עישנתי וואטסאפ אבל לא לקחתי לריאות

בעקבות הפוסט האחרון שלי "אפליקציות הזיה וואטסאפ ופייסבוק כסמים משני תודעה" התארחתי בפודקסט של עיתונאי הרשת עידו קינן לשיחה נמרצת על אפליקציות משנות תודעה, סמים דיגיטלים והחינוך מחדש שהמח האנושי מקבל ברשת. היה אנרגטי, תזזיתי, הזיייתי, adhd וכיף לאללה. האזינו בלינק

 

מודעות פרסומת

אפליקציות הזיה – וואטסאפ ופייסבוק כסמים משני תודעה

כבר אמרנו שטכנולוגיות משנות תודעה, כל אחת בדרכה. גם אפליקציות דיגיטליות נוטות גם הן להפעיל כל אחת את השפעתה המובחנת על התודעה שלנו. בין וואטסאפ, לפייסבוק לאינסטגרם, לכל רשת חברתית יש גוון תודעתי קצת שונה. כל אחת מהן מחוללת פוטנציאציה של חלק אחר בפסיכולוגיה האישית שלנו. טכנולוגיות דיגיטליות יכולות להיות כמו קביים תודעתיים שמאפשרים תפקוד רגשי ברמה על-אנושית שאינה זמינה לנו ביום יום.

הוואטסאפ למשל, מאפשר למשתמש לפתוח את שערי האהבה. מאז שהוואטסאפ נכנס לחיינו אנשים מביעים אהבה בצורה חופשית ונדיבה יותר מאי פעם. משפחות וקשרים חברתיים שהמנעד הרגשי שלהם לא חצה מעולם את המאופק והעצור הפכו לפתע, בהשראת קרנבל האימוג'י, רוויות ברגשות חמים. הורים וילדים מעתירים זה על זה לבבות לרוב.

הוואטסאפ פתח את קיץ האהבה של העשור השני של המאה העשרים ואחת — עולם שבו לבבות —הביטוי גרפי של הצהרת האהבה— הפכו נפוצים יותר מאי פעם בהיסטוריה. בסרטים הוליוודים מתייסר דור הבנים תדירות על שלא הספיקו לומר להוריהם הגוססים שהם אוהבים אותם. לצאצאי העידן הנוכחי, בו אימוג'י הלב משמש קיצור דרך לצפונות הרגש, לא תהיה עוד בעיה כזו שכן תדירות הצהרות האהבה עלתה לאין שיעור. וואטסאפ הוא ה-MDMA  של העולם האלקטרוני, המאפשר אהבה חופשית הנישאת על גלי החלקיקים. הרגע האירוני מגיע רק כאשר האוהב ומושא האהבה נפגשים. אז לפתע הם מגלים שאהבה פנים אל פנים אינה קלה כפי שנדמה מהמרחק הבטוח של המסך. משפחות שממלאות את המסך בלבבות לא מסוגלות לעיתים להעביר חצי שעה זה במחיצת זה בלי לאבד את זה ולרצות להשליך חפצים אחד על השני.

במובן זה הוואטסאפ ראוי אולי לכינוי שדבק ב-MDMA — "השקרן הגדול," שכן הוא גורם לאהבה להראות קלה יותר משהיא באמת. רק כאשר פוגשים את מושא האהבה פנים אל פנים, במצב תודעה שמחוץ למיסוך הפרמקולוגי/אלקטרוני מגלים שהאהבה לעיתים קרובות מאתגרת יותר משהנחנו מתוך מצב הסימום.

במובן הזה ניתן לדבר על אהבות וואטסאפ – אהבות שיכולות להתרחש רק במרחב הוירטואלי, ושפוקעות באחת ברגע שהבועה שמקיפה אותן באה במגע עם אובייקט האהבה.

האם שבריריות האהבה הזו משמעותה שהיא שקרית? אני מעדיף לחשוב על הלבבות בוואטסאפ כעל הצהרות נשבות של כוונות לאהבה — ניסיון להחדיר מהרגש הנאצל של האהבה גם לאותם מצבים שבהם האהבה היא מאתגרת עד בלתי אפשרית. כמו בסיפור החסידי על היהודי שמלין שאינו מרגיש בנח להתפלל 'אני מאמין' כי אינו מאמין, ונענה על ידי רבו שמשמעות האמירה הזו היא 'אני חפץ להאמין.' מי שמשדר אהבה בוואטסאפ מביע לכל הפחות רצון אידאי לאהוב, גם אם הדבר אינו עולה תמיד בידו.

ובכלל, האם ניתן באמת לטעון לקדימות אונתולוגית בין סוג אהבה אחד למשנהו? האם הקושי של אהבת הוואטסאפ להתגשם בעולם הממשי משמעותה שהיא שקרית בהכרח? ואולי כמו במקרה של ה-MDMA ומשני תודעה אחרים ניתן לומר שהוואטסאפ דווקא מאפשר לנו לחוות משהו שאמיתי יותר ממצב התודעה השגור שלנו. אולי אלו תנאי החיים של תודעת הקונצנזוס שמשקרים – כשהם מקשים עלינו להעניק להורים, בני משפחה, וחברים את האהבה שקיימת בוודאי בצפונות ליבנו אך נסתרת כתוצאה מעכירותה של התודעה. דווקא הוואטסאפ מאפשר לנו להתחבר לרגשות העמוקים שלנו ממקום בטוח יותר שאינו נשלט על ידי אותן התניות קטנות ומרגיזות שמפעילות אותנו כשאנחנו פוגשים את אותם אנשים במציאות ממש.

כמו ל-MDMA גם לוואטסאפ יש פוטנציאל לפתוח את הלב. וזהו המרחב האוטופי של הוואטסאפ. המקום שבו הוא הוא מסוגל לפתוח את הרגש כך שכאשר נפגוש אחר כך את אותם האנשים, הלבבות הוירטואלים שהעתרנו עליהם במרחב האלקטרוני יסייעו לנו לפתוח את הלב הממשי.

אם הוואטסאפ הוא הוא סם אמפתוגני שמהווה גרסה אלקטרונית ל-MDMA, הפייסבוק הוא סם הזייתי אופורי שמזכיר את השפעותיהם של חומרים ממשפחת ה-2C של אלכסנדר שולגין. עד כמה שנטען לטעון לקשר בין תפיסתנו העצמית לבין האופן שבו אנחנו בוחרים להציג את עצמנו בפייסבוק, הרי שפייסבוק גורם לנו לראות גרסה ורודה של העולם ולהתרכז בהבטיו החיוביים באופן חד צדדי. כל אחת יודעת שקשה להקיש מפרופיל הפייסבוק של מישהו לגבי החיים האמיתיים שלו. מדובר בשני עולמות המתקיימים זה לצד זה כמו שתי מציאויות מקבילות שאין להן דבר זו עם זו. מרחב הדמדומים של הפייסבוק הוא מרחב הזייתי שלתוכו מוקרנים דימויים אידאיים מתוך חלל הנפש הפנימי אל עבר האחר האלקטרוני.

ידוע כמובן שאנשים נוטים פחות לשתף בפייסבוק את את החלקים האפרוריים או השחורים של חייהם: אני תקוע במשרד ומשעמם לי, אני רודף אחרי ביטוח לאומי והם לא עונים לי, היה לי כרגע התקף חרדה, אני לא בטוח לגמרי מה אני רוצה לעשות בחיים. תחת זאת, הם נוטים להקרין בפייסבוק את הצדדים החיוביים של החיים: יש לי עבודה חדשה, אני על חוף בתאילנד, נולד לי ילד, זכיתי במלגה.

פייסבוק הוא המקום שבו אנחנו מתמסרים למציאות הזייתית טובה יותר, שמבוססת במידה דלה בלבד על המציאות הממשית. שהרי גם בחופשה בחו"ל, בילד שנולד, ובעבודה החדשה יש מעבר לפוטנציאל המשמח גם פוטנציאל בלתי מבוטל לסבל, תסכול וכאב. אלא שבפייסבוק הדברים מקבלים איכות הזייתית-אופורית שמסננת את הרע ומאפשרת רק לטוב, למשמח ולמרגש לחדור אל המודעות.

הצד השלילי של האפקט האופורי-הזייתי של הפייסבוק מופיע כאשר הסימום הדיגיטלי של ההמון הופך לאמצעי דיכוי חברתי. כשכולם מפרסמים בוול שלהם את אותן הזיות אופריות נוצרת לה מציאות 1984 שבה קיומם הנפוץ של הסבל והכאב מסונן מתפיסת העולם מוחלף במציאות ורוד-מסטיק שמסתירה את הממשי ומונעת דיבור על העולם. בהקשר הזה אפשר רק להכיר תודה לאותם משתמשים שמרהיבים עוז לשתף את העצב, הכאב, החרדה והעצבים, ועוזרים לפלטפורמה לשמור על קשר נומינלי עם המציאות.

הקרטוגרפיה התודעתית הנלווית לאפליקציות דיגיטליות יכולה ללמד אותנו על עצמנו ביחס אליהן, ועל האופן שהן מבנות את תבניות הרגש, התפיסה והתקשורת שלנו. וואטסאפ ופייסבוק משמשות כסוג של סמים מעצימים לחיי הרגש. הראשונה, מאפשרת לאהוב את האחר במידה על-אנושית. השניה מאפשרת לאהוב את עצמנו ואת החיים שלנו במידה על-אנושית. כאשר הפערים בין המציאות החלופית שהן יוצרות לבין העולם הממשי גדולים מדי הן יכולות להפוך לפארסה מגוחכת, אולם כאשר אנחנו מקיימים עם המציאות החלופית הזו מערכת יחסים כנה ורפלקסיבית הם יכולים גם להפוך לסמלים של השאיפה לעולם של יחסים טובים יותר עם אחרים ועם עצמנו.

אקספנד: סמינר פסיכדלי למאה ה-21

גילוי נאות. כבר שנים שאני חולם להפוך את העשיה שלי בנושאים כמו פסיכדליה, מדיה ורוחניות מלימוד תיאורטי ללימוד שכולל גם רמה פרקטית וחוויתית יותר.

ביולי הנוכחי זה סוף סוף קורה, וזה מתגשם בצורה יותר חלומית מכל מה שיכולתי להעלות על דעתי: בסמינר פסיכדלי בן שבוע שיתקיים במאסיה (אחוזה קטלאנית) בהרים שעה מברצלונה. הסיפור המרגש הזה קורם עור וגידים עם גליה תנאי ובעז יניב ששניהם שותפים שהולכים איתי בדרך כבר הרבה שנים כולל לפסיכונאוט ועוד מלא לימודים והרפתקאות אחרות.

קוראים לזה expand ומדובר בתהליך בן שבוע שמשתמש בחוויה הפסיכדלית כפריזמה להביט דרכה על סוגיות שונות בחיים במאה העשרים אחת כמו טכנולוגיה, זהות, רוחניות ועוד. הלו"ז היומי מורכב משלושה סקשנים כולל אחד תיאורטי,שני חוויתי, ושלישי שמוקדש לכיף (הסמינר לא כולל אגב שימוש במשני תודעה, אם תהיתם) ויהיה בו גם הרבה זמן להרגע, לשחק, ולקחת את זה באיזי – כל זה באחוזה עם בריכת שחיה וגן של 7,000 מטר מרובע בהרים בקטלוניה.

ואם כל זה לא הספיק כשסיפרנו למורנו ורבנו הסופר הקליפורני אריק דיוויס (שגם היה גולת הכותרת של  הכנס 'משנים תודעה') על הפרויקט הוא כל כך התלהב שהחליט להצטרף אלינו כמורה אורח, מה שהופך את כל האירוע למרגש עוד פי כמה.

ככה בעז וגליה תיארו את זה במקום אחר:

" קחו רגע ותדמיינו: קבוצה קטנה של פסיכונאוטיות ופסיכונאטים מכל העולם, בוילה מופלאה שעה מברצלונה, צוללים במשך שבוע לתהליך עומק שלוקח את החוויות והשיעורים שלנו מהעבודה עם חומרים משני תודעה ומשלב אותן לתוך החיים, הגוף ומערכות היחסים שלנו. נזוז, נלמד, נשיר, נחקור דרך המילים ודרך הגוף. נחשוב על פסיכדליה כתרגול, על טכנומיסטיקה, על הפוליטי שבמקודש. נשחק עם הרעיונות האלה בסדנאות חוויתיות שמיועדות לתת לנו כלים לנווט בין מצבי התודעה החלופיים האלה לאתגרים של היום יום במאה ה-21. לשמחתינו האדירה יצטרף אלינו כמורה אורח אריק דייויס, אחד ההוגים הפסיכדליים המבריקים של זמננו. אנחנו מבטיחים שיהיה מרתק, מסעיר, מעשיר, אינטימי ומוזר. אנחנו גם מבטיחים לקחת אותכם למסע מעצים שמעודד חופש וביטוי אמיתי של כל הצבעים היחודיים שלך. זה הפרוייקט הכי חלוצי, חלומי ומרגש שלנו בשנים האחרונות ואנחנו מאוד רוצים אתכן ואותכם איתנו על הסיפון."

התחושה האישית שלי היא שהולך להיות אירוע מפציץ עם אנשים סופר מעניינים ושילוב נדיר ומנצח של גירוי  אינטלקטואלי, התנסות אישיות, כיף וצ'ילינג. אם מעניין אתכם לדעת עוד, כנסו לאיבנט בלינק

וכמובן, מוזמנים לכתוב לי אם יש שאלות נוספות.

האם הטכנולוגיה מאיצה או מאטה?

הנרטיב השליט בשיח הציבורי העדכני טוען שאנחנו בעיצומו של עידן ההאצה הטכנולוגית, אבל סימנים מתרבים מעידים על כך שיתכן שאנחנו בכלל נכנסים לתוך עידן חדש של האטה

עפרי אילני כותב באחד הטורים האחרונים שלו על המחלוקת העקרונית הנטושה בין האקצלרסיוניטסים לבין תומכי ה-Degrowth בשאלה האם ראוי להאיץ או להאט את קצב השינוי הטכנולוגי. האקצלרציוניסטים חובבי ההאצה רואים בהאצה המתגברת של הטכנולוגיה והעולם ציווי קוסמי שעל הציבור להתמסר לו, ולעומתם חובבי תנועת ה-Degrowth, המתחזקת במיוחד באירופה, דורשים למצוא דרכים למתן את קצב השינוי

המשותף לשתי הקבוצות הללו היא כמובן הנחת המוצא הגורסת שהעולם מאיץ. קבלתה ללא ערעור של הנחה זו משקפת את האחיזה העיקשת שנרטיב ההאצה של הטכנולוגיה קנה לו בעשור האחרון בקרב הציבור הרחב. ההגות הסינגולריטאנית שטוענת שהיקום, המדע והטכנולוגיה נמצאים בתהליך האצה זוכה לפופולריות גוברת בעקבות ספרים של דמויות כמו הממציא ואיש הטכנולוגיה ריי קורצוויל וההקמה של מוסדות כמו  אוניברסיטת הסינגולריות ולמעמד של קונצנזוס מתגבש בשיח הציבורי והמוסדי. בהקשר המקומי אני מרגיש שגם אני נושא באחריות מסוימת לעליית הנרטיב הזה. כתבה שפרסמתי על הסינגולריות במגזין חיים אחרים בשנת 2006 הייתה אחת הראשונות שהביאו את הנושא לתשומת ליבו  של הקהל הישראלי, הנושא של ההאצה הטכנולוגית העסיק את הבלוג הזה רבות בימיו הראשונים, והספר טכנומיסטיקה (2009) פותח בתיאור התנועה הסינגולארית כנקודת מוצא להמשך הדיון.

