Blogday 2007 – איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב בלוגים

הטקסט התפרסם היום באתר נענע10 לכבוד ה- Blogday

הרבה זמן התעצלתי לפתוח בלוג. בלוג היה מבחינתי דבר מגניב כזה שאנשים אחרים עושים. חוץ מזה שבתור עיתונאי, בלוגים יצרו אצלי משבר זהותי אמיתי. אם להאמין לתחזיות הזעם שהתפרסמו באופן תדיר בעיתונים, הרי בעידן הבלוגים שבו כל נודניק עם שלפוחית לוחצת בפה הופך להיות עיתונאי חובב, ימיו של מקצוע העיתונאי הם ספורים. למרות כל החיבה שלי לבלוגרים ולצרות שהם עושים לעיתונות הממוסדת לא יכולתי לשכוח שגם אני יושב על הענף הזה.
 
הפעם הראשונה ששקלתי לפתוח בלוג הייתה כשנפגשתי ערב אחד עם ההיפר-אולטרא-בלוגרית כרמל וייסמן. כבר ביקרתי כמה פעמים בבלוג של כרמל וכשכרמל סיפרה לי על איך שבלוג מאפשר לה ככותבת להתבטא בצורה חדשה, ובסגנון כתיבה ייחודי, וכשראיתי אצלה את הברק הזה בעיניים זה גרם לי לחשוב שאולי אני בכל זאת מפספס משהו. זה לקח לי עוד כמה שבועות של עצלות אבל בסופו של דבר פתחתי את הבלוג שלי בשכנות לכרמל באתר של רשימות.
 
אני לא חושב שהבנתי ממש מה זה בלוג כשפתחתי את הבלוג שלי. אני רציתי בעיקר שיהיה לי דף בית כזה עם לינקים לכל מיני דברים שכתבתי בכל מיני מקומות. לאורך השנים פיזרתי את הזרע שלי על פני דפים שונים ברשת ועכשיו רציתי ליצור לעצמי בית וירטואלי.
 
בהתחלה זה לא היה קל למצוא את הקול האישי שלי. הדברים שכתבתי נראו יותר מדי כמו כתבות, ופחות מדי כמו פוסטים. לכתוב בלוג היה נראה כמו עבודה נוספת, כאילו מעבר לכתבות שמצפים ממך לכתוב בעבודה, מצפים ממך עכשיו אנשים אחרים לכתוב עוד – אבל בחינם. איכשהו לא הבנתי למה אני צריך את זה.
 
ושוב פעם זו הייתה כרמל וייסמן שעשתה לי איזה סוויץ' בראש. בתחילת יולי, ביומיים הראשונים שלי בנענע נסעתי לכנס הבלוגרפנס ויצא לי לשמוע את כרמל מדברת על בלוגים ולדבר איתה על זה באופן אישי. היא אמרה לי שאנשים שכותבים לעצמם ולא מתקשרים עם הקהל שלהם לא באמת כותבים בלוג. ושבלוג זה יותר מסתם פורמט אינטרנטי – זה צורת תקשורת חדשה. בלב שלי ידעתי שגם אם היא לא התכוונה לזה ככה, בת'כלס היא מדברת עלי. כשאני כותבת בלוג זה לא כמו לכתוב מאמר, היא אמרה, זה כמו לספר משהו לחברה שלי. תנסה לכתוב כאילו אתה מסביר לחבר שלך משהו, הציעה לי.
 
חזרתי הביתה, וזה לקח עוד קצת זמן, אבל לאט לאט התחלתי לקלוט את הקצב החדש. זה לוקח זמן לקלוט שיש לך במה כל כך חופשית כדי לומר את מה שיש לך. אנחנו רגילים להיות מוגבלים על ידי עורכים, מגבלות מקום, מגבלות רייטינג, מגבלות החלוקה המדורית של עיתונים ועוד מליון גורמים אחרים.
 
אבל פתאום אפשר פשוט לכתוב. פתאום אפשר להפוךלתחנת שידור אינטרגלאקטית  שמשדרת לכל היקום. הדף הראשון בוורדפרס הפוסט הראשון מקבל באופן אוטומט את הכותרת Hello World, והוא משקף כל כך את התחושה הזו כשפותחים בלוג, כאילו הנה נולדת מחדש – כאילו אתה מצהיר לראשונה על נוכחותך בעולם.
 
כשאתה מתחיל לקלוט שאתה קיים ושאתה יכול להתבטא בחופשיות ואף אחד לא מצר את צעדיך נוצרים כל מיני פוסטים שכמותם לא הייתי כותב לעולם לעיתונות הממוסדת. כמו מצעד 5 הפרסומות המגעילות ביותר,
מניפסט המגדיר את התכנות כזכות יסוד של האדם, פוסט התוהה למה הילדים היום כל כך דוחים
למה הילדים היום כל כך דוחים או תוכניות מפורטות למעבר דירה עתידי לג'ונגל.
 
 אז בבלוג אולי לא סופרים את מספר הקוראים באלפים אלא במאות, אבל המאות הללו הם לפעמים יקרים לך לאין שיעור, כי הם לא נתקלו בדברים שלך במקרה סתם כי הם עברו באיזה אתר שהם נכנסים אליו לקרוא חדשות. אתה לא סתם כותב אנונימי מבחינתם. מתפתחת פה מערכת יחסים ייחודית בין כותב לקוראים, אינטימית הרבה יותר.
 
את הקוראים הללו אני יכול לאתגר בכל מיני בחינות שאני לא אעשה בעיתונות הממוסדת כי בחיים לא יתנו לי, ומצד שלי יש לנו מערכת יחסים שבה אני יכול ללמוד ולומד המון דברים חדשים מהקוראים שלי. הבלוג הופך לאיזשהו ערוץ לימודי משותף שאני אמנם מכוון אותו ברמה מסוימת אבל הוא גם יישות קולקטיבית משותפת של כל האנשים שמשתתפים בו. לאט לאט התחלתי להבין למה אנשים מספרים שהם מתמכרים לבלוגים שלהם.
 
בלוגים לא הולכים להחליף מחר את העיתונות הממוסדת. כפי שיותר ויותר אנשים שמו לב מאז אותם ימי ההפחדות של לפני שנתיים שלוש – הבלוגים הם עוד מדיה של תקשורת והמדיה הזו לא מחליפה מדיות קודמות אלא מוסיפה על שדה המדיה הקיים שלנו שכבה נוספת שמעשירה אותו. היא לא מחליפה כתבות, ולא מחליפה אימיילים – היא משהו אחר. דרך חדשה ומאוד חיה להתבטא. משהו שבין שיחה עם חבר לבין פרסום מאמר בעיתונות.
 
המדיה החדשה הזו מאפשרת מצד אחד העמקה, ומצד שני אינטימיות, היא מאפשרת חופש רב וגם קישוריות רבה. אני יודע שאני רק מתחיל להכיר אותה. אבל אני כבר יודע. אני אוהב אותה מאוד.

 

אגב, גם אתרשימת 5 הבלוגים שלי אפשר לקרוא בנענע. נראה לי שהשנה הלכתי יותר מדי על בטוח יחסית לחזון המקורי של הבלוגדיי. לא נורא, גם לזה לוקח זמן להתרגל.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • כרמל  On 31 באוגוסט 2007 at 19:30

    שהשפעתי עליך. בפעם הבאה שניפגש אני אספר לך למה כדאי להתנתק מרשתות חברתיות בשלב הזה. במיוחד מזו שהיא כמו שבת 🙂

  • מירי פליישר  On 31 באוגוסט 2007 at 19:50

    אני אספר לך מה אני אוהבת בבלוג שלך
    כשאתה מדבר על מחשבים אני לא מבינה הרבה
    ככה גם אצל כרמל
    אבל אני מרגישה
    אחלה בן אדם
    מחפש וחושב
    שלא ניתק מהשורשים היהודיים אבל כמו עוד בלוגרים כמוך גם תומר פרסיקו מחפשים את הדרך לדת אנושית פלורליסטית פתוחה.
    השם של הבלוג שלך מקסים אותי כל פעם מחדש ונדמה לי שהוא מייצג איזו תפיסת עולם שבעיני היא מאוד מעניינת
    שהכל ובכל יש מיסטיקה
    הכל ובכל מטאפורה ומאחורי הכל נמצא האדם
    ואמונתו שהיא מקור כוח ותקווה
    כן התקווה שבעולם כל כך מכני,מרושת,מתוחכם לא פסה התקווה והאמונה בקיומו של הלא מובן , המיסטי

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=36

  • עידו  On 1 בספטמבר 2007 at 0:13

    זה אחד הדברים הכי יפים שכתבו לי
    🙂
    תודה,
    עידו

  • תומר  On 1 בספטמבר 2007 at 8:11

    תודה על ההמלצה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: