לא קורא.

אין לי רצון להשתלח כאן בדור הצעיר, מה גם שגסיסת הקריאה משותפת לתרבות כולה, ולנטיה הגוברת להחליף את הקריאה בסדרות טלויזיה, סמארטפונים ורשתות חברתיות. ובכל זאת, יש משהו מטלטל בהופעתו של דור שלא ידע את הספר מעודו. הדור שמהפך חזרה את מגמת האוריינות.

קריאה כאלטרנטיבה תרבותית

מחברות פרה-אורייניות (פרה-אלפבתיות), התרבות האנושית התפתחה לתרבויות אורייניות, מוגדרות כתב. כעת אנחנו הופכים במידה רבה לחברות פוסט-אורייניות. את העידן החדש הזה של דורות חדשים שלא מכירים כלל את חוויית הקריאה ניתן לתאר כמעט במונחים של ג'נוסייד תרבותי. אנשים קוראים הופכים למיעוט הולך ומדולדל בעולם של מסכים.

זה עצוב, כי לגסיסה של הרגלי הקריאה הלינארים של התרבות שלנו יש השלכות מרחיקות לכת ברמה האישית וברמה הקולקטיבית. קריאה לינארית מקושרת ליכולת לעקוב אחר טיעונים מורכבים ולהכיל בעיות מורכבות – יכולת שדרושה לנו באופן נואש בעידן של אתגרים סביבתיים וגיאופוליטיים מורכבים. התוצאה של העלמות הקריאה העמוקה היא במידה רבה פוליטיקת ADHD פופוליסטית שתואמת את המאפיינים של ציבור בעל הפרעת קשב וריכוז קולקטיבית. ניל פוסטמן טען בספרו בידור עד מוות שהיכולת לנהל דיון מושכל ומעמיק הייתה אחת הקורבנות הראשונים של הטלויזיה. קשה עדיין להעריך את הנזק (או התועלת) שהמהפכה הדיגיטלית גרמה לפוליטיקה, אבל אפשר בהחלט לומר שהיא שינתה שוב את דפוסי החשיבה וההתנהגות הפוליטיים.

הסיבה החשובה ביותר לקרוא קריאה מזינה ואיכותית היא כמובן פנימית. קריאת ספרים היא אלטרנטיבה קוגניטיבית חתרנית בעולם של תרבות שמהללת צריכה מהירה והפרעות קשב וריכוז. כל שעה של קריאה היא שעה יקרה שבה המח שלנו מאומן בצורת פעולה אלטרנטיבית שהולכת ונעלמת, שבה הוא חושב ומתפתח מחוץ למערכות ביג-דאטה ומעקב, שבה הוא לומד למקד את תשומת הלב שלו במקום לפזר. בעולם שמקדש חוויות צרכניות מהירות שמתחלפות במהירות מסחררת ומותירות אותנו בלתי מסופקים, הקריאה היא הזמנה לצאת ממרוץ העכברים של הצריכה ולהתחבר לקצב של תקופות אחרות, של צורות מדיה עתיקות. אחרי אלפי שנים של מדיה, ויותר ממאה שנה לתוך מהפכת המדיה האלקטרונית, לספר אין עדיין מתחרים של ממש מבחינת מי שמעוניין להכנס למים העמוקים של המחשבה. אחרי עשרים שנה של רנסנס טלוויזיוני חסר תקדים, אני מהסס לטעון שלספרות במיטבה יש עומק שאין לטלויזיה במיטבה, אבל בכל מה שקשור לקריאה עיונית, למחשבה, ולרצון להבין העולם לעומק, אני לא מכיר מדיה שמתחרה בספר.

עקרונות לקריאה טובה יותר בעידן הדיגיטלי

 הבוז למבצעים – איך לקנות ספרים

בדרך כלל אני אדם מחושב מבחינה כלכלית. ספרים זה המקום האחד שבו אני מרשה לעצמי לבזבז כאוות נפשי, להיות אימפולסיבי בהתאם למה שמתחשק לי לקרוא ולהתעלם באלגנטיות ממבצעים והנחות. ויש לזה כמה סיבות: אידאולוגיות, כלכליות, וגם רגשיות.

ספר טוב עולה 40 עד 80 ש"ח, הוא מציע שעות ארוכות של שהות צמודה עם מח מבריק והוא יכול לשנות את החיים.

אם אתם מעריכים את הזמן שלכם ולו קצת, נראה שאין החלטה כלכלית שגויה יותר מלקנות לעצמכם ספר בינוני במבצע שיעלה לכם 40 ש"ח במקום ספר מעולה במחיר מלא של 80 ש"ח.

אני קורא איטי שאוהב להקדיש תשומת לב למה שאני קורא ולעבד אותו במתינות. הזמן שלוקח לי לקרוא ספר ממוצע נע בין 10 ל-30 שעות (בתלוי בשפה, באורך וברמת הכתיבה של הספר). על פי חישוב מהיר, אם כן, קריאה היא אחת מצורות הבילוי הזולות ביותר הקיימות. בהשוואה לבילוי בקולנוע (25 ש"ח לשעה), בבאר או מסעדה (30-50 ש"ח לשעה), או בהופעה (עשרות עד מאות שקלים לשעה), שעת קריאה בספר שנקנה במחיר מלא עולה בין 1-5 ש"ח.

הבוז למבצעי הספרים. קראו בדיוק מה שבא לכם

קריאה היא הפעילות הכלכלית והשווה ביותר לכל נפש. שעת עבודה אחת בשכר מינימום יכולה לממן כמה וכמה שעות טובות של קריאה בטקסט איכותי (מודפס על נייר, ברשת יש כמובן אינספור פידיאפים חינם). המשוואה היא פשוטה. במקום לחסוך כמה עשרות שקלים שהעובד הממוצע מרוויח בשעה ולבזבז כמה עשרות שעות על ספר בינוני, עדיף לשלם קצת יותר ולבלות את הזמן הפנוי והיקר שלנו עם ספר שמצדיק את זה. הבוז למבצעי הספרים.

קריאה היא גם פעילות סביבתית ומוסרית. בעולם שאנשים בו מקריבים את עתיד הדור הבא על מזבח הצורך המומצא לצאת פעמיים בשנה לחופשת סקי, האמירה הידועה של פסקאל על כך שכל צרותיה של האנושית נובעות מאי יכולתו של האדם לשבת בשקט בחדר שלו מקבלת נופך חדש המותאם לעידן של קריסה סביבתית וכלכלה אקולוגית חדשה. יש אמנם מי שיעקמו את אפם על ספרים המודפסים מעצים אולם בהשוואה לנסיעות לחו"ל, הופעות בפארק הירקון, או סטייק במסעדה – קריאה של שעות ארוכות בחבילת דפים היא אחת הדרכים הצנועות ביותר להותיר טביעת רגל פחמנית.

ולבסוף, לבזבז כסף על ספרים זו גם פעילות פילנתרופית חשובה — כי זו אחת הדרכים העיקריות לתמוך בסופרים, בהוצאות ספרים ובצורת חשיבה שהולכת ונעלמת מהעולם ושהעולם זקוק לה כיום באופן נואש מאי פעם.

השורה התחתונה: תקנו את הספרים שאתם רוצים לקרוא. לא את אלה שברשימת ההנחות.

 איך לקרוא ספרים

דלגו בספר כאוות נפשכם. זה הספר שלכם! המשקיע הפילוסוף, נאבאל ראביקאנט

"לימוד אמיתי מתחיל בספריה. הוא מתחיל בספרים. אם אתם אוהבים לקרוא, לעולם לא תצטרכו ללכת לבית הספר. כל אחד יכול ללמוד לאהוב לקרוא. אל תרגישו שאתם חייבים לקרוא משהו שאתם לא רוצים לקרוא (…) ושנית, אל תרגישו את החובה לסיים איזשהו ספר. אל תתייחסו לספר כאל מסה לינארית שעליכם לקרוא בסדר מסוים מתחילתה עד סופה. נצלו את החופש לדלג ממקום למקום. זה הספר שלכם! (…) השחרור הזה, החופש הזה, מאפשר לי לקרוא."

נאבאל ראביקאנט, משקיע הון סיכון ופילוסוף חובב

תמיד הייתי קורא איטי, ועשרות שנים של קריאה אינטנסיבית לא לימדו אותי אחרת. קריאה איטית יכולה להרגיש כמו מכשול, והמכשול מתעצם כשמוסיפים לו את החיבה לסימונים ורשימות שמלווים אצלי את הקריאה. זה בסדר מבחינתי, אני קורא איטי ושמח שמוצא אושר ונוחות בשהות בטקסט. ובכל זאת, כקורא איטי שנדרש לברור לו עדיפויות, מצאתי השראה בראיון הזה עם היזם הפילוסוף נאבאל ראביקאנט.

ראביקאנט הוא פרט מייצג של סוגה כללית יותר של משקיעים ויזמים פילוסופים: אינטלקטואלים אוטודידקטיים מעולם הטכנולוגיה, הכלכלה והיזמות. הוא מהווה דוגמה מובהקת לזן מסוים של הוגה דעות קליפורני שנטוע עמוק בתרבויות ההון סיכון, הטכנולוגיה והשיפור העצמי אבל גם בפילוסופיה, ברעיונות גדולים ובספרות היפה. דוגמאות אחרות כוללות אנשים כגון נאסים ניקולאס טאלב, טימותי פריס ופיטר תיל. אם הוגי דעות מעוררי מחלוקת כמו ג'ורדן פיטרסן, סם האריס וג'ו רוגן זכו לכינוי ה-Intellectual Dark Web, רשת אפלה אינטלקטואלית שקוראת תיגר על תרבות התקינות הפוליטית, הרי שאנשים כדוגמת ראביקאנט מסמלים יקום אינטלקטואלי נסתר נוסף התואם את נטיותיהם הליברטריאניות של תרבות הקפיטליזם, הטכנולוגיה והשיפור העצמי בן זמננו.

הכותרות עשויות להרתיע, אבל לראביקאנט יש מספר אבחנות שימושיות בנוגע להרגלי קריאה, שבכוחן לשחרר ולהעצים קוראים בעידן עודף המידע.

האבחנה הראשונה של נאביקאנט נוגעת למקום בו כולנו למדנו לקרוא: מערכת החינוך. הרגלי הקריאה של רבים מאיתנו, ראביקאנט טוען, כבולים למוסכמות והרגלים שאימצנו במערכת החינוך ושמכבידים על החופש האינטלקטואלי שלנו. ההרגל התודעתי הראשון שעלינו לשבור על פי ראביקאנט היא תחושת החובה שבה אנחנו מסיימים ספרים כאילו היו מטלה שניתנה לנו על ידי המורה בבית הספר. לתחושת החובה הזו יש בסיס חיובי אבל לעיתים קרובות היא מובילה לתוצאות הפוכות. היא גורמת לנו להתקע עם ספר בינוני שאיבדנו את החשק לקרוא בו במקום להתחיל עם הספר ששמענו עליו אתמול ושמדגדג לנו באמת.

קריאה היא המקום להיות בו אימפולסיביים. החכמה היא לתפוס את תשומת הלב והתודעה שלנו ברגע הנכון, כשהם צמאים וכשרים לקלוט רעיון מסוים. אם ספר מסוים תופס את תשומת הלב שלכם, קחו אותו ליד עכשיו ותתחילו בו לקרוא. מי יודע אם עוד חצי שנה, אחרי שתתייאשו מהספר שאתם קוראים כרגע, וכשתעברו את שלושת הספרים שתכננתם לקרוא אחריו, הספר הזה עדיין יהיה לכם רלבנטי באותה מידה.

וזה מוביל לחוק השני של ראביקאנט. אל תסתפקו בספר אחד. קראו תמיד כמה ספרים בו זמנית. נכון, יש היגיון גם בריכוז בספר אחד, כאשר הוא שובה אותנו לחלוטין, בוודאי כשמדובר בספרי פרוזה. ומצד שני, ראביקאנט מוצא יתרונות מרובים בקריאה מקבילה. כשאנחנו קוראים ספר אחד בלבד אנחנו צריכים להיות במצב רוח וברגע הנכון בשביל לקרוא בו. כאשר יש לנו כמה ספרים שאנחנו קוראים בהם בו זמנית כל ספר מתאים למצב רוח אחר.

ספר אחד יתאים לימים שבהם אנחנו עייפים ומחפשים קריאה קלה, ספר אחר יתאים לימים שבהם הראש שלנו מחפש גירוי עמוק ומאתגר. כשאנחנו חיים בפוליאמוריה ספרותית אנחנו לא מחויבים למאהב אינטלקטואלי יחיד ויכולים לעופף בין פרחי הרוח כמו יונקי דבש מאושרים. לכל רגע ניתן למצוא את הספר הנכון. היתרון הנוסף שיש לקריאה ממוקבלת, לטענת ראביקאנט הוא שקריאה בהפסקות מרווחות מסייעת למח לקלוט ולהטמיע את המידע. אם תקראו יותר ספרים בו זמנית, ראביקאנט טוען, אתם תזכרו יותר.

חוק הקריאה השלישי והאחרון של ראביקאנט הוא שלא חייבים לקרוא על פי הסדר. "הבעיה עם ספרים היא שכדי לכתוב ספר,לפרסם ספר פיזי שמודפס על נייר, דורש הרבה עבודה וכסף. לפעמים אנשים כורכים ספרים ארוכים סביב רעיונות פשוטים … זו הסיבה שאני נמנע מכל הספרים בקטגוריית העסקים והעזרה העצמית, משום שבדרך כלל יש שם רעיון אחד טוב שקבור במאות ואלפי עמודים מלאים באנקדוטות." אם גם אתם מכירים את התחושה של קריאה בספר שרצוף בסיפורים אנקדוטלים שמבהירים שוב ושוב את אותו רעיון אבל מספקים מעט מאוד חידוש או ערך אינטלקטואלי אמיתי, לחוק השלישי של רביקאנט יש פוטנציאל משחרר אמיתי.

כמו שלא חייבים לקרוא כל ספר עד הסוף, כך גם לא חייבים להתחיל כל ספר בהתחלה. במקום לקרוא 25 פרקים מיותרים כדי  להגיע לפרק 26 שהוא זה שעניין אותנו מלכתחילה, אפשר לקפוץ מיד לפרק שחשוב לנו ולראות אחר כך אם אנחנו רוצים לחזור לפרקים שקדמו לו. את ההשראה לחוק השלישי ראביקאנט לקח דווקא מעולם הבלוגים. כשאנחנו נתקלים בבלוג מעניין שיש בו מאות רבות של רשימות (כמו הבלוג הזה!) אנחנו לא נקרא את כל הרשימות הללו מיד. לרוב נמצא לעצמנו את שתיים או שלוש הרשימות שמעניינות אותנו באותו רגע ונקרא אותן. בהמשך אולי נחזור לרשימות אחרות ונקרא אותן על פי הצורך. ראביקאנט מציע לקרוא ספרים כמו בלוג. הצעה שנויה במחלוקת – כי לספרים בניגוד לבלוגים יש גם זרימה והיגיון פנימי, אבל כזו שיש בה כדי לשחרר את התודעה הכבולה מדי של קוראים רבים.

לא כל חוקי הקריאה ראביקאנט באים לי בקלות. אני אוהב לקרוא ספרים קאבר-טו-קאבר, ויש לי עדיין רשימות ארוכות מדי של ספרים שאני רוצה לקרוא. ראביקאנט קורא תיגר על הרגלי קריאה ישנים ויהיו מי שיראו שבדילוגים שלו בין ובתוך ספרים חוסר כבוד לטקסט. ועדיין, בנוף הקריאה. הדיגיטלית המתגבש, שהופך את הקריאה בספר לדינוזאור, המהפכה הראביקאנטית נראית לי הכרחית. היא עוזרת למקד את הקריאה במה שחשוב, התשוקה והרלבנטיות, ולהפוך אותה אפקטיבית יותר מבלי לאבד את המאפיינים החשובים.

לקריאה על פי העקרונות של ראביקאנט יש שלוש יתרונות בולטים. היא תגרום לכם:

  1. לקרוא יותר – כי תמיד יהיה לכם משהו מעניין לקרוא.
  2. לזכור ולהבין יותר – כי תקראו דברים שמעניינים אתכם יותר והם יקלטו טוב יותר בראש.
  3. להפיק ערך יותר פר מילה/פסקה/עמוד – בגלל שתדלגו על ספרים טובים פחות או על חלקים בינוניים בספרים.

ולבסוף אני רוצה להוסיף עיקרון נוסף ורביעי שמצאתי אצל ראביקאנט כמו גם אצל פילוסוף הפופ השווייצרי-בריטי אלן דה בוטון — הקריאה החוזרת. דה בוטון מתייחס לכומר ולרב הדורשים בבית התפילה כמי שזוכרים עקרון חשוב שמערכת החינוך שלנו ההומניסטית שכחה לפני אלפי שנה: אנחנו זוכרים רק את מה שאנחנו חוזרים עליו פעמים רבות. הדרשה בבית התפילה חוזרת לעיתים קרובות על אותם הרעיונות ואותם העקרונות מתוך הבנה שבלי חזרה אין הטמעה.

זה לא מספיק ללמוד משהו פעם אחת, כפי שהדבר מתרחש במערכת החינוך שלנו. אם אנחנו רוצים שהידע וההבנה יחלחלו באמת אנחנו צריכים לחזור אל הלימוד שוב ושוב כמו שעושים הכומר והרב. כשאנחנו מוצאים את הספר הזה שפוגש אותנו ומרחיב אותנו באמת, אם אנחנו רוצים להפוך את הלימודים שנמצאים בו לחלק אמיתי בתוכנו, עלינו לשוב אליו — אחרת חלקיקי הידע והתובנה שעברו דרכנו בקריאה בו יפלטו מתוכנו במהירות. כמו שאמר מישהו: אני לא רוצה לקרוא אלף ספרים חדשים, אני רוצה לקרוא את מאה הספרים הטובים ביותר שוב ושוב.

השורה התחתונה: אל תרגישו מחויבים לקרוא ספר עד הסוף. קראו כמה ספרים במקביל. הרגישו בנח לדלג קדימה ואחורה בתוך הספר, ולחזור ולקרוא בו שוב ושוב. כך תקראו יותר, תזכרו יותר ותהנו יותר מהקריאה.

 איך לקרוא אקטואליה

לפעמים עדיף לקרוא את אותו הספר עשר פעמים מאשר לקרוא עשרה ספרים שונים. אלן דה בוטון.

לקריאה, כבר אמרנו, יש יתרונות רבים. למרבה הצער, מעט מהם אם בכלל מצויים באתרי החדשות החביבים עליכם. וכאן האבחנה בין קריאה מזינה לקריאה ממאירה הופכת חשובה עוד יותר. בניגוד לקריאה ברומן היסטורי על תקופת ההשכלה או בספר עיון על ההיסטוריה של הכסף — לקריאה באתרי חדשות אין הרבה ערך ארוך טווח.