קל לקבל את הנרטיב הסינגולריטאני. קצב השינוי בתקופתנו אכן נדמה אדיר. ובכל זאת לצידו מתרבים הסימנים לכך ששוב קראנו את הסימנים באופן סלקטיבי מדי, כך שיתאימו לנרטיב נקי, ומתחנו אותם באקסטרפולציה פרועה לעבר העתיד. האם המדע והטכנולוגיה אכן נעים בקצב גבוה כל כך ומתגבר? ואולי אנחנו כבר נעים לקראת עצירה?

סימנים להאטה טכנולוגית

התשובה ברורה פחות משנדמה. בשנים האחרונות, במקביל לפופולריות הגוברת של האידאולוגיה הסינגולרית מתגבש זרם תחתי שטוען שקצב הפיתוח הטכנולוגי אינו מתגבר אלא דווקא פוחת. לטענה הקאונטר-אינטואטיבית הזו יש גם בסיס לא מבוטל בעובדות.

מי תרם יותר לאנושות. הפונוגרף או ספוטיפיי?

ראשית כל, על אף כל הגרפים והטענות העיקשות לאימוץ הולך ומאיץ של טכנולוגיות חדשות ומשדדות סדרי עולם – כשמשווים את שורת ההמצאות שנכנסו לחיינו בעשורים האחרונים לאלו שהגיעו לעולם במהלך המהפכה התעשייתית השניה (בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים), מגלים שאולי החדשנות הטכנולוגית של התקופה שלנו אינה כה רדיקלית וייחודית כפי שאנחנו נהנים לחשוב.

אין ספק שהמחשב, האינטרנט והטלפון החכם שינו דרמטית את החיים האנושיים, ב-50 השנה האחרונות. ובכל זאת נדמה שמידת ההשפעה של השלישיה הזו (אפילו כשמכלילים את שירותי גוגל, פייסבוק, אמזון, אובר, ספוטיפיי ואייבריאנבי) מחווירה כשמשווים אותה לשורת ההמצאות שהופיעו במהלך המהפכה התעשייתית השניה כמו למשל הופעת החשמל בבתים, הטלפון, הרדיו, הפונוגרף, הקולנוע, הטלויזיה, האופניים, הרכב הפרטי, המטוס, הפלדה, האנטיביוטיקה, דשנים מלאכותיים, מכונת התפירה, מכונת הכביסה, המעלית, המצלמה, גורדי השחקים, המדרגות הנעות ועוד שורה ארוכה של המצאות שקשה לנו כיום לדמיין את העולם בלעדיהן.

אז נכון יש לנו בעידן שלנו אפליקציות ממגוון סוגים, אבל האם הן באמת משנות את החיים במידה דרמטית כל כך כמו אותן המצאות שהופיעו לפני מאה שנה? חשוב מכך, האם רשתות המידע מביאות לחיינו איזשהו שיפור דרמטי באיכות החיים שיתקרב בכלל לשיפור איכות החיים שהביאו האופניים, המטוס, האנטיביוטיקה ומכונת הכביסה? (אגב, כמי שבילה את הקיץ האחרון בברזיל, בשעות ארוכות של סחיטת בגדים, מכונת הכביסה בכלל נראית לי כיום כגולת הכותרת של ההמצאה האנושית).

כשמביטים על המצב נכוחה אפשר לראות שבניגוד לנרטיב הקדמה המאיצה, לא מעט תחומים במדע ובטכנולוגיה שרויים כבר תקופה ארוכה בקפאון. תעשיית התרופות הפסיכיאטריות הפיקה את הכוכבים הגדולים שלה לפני יותר מ-50 שנה ועסוקה מאז בעיקר  במחזור וניסיונות לסכל את הופעתן של גרסאות ג'נריות זולות יותר (כאשר הבשורה החדשה והמלהיבה ביותר בתחום, חומרים פסיכדלים, מבוססת על רפואה בת אלפי שנה); סכומי עתק חסרי תקדים שהושקעו בחקר הסרטן בעשרות השנים האחרונות לא הובילו לפריצת דרך של ממש; הפיזיקה עברה כבר מזמן את תקופת הזוהר שלה ואיבדה את עצמה בהיפותיזות פסיכדליות עם חלקיקים היפותטיים ונעלמים; הפסיכולוגיה מגלה לחרדתה שכמחצית מהניסויים החשובים שלה היו תרמית בלתי ניתנת לשחזור, ואפילו תחומים שנראים כחזית הקדמה כמו הביוטכנולוגיה מבוששים למלא את הציפיות שנתלו בהם לאחר שנתברר שקל הרבה יותר למפות את הגנום מאשר להפוך אותו לאובייקט שימושי שישפר את הבריאות ואיכות החיים. ישנם עוד שפע של סימנים להאטה. ההאטה של שיעורי הצמיחה במערב בעשורים האחרונים או העובדה שמדענים מחשיבים את חשיבות תגליות פרסי הנובל בעשורים האחרונים כפחותה מזו שבעבר.

וכמובן, איך אפשר בלי להזכיר את חוק מור – אחרי יובל שנים שבהם האקסיומה הבסיסית של עולם המחשוב והטכנולוגיה הייתה ההכפלה הסדרתית של כח ועלויות המחשוב מדי 18 חודשים, הקולות המתרבים המבשרים את סופו של חוק מור כבר הפכו לקונצנזוס והנחת המוצא לדיונים בתחום. אחרי שפגשו באתגרים הגדלים שמשיתה ההתמודדות עם האפקטים הקוונטים המופיעים בסדרי גודל מתמזערים, נאלצו חברות הטכנולוגיה להתמודד עם ירידה מתמשכת בקצב השיפור של השבבים שלהם תוך כדי נסיקה בעלויות הייצור. התוצאה היא אחת. חוק מור מת. נכון, העתיד עשוי להביא איתו שבבים תלת מימדיים, מחשוב קוואנטי או אולי פריצת דרך אחרת. חוק מור עשוי בהחלט לחזור לחיים, אבל נכון לכרגע הפעולה המתמדת של חוק מור כסוכן בלתי נלאה להאצת הטכנולוגיה הדיגיטלית הולכת ומאטה כבר זמן רב — ואיתה רבות מהתחזיות של חובבי הסינגולריות שהסתמכו לא רק על המשך אלא אפילו על האצה בחוק מור (למשל בספרו של קורצוויל The Singularity is Near).

אז למה בעצם המדע והטכנולוגיה מאיטים?

להאטה האפשרית של המדע והטכנולוגיה אפשר למצוא שורה של גורמים אחראים. אפשרות בסיסית אחת היא שהמדע מגיע לתקרת הזכוכית שלו. כותב המדע האמריקאי ג'ון הורגן שוטח בטור מרתק שורת נימוקים לכך שהמדע מגיע לגבול שלו. אחת הטענות הפופולריות שהוא מונה היא חוק הפירות הנמוכים שעל פיו במאות הראשונות לקיום המדע התרכזו מדענים בפתרון הבעיות הפשוטות יותר ולכן קצב ההתקדמות היה גבוה כל כך. אלא שככל שחלפו השנים כך נעלמו הבעיות הקלות ונותרנו עם הבעיות המאתגרות יותר (הפירות הגבוהים). (פטריק קוליסון ומייקל נילסן מעלים טיעון דומה, תחת הכותרת של חוק התמורה הפוחתת. ככל שהמדע המדע והטכנולוגיה נתקלים בבעיות קשות ומורכבות יותר כך נדרשת השקעה גדולה יותר על מנת להשיג התקדמות קטנה יותר). חוק הפירות הנמוכים וחוק ההחזרים הפוחתים, שווה לציין, הפוכים בכיוונם לחוקי הפאזל הקוסמי (והתמורה הגוברת) שמציע ריי קורצוויל ועל פיהם מידת הארגון והיעילות ההולכת וגוברת של המדע והטכנולוגיה מובילים לכך שתהליך ההמצאה והפיתוח הולך והופך מהיר יותר ויותר (מחשבים חזקים יותר משמשים לתכנון מחשבים חזקים עוד יותר וכו'), כמו פאזל שהולך והופך קל יותר ופתרון ככל שהוא מתקרב לסיומו.

אפשרו שימוש ליברלי בהמצאת הטרנזיסטור. בל לבז.

אבל לא כל הסיבות להאטת קצב הפיתוח הטכנולוגי מהותיות כל כך למבנה המציאות והמדע. חלקן נוגעות למבנים חברתיים וכלכליים שהתפתחו בציביליזציה בעשורים האחרונים. בספרו החדש The Efficiency Paradox מרחיב ההיסטוריון אדווארד טנר בנושא חוסר-היעילות הפרדוקסלית של תרבות היעילות. אחת הביקורות העיקריות שלו על קפיטליזם הפלטפורמות של חברות כמו גוגל, פייסבוק ואמזון הוא שהחברות רבות העוצמה (והמונופוליסטיות) הללו שואבות את עיקר הכשרון המדעי והטכנולוגי ובכך מרחיקות אותו ממחקר מדעי בסיסי, או ממחקר יצירתי אחר, לעבר שאלות שתרומתן היחסית לקדמה הינה שולית. התמונה הזו בוודאי מוכרת לרבים מצופי הסדרה עמק הסיליקון, ואני יכול לתרום מנסיוני האישי ולספר על חבר גאון ומומחה בינה מלאכותית שכילה חמש עשרה שנה של מוחו המבריק (פנומנלית!) בגיבוש אסטרטגיות למערכות המלצה שיגרמו לאנשים להקליק יותר על פרסומות, במעבדה של אחת מחברות הטכנולוגיה הגדולות הללו. על פי טנר אחד ההבדלים המרכזיים בין חברות הטכנולוגיה בנות זמננו לבין רבות מחברות הענק של העבר של כמו ג'נרל אלקטריק, בל-לבז או IBM, הוא שבניגוד לתדמית החדשנית, חברות הטכנולוגיה היום משקיעות פחות במחקר חדשני רדיקלית ויותר בשיפור מוצרים קיימים. חברה כמו IBM שמפתחת טכנולוגיה מתקדמת לאין שיעור מפייסבוק, מייצרת רווח מזערי פר-עובד ביחס לפייסבוק. משתלם יותר למכור פרסומות. וכשהכשרון הולך אחרי הכסף, גם החדשנות יורדת איתו לטימיון. האשמה בקפאון הטכנולוגי עשויה להמצא אם כן דווקא אצל אותן חברות טכנולוגיה שמתיימרות לעמוד בחזית הקדמה והחדשנות, אך למעשה מרחיקות משם את המוחות המבריקים ביותר.

הדינמיקה הזו שופכת אור על מצב עניינים מעניין. המערכת הקפיטליסטית שהייתה אחראית במידה רבה להאצה של המדע והטכנולוגיה במשך מאות השנה האחרונות הופכת בעשורים האחרונים לגורם מגביל ומאט. זה לא רק קפיטליזם הפלטפורמות ששואב את הכשרונות הגדולים ביותר לעסוק בבעיות חסרות תועלת כמו נטרול ועיצוב מחדש של המוחות האנושיים ברשת לכדי אוטומטים מקליקים. זה גם המונופולים והאוליגופילים שהן משליטות.

מספר הסטראט-אפים החדשים נמצא בירידה מתמדת כבר כשלושים שנה, כנראה בשל אותן מגמות של מונופוליזציה וריכוז ההון  שמונעות מחברות חדשות וחדשניות באמת לצמוח ולשגשג. הפטנטיזציה הגוברת של הפיתוח המדעי ומלחמות השוחות המשפטיות שמנהלים תאגידים בניסיונות למנוע מאחרים לעשות שימוש בפטנטים שלהם גורמים לכילוי האנרגיה בניסיונות להציג מחסומי זכויות יוצרים ומציאת מעקפים סביב אותם חסמים המלאכותיים. טים ברנרס-לי, ממציא הרשת, לא רשם פטנט על ה-WWW, ויתר על הרווחים הפוטנציאלים, והוביל לקפיצה אדירה של של חדשנות ויצירתיות שהייתה בלתי אפשרית לו היה פועל במודוס השכיח. חברות הטכנולוגיה של המאה העשרים היו לטענת טנר ליברליות ונדיבות במתן רשות לשימוש בפטנטים ובהמצאות שלהם, במידה שתראה נאיבית כיום כאשר המרוץ הטכנולוגי נראה יותר ויותר כמרוץ לפטנטיזציה (ולתביעות משפטיות) שנועדו לחסום את המתחרים. ריי קורצווייל משתמש באינדיקטור של מספר פטנטים הגדל כדי לתאר את ההאצה של הטכנולוגיה בעידננו – אבל יתכן בהחלט שההפך הוא דווקא הנכון ושמספר הפטנטים הגדל מעיד דווקא על מספר החסמים המתרבה בפני קדמה והתפתחות.

אפילו הרפליקיישן קרייסיס שמכה היום בפסיכולוגיה (וכנראה בתחומים רבים אחרים בהם המודעות אליו עדיין לא בשלה דיה) נראה כפרי עיוועים של הקפיטליזם שההיגיון שלו השתלט על האקדמיה וכפה על חבריה החפצים בקידום להתרכז בכמות במקום באיכות ולפרסם מאמרים מיותרים, מרושלים ובמקרים רבים בעלי בסיס חלקי או אף חסרי בסיס במציאות. חובבי הסינגולאריות מרבים לצטט את הגידול האסטרונומי והמעריכי ב"כמות הידע" האנושי כהוכחה להאצתה של החכמה והטכנולוגיה. אבל גם את המספר המתגבר של המאמרים המדעיים ניתן לראות לא כאינדיקטור להאצה בהתפתחות המדעית אלא להפך, כסימן לזיהום של המדע בכמויות ידע-זבל חסר תועלת ומסיח דעת. עצי-פייק-ניוז מדעיים שמונעים מהמדענים לראות את יער הידע.

 הצד החיובי וממה להזהר

המדע והטכנולוגיה לא בהכרח מאיצים, למעשה יתכן שהם מאיטים, ואולי זה לא כל כך רע. את מי שחוששים מהקצב המתגבר של הקדמה אפשר לנחם בכך שהקדמה הזו כבר מחבלת בעצמה. העולם מאט, או לפחות סוגר מבערים ומאט את ההאצה). זה אמנם לא החזרה לעולם של אתמול, שתיאר שטפן צווייג ושחלק מאיתנו כמהים אליו בתקופה זו, אבל זה לפחות הבטחה לכך שרבות מההבטחות המאיימות של חובבי ההאצה רחוקות יותר מהתגשמות משנדמה בלילות ירח מלא. האנשים הכי סקפטים שאני מכיר בנוגע לבינה מלאכותית הם מומחי בינה מלאכותית, והאנשים הכי סקפטיים שאני מכיר בנוגע לחקר המח הם חוקרי מח.

הסכנה העיקרית שנובעת מאימוץ נרטיב ההאצה היא שאפילו כשהנרטיב הזה שגוי, הכח שלו לעצב תודעות יוצר אפקטים מוחשיים בחברה. כפי שמציין טנר, זה פחות משנה אם החלטות אלגוריתמיות יעילות כמו שמספרים לנו (למעשה במקרים רבים היעילות שלהן מוטלת בספק) מה שמשנה הוא העובדה שהחברה שלנו מקבלת את הטענה לגבי היעילות שלהם ומעבירה אליהם את הסמכות לביצוע הכרעות גורליות, גם כאשר קשה לבדוק את היעילות המפוקפקת שלהם. באופן דומה, אימוץ נראטיבים של האצה יכול לשמש כדי לקדם אינטרסים מסוימים על חשבון אחרים ולחתור תחת מבנים קיימים (כמו למשל, כאשר ה"בלתי נמנעות" הקרבה של מערכות הסעה זולות המבוססות מכוניות ללא נהג משמשות כדי להתנגד להשקעה בתשתיות התחבורה הציבורית). במובנים רבים, אלו נרטיבים תרבותיים של Disruption שמערערים סדרי עולם לא פחות ולעיתים אף יותר מהטכנולוגיות עצמן.

כל הדברים שכתבתי כאן לא באים לומר שהעתיד לא מכיל הפתעות והתפתחויות מסעירות. אבל כמו תמיד רוב התחזיות הטכנולוגיות הרדיקליות יוולדו דוממות, יופיעו בעולם רק בשלב מאוחר יותר מהמצופה, וכמובן שיתגשמו בצורה שונה לחלוטין מזו שצופים כרגע. כנגד טיעוני ההאטה ששטחתי כאן ניתן כמובן לשטוח טיעוני האצה מסוגים שונים, ואני פתוח בהחלט לאפשרות שהאמת נמצאת איפשהו באמצע. אנחנו מאיצים מבחינות מסוימות ומאיטים מבחינות אחרות. ואולי כל השימוש במטאפורות כמו האצה והאטה טכנולוגית הוא מוטעה ומטעה. הנקודה העיקרית היא, כמובן, לקחת אותן בחשבון ככלים למחשבה, חיזוי וביקורת אבל לא לפול כמו אידיוטים שימושיים מדי לתוך המלכודות הקוגניטיביות והתרבותיות שהן מציבות.

דירוגוקרטיה

כששמעתי שאנשים כותבים בפרופיל הטינדר שלהם את הדירוג שלהם כנוסעים באובר זה בהתחלה הצחיק אותי. זה נשמע כמו פרק גרוע במראה שחורה על החדירה של אובססיית הדירוגים לחיים האנושיים. אבל אחרי השעשוע הראשוני התחלתי לחשוב שאולי זה דווקא הגיוני שאנשים מציינים ברשת הכרויות את הדירוג שלהם באובר. בסה"כ הדירוג הזה אומר לא מעט עליך כאדם: הוא ציון משוכלל המבוסס על אינטראקציות רבות ומצביע האם אתה אמין ומתחשב וכמה נעים להיות בסביבתך. אם את/ה נוסעים עם ציון גבוה באובר יש סיכוי טוב יותר שגם תהיו דייט סביר.

התמלאתי בעליצות כשקלטתי שהנהגים באובר מדרגים אותי. אחר כך שאלתי את עצמי למה זה משמח אותי בעצם, והבנתי שזה החלק בתודעה שלי שנהנה ללמוד, להשתפר ולרצות.  אני יודע שפוליטית זה סופר בעייתי. זה גורם לי לחשוב על ניסויי הקרדיט החברתי של המשטר הסיני ועל חלק מהפרקים של מראה שחורה (במיוחד הפרק הראשון של העונה השלישית), אבל ברמה האישית יש בקדחת הדירוג הזו דווקא פוטנציאל טרנספורמטיבי. ברמה האישית יש כאן תמריץ נוסף לצמוח ולהשתפר. ההבנה שכל אינטראקציה שלך מדורגת יכולה להוביל לתחושת בחילה וקבס, אבל אצלי היא מובילה דווקא לתגובה ההפוכה: אני רוצה להיות הבנאדם שמקבל חמישה כוכבים! הבנאדם הזה שכל דקה איתו היא כמו ארוחת בוקר למיטה, המשולבת במסאז' מפנק לצלילי תזמורת קאמרית. האדם שכל מי שנפגש איתו לא יכול אלא לומר: "הבנאדם הזה הוא כמו סוויטה בהילטון. חוויה של חמש כוכבים."

דירוגוקרטיה היא עוד סוג של טכנולוגיה קוגניטיבית לעיצוב התודעה. הרחבה הולכת ומשתכללת של הפאנאופטיקון של בנטאם שמעודדת צורות הולכות ומתרחבות של פיקוח ומשטור עצמי. יש לה את הפוטנציאל להפוך לנשף מסכות מצמית ומדכא, כמו בבלאק מירור, במיוחד כשהיא מלווה בסנקציות. אבל כמו הרבה זוועות שמתרחשות בעולם היא מכילה גם פוטנציאל לעבודה עצמית והתפתחות.

הרעיון של למשחק את הקיום שלנו באופן שייתן לנו פידבק בלתי נפסק על כמה אנחנו נעימים, מתחשבים, מרימים ומשמחים הוא רעיון שלא ימצא חן בעיני אנשים שמתעקשים על הזכות שלהם להיות האני האותנטי שלהם, אבל עבור מי שרוצה להשתפר ולהיות טוב  יותר, יש שם גם הזדמנות גדולה. הייתי שמח אם בסיום כל שבוע הייתי מקבל דירוגים מהאנשים שפגשו אותי באותו שבוע. אולי זה היה מלמד אותי להיות אדיב, מעניין ומשמח יותר. אולי באופן אבסורדי זה היה יכול ללמד אותי אפילו להיות אותנטי יותר. ואולי היה מתרחש הדבר ההפוך בדיוק. לדרוגוקרטיה יש פוטנציאל אוטופי ודיסטופי בלתי נגמר, אבל כשאני חושב על שורש הפיתוי שבה אני חושב שנוכל למצוא שם את הרצון הסוקרטי לדעת את עצמנו, מחומש בכמה מהאתוסים רבי העוצמה ביותר של התרבות האלגוריתמית בת זמננו. היא שיקוף של הרצון שלנו לדעת איך אלוהים שופט אותנו – כשהוא מעובד לשפתם של האלים המתמטיים יודעי הכל של התקופה. כי בינינו, מי מאיתנו לא סקרן לדעת איזה ציון היינו מקבלים אם היינו מלון בבוקינג.קום או מסעדה בילפ. אנחנו צורכים את העולם דרך פילטרים של דירוגים, ורק טבעי שנרצה להכיר את עצמנו דרך ממסרת הדירוג.

ביקורת על ספרו של מייקל פולן "כיצד לשנות את דעתך"

מפרסם כאן את הביקורת הזו שלי על הספר האחרון של מייקל פולן, שהתפרסמה במוסף הספרים של הארץ בשישי האחרון.

 הספר החדש של מייקל פולן: איך לשנות את דעתך מסמל, יותר מכל אירוע תרבותי אחר בעשור האחרון, את החזרה של התרפיה הפסיכדלית למדע ולשיח הציבורי. אחרי חמישים שנה של טאבו מדעי שמנע מחקר בנושא, חומרים פסיכדלים עומדים בעשור האחרון במרכז של שיח מחקרי וציבורי הצומח במהירות ונמצאים כיום מרחק שנים בודדות מהרשאה חוקית. במסגרת הקאמבק המתוקשר והלא צפוי הזה של הפסיכדלים נוצר לו גם שוק צנוע לספרים העוסקים בנושא. אלא שהספר החדש של מייקל פולן הוא הרבה מעבר לעוד ספר בנושא. הוא ספר שמחזיר את התחום לעמדה בולטת ומרכזית שכמותה לא זכורה מאז אמצע המאה שעברה.

הסופר היהודי הניו-יורקי עטור הפרסים ורבי המכר נחשב לאחד מכותבי המדע הבכירים של דורו, וכבר נבחר לרשימת 100 המשפיעים של מגזין טיים. אלא שכעת, פולן, שעסק עד כה בתחומים כמו מזון, חקלאות וארכיטקטורה עובר, ללא התראה מוקדמת, לכתוב ספר בפרופיל גבוה על המדע הפסיכדלי החדש; והחוויה הפסיכדלית שהתקיימה בחמישים השנה האחרונות בשוליים, כתחום העניין של יודעי-דבר ומשוגעים לדבר, מוצאת עצמה לפתע במרכז תשומת הלב של אאוטסיידר כמו פולן.

הספר של פולן, שילוב יוצא דופן בין היסטוריה של המדע הפסיכדלי לספקולציות פילוסופיות ויומן מסע אישי, הוא כנראה התוספת החשובה ביותר מזה שנים לארון הספרים הפסיכדלי, שלמרות הצמיחה בשיח על הנושא חסר עד היום מבוא מאיר עיניים, קולח, מאוזן ומשכנע שיגשר על הפער בין תת התרבות הססגונית והאקסצנטרית לפרקים שהתפתחה סביב הפסיכדלים לבין הקורא הסביר המעוניין להבין מה הסיפור בלי שידרש לבלוע מנה גדושה מדי של ז'ארגון ניו-אייג'י, תיאוריות קוסמלוגיות פרועות או דיונים ארכניים בנוהגי השמאניזם של שבטים דרום אמריקאים נידחים.

איך לשנות את דעתך עונה על הדרישה הזו, ואין זה דבר של מה בכך בהתחשב בכך שפולן עצמו היה בור לחלוטין בנושא הפסיכדלי עד לפני שנים מעטות. אלא שפולן הופך את החסרון ליתרון והעמדה שלו כאאוטסיידר לתחום, וכמי שיושב על הקווים, גם מקנה לו אמינות שמשרתת אותו היטב ככותב ומאפשרת לו לצאת למסע שהוא כנה ומרתק לא פחות משהוא מהורהר ופילוסופי. פולן לא ממציא שום דבר חדש בספר שלו, אבל הוא מצליח לבצע סינתזה פופולרית ומשכנעת של כמה מהתיאוריות הבולטות שצצו במחקר ובתרבות הפסיכדלית, ולהעניק ערך מוסף הגותי וספרותי שמותיר את הקורא מסופק.

לנער את כדור השלג הנוירולוגי

פולן מתחיל את הסיפור שלו ב-2010, כשהוא נתקל לראשונה בכתבה על מחקר המטפל בחולים סופניים הסובלים  מדכאון וחרדה באמצעות פסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות חיזיון. התגובה הראשונה שלו, הוא משחזר, הייתה תדהמה: למה שמישהו שנמצא כבר במצב נפשי רגיש מול המוות ירצה להעביר את התודעה שלו חוויה קיצונית ומטלטלת כל כך!? בשנתיים הבאות, פולן ממשיך להתקל בנושא הפסיכדלי במקומות לא צפויים כמו שיחות באירועים חברתיים ומיילים תועים שמסתננים לתיבת הדואר האלקטרוני שלו, והמפגשים החוזרים ונשנים האלה מעוררים את סקרנותו. ראשיתו של הספר הזה, רוצה לומר, בסקרנות של פולן, כעיתונאי, סופר ואינטלקטואל ציבורי, נוכח העניין הציבורי המתעורר מחדש בנושא הפסיכדלי.

אלא שהעניין האינטלקטואלי של פולן במדע הפסיכדלי החדש מאבד במהרה את איכותו האפלטונית ומקבל מימדים אישיים ואינטימיים בהרבה, ככל שהוא ממשיך במחקר שלו ונחשף לתופעות ולתיאוריות מרחיקות הלכת שהן לחם חוקו של המחקר הפסיכדלי. המחקר הפסיכדלי המתפתח מפיק בשנים האחרונות שורה של תיאוריות ספקולטיביות עדיין בניסיון להסביר את סוד ההשפעה הפסיכדלית ויכולתה להשיג תוצאות יוצאות דופן בטיפול בשורה של מצבים נפשיים המגלים עמידות בפני הטיפולים הקיימים. פולן מבחינה זו, נמצא בנקודה חלומית עבור כל כותב מדע — במרכזו של שיח מדעי חי  המספק לו כר נרחב ופורה להשערות, הרהורים ופיתוחים רעיוניים. אחד החלקים המרתקים ביותר בספר הוא הפרק שעוסק בנוירו-מדע הפסיכדלי. פולן צולל שם לעומק המרחב הספקולטיבי שקיים כיום במחקר הפסיכדלי המתעורר, בוחש שם כמוצא שלל רב, ומוסיף עוד כמה רעיונות משלו.

אחת התובנות המרכזיות של חקר המח בעשורים האחרונים נוגעת לנטיה של המח לאמץ לעצמו לאורך החיים דפוסי פעילות קבועים. פעולות ומחשבות החוזרות על עצמן מפעילות רשתות נוירונים מובחנות במח ומאמנת אותן להכנס לפעולה אוטומטית כל פעם שאותו מצב נקרה בפנינו. חלק גדול מהדפוסים הללו יעילים עבורנו בחיי היום יום, כמו אלו שמאפשרים לנו לנהוג במכונית, או לדעת כיצד לנחם חברה במצוקה. לצידם מתמצקים במח גם דפוסי מחשבה והתנהגות בריאים פחות והופכים לברירת המחדל הקבועה ככל שאנחנו מתמידים בהם.

חוקרים רבים מאמינים שהפרעות נפשיות כמו דכאון, התמכרות והפרעות טורדניות-כפייתיות נובעות ממבני מח נוקשים שהתאבנו מיתר על המידה, מצמצמים את חופש הפעולה ומנתבים בעקשנות את המחשבה של החולה לאותם דפוסים פתולוגיים. הם משווים את המרחב התודעתי למדרון מושלג שככל שיורדות בו יותר מגלשות (מחשבות/פעולות) כך מתגבשים בו מספר מסלולים מועדפים שהמגלשות הבאות יגלשו לתוכן בטבעיות. פסיכדלים, על פי חוקרי מח פסיכדלים כמו רובין קארהארט-האריס מאימפריאל קולג', בלונדון, מאפשרים לנער את כדור השלג; לטלטל ולשחרר את הדפוסים שנתקבעו בו לאורך החיים, כך שלפתע ולשעות בודדות, מרחב האפשרויות היצירתי נפתח מחדש. לפתע נוצרת הזדמנות לשינוי — להתוויה ומיצוק של אפיקי מחשבה ופעולה חדשים שיכולים להשאר איתנו גם לאחר סיום החווויה. התיאוריה הזו, שקארהארט האריס וחוקרים אחרים מקדמים אותה כיום, היא עדיין ספקולטיבית, יש לומר, אבל הכח הפרשני המצודד שלה לא חמק מעיניו של פולן.

"להפוך 'פתוח' יותר – במיוחד בגיל זה, כאשר התלמים של ההרגל המנטלי כבר נחקקו באופן עמוק כל כך שהם נראים חסרי מנוס — אפשרות זו נראתה מושכת למדי," כותב פולן. וזו הנקודה, בקירוב, שממנה יוצא הציר השלישי של הספר של פולן, זה שעניינו ההתנסות האישית שעבר פולן עם פסיכדלים במהלך כתיבת הספר, ושזכה לשבחים הרבים ביותר מהקוראים והמבקרים.

סערה נפשית דרגה 5

זהו ספרו האישי ביותר של פולן עד כה, עובדה שמערך יחסי הציבור של הוצאת פינגווין לא חשש להתהדר בה בקידומו של הספר. פולן מגולל בספר את סיפורן של ארבע חוויות משמעותיות שעבר עם פסיכדלים כמו לסד, פטריות חיזיון, איוואסקה וגם 5-Meo-DMT, וגם כאן נדמה שמה שהופך את דו"חות החוויה שלו לרבי ערך במיוחד הוא המעמד שלו כאאוטסיידר הניגש בדחילו ורחימו לבטן החיה הפסיכדלית.

הספרות הפסיכדלית מלאה בדו"חות מסמרי שיער של מגלי ארצות-תודעה שיצאו ברוב אומץ למסעות נועזים וחזרו משם עם תובנות מרחיקות לכת. מה שמייחד את פולן, היא דווקא העובדה שבניגוד לאותם מגלאנים עזי נפש וחסרי חת שתקעו דגלים בקטבי התודעה ושלחו אחריהם את לגיונות הנלהבים לדבר, פולן צנוע, מפוכח והססן בהרבה. הוא משלב בסיפור שלו מנה גדושה של נוירוטיות, הומור עצמי וספקנות. כך למשל כשהוא מתאר את הרתיעה שחש בפגישתו הראשונה עם תרפיסט אנדרגראונד פסיכדלי כשהוא מוצא בחדר הקבלה מזבח הכולל אוסף פריטים אקלקטי כגון פסלון בודהיסטי, כנף של עורב, קריסטל וקערה לקטורת, ואת הזעזוע הראשוני שאוחז בו כשמתברר לו שהתובנה העמוקה שהפיק ממסע הלסד הבלתי נשכח שלו היא ש"הכל זה אהבה."

לפני כל אחד מהמסעות שלו, פולן מבלה לילה ארוך וטרוף שינה בשאלות קשות: למה אתה עושה את זה לעצמי? מה הסיכויים שאשתגע? אלא ששוב ושוב החששות הללו נמוגים כשמתחילה החוויה עצמה. פולן לומד להתעלם משכבות הקלישאה הניו-אייג'ית וממשיך במסע האישי שלו, שעובר ביחסיו עם הוריו, ביחסיו עם בנו וגם בעימות עם סופיות החיים וקבלה מפוייסת יותר של המוות. תוך כדי, הוא הופך מהורהר יותר, פתוח יותר לרגש, אסיר תודה ונכון יותר לחוש פליאה נוכח העולם. אחרי חיים שלמים כמטריאליסט חסר כל זיקה לעולם הרוח והאמונה, פולן מגלה עצמו לא בדיוק כמאמין, אבל כמישהו שמוכן לגלות בקיום מסתורין ופלא שלא שיער בהם קודם.

למרבה המזל, החלקים הללו בספר מכילים הרבה יותר מעוד סיפור התעוררות פסיכדלי סטנדרטי. פולן מביא אליהם את הרגישות ואת כשרון הכתיבה הבלתי מבוטל שלו, ותיאורי החוויות המהורהרים ומלאי ההומור שלו יצטרפו בוודאי במהרה לקלאסיקה של הספרות הפסיכדלית. כך למשל הוא מתאר את החוויה שלו עם המולקולה האקזוטית 5-MeO-DMT שנחשבת, גם בקרב פסיכונאוטים למודי קרבות, למולקולה מהפכת קרביים במיוחד: "הצלחתי, בקושי רב, לסחוט משפתי את המילים שהכנתי מראש: 'אמון' ו'כניעה.' המילים הללו הפכו למנטרה שלי, אבל הן נראו פתטיות לחלוטין, פיסות נייר מלאות תקווה הניצבות בפני סערה נפשית דרגה 5. אימה אחזה בי—ואז כמו אותם בתי עץ רעועים שנבנו על האי ביקיני אטול על מנת להיות מפוצצים בניסויים הגרעיניים, 'אני' כבר לא היה, מאויד לענן קונפטי על ידי כח נפץ שלא יכולתי עוד לאתר בראשי משום שהוא פוצץ כבר גם אותו והתרחב על מנת להפוך לכל מה שקיים."

השחרור מלפיתת האגו, הכובל לדוגמות, מגננות ודפוסי התנהגות קבועים, הוא, לדעת פולן, האחראי לאפקטיביות הפסיכדלית בתרפיה ומעבר לה, בתחום הספקולטיבי והשנוי במחלוקת יותר שפולן קורא לו "שיפורם של אנשים בריאים כבר" (כלומר, שיפור איכות חייהם של אנשים שאינם מאובחנים כסובלים מהפרעה). פולן, שהפיק תועלת מהחוויות הפסיכדליות שלו למרות שלא היה מאובחן באף דיאגנוזה מוכרת, שומר על טון מדוד ורק מביע תקווה שהפוטנציאל הזה יהיה פתוח יום אחד לציבור, בלווית מנגנונים אחראיים של פיקוח וליווי רפואי או אחר. הוא מצטייר, בסיום הדברים, כתומך נלהב בפוטנציאל של הפסיכדלים עבור הרפואה והאדם, אבל גם כמי ששומר את הראש על הכתפיים. פולן לא רואה עצמו כמי שעבר הארה או התעוררות רוחנית דרמטית מדי, אבל החוויות שעבר העניקו לו לטענתו פרספקטיבה חדשה ופוריה; תמרור הדרכה רוחני בדרך לקיום שלם ואותנטי יותר. הוא חותם את ספרו בטיעון משכנע בזכות מה שהוא מכנה מגוון נוירולוגי (neural diversity), התועלת הפוטנציאלית הנובעת מהתנסות מבוקרת ואחראית במצבי תודעה אחרים המשליכים אור חדש על דפוסי המחשבה והפעולה השגורים שלנו.

אין ספק שהספר של פולן הוא עליית שלב נוספת בכניסת הפסיכדליה לשיח הציבורי. פולן הוא הכותב הבכיר ביותר שהטיל עד כה את משקלו לתוך הנושא הפסיכדלי, והוא עושה זאת ברגע מפתח בתולדותיו, בתקופה שבה החומרים הללו, לאחר עשרות שנים של טאבו, נבחנים ברצינות ובקפדנות כמועמדים יוצאי דופן לכניסה לארון התרופות הפסיכיאטרי. בינתיים, עושה רושם שההימור של פולן עלה יפה. הספר של פולן טיפס לראש רשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס ואף נבחר על ידי העיתון לרשימת עשר הספרים הטובים ביותר של השנה. קשה עדיין להעריך איך תתפוס אותו ההיסטוריה. האם יתפס כספר שבישר את המהפכה שנים בודדות לפני הפריצה הגדולה, או כספר שמסכם תקופה קצרה של רנסנס, רגע לפני שגורמים היסטוריים, מדעיים או תרבותיים אלו או אחרים יסתמו עליו הגולל. עם זאת הוא מותיר את הקורא, לכל הפחות, עם קצת פחות בטחון וקצת יותר פליאה בנוגע לטבעם של היקום והתודעה, או כפי שמסכם זאת פולן בשורה החותמת של ספרו: "וזאת אוכל לומר בוודאות: התודעה רחבה יותר, והעולם כל כך יותר חי משידעתי כשיצאתי לדרך."

Pollan, Michael. How to Change Your Mind: What the New Science of Psychedelics Teaches Us About Consciousness, Dying, Addiction, Depression, and Transcendence. Penguin Press, 2018.

איזה לקח אפשר ללמוד מהאסון בפסטיבל נברלנד – טור בעיתון 'הארץ'

בהארץ פורסם היום טור שלי בנושא האסון שהתרחש בפסטיבל נברלנד, ניסיון להעמיד אלטרנטיבה מסוימת לסוג הדיון המוגבל, קצר הרואי והמזיק שאירועים כאלה מעוררים בדרך כלל בציבוריות.  לינק לכתבה באתר 'הארץ'.

ושוב סוערת הארץ בעקבות מותם של שני גברים במסיבת טבע במסגרת פסטיבל שהתקיים בצפון. סיבת המוות, כך נמסר, היא ככל הנראה סמים – אותה מלה מאיימת המציינת משפחה רחבה של חומרים הכוללים כל דבר בין סמים חוקיים כגון אלכוהול ו"רד בול", לסמים בלתי חוקיים כמו קוקאין, מריחואנה ואקסטזי. דיון כוללני במונח "סמים" דומה לדיון באסון תחבורה מבלי לציין אם האסון קשור למכונית, למטוס או לקורקינט חשמלי. אבל מכיוון שהתקשורת נאלצת לדווח ללא פרטים נוספים, כבר הוזכרו גם "סמים פסיכדליים" – וזאת למרות שהסמים הפסיכדלים הקלאסיים לא מסוגלים להוביל למקרים של מנת יתר, ופיזיולוגית לא מעמידים את המשתמשים בהם בסכנת חיים בניגוד, למשל, לאלכוהול, שהוא סם חוקי.

ושוב יתחיל המחול המוכר: כותרות מאיימות ופוליטיקאים שקוראים לסיים עם זה אחת ולתמיד, עם מסיבות הסמים הנלוזות האלה. אלא שעובדה אחת לא תוזכר גם בסבב הזה, והיא התפקיד המרכזי שיש לחוק בישראל, פקודת הסמים המסוכנים, בכך שמקרים כאלו ימשיכו לקרות גם בעתיד.

שימוש בחומרים משני תודעה היה חלק מרפרטואר ההתנהגות האנושית מקדמת דנא. הוא איפיין חברות ברחבי העולם ונחשב לצורך אנושי בסיסי. במדינות אחרות, מתוקנות, כבר הבינו שהניסיון לאסור חוויות כאלו באמצעות חוק פלילי הוא חסר תועלת ואפילו מזיק – אנשים ישתמשו בסמים בכל מקרה. המלחמה בסמים לא הצליחה לשנות את העובדה הבסיסית הזו, אלא רק לעורר שוק שחור, עברייני ובלתי מפוקח היוצר שורה נוספת של סכנות החמורות מסכנות הסמים עצמם. הדרך היחידה להפחית מהסיכון הקיים הוא באמצעות חינוך לשימוש נבון ואחראי, שכולל בין השאר מידע על כמויות, שילובי סמים מסוכנים, ועידוד לתרבות של אוריינות פרמקולוגית הכוללת היכרות עם הסכנות והדרכים לצמצם אותן.

בפורטוגל, מדינה שביצעה כבר בתחילת שנות האלפיים דה-קרימינליזציה של כל סוגי הסמים ועברה לגישה של הסברה, חינוך ומניעה, שיעור השימוש בסמים נותר מהנמוכים באירופה, ואילו שיעור מקרי ההתמכרות ומנות היתר צומצם דרמטית. במסיבות הטבע שם, ניצבים דוכנים של ארגונים המחלקים חומרי הסברה ומבצעים בדיקות שטח, שמטרתן לבדוק את תכולת הסמים הנמכרים. ואילו אצלנו אותן ערכות, שתפקידן לסייע לחוגגים לוודא שהסמים שקיבלו הם מה שחשבו שקיבלו ולא חלילה משהו אחר ומפוקפק שמעמיד אותם בסכנה, אסורות בשימוש.

המשטרה מצדה מתמקדת בגביית עלויות מופקעות מהמארגנים לצורך מימון נוכחות משטרתית אימתנית. זו תורמת בעיקר לתחושות חרדה ומצוקה נפשית בקרב משתתפים, החוששים מהיתקלות עם המשטרה, אך אינה מסייעת במאום לצמצום הסכנות הקיימות. ארגונים כגון "אנשים טובים" ו"חוף מבטחים" עושים עבודת קודש בטיפול במי שעוברים חוויות מאתגרות עם חומרים פסיכדליים (כלומר חוויות פסיכולוגיות מאתגרות, ולא כאלו הדורשות התערבות רפואית) ומשיגים תוצאות מרשימות. אולם פעילותם היא טיפה בים בתרבות השרויה בבולמוס צרכני, שהשתלט גם על רבים מהמשתמשים בסמים.

לא ניתן לבטל לחלוטין את הסכנות שבשימוש הציבורי בסמים, כפי שלא ניתן לבטל לחלוטין את הסכנות הקיימות בכביש. השיח הרדוד והמתלהם בנושא "סמים" אינו תורם לטיפול בנזקיהם. למעשה, הוא רק מבטיח שכשהמקרה הבא יקרה, שוב נהיה עדים לאותו מחול האשמות צפוי מראש. עבור מי שמעוניין במניעתם של המקרים הבאים, האופציה היחידה היא שינוי מהותי בשיח הציבורי, ומעבר מגישה של ענישה וטמינת ראש בחול לגישה של חינוך, מידע, הסברה, ומתן כלים לציבור.

ד"ר הרטוגזון הוא סוציולוג והיסטוריון של סמים משני תודעה

עשרת הספרים הפסיכדלים הגדולים

כמו תרבות פסיכדלית באופן כללי, ספרות פסיכדלית היא היא מונח מוזר במקצת. כספרות שעניינה חומרים פסיכדלים והשפעותיהם, היא ז'אנר יוצא דופן. יש אמנם ספרות שעוסקת באלכוהול (בוקובסקי נניח) או אופיאטים (בורוז' למשל) אבל קשה לדבר על זרם של ספרות אלכוהולית או ספרות אופיאטית. ובכל זאת, הקהילה המגובשת יחסית של אמנים, סופרים, פילוסופים, מדענים, תרפיסטים ופסיכונאוטים שמתעניינים במשני תודעה פסיכדלים הצמיחה מתוכה קורפוס ספרותי מגוון ומשמעותי של כתיבה על פסיכדליה. כבר הרבה שנים שמדגדג לי לכתוב את הרשימה הזו, אבל רק לאחרונה, אחרי שנתקלתי בכל מיני שרשורים על ספרי פסיכדליה מומלצים בקבוצת הנטוורק הפסיכדלי בפייסבוק הצלחתי להביא את עצמי לעסוק במלאכה (המהנה) של להרכיב את הרשימה שלי, שמופיעה כאן, בסדר כרונולוגי.

