בהארץ מתנהל הבוקר הדיון הזה בנושא חוק הפוטושופ והאילוסטרציות שמצורפות אליו בהן בהחלט מאירות עיניים בנוגע לרמת ההונאה הכרוכה כיום בצילומי אופנה, כמו גם הפורטפוליו של האתר הזה שמישהו שם בתגובות (להכנס לפורטפוליו ולשים את הסמן מחוץ לתצלום ובפנים על מנת לראות את עבודת הפוטושופ שנעשית כיום על תמונות של מפורסמים).
הדברים הללו ממחישים עד כמה התרחקנו מהאסתטיקה של הממשי. דבר שליידי גאגא כתופעה מסמנת אותו יותר מכל.
כשצופים בצילומים הללו, הנטיה הראשונה, ההומנית והמבורכת היא לחשוב ברחמים על הנשים (והגברים) המסכנות/מסכנים שצריכים לעמוד בסטנדרטים בלתי אפשריים של פיגורה ויופי. הם (או אנחנו? איכשהו זה תמיד רק הם…) מרעיבים עצמם, מתישים את עצמם בהקאות סדרתיות וחיים חיים אומללים של רגשות אשמה. אין ספק שזו אכן בעיה.
מצד שני נראה לי שהריטוש, וההפיכה למשהו שאנחנו איננו, הן חלק בלתי נפרד ממגמה עמוקה של הסימולקריזציה או הסייבורגיזציה של התרבות. במילים אחרות: המגמה האופנתית שאליה אנחנו הולכים היא מגמה שנוטשת את הגוף האנושי לטובת גוף חדש – גוף סימולקרי שיהיה מעוצב לחלוטין.
לא ניתן לחזור מהאסתטיקה החדשה לאסתטיקה הישנה. אחרי שמביטים בהפרשים התהומיים שבין התמונות טרום-פיטשופ ולאחר הפיטשופ זה הופך ברור. המין האנושי כבר לא יכול לסבול מציאות בלתי מפוטשפת.
הממשי הוא גולמי ומחוספס מדי עבור האדם של העידן הסימולקרי. העין האנושית של העידן הוירטואלי הרגילה בגרפיקה ממוחשבת המלטפת את הקרנית בגוונים הרמוניים, נעימים, מרגיעים וממלאי חשק, הפכה רגישה מדי על מנת להתמודד עם המציאות הממשית שהגופות האנושיים שלנו מטילים למולנו בצורה בוטה כל כך.
נדמה לי שאנחנו שרויים כרגע בשלב ביניים. עדיין אחוזים בתוך עולם ממשי, עם העיניים שלנו כבר בתוך העולם הווירטואלי והסימולקרי שאליו אנחנו מאיצים במהירות. ההפרש המייסר בין גוף הבשר שלנו, למדיה הווירטואלית שבתוכה אנחנו שקועים מכה בפרגולים על הרגישויות האסתטיות החדשות של העידן הוירטואלי.
מה הפתרון?
עם כל הסימפטיה לנשים ולגברים המסכנים שנאנקים תחת עריצות הפוטושופ, אני לא יכול שלא להיות הספקן לגבי הנסיון לאכוף את האסתטיקה של העבר על העידן הווירטואלי. הניסיון לשבור את האימפטוס התרבותי והחתירה ארוכת השנים לשלמות בלתי מושגת של מראה נידון לכשלון.
הפתרון לא נמצא בטיהור הפוטושופ מהמציאות – אלא להפך בהקצנה של הפיטשופ והרחבתו לתוך המציאות: בהפיכה שלנו לישויות מפוטשפות בהגדרה. אם אנחנו לא רוצים ללבוש חליפות פוטושופ שיעבדו כל הזמן על שינוי החזות שלנו בעולם האמיתי וייצרו לנו גרסאות פוטושופ (כמו בסורק חשיכה נניח) נדמה שהפתרון שמופיע עכשיו הוא בדמות האווטאר (לא הסרט), הדמות הווירטואלית שלנו, שאנחנו הולכים ומתמזגים איתה. הפיכה לישויות וירטואליות, ניתנות לעיצוב ועזיבה (איטית ומבוקרת) של גוף הבשר שאינו יכול אלא להכשל בנסיון לעמוד בקצב ההתפתחויות התודעתיות והתרבותיות שהדמיון התרבותי של המאה ה-21 מוביל אותנו אליהן.
חוק הפוטושופ.
Resistance is Futile. The law of nature is the law of technology.
במקום לקבל את המגבלות של גוף הבשר, נתמסר לסימולקרה ונהפוך לסימביוזה אנושית-פוטושופית לתפארת הפין-אפ הסייבורגי של המאה העשרים ואחת.
וכמובן שיש עוד אפשרות, לעזוב את כל מה שקרה ב-10,000 השנה האחרונות.
***
וסרט ישראלי שראיתי בסינמטק סוף שבוע ושרלבנטי בהחלט לדיוננו הוא פרילנד של גור בנטביץ' המצוין, אולי הבמאי הישראלי הפסיכדלי היחיד, ומי שביים שני פיצ'רים שעוסקים בחומרים משני תודעה ובמצבי תודעה משונים. הפעם בנטביץ' הפך חלוץ בתחום אחר. הקולנוע הישראלי לא מצטיין בדרך כלל בעיסוק שלו בטכנולוגיה אבל בנטביץ' יצר שני סרטים (פרילנד בן השעה, ועובר ושב בן ה-12 דקות) מעניינים ומהנים מאוד שהטכנולוגיה עומדת במרכזם. עובר ושב הוא סוג של סיפור אהבה קוסמי אס.אמ.אסי. ואילו פרילנד שכחציו מתרחש במציאות וירטואלית, מדבר על יחסים ואהבה בעולם של מציאויות וירטואליות. מומלץ מאוד. ההקרנה הבאה בשבת, ה-9 לינואר, בשעה 15:00.
מיה מרון באקט של סקס וירטואלי. מתוך פרילנד.
טכנומיסטיקה 
תגובות
״הפיכה לישויות וירטואליות, ניתנות לעיצוב ועזיבה (איטית ומבוקרת) של גוף הבשר שאינו יכול אלא להכשל בנסיון לעמוד בקצב ההתפתחויות התודעתיות והתרבותיות שהדמיון התרבותי של המאה ה-21 מוביל אותנו אליהן״
I don't think so…
לאורך ההיסטוריה האנושית האדם חתר ליצור ייצוגים מושלמים של בני אדם ונשות חווה, נטולי פגמים ובריאי מראה.
ספרי תולדות האמנות וכמובן הרשת מוצפים בדוגמאות .
לעולם לא נדע על פיצעוניהם של מלכים וחתתיהן של נסיכות קדמוניות.
למעשה רק בודדים היו אלה שהעזו ואף הגזימו עד כדי קריקטוריזציה של המתואר.
הרבה פעמים לא כדי לתאר מישהו ספציפי.
גם אני לא תמיד חושב ככה.
האם יהיה ניתן לעזוב את הגוף?
שאלה טובה. היו לי לא מעט חוויות עמוקות של שיטוט תודעתי שבהן נמסר לי שלא נוכל לעזוב את הגוף.
ובכל זאת דומה שלשם אנחנו הולכים מבחינה טכנולוגית.
ימים יגידו
מעניין ומאתגר.
הרשה לי להעיר שהאופטימיזם שלך מזכיר את האופטימיזם של הוגים ופוטורולוגים שאתה מעריך. ולי, לעיתים, האופטימיזם הזה נראה חשוד (כלומר, לא שהאוחזים בו אינם אופטימיים, אלא שהוא נראה לי כסוג של "תצורת תגובה" לרגש שבאמת מפעפע והוא דווקא האבל). ניקח למשל את האופטימיזם של מקלוהן ביחס לטלוויזיה משנות הששים. האם הוא לא, ברטרוספקטיבה של שנות האלפיים, פתטי למדי? האם הטלוויזיה לא רק שלא הביאה גאולה לעולם, כחזונו של מקלוהן, אלא אף הביאה מנת הבל וייסורים נוספת לעולמנו?
נכון, יש משהו פטליסטי, כנראה, בהתפתחות הטכנולוגית. ועם זאת, מותר גם לראות בה סכנה ולא לקדמה בברכה. כלומר, אני מגן על הזכות לפסימיזם.
אני מייחל לאוטופיה שתבוא בסיוע הטכנולוגיה, שאתה מכוון אליה בחלק ממאמריך המלהיבים. זהו ייחול לא מופרך מעיקרו. אבל אני סקפטי מאד לגבי התממשותה בעתיד הנראה לעין, העתיד היחיד הרלוונטי לנו בני התמותה (עדיין).
תמיד יהיו אנשים שיעריכו את היופי האמיתי על זה המעובד.
תמיד יהיו אנשים שיעדיפו קצת חוסר שליטה עך פני שליית השליטה (וכן, ברור שבתרבות הפוטושופ והעיצוב העצמי המלא יש אלמנט ברור של שליטה, לא?)
זה תמיד היה ככה.
אולי אתה צודק. אולי תמיד יהיו. ואני בהחלט אברך אותם. אפילו הייתי רוצה להיות כמותם, ואני חושב שגם בריא להיות כמו האנשים האלה. עם זאת אני גם חש איזה לחץ שדוחף אותנו הרחק מהיופי הטבעי, לעבר תפיסות מסונתזות של יופי, ולצערי נדמה לי שזה המקום ששנות האלפיים הובילו אותנו אליו כשאני מסתכל על תפיסות היופי הפופולריות היום לעומת אלו של העבר.
התלבטתי אם לשים לפוסט הזה דיסקליימר.
משהו בסגנון: נו, טוב, אם אתם קוראים אותי אתם מכירים אותי קצת ויודעים שלא צריך לקחת אותי יותר מדי ברצינות.
אני אוהב לבחון רעיונות ולקפוץ מהם. אני במיוחד נהנה לקחת רעיונות שהרגיזו אותי במיוחד תקופה ארוכה ולבחון אותם מחדש, אולי לפעמים להתאהב בהם לתקופה.
מין דינמיות כזו שממריצה את הדם הרעיוני והיצירתי – ושמנחה אותי בימים אלה בהתעניינות מחודשת שיש לי בתרבות הפופולרית והמיינסטרימית.
במקרה הנוכחי, דווקא נדמה לי שלא הזכרתי גאולה. אני בהחלט מסכים איתך לגבי הביקורת על החזון של מקלוהן את הטלוויזיה בשנות השישים. ואם התייחסת לדיבור שלי על האווטאר שמחליף את החזות החיצונית שלנו. טוב נו, זה יקח עוד קצת זמן עד שזה יהיה ממש פופולרי, אבל אני חושב שזה יפתור רבות מהבעיות שצצות עכשיו. ושזה משהו שכבר קורה. ראה גם את הסרט של בנטביץ' שהמלצתי עליו כאן,וגם את הביקורת שפרסמתי כאן על הספר "אהבה וסקס עם רובוטים". גוף הבשר שלנו חלוף יוחלף, השאלה כמה זמן זה יקח. לא אומר שזה יביא את הגאולה, אבל זה יקרה ויפתור כמה בעיות שאנחנו עוסקים בהן.
בימי חיינו? שאלה של אופטימיות (או פסימיות). לא מתחייב על כלום, אבל מאמין שיש סיכוי טוב שכן. גם בגלל שזה יקרה עוד לא כל כך הרבה זמן, וגם כי אני חושב שאם לא תהיה קטסטרופה אנחנו הולכים לחיות עד גיל מבוגר הרבה יותר ממה שאנחנו כרגע מעלים על דעתנו. אבל זו רק דעתי.
האמת שניחשתי שזוהי עמדתך (:.
אני משתדל לעקוב אחרי כתיבתך, והיא מעניינת אותי מאד, בדיוק (בין השאר; יש גם סיבות נוספות), בגלל הבחינה שלך של תופעות בתרבות הפופולרית והמיינסטרימית מעמדה לא משוחדת, בדרך כלל. הסקרנות שלי נובעת מהעניין המקצועי/קיומי שיש לי במציאת דרך שלישית בין ההתנזרות והביקורתיות המודרניסטית להתפלשות בקיים הפוסטמודרניסטית.
האם זה רק בגלל הכלכלה ?
האם עם מודל כלכלי אחר יכולה להיות חזרה ל"יופי" או כיעור טבעיים ?
הפעם אני לא שותף לאופטימיות שלך (בין אם אמיתית או ניסויית). אני חושב שהרדיפה אחרי שלמות היא אסון, משיחיות של החושים, ניהיליזם של הרגש. מעין גנוזיס מודרני בו רק משהו על טבעי לגמרי הוא הטוב, בו העולם הזה הוא משהו שצריך לחרוג ממנו.
ובאמת, העולם כפי שהוא יפה כל כך. עור אדם הוא דבר מורכב ועדין ונוגה כל כך. והפוטושופ רק מקלקל את זה. אתה יודע, זה מזכיר לי איזו פעם שהשתמשתי במשהו שהמליץ לי עליו ד"ר לירי, וטיילתי לי בטבע. כמובן שהרבה טבע אין בימינו, ולכן נתקלתי לי באיזו צפרדע ירוקה וגדולה מברזל, כזה מיכל של אשפה. ואני זוכר שמשטחי הברזל היו כל כך חסרי חיים, כל כך סתמיים עד כיעור, ומה שהיה הכי יפה באותה צפרדע היתה פינה אחת שפשטה בה חלודה. הפינה הזאת היתה חיה. היתה בה התרחשות, היתה בה מורכבות…
1
פעם רצינו להיראות טוב יותר
היום אנחנו יכולים
אז מי יהיה הראשון שיוותר על זה?
2
בעניין הלינק שנתת ללפני ואחרי – מעניין כמה אנשים אצליח לשכנע שלא "כיערו" אותם בכוונה
3
אני לא מבינה בשביל מה דוגמנית צריכה להרעיב את עצמה היום, ממילא עד שהתמונה שלה תהפוך למודעה היא כבר תעבור הצרת היקפים מושלמת. אולי זה בכלל עדיף לה?
😦
נראה לי שאנחנו מבינים אחד את השני 🙂
וגם אני נמצא במקום של חיפוש דרך שלישית בין ההתפלשות הפוסטמודרנית, לבין, ההתנזרות המודרניסטית/רליגיזיות.
חי באמצע, בצד אחד, ולפעמים בצד שני.
לגבי הקשר לקפיטליזם, אני לא בטוח כמה הוא מהותי בעניין. כמובן שזה דורש בחינה מקיפה של הקשר בין טכנולוגיה עילית לקפיטליזם ובין קפיטליזם לתפיסות יופי, תפיסות מין וכו' וכו'.
מה שבהחלט ראוי מאוד. רק שאני לא מסוגל לו כאן כרגע.
הניחוש שלי: זה קשור, אבל לא רק, ובטח לא תלוי בקפיטליזם באופן מלא.
אופטימיות ניסויית – אהבתי, אחלה ביטוי.
מי ייתן ונעשה כולנו ניסויים באופטימיות. טוב להתנסות בה מדי פעם 🙂
אתה כל כך צודק שכמעט גרמת לי לבכות עם הסיפור שלך על החלודה והיופי שבחלודה.
ובאמת יש לפנינו שתי דרכים.
האחת, ובוודאי הפגומה באופן רוחני, ובוודאי זו שהתרבות הטכנולוגית והצרכנית מובילה אותנו אליך – לחפש בנרות אחר אידאל יופי שהולך וחומק ככל שאנחנו ממשיכים בדרכנו.
השניה – להתחיל לפקוח את העיניים ולגלות יופי בכל מקום.
אין לי ספק מה עדיף וכמעט אתה גורם לי פה לחזרה בתשובה, אני חייב לומר, בעוד אני כותב את השורות האלה.
העניין הוא שכמה שיהיה לנו למצוא את היופי המושלם בדרך הראשונה, כך גם קשה לנו להתמודד בצורה מלאה עם ההתניות האבולוציוניות שלנו לגבי מה יפה ומה לא יפה. אני לא אומר שזה בלתי אפשרי, זה אפשרי ועושים את זה- אבל להגיע לרמות גבוהות, להצליח לאהוב כל דבר, לראות כל דבר כיפה – זה כבר הישג לא פשוט כלל לטעמי.
אז לסיכום – שתי האפשרויות. להפוך הכל ליפה באמצעים טכנולוגיים, או להתחיל לראות את הכל כיפה באמצעים תודעתיים (psychedelics come to mind, בין השאר).
האפשרות הראשונה יותר בזויה, האפשרות השניה יותר מומלצת. שתיהן לא פשוטות כרגע. על האפשרות השניה כל אחד צריך לעבוד לבד. באפשרות הראשונה משקיעים המון כסף ויום אחד היא רק תדרוש מאיתנו לעשות לוג-אין. יום אחרי זה, כבר נתעורר בתוכה. יפים, מסוקסים, בעלי מידות מושלמות ועור קורן. נראה לי שלשם אנחנו הולכים…
לגבי 3, כן זה מה שאמרו חלק.
דווקא הצרת ההיקפים הפוטושופית לפחות חסה על חלק מהדוגמניות. לא צריך להקפיד להקיא ארוחות, מקסימום יעבדו בגרפיקה קצת שעות נוספות…
עצוב שזה מצחיק ומצחיק שזה עצוב.
🙂
במקביל לפיתוח האמצעים הפוטושופיים, תעשיית ה"ריאליטי", הכוללת תוכניות טלוויזיה, סרטונים ביתיים ופפראצי, מקבלת תוקף הולך וגובר. צילומי פפראצי למשל, הופכים יותר ויותר מגרי סקרנות, ואולי אפילו מגרי חושים. הנישול של הדימויים הלא מטופלים מן הבמות הממוסדות, מעצים את ההתאוות לצד ההפוך שלהם. לכן נראה לי שככל שהדימויים העשויים רווחים יותר, כך מתעורר צורך וייריסטי אנושי למה שהם מעלימים תחתיהם (כמו למשל האתר שהפנית אליו).
מדכדך מעט לקרוא את ההתלהבות שלך, שכן נראה שכל דבר (אבל כל דבר) יכול להציתה
למה זה מדכדך אותך?
כמוך
הסתכלתי על התמונות וחשבתי למה הדוגמנית הרגילה נראית כל כך רע בהשוואה למרוטשת למרות שגם היא בוודאי יפה, ונראה לי שהסיבה העיקרית זה שריטשו לה את הפרצוף החמוץ לחצי חיוך וגרמו לה להביט ישר למצלמה. הצלם והבמאי היו יכולים להתאמץ קצת ולשלם פחות למחלקת הגרפיקה..
נגיד, הילדה האפגנית שנועצת בך מבט חודר כבר נראית יותר טוב
הפוסל במומו פוסל