כמו שהעיר אלן דה בוטון, רוב הידיעות באתרי החדשות הם למעשה אותן הידיעה הנכתבת בדרכים שונות: הפשיזם עולה, האקלים משתולל, הדמוקרטיות רועדות. אין בידיעות הללו כדי לספק הקשר או הבנה עמוקה יותר של התהליכים הללו. למעשה הן נכתבות באופנים מניפולטיביים שמטרתן העיקרית היא לחטוף את תשומת הלב שלנו ולחלץ ממנה תגובות עזות של כעס, התקוממות או ייאוש, שאינן הולמות את האינטרס של הבריאות הנפשית שלנו. גרוע מכך, רבות מאותן ידיעות הן למעשה ספינים מהונדסים שמיועדים לתמרן את קהל הקוראים כציבור ולהפנות את תשומת הלב שלו לנושאים הנוחים למחוללי הדיון.

על רקע הציניות והספקנות שרבים מצרכני החדשות בני זמננו מתהדרים בה, די מדהים להשוות את האדיקות שבה אנשים מנסים לא להיות פראיירים ולקמץ בכל שקל כשהם נותנים לכותבים (כמו למצוא דרכים יצירתיות להגיע לתוכן וחלילה לא לשלם אף שקל לחומת התשלום של איזשהו עיתון או מגזין) לקלות שבה הם מעניקים בנדיבות מתשומת הלב היקרה שלהם לגורמים מניפולטיביים ועוינים. אנחנו אוחזים היטב בכסף שלנו אבל מאפשרים לאנשים ממאירים (טראמפ, ביבי, מירי רגב) או צורות מדיה ממאירות (קליקבייטס, ידיעות צהובות, ספינים פוליטיים) לחטוף מאיתנו את תשומת הלב שלנו ולמקד אותה בהתאם לרצונם. אנחנו מקמצים בהשקעה בתודעה שלנו ונדיבים כלפי מי שחפצים להשתלט עליה למטרות עוינות.

אנחנו מכורים לקליקבייטס, לספינים ולידיעות צהובות. אלו סמי המדיה הקלילים שמסייעים לנו להתניע את היום ולמלא את הרגעים המשמימים. אבל המחיר התודעתי שלהם כבד וככל שנהיה כנים יותר לגבי התפקיד שלהם בעיצוב התודעה, כן ייטב. הפונקציה העיקרית של אתרי חדשות בעידן הדיגיטלי אינה ליידע, אלא לספק את הצורך בגירויים קצרים ומהירים שיענו על השעמום וחוסר הנחת של חיי היום יום.

יהיו כמובן מי שיאמרו שחשוב לקרוא חדשות כי אם לא נקרא אותן לא נדע מה מתרחש ונשאיר את הזירה לאותן דמויות נכלוליות שעליהם מדווחים לנו במדורי החדשות. יש בדעה הזו היגיון וצדק מסוים ובכל זאת אני רוצה לקרוא תיגר על הנרטיב הזה באמצעות הסיפור האישי ההתמכרות והגמילה שעברתי מאתרי חדשות דיגיטליים.

המקום הראשון שהתאווה שלי לידע התפרצה בו הייתה כנראה בעיתון היומי. התחלתי לקרוא עיתונים בגיל 7 וכל בוקר היו מגישים לי ההורים למיטה את עיתון 'הארץ' שאיתו הייתי פותח את היום. הקריאה בעיתון הייתה אחד ההרגלים המספקים והמשמחים ביותר שהכרתי כילד, וכשקריאה בחדשות מהעולם הייתה משולבת בקערת דגני בוקר השמחה בכלל לא ידעה גבולות.

אחר כך הגיע האינטרנט, עזבתי את המהדורה המודפסת שנשארה בבית ההורים, והתחלתי לקרוא חדשות אונליין. על פניו קשה היה להבחין בהבדל בין הקריאה אונליין לבין זו של המהדורה המודפסת אבל ככל שהשנים חלפו שמתי לב למספר הבדלים חשובים.

הידיעות במהדורה המודפסת היו דומות לאלו שהופיעו במהדורת האונליין אבל הקונטקסט היה שונה מאוד. כתבות מכעיסות או מטרידות זכו לנראות גבוהה יותר באונליין. הכותרות באונליין נטו להיות מניפולטיביות, מקוממות ואלרמיסטיות יותר. וגם דפוסי הצריכה היו שונים. העיתון היומי לא היה מתעדכן לאורך היום. גרסת האונליין, כן, ואחת התוצאות הייתה החזרה הנצחית אל העיתון ואל הטרדות הקוגניטיביות שהעתיר עלי בסיקור חסר הקץ והסנסציוני לעיתים של תהליכי העומק המטרידים שהתרחשו בחברה הישראלית ובעולם.

על כל השינויים הללו אלו יש להוסיף את הטוקבקיסטים. הו, הטוקבקיסטים! אותו עדר גסי רוח אלימים שאיחלו לי ולשכמותי גורל אכזר, שכתבו כדי להכעיס, ושלפעמים היה נדמה שהם מאיימים לסחוף גם אותי לתודעת הביבים שלהם. לא היה לי ברור לגמרי למה אני חוזר וקורא בטוקבקים האלה. הרי הם עושים לי רע. ובכל זאת, פעם אחר פעם מצאתי את עצמי גולל מטה כדי לראות מה נכתב שם הפעם.

התוצאות לא היו נעימות. מה שהיה פעם הרגל משמח הפך להרגל נרקוטי. השילוב הלא מומלץ גם כך בין אוכל לקריאה הפך לשילוב ממאיר עוד יותר בין אוכל לתחושות כעס, ייאוש ומצוקה נפשית שהחדשות עוררו. אפילו בתקופות שהתגורתי מחוץ לישראל האספקה הסדירה של חדשות מהארץ מצאה איך למרר את חיי. החדשות הפכו לנגיף המצוי בכל וממלא את התודעה שלי בכעס וייאוש. אז למה בעצם? למה אני מכניס את הנגיף הזה לגוף התודעה שלי ברצון חופשי?

הנימוק שהזכרתי קודם נראה תקופה ארוכה כמו סיבה טובה. אני לא רוצה לעצום את העיניים בפני המתרחש בעולם. שנים תירצתי לעצמי את הקריאה שלי בחדשות באופן הזה. אני קורא כדי להתעדכן, כדי להיות מודע למה שקורה, כדי לא לעצום עיניים.

כדי למזער נזקים ניסיתי לצמצם את הקריאה בעיתונות ישראלית ולתרגל את השפות הזרות שלי: לקרוא את מדורי החוץ בעיתונים בריטים, ספרדים או גרמנים. המקומות האלה הפעילו אותי פחות ומילאו אותי בתחושת חיוניות לשונית.

בינתיים יצא לי גם להקשיב לאלן דה בוטון מציג את הביקורת שלו על החדשות: החדשות מציגות לנו ורסיות שונות של אותו סיפור בסיסי אחד, בעוד ועוד אצטלות. כן, אני כבר יודע שהגזענות פושה בחברה הישראלית, ואני יודע שממשל טראמפ עושה ככל יכולתו כדי לחבל בנסיונות להגן על הסביבה. זה לא אומר שעלי להתעדכן מדי כמה שעות בכל מאורע מקומם שמתרחש בהקשר זה. אין בזה היגיון, ובעיקר אין בזה חמלה כלפי הנפש הרגישה שלי שזקוקה לאקולוגיית מידע שתאפשר לה חיים של שקט ורווחה.

מצאתי את עצמי קורא יותר ויותר באקונומיסט. היה בו משהו שהחזיר לי את תחושת רוממות הרוח והתודעה שהקריאה בעיתון היומי סיפקה לי לפני שנים רבות. לא בגלל שבאקונומיסט היו בשורות מעודדות יותר בהכרח, אלא משום שהרגשתי שיש בחוויה הזו משהו מרחיב ומעצים תודעה.

התחושה הזו התחדדה במיוחד בביקור בוואהאקה, מקסיקו. אחרי יום משוגע עם החברים מההוסטל מצאתי שיותר מבירות על הגג עם החברים, הדבר שהכי כיף לי בסוף היום הוא להזדחל חזרה לדרגש ולקרוא כתבות באקונומיסט. לשותפה שלי במיטת הקומותיים זה נראה מוזר. אבל מבחינתי ביקור בוואהאקה וקריאה באקונומיסט היו שתי פעילויות משלימות. לקרוא באקונומיסט מרגיש כמו יציאה לסיבוב בזק ברחבי העולם: לקפוץ למייאנמאר להתעדכן על מצב התרבות המקומי, ואז לטוקיו לעדכון על מצב הרוח בקרב הדור הצעיר ומשם לדיווח על מצב השפות הילידיות בברזיל, ואז להספיק עוד דיווחון אחרון על ההתפתחויות האחרונות בצמרת הצבא הפקיסטני. בתוך חצי שעה כבר חזרתי ממסע מסביב לעולם ונחתתי חזרה במיטה מוכן לשינה. האקונומיסט איפשר לי להקיף את העולם ב35 דקות.