דלתות התודעה/אלדוס האקסלי (1954, Doors of perception )    – אלדוס האקסלי היה סופר ואינטלקטואל בריטי בעל שם עולמי ועניין עמוק בדתות המזרח ומצבי תודעה אלטרנטיבים. לרוע המזל, עיסוק מרובה שנים בלימוד ותרגול של שיטות איזוטריות לא סיפק להאקסלי את הסחורה שחיפש – חוויה מיסטית של ממש. כשהאקסלי שמע על קיומו של סם בשם מסקלין שיש בכוחו לחולל חוויות מיסטיות הוא פנה לפסיכיאטר הפסיכדלי הבריטי-קנדי האמפרי אוסמונד ושכנע אותו לספק לו מהפלא. דלתות התודעה, סיפור הטריפ הראשון של האקסלי היה לקלאסיקה הגדולה הראשונה של הספרות הפסיכדלית. זוהי למעשה הגרסה של האקסלי לסוגה הספרותית הפסיכדלית הנפוצה ביותר – הטריפ ריפורט ויותר מכך, לסיפור הפסיכדלי הקלאסי ביותר: הטריפ ריפורט של חוויה פסיכדלית ראשונה. במקרה של האקסלי, סופר ואינטלקטואל עם ידע וניסיון עשירים, החוויה הזו הוליד ספר עם רעיונות פילוסופיים, אסתטיים ורוחניים שהשפיעו רבות על הפסיכדליה מאז, למשל ביצירת החיבור בין פסיכדליה לדתות המזרח, ובתיאוריית שסתום התודעה שהאקסלי מפתח אותה כאן ושמשפיעה על המחשבה הפסיכדלית עד ימינו. ממרחק הזמן הטקסט של האקסלי יכול להראות נאיבי. הידע שלנו על פסיכדלים בהחלט התקדם והשתכלל הרבה מאז שהאקסלי כתב את הספר החלוצי שלו, אך דלתות התודעה נשאר קלאסיקה פסיכדלית בלתי מעורערת (והנה לינק לביקורת שלי על התרגום העברי של דלתות התודעה).

החוויה הפסיכדלית: מדריך המבוסס על ספר המתים הטיבטי / טימותי לירי, ראלף מצנר וריצ'רד אלפרט (The psychedelic experience: A manual based on the Tibetan book of the dead, 1964) – הספר הקלאסי של השלישיה ההרווארדית שהביאה לכם את ניסוי יום שישי הטוב, ניסוי האסירים בקונקורד, והבודיהיזם הפסיכדלי של שנות השישים. החוויה הפסיכדלית הוא מדריך להתנסויות אנתיאוגניות השואב השראה מספר המתים הטיבטי אך מעבד ומתרגם אותו למה שלירי ושותפיו כינו "אנגלית פסיכדלית." הספר נפתח בהקדשה לאלדוס האקסלי שנפטר שנה מוקדם יותר ושהיה מי שהציע (בדלתות התודעה) את הרעיון לכתוב טקסט שילווה את האדם הנמצא עמוק בחוויה פסיכדלית ויזכיר לו את האור הצלול, באופן דומה לזה שספר המתים הטיבטי נועד להנחות את האדם הגוסס העובר מן העולם. החוויה הפסיכדלית נכתב כמדריך המכין לקראת חוויות פסיכדליות אבל גם על מנת שחלקים ממנו יקראו לפסיכונאוט במהלך החוויה ויזכירו לו את העובדות החיוניות לגבי טבעם של החיים, המוות והתודעה. הוא כולל בין השאר דיונים נרחבים בדימיון ובשוני בין הבארדוז הטיבטים (מימדי התודעה של האדם הגוסס) לשלבים בהם עובר הפסיכונאוט וגם דיון מעמיק ראשון בנושא הסט והסטינג – הגורמים הקונטקסטואלים המעצבים חוויות פסיכדליות — והשימוש הנכון בהם.

המבחן החשמלי של מיץ האסיד הממותק / טום וולף (Electric Kool-Aid Acid Test, 1968) – טום וולף מסתובב עם החבורה הצבעונית והמוטרפת של קן קיזי והפרנקסטרים (הקונדסנים) בארה"ב של תחילת ואמצע שנות השישים. אלא שהוא לא באמת הסתובב איתם. זאת אומרת הוא הסתובב עם קיזי רק לזמן קצר, אבל הוא סופר מחונן כל כך שהוא מביא כאן את הניו-ז'ורנאליזם לכדי שלמות וגורם לקורא להרגיש שהוא שם עם הפרנקסטרים לאורך כל הדרך. קיזי והפרנקסטרים היו פרוטו-היפים שחצו את ארה"ב מחוף לחוף ובחזרה על אסיד, DMT ועוד כמה חומרים נוספים. איך זה שלא עצרו אותם? זהו, שכן עצרו, אבל הם היו כל כך מוזרים ולאף שוטר עדיין לא היה מושג קלוש על היפים ותרבויות סמים פסיכדליות, אז כשהיו עוצרים להם את האוטובוס הצבעוני והזוהר הפרנקסטרים היו רוקדים סביב השוטרים הנבוכים ומבלבלים אותם בשאלות הזויות עד שאלו שחררו אותם לדרכם. הספר, שפורסם בזמן אמת, כשקיזי היה עדיין בשיא מעמדו כגיבור של תרבות הנגד, מתעד את  ניצני התרבות הפסיכדלית ההדונית והמוטרפת של החוף המערבי, זו שהתפתחה בהמשך לאירועים כמו הברנינג מן, ומלווה את קיזי וחבריו בקליפורניה של ראשית שנות השישים, על גבי אוטובס הקסמים ובמבחני (מסיבות) האסיד הראשונים. (אם מעניין אתכם לקרוא עוד על קיזי חפשו כאן, ומשעשע לראות כתבות שלי על הפסיכדליה של קן קיזי ואחרים, שהתפרסמו פעם ב-NRG ניו-אייג', מפורסמות עכשיו בדומיין של העיתון הדתי-לאומי מקור ראשון!)

כהן מרומם / טימותי לירי (High Priest, 1968) – טימותי לירי שמפרסם ב-1968 גם את קובץ המאמרים הפסיכדלי Politics of Ecstasy שהיה יכול בקלות להכנס גם הוא לרשימה כזו, מביא כאן את יומן הטריפים שלו, החל מטריפ הפטריות הראשון שלו על הבריכה בקווארנאוואקה, ב-1960, שם למד על עצמו, כעדותו, יותר בארבע שעות מאשר בחמש עשרה שנה של פסיכותרפיה, וכלה בטריפים משיא תקופת המהפכה הפסיכדלית של הסיקסטיז. עשרים טריפ-ריפורטס שהם עשרים שיעורים מטורללים וגאוניים מהמאסטר הגאון והמוטרף של הכתיבה הפסיכדלית, עם ציטוטים רלבנטים בשולי הדף. חלק מהפרקים כמו תיאור הטריפ הראשון שלו של לירי עם אלן גינסברג הן לא רק חתיכות היסטוריה מטורפות אלא גם מהקלאסיקות הגדולות ביותר של הכתיבה הפסיכלית. אחרים, שבהם מופיעות דמויות כמו וויליאם בורוז', אלן וואטס, ג'ק קרואק ואלדוס האקסלי מלווים את תהליך החניכה התודעתית של כהן האסיד הגדול של הסיקסטיז ונותנים זווית ייחודית על הצעדים הראשונים של התרבות הפסיכדלית.

 

אקסופסיכולוגיה: מדריך לשימוש במערכת העצבים האנושית בהתאם להוראות היצרן / טימותי לירי (Exo-Psychology: A manual on the use of the human nervous system according to the instructions of the , manufacturer, 1977) — אקסופסיכולוגיה אינו ספר פסיכדלי פר סה. הנושא העיקרי שלו אינו חוויות פסיכדליות דווקא, אבל הוא ממצה את התובנות שהפיק לירי ממסע החיים שלקח אותו מהרווארד למילברוק, כלא סאן אוביספו, מחתרת מזג האוויר, אלג'יריה, ושוויץ עד שנעצר על ידי ה-CIA בקאבול בירת אפגניסטן והפך לעציר (לחצו כאן לסיפור המלא). הדבר הראשון שלירי עשה כשהגיע לצינוק המבודד של כלא פולסום המבודד היה לתקשר בדחיפות ספרון קצרצר בשם Neurologic (1973) (זמין כאן ב-PDF) על גבי הצד האחורי של ניירות כתב ההגנה שלו (הדפים היחידים שהותר לו להכניס לתאו). הספר תורגם במהרה למגוון שפות והפך לקלאסיקה. לירי מתאר בו את מודל שבעת מעגלי התודעה ומציע מפה להבנת האבולוציה של התודעה ולהמשך האבולוציה של המין האנושי. בשנים הבאות לירי הרחיב ושכלל את התיאוריה שלו (בין השאר מספר המעגלים הורחב לשמונה) בספרים כגון Exo-Psychology ו-Info-Psychology, שהייתה להם השפעה אדירה על קשת של סופרי תרבות נגד שהחשוב בהם הוא רוברט אנטון ווילסון.

מעשיות סמים מטורפות ופלאשבקים מרחוב הייט / סטיבן גאסקין –   (Amazing Dope Tales and Haight Street Flashbacks, 1980) – למרות שהוא מוכר פחות מהשמות הגדולים של הפסיכדליה, סטיבן גאסקין הוא אחד ההיפים והפסיכונאוטים המעניינים יותר של הסיקסטיז והסבנטיז. באמצע שנות השישים גאסקין לימד אנגלית וכתיבה יוצרת בקולג' של סן פרנסיסקו. כשאסיד התחיל לזרום ברחובות, המרצה הצעיר מיהר לקפוץ על העגלה ולהפוך לאחת הדמויות הצבעוניות של רובע ההייט: פוסט-אקדמאי מאגיקן ודלוק עם אידאלים חברתיים חובקי עולם וחזיונות מיסטיים כדרך שגרה. בניגוד לרבים אחרים גאסקין לא הפך לגורו נרקסיסטי ועריץ, וזכור כאחת הדמויות האהובות והנערצות של התקופה. כשההייט התחיל להתפרק הוא הקים את הקומונות ההיפית 'החווה' (The Farm) שנחשבת כיום לקומונה ארוכת הימים ביותר בארה"ב. בדרך, גאסקין התחתן עם אינה מאיי גאסקין, מי שתיוודע לימים כחלוצה מייסדת של תחום הלידה הטבעית (ואם אתם לקראת לידה חפשו את ספרה הנהדר Spiritual Midwifery).Amazing Dope Tales and Haight-Ashbury Flashbacks הוא קלאסיקה פסיכדלית מלאה בהומור פרוע, דמויות הזויות ומאגיה מוזרה שמגוללת את סיפור הרפתקאותיו המוטרפות של גאסקין בהייט של שנות השישים ומעבירה את התחושה של איך זה היה לחיות בשכונה כשאסיד זרם ברחובות העיר. (לכתבה שלי על סטיבן גאסקין לחצו כאן).

פסיכותרפיה בלסד / סטניסלב גרוף (LSD Psychotherapy, 1980) – סטינסלב גרוף הוא עוד אייקון אדיר של התנועה הפסיכדלית שנושא בתואר המרשים של הפסיכותרפיסט עם הניסיון העשיר ביותר בתרפיה פסיכדלית. גרוף היה חוקר לסד צעיר מצ'כוסלובקיה שעבר לארה"ב, התחבר לסצינה הפסיכדלית האמריקאית והתברג ביחידת המחקר של בית החולים ספרינג גרוב, שם הותר לו להמשיך בטיפול באמצעות פסיכדלים כעשור שלם לאחר ששאר המחקר הפסיכדלי בארה"ב כבר נעצר (עד 1975). את הידע העשיר שצבר בתקופה זו פרסם גרוף בספרו "פסיכותרפיה בלסד" שמכיל תיאוריה מקיפה של מצבי תודעה חלופיים וקושר את חוויית הלסד לחווית הלידה. אפשר להתווכח עם חלק מהרעיונות של גרוף, אבל הספר שלו היה במשך עשרות שנים המדריך המקיף ביותר לסוגיה השונים, המאפיינים והפוטנציאל של תרפיה באמצעות לסד. לאחר שנמנע ממנו להמשיך לעבוד עם לסד חיפש גרוף שיטה לייצר מצבי תודעה חלופיים ללא שימוש במשני תודעה ופיתח את שיטת הנשימה ההולוטרופית שהתפשטה מאז לרחבי העולם והפכה לאחת השיטות הלא-פרמקולוגיות הפופולריות ביותר למסעות תודעה.

חלומות אסיד (Acid Dreams: The Complete Social History of LSD, The CIA, The Sixties and Beyond/Martiln Lee, Bruce Shlain, 1985) הסתערות על הרקיע (Storming Heaven: LSD and the American Dream/Jay Stevens, 1987) – אני קצת מרמה ומכניס כאן שני ספרים במחיר אחד, אבל קשה לבחור בין שני הספרים הללו, שכל אחד מהם מגולל את סיפור המהפכה הפסיכדלית של הסיקסטיז בליווי אנספור אנקדוטות וסיפורים משעשעים ומטורללים. אסיד דרימז, המפורסם  מהשניים, ממפה טריטוריה נרחבת יותר שמגיעה עד לשנות השבעים ואפילו השמונים. הסתערות על הרקיע מתרכז בפרק זמן קצר יותר בשנות החמישים והשישים, ובמספר קטן יותר של גיבורים, אבל כתוב לעילא וכולל לא מעט פרטים וסיפורים מרתקים שלא תמצאו באסיד דרימז. מי שלא מכיר את ההיסטוריה שלו צפוי לחזור על טעויות העבר, ובמקרה של התנועה הפסיכדלית האזהרה הזו חשובה במיוחד. שני הספרים הללו, שבמובנים רבים משלימים זה את זה, מהווים כל אחד מהם קריאת חובה לכל פסיכונאוט שמעוניין להכיר את הסיפור של הסיקסטיז.

התחיה הארכאית / טרנס מק'קנה (Archaic Revival: Speculations on Psychedelic Mushrooms, the Amazon, Virtual Reality, UFOs, Evolution, Shamanism, the Rebirth of the Goddess, and the End of History, 1991) – רק ספר אחד של האייקון הפסיכדלי האגדי טרנס מק'קנה נכנס לרשימה הזו. מקנה היה המרצה והדובר המוכשר ביותר של התנועה הפסיכדלית לאורך  שנים רבות אבל הכתיבה שלו לא תמיד מצליחה לתרגם את הכריזמה והמעוף אל הדף. Food of the Gods של מקנה מובנה מדי, True Hallucinations מפוזר מדי ובלתי אחיד ברמתו, וב-Invisible Landscapes יש פרקים נהדרים לצד לא מעט חישובים מתמטיים איזוטרים שמטרתם להוכיח את הטיימווייב זירו, רעיונותיו האסכוטולוגים והמפוקפקים של מקנה לגבי סוף ההיסטוריה. היוצא דופן הוא הספר  התחיה הארכאית, אולי דווקא משום שהוא לא מנסה להציע שום סיפור או תורה שיטתיים אלא מהווה אוסף אקלקטי של ראיונות ומאמרים קצרים שמהווים מבוא קולח, נגיש, מרתק ומלהיב להגותו של מקנה: מתורת הקוף המסומם ועד הטיים ווייז זירו, סוד דמותו של השאמאן והלוגוס של הפטריה. התחיה הארכאית עמוס במשפטים מנצחים ורעיונות ומשוגעים שיוכלו להעסיק אתכם עוד תקופה ארוכה אחרי שתסיימו את הקריאה. (והנה כתבה ישנה שלי על טרנס מק'קנה).

פיקהאל וטיקאהל, אלכסנדר ואן שולגין (PIKHAL & TIKHAL, 1991, 1997) – אין הרבה אנשים שקראו אותם מתחילה עד סוף, אבל שני הספרים עבי הכרך האלה של אלכסנדר שולגין ואשתו (עם שמות מוזרים שמהווים ראשי תיבות ל-Phenethylamines I Have Known And Loved ו-Tryptamines I Have Known and Loved) הם משהו מיוחד בכל קנה מידה: ספרי בישול כימיים למולקולות נסיוניות ואקזוטיות שכוללים, לצד נוסחאות כימיקליות, גם את הגיגיהם של אלכסנדר ואן בנושאי שינוי התודעה, ואת סיפור המפגש, האהבה, הטריפים והחיים ההלוצינוגנים משותפים של הזוג המלכותי של הכימיה הפסיכדלית. שולגין הוא דמות מעניינת – ליברטריאן פסיכואקטיבי שגם טיפח יחסי שיתוף פעולה כעד מומחה מטעם הרשות האמריקאית למלחמה בסמים בתמורה לזכות לפתח חומרים פסיכדלים ללא מפריע. מניע חשוב לפרסום הספרים עבי הכרס שלו הופיע לאחר שיחסיו של הכימאי עם ה-DEA החלו להתערער והוא חשש שהסוכנות תפלוש לביתו ותשמיד את הידע העצום שאגר בעשרות שנים של סינתוז כימי ואלפי חוויות פסיכדליות. הברירה היחידה הייתה לפרסם  את הידע ברבים, וזה היה תחיבת אצבע צרדה לרשויות הפדרליות שראו בפרסום הספר מעשה מסוכן של טרוריזם פסיכואקטיבי. שולגין, בתורו, זכה למקום של כבוד ככימאי הפסיכדליה הפורה והמנוסה ביותר בהיסטוריה. בתקופה מסוימת נהוג היה לומר שעם מאותו מולקולות פסיכדליות שגילה באמתחתו, הוא סינתז לראשונה יותר מ-90% מהחומרים הפסיכדלים הידועים, ואין ספק שבכורתו תשמר לשנים ארוכות. (למאמר נרחב יותר מהבלוג על שולגין).

ועוד כמה ספרים מהמאה ה-21

כמו שאפשר לשים לב, הספרים ברשימה למעלה נכתבו כולם בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה ולפני תחילת האלף השלישי והרנסנס הפסיכדלי הנוכחי. בחרתי להתמקד בקלאסיקות הותיקות של הכתיבה הפסיכדלית בין השאר בגלל שבעיני המאה ה-21, למרות שניפקה לנו שפע מחודש של ספרות פסיכדלית, לא הניבה עדיין קלאסיקות בסדר הגודל של הספרים החלוציים שנזכרים כאן, ואולי פשוט מוקדם עדיין להעריך את מעמדן של אלו. כל זה לא אומר שלא התפרסמו לא מעט ספרים מצוינים על פסיכדלים בשנים האחרונות. עבור מי שמתעניין יותר בלקרוא ספרות פסיכדלית עכשווית, הנה כמה מהספרים הפסיכדלים החשובים יותר שהתפרסמו מאז תחילת האלף ושעשויים אולי בעתיד לזכות למעמד של קלאסיקות:

  1. די.אמ.טי. מולקולת הרוח / ריק שטרסמן (DMT, The Spirit Molecule, 2001) – החוקר הפסיכדלי ריק שטרסמן היה הראשון שהצליח להתניע מחדש את המחקר הפסיכדלי בארה"ב בחלק הראשון של שנות התשעים. בספר הזה שהפך לרב מכר, הוא מתאר את סיפור הניסויים שלו עם DMT באוניברסיטת ניו-מקסיקו ואת הלקחים העיקריים שלמד.
  2. קצוות התודעה / בני שאנון (Antipodes of the Mind, 2002) – נוכחות ישראלית ברשימה. הפסיכולוג הקוגניטיבי בני שאנון כתב את הספר האקדמי וכבד הראש הזה שמהווה מדריך פנומנולוגי מקיף ומפורט לחוויית האיאווסקה.
  3. לשבור את הראש / דניאל פינצ'בק 2005 – לא כולם מתים על הסגנון של פינצ'בק, אבל הספר הזה (שגם תורגם לעברית) היה רב מכר פסיכדלי אדיר בשנות האלפיים ומציע יומן מסע קולח ומעורר מחשבה של פינצ'בק תוך כדי שהוא מתנסה במגוון חומרים פסיכואקטיבים מאיבוגה ופטריות ועד DMT ו-DPT.
  4. לשיר לצמחים: מדריך לשאמאניזם מסטיזו באמזונס העליון / סטיבן באייר (Singing to the Plants, 2009) – חוקר הדת והפסיכולוגיה סטיבן באייר בילה שנים עם שאמאנים באמזונס וכתב את הספר הזה שמהווה את המדריך המקיף ביותר לתימות והנושאים המעצבי של השאמאניזם האמזוני.
  5. המדריך לחוקר העולמות הפסיכדלי / ג'יימס פאדימן (Psychedelic Explorer’s Guide, 2011) – ג'יימס פאדימן שהיה חוקר פסיכדליה צעיר בשנות השישים חזר והפציע בשנות האלפיים עם הספר הזה שמספק הדרכה פשוטה ובהירה עבור מי שמחפשים לצאת למסעות פסיכדלית (במיוחד בלוויית מדריך).
  6. נוירופסיכדליה / ניקולאס לנגליץ (Neuropsychedelia, 2012) – אנתרופולוג תודעה גרמני יוצא למסע אתנוגרפי במעבדות מחקר פסיכדליות בשוויץ וארה"ב וחוזר עם מסקנות מהורהרות ומרתקות על טבע התודעה והמחקר הפסיכדלי במאה ה-21.
  7. קסנולינגיווסטיקה: פסיכדלים, שפה והאבולוציה של התודעה / דייאן סלייטרי (Xenolinguistics, 2015) – הסופרת והפסיכונאוטית דייאן יצאה למסע תודעה בן יותר מעשור שמטרתו לפענח שפה סימבולית שנתקבלה במוחה במהלך חוויה פסיכדלית. בדרך היא נכנסה לחור ארנבים ששמו קסנולינגווסטיקה, או לינגוויסטיקה חייזרית. ספרה מלא ברעיונות והגיגים על צורות שפה חייזריות עם שפע התיייחסויות לחוויותיהם של האחים מק'קנה.

ועוד הערה על גיוון מגדרי וגזעי

אחת התובנות העצובות שעלו מהכנת הרשימה הזו היא עד כמה השיח והכתיבה על חומרים פסיכדלים נשלט עדיין על ידי גברים לבנים. כשחיפשתי כתיבה נשית או לא-לבנה לרשימה הזו התקשיתי לחשוב על יצירות שישתלבו בה בטבעיות. כדי להעשיר עוד קצת את המנעד הקולי של הדיון אני מצרף כאן רשימה קצרה של ספרים על פסיכדלים מכותבות נשיות. למרבה הצער קשה עוד יותר למצוא כתיבה לא-לבנה על פסיכדליה, ואם יש לכם הצעות לכאלה כתבו כאן בתגובות.

Sisters of the extreme – ספר ישן ומצוין שמאגד כתיבה נשית על חומרים פסיכואקטיבים (ביניהם פסיכדלים), כולל קטעים מעת שארלוט ברונטה, אנאיס נין, בילי הולידיי, נינה האגן, דייאן דה פרימה וקארי פישר.

Hallucinogens: Cross Cultural Perspectives – מרלן דובקין דה ריוס הייתה אנתרופולוגית חלוצה של החוויה הפסיכדלית ובספר הזה היא מביא מאגדת את התוצאות והתובנות מרבים מהמחקרים שביצעה כאנתרופולוגית בדרום-מרכז אמריקה של שנות השישים והשבעים.

Remembrances of LSD Therapy Past – בטי אייזנר היא חלוצה נשכחת של מחקר הלסד בשנות השישים. הזכרונות שלה מ-1997, שנים מעטות לפני מותה, לא התפרסמו מעולם כספר אבל זמינים ברשת בצורת PDF ומציעים פרספקטיבה נשית ייחודית על מחקר הלסד של שנות השישים.

Ayahuasca Shamanism in the Amazon and Beyond – החוקרת הברזילאית ביה לבאטש הפכה בעשור האחרון לעורכת פורייה באופן בלתי רגיל שמנפקת שפע של ספרי מאמרים מרשימים על נושאים של איוואסקה, שאמאניזם ותרבות גלובלית. אוסף המאמרים הזה שכתבה להוצאת אוקספורד יכול לשמש כמבוא מצוין לשמאניזם האיוואסקה באמזונס.

The Shaman and Ayahuasca: Journeys to Sacred Realms – השאמאן האמזוני דון חוזה קארלוס מתאר את סיפור החניכה שלו ואת האופן שבו איוואסקה יכולה לקרוא תיגר ולהשפיע לטובה על תפיסת העולם המערבית.

סרטים משני תודעה: מדריך לפרמהקופיה סינמאטית

מה הופך סרטים למשני תודעה? מה ההבדל בין סרט פסיכדלי לסרט דיסוציאטיבי לסרט דליריאנטי? ואיך להתמסטל מצפיה סרטים וסדרות טלוויזיה?

בפייסבוק יש קבוצה שנקראת 'סרטים משני תודעה' ומוקדשת 'לסרטים ולהרצאות ]…[ בעלי תוכן משנה תודעה.'  מתפרסמות שם המלצות על סרטים בנושאים מגוונים כמו תזונה, צרכנות, פוליטיקה ורוחניות, כאשר המונח 'סרטים משני תודעה' מכוון לסרטים שמשנים את הדעות והמחשבות שאנשים מחזיקים על העולם. אף שסרטים כאלה יכולים להיות חשובים ומשמעותיים מאין כמוהם, אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לקבוצה מצומצמת יותר של סרטים שאפשר לטעון עליהם שהם משנים תודעה בצורה עמוקה עוד יותר. סרטים שמשנים לא רק את התוכן החולף בתודעה אלא את דפוסי התפישה של המח, סרטים שנדמה שהם פורמים את הקטגוריות הבסיסיות ביותר של התודעה כמו זמן וסיבתיות, ומשנים אותה באופן רדיקלי שמזכיר את ההשפעה של חומרים משני תודעה ממש, ושעשוי להיות עוצמתי אף יותר.

טקסונומיה של הסרטים משני התודעה והשפעותיהם

ניתורים במעלה המימד הרביעי. ממנטו

הפעם הראשונה שנתקלתי בסרט משנה תודעה מהסוג שתיארתי כאן היה כשצפיתי בסרט ממנטו של כריסטופר נולן. הסרט של נולן, למי שלא מכיר, עוסק באדם שהיכולת שלו ליצור זכרונות חדשים נפגעה, כך שהוא חי ללא עבר קרוב, רק זכרונות נושנים מעבר הולך ומתרחק. תפיסת המציאות של לינארד, גיבור הסרט, מורכבת מפרגמנטים מקוטעים שהקשר בינם אינו ברור. נולן בחר להמחיש לצופה את מצב התודעה של אדם מסוג זה על ידי כך שערך את הסצינות בסרט בסדר הפוך. האירועים המאוחרים יותר בסיפור מופיעים בתחילתו ואילו האירועים שמניחים את הבסיס לעלילה מופיעים רק בסופו, כך שכל כמה דקות אנחנו קופצים אחורה בזמן ומגיעים לסצינה שקדמה כרונולוגית לסצינה שהוקרנה כעת ושמאירה אותה באור חדש. הבחירה הסגנונית הזו לא רק אחראית לשורה של הפתעות עלילתיות, אלא גם מסוגלת לחולל אפקטים תודעתיים דרמטיים. לאחר הצפיה הראשונה שלי בממנטו מצאתי את עצמי במצב של דיסאוריינטאציה טמפוראלית. לאחר שהתודעה הורגלה בשעתיים הקודמות לקפץ שוב ושוב בדילוגים מעלה המימד הרביעי, כשראשה מנוגד לזרם הזמן, היא כאילו שינתה את הקצב הפנימי שלה. לאחר הצפיה בממנטו מצאתי את עצמי נתקף בתחושה מוזרה כאילו כל כמה דקות מוסט הזמן לאחור, כאילו אני שקוע באותו זרם זמן מקוטע ורגרסיבי שבתוכו מתקיים גיבור הסרט.

חוויה דומה לזו שהייתה לי עם הסרט ממנטו עברתי מאוחר יותר עם הפרק הראשון של העונה השלישית בסדרת המד"ב הבריטית הקלאסית "Red Dwarf", הפרק Backwards שבמסגרתו נקלעים הגיבורים למערבולת זמן שלוקחת אותם לשנה ההופכית ל-1993, בעולם שמתקיים על פי הקוסמולוגיה של הניתור הגדול – כלומר עולם שבו כל ההיסטוריה של היקום מאז המפץ הגדול מתרחשת שוב, אבל הפעם בתנועה לאחור (הפרק צולם לפני שהתפתחויות במדעים המדויקים ערערו שוב את המודל הקוסמולוגי שלנו, ב-1998). בעולם זה, המשחזר את הילוכו המקורי של היקום, אבל בכיוון ההפוך, המכוניות נוסעות אחורה, המלצר שופך זבל על השולחן ומגיש ללקוח את הכסף שישלם לפני שזה פולט חזרה את הבירה אל כוס המשקה שיזמין, ואילו כותרות העיתונים מדווחות: "שלושה הוחזרו לחיים בשוד בנק. אדם חמוש עם רובה מקוצר שאב כדורים משני קופאים ושומר בבנק בדרום לונדון מחר. השודד החמוש כפה על האנשים המבוהלים לקבל 10,000 פאונד, שאותם דרש שיניחו בכספת הבנק. האיש, מייקל אליס, השלים עונש של חמש עשרה שנה עבור המעשה לפני שנתיים." אלא שאחרי זמן קצר הגיבורים, שהופכים לאטרקציה בזכות יכולתם לעשות דברים קדימה, מתרגלים לחיים בעולם מוזר זה. "ברגע שמתגברים על השוק הראשוני דברים הרבה יותר הגיוני כשחיים בכיוון הזה." אומר אחד מהם "אין כאן מוות למשל. אתה מתחיל מת, ואז יש לך הלוויה ואז אתה מתעורר לחיים. ככל שהשנים חולפות אתה הופך צעיר יותר ויותר עד שאתה נהיה תינוק בן יומו. אז אתה נכנס חזרה לתוך אמא שלך, שנכנסת חזרה לתוך אמא שלה וכן הלאה, עד שכולנו הופכים לשלמות אחת ומופלאה."

כמו הצפיה בפרק של ממנטו, גם צפיה ב-Backwards הצליחה לעוות את חוש הזמן שלי אבל בצורה שונה מעט. בעוד לאחר צפיה בממנטו נתקפתי בתחושה שמדי כמה דקות הזמן מנתר אחורה בקפיצות מקוטעות, אחרי צפיה ב-Red Dwarf נדמה היה לי שההיגיון הבסיסי של הזמן והסיבתיות השתנה. כל מה שעשיתי נדמה היה כתוצאה של דבר שיקרה בעתיד, וכאילו הוא מתרחש בכיוון ההפוך.

מעשיית מוסר על מסע בזמן. פרויקט אלמאנק.

סרטים שעוסקים במסע בזמן הינם כר פורה לשינויים עוצמתיים בתפיסת המציאות שלנו אבל השינויים אינם בהכרח כאלה של היפוך זרם הזמן בתודעה כפי שמתרחש בשני המקרים הקודמים. הסרטים  About Time, Project Almanac ו-Homem do Futuro  O הברזילאי מציגים סוג שונה של אפקט שאופייני למה שניתן לכנות אותה ז'אנר מעשיות המוסר בתחום מסעות הזמן. בשלושת הסרטים הללו הגיבורים ממציאים מכונת זמן, נוהגים בה בחוסר אחריות ויוצרים שורה של הפרעות זמן-חלל, מה שגורם למבנה המציאות להשתבש במידה הולכת ומחריפה. ככל שהעלילה מתקדמת טבעה של המציאות הופך כאוטי והגיבורים נזרקים שוב ושוב ממציאות אחת למשנתה,מטולטלים במרחב האפשרויות כתוצאה מהתערבויות קודמות ולא בהכרח ידועות ברצף הזמן. לאחר צפיה בסרטים מסוג זה מצאתי את עצמי נתקף בתחושת סחרחורת קוסמית, כאילו הושלכתי למציאות הנוכחית מבלי להיות מודע לאירועים קודמים שהתרחשו ברצף הזמן-חלל ושעצבו אותה זה עתה בדרכים סמויות מן העין. כאילו ברקע המציאות שאני מתקיים בה בתחושת טבעיות מזויפת מתרחשות דרמות קוסמיות שלמעשה שבות ומייצרות מחדש מציאויות מרובות ומתחדשות שמופיעות סביבי כל העת גם אם איני מודע אליהן.

חזרה נצחית. קצה המחר

דוגמה אחרת לסרט שמתערב במימד הזמן ויוצר אפקט תודעתי מרשים היא הסרט Source Code שהגיבור בו מושלך שוב ושוב לאותה סיטואציה בה הוא מקבל את ההזדמנות למנוע פיגוע טרור המוני . לאחר צפיה בסרט זה, התעוררה בי תחושה כאילו אני זוכה להזדמנויות חוזרות ונשנות לאתר את מקור הבעיה שבעולם סביבי ולשנות אותו כעת  (סרט אחר עם מבנה עלילתי ואפקט תודעתי דומה הוא Edge of Tomorrow בכיכובו של טום קרוז). עם זאת, ז'אנר המסע בזמן אינו הז'אנר היחיד בקולנוע שמסוגל לייצר השפעות תודעתיות רדיקליות מהסוג שתיארתי. סרט נוסף שחולל אצלי חוויה מסוג זה הוא הסרט Adjustment Bureau (נגד כל הסיכויים) על פי סיפור של פיליפ ק. דיק, שבו פועלת מאחורי הקלעים לשכה סודית של בעלי כוחות על המעצבים את המציאות בהתאם לתוכנית-על קוסמית על ידי שליטה בבחירותיהם ועתידם של האנשים. שני גיבורי הסרט הם  גבר ואישה שאינם אמורים להתאהב על פי תוכנית הלשכה, אבל במהלך הסרט הם מצליחים בדרכים שונות להפגש ולחמוק מהשליטה של סוכני הלשכה שמנסים שוב שוב להתערב במבנה המציאות על מנת למנוע מההכרות ביניהם להתפתח. לאחר צפיה בסרט זה חשתי כאילו מסביב לכל בחירה ומעשה שלי מתרחשת דרמה גדולה שמעורבים בה כוחות המבקשים להשפיע על בחירותי ולקבוע אותן ללא ידיעתי.

מה הופך סרט לסרט משנה תודעה?

התערבות במימד הזמן הינה אם כן נפוצה אם כי לא הכרחית לצורך ייצור האפקטים משני התודעה של הסרטים מהסוג שאני דן בהם כאן. עם זאת, המכנה המשותף הרחב יותר שמאפיין את כל הסרטים הללו הוא התערבות דרמטית בהבטים בסיסיים של תפיסת המציאות שלנו על ידי ערעור הנחות המוצא הבסיסיות שלנו והשלכת הצופה לעולם קולנועי ששונה מהותית מבחינות כמו כיוון זרם הזמן, סיבתיות, ריבוי עולמות, חזרתיות נצחית או גורמים נסתרים השולטים במציאות. עם זאת, לא כל סרט שעוסק בתימות שציינתי כאן יחולל את ההשפעות משנות התודעה שהזכרתי. רוב הסרטים לא עושים זאת. גם לא סרטים קלאסיים שעוסקים במסעות בזמן או כוחות נסתרים המעצבים את המציאות כמו בחזרה לעתיד, טרמינייטור, או המטריקס. מה שמבחין את הסרטים משני התודעה מסרטים אחרים שאינם מייצרים אפקט דומה הוא שקיימת בהם סוג של חזרתיות, של גליץ' מסוים בזמן/מציאות ששב ומתרחש. זוהי חזרתיות שהמח שלנו מתרגל אליה ככל שאנחנו ממשיכים בצפיה, כך שכשהצפיה מסתיימת המח שלנו כבר מאומן בלחשוב באמצעות הגליץ' הספציפי הזה והוא ממשיך ליישם אותו שוב ושוב על המציאות. התכונה הייחודית הזו של סרטים משני תודעה מהסוג שאני מדבר עליו פה מבדילה אותם מסרטים שמשתמשים באמצעים סינמאטיים ויזואלים על מנת ליצור השפעה דמויית טריפ/סמים. חוקרת הקולנוע Anna Powel דנה בספרה Deleuze, Altered States and Film בשורה של סרטים החוקרים ומחקים את המצב התודעה המסומם וביניהם הסרטים 'אדם בעקבות גורלו,' 'טריינספוטינג,' ו'רקוויאם לחלום.' אף שהבמאים של הסרטים הללו משתמשים באמצעים ויזואלים כדי לחקורת אפקטים תודעתיים של שימוש בסמים, ההשפעה שלהם נותרת ברמה שטחית יותר — הם לא מייצרים איזושהי השפעה תודעתית ברורה שנמשכת לאחר הצפיה, אולי מכיוון שהם לא עושים שימוש באפקט הגליץ' החזרתי שקיים בכל שאר הסרטים שהזכרתי.

סרטים משני תודעה מהסוג שאני מדבר עליהם כאן, יוצרים שינוי מוחש וברור באופן בו התודעה שלנו עובדת שנמשך גם (ואף במיוחד) לאחר הצפיה בסרט.

בין סרטים פסיכדלים לסרטים דיסוציאטיבים ודליריאנטים

סרטים משנית תודעה יוצרים אפקטים שמזכירים את אלו של חומרים משני תודעה — אבל אילו? קל לראות שההשפעה של סרטים כאלו רדיקלית בהרבה מזו של חומרים כמו אלכוהול, אופיום או קוקאין, שאינם משפיעים על תפיסת הזמן חלל שלנו. מה היא אם כן המקבילה הפסיכופרמקולוגית ההולמת? תגובה אחת תהיה לטעון שלסרטונים הללו יש השפעה פסיכדלית, אלא שלטעמי זו תהיה אבחנה בלתי מדויקת. מזה שנים שאני עורך את האתר הוידאו הפסיכדלי היומי המוקדש לסרטונים פסיכדלים העושים שימוש במאפיינים פסיכדלים כמו צבעוניות, זרימה, ריבוי פרספקטיבות ומימדים. אף כי לסרטונים אלו יכולה להיות השפעה ניכרת על מצב התודעה, והם מסוגלים לסייע בטיפוח מצב תודעה חלופי ואף בריפוי הנפש, אלו השפעות שונות מהותית מאלו של הסרטים שמדובר בהם כאן, והן אינן נמשכות במובהקות לאחר שתמה הצפיה. לחומרים הפסיכדלים עצמם יש שורה של השפעות רדיקליות על הנפש, כולל על תפיסת הזמן-חלל, אבל קשה לטעון שזוהי ההשפעה הבולטת ביותר שלהם. את המקבילה המובהקת ביותר להשפעות של הסרטים המוזכרים כאן ניתן למצוא לדעתי דווקא בחומרים דיסוציאטיבים כמו סלביה דיבינורום או קטמין (ואולי גם, בחלק מהמקרים, לחומרים דליריאנטים כגון הבלדונה אטרופה, דודאים  [mandrake], שכרון [henbane], והדאטורה [שומר נפשו ירחק מהם!]). כמו הסרטים הללו, חומרים דיסוציאטיבים ודליריאנטים פורמים מהיסוד את תפיסת המציאות והופכים אותה למקוטעת, פרגמנטרית, בלתי קוהרנטית ומאופיינת בריבוי של גליצ'ים מבלבלים המייצרים דיסאוריינטאציה. הסרטים משני התודעה שבהם אני עוסק כאן אינם סרטים פסיכדליים אם כן. תחת זאת, ניתן לכנותם סרטים דיסוציאטיבים או סרטים דליריאנטים.

דיסוציאטיבי או דליריאנטי. איש העתיד

באופן מעניין גם סרטים משני תודעה, כמו סמים משני תודעה, יוצרים בשימוש חוזר סבילות מסוימת אצל הצופה. צפיות מאוחרות לא הצליחו לשחזר במלואו את האפקט שייצרה עבורי הצפיה הראשונה בסרט ממנטו. צפיה חוזרת בכל אחת מהיצירות שהוזכרו כאן עשויה לעורר מחדש את אותן ההשפעות אולם במידה מתונה יותר, כפי ששתיה של אלכוהול או עישון קנביס יום אחר יום לא יניבו את אותה עוצמת החוויה שהניב הסם ביום הקודם. ברוח אופנת מדעי המח שפשתה בעשורים האחרונים, יכול להיות מעניין לבדוק האם כפי שסמים והתנהגויות כמו הימורים או משחקי וידאו מייצרים שינויים בפעילות המח, ניתן למדוד גם את האפקט שיש על המח לצפיה בסרטים משני תודעה. דלז אומר שהמסך הוא המח, ומתייחס לאופן שבו המח של צופה הקולנוע מתמזג עם התוכן המוקרן מולו על המסך. סרטים משני תודעה עשויים להוות פתח לחקירה נוירומדעית של התמזגות המסך והמח.

ההשפעות משנות התודעה של סרטים מסוימים הן משהו שהלך והתחוור לי עם השנים ומפגש בסרטים נוספים מז'אנר משני התודעה, אבל כמעט ולא הזדמן לי לדון בנושא זה עם אנשים אחרים. מהסיבה הזו עדיין לא ברור לי אם זה משהו שכולם חווים אותו, או תופעה אידיוסינקרטית שמופיעה אצלי בלבד, ואם היא מופיעה בצפיה באותם סרטים דווקא אצל כולם. אם גם אתם חוויתם (או לא) את ההשפעות משנות תודעה עם הסרטים שהוזכרו פה או עם סרטים אחרים, אשמח אם תשתפו מהחוויות שלכם. אילו סרטים גרמו לתודעה שלכם להשתנות? האם יש סרטים נוספים שהייתם מוסיפים לרשימה שנתתי כאן? סרטים משני תודעה מהסוג שהזכרתי מסוגלים לשנות תודעת זמן, סיבתיות, תודעה של רצון חופשי, ותודעת המשכיות המציאות. האם קיימות פונקציות נוספות של התודעה שקולנוע מסוגל לשנות מהיסוד?

כיצד לשנות את הדיעה: על נוקשות אידאולוגית וגמישות תודעתית

מה הדבר שמתרחש לנו בראש כשאנחנו קוראים ספר משכנע ומאפשרים לעצמנו לקבל את נקודת המבט שלו, או מנהלים שיחה עם אדם מרשים ומאמצים את עמדותיו בנושא מסוים? מה קורה כשאדם עובר חווית המרה רוחנית ומקבל על עצמו אמונה דתית חדשה, או פרדיגמה פוליטית מסוג אחר? בכל המקרים הללו אנו מרשים לעצמנו להחליק לתוך תפיסת עולם מסוימת ושונה במובהק מזו שהחזקנו בה עד עתה. לפתע היגיון מסוג אחר פושה במערכת שלנו ומאפשר לנו לראות את הדברים בצורה רעננה, כאילו התנסינו בחומר משנה תודעה. במובן מסוים, זה כאילו המאזין משאיל מהדובר (אדם/ספר/אידאולוגיה) מערכת עצבים חדשה שמאפשרת לו לתפוס את העולם בצורה חדשה.

ישעיהו לייבוביץ' טען שאי אפשר לשכנע אדם בעמדה שאין הוא מחזיק בה אלא אם הוא רוצה כבר להשתכנע. שום פרט או עובדה לא יגרמו

אי אפשר לשכנע אלא אדם הרוצה להשתכנע. לייבוביץ'

לאדם להשתכנע בשאלה מכרעת (כמו, למשל, קיומו או העדרו של אלוהים) אלא אם הגיע האדם לנקודה בה הוא מוכן לשקול נקודות מבט אחרות ולאפשר להן לבוא אל תוכו. הנכונות להשתכנע או אפילו להאזין ללא משוא פנים לטיעוניו של הצד השני מנוגדת לנטיה הטבעית של התודעה האנושית ללכת שבי אחר הטיית האישור (Confirmation Bias), הנטיה שלנו לאסוף בשקדנות את הנתונים (ומקורות המידע) שיתמכו בנקודת המבט שלנו, ולהתעלם מאלו שסותרים אותם. הטיות אישור בתורן, מעורבות ביצירתן של מנהרות מציאות ((Reality Tunnels המתחזקות אידאולוגיות כגון קפיטליזם, קומוניזם, קדמה או סביבתנות. האידאולוגיות, בתורן משמשות על מנת למנוע מתפיסות סותרות לחדור לתוך ההכרה.

אבל קיימים גם אותם מקרים יוצא דופן בהם אנו מרשים לעצמנו להרפות מאחיזתה של נקודת המבט שלנו על המציאות ולהכנס לנקודת מבט אחרת שעד כה התעלמנו ממנה. לפתע אנו זוכים להתבונן במציאות מכיוון אחר ולא מורגל, כמו תלמיד שהמורה הושיבה אותה פתאום בקצה אחר של הכיתה. כמי שניחן במזג וטאי מובהק ביליתי שנים רבות מחיי בהחלקה חוזרת ונשנית בין נקודות מבט. תנועה זו הייתה אנרגטית במיוחד בתקופת ההתבגרות הדתית והאינטלקטואלית בסוף גילאי העשרה ותחילת גילאי העשרים. באותה תקופה עליזה יכולתי להיות יום אחד סוציאליסט בהשראת רוברט אוון, שבוע מאוחר יותר פרבוסלב רוסי אה-לה דוסטוייבסקי, ועשרה ימים מאוחר יותר הינדואיסט אופנישאדי. ההזדהות עם נקודות מבט שונות הייתה עדיין גמישה למדי ולא היה אפילו טעם לנסות ולבדוק כיצד כל נקודות המבט האלה מתחברות. במקום זאת הרשיתי לעצמי להשתכר מהמעברים המסחררים בין פרספקטיבות שונות על העולם. הכניסה לאוצרות הידע והמחשבה שבספרים הייתה כמו כניסה לחנות סמים משכרים שניתן למבקר בה להתנסות בריגושים אקזוטיים וקיצוניים, לו רק יקח לעצמו את השהות לעיין בספר מסוים ויסכים לתת למילותיו לחדור לתוכו ולשנות את הרכבו הפנימי.

עם השנים תדירות התנועה בין נקודות מבט שונות פחתה: תוצאה צפויה וכנראה הכרחית של של תהליך ההתבגרות, של מפות התודעה הראשונות שהתגבשו להן, ושל התגבשותן של דעות ועמדות קבועות בנפש, ועדיין, אני מוצא הנאה עזה ומיוחדת ברגע לא צפוי של שינוי הדעה. רגע שבו אנחנו התודעה בוחרת, כמה לא צפוי, להרפות לפתע ממה שחשבה שהיא יודעת, ממה שהאמינה בו תקופה כה ארוכה, ולאפשר למידע אחר לחדור את מעטפת ההגנה של הקוגניציה האנושית ומערכות הצידוקים שלנו — ללא פאניקה, ללא זעקות 'גוועלד, פולש אכזר.' הרגע המיוחד הזה, שבו אנחנו מרשים לעצמנו לשנות את הדעה הוא הרגע שבו קפיטליסט מכיר בכך ש'היד הנעלמה' לא מסדרת הכל ושיש פרמטרים רבים וחשובים שבהם מדינות קפיטליסטיות מפגרות אחרי מדינות בעלות מדיניות סוציאלית, הוא הרגע בו קומוניסט מכיר ביתרונות המסוימים שישנה לכלכלת השוק על פני תכנון מרכזי (למען הסר ספק, אין עניינם של שני המשפטים האחרונים בקפיטליזם או קומוניזם אלא בנכונות להביט מעבר לדעותינו בעניינם. למעשה אם קראנו אותם כעוסקים בקפיטליזם או קומוניזם ונדרכנו בעת הקריאה שלהם, הרי שיש בכך אינדיקציה לא רעה לדריכות מערכות האמונה שלנו כלפי מידע סותר).

לשנות את הדעה זה לשכב עם האויב. הרגע הזה, שבו אנחנו נכונים לפתע להכניס לתוך עולמנו את נקודת ההשקפה של האחר מקביל לרגע בו נשבר המתח בין שני אנשים שהאמינו שהם שוטמים זה את זה ולפתע הם מוצאים את עצמם מתגופפים זה עם זה בתשוקה. לשכב עם האויב זו פעילות חתרנית כלפי המחנה שלך, ופעילויות חתרניות כלפי מחנות אידאולוגים הם פעילות מבורכת. לפעמים כדאי לעזוב את המחנאות ולבלות לילה אחד בעורף האויב, ולו רק כדי לראות איך נראים הדברים משם. אבל טמונה כאן גם סכנה ערכית ומוסרית. הערכים שלנו הם הערכים שלנו מסיבות שונות, ולפעמים גם מוצדקות. לא תמיד כדאי לשכב עם האויב. ישנם אויבים מגונים מדי שלא נרצה להכנס איתם למיטה.

ולפעמים זה קורה גם בלי שהתכוונו וסוחף אותנו, ואנחנו מעתיקים את מקום מושבנו לעומק המחנה היריב. בחייהם של רוב האנשים מעשה כזה מתרחש לעיתים נדירות בלבד אם בכלל, אבל הוא מתרחש. האפשרות לשינוי הדעה, הנוכחת בחוויות המרה דתיות או פוליטיות, מעידה על הגמישות המובנית של מערכת העצבים האנושית, היכולת האנושית הבסיסית לאמץ ולקבל שורה ארוכה של נקודות מבט: סוציאליזם וקפיטליזם, מונותאיזם ופוליתאיזם, אוטוריטריאניזם או אנרכיזם, אמונה בערכי משפחה או בביטוי עצמי רדיקלי. בחיים ארוכים ומגוונים אנו עשויים להחליף חלק נקודות המבט הללו, אם כי ברוב המקרים מערכות ההפעלה שהוטמעו בנו בילדותנו ילוו אותנו כל ימי חיינו. השקפות שהוקנו בילדות (וחוויות המרה, בתורן) הן משהו בסיסי, רב רושם והשפעה שאנו נוטים להאחז בו ככל הניתן.

מלבד במקרים המפלצתיים ביותר כדאי ללמוד ממערכות ההפעלה הללו משהו לגבי גמישותה (והעדר הגמישות) של מערכת האמונות האנושית. האדם הזה בצד השני שמחזיק בעמדות מתועבות או סתם תמוהות לא באמת אשם. ברוב המקרים הוא לא רע או אפילו טיפש במיוחד. הוא פשוט רץ על מערכת הפעלה אחרת מאיתנו. זו הסיבה שקשה כל כך לשכנע ימנים להיות שמאלנים, או שמרנים לטפח עמדות פרוגרסיביות. זה כמו שקשה להחליף מערכות הפעלה. קשה להחליף את מערכת ההפעלה של מחשב ישן או להתרגל להשתמש במערכת הפעלה חדשה. רק לעיתים נדירות, אצל אנשים הרפתקנים רעיונית או בעיתות משבר תופיע הנכונות להביט במציאות מצדו השני של המטבע. אם יש משהו חיובי אחד שנוכל לעשות בהקשר זה, הרי זה לטפח את היכולת לדלג בין מערכות הפעלה כאלו. זה ממש לא אומר שאם אנחנו שמאלנים פרוגרסיבים וסביבתנים נבחר פתאום להיות ימנים, שמרנים מכחישי התחממות גלובלית אבל אנחנו עשויים לטפח את היכולת להריץ אמיולציות של מערכת קוגניטיבית אחרת בתוך התודעה שלנו, והדבר הזה יכול לעזור לנו להבין אדם כזה בפעם הבאה שהוא עומד מולנו.

מערכות הפעלה תודעתיות בשיח הפוליטי

ההתנסות במערכות הפעלה אידאולוגיות אחרות לתודעה היא דבר שעשוי לו ערך רב בעולם משוסע ומתלהם. למרבה הצער היא המקום שלה בשיח הציבורי המדולדל הוא שולי. אף מחנה פוליטי לא רוצה שחבריו יעצרו לרגע לשקול אם יש משהו בטענות המחנה היריב.

גדול יותר אפילו מהקושי לאמץ תפיסה אסתטית או רוחנית שונה, הוא הקושי לאמץ תפיסה פוליטית שונה. את אחת הדוגמאות המקומיות לקושי הגדול לסבול עמדות אידאולוגיות שונות ניתן למצוא בהמנעות הגוברת מדיון פוליטי בישראל. כבר הרבה זמן שאנשים לא באמת מדברים על פוליטיקה. בשנות התשעים, נדמה, אנשים עדיין התווכחו על שאלות פוליטיות בלהט. אלא שמתישהו בתחילת שנות האלפיים, קצת אחרי תחילת האינתיפאדה השניה, לאנשים נמאס להתווכח על פוליטיקה והם התחילו להתחפר בעמדות האידאולוגיות שלהם מתוך ידיעה שגם ככה אין להם הרבה סיכוי להשפיע על מה שאנשים אחרים חושבים. להתווכח על פוליטיקה הפך להיות שם נרדף למשהו חסר תועלת – וגם מי שהמשיכו לעסוק בפוליטיקה התווכחו בדרך כלל במסגרת המחנות האידאולוגים שלהם: ימנים עם ימנים ושמאלנים עם שמאלנים.

העליה של הרשתות החברתיות והרשת הקלה על אנשים עוד יותר להסתגר בגטאות האידאולוגיים שלהם, בבועות תהודה שבהן כולם חושבים אותו דבר. המחיר היה כבד כי כשאנשים הפסיקו להתווכח על פוליטיקה הם הפסיקו להאמין שאפשר לשנות משהו, וגם איבדו את היכולת לדמיין איך נראים ונשמעים אנשים בצד השני ולמה הם חושבים מה שהם חושבים. הם התמכרו לסטריאוטיפים.

בחיים האישיים שלי שררה מגמה דומה עד שלפני כמה שנים אירעה התפתחות לא צפויה. יש לי ידיד בעל אידאולוגיה ימנית-דתית שאני מכיר משירותי הצבאי ובשנים האחרונות חזרנו לקשר שהלך והתהדק על רקע מאורעות התקופה. א' הפך עבורי לכתובת שאני יכול לפנות אליה כל פעם כשמתרחש משהו שערורייתי לחלוטין בעיני ולשאול אותו "מה לעזאזל אתם חושבים לעצמכם?" והרבה פעמים התשובות שלו גרמו לי להבין קצת טוב יותר איך יכול להיות שיש אנשים שחושבים אחרת ממני ומה הם חושבים לעצמם.

יש משהו מעודד בקשר עם א'. גם משום שיש בי תקווה נאיבית שאם יום אחד א' ישתכנע בתקפות הטיעונים שלי הוא יוכל לשכנע את כל שאר אנשי הימין בעולם ויגיע לעולם גואל. ויש בו משהו מעודד כי הוא מראה לי כל פעם שיש אפשרות להתווכח ולשמור על כבוד הדדי. מבחינות מסוימות אני מרגיש שכל עוד אנחנו מסוגלים לדבר יש עדיין תקווה – שהקשר האינטרנטי בינינו הוא כמו הקו האדום שהיה קיים בתקופת המלחמה הקרה בין נשיא ארה"ב לנשיא ברה"מ כדי למנוע מלחמה גרעינית. כל עוד הקשר הזה קיים יש תקווה.

השיחות א' שכנעו אותי שיש חשיבות בלשמור את הקשר עם הצד השני של המתרס הפוליטי. היה יכול להיות מעניין להשוות את תדירות המפגשים של אנשי שמאל וימין ישראלים זה עם זה בתדירות המפגשים של אנשי שמאל ישראלים עם פלסטינים ושל אנשי ימין ישראלים עם אוונגליסטים אמריקאים. יש לי תחושה שהמפגשים הללו נדירים הרבה יותר וזה חבל כי בדרך הפכה החברה הישראלית למח ביקמרלי, ללא קורפוס קאלוסום שיחבר בין שני צדי המח.

אנשים בארץ הזו עייפו מלדבר עם ברי הפלוגתא שלהם. אבל לאחרונה נדמה לי שחלקם כבר עייפו מהעייפות. יכול אולי להיות ערך ביצירתם של פורומים חדשים שבהם סקציות מרוחקות של האוכלוסיה הישראלית נפגשות זו עם זו כדי לדבר מחדש על השאלות המהותיות, לא מתוך עמדה של 'צו פיוס' אלא של 'צו ליבון'. להיטות של כל אחד מהצדדים לרדת לעומק הדברים ולשמוע באמת ובתמים את מה שיש לאחר לומר מבלי להסתגר בצדקנות או לפרוש לפינה הרעיונית הנוחה לנו, ומתוך נכונות להאזין וגם לשנות את הדעה, לפחות את חלקן.

קל לנו כל כך לאחוז בעמדות אידאולוגיות מבלי להרהר לעומק בשורשיהן, במשמעות שלהם ובהשלכות האמיתיות שלהן. התקשורת האלקטרונית בנויה על דיון שטוח שכזה, המבוסס על תילים על תילים של הנחות יסוד שלאיש אין לעולם זמן להפוך בהן באמת ולנסות להבין מה מתוכן תקף וכיצד הן מתיישבות זו עם זו. למרבה הצער השימוש באידאולוגיות מאובנות כאלו, מהסוג שבני אנוש אוחזים בהן לעיתים קרובות הוא מסוכן ויוצר סכנות ככל שההשקפות הללו נותרות בלתי מעודכנות ובלתי הולמות למציאות.

חלפו כמעט עשרים שנה מאז האינתיפאדה השניה והרגע בו הדיון הציבורי בישראל החל להשתבלל לתוך עצמו. אולי במלאות 70 שנה למדינת ישראל יכול להיות ערך אדיר במפגשים שבו ישראלים ינסו להפגש שוב אחרי שנים של ניתוק, לבדוק מה השתנה ולשאול את עצמם מה הם בעצם חושבים על כל זה ולמה?

זה לא צפוי להיות קל. למעשה זה צפוי להיות קשה ומתיש. מי ששואפים לצאת ולפגוש את הצד השני יגלו הפרשים תהומיים באוצר המילים, הערכים, האמונות והדעות. הפרשים אדירים כל כך שיש שיאמרו שהם מצדיקים את מלחמת האזרחים שלייבוביץ' טען שהם מרגעי גדולתה של כל חברה. ובכל זאת, גם עבור מי שאינו מייחל למלחמת אזרחים כזו, שווה להקדיש את הזמן ולנסות לדבר עם אנשים שחושבים אחרת לגמרי. שיחה כזו שמתנהלת מבלי להאחז מדי ברצון הקפוץ לשכנע, ותוך נכונות להאזין, לפגוש עמדות אחרות, ולהרהר במקורותיהן, עשויה להיות חוויה פסיכדלית למדי. היא אמנם סוג זוהר ואקסטטי פחות של שינוי תודעה מזה שמציעים משני תודעה מסוימים, ובכל זאת, אם היא נעשית כהלכה (וזהו אם גדול) יכול להיות בה ערך מלמד ועמוק עבור כל אחד מהמשתתפים. לכל הפחות היא יכולה להיות צעד ראשון בנכונות לאמץ נקודת מבט דוגמטית פחות וסטריאוסקופית יותר על המציאות שהיא הבסיס של כל תהליך של בחינה וצמיחה של התודעה.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: