הפעם הראשונה שביקרתי בקדיתא הייתה במאי 2009, בפסטיבל שסיים את ה-Walk About Love, צעדה בת שלושה חודשים שחצתה את ארץ ישראל מדרום לצפון וביקשה להפיץ לאורך הדרך אור וריפוי. יצאנו בשלישיה למסע תודעה דרך היערות של הקדיתא שבסיומו התגלגלנו, בלי לדעת איך הגענו לשם, לאידרא זוטא, המקום שבו כינס על פי ספר הזהר רשב"י את חבורתו לפני מותו ובו חשף בפני החבורה את סודות התורה הכמוסים ביותר שלא העז לגלות קודם לכן. היום מקום האידרא זוטא הוא אתר עלייה לרגל שפקוק לעיתים קרובות באוטובוסים עמוסים בחסידים שנוהרים אליו להתפלל ולהדליק בו נרות נשמה, אבל באותה שבת המקום היה נטוש וזכינו בפרטיות יקרה. אני זוכר שנכנסנו פנימה ונדהמנו מענן היתושים שחג בין הקירות מכוסי השוועה והמפוחמים מעשן הנרות הדולק בחדר כל ימות השנה. הקול של צבא היתושים יצר בחדרון המהום עמוק שנשמע לנו כמו סוג של "אוווום", כמו קול של תודעה קיבוצית שחדר לתוכנו ומילא אותנו ביראה למקום ולרגע. אני זוכר שהדבר שהפליא אותי יותר מהכל הוא שנדמה היה שהיתושים הרבים לא מגיבים לנוכחותנו. במהלך הדקות הארוכות שעמדנו בחדר והתייחדנו עם כוחו של המקום אף אחד מהיתושים הללו לא עקץ אותנו או אפילו התקרב אלינו. בעיני זה נראה כאילו הם נשמות תלמידיו הרבים של רשב"י, שבאות ללמוד תורה במקום מותו.
אחד המקומות היפים בארץ. קדיתא.
מאז אותו טיול מופלא חזרתי פעמים רבות לביקורים קצרים וארוכים יותר בקדיתא, מלא הכרת תודה על הזכות לשהות במקום הזה, אחד המקומות המופלאים ביותר בארצנו. זה היה היישוב היחיד המוכר לי בגבולות הקו הירוק, שמתקיים עמוק בתוך הטבע. שהבתים בו לא גובלים זה בזה, אלא נטועים כמו בבית קטן בערבה, בינות שדות וגבעות בתוליות. קדיתא הייתה המקום היחיד שבו יכולת לראות כעניין שבשגרה, תוך טיול בשעת ערביים, עדר סוסים דוהר לכיוונך, חופשי לחלוטין, ללא כל משגיח וכמובן עוד הרבה פרות, צבאים ואיילים. הקהילה הקדיתאית, מזיגה יוצאת דופן של היפים, שוחרי טבע, חוזרים בתשובה ומתחזקים, משוגעים לאקולוגיה, וחקלאים קטנים, סימלה בעיני דוגמה נדירה לקהילה חילונית-דתיה מעורבת שמתאחדת סביב קדושת האדמה (במובן האדמתי של הביטוי, ולא במובן הלאומני שלו). הקסימו אותי גם הבתים הקדיתאים הייחודיים, הצנועים ומלאי החן שנבנו באהבה על ידי תושבי המקום, ושרובם המכריע מנותק מרשת החשמל ומבוסס על אנרגיה סולארית. קדיתא הייתה סמל ליישוב מסוג אחר, שונה באופיו מיישובי הווילות המשובטות השכיחים כל כך בארצנו. לאפשרות, שבירה ומנותקת ככל שתהיה, לחיות במדינת ישראל חיים מסוג אחר, וקרוב לטבע.
קדיתא מעולם לא הייתה יישוב מוסדר באמת, זה היה סוד הקסם שלה, ומה שאפשר לה להתקיים מחוץ לתבניות המכערות של תוכניות המתאר הישראליות. זו גם הסיבה שזה אולי היישוב היחיד בתוך גבולות הקו הירוק שמתקיים ללא תשתיות חשמל וכבישים, מה שמעניק לו את האופי המיוחד שלו. מצד שני היא גם לא הייתה מעולם מאחז בלתי חוקי לחלוטין. ההתישבות במקום בתחילת שנות התשעים קרתה בברכתו של שר השיכון, ופקידי ממשלה היו מעורבים לאורך הדרך בהתפתחות המקום. ב-1999 אף התקבלה החלטת ממשלה להפוך את קדיתא לכפר אקולוגי ראשון מסוגו בישראל.
אלא שכיום קדיתא עומדת בפרשת דרכים מצד אחד פועל במקום פרוייקטור, אקולוג במקצועו המקדם תוכנית למימוש החלטת הממשל להקמת כפר אקולוגי. על פי תושבי המקום תוכנית היישוב האקולוגי במקום מהווה: "פריצת דרך מהותית מבחינת תכנון להתיישבות אקולוגית, עם דגשים בתחומים הבאים: הקצאת קרקעות לשיקום אקולוגי, ביסוס חקלאות מסורתית ואורגנית וטיפוח החורש תקנון בנייה ופיתוח אקולוגיים מתקדמים (מיזעור נזקים ופיתוח תשתיות וכבישים חדשים, מחזור מים, אגירת מי גשם, שירותי קומפוסט, אנרגיה חלופית, בנייה מחומרים טבעיים) עידוד יזמות ותעסוקה מקומיים ותעשייה ירוקה מבני ציבור ושטחים ציבוריים ירוקים."
בו זמנית, בשילוב מכוער במיוחד של פוליטיקה פקידותית וכוחניות רעה וישנה מבקש מנהל מקרקעי ישראל להתעלם מהחלטת הממשלה בטענה שהמושג "כפר אקולוגי" אינו מוכר לו (על אף שישנו כיום תחום בינלאומי מוכר של בניית כפרים אקולוגיים [ecovillages]) בינואר ינואר הוצאו צווי פינוי והריסה ל – 13 משפחות החיות בקדיתא מעל 12 שנים ובפברואר נעקר במקום מטע זיתים עתיקים. במקום התוכנית להתיישבות אקולוגית במקום מבקש המנהל להקים במקום יישוב קהילתי קונבציונאלי, תוכנית שמשמעותה גילוח ההר, עקירת עצים וטרסות עתיקות, פריסת עמודי חשמל, צנרת וביוב, ויצירת עוד יישוב אספלט ובטון ישראלי משמים עם ווילות זהות זו לזו.
הסיפור של קדיתא אינו סיפור פשוט, ובטוח שאפשר למצוא בו צדדים לכאן ולכאן. השורה התחתונה היא שהיישוב הפראי ולדעת רבים היפה ביותר במדינת ישראל נמצא על סף הרס. אפשר לקוות שלפחות במקרה הזה ההיגיון הישר וערכי שימור הטבע והקהילה ינצחו, ושקדיתא תשאר ותשמר מה שהייתה בעשרות השנים האחרונות, ותתפתח לכיוונים חדשים תוך שמירה על האיזון האקולוגי במקום והאדמה רבת העוצמה שעליה הוקמה.
המקום שבו ניתן לראות את סופה של ישראל
היער שבצלע ההר של קיבוץ פרוד הוא עוד אחד מהמקומות היפים והיקרים לי ביותר ב"ארץ ישראל" ([1]). את היער הזה גיליתי אותו לפני כחמש שנים ומאז עברתי בו שורה של חוויות תודעתיות משמעותיות של חיבור ליופי ולכח של הטבע. הנחל שעובר במקום, המפלים, עצי הזית העתיקים, הטרסות הטבעיות והקברים העתיקים הופכים את האיזור לאתר קסום ומלא עוצמה.
אלא שבשנים החולפות גם צלע ההר של פרוד הפכה קורבן של הישראליות החומסת והאלימה שמשחיתה את האיזון והיופי העדינים ששררו במקום עד לא מכבר.
בשנה האחרונה ממלא את המקום הרעש התמידי של הדחפורים המשטחים חלקים נרחבים של האיזור לטובת תוכנית ההרחבה של קיבוץ פרוד שמתעתדת להתפרס על שטח גדול בהרבה מזה של הקיבוץ הנוכחי, ולהעמיד במקום הצמחיה הפראית (שוב) עוד שכונות אספלט הרצופות שוב בווילות זהות זו לזו.
גרוע מכך. לפני שבועיים, חזרתי לצלע ההר של פרוד והזדעזעתי לגלות שהזוהמה והלכלוך שמשאירים שם המטיילים המקומיים רק הולכים ומתגברים. במקום שדות הכלניות והנוריות שהיו במקום שנה קודם לכן מצאתי הפעם שדות של ובקבוקי פלסטיק שביניהן ביצבצו בהססנות גם כמה נוריות.
הדבר המכוער באמת בפסולת שאנשים משאירים בטבע, הוא לא הפסולת עצמה, אלא הסימן שהם מותירים לכיעור הפנימי של האדם שמשאיר את הפסולת שלו בטבע. הכיעור שהפסולת הזו מפיצה אכזרי כל כך לא רק בגלל החזות החיצונית שלו, אלא בגלל שהוא נותר כביטוי לאלימות וחוסר כבוד לטבע ולאחר שנשארים נוכחים זמן רב אחרי שהמזהם עזב כבר את המקום.
נותרים כביטוי חיצוני לכיעור הפנימי של מזהמי הטבע. בקבוקי פלסטיק על צלע ההר של פרוד לפני שבועיים.
לחברה שמשחיתה את האדמה עליה היא יושבת אין כל זכות על האדמה הזו. בקבוקים על צלע ההר של פרוד.
התורה חוזרת ומתרה כי קיום עם ישראל בארץ ישראל מותנה ברמת מוסרית ואתית גבוהה. ארץ ישראל, על פי התורה, לא סובלת שחיתות וחוסר צדק ותקא מתוכה את עם ישראל אם יעסוק במעשי עוולה וחמס. חשבתי על החלקים הללו בתורה כשהייתי בפרוד בפעם האחרונה.
חברה שמשחיתה את האדמה שעליה היא יושבת באלימות וגסות כזו, אין לה כל זכות על האדמה שבה היא חיה. חברה שרומסת את הטבע בדורסנות כזו תימחה מהעולם ולא יוותר לה זכר, על שם החרפה שהמיטה על הקרקע. בקבוקי הפלסטיק של פרוד הם גל העד המייצג את כל מה שאלים ודוחה בפטריארכליה הישראלית, את כל מה שהופך אותה לפרוייקט חסר סיכוי, פרויקט האוכל את ארצו, שלא תשאר חייבת ותאכל אותו חזרה.
[1] מבלי להכנס בפוליטיקה, תוך כדי שאני כותב את הדברים הללו, מתבהרת לי האטימות האנתרופוצנטרית והאתנוצנטרית שבקריאת האדמה על שמה של קבוצת אנשים שתובעים אותה עבור עצמם.
בשיח הסמים המקובל בחברה שלנו יש כמעט תמיד "סמים טובים" ו"סמים רעים". אמנם ההגדרה של סמים טובים וסמים רעים נוטה להשתנות אך הדיכוטומיה לעולם נשארת.
מבחינת הממסד הרפואי והחוקי הסמים ה"טובים" או ה"נסבלים" הינם קפאין, אלכוהול, ריטלין, פרוזק, אמפטמינים, מטאמפאמינים וכמובן סמים פסיכיאטרים אחרים למשפחותיהם השונות. הסמים הרעים הינם מריחואנה, חומרים פסיכדלים, חומרים אופיאטים, קוקאין, ואמפטמינים או מתאמפטמינים שלא ניתנו במרשם רופא. לעומת זאת בקרב אנשי קהילת הסמים העולמית (והדברים נאמרים כמובן בהכללה) הסמים ה"טובים" הינם הסמים הפסיכדלים הקלאסיים כמו הפטריות, הלסד, האיוואסקה, הקנאביס ובמידה פחותה ומולקולות אחרות כמו נניח 2CI או MDMA. הסמים הרעים הם הסמים של הממסד: האלכוהול והקפאין ועוד יותר מכך הסמים של הממסד הפסיכיאטרי: הריטלין והפרוזאק. (ומעניין לציין שבאף אחת מהקבוצות לא תמצאו אנשים רבים שידברו בזכותם של הקוקאין, ההירואין למשל).
כמו תמיד כאשר אנחנו מחלקים את המציאות לדיכוטומיות אידאולוגיות, הקורבן העיקרי היא האמת. מסיבה זו מעניין במיוחד לחזור לעידן של המחקר הפסיכדלי של שנות השישים, תקופה שבה הסמים הפסיכדליים עדיין לא נאסרו והמחנות בנוגע לסמים השונים עוד לא חצויים באופן ברור עד כדי כך. תקופה שבה מחקר ריטלין גר עם לסד, וחוקרים עשו נסיונות בשימוש סינרגטי בלסד וריטלין למטרות תרפיה.
בהקשר זה מעניינת במיוחד עבודתה של בטי אייזנר, פסיכולוגית אמריקאית שהייתה פעילה בתחום מחקר הלסד והריטלין בלוס אנג'לס של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים.