יש עוד משהו ששובה את ליבי באקונומיסט. האופן שבו הוא מציג לקורא את המורכבות האינסופית של המציאות: המדינות השכנות לסין במזרח הרחוק מקוות לנצל את מלחמת הסחר עם ארה"ב כדי לחטוף ממנה את השליטה בשווקים של טקסטיל או שבבים, אבל זה לא כל כך פשוט – כי הן תלויות בשוק הסיני בעצמן, וכי כולן יחדיו קטנות מסין, כך שעלויות הייצור שם עולות גם הן במהירות / הלאומנים בסין יוצאים נגד להקות הבנים המטופחות מדי שנשים צעירות נוהות אחריהן וטוענים שהם תוצאה של הדור המפונק והלא גברי מספיק של הילדים היחידים, אבל זה לא כזה פשוט ושופרות המשטר משמיעים קולות סותרים בנושא משום שללהקות הבנים המלוקקות יש ערך עבור מותגים שמשווקים לנשים צעירות, ומשום שהמשטר בסופו של דבר מעדיף אותם על תרבות הרוק וההיפ-הופ הקשוחות והמרדניות יותר / קרנות השקעה ירוקות המתעדפות השקעה בחברות העונות על קנה מידה סביבתיים וחברתיים  והופכות אופנתיות וחזקות יותר, אבל גם כאן יש קוץ באליה, כי השקעה אתית וירוקה הופכת במקרים רבים לשם קוד להשקעה בחברות סקנדינביות ולהדרת ההשקעה ממדינות מתפתחות שהסטנדרטים הירוקים בהם ירודים.

העולם שהאקונומיסט מתאר מורכב, לא צפוי ומלא בעיטורים ופיתוחים מורכבים המנוגדים באופן בולט לחוויית השחור-לבן שרוה העיתונים היומיים מציעים. הפסיפס הגיאופוליטי של האקונומיסט עזר לי לראות בו שוב את היופי והחן שבעולם. קריאה בעיתון חזרה להיות חוויה פסיכדלית.

קריאה באקונומיסט היא כמו טיסת ביעף מעל פסיפס התרבויות והסוגיות שמטריד את החברה האנושית. היא מעידה יותר מכל ספר בודד על כך שפסיפס הבעיות והסוגיות שטורדות את הפלנטה מורכב ועשיר יותר מכל סכמה אידאולוגית אחת. באופן הזה האקונומיסט ומגזינים אחרים מסוגו מספקים אופציה קוגניטיבית חשובה שהיא מעין תרפיה לנטיה המונומאנית שמאפיינת את התרבות שלנו כיום. וכמובן אין לראות בדברים כאן המלצה לקרוא את האקונומיסט דווקא (למרות שהוא מגזין מצוין בעיני) אלא המלצה שקשורה פחות בתוכן ויותר במדיום של האקונומיסט ובאופן שבו הוא גורם לנו לעבד מידע. מגזינים אחרים מסוגו עשויים כמובן למלא את הצורך לא פחות טוב.

בשנים האחרונות הפחתתי דרסטית בצריכת חדשות האונליין שלי. לפעמים אני מסוגל לעבור שבוע שלם או יותר מבלי שבדקתי את המתרחש בעולם באותו שבוע דווקא. ההנחה היא שאם זה חשוב מספיק זה יגיע לאוזני גם ככה. האם זה אומר שאני מעודכן פחות בנוגע למצב בעולם, לשחקנים המרכזיים, לאתגרים המרכזיים ולמגמות העיקריות. בכלל לא, רמת הניתוח וההבנה שלי רק משתפרת בעקבות קריאה בחומרים מעמיקים יותר שאינם נתונים לגחמות הקליקבייטס ולקצב התזזיתי של ערוצי האקטואליה. לעומת זאת ההשפעות מעודדות החרדה והדכאון שהיו נגרמות לי כתוצאה מקריאת חדשות אונליין הצטמצמו דרמטית.

השורה התחתונה: תמשיכו לקרוא על המתרחש בעולם אבל העדיפו חומרים מודפסים על פני חדשות אונליין ומגזינים על פני עיתונים יומיים.

כסיכום

"יש כח עצום בקריאה (…) ישנם כישורים וכשרונות רבים שאנשים מפתחים בחיים. הדבר האדיר בקריאה הוא שאתה יכול להשתמש בה כדי ללמוד כל כישור. ללמוד ללמוד זה המטא-כישור האולטימטיבי. אני מאמין שאתה יכול ללמוד איך להיות בריא, איך להיות בכושר, איך להיות שמח, איך לנהל מערכות יחסים טובות, איך להצליח. את הכל הדברים האלה ניתן ללמוד, כך שאם לומדים ללמוד זה קלף מנצח, זה אס. זה ג'וקר. אפשר להשתמש בו כדי לזכות בכל כישור אחר, וכל זה מתחיל בקריאה."

נאבאל ראביקאנט, משקיע ופילוסוף

השבוע, בשבוע הספר 2019, אני חוגג עשור לפרסום טכנומיסטיקה, ספר שאחד הפרקים בו גורס שספרים הם הפסיכדליים האמיתיים, מרחיבי התודעה האמיתיים. כשאני קורא את הציטוט הזה של ראביקאנט אני לא יכול שלא להזדהות. קריאה היא כנראה ההרגל החשוב יותר שרכשתי בימי חיי. אני לא יודע מי ואיפה הייתי בלי קריאה, אבל כל כך הרבה מהיכולות והמתנות שקיבלתי לאורך השנים הגיעו באמצעותה.

בתחילת המאה ה-21 ישנם קולות גוברים הטוענים שפס זמנה של הקריאה, שפס זמנם של ספרים. כיום, נשמעת הטענה, הדרך המועדפת ללמוד היא באמצעות וידיואים ומשחקים ואם יש מקום לטקסט הרי שאורכו צריך להתאים לטווח הריכוז המתקצר, לחוקי הפלטפורמה ולהעדפות האלגוריתם. לדעתי זוהי תפיסה פשטנית ושטחית. גם כיום במאה ה-21, קריאה הייתה ונותרה האופציה הראשונה במעלה למי שמעוניינים לחקור, להעמיק ולנהל חיי תודעה עשירים ומלאים יותר. מי שמעריך את האפשרות לחיים כאלה לא נטש ולא ינטוש אותה. אם הקריאה אכן חוזרת והופכת להרגל נישה שמאפיין קבוצות אליטיסטיות ומצומצמות יש לכך מחיר אמיתי עבור החברה כולה כקבוצה וגם עבור כל אותם אנשים שאפשרויות הלימוד וההתפתחות שלהם הוגבלו משום שמעולם לא למדו לאהוב לקרוא. בין אם אתם קוראים או לא, ההמלצה שלי היא שתתפסו את ההזדמנות שהטקסט הזה מציע ותטפחו את הרגלי הקריאה שלכם. הם פתח לעולם פלאים שניתן לשחק ולגדול בו בלי להתעייף או להשתעמם לעולם.

 

טרילוגיית בעיית שלושת הגופים

סיימתי את טרילוגיית שלושת הגופים וכבר שנים שלא קראתי ספר שהפך אותי, העיף אותי ופצפץ לי את המח כמו שעשה לי ליו צישין.

אפשר לומר שזה הספר שהמתנתי לו כל ימי חיי ושתמיד רציתי לכתוב בעצמי. יריעה נאראטיבית שמתחילה במהפכת התרבות בסין ומסתיימת מיליארדים של שנה לתוך העתיד, כולל קפיצות לביזנטיון, התרחשויות במציאויות וירטואליות, מתקפות בין-מימדיות, פרקים שמסופרים מנקודת מבטה של נמלה,  פיזיקה תיאורטית, פילוסופיה, תיאולוגיה, אנתרופולוגיה חייזרית ותורת המשחקים.

ליו צשין מספר את סיפורו של כוכב ארץ ושל המין האנושי בקני המידה הגדולים ביותר של עידנים וציביליזציות בני מאות ומיליוני שנה, והמזעריים ביותר של 11 מימדים נסתרים הספונים בתוך פרוטון כל זה תוך שהוא מתאר בדקדקנות את השינויים התרבותיים, תודעתיים, פוליטיים וטכנולוגיים שמתרחשים בעקבות המפגש של כדור הארץ עם החיים האחרים ביקום.

עם ריבוי הנושאים, התקופות והגיבורים זה עשוי להשמע מבולגן, תלוש או לא קוהרנטי מספיק – אבל טרילוגיית שלושת הגופים לא מפסיקה לרתק ולהדהים כשהיא מחברת את העצום עם המזערי ואת המופשט עם האישי. על הספר כולה נסוכה התחושה של הוד נוגה במפגש בין הקוסמי, האינסופי, הנשגב והאדיש לבין האנושי, הסופי והשברירי — הוד נוגה שחודר עמוק לתוך הלב מקפיא ומרחיב בו זמנית.

ואני יודע שזה רק ספר, אבל שלושת הגופים גם מצליח לעשות מה שיצירה גדולה עושה ולטעת תקווה ואמונה בזמנים קשים. האחים קרמזוב גרם לי להאמין באל. ניאון ג'נסיס אוונגליון גרם לי להאמין באפשרות לבחור ולצאת מהדפוסים התודעתים שלי. טרילוגיית שלושת הגופים מאפשרת להביט מעבר לנקודת הזמן הנוכחית והמדכאת עם משבר האקלים והמשבר הדמוקרטי.

היקום של ליו צשין מורכב מרצפים של עולמות ועידנים שלכל אחד מהם לוגיקה פנימית ברורה עם דינמיקה משלו, ערכים משלו, תרבות משלו. זמנים של שגשוג ורנסנס, וגם זמנים של משבר ותקופות זעזוע קטסטרופליות שבהן עתיד האנושות נראה בכי רע. ליו צשין מלווה את האנושות דרך כל אלו וזה מרגיש מוכר, כי גם העידן שלנו מרגיש כיום כמו תקופת זהב שמפנה את מקומה לתקופה קטסטרופלית. אבל טרילוגיית שלושת הגופים מספקת לקורא פרספקטיבה קצת אחרת שנותנת תקווה שגם העידן הזה אינו אלא עידן נוסף ברצף העידנים. הכל משתנה. אניצ'ה – Impermanence – ארעיות. גם עידן הפלוטוקרטיה והאקוסייד של כדה"א יגיע לסופו. אין לי מושג אם זה יגיע בזמני ומה המשברים שבני הדור שלי ובני הדורות הבאים יאלצו לספוג אבל הספר של ליו צשין סיפק לי תקווה שגם הצרות הנוכחיות שלנו עשויות להיות ולו עידן קטסטרופלי אחד על רצף רחב הרבה יותר.

