טכנומיסטיקה

עד כמה סמים פסיכדליים באמת מסוכנים? (לטור באתר הארץ)

הסיקור העיתונאי של חומרים פסיכדליים מתחלק לרוב לשני סוגים עיקריים. הראשון מתמקד בסיפורי טרנספורמציה מרגשים, ובפוטנציאל הרפואי, הרוחני והתרבותי של החומרים האלה. השני מתמקד באנשים שמאז שלקחו טריפ חושבים שהם דולפין או ציפור שיר.

גם בתקופה של לגיטימציה גוברת, שאלת ההתפלפות — הפוטנציאל של פסיכדליים 'לשחרר בורג' — לא מרפה מהשיח סביב פסיכדליה. קשה לפרסם כתבה בנושא בלי לקבל לפחות תגובה אחת שתספר על החבר שאכל טריפ בהודו והגיע משם היישר לכפר איזון. העיסוק בנושא מוזן לא רק על ידי מתנגדים שמחפשים להכפיש פסיכדליים, אלא גם על ידי החוויות שחולקים משתמשים שהתחככו על בשרם עם גבולות הקיצון של תודעה. אלא שבפועל, השיח נוטה לעיתים קרובות לקוטביות שטוחה המעמידה את מי שטוענים שפסיכדלים הם סכנה ברורה ומיידית מול מי שטוענים שהם חומרים בטוחים מאין כמוהם.

אז עד כמה פסיכדלים באמת מסוכנים? אם נסתכל על העובדות היבשות, נראה שלא מאוד. המחקר המקיף ביותר שנערך עד היום על נזקי סמים הציב את האל-אס-די ופטריות החיזיון כחומרים הבטוחים ביותר, מתוך 20 סוגי סמים שנבחנו. המחקר עשה שימוש ב-16 קריטריונים לאומדן הנזק הפיזי, הפסיכולוגי והחברתי של סמים ומצא שהסם המזיק ביותר הוא אלכוהול, כשאחריו מגיעים צמודים הירואין, קראק, ומתאמפטמין. מחקרים נוספים הגיעו לתוצאות דומות, וגם הרקורד הבטיחותי המוצלח של המחקר העדכני בפסיכדליים מאושש עמדה זו.

אלא שעובדות יבשות לא מספיקות כדי להסביר את השיח הטעון רגשית שקיים בחברה שלנו לגבי סיכון פסיכדלי. מחקר שבחן את הסיקור העיתונאי של מקרי מוות מסמים גילה שבעוד שרק אחד מכמה מאות מקרי מוות מסמי מרשם כמו פרצטמול זוכה לדיווח בעיתונות, הרי שבמקרה של MDMA (החומר הפעיל באקסטזי) מקרי המוות המועטים זכו תמיד לכתבות שבהן הובלט השימוש בסם, אפילו כשסיבת המוות הייתה טמונה כנראה בסמים אחרים שנעשה בהם שימוש בצוותא.

מחקרים מסוג זה מדגימים משהו על הנטייה של החברה שלנו להתמקד בסכנה כאשר היא קשורה בחומרים בעלי השפעות אקזוטיות על התודעה אבל לא כשהיא קשורה בחומרים משעממים יותר כמו אקמול או אפילו אלכוהול וטבק (אפשר רק לדמיין איך היו נראים העיתונים אם כל מקרה מוות מטבק או אלכוהול היה מדווח). חוקרים בתחום הערכת סיכון מכנים את התופעה הזו היוריסטיקת הנגישות (avaibility bias), והיא מתייחסת לנטיה האנושית להעריך בהפרזה תוצאות שקל יותר לדמיין. קל לנו יותר לדמיין שנפגע מתאונת טרור מאשר ממרשם תרופתי שגוי, וזאת למרות שהסכנה האחרונה נפוצה לאין שיעור. הסיבה לכך היא שפיגועי טרור זוכים לחשיפה גדולה יותר בתקשורת ובקולנוע, קצת כמו חומרים פסיכדליים.

הטיית הנגישות והטיות קוגניטיביות נוספות אחראיות לכך שקל יותר לייצר פאניקה מוסרית סביב חומרים פסיכדליים, שנזקיהם נדירים אך דרמטיים וסנסציוניים, ולכן מושכים תשומת לב, מאשר סביב רוצחים וודאיים אך שקטים כמו וורקהוליזם, זיהום אוויר, או אורח חיים ישבני שהורגים מדי שנה מיליונים מבלי לעורר את אותה חמת זעם קדושה.

התשובה הפשוטה לשאלת הסיכון הפסיכדלי היא שנזקים פסיכדליים נדירים בהשוואה לנזקיהם של גורמי סיכון אחרים בחברה, משיזוף בשמש ועד צריכת חטיפים. אלא שתשובה מוחלטת כזו תהיה גם פשטנית. ראשית כל, סיכון אינו רק מתמטיקה. הוא טעון בדימויים וערכים, והחברה שלנו, מסתבר, נוטה להתקומם יותר על התפלפויות מאשר על מוות מסרטן העור או מסכרת.

שנית, הסיכון הפסיכדלי אינו אחיד בכל זמן ומקום. אין דין טריפ אחד כמשנהו, ובעוד שמחקרים אנתרופולוגים מצאו שבשימוש המסורתי בחומרים אלו הנזקים נדירים ביותר, בנסיבות אחרות הסבירות לנזק עולה. הסיבה, שלא במפתיע, טמונה בסט ובסטינג – בהקשרים השונים של השימוש בחומר. אין זה מפתיע שסיפור ההתפלפות הקלאסי "מגואה לגהה" של מטיילים ישראלים צעירים כולל לעיתים קרובות שילוב פוטנטי של גורמים מחריפי סיכון. במקרים רבים, מדוברים בגברים בתחילת גילאי העשרים – קבוצת סיכון לפיתוח סכיזופרניה. הנזק, לרוב, מתרחש לא מטריפ בודד אלא מסדרת חוויות המלווה בשימוש מסיבי בקנביס. גם ההקשר החברתי של המטיילים: רחוקים מהבית, מנקודות היחס החברתיות והתרבותיות, בתקופה של טיול ארוך המלווה בהעדר שגרה וחוסר ודאות – כל אלו מהווים גורמים מחריפים.

