ארכיון קטגוריה: פסיכדליה

האינקוויזיציה עוד תיפול – כמה מילים אחרונות על חוק הפטריות ההולנדי

7 בדצמבר 2008 – 15:56

במוסף הארץ התפרסמה בסוף השבוע האחרון כתבה שכתבתי מאמסטרדם על החוק החדש אוסר את מכירתן של ה-Magic Mushrooms (חייבים למצוא להם שם אחר, כי השם פטריות הזיה ממש לא עושה אסוציאציות חיוביות).

כמו שקורה בדרך כלל בעריכה של כתבות מהסוג הזה, חלק מהדברים שמאוד רציתי שיהיו חלק מהכתבה לא יכלו להיות חלק ממנה ולכן אני משתמש בהזדמנות הזו כדי להכניס כאן כמה רעיונות שנפלו שם ועוד כמה דברים שאני רוצה להוסיף כאן. מי שקרא את הכתבה המקורית (ומי שלא) יכול לראות בקטע הזה תוספת שלי למיטיבי לכת, כזו שאפשר לקרוא אותה לאחר סיום הכתבה בהארץ.

חייזרים מהחלל הפנימי
טרנס מקנה, האיש שטימותי לירי קרא לו "טימותי לירי האמיתי", האמין שהפטריות התפתחו על כוכב אחר והגיעו לכדור הארץ מהחלל. לירי נתן כמה סיבות לאמונה הזו. ראשית כל, המבנה הכימי של פטריות שונה מכל שאר האורגניזמים על פני כדור הארץ. שנית, נבגי הפטריות הם האורגניזמים היחידים שיכולים לשרוד בתנאי הוואקום של החלל מעל עשרת אלפים שנה, מה שהופך אותם לטרמפיסטים האינטרגלאקטים האולטימטיביים. ולבסוף, בכדור הארץ אין שרידי מאובנים של פטריות שעתיקים יותר מארבעים מליון שנה. אבל הסיבה העיקרית שמקנה האמין שהפטריות הן אינטליגנציה חוצנית הייתה משום שהן אמרו את זה לו ולקבוצת אנשים שצרכו אותן לאורך ההיסטוריה. העובדה שהפטריות אומרות דברים לאנשים בהזיות כמובן לא גורמת למדענים להאמין בהם. במסגרת של המדע המערבי הרעיון של צמח שמדבר אל אדם, של צמח עם מסר הוא מופרך מדי בשביל אפילו להתייחס אליו.

אם וואסון ראה את השפעת הפטריות בתחילת הפילוסופיה המערבית, מקנה חיפש אותן בתחילתו של המין האנושי. מקנה שהיה ידוע אפילו כהוגה פרוע במיוחד אפילו בקהילה הפסיכדלית גם המציא את תיאורית הקוף המסומם, תיאוריה הגורסת שפטריות פסילוסיבין היו חלק קבוע מהתפריט של המינים ההומונידים באפריקה של לפני מליון שנה. מקנה האמין שתכונותיהן מרחיבות התודעה של הפטריות הן שהובילו להרחבת התודעה האנושית, להתפתחות המודעות העצמית והשפה. גם התיאוריה הזו של מקנה נחשבת איזוטרית ונדחתה על ידי העולם המדעי.

לדעתו של מקנה החולי שבו נמצאת החברה המערבית הוא תוצאה של הריחוק מהצמחים הפסיכדלים. הריחוק הזה שנמשך היום יותר זמן מאי פעם בהיסטוריה האנושית הוא לדעת מקנה הגורם לניכור בין אדם לאדם, בין האדם לטבע ולעצמו. המשך הניתוק הזה שבין האדם לצמחים המקודשים שלו הוא שאחראי לדעתו תחושות אובדן המשמעות בחברה המודרנית ולשליטת תפיסת העולם המטריאליסטית שהרסה את משאבי כדור הארץ. התרבות שלנו מצפה על פי מקנה להתעוררות ארכאית (Archaic Revival) שתחזיר את את התרבויות הפליאוליתיות הפסיכדליות ותאפשר יצירה של חברה חדשה שתמזג את היתרונות הטכנולוגים של החברה המערבית עם הידע והשפע הרוחניים של הצמחים הפסיכדלים.

מחכים למהפכה הבאה

 

תפריט פטריות.

בשימוש המסורתי כמו גם במחקרים מדעיים שנעשו איתן נטען ששימוש מושכל בצמחים פסיכדלים יכול לעורר פריצות דרך דתיות, אינטלקטואליות יצירתיות, פסיכולוגיות ואפילו רפואיות יוצאות דופן. למרות זאת השימוש בצמחים הללו האלה הוא טאבו בחברה המודרנית. מתישהו לאחר המהפכה החקלאית החל בעולם כולו טרנד היסטורי שהוביל באיטיות ובהתמדה לאיסורם של צמחים פסיכדלים מסביב לעולם, תחילה על ידי הנצרות ודתות אחרות ובהמשך על ידי ממשלות. היום סמים פסיכדלים אסורים בעולם כולו.

את הסוף של הפטריות של הולנד, מהלך שמביא לסיום תהליך בן אלפי שנה שהוביל לאיסורן בכל אלפי תבל אפשר אולי לזקוף למפגש הנפיץ של הפטריות עם החברה המודרנית. בחברות שבטיות שהשתמשו בצמחים הללו אלפי שנים לא יצא להם שם של משהו שדופק את הראש אבל כן של צמחים שיש לגשת אליהם ביראת כבוד ובזהירות מירבית. לאחר צום מנקה, למשל, ובליווי של שאמאן מדריך. אבל בשוק החופשי אין מקום לקדושה והתוצאות קטלניות. בעולם הצרכני שבו הפטריות נמכרות כעוד מוצר בסופרמרקט החטאים של אמסטרדם הגורל של הפטריות היה אולי מועד לכשלון. הפטריות מחכות למהפכה הבאה.

נ.ב.

איך אפשר להסביר את זה שבזמן שרוב תאונות הדרכים אצל נהגים צעירים קורות בהשפעת אלכוהול, אלפי תאונות קטלניות מדי יום, הדבר הזה מתקבל כשגרה, וכשיש תאונה אחת בשנה שמתרחשת בהשפעת פטריות הדבר הזה מוביל מיד לתנועה מסיבית לעצירת "הפגע הנורא". הדרך היחידה לפרש את הנתונים הללו מה שברור הוא שאת התשוקה האדירה לעצור את הפטריות בכל מחיר אי אפשר להבין באופן רציונלי משום שהיא לא רציונלית.

8 מתוך 24,000 אנשים שהתנסו ב-LSD במסגרות טיפוליות בשנות השישים חוו השפעות שליליות נמשכות. למרות שהאחוז הזעום הזה (0.00033 או 0.033%) נמוך בהרבה מאחוז הנפגעים שיש לתעשיית התרופות שלנו, רוב האנשים מפחדים להתנסות בצמחים פסיכדלים. מהנסיון שלי למדתי שככל שאנשים נחשבים יותר "נורמלים", ככה הם יותר מפחדים ממה שהם ימצאו בעצמם, מכך שהם בעצם מטורפים. הפחד הזה מפני מה שנמצא בתוכך הוא אחד הסימנים המאפיינים את החברה המערבית. הפחד הזה להתנסות בזהות הפנימית שלך הוא אחד הגורמים המשתקים ביותר לדעת המערבית.

טרנס מקנה אמר "The western mind is a house of cards". התודעה המערבית היא מגדל קלפים והאנשים שבנו אותו יודעים את זה, ולכן הדבר שהחברה שלנו הכי מפחדת מאיתנו הוא מהמבט הזה פנימה. כמובן שהיא מוכנה להתיר כל מיני פרקטיקות כמו פסיכואנליזה ומדיטציה שיציעו הצצה חטופה למקומות האלה אבל כאשר מוצעת לה טכנולוגיה שמציעה מבט חודר כל לתוך התודעה היא נרתעת ממנה מיד ורוצה לאסור אותה בכל מחיר.

 

כמה ארגזים פסיכואקטיבים שהיו כנראה מספיקים כדי למסטל רובע אמסטרדמי מצוי.

איסור הסמים האחרון שם גם את הולנד ברשימה ארוכה של מדינות פשיסטיות שאוסרות על חקירה עצמית באמצעים האנושיים המסורתיים של צמחי האדמה. העובדה ששר הבריאות אב קלינק בחר להתעלם במופגן מההמלצה של וועדת CAM שהוא מינה בעצמו, מתאימה באופן מושלם להיסטוריה של הפסיכדלים. מעולם לא התקיים דיון מנומק באיסור של החומרים הללו מפני שאיסור כזה לעולם לא היה עובר בדיון מנומק.

האיסור של הפטריות הוא אחד השלבים האחרונים בתהליך שהחל כבר לפני אלפי שנה, תהליך של איסור חקר התודעה על ידי שורה של ממסדים שחששו מאוד מהאפשרות שאנשים יקיימו ערוצי מידע חלופיים לאלו שלהם ויפתחו דעות עצמאיות משלהם. אבל את הנבגים המרחפים של הפטריות לא יהיה אפשרי לעצור בטווח הנראה לעין. הן ימשיכו לצמוח במקומות שירד בהם הגשם מסביב לעולם. בשביל מי שירצה לשחרר את התודעה שלו התודעה תמשיך להיות חופשית, למרות כל הנסיונות לאסור אותה. כמו שג'ון לנון אמר "אנשים עדיין לוקחים LSD ומגלים שהיקום הוא אחד, פשוט לא מודיעים על זה בחדשות".

יום אחד, בעזרת השם, ימי החושך הללו יגיעו לסיומם. בני אדם יהיו חופשיים לחקור את התודעה שלהם ואנשים יביטו בזעזוע על תקופתנו ויראו במסעי הצלב האנטי-תודעתיים של סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת המשך ישיר של תנועת האינקוויזיציה. אנשים כמו הופמן, לירי ומקנה יראו אז בעתיד כמו הקופרניקוס והגלילאו של זמנם. אנשים שהוקעו ונרדפו על ידי ממסד ערל, אבל הצביעו על הדרך למאות הבאות עבור האנושות. אמן.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (12)

האוניברסיטה הפסיכדלית

4 בדצמבר 2008 – 11:04

לכבוד כניסתו לתוקפו של איסור ה-Magic Mushrooms בהולנד השבוע. באתר Reality Sandwich התפרסם אתמול מאמר שלי שמציע דרך אלטרנטיבית שבה ניתן יהיה לבצע רגולציה אחראית לנושא של סמים פסיכדלים בחברה עתידית בעזרת הקמת אוניברסיטה פסיכדלית שתופקד על הענקתם של רשיונות פסכינואוטים לחקירה פנימית.

כאן

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (6)

הקופים מגלים את ההייפרספייס – טרנס מקנה בועידה הפסיכדלית בסנטה ברברה 1983

31 באוגוסט 2008 – 14:52

במאי 1983 כשאחד מהדוברים בועידה הפסיכדלית בסנטה ברברה ביטל את הופעתו החליטו המארגנים לאפשר לדובר צעיר בשם טרנס מקנה למלא את מקומו. בשביל מקנה, שרק התחיל את הקריירה הציבורית שלו באותה תקופה הייתה זו הועידה הגדולה ביותר שהשתתף בה. הוא היה בן 35 בלבד והופיע לצד השמות הגדולים שהנהיגו את התנועה הפסיכדלית כבר משנות השישים, אבל הרעיונות שלו היו פורצי דרך כל כך שמאז אותה ועידה כולם בתנועה הפסיכדלית ידעו מיהו טרנס מקנה.

תרגמתי בשביל NRG ניו-אייג' את ההרצאה ההיא של מקנה וגרסה מקוצרת של ההרצאה התפרסמה שם שבוע שעבר. אני מביא כאן עכשיו את הגרסה המלאה של הטקסט.

תורגם בהתבסס על על ההרצאה שנשא טרנס מקנה בועידה הפסיכדלית של סנטה ברברה במאי 1983.

התכוונתי בתחילה לקרוא לשיחה הזו 'קופים מגלים את ההייפרספייס' אבל חשבתי שהשם הזה עשוי להיות מעט שערורייתי מדי ולכן התפשרתי על 'הלוצינוגנים לפני ואחרי הפסיכולוגיה'. אז לפני שאני נכנס לנושא הזה אספר מעט על איך התחלתי להתעניין בחומרים הללו ובהשפעות המאוד יוצאות דופן שלהם. לפני שנים רבות, לאחר טריפ לסד, דמיינתי שאני רואה קשר בין חווית הלסד והמוטיבים של האמנות הטיבטית הדתית ובהתאם לכך נסעתי לנפאל והתיישבתי בכפר של פליטים טיבטים. אלא שבמהרה גיליתי שהשמניזם שעליו רציתי ללמוד היה בלתי נגיש מסיבות של שפה, ומהסיבה שבודהיסטים שלימדו אותי טיבטית התייחסו בחשדנות לשמאן שעמו רציתי ליצור קשר.

כך הבנתי שהקשר בין שמאניזם לבין חומרים הלוצינוגנים הוא ששני הדברים הללו הם בדרכם טאבו. כאשר אתה עוסק עם תרבויות קדם-אלפבתיות אתה מגלה שהשמאן הוא דמות יוצאת דופן מאוד. הוא דמות מכרעת לחיים הפסיכולוגיים והחברתיים של הקהילה שלו אבל הוא בו זמנית שולי אליה. הוא גר בקצה הכפר. קוראים לו רק בעניינים של משברים חברתיים גדולים. היחס אליו הוא יחס של פחד ושל כבוד. וזה עשוי להיות תיאור של החומרים ההלוצינוגנים הללו. היחס אליהם הוא יחס של פחד ושל כבוד. הם נותרים בלתי מובנים וקוראים להם רק ברגעים של משבר גדול. והם חלק קבוע אבל תמיד שולי של הקהילה.

ראיתי את זה בנפאל בשאמאניזם הפרינפו הטיבטי שהוא שאמאניזם שאינו הלוצינוגני. ראיתי את זה באינדונזיה שבה פותחו טכניקות על מנת ליצור טראנס שאינן טכניקות כימיות, ובאופן ספציפי ריקוד. וראיתי זאת במידה רבה באמזונאס שם אני חושב שיצרתי קשר עם השאמאניזם הראשוני.

כפי שאתם יודעים יש מחלוקת בשאלה האם השמאניזם הנרקוטי, או כפי שאני מכנה אותו השאמאניזם ההלוצינוגני הוא צורה מנוונת או הצורה הראשונית של השאמאניזם. מירצ'ה אליאדה תמך בעמדה ששאמאניזם הלוצינוגני הינו מנוון[1] ואילו גורדון וואסון תמך בצדק לדעתי בעמדה ההפוכה וטען שהייתה זו כנראה הנוכחות של חווית הסמים ההלוצינוגנים בחיים הקדמוניים של המין האנושי שהניחה את הבסיס לתפיסת הנשמה.

בעוד אני עושה את דרכי דרך תרבויות שונות וחומרים הלוצינוגנים שונים שמתי לב שבדעתם של אלו שחקרו את הפטריות היו הנחות מסוימות לגבי פסילוסיבין שהיו שונות מהמיתוס שבקע סביב להלוצינוגנים אחרים.

הלוגוס הפסיכדלי
מתוך החומרים ההלוצינוגנים הנפוצים פסילוסיבין הוא הויזואלי ביותר לדעתי. והוא בהחלט ויזואלי אם מתנסים בו באופן המסורתי. ואני תמיד נדהם עד כמה מעט ידועה או מתורגלת הדרך המסורתית אז אני אתאר לכם אותה. הדרך המסורתית להתנסות בפסילוסיבין היא לקחת כמות בריאה מאוד של בערך 50 מיליגרם על קיבה ריקה ובחושך מוחלט. (צחוק בקהל)

ובסיטואציה הזו שהיא במובן מסוים סיטואציה של חסך חושי הפסילוסיבין מסוגל להביע את עצמו ברמה המלאה ביותר ולהראות לך את עצמו לא כנגד הרקע של המציאות שמקיפה אותנו בדרך כלל אלא כנגד רקע של חשיכה כך שניתן לראות את המהות הטהורה של הדבר. וזה דבר ביזארי בצורה יוצאת דופן, ושקשה בצורה יוצאת דופן להטמיע אותו לתוך לתוך תפיסת העולם שלכם בין אם אתה צעיר משבט הבורה שעובר טקס התבגרות, סטודנט בקולג' או חוקר כימיה.

האינטגרציה של הדברים הללו לתוך השפה אינה דבר פשוט. אם היא הייתה פשוטה הדברים הללו לא היו תופסים את המקום הפריפריאלי הזה בתרבות אנושית לאחר 10,000 שנה. אבל מעל ומעבר לאינטנסיביות הויזואלית של הפסילוסיבין, הדבר שמפריד אותו מחומרים הלוצינוגנים אחרים הוא לדעתי תופעה שניתן לתאר אותה כהזיה שמעית אבל למעשה לתאר אותה כך יהיה סוג של ז'ארגון רפואי רדוקציוניסטי. משום שהדבר הזה הוא למעשה קול בתוך הראש שנפרד מהאגו הנתפס.  במילים אחרות, ישנו קול שמדבר, אתה שומע אותו ונראה שהוא פועל בנפרד מהאגו. הוא פועל בתפקיד של מורה, כמספר של החזון שמתגלה לפני האדם באופן דומה לזה שבו הוביל ורגיליוס את דאנטה דרך מדורי הגהנום[2]. והציוד האינטלקטואלי המודרני אינו מסוגל להטמיע את הדבר הזה. זה סוג הדבר שאנחנו מקשרים אותו עם פסיכופאתולוגיה. קשה לדמיין משהו זר יותר לתודעה המודרנית מאשר קול מחוסר גוף שבוקע מתוך הראש. אלא שכשאנחנו מסתכלים על המחשבה המערבית בקנה מידה של אלפי שנה אנחנו מגלים שלא רק שאין מדובר בתופעה זרה אלא שלאורך חלקים ארוכים מההיסטוריה האנושית הוא היה חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית והוא נקרא, בהסתמך על היוונים 'הלוגוס'.

הלוגוס נשמע מתוך הראש והלוגוס היה ההגה המכוון של הציבליזציה האנושית לאורך מאות שנה עד הקריסה של דתות המסתורין העתיקות ועלייתה של הנצרות לסטטוס של דת עולם. אני בטוח שאתם מכירים את הסיפור של פלוטרכוס על הדייג ששמע רעש גדול וראה משהו נופל מהים ושמע קול מהשמיים אומר שפאן הגדול מת,  או במילים אחרות שהעפילו על האלים העתיקים. ולמעשה במונחים יוניגיאנים האלים העתיקים שנפלו לתוך הים הוטבעו בתת מודע ונעלמו מהחוויה של האנשים הרגילים.

העלמות הלוגוס
מאותו רגע עברו כ-1,500 עד 1,700 שנה. בזמן שהנצרות עיבדה את משמעות המסר שלה המדע התרחק מהנצרות ויצר את סט הפעולות שלו. העולם החדש התגלה, ההיגיון הוכתר כמלך והשיטה המדעית הוצבה כבוררת עליונה והציבליזציה שאנחנו מכירים התפתחה סביב אלו. אבל אז ב-1953 ואלנטינה וגורדון וואסון נסעו לסיירה מאזאטק שבמקסיקו וגילו שם את דת הפטריות. ואני מאמין שעד היום הזה אנחנו לא יודעים מה היה בדיוק הדבר הזה שבו נתקלנו שם.

פטריות. סם. דת. כל הרעיונות הללו לגבי מהות הדבר הזה מתבססים על הרעיון שאנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על תודעה. ולמעשה כל מה שנאמר בועידה הזו התבסס על ההנחה שאחנו יודעים על מה אנחנו מדברים כאשר אנחנו מעלים את הקונספט של תודעה. אבל אמת העניין, גבירותי ורבותי, היא שאחרי 2,000 שנה של עיסוק בבעיה מדענים עדיין אינם יכולים לומר לך איך אתה יוצר את התפיסה שתגרום לך לסגור את כף ידך הפשוטה לאגרוף קמוץ, וזה יקרה. זוהי התערבות של התודעה לתוך עולם של חומר שאף פילוסוף עד היום לא הצליח לתת לה הסבר מספק.

עם ההלוצינוגנים ההתערבות הזו של מימד אחד לתוך אחר, של תודעה לתוך חומר, או של חומר לתוך תודעה עולה לעוצמות מטלטלות של אינטנסיביות ואני מאמין שאחת הסיבות הבלתי מודעות שעומדת בבסיס הגישה המוזרה של הממסד כלפי ההלוצינוגנים היא שהם מביאים את המסתורין אל פני השטח כחוויה אינדיבידואלית. במילים אחרות, אתה לא מבין את החוויה הפסיכדלית על ידי כך שאתה מקבל עליה דיווח ממגזין טיים או אפילו מהאקונומיסט. אתה מבין את החוויה הפסיכדלית על ידי כך שאתה חווה אותה. ולכן להבין אותה הוא לצאת למסע של חינוך עצמי, מחוץ לקונטקסט של התרבות שלך, משום שלתרבות שלך אין שום תשובות לשאלה מה עשוי הדבר הזה להיות.

פסילוסיבין ובמידה פחותה יותר גם DMT, מעורר סוג של לוגוס או מציג מחדש את התופעה של הלוגוס לתוך החוויה של האדם המודרני. אז מה אנחנו צריכים להבין מזה? אני חושב שעלינו לקחת את זה ברצינות רבה מאוד. אני חושב שהמשבר התרבותי שאנחנו מעורבים בו ובזה אני מתכוון המשבר התרבותי הגלובלי המוביל אולי להכחדתו של המין האנושי – קשור לעובדה שהמודלים שפיתחנו ב-500 עד 1,000 השנה האחרונות הונו אותנו. הם לא עובדים.

אנחנו כבשנו תרבויות אחרות עם קפיטליזם וטכנולוגיה ודיכאנו את הקשר שלהם עם המימדים האינטואיטיבים. אנחנו יצרנו שיטה אחת על מנת למדוד בעזרתה את האמת וכל דבר שלא עובר דרך השער הצר הזה נדחק לתחום של מיתולוגיה או גרוע מכך של חוסר בגרות תרבותי. ובאותה העת אנחנו התרבות שנמצאת במשבר. כשאתה הולך ליערות הגשם אתה לא מוצא שם תרבויות במשבר, מלבד במידה שבה הן מושפעות מאיתנו.

חזרתו של הלוגוס
אז אני מאמין שזה לא מקרה שברגע זה של משבר תרבותי מקסימלי שאותו אנחנו מכנים המאה העשרים ההלוצינוגנים, האנתיאוגנים[3] הופיעו בתרבות המערבית. זה לא מקרה שוואסון עשה את הטיול שלו למרכז אמריקה ויצר קשר עם הפטריות. מה שהוא גילה שם היה לא פחות מהארוס הנמצא בתנומה אך חי עדיין. הגוף של אוזיריס ששומר דרך עידן אסטרולוגי שלם. במילים אחרות, שלקחת פטריות היה להתעלות מעל המומנטום התרבותי של אלפי השנה האחרונים ולחזור לעולם שבו הלוגוס היה תופעה מציאותית. אנחנו שמענו את קארל ראק מדבר אתמול בלילה על מיסטריות הלוצינוגניות. זו לא הייתה תופעה קטנה. במשך 2,000 שנה כל מי שהיה משהו עשה את המסע לאלויזיס והתנסה בחוויה והייתה לזה השפעה אדירה על הדרמה היוונית, הפילוסופיה היוונית והפוליטיקה הרומית.[4] כל הדברים הללו הושפעו על ידי החוויה ההלוצינוגנית.

התרבות שלנו שחקה את התפקיד של הבן החוזר בתשובה. הלוצינוגנים אקסטטיים וחזיוניים לא היו במאות השנים האחרונות חלק מהתרבות שלנו כפי שאולי היו צריכים להיות מסיבות של אידאולוגיה, בוטניקה גיאוגרפית ופקטורים אחרים. עכשיו הדבר הזה משתנה ועל מנת להבין את המשמעות של השינוי הזה מוטל עלינו להביט אחורה בזמן, להיסטוריה העתיקה למודל של השאמאן, אבל לא השאמאן כפי שהאנתרופולוגים מתארים אותו אלא השאמאן כחלום שאמאני. בגלל שכל שאמאן מסתכל אחורה אל שאמאן ארכיטיפי ראשון שהיה על אנושי, שעלה לכוכבים, שיכל לצלול לקרקעית הים, שיכל לנוע דרך השערים של המוות ולחזור עם נשמה אבודה. נראה לי שכאשר אנחנו מסתכלים בפרספקטיבה של אלפי שנה יכולה ההיסטוריה כולה להראות כשרטוט של המשאלה הזו, הציפיה, התקווה למצב על-אנושי, להתעלות מעל חוקי הכבידה, מעל החוקים של חיים ומוות לתוך מצב על אנושי שהינו ייחודי למין האנושי ככלל, ובמילים אחרות – השאמאן בתור האדם המתוקן הארכיטיפי.

היום אחרי הצהריים שמעתם את מצנר מתייחס לאלכימיה כאחת ההשתברויות של הרעיונות הללו על תיקון הרוח. האלכימיה עוסקת בייצור של החומר המושלם שהוא האני המטוהר אבל היא גם הובילה לעליית המדע המודרני, באופן בסיסי בעקבות חוסר הבנה. נראה לי שמה שקורה עכשיו הוא מה שמירצ'ה אליאדה קרא לו התשוקה האנושית להתעלות שמביעה עצמה דרך המוטיב של טיסה קסומה שפותח בחברה הטכנולוגית לרעיון של טיסה לחלל. ואני בטוח שאם טימותי לירי היה פה הוא היה יכול לדבר על הרעיון הזה בצורה רהוטה יותר ממני. הטיסה לחלל היא לא פחות מהמטאפורה החיצונית למסע השאמאני או במילים אחרות בשביל חווית הסמים ההלוצינוגנית. זוהי הדרך שבה מהנדסים חווים היי. הם עולים לירח.

חזון החברה הפסיכדלית
מה שאנחנו צריכים כדי להתעלות מעל הסכיזופרניה התרבותית שלנו ולתקן את הפער שבין הרוח והנשמה או בין העולם והאני הוא להבין משהו שכולנו משלמים לו מס שפתיים, שלפחות חלק מהאנשים בחדר הזה משלמים לו מס שפתים. והוא שהפנים והחוץ הם למעשה אותו הדבר. המשמעות של זה היא למעשה שכל החלומות שלנו לגבי טרנספורמציה צריכים להיות מוגשמים באותו הזמן, ושאנחנו לא יכולים לעלות לשמיים כשהרגליים שלנו תקועות בבוץ. ובאותו אופן אנחנו לא יכולים גם להפוך את עצמנו לתרבות הלוצינוגנית אקולוגית אלא אם כן נאחד את ההפכים הדיכוטומים הללו.

רק במצב הקואינצידנציה אופוזיטורום, אחדות ההפכים שלא דורשת פתרון נוכל למצוא שפיות תרבותית, וזהו הדבר שהאנתיאוגנים, ההלוצינוגנים מאפשרים בבהירות ובאופן סדיר כל כך. הם מעלים את הפרדוקס לרמה של אינטנסיביות שאיש לא יכול להתחמק ממנה ובכך הם מכינים את הבמה להפיכתך לסוג של אדם שלא מתעקש לקבל את העולם במונחים של או כך או אחרת, שחור או לבן. ותרבות שמורכבת מאנשים כאלה תהיה מתורבתת יותר מכל תרבות שבה נתקלנו עד היום. ואני אעשה כאן פאראפראזה על תייאר דה שארדן: "כאשר התרבות האנושית תבין את הפוטנציאל של חווית הסמים ההלוצינוגנים היא תגלה את האש בפעם השניה". וזהו הדבר שלו אנו מצפים. אנחנו מציפים לגילוי של האש על מנת שנוכל להתעלות מעבר לענייני הקופיפות ולעבור לעניינים הגדולים של יישוב הדמיון שלנו.

זה בלתי אפשרי לקחת את העמדה הזו בלי שמישהו יקרא "מנאכיסטים", "דואליסטים", "אויבי הגוף". אולי… אבל נראה שמאז ראשית התרבות אנחנו מתפקדים כחיות שלוקחות חומר גס ומפרישות אותו כשהוא טבוע ברעיונות, ואנחנו עושים זאת בקני מידה הולכים וגדלים ומצפים ליום שבו כל ההגבלות הפיזיות יוסרו מאיתנו, בדיוק כפי שזה  בדמיון שלנו, ואנחנו נוכל להקים את סוג הציבליזציה שאנחנו רוצים להקים ואת החזון הזה צפה נביא לא פחות מג'יימס ג'ויס.

נראה שאנחנו עומדים במפתן של דברים עצומים, העתיד של התודעה האנושית חייב להדהד במלוא עצמתו בעתידו של המין האנושי. אם הוא לא יהדהד במלוא עוצמתו אנחנו בצרות גדולות מאוד. אחד מהמונחים שבו עשו שימוש בעבר שימוש רב למרות שלא שמעתי אותו מוזכר בועידה הזו בהקשר להלוציניגונים הוא הוא סמים מרחיבי תודעה וזהו בהחלט מונח ניטראלי ומדויק מבחינה פנומנולוגית. אלו הם סמים מרחיבי תודעה והשאלה של מה היא התודעה לא יכולה להיות מופרדת מהשאלה: האם האדם טוב? וזוהי שאלה שעלינו לענות עליה עבור עצמנו משום שאני מאמין שאנחנו לא עומדים להשמיד את עצמנו, שאנחנו עומדים לחמוק מהמכשולים שניצבים בפנינו בצורה ברורה כל כך בשנים הבאות.

אנחנו עומדים לגעת בקצוות הגלקסיה, אבל באיזו צורה? ועל מנת שהצורה שבה אנחנו מגיעים לקצה הגלקסיה ומציגים את עצמנו להגמוניה של האינטיליגנציה המאורגנת שחייבת להתקיים שם – על מנת שהצורה הזו תהיה ראויה, אנחנו חייבים להגיע לשם כשהתודעות שלנו הולכות לפנינו מוארות לחלוטין. וזה אומר שאנחנו לא יכולים לחיות יותר עם הרעיון של התת מודע, של  חלק אפל ובלתי נגיש של התודעה האנושית שבלתי ניתן לשליטה. זהו בצורה ברורה תיאור של שלב ילדות מוקדם של מין אינטיליגנטי. ואני מאמין שההלוצינוגנים מסמנים את סופה של הילדות הזו.

תמיד היו שאמאנים אינדיבידואלים שעשו את המעבר הזה ובמובן הזה לקחת הלוצינוגנים היא תופעה אהיסטורית. היא תמיד התרחשה. אבל הרעיון של חברה פסיכדלית הוא משהו חדש, והמשמעות היא לא בהכרח שכל אחד לוקח את הסמים אלא רק שהמורכבות והמסתוריות של המיינד נמצאות במרכז התודעה של הציביליזציה בתור המסתורין שמתוכו הגיחה ושאליו עליה לכוון עצמה על מנת להיות רלבנטית.

[1] כלומר שהשאמאניזם המקורי פעל מבלי שימוש בחומרים הלוצינוגנים ושסמים הלוצינוגנים הינם סימן של תרבויות שאמאניות שהתרחקו ממקורן.
[2] בקומדיה האלוהית של דאנטה
[3] הסמים מעוררי חווית האלוהים.
[4] הדרך לאלויזיס הוא שמו של הספר שכתבו ביחד הכימאי אלברט הופמן שפיתח את הלסד, גורדון וואסון מגלה דת הפטריות הדרום אמריקאית ופרופסור העולם העתיק קארל ראק. הטענה העיקרית בספר היא שטקסי החניכה שהתקיימו בעיר העתיקה אלויזיס ושבהם השתתפה האליטה של העולם העתיק כללו שימוש בחומרים פסיכואקטיבים ושלאלו הייתה השפעה ניכרת על המחשבה היוונית הקלאסית ובמיוחד על הפילוסופיה של אפלטון.
מאת Ido Hartogsohn | תגובות (6)

סמים פסיכדלים ומפגש אסורים עם חייזרים – משהו לכבודו של אייבי נתן

28 באוגוסט 2008 – 16:32

החדשות המצערות על מותו של פעיל השלום אייבי נתן, גרמו לי לחשוב על פעילי שלום אחרים: פסיכונאוטים פסיכדלים.

הכיצד, תתמהו, פסיכונאוטים הם פעילי שלום? האנלוגיה הזו באה אלי פעם אחת באופן מפתיע כשהרהרתי בשוני המופלג כל כך של החוויה הפסיכדלית. החוויה הזו, אתם מבינים, היא רדיקלית כל כך שמי שנכנס בתוכה הזו מרגיש לעיתים קרובות שהוא מקבל מוח חדש ומערכת עצבים חדשה, כאילו הוא הפך בעצמו לחייזר. המפגש עם מערכות החשיבה החדשות הללו מזכיר פגישה עם תרבויות חייזריות שמתנחלות בתוך המוח.

אבל גם בוחרים להשאר בני אדם, מוטיבים חייזריים הינם דבר שכיח למדי בחוויות פסיכדליות. טרנס מקנה טען בעקשנות שכל מי שיקח DMT יגלה שהוא משוגר מיד ליקום אחר שבו הוא מוקף באלפים  שצוחקים בעליזות וקוראים "הו, כמה נחמד שקפצת לבקר. באמת לא שמענו ממך הרבה בזמן האחרון". האלפים האלה לא נראים לדבריו של מקנה כמו הזיה. הם מציאותיים בערך כמו המציאות שלנו ומקנה תפס אותם כמימד נוסף על המימד של המציאות שלנו וכהוכחה לקיומם של החייזרים. מקנה נהג ללעוג למדענים שפטרו את רעיונותיו לגבי ציביליזציית החייזרים של האלפים בכך שאמר שאינו מוכן אפילו להתווכח עם מי שאינו מוכן להקדיש 7 דקות (הזמן הממוצע של טריפ DMT) על מנת להיווכח במה שהוא מעמיד פנים שהוא מקדיש את חייו כדי לחקור אותו. "אם אתם רציניים ברצון שלכם לחקור חייזרים, אני קורא לכם. תשיגו DMT טוב,קחו לעצמכם כמה דקות ואתם תפגשו אותם" הוא הבטיח. צריך לציין כאן שבניגוד לדבריו של מקנה נראה שלא כל מי שמתנסה ב-DMT פוגש באלפים.

ובכל זאת, למי שמתנסה בסמים פסיכדלים יש סיכוי לא רע לפגוש סוג כלשהו של חייזרים. בין אם מדובר בלוגוס חייזרי שמדבר מתוך הראש, בישויות צמחיות מהסוג שדתות אמאזוניות מדברות עליהן או במפגש עם האחר הגדול והמוחלט סטייל דניאל פינצ'בק. גם מי שלא נותן לצמחים הפסיכדלים את התואר חייזריים רואה בהם לעיתים קרובות סוג של אינטיליגנציה שונה, מה שמקנה כינה אינטיליגנציה צמחית. כמובן, אפשר להתווכח עד מחר על השאלה מה זה החייזרים האלה, האם זה השלכות פסיכולוגיות או משהו חיצוני וזה דיון שאין לי כוונה להתחיל אפילו כאן. אבל איך שלא תסתכלו על זה, לחוויות פסיכדליות יש אופי של מפגשים מהסוג השלישי.

מה שמביא אותנו למלחמה בסמים ולאייבי נתן. אם צמחים פסיכדלים מייצגים ציביליזציות חייזריות הרי שמוסדות המלחמה בסמים, האינקוויזיציה החדשה של העידן המודרני, מכריזים על הציביליזציות הללו כציביליזציות אויביות שאסור לבוא איתן במגע, בערך כמו שמדינת ישראל עשתה בעניין אש"ף ומדינות ערביות. מבחינתה של האינקוויזציה החדשה הזאת, כל מי שבא במגע עם הציביליזציות הללו, הוא פושע. כל מי שבא בקשר עם הציביליזציות הצמחיות הוא שגריר פוטנציאלי של רעיונות מוזרים ומסוכנים לתרבות ולחברה.

אוקיי, אז הם אוסרים את זה. וזה בדיוק מה שעושה את כל מי שמשתמש בצמחים המקודשים הללו על מנת להבטיח את התקשורת עם התרבויות הללו לסוג של אייבי נתן פסיכדלי. בעולם שכבר 2,000 שנה בפיתוח טכנולוגי הולך ומאיץ ממשיך ללא צמחים פסיכדלים, ההפסקה הגדולה ביותר בהיסטוריה של האנושות שהשפעתה ניכרת בניכור הולך וגובר מהטבע, מהסביבה ומהמסתורין הגדול – בעולם כזה השגרירים שיוצאים להפגש עם "האויב" הם דיפלומטים שתפקידם להעביר ידיעות מעבר למסך הברזל של התודעה.

בעולם שבו אנשים מעדיפים לעשות מה שאומרים להם בלי לשאול שאלות ולפתוח את הטלויזיה במקום לעמוד על זכותם הטבעית לבוא בקשר עם הצמחים של הטבע ולעמוד בקשר עם מופלאותו של היקום, האנשים שהולכים לעולמות האחרים מתקבלים שם בתשומת לב מיוחדת כאילו מעריכים את הנכונות שלהם לצאת אל המפגש האינטרגלאקטי הזה תוך סיכון נפשותיהם, בזמן שבעולם החומר האינקוויזציה מחפשת בנרות אחר הדיסידנטים. האנשים הללו, כשהם הולכים עם התודעה היציבה של התפקיד הדיפלומטי שלהם בחיבור שבין שני העולמות, הם האייבי נתן של התודעה.

אגב, אני כותב את הדברים האלה ומודע לכך שהם עשויים להשמע כאילו הם מזילים את פועלו של אייבי נתן. אני יכול רק לומר שמי שמכיר את מעט את דעותי יבין שאני מתכוון בדיוק להפך, לשבח ולהלל את מי שסירב שיאמרו לו מי אויב ועם מי מותר או אסור לדבר. יהי זכרו ברוך.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (7)

טכנולוגיה פסיכדלית – ביקורת המדע והטכנולוגיה על הפסיכדליה

11 באוגוסט 2008 – 17:14

סמים פסיכואקטיבים מהווים אתגר מיוחד לתחום הפילוסופיה והביקורת של המדע והטכנולוגיה. הם שוברים מספר מהנחות היסוד של התחום, אולם לפני שניגע בנושא זה נתחיל בקביעה שנדמה שלא יהיה מיותר לציינה כאן.

סמים פסיכואקטיבים הינם טכנולוגיה. לפני שניגע בהשלכות של הקביעה הזו עלינו לציין את עובדת היותה לא טריויאלית בחברה שלנו. סמים נתפסים בחברה שלנו כישויות טובות המוליכות אותנו להארה, כשטנים רעים המובילים לתלות או לשגעון, כבסיס לאידאולוגיות פוריטניות או ליברליות, כקטגוריות נפרדות בפני עצמן, אבל חסרה התייחסות אליהם כמו שהם ברמה הבסיסית ביותר: טכנולוגיה לשינוי התודעה.

כארטיפקט טכנולוגי, סמים פסיכואקטיבים הינם אחת הקטגוריות המעניינות ביותר בעולם הטכנולוגיה. הנקודה הראשונה שיש לציין ביחס אליהם היא הפחד הגורף מהטכנולוגיה הזו, פחד חוצה תרבויות למעשה. תרבויות רבות בעולם אמנם מקדשות סמים פסיכואקטיבים. תרבויות האינדיאניות מקדשות את הטבק וגם סמים פסיכדלים כמו קקטוס הפיוטה, תה האיוואסקה או פטריות הקסם המקסיקניות, השמאניזם הסיבירי קידש את פטריות האמניטה מוסקריה, דתות אפריקניות שונות קידשו את שורש האיבוגה, היהדות מקדשת את היין ואילו כתות מוסלמיות שונות בהיסטוריה קידשו את החשיש ואפילו את הקפה.

אלא שבמקביל לקידושם של סמים מסוימים היוו סמים פסיכואקטיבים גם מטרה לאיסור גורף. כל אחד ואחד מהסמים הפסיכואקטיבים שמנינו בפסקה הקודמת גם עבר דמוניזציה וכל אחד מהם עמד במרכזו של קרב שמטרתו לבער את השימוש בו.

טכנולוגיות אסורות
הקטגוריה של טכנולוגיות אסורות היא קטגוריה שהופיעה לאחרונה יחסית בהיסטוריה האנושית. קבוצות פונדמנטליסטיות שונות ברחבי העולם היהודי, המוסלמי והנוצרי (הטאליבן, היהדות החרדית ודת האיימיש עולים במחשבה) אמנם אסרו במאות השנים האחרונות טכנולוגיות שונות כמו הטלויזיה, האינטרנט או המחשב האישי ובמקרה של האימיש חשמל, אבל האיסורים הללו הינם נחלתם של קבוצות שוליים מתוך כלל האוכלוסיה העולמית.

איסורים אחרים כגון האיסור לשבט עוברים אנושיים או הנסיון לאסור סוגים שונים של ננוטכנולוגיה הינם איסורים שצצו בשנים האחרונות בלבד ולא ברור האם יגובשו והאם יחזיקו מעמד אל תוך העתיד. אלו גם איסורים פרגמטים שנוגעים לשאלה פוליטית/מוסרית ספציפית (שיבוט בני אדם) או פרגמטית מקומית מתוך החשש מתוצאות של הפצה של טכנולוגיות מסוימות במצב פוליטי מסוים (כמו במקרה של ננוטכנולוגיה).

לעומת שני סוגי האיסורים הללו הטאבו על טכנולוגיות כימו-פסיכואקטיביות הוא איסור שמתקיים כבר מספר אלפי שנים בתרבויות שונות מסביב לעולם ואשר מתייחס, כך נדמה, לפחד הטבוע עמוק במין האנושי מפני טכנולוגיות כימו-פסיכואקטיביות.

הפסיכדלים מעלים את המדיום זה המסר בריבוע

על הסיבות לפחד המושרש הזה מטכנולוגיות כימו-פסיכואקטיביות אפשר להתחקות אם נלך בעקבות תורתו של מרשל מקלוהן על המדיה והשפעתם. המכתם המפורסם של מקלוהן "המדיום הוא המסר" גורס כי המשמעות העיקרית של כל טכנולוגיה אינה במסרים שעוברים דרכה אלא בצורניותה כמדיום. המסר של הכתב, הדפוס, הטלויזיה או האינטרנט אינם בתכנים שמועברים בהם אלא בעצם המבנה הקוגניטיבי  ששימוש בדפוס מעורר לעומת שימוש בטלויזיה או באינטרנט. מקלוהן אומר לנו למעשה למעשה שהטכנולוגיה קובעת את התודעה.

כ-45 שנה לאחר שבוטאה, האמירה של מקלוהן עדיין מבטאת אוונגארד תרבותי שזוכה להכרה מועטה בלבד בשדרות המרכזיות של התרבות. זו מתייחסת אל טכנולוגיה באותו חוסר מודעות המאפיין ילד רך בשנים המחזיק בכף ידו חרק מפרפר ותולש את כנפיו. הסיבה שהאמירה של מקלוהן אינה זוכה להכרה הינה משום שההבנה שהמדיום הוא המסר מערערת את תפיסת הנאורות את האדם כיצור אוטונומי וחופשי וישות שהוויתה ההגיונית אינה מוטה או מושפעת מגורמים חיצוניים אלא מהווה שיקוף של הגיון בלתי תלוי.

אלא שבעוד שבכל הקשור לטכנולוגיות מן השורה החברה שלנו מצליחה להדחיק את משמעותו האינטרינסית של המדיום ולהעמיד פנים שניתן לשמור על מעין הפרדה בין המדיום, למסר, לאדם, הרי שכשאנחנו עוסקים בסמים פסיכואקטיבים החלוקה הזו מתמוטטת כלל ועיקר.

אין ולא יכולה להיות הפרדה בין המדיום והמסר כאשר אנו עוסקים בסמים פסיכואקטיבים שכן בכל הנוגע לסמים פסיכואקטיבים המדיום הוא המסר בצורה הבולטת והברורה ביותר. צורות החשיבה, התחושה וההרגשה השונות שיוצרים סמים פסיכואקטיבים הן עצם העניין בסמים הללו. המדיום של סם פסיכדלי, של סם סטימולנטי או דפרסנטי הוא המסר שלו.

מקלוהן ראה בסמים פסיכדלים וב-LSD, הסם הפסיכדלי הגדול של תקופתו את אחת המדיות המעניינות והרבה להשוות ביניהם לבין טכנולוגיות אלקטרוניות. "העליה בשימוש בסמים קשורה באופן אינטימי להשפעה של המדיה האלקטרונית" אמר מקלוהן בראיון שלו לפלייבוי "תסתכל על המטאפורה ללהתמסטל: להדליק [turning on]. האדם מדליק את התודעה שלו דרך סמים בדיוק כפי שהוא פותח את כל החושים שלו למעורבות עומק על ידי כך שהוא מדליק את הטלויזיה".

בדרכו שוברת המוסכמות סולל מקלוהן את הדרך לטענותיו של מקנה על הקשר בין סמים פסיכדלים למדיה כשהוא אומר "צריכת הסמים מגורה על ידי הסביבה הנפוצה היום של אינפורמציה מיידית, עם מנגנון הפידבק של הטריפ הפנימי. הטריפ פנימי אינו הזכות המיוחדת של נווד ה-LSD, הוא החוויה האוניברסלית של צופי הטלויזיה."

טרנס מקנה שהמשיך במובנים רבים את דרכו של מקלוהן טען כי "סמים ומחשבים הינם שניהם כלים להרחבת התודעה. הם פשוט מרחיבים איזורים שונים של התודעה".

מדע פסיכדלי חדש
ההטיות והסילופים שהתרחשו בתחום מחקר הסמים הפסיכואקטיבים יכולים להוות כר מחקר פורה לעשרות מחקרי דוקטורט בתחום ביקורת המדע. בעוד חוקרים מתחום ההסטוריה והפילוסופיה של המדעים מחפשים בדרך כלל בנרות על מנת להוכיח שפרדיגמות שונות במדע המערבי משלטון המספר ועד הפיזיקה של ניוטון הינן ביטוי של מוסכמות תרבותיות שונות, המצב בתחום מחקר הפסיכדליה שונה בתכלית. כפי שבפסיכדליה המדיום אינו סתם המסר, אלא הוא הוא המסר, כך במחקר הפסיכדליה מה שנחשב בדרך כלל נחשב לתכונת לוואי פריפיריאלית שיש לגודעה בכל אמצעי, כלומר ההטיה של המדע בשם האידאולוגיה הופך למרכז העניין – מרכז המחקר של תחום הפסיכדליה הוא המאבק הפוליטי על משמעותו של מדע זה.

קשה לחשוב על תחום מדעי אחר שבו הייתה ההטיה של העובדות בשם אידאולוגיות שונות ומשונות מכרעת ומרכזית כל כך. למעשה מרבית תחום מחקר הסמים עד היום היה יותר שדה קרב אידאולוגי ומומן ברובו על ידי ארגונים בעלי אג'נדות מוצהרות שמטרתם העיקרית במחקרים המדעיים שביצעו הייתה להוכיח טענות אפריוריות שונות בגנות או בזכות חומרים פסיכואקטיבים שונים.

ומאחר שכפי שטוען חוק Orr (שאליו מתייחס באריכות רוברט אנטון ווילסון בספרו Prometheus Rising) מתנהג המוח האנושי כאילו יש בו שני חלקים זה החושב וזה המוכיח ו"המוכיח יוכיח מה שהחושב חושב" – אין פלא שהתפתחו שני קורפוסים שונים לחלוטין של ידע לגבי טכנולוגיה פסיכדלית, בהתאם למגמות החוקרים. ומאחר שחוק Orr מקבל עוד משנה תוקף בנוגע לטכנולוגיה פסיכדלית משום שהיא כפי שהראיתי בעבר טכנולוגיה סוגסטבילית הרי שאין פלא שאפשר להוכיח עליה דברים שונים לחלוטין ולעיתים הפוכים ממש.

מחקר עצמאי, מהימן ובלתי מוטה של השפעותיהם של סמים פסיכואקטיבים הינו מן הנדרש. אלא שיותר מכך נדרש, אם ברצוננו להבין את משמעויותיהן של טכנולוגיות פסיכואקטיביות. הקשר האינהרנטי בין המדיה של סמים פסיכואקטיבים לבין התודעה דורשת חקירה אחרת של המדיום הכימו-פסיכואקטיבי, חקירה אשר תתנהל בשני ראשים נפרדים. היא מעלה את הצורך בחקירה נפרדת של מצד אחד ההשפעה המיידית של המדיום של סמים כימו-פסיכואקטיבים או במילים אחרות המדיום הכימו-פסיכואקטיבי ובמקביל לה חקירה של ההשפעה ארוכת הטווח של סמים על האדם, לא רק מהבחינה הגופנית אלא מבחינת ההשפעה התרבותית שלהם. מצד אחד מה הסמים הללו אומרים לנו כשאנחנו משתמשים בהם ומצד שני איזה מן סוג של חברה הם יוצרים דה פאקטו לאורך זמן.

מחקרים כלליים על ההשפעה של סמים פסי�
�ואקטיבים על חברות אנושיות הינם חלק מכריע והכרחי בכל מחקר שכזה. אילו ערכים מקדמת צריכת קפה ואילו ערכים מקדמת צריכת LSD? אילו ערכים מקדמת צריכת אלכוהול ואילו מקדמת צריכת מריחואנה? אילו מין חברות מופיעות כתוצאה משימוש בחומרים הללו?

זו לא תהיה מלאכה פשוטה. ההפרדה של האלמנט הכימו-פסיכואקטיבי מאלמנטים תרבותיים והיסטוריים אחרים שמשפיעים על תבניתם של חברות הינה מלאכה מורכבת עד כמעט בלתי אפשרית. ועם זאת כל מחקר רציני וכנה של הטכנולוגיה הפסיכדלית יצטרך לתת דעתו על שאלות אלו.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (3)

מפיוטה ללסד – המלצת צפיה לטלויזיה הערב

30 ביולי 2008 – 13:26

בערוץ ההיסטוריה ישדרו הערב ב-22:30  את הסרט על חלוץ הפסיכדליה ריצ'רד אוונס שולטס שהיה הראשון במערב  שחקר את הפיוטה, הפטריות והאיוואסקה כבר בשנות השלושים – ואני כתבתי משהו לכבודו שהתפרסם בערוץ התרבות של אתר אנרג'י- מעריב.  

 

לתנועה הפסיכדלית היו לאורך השנים שורה ארוכה של נביאים, מאלברט הופמן דרך טימותי לירי ועד טרנס מקנה, אבל מעטים בלבד מכירים את סיפורו של ריצ'רד אוונס שולטס, הפרופסור האגדי מהרווארד שבמסעות הפראיים שלו באמזונס של שנות השלושים היה הראשון שהתנסה בחומרים השאמאנים המקודשים.
 
הסרט From Peyote to LSD שישודר ברביעי הקרוב בערוץ ההיסטוריה (שעה 22:30) מביא את סיפורו המדהים של שולטס, מי שנחשב למייסד תחום האתנו-בוטניקה (המחקר של הקשר בין תרבויות לצמחים) ואת האופן שהגילוי הפסיכדלי שלו מכה גלים בתרבות המערבית מאז ועד היום.
 
אינדיאנה ג'ונס בטריפ
כשריצ'רד אוונס שולטס נסע ב-1936 להתנסות לראשונה בטקס פיוטה עם קבוצת אינדיאנים משבט הנבאחו הוא היה סטודנט בן 21 לבוטניקה באוניבסיטת הרוורד. שולטס קרא בספר גרמני ישן על קיומו של קקטוס מסתורי ופסיכואקטיבי בצורה בלתי רגילה בשם פיוטה שנמצא בשימוש אצל שבטים אינדיאנים. תיאור השפעותיו המדהימות של הקקטוס בספר הרשים את שולטס עד כדי כך שהוא החליט שהוא חייב לעשות הכל, אבל הכל על מנת לנסות את זה בעצמו.
 
למרבה מזלו של שולטס  תמך הפרופסור שלו, מומחה הסחלבים אוקס אמס בסקרנות של הסטודנט לחוויות הפסיכדליות ואפילו השיג מימון נכבד כדי שהסטודנט יוכל לנסוע ולהתנסות. שולטס עשה דרך ארוכה אל האינדיאנים, אלא שאלו לא מיהרו לבטוח בסטודנט הצעיר. אחרי הכל אחד האדם הלבן היה עסוק לאורך ההיסטוריה של השאמאניזם האמריקאי בעיקר ברציחתם של שאמאנים ובהוצאת החומרים המקודשים שלהם אל מחוץ לחוק. שולטס היה צריך להוכיח לאינדיאנים בתהליך ארוך את כנותו והפך לבסוף לחוקר הראשון שהתנסה בפיוטה. החוויה היממה אותו, אבל הייתה רק התחלה של דרך ארוכה ומפותלת שלקח בשנים הבאות.
 
לאורך שנות השלושים טייל שולטס לאורך מרכז אמריקה, דרום אמריקה והאמזונס והתנסה בכל חומר משונה שניתן להעלות על הדעת. ב-1938 טייל שולטס להרי המאזאטק בחיפוש אחר פטריה פסיכדלית מסתורית בשם הטואנוקאטול, שם בעלילה שמזכירה סרט אינדיאנה ג'ונס התחרו קבוצות נאציות ואנגליות בנסיון להתחקות ראשונים על סודה של פטריית הקסם. הפטריה שאוונס גילה שם בטקס מקומי התגלתה לציבור האמריקאית רק כשני עשורים מאוחר יותר בכתבה המפורסמת שפרסם במגזין טיים הבנקאי חובב הפטריות גורדון וואסון והפכה ל-Magic Mushroom, הפטריות שנמכרות כיום בהמוניהן ב-Smart Shops באמסטרדם.
 
והחוקר הזה לא לקח שנות שבתון. ב-1939, שנה לאחר שאלברט הופמן סינתז במעבדות סנדוז בשוויץ לראשונה את המולקולה של ה-LSD כבר הגיע שולטס לחקר סוד צמח האולולוייקי המסתורי שהתגלה בסופו של דבר כנגזרת כמעט זהה של ה-LSD, הידועה כיום כ-LSA או בשם Morning Glory Seeds.
 
אלא שבינתיים, במקביל למסעות הפסיכדלים של האתנובוטניסט הצעיר, החלה מלחמת העולם השניה ומשרד ההגנה ההגנה האמריקאי החליט שהוא יכול להשתמש בשולטס ושלח אותו למעמקי האמזונס. המשימה הייתה לתור אחר חומר מרדים מסתורי בשם קוררי שאת סוד השימוש בו החזיק שבט רצחני בשם הקופון, שבט שהיה ידוע בכך שהוא שולח חצים המשוחים באותו קוררי ושולח את יריביו לשינה ארוכה שאין לה קץ.
 
אלא ששולטס לא פחד מאינדיאנים. בעולם שגזענות ושנאה על רקע של שוני תרבותי היו הלחם והחמאה שלו היה שולטס בין האנשים הראשונים שהתייחסו לתרבות האינדיאנית ברצינות. שולטס לא האמין באינדיאנים לא ידידותיים, הוא חשב שפשוט צריך לתקשר איתם מגישה אחרת. הוא היה חי איתם, אוכל את הצמחים שלהם ושותה את השיקויים שלהם ובסופו של דבר הפך גם לשם ידוע ברחבי האמזונס כולו. גורו הרפואה האינטגרטיבית אנדרו וייל שלמד אצל שולטס מספר בסרט שבשנות השבעים היה אפשר עדיין לשלוף את שמו המפורסם של שולטס כסוג של ערבון בכל פעם שנקלעת לצרה באמזונס.
 
שולטס אומנם גילה את מקור הקוררי, חומר שנמצא עד היום בשימוש בבתי חולים כחומר להרפיית שרירים, אלא שבדרך הוא עשה עוד תגלית קטנה ומצא את האיוואסקה, אותו שיקוי אמאזוני מעורר חזיונות ורב עוצמה שזוכה בשנים האחרונות לפופולריות מסביב לעולם. כל זאת נזכיר לכם, בזמן שהוא בשליחות של הצבא האמריקאי.
 
הסיוטים של בורוז'
שולטס בילה שנים ארוכות באמזונס וגם הפך בסופו של דבר לאחד הראשונים שהתריעו על סכנת העלמות יערות הגשם. אלא שחשיבותם של מסעות הסמים המחקריים של האתנובוטנאי הצעיר חרגה בסופו של דבר הרבה מחוץ לג'ורנלים האקדמיים. סופר הביט ויליאם בורוז' (ארוחה עירומה) ששמע על המוניטין של האיוואסקה כצמח שמעורר כוחות טלפאתיים השתמש בקשרים שלו עם שולטס על מנת להגיע לטקס האיוואסקה הראשון שלו. הטקס התפתח אמנם לסיוט נוראי ומבהיל בשביל בורוז' אבל הוא גם הוביל את בורוז' אחר כך לכתיבת הספר מכתבי היאחה (יאחה שם אחר לאיוואסקה) שכולל את ההתכתבות בין בורוז' לבין משורר הביט אלן גינסברג מסביב לחוויות האיוואסקה ושהיה בסיס להרבה מהרעיונות שפותחו לאחר מכן בארוחה עירומה.
 
בשנות השישים, כשהמהפכה הפסיכדלית כבר הייתה במלוא הכח וסמים פסיכדלים היו המילה האחרונה אצל ה-CIA, במוסד הפסיכיאטרי וכמובן בתרבות הנגד כבר היה שולטס פרופסור מכובד בהרוורד. באותה תקופה כבר התניעו הצמחים הפסיכדלים שגילה שולטס מהפכה באופנה, בעיצוב, במוזיקה, בהגות ובכל תחום תרבותי שאפשר להעלות על הדעת. שולטס עצמו הפך לדמות נערצת בהרוורד אלא שכמו רבים מהדור הראשון של החלוצים הפסיכדלים כמו האקסלי, הופמן וואסון
הוא חש שלא בנוח עם ההפיכה של החומרים הפסיכדלים לחומרים נפוצים ושכיחים שניתנים לכל דיכפין ללא הליווי הצמוד של שאמאן.
 
אבל בשלב הזה כבר הייתה הההשפעה של שולטס על ההיסטוריה כבר מחוץ לידיו ואיתה גם אנספור תהליכים פוליטיים ותרבותיים שהותנעו על ידו שלושים שנה מוקדם יותר.
 
הסרט מפיוטה ללסד הוא לא רק ביוגרפיה מצויינת של דמות יוצאת דופן אלא גם אחד מהסרטים המרשימים ביותר שנעשו עד היום על התנועה הפסיכדלית. את הסרט מנחה וייד דיוויס, אנתרופולוג שלמד אצל שולטס בהרוורד ובדרך אפשר לפגוש דמויות כמו אלדוס האקסלי, טימותי לירי, קן קיזי, הביטלס וכל שאר החשודים המידיים, לצפות בטקסי פיוטה ופטריות מסורתיים ולקבל זווית יוצאת דופן על אחת המהפכות הסוחפות שעברו על התרבות המערבית בעשרות השנים האחרונות. מומלץ בחום.

הערב 30/7 ערוץ ההיסטוריה בשעה 22:30

 

והנה קדימון קטן לסרט

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (4)

מצעד הפסיכדליה הגדול – המלצות לארטיפקטים פסיכדלים

25 ביולי 2008 – 11:30

מי אמר שהעידן הפסיכדלי הסתיים בשנות השישים? כשאני מביט סביבי אני רואה אנספור דוגמאות לעיצוב פסיכדלי במרכזי הקניות, בפרסומות, בסרטים ובמוזיקה הפופולרית.
 
מדיה היא אמנם פסיכדליה יד שניה, אבל במובן מסוים היא הייתה אחד הדברים היקרים ביותר שחזרו מהחוויה הפסיכדלית, אפשרות לשתול את המציאות המתגלה במצבי תודעה אחרים לתוך המציאות היומיומית ולהחדיר לתוכה דמיון ושאר רוח מסוג אחר.
 
החכמה המקובלת אמנם גורסת שתור הזהב של התרבות הפסיכדלית היה בשנות השישים, ובמובן המיידי ביותר האפשרי זה גם נכון, אבל כמו שמקנה ואחרים טענו הפסיכדליה שדוכאה על ידי השלטון הסתננה וחדרה בדרכים אחרים לתודעה הקולקטיבית וממשיכה לעשות את הדברים שפסיכדליה עושה, או כמו שג'ון לנון אמר קצת לפני מותו "לא שומעים על זה יותר, אבל אנשים עדיין מבקרים את הקוסמוס".
 
אחרי שנתקלתי לאחרונה במספר הזדמנויות בארטיפקטים פסיכדלים מובחרים שנוצרו מתוך התרבות הפופולרית בשנים האחרונות, חשבתי להביא כאן כמה המלצות למי שרוצה להיות בלי ולהרגיש עם, ולכל מי שרוצה להתחבר לחוויה הפסיכדלית דרך תרבות פסיכדלית העכשווית.
 
הסרט הכי פסיכדלי –  יש קשר עמוק בין פסיכדליה לבין הילדות. זה לא סתם שאנשים שמתנסים בפסיכדליה מדווחים הרבה פעמים על תחושות נשכחות שחוזרות אליהם לפתע לראשונה מאז גיל 4. יש סיבות טובות להאמין שהאופן שתינוקות חווים את העולם הוא די דומה לטריפ. אם תביטו בתינוק בן שנה מתנודד על רגליו, נע בין חיוך מלא הוד לבין בכי נורא ומביט בעולם מתוך אותה תפיסת עולם שווילבר מכנה Magical תתקשו להבדיל בינו לבין מי שנמצא בחוויה פסיכדלית.
 
הצבעוניות הססגונית והמוגזמת שאהובה כל כך על ילדים הייתה אחד הסמלים העיקריים של הפסיכדליה ושל ה-"Flower Children" (ילדי הפרחים) מאז ומעולם ולמרות שהיא עולה לחלק על העצבים לי אישית הייתה תמיד חיבה לסרטים שגורמים לך לחשוש שעוד רגע תפצח בהתקף אפילפטי. אם מתייחסים לרגע לקטגוריה המוזרה הזו נדמה שמעולם לא היה סרט שעשה את זה בצורה טובה יותר מסרט הילדים החדש והכושל של האחים וושובסקי Speed Racer
 

 
בשאלה אחת אין ספק. Speed Racer הוא ללא כל ספק הסרט הצבעוני ביותר שראיתי מעודי. חדות הצבעים על המסך היא חסרת תקדים ויוצאת דופן כל כך שהיא מעניקה לצופה תחושה שהוא נמצא בעולם היפר-חושי שלטעמי היא החיקוי המוצלח ביותר שהשיג הקולנוע עד היום לחוויה הפסיכדלית. למרות שהסרט הזה מאוד טפשי (לפעמים זה גם חיובי), הוא גם מטפל בשאלות הגדולות של החוויה הפסיכדלית ובעיקר בשאלת האמונה ובכלל הוא הזכיר לי בקצב ההיפר שלו איזה טריפ. מי שימהר יכול עדיין לתפוס את זה בקולנוע, אז רוצו.
 
הערוץ הכי פסיכדלי – הערוץ המוצלח ביותר בטלויזיה היום הוא הערוץ המואר – הלא הוא ערוץ התינוקות (ובעניין הזה אולי בגלל שאני לא מתמצא מספיק בתחום אני לא ממש מותח הבדלים בין לולי לבין בייבי, שניהם מעולים בעיני).
 
אני אוהב את ערוץ התינוקות כי זה הערוץ היחיד שהקדים את יוטיוב והוידאו ברשת – לא תמצאו כאן תוכנית שהיא יותר מ-5 דקות.. המסרים בערוץ הזה הם כנראה הפחות המזיקים בין שאר הערוצים בטלויזיה. רק כאן תוכלו לצפות בשעות ארוכות שמורכבות משידורים ישירים של חיות באחו, מוטאציות ביו-אלקטרוניות (דוגמת הטלטאביז), קליידוסוקופים צבעוניים וצורות צבעוניות המתעופפות על המסך לקצב סינתיסייזרים המנגנים יצירות מוזיקליות של שוברט ומוצרט. תענוג.
 

המשחק הכי פסיכדלי –Synaesthete (הורדה בחינם כאן) שהכיר לי ליאור באקאלו כשהיה עדיין מבקר המשחקים של נענע, הוא אחד המשחקים הפסיכדלים ביותר שהכרתי עד היום.

 Synaesthete שנקרא על שם תופעת הסינסתזיה, תופעה שקורה לעיתים במצבים פסיכדלים אבל לא רק שם, כאשר הרשמים החושיים מתערבבים ומתחלפים זה בזה באופן שבו האדם לדוגמה רואה קולות ושומע מראות או כל קומבינציה אחרת (קצת כמו מה שעבר על בני ישראל בהר סיני).
 
בסינסתט נדרש הגיבור Zaikman להתחבר לכוחות התודעה הקולקטיבית על מנת לרפא את עצמו. "על ידי מדיטציה על האמת שהראיה היא סימפוניה הזייקמן מסוגל לשאוב כח מהתודעה הקולקטיבית על מנת לרפא את עצמו" מוסרות ההוראות שבתחילת המשחק. זייקמן עושה זאת על ידי שמירה על קצב (אלמנט חשוב מאוד בחוויות שאמניות מסוגים שונים) ותרגום נתוני קצב שמגיעים מהעולם הויזואלי למוזיקה שנוצרת בעולם המשחק.  בדרך צריך השחקן להתמודד מול כל מיני שדים פנימיים שמפרידים בין אשליה למציאות ולהוביל את גיבור המשחק דרך תובנות פנימיות שונות תוך כדי שהוא מקבל מסרים שונים בסגנון "Can you see the color of the music?", כאשר בסיומו של כל שלב מופיעה הכתובת Vision Complete. והרי לכם משחק שמתייחס לחלקים שמהם הוא מורכב לא כרמות או שלבים אלא כחזיונות ונבואות.
 
נשמע מסובך? האמת שזה פשוט מאוד, קליל וכיפי ובעיקר מרגיש כמו גלישה נמשכת על psychic landscapes. 

ככה זה נראה.


 
עוד משחק פסיכדלי שאני לא יכול שלא להזכיר אותו פה – הוא המשחק הגאוני Chronotron שגילה לי חברי הטוב אורי בן עזרא.

 כרונוטרון הוא משחק מסעות בזמן ועל מנת להבין את הקונספט המוזר הזה צריך כנראה לשחק במשחק עצמו. הרעיון הכללי הוא כזה: ברשותו של השחקן נמצאת מכונת זמן ועל מנת לעבור כל אחד מהשלבים במשחק הוא נדרש לטייל בזמן, לשכפל את עצמו לאנספור דמויות שונות שנוסעות בזמנים השונים של המשחק מתקיים בהם, מתקיימות במקביל ומבצעות אינטראקציות זו עם זו במאמץ לפתור במשותף (מתוך מישורי זמן שונים) את הבעיות השונות הנצבות בפני השחקן. בדרך יתקל השחקן בפרדוקסי זמן, בלופים ובכל מיני אתגרים שיאמנו אתכם לקראת מכונת הזמן הראשונה שלכם.
 


 

הפרי הכי פסיכדלי – לפני כמה שבועות קראתי בעיתון על איזו סידרוקסליון דולציפיום, אוכמניה אפריקאית שהפכה ללהיט בבריטניה לאחר שהתגלה שיש לה את היכולת לשנות את חוש הטעם האנושי. אחרי שטועמים מהאוכמניה הפלאית שזכתה לשם Magic Berry וגם Magic Fruit עובר חוש הטעם שינוי קיצוני שבמסגרתו טעמים חמוצים הופכים למתוקים וטעמים מרים ומתכתיים מתעדנים גם הם. סקרנותי התעוררה ומיהרתי להזמין את פרי הפלא ברשת וכשהגיע אלי בצורה של חבילת טבליות זכיתי להתנסות בתופעה המוזרה. פרי הקסם הוא דוגמה לאופן שבו נגיעה קלה יכולה לשנות את התפיסות שלנו לגבי היחס בין החושים שלנו לבין המציאות. הפרי הפסיכואקטיבי הזה לא משנה בך כביכול שום דבר, הוא לא גורם לשום תחושת שכרות או סימום מכל סוג, אבל הוא משנה את תחושת הטעם מהקצה אל הקצה, גורם לך לאכול לימונים כמו סוכריות ולבירה להרגיש קצת כמו מילקשייק. אנחנו חושבים לפעמים על זה שאנחנו לא באמת יודעים אם מה שאדם אחד קורא לו כחול הוא אותו דבר שאדם אחר קורא לו כחול. פרי הקסם רק מבהיר בצורה ברורה עד כמה חושים הם דבר יחסי. ועד כמה שינוי זעיר יכולה לבלבל אותם לחלוטין כך שחמוץ יהיה מתוק, ירוק יהיה כחול וכואב יהיה נעים.

ואם כבר התחלנו פה למנות ארטיפקטים פסיכדלים מהזמן האחרון, הרשימה הזו לא תהיה שלמה עם עוד כמה המלצות פסיכדליות למי שהתעורר לו התאבון, אז הנה הן בקצרה:
 

האלבום הכי פסיכדלי – Are You Experienced של ג'ימי הנדריקס. כל האלבומים של הנדריקס פסיכדלים להפליא, אבל הראשון מביניהם הוא מעין מניפסט של מי שיצא מנוסה מהמערה הפנימית וקורא את הקריאה שלו לעולם, להתחיל להתנסות.
ועוד כמה שכדאי:
Magical Mystery Tour של הביטלס
Workingmen's Dead של הגרייטפול דד (קשה להסביר למה, הוא פשוט כזה)
Avatar של הלהקה הפסיכדלית העכשווית Comets on Fire
 

 

 

 

 

הפרסומת הכי פסיכדלית – הפרסומת הזו לפטריות הזיה היא מועמדת קלה מדי. אני אישית אוהב פרסומות פסיכדליות משנות השישים כמו זו למרק של קמפבל


או זו של המשקה Seven-Up שעשויה בסגנון שמזכיר קצת את צוללת צהובה

אבל המעניינת ביותר בעיני היא כנראה הפרסומת הכל כך פיליפ ק. דיקית הזו שעשה דיוויד לינץ' למכונית הניסן מיקרה ושמהווה בעיני הדוגמה האולטימטיבית לקשר בין פרסומות לבין חוויות מיסטיות ולנסיון של הפרסומות לחקות את הקול הפנימי והמצווה שדיבר על פי כמה חוקרים מתוך מוחות תושבי העולם העתיק ושאותו כינו היוונים הלוגוס.

 

 

הספר הכי פסיכדלי –  ללא ספק ואליס של פיליפ ק. דיק. את הספר הזה, הטוב ביותר של דיק וכנראה אחד מספרי המדע בדיוני הגדול הגדולים בכל הזמנים מתואר על כריכתו כ"סיפור בלשי תיאולוגי שבתוכו אלוהים הוא גם האישיות החסרה וגם מבצע הפשע המשולם". בין שתי הכריכות הללו עושה דיק פליק-פלאקים תיאולוגים ופילוסופים באוויר שיגרמו לכם לאבד אחיזה בכל קרקע אפיסטמולוגית או אונתולוגית שאי פעם החזקתם בה, להטיל ספק בהכל ולהתמכר לבלבול מוחלט כדרך חיים.
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (1)

טכנולוגיה סוגסטבילית – הסיפור של ה-LSD

25 ביוני 2008 – 10:11

הקטע הבא הוא המתווה של הרצאה שמסרתי השבוע במסגרת קורס על מדע טכנולוגיה וחברה בבר אילן. המטרה של הדברים הייתה להציג ניתוח שיעשה שימוש בכלים מתחום ביקורת הטכנולוגיה על מנת לפרש את הסיפור של ה-LSD ולהציג צורת התייחסות שונה לתחום של טכנולוגיה פסיכדלית, שתשקף מאפיינים ייחודיים של הטכנולוגיה הזו. הדברים הללו הם עדיין ברמת הטיוטה הרעיונית ובהמשך תפותח ההרצאה כנראה לסמינר ולמאמר, כך שהעניין כולו נמצא עדיין בעבודה. אשמח להערות ורעיונות.

ה-LSD או בשמו המלא Lysergic Acid Diethylamide הוא חומר הלוצינוגני אולטרא-פוטנטי שהתגלה על ידי הכימאי השוויצרי אלברט הופמן ב-1943[1] במעבדות סנדוז במהלך ניסויו בסינתוז נגזרות כימיות של השיפונית, פטריה הגדלה על חיטה ושזכתה לאורך ימי הביניים למוניטין מסתורי כרעל אכזרי כמו גם כחומר מרפא. בעת גילויו היה ה-LSD החומר ההלוצינוגני החזק ביותר הידוע למדע (פעיל ברמות של 100 מיקרוגרם) והשיג תוצאות מקבילות למנות גדולות פי 5,000 מהחומר ההלוצינוגני החזק ביותר הידוע עד אז, המסקלין (החומר הפעיל בקקטוס הפיוטה).

ההיסטוריה של ה-LSD שתוארה במגוון ספרים היא אחת מהצבעוניות ורבות ההשפעה שזכה להן איזשהו כימיקל. מתחילת שנות החמישים ולאורך כשני עשורים עמד ה-LSD במרכז תשומת הלב של קבוצות מגוונות כמו הקהילה הפסיכיאטרית, הצבא האמריקאי, ה-CIA, אינטלקטואלים, אמנים, מיסטיקנים ומהפכנים תרבותיים. בדרך הפך LSD לאחד מהסמלים העיקריים של שנות השישים ושל המאבק הגדול שהתחולל באותה תקופה בין תרבות הנגד של השמאל החדש והתנועה הפסיכדלית לבין הממסד האמריקאי.

הקדמה
טימותי לירי, כהן ה-LSD הגדול של שנות השישים שזכה בכינוי Mr. LSD,  טבע את המונחים Set & Settings כשהתייחס לחשיבותם של שני גורמים לאיכותה ולכיוון שאותה נושאת חוויה פסיכדלית: הציפיות והמצב הנפשי שאיתן מגיע האדם שצורך חומר פסיכדלי (Set) והסביבה והסיטואציה שבמסגרתה נצרך החומר הפסיכדלי. שני הגורמים הללו הינם לדברי לירי מכריעים לכיוון שתקח החוויה הפסיכדלית.

אני מעוניין לצאת מתוך האבחנה הבסיסית הזו של לירי, אבחנה שזוכה כיום להכרה כללית בקרב מי שחוקרים את החוויה הפסיכדלית, על מנת להציג את ה-LSD כמקרה מבחן שישמש לבחינת התכונות המיוחדות של טכנולוגיה פסיכדלית: טכנולוגיה שהיא טכנולוגיה סוגסטבילית, כלומר טכנולוגיה שמשיגה מגוון של מטרות שונות בתכלית בהתאם לתהליכים של סוגסטיה.

על מנת להבין את ההיסטוריה הטכנו-סוציאלית של ה-LSD נשתמש במודל ה-SCOT שפיתחו Bijker ו-Pinch על מנת ולהתבונן בקבוצות המשתמשים השונות של ה-LSD, באופן שהן תפסו את ה-LSD ובאופן שהמשמעות של ה-LSD התפתחה באופן דינאמי תוך אינטראקציה מתמדת עם המשמעויות שהקנו לו קבוצות שונות בחברה ועם ההשפעות שהיה לשימוש ב-LSD על קבוצות אלו.

טקסונומיה של השימושים השונים שהתפתחו ל-LSD
על סמך המידע שהתפרסם עד היום ביותר נדמה שאפשר לאבחן כ-10 שימושי-על שונים שזוהו ל-LSD.

ביון
ה-CIA היה בין הראשונים להתעניין ולחקור את ה-LSD. ה-CIA הגיע ל-LSD במהלך חיפושיו אחר נסיוב אמת שישמש את הסוכנות בחקירותיה ותלה ב-LSD מהרגע הראשון תקוות אדירות (סם חסר טעם וריח שבניסוי הראשון גרם לקצין לגלות סודות ולשכוח לאחר מכן את ההתרחשות כולה). ניסויי ה-LSD של ה-CIA החלו במבצע ARTICHOKE ב-1953 ונמשכו לאורך שנות החמישים בפרויקט הידוע לשמצה MK-ULTRA. ה-CIA פיתח מספר שימושים עיקריים ל-LSD: כאמצעי לשטיפת מוח, כאמצעי לחץ בחקירות (לתת לנבדק מנה אדירה של LSD, ללחוץ עליו כשמצבו הנפשי רעוע ולאיים עליו שמצבו הקשה לא יפסק כל עוד לא יכנע) וכאמצעי להביך אישויות לא רצויות (לדוגמה להחדיר למנהיג סוציאליסטי מנת LSD לפני הופעה פומבית ולגרום לו למבוכה).
לאורך שנות החמישים מימן ה-CIA מחקרים רבים ב-LSD ותרם להפצת הסם ברחבי ארה"ב. במקביל ביצעה הסוכנות ניסויים מחרידים למדי שבמהלכם ניתן LSD בכפיה לאסירים, לחולי נפש, לחולים במחלות סופניות ולבני קבוצות מיעוטים – פעמים רבות ללא ידיעתם של הנבדקים ותוך תוצאות הרסניות עבורם. במקרים מסוימים נשכרו יצאניות על מנת לפתות צרכני מין שלתוך משקאותיהם הוחדר LSD וסוכני ה-LSD צפו בתוצאות מצדו השני של החדר דרך מראה כפולה.
במקביל הגיע ה-CIA למסקנה, שגם האויב הסובייטי עשוי להשתמש ב-LSD ושעל כן חייבים סוכני ה- CIA להכיר את הסם לעומקו. על כן התנסו רבים מסוכני ה-CIA ב-LSD לאורך תקופה ארוכה. בנוסף, מתוך רצון להתכונן למקרה של התקפת פתע של LSD בוצעו נסיונות שבהם הוחדר LSD לכוס המשקה של סוכן באמצע יום עבודה ללא ידיעתו. על הסוכן היה להתמודד ולתפקד בסיטואציה המלחיצה. במקביל סוכנים אחרים התאמנו בהעברת הרצאות תוך שהם נמצאים תחת השפעת ה-LSD.

צבאי
גם הצבא האמריקאי הבין את הפוטנציאל הצבאי של ה-LSD כ- Incapacitator שיאפשר לנטרל את חיילי האויב ולהביא עידן חדש של מלחמה ללא דם. הצבא האמריקאי ביצע ניסויים שבמהלכם ניתנו לחיילים (גם כאן בכפיה) מנות LSD והוטל עליהם לבצע משימות בשדה. הניסויים הראו על ירידה ברורה בביצועי החיילים. הרעיון לשימוש צבאי ב-LSD היה אם כן לרסס אותו על חיילי האוייב (רעיון שהתגלה כבלתי ישים משום ש-LSD יעיל יותר בבליעה מאשר בשאיפה) או להחדיר אותו למאגרי מים בערי אויב (קציני צבא אף התלוננו על כך שידיהם כבולות מלבצע ניסויים על ריכוזי אוכ�
�וסיה גדולים). הצבא גם השתמש ב-LSD כסם חקירות. עם זאת בסופו של דבר איבד הצבא עניין ב-LSD לטובת ה-BZ, סופר-הלוצינוגן שגורם להזיות קשות שנמשכות בין 3 ימים ל-6 שבועות.

אינטלקטואלי – מתחילת הדרך משך ה-LSD את תשומת ליבם של אינטלקטואלים שונים. מגלה ה-LSD אלברט הופמן עבר בהשפעת ה-LSD מהפך פנימי והפך בהשפעתו להוגה דעות שפרסם ספרים הגותיים, בנוסף התנסה הופמן ב-LSD יחדיו עם אנשי רוח כמו הסופר ארנסט יונגר והמשורר וולטר ווגט שגם הם ראו בסם כלי אינטלקטואלי מופלא. אולם האינטלקטואל הבולט הראשון שנשא גאון את דגל ה-LSD היה הסופר אלדוס האקסלי ("עולם חדש מופלא") מי שנחשב לאחד המוחות הספרותיים המבריקים של תקופתו. האקסלי ראה ב-LSD חומר מרחיב תודעה שיכול לסייע לנו לתפוס את העולם בצורה מלאה יותר, באופנים חדשים ומאירי עיניים והביעה תמיכה בשימוש בו ככלי מרחיב תודעה. מאז שנות השישים והכתיבה של טימותי לירי תרם ה-LSD להופעה של ז'אנר שלם של כתבים המכונה לעיתים "הגות פסיכדלית" ושבין הוגיו המרכזים ניתן לציין את לירי, טרנס מקנה, אריק דיוויס, דניאל פינצ'בק ואחרים, והשפיע על כתיבתם של הוגים רבים חרים.

פסיכולוגי/תרפויטי – ה-LSD זכה לאורך שנות החמישים ועד הקפאת המחקר על ידי ה-FDA לתשומת לב מופלגת מהממסד הפסיכולוגי. יותר מאלף מחקרים על השפעות ה-LSD פורסמו בתקופה קצרה זו, והחומר שעמד במרכז העניינים נחשב באותה תקופה לחומר פלא שמשיג תוצאות תרפויטיות מרחיקות לכת תוך סיכון זניח לעומת טיפולים חלופיים כגון שוקים חשמליים או לובוטומיזציה.
שתי שיטות טיפוליות עיקריות פותחו לטיפול ב-LSD. הגישה הפסיכוליטית ותרפיית ה-LSD ומרפאות המטפלות בשיטות אלו נפתחו בארה"ב ומדינות שונות באירופה. בסוף שנות החמישים היה טיפול ב-LSD הצעקה האחרונה בהוליווד (בין המטופלים בשיטה היו ג'ק ניקולסון, ג'יימס קובורן, אניס נין ואחרים).
השחקן ההוליוודי קרי גראנט היה אחד מהתומכים הנלהבים של השיטה הזו כשאמר "כל חיי חיפשתי עבור שקט נפשי. חיפשתי ביוגה, בהיפנוטיזם ובצורות שונות של מיסטיקה ודבר לא העניק לי את מה שחיפשתי עד שהגעתי לטיפול הזה". הפרופסור לפסיכולוגיה טימותי לירי טען מצידו שטריפ ה-LSD הראשון שלו גילה לו ב-5 שעות יותר ממה שגילו לו 15 שנים של פסיכואנליזה.
במקביל ניסויים שונים שנעשו על ידי חוקרים כגון המפרי אוסמונד השיגו תוצאות חסרות תקדים בטיפול באלכוהוליזם ובצורות אחרות של התמכרות בעזרת LSD.
ב-1963 החל ה-FDA לנקוט בצעדים שהביאו במהרה להוצאת ה-LSD מחוץ לתחום ידם של פסיכיאטרים. עם זאת סצינה מחתרתית של תרפיית LSD המשיכה להתקיים.

יצירתי – LSD על שפע שינויים שהוא מעורר בתפיסה הויזואלית והאודיטורית כמו גם בדפוסי החשיבה יכול להוות סוכן מעודד ליצירתיות. הפסיכיאטר ריצ'רד פ. הרטמן ביצע ניסויים שבו נתן ל-30 ציירים ידועי שם LSD ופרסם את התוצאות והציורים בספר שהתפרסם ב-1974. אולם עיקר הפעילות היצירתית של ה-LSD התרחשה מחוץ לעיניהם הבוחנות של החוקרים.
ההשפעות הפסיכדליות של ה-LSD שחקו תפקיד מכריע בכתיבת הספר קן הקוקיה שאת רובו כתב קן קיזי במהלך סשנים ארוכים של LSD. ה-LSD הוביל גם למהפכה תרבותית שלמה שהגיע לשיאה בתקופה המכונה "התקופה הפסיכדלית" סביב שנת 1967 ושהצמיחה אמנות פסיכדלית (הפוסטר הפסיכדלי), קולנוע פסיכדלי (לדוגמה, צוללת צהובה) ובעיקר הרבה מוזיקה פסיכדלית: ה-LSD שיחק תפקיד מכריע לשינוי הסגנוני שעבר בוב דילן כשהפך לאמן חשמלי באמצע שנות השישים. ה-LSD היה קטליזטור יצירתי מכריע ביצירות המופת של הביטלס מהשנים 1966 והלאה. למעשה קשה לחשוב על מוזיקאי רוק חשובים במחצית השניה שלא הושפעו ביצירתם מה-LSD, מהנדריקס, לג'ופלין, לדלתות, לאבנים המתגלגלות ולגרייטפול דד.
מבקרי תרבות כמו טרנס מקנה טוענים שסגנון העריכה והחיתוך של הטלויזיה והקולנוע של ימינו מושפעים מהטריפ הפסיכדלי. ומבחינה זו ניתן לראות גם בטלויזיה של ימינו המשך של הטרנד הפסיכדלי של העבר.

רוחני – ממציא ה-LSD אלברט הופמן מתאר בסיום ספרו LSD: My Problem Child את השימוש הטוב ביותר ב-LSD ככלי משלים למדיטציה. אבל הראשון שזיהה והפיץ את הפוטנציאל הרוחני של ה-LSD היה קפטן אל האברד, מרגל במקצועו ובעל קשרים ענפים בעולם הביון, העסקים והממשל האמריקאים. האברד הפיץ "על חשבונו" כמויות אדירות של LSD בחוגים שונים של אנשי ממשל, עסקים, תרבות ורפואה. "רוב האנשים חיים מתוך שינה" טען האברד לאחר שהתנסה ב-LSD אלא שלטענתו אם תיתן להם LSD "תיתן להם לראות עצמם כפי שהם".
דרך הקשר של האברד עם דר' האמפרי אוסמונד הגיע גם הסופר והאינטלקטואל האנגלי אלדוס האקסלי להתנסות ב-LSD. האקסלי שהיה ידוע כבר אז בתור מי שחיבר את המניפסט הפסיכדלי הראשון (The doors of perception) בהסתמך על חוויות שעבר עם מולקולת המסקלין, טען כי חווית ה-LSD מעניקה לאדם חוויות המכניסות אותו בעומק המיסטיקה שעליה כתבו גדולי המיסטיקנים לאורך הדורות. תמיכתו של האקסלי, אחד האינטלקטואלים הבולטים בתקופתו במשמעותה הדתית יוצאת הדופן העמוקה של החוויה הפסיכדלית ושל ה-LSD בפרט היווה תמיכה אדירה בתפיסה של סמים פסיכדלים ככלים להארה והשפיע על ממשיכי דרכו.
בספרו The Kool Aid Acid Tests מספר הסופר והעיתונאי טום וולף על מסע האסיד שעשו בתחילת שנות השישים ברחבי ארה"ב קן קיזי וחבורת הקונדסנים העליזים (Merry Pranksters) שלו על אוטובוס הקסמים שלהם. וולף משווה בין אורח החיים המיסטי ורווי ה-LSD של החבורה לבין חבורות דתיות לאורך ההיסט
וריה ומתאר אותה כמעין חבורה שהדתיות שלה מרוכזת סביב ה-LSD.
גם טימותי לירי, הפרופסור לפסיכולוגיה שסולק מהארוורד ב-1963 ראה משמעות דתית אדירה ב-LSD ובטריפטמינים דומים לו. בניסוי ה-Good Friday העניק לירי פסילוסיבין לסטודנטים במדעי בכנסיה. 9 מתוך 10 הסטודנטים שצרכו מהסם חוו חוויות דתיות ומיסטיות עזות, לעומת 1 בלבד שטען טענה דומה מתוך קבוצת ההשוואה שלא צרכה פסילוסיבין (טענות המחקר אוששו שוב בניסוי שנערך ב-2006 באוניברסיטת ג'ון הופקינס). לאורך שנות השישים הקים לירי ארגונים דתיים שמטרתם לעודד את השימוש ב-LSD בקונטקסט דתי ואף כתב ספר בשם The Psychedelic Experience אשר היה מבוסס על ספר המתים הטיבטי בנסיונו לתת הדרכה למעבר לתוך המימדים שמעבר.
בהמשך לטענותיהם של האקסלי, קיזי ולירי הפך השימוש ב-LSD למטרות רוחניות לשימוש החשוב ביותר עבור התנועה הפסיכדלית. לאורך השנים הדגישו הוגיה השונים של התנועה כטרנס מקנה, דניאל פינצ'בק, אריק דיוויס ואחרים את החשיבות הדתית והרוחנית של ה-LSD. עד היום מתקיימים ברחבי העולם טקסים דתיים שבמהלכם נצרך LSD למטרות דתיות.

לצורכי בילוי – עם ההרחבה המהירה של מעגלי השימוש ב-LSD בסביבות אמצע שנות השישים והפיכתו של הסם לכוכב מדיה אמריקאי השתנה גם דפוס השימוש ב-LSD. ה-LSD חדל להיות תופעת שוליים של חבורות קטנות של חלוצים שהתנסו בו בקונטקסטים מקודשים וראו בו כלי להרחבת התודעה והפך להיות סם פופולרי שהתנסו בו מליונים של סטודנטים ותלמידי תיכון בתוך קונטקסט של היסטריית מדיה ותרבות פופ קפיטליסטית מתהווה שבה LSD היה מוצר צריכה.
השימוש הבידורי ב-LSD הגיע לשיאו ב"קיץ האהבה" של 1967, אירוע שיוצר בעיקר על ידי היסטריית מדיה שהעצימה את התחושה שמשהו אדיר עומד לקרות בסן פרנסיסקו והביאה אלפי צעירים מרחבי ארה"ב לנהור לאיזור. אם כי לא ניתן להפריד בצורה חדה וברורה בין שימוש לצורך בילוי לבין שימוש לצרכים דתיים, יצירתיים או מהפכניים ניתן לאפיין את השימוש הבילויי ב-LSD כשימוש שאופיו התפתח סביב 1967 ב- Trips Festival של קן קיזי וסטיוארט ברנד, ב-Human Be-In ומאוחר יותר במועדוני הלילה ובשכונת הייט-אשבורי.
במקביל לשימוש הבידורי ב-LSD התפתח ה-LSD גם כסחורה קפיטליסטית. לעומת סוחרי ה-LSD המוקדמים שהיו אידאליסטים (המפורסם בהם אווסלי) הסוחרים החדשים היו בעלי גוון מפוקפק יותר, קבוצות הקשורות לעולם התחתון ולפי טענות שונות גם ל-CIA. איכות ה-LSD באותה תקופה התדרדרה מה שהוביל (בנוסף לאווירת הפאראנויה שעודדה על ידי השלטונות והמדיה) לאחוז הולך וגובר של טריפים רעים. במקביל גם הלכה התפיסה של השימוש בסמים והתרחקה מהתפיסה של הרחבת תודעה קדושה לעבר שימוש "מחורע", שימוש ב-LSD "to get wasted" ללא מטרה מיוחדת מלבד "לדפוק את הראש".
השימוש הבילויי ב-LSD נמצא על כל גווני הקשת ויכול ללבוש צורות שונות: מריקוד במסיבה, דרך צפיה בסרט (הבחירה ההיפית הפופולרית: הסרט אודיסאה בחלל של סטנלי קיובריק), האזנה למוזיקה (פסיכדלית) ועד בילוי בטבע.

כטכנולוגיה לשלום עולמי – ההשפעות המרגיעות, הנעימות, מעוררות האהבה ותחושת האחדות עם הכל עוררו כבר מתחילת הדרך אמונה אצל רבים שה-LSD יוכל לסייע בשיפור מצב הפוליטיקה העולמית. וכך כבר בשנות החמישים הגו דר' האמפרי אוסמונד וקפטן אל האברד את הרעיון להשתמש ב-LSD על מנת לשנות את מערכות האמונה של מנהיגי העולם ובכך להביא לשלום עולמי. השניים ארגנו סשנים שונים שבהם השתתפו על פי עדויות מנהיגים פוליטיים אמריקאים, ראשי ממשלות, שגרירי או"ם וחברי פרלמנט בריטים.
בשנות השישים הפך הרעיון ש"הדלקת" (Turning-On) תושבי העולם ומנהיגיו בעזרת ה-LSD (וחומרים פסיכדלים אחרים) היא המפתח להבאת שלום עולמי לרעיון מפתח בתנועה ההיפית. התגובה הראשון של משורר הביט אלן גינסברג כאשר ניסה לראשונה פסילוסיבין הייתה רצון עז לצרף את קנדי, חרשוצ'ב ומאו צ'ה טונג לשיחת ועידה על מנת לשחרר אותם מהקטנוניות של המלחמה. "אם מנהיגי אומות העולם היו לוקחים LSD אפילו פעם אחת" טען מקרטני מהחיפושיות הם יהיו מוכנים "לחסל את המלחמה, העוני והרעב". ואילו גרייס סליק, מנהיגת להקת ג'פרסון פליין השתתפה יחד עם המהפכן הייפי אייבי הופמן במזימה להחדיר LSD לתה של ריצ'רד ניקסון על מנת לגרום לשינוי בהשקפת עולמו.

כטכנולוגיה מהפכנית/פוליטית– ההשפעה האינטנסיבית של ה-LSD על התודעה עוררה לאורך השנים השערות שונות לגבי הקשר בינו לבין נטיות פוליטיות – בין אם כסוכן שמשמש לא-פוליטיזציה ובין אם כסוכן לרדיקליזציה.
ה-LSD יכול לפעול כנראה לשני הכיוונים והוא אכן שיחק את שני התפקידים במסגרת התנועה המהפכנית של שנות השישים. כך לדוגמה, אחד הגורמים שהפכו את ה-Human Be-In בינואר 1967 להצלחה גדולה כל כך היה התחושה של איחוד של השמאל החדש (בהנהגת תנועת ה-SDS) ושל התנועה הפסיכדלית, אלא שהקשר בין האגף הפוליטי לבין האגף הפסיכדלי לא היה נטול חיכוכים לאורך השנים.

ה-LSD כטכנולוגיה א-פוליטית –אחד הסמלים הגדולים ביותר של התכונה הא-פוליטית של ה-LSD הוא קן קיזי. ב-1965 התקיימה בברקלי עצרת נגד המלחמה בויאטנם שקן קיזי הוזמן לדבר בסיומה. קיזי הופיעה לבוש כאסטרונאוט פסיכדלי והציג את ההשקפה הפסיכדלית שלו על תנועות פוליטיות, שלפיה כל מי שצועד ברחוב ומניף כרזות רק ממשיך את ההגיון של המלחמה. על פי קיזי מי שרוצה לעצור את המלחמה צריך פשוט להפנות לה את הגב ולומר "Fuck it". ההופעה של קיזי שבאה לכוון במכוון בעצרת נחשבת לאחד הסמלים של ההתנגדות הפסיכדלית לפוליטיקה של שנות השישים.
גם טימותי לירי תמך באמצע שנות שנות השישים בדעה שפעולה פוליטית שאינה יוצאת מתוך תודעה מורחבת היא פשוט "פעולה רובוטית"[2]. סמל נוסף של הא-פוליטיות של ה-LSD הוא בוב דילן שהעיסוק שלו ב-LSD גרם לו באמצע שנות השישים להפנות גבו אל המחאה החברתית של שיריו המוקדמים לטובת עיסוק בשורשי ההוויה והאני.
שימושים כאלה, כמו גם עדויות המצביעות על מעורבתו המסיבית של ה-CIA במכירת ה-LSD ברחבי העולם גרמו לרבים לחשוד שה-CIA השתמש ב-LSD כסוכן אנטי-פוליטי שמטרתו לנטרל את השמאל ולרבים בשמאל החדש לראות  ב-LSD גורם שלילי שמעכב את המהפכה.
LSD כסוכן מהפכני – במקביל ניתן לזהות גם את המגמה הההפוכה. כבר קארל אוגלסבי ראש ה-SDS זיהה את ה-LSD כחומר מהפכני והשווה את חווית הטריפ לחוויה של הסתערות על הבריקדות. תנועות מהפכניות-פסיכדליות כמו ה-Diggers שפעלו בהייט-אשבורי באמצע שנות השישים יצרו ז'אנר חדש של אקטיביזם פסיכדלית. מאוחר יותר בשנות השישים היו אלו צמד היזמי-מהפכה ג'רי רובין ואייבי הופמן שהקימו את התנועה הידועה בשם הייפים Yippies. ה-Yippies ראו את ה-LSD כחלק בלתי נפרד מהמהפכה ותכננו את הפעולות המהפכניות שלהם (הפצצת הפנטגון בפרחים, שריפת כסף בוול-סטריט, הופעות ערומות בכנסיות, הרצת החזיר פיגאסוס לנשיאות) בזמן שהם תחת השפעת LSD. בשלב מסוים אף איימו הייפים להחדיר LSD למאגרי המים המקומיים.
בהמשך הדרך עמד ה-LSD גם במרכזן של תנועות מהפכניות קיצוניות בהרבה כמ התנועה הונדליסטית The Motherfuckers שקראה למניפסט שלה "Acid Armed Consciousness" ומחתרת מזג האוויר שהתנגדה תחילה לשימוש ב-Acid אבל לאחר ש-Acid הוחדר ליין שלה (על ידי ה-Crazies, ענף מילטנטי של ה-Yippies) הכריזה על ה-LSD כסם מהפכני והורתה לכל אנשי המחתרת בניו-יורק להתנסות בסם. אנשי המחתרת היו מנהלים ישיבות תחת השפעת כמויות אדירות של LSD מתוך רצון להוכיח את קשיחותם. ב-1970 היו אנשי המחתרת גם מעורבים בשחרורו של טימותי לירי מהכלא האמריקאי.
לפי עדותם של גורמים שונים בתקופה ההיא כמו ג'ון סינקלייר מנהיג הפנתרים הלבנים, שיחק ה-LSD תפקיד שהגביר את הלהט המהפכני והוציא את המהפכנים מפרופורציה כאשר החדיר למציאות תחושת דחיפות קיצונית, הגזמה ואיכויות מיתיות ממש. אקטיביסטים שהיו מתונים בדרך כלל הפכו תחת השפעת ה-LSD לקיצוניים בהרבה.
בנוסף יש לציין את החשיבות של ה-LSD לתנועות שעל התפר המהפכני/קרימינלי כגון רשתות הפצת LSD אידאליסטיות שפעלו במהלך שנות השישים והשבעים שהמפורסמת בהן היא ה- Brotherhood of Eternal Love, רשת אידאליסטית להפצת LSD שנוסדה על ידי פושעים שלאחר ששתו LSD חוו תפנית חדה בתודעתם ונשבעו להקדיש חייהם להפצת אסיד באיכות מירבית ובמחירים זולים לעולם כולו על מנת לגאול את העולם.

מדעי/לוגי – הצד הפרקטי/מדעי של ה-LSD ושל הסמים הפסיכדלים בכלל הוא אולי הצד העלום ביותר של פעולתם. דר' ג'יימס פיידמן ביצע בשנות השישים מחקר שבמהלכו ניתן מסקלין לחוקרים, ממציאים, מהנדסים ומדענים שונים. הנבדקים נתבקשו להביא למחקר בעיות שבהן נתקלו במהלך העבודה שלהם ושנכשלו במציאת פתרון להן במשך תקופה של שלושה חודשים לפחות. על פי עדויות הנחקרים השפעת המסקלין סייעה להם להתרכז ולהבין את הבעיות בצורות עמוקות ומורכבות יותר מהרגיל. הנבדקים הצליחו לפתור רבות מהבעיות שנראו להן בלתי אפשריות לפתרון משך תקופה ארוכה, וכחצי מהם טענו לאחר מכן שחשיבתם ודרך עבודתם הושפעה לתמיד מהחוויה הפסיכדלית שחוו.
ה-LSD גם שיחק תפקיד חשוב בתגליות מדעיות אחרות לאורך ההיסטוריה. מגלה מבנה ה-DNA וזוכה פרס נובל לרפואה פרנסיס קירק חשב על מבנה ה-DNA לראשונה כשהיה תחת השפעת LSD. ממציא טכניקת ה-PCR וזוכה פרס נובל לכימיה דר' קארי מוליס טען שה-LSD עזר לו עזרה מכרעת בפיתוח ה-PCR שזיכה אותו בפרס. ואילו המתמטיקאי ראלף אברם דיווח גם הוא על פיתוחים מתמטיים שפיתח תחת השפעת LSD. מפתח ה-VRML מרק פשה דיווח כי קיבל את הדחיפה העיקרית ליצירת השפה מתוך טריפ LSD.
כמו במקרה של שימוש יצירתי ושימושים אחרים ב-LSD מדובר בשבריר בלבד מההשפעה האמיתית, רוב המקרים שבהם מעורב ה-LSD בהקשרים אלו אינם ידועים כנראה בעקבות ההשלכות המשפטיות והחברתיות שמוטלות על צרכני LSD.

ניתוח SCOT להיסטוריה של ה-LSD
LSD הופיעה כטכנולוגיה חדשה וחסרת תקדים ב-1943 וסיפור אימוצו והוצאתו מחוץ לחוק במהלך שנות החמישים והשישים הוא סיפור של משא ומתן ומאבק בין מספר קבוצות משתמשים.

ה-LSD אומץ תחילה על ידי קהילת הביון והצבא שביצעה בו נישואים מחרידים תוך כדי הפרת קוד נירנברג האתי שנקבע במשפטי נירנברג ושאוסר על ניסויים בבני אדם ללא ידיעתם. לאורך שנות השישים עודדו ה-CIA והצבא וממנו בצורה נדיבה עשרות ומאות מחקרים על LSD מתוך רצון לאסוף מידע רב ככל האפשר על השפעתו. רבים ממחקרים אל
ו הצביעו על חשיבות פסיכותרפיסטית אדירה של ה-LSD מה שהוביל את הקהילה הפסיכותרפיסטית לעסוק בחומר. באותה תקופה גם השתתפו בניסויים הפסיכדליים של הצבא דמויות כקן קיזי ואלן גינסברג שהושפעו ממנו והפכו לנביאים מרכזיים שלו בתרבות הנגד.

אלא שבעוד המגזרים השונים מתעניינים ב-LSD כל אחד למטרותיו שלו התחולל מאבק סמוי לגבי השאלה איזו מין טכנולוגיה היא ה-LSD ומה משמעותה?

בעוד ה-CIA והצבא שהתעניינו ב-LSD ככלי נשק תפסו את ה-LSD כסם פסיכומימטי, סם המחקה מצבים של פסיכוזה וששימושו הוא על מנת לשבור את רוחם של בני אדם או לשטוף את מוחם, תפסו אותם פסיכותרפיסטים, אמנים ואינטלקטואלים כסם פסיכדלי שמטרתו לחשוף את מבנה התודעה, לעורר תהליכים פסיכולוגים, יצירתיים, דתיים, ואינטלקטואלים.

הדברים הגיעו לנקודת האין חזרה כאשר טימותי לירי פרסם מאמר על הסכנה שבהחדרת LSD למי השתיה. ה-CIA שלא רצה שהמידע שאסף יתפרסם ברבים ויזלוג לידי הרוסים הגיב במורת רוח. מ-1962 כאשר ה-CIA כבר השיג את המידע שהיה נחוץ לו על LSD החל ה-CIA לפעול על מנת להביא לסיום המחקר על ה-LSD והוצאתו מחוץ לחוק. מדענים שעבדו עבור ה-CIA פצחו במסע השמצות כנגד ה-LSD והפסיכותרפיסטים שעבדו איתו מה שהוביל בסופו של דבר לאיסור גורף על שימוש ב-LSD.

התפיסה הפסיכומימטית שראתה ב-LSD סוכן ליצירת פסיכוזה ותו לא נצחה, התפיסה הפסיכדלית שנתמכה על ידי אינטלקטואלים ופסיכיאטרים רבים ושראתה ב-LSD חומר שיכול לשמש למטרות מועילות נחלה כשלון חרוץ כאשר ה-LSD הוכרז כ-Schedule I Drug, סם מזיק שאין לו כל פוטנציאל רפואי.

אלא שעד שה-LSD הפך לחומר אסור באמצע שנות השישים, הספיק הסם כבר לזלוג לתרבות הנגד. יכולותיו המופלאות של ה-LSD הפכו אותו לסמל של המהפכה האוטופיסטית שביקשה תנועת הצעירים להביא והובילו בכך להחרפת ה דמוניזציה שהתנהל נגדו על ידי תקשורת וממסד שחשו עצמם מאוימים על ידי תרבות הנגד. מאחר שה-LSD זוהה עם תרבות השמאל החדש הפך הסם עצמו לאויב הממסד ועבר התנקשות ממוקדת שממנה לא התאושש מעולם.

בסופו של דבר עלה וירד הסם יחד עם עלייתה ונפילתה של תרבות הנגד של שנות השישים. למרות הפוטנציאלים המוכחים של ה-LSD בתחומים שונים הסם אסור בכל מדינות העולם ללא יוצא מן הכלל בתוקפן של אמנות בינלאומיות שנוצרו ביוזמתה של ארה"ב ושמשמשות למעשה לייצוא חוקי הסמים של ארה"ב לשאר העולם.

LSD כטכנולוגיה סוגסטבילית
הסיפור של ה-LSD משמש כמקרה בוחן המציג את האופן שבו טכנולוגיה חדשה ובלתי ידועה שנכנסת לשימוש עוברת משמוע על ידי קבוצות משתמשים שונות הנאבקות על האופן שבו יש להבין את הטכנולוגיה הזו: כטכנולוגיה היוצרת פסיכוזה או כטכנולוגיה היוצרת הארה, כטכנולוגיה תרפיסטית, צבאית, יצירתית, אינטלקטואלית או מהפכנית.

אולם ישנו גם סיפור עמוק יותר שמסביר את הקשת הרחבה של אפשרויות הרמנויטיות לגבי משמעות ה-LSD שאפשרה להעניק לו לא פחות מ-10 פירושים שונים. ההוגה הפסיכדלי טרנס מקנה גרס שהתרבות חשה מאויימת מהסמים הפסיכדלים משום שהיא אינה מסוגלת להסביר אותם. התרבות לא מסוגלת להבין אותם, היא אינה מסוגלת להסביר למשתמש מה הם, איך הם עושים את מה שהם עושים ואת העולמות שבוקעים מתוכם – משום שהשפעתם חורגת ממה שתפיסת העולם המטריאליסטית-מדעית של התרבות מסוגלת להסביר.

סיפורו של ה-LSD הוא סיפור מבחן על טכנולוגיה פסיכדלית כזו. LSD היא טכנולוגיה שהיא מסתורין. 70 שנה לאחר שגילה הופמן את המולקולה, המדע עדיין אינו מסוגל להסביר את ההשפעות המופלאות שלה. בדרך בנסיונו של האדם להתמודד מול טכנולוגיה מרובת מימדים כל כך ניסו ממסדים וקבוצות שנחשפו לאפשרויות השונות של ה-LSD לנכס את הטכנולוגיה לעצמם.

הממסד החזק ביותר מבין הממסדים הללו, ה-CIA, עשה ב-LSD שימוש שהביא שלא במתכוון לפתיחתה של תיבת פנדורה ושמה שנות השישים ולאחר שהפיק ממנה מה שיכל דאג לכך שתוצא אל מחוץ לחוק.

הטכנולוגיה של ה-LSD היא דוגמה לטכנולוגיה שיוצרת תוצאות מגוונות כל כך עד שהיא מעוררת שתי גישות קיצוניות והפוכות לחלוטין לגבי מהותה (פסיכומימטית/הלוצינוגנית או פסיכדלית/אנתאוגנית), טכנולוגיה שיוצרת תוצאות מגוונות כל כך עד שקבוצות שונות שנתקלות בה: ממיסטיקנים, דרך אינטלקטואלים, אמנים, מדענים וצעירים פרועים רואים בה תרופת פלא לבעיותיהם.

10 השימושים השונים שנעשו ב-LSD על ידי קבוצות שונות שבמקרים רבים לא הכירו כלל ולא העלו על דעתן את השימושים האחרים שניתן לעשות בטכנולוגיה (אנשי ה-CIA שתפסו את ה-LSD כסם פסיכומימטי לא העלו על דעתם שמישהו ירצה לעשות בו שימוש מרצונו, ואילו ההיפים העליזים של אמצע שנות השישים לא יכלו להעלות על דעתם שסם האהבה שלהם עשוי לשמש למטרות של צבא ומבצעים מיוחדים) מעלים את המחשבה שבנוגע לטכנולוגיה פסיכדלית כדוגמת LSD תקפים חוקים אחרים משתקפים עבור טכנולוגיות מן השורה.

טכנולוגיה פסיכדלית כדוגמת ה-LSD הינה טכנולוגיה סוגסטבילית, כלומר מהותה של הטכנולוגיה משתנה על פי התפיסה של המשתמש בה. טריפ ה-LSD יכול לשמש לצורך חקירה קשוחה או לצורך טיפוח האהבה הקוסמית וקידום שלום עולמי. לחלופין הוא יכול לשמש לצורך תקשור עם מימדים רוחניים או לצורך ייצור פתרונות פרקטיים לתכנון של כסא משרדי. ההשפעה של ה-LSD היא חלק מאינטראקציה של החומר עם התודעה של המשתמש. הטכנולוגיה עצמה מוטה וניתן לחלץ ממנה השפעות שונות בהתאם לנטיותיו של המשתמש – כך שלמעשה
LSD מתפקד כלהקה של טכנולוגיות, כקבוצה דינאמית של טכנולוגיות שיכולה לשנות את צורתה תדיר.

טכנולוגיה סוגסטבילית היא טכנולוגיה ללא צורה קבועה, טכנולוגיה רב-כיוונית, טכנולוגיה שמגבירה תכונות שונות ומאפשרת להפיק ממנה צדדים שונה בהתאם לסוגסטיה שהמשתמשים שלה נוקטים בה. נדמה שה-LSD, עוד יותר מכל סם פסיכדלי אחר יכול לשמש כדוגמה מובהקת לטכנולוגיה סוגסטבילית קיצונית כזו.

[1] ה-LSD סונתז על ידי הופמן כבר ב-1938 למעשה, אלא שהוא עמד על ההשפעתו ההלוצינוגנית רק ב-1943 כאשר תחושת בטן בלתי מוסברת גרמה לו לשוב אל החומר שאותו סינתז 5 שנים מאוחר יותר. אף שהופמן לא נטל מהחומר לעצמו ואף שנקט באמצעי זהירות בעבודתו הוא כנראה בא במגע עם כמות מזערית של החומר אשר הספיקה על מנת להטיל אותו לתוך טריפ פסיכדלי עתיר עוצמה שהפך לאחד הטריפים המפורסמים בהיסטוריה של ה-LSD.
[2] לירי אמנם נסג מתפיסה זו לתקופה קצרה בסביבות 1970 לאחר ששוחרר מהכלא האמריקאי על ידי מחתרת מזג האוויר, בתקופה שבה קרא להתנגדות אלימה ל"מוח המכאני" של  "השוטר הרובוטי הג'נוסיידי", עם זאת התקופה הפוליטית של לירי לא האריכה ימים לאחר האפיזודה החורקת שחווה עם מנהיג הפנתרים השחורים אלדריג' קליבר.
מאת Ido Hartogsohn | תגובות (13)

המאסטר האינטרגלאקטי ה-13 – קן קיזי

22 ביוני 2008 – 18:10

ב-NRG ניו-אייג' התפרסם היום המאמר שלי על המאסטר האינטרגלאקטי ה-13 קן קיזי. אני מפרסם כאן את הגרסה המלאה של המאמר.

זה בתחושה של כבוד עמוק וגם שניות מסויימת שאני ניגש לכתוב כאן על המאסטר האינטרגלאקטי ה-13, הסופר והפסיכונאוט קן קיזי. קיזי והחבורה שלו הקונדסנים העליזים (Merry Pranksters) היו אנשים שהשתמשו בסמים פסיכדלים בצורה הכי בלתי אחראית שיכולה להיות (חוץ מה-CIA והממשל האמריקני), ומצד שני הם חיו על הקצה, בכל נים מנימי ישותם, חיו ב-Now וזה דבר נדיר מאוד שראוי לטור ב-NRG לצד כתבה על עוד הפצצות בעזה.

אספקת LSD חופשית מה-CIA
הזמן הוא סוף שנות החמישים, ואנחנו בתקופה משונה שבה הגוף העיקרי שמחלק LSD לנוער האמריקאי הוא ה-CIA שפרוייקט ה-MKULTRA שלו בדק את האפשרות לעשות שימושים צבאיים בסם הפסיכדלי העוצמתי.

קן קיזי שהיה באותה תקופה סטודנט בתוכנית הכתיבה היצירתית של סטנספורד התנדב להיות שפן הניסויים הפסיכדלי של ה-CIA, אלא שבמהלך הניסויים הפסיכדלים התחיל העולם של קיזי לשנות את צורתו במהירות. בשביל קיזי, כמו בשביל רבים אחרים באותה תקופה היה ה-LSD חזית חדשה לחלוטין בחקר התודעה ובהיסטוריה של האנושות, כרטיס כניסה לעולם סודי ומופלא שאותו הכירו רק בודדים.

הספר The Electric Kool-Aid Acid Tests שכתב טום וולף על הרפתקאות קיזי והקונדסנים העליזים מספר איך קיזי יושב עם רופא שמעולם לא ניסה LSD בעצמו ומנסה להבין את השפעות הסם על ידי תחקורו של קיזי.

"כשאני אומר לך 'עכשיו' תגיד לי מתי אתה חושב שעברה דקה". אומר הרופא. לקיזי רצות בין הסינפסות אלפי מחשבות בשניה, כל רגע נראה לו כמו חמישים גלגולי חיים – אבל הוא זוכר דבר אחד, שכל פעם שהרופאים מודדים לו את הדופק, הדופק הוא תמיד 75. הוא מחליק את האצבע שלו בהחבא סופר עד 75 וקורא: "זהו". הד"ר מביא בשעונו וקורא "מדהים".  בדיוק, חושב לעצמו קיזי, ואין לך אפילו מושג עד כמה. בעיניו הייתה זו אירוניה מדהימה. בעוד הרופאים של ה-CIA הניחו שהם שולטים משתמשים בנסייני ה-LSD כשפני נסיון, הם למעשה נתנו להם את המפתח הקוסמי הישר לידיים.

החוויות של קיזי בחוות הניסויים הפסיכדלית של ה-CIA היוו את הבסיס לספר הביכורים של קיזי, הספר המצליח "קן הקוקיה" שנכתב בהשפעת LSD והפך לבסוף לסרט עטור אוסקרים. קיזי זכה באותה תקופה לכבוד כאחד הכשרונות הספרותיים המבטיחים של ארה"ב. בשביל השכנים האינטלקטואלים בשכונת Perry Lane ההצלחה הלאומית של קיזי אצל המבקרים הייתה הוכחה לכך ש-LSD לא דופק את המוח  אלא דווקא מרים אותו לגבהים יצירתיים. זו הייתה תחילתו של מהלך שהובילה רבים מהאינטלקטואלים והבוהמיינים של אמריקה להתחיל להתנסות בחומרים משני תודעה.

קיזי שבאותה תקופה כבר עזב את ניסויי ה-MKULTRA והמשיך להתנסות בעצמו ב-LSD ובסמים מוזרים אחרים כמו הסם ההלוצינוגני הסובייטי IT-290 עוד הספיק לכתוב ספר נוסף, אבל נראה שחוויות ה-LSD שינו אצלו משהו. ה-LSD פתח אצל קיזי משהו, את התאווה לדבר הזה, לדבר האמיתי, לדבר הזה שמילים לעולם לא יוכלו לתאר אותו – לחוויה. החזון החדש של קיזי היה לצאת מעבר למילים, לעבור לחיות ב-עכשיו.

איך להפנט שוטר
וה-NOW המוחלט הזה, החוויה הבלתי מעורערת של להיות חי עד הסוף ולגעת בשמיים עמדה בבסיס של הפרויקט הבא של קיזי – האוטובוס הפסיכדלי. אוטובוס ה-LSD הפסיכדלי של קיזי הפך לאחד הסמלים הבולטים של החיים החופשיים של שנות השישים. בולט כל כך שהביטלס כתבו בהשראתו את השיר Magical Mystery Tour ואף יצאו לצלם סרט באותו השם בחיקוי ברור של הסרט הפסיכדלי שצילמו הקונדסנים של קיזי.

אוטובוס הקסמים של קיזי היה אוטובוס בית ספר שקנה בזיל הזול. קיזי והקונדסנים העליזים צבעו את הרכב בקרנבל ססגוני של צבעים זוהרים (שבהם היו נוהגים לצבוע כל דבר שבו נתקלו) וחיווטו את האוטובוס עם מערכת סאונד, ואנספור רמקולים ומיקרופונים שקישרו בין חלקיו השונים. בגג הם קדחו חור שאיפשר לעלות למעלה, לשבת ולנגן מוזיקה. אפילו מערכת תופים הייתה שם. מאחורי האוטובוס שמו הקונדסנים שלט "אזהרה: מטען מוזר" ובמקום יעד הם כתבו מקדימה בגדול Furthur. הלאה, לכל מקום, בכל הכח, מבלי התחשבות בתחביר או דקדוק.

השנה היא 1964, התנועה ההיפית עדיין לא התחילה, אבל היא בדיוק יוצאת לדרך. האוטובוס של קיזי היה טירוף מתנייע על גלגלים: הוא היה מורכב מחבורה של צעירים שלוחי רסן במצב של שכרון חושים מתמיד שמשתמשים בכל סם אפשרי ללא כל חשבון, ללא כל אמצעי זהירות במטרה אחת ויחידה – לדרוך עד כמה שאפשר על הגז ולהגיע כמה שיותר רחוק במרוץ אל קצה התודעה האנושית וריסוק כל מוסכמה של החברה האמריקאית השמרנית.

במושב הנהג ישב ניל קסדי, גיבורו החסון וחופשי הדרך של  הרומן 'בדרכים' של ג'ק קרואק שהפך לסמל הביטניקים של שנות החמישים. קסדי כבר היה קרוב לגיל 40 כשהפרנקסטרים יצאו למסע שלהם והצטרפותו למסע העניקה לו רובד נוסף של משמעות. זה היה המסע שבו יעביר דור הביטניקים של שנות החמישים את השרביט לדור ההיפים של שנות השישים.

אבל למרות גילו המתקדם לא שיחק קסדי תפקיד המבוגר והממתן. למעשה הוא נהג באוטובוס תחת השפעת טריפים הרואיים של LSD ימים ארוכים ללא הפסקה, בהרים תלולים ובכבישים פתלתליםתוך כדי שהוא מפתח תחביב מוזר לנהוג שעות ארוכות מבלי ללחוץ לעולם על הברקס.

אין. אין שום תירוץ להתנהגות המחפירה של הפרנקסטרים. הם היו אחת מחבורות הסטלנים חסרות האחריות ביותר שהלכו על פני הכוכב הזה. אין שום תירוץ, אבל נמשיך איתם בדרך.

כמובן שכשנוסעים בדרכים בצורה פוחחת כל כך עשויים ל
התקל בשוטרים ממינים שונים וחבורת הפרנקסטרים שלנו אכן נתקלה בכמה שוטרים בדרכה. אפשר לומר שמה שחילץ אותם ברוב המקרים היה הכישורים הפסיכו-טלפאתיים של קיזי וקסדי. לקיזי וקסדי, שניהם אנשים כריזמטים בצורה בלתי רגילה היה כשרון יוצא דופן לגרור כל אדם שאותם פגשו לתוך "הסרט" שלהם, כפי שכינו זאת ולגרום להם להאמין בכל דבר שרצו שיאמין בו (תחשבו על הג'דיים במלחמת הכוכבים). אנספור ההתקלויות של חברות הפרנקסטרים הצבעוניים והטריפיים עם שוטרים לאורך הדרך לא הניבו מעצרים אלא בעיקר שוטרים מבולבלים שהתופעות המוזרות שאותן פגשו הדהימו אותן כל כך עד שהניחו להן להמשיך הלאה בדרכם – Furthur.

החוויה הדתית של קיזי
האוטובוס המטורלל של קיזי היה ישות קוסמית פסיכדלית ואמורפית ששנתה את צורתה לאורך הנסיעה. לאורך הדרך עלו וירדו אנשים, נערים ונערות צעירים שכרגע גילו את עצמם ושרצו להצטרף לאוטובוס הזה ששמעו כבר יצא למרחוק. האוטובוס היה אלגוריה לחיים. "או שאתה על האוטובוס, או שאתה לא על האוטובוס" היה קיזי נוהג לומר. להיות על האוטובוס היה להיות במסע מתמיד של גילוי, של הרפתקה – לחיות ב-עכשיו.

כדי להצליח להוביל בהרמוניה קבוצה אינדיבידואליסטית כל כך של צעירים פורקי עול בכל מובן נדרשת כריזמה וחכמה יוצאת דופן, וזה בדיוק מה שהיה לקיזי. קיזי לא היה המנהיג של הפרנקסטרים אלא ה"לא-נווט" שהוביל את חבורת הפרנקסטרים מבלי להוביל, באופן דאואיסטי, בסגנון של זן ממש. כל פוטנציאל לעימות נפתר על ידי קיזי במחווה פשוטה או משפט קצר שקצת כמו תורות זן גרמו לפרנקסטרים להסתכל על הכל קצת אחרת.

הוא לעולם לא נתן הוראות אלא רק רמז על הכיוון המשוער שבהם צריכה ההרפתקה הרוחנית. התורות הרוחניות שלו היו משפטים סתומים למחצה כמו "שום דבר אינו לעד" או "ראה עם אוזניך ושמע עם עיניך". טום וולף משווה בספר שלו בין מסע האוטובוס של החבורה של קיזי לבין הרגעים הנדירים הללו בתחילת הדרך של דתות ותנועות דתיות – כאשר ההתנסות הדתית היא עדיין אותנטית, חיה, נושמת, בועטת, חסרת גבולות.

לא הייתה שום תיאולוגיה, שום פילוסופיה, שום תביעה מוסרית או חברתית. מה שהיה הייתה המחויבות הסוחפת של קבוצת אנשים ל-NOW, להשאר בעכשיו לא משנה מה. היה כאן משהו רוחני ואפילו דתי חזק מאוד, אומר וולף, אבל כמו בתחילה של כל הדתות הגדולות העניין לא היה איזושהי מערכת אלא החוויה.

וולף מרחיב בנסיון שלו להראות שכל הקבוצות הדתיות הגדולות יצאו מתוך הדבר הזה, מתוך קבוצה קטנה של אנשים שגילו משהו חדש, חוויה של אקסטזה דתית, משהו שהעולם מסביב עיוור לו. זו קבוצה שהולכת בעקבות החוויה החדשה הזו, בעקבות דמות כריזמטית שמתחילה לאסוף סביבה תלמידים, "הנביא המופתי אינו מציג חוקים להתנהגות. הוא מציג את חייו שלו כדוגמה לחסידיו" כותב וולף.
והם הופכים לקבוצה לא-פורמלית אך קשורה בקשרים עבותים. וולף מצטט את חוקר הדת הגרמני יואכים וואך: "הוא [המנהיג] מופיע כמחדש של חוזים אבודים עם כוחותיהם המסורתים של החיים" "בדרך כלל לא בא מהאריסטוקרטיה אלא מהעם הפשוט ונותר נאמן למוצאו אפילו בסביבה המשתנה" "מדבר בצורה נסתרת עם מילים, סימנים, מחוות, הרבה מטאפורות, פעולות סימבוליות מסוגים מגוונים"  "מאיר ומפרש את העבר וצופה את העתיד במונחים של הקיירוס (הרגע הנעלה)".

קיזי הגואל
הנוכחות הרוחנית של קיזי הייתה אותנטית וחיה כל כך שהוא הצליח לסחוף לטריפ פסיכדלי שלו גם גם הרבה קבוצות אחרות ולא שגרתיות. בשלב מסוים הצליח קיזי לזכות באהדתם של כנופיית האופנוענים האלימים ופורעי החוק הידועה בשם 'מלאכי הגהנום'. מלאכי הגהנום היו באמצע שנות השישים סמל לכנופיה רדיקלית שרתקה את האינטלקטואלים אבל הייתה פראית מכדי שיעזו להתקרב אליה. אבל קיזי עם גישת ה"בלי בולשיט" שלו והבעיות שלו עם המשטרה זכה במהירות להערצתם של המלאכים. קיזי הביא את המלאכים למעון הפרנקסטרים בלה הונדה, שם התנסו המלאכים לראשונה ב-LSD והפגינו בהשפעתו של קיזי התנהגות מופתית לצד אנספור ההיפים והילדים החנונים ששרצו בלה הונדה באותה תקופה. למשך תקופה מסוימת מלאכי הגהנום הצטרפו לפרנקסטרים וקיזי היה כמו מאלף אריות שהצליח לגרום לחבורה המופרעת הזו לסור למשמעתו ללא אפילו רמז לאלימות.

בהזדמנות אחרת הוזמנו הפרנקסטרים להשתתף בכנס בן 7 של הכנסיה היוניטארית. הכנסיה היוניטארית הייתה ידועה ככנסיה אנרכיסטית וליברלית למדי אבל הרגלי צריכת הסמים וההתנהגות המוזרה של קיזי וחבריו הרימו כמה גבות בין הכמרים, אלא שהענף הצעיר של הכנסיה התעקש שקיזי הוא בדיוק ההתנסות הדתית הרדיקלית שהכנסיה זקוקה לה. וקיזי באמת תפס את הפגישה עם הכנסיה היוניטארית כאתגר רוחני. בתחילת השבוע הוא הציג לפרנקסטרים מטרה: אנחנו הולכים לייצר פה נס בשבעה ימים. במשך שבעה ימים עבדו הפרנקסטרים שלו בחריצות על מנת לערער כל קבעון רוחני שהיה לכמרים ולמאמינים הצעירים. בסיום השבוע האינטנסיבי היו חברי הכנסיה היוניטארית במצב של התעלות רוחנית, שבויים לחלוטין בקסמו של קיזי. זה לא היה נביא נוקשה שמלמד בדרשות מליציות או למדניות. זה היה הדבר האמיתי. קיזי פשוט יצר את האורה הנבואית סביבו.

אבל כשהועידה נגמרה והפרנקסטרים קיבלו מכתב ממעריצה יוניטארית שעטרה את מכתבה במשפטים פסאודו-מקראיים על מלאכותיו של "הנביא קיזי" הניע קיזי בראשו במלנכוליה "אנחנו לא על הטריפ של ישו" אמר "כב�
� עשו את זה, וזה לא עובד. אתה מוכיח את הנקודה שלך ואז יש לך 2,000 שנה של מלחמות. אנחנו יודעים לאן הטריפ הזה הולך".

את התפיסות הפוליטיות-דתיות הרדיקליות והאנטי-סמכותניות של קיזי היה ניתן לראות בצורה ברורה בהופעה השנויה במחלוקת שלו בעצרת האנטי-מלחמתית בברקלי בסתיו 1965. קיזי הוזמן כדובר הלפני אחרון בעצרת שנמשכה יום שלם והייתה אמורה להסתיים בעימות מול כוחות המשטרה. המטרה שאליה כיוונו מארגני העצרת הייתה לחמם את האווירה ולהדגיש את האמונה המוחלטת בצדקת הדרך. אלא שמבחינת קיזי והפרנקסטרים העצרת האנטי-מלחמתית הייתה עוד ביטוי פאתטי של כוחות ממסדיים. כשקיזי עלה לנאום מוקף בפרנקסטרים הם כנראה נראו לסטודנטים כמו פרודיה הזויה של המטרה הגדולה. חבושים בקסדות טייסים, עם משקפי טיסה ובבגדים פסיכדליים זוהרים קיזי וחבריו היוו את האלטרנטיבה החדשה לאמצעים הפוליטיים המסורתיים של השמאל החדש.

"אתם יודעים, אתם לא תעצרו את המלחמה הזו בעזרת עצרת, על ידי מצעד … זה מה שהם עושים … הם עורכים עצרות והם צועדים" אמר קיזי לסטודנטים הנדהמים "הם עושים מלחמות כבר 10,000 שנה ואתם לא תפסיקו את זה ככה … עשרת אלפים שנה, וזה המשחק שהם משחקים בשביל לעשות את זה … עושים עצרות וצועדים … וזה המשחק שאותו אתם משחקים … המשחק שלהם".

וקיזי שלף מכיס המעיל הזוהר שלו מפוחית והחל לנגן לתוך המיקרופון שיר בלוז מוטרף למול קהל האלפים ההמום. מדי פעם עצר על מנת לספר להם שהנואם הקודם שראה הזכיר לו בטון הדיבור ובשפת הגוף שלו את מוסוליני. "כן… אתם משחקים את המשחק שלהם" וחזר לנגן במפוחית. את הצעקות של המפגינים הוא השווה לצרחות של המעריצות בקונצרט של הביטלס בו ביקר כחודש לפני כן. "הן צועקות אני! אני! אני! אני! זו הצעקה של האגו וזו הצעקה של העצרת הזו". העצה שלו למפגינים: פשוט תסתכלו על המלחמה הזו ואז תפנו לה את הגב ותגידו 'שתלך להזדיין'.

המפגינים לא יצאו באותו יום להתעמת מול השוטרים. הנאום של קיזי היה כמו בעיטה היישר בבטן של תנועות השמאל החדש של שנות השישים – הוא הציג את האלטרנטיבה המיסטית החדשה שהחלה לשבות קהל רב יותר ויותר באיזור קליפורניה ולהעביר אותם מפעילות פוליטית לפעילות פסיכדלית.

הפרופסור של מבחני האסיד
אבל השיא הבלתי מעורער של הפעילות של קיזי והפרנקסטרים היו מבחני האסיד המפורסמים. היוזמה הראשונית למבחנים יצאה מתוך "פסטיבל הטריפים" שהפרנקסטרים ארגנו יחדיו עם סטיוארט בראנד. הרעיון היה פשוט. לקחת קבוצה של אנשים שמעולם לא ניסו מעולם אסיד, לשים אותם בסביבה הפסיכדלית של הפרנקסטרים עם המוזיקה, הצבעים הזוהרים והאורות הסטרבוסקופים, לתת להם LSD ולהעביר אותם חוויה רוחנית שכמותה לא חוו מעולם. אם אתה מצליח לעבור את זה בכבוד ולהתעמת מול המציאות העליונה בלי להתחרפן הרי שעברת את מבחן האסיד.

החזון של מבחני האסיד היה חזון של מדיה. אם במדיות הישנות כמו הריאנוע או הרדיו האדם השתתף בעולם המדומיין בעזרת חוש אחד בלבד, ובקולנוע ובטלויזיה הוא נמצא מול עולם של מראה וקול – הרי מבחן האסיד היה מדיה חדשה שבו אתם הסרט, שבו אין עוד הבחנה בין סרט לשחקנים. במסיבה הגדולה עם מלאכי הגהנום בלה הונדה כולם היו חלק מהוייב – לכל אחד, לקיזי, לפרנקסטרים, למלאכי הגהנום, לסקרנים שהגיעו מרחוק, לכל אחד היה תפקיד. אפילו השוטרים היו חלק מהוייב.

מבחני האסיד היו חזון על הפצת החוויה לתוך ארה"ב. כל אדם יכול להתנסות בחוויה, להיות חלק ממבחן האסיד. המועדים למבחני האסיד היו מפורסמים במקומות מיוחדים שעות ספורות לפני האירוע, קצת כמו במסיבות הטבע היום. אאוזלי (השפן הלבן מהשיר של ג'פרסון איירפליין) היה ספונסור ה-LSD, הפרנקסטרים דאגו לאווירה הפסיכדלית, הגרייטפול דד היו להקת הבית (שרוב האירוע הייתה קרועה מכדי לנגן) והקהל בא להתנסות.

שוב חייבים לומר. חסר אחריות לחלוטין. Never trust a prankster נהגו הפרנקסטרים לומר. מבחני האסיד היו מקור בלתי נדלה לסיטואציות פסיכדליות ונפשיות קיצוניות שהתרחשו על הרקע של תקופה פסיכדלית קיצונית בחייו של קיזי. המשטרה שרצתה לשפוט את קיזי על אחזקת מריחואנה כבר הייתה קרובה על עקבותיו ובשלב מסויים החליט קיזי לביים את ההתאבדות שלו וברח למקסיקו שם המשיך לקיים מבחני אסיד בשביל האוכלוסיה המקומית. אחרי חצי שנה במקסיקו שבה הספיק להסתבך גם עם המשטרה המקומית חזר הסופר הנמלט והפושע הפסיכדלי לארה"ב והמשיך משם במעשי הקונדס שלו. החזון של קיזי בשלב הזה היה להיות מעין גיבור קומיקס פסיכדלי ולגרור את האומה האמריקנית כולה לתוך הטריפ שלו. בעוד המצוד בעקבותיו נמשך היה קיזי מופיע לרגע או שניים לראיון פתאומי בעיתון, בטלויזיה או באיזה אירוע גדול ואז נעלם כעבור מספר רגעים כלעומת שהגיע.

החזון הגדול היה בשלב הזה לערוך לאלפי בני אדם את מבחן האסיד הגדול בהיסטוריה באולם ווינטרלנד מתחת לאף של המשטרה. הרעיון היה לעשות נשף מסכות פסיכדלי. המשטרה כולה תגיע אבל לא תדע מי מחובשי המסכות הוא קיזי. באמצע מבחן האסיד יחשוף קיזי את עצמו, ישא דברים קצרים להמון ואז יתלה על חבל בקרבת מקום ויחולץ ממסוק שיגיע לפתע מהגג ויחלץ אותו מבין טפרי המשטרה.

כל זה לא קרה. באמצע הספיק קיזי להתפס על ידי המשטרה, להשתחרר, לתכנן שוב את האירוע בווינטרלנד ולחטוף בסוף סכין בגב מהתנועה הפסיכדלית שהתחילה לקבל סחרחורת מהטריפר המטורלל הזה. טקס האסיד האחרון
שקיזי קיים היה טקס הסיום של מבחני האסיד, שאליו הזמין את כל מי שהיו חלק ממבחני האסיד לאורך השנים. שם הוא דיבר לראשונה בפני הקהל על "להמשיך מעבר לאסיד" על להפסיק להתבונן בשלהבת ולהפוך לשלהבת עצמה. "במשך שנה היינו בגן עדן. האסיד פתח את הדלת אליו. זה היה גן העדן והתמימות והכיף. האסיד פתח את הדלת הזו ואתה נכנס ונשאר זמן מה" אמר במבחן האחרון ההוא. "אנחנו נכנסו דרך הדלת ההיא ונשארנו שם קצת ואז יצאנו החוצה דרך אותה דלת. אבל עד שנתחיל ללכת למרחק כזה… ואז להמשיך הלאה… אנחנו לא הולכים להגיע לשום מקום, אנחנו לא הולכים לחוות שום דבר חדש".

בטקס הסיום של מבחני האסיד קיבלו לובשי סטודנטים פסיכדלים חובשי גלימות וחובשי כובעים תעודות על כך שסיימו בהצלחה את מסע המסתורין הקסום והגדול. במהרה לאחר מכן נאסר קיזי, הפרנקסטרים התפזרו לדרכם. השנה הייתה 1967 אבל זו כבר הייתה ההתחלה של הסוף של שנות השישים. התנועה ההיפית שהתפתחה בהשראת רבים מהמעשים והרעיונות הרדיקליים של קיזי וחבריו הפכה להיות תנועה רחבה וגדולה הרבה יותר שבסופו של דבר יצרה טריוויאליזציה של הדבר האותנטי למוסכמה של סקס, סמים ורוקנרול.

מאת Ido Hartogsohn | פורסם גם במאסטרים אינטרגלאקטים | תגובות (10)

שימוש נבון בסמים

29 במאי 2008 – 10:27

הכתבה על הספר "משוקולד למורפין: כל מה שעליך לדעת על סמים משני תודעה" של דר' אנדרו וייל התפרסמה לראשונה באתר אנרג'י ניו-אייג'

לפני כחודש, בתגובה למאמר שהתפרסם כאן על המאסטר האינטרגלאקטי אלכסנדר שולגין קיבלתי כאן תגובה מהגולש Rasputin שהתלונן על הדיסאינפורמציה הרווחת בנושא סמים. "העניין הוא שיש 2 צדדים שאומרים 2 דברים שונים כמעט לגמרי, ושניהם מחזיקים בגרסא הזו עד המוות. זה לא משהו שאפשר לשפוט לגביו לפני נסיון", כתב.

הבעיה ש-Rasputin העלה בתגובה שלו היא בעיה שמטרידה אנשים רבים מדי בחברה שלנו. בתחילת המאה ה-21 נהוגה ברוב חלקי העולם מדיניות ממשלתית של דיסיאינפורמציה שמטרתה להפיץ מידע בלתי מדויק ולעיתים שקרי ממש על סמים בלתי חוקיים ועל ידי כך להרתיע אנשים משימוש בהם. העמדות הקיצוניות והמסולפות שמפיצות הרשויות המלחמה בסמים דוחפות את משתמשי ותומכי הסמים הבלתי חוקיים לקיצוניות השניה: שימוש בסמים מתוך בורות ולעיתים עידוד חד צדדי של סמים ללא לקיחה בחשבון של הסכנות השונות שלהם.

וכך נמצא לו משתמש הסמים הממוצע (רובה המכריע של החברה שלנו משתמש בסמים, חוקיים או לא חוקיים, בין אם הם מודעים לכך או לא) בבלבול רב ובחוסר אונים בנסיון שלו להשיג מידע מקיף, אמין ומדויק לגבי ההשפעות, היתרונות והסכנות של סמים שונים.

סמים הם צורך אוניברסלי
על הצורך הדחוף הזה בדיוק בא לענות הספר "From chocolate to morphine: everything you need to know about mind-altering drugs".

הספר שפורסם לראשונה ב-1983 ויצא במהדורה מעודכנת ב-2004 נחשב למקור נדיר למידע אמין מקיף ובלתי מוטה בנוגע לסמים. וייל שנחשב כמייסד תחום הרפואה האינטגרטיבית (הרפואה שמאחדת בין הידע של הרפואה הקונבנציונלית לחכמת הרפואה האלטרנטיבית) הוא דוקטור לרפואה בהכשרתו ומחזיק גם בידע רב בתורות רוחניות ורפואיות אלטרנטיביות מה שנותן לו זווית מעניינת על נושא הסמים החוקיים והבלתי חוקיים.

בראשית דבריו מצביע וייל על עובדה מצביע על עובדה אחת ובלתי ניתנת לערעור. סמים הם כאן והם לא עומדים להעלם לשום מקום. סמים הם דבר אוניברסלי. כל חברה בכל שלב בהיסטוריה האנושית השתמשה בסמים פסיכואקטיבים אלו או אחרים, בין אם מדובר בסמים פסיכדלים, בקפה, באלכוהול, בטבק, בעלי קוקה, בתה או בכל סוג אחר של סם.

שינוי תודעה הוא צורך אנושי בסיסי ואוניברסלי שמתחיל כבר אצל ילדים (שמשיגים זאת בשיטות כמו בסיבובים מהירים סביב עצמם או והיפר-ונטילציה). ההיסטוריה מראה שכל נסיון להלחם בשימוש בסמים נידון לכשלון. יותר אנשים משתמשים היום בסמים מאי פעם בהיסטוריה. את השימוש בסמים אי אפשר לעצור, אבל הדבר שכן אפשר להלחם בו, הוא השימוש בהם לרעה.

אין סמים טובים וסמים רעים
וזה מוביל אותנו אל העקרון הראשון והחשוב ביותר שמתווה וייל ביחס לסמים והוא שאין סמים טובים וסמים רעים. יש שימוש בסמים (drug use) ושימוש לרעה בסמים (drug abuse). בכל סם אפשר להשתמש בצורה חיובית ובכל סם אפשר לעשות abuse ולהשתמש בו בצורה שלילית וקטלנית.

הגישה הזו עומדת אמנם בניגוד מוחלט לרשויות המלחמה בסמים שמנסות לומר לנו שיש הפרדה גמורה בין סמים "טובים" או "נסבלים" (ובחלק מהמקרים סמים שהחברה כלל אינה מתייחסת אליהם כסמים)  כמו קפאין, ניקוטין, אלכוהול, שוקולד, פרוזק, ואליום, רטלין ואפילו אנטי-היסטמינים [נוגדי אלרגיה] לבין סמים "רעים" (drugs of abuse) כמו מריחואנה, פטריות קסם, LSD, אופיום, קוקאין וכו'.

אלא שהשאלה מהו סם רע ומהו סם טוב, היא כפי שמראה וייל בעיקר שאלה תלויית תרבות. בזמן שברוב התרבויות המערביות מסביב לעולם אלכוהול הוא הסם המקובל וסמים פסיכדלים נחשבים סמים מסוכנים, הרי בחברה האינדיאנית השימוש בפיוטה הפסיכדלי הוא מקובל ומעודד בקונטקסט דתי ואילו אלכוהול נחשב לסם שטני ומשחית. קבוצות מוסלמיות מסוימות לעומת זאת עודדו את השימוש בקפה לצרכים מיסטיים ואסרו בחומרה את צריכת האלכוהול ואילו יוגים בהודו משתמשים במריחואנה לטקסים אבל מתנגדים בתוקף לשימוש בחומרים אופיאדים ובאלכוהול.

התפיסה של מהו סם טוב ומהו סם רע משתנה אפילו בתרבות נתונה כשחולף הזמן. כשהטבק הגיע לראשונה לעולם הישן ונעשה בו שימוש כסם משנה תודעה התנגדו לכך הרשויות עד כדי כך שבמדינות מסוימות הוטל עונש מוות על עישון סיגריות. גם הקפה זכה לאופוזיציה חזקה בתחילת דרכו. הוא זכה להתקבל רק לאחר שקבוצות גדולות מהאוכלוסיה הפכו מכורות אליו ללא תקנה… אלכוהול היה סם אסור ברבות ממדינות העולם בתחילת המאה העשרים בעוד מריחואנה הייתה עדיין באותה תקופה חוקית ברבות ממדינות אלו ונאסרה מאוחר יותר מסיבות שונות ומשונות.

בקיצור, אם אתם סומכים על הרשויות בשאלה איזה סמים מסוכנים בשבילכם ואיזה לא, מצבכם רע. לרשויות אין מושג, זה לא מעניין אותם ואם זה מעניין אותם זה מעניין אותם בעיקר בהקשר של איך לעשות ממכם כסף ולהפוך אתכם לאזרחים צייתנים שעובדים הרבה ולא שואלים שאלות. החוקיות או אי חוקיות של כל סם בחברה שלנו היא עניין כמעט אקראי שאין לו לרוב דבר או חצי דבר עם הסכנות או ההשפעות החיוביות שעשויות להיות לאותו סם. בארה"ב לדוגמה ישנם חולים רבים שרק מריחואנה מקלה עליהם את תסמיני המחלה שלהם שממנה הם סובלים והממשלה הפדרלית אינה מאפשרת למדינות השונות לאפשר להם לצרוך את התרופה היחידה שתסייע להם.

הצעד הראשון במילים אחרות הוא להבין שאתם לא יכולים לסמוך על הממשלה בנושא מה שטוב או רע לכם. להזכירכם הממשלה שאוסרת עליכם סמים מסוימים היא אותה ממשלה שנהגה לתמוך ב
תעשיית הטבק והאלכוהול – שניים מהסמים המסוכנים והממכרים ביותר הידועים למין האנושי, וכאלו שהורגים כמויות אדירות של משתמשים, עשרות מונים יותר מכל הסמים הבלתי חוקיים האחרים יחדיו.

ובינתיים… המסטולים באקדמיה
היה לי השנה תענוג קצת מפוקפק לבקר בקורס בנושא סמים ממכרים שהתקיים באחת מהאוניברסיטאות בארץ ולחזות באופן אישי באינדוקטרינציה ממשלתית בחסות של קורס אקדמי בנושא הסמים. כך לדוגמה למרות שהקורס עסק בסמים ממכרים הוא התייחס בהרחבה לסמים פסיכדלים שעל פי כל העדויות הקיימות והמקובלות אינם ממכרים בשום צורה. לעומת זאת הוא התעלם כמעט לחלוטין מהסמים החוקיים שלהם מכורים הרוב המכריע של המכורים במערב: טבק, קפה ואלכוהול.

בין השאר למדנו חצאי עובדות לא בדיוק מבושלות שהייתי מכנה אותן יותר סטריאוטיפים על משתמשי סמים (גראס הורס את המוח, LSD יעשה אותך משוגע); רכשנו הרבה התנשאות ודעות קדומות על משתמשי סמים (מעשני גראס ירביצו לאמא שלהם מכות רצח, מי שלוקח אמפטמינים [ספידים] יאנוס את הסבתא שלו ויאבד את הזכרון, משתמשי סמים חיים בג'יפה ובזבל ומי שמכור הוא "פצצה מתקתקת" "עדיף כבר שימות") וגם צחקנו צחוק גדול לקול הבדיחות שסיפר המרצה על חשבונן של החולדות שמזריקים להן מנות יתר של קוקאין והירואין.

בקיצור, השיעור הזכיר לי בעיקר את הועידה המשטרתית לסמים מוכת הפאניקה והדיסאינפורמציה שבה משתתף האנטר תופמסון בספר פחד ותיעוב בלאס וגאס. המזעזע ביותר הוא שניתן היה לראות כיצד מעוצבים המוחות של הדור הבא של המדענים ומקבלים ללא עוררין את התפיסות המעוותות של מורה שנראה שהידע שלו על סמים הוא מחוסר נסיון כמעט לחלוטין ובוודאי מסולף בעליל. אותם אנשים שמתחנכים פה לגבי סמים ללא שום חוש ביקורתי הם אלו שיפיצו הלאה את הידע השקרי בשם הממסד ויתקבלו כ"אוטוריטות" בנושא.

מערכות יחסים טובות עם סמים
הספר של וייל מספק זווית אחרת ורעננה לנושא. מתוך ניסיון להציג גישה בלתי מוטה לנושא סוקר וייל מאות חומרים שונים ממגוון תחומים: סטימולנטים ודפרסנטים, פסיכדלים ופסיכיאטרים, רפואיים ובילויים ומציג את ממצאי המחקר המדעי בנושא לצד עדויות אישיות של משתמשים. וייל לא חרד להציג את היתרונות שבשימוש בקפה ואת החסרונות של LSD אבל גם לא לעשות את ההפך. הוא מעודד חינוך לסמים שמציג באופן גלוי את האינפורמציה: למה אפשר לצפות, למה לא לצפות וממה צריך להזהר. הוא מרגיע לדוגמה לגבי רבות מההאשמות הממסד לגבי הגראס, אבל כן מתריע שגראס הוא חומר שאפשר בקלות לגלוש איתו לדפוסים של התמכרות, ושיש לאתר את הדפוסים הללו לפני שהם מתפתחים. העצה הפשוטה הזו שלו הייתה יכולה לעזור לכל כך הרבה אנשים בחברה שלנו, והרבה יותר מכל מסעות הפרסום ההיסטרים של האגודה למלחמה בסמים גם יחד.

על הדרך נותן וייל חוקים בסיסיים כיצד לשמור על מערכת יחסים נבונה עם משפחות הסמים השונות ועל מנת להמנע ממערכות יחסים רעות. קריאה של החוקים הללו נראית לי חובה בשביל כל אדם שמשתמש בכל אחת מקבוצות הסמים הנפוצות בחברה שלנו.

למרות שהכללים והדגשים משתנים בין סם לסם, אפשר להצביע על כמה עקרונות בסיסיים למערכות יחסים טובות עם סמים שתקפים בנוגע לכל סם שבו אתם משתמשים, בין אם זה קפה, גראס, אלכוהול או הירואין:
האדם שמשתמש בחומר יודע ומבין שמדובר בסם משנה תודעה ומבין את השפעתו על הגוף. החוויה של השימוש בסם היא שימושית וחיובית לאורך זמן, ולא כפי שקורה למשתמשים רבים (בין אם בקפה, סיגריות, הירואין או גראס) שמפתחים תלות וחסינות אל הסם וסופגים כמויות אדירות ממנו ללא לקבל את ההשפעה החיובית שממנה נהנו בתחילת הדרך. היכולת להתנתק ממנו ללא בעיה. מערכות יחסים רעות עם סמים מאופיינות בתלות. אנשים במערכת יחסים יכולים להתנתק מסם בכל שלב ללא כל בעיה. חופש מהשפעות שליליות על הבריאות או ההתנהגות. משתמש במערכת יחסים טובה עם סם לא יגיע למצב שבו השימוש משפיע באופן שלילי על התפקוד הנפשי, חברתי או כלכלי שלו.

על הדרך מציג וייל גם כמה עקרונות חשובים לשימוש בסמים. כך לדוגמה, ככל שהסם נכנס לגוף שלכם באופן מהיר וישיר יותר כך הוא חזק יותר אך גם ממכר וקטלני יותר, בין השאר בגלל ההתמכרות להשפעה מהירה ומיידית. עישון, הסנפה והזרקה הן לצורך העניין הדרכים הממכרות ביותר לקחת סם. לעומת זאת צריכה אורלית של סם, כפי שהשתמשו תרבויות עתיקות בסמים לאורך רוב ההיסטוריה, היא הבטוחה ביותר משום שהסם עובר באופן איטי ומבוקר יותר דרך מערכת העיכול. כך לדוגמה דפוסי השימוש של מי שלועסים טבק או עלי קוקה שונים לחלוטין מאלו של מי מעשנים טבק או מסניפים קוקאין, הם נוטים הרבה פחות להתמכרות ומשתמשים בכמויות קטנות בהרבה של החומרים הללו.

ועוד, סמים הם מה שאתם עושים מהם. מי שבא לסם מתוך ציפיה לקבל ממנו חוויה רוחנית צפוי יותר להשיג ממנו חוויה רוחנית. לעומת זאת מי שנגש לסם על מנת לברוח מהמציאות צפוי יותר לפתח איתו מערכת יחסים שלילית.

שיעורי סמים
אחד החלקים המרשימים בספר הוא סיומו הכולל 50 עמודים של ראיונות עם משתמשים של עשרות סוגי סמים שונים. וייל מציג כאן עדויות חיוביות ושליליות על סמים שונים משוקולד ומריחואנה, דרך סירופ לשיעול וואליום, ועד אלכוהול, הירואין והתמכרות לריצה. העדויות השונות שוברות את הסטריאוטיפים על הסמים השונים ומדגימות בצורה בהירה את המסר הכללי של הספר: כל סם יכול לעורר באדם תוצאות חיוביות וכל סם יכול לגרום נזקים.

וייל מקפיד להדגיש לכל אורך הדרך שהוא אינו מעודד ואינו מגנה את השימוש בסמים. מטרתו היא להכיר בכך שסמים הם חלק מהחוויה האנושית ולספק מידע מדויק ואמין על מנת לאפשר לאנשים לגבש ידע מושכל בנושא ולתמוך בדופסי טובים יותר למערכות יחסים עם סמים.

תוספת יפה וחשובה לספר היא הפרק הלפני אחרון שבו מציג וייל את היתרונות של טכניקות לא נרקוטיות אלטרנטיביות בשביל היי כמו ריקוד, שירה, תפילה, מדיטציה, יצירה ועוד. הטכניקות הללו אמנם משיגות תוצאות איטיות יותר לעומת סמים אבל לעומת זאת הן לא נשחקות, נוטות להשיג תוצאות משתפרות עם הזמן והן לרוב בריאות יותר (למרות שאפילו התמכרות לריצה יכולה לגרום נזקים גופניים כבדים לא פחות מהתמכרות לסמים). בנוסף הן לא עצמאיות ומאפשרות לאדם להגיע להיי ללא תלות בגורמים חיצוניים.

הספר של וייל מעלה את התקווה שיום אחד תחדל התנסות בתודעה להיות טאבו עבור החברה שלנו. שאולי יום אחד יהיה אפשרי בחברה שלנו דיון מושכל ורציני בנושא של סמים משני תודעה על כל משפחותיהם. שאולי בעתיד בתי הספר לא יסתפקו עוד רק בשיעורי כימיה והיסטוריה אלא ישלבו גם שיעורי תודעה שילמדו מידע מהימן ושימושי על סמים שונים ויתנו כלים לפיתוח המודעות על מנת שאנשים שמחפשים עניין ומשמעות פנימיים בחיים יוכלו למצוא אלטרנטיבות אחרות לסמים.

הספר מומלץ בחום לכל מי שמשתמש בסמים בחברה שלנו. ממעשנים כבדים, לסטלני גראס, מחובבי הקפה ועד לטריפרים כבדים, ממשתכרים סדרתיים ועד למסניפני המועדונים.

"מערכות יחסים רעות עם סמים מתחילות עם בורות או אובדן של מודעות לגבי הטבע של חומר מסוים וההשפעות שלו, ושימוש עודף בו עד לנקודה של איבוד ההשפעה המבוקשת הראשונית. שימוש עודף מוביל בתורו לקושי לעזוב את הסם ובסופו של דבר לפגיעה בבריאות ובפרודוקטיביות. אנשים צריכים ללמוד להכיר ולנתח את מערכות היחסים שלהם ושל אחרים עם סמים. זיהוי שימוש לרעה בסמים אינו עניין של לחפש בחדר של ילד עבור ניירות גלגול או מעקב אחר אישונים מורחבים או סגנון לבוש או התנהגות. הוא כולל את היכולת לזהות התמכרות אצלך ואצל אחרים, לזהות כיצד חוויות עם סמים משתנות לאורך זמן, לאבחן שינויים בבריאות ואת הקשר ביניהם לבין שימוש בסמים, ולראות האם השימוש בסם מפריע עם העבודה, הלימודים, והאם הוא מעודד קשרים עם אנשים בלתי רצויים. זו אנליזה קשה בהרבה מאשר חיפוש בחדר אחר ניירות גלגול" (אנדרו וייל).

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (17)