ומעבר להכל, זה פשוט ערמה של זיקוקים בשביל המח. 1500 עמודים של רעיונות מבריקים שמתפוצצים במח בצבעוניות ולא מפסיקים לגרום לך להאנח בהשתאות. תענוג צרוף. אם זה לא היה ברור, ממליץ לכם לקרוא.

עישנתי וואטסאפ אבל לא לקחתי לריאות

בעקבות הפוסט האחרון שלי "אפליקציות הזיה וואטסאפ ופייסבוק כסמים משני תודעה" התארחתי בפודקסט של עיתונאי הרשת עידו קינן לשיחה נמרצת על אפליקציות משנות תודעה, סמים דיגיטלים והחינוך מחדש שהמח האנושי מקבל ברשת. היה אנרגטי, תזזיתי, הזיייתי, adhd וכיף לאללה. האזינו בלינק

 

אפליקציות הזיה – וואטסאפ ופייסבוק כסמים משני תודעה

כבר אמרנו שטכנולוגיות משנות תודעה, כל אחת בדרכה. גם אפליקציות דיגיטליות נוטות גם הן להפעיל כל אחת את השפעתה המובחנת על התודעה שלנו. בין וואטסאפ, לפייסבוק לאינסטגרם, לכל רשת חברתית יש גוון תודעתי קצת שונה. כל אחת מהן מחוללת פוטנציאציה של חלק אחר בפסיכולוגיה האישית שלנו. טכנולוגיות דיגיטליות יכולות להיות כמו קביים תודעתיים שמאפשרים תפקוד רגשי ברמה על-אנושית שאינה זמינה לנו ביום יום.

הוואטסאפ למשל, מאפשר למשתמש לפתוח את שערי האהבה. מאז שהוואטסאפ נכנס לחיינו אנשים מביעים אהבה בצורה חופשית ונדיבה יותר מאי פעם. משפחות וקשרים חברתיים שהמנעד הרגשי שלהם לא חצה מעולם את המאופק והעצור הפכו לפתע, בהשראת קרנבל האימוג'י, רוויות ברגשות חמים. הורים וילדים מעתירים זה על זה לבבות לרוב.

הוואטסאפ פתח את קיץ האהבה של העשור השני של המאה העשרים ואחת — עולם שבו לבבות —הביטוי גרפי של הצהרת האהבה— הפכו נפוצים יותר מאי פעם בהיסטוריה. בסרטים הוליוודים מתייסר דור הבנים תדירות על שלא הספיקו לומר להוריהם הגוססים שהם אוהבים אותם. לצאצאי העידן הנוכחי, בו אימוג'י הלב משמש קיצור דרך לצפונות הרגש, לא תהיה עוד בעיה כזו שכן תדירות הצהרות האהבה עלתה לאין שיעור. וואטסאפ הוא ה-MDMA  של העולם האלקטרוני, המאפשר אהבה חופשית הנישאת על גלי החלקיקים. הרגע האירוני מגיע רק כאשר האוהב ומושא האהבה נפגשים. אז לפתע הם מגלים שאהבה פנים אל פנים אינה קלה כפי שנדמה מהמרחק הבטוח של המסך. משפחות שממלאות את המסך בלבבות לא מסוגלות לעיתים להעביר חצי שעה זה במחיצת זה בלי לאבד את זה ולרצות להשליך חפצים אחד על השני.

במובן זה הוואטסאפ ראוי אולי לכינוי שדבק ב-MDMA — "השקרן הגדול," שכן הוא גורם לאהבה להראות קלה יותר משהיא באמת. רק כאשר פוגשים את מושא האהבה פנים אל פנים, במצב תודעה שמחוץ למיסוך הפרמקולוגי/אלקטרוני מגלים שהאהבה לעיתים קרובות מאתגרת יותר משהנחנו מתוך מצב הסימום.

במובן הזה ניתן לדבר על אהבות וואטסאפ – אהבות שיכולות להתרחש רק במרחב הוירטואלי, ושפוקעות באחת ברגע שהבועה שמקיפה אותן באה במגע עם אובייקט האהבה.

האם שבריריות האהבה הזו משמעותה שהיא שקרית? אני מעדיף לחשוב על הלבבות בוואטסאפ כעל הצהרות נשבות של כוונות לאהבה — ניסיון להחדיר מהרגש הנאצל של האהבה גם לאותם מצבים שבהם האהבה היא מאתגרת עד בלתי אפשרית. כמו בסיפור החסידי על היהודי שמלין שאינו מרגיש בנח להתפלל 'אני מאמין' כי אינו מאמין, ונענה על ידי רבו שמשמעות האמירה הזו היא 'אני חפץ להאמין.' מי שמשדר אהבה בוואטסאפ מביע לכל הפחות רצון אידאי לאהוב, גם אם הדבר אינו עולה תמיד בידו.

ובכלל, האם ניתן באמת לטעון לקדימות אונתולוגית בין סוג אהבה אחד למשנהו? האם הקושי של אהבת הוואטסאפ להתגשם בעולם הממשי משמעותה שהיא שקרית בהכרח? ואולי כמו במקרה של ה-MDMA ומשני תודעה אחרים ניתן לומר שהוואטסאפ דווקא מאפשר לנו לחוות משהו שאמיתי יותר ממצב התודעה השגור שלנו. אולי אלו תנאי החיים של תודעת הקונצנזוס שמשקרים – כשהם מקשים עלינו להעניק להורים, בני משפחה, וחברים את האהבה שקיימת בוודאי בצפונות ליבנו אך נסתרת כתוצאה מעכירותה של התודעה. דווקא הוואטסאפ מאפשר לנו להתחבר לרגשות העמוקים שלנו ממקום בטוח יותר שאינו נשלט על ידי אותן התניות קטנות ומרגיזות שמפעילות אותנו כשאנחנו פוגשים את אותם אנשים במציאות ממש.

כמו ל-MDMA גם לוואטסאפ יש פוטנציאל לפתוח את הלב. וזהו המרחב האוטופי של הוואטסאפ. המקום שבו הוא הוא מסוגל לפתוח את הרגש כך שכאשר נפגוש אחר כך את אותם האנשים, הלבבות הוירטואלים שהעתרנו עליהם במרחב האלקטרוני יסייעו לנו לפתוח את הלב הממשי.

אם הוואטסאפ הוא הוא סם אמפתוגני שמהווה גרסה אלקטרונית ל-MDMA, הפייסבוק הוא סם הזייתי אופורי שמזכיר את השפעותיהם של חומרים ממשפחת ה-2C של אלכסנדר שולגין. עד כמה שנטען לטעון לקשר בין תפיסתנו העצמית לבין האופן שבו אנחנו בוחרים להציג את עצמנו בפייסבוק, הרי שפייסבוק גורם לנו לראות גרסה ורודה של העולם ולהתרכז בהבטיו החיוביים באופן חד צדדי. כל אחת יודעת שקשה להקיש מפרופיל הפייסבוק של מישהו לגבי החיים האמיתיים שלו. מדובר בשני עולמות המתקיימים זה לצד זה כמו שתי מציאויות מקבילות שאין להן דבר זו עם זו. מרחב הדמדומים של הפייסבוק הוא מרחב הזייתי שלתוכו מוקרנים דימויים אידאיים מתוך חלל הנפש הפנימי אל עבר האחר האלקטרוני.

ידוע כמובן שאנשים נוטים פחות לשתף בפייסבוק את את החלקים האפרוריים או השחורים של חייהם: אני תקוע במשרד ומשעמם לי, אני רודף אחרי ביטוח לאומי והם לא עונים לי, היה לי כרגע התקף חרדה, אני לא בטוח לגמרי מה אני רוצה לעשות בחיים. תחת זאת, הם נוטים להקרין בפייסבוק את הצדדים החיוביים של החיים: יש לי עבודה חדשה, אני על חוף בתאילנד, נולד לי ילד, זכיתי במלגה.

פייסבוק הוא המקום שבו אנחנו מתמסרים למציאות הזייתית טובה יותר, שמבוססת במידה דלה בלבד על המציאות הממשית. שהרי גם בחופשה בחו"ל, בילד שנולד, ובעבודה החדשה יש מעבר לפוטנציאל המשמח גם פוטנציאל בלתי מבוטל לסבל, תסכול וכאב. אלא שבפייסבוק הדברים מקבלים איכות הזייתית-אופורית שמסננת את הרע ומאפשרת רק לטוב, למשמח ולמרגש לחדור אל המודעות.

הצד השלילי של האפקט האופורי-הזייתי של הפייסבוק מופיע כאשר הסימום הדיגיטלי של ההמון הופך לאמצעי דיכוי חברתי. כשכולם מפרסמים בוול שלהם את אותן הזיות אופריות נוצרת לה מציאות 1984 שבה קיומם הנפוץ של הסבל והכאב מסונן מתפיסת העולם מוחלף במציאות ורוד-מסטיק שמסתירה את הממשי ומונעת דיבור על העולם. בהקשר הזה אפשר רק להכיר תודה לאותם משתמשים שמרהיבים עוז לשתף את העצב, הכאב, החרדה והעצבים, ועוזרים לפלטפורמה לשמור על קשר נומינלי עם המציאות.

הקרטוגרפיה התודעתית הנלווית לאפליקציות דיגיטליות יכולה ללמד אותנו על עצמנו ביחס אליהן, ועל האופן שהן מבנות את תבניות הרגש, התפיסה והתקשורת שלנו. וואטסאפ ופייסבוק משמשות כסוג של סמים מעצימים לחיי הרגש. הראשונה, מאפשרת לאהוב את האחר במידה על-אנושית. השניה מאפשרת לאהוב את עצמנו ואת החיים שלנו במידה על-אנושית. כאשר הפערים בין המציאות החלופית שהן יוצרות לבין העולם הממשי גדולים מדי הן יכולות להפוך לפארסה מגוחכת, אולם כאשר אנחנו מקיימים עם המציאות החלופית הזו מערכת יחסים כנה ורפלקסיבית הם יכולים גם להפוך לסמלים של השאיפה לעולם של יחסים טובים יותר עם אחרים ועם עצמנו.

אקספנד: סמינר פסיכדלי למאה ה-21

גילוי נאות. כבר שנים שאני חולם להפוך את העשיה שלי בנושאים כמו פסיכדליה, מדיה ורוחניות מלימוד תיאורטי ללימוד שכולל גם רמה פרקטית וחוויתית יותר.

ביולי הנוכחי זה סוף סוף קורה, וזה מתגשם בצורה יותר חלומית מכל מה שיכולתי להעלות על דעתי: בסמינר פסיכדלי בן שבוע שיתקיים במאסיה (אחוזה קטלאנית) בהרים שעה מברצלונה. הסיפור המרגש הזה קורם עור וגידים עם גליה תנאי ובעז יניב ששניהם שותפים שהולכים איתי בדרך כבר הרבה שנים כולל לפסיכונאוט ועוד מלא לימודים והרפתקאות אחרות.

קוראים לזה expand ומדובר בתהליך בן שבוע שמשתמש בחוויה הפסיכדלית כפריזמה להביט דרכה על סוגיות שונות בחיים במאה העשרים אחת כמו טכנולוגיה, זהות, רוחניות ועוד. הלו"ז היומי מורכב משלושה סקשנים כולל אחד תיאורטי,שני חוויתי, ושלישי שמוקדש לכיף (הסמינר לא כולל אגב שימוש במשני תודעה, אם תהיתם) ויהיה בו גם הרבה זמן להרגע, לשחק, ולקחת את זה באיזי – כל זה באחוזה עם בריכת שחיה וגן של 7,000 מטר מרובע בהרים בקטלוניה.

ואם כל זה לא הספיק כשסיפרנו למורנו ורבנו הסופר הקליפורני אריק דיוויס (שגם היה גולת הכותרת של  הכנס 'משנים תודעה') על הפרויקט הוא כל כך התלהב שהחליט להצטרף אלינו כמורה אורח, מה שהופך את כל האירוע למרגש עוד פי כמה.

ככה בעז וגליה תיארו את זה במקום אחר:

" קחו רגע ותדמיינו: קבוצה קטנה של פסיכונאוטיות ופסיכונאטים מכל העולם, בוילה מופלאה שעה מברצלונה, צוללים במשך שבוע לתהליך עומק שלוקח את החוויות והשיעורים שלנו מהעבודה עם חומרים משני תודעה ומשלב אותן לתוך החיים, הגוף ומערכות היחסים שלנו. נזוז, נלמד, נשיר, נחקור דרך המילים ודרך הגוף. נחשוב על פסיכדליה כתרגול, על טכנומיסטיקה, על הפוליטי שבמקודש. נשחק עם הרעיונות האלה בסדנאות חוויתיות שמיועדות לתת לנו כלים לנווט בין מצבי התודעה החלופיים האלה לאתגרים של היום יום במאה ה-21. לשמחתינו האדירה יצטרף אלינו כמורה אורח אריק דייויס, אחד ההוגים הפסיכדליים המבריקים של זמננו. אנחנו מבטיחים שיהיה מרתק, מסעיר, מעשיר, אינטימי ומוזר. אנחנו גם מבטיחים לקחת אותכם למסע מעצים שמעודד חופש וביטוי אמיתי של כל הצבעים היחודיים שלך. זה הפרוייקט הכי חלוצי, חלומי ומרגש שלנו בשנים האחרונות ואנחנו מאוד רוצים אתכן ואותכם איתנו על הסיפון."

התחושה האישית שלי היא שהולך להיות אירוע מפציץ עם אנשים סופר מעניינים ושילוב נדיר ומנצח של גירוי  אינטלקטואלי, התנסות אישיות, כיף וצ'ילינג. אם מעניין אתכם לדעת עוד, כנסו לאיבנט בלינק

וכמובן, מוזמנים לכתוב לי אם יש שאלות נוספות.

האם הטכנולוגיה מאיצה או מאטה?

הנרטיב השליט בשיח הציבורי העדכני טוען שאנחנו בעיצומו של עידן ההאצה הטכנולוגית, אבל סימנים מתרבים מעידים על כך שיתכן שאנחנו בכלל נכנסים לתוך עידן חדש של האטה

עפרי אילני כותב באחד הטורים האחרונים שלו על המחלוקת העקרונית הנטושה בין האקצלרסיוניטסים לבין תומכי ה-Degrowth בשאלה האם ראוי להאיץ או להאט את קצב השינוי הטכנולוגי. האקצלרציוניסטים חובבי ההאצה רואים בהאצה המתגברת של הטכנולוגיה והעולם ציווי קוסמי שעל הציבור להתמסר לו, ולעומתם חובבי תנועת ה-Degrowth, המתחזקת במיוחד באירופה, דורשים למצוא דרכים למתן את קצב השינוי

המשותף לשתי הקבוצות הללו היא כמובן הנחת המוצא הגורסת שהעולם מאיץ. קבלתה ללא ערעור של הנחה זו משקפת את האחיזה העיקשת שנרטיב ההאצה של הטכנולוגיה קנה לו בעשור האחרון בקרב הציבור הרחב. ההגות הסינגולריטאנית שטוענת שהיקום, המדע והטכנולוגיה נמצאים בתהליך האצה זוכה לפופולריות גוברת בעקבות ספרים של דמויות כמו הממציא ואיש הטכנולוגיה ריי קורצוויל וההקמה של מוסדות כמו  אוניברסיטת הסינגולריות ולמעמד של קונצנזוס מתגבש בשיח הציבורי והמוסדי. בהקשר המקומי אני מרגיש שגם אני נושא באחריות מסוימת לעליית הנרטיב הזה. כתבה שפרסמתי על הסינגולריות במגזין חיים אחרים בשנת 2006 הייתה אחת הראשונות שהביאו את הנושא לתשומת ליבו  של הקהל הישראלי, הנושא של ההאצה הטכנולוגית העסיק את הבלוג הזה רבות בימיו הראשונים, והספר טכנומיסטיקה (2009) פותח בתיאור התנועה הסינגולארית כנקודת מוצא להמשך הדיון.

קל לקבל את הנרטיב הסינגולריטאני. קצב השינוי בתקופתנו אכן נדמה אדיר. ובכל זאת לצידו מתרבים הסימנים לכך ששוב קראנו את הסימנים באופן סלקטיבי מדי, כך שיתאימו לנרטיב נקי, ומתחנו אותם באקסטרפולציה פרועה לעבר העתיד. האם המדע והטכנולוגיה אכן נעים בקצב גבוה כל כך ומתגבר? ואולי אנחנו כבר נעים לקראת עצירה?

סימנים להאטה טכנולוגית

התשובה ברורה פחות משנדמה. בשנים האחרונות, במקביל לפופולריות הגוברת של האידאולוגיה הסינגולרית מתגבש זרם תחתי שטוען שקצב הפיתוח הטכנולוגי אינו מתגבר אלא דווקא פוחת. לטענה הקאונטר-אינטואטיבית הזו יש גם בסיס לא מבוטל בעובדות.

מי תרם יותר לאנושות. הפונוגרף או ספוטיפיי?

ראשית כל, על אף כל הגרפים והטענות העיקשות לאימוץ הולך ומאיץ של טכנולוגיות חדשות ומשדדות סדרי עולם – כשמשווים את שורת ההמצאות שנכנסו לחיינו בעשורים האחרונים לאלו שהגיעו לעולם במהלך המהפכה התעשייתית השניה (בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים), מגלים שאולי החדשנות הטכנולוגית של התקופה שלנו אינה כה רדיקלית וייחודית כפי שאנחנו נהנים לחשוב.

אין ספק שהמחשב, האינטרנט והטלפון החכם שינו דרמטית את החיים האנושיים, ב-50 השנה האחרונות. ובכל זאת נדמה שמידת ההשפעה של השלישיה הזו (אפילו כשמכלילים את שירותי גוגל, פייסבוק, אמזון, אובר, ספוטיפיי ואייבריאנבי) מחווירה כשמשווים אותה לשורת ההמצאות שהופיעו במהלך המהפכה התעשייתית השניה כמו למשל הופעת החשמל בבתים, הטלפון, הרדיו, הפונוגרף, הקולנוע, הטלויזיה, האופניים, הרכב הפרטי, המטוס, הפלדה, האנטיביוטיקה, דשנים מלאכותיים, מכונת התפירה, מכונת הכביסה, המעלית, המצלמה, גורדי השחקים, המדרגות הנעות ועוד שורה ארוכה של המצאות שקשה לנו כיום לדמיין את העולם בלעדיהן.

אז נכון יש לנו בעידן שלנו אפליקציות ממגוון סוגים, אבל האם הן באמת משנות את החיים במידה דרמטית כל כך כמו אותן המצאות שהופיעו לפני מאה שנה? חשוב מכך, האם רשתות המידע מביאות לחיינו איזשהו שיפור דרמטי באיכות החיים שיתקרב בכלל לשיפור איכות החיים שהביאו האופניים, המטוס, האנטיביוטיקה ומכונת הכביסה? (אגב, כמי שבילה את הקיץ האחרון בברזיל, בשעות ארוכות של סחיטת בגדים, מכונת הכביסה בכלל נראית לי כיום כגולת הכותרת של ההמצאה האנושית).

כשמביטים על המצב נכוחה אפשר לראות שבניגוד לנרטיב הקדמה המאיצה, לא מעט תחומים במדע ובטכנולוגיה שרויים כבר תקופה ארוכה בקפאון. תעשיית התרופות הפסיכיאטריות הפיקה את הכוכבים הגדולים שלה לפני יותר מ-50 שנה ועסוקה מאז בעיקר  במחזור וניסיונות לסכל את הופעתן של גרסאות ג'נריות זולות יותר (כאשר הבשורה החדשה והמלהיבה ביותר בתחום, חומרים פסיכדלים, מבוססת על רפואה בת אלפי שנה); סכומי עתק חסרי תקדים שהושקעו בחקר הסרטן בעשרות השנים האחרונות לא הובילו לפריצת דרך של ממש; הפיזיקה עברה כבר מזמן את תקופת הזוהר שלה ואיבדה את עצמה בהיפותיזות פסיכדליות עם חלקיקים היפותטיים ונעלמים; הפסיכולוגיה מגלה לחרדתה שכמחצית מהניסויים החשובים שלה היו תרמית בלתי ניתנת לשחזור, ואפילו תחומים שנראים כחזית הקדמה כמו הביוטכנולוגיה מבוששים למלא את הציפיות שנתלו בהם לאחר שנתברר שקל הרבה יותר למפות את הגנום מאשר להפוך אותו לאובייקט שימושי שישפר את הבריאות ואיכות החיים. ישנם עוד שפע של סימנים להאטה. ההאטה של שיעורי הצמיחה במערב בעשורים האחרונים או העובדה שמדענים מחשיבים את חשיבות תגליות פרסי הנובל בעשורים האחרונים כפחותה מזו שבעבר.

וכמובן, איך אפשר בלי להזכיר את חוק מור – אחרי יובל שנים שבהם האקסיומה הבסיסית של עולם המחשוב והטכנולוגיה הייתה ההכפלה הסדרתית של כח ועלויות המחשוב מדי 18 חודשים, הקולות המתרבים המבשרים את סופו של חוק מור כבר הפכו לקונצנזוס והנחת המוצא לדיונים בתחום. אחרי שפגשו באתגרים הגדלים שמשיתה ההתמודדות עם האפקטים הקוונטים המופיעים בסדרי גודל מתמזערים, נאלצו חברות הטכנולוגיה להתמודד עם ירידה מתמשכת בקצב השיפור של השבבים שלהם תוך כדי נסיקה בעלויות הייצור. התוצאה היא אחת. חוק מור מת. נכון, העתיד עשוי להביא איתו שבבים תלת מימדיים, מחשוב קוואנטי או אולי פריצת דרך אחרת. חוק מור עשוי בהחלט לחזור לחיים, אבל נכון לכרגע הפעולה המתמדת של חוק מור כסוכן בלתי נלאה להאצת הטכנולוגיה הדיגיטלית הולכת ומאטה כבר זמן רב — ואיתה רבות מהתחזיות של חובבי הסינגולריות שהסתמכו לא רק על המשך אלא אפילו על האצה בחוק מור (למשל בספרו של קורצוויל The Singularity is Near).

אז למה בעצם המדע והטכנולוגיה מאיטים?

להאטה האפשרית של המדע והטכנולוגיה אפשר למצוא שורה של גורמים אחראים. אפשרות בסיסית אחת היא שהמדע מגיע לתקרת הזכוכית שלו. כותב המדע האמריקאי ג'ון הורגן שוטח בטור מרתק שורת נימוקים לכך שהמדע מגיע לגבול שלו. אחת הטענות הפופולריות שהוא מונה היא חוק הפירות הנמוכים שעל פיו במאות הראשונות לקיום המדע התרכזו מדענים בפתרון הבעיות הפשוטות יותר ולכן קצב ההתקדמות היה גבוה כל כך. אלא שככל שחלפו השנים כך נעלמו הבעיות הקלות ונותרנו עם הבעיות המאתגרות יותר (הפירות הגבוהים). (פטריק קוליסון ומייקל נילסן מעלים טיעון דומה, תחת הכותרת של חוק התמורה הפוחתת. ככל שהמדע המדע והטכנולוגיה נתקלים בבעיות קשות ומורכבות יותר כך נדרשת השקעה גדולה יותר על מנת להשיג התקדמות קטנה יותר). חוק הפירות הנמוכים וחוק ההחזרים הפוחתים, שווה לציין, הפוכים בכיוונם לחוקי הפאזל הקוסמי (והתמורה הגוברת) שמציע ריי קורצוויל ועל פיהם מידת הארגון והיעילות ההולכת וגוברת של המדע והטכנולוגיה מובילים לכך שתהליך ההמצאה והפיתוח הולך והופך מהיר יותר ויותר (מחשבים חזקים יותר משמשים לתכנון מחשבים חזקים עוד יותר וכו'), כמו פאזל שהולך והופך קל יותר ופתרון ככל שהוא מתקרב לסיומו.

אפשרו שימוש ליברלי בהמצאת הטרנזיסטור. בל לבז.

אבל לא כל הסיבות להאטת קצב הפיתוח הטכנולוגי מהותיות כל כך למבנה המציאות והמדע. חלקן נוגעות למבנים חברתיים וכלכליים שהתפתחו בציביליזציה בעשורים האחרונים. בספרו החדש The Efficiency Paradox מרחיב ההיסטוריון אדווארד טנר בנושא חוסר-היעילות הפרדוקסלית של תרבות היעילות. אחת הביקורות העיקריות שלו על קפיטליזם הפלטפורמות של חברות כמו גוגל, פייסבוק ואמזון הוא שהחברות רבות העוצמה (והמונופוליסטיות) הללו שואבות את עיקר הכשרון המדעי והטכנולוגי ובכך מרחיקות אותו ממחקר מדעי בסיסי, או ממחקר יצירתי אחר, לעבר שאלות שתרומתן היחסית לקדמה הינה שולית. התמונה הזו בוודאי מוכרת לרבים מצופי הסדרה עמק הסיליקון, ואני יכול לתרום מנסיוני האישי ולספר על חבר גאון ומומחה בינה מלאכותית שכילה חמש עשרה שנה של מוחו המבריק (פנומנלית!) בגיבוש אסטרטגיות למערכות המלצה שיגרמו לאנשים להקליק יותר על פרסומות, במעבדה של אחת מחברות הטכנולוגיה הגדולות הללו. על פי טנר אחד ההבדלים המרכזיים בין חברות הטכנולוגיה בנות זמננו לבין רבות מחברות הענק של העבר של כמו ג'נרל אלקטריק, בל-לבז או IBM, הוא שבניגוד לתדמית החדשנית, חברות הטכנולוגיה היום משקיעות פחות במחקר חדשני רדיקלית ויותר בשיפור מוצרים קיימים. חברה כמו IBM שמפתחת טכנולוגיה מתקדמת לאין שיעור מפייסבוק, מייצרת רווח מזערי פר-עובד ביחס לפייסבוק. משתלם יותר למכור פרסומות. וכשהכשרון הולך אחרי הכסף, גם החדשנות יורדת איתו לטימיון. האשמה בקפאון הטכנולוגי עשויה להמצא אם כן דווקא אצל אותן חברות טכנולוגיה שמתיימרות לעמוד בחזית הקדמה והחדשנות, אך למעשה מרחיקות משם את המוחות המבריקים ביותר.

הדינמיקה הזו שופכת אור על מצב עניינים מעניין. המערכת הקפיטליסטית שהייתה אחראית במידה רבה להאצה של המדע והטכנולוגיה במשך מאות השנה האחרונות הופכת בעשורים האחרונים לגורם מגביל ומאט. זה לא רק קפיטליזם הפלטפורמות ששואב את הכשרונות הגדולים ביותר לעסוק בבעיות חסרות תועלת כמו נטרול ועיצוב מחדש של המוחות האנושיים ברשת לכדי אוטומטים מקליקים. זה גם המונופולים והאוליגופילים שהן משליטות.

מספר הסטראט-אפים החדשים נמצא בירידה מתמדת כבר כשלושים שנה, כנראה בשל אותן מגמות של מונופוליזציה וריכוז ההון  שמונעות מחברות חדשות וחדשניות באמת לצמוח ולשגשג. הפטנטיזציה הגוברת של הפיתוח המדעי ומלחמות השוחות המשפטיות שמנהלים תאגידים בניסיונות למנוע מאחרים לעשות שימוש בפטנטים שלהם גורמים לכילוי האנרגיה בניסיונות להציג מחסומי זכויות יוצרים ומציאת מעקפים סביב אותם חסמים המלאכותיים. טים ברנרס-לי, ממציא הרשת, לא רשם פטנט על ה-WWW, ויתר על הרווחים הפוטנציאלים, והוביל לקפיצה אדירה של של חדשנות ויצירתיות שהייתה בלתי אפשרית לו היה פועל במודוס השכיח. חברות הטכנולוגיה של המאה העשרים היו לטענת טנר ליברליות ונדיבות במתן רשות לשימוש בפטנטים ובהמצאות שלהם, במידה שתראה נאיבית כיום כאשר המרוץ הטכנולוגי נראה יותר ויותר כמרוץ לפטנטיזציה (ולתביעות משפטיות) שנועדו לחסום את המתחרים. ריי קורצווייל משתמש באינדיקטור של מספר פטנטים הגדל כדי לתאר את ההאצה של הטכנולוגיה בעידננו – אבל יתכן בהחלט שההפך הוא דווקא הנכון ושמספר הפטנטים הגדל מעיד דווקא על מספר החסמים המתרבה בפני קדמה והתפתחות.

אפילו הרפליקיישן קרייסיס שמכה היום בפסיכולוגיה (וכנראה בתחומים רבים אחרים בהם המודעות אליו עדיין לא בשלה דיה) נראה כפרי עיוועים של הקפיטליזם שההיגיון שלו השתלט על האקדמיה וכפה על חבריה החפצים בקידום להתרכז בכמות במקום באיכות ולפרסם מאמרים מיותרים, מרושלים ובמקרים רבים בעלי בסיס חלקי או אף חסרי בסיס במציאות. חובבי הסינגולאריות מרבים לצטט את הגידול האסטרונומי והמעריכי ב"כמות הידע" האנושי כהוכחה להאצתה של החכמה והטכנולוגיה. אבל גם את המספר המתגבר של המאמרים המדעיים ניתן לראות לא כאינדיקטור להאצה בהתפתחות המדעית אלא להפך, כסימן לזיהום של המדע בכמויות ידע-זבל חסר תועלת ומסיח דעת. עצי-פייק-ניוז מדעיים שמונעים מהמדענים לראות את יער הידע.

 הצד החיובי וממה להזהר

המדע והטכנולוגיה לא בהכרח מאיצים, למעשה יתכן שהם מאיטים, ואולי זה לא כל כך רע. את מי שחוששים מהקצב המתגבר של הקדמה אפשר לנחם בכך שהקדמה הזו כבר מחבלת בעצמה. העולם מאט, או לפחות סוגר מבערים ומאט את ההאצה). זה אמנם לא החזרה לעולם של אתמול, שתיאר שטפן צווייג ושחלק מאיתנו כמהים אליו בתקופה זו, אבל זה לפחות הבטחה לכך שרבות מההבטחות המאיימות של חובבי ההאצה רחוקות יותר מהתגשמות משנדמה בלילות ירח מלא. האנשים הכי סקפטים שאני מכיר בנוגע לבינה מלאכותית הם מומחי בינה מלאכותית, והאנשים הכי סקפטיים שאני מכיר בנוגע לחקר המח הם חוקרי מח.

הסכנה העיקרית שנובעת מאימוץ נרטיב ההאצה היא שאפילו כשהנרטיב הזה שגוי, הכח שלו לעצב תודעות יוצר אפקטים מוחשיים בחברה. כפי שמציין טנר, זה פחות משנה אם החלטות אלגוריתמיות יעילות כמו שמספרים לנו (למעשה במקרים רבים היעילות שלהן מוטלת בספק) מה שמשנה הוא העובדה שהחברה שלנו מקבלת את הטענה לגבי היעילות שלהם ומעבירה אליהם את הסמכות לביצוע הכרעות גורליות, גם כאשר קשה לבדוק את היעילות המפוקפקת שלהם. באופן דומה, אימוץ נראטיבים של האצה יכול לשמש כדי לקדם אינטרסים מסוימים על חשבון אחרים ולחתור תחת מבנים קיימים (כמו למשל, כאשר ה"בלתי נמנעות" הקרבה של מערכות הסעה זולות המבוססות מכוניות ללא נהג משמשות כדי להתנגד להשקעה בתשתיות התחבורה הציבורית). במובנים רבים, אלו נרטיבים תרבותיים של Disruption שמערערים סדרי עולם לא פחות ולעיתים אף יותר מהטכנולוגיות עצמן.

כל הדברים שכתבתי כאן לא באים לומר שהעתיד לא מכיל הפתעות והתפתחויות מסעירות. אבל כמו תמיד רוב התחזיות הטכנולוגיות הרדיקליות יוולדו דוממות, יופיעו בעולם רק בשלב מאוחר יותר מהמצופה, וכמובן שיתגשמו בצורה שונה לחלוטין מזו שצופים כרגע. כנגד טיעוני ההאטה ששטחתי כאן ניתן כמובן לשטוח טיעוני האצה מסוגים שונים, ואני פתוח בהחלט לאפשרות שהאמת נמצאת איפשהו באמצע. אנחנו מאיצים מבחינות מסוימות ומאיטים מבחינות אחרות. ואולי כל השימוש במטאפורות כמו האצה והאטה טכנולוגית הוא מוטעה ומטעה. הנקודה העיקרית היא, כמובן, לקחת אותן בחשבון ככלים למחשבה, חיזוי וביקורת אבל לא לפול כמו אידיוטים שימושיים מדי לתוך המלכודות הקוגניטיביות והתרבותיות שהן מציבות.

דירוגוקרטיה

כששמעתי שאנשים כותבים בפרופיל הטינדר שלהם את הדירוג שלהם כנוסעים באובר זה בהתחלה הצחיק אותי. זה נשמע כמו פרק גרוע במראה שחורה על החדירה של אובססיית הדירוגים לחיים האנושיים. אבל אחרי השעשוע הראשוני התחלתי לחשוב שאולי זה דווקא הגיוני שאנשים מציינים ברשת הכרויות את הדירוג שלהם באובר. בסה"כ הדירוג הזה אומר לא מעט עליך כאדם: הוא ציון משוכלל המבוסס על אינטראקציות רבות ומצביע האם אתה אמין ומתחשב וכמה נעים להיות בסביבתך. אם את/ה נוסעים עם ציון גבוה באובר יש סיכוי טוב יותר שגם תהיו דייט סביר.

התמלאתי בעליצות כשקלטתי שהנהגים באובר מדרגים אותי. אחר כך שאלתי את עצמי למה זה משמח אותי בעצם, והבנתי שזה החלק בתודעה שלי שנהנה ללמוד, להשתפר ולרצות.  אני יודע שפוליטית זה סופר בעייתי. זה גורם לי לחשוב על ניסויי הקרדיט החברתי של המשטר הסיני ועל חלק מהפרקים של מראה שחורה (במיוחד הפרק הראשון של העונה השלישית), אבל ברמה האישית יש בקדחת הדירוג הזו דווקא פוטנציאל טרנספורמטיבי. ברמה האישית יש כאן תמריץ נוסף לצמוח ולהשתפר. ההבנה שכל אינטראקציה שלך מדורגת יכולה להוביל לתחושת בחילה וקבס, אבל אצלי היא מובילה דווקא לתגובה ההפוכה: אני רוצה להיות הבנאדם שמקבל חמישה כוכבים! הבנאדם הזה שכל דקה איתו היא כמו ארוחת בוקר למיטה, המשולבת במסאז' מפנק לצלילי תזמורת קאמרית. האדם שכל מי שנפגש איתו לא יכול אלא לומר: "הבנאדם הזה הוא כמו סוויטה בהילטון. חוויה של חמש כוכבים."

דירוגוקרטיה היא עוד סוג של טכנולוגיה קוגניטיבית לעיצוב התודעה. הרחבה הולכת ומשתכללת של הפאנאופטיקון של בנטאם שמעודדת צורות הולכות ומתרחבות של פיקוח ומשטור עצמי. יש לה את הפוטנציאל להפוך לנשף מסכות מצמית ומדכא, כמו בבלאק מירור, במיוחד כשהיא מלווה בסנקציות. אבל כמו הרבה זוועות שמתרחשות בעולם היא מכילה גם פוטנציאל לעבודה עצמית והתפתחות.

הרעיון של למשחק את הקיום שלנו באופן שייתן לנו פידבק בלתי נפסק על כמה אנחנו נעימים, מתחשבים, מרימים ומשמחים הוא רעיון שלא ימצא חן בעיני אנשים שמתעקשים על הזכות שלהם להיות האני האותנטי שלהם, אבל עבור מי שרוצה להשתפר ולהיות טוב  יותר, יש שם גם הזדמנות גדולה. הייתי שמח אם בסיום כל שבוע הייתי מקבל דירוגים מהאנשים שפגשו אותי באותו שבוע. אולי זה היה מלמד אותי להיות אדיב, מעניין ומשמח יותר. אולי באופן אבסורדי זה היה יכול ללמד אותי אפילו להיות אותנטי יותר. ואולי היה מתרחש הדבר ההפוך בדיוק. לדרוגוקרטיה יש פוטנציאל אוטופי ודיסטופי בלתי נגמר, אבל כשאני חושב על שורש הפיתוי שבה אני חושב שנוכל למצוא שם את הרצון הסוקרטי לדעת את עצמנו, מחומש בכמה מהאתוסים רבי העוצמה ביותר של התרבות האלגוריתמית בת זמננו. היא שיקוף של הרצון שלנו לדעת איך אלוהים שופט אותנו – כשהוא מעובד לשפתם של האלים המתמטיים יודעי הכל של התקופה. כי בינינו, מי מאיתנו לא סקרן לדעת איזה ציון היינו מקבלים אם היינו מלון בבוקינג.קום או מסעדה בילפ. אנחנו צורכים את העולם דרך פילטרים של דירוגים, ורק טבעי שנרצה להכיר את עצמנו דרך ממסרת הדירוג.

%d בלוגרים אהבו את זה: