טכנומיסטיקה

קוקה קולה הארה

מי יושב בראש מחלקת הפרסום של קוקה קולה? לפני שנה וחצי כתבתי כאן על הקמפיין "לאהוב את החיים" של קוקה קולה, ששילב בין מסרים פרסומיים מסורתיים לבין מסרים ניו-אייג'ים של מחשבה חיובית ואהבה. עכשיו יצאה קוקה קולה בקמפיין חדש שקורא לקהל השותים "למצוא את הטוב בכל רגע". ואני ממשיך לשאול את עצמי אם זה טוב או רע.

עם קוקה קולה להארה בכביש המהיר.

מאחר שבעבר התלוננתי פה על כך שהמרחב הציבורי שלנו מוקדש ברובו למסרים פרסומיים שליליים שמטרתם לגרום לנו לחוש חוסר שלמות ולנטוע בנו תשוקה מתמדת עבור המוצר הגואל אני חושב שזה נחמד שיש חברות מסחריות שמשתמשות בכסף שלהן על מנת להעביר לנו מסרים שמטרתם לגרום לנו לחוש שלמים עם עצמנו. מצד שני, כשהדבר הזה מלווה בתמונה של בקבוק קוקה קולה, אני לא בטוח אם לא מדובר בסוג של משיח שקר.

ואצטט כאן את עצמי מלפני שנה וחצי:

"אולי אנחנו נכנסים לעידן שבו המסרים הרוחניים מופרטים כל כך שתורות רוחניות ניתנות לציבור בחסות חברות מסחריות? הרי רק לפני עשור היה זה נראה כחזון עיוועים ששוק הרינגטונים יגלגל מחזורים כספיים גדולים יותר משוק הדיסקים, שחברות הסלולרי יחליפו את חברות התקליטים וש"אומנים" יהפכו להיות יצורים מהונדסים על ידי משרדי יחצ"נות של חברות מסחריות ופסטיבלי "מוזיקה" לפסטיבלי מותגים."

אז האם אנחנו נכנסים לעידן שבו האתר העיקרי ליצירה והשפעה תיאולוגית הוא בפרסומות?

כרגע זה עדיין נראה הגזמה אבל באופן אישי אני יודע שאני אוהב את הפרסומת החדשה של קוקה קולה ומעדיף את ההשפעה שלה על התודעה שלי על פני ההשפעה של רוב הפרסומות שמופיעות סביבנו. בינתיים מחלקת השיווק של קוקה קולה (או משרד הפרסום שלה) יוצרת את הפרסומות הרוחניות והפסיכדליות ביותר בסביבה. וזה מה זה סבבה.

8 בדצמבר 2008 – 11:21 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (5)

האינקוויזיציה עוד תיפול – כמה מילים אחרונות על חוק הפטריות ההולנדי

במוסף הארץ התפרסמה בסוף השבוע האחרון כתבה שכתבתי מאמסטרדם על החוק החדש אוסר את מכירתן של ה-Magic Mushrooms (חייבים למצוא להם שם אחר, כי השם פטריות הזיה ממש לא עושה אסוציאציות חיוביות).

כמו שקורה בדרך כלל בעריכה של כתבות מהסוג הזה, חלק מהדברים שמאוד רציתי שיהיו חלק מהכתבה לא יכלו להיות חלק ממנה ולכן אני משתמש בהזדמנות הזו כדי להכניס כאן כמה רעיונות שנפלו שם ועוד כמה דברים שאני רוצה להוסיף כאן. מי שקרא את הכתבה המקורית (ומי שלא) יכול לראות בקטע הזה תוספת שלי למיטיבי לכת, כזו שאפשר לקרוא אותה לאחר סיום הכתבה בהארץ.

חייזרים מהחלל הפנימי
טרנס מקנה, האיש שטימותי לירי קרא לו "טימותי לירי האמיתי", האמין שהפטריות התפתחו על כוכב אחר והגיעו לכדור הארץ מהחלל. לירי נתן כמה סיבות לאמונה הזו. ראשית כל, המבנה הכימי של פטריות שונה מכל שאר האורגניזמים על פני כדור הארץ. שנית, נבגי הפטריות הם האורגניזמים היחידים שיכולים לשרוד בתנאי הוואקום של החלל מעל עשרת אלפים שנה, מה שהופך אותם לטרמפיסטים האינטרגלאקטים האולטימטיביים. ולבסוף, בכדור הארץ אין שרידי מאובנים של פטריות שעתיקים יותר מארבעים מליון שנה. אבל הסיבה העיקרית שמקנה האמין שהפטריות הן אינטליגנציה חוצנית הייתה משום שהן אמרו את זה לו ולקבוצת אנשים שצרכו אותן לאורך ההיסטוריה. העובדה שהפטריות אומרות דברים לאנשים בהזיות כמובן לא גורמת למדענים להאמין בהם. במסגרת של המדע המערבי הרעיון של צמח שמדבר אל אדם, של צמח עם מסר הוא מופרך מדי בשביל אפילו להתייחס אליו.

אם וואסון ראה את השפעת הפטריות בתחילת הפילוסופיה המערבית, מקנה חיפש אותן בתחילתו של המין האנושי. מקנה שהיה ידוע אפילו כהוגה פרוע במיוחד אפילו בקהילה הפסיכדלית גם המציא את תיאורית הקוף המסומם, תיאוריה הגורסת שפטריות פסילוסיבין היו חלק קבוע מהתפריט של המינים ההומונידים באפריקה של לפני מליון שנה. מקנה האמין שתכונותיהן מרחיבות התודעה של הפטריות הן שהובילו להרחבת התודעה האנושית, להתפתחות המודעות העצמית והשפה. גם התיאוריה הזו של מקנה נחשבת איזוטרית ונדחתה על ידי העולם המדעי.

לדעתו של מקנה החולי שבו נמצאת החברה המערבית הוא תוצאה של הריחוק מהצמחים הפסיכדלים. הריחוק הזה שנמשך היום יותר זמן מאי פעם בהיסטוריה האנושית הוא לדעת מקנה הגורם לניכור בין אדם לאדם, בין האדם לטבע ולעצמו. המשך הניתוק הזה שבין האדם לצמחים המקודשים שלו הוא שאחראי לדעתו תחושות אובדן המשמעות בחברה המודרנית ולשליטת תפיסת העולם המטריאליסטית שהרסה את משאבי כדור הארץ. התרבות שלנו מצפה על פי מקנה להתעוררות ארכאית (Archaic Revival) שתחזיר את את התרבויות הפליאוליתיות הפסיכדליות ותאפשר יצירה של חברה חדשה שתמזג את היתרונות הטכנולוגים של החברה המערבית עם הידע והשפע הרוחניים של הצמחים הפסיכדלים.

מחכים למהפכה הבאה

תפריט פטריות.

בשימוש המסורתי כמו גם במחקרים מדעיים שנעשו איתן נטען ששימוש מושכל בצמחים פסיכדלים יכול לעורר פריצות דרך דתיות, אינטלקטואליות יצירתיות, פסיכולוגיות ואפילו רפואיות יוצאות דופן. למרות זאת השימוש בצמחים הללו האלה הוא טאבו בחברה המודרנית. מתישהו לאחר המהפכה החקלאית החל בעולם כולו טרנד היסטורי שהוביל באיטיות ובהתמדה לאיסורם של צמחים פסיכדלים מסביב לעולם, תחילה על ידי הנצרות ודתות אחרות ובהמשך על ידי ממשלות. היום סמים פסיכדלים אסורים בעולם כולו.

את הסוף של הפטריות של הולנד, מהלך שמביא לסיום תהליך בן אלפי שנה שהוביל לאיסורן בכל אלפי תבל אפשר אולי לזקוף למפגש הנפיץ של הפטריות עם החברה המודרנית. בחברות שבטיות שהשתמשו בצמחים הללו אלפי שנים לא יצא להם שם של משהו שדופק את הראש אבל כן של צמחים שיש לגשת אליהם ביראת כבוד ובזהירות מירבית. לאחר צום מנקה, למשל, ובליווי של שאמאן מדריך. אבל בשוק החופשי אין מקום לקדושה והתוצאות קטלניות. בעולם הצרכני שבו הפטריות נמכרות כעוד מוצר בסופרמרקט החטאים של אמסטרדם הגורל של הפטריות היה אולי מועד לכשלון. הפטריות מחכות למהפכה הבאה.

נ.ב.

איך אפשר להסביר את זה שבזמן שרוב תאונות הדרכים אצל נהגים צעירים קורות בהשפעת אלכוהול, אלפי תאונות קטלניות מדי יום, הדבר הזה מתקבל כשגרה, וכשיש תאונה אחת בשנה שמתרחשת בהשפעת פטריות הדבר הזה מוביל מיד לתנועה מסיבית לעצירת "הפגע הנורא". הדרך היחידה לפרש את הנתונים הללו מה שברור הוא שאת התשוקה האדירה לעצור את הפטריות בכל מחיר אי אפשר להבין באופן רציונלי משום שהיא לא רציונלית.

8 מתוך 24,000 אנשים שהתנסו ב-LSD במסגרות טיפוליות בשנות השישים חוו השפעות שליליות נמשכות. למרות שהאחוז הזעום הזה (0.00033 או 0.033%) נמוך בהרבה מאחוז הנפגעים שיש לתעשיית התרופות שלנו, רוב האנשים מפחדים להתנסות בצמחים פסיכדלים. מהנסיון שלי למדתי שככל שאנשים נחשבים יותר "נורמלים", ככה הם יותר מפחדים ממה שהם ימצאו בעצמם, מכך שהם בעצם מטורפים. הפחד הזה מפני מה שנמצא בתוכך הוא אחד הסימנים המאפיינים את החברה המערבית. הפחד הזה להתנסות בזהות הפנימית שלך הוא אחד הגורמים המשתקים ביותר לדעת המערבית.

טרנס מקנה אמר "The western mind is a house of cards". התודעה המערבית היא מגדל קלפים והאנשים שבנו אותו יודעים את זה, ולכן הדבר שהחברה שלנו הכי מפחדת מאיתנו הוא מהמבט הזה פנימה. כמובן שהיא מוכנה להתיר כל מיני פרקטיקות כמו פסיכואנליזה ומדיטציה שיציעו הצצה חטופה למקומות האלה אבל כאשר מוצעת לה טכנולוגיה שמציעה מבט חודר כל לתוך התודעה היא נרתעת ממנה מיד ורוצה לאסור אותה בכל מחיר.

כמה ארגזים פסיכואקטיבים שהיו כנראה מספיקים כדי למסטל רובע אמסטרדמי מצוי.

איסור הסמים האחרון שם גם את הולנד ברשימה ארוכה של מדינות פשיסטיות שאוסרות על חקירה עצמית באמצעים האנושיים המסורתיים של צמחי האדמה. העובדה ששר הבריאות אב קלינק בחר להתעלם במופגן מההמלצה של וועדת CAM שהוא מינה בעצמו, מתאימה באופן מושלם להיסטוריה של הפסיכדלים. מעולם לא התקיים דיון מנומק באיסור של החומרים הללו מפני שאיסור כזה לעולם לא היה עובר בדיון מנומק.

האיסור של הפטריות הוא אחד השלבים האחרונים בתהליך שהחל כבר לפני אלפי שנה, תהליך של איסור חקר התודעה על ידי שורה של ממסדים שחששו מאוד מהאפשרות שאנשים יקיימו ערוצי מידע חלופיים לאלו שלהם ויפתחו דעות עצמאיות משלהם. אבל את הנבגים המרחפים של הפטריות לא יהיה אפשרי לעצור בטווח הנראה לעין. הן ימשיכו לצמוח במקומות שירד בהם הגשם מסביב לעולם. בשביל מי שירצה לשחרר את התודעה שלו התודעה תמשיך להיות חופשית, למרות כל הנסיונות לאסור אותה. כמו שג'ון לנון אמר "אנשים עדיין לוקחים LSD ומגלים שהיקום הוא אחד, פשוט לא מודיעים על זה בחדשות".

יום אחד, בעזרת השם, ימי החושך הללו יגיעו לסיומם. בני אדם יהיו חופשיים לחקור את התודעה שלהם ואנשים יביטו בזעזוע על תקופתנו ויראו במסעי הצלב האנטי-תודעתיים של סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת המשך ישיר של תנועת האינקוויזיציה. אנשים כמו הופמן, לירי ומקנה יראו אז בעתיד כמו הקופרניקוס והגלילאו של זמנם. אנשים שהוקעו ונרדפו על ידי ממסד ערל, אבל הצביעו על הדרך למאות הבאות עבור האנושות. אמן.

7 בדצמבר 2008 – 15:56 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (12)

האוטופיה הבאה בתור

המאמר פורסם היום בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י-מעריב.

לפני זמן מה פרסמתי כאן כתבה שעסקה בקונספירציות ובסרט הקונספירציה צייטגייסט (מילה שמשמעותה משהו כמו: רוח הזמן). מהדברים שכתבתי אז השתמע גם עניין בסרט וגם ספקנות כלפיו. השבוע צפיתי בחלק השני של צייטגייסט שיצא לא מזמן לרשת בשם צייטגייסט: אדנדום. (כאן עם כתוביות בעברית).

החוויה הייתה מהפנטת ואני מרגיש צורך לערוך מחדש את מה שאמרתי בנושא הסרט הזה בעבר. זה לא שאני מסכים עם כל מה שנאמר שם. למעשה אני לא יודע אפילו מה לחשוב על רוב מה שנאמר שם ואם הסרט הזה חושף את הקונספירציה הגדולה בהיסטוריה או שהוא רק פיסת הפרופגנדה האפקטיבית ביותר שראיתי הרבה זמן. מה שברור לי הוא שצייטגייסט: אדנדום הוא יצירת מופת שמסמנת את רוח הזמן שלנו לא פחות משאוטופיה של תומס מורסימן את רוח הזמן ב-1516 ואטלנטיס החדשה של סר פרנסיס בייקון סימנה את רוח הזמן עם פרסומה ב-1627.

לקראת שינוי תודעתי
אנחנו חיים כיום בתקופה מיוחדת. זה לא שאני מתיימר לחזות מה קורה, יקרה ואיך כל זה יסתיים אבל מה שכן ברור הוא שהתגלעו כאן ברגע ההיסטורי המיוחד הזה כל מיני דברים שיוצרים קרקע נוחה מאוד לשינוי שעשוי לבוא אלינו בהפתעה הגדולה.

1. אם עד לפני מספר חודשים מערכת הדיכוי הצרכנית-קפיטליסטית שאנחנו חיים בה נחשבה למעין חוק טבע שאין לקרוא תיגר על ההיגיון שבבסיסו הרי שאנחנו עומדים בפני מה שמכונה כיום המשבר הכלכלי החמור ביותר מאז 1929 ולדעת חלק המשבר הכלכלי החמור אי פעם. עובדה זו מעוררת בחינה מחדש של ההיגיון של המערכת.

2. בארה"ב נבחר נשיא חדש ולמרות שאין לתלות בו יותר מדי ציפיות, זהו הנשיא השחור הראשון בהיסטוריה של ארה"ב מה שמעיד על עליית מדרגה אדירה במאבק בגזענות על פני כוכב הלכת שלנו. הנשיא הזה שהציג לאורך הקמפיין שלו נטיות רוחניות עמוקות גרם לכמה אנשים לקרוא לו הנשיא המואר הראשון,
שזה כמובן סלוגן. אבל בניגוד להרבה סלוגנים יש בו גם משהו. מי שהביט בברק אובמה בחודשים האחרונים לא יכול היה שלא להשגיח שבין אם הוא יהיה נשיא טוב או גרוע יש בו איכויות רוחניות שלא זכורות מאף נשיא אמריקאי בעשורים האחרונים ואולי במאה השנה האחרונות.

3. התנועה הסביבתית שאת שורשיה ניתן למצוא במאה ה-19 ושנחשבה במשך יותר מ-100 כתנועת שוליים ולעיתים אף כתנועה של תמהונים או רדיקלים, עברה בשנים האחרונות תהליך מואץ של קבלה לזרם המרכזי של החברה. פעיל הסביבה פול הוקן מעריך שלא פחות מ-100 מליון אנשים מועסקים כיום במשרה מלאה בלא פחות ממליון ארגונים ארגוני זכויות אדם ובארגוני סביבה מסביב לעולם. זהו המגזר הצומח במהירות הגבוהה ביותר באנושות: יותר מהניאו קונסרבטיבים ויותר מהפונדמנטליסטים. המשבר הסביבתי הזה שבו אנו נתונים מעורר היום חשיבה מחדש של המושגים הבסיסיים של ציביליזציה שלנו כמו פיתוח, קדמה וצריכה. רשמו את מילותי, "מחבקי עצים" עוד יהפוך בעתיד מכינוי גנאי לשם חיבה.

4. תנועה רוחנית שמחזיקה בתפיסות רוחניות שנחשבו בעבר אליטיסטיות במובהק (תפיסות מופשטות של הכח העליון, של החיים לאחר המוות, של אחדות האנושות וכל הדברים וכו') הפכה לתנועה הרוחנית המיינסטרימית. יש לה ערוץ באתר האינטרנט הזה והיא העמידה בראש האומה החזקה בעולם נשיא שאפשר לומר שמשתייך על חברי הקבוצה הזו. (וברק אובמה בתפיסות הדתיות שלו הוא ניו-אייג'יסט).

5. ברקע של כל זה עומדת תנועה משיחית שצופה מהפך תודעתי בסביבות 2012. תנועות משיחיות זה לא דבר חדש כמובן, אבל מעבר לכך שזו אחת התנועות המשיחיות הגדולות בהיסטוריה מה שמייחד אותה הוא שמדובר בתנועה שמורכבת מאנספור תנועות; תנועה שמעבר לנבואות אפוקליפטיות סטנדרטיות יש לה עקרונות סביבתיים, חברתיים ורוחניים. וחשוב מכל זו תנועה שאינה מדברת על מיעוט נבחר שינצל אלא עלינו כאנושות, תנועה שאינה רואה את העתיד כמשהו שכתוב בסלע, ותנועה משיחית עם חוש הומור עצמי, שזה כבר באמת ימות משיח. מעבר למשמעות 2012 או חסרונה, כבר באופן שהתנועות המשיחיות בנויות בימינו יש משהו מבשר ימי משיח.

לא הכל טוב כמובן. הייתי יכול לערוך רשימה הפוכה של סימנים המעידים על כך שהכל הופך גרוע יותר (ועוד לא דיברנו על ההתפשטות הגרעינית, המשבר הסביבתי וכו'). אבל כל הדברים האלה, הטובים והרעים, גורמים לי להעריך שיש סבירות די גבוהה שאנחנו נמצאים כרגע בתחילתה של תקופה שעשויה להיות מעניינת למדי. בשנים הבאות יתקיים על פני הפלנטה רגע של חסד שבו המערכות שמקיימות את הציבילזציה שלנו נמצאות במצד די עדין שבין משבר לבין תחיה, מה שיוצר סבירות גבוהה יותר לשינויים עמוקים באופן שהציביליזציה שלנו בנויה ומתפקדת.

כסף זה חוב
וזה מחזיר אותי לצייטגייסט: אדנדום ולסיבה שאהבתי אותו כל כך. לפני כמה שנים יצא לי לכתוב במחקר אקדמי על הסדרה ניאון ג'נסיס אוונגליון שהטקסטים המיסטיים של ימינו אינם עוד טקסטים במובן הישן של טקסט, אלא טקסטים של מדיה. יותר אנשים רואים היום קליפ קבלי של מדונה ב-MTV מאשר שקראו את הזוהר לאורך 700 שנה. צייטגייסט אדנדום הוא דוגמה מושלמת לתופעה הזו כי הסרט האינטרנטי הזה מהווה טקסט מיסטי אינטנסיבי מאין כמוהו שמתכנת מחדש את התודעה של הצופה וגורם לבליפ ולהסוד להראות כמו תעלולי יח"צ לתינוקות.

חיים בעתיד. מרכז הפיתוח של ז'אק פרסקו בונוס, פלורידה.

צייטגייסט: אדנדום תוקף את הציביליזציה שלנו בנקודה הבסיסית ביותר שלה כשהוא נוגע בסוגיה שנותרת בדרך כלל עלומה: האופן שהחברה שלנו יוצרת כסף. החצי הראשון של הסרט, שעוסק בסוגיה הזו טוען שלמעשה כסף בחברה שלנו מייצג חוב ולא ערך, חוב שהחברה שלנו באופן משותף חייבת לבנק המרכזי. הסרט מראה איך בנקים יכולים לייצר כ-100 דולרים וירטואלים על כל דור שהבנק המרכזי ממציא משום מקום ובאופן כזה יוצרים מערכת שמבוססת על חוב במקום על ערך ממשי. הוא גם מראה שמאחר שהחוב הזה נושא כל הזמן ריבית ושכל הכסף שנמצא במערכת הגיע מהבנק המרכזי אין לנו בעצם סיכוי להחזיר את החוב הזה לעולם. הסיכוי היחיד להחזיר את החוב הוא ללוות עוד כסף מהבנק המרכזי ולהגדיל עוד ועוד את החוב בתהליך ספיראלי שעומד בבסיס החברה שלנו ושהתוצאה שלו היא הרס הולך ומתגבר של הסביבה מתוך ניסיון לצור עוד ועוד דברים כדי לשלם חוב הולך ותופח. חברת בת קיימא, טוען הסרט הזה, לא תהיה אפשרית לעולם בחברה מבוססת כסף.

כמובן שבפסקה הקודמת הסברתי את הדברים בצורה פשטנית מאוד. מי שרוצה להבין אותם טוב יותר כדאי לו לצפות בסרט עצמו או בסרט Money as Debt או לקרוא על הנושא ברשת ובספרים שנכתבו בנושא. אבל אם כבר עסקנו שבוע שעבר בקונספירציות וביצירות קונספירציה כדאי לציין שכבר מהבחינה הפשוטה הזו צייטגייסט אדנדום טוב בהרבה מסרט הצייטגייסט הראשון משום שבניגוד אליו הוא אינו מתרכז בקונספירציות מפוקפקות שלא ניתן לבדוק את הבסיס העובדתי שלהן אלא בשיטה כלכלית שרירה וקיימת מכל בחינה אפשרית שהבעיות שהיא גורמת לחברות שלנו הן מפלצתיות ושיש קבוצות גדולות של כלכלנים שמכירים בהן.

התוכנית להצלת האנושות

האוטופיה אוטוטו כאן. צייטגייסט: אדנדום.

חשיפה לקונספירציה הגלויה והאימתנית ביותר של זמננו, הארת הפגמים המהותיים במערכת. כל זה היה יכול להיות די והותר. אבל מה שהופך את צייטגייסט אדנדום למעניין הוא שהוא לא רק יוצא נגד השיטה, הוא גם מהווה את אחד המסמכים הטכנואוטופיסטים השאפתניים ביותר שהציביליזציה שלנו יצרה בעשרות השנים האחרונות.

בהתבסס על התוכניות של ז'אק פרסקו, עתידן בן ה-92 שנראה כמו מדען מטורף בן 50 שעבר במכונת זמן, צייטגייסט: אדנדום מציע את פרויקט ונוס שעיקרו הוא ביטול הכלכלה מבוססת המונטרית וליצור במקומה כלכלה מבוססת משאבים. פרוייקט ונוס מציע שברגע שנבטל את הכסף נגלה שהדברים שחשובים עבור החברה שלנו הם המשאבים שמהם אנחנו מתקיימים ולכן חברת בת קיימא שתיווצר לאחר שיבוטל הכסף תשקיע את מאמציה בשמירה על המשאבים הללו וטיפוחם. ברגע שתהיה לנו כלכלה מבוססת משאבים במקום כלכלה מבוססת כסף נוכל לבטל את כל המקצועות שעוסקים בכסף כמו בנקאים, כלכלנים ופרסומאים. בכלכלה מבוססת משאבים גם רוב הסיבות לפשע יבוטלו. בחברה כזו במקום שמשאבים יופנו רק למקומות שבהם ניתן לעשות כסף, משאבים יופנו למקומות שבהם יוכלו לשפר את חיי האדם.

אבל איך תתקיים החברה כזו בלי כסף? צייטגייסט אדנדום טוען שכיום לראשונה בהיסטוריה הטכנולוגיה של המין האנושי הגיע למצב שבו אנחנו יכולים לבטל 90% מהמקצועות הקיימים בעזרת טכנולוגיה. הוא מציע שהשעבוד האנושי לעבודה יכול להסתיים ושאנחנו יכולים היום להקים חברה שבה עבודה תהיה זכרון רחוק ועגום מהעבר ושתהיה מבוססת על חופש, יצירתיות, התפתחות רוחנית ושפע לכל.

צייטגייסט: אדנדום מציע לא פחות מפירוק המערכות המוניטריות, הדתיות והפוליטיות של האנושות אם ברצונה לשרוד. ומעבר למהפכות הכלכליות והטכנולוגיות הוא גם מציע מהפכה רוחנית. החברה שהסרט מציע מבוססת על סוף הצרכנות ותחילתו של עידן חדש של התפתחות ולמידה נמשכות, חקירה פנימית וניסיון ישיר.

ובסופו של דבר צייטגייסט אדנדום גם דורש מהצופים שלו כמה דרישות קונקרטיות וישירות מאוד:
להחרים את הבנקים המרכזיים. להחרים את ערוצי המדיה המרכזיים שמשרתים את הממסד ולהתבסס רק על מקורות אינטרנטיים אלטרנטיבים. לעולם לא להתגייס לאף צבא. להחרים את חברות האנרגיה. להחרים את המערכת הפוליטית. להתחיל לפעול דרך האינטרנט.

למה חובה לראות את צייטגייסט: אדנדום
צייטגייסט: אדנדום לא נטול חולשות, למעשה הוא עתיר חולשות ואפשר לבקר אותו ממגוון כיוונים. ראשית כל, ומבלי להכנס לפרטים עצמם, על כך שכמו הסרט הראשון בסדרת הצייטגייסט הוא דמגוגי ומתעקש להציג דברים כאילו הם פשוטים בהרבה ממה שהם באמת. שנית, על כך שהטכנואוטופיזם והקולקטיביזם שלו מוחלטים כל כך שהם שמים את הסרט במקום בעייתי מאוד בהיסטוריה של הרעיונות

אם תרצו אין זו אגדה?

ובכל זאת אני חושב שצייטגייסט: אדנדום הוא סרט חשוב מאין כמוהו. ראשית בגלל שאם הוא צודק, ועד כמה שהצלחתי לגלות בחקירות שלי ברשת הוא ברוב המקרים צודק, הפגמים שצייטגייסט אדנדום חושף בשיטה הקיימת הם בלתי נסבלים. ושנית בגלל שגם אם הוא לא צודק הוא עדיין היה מיצירות הפרופגנדה הגדולות בכל הזמנים. יצירה שמערבת פסיכדליה, מד"ב ותכנות תודעה באופן שהיה גורם לפיליפ ק. דיק להזיל ריר.

מה שמדהים בצייטגייסט: אדנדום הוא עצם ההעזה המחשבתית. פרויקט ונוס, התוכנית שהסרט הזה מציע עבור האנושות, נראית כמו תוכנית שנלקחה מסרט מדע בדיוני משנות השישים עם השפעות חזקות של בקמינסטר פולר.
האתר שלהם נראה כמו משהו שמפיקים של סדרת טלויזיה בסגנון אבודים הקימו באינטרנט בשביל לשגע את המעריצים שלהם. מה שמטריף הוא שהמארגנים של הפרויקט הזה באמת חיים במתחם מבודד ומד"בי בונוס, פלורידה ועובדים על הפרוייקט הזה כבר כמה עשרות שנים. אז עד כמה שהסיפור הזה של פרויקט ונוס יכול להראות מצוץ, הזייתי או מופרך הוא גם מדגדג לי את הקורקבן הטכנומשיחי משום שהוא הטקסט הטכנואוטופיסטי הקולנועי המרשים ביותר שזכור לי.

אבל הסיבה העיקרית שצייטגייסט, אדנדום חשוב כל כך היא שבמציאות שבה כל מה ש"המנהיגים" שלנו מציעים הוא צריכה, מלחמה ועוד צריכה הסרט הזה עושה את העבודה החשובה כל כך של לפתוח את הדמיון ולעורר אותו לחשוב על העתידים האפשרים של האנושות במאות השנים הבאות. החזון שצייטגייסט אדנדום מציע לאנושות הוא מרתק ומעורר השראה בהרבה מכל מה שהממשלות העולמיות יודעות להציג לנו כיום. וזה כל כך נכון שהחזון החברתי והרוחני הזה בוקע מהאינטרנט ומופיע בצורה של יצירת מדיה משנת תודעה.

צייטגייסט: אדנדום יוצר משהו שציפיתי לו הרבה זמן, הוא יוצר אלטרנטיבה חברתית ורוחנית שבוקעת מתוך המדיה ושמציעה משהו שונה רדיקלית מכל מה שאנחנו שומעים מאמצעי התקשורת בדרך כלל, משהו שנשמע כרגע כמו הזיה, אבל דווקא בגלל זה הוא מעניין הרבה יותר ממה שיש לתקשורת הקונבנציונלית למסור לנו כרגע.

אתם חייבים לעצמכם לראות את צייטגייסט: אדנדום בגלל שהוא שונה לחלוטין מכל מה שראיתם עד היום. צייטגייסט אדנדום הוא מוצר תרבותי אוונגארדי שקורא ללא פחות מתכנון מחודש של החברה האנושית לאור עקרונות של צדק, קדמה טכנולוגית והתפתחות רוחנית. גם אם זה לא קורה בזמן הקרוב, כדאי להתרשם איך זה היה יכול להיות.

5 בדצמבר 2008 – 12:34 קטגוריות: קולנוע | תגובות (5)

האוניברסיטה הפסיכדלית

לכבוד כניסתו לתוקפו של איסור ה-Magic Mushrooms בהולנד השבוע. באתר Reality Sandwich התפרסם אתמול מאמר שלי שמציע דרך אלטרנטיבית שבה ניתן יהיה לבצע רגולציה אחראית לנושא של סמים פסיכדלים בחברה עתידית בעזרת הקמת אוניברסיטה פסיכדלית שתופקד על הענקתם של רשיונות פסכינואוטים לחקירה פנימית.

כאן

4 בדצמבר 2008 – 11:04 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (6)

יומה האחרון של הפטריה – דיווח מאמסטרדם

עכשיו בעיר הקודש אמסטרדם. עובד על כתבה על הימים האחרונים של פטריות הפסילוסיבין שהיום הוא היום האחרון שהן נמכרות כאן בסמרטשופס בעקבות החוק החדש כנגד ממכר Magic Mushrooms. החל ממחר יהיה בלתי אפשרי להשיג פטריות פסילוסיבין באופן חוקי באיזשהו מקום בעולם עד להודעה חדשה, מה שגורם למאורע הזה ללבוש לא רק מימדים היסטוריים אלא קוסמיים ממש. הסמרטשופס כאן מפוצצות באנשים שמגיעים במיוחד כדי להתנסות רגע לפני שזה הופך לבלתי אפשרי. אנשים יוצאים מהחנויות עם שקיות עמוסות בפטריות ואפילו מי שלא אכלו מעולם פטריות מגיעים כדי להספיק שיהיה מאוחר מדי.

30 בנובמבר 2008 – 15:40 קטגוריות: חיים | תגובות (4)

ראיון עם ריי קורצוויל

בהארץ התפרסם היום הראיון הזה שערכתי עם הממציא והעתידן ריי קורצוויל.

ריי קורצוויל הוא כנראה העתידן הפרוע ביותר בעולם. בין התחזיות שניפק קורצוויל בספריו עידן המכונות החושבות (במקור Age of Spiritual Machines, או עידן המכונות הרוחניות. בעברית תורגם לעידן המכונות החושבות שהוא דווקא שם שמו הראשון של קורצוויל Age of Intelligent Machines) והסינגולריות קרובה אפשר למצוא קביעות מרחיקות לכת כמו הופעתה של אינטיליגנציה מלאכותית, הפיכתם של מעבדים המושתלים במח לגאדג'ט נפוץ והעלאת התודעה האנושית למחשבים דיגיטליים, תהליך אשר יקנה לבני האדם את האלמוות. כל אלו, שימו לב, עד שנת 2040 לכל המאוחר.

אפשר היה לפטור את התחזיות הללו כהזיות של עתידן עם מח קודח לולא היה קורצוויל אחת הדמויות הנערצות המשפיעות ביותר בעולם הטכנולוגיה והעתידן המפורסם ביותר של ימינו. קורצוויל שהיה ממציא חלוץ בתחומים כגון זיהוי קול, זיהוי כתב, בינה מלאכותית ואחרים נחשב לאחד הממציאים החשובים של המאה העשרים. הוא כבר כונה בעבר היורש של אדיסון, תואר על ידי ביל גייטס כ"האדם הטוב ביותר בחיזוי עתיד הבינה המלאכותית" ועל ידי CNN כ"העתידן החכם ביותר על פני האדמה".

טכנולוגיה שמאיצה את עצמה

כעתידן, מבין קורצוויל את ההיסטוריה כסיפור טכנולוגי. הסיפור הזה התחיל בתאים הראשונים ובהתפתחותם לבעלי חיים מתקדמים יותר ולבסוף לאדם ולטכנולוגיות שיצר. אבל על פי קורצוויל הסיפור של הטכנולוגיה לא נגמר שם. הטכנולוגיה, על פי קורצוויל היא במסע מתמיד של התפתחות, מסע שמתחיל בראשית היקום והיווצרות התאים הראשונים, עובר בחיות ביולוגיות שמתפתחות בתהליך אבולוציה שמאיץ את עצמו כשאותן חיות מתחילות לפתח מכונות טכנולוגיות, ממשיך הלאה כשהמכונות הללו מפתחות אינטליגנציה משל עצמן ויסתיים רק כשהיקום כולו יומר לחומר ממוחשב. אל התובנות הללו לגבי עתיד היקום מתייחס קורצוויל כהרות גורל עבור האנושות. בעשור האחרון הוא מקדיש את עצמו על מנת להפיץ בעולם את רעיון "הסינגולריות" ולקרוא להגברת המודעות העולמית לנושא זה.

הסינגולריות, הרעיון שהטכנולוגיה מאיצה את עצמה במהירות הולכת וגוברת היא רעיון שזכה בשנים האחרונות לפופולריות במעגלים הולכים וגדלים של מדענים, אנשי מחשבים וגם חובבי מדע בדיוני. תומכי הסינגולריות מצביעים על כך שאם יצירת התא האמיתי הראשון דרשה מיליארדי שנה, הרי התפתחות צורות החיים מרובות התאים כבר התרחשה במרווחים של מאות ועשרות מליוני שנה בלבד. התפתחות קופי האדם וההומונידים הראשונים ארעה בטווחי זמן של מליוני שנה בודדות, התפתחות הטכנולוגיות הראשונות של האדם הקדמון על טווח של מאות אלפי שנים, הכתב והערים הראשונות הופיעו באלפי השנים האחרונות, מהפכת הדפוס והמדע במאות השנים האחרונות ואילו במאה האחרונה אנחנו כבר מודדים התפתחויות בקצב של עשורים, שנים וחודשים. על פי קורצוויל ואחרים מעיד הדפוס הזה על כך שהיכולות הטכנולוגיות שלנו מתפתחות בקצב שהולך ומאיץ את עצמו מאז שחר ימי היקום ואין דוגמה טובה לכך מאשר "חוק מור" החוק שטבע מייסד אינטל גורדון מור ב-1965 ועל פיו יחס העלות-ביצועים של המחשבים יכפיל את עצמו מדי כ-18 חודשים.

"יחס העלות-ביצועים הכפיל את עצמו פי מיליארד מאז שהייתי סטודנט ב-1965" אומר קורצוויל בראיון לקפטן אינטרנט "והוא יכפיל את עצמו שוב פי מיליארד ב-25 השנים הבאות. הדבר הזה גורם לקצב של ההתקדמות הטכנית להאיץ את עצמה. הסינגולריות היא הרגע בעתיד שבו קצב השינוי יהיה מהיר כל כך שלא נוכל עוד לעקוב אחריו מבלי להגביר את היכולות שלנו בעזרת הטכנולוגיה. אנחנו נתמזג עם האינטיליגנציות הלא-ביולוגיות שאנחנו יוצרים ועל פי המודלים שלי נכפיל את האינטיליגנציה שלנו פי מיליארד עד שנת 2045".

אחת הסיבות שקורצוויל שוקד כל כך על הפצת רעיון הסינגולריות בציבור הרחב היא החשש שללא מודעות לתהליך הזה עשויות להיות לסינגולריות השלכות הרסניות. בין השאר שותף קורצוויל ב-Life Boat Foundation, קרן ללא מטרות רווח שמטרתה לסייע לאנושות להתגונן מאיומים קיומיים וגם מייעץ לצבא האמריקאי בהתמודדות עם איומים ביוטרוריסטים.

"הסכנה לעתיד הקרוב היא שאותן הטכנולוגיות שאנחנו משתמשים בהן על מנת להלחם במחלות ובהזדקנות יהפכו כלי בידיהם של ביוטרוריסטים על מנת ליצור וירוס ביולוגי שיהיה קטלני, מדבק וחמקני יותר מכל מה שאנחנו מכירים היום" הוא אומר "החדשות הטובות הן שבזכות הטכנולוגיה יש לנו גם את הידע המדעי על מנת ליצור מערכת מענה מהיר למצב כזה. פענוח רצף ה-DNA של האיידס ארך 5 שנים. זה של ה-SARS 31 יום. היום אנחנו יכולים לבצע משימה כזו ביום אחד".

אתה מרגיש שהמודעות לסינגולריות עלתה בשנים האחרונות?
"אין ספק. הטכנולוגיה התקדמה בהתאם לתחזיות שהצבעתי עליהן בספרים הראשונים שלי כך שיש הרבה יותר ראיות לצמיחה האקספוננטיאלית של טכנולוגית המידע וההשלכות שלה. הדבר היחיד שיכול למנוע את הסינגולריות יהיה קטסטרופה שתהרוס את ציביליזצית האדם-מכונה שלנו".

רוצה לחיות לנצח

תחום העתידנות נחשב בציבור הרחב לתחום שנשלט על ידי תחזיות כושלות שמופרכות מדי מספר שנים. גם קורצוויל נאלץ לספוג ביקורת לא מועטה על התחזיות מרחיקות הלכת שלו לעשורים הבאים. הביקורת נגדו באה ממגוון חוגים וגישות. ממי שטוענים שחוק מור לא יוכל להמשיך עוד זמן רב, דרך מי שטוענים שהחברה לא תאפשר להתרחשויות מהסוג שהוא צופה להתרחש ועד אלו שמביעים ספקות פילוסופים בשאלה האם מחשב יוכל אי פעם לפתח תודעה.

עם זאת, למרות הביקורת שמושמעת כנגד עתידנים שונים וכנגדו ספציפית, מחזיק קורצוויל ברקורד של אחד העתידנים הטובים והמדויקים בעולם. בספריו הוא מקפיד ללוות את התחזיות הטכנולוגיות שלו בתאריכים מדויקים וגם זכה לכמה הצלחות מרשימות בתחום כמו הקביעה שלו ב-1990 שעד שנת 1998 ינצח מחשב את אלוף העולם בשחמט. התחזית הזו, שנשמעה כמדע בדיוני בזמנה, התממשה ב-1997 כשכחול עמוק ניצח את גארי קספרוב.

בספר שלו עידן המכונות החושבות סיפק קורצוויל שורה של תחזיות עבור השנה 2009. כעת, זמן קצר לפני תחילת 2009 נראות התחזיות שלו בתחומים כמו ריבוי הגאדג'טים, הדיגיטליזציה של המדיה, יכולות המחשוב, הלמידה ממוחשבת ותפקיד הטכנולוגיה בצבא מדויקות להפליא.

"הסוד של להיות עתידן טוב הוא לזהות שתכונות מסוימות של טכנולוגית מידע כמו יחס עלות-ביצועים ויכולת החישוב מתקדמים על פי מסלולים אקספוננטיאלים חלקים ולאסוף מספיק מידע על מנת לאמוד בצורה נכונה כיצד ימשיכו המסלולים הללו בעתיד." אומר קורצוויל. "אני עושה זאת כבר מזה מספר עשורים. אנחנו אמנם לא יכולים לחזות באופן אמין מה יקרה לפרויקטים, חברות ואנשים ספציפים אבל אנחנו כן יכולים לחזות את ההתרחשויות הכלליות ולפתח תרחישים על פיהם."

כשהוא נשאל על התחזיות שלו לשני העשורים הקרובים הוא מנבא שמחשבים בצורתם הנוכחית יעלמו מהסביבה שלנו. "אנחנו כבר לא נסחוב עוד את האובייקטים המרובעים האלה. המחשבים ישולבו בתוך הבגדים והסביבה שלנו בעשור הקרוב ולתוך הגוף והמוח שלנו בעשור שלאחריו. יש כבר סימנים מבשרים של הטרנד הזה." קורצוויל גם חוזה שבעתיד נבלה יותר זמן בסביבות וירטואליות שחלקן יתקיימו במקביל למציאות שלנו. "ההופעה של עולמות כמו סקנד לייף הם רק דוגמה אחת של הטרנד הזה. עולמות וירטואלים יהפכו ריאליסטים יותר ויותר ויתמזגו עם העולם האמיתי".

עוד התפתחות שקורצוויל בונה עליה היא הארכת רדיקלית של תוחלת החיים. בשנים האחרונות התפרסם קורצוויל בקביעה שלו שמי שיצלח את 30 השנה הבאות כבר יזכה לחיות לנצח. כדי להצליח להגיע לשם בעצמו הוא לוקח 250 תוספי תזונה מדי יום. "אנחנו נתכנת מחדש את הגנים שלנו ואת כל תהליכי המידע שבבסיס הביולוגיה שלנו על מנת למנוע מחלות והזדקנות. אני צופה שתוך 15 שנה אנחנו נוסיף יותר משנה מדי שנה לתוחלת החיים הנותרת שלנו".

התחזיות של קורצוויל מ-1999 ל-2009, הצלחות מול כשלונות

בספרו עידן המכונות החושבות שהתפרסם ב-1999 נתן קורצוויל תחזיות שונות לשנת 2009. כעת, עשור מאוחר יותר וכחודש לפני מועד פקיעת התחזיות החלטנו לבחון את התחזיות של קורצוויל מ-99, לבדוק איזה מאלו התגשמו ולעמת אותו עם אלו שמתמהמהות. הנה רשימה חלקית:

התחזית מ-1999: ב-2009 אנשים משתמשים בעיקר במחשבים נישאים שהפכו קלים ודקים יותר בצורה מורגשת מהמחשבים של עשר שנים קודם לכן.

המצב כיום: התחזית התגשמה.

התחזיתמ-1999: רוב הטקסט נוצר על ידי מערכות הממירות דיבור לטקסט, עם זאת עדיין משתמשים במקלדות.

המצב כיום: התחזית לא התגשמה. למרות שיפורים בטכנולוגיה הכתבה למחשב עדיין אינה פופולרית.

תגובתו של קורצוויל: "אנשים עוברים למחשבים בגדלים המתאימים לנשיאה בכיס אבל למחשבים הללו אין מקלדות נוחות וזה יוצר עכשיו את הצורך לזיהוי דיבור אפקטיבי. עד לאחרונה למחשבים נישאים כמו טלפונים סלולרים לא היה כח מחשוב מספיק על מנת לתמוך בזיהוי דיבור איכותי אך זה משתנה כעת. לסלולרים חדשים כמו ה-Blackberry Bold יש מעבדים מהירים מספיק ומספיק זכרון על מנת לתמוך בזיהוי דיבור אפקטיבי לצורך יצירת טקסט. אנחנו נראה מערכות זיהוי דיבור בשימוש נרחב על מחשבים כאלה במהלך השנים הבאות".

התחזית מ-1999: מחשבים כוללים טכנולוגיה אלחוטית שמאפשרת להם להתחבר לרשת הנמצאת בכל מקום ומספקת תקשורת אמינה, זמינה ומהירה.

המצב כיום: התחזית התגשמה חלקית. ברוב העולם רשת אלחוטית עדיין אינה זמינה בכל מקום. מערכות WiMax נסיוניות שמתוקנות בימים אלו מסביב לעולם צפויות לשפר את המצב בשנים הבאות ולקרב אותו לחזון שתיאר קורצוויל.

התחזיתמ-1999: רוב הרכישות של ספרים, "אלבומים" מוזיקלים, וידיואים, משחקים וסוגים אחרים של תוכנה אינם כוללים איזשהו אובייקט פיזי. רכישות של מוצרים כאלה מתרחשות בחנויות וירטואליות.

המצב כיום: התחזית התגשמה ברובה. למרות שספרים אלקטרונים רק מתחילים לצבור פופולריות, הרי שהתחזית של קורצוויל נמצאת במגמת התגשמות מואצת בשאר התחומים (בוודאי אם לוקחים בחשבון הורדות פירטיות של סרטים ברשת).

התחזית מ-1999: טכנולוגיה לתרגום טלפוני (כשאתה מדבר באנגלית שומעים אותך ביפנית בצד השני) כבר נמצאת בשימוש נרחב עבור זוגות רבות של שפות.

המצב כיום: התחזית לא התגשמה.

תגובתו של קורצוויל: "יש כבר שני סוגים של טכנולוגיות 'טלפון מתרגם' מהחברה שלי. יש לנו טלפון סלולרי שיכול ליצור מסמכים מודפסים בשבע שפות ולאחר מכן לתרגם את המסמכים הללו לכל אחת משבע השפות. יכולות התרגום שלו הודגמו כבר במספר תערוכות והוא יתחיל להמכר בחודשים הבאים. הטכנולוגיה עדיין לא נמצאת בשימוש נרחב אבל אני מאמין שאיננו רחוקים מכך".

התחזית מ-1999: רוב הקריאה נעשית ממסכים. עדיין ישנה כמות אדירה של טקסט במסמכי נייר עם זאת השימוש בהם קטן בעוד בעוד ספרים נסרקים ונשמרים בצורה אלקטרונית. מסמכים ב-2009 כוללים כדבר שבשגרה קטעי וידאו וסאונד.

המצב כיום: התחזית התגשמה. רובנו קוראים היום בעיקר ממסך המחשב. בשנים האחרונות השיקו גוגל מיקרוסופט וחברות אחרות תוכניות נרחבות לסריקה של מיליוני ספרים. ספרים אלקטרונים הופכים בימים אלו לפופולרים יותר ואתרי חדשות ובלוגים כוללים קטעי וידאו.

התחזית מ-1999: הכבלים נעלמים. תקשורת נתונים בין מרכיבים כמו מיקרופונים, מסכים, מדפסות ומקלדות עושה שימוש במערכות אלחוטיות לטווח קצר.

המצב כיום: התחזית התגשמה חלקית. מוצרים אלחוטיים אמנם הפכו פופולרים יותר אולם רובנו סובלים עדיין מתסבוכות כבלים.

תגובתו של קורצוויל: "לא כתבתי שהכבלים יעלמו אלא שהם נמצאים בתהליך של העלמות. ישנו שימוש הולך וגובר בטכנולוגיות Bluetooth טכנולוגיות WiFi וטכנולוגיות אלחוטיות אחרות שמחליפות כבלים פיזיים. ישנה טכנולוגיה מתפתחת שמאפשרת תקשורת בין מחשבי כיס כמו טלפונים סלולרים ומצלמות לבין מחשבי דסקטופ ומדפסות. אנשים משתמשים יותר ויותר במחשבים נישאים ומחשבי כף יד ומשתמשיםבתקשורת ניידת כדי לתקשר עם מדפסות ומתקנים אחרים".

23 בנובמבר 2008 – 18:12 קטגוריות: טכנולוגיה | תגובות (1)

המדריך השלם לשימוש בתיאוריות קונספירציה

המאמר פורסם היום בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י-מעריב.

תיאוריות קונספירציה תמיד עוררו אצלי יחס של כבדהו וחשדהו. מצד אחד, כשהן עשויות טוב יש להן יכולת אדירה להסביר את העולם. הן יכולות להשאיר אותך עם פה פעור בתדהמה. פתאום כל מיני פרטים מתחברים אחד עם השני והמציאות שמסביב מקבלת פירוש ומשמעות חדשים לחלוטין.

מצד שני, רובן של תיאוריות הקונספירציה לא עומדות בבדיקה אינטרנטית פשוטה של העובדות. והצרה האמיתית היא שאם מתחילים להתעסק בתיאוריות קונספירציה אף פעם לא יודעים איפה זה יגמר. מומחה הקונספירציות רוברט אנטון ווילסון העריך פעם שאינציקלופדיה שתכיל את כל תיאוריות הקונספירציה שקיימות בארה"ב תהיה ארוכה יותר מ-22 הכרכים של הבריטניקה. וכשקיימות כל כך הרבה תיאוריות קונספירציה הרי אפילו חובב קונספירציות מלא רצון טוב לא יכול להאמין לכולן.

אוטוטו משתילים לכולנו צ'יפים מתחת לעור.

כמובן שהיחס הזה של כבדהו וחשדהו לא מותיר לי מוצא פשוט כשאני שומע על תיאורית קונספירציה חדשה וצריך להחליט מה דעתי עליה. מצד אחד, קשה לי לרוב לקבל תיאוריות קונספירטיביות כפשוטן. מצד שני, ישנן גם תיאוריות קונספירציה אמיתיות, כפי שמספרת לנו ההיסטוריה ולא הייתי רוצה לדחות אותן מבלי לבדוק אותן כהלכה. אולי בגלל זה אני משתדל להתרחק בדרך כלל מכל מה שמריח מקונספירציה, פשוט כי העולם מסובך מספיק להבנה כמו שהוא מבלי להתחיל להתחבט באלפי פרשנויות אלטרנטיביות שסותרות את כל מה שאנחנו יודעים.

צפיה בצייטגייסט

ובכל זאת אחרי ששמעתי לאחרונה ממספר מקורות על סרט הקונספירציה האינטרנטי המצליח Zeitgeist (כאן בתרגום עברי) שנצפה על ידי מליוני צופים מרחבי העולם וגם זכה לאחרונה להמשך החלטתי לתת הזדמנות נוספת לז'אנר הקונספירציה ולצפות בסרט.

הזדעזעתי, השתעשעתי, אבל לא השתעממתי. בשביל אלו שלא ראו את הסרט אספר שבאופן באופן כללי צייטגייסט הוא סרט עשוי היטב עם שלוש תיזות עיקריות:

א.      ישו הוא סמל אסטרולוגי וכל מי שחושב שהוא היה אדם אמיתי הוא טיפש מטופש. גם התנ"ך הוא בסה"כ טקסט אסטרולוגי שלא הובן כהלכה. ובכלל כל הדתות הממוסדות הן קשקוש.
ב.       ה-11 בספטמבר לא בוצע על ידי גורמים מוסלמים אלא היה מזימה של גורמים קונספירטיבים אמריקאים שמטרתם שלילת זכויות האזרח של בני האנוש מסביב לעולם.
ג.        הבנק המרכזי של ארה"ב (פדרל ריזרב) נשלט על ידי קבוצת משפחות שכולנו חייבים להן כסף ושיצרו לנוחיותן ובהתאם לאינטרסים שלהן את כל המלחמות והמשברים הכלכליים של המאה האחרונה. (ובסוף הם רוצים לאחד את כל העולם לדיקטטורה אחת ולהחדיר לכולנו שבבי מעקב)

הטענות הללו שעשויות להרים כמה גבות מגובות בצייטגייסט בהרבה עובדות מוכחות יותר ופחות ובטון דיבור דמגוגי ומשכנע למדי. צייטגייסט מעלה כל כך הרבה טענות מטלטלות עולם שצפיתי בו תוך כדי עצירות קבועות לחיפושי מידע אינטרנטיים וקריאה של רבות מהביקורות שניסו לאמוד את מידת האמת שבו.

למרות כל זה כשסיימתי את הסרט הייתי מבולבל עוד יותר משהייתי כשהתחלתי אותו. הדבר היחיד שהיה ברור לי בסיום הצפיה הוא שיוצרי תיאוריות קונספירציה היו זוכים ממני להרבה יותר אמון אם היו מתרכזים בעובדות החזקות בטיעון שלהם בלי למלא אותו בעוד הרבה עובדות מסולפות.

אגדה לפראנואידים

מומחה תיאוריות הקונספירציה רוברט אנטון ווילסון נותן שלוש סיבות עיקריות לפופולריות של תיאוריות קונספירציה בזמננו.
1.      תמיד קל למצוא מישהו אחר (היהודים, האילומינאטי, הבנק המרכזי) ולהאשים אותו בכל הצרות שלך במקום להתמודד איתן בעצמך.
2.      העולם היום פשוט מורכב מדי בשביל שנוכל להבין אותו. תיאוריות קונספירציה מציעות הסבר פשוט בשביל מי שרוצה להרגיש כאילו הוא מבין מה קורה.
3.      פשוט כי באמת יש הרבה קונספירציות.

כמי שסרב לאורך כל ימי חייו להתחייב על איזשהו מודל אחת שיסביר את העולם (חטא שאותו כינה מודל-תאיזם, האמונה שמודל אחד מסביר את הכל. ויהא זה פמיניזם, מרקסיזם, פונדטמנטליזם או מדעיזם) הקפיד ווילסון תמיד להתייחס לקונספירציות בעירוב של כובד ראש ואירוניה משושעת. הספר Everything Is Under Control הוא מעין אינציקלופדית קונספירציות שערך ווילסון ושאוספת כמה מתיאוריות הקונספירציה המוזרות, המשוגעות והמטופשות של כל הזמנים לצד כמה מתיאוריות הקונספירציה החשובות והמתקבלות יותר על הדעת. המטרה של ווילסון באוסף האקלקטי הזה הייתה לדבריו "שהקורא יעבור כל הזמן בין מצב של צחוק פרוע במחשבה 'מה זה השטויות האלה' לבין המחשבה 'היי, חלק מזה עשוי להיות אמיתי!'". את המצב הלא מתחייב הזה שבין ספקנות קיצונית לנכונות לבדוק כל רעיון ראה ווילסון כהמצב האידאלי שעל כל קורא להמצא בו.

אולם יצירת הקונספירציה החשובה ביותר של ווילסון היא כנראה סדרת ספרי האילומינאטי שכתב ווילסון בשיתוף עם רוברט שיה בתחילת שנות השבעים ושזכתה למעמד של של קלסיקת הקונספירציה האולטימטיביות אצל קהילות מגוונות של היפים, חובבי מד"ב ופסיכדליה.

הסדרה שווילסון כינה אותה "אגדה לפרנואידים" מערבת מידע אמיתי עם עלילות מומצאות וכאוטיות. לאורך שלושת ספרי הסדרה בונה ווילסון שוב ושוב תיאוריות קונספירציה שונות ומשונות שמטרתן לשכנע את הקורא בתפיסת מציאות אחת רק על מנת לקרוע אותה לגזרים מספר עמודים מאוחר יותר ולהציע במקומה תיאורית קונספירציה חדשה ושונה לחלוטין שתהרס מיד בהמשך לטובת עוד תיאוריה חדשה וכן הלאה. ווילסון תפס את מבנה העלילה הכאוטי והפאראנואידי הזה כמבנה שמטרתו למנוע מהקורא להתרווח בשביעות רצון לתוך תפיסת עולם אחת ולחנך אותו לחיים של סקפטיות מוחלטת ונכונות להחליף באופן תמידי את נקודות המבט על המציאות.

איזה קונספירציות סבירות יותר

כששאלו אותו עד כמה הוא מאמין בתיאוריות קונספירציה אמר ווילסון טען שהוא יכול להאמין בחלק מתיאוריות הקונספירציה הנקודתיות כמו לדוגמה זו שמדברת על מעורבותו של ניקסון ברצח קנדי אבל לא באותן תיאוריות קונספירציה חובקות עולם שמתקיימות על פי תומכיהן כבר מזה מאות או אלפי שנים. הסיבה היא שכל תיאוריית קונספירציה שהוכחה עד היום התפרקה תוך שנים לא רבות משום שהשותפים לה החלו להדליף מידע או לתקוע סכינים בגב אחד של השני כך שהסבירות שקונספירציות יוכלו להמשך במשך מאות ואלפי שנים מבלי להתגלות נראית נמוכה למדי.

סיבה נוספת ועקרונית יותר שלא להאמין בתיאוריות קונספירציה חובקות עולם היא שהאמונה בתיאוריות קונספירציה גרנדיוזיות כאלה, כמו לדוגמה הקונספירציות שעוסקות ב-New World Order, במאבק עתיק היומין בין האפיפיור למשפחת המלוכה הבריטית או בשליטתו של הבנק המרכזי בעולם מסגירות את האמונה המפוקפקת למדי שיש מישהו שהמציאות נמצאת בשליטתו הבלעדית. רוברט אנטון ווילסון נהג לומר שהוא מניח שבכל רגע נתון יש לפחות 24 קונספירציות שפועלות במקביל. העניין הוא שרוב תיאוריות הקונספירציה לא יודעות להכיל את האפשרות שישנן קונספירציות שרצות במקביל אליהן. רבות מתיאוריות הקונספירציה מתנהגות כאילו הן השחקנים העיקריים שלהן מניעים את המציאות כולה ושאר העולם מתפקד בעיקר כסטטיסט.

האמת היא, כפי שטען טרנס מקנה, שהמציאות מורכבת וכאוטית בהרבה מכדי שגוף יחיד יוכל לשלוט בה ובוודאי לאורך תקופות ארוכות. ההיסטוריה האנושית מורכבת מאנספור התרחשויות כלכליות, צבאיות, רוחניות, טכנולוגיות, חברתיות, סביבתיות (ועוד ועוד) שהתוצאות שלהן מצליחות לתפוס את כולם שוב ושוב עם המכנסיים למטה. וכפי שכותב ההיסטוריון ברוס קאמינגס "אם תיאוריות קונספירציה קיימות הרי שהן מזיזות את ההיסטוריה רק לעיתים נדירות. הן משנות דברים בקצוות מעת לעת אבל עם תוצאות בלתי צפויות שיוצרות היגיון שנמצא מחוץ לשליטת מי שיצר אותן". במילים אחרות מי שמאמין שישנה תיאורית קונספירציה אחת שכולנו נתונים למרותה מחזיק באמונה התמימה למדי שהמציאות פשוטה כל כך שקבוצה אחת של אנשים יכולה לשלוט בה לאורך זמן.

אז מה. זה טוב או רע?

אפשר לראות בתיאוריות קונספירציה כלי חיוני לתקשור עובדות ודעות שהתרבות ההגמונית מדחיקה, אפשר גם לראות בהן כלי מסוכן שחותר תחת אמון הציבור בדמוקרטיה ואפשר גם לראות בהן שעשוע בלתי מזיק.

אני עצמי יכול למצוא כמה סיבות למה קונספירציות הן דבר טוב. ראשית כי הן מאמנות את המח שלנו להטיל ספק ולקבל אפשרויות בלתי צפויות לגבי טבע המציאות שאנחנו חיים בה. שנית, כי באמת יש יותר מדי קונספירציות שעוברות בשקט בלי שהציבור מודע אליהן. ושלישית משום שחוסר הנחת האפיסטמי שהן יוצרות גורם לצרכן תיאוריות הקונספירציה להבין כמה מעט אנחנו באמת יודעים, תובנה שערכה לא יסולא בפז.

מצד שני אני יכול גם למצוא כמה סיבות למה תיאוריות קונספירציה עושות שירות דב למי שבאמת רוצה להלחם בעוולות. ראשית כל כי הן גורמות לביקורת על הממסד להראות שולית וכמעט איזוטרית. שנית כי מכיוון שיש אינפלציה מדהימה כל כך בתיאוריות קונספירציה הרי שהתיאוריות שיש בהן אמת נקברות במהירות תחת מבול הדיסאינפורמציה. למעשה אם הייתי בעל תפקיד בממשל האמריקאי שתפקידו לכסות על קונספירציות קודרות הייתי מקים יחידה שתפקידה רק להמציא קונספירציות כדי לכסות על הקונספירציות הקיימות (עוד קונספירציה שמישהו בטח כבר חשב עליה פעם). ושלישית משום שבהתרכזות במימד האיזוטרי של הפוליטיקה שלנו הן עשויות למנוע פעילות פוליטית אמיתית וחיונית.

ומעבר לשאלה אם הן אמיתיות או לא, קונספירציות הן סמל לאחת התכונות החשובות שמאפיינות את העידן שלנו: של חוסר היכולת שלנו להבדיל בין אמת ושקר ובין אינפורמציה יקרת ערך לדיסאינפורמציה ושטויות במיץ. The truth is out there.

21 בנובמבר 2008 – 11:43 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (11)

הספד לרון בן אמנון – ממציא שפת הירטימה

לפני כשבועיים, ב-4.11.2008 (יום מלא אירועים) הלך לעולמו בגיל 77 רון בן אמנון, ממציא שפת הירטימה (Iartima, Yartima), "השפה של אף אחד".

בן אמנון, ניצול שואה ודמות ייחודית החל את מסעו לתוך "משחק המילים" כבר כתלמיד תיכון, כשעסק ביצירת טבלאות סודיות של מילים לתקשורת עם חבריו. בהמשך חייו העמיק את מסעו לתוך המילים והקדיש את כל זמנו החופשי על מנת להמציא שפה חדשה. הוא הרכיב לאורך שנים סדרה ארוכה של ניסויי שפה שתוצאתם הייתה שפת הירטימה, שפה שהייתה בעיניו השפה האולטימטיבית משום שהייתה "פונטית, גמישה, נשמעת טוב, וחשוב מכל – היא אמיתית, אף אחד לא דיבר בה מעולם".

[בינתיים תיקן הדקדקן בתגובות את התרגום שלי. אפשר לקרוא בתגובות למטה]

אפשר להתפלא על האפיון מעורר התמיהה שמציב בן אמנון לשפה האמיתית כשפה שאיש לא דיבר בה מעולם. באופן מעורר פליאה בן אמנון אמנם ראה בירטימה שפה מועדפת משום שאיש לא דיבר בה מעולם אבל גם תלה בו זמנית תקוות בכך שתהפוך לשפה אינטרנציונלית. "יש לי תחושה שלא עבדתי לחינם" כתב בדף של שפת הירטימה "ושלירטימה יש סיכוי כאשר יגיע הזמן ותוקם וועדה עולמית לקביעת האינטר-שפה לאנושות".

המתח הזה שבין שפה שאיש לא דובר אותה (גם בן אמנון לא יכל לדבר את הירטימה שוטף) לבין שפה שתשמש אולי יום אחד כשפתה של האנושות מצוי גם בשמה של השפה הזו. על כך כותב בן אמנון "התרגום של Iartima הוא 'השפה של אף אחד'. אם תתקבל, תהפוך השפה ל-Yartima, 'השפה של מיליונים'. כמעט אותה מילה, ועדיין שונה לגמרי. הבחירה מוטלת עליך, אנושות".

אני שמעתי לראשונה על בן אמנון מקרוב משפחתו טל פולקמן שהציג לי את הקליפ שהעלה בן אמנון לפני שנה וקצת ליוטיוב ושבו הוא מדבר בירטימה. ככל הידוע לי זהו קטע הוידאו היחיד ברשת של שפת הירטימה ועל אף שהוא קצר הוא מכיל מידע חשוב על ההגיה הנכונה של השפה העלומה הזו מה שמעלה מחשבות על האופן שיוטיוב יכול לסייע בשימור שפות נכחדות על ידי תיעודן.

* אגב, אם צופים בקליפ הזה ביוטיוב ניתן לקרוא שם בצד תרגום של הטקסט המדובר.

יש משהו בורחסיאני בצפיה בקליפ הזה שמכיל הודעה מקודדת בשפה שאיש מעולם לא דיבר בה מאדם שהלך לא מזמן לעולמו ושבעצמו דיבר את השפה הזו רק בקושי. בקטע הקצר הזה (שהזכיר לי קצת את הפרק השמיני של האינטרגלאקטיק) מזמין בן אמנון את הצופים בקליפ ללמוד את השפה שלו, שפה "שאף אחד לא יודע, שאף אחד לא דיבר מעולם, שאף אחד לא יבין".

למי שרוצה להעמיק בסיפור הזה נזכיר גם את הסרט הדוקומנטרי שיצרה על בן אמנון נכדתו החורגת דנה לוי ב-2007 ושאותו ניתן למצוא באוזן השלישית. אגב, בן אמנון היה גם סופר ובספריית תל אביב ניתן למצוא מספר מספריו, ביניהם מילון ירטימה-אנגלי.
ומי שירצה להתמיד עוד בלימודי הירטימה שלו יכול לבקר בספריה הלאומית בירושלים שמחזיקה עותקים מעבודתו או ליצור קשר עם טל פולקמן (טל. 0528222864) שאצלו שמורים מסמכי השפה של בן אמנון וגם להשיג דרכו (בחינם!) עותק של האוטוביוגרפיה של בן אמנון.

20 בנובמבר 2008 – 11:56 קטגוריות: שונים ומשונים | תגובות (18)

ביקור באמריקן אפרל – ברוכים הבאים לעתיד של העבר

אמריקן אפרל היא רשת אופנה במלוא מובן המילה. החנות הזו מוכרת לא רק סגנון ביגוד אלא סגנון חיים ולכן גם מפעילה מספר תחנות רדיו, אוספת דוגמניות עם מראה ייחודי מהרחוב, יש לה מנהל אקסצנטרי עם תפיסת עולם יוצאת דופן ואפילו, מסתמא, אג'נדה חברתית שהיא מיישמת מסביב לעולם.

כי אמריקן אפרל היא לא סתם חנות, היא השקפת עולם. החנות הזאת מוכרת יותר מסתם סגנון חיים. היא מוכרת ייחודיות. אמריקן אפרל מוכרת לכל אחד ואחת מאיתנו את האפשרות להיות מיוחדים, לקנות סגנון חיים שהוא לא סתם. סגנון חיים שהוא מיוחד, מרדני, חתרני. כמובן שהעובדה שייחודיות ושונות לא ניתנות לממכר לא מעניינת כל מיני היפסטרים שלא רואים סתירה בין ייחודיות לבין תרבות צריכה המונית שבמסגרתה אישיות היא מטבע עובר לסוחר. אולי בצדק. מעניין אנדי וורהול היה אומר על זה?

ברוכים הבאים לעתיד של העבר. אמריקן אפרל.

רוב סוגי החנויות (למשל חנויות אופנה, ריהוט, נוי, גאדג'טים) עסוקות בלמכור לנו סוג של פנטזיה. האובייקטים הצרכניים שנמכרים בתוך החנויות הללו הם סוג של קמיעות שאנחנו מנסים לקחת איתנו החוצה מתוך החלל המקודש של החנות לתוך היום יום שלנו.

לו רק החיים שלי היו קצת יותר כמו האייפוד הלבן הזה. לו רק החיים שלי היו קצת יותר כמו ספה של איקאה. לו רק החיים שלי היו קצת יותר כמו קפוצ'ון של אמריקן אפרל.

אריזות הן טקטיקה שמטרתה להעלות את הפנטזיה הצרכנית לדרגת קדושה בלתי מושגת. כמו הכן שעליו מעמידים את פסלון האליל. הן מרחיקות מאיתנו עוד את הפנטזיה, הופכות אותה לבלתי נגישה ובכך מאפשרות לנו להשליך עליה כל דבר. כמובן שמרגע שפותחים את האריזה, עוד לפני שהשתמשו בו, שוויו של המוצר יורד בחמישים אחוז לפחות, וברמה הסימבולית הוא כבר לא שווה כמעט כלום.

באמריקן אפרל כל חולצה עטופה בניילון. כל חולצה היא פנטזיה עצמאית ומיוחדת שמחכה לקונה שלה. כל פריט אופנה ממוספר בקודים בסגנון KLA832 או MBS297, הוא חייל בצבא של פנטזיות צרכניות. הקודים הללו מעצימים עוד יותר את החוויה הצרכנית. אל תשאלו אותי איך, אבל אני מרגיש את זה בעצמות שלי.

כמובן שלא הייתי קונה בחיים חולצה באמריקן אפרל. התקציב החודשי שלי לא כולל אפילו סעיף ביגוד. בגדים הם משהו שמופיע בארון שלי בצורה אקראית מבלי שאני יודע איך זה קרה וגם ככה הוא מתפוצץ מבגדים, שחלקם מהווים בשבילי השראה כל פעם שאני רוצה לשחלף את האישיות או את התדמית, וחלקם משאיר אותי אדיש כמו פנטזיה בורגנית על קיום מיושב.

בחזרה לעתיד

אבל יש עוד משהו מעניין באמריקן אפרל, וזה הקשר הסימביוטי שיש בין החנות הזאת לשנות השמונים. כל מי שמכיר את הבגדים של אמריקן אפרל יודע שהבגדים הנמכרים בחנות הזו, כמו מיזעיות צהובות לפרק כף היד וטייץ' ספנדקס סגול שמגיע עד לפופיק מהווים סוג של מחווה מעותת לאופנה של אותו עשור אפל שכמו ימי הביניים עבר בשנים האחרונות רהבליטציה מסיבית.

כמובן שאופנה היא אחת מהתופעות המתעתעות ביותר במוח האנושי, ואיך תסבירו אחרת שאנשים משלמים מאות שקלים עבור פריטי לבוש שעשור קודם לכן (בשנות התשעים) ראו בהם את תמצית הטעם הרע הגיחוך, ובאמת משהו שאנשים לא האמינו שאיך מישהו היה מסוגל בכלל להעלות על דעתו ללבוש. הנה עשור אחד לקח לאנשים לעבור מללבוש את הבגדים של שנות השמונים ללראות בהם את שיא הגיחוך ולבסוף לשוב אליהם מנקודת מבט חדשה של הערצה אדוקה שממנה לא נהנו אפילו בשנות השמונים. מה שנקרא תיזה-אנטיתיזה-סינתזה.

בסכמה הדיאלקטית יש משהו מעניין כי הסינתיזה לא שווה לתיזה. האסתטיקה של אמריקן אפרל היא לא האסתטיקה של שנות השמונים עצמן. בשנות השמונים לא היה לנו את הלוק הזה. מה שיש לנו כאן זה דו-אובר של שנות השמונים. שנות השמונים בגרסה עתידנית יותר, מתוחכמת יותר, משויפת יותר. שנות השמונים של שנות האלפיים.

בדרך כלל אנחנו רגילים שסרטי מדע בדיוני מציגים לנו איזשהו חזון על העתיד, חזון שהוא כמובן שונה לחלוטין מאיך שהעתיד הזה מתרחש בסופו של דבר. יש לנו את האופן ששנות השישים דמיינו את העשור הראשון של המאה העשרים ואחת (אודיסאה בחלל) או את האופן ששנות השמונים ראו את העשור השני של המאה העשרים ואחת (חזרה לעתיד 2). בשני המקרים הללו התחזיות של ארתור סי קלארק ושל רוברט זמקיס התבררו בסופו של דבר כלא הרבה יותר מהזיות על עתיד שמעולם לא התגשם. אבל לא רק העבר הוזה את העתיד. גם העתיד הוזה את העבר, כמו שאמריקן אפרל הוזה שנות שמונים שמעולם לא התקיימו בצורה שבה הן משווקות בחנות. עשורים שונים משקיפים זה על זה משני צדדי המתרס ומדמיינים זה את זה.

וכך חווה התרבות שלנו את שנות השמונים לא רק פעם אחת, אלא שוב ושוב דרך פריזמה הנשברת לתוך הזמן. יש לנו את שנות השמונים על פי שנות הארבעים (נניח ג'ורג' אוורול ב-1984), שנות השמונים של שנות החמישים (?) השישים (?), השבעים (?) של השמונים (מועדון ארוחת הבוקר) ושנות השמונים של שנות התשעים וכן הלאה.

אנחנו אמנם עוברים בתוך ההתגשמות הריאלית של עשור מסוים פעם אחת בלבד, אבל אנחנו מבקרים בו שוב ושוב מפרספקטיבות שונות בעזרת כלי המסע בזמן של תרבות הפופ שלנו שמאפשרים לנו לראות אותו שוב ושוב כהשתקפות של התרבות העכשווית שלנו.

Things To Come. סרט המד"ב שאתם חייבים לעצמכם לראות נעשה ב-1936 וחזה את מלחמת העולם השניה. הסרט עובר דרך העתיד של 1940, 1970 ו-2036.

היה יכול להיות מעניין להרכיב טבלה רב ממדית שתקשר בין יצירות שונות לדוגמה שנות השבעים מסתכלות על שנות התשעים (אצל פיליפ ק. דיק, שאצלו לשנת 1992 יש גוון עתידני מאיים וקודר) ושנות התשעים שמסתכלות על שנות השבעים (נניח סופת קרח של אנג לי). שנות השלושים על שנות השבעים (Things to come המופתי) ושנות השבעים על שנות השלושים (העוקץ). אני בטוח שאפשר למצוא הקבלות מעניינות בין כל עשור לעשורים אחרים. בהקשר הזה חביב בעיני במיוחד הסרט CQ שביים ב-2001 רומן קופולה (הבן של, אח של) ושבו במאי קולנוע פריזאי שחי ב-1969 כותב סרט מדע בדיוני שמתרחש ב-2001.

המבט הזה על האופן שבו המציאות ההיסטורית משתנה ככל שאנחנו מתקרבים אליה, עוברים דרכה ולאחר מכן מתרחקים ממנה יכול ללמד אותנו הרבה דברים על איך שהתרבות שלנו מתייחסת לעבר ולעתיד. אם למישהו יש בראש עשור מסוים שהוא יכול לפרוש אותו כאן לכל הכיוונים (כלומר לתת פרספקטיבה מרובת עשורים על איזושהי תקופה בהיסטוריה כפי שנראתה בתרבות הפופולרית מהעבר ולתוך העתיד). זה יעניין אותי מאוד.

18 בנובמבר 2008 – 11:12 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (4)

מחוץ לזמן

המאמר התפרסם היו בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י
היסטוריה קצרה של תודעת הזמן. איך הוחדר מימד הזמן לתרבות האנושית. מה הוא עשה לאדם ומה אפשר לעשות כנגדו.

התרבות הרוחנית בת ימינו מדברת לעיתים תכופות בגנות העיסוק המוגזם במה שהיה בעבר ובמה שיהיה בעתיד ובזכות ההמצאות כאן בהווה, בעכשיו. יש לכך סיבה, הדור היום מכוון זמן יותר מאיזשהו דור בהיסטוריה. כשאנשים נעים ממקום למקום, מחליפים מקומות עבודה ומתעדכנים בחדשות בתכיפות הולכת וגדלה נוטה הזמן להתכווץ. את הסמל הגדול ביותר להתכווצות תפיסת הזמן שלנו ניתן לראות בכך שיחידת התרבות המכוננת של התרבות שלנו, סרטון הרשת, אורכת בממוצע 30 שניות, וזאת לעומת עשרות שעות שאורכת קריאה ברומן, יחידת התרבות העיקרית שהייתה לתרבות לפני מאה שנה. במציאות הזו שבה טוווחי הזמן הולכים ומתקצרים אפילו השאלה "יש לך דקה?" נענית יותר ויותר בתשובה לא. דקה בימינו היא המון זמן.

אבל דווקא כאשר אנחנו מדברים בזכות היכולת שהופכת נדירה יותר ויותר להתרווח בתוך ההווה ולא להרשות לשעונו המתקתק של הזמן לדרוס אותנו, עלינו לפתח מודעות היסטורית נטועה בזמן שתלמד אותנו את שורשיה של פסיכוזת הזמן שבה אנו נתונים.

היסטוריה קצרה של הזמן

הזמן, יש היום יותר מאי פעם צורך להזכיר, הוא אשליה. הוא לא סתם אשליה אלא הוא מוסכמה תרבותית ומדיה טכנולוגית שהוחדרה לתרבות האנושית בצורה מכוונת היטב ולעיתים קרובות בכוונת זדון ממש, תוך שהוא משעבד אותנו בני האנוש ושודד אותנו מתחושת האינסוף חסר הגבולות שבה אנחנו כישויות חיות מחוננים באופן טבעי.

האנתרופולוג הנודע לוסיין לוי ברול הצביע על כך שלמרות שתפיסת הזמן שלנו נראית לנו טבעית, הרי היא אשליה שאינה קיימת בתרבויות פרימיטיביות. תרבויות אלו חיות ללא תפיסת הזמן המערבית ובהתאם לכך תפיסת המציאות שלהן שונה לחלוטין. הן אינן תופסות את הזמן כאובייקט השבור ליחידות שוות (חודשים, שבועות, ימים) הנשברות באופן מכאני לעוד יחידות שוות (שעות, דקות, שניות) וכן הלאה. בשביל תרבויות אלו מוגדר הזמן על ידי התרחשויות. דבר מסוים נזכר על פי כך שארע בתקופה אחרי שקרה דבר אחד (למשל לפני השטפון הגדול) ולפני דבר אחר (לפני שחלתה ביתה של השכנה).

תחילת השליטה של מושג הזמן באדם החלה בתפיסת הזמן המחזורי שראשיתה בחברה החקלאית המכוונת את מאמציה על פי עונות השנה, עונות שאת הגעתן מחשבים הכוהנים השולטים. השליטה של הזמן העמיקה עוד עם הופעת של תפיסת הזמן הלינארית, התפיסה שבה יש לזמן כיוון מוגדר. זוהי תחילתה של הציביליזציה כפי שאנו מכירים אותה. כאן מתחיל מושג הקדמה ומושג העתיד המנכרים את האדם מהקיום בהווה.

אולם המהפכה הגדולה ביותר בתפיסת הזמן מגיעה עם הופעת השעון המכאני. "כיחידה טכנולוגית, השעון הוא מכונה המפיקה שניות, דקות ושעות אחידות בדפוס של סרט נע." כותב מרשל מקלוהן בספרו להבין את המדיה. "הזמן המעובד בדרך אחידה זו מובדל ממקצב החוויה האנושית. בקיצור, השעון המכאני מסייע ליצור דימוי של יקום מכומת במספרים ומונע באופן מכאני".

עם הופעתו של השעון המכאני הפך הזמן הלינארי לזמן מכאני. מבקר הטכנולוגיה לואיס ממפורד כותב על האופן שבו הובילה הכנסיה ובמיוחד המסדר הבנדיקטיני את רתימת האנושות לתוך המושכות הכובלות של הזמן המכאני. השעון הכנסייתי שסינכרן ומיכן את פעילותה של העיר הימי ביינימית הציב את האנשים לראשונה בתוך מסגרות זמן שהורו להם מתי להתעורר, מתי להתחיל לעבוד, מתי לצאת להפסקה ומתי לחזור לעבודה.

"הזמן שמודדים אותו לא על פי הייחוד של ההתנסות האישית, אלא בעזרת יחידות אחידות ומופשטות, חדר בהדרגה אל כל חיי החוש, בדומה לטכנולוגיות הדפוס והכתיבה." כותב מקלוהן "לא רק עבודה, אלא גם אכילה ושינה כוונו להתאים את עצמן לשעון במקום לצורך האורגני".

התגברות עריצותו של הזמן לוותה גם בהתנגדות. במהפכת יולי 1830 בצרפת ירו המהפכנים בשעונים הציבוריים ואילו בשנות השישים הפסיקו רבים לענוד שעונים כאות מחאה כנגד הזמן. גם כיום נאלצת החברה לעבוד קשה מאוד על מנת לשבור את ההתנגדות של כל ילד וילד למושג הזמן והמוסד שמשמש למטרה זו הוא כמובן בית הספר שתפקידו העיקרי על פי חוקרים כמו אלבין טופלר הוא ללמד את נתיניו להיות בזמן מסוים במקום מסוים ולהשגיח על השמעותם להוראות הזמן.

מה הזמן עושה לנו

כדי להבין למה זה רע בכלל צריך להבין מה הזמן עושה לנו. "אנחנו מחלקים את הזמן ליחידות אחידות וניתנות לראיה, ומכאן נובעת תחושת המשך וכן קוצר הרוח שלנו כשקשה לנו להמשיך לשאת את השהות בין אירועים" כותב מקלוהן "תחושה כזו של קוצר רוח, או של הזמן כמשך, אינה מוכרת לתרבויות לא אורייניות".

חלוקתו ותת חלוקתו של הזמן מובילה להפיכת הזמן לאובייקט שבו יש לבצע מניפולציה. פתאום אפשר לשבץ את לוח הזמנים כאילו מדובר בטבלה, למלא אותו ולהשתדל לנצל אותו באופן יעיל יותר ויותר על ידי דחיסתו בעוד ועוד פעילויות הדוחקות זו את זו מפאת קוצר הזמן ומונעות מהאדם להתמסר לאחת מהן בלב שלם.

"כל הזמן החופשי שבעולם אינו פנאי, מפני שפנאי איננו מקבל את חלוקת המטלות שיוצרת 'עבודה', וגם לא את החלוקות של זמן שיוצר 'זמן מלא' ו'זמן פנוי'. פנאי שולל את הזמן כמיכל". כותב מקלוהן.

"הדרגה שבה תרבות נשלטת על פי זמן היא מדד מדויק לרמת הניכור שלה." אומר מבקר התרבות האנרכו-פרימיטיביסטי ג'ון זרזאן "שניה של זמן היא כלום ולתת לה קיום נפרד משל עצמה זה מנוגד לחלוטין לתחושת החיים שלנו".

"עמים 'פרימיטיבים' חיים בהווה, כפי שכולנו עושים כשאנחנו נהנים" אומר זרזאן. "אמרו כבר ששבט המבוטי שבדרום אפריקה מאמינים ש'על ידי מילוי נאמן של ההווה, העבר והעתיד כבר ידאגו לעצמם.' עבור שבט הפוני הצפון אמריקאי החיים הם מקצב ולא התקדמות. לעמים פרימיטיבים אין בדרך כלל עניין בימי הולדת או במדידת הגיל. בכל הנוגע לעתיד, יש להם רק מעט רצון לשלוט במה שאינו קיים, כפי שיש להם רק מעט רצון לשלוט בטבע".

עבור האדם המודרני המורגל בתקתוקו האחיד של השעון היוצר כדברי זרזאן "שניות אחידות. אנשים אחידים" עשיות תפיסות אלו להראות זרות ומוזרות. הזמן המכאני המערבי מוטבע בנו בצורה עמוקה כל כך עד שקשה לנו לדמיין קיום בנפרד ממנו.

התוצאה היא שהאדם המודרני מוצף בתחושות של חרדה מתמדת הנגרמת על ידי נוכחותה של השאלה "מה יהיה בעתיד?" וחודרת אפילו שברוב הזמן והמקרים יש לו כל מה שהוא זקוק לו: מחסה, מזון מספיק, ואין מישהו שמאיים על קיומו הפיזי בצורה מיידית. המצב האוטופי הזה שהוא משאת חלומה של חיה לא מספיק לאדם מפני שהוא עסוק תמיד בשאלה מתי הוא יסתיים. "הם [אנשים] פשוט נאבקים לשרוד כפי שאף חיה אחרת לא עושה, למרות דרווין" כתב רוברט אנטון ווילסון. "רוב החיות פשוט משחקות רוב הזמן, פותרות בעית השרדות כאשר הן חייבות או מתות מכך שלא פתרו את הבעיות הללו; רק בני אדם מודעים למאבק ולכן מודאגים ומדוכאים לגבי משחק החיים".

וותרו על הזמן

כמו כל טכנולוגיה שיצאה מכלל שליטה, גובה מאיתנו טכנולוגית הזמן מחיר כבד. סיפור ההתפתחות של הטכנולוגיה הזו משעון העיירה, דרך שעון הכיס האישי שכלל תחילה רק מחוג אחד למדידת השעות ועד לשעון הדיגיטלי המודד בדיוק נמרץ כל שניה ושניה היא סיפור הניכור ההולך והמתגבר שלנו מתחושת הזמן הטבעית והחופשית שלנו שבה אין סיבה לרוץ לשום מקום, כי הזמן הוא משך נצחי שמקבל את המשמעות שלו מאיתנו ולא מגורם חיצוני.

מחוגי השעון משמשים בעבורנו כמו יתדות דמיוניים שאנו מציבים בזמן, אבל היתדות הללו כובלים את רוחנו מלהתרומם אל מעבר לזמן. הידיעה מהו הזמן מונעת מאיתנו באופן מסתורי מלהיות בתוך הזמן ממש.

בעולם המודרני לחיות בתוך הזמן זו חוויה שבשביל להכיר אותה אנחנו צריכים לצאת לחופשה ארוכה על חוף בתאילנד או לטראק של כמה חודשים. שם, רחוקים מעריצותה של טכנולוגית הזמן אנחנו יכולים לגנוב כמה ימים ולקבל תחושה של קיום מחוץ לזמן, קיום במצב היות שבו מציאות הזמן נובעת מהתחושה העצמית ושבו השאלה האם השעה שלוש, חמש או שבע הינה חסרת חשיבות. זה לא משנה מה הזמן, כי בכל מקום שיהיה, אתה בתוכו.

להיות בתוך הזמן, לא כל הזמן לנסות לתפוס את הזמן, לנצל אותו, להספיק בו, למלא אותו, לפנות אותו. להיות כמו עץ, פרח או חתול שבשבילם כל רגע ורגע הוא מוחלט.

אפשר לחלום על יום אחד שבו תקום תנועה לביטול הזמן, אבל מאחר שקשה להעריך שזה יקרה בזמן הקרוב נותר לכל אחת ואחד מאיתנו למצוא את הדרך שלהם לחפש יחס חדש עם הזמן. אפשר לעשות את זה על ידי הסרת שעון היד שלכם, אפשר לעשות את זה על ידי נסיעה ארוכה מחוץ לציביליזציה, אפשר לעשות את זה על ידי מדיטציה, בשבת או בעזרת כלים אחרים.

בויתור על הזמן בתוך המציאות המואצת והתזזיתית שלנו יש אלמנט הירואי אבל לא דווקא דון קישוטי, כי וויתור על הזמן הוא משהו שהרבה אנשים סביבנו עושים כל יום, הוא משהו ש
הטבע שסביבנו עושה כל העת, וגם אנחנו יכולים לעשות אותנו, אפילו כאן, אם רק רוצים. כדאי לכם לנסות.