טכנומיסטיקה

לתמיכה בלפסיכונאוט, המגזין הפסיכדלי הישראלי הראשון, לחצו כאן 

בשעה טובה אני גאה להציג פה את "לפסיכונאוט" מגזין פסיכדלי ישראלי מקורי שאני עובד עליו בשנה האחרונה יחדיו עם העורך, המשורר ואקטיביסט התודעה בעז יניב. (למי שלא מכיר כדאי לבקר את העשיה של בעז מומלץ מאוד לבקר בבלוג שלו "כוסות רוח" שכולל מספר פוסטים משובחים בנושא של אקטיביזם, תודעה ועוד).

לפסיכונאוט כולל טקסטים ויצירות ויזואליות פסיכדליות תוצרת פסיכונאוטים מקומיים כמוני וכמוכם. הוא מבקש להוות במה ראשונה לכתיבה עברית מקורית על פסיכדליה ובית לשיח אינטיליגנטי בנושא הפסיכדלי עבור הקהילה הפסיכדלית הישראלית.

 לאחר שפרסמנו בתחילת השנה קול קורא לכתיבה בנושא זכינו לתגובה נלהבת ואספנו נבחרת מצוינת של טקסטים בנושאים כמו פוליטיקה פסיכדלית, מוזיקה פסיכדלית, קולנוע פסיכדלי, שירה פסיכדלית וספורט פסיכדלי וגם ציורים פסיכדלים, קומיקס פסיכדלי ואפילו תשחץ פסיכדלי.

עכשיו, אחרי שסיימנו לערוך את החומרים, אנחנו מגייסים כסף למימון ההוצאה לאור של המגזין דרך אתר הדסטארט. עשינו קליפ פסיכדלי ומשעשע שביים עבורנו אורי בן עזרא והשקנו את הקמפיין לגיוס הכספים אתמול.

הקמפיין מציע שפע אפשרויות לתרומה: בשלושים ש"ח אתם יכולים לרכוש גיליון של המגזין שישלח אליכם עד הבית, במאה ש"ח תקבלו את הסט המלא לפסיכונאוט שכולל גיליון, פוסט פסיכדלי לצביעה שיצרה האמנית הפסיכדלית הישראלית ענבל לימור וחולצה עם הלוגו של לפסיכונאוט, בשש מאות ש"ח אתם יכולים להזמין את העורכים להעביר אצלכם בבית סדנה בנושא פסיכדליה ובעשרה ש"ח אתם יכולים לזכות בתודתנו הנצחית.

 בינתיים אספנו כבר כמעט 80% מהכסף הדרוש להוצאת הגיליון (5000 ש"ח), אבל המספר הזה קצת מתעתע מאחר שהסכום שביקשנו לגייס מראש הוא המינימלי ביותר וסכום גבוה יותר יאפשר לנו להוציא מוצר איכותי יותר עם הדפסה ברמה גבוהה יותר וכו'.

 אז אם הנושא הפסיכדלי לא זר לכם (או דווקא כן) ואם אי פעם הייתה לכם חוויה פסיכדלית חיובית, או שהייתה לכם חוויה פסיכדלית לא חיובית  – ריכשו עכשיו גיליון בכורה של לפסיכונאוט, כתב העת הפסיכדלי הישראלי הראשון, והפכו לחלק ממהפכת התודעה הישראלית!

לתמיכה בלפסיכונאוט, המגזין הפסיכדלי הישראלי הראשון, לחצו כאן 

בהחברה המודרנית ניטש מאבק מתמיד על השליטה בתודעה. עבור המדינה המודרנית והמנהיגים הפוליטיים שלה, שליטה בתודעת הציבור היא מטרה ראשונה במעלה במסגרת פרויקט ניהול ההמון האנושי על קבוצותיו השונות. מאחר שסמים שונים מסוגלים לעצב את התודעה הפרטית והקולקטיבית באופנים שונים, ולהטות אותה לכיוונים שונים, הרי שהשליטה בסוגי הסמים הקונים להם אחיזה בחברה הינה חלק מהותי מהשליטה באופיה של החברה הזו. אין תימה אם כן שבמדינה הדמוקרליטרית (המדינה ה'דמוקרטית', הנוקטת מדיניות טוטליטארית בתחומים שונים, וביניהם תמיד השימוש בסמים) הפך נושא הסמים למוצב אסטרטגי המבוצר היטב מפני כל דיון רציונלי ונתון בשליטתם פוליטיקאים ובעלי עניין.

סמים ועיצוב התודעה של החברה האנושית

את הרעיון שסמים שונים מעצבים את האדם והחברה האנושית בצורות שונות, הציע טימותי לירי בהרצאה The Seven Tongues of God, אותה נשא ב-1963 בפני קבוצה של פסיכולוגים לותרנים, ושהתפרסמה מאוחר יותר בספרו The Politics of Ecstasy. לירי טוען שם שישנן שבע רמות תודעה, "שבע לשונות שדרכן דובר אלוהים", שכל אחת מהן מופעלת על ידי סמים ספציפיים המהווים טריגר להפעלתה, והמתכתבת עם תחומי מדע ספציפיים, זרמים דתיים ספציפיים, וסגנונות אמנותיים מסוימים. כך, למשל, בעוד שאת רמות התודעה הנמוכות יותר מעוררים סמים נרקוטיים, כדורי הרגעה ואלכוהול, הרי שמצבי תודעה של אגו, התואמים את התרבות היהודו-נוצרית, נוצרים באמצעות קוקאין, אמפטמינים, קפה וסטימולנטים אחרים. ברמה גבוהה יותר בסולם התודעה של לירי, שלירי מזהה אותה עם הטנטרה, הסופיזם והחלקים הרדיקליים של תנועת החסידות, נמצאים סמים המגבירים את המודעות לחושים ולגוף כמו מריחואנה ופסיכדלים במינון מתון. רמות המודעות הגבוהות ביותר אצל לירי הן רמות המודעות הסלולארית והאטומית, שאותן מזהה לירי עם ההינדואיזם והבודהיזם. אל רמות אלו ניתן להגיע בחוויה פסיכדלית אינטנסיבית והמשתמש חווה בהן שינויי תודעה המחזירים אותו למצב התאי, שכולל הזדהות עם כל צורות החיים והאבולוציה, והמצב האטומי המשקיף אל האור הלבן.

המודל של לירי, שתואר כאן בצורה התמציתית והגסה ביותר, נוטה אמנם לסכמטיות ופשטנות אך הוא מצביע בבירור על עקרון חשוב בפוליטיקה של התודעה: הבחירה בסם מסוים על פני סם אחר הינה בחירה ערכית, תרבותית ודתית. חברה מבוססת סמים נרקוטיים ואלכוהול תיראה שונה מחברה מבוססת קפה וריטלין, מחברה מבוססת מריחואנה או חברה מבוססת חומרים פסיכדלים. מבחינה זו שאלת הסמים היא שאלה פוליטית מובהקת. השאלה איזה סמים החברה שלנו מתירה או אוסרת מלמדת אותנו רבות על הערכים שאליהם היא שואפת ועל הערכים שלהם היא מתנגדת.

בחברה הקפיטליסטית המודרנית יש תשובה ברורה לשאלה אילו סמים-ערכים החברה מעוניינת לקדם. הסמים המועדפים בעולם זה הם סמים ממריצים, המגבירים את תפוקת העבודה, כגון קפה, סיגריות, תה, סוכר, וריטלין. הסם הנוסף היחיד שחברה זו מתירה לאזרח שלה לצרוך להנאתו הוא האלכוהול, והסיבה העיקרית לכך היא המסורת עתיקת היומין של השימוש באלכוהול והיותו מבוסס היטב בתרבות. אלכוהול, כסם צפוי יחסית, שנהנה מבסיס משתמשים רחב ואדוק, חוקי כיום במירב מדינות העולם אף על פי שמחקרים רבים הראו שהוא מזיק וקטלני הרבה יותר מרוב הסמים הבלתי חוקיים.

גניאולוגיה של המלחמה בסמים

כיצד נוצר המצב הזה? כיצד זכתה המדינה בשליטה מוחלטת על תחום התודעה של האדם? כיצד זכו סמים מסוימים במעמד מועדף וסמים אחרים נאסרו על בני האדם? ראוי לציין ששימוש בסמים משני תודעה מסוגים שונים היה לאורך ההיסטוריה חלק אינטגרלי בתרבותן של רובן המכריע של התרבויות האנושיות העתיקות ושעד תחילת המאה העשרים לא הייתה בעולם המערבי כמעט כל חקיקה בנושא שימוש ומחקר בסמים. בתחילת המאה העשרים אזרח אמריקאי יכול היה עדיין לקנות לעצמו מריחואנה, קוקאין, אופיום או כל סם אחר בלי לעבור על החוק. התהליך הרגולטורי שבו הוחמרו פקודות הסמים הנאכפות על הציבור בהדרגה אך בהתמדה מתחילת המאה העשרים ועד היום, הינו תהליך שהחל במקביל לתקופת היובש בארה"ב ולתנועת ה-Temperance, תנועה בעלת מוטיבציות דתיות שקראה להתנזרות משתיית אלכוהול, והיה קשור בגורמים סוציולוגים, כמו פחד ממהגרים זרים ואינטרסים של סקטורים ובעלי הון שונים.

ה-Temperance Movement. התנזרות מסמים כעקרון דתי.

מדובר בתהליך מורכב שקצרה היריעה מלתאר אותו פה ושרבים עסקו בו בעבר. הפעם הייתי רוצה להצביע על מספר הנחות יסוד שעומדות בבסיסו של השיח בנושא סמים ושלא מרבים לתת עליהן את הדעת. את פקודות הסמים המנהלות את חיינו נוכל להבין טוב יותר אם נבחן את השינוי הפרדיגמטי שחל בשיח הסמים בקשר למקומם של הסמים בחברה.

בחברות ארכאיות השליטה בסמים משני התודעה הייתה בידיו של השאמאן, מומחה התודעה. השאמאן היה רופא, אבל הוא היה גם מנהיג רוחני היוצא למסעות תודעה. הוא שילב בדמותו את עולמה המדעי "האובייקטיבי" של רפואת הצמחים ואת העולם המיסטי של ארצות התודעה. שילוב זה בין עולם המדע לעולם הרוח היה נפוץ לא רק אצל השאמאנים של שבטים נידחים אלא גם אצל רופאי המזרח והמערב של העולם העתיק וימי הביניים.

עליית הרפואה המודרנית בתחילת העת החדשה לוותה בהתנערות מהמוסכמות הנוקשות והמכבידות של המסורת הרפואית העתיקה, אשר עירבו רפואה בתורות איזוטריות שונות. כתוצאה מכך הפך בהדרגה כל ידע תודעתי או רוחני לחשוד, ונתפס במידה הולכת וגוברת כחלק מהזיותיו של האדם הפרה-מודרני, ידע המבוסס על דוֹגמות שרלטניות שאינן ראויות לעידן הרציונליזם המדעי והמטריאליסטי. התכונות והאלמנטים, שהן בסיסן של הרפואות היוונית, ההודית, הסינית, המוסלמית ורבות אחרות טוהרו מן המדע. כך גם ההתייחסות לכל אלמנט רוחני. על תחומי ריפוי הנפש והתודעה הפקידה המדינה כעת את הפסיכולוגים והפסיכיאטרים בעוד שהחקר החווייתי והיצירתי של התודעה והרוח נפקד מעתה ואילך מתחום הרפואה ונותר בידי אינטלקטואלים, אמנים ושוחרי החוויה הרוחנית.

בעולם חדש זה הפכו הסמים לחלק בלתי נפרד ממדע הרפואה. אנשי הרוח, היצירה והתודעה שעניינם יוצג נאמנה בדמותו המסורתית של השאמאן לא זכו עוד לייצוג בקרב ההגמוניה הפסיכופרמקולוגית (העוסקת בסמים משני תודעה), שיוצגה באופן בלעדי על ידי הפסיכיאטרים ומומחי הסמים. תפיסתם של אלו את הסמים התבססה על התפיסה הרפואית, כלומר: לשימוש בסמים ישנו הצדקה רק אם הוא בא כדי לטפל בהפרעה ספציפית ולא משום סיבה אחרת. שימוש בסמים לשם שיפור היכולות האנושיות, למשל, הוא מחוץ לתחום. לפסיכיאטר יש בעיה עקרונית לרשום לאדם כדורי ריטלין גם אם אלו ישפרו את יכולתו לעבוד או ליצור. כדי שמתן הסם יהא מוצדק, חייב אותו אדם להיות חולה במחלה כלשהי, נניח "בעיות קשב וריכוז". השגת יכולות קוגניטיביות, יצירתיות, רגשיות או רוחניות משופרות, נחשבת מטרה פסולה ומחוץ לתחום הרפואי. כמובן ששימוש בסמים למטרות הנאה הוא לחלוטין מחוץ לתחומה של הפסיכיאטריה.

ראה בחומרים פסיכדלים תרופה למחלת הנפש של החברה המודרנית. הפסיכיאטר המפרי אוסמונד.

לא ניתן אם כן לצפות מהפסיכיאטרים שירשמו לבני אדם סמים מעוררי תודעה כמו מריחואנה או סמים פסיכדלים, אלא אם כן יכירו בהם כתרופתו למחלת רוח האינהרנטית לבן העולם המודרני, כפי שאכן הציע הפסיכיאטר הבריטי האמפרי אוסמונד במאמר משנת 1961. עם זאת לא נראה שה-DSM, תנ"ך הפרעות הנפש של הפסיכיאטריה המודרנית, צפוי לכלול בקרוב הפרעה בשם "הפרעת התרבות המודרנית", המכירה בתרבות בת זמננו כסוג של מחלת נפש, הדורשת ריפוי באמצעות סמים מרחיבי תודעה לצורך פיקוס והרחבת התודעה.

מי יענה אם כן על הצורך הציבורי בסמים למטרות התפתחות או הדוניזם שאינו מתנצל? אולי המדינה או רשות כלשהי מטעמה? ובכן, המדינה המודרנית לא ממש מכירה בזכותו של האדם לבקש התפתחות רוחנית/יצירתית או הנאה כלשהי באמצעות סמים. זכות זו, שניתן היה (בקונטקסט אמריקאי) לראותה כמעוגנת בחופש ל"חיפוש אחר אושר" ("Pursuit of happiness") המופיע בחוקה האמריקאית, זוכה להתעלמות מוחלטת כאשר מעורבים בעניין סמים. אין כל מועצה שעניינה לאשר סמים רק משום שהם אהודים על הציבור, גם אם יוכח שמידת הנזק הכרוכה בשימוש בהם היא זניחה או פחותה לעומת סמים אחרים הנמכרים כחוק ופעילויות אחרות המקובלות בחברה (חוקרים בריטיים הראו למשל שהסבירות לאירוע חמור כתוצאה מכדור אקסטזי נמוכה פי שלושים מהסבירות להתרחשות אירוע חמור במהלך רכיבה על סוס). עצם העובדה שסם נצרך לצרכים אישיים שאינם רפואיים הופכת אותו לפסול בעיני הממסד הרפואי והפוליטי מבלי כל קשר לשאלת הנזק האפשרי שלו. ברגע שסם נצרך למטרות הנאה, הפעילות הממסדית העיקרית הינה מימון מחקרים שתפקידם להוכיח (לעיתים רבות בדרכים כשרות אך למחצה) שלסם זה יש נזקים ושיש לאוסרו לשימוש, כאשר האידאולוגיה המופצת בציבור גורסת "אם ישנם סיכונים כלשהם הרי שהדבר הוא בלתי נסבל ויש בו כדי לשלול את השימוש בסם", טענה שקרית מאחר שאנחנו מחליטים בדיוק להפך בנוגע למגוון גורמי סיכון אחרים כמו נהיגה במכונית, אכילת בשר אדום, שיזוף בשמש, שימוש בטלפון סלולרי או אספירין. הסמים היחידים שחורגים מהבחינה הזו הם כאמור סמים סטימולנטים והאלכוהול שהמדינה עוצמת לגביו עין מהסיבות שהוזכרו מעלה.

האנשים שמהם ניתן היה אולי לצפות לישועה הם מומחים למדיניות סמים. אלו הם רופאים או מומחים לרפואה ציבורית הנקראים לגבש מדיניות סמים שתקבע את רמת החוקיות ודרגות הענישה הראויות לסמים שונים. לאנשים הללו אמנם אין כל אידאליזם בנוגע לפוטנציאל התודעתי של סמים או רצון מיוחד לתת מענה לצורך של אנשים לשנות את התודעה פשוט מסקרנות או כדי להרגיש טוב, אבל הם נקראים לחקור את הנושא בצורה רציונאלית ולקבוע מה הסכנות בסמים השונים ועד כמה כדאי לאוסרם או להתירם על פי ההשלכות שיהיה לדבר זה על בריאותה החברתית והכלכלית של החברה. ואכן לאורך השנים התפרסמו שורה של דו"חות שציינו כי מריחואנה וסמים אחרים מסוכנים פחות מאלכוהול והמליצו על דה-קרימיניליזציה של שורה נכבדה של סמים האסורים כיום בחוק. הדו"חות הללו זכו להתעלמות מופגנת מממשלות העולם. יועץ הסמים הראשי של ממשלת בריטניה, דיוויד נאט, לדוגמה, פוטר ב-2009 משום שהציג בפורום מדעי נתונים המצביעים על כך שאלכוהול מזיק יותר ממריחואנה או סמים פסיכדליים.

מאבק למדיניות סמים שפויה

כשממשלות בוחרות להתעלם מעצותיהם של מומחי הסמים שאותן מינו ומעדיפות לערוף את ראש השליח, לא ניתן עוד לדבר על שיח רציונאלי. מאחורי המלחמה בסמים לא נמצא כל שיח רציונאלי. השיח שנמצא בבסיסה הוא שיח פוריטני המבוסס על מוסר העבודה הפרוטסטנטי הגורס כי כל חוויה רוחנית, מעשה יצירה אמנותי או הנאה חייבים להתבסס על עבודה קשה ומפרכת – וכי חוויות הנרכשות באמצעים "חיצוניים" כגון סמים הינן חסרות ערך ופסולות מעיקרן. זהו שיח המתבסס על דוגמות דתיות עם שורשים במאות ה-16 וה-17 וזהו הבסיס האמיתי: הדתי, התרבותי והערכי, של המלחמה בסמים. מלחמה זו שמתיימרת להגן על האזרח אינה יותר מאשר מאבק בשירותן של הנחות תיאולוגיות שמונחלות לציבור באמצעי תעמולה שונים.

האם הערכים שלהם עדיין מכתיבים את היחס שלנו לסמים?

לכן על מי ששואפים למדיניות סמים שפויה להתרכז בבטן הרכה של ההגמוניה הקלוויניסטית הזו: בהיותה דוקטרינה דתית שאין לה כל עדיפות אינהרנטית על פני זו של השאמאן, האינטלקטואל, האמן או הפסיכונאוט.

במקביל לשיח לגבי שימושים תרפוייטיים במריחואנה ובחומרים פסיכדלים, במקביל לשיח על דה-קרימינליזציה של המריחואנה, צריך להתנהל שיח נוסף ועקרוני בהרבה שיתבע מהרשויות מענה מפורש על השאלות המהותיות של המלחמה נגד הסמים. למען מי היא מתנהלת? מאילו סיבות ומניעים? ומהם הקריטריונים לאיסורם או התרתם של סמים בחברתנו?

יש לתבוע מהרשויות שלנו שיח שיתמקד בעובדות (בניגוד להפחדות קלושות בסיס), שלא יסתתר מאחורי דוגמות אנטי-תודעתיות פונדמנטליסטיות ויסביר מהי ההצדקה לאסור על בן אנוש בוגר בדעתו לשנות את תודעתו באמצעות צמחים טבעיים שנחשבו קדושים ומרפאים בידי אנספור ציביליזציות לאורך הדורות, כל עוד אינו פוגע באחרים או בעצמו בצורה חד משמעית.

על הקבוצות שיש להם עניין מקצועי ואידאי בחווית הסמים: אינטלקטואלים, אמנים ושוחרי החוויה הרוחנית, מוטל לדבר בגאון על זכות הבסיס האנושית לחקור את עולמות הרוח, היצירה והחוויה הדתית ללא הגבלות ממשלתיות. קשה לזכור, אבל בדיוני הסנאט האמריקאי בנוגע לסמים פסיכוטרופיים שהתקיימו ב-1966, שותפו אנשי רוח ואקדמיה כמו אלן גינסברג וטימותי לירי, שזכו לתאר בפני הסנאט את הפוטנציאל היצירתי והתודעתי של הסמים הללו. תיאוריהם לא זכו אמנם לאוזן קשבת, אבל עצם העובדה שהייתה נכונות לשמוע אותם מפליאה על רקע האופי הטהרני של שיח הסמים העכשווי. מתי שמעתם בפעם האחרונה בשיח הסמים המיינסטרימי התבטאויות בנוגע לערך הרוחני שעשוי להיות לשימוש בסמים מסוימים עבור החברה שלנו?

יש להתנער משיח של לגאליזציה. אנחנו מדברים על דה-קרימינליזציה. אנחנו לא מעוניינים לבטל את כל המנגנונים החוקיים הנוגעים לשימוש בסמים. איננו מעוניינים באנרכיה של סמים. אנחנו מכירים בחשיבות של מנגנונים חינוכיים, תרבותיים וחוקיים, שתפקידם לקדם שימוש חיובי ומרפא בחומרים משני תודעה ולמנוע שימוש לרעה בסמים אלה. איננו קוראים למתן גישה חופשית לכל סוגי הסמים, אבל אנחנו כן קוראים לשיח רציונאלי שיאזן בין החופש של הפרט להגשים את עצמו לבין זכותה של החברה למנוע מהאדם להזיק לאחרים או לעצמו.

יש אולי מי שמצפים שחברה שתעבור תהליך כזה היא חברה שאחוז השימוש בסמים יגדל בה בצורה דרסטית, אולם למעשה מקרי עבר של דה-קרמינליזציה כמו זה של מדיניות הסמים ההולנדית, הראה שאחוזי השימוש בסם בקרב אוכלוסיות הממלכה ההולנדית נותרו דומים לאלו שבשאר מדינות אירופה ושמספר המיתות הקשור לסמים בהולנד הוא בין הנמוכים באירופה. למעשה ההבדל העיקרי בין המצב כיום בהיותנו בשלהי המלחמה בסמים, לבין המצב בחברה כזו שאזרחיה זוכים לחינוך נאות בנושא הסמים המבוסס על ידע ולא על הפחדה, הוא שעולמות הפשע העוסקים בסמים לא חוקיים ייעלמו או לפחות ייחלשו משמעותית, אמינות ואיכות הסמים ישתפרו בצורה דרסטית, איתן גם יצטמצמו ההשפעות הבריאותיות המזיקות, ומספר נפגעי הסמים יצומצם (בתחום הפסיכדליה למשל, אחוז הטריפים הטובים יעלה פלאים שכן משתמשי סמים פסיכדליים ידרשו לקבל רישיון טיסה פסיכונאוטי [של ניווט תודעה] על ידי השלמת קורס טיסה פסיכונאוטי ובאמצעות הפצת ידע לגבי עזרה ראשונה פסיכדלית). עולמות התרבות והרוח יופרו ויעברו העשרה באמצעות אחת המתנות הגדולות ביותר שהטבע העניק לנו ורמת החיים תעלה פלאים, לא רק בגלל שהחיים יהיו יותר נחמדים אלא גם בגלל הפוטנציאל של השימוש בפסיכדליה לצורך פיתוחים מדעים וטכנולוגים שאותו הדגימו כבר בעבר מחקרים מדעיים וגם מדענים שעשו שימוש בפסיכדליה, כגון פרנסיס קריק מגלה ה-DNA, מפתחי המחשב האישי והאינטרנט, ולא נשכח כמובן את סטיב ג'ובס.

אין מי שינהל עבורנו את מלחמות התודעה. כולנו, כל מי שרוצה לאפשר לעצמו את חופש התודעה שלו, היננו אזרחיה של התודעה, ומחובתנו לשאת את הדגל של חופש התודעה. לא צריך להיות מומחה כדי לתבוע את זכותך המולדת. לכולנו יש את הזכות להטיל ספק במדיניות של חונטה פסיכופרמקולוגית אטומה ובעלת מאפיינים תיאוקרטיים ולדרוש את החזרת זכותו הבסיסית של האדם להתנסות פסיכופרמקולוגית למטרות הראויות בעיניו. כולנו יכולים להבעיר את המהפכה של התודעה.

***

ועוד משהו. לאחרונה נתפרסם מאמר שלי בשם "מבוא לתודעה משתנה: על דתיות פסיכדלית בזמננו" בכתב עת חדש ואיכותי ביותר בשם "רוח הארץ" שערך לעילא תומר פרסיקו ושכולל גם מאמרים מעניינים מאוד על סוגיות כגון "הצדיק כשמאן", מיניות מקודשת, הצמחונות כתנועה דתית, ניאו-פגאניזם, הקשר בין תוכנית "האח הגדול" להינדואיזם ועוד ועוד מכל וטוב. מומלץ בחום. לפרטים נוספים והזמנת גיליון.

הסיפור המלא והמדהים של הדוקטור הפסיכדלי שקרא לאומה האמריקאית להרחיב את התודעה, הכריז מלחמה על ממשלת ארה"ב והפך לאסיר המחויך ביותר בהיסטוריה.

הדוקטור. שנים ספורות לפני מותו.

בחודשים האחרונים הקדשתי זמן ניכר לחקר חייו של הפסיכולוג חוקר הסמים הפסיכדלים טימותי לירי כחלק מעבודת הדוקטורט שלי שעוסקת בתפקיד של הסט והסטינג במחקר הפסיכדלי של שנות החמישים והשישים. למרות שהוא לכל הדעות אחת הדמויות החשובות בסיפור של שנות השישים באמריקה ובסיפור של התרבות הפסיכדלית בפרט, כתביו של לירי לא תורגמו עד כה לעברית והחומר שניתן למצוא עליו ברשת הוא דל ומועט. כתבה זו נכתבה לרגל יום השנה למותו של לירי שחל ב-31 במאי, על מנת להשלים את החסר ולחשוף את הקורא העברי לרעיונותיו ולסיפור חייו של אדם זה, אחת הדמויות המרתקות והחשובות ביותר בהיסטוריה של המאה העשרים.

***

"כל אחד מקבל את הטימותי לירי הראוי לו" נהג לומר טימותי לירי. ואכן האישיות של טימותי לירי, כהן האסיד הגדול של שנות השישים, והאיש שהביא לדמוקרטיזציה העולמית של הפסיכדליה הייתה מורכבת ומלאת סתירות. ניקסון כינה אותו האיש המסוכן ביותר באמריקה, בעוד שהפילוסוף הפסיכדלי טרנס מקנה טען שלירי עשה יותר אנשים מאושרים מכל אדם אחר בהיסטוריה. הוא נודע כפציפיסט מושבע בתקופה אחת ובילה תקופה אחרת מחייו עם קבוצות מורדים מיליטנטיות שהכריזו מלחמה על ממשלת ארה"ב. הוא היה נדיב מספיק כדי להעניק בית לפושעים מפוקפקים תחת קורת גגו במאמץ לשקמם, וגם אדם אגוצנטרי ואנוכי להחריד. אשתו הראשונה (מתוך שש!) התאבדה בגלל רומן שניהל מצד. בתו סוזאן התאבדה לאחר שנים של בעיות נפשיות שנגרמו עקב ילדות שבילתה ללא אם ועם אב שלא היה לו פנאי אליה.

טימותי הקדיש את עצמו לביצוע מהפכת תודעה עולמית אבל גרם סבל רב לקרובים לו. האנוכיות שלו עמדה ביחס ישיר רק ליצירתיות הפנומנלית שלו. לירי היה אחת ממכונות הרעיונות הפוריות של המאה העשרים. הוא טען שפילוסופיה זה כמו טניס. שחקן טוב נמדד בממוצע חבטות טוב. שליש מהדברים שאני אומר הם בולשיט, שליש הם טעות גמורה, ושליש פוגעים בדיוק במטרה, הוא נהג לומר. זה ממוצע של .333 שמספיק על מנת להכנס להיכל התהילה. ובכל מקרה, עבור לירי המטרה הייתה לתת משחק טוב ומעניין קרוב לרשת. פחות עניין אותו להשאר על מנת לבסס או להגן על הרעיונות שלו. הוא היה חובט וממשיך הלאה, לרעיון הבא, לתקופה הבאה, לעידן החדש.

במהלך שנות השישים הפך לירי לטוב ולרע למייצג המובהק ביותר של התנועה הפסיכדלית ולמי שייצג את הפן המשיחי והאקסטטי ביותר שלה. הכריזמה הטבעית והמגלומניה של לירי שירתו את המהפכה הפסיכדלית וגם גרמו לה נזק בלתי מבוטל אבל את הסיפור של לירי, שבמובנים רבים מייצג את הסיפור של שנות השישים כולן, לא ניתן כבר לנתק מהסיפור הפסיכדלי. אין כמעט מישהו שהיה משהו שלא מופיע בסיפור של לירי בשנות השישים. הוא הדליק את התודעה של אלן גינסברג, ג'ק קרואק, וויליאם בורוז', ניל קסדי, צ'רלי מינגוס, תלוניוס מונק, דיזי גילספי, ארתור קוסטלר, רבי זלמן שחטר-שלומי, כמרים, חוקרי דת, שורה ארוכה של מוזיקאים ואמנים ועל פי דיווחים מסוימים גם את זו של הנשיא קנדי ומרילין מונרו; התרועע עם אנדי וורהול ומרשל מקלוהן; ריכז סביבו שורה של אינטלקטואלים אמנים וגיבורי תרבות נגד כמו אלדוס האקסלי, אלן וואטס, אוטו פרמינגר, ר.ד. לאינג, רוברט אנטון ווילסון, וסטיוארט ברנאד; כהן כסנדק הרוחני של ארגון סוחרי האסיד הגדול בעולם "אחוות האהבה הנצחית"; שוחרר מהכלא על ידי "מחתרת מזג האוויר"; חי בגלות עם הפנתרים השחורים באלג'יריה; נעצר על ידי השוטר המושחת שעמד מאחורי פרשיית ווטרגייט והיה כלוא בתא שליד הרוצח צ'רלס מנסון. לירי, הזליג הפסיכדלי שהיה בכל מקום בשנות השישים ותחילת השבעים, הוא ללא ספק מתמודד נכבד על תואר האיש עם החיים המעניינים ביותר במאה העשרים.

מהפכה פסיכדלית

"הטילו ספק בסמכות וחשבו עבור עצמכם" היה אחד הסלוגנים הקבועים של לירי. המרד בשיטה הוא אחד המוטיבים החוזרים ונשנים בחייו של לירי, כבר מילדות. הזכרון העיקרי של לירי מסבו היה הרגע שבו הורה הקשיש האירי ללירי הקטן: "אף פעם אל תעשה שום דבר כמו האחרים". המסר הופנם. במהלך גיל ההתבגרות הצליח לירי, תלמיד מבריק אך מרדן, להיות מסולק מבית הספר התיכון, מהפנימיה הצבאית וגם מהאוניברסיטה.

לירי ועמיתו למחקר ראלף מצנר, בתמונה מתקופת הרווארד העליזה.

אבל לירי היה מוכשר מדי בשביל להפוך ללא-יוצלח. את לימודי הפסיכולוגיה שאותם התחיל במהלך מלחמת העולם השניה השלים עם תואר דוקטור לפסיכולגיה מאוניברסיטת ברקלי היוקרתית. בשנות החמישים ביצע מחקרים פורצי דרך בתחום תרפיה קבוצתית ושיטות סטטיסטיות לניתוח אישיות. ספרו הראשון The Interpersonal Diagnosis of Personality הציע שיטה חדשה למיפוי האישיות האנושית. הספר זכה לקבלת פנים נלהבת ותואר בכתב עת מקצועי כספר החשוב ביותר שהתפרסם בתחום הפסיכותרפיה באותה השנה. מערכת מיפוי האישיות שפיתח לירי נחשבה במשך תקופה מסוימת למבחן האישיות הנפוץ ביותר בפסיכולוגיה האמריקאית ונמצאת בשימוש עד עצם היום הזה.

לירי יכל בקלות להשתקע לחיים נוחים של פרופסור. הוא זכה למשרה באוניברסיטת הרווארד והבוס החדש שלו פרופסור דיוויד מקלילנד צפה לו עתיד מזהיר כאחד ממבשריו של זרם הפסיכולוגיה ההומניסטית שזכה לפופולריות גוברת בסוף שנות החמישים. אלא שכפי שאירע לו בפעמים נוספות בחייו, רחש בלירי  חוסר שקט שהוביל אותו לבסוף לטרוף שוב את הקלפים. בשנים הקודמות חקר לירי את הספרות על שיעורי ההצלחה של הטיפול הפסיכותרפויטי וגילה שבעוד שמצבם של שליש מהמטופלים בפסיכותרפיה משתפר, מצבו של שליש אחר נותר אותו דבר, ומצבו של שליש נוסף הופך גרוע יותר. נתוני השינוי היו דומים לאלו של מי שנמנעו מטיפול ופשוט נתנו לזמן לעשות את שלו. "מצאתי את עצמי עוסק במקצוע שנראה היה שלא ממש עובד" כתב לירי.

גם הזוהר האינטלקטואלי של חיי הפרופסורה בהרווארד לא סיפק אותו. "הייתי יושב עיר חסר שורשים. שכיר מוסדי אנונימי שנסע כל יום לעבודה בטור ארוך של מכוניות ונהג חזרה כל ערב הביתה ושתה מרטיני ונראה וחשב והתנהג כמו מיליוני רובוטים ליברלים-אינטלטקטואלים מהמעמד הבינוני" כתב על כך לירי באוטוביוגרפיה שלו High Priest, אחת משורה של ספרים אוטוביוגרפים שכתב במהלך ימי חייו.

כל זה השתנה באחת כשלירי אכל לראשונה מהפטריות במהלך ביקור במקסיקו בקיץ 1960. "בארבע שעות ליד בריכת השחיה בקוורנאבאקה למדתי יותר על התודעה, המוח והמבנים בו ממה שלמדתי ב-15 השנה הקודמות כפסיכולוג שקדן" כתב על החוויה ההיא מאוחר יותר. "למדתי שהמוח הוא מחשב-ביולוגי המכיל מיליארדים של נוירונים בלתי מנוצלים. למדתי שהתודעה הנורמלית היא רק טיפה באוקיאנוס של אינטיליגנציה."

איך עושה פרופסור פסיכדלי? לירי בתקופת פרויקט מחקר הפסילוסיבין בהרווארד.

בחזרתו להרווארד החל לירי מיד בהקמתה של תוכנית חסרת תקדים לחקר החומרים הפסיכדלים. סמים פסיכדלים כבר לא היו נושא מחקר בתולי עבור הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה של תחילת שנות השישים. במהלך שנות החמישים נכתבו כאלף מאמרים על החומרים הללו. עם זאת התוכנית של לירי הייתה יוצאת דופן. בניגוד לחוקרים אחרים שביקשו לטפל בפציינטים בעזרת חומרים פסיכדלים לירי ביקש לאמן פסיכונאוטים: חוקרי תודעה מאומנים היטב שיהפכו לאסטרונאוטים של החלל הפנימי. אלו היו ימיה הראשונים של תוכנית החלל האמריקאית, והמחקר הפסיכדלי של לירי ביקש להפוך את הרווארד לכן שיגור עבור תוכנית חלל פסיכולוגית שתתמקד בחקר מרחבי העד הפנימיים. כמו האסטרונאוטים שעשו בימים ההם את צעדיהם הראשונים בחלל, הפסיכונאוטים של לירי באו משורות האליטה. אלו היו הסטודנטים המבריקים ביותר שיכלה הרווארד להציע. והם עברו הכשרה בחקר התודעה שנועדה להכין אותם להיות לחלוציה של האנושות במחקר ויישוב העולמות החדשים שנתגלו בחלל הפנימי.

בדצמבר 1960, חודשים ספורים לאחר חווית הפטריות הראשונה של לירי הגיע משורר הביט היהודי אלן גינסברג לביקור יחד עם מאהבו פיטר אורלובסקי. גינסברג חזר זה עתה ממסעותיו לדרום אמריקה שם שתה לראשונה את היאחה, משקה האיוואסקה, ועם זאת דבר לא הכין אותו להתגלות הפטרייתית שעבר. לאחר שעות ספורות כבר נמצא בידי גינסברג הפתרון לכל בעיות האנושות. הוא התרוצץ ערום בבית, הכריז שהוא המשיח ודרש להעלות מיד לשיחת ועידה טלפונית את הנשיא קנדי, ג'ק קרואק, מנהיג ברה"מ חרושוצ'ב, ומאו צ'ה טונג על מנת לשים אחת ולתמיד קץ לכל הדיבורים המטופשים הללו על מלחמה. כשגינסברג עלה מול המרכזנית הוא בישר לה "שלום. מרכזיה. מדבר אלוהים". ואיית לה מיד על מנת שלא תטעה חלילה "א-ל-ו-ה-י-ם".

ההוגה המקורי של המהפכה הפסיכדלית. אלן גינסברג.

העולם לא הגיע אמנם לגאולה שלמה באותו היום, אבל בסיום הטריפ היה לגינסברג חזון חדש למהפכה שתשנה את פניה של החברה האמריקאית. למה לא לתת את הפטריות לכולם? הוא שאל. אחרי הכל למי יש את הזכות למנוע מאדם אחר לחוות את ההתגלות החשובה כל כך שמציעות הפטריות? גינסברג חזה חברה שבה יתקיימו ריטואלים שיאפשרו לכל אדם להתנסות בחווית הפטריה, והוא גם רצה לחלק אותן לאמנים, ליוצרים ואינטלקטואלים כדי שישתמשו בהן על מנת להעצים את היצירתיות שלהם ולחשוב ברצינות על הבעיות החשובות באמת. חשוב מכך, היה זה לירי, טען גינסברג, שעליו להוביל את המהפכה. אחרי הכל, מי יאמין למשורר יהודי פרוע שיער שכמותו? לעומת זאת לירי, הפרופסור המכובד מהרווארד, יכול למצוא אוזן קשבת ולהפיץ את הבשורה בעולם. התוכנית הייתה לחבר את לירי עם האנשים בפנקס הטלפונים של גינסברג ולהתחיל בקמפיין קוסמי שיביא את הבשורה של הפטריות לחברה. "מאותו רגע והלאה היו ימי כמדען ממסדי מכובד ספורים." כתב על כך לירי מאוחר יותר  "לא יכולתי לראות את הממסד הרפואי מסייע ביילוד החברה החדשה שבה דובר. או לראות בסקרמנטים פסיכדליים כלים פסיכיאטרים."

חוקר תודעה

תוכנית המחקר של לירי במהלך שנות השישים המוקדמות בהרווארד הייתה מלאה באנשים וברעיונות מבריקים וגם באנרכיה וחוסר סדר. שלושה רבעים מבין המשתתפים במחקרי הפסילוסיבין והלסד שנערכו בהרווארד בשנות השישים טענו שהחוויה הייתה החוויה המשמעותית ביותר שעברו בחייהם. לירי גם ביצע מספר מחקרים שביקשו להוכיח טענות ספציפיות יותר כמו לדוגמה מחקר "יום שישי הטוב" שיזם הדוקטורנט ואלטר פאנקה ובו הראה שפטריות פסילוסיבין מסוגלות ליצור בתנאים הנכונים חוויות מיסטיות זהות לאלו שעליהן דיווחו המיסטיקנים הגדולים. במחקר אחר חילקו לירי ותלמידי המחקר שלו פטריות לאסירים במתקן הכליאה קונקורד במסצ'וסטס. מחקרים מאוחרים יותר מראים שבניגוד לטענות שהושמעו בזמנו, לא הושגה הצלחה אמיתית בהורדת אחוז הרצידיביזם (חזרה לפשע) של האסירים ששוחררו מהמוסד, הניסוי נכשל ורוב האסירים חזרו עם שחרורם למעגל הפשע, בעיקר בשל המציאות החברתית הקשה אליה שבו לאחר שחרורם. ובכל זאת הניסוי הניב השגים משמעותיים מבחינת האסירים שרבים מהם תיארו את החוויה הפסיכדלית כחסד הגדול ביותר שלו זכו בחיים ארוכים של הזנחה ואומללות, שגילו לפתע בקרבם צד אחר, רך פילוסופי ויצירתי, ושהקימו בכלא קבוצת תמיכה הדדית שהמשיכה לפעול שנים ארוכות לאחר הניסוי.

אולי ההשג החשוב ביותר של לירי במחקר הפסיכדלי שלו בהרווארד היה בניסוח עקרונות הסט והסטינג שגרסו שאופיה של החוויה הפסיכדלית נקבע בראש ובראשונה על ידי אופיו וציפיותיו של האדם הצורך את הסם (הסט) ועל ידי הסביבה החברתית, הפיזית והחושית שבה היא מתקיימת (הסטינג). רעיונות אלו אמנם היו בנמצא עוד מראשית השימוש השאמאני בצמחי הזיה, ונוסחו באופנים אלו אחרים כבר על ידי מועדון החשישאים הפריזאי במאה ה-19, אבל לירי היה הראשון שהפך אותם לחלק ממשנה מדעית סדורה וברורה.

המרצים הראשונים שפוטרו מהרווארד מאז ראלף וולדו אמרסון במאה ה-19. לירי ואלפרט.

אלא שפרויקט הפסילוסיבין של הרווארד עורר מספר תופעות לא צפויות שהחלו לסכן את עצם קיומו. בין הסטודנטים שהשתתפו בניסויים נוצרה בעקבות החוויות הפסיכדליות מעין אחווה מיוחדת שהפכה אותם לקליקה מובחנת ומובדלת, ובעיני רבים אף לכת של ממש. התוכנית שמשכה אליה עוד ועוד מהסטודנטים המבריקים ביותר של הרווארד גם גרמה לקנאה ותרעומת אצל פרופסורים אחרים שראו את הסטודנטים שלהם נוטשים את המחקר היותר קונבנציונלי שהתמקד באותה תקופה במודלים ביהיביוריסטים כמותניים לטובת מה שנראה בעיניהם כהתנסות חסרת אחריות בסמים. וגם ההורים היו מודאגים. הם לא שילמו להרווארד הון כדי שהילדים שלהם יתקשרו אליהם יום אחד לבשר שגילו את אלוהים ושהם רוצים להקדיש את חייהם לתרגול יוגה. שורה של אי סדירויות בתוך התוכנית, שנחשפה על ידי אנדרו וייל, כתב ההרווארד קרימזון ומי שמאוחר יותר יהפוך לתומך נלהב של הסמים הפסיכדלים ומייסד הרפואה האינטגרטיבית, הובילה לבסוף לסילוקם של לירי ועמיתו ריצ'רד אלפרט (שנודע לימים כראם דאס) מתוך הרווארד.

לירי לא היה מוטרד מדי מפיטוריו. בשלב שהרווארד פיטרה את לירי הוא כבר היה במקסיקו עסוק בהגשמתו של חזון חדש שלשמו הקים את הארגון International Federation for Internal Freedom הידוע בכינוי IFIF. הארגון נועד להיות יצרן סמים פסיכדלים ללא מטרות רווח (חומרים פסיכדלים היו עדיין חוקיים באותה תקופה) שישתמש בהכנסותיו להקמת מרכזי הכשרה פסיכדליים והפצת ידע פסיכדלי להמונים באמצעות הסברה וחינוך לשימוש אחראי ונבון בפסיכדלים. לירי הקים במקסיקו מחנה קיץ פסיכדלי שהוצף באלפי בקשות להצטרפות, ופצח במגעים להקמת מפעל לייצור סמים פסיכדלים שאמור היה להפוך את מקסיקו למרכז פרצבטי חדש. אלא שהתערבות של ה-CIA הובילה במהרה לסילוקו של לירי ממקסיקו. לירי עוד עשה נסיונות להגשים את החזון שלו במספר איים קאריביים שהזמינו אותו לצורך הגשמת תוכנית זו אבל התערבות חוזרת ונשנת של ה-CIA  והממשל האמריקאי הובילה שוב ושוב לסילוקו מכל המקומות הללו ולסיכול תוכניותיו.

אחד הפרויקטים האוטופיסטים המעניינים ביותר של המאה העשרים. לירי ומצנר באחוזת מילברוק באמצע שנות השישים.

הישועה של לירי הגיעה בדמות האחים היצ'קוק, יורשים עשירים שגילו עניין רב בחקר התודעה של לירי והעמידו לרשותו את אחוזת מילברוק במדינת ניו-יורק. בשנים הבאות תהפוך מילברוק לקומונה שבה התרכזו חוקרים, פילוסופים, אמנים, חובבי סמים ושלל דמויות אקסצנטריות שהגיעו לראות על מה המהומה. לירי ניהל מתוכה את תכנית חקר התודעה שלו, שבמרכזה עמדו כעת רעיון ההחתמה (Imprinting), והנסיונות להטמיע את תורות הבודהיזם והמדיטציה במסגרת חקר הפסיכדליה. תיאוריית ההחתמה של האתולוג האוסטרי קונראד לורנץ גרסה שבניגוד לתהליכי הלמידה המסורתיים בהם מתרכזת הפסיכולוגיה, המבוססים על תהליך איטי של למידה באמצעות חזרתיות מייגעת ויצירת התניות, מתרחשים במקטעים מסוימים במהלך חייו של האורגניזם תהליכי למידה מרוכזים, עמוקים ובלתי-הפיכים שבהם מעוצבת התודעה. כך למשל באחד הניסויים המפורסמים שלו הראה לורנץ שאווזים יזהו את אימם באובייקט הנע הראשון שבו יתקלו לאחר בקיעתם. כאשר בקעו האווזים ליד לורנץ הם למדו לראות בו את אמם והלכו אחריו לכל מקום אליו פנה. בניסוי אחר לורנץ גרם לאווזים לזהות את אימם בכדור כדורסל מקפץ וללכת בעקבותיו לכל מקום שאליו קפץ. לירי מצידו הפך את רעיון ההחתמה לרעיון מרכזי של הפסיכולוגיה הפסיכדלית. הניסוי של לורנץ גרם ללירי לשאול כמה כדורי סל כאלו מקפצים לנו בראש, שאחריהם אנחנו הולכים באופן עיוור כמו אווזים. מושג ההחתמה ששימש ביולוגים על מנת לדון במנגנוני הלמידה של בעלי החיים שימש את לירי על מנת להטיל ספק בתקפות תפיסות העולם שלנו, שלטענתו מבוססות בחלקן הגדול על החתמות שרירותיות שנוצקו בתודעה שלנו באופן בלתי מודע בשלבים מוקדמים בהתפתחות שלנו,

אחרי איזה סוג של אווז אתם הולכים? אווזים מוחתמים בפעולה.

גם חוויות פסיכדליות מאפשרות להחתים בתודעה האנושית אמונות ותפיסות. למעשה אחת הסכנות העיקריות של אסיד הינה שפסיכונאוט לא זהיר עשוי להחתים בעצמו בטעות אמונה מגוחכת וחסרת כל תוקף. אחת הדוגמאות השכיחות להחתמה רבת עוצמה שמתרחשת בצריכת חומרים פסיכדלית שבהן היא הנטיה לראות במי שחושף את האדם לראשונה לחוויה הפסכדלית שליח קדוש ומורה. לירי עצמו נכווה גם הוא מהחתמה בלתי מכוונת כזו. לאחר טריפ האסיד הראשון שלו, שאותו קיבל ממייקל הולינגסהד, פיתח לירי יראה כבוד מופרזת ולא אופיינית כלפי הולינגסהד שאותו תפס כ'קונדסן קדוש'. במשך שבועות ארוכים לאחר אותה חוויה עקב לירי בתשומת לב כפייתית אחר כל מילה או רמז שהפריח הולינגסהד, מתוך תקווה למצוא שם את הפתרון לחידת האסיד, כאילו שהולינגסהד, בתוקף היותו זה שחשף א לירי לחוויה, הוא האדם שברשותו נמצאות התשובות כולן.

 אלא שמעבר לכך שאסיד מאפשר ליצור החתמות רבות עוצמה, לירי האמין שבשימוש מכוון היטב האסיד מאפשר גם להתנשא מעל דפוסי ההתניה השולטים בנו ולעצב מחדש באופן מודע את ההחתמות המפעילות את התודעה שלנו ביום יום. לירי קרא לתהליך זה Re-Imprinting, והחל במשטר אימון מחדש של התודעה שהושפע במידה רבה מתורתו של ג.א. גורדייף. החיים במילברוק ביקשו לבטל את התניות התודעה באמצעים שונים. הפעמון צלצל ארבע פעמים ביום וקרא לאנשים לעצור ממעשיהם ולכתוב באיזה משחק התנהגות/תודעה היו עסוקים באותו רגע. המזון נצבע בצבעים שונים כמו חלב שחור וביצים ירוקות שביקשו לקרוא תיגר על ההתניות של החושים. על פי עדויות שונות לירי המשיך בשגרה של de-conditioning גם שנים רבות לאחר שעזב את מילברוק, כשהוא נמנע בקנאות מכל שגרה והרגל. הוא היה מצחצח את שיניו ביד אחרת כל פעם, ישן בחדרים שונים כל יום ומזמין משקאות שונים כל פעם. רעיון ה-Re-Imprinting הפסיכדלי של לירי לא יזכה לעולם להכרה על ידי הקהילה המדעית, אבל כפי שנראה בהמשך ישנן עדויות שונות על כך שלירי ביצע בעצמו Re-Imprinting במהלך מספר נקודות קריטיות בחייו, על מנת לעצב את אמונותיו ותכונות האופי שלו לדרישות שעמדו בפניו בשלבים השונים בחייו הסוערים.

האיש המסוכן ביותר באמריקה

טימותי לירי וניל קסידי על אוטובוס הקסמים של קן קיזי והפרנקסטרס במהלך ביקור החבורה במילברוק ב-1964.

האוטופיה של מילברוק הייתה המרכז הפסיכדלי החשוב ביותר של ארה"ב בשנות השישים ואחד מהפרויקטים האוטופיסטים המעניינים ביותר של המאה העשרים. היא ריכזה בתוכה שורה של חוקרי תודעה מבריקים כמו רוברט אנטון ווילסון וארט קלפס וגם דמויות שוליים מפוקפקות כמו ארני, שהקים במילברוק סיעה רדיקלית שחרטה על דגלה לא לרדת לעולם מאסיד, ושהסתגרה בביתן למשך מספר חודשים תוך שהם מעלים במשך חודשים ארוכים את המינון כדי להתגבר על העמידות שנוצרת בגוף במהלך שימוש תדיר באסיד. על מנת לגייס את הכספים הדרושים לקיומו של המקום, נערכו בו גם סדנאות סוף שבוע שידוענים וסקרנים הגיעו אליהן על מנת להתנסות בהשפעות פסיכדליות ללא שימוש בסמים פסיכדליים, שעמדו כעת תחת מגבלות חוקיות הולכות ומחמירות. יושבי המקום שבעי האסיד נהגו ללגלג בסתר על הסדנאות שארגן טים, אבל קבוצות הסקרנים שנהרו למילברוק בסופי השבוע הן אלו שאפשרו לקבוצה להמשיך להתקיים. במילברוק גם פגש טים את נשותיו השלישית והרביעית, הדוגמנית ננה, אימה לעתיד השחקנית אומה תורמן, ורוזמרי וודראף, מי שתהיה אהבת חייו הגדולה.

ייעץ ללירי לא להוריד את החיוך מהפנים, ויהי מה. מרשל מקלוהן.

לירי חי במילברוק חיים שקטים יחסית, אלא שהשד הפסיכדלי שיצא מהבקבוק בהרווארד כבר החל באותה תקופה לאחוז באמריקה, ולירי, מעט בעל כורחו, הפך לדובר של התרבות הפסיכדלית החדשה, תפקיד שאותו מילא בכריזמטיות וגם בלא מעט פרובוקטיביות תוך שהוא מפיץ בסבובי ההרצאות שלו ססמאות כגון “You have to get out of your mind to use your head” וכמובן "Turn on, Tune in, Drop out" המפורסם שלמעשה נתרם לו על ידי מרשל מקלוהן. לירי אמנם השתדל בדרך כלל להסביר שהמשמעות של המשפט הזה היא: הדלק את מערכות העצבים שלך באמצעות אסיד, התכוונן לפעולה הרמונית וביטוי עצמי בתוך העולם, ונטוש [drop out] את ההתניות הישנות שלך. אלא שבגרסתו הפשטנית והפופולרית יותר הסלוגן של לירי נתפס כקריאה לצעירי אמריקה לנטוש את בתי הספר, הלימודים האקדמיים והעבודה על מנת ללכת להתמסטל. לירי הפך את עצמו במהרה, לא מעט באשמתו, לאויבה של התרבות השמרנית שחשה עצמה מאוימת מהרנסנס הפסיכדלי המתגבר. מקלוהן לא רק הכניס את לירי לצרות, הוא גם צייד את לירי במרשם המדיה האולטימטיבי שבאמצעותו יתמודד איתן בשבע השנים הקשות שעמדו לפניו: בחיוך. מקלוהן הסביר ללירי שהוא מהווה בדמותו סוג של פרזנטור לאסיד ולהשפעותיו על האדם, ושאם הוא רוצה ליצור באוכלוסיה תדמית טובה למוצר שאותו הוא מקדם הרי שההסתבכויות המשפטיות שלו (אליהן נגיע מיד) רק פוגעות בעניינו. על מנת ליצור תדמית טובה לפסיכדליה, נדרש לירי לעשות שימוש באחד היתרונות שלו, החיוך שופע הקסם שלו, ולשדר תדמית בוטחת ואופטימית שתקושר להשפעות האסיד. מקלוהן ייעץ ללירי להציג לראווה את החיוך שלו כל פעם שיש מצלמות בסביבה וזה לקח את העצה ברצינות. בשנים הבאות, לא משנה אם הפסיד כרגע קרב משפטי או שהובל אסור באזיקים בדרכו אל הכלא, הוא תמיד הציג למצלמות את החיוך המפורסם ושופע האופטימיות שלו.

עטיפת האלבום. Turn On Tune In Drop Out. סלוגן שהפך אותו לאוייב התרבות הממסדית.

הצרות המשפטיות של לירי התחילו ב-1965, כאשר בדרכו לחופשה במקסיקו עם משפחתו הוא נתפס במעבר הגבול בעיירה לארדו עם כמות קטנה של מריחואנה. במשפט נידון לירי על ידי בית המשפט של טקסס ל-30 שנה בכלא. לירי ערער על החוקיות של חוק מס המריחואנה שהכניס אותו לכלא (חוק שדורש מהאדם להצהיר מס על כל רכישת מריחואנה, אף על פי שהסם אינו חוקי ומדובר בהפללה עצמית), והצליח לבטל את ההחלטה, מה שהוביל לשחרורם של אלפי אסירים שנכלאו בעקבות חוק זה. כשהתקבלה ההחלטה היה לירי אקסטטי כל כך (כנראה ברוח הרגע) שהכריז שיתמודד על משרת מושל קליפורניה נגד רונלד רייגן. רוזמרי, שרק רצתה לחיות חיים שקטים עם אהוב ליבה לא הייתה מרוצה בלשון המעטה, אבל ג'ון לנון התגייס לקמפיין והלחין עבור לירי את הג'ינגל "Come Together" שהיה מבוסס על הסלוגן של המפלגה של לירי "Come together, join the party", ושהפך מאוחר יותר לשיר הפותח של האלבום "Abbey Road" של הביטלס. (זה אגב לא השיר היחידי של הביטלס שהתבסס על טקסט של לירי. השיר הסוגר של האלבום ריבולבר, “Tomorrow Never Knows” פותח במילים “Turn off your mind, relax and float downstream” הלקוחות מתוך ספרם של לירי, מצנר ואלפרט The Psychedelic Experience). רבים מתומכיו של לירי ציפו בקוצר רוח לעימותים הפומביים בין המתמודדים, שבהם ציפו לראות את הפרופסור הפסיכדלי הכריזמטי עושה קציצות מהכוכב ההוליוודי קלוש האינטיליגנציה שיהפוך מאוחר יותר לנשיא ארה"ב. אלא שהתמודדות הטיטאנים המסקרנת בין לירי ורייגן לא התרחשה מעולם. לפני שהספיק להגיע לקלפי נעצר לירי שנית על החזקת בדל של ג'וינט ונידון שוב ל-10 שנים מאסר. בזמן מעצרו הושתו על לירי עשר שנות מאסר נוספות על חשבון מעצרו הקודם, כך שכעת ניצבו בפני הפסיכולוג בן ה-46 20 שנות מאסר.

שגריר של התודעה. לירי במהלך ה- First Human Be-In בינואר 1967. הפרח בשיער מסתיר את מכשיר השמיעה שלו הזדקק לירי לאחר שאיבד את השמיעה באוזן אחת במהלך הטירונות שלו במהלך מלחמת העולם השניה.

במהלך קליטתו במערכת הכלא האמריקאית, כשעבר לירי שורה של מבחני אישיות המיועדים לסווג את האסירים על פי רמות סיכון, הוא גילה שהמבחנים הפסיכולוגים שנדרש למלא היו למעשה אותם המבחנים שפיתח הוא עצמו 20 שנה קודם לכן. זה לא היה קשה במיוחד לארכיטקט המקורי של השיטה לרמות את המערכת. הוא הטיב לצייר את עצמו בעיני הבוחנים כסובייקט ממושמע, צייתן ונכנע למרות, ונשלח בעקבות כך לכלא עם אבטחה קלה יחסית בסן לואיס אוביספו, קליפורניה – הראשון מתוך כ-36 בתי כלא במדינות שונות בעולם שבהם יבלה חלק נרחב מהעשור הקרוב בחייו.

שחררו את לירי בעזרת האסיד הקדוש שלהם ומחתרת מזג האוויר. 'המאפיה ההיפית' 'אחוות האהבה הנצחית'.

חודשים מעטים מאוחר יותר שוחרר לירי בפעולה שיזמה ה-Brotherhood of Eternal Love, חבורת סוחרי הסמים גולשי הגלים האידאליסטים האגדית מחוף לגונה, קליפורניה שזכתה להארה בעקבות חווית לסד ושמה לעצמה למטרה להאיר את העולם כולו באמצעות הפקת והפצת אסיד איכותי וזול. החבורה, שמייסדה ג'ון גריגס היה חבר אישי של לירי, ראתה בלירי את האב הרוחני של התנועה הפסיכדלית, שעליו יש להגן בכל מחיר. היא שכרה את שירותיה של מחתרת מזג האוויר, ארגון הגרילה האמריקאי שהכריז בתחילת שנות השבעים מלחמה על ממשלת ארה"ב. לירי שטיפס בהחבא על עמוד הטלפון שבתוך בית הכלא וזחל על הכבל עד שיצא מגבולות בית הכלא נאסף על ידי מכונית של חברי המחתרת ונלקח למסתור. לפני שעזב את הכלא הותיר שם מניפסט מיליטנטי שהכריז שיש עת לקרישנה הצוחק ועת לשיווה המכלה. "אין לנו עוד ברירה אלא להגן על חיינו כנגד מכונת ההשמדה" הכריז לירי. הוא קרא "לפוצץ את המוח המכני בעזרת אסיד קדוש" וסיים את המניפסט במילים "אזהרה: אני חמוש ויש לראות בי סכנה עבור כל מי שמאיים על חיי או על חירותי". הייתה זו פניית פרסה מעמדתו הפציפיסטית של לירי באמצע שנות השישים שגרסה שאין סיכוי להשיג שינוי של ממש באמצעים פוליטיים, שהשינוי האמיתי חייב להגיע מתוך התודעה וש"יש להתיר לאנשים לדבר על פוליטיקה רק כשהם זוחלים על ארבע". שינוי העמדה של לירי עורר זעזוע וקן קיזי אף פנה אליו במכתב כאוב: "במאבק הזה, טים, אנחנו זקוקים לכל מוח וכל נשמה, אבל הו, דוקטור יקר, איננו זקוקים לעוד מטורף עם אקדח. אני יודע איך הכלא גרם לך לחוש, אבל אנא אל תתן להם להכניס את הראש שלך לתוך תסריט הקאובוים-אינדיאנים שלהם". אך לירי כבר עשה את הבחירה. לאחר פגישה עם מנהיגיה של מחתרת מזג האוויר ברנדין דוהרן וביל איירס נשלח לירי לבסוף עם זהות בדויה לאלג'יר שם התאחד עם אהובתו רוזמרי.

אסיר נמלט של התודעה

נותן המקלט של לירי באלג'יריה הפנתר השחור אלדרידג' קליבר בתמונה מעטיפת ספרו Soul On Ice.

אלג'יר של תחילת שנות השבעים הייתה מרכז מהפכני בינלאומי. המפלגה השלטת, מפלגת החזית הלאומית לשחרור אלג'יר (FLN) שהובילה את המערכה נגד הכיבוש הצרפתי, הכירה תודה למהפכני העולם שתמכו בה במאבקה ואירחה בשטחה עשרות קבוצות מהפכניות שזכו באלג'יר להכרה חוקית שנמנעה מהממשלות הרשמיות במדינות מהן באו. כך קרה למשל שאמריקאי שזקוק היה לשירותים קונסולארים באלג'יר של תחילת שנות השבעים נדרש להגיע למה שהיה למעשה שגרירות של ארגון הפנתרים השחורים שנמצא באותה תקופה בהתנגשות דמים קשה עם הממשל האמריקאי. לירי שהגיע לאלג'יר כלוחם נחוש של המהפכה נקלט על ידי אלדרידג' קליבר, אחד ממנהיגי הפנתרים השחורים, והביע תמיכה מלאה במאבקם של הפנתרים. אלא שההרמוניה בין השניים לא האריכה ימים. קליבר שלא היה שבע רצון מהסיקור הנרחב שהגעתו של לירי לאלג'יר זכתה לו ומחבריו ההיפים של לירי, הכריז שסמים פסיכדלים נוגדים את המטרה המהפכנית והחרים ללירי את מלאי האסיד שלו. בשלב מסוים הוא גם חטף את לירי וכלא אותו ואת רוזמרי תוך שהוא מעלים כל מידע על מצבם ועל מקום המצאם מחבריהם. באוטוביוגרפיה שלו כתב לירי שקליבר, שהיה כלוא במשך שנים במערכת הכלא האמריקאית לא הצליח להתנשא מעל משחק הסוהר-אסיר שאליו הורגל. אלא שהתכסיסים של קליבר היו ארסיים עוד יותר מסתם לכלוא את לירי. במכתב למחתרת הפסיכדלית הוא הודיע "אלוהיכם מתים והכהן הגדול שלכם מטורף". קליבר הפיץ את השמועה שהמוח של לירי נשרף משימוש עודף בסמים, שמועה מרושעת שלא היה לה כל בסיס (שנים מאוחר יותר, כשייקלט שוב במערכת הכלא האמריקאית, יעבור לירי בדיקת אינטיליגנציה שקבעה שהוא ניחן באיי.קיו. של גאון ויצירתיות פנומנלית) ושלירי נאלץ לגונן על עצמו בפניה עד סוף ימיו. והייתה עוד סיבה שהובילה את קליבר לפעול נגד לירי באופן כזה. מלבד הבדלי הסגנון והפאראנואידיות של קליבר שהיו בסיס פורה לחיכוכים, התברר מאוחר יותר כי ה-CIA  הזין את קליבר בדיסאינפורמציה ותימרן אותו נגד לירי.

כך או כך, עבור לירי שהפך שוב לאסיר, הפעם בשמה של "המהפכה", המסקנה הייתה ברורה: "הפכנו לקבוצה המדוכאת הראשונה… במדינה השחורה החדשה" כתב. "כאמריקאים הלבנים הראשונים החיים תחת שלטון פוליטי אמריקאי שחור חשנו אחריות מסוימת. וכך החלטנו לקבוע תקדים מסוג חדש: אנחנו נדגים כיצד להשתחרר מעבדות בפחות מ-300 שנה".

לירי הצליח לבסוף להמלט מקליבר ולעזוב את אלג'יר. הוא תכנן להגיע לועידה מדעית בדנמרק אבל נודע לו שה-CIA  מחכה לו בשדה התעופה וכך נתגלגל לבסוף לשוויץ. הפסיכולוג חסר הכל, שכוחות חורשי רע ובלתי ידועים נמצאו כל העת בעקבותיו הפך במהרה לבן חסותו של של סוחר נשק ממולח ואיש החברה הגבוהה מישל הוכארד שהצליח לסחוט ממנו את הזכויות לחמשת ספריו הבאים בתמורה להגנתו.

גילה את עצמו כזמר. לירי במהלך הקלטות האלבום Seven Up שלו עם Ash Ra Tempel.

לירי בילה בשוויץ יותר משנה בקרבות משפטיים כנגד הממשל האמריקאי שדרש את הסגרתו. הממשלה השוויצרית חשה שלא בנוח להסגיר את הפסיכולוג הידוע חזרה לארה"ב שם ציפו לו עשרות שנות מאסר בעוון החזקת בדל של ג'וינט מריחואנה. כל זה הריח יותר מדי כמו רדיפה פוליטית. בינתיים פגש לירי את אלברט הופמן ממציא הלסד, כתב ספר על בריחתו מהכלא וגם גילה את עצמו מחדש כמלחין וכזמר כריזמטי באלבום שהקליט עם להקת הקראוט-רוק הגרמנית Ash Ra Temple ושהיה מבוסס על מערכת מיפוי התודעה שפיתח לירי באותה התקופה.

ממשל ניקסון בינתיים לא נטש את תוכניתו להכניס את טימותי לירי "האיש המסוכן ביותר בעולם" אל מאחורי סורג ובריח. לאחר שהשלטון השוויצרי בושש להסגיר את לירי, ניסו האמריקאים ללחוץ על השוויצרים באמצעים אחרים. כעת יצא ממשל ניקסון בהאשמות שלירי היה למעשה ראש "אחוות האהבה החופשית", ארגון הסמים האידאליסטי שהוזכר קודם ושבינתיים השתלט עליו סוכן ה-CIA  הנכלולי רונלד סטארק שהפך אותו מארגון מקומי קטן לעסק קפיטליסטי חובק עולם שהפיץ כמויות עצומות של אסיד בתחילת שנות השבעים. (מעורבות הממשל בעסקי ייצור ה-LSD  מצטרפת למעורבות הנרחבת של הממשל האמריקאי בסחר ההירואין בתקופת המלחמה הקרה כפי שתועדה בספר The Politics of Heroin: CIA Complicity in the Global Drug Trade, למקרים אחרים של מעורבות הממשל בסחר בסמים בלתי חוקיים, אבל זה סיפור אחר).

לירי במהלך ההקלטות עם חברי להקת Ash Ra Tempel.

הממשל הכריז כי הערבות על ראשו של לירי תהיה 5 מיליון דולר, הגבוהה ביותר עד אז בהיסטוריה של ארה"ב, והתובע המחוזי הצדיק זאת באומרו ש"לירי הרס באופן אישי את חייהם של יותר אנשים מכל אדם אחר". המהלך הצליח וממשלת שוויץ החלה להראות סימנים של כניעה ללחץ להסגיר את הארכי-פושע המסוכן. כל סעיפי האישום שקשרו את לירי לסחר בסמים בוטלו אגב זמן קצר לאחר חזרתו של לירי לארה"ב.

רוזמרי עזבה את לירי במהלך התקופה בשוויץ. היא רצתה להיות אם ילדיו, אבל לאחר טיפולי פוריות ארוכים יקרים ובלתי נעימים נלקח ממנה לירי לכלא השוויצרי דווקא באותו ערב מיוחל בשנה בו הורו להם הרופאים לקיים יחסים. לאחר שאיבדה תקווה שתחיה עם לירי חיים שלווים ושקטים, עזבה רוזמרי עם אחד ממאהביה הקודמים. היא תמשיך להמלט מהרשויות האמריקאיות עוד עשרות שנים. לירי והיא יזכו בסופו של דבר להתאחד ויחדשו את הקשר ביניהם רק בשנות חייהם האחרונות.

האהבה לא שרדה את תלאות הגלות והרדיפה. טימותי לירי ורוזמרי וודראף ב-1969. במהלך מסיבת העיתונאים שבה הכריז לירי על התמודדות למשרת מושל מדינת קליפורניה.

את יוהאנה הארקוט סמית', אישתו החמישית של טימותי לירי, פגש זה במהלך שהותו בשוויץ. יוהאנה, הצעירה מלירי ב-26 שנה, נולדה לאם שוויצרית בעלת סגנון חיים אריסטוקרטי ורודף תענוגות שהאשימה אותה תמיד בכך שלידתה כפתה עליה לוותר על חיי החברה והאהבה הסוערים שלה. היא ולירי התאהבו במהירות, ולירי שהחל לחוש בכך שהרשת של ה-CIA  מתהדקת סביבו, ושידע שלא יוכל לשרוד בכלא בלי אדם קרוב שיפעל לשחרורו מבחוץ, דאג ליצור ביניהם מערכת יחסים סיבמיוטית וחזקה מאין כמוה. במהלך החודשים הראשונים שלהם ביחד הוא התעקש שיקחו ביחד טריפ לסד מדי יום. על פי הביוגרף ג'ון היגס ביצע לירי בעצמו Re-Imprinting בעזרת לסד מספר פעמים בחייו. בין השאר לקראת בריחתו מכלא סאן אוביספו, על מנת לעצב מחדש את תפיסת עולמו כדי שיתאימו לחיים של מתנגד משטר ומבוקש ולפני שנכנס לכלא פולסום, על מנת לעצב מחדש את האישיות שלו כדי שיוכל לשרוד את החיים באחד מבתי הכלא המסוכנים בארה"ב. ה-Re-Imprinting שיצר לעצמו לירי עם יוהאנה היה המרשים ביותר. לירי שחש שהחבל של הבולשת מתהדק מול צווארו, ושידע שלא יוכל לשרוד בכלא ללא עזרה קרובה מבחוץ, החתים בתוך תודעתו ותודעתה של יוהאנה שוב ושוב על אסיד את האמונה שהם האהבה המושלמת שלה ציפו שניהם כל חייהם, ושהיא נשלחה אליו על מנת לשחרר אותו.

לירי מובל לכלא ב-1973. שימו לב לחיוך על הפנים.

כשנעצר לירי באפגניסטן זמן מה מאוחר יותר, כנראה בעקבות בעקבות מבצע עוקץ שהכין לו הסוכן המשולש דניס מרטינו אחיו של חתנו (בעלה של סוזאן לירי), סירבה יוהאנה לעזוב את לירי. היא אף עלתה עימו על המטוס חזרה לארה"ב, דבר שגרם לרבים לחשוד בה שהייתה סוכנת ממשלתית. בשנים הבאות היא פעלה כאחוזת דיבוק כדי לשחרר את לירי. בת העשירים האירופאית לא בחלה באף אמצעי, כולל גניבת כספים מסוחרי סמים, שיתוף פעולה עם הבולשת ותוכניות לרצח של סוכני בולשת. הרצון לשחרר את לירי הפך למניע מכונן של הוויתה, שחשף בה כוחות חדשים וגרם לה לעשות דברים שבעבר לא הייתה מעזה להעלות על דעתה. יוהאנה לא תנוח עד שתצליח לשחרר את לירי מהכלא. זמן קצר לאחר שישוחרר, דרכי השניים יפרדו.

נאום ההגנה של לירי במשפטו בארה"ב היה ללא ספק אחד המוזרים בהיסטוריה של בית המשפט האמריקאי. "אני איני טימותי לירי רוב הזמן. אני נכנס לתוך המדים הללו ומתניע במפתח את זהות הטימותי לירי על מנת לנוע בזמן ובחלל בהתאם לדרישות המשימה וההשרדות שלי. האישיות שלי היא בעיני למעשה מעין סוג של כלי תחבורה … אני איני יותר טימותי לירי, משהייתי [מישהו כמו סוקרטס] ואנשים בעתיד יבינו בדיוק מה קורה עכשיו". למרות הברק הפילוסופי, הדברים הללו לא שיכנעו את חבר המושבעים ורק תרמו לחיזוק הדעה הכללית שטימותי לירי איבד את שפיות דעתו בעקבות שימוש מוגזם בסמים פסיכדלים. עם זאת, כפי שצוין, המבדקים הפסיכולוגים שעבר לירי בכניסתו לכלא הראו שלהאינטיליגנציה שלו נותרה ללא פגע – גבוהה בצורה יוצאת דופן. לירי השיג את ציון היצירתיות הגבוה ביותר שהבודקים ראו מישהו משיג במבחן. הדבר הראשון שעשה לירי עם כניסתו לצינוק של כלא פולסום הידוע לשמצה היה כתיבה של חוברת בת 24 עמודים בשם Neurologic, בה זיקק את תורתו על 7 מעגלי התודעה השונים (התיאוריה מורכבת מכדי שאסביר אותה כאן, אבל הסבר נרחב שלה בעברית ניתן למצוא בבלוג המצוין "רשימות על דיכוי וחירות").

מאחר שלצינוק מותר היה להכניס רק מסמכים משפטיים, כתב לירי את הספר על הצד האחורי של ניירות ההגנה שלו. "זו הייתה אחת מהתשדורות הללו המתקבלות בערוץ צלול" כתב מאוחר יותר לירי על היצירה. יוהאנה פרסמה את הספר במהירות, הוא תורגם למגוון שפות, זכה מספר שנים מאוחר יותר לעיבוד פופולרי ונרחב יותר בספרו של רוברט אנטון ווילסון Prometheus Rising, ויש מי שרואים בו את יצירתו החשובה ביותר של לירי ואחת התרומות המקוריות והמשמעותיות ביותר לחשיבה הפסיכולוגית של המאה העשרים.

דמות אניגמטית שלא בחלה באף אמצעי על מנת להביא לשחרורו של לירי. אשתו החמישית של טימותי לירי יוהאנה הארטקוט סמית'.

לירי מצידו נשאר בינתיים בכלא, עם גזר דין אימתני שהיה צפוי לשמור אותו שם עד יום מותו. אלן גינסברג וחברים נוספים אמנם פעלו לגיוס כספים למען שחרורו, אבל ליוהאנה שהייתה מורגלת בסגנון חיים של החברה הגבוהה לא היה מושג של ממש בחסכון והיא הייתה מבזבזת את הכספים שנאספו מהיפים תפרנים ברחבי אמריקה בפזרנות ראוותנית שהרגיזה רבים מחבריו של לירי. עמיתיו של לירי פקפקו ביוהאנה, ובמניעיה, וגם לא ממש הבינו מאיפה הגיעה האירופאית התמהונית הזו שטימותי הפקיד את ענייניו בידיה. בהעדר סיכוי של ממש להשתחרר באופן המקובל החל לירי לכוון את התקווה שלו בכיוונים הזויים יותר ויותר. בשלב מסוים הוא ציפה שכוכב שביט שמתקרב לכדור הארץ יביא את שחרורו בנס. בשלב אחר ניהלה יוהאנה מגעים עם ממציא שהבטיח לבנות עבור לירי צלחת מעופפת שתנחת על גג הכלא, תכה את השומרים בתדהמה, ותיקח את לירי הרחק הרחק. אחרי שגם התוכניות המד"ביות של לירי להשתחרר מהכלא נכשלו נותר רק מוצא אחד. יוהאנה שהלכה והפכה מעורבת בעסקים מפוקפקים שכנעה את לירי לשתף פעולה עם הבולשת. הייתה זו התקופה שלאחר ווטרגייט ונפילתו של ניקסון, וללירי ניתן להבין שאם ישתף פעולה עם החוקרים יש לו סיכוי להשתחרר ואם לא, יעביר את ימיו בכלא עד מותו. לירי התנגד תחילה אך נעתר לבסוף. השנים הבאות היו מהשנויות ביותר במחלוקת בחייו השנויים במחלוקת של לירי. הוא הועבר על ידי הבולשת בין שורה ארוכה של בתי כלא, תחת שורה של שמות בדויים, מבלי שלעולם החיצון יש איזשהו קשר איתו, תוך שהבולשת מודיעה לתקשורת שוב ושוב ש"לירי מזמר" ובוגד בחבריו משנות השישים. הידיעות על כך שלירי, מנהיג תרבות הנגד החל לשתף פעולה עם השוטרים ולהפליל את חבריו הכתה גלים בשורות תרבות הנגד והובילה את ג'רי רובין וקן קליי להקמת הארגון "האנשים חוקרי את שקריו של לירי" (PILL) שבפגישה מתוקשרת שארגן השתתפו רבים מחבריו של לירי כמו אלן גינסברג, ראם דאס ואפילו בנו, ג'ק לירי, שגינה את אביו בלשון החריפה ביותר. זה היה החלום הגדול של תוכנית COINTELPRO שיזמה הבולשת בשנות השישים ושמטרתה הייתה פירורן של תנועות השמאל ותרבות הנגד מבפנים על ידי זריעת אי הסכמה ומריבות באמצעות סוכנים סמויים, כמו אלו ששכנעו את אלדרידג' קליבר שנים מעטות קודם לכן להתנכל ללירי. בסיום הישיבה הודיע קליי "שנות השישים מתות סופית. זו הייתה רק ההלוויה".

מפרספקטיבה היסטורית קשה לומר אם לירי נתן לבולשת איזה שהם פרטים חשובים באמת. ניתוחים של תמלילי השיחות שלו עם החוקרים הראו שלירי השתמש בכישורים שלו כפסיכולוג מחונן על מנת לשחק עם הבולשת משחק שבמהלכו הצליח להמנע מלתת להם כל מידע ממשי. עם זאת ההשג הגדול של הבולשת היה במיטוט דמותו האנטי-ממסדית של לירי, ובזריעת פאראנויה בקרב תרבות הנגד כולה.

נביא פוטוריסטי

כשהשתחרר לירי לבסוף ב-1976 הוא היה אדם מוקצה שרבים ראו אותו כבוגד, אבל לא חלפו יותר משנים ספורות עד שלירי עשה שלום עם רובם המכריע של חבריו לשעבר ושיקם במידה ניכרת את מעמדו הציבורי. לירי של שנות השבעים המאוחרות כבר היה זהיר יותר לגבי הבעת תמיכה פומבית בשימוש בסמים פסיכדלים. כשהיה נשאל על הנושא בהרצאות היה עונה "אני לא קורא לכם לעשות דבר. אני רק מציע שתשקלו את הדבר ברצינות". המחשבה של לירי, שמרכז הכובד שלה החל לנוע בסוף שנות השישים הלאה מהגות-דתית לעבר רעיונות בעלי אופי מד"בי, שילבה כעת רעיונות טכנולוגים בעלי גוון עתידני. את מרכז הפוקוס של ההרצאות שלו תפסה כעת דוקטרינת ה-SMI2LE שלו, שהתוותה את עתיד האנושות בראשי תיבות של Space Migration (הגירה לחלל), Intelligence Increase (העלאת אינטיליגנציה) ו-Life Extension (הארכת חיים). שילוב הטכנולוגיות הללו היה על פי לירי המפתח לקפיצה לשלב האבולוציוני הבא, שאליו מכוונים מעגלי המח האנושי. לירי גם הפיץ צורה ייחודית לו של תיאוריית התכנון התבוני שאותה הגה במהלך שהותו בכלא פולסום, ושרבים מחבריו בין האסירים הכלא הפכו לתומכים נלהבים שלה. על פי לירי מקור החיים בא מהחלל: מזרע המורכב מדפוסים נוקלאוטידים שנשלח לקוסמוס, נקלט בכוכבי לכת שונים ומאותחל על ידי אנרגיה סולארית שגורמת לו לעבור תהליך אבולוציוני שמביא להתפתחות מערכות עצבים. מטרת מערכות העצבים הללו הייתה לעבור למצבי תודעה גבוהים יותר שיאפשרו להן לעזוב את הכוכב, לנוע בחלל ולבסוף להזריע כוכבים אחרים באותם זרעי כוכבים (Starseeds).

התחבר עם השוטר שמירר את חייו עשרים שנה קודם לכן. טימותי לירי וג'י גורדון לידי.

לירי גם פצח במסע הופעות משותף עם ג'י. גורדון לידי, השוטר המושחת שהתנכל לו באנספור צורות בתקופת מילברוק, ושהסתבך מאוחר יותר בשל מעורבתו בפרשיית ווטרגיייט. במהלך מסע ההופעות השניים התקרבו ולידי שרדף את לירי עד חורמה בשנות השישים דיבר עליו לאחר מותו בחיבה רבה. באופן שעורר פליאה אצל רבים,  לירי לעולם לא שמר טינה למי שרדפו או כלאו אותו. כפי שעזב את הרווארד בלי טינה כלפי ההנהלה, כשהוא גורס שלצפות מהאוניברסיטה, מוסד שתפקידו להגן על המסורת, לתמוך במחקר להרחבת תודעה זה כמו לצפות מהותיקן לממן מחקר באפרודיזיאקס, כך קיבל כעת בהבנה את העובדות שנתגלו כעת על האופנים השונים שבהן הרסו הרשויות הפדרליות את חייו במהלך שנות השישים והשבעים. המטאפורה הקובעת עבור לירי הייתה תמיד המטאפורה של המשחק הספורטיבי. גם הוא וגם ה-CIA  היו שחקנים באותו מגרש בסוף שנות השישים, אלא שה-CIA  היו שחקנים מתוחכמים בהרבה ממנו, כפי שהודה בדיעבד בפה מלא, ולירי קיבל את נצחונם ברוח טובה, כמו שחקן טניס טוב, בלי לשמור טינה. מה גם שבחשבון הסופי הוא האמין שהמהפכה של שנות השישים הצליחה.

עד אמצע שנות השמונים הפוקוס של לירי שוב השתנה. לירי פיתח כעת עניין במחשב האישי, והכריז כי המחשב האישי הוא האסיד של שנות השמונים והתשעים ושתוך עשור יחובר כל בית ספר לרשת האינטרנט. את הססמה הישנה Turn on, Tune In, Drop Out הוא עדכן ל-Turn on, Boot Up, Jack In. הוא החל לקדם מערכות מציאות מדומה, פיתח את המשחק הפסיכולוגי Mind Mirror שביקש לאפשר לאנשים לשחק עם דפוסי האישיות שלהם, שימש כיועץ לבילי איידול ביצירת האלבום Cyberpunk, זכה בפרס נחשב על האתר שלו Leary.com ופרסם תקליטים וספרים עם כותרות כגון "From Psychedelics to Cybernetics" ו-"Chaos & Cyber Culture". לירי חזה שבעתיד יבלו אנשים את חייהם כשהתודעה שלהם מוקרנת "לתוך החלון של עליזה" ויצטרכו להקצות זמן מיוחד כדי לבלות עם הגוף הביולוגי שלהם. רוב האנשים חשבו שאלו רעיונות מגוחכים של מישהו שלקח יותר מדי לסד, אבל מהפכת הרשת התרחשה מהר כל כך שהחזון של לירי התממש במהרה ואף נראה היום טריויאלי.

לירי ריכז מאז שנות השישים את חלומותיו ותקוותיו בדור הצעיר, בו ראה תמיד את שגרירי האבולוציה והעתיד. כעת הוסטה את תשומת ליבו מדור הבייבי-בומרס לדור ילדי המחשבים החדש אותו כינה דור ה-"Whiz-Kids". את שנותיו האחרונות הוא בילה בחברתם של אמנים ואנשי טכנולוגיה צעירים שכללה דמויות כמו מבקר המדיה דאגלס ראשקוף, חלוץ המציאות המדומה ג'רון לאניר והשחקן ג'וני דפ. יחסים מיוחדים נרקמו בין לירי לבין השחקנית וינונה ריידר, ביתו של מייקל הורוביץ' הארכיביסט של לירי, שלירי היה סנדקה.

נדמה היה שלירי מצא סוף סוף את המקום שלו, אבל בשנותיו האחרונות הכו בו שורה של טרגדיות, שהקשה בהן הייתה התאבדותה של ביתו סוזאן לירי אשר התרחשה ב-1990 לאחר שנים של בעיות אישיות חמורות שהגיעו לשיאן כשסוזאן ירתה לחבר שלה (ששרד את המקרה) בראש. סוזאן נעצרה ותלתה עצמה בכלא בעזרת שרוכי נעליים. שנים מעטות מאוחר, ב-1995, קיבל טימותי לירי את הידיעה שהוא חולה במחלה סופנית ונותר לו זמן קצר בלבד לחיות.

אימץ את המוות בזרועות פתוחות. טימותי לירי בסוף ימיו.

התגובה של לירי לידיעה על מותו המתקרב הייתה תגובה לירית טיפוסית. אחד מחבריו של לירי מימי הרווארד העיר פעם ש"אופייני ללירי להמיר כשלון מהדהד בשטח לתפיסה אידאית של עצמו ושל העולם וכך 'להעלות' כשלון לדרגת הצלחה". כעת כתב לירי ספר שכותרתו הייתה “Design for Dying” ושעסק בתהליך המוות כשיאם של החיים. "באופן אישי ציפיתי למוות כל חיי" כתב בספרו האחרון. "המוות הינו החוויה המרתקת ביותר בחיים. על האדם לגשת אל המוות באותו אופן שהוא חי – בסקרנות, תקווה, חקירה ובעזרתם של חברים". הוא העביר את השנה האחרונה לחייו בפעילות קדחתנית ביותר של כתיבה, עשיית סרטים דוקומנטרים, הקלטת אלבומים, ובילוי עם חבריו הנושנים וחבריו הצעירים. לירי שקל להקפיא את עצמו בהקפאה קריוגנית אבל לבסוף החליט שלא לעשות כך לאחר שהחליט שלאנשים בחברת הקריוגניקה שעימה עמד בקשר אין מספיק חוש הומור ושהוא מבוהל מהאפשרות שיוקם לתחיה בתקופה של שלטון רפובליקני. לבסוף נפח את נשמתו ב-31 במאי 1996. מילותיו האחרונות היו "למה לא?". גופו של לירי נשרף וחלק מהאפר שלו נשלח לחלל בלווין ומקיף את כדור הארץ כל 96 דקות. פול קרסנר, עורך מגזין תרבות הנגד 'הריאליסט' שאל את לירי אם אפשר יהיה לגלגל את שאריות האפר שלו עם מריחואנה כך שחברים ומשפחה יוכלו לעשן אותו יחדיו. "כן" הגיב לירי. "רק אל תחזיקו את הג'וינט" (באנגלית זה נשמע יותר טוב: Just don’t bogart me).

לירי בפרספקטיבה היסטורית

למרות הפזיזות הפושעת, האגוצנטריזם וחוסר הכנות של לירי, שזרעו הרס רב בחיים של אנשים סביבו, רוב האנשים שהקיפו אותו בחייו (יוצא הדופן הבולט הוא בנו, ג'ק לירי, שנותר מרוחק מאביו עד סוף ימיו) נטו בדרך כלל לסלוח לו ולקבל אותו כפי שהוא. ספר הזכרון ללירי Timothy Leary: Outside Looking In שפרסם רוברט פורטה לאחר מותו מכיל עשרות מאמרי זכרון מלאי אהבה וכבוד לדמותו של לירי מאנשים שחלפו בחייו לאורך השנים כמו ראם דאס, ראלף מצנר, אנדרו וייל, אלן גינסברג, ויליאם בורוז', קן קיזי, אלברט הופמן, האנטר ס. תומפסון, וינונה ריידר, רוזמרי וודראף, הרב זלמן שחטר-שלומי, ז'רון לאניר, רוברט אנטון ווילסון, טרנס מקנה, ג'ון פרי בארלו ואחרים.

קשה לאמוד בצורה מדויקת ההשפעה של לירי על התרבות. הוא היה המבשר המובהק ביותר של התנועה הפסיכדלית של שנות השישים, תנועה שהניבה את השנה שנבחרה במשאלים כשנה המוצלחת בתולדות המוזיקה, 1967, ומגוון אלבומי מופת מאמנים כמו הביטלס, ג'ימי הנדריקס, האבנים המתגלגלות, פינק פלויד, הדלתות, הגרייטפול דד ועוד. למהפכה הפסיכדלית של שנות השישים גם הייתה השפעה ניכרת על האסתטיקה הקולנועית, העיצובית והאופנתית של אותה התקופה – השפעה שנמשכת עד ימינו. סמים פסיכדלים גם שיחקו תפקיד מכריע בתגליות מדעיות כמו גילוי ה-DNA  על ידי קריק ובפיתוח המחשב האישי והאינטרנט. סטיב ג'ובס, לדוגמה, קרא להם אחד מהשניים-שלושה דברים הכי חשובים שעשה בחייו. אבל האם כל הדברים הללו לא היו מתרחשים גם בלעדיו? לירי היה הדמוקרטור הגדול של הפסיכדליה, האדם שהטיף לתת פסיכדליה להמונים לאחר אלפי שנים שבהן הסמים הללו נשמרו על ידי קבוצות אליטה, אבל בתקופה שלירי עזב את הרווארד קן קיזי והפרנקסטרים שלו כבר החלו מסורת פסיכדלית דמוקרטית פרועה עוד הרבה יותר מזו של לירי בחוף המערבי. במילים אחרות, קשה לומר.

את התרומה של לירי עבור עולם הרעיונות והתנועה הפסיכדלית קל יותר לאמוד. הוא פיתח את מושג הסט והסטינג, שאיפשרו לדורות של פסיכונאוטים לנווט את עצמם בתוך עולמות התודעה. תורות האקסופסיכולוגיה והנוירופוליטיקה שפיתח מהוות תרומה מבריקה ומשמעותית, אם כי עדיין לא מוערכת מספיק, לתחומי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה. ואולי חשוב מכל, כפי שאמר עליו טרנס מקנה, מי שהחליף אותו בשנות השמונים בתפקיד הנביא הגדול של התנועה הפסיכדלית, "לירי הפך את חקר התודעה באמצעים אפקטיביים לפעילות לגיטימית (…) הוא הביא את התודעה למדע כאובייקט מחר לגיטימי (…) זה לא שפילוסופים ופסיכולוגים אחרים לא עסקו בתודעה, אבל לירי הביא לדיון הזה כלים שווי ערך למאיץ החלקיקים". המושגים והדימויים שבהם אנחנו משתמשים כשאנו מדברים כיום על פסיכדלים ועל שינוי תודעה מושפעים בצורה מכרעת מלירי והרעיונות שהביא לחקר הפסיכדליה של שנות השישים.

קודה.

"בטים הניצוץ הפנימי של הזהות היה חיובי בצורה מכרעת." כותב הביוגרף של לירי ג'ון היגס. "הוא נכח בקסם האירי שלו ובאופטימיזם הבלתי נלאה שלו. הוא ניכר באופן שבו גרם לאורחיו להפרד ממנו תמיד בתחושה של התרוממות רוח, גם כאשר גסס או היה כלוא בכלא פולסום. זה לא תמיד ניכר בכתיבה שלו, שכן חוש ההומור שלו לא תורגם אף פעם היטב אל הדף, אבל פנים מול פנים הוא קרן מהתלהבות. לדבר עם לירי היה להרגיש מסוחרר מרוב פוטנציאל. הייתה לו מתנה בלתי-אנוכית להעניק, ההבטחה שכל אינדיבידואל מסוגל להשיג הרבה יותר ממה שהם מעזים לקוות. הוא לא השתמש בכך באופן מכוון על מנת לכפות על אנשים ללכת בעקבותיו, אבל זו בדרך כלל הייתה התוצאה כי אף אחד לא פגש אי פעם מישהו כמותו. כפי שהעירה פעם ידידתו סטייסי ואליס 'יכולת לראות את הפוטנציאל שלך בעיניים שלו'."

המאמר מוקדש לזכרה של סוזן לירי. הבת של טים. נערה ואישה ששלמה את המחיר הכבד ביותר על משוגות הלב של אביה. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.