למרות הנסיונות החשובים לשים את הסיכון הפסיכדלי בפרופורציה ולהוכיח באותות ומופתים שהשימוש האחראי בחומרים הללו בטוח ומיטיב, לא ניתן להכחיש את הסכנה, וככל שקהילת העוסקים בדבר תקדים להכיר בכך כן ייטב. לאורך שנים, הקהילה הזו, שנדחקה לעמדת מגננה כתוצאה מהמלחמה בסמים, אימצה עמדה קוטבית לזו של המפחידים. אם המשטרה אמרה שפסיכדליים מסוכנים בהגדרה, תומכי החומרים הללו אמצו את העמדה ההפוכה, עד כדי הכחשה מוחלטת של פוטנציאל הנזק. השיח הבעייתי הזה מהווה דוגמה נוספת לנזקים העקיפים והבלתי צפויים של המלחמה בסמים. אלא שבשנים האחרונות, על רקע הלגיטימציה הגוברת של הפסיכדלים ניתן לזהות את ההופעה של שיח אמיתי יותר לגבי פסיכדליה וסכנותיה. בקבוצות ישראליות ברשת ניתן למצוא בשנים האחרונות דיונים כנים וחשובים בסכנות בשימוש במשני תודעה. לעיתים קרובות הדיונים הללו מתחילים מדמות בולטת בקהילה שמתוודה על יחסים התמכרותיים עם קנביס, על אפיזודה נפשית יציבה פחות מהעבר או על כל סוג של קושי נפשי שהתעורר תוך שימוש במשני תודעה. הדיונים הללו, פתוחים, אינטימיים, ולעיתים כואבים מתווים נתיב לשיח כנה ואמיתי יותר על סכנות פסיכדליות שנקודת המוצא שלו היא לא תעמולה זולה אלא החוויות האתגרים האמיתיים שמשתמשים בחומרים פסיכדליים נתקלים בהם לעיתים ומתמודדים איתם בעזרת התמיכה של קבוצת העמיתים שלהם. באמצעות שיח פתוח וקהילתי כזה גם  חוויה מאתגרת יכולה להפוך להזדמנות לצמיחה. הדוגמאות המדאיגות ביותר להכחשה של סכנה פסיכדלית מגיעות בתקופתנו פחות ממשתמשים ויותר מחברות מסחריות המשקיעות בפסיכדליים ומעוניינות לצייר תמונה ורודה שכולה טוב.

יש סכנות אמיתיות בשימוש בפסיכדלים. הסכנות הללו לא יעלמו, ולמרות כל הרצון הטוב, הן מובטחות לשוב ולהופיע בהמשך הדרך. הן ישמשו את המתנגדים כדי לטעון שיש לאסור את השימוש חומרים הללו – כאילו שזה אי פעם עבד. בחלק מהטיעונים האנטי-פסיכדליים ניתן להלחם באמצעים רציונליים של סטטיסטיקה המראה שבשימוש מושכל פסיכדליים הם חומרים בטוחים ומיטיבים יותר ממגוון פעילויות אחרות המקובלות בחברה. אבל מעבר לשיח המספרים, נדרשת עמדה עקרונית יותר.

ביותר מדי מקרים החברה שלנו מונעת על ידי שיח טהרני ופשטני שגורס ש(במקרים מסוימים, בוודאי לא במקרים של וורקהוליזם או פליטות גזי חממה) כל סיכון הוא יותר מדי וחייב להפסק מיד. אסור לנו לתת לשיח הסיכון המטמטם הזה להשתלט. כחברה, חשוב שנזכור שבכל פעילות אנושית משמעותית טמונים סיכונים. השאלה היא תמיד מי מגדיר מהו סיכון, ומהו סיכון נסבל. בחיפוש הפנימי והיוקד אחר אמת או חוויות טרנספורמטיביות יש – הפתעה הפתעה – סכנות מוחשיות ואמיתיות, והדבר הזה נכון לא רק לגבי פסיכדלים אלא לגבי אנספור פרקטיקות אחרות ממדיטציה ודימיון מודרך ועד השכלה אוניברסיטאית. התשובה לא יכולה להיות סתם אישרור של האלטרנטיבות התרבותיות הרווחות כמו רביצה מול מסכים (שגם לה סיכונים פיזיים ופסיכולוגים מוכחים). היא חייבת לכלול הכרה בכך שסיכון הוא חלק בלתי נפרד מהקיום, ובגבולות סמכותה של המדינה לאסור על סיכון, כאשר הדבר מתערב בחירויות הפרט.

הפסיכולוג והפעיל הפסיכדלי ארט קלפס סיכם  זאת פעם היטב בראיון. כשנשאל על הסכנה בפסיכדלים ענה: "כנראה שיש משהו נאצל ומרומם יותר בלבעוט בכדורגל, לטפס על הרים, או לצלול בים אבל לא מספק נאצל ומרומם אם המטרה שלך פילוסופית או דתית. זה מגוחך. אחת הזכויות הבסיסיות של האדם החופשי היא הזכות לקחת סיכונים על עצמו ועל התודעה שלו. אנחנו לא חיות מקנה בקר. אנחנו בני אדם חופשיים. לאדם יש את הזכות לקחת סיכון. כולנו נמות בסוף. העיסוק האינסופי הזה בלהיות בטוחים ומוגנים הוא מסולף, מבזה ומגעיל."

האם ראשיתה של הנצרות בפסיכדליה? ספר חדש מעורר מתרדמתה מחלוקת נושנה (ממשיך לפרסם את טורי הפסיכדליה של 'משנה תודעה' ממוסף גלריה של הארץ. לטור המקורי.)

לפני הדת היה השמאניזם. תשאלו כל חוקר דתות והוא יספר שלפני הדתות הממוסדות, צורת הרוחניות המשותפת לבני האדם היתה הרוחניות הארכאית של השמאן, המרפא השבטי שהשתמש בטכניקות שונות כדי להגיע למצבי אקסטזה והתעלות רוחנית.

ומה תפקידם של סמים משני תודעה בשמאניזם? חוקר הדתות המפורסם מירצ'ה אליאדה טען בספרו הקלאסי על שמאניזם (Shamanism: Archaic Techniques of Ecstasy), ששימוש בחומרים משני תודעה הוא תופעה מאוחרת המייצגת צורה מנוונת של שמאניזם. דעה זו נדחתה זה כבר וגם אליאדה עידכן את עמדתו בנושא בערוב ימיו, אבל שאלת מקומם של משני התודעה בדתות העולם הגדולות נותרה בלתי פתורה עד היום.

מצד אחד, משני תודעה נפקדים מהפולחן בדתות הגדולות. האיסלאם, הנצרות, היהדות והבודהיזם לא עושות שימוש בסמים, ולעתים אף אוסרות עליהם. מצד שני, קולות עקשניים טוענים בעשורים האחרונים שחומרים פסיכדליים שיחקו תפקיד מרכזי בהופעת הדתות הגדולות, ואף שמדובר ברעיונות קשים לעיכול הממצאים מצביעים על כך שמדובר ביותר מתיאוריית קונספירציה.

הריג-ודה, הטקסט העתיק ביותר בהינדואיזם, מהלל משקה ריטואלי בשם סומה – "נקטר חיים" המציף את התודעה באור, מרפא אותה מאימת המוות ומקנה באופן זה חיי נצח. זהותו המדויקת של הסומה נותרה בלתי ברורה עד היום, אולם הכתבים ההודיים אינם מותירים ספק ביחס לחשיבות העצומה שכוהני הדת העתיקים של הודו ייחסו למשקה, שזכה לכינוי "אל כל האלים".

גם ביהדות אפשר למצוא עדויות למסורות פסיכואקטיביות. חוקרים ישראלים דיווחו לאחרונה, שכלי פולחן שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות במקדש תל ערד הכילו שרידי קנביס. לפי החוקרים, כלים אלה היו בשימוש בטקסים דתיים בממלכת יהודה הקדומה. ובל נשכח את הפסיכולוג הישראלי בני שנון, שפירסם ב-2008 מאמר ספקולטיבי ומעורר הדים שהעלה את ההשערה שחזון הסנה הבוער היה תוצאה של המולקולה הפסיכואקטיבית די-אם-טי הטמונה בעץ השיטה (ומשתחררת בבעירה). עץ השיטה, המוזכר בתנ"ך לרוב, אכן משמש לרקיחת גרסאות מקומיות של תה האיוואסקה ההלוצינוגני, ושנון פירש את הפנים הזורחות של משה ביורדו מההר כסוג של אפטר-גלואו שלאחר טריפ, ואת תיאור מעמד הר סיני ובני ישראל ה"רואים את הקולות" כחוויה פסיכדלית קלאסית של סינסתזיה – חיבור של חושים שונים זה בזה.

התיאוריה הציורית ביותר על פסיכדליים בדת מתארת את סנטה קלאוס כשמאן. בעליה גורסים שדמות הזקן השמנמן והחביב של חג המולד נשענת על דמותם של אנשי הרפואה הארקטיים. כל סימני ההיכר של סנטה קלאוס מפורשים מחדש במסגרת תיאוריה זו, הקושרת אותו למסורות השמאניזם הסיבירי, המשתמש באמניטה מוסכריה – הפטרייה האדומה עם הנקודות הלבנות המופיעה בציורי אגדות ומזוהה עם אלפים וגמדים. לפי התיאוריה, לבושו האדום-לבן של סנטה קלאוס מתייחס לצבעי הפטרייה (השמאנים הסיבירים נוהגים גם היום להתלבש בצבעים אלו). בימי החורף היה השמאן הסיבירי עובר בין בתי היורט המסורתיים רכוב על מזחלה רתומה לאיילים, ומאחר שהכניסה היתה חסומה בשלג, היה נכנס דרך הארובה כשהוא נושא עמו מתנות – פטריות שנתלו על העץ לייבוש, כמו מתנות חג מולד. גם האיילים המעופפים של סנטה, מסתבר, משתתפים בחגיגה. במסורות הסיביריות נהוג לשתות את השתן של השמאן על מנת ליהנות מהאפקט הפסיכואקטיבי שאצור עדיין בנוזל. ומסתבר שהאיילים בחוג הארקטי מראים חיבה מיוחדת לשתן הפסיכואקטיבי הזה, המייצר תחושה של תעופה – מה שמסביר את כישורי הטיסה של האיילים. סרטון וידיאו שהקדיש המגזין "אטלנטיק" לנושא הציע לנו להבין שסנטה קלאוס, המטייל בעולם מעבר לזמן ולחלל, הוא בעצם שמאן.

אבל הגביע הקדוש של התיאוריות בתחום הוא אקדח מעשן שיקשור את הנצרות הקדומה לפולחנים הלוצינוגניים. כמה חוקרים כבר שילמו מחיר כבד על הרעיון הנפיץ הזה. ב-1970 פירסם הארכיאולוג האנגלי ג'ון אלגרו, מהמפענחים ומהפרשנים הראשונים של מגילות ים המלח, את הספר "הפטרייה הקדושה והצלב", שבו טען שהנצרות התחילה ככת שמאנית שעשתה שימוש בפטריות חיזיון. ישו עצמו, טען אלגרו, הוא בכלל סמל לפטרייה. רעיונותיו השערורייתיים של אלגרו ספגו גינויים מכל עבר, הוא נאלץ להתפטר ממשרתו האקדמית והמוניטין שלו לא השתקם מאז.

שנים מעטות לאחר מכן, ב-1978, התפרסם הספר "הדרך לאלויזיס" שהיה פרי שיתוף פעולה בין מגלה האל-אס-די, הכימאי אלברט הופמן, המיקולוג (חוקר הפטריות) גורדון ואסון וחוקר התרבויות הקלאסיות קרל רוק. הספר התחקה אחר המיסטריות האלויזיות – פולחנים דתיים שהתקיימו מדי שנה בעיר אלויזיס שביוון העתיקה, שבהם נעשה שימוש במשקה משנה תודעה בשם קיקאון. הספר מעורר המחלוקת טען שהקיקאון היה מבוסס על פטריית השיפונית, שצומחת לפעמים על גידולי שיפון והשפעותיה דומות להשפעות האל-אס-די. הספר עורר סערה בעולם הלימודים הקלאסיים וגם התגובה עליו היתה מיידית ונחרצת. רוק, שהציע שגם בבסיס הנצרות היו חוויות סמים, איבד מהרה את מקומו כראש המחלקה ללימודים קלאסיים באוניברסיטת בוסטון והפך למצורע בקרב עמיתיו.

בניגוד לאלגרו, שספריו עתירים בניתורים פרשניים מוטלים בספק, "הדרך לאלויזיס" הציג תיאוריה ספקולטיבית אך מדוקדקת ובעלת היקשים סבירים. הוא היה ראוי לכל הפחות להתייחסות עניינית, אבל התקבל בעיקר בבוז ובזלזול. הספר הציג את הטיעון הנכון בזמן הלא נכון. הוא פורסם בתקופה שבה מעמדם של הפסיכדליים היה בשפל והטענה שמייסדי הציוויליזציה המערבית ביוון לקחו סמים בטקסים איזוטריים היתה לא פחות משערורייתית.

ארבעים שנה מאוחר יותר תיאוריית הקיקאון הפסיכדלי שבה למרכז הבמה, מתוגברת בממצאים ארכיאו-כימיים חדשים. בספר "מפתח האלמוות" (The Immortality Key) שפורסם באוקטובר האחרון טוען הסופר בריאן מוררסקו (Brian Muraresku) שמשקה הקיקאון היווני אכן היה הלוצינוגני באופיו, ושמשקה פסיכואקטיבי דומה שימש את הנוצרים הקדומים. הפעם, בניגוד לעבר, נראה שהמסר נופל על אוזניים כרויות. ספרו של מוררסקו נכנס לטבלת רבי המכר של "הניו-יורק טיימס", סוקר בסי-אן-אן, זכה בתואר ספר ההיסטוריה של השנה ב-Audible וגם ביצע גיחה מוצלחת במיוחד לפודקאסט של ג'ו רוגן.

"מפתח האלמוות", שבנוי כיומן מסע בסגנון "צופן דה-וינצ'י", מתאר תריסר שנים של חיפוש אחר המקורות הפסיכדליים של הנצרות. מוררסקו נתקל לראשונה ב"דרך לאלויזיס" כשהיה סטודנט ללימודים קלאסיים וסקרנותו התעוררה. שנים לאחר מכן, כשעבד כעורך דין, קרא מאמר בעיתון על שימוש בפסילוסיבין לטיפול בחרדה מהמוות אצל חולים סופניים. המאמר הזכיר למוררסקו את תיאורו של הקיקאון העתיק כחומר המפיג את אימת המוות והמסע החל.

קשה להפריז בחשיבות של המיסטריות האלויזיות ליוון העתיקה. גדולי התרבות היוונית והרומית, משוררים, פילוסופים וקיסרים מסופוקלס, אוריפידס ואפלטון ועד אריסטו, קיקרו ומרקוס אורליוס השתתפו במיסטריות. אפלטון, אבי הפילוסופיה המערבית, תיאר את מצב התודעה שחווה במיסטריות כ"מצב של שלמות" (תורת האידיאות של אפלטון, טוענים אחדים, התגבשה בעקבות חוויותיו באלויזיס). המדינאי והפילוסוף הרומאי קיקרו טען שהמיסטריות הן התוצר המופלא והקדוש ביותר של התרבות היוונית העתיקה. באמצעות המיסטריות, כתב קיקרו, "עברנו מצורת חיים גסה ופראית לאנושיות… מהטקסים למדנו את יסודות הקיום ולמדנו לא רק לחיות בשמחה אלא גם למות בתקווה". באמצעות שתיית הקיקאון זכו העולים לרגל לאלויזיס לטעימה מעולם רוחני גבוה יותר. רוק כינה זאת "מראה שגרם לכל הראייה הקודמת להידמות לעיוורון".

המיסטריות האלויזיות התקיימו לאורך קרוב ל-2,000 שנה. מ-1600 לפני הספירה ועד סוף המאה הרביעית. עלייתה של הנצרות באימפריה הרומית הובילה לסופן המהיר של ההילולות הרוחניות. ב-394 אסר הקיסר תאודוסיוס את המיסטריות, ושנתיים לאחר מכן ארים נוצרים החריבו וחיללו את מקדשי אלויזיס. משם הדרך לשכחה היתה קצרה. סביב המיסטריות האלויזיות התקיים מאז ומעולם קוד קפדני של שתיקה וסודיות. השילוב בין מיעוט העדויות הכתובות לבין נצרות אגרסיבית, שהיתה נחושה למחוק את שיירי העבר הפגאני של האימפריה הרומית, הוביל למחיקתן המהירה מדפי ההיסטוריה.

אלא ש"הסוד השמור ביותר בהיסטוריה" היה נפיץ מכדי שיוכל להישאר סודי. בספרו החדש תר מוררסקו אחר הוכחות לאופיו ההלוצינוגני של משקה הקיקאון העתיק. הוא מבקר בעתיקות יוון עם ארכיאולוגים מקומיים, נובר בגנזכים סודיים של הוותיקן, מפענח את משמעותם של סמלים בכנסיות מחתרתיות בקטקומבות שתחת רחובות רומא ואף מצליח בסופו של דבר לאתר עדויות ארכיאו-כימיות מוצקות לשיירים של השיפונית הפסיכדלית בכלי פולחן ששימשו במקדשים יווניים.

מוררסקו טוען ששורשי המיסטריות טמונים בדת הלוצינוגנית קדומה שהתקיימה מאז תקופת האבן, ושהשפעתה נמתחת עד הנצרות המוקדמת. הוא מתבסס על תיאוריית ההמשכיות הפגאנית (pagan continuity), הגורסת שהנצרות המוקדמת אימצה רבות מהמסורות הפגאניות (כמו היום הקצר בשנה – חג מולד השמש – שהפך לחג המולד) תוך התאמתן לאמונה הנוצרית. אחת המסורות שהנצרות הקדומה אימצה היתה, לטענת מוררסקו, המיסטריות הפסיכואקטיביות. לדברי מוררסקו הלחם והיין המקודשים של הכנסייה היו במקור מתובלים בחומרים פסיכואקטיביים. ההשערה מבוססת על המנהג היווני הנפוץ לחזק יין ובירה במגוון חומרים פסיכואקטיביים. לדעת מוררסקו, כדי להתחרות במיסטריות המופלאות נדרשה גם הנצרות המוקדמת לתת למאמיניה משהו חזק יותר מסתם יין, והוא מוצא לכך שורה של הוכחות מרתקות בכתבים ובציורים עתיקים. הדמות המצטיירת של ישו הנוצרי היא פחות של משיח יהודי ויותר של שמאן ארכיטיפי ודיוניסי, שרקיחותיו הפסיכואקטיביות שימשו את הקהילות הנוצריות הקדומות.

משמעות הדברים מכרעת, לדברי מוררסקו. שניים וחצי מיליארד נוצרים בעולמנו נוטלים למעשה סוג של פלצבו, תחליף עלוב לסקרמנט הפסיכדלי המקורי. מדובר בטענה נפיצה. מוררסקו גורס שטענות על שימוש בפסיכדליים ביוון העתיקה מעוררות התנגדות עזה, משום שהן מצביעות על כך שהתרבות המערבית מושתתת על חוויה מיסטית ולא על רציונליזם טהור ושכלתני, כפי שחוקרים רבים מבכרים להאמין. בנוסף, טענות על התנסויות פסיכדליות בנצרות הקדומה מעוררות התנגדות משום שאם חומר פסיכואקטיבי מאפשר מגע ישיר עם הקדושה, נעלם הצורך בתיווך הממסד הדתי. החוויה הדתית יכולה לשאוב היישר מהחוויה המיסטית האישית.

בהיותו רב מכר, מפתיע לגלות ש"מפתח האלמוות" הוא ספר יסודי ומדוקדק. מוררסקו שולט היטב בלטינית, יוונית וסנסקריט, והוא אפילו הקפיד להישאר בתול פסיכדלי לאורך כל שנות המחקר, כדי לא להיות מואשם חלילה כמוטה בדעותיו. ועם זאת, יש סיבה נוספת לחשדנות שהספר של מוררסקו מעורר בחוגים מסוימים. מוררסקו טוען שהחוויה הפסיכדלית העוצמתית והמודחקת עשויה להיות בעלת חשיבות קיומית לחברה בת ימינו, ואת ההקדמה לספרו כתב העיתונאי גרהאם הנקוק הידוע כאידיאולוג פסיכדלי. המטען הרעיוני הזה, שמוסיף תנופה רטורית לספר, גם גורם לספקנים להתייחס אליו בחשדנות.

ואוטר הנחרף הוא פרופ' להיסטוריה של ההרמטיציזם באוניברסיטת אמסטרדם, שכותב על היחס לידע דחוי באקדמיה. בספרו החדש מקדיש הנחרף פרק לפרקטיקות פסיכואקטיביות במצרים העתיקה, שמתוארות בליתורגיית מיתרס, טקסט קלאסי שנכתב במאות הראשונות לספירה, בתקופה שמצרים היתה נתונה תחת כיבוש רומי. מחבר הטקסט הקדום מתאר כיצד הוא מורח משחה הלוצינוגנית על פניה של בתו תוך כדי שהוא מנחה אותה בטכניקות נשימה, חוויות ריחוף ומפגש עם האלים. הנחרף כותב בספרו על הנטייה של המחקר האקדמי להפחית בחשיבותם של תיאורים עתיקים כאלה, לתאר אותם כ"מוזרים", "סתומים" או "תת-פילוסופיים" ואף להתעלם מהם לחלוטין.

"האמירה שהנושא הזה חשוב כבר עלתה לאנשים בקריירה שלהם", אומר הנחרף בשיחה. "חוקרים מוכנים לדון באלמנטים אי-רציונליים, אבל ברגע שסמים נכנסים לתמונה הסובלנות עפה מהחלון. הנושא הזה מקוטלג אוטומטית באופן שנותן למתנגדים תירוץ לא לקחת אותך ברצינות".

"טעות אחת שאני נמנע ממנה היא להתחבר עם דמויות מתרבות-הנגד הפסיכדלית. זו הטעות שרוק עשה ב'הדרך לאלויזיס'. הוא היה חוקר טוב, ואז הגיע ולטר בורקרט, שהיה דמות חשובה בתחום חקר הדתות העתיקות, ופטר את הרעיונות שלו באמצעות טיעונים מאוד חלשים. אבל זה הספיק כדי לחסל את רוק".

אתה חושב שהמצב הזה עשוי להשתנות כיום, עם הרנסנס הפסיכדלי?

"אין ספק שחוקרים צעירים פתוחים יותר לרעיונות האלה. הבעיה היא שברגע שהם נדרשים להתחרות בשוק העבודה האכזרי של האקדמיה, הם נאלצים להצניע עמדות כאלה".

במובן מסוים אנחנו תקועים, לא? מצד אחד יש לנו חוקרים מתרבות הנגד הפסיכדלית שבאים עם מטען אידיאולוגי המוביל להטיות. מצד שני יש לנו אקדמאים שלא יכולים לחקור את הנושא הזה בכנות, מסיבות פוליטיות וקרייריסטיות.

"זה נכון, וגם מידת החשיבות של המרכיב הפסיכואקטיבי בדתות העתיקות הללו נשארת חידתית. אנחנו מוצאים בטקסטים כל מיני רמזים, אבל יש גבול למידע שהטקסט מנדב על ההקשר הרחב יותר, כך שבהרבה מקרים קשה לחלץ מסקנות חד-משמעיות".

מוררסקו, בינתיים, מבטיח שלא לנוח ולהמשיך לתור אחר ראיות חדשות. "כמו כל היפותיזה, גם ההיפותיזה הפסיכדלית צריכה להיות נתונה למעקב, בחינה והפרכה כדי לקבל מקום במדע", הוא כותב לי. "הכל תלוי בממצאים, וככל שיותר שרידים עתיקים ייבחנו באמצעות טכנולוגיות חדשות הם יניבו תימוכין לשימוש הדתי בפסיכדליים בעת העתיקה – או שלא. הממצאים הארכיאו-כימיים החדשים מתל ערד מסקרנים במיוחד. אם קנביס אכן שימש בגרסה מקומית של בית המקדש במאה השמינית לפני הספירה, האם היה זה אירוע מבודד? החוקרים כותבים שמדובר בהוכחה הראשונה לריטואל פסיכואקטיבי באזור. עם מספיק מימון ותשומת לב, היא לא תהיה האחרונה".

משנה תודעה – מיקרודוזינג – באתר הארץ

הדיווחים הראשונים על פרקטיקה פסיכדלית חדשה ומסקרנת בשם מיקרודוזינג (מיקרו-מינון) הופיעו בתחילת העשור הקודם. בספרו "המדריך לחוקר הפסיכדלי" שהתפרסם ב-2011 דיווח הפסיכולוג וחוקר האל-אס-די ג'יימס פדימן על פרקטיקה מחתרתית של שימוש בכמויות מזעריות (כעשירית הטריפ), תת-סיפיות, של חומרים פסיכדליים לשדרוג והעצמת החיים. פדימן הביא עדויות של משתמשי מיקרודוזינג שדיווחו על שורה ארוכה של השפעות חיוביות, מחיבור מועצם לגוף בשיעורי פילאטיס ויוגה, לזרימה חברתית טובה יותר, שיחות-לב עמוקות יותר, ביצועים מוזיקלים משופרים, יצירתיות מוגברת, והבלחות רוחניות.

"קל לי יותר להעריך את כולם והכל בחיים שלי, ולהכנס בקלות למרחב של הכרת תודה." תיאר את חוויותיו אחד מחובבי המיקרודוזינג המצוטטים בספרו של פדימן. "נדמה שהסף של מה שמופלא בעיני הפך נמוך יותר, כך שאני מרגיש שחיי מהנים יותר, עוצמתיים יותר ואפקטיבים יותר." מיקרודוזינג, נדמה היה, מסוגל לגשר על הפער בין ההבטחות הנשקפות מהפסגות הנשגבות של החוויה הפסיכדלית לבין מציאות החיים האפורה של היומיום.

האפקט הנחשק ביותר של המיקרודוזינג היה הטענה ליצירתיות מועצמת. חובבי מיקרודוזינג דיווחו שהפרקטיקה מכניסה אותם למעין סאטורי מקצועי, איכות יוצאת דופן של זרימה יצירתית בעבודה. "אני מרגישה מחוברת באופן עמוק לעבודה שלי, מחוברת ובזרימה" דיווחה על חוויותיה עורכת סרטים שעדותה מופיעה בספר. "אני כמעט ולא קמה מהכסא במשך חמש שעות כי אני נהנית באופן עמוק כל כך ממה שאני עושה."

 פדימן, שערך בשנות השישים מחקר מפורסם שהדגים שאל-אס-די ומסקאלין יכולים להוביל לפריצות דרך מדעיות וטכנולוגיות בעבודה של מדענים ואנשי טכנולוגיה הציג את המיקרודוזינג כפרקטיקה בעלת פוטנציאל חשוב למי שמבקשים להעשיר את מנעד הכלים המקצועיים, היצירתיים וההתפתחותיים שלהם. הוא גם הציג טענות על פיהן מגלה האל-אס-די, הכימאי השוויצרי אלברט הופמן התנסה במיקרודוזינג בקביעות והאמין שלולא היה נאסר בחוק השימוש הנפוץ בו היה בכמויות מזעריות – כסוג של ריטלין פסיכדלי לשיפור הפוקוס והיצירתיות.

הספר של פדימן הפך ללהיט מיידי בעולם הפסיכדלי של אותה התקופה. לא מעט בזכות הפרק שהוקדש לנושא המיקרודוזינג. בשנים הבאות המשיך הנושא לצבור תאוצה, וב-2015 כבר דיווח הרולינג סטון שמיקרודוזינג הפך ל"טריפ העסקים החם" וסיפר על אנשי טכנולוגיה צעירים בעמק הסיליקון שמתדלקים עצמם במנות מזעריות של אל-אס-די על מנת להיות יצירתיים ופרודוקטיביים יותר ולהשתוות יום אחד לאנשי חזון טכנולוגים חובבי פסיכדלים (על פי הדיווחים) כמו סטיב ג'ובס ואילון מאסק.

מיקרודוזינג הבטיח להיות הקילר-אפ של הפסיכדליה. הוא הציע משפע היתרונות המושכים  שנקשרו בשמה של החוויה הפסיכדלית – יצירתיות מועצמת, חוויות רוחניות, חיבור מועצם לגוף ולטבע, יחסים טובים יותר, סקס טוב יותר, וחשוב לא פחות, פרודוקטיביות גבוהה יותר – וכל זה בלי להסתכן בחוויות מטלטלות מדי או, רחמנא ליצלן, בטריפים רעים. כשאיילת ולדמן פרסמה ב-2017 את ספרה "יום טוב באמת: כיצד מיקרודוזינג עשה הבדל עצום במצב הרוח שלי, בנישואים שלי ובחיים שלי" נפלו דיווחיה הנלהבים של הסופרת הישראלית-אמריקאית על אוזנים כרויות. בספרה המצליח סיפרה ולדמן ששימוש יומיומי במיקרודוזינג סייע לה להתגבר על מצבי הרוח והדכאון שאיימו על נישואיה, והפך אותה לאישה מאוזנת ונעימה יותר. "החוויות הראשונות היו כמו לעשות ריסטארט למחשב במח שלי" דיווחה  "מה שקיבלתי היה מספיק מרחב מהכאב שייסר אותי כדי לטפל בשורשים שלו."

בשנים שחלפו מאז המשיך שיגעון המיקרודוזינג לצמוח ולשגשג במקביל לרנסנס הפסיכדלי. בין התומכים הנלהבים בפרקטיקה החדשה היה הקומיקאי והפודקסטר הפופולרי ג'ו רוגן שאירח בתוכניתו שורה של סלבריטאים שדיברו בשבחי המיקרודוזינג. באתרים כמו רדיט צצו פורומים שוקקים בהם שיתפו הגולשים את חוויות המיקרודוזינג שלהם והחליפו דעות ועצות בנושא. ובפרק מצליח במיוחד של הפודקסט הפופולרי Reply All סיפר המגיש פי.ג'יי. ווגט על ניסוי משעשע שבו התנסה במיקרודוזינג במשרד, התרועע עם עמיתים לעבודה והשתתף בישיבות מערכת מבלי לספר דבר לאחרים.

יזמים זריזים החלו להציע מדריכים, קורסים ושירותי אינטגרציה למיקרודוזינג (פרקטיקה פשוטה למדי שבגדול לא דורשת הדרכה רבה יותר מחיתוך קרטון לעשר חתיכות שוות). אלא שבין השורות החלו לצוץ גם ביקורות על הפרקטיקה החדשה. בידיהם של אנשי תעשיית הטכנולוגיה והמקצועות היצירתיים, טענו המבקרים, פסיכדלים חדלו להיות חומר שקורא תיגר על הממסד וחוקיו, והפכו להיות סוג של קפאין או ריטלין למתקדמים, המתדלקים את אורח החיים התחרותי של הקפיטליזם ומשכפלים את עולם הערכים של הניאו-ליברליזם.

מעבר לכך, רעיון המיקרודוזינג גם קרא תיגר על כמה מעיקרי האמונה הותיקים של התרבות הפסיכדלית. בעבר קידשה הקהילה הפסיכדלית את אומץ הלב של הפסיכונאוט שקופץ אל האש הפסיכדלית של הלא ידוע, לחוויה טרנספורמטיבית המאתגרת את גבולות האני. הפילוסוף הפסיכדלי האיקוני טרנס מק'קנה נהג לטעון שכדי לחוות את החוויה הפסיכדלית באמת יש לאכול חמש גרם פטריות בחדר חשוך, לבד ועל בטן ריקה. במינון כזה מתחילה המציאות לנזול, והאני מתמוסס לחתיכות בעוד המשתמש משוגר לארץ פלאות שמעבר לזמן ולשפה. אלא שהמינון שמק'קנה המליץ עליו היה גבוה פי 50 מהמינון הנפוץ בקרב חובבי המיקרודוזינג החדשים שכרסמו מעט אסיד והמשיכו בשגרת יומם.

היה משהו בפופולריות המתגברת של המיקרודוזינג שדמה לניסיון לביית את החוויה הפסיכדלית, לתחום אותה לתוך חלל מצומצם שמתוכו אינה מאיימת על מבני העומק של האגו והממסד, אלא פועלת בשירותם. "זה נראה לעיתים שהעבודה האמיצה שעשו פסיכונאוטים נועזים מנוכסת על ידי אנשים שאין להם את האומץ או המשמעת על מנת לעבוד בעקביות עם מלוא הפוטנציאל של המדיסין," טען היזם הפסיכדלי אריק אוסבורן. "חלק מהכבוד שאנחנו חבים למדיסינות הללו זה להשתמש בהן לכדי מלוא הפוטנציאל שלהן ולא רק לטבול בהן את האצבע ולומר שיצאת לשחיה."

שאלות כאלו לא עניינו כמובן את קהל שוחרי המיקרודוזינג המתרחב שראה בהן, אגב, לא רק אפיק לפרודוקטיביות קפיטליסטית אלא לשלל חוויות שונות. בכתבה בעיתון הגרדיאן רואיינו שלוש אמהות בריטיות שתיארו כיצד מיקרודוזינג עזר להן לוותר על האלכוהול, על תרופות נגד דכאון, ולחיות חיים מלאים ומספקים יותר. אחת מאותן אמהות ספרה שמיקרודוזינג עם פטריות גורם לה להנות יותר כשהיא משחקת עם ילדיה. היא אמנם דאגה להזכיר שהיא מקפידה לשמור את הפטריות שלה במרחק בטוח מהזאטוטים אבל גם הבהירה שאינה רואה כל פסול בלהיות אמא שעושה מיקרודוזינג. המיקרודוזינג, טענה, הפך אותה לאם טובה וקשובה יותר. וולדמן הייתה מסכימה.

אלא ששאלה אחת שנשכחה בהתרגשות הגדלה נגעה לשאלה הבסיסית האם זה בכלל עובד? ככלות הכל, המילה מיקרודוזינג מתייחסת לשימוש בכמויות תת-סיפיות (sub-perceptual) של חומרים פסיכדלים, כלומר חוויות בהן השפעות החומר הפסיכדלי נותרות מתחת לסף התפיסה. אלא שאם מיקרודוזינג עושה שימוש בכמויות זעירות כל כך שהן בלתי מורגשות, האם יתכן שיש לו השפעות מרחיקות לכת כל כך כפי שתארו אוהדי המיקרודוזינג?

המחקרים הראשונים שנערכו בנושא מיקרודוזינג היו מחקרים תצפיתיים שלא כללו קבוצת ביקורת ואיששו את דיווחיהם של משתמשי המיקרו על שיפור במצב רוח, ביצירתיות ושורה של מדדים פסיכולוגים. אלא שבמדע כמו במדע מעמדם של מחקרים תצפיתיים מסוג זה מוטל בספק. הם נחשבים פגיעים להטיות כגון אפקט הפלצבו – השיפור שמופיע במצבם של חולים המקבלים טיפול דמה כתוצאה מציפייה לאפקט חיובי. ואכן,  מספר מחקרי סמיות-כפולה שהתפרסמו לאחרונה לא מצאו הוכחות לשיפור משמעותי ביכולות היצירתיות, הקוגניטיביות או אפילו במצב רוח של משתמשי מיקרודוזינג לעומת מקבלי פלצבו.

בלאז' סיגטי הוא חוקר הונגרי מממרכז המחקר הפסיכדלי באימפריאל קולג' לונדון. מחקר המיקרודוזינג שסיגטי תכנן והוביל ושעתיד להתפרסם בהמשך השנה מהווה את אחד המחקרים המסקרנים ביותר בתחום המיקרודוזינג, לא רק בגלל התוצאות שלו, שמאששות את אלו של מחקרי סמיות-כפולה אחרים בתחום, אלא גם בגלל המתודולוגיה המקורית והיצירתית שלו, שיש בה פוטנציאל אדיר עבור מחקרי סמיות-כפולה בתחומים נוספים. סיגטי, חובב נלהב של רעיון המדע האזרחי (citizen science), פיתח טכניקה מחוכמת של הסמיה עצמית (self-blinding) שאפשרה לו לעשות ניסוי מבוזר המבוסס על מתנדבים חובבי מיקרודוזינג מרחבי הרשת, ועדיין לשמור על עקרונות הסמיות. משתתפי הניסוי הכינו לעצמם קפסולות שכללו חלקן מיקרודוזינג וחלקן פלצבו, והתנסו בהן לאורך חודש בלי לדעת מתי הם מקבלים מה, ותוך כדי השלמת מבחנים, שאלונים ומטלות. המתודולוגיה היצירתית שחסכה לחוקרים את הצורך ברופאים, מעבדות או גישה לחומרים אסורים גרמה לכך שעלות המחקר הייתה כחצי אחוז ממחקרי הסמיות הכפולה האחרים בתחום בעוד שמספר המשתתפים גדול פי כמה.

בתחילת הדרך, מספר סיגטי, הייתה ההיפותזה שלו שהמחקר יוכיח את יתרונות המיקרודוזינג. ואכן, תוצאות המחקר הראו על שיפור משמעותי במגוון מדדים פסיכולוגים כמו מצב רוח, חרדה, דכאון, סיפוק בחיים ומיינדפולנס. אלא שהחוקרים לא מצאו מתאם בין השיפור ב לבין השימוש במיקרודוזינג. לעומת זאת, הם גילו מתאם משמעותי בין השיפור שנרשם לבין אמונות המשתתפים לגבי המנה שקיבלו: משתמשים שהאמינו שנטלו מיקרודוז הראו שיפור משמעותית במגוון תחומים, ובלי קשר לזהות חומר שלקחו, ואילו משתמשים שהאמינו שקיבלו פלצבו לא הראו שיפור משמעותי, גם כאשר קיבלו מיקרודוז.

חשוב לומר שהמילה האחרונה בנושא המיקרודוזינג עדיין לא נאמרה. אלו מחקרים ראשונים, ומחקרים נוספים צפויים להמשיך ולחקור את הנושא. תוכניות מחקר חדשות בוחנות את השימוש במיקרודוזינג לטיפול באלצהיימר ויש גם ראיות מבטיחות לכך שכמויות מזעריות של אל-אס-די תומכות בהתחדשות תאי המח. יתכן ועוד נגלה השפעות פרמקולוגיות חיוביות של המיקרודוזינג, ועם  זאת, נראה שהתקווה הנאיבית כנראה שמיקרודוזינג ישמש כתרופת קסם ליצירתיות ושדרוג קוגניטיבי אינה צפויה להתגשם.

אלא שכששואלים את סיגטי אם המחקר שלו מפריך את יתרונות המיקרודוזינג הוא משיב בשלילה. "המחקר שלנו מאושש את התועלת במיקרודוזינג. המשתתפים השתפרו בכל המדדים הפסיכולוגים לאחר נטילת מיקרודוזינג. אלא שהמקור של השיפור אינו פרמקולוגי אלא ציפיות." מיקרודוזינג, הוא דואג להזכיר, אינו יוצא דופן מבחינה זו. מחקרי עבר הראו, למשל, ש-80% מהאפקט של תרופות אנטי-דכאוניות הוא תוצאה של פלצבו (סיגטי מאמין שגם ה-20% הנותרים ניצבים על כרעי תרנגולת). סיגטי גם אינו מאמין שתוצאות המחקר יסתמו את הגולל על מיקרודוזינג. ישנם כוחות תרבותיים וכלכליים חזקים שמעוניינים להמשיך ולקיים את המיתולוגיה של המיקרודוזינג, ואין סיבה שלא יצליחו. ככלות הכל, הוא אומר, גם ההומיאופתיה הופרכה כבר באנספור מחקרים והדבר לא מונע מהתחום לגלגל מיליארדים. אז אם ההומיאופתיה לא נעלמה, למה שהמיקרודוזינג יעלם? ובכלל, מנקודת המבט של האינדיבידואל זה כלל לא חושב אם התועלת של המיקרודוזינג נובעת ממקור פרמקולוגי או פסיכולוגי. העיקר שזה עובד – וזה מה שהמחקר שלו מראה.

בינתיים העניין במיקרודוזינג ממשיך לנסוק. סקר הסמים הגלובלי של 2019 (GDS) אסף עדויות של 7,000 משתמשי מיקרודוזינג וסיכם ש"התועלת הנתפסת של מיקרודוזינג עולה משמעותית על האתגרים." מחקר אחר שפורסם בכתב העת היוקרתי פסיכופרמקולוגיה כלל דיווחים מרובים על משתמשים שהצליחו להפסיק להשתמש בתרופות אנטי-דכאוניות בעזרת מיקרודוזינג. רוב האנשים נשבעים שמיקרודוזינג עובד להם. אז אם אנשים נהנים ונתרמים כל כך, למה להרוס?

מעבר לשאלות הבלתי פתורות, יש משהו בנרטיב של המיקרודוזינג שנראה חזק מספיק בשביל להבטיח את השרדות הפרקטיקה הזו. המיקרודוזינג מבטיח להוריד אבק כוכבים מהרקיע הפסיכדלי ולפזר אותו על שגרת היומיום המאתגרת של אמהות מותשות ועובדי ידע רצוצים שמחפשים אדג' יצירתי וחוויתי במהלך ימי עבודה ארוכים מדי. המיקרודוזינג מבטיח לשחרר, להעצים, לרפא ולשמח את כל מי שזקוק, והנרטיב הזה מושך מדי והולם מדי לעולמנו בשביל להעלם.