כשקוראים את אייזנר כותבת על ריטלין באמצע שנות השישים הקונספציות שלנו לגבי הדיכוטומיה שבין ריטלין לחומרים פסיכדליים מתפוררת. מבחינתה של אייזנר אין סתירה בין השניים, והיא משתמשת בהם למטרות דומות. למעשה, היא מדווחת כי החליפה את טיפולי הלסד הראשונים בסדרות הטיפולים שלה, שנערכו בדרך כלל עם כמויות קטנות יותר של לסד, בטיפולים בעזרת ריטלין – ששימשו כהכנה לקראת טיפול לסד עוצמתי יותר.
הסשנים שערכה אייזנר לפציינטים שלה בעזרת ריטלין, היו זהים כמעט לאלו שערכה להם עם הלסד, עם מוזיקה, יצירות אמנות ולא מעט השאה שמטרתה לעורר אצל הפציינט חוויה אינטגרטיבית ומרפאת. מכתביה השונים של אייזנר ניתן לזהות שבעיניה ההבדל בין שני הסמים לא היה תהומי כפי שמציעים לנו כיום, ובתנאים מסוימים היא אף ראתה את השפעתו של הריטלין כשקולות לאלו של הלסד.
לדוגמה, באחד מהמאמרים שלה (Psychedelics and People as Adjuncts to Psychotherapy), בקטע שבו אייזנר מדברת על ההשפעה הרבה שיש לאנשי צוות בהכוונת האיכות של חוויות הסמים היא מציעה: "כאשר חבר מסוים (ב') נכנס לתוך הסשן, הריטלין מקבל את האיכות של הלסד. זה כמעט כאילו ריטלין+תרפיסט+ב =לסד."
מי שחושב שאייזנר היא שתולה של הממסד הפסיכיאטרי, יכול להרגע. מדובר באחת התומכות הנלהבות ביותר שנמצאו לתרפיה הפסיכדלית בתחילת שנות השישים, ואישה שחיה במסגרת קהילה פסיכדלית שהמשיכה להתקיים ולתפקד כמופת במשך 20 שנה, וגם לאחר שהפסיכדלים הוצאו מן החוק.
אז האם ריטלין ולסד באמת שקולים זה לזה? משפט כזה הוא ללא ספק הטעיה גסה, ואני בטוח שגם אייזנר הייתה מתנגדת אליו. לשני הסמים הללו יש כל אחד יתרונות וחסרונות משלו. כל אחד מהם ניתן לנצל לטובה או לרעה. (אם כי לי אין כמובן ספק שלסד הוא סם מעניין, מופלא ומהפכני בהרבה מהריטלין).
אבל אולי הסיפור של אייזנר והריטלין יכול ללמד אותנו משהו על הסכנה שביצירת דיכוטמיות בין סמים טובים לסמים רעים. בין אם היא מתבצעת בידיו של הממסד, ובין אם היא מתבצעת בידינו, קהילת צרכני הסמים.
על מדריך חדש וחלוצי לפסיכונאוטים, ועל הפרקטיקה הפסיכדלית של המיקרודוזינג
על הפסיכולוג ג'יימס פדימן כבר כתבתי כאן בהרחבה לפני 3 שנים. כדוקטורנט צעיר היה פדימן אחראי בשנות השישים על כמה מהמחקרים הפסיכדליים המעניינים והחדשניים ביותר של אותה התקופה. אף שהצליחו להשיג תוצאות מבטיחות בניסויים שרתמו חומרים פסיכדליים לצורך פתרון בעיות טכניות ואנליטיות ושהניבו שורה של המצאות, פטנטים ותגובות חיוביות מחברות מסחריות, ולמרות שהוכיחו כי לטיפול חד פעמי באמצעות חומרים פסיכדליים יש השפעות חיוביות ארוכות טווח על המטופל, נאלצו פדימן ועמיתיו לקטוע את נתיבי המחקר שלהם ב-1966, כאשר הטילה הממשלה הפדרלית איסור גורף על מחקרים בחומרים פסיכדליים. מאז עשה פדימן קריירה ענפה כפסיכולוג, ופרסם שורה של ספרים בנושאים מגוונים כמו פסיכולוגיה טרנספרסונלית, סופיזם, שגעון ועוד.
כיום, כשהוא כבר בן 72, חוזר פדימן סוף סוף לעסוק בנושא הפסיכדלי. כשביקרתי אותו בביתו בספטמבר 2011, הוא אמר לי שכעת, כשהוא כבר אינו תלוי במענקים וקרנות מחקר וכשהמחקר הפסיכדלי חווה סוג של רנסנס, הוא הרגיש צורך לסגור מעגל ולחזור לאותו נושא שריגש אותו כל כך כחוקר צעיר, ושעליו היה מנוע מלכתוב במשך עשרות שנים בשל השיח המדכא שאיים לחסל את הקריירה של כל מי שיעסוק בפוטנציאל של חומרים פסיכדליים באקדמיה. ספרו החדש של פדימן The Psychedelic Explorer’s Guide: Safe, Therapeutic and Sacred Journeys הוא מדריך אינפורמטיבי ופרקטי ראשון מסוגו לשימוש נבון בחומרים פסיכדליים.
חוקרי הפסיכדליה של שנות השישים, מסתבר, לא סתם נעלמו להם ביום שהמחקר נאסר. רבים מהם המשיכו להתנסות בחוויות פסיכדליות ואחרים היו חלק מרשת מטפלים פסיכדלים מחתרתית שפעלה בארה"ב לאורך השנים הללו באופן בלתי מאורגן (ושמתחילה להתארגן מחדש בשנים האחרונות). בביקורי בארה"ב בקיץ האחרון, פגשתי כמה מהחוקרים הללו (כיום בשנות השבעים והשמונים לחייהם) שסיפרו לי שבעשרות השנים שחלפו התנסו בחוויות פסיכדליות במרווחים קבועים של פעם או פעמיים בשנה, והיללו את ההשפעה שהיו לפסיכדלים על חייהם המקצועיים והאישיים בעשורים שחלפו. החזרה לנושא הפסיכדלי בשיבה, הינה מבחינת רבים מהם סוג של השבת גמול לצמחים ולמולקולות שהעניקו להם כה הרבה במהלך חייהם.
הרב שראה את האור
"המגע עם הנומינוזי הוא התרפיה האמיתית. והמידה שבה השגת את החוויה הנומינוזית, היא זו שבה אתה זוכה לשחרור מהפתולוגיה" (ק.ג. יונג).
Psychedelic Explorer’s Guide נכתב ברובו על ידי פדימן, אבל רבים מהפרקים בו לקוחים מטקסטים שכתבו דמויות מפתח אחרות בתולדות הפסיכדליה כמו אלן ווטס, סטיוארט בראנד וויליס הרמן ואחרים לאורך 70 שנות קיומה של התנועה הפסיכדלית המודרנית. הספר מורכב מ-22 פרקים המאורגנים בחמישה חלקים: סשנים אנתאוגנים; חקירה עצמית בעזרת פסיכדלים; פתרון בעיות יצירתיות בעזרת פסיכדלים; אופקים חדשים לפסיכדליה; וחלק חמישי שמוקדש ל"הכרחי, יוצא הדופן, וקצת מידע מוצק".
החלק הראשון בספר עוסק בהנחיה של סשנים אנתאוגנים (כלומר סשנים העושים שימוש בחומרים פסיכדליים למטרות ספיריטואליות). הוא כולל הנחיות והוראות למדריכים אנתאוגנים כמו גם למטופלים פסיכדלים ועונה על השאלות היסודיות שקובעות את האיכות של סשן פסיכדלי: כיצד לבנות את ה-Set וה-Setting של החוויה הפסיכדלית, כמה זמן יש לפנות לחוויה, כיצד לבחור את המינון, כיצד לבחור מדריך (למי שמחפש מדריך), כיצד לדעת שזהו הרגע הנכון, למה לצפות במהלך החוויה, כיצד להתמודד עם קשיים ועוד.
רב פסיכדלי. הרב זלמן שלומי-שחטר.
פרק חשוב נוסף הוא זה שמאגד "חוויות של חלוצים פסיכדליים". פדימן כולל כאן 13 תיאורי מסע פסיכדלים של כמה מהשמות הגדולים בתולדות הפסיכדליה, כשהם מחולקים לשלושה הגלים של הפסיכדליה. בגל הראשון נכללים מגלה הלסד אלברט הופמן, הסופר אלדוס האקסלי והפסיכותרפיסט הפסיכדלי סטניסלב גרוף. בגל השני נכללים גורו הלסד של שנות השישים פרופ' טימותי לירי, ושני חבריו למחקר ריצ'רד אלפרט (ראם דאס), ראלף מצנר, הכימאי הפסיכדלי אלכסנדר שולגין וחוקר הדת יוסטון סמית'. בגל השלישי של הפסיכדליה כולל פדימן את רבי זלמן שחכטר-שלומי, את הפסיכולוג צ'רלס טארט, את מייסד אלכוהוליסטים אנונימיים ביל ווילסון, הפסיכולוג פרנסס ווהן והשחקן פטר קויוטה.
מנקודת המבט המקומית מעניין במיוחד הצירוף של הרב זלמן שחטר-שלומי לרשימה המכובדת הזו. שחטר-שלומי, שנחשף לחומרים פסיכדלים במהלך שנות השישים הוא כבר שנים (מאז שקראתי את ספרו המצוין שתורגם לעברית: "קרבת אלוהים") הרב החביב עלי ביותר מהרבנים בני זמננו, ומסתבר שגם זוכה למעמד של כבוד בקהילה הפסיכדלית האמריקאית כדמות יהודית מרכזית שתומכת בגלוי בשימוש בפסיכדלים כאמצעי תקף לדבקות. הסיפור של הרב שלומי-שחטר עם הפסיכדלים מעניין במיוחד משום שבתחילת דרכו הוא בכלל נשלח על ידי הרבי מלובאביץ' להרביץ תורה בקמפוסים בארה"ב, אבל הרב שעיניו נפקחו על ידי החוויות הפסיכדליות לא ההתאפק מלהלל את הערך הדתי של הפסיכדלים ולבסוף נזרק מחב"ד. הרווח היה כולו שלנו. בספר מתאר שחטר-שלומי חוויה פסיכדלית משותפת שלו עם טימותי לירי וראם דאס שבה הוא מבין שמפות המציאות שלנו אינן מוחלטות, ורואה את העולם מאנספור נקודות מבט אלטרנטיביות. ביניהן גם זו הנוצרית.
החלק השני של הספר עוסק בשימושים תרפוייטיים בחומרים פסיכדליים. (למרות שפדימן עצמו מציע להמנע מהשימוש במילה תרפויטי משום שהיא מניחה מצב פתולוגי, בעוד שהחוויה הפסיכדלית חושפת לעיתים קרובות שאנו כבר בריאים יותר משאנו מאמינים). הוא כולל פרק שעוסק בהיסטוריה של התרפיה הפסיכדלית ובאפיקים המרכזיים שלה. פרק אחר, שימושי וחשוב, “Things can go wrong”, עוסק בעזרה ראשונה פסיכדלית ומסביר תוך כדי הפניה למקורות נוספים, כיצד לסייע לאדם הנמצא במצב מצוקה במהלך חוויה פסיכדלית. פרק חשוב אחר מפריך רבים מהמיתוסים והשקרים שהופצו על חומרים פסיכדלים, ושרבים מהם עדיין זוכים לתפוצה נרחבת גם בימינו, עשרות שנים לאחר שהופרכו בכתבי עת מדעיים (לעיתים קרובות בעידוד הרשויות למלחמה בסמים, ששמועות מבהילות בנוגע לפסיכדלים משחקות לידיהן, גם כאשר ברור להן שאין בהן ממש). הפרק האחרון בחלק זה הוא פרסום ראשון של מחקר שערך פדימן בשנות השישים ושלא פורסם מעולם, מכיוון שמחקר בחומרים פסיכדליים נאסר בדיוק באותה התקופה. המחקר בדק את ההשפעה ארוכת הטווח של סשן פסיכדלי תרפויטי מודרך ליחיד והתוצאות שלו מראות שגם לאחר חצי שנה הראו רוב ניכר של המשתתפים שינוי חיובי בחיי העבודה, הנישואים, ביחסים בין אישיים, במצב הפסיכולוגי ובעוד שורה של פרמטרים.
החלק השלישי בספר עוסק בפתרון בעיות טכניות באמצעות שימוש בפסיכדלים ועוסק במחקר המפורסם של פדימן שעליו כתבתי כאן בעבר וכולל עדויות ונתונים נוספים על האפקטיביות של פתרון בעיות הנדסיות ומדעיות באמצעות חומרים פסיכדליים. שני החלקים האחרונים של הספר מלאים גם הם בפרקים מעניינים וביניהם פרק שעוסק ברנסנס של המחקר הפסיכדלי בעשור האחרון, סקרים ראשונים מסוגם על הרגלי השימוש בפסיכדלים בארה"ב, עדויות של אנשים שעברו תרפיות פסיכדליות, רשימת צ'ק-ליסט עבור מי שמתעתדים לקיים סשן פסיכדלי, שאלון דוגמה למחקרים פסיכדלים ועוד.
מיקרודוזינג – על השימוש היומיומי בפסיכדלים
הספר, על 22 הפרקים שלו, מלא מכל טוב, אבל הפרק המעניין בו ביותר בעיני היה זה שעסק במיקרודוזינג, שימוש במנות תת-הכרתיות (Sub-Perceptual) של חומרים פסיכדלים לצורך שיפור התפקוד הקוגניטיבי ביום יום. הטקסט המופיע בספר הוא המאמר הראשון להתפרסם שעוסק בפרקטיקה הפסיכדלית המעניינת הזו, שקבוצות קטנות של חלוצים פסיכדלים משלבות אותה בחייהן כבר מזה שנים רבות.
חזה שמיקרודוזינג יהיה השימוש התרופתי המקובל והפופולרי ביותר ללסד. מגלה הלסד, אלברט הופמן.
מנה תת-הכרתית היא מנה קטנה מספיק על מנת שהשפעותיה יהיו על מתחת לסף התפיסה שלנו, ולא תעורר את ההשפעות הדרמטיות שיש לטריפ פסיכדלי מלא. בדרך כלל מדובר במנה שהיא כעשירית ממנה אפקטיבית ממוצעת של אותו סם פסיכדלי. לדוגמה 10 מיקרוגרם של לסד. מי שמשתמשים במנות תת-הכרתיות בדרך כלל עושים זאת, בדומה למי המשתמשים בתוספי תזונה, כחלק מפרקטיקה המוטמעת לשגרת היום יום: מדי יום, פעם במספר ימים או מספר פעמים בחודש. בניגוד לטריפ פסיכדלי מלא המטרה במנות סאב-פרספטואליות אינה התמסרות לחווית שיא תודעתית, אלא רתימת האיכות של הכלים הפסיכדלים לצורך תפקוד מועצם בתוך שגרת היום יום. מבחינת האנשים מסביב תפקודו של האדם אינו שונה מתמיד או פגום (העוצמה של מנה סאב-פרספטואלית הינה כזו שאינה פוגעת בכושר השיפוט) ולהפך מבחינות רבות התפקוד של אותו אדם משופר. משתמשים במנות תת-הכרתיות מדווחים על שיפור בתפקוד היומיומי שלהם ממגוון בחינות: פיזית, רגשית, יצירתית ורוחנית. המשתמש יכול לחוש בסוג של אנרגיה משנית וטובה לפעילות גופנית תוך תחושה של קשר משופר עם הגוף. מבחינה רגשית ניתן לחוש פתיחות וקלות רבה יותר בתקשורת עם בני אדם אחרים. מבחינה יצירתית, מדובר על מצב של זרימה יצירתית משופרת, או מה שג'ון לילי כינה פעם "סאטורי מקצועי". מבחינה רוחנית, מתקבלות הבלחות למסרים הגבוהים יותר של החוויה הפסיכדלית, אשר הופכות לחלק משגרת היומיום.
מדריך חלוצי וחשוב לפסיכונאוטים. ג'ים פדימן.
"לא ברור לי אם אני הופך רגיש יותר ללסד או שמא קורה משהו שונה בתכלית, אולי למידה וכמיהה להפיק מעט יותר מהמציאות שאותה אני תופס" כותב צ'ארלס, חובב מיקרודוזינג, בקטע יפה שבו הוא מספר על חוויותיו משימוש במנות תת-הכרתיות. "במהלך חודשים של מיקרודוזינג, הציפיות שלי לגבי מה שניתן לתפוס אותו בקלות גדלו. מושג ה"מדהים" שלי, מכוון כך נדמה, באופן קבוע, לסף מעט נמוך יותר, באופן שאני מרגיש שהפך את חיי למהנים יותר, רבי עוצמה יותר ואפקטיבים יותר במונחים של יכולתי לדאוג לעצמי ולתרום לאחרים."
"זה כמעט כאילו נולדתי להיות כזה, וכעת אני זוכה להיות כזה, על בסיס יומיומי יותר ויותר, והכל תודות למנות קטנות באופן יוצא דופן של החומר לסד-25" (Psychedelic Explorer’s Guide, 202).
הפרקטיקה של מיקרודוזינג, מתודה פסיכדלית מחתרתית שנמצאת עדיין בחיתוליה מבחינת המודעות לה ומספר האנשים שנתנסו בה, מציבה תשובה פוטנציאלית על אחת השאלות הגדולות של התנועה הפסיכדלית: כיצד לשלב את החוויה הפסיכדלית בחיי היום יום?
במקום (או בנוסף לכך) שהחוויה הפסיכדלית תהיה חוויה אקסטטית וטרנסצנדנטית אך נדירה ומנותקת מחיי היום יום, מציעים חובבי המיקרודוזינג לבצע לה אינטגרציה לתוך היום יום ולהפוך אותה לסוג של אימון רוחני. במהלך שגרת מיקרודוזינג המשתמש הופך לבלש תודעתי הנמצא בחיפוש מתמיד אחר רמזים לאיכויות הפסיכדליות שבעולם סביבו, תוך כדי כך הוא משתפר בזיהוי האיכויות הפסיכדליות בעולם זה, בין אם הוא התנסה במיקרודוז באותו היום ובין שלא. מסיבה זו מיקרודוזינג יכולה להיות פרקטיקה משלימה נהדרת לתרגול ויפאסאנה כמו גם לאנספור פרקטיקות רוחניות אחרות המכוונות להעשיר את חווית האדם. נוסף על כך אין במיקרודוזינג גם את הסיכון שבטריפים רעים או בהשפעות פסיכולוגיות שליליות ארוכות טווח שהן נדירות אך עשויות להתעורר בחוויה פסיכדלית מהדגם ההירואי.
למעשה, הספר חושף כי מגלה הלסד, אלברט הופמן וגם טרנס מקנה, שמזוהה בדרך כלל עם Heroic Tripping היו שניהם חובבי מיקרודוזינג. הופמן, מסתבר, אף טען שאם לא היה הלסד מוצא אל מחוץ לחוק, היה הופך השימוש היומיומי במנות תת-הכרתיות ליישום הרפואי המקובל והמצליח ביותר שלו, מעט בדומה לאופן שבו רושמים כיום ריטלין לילדים ולסטודנטים – אך ללא השפעות לוואי, ובעל השפעות אינטגרליות, מאוזנות ועשירות בהרבה.
סנונית האביב הפסיכדלי
The Psychedelic Explorer’s Guide: Safe, Therapeutic and Sacred Journeys הוא ספר ראשון מסוגו, שהלוואי שיהיה סנונית ראשונה באביב של פתיחות, מחקר והפצת ידע לגבי הפסיכדלים. ככזה הוא מהווה מקור רב ערך ומאוזן לכל פסיכונאוט שמעוניין להרחיב את הידע שלו בנוגע לשימוש מושכל בפסיכדלים ולכל מי שחפץ להתנסות בהם. הוא מספק מידע חשוב שיכול במקרים רבים לקבוע את ההבדל בין טריפ רע לחוויה שמימית, לסייע להפיק את המירב מחוויות פסיכדליות ובסיוע לאנשים אחרים במצבי מצוקה. מומלץ.
אחרי שלושה שבועות של חיים ללא אינטרנט (באדיבות בזק) אני מפתח סטואיות לגבי המצב. מה שהיה תחילה מטרד מרגיז מתגבש לאיטו למצב נתון וקיים של חיים פוסט-אינטרנטיים.
בוקר אחד, כחלק משגרת החיים החדשה, אני שוכב במיטתי וקורא בספרו של ראלף מצנרMindSpace and TimeStream. פגשתי את מצנר, הידוע לרוב בזכות עבודתו המשותפת עם טימותי לירי וראם דאס במהלך שנות השישים, במסגרת המחקר שערכתי לצורך הדוקטורט שלי בארה"ב בקיץ האחרון, והוא העניק לי את הספר הזה, חלק רביעי בסדרת ספריו The Ecology of Consciousness. הספר, שמסכם 50 שנה של פעילות במחקר התודעה מכיל שורה של אבחנות מעניינות למדי על התודעה.
אחד ממוקדי הדיון בטקסט הוא התודעה כספקטרום שיכול להתרחב ולהצטמצם כמו קרן אור. כולנו מכירים את הכינוי של הפסיכדלים כחומרים מרחיבי תודעה (Mind Expanding Drugs), שטבע לירי. מצנר מרחיב בספרו את הדיון ומספק תיאור מקיף של ההבדל בין מצבי תודעה מורחבים שבהם התודעה שלנו מקיפה והופכת מודעת לרמות ואספקטים נוספים של המציאות, שאליהם לא היינו מודעים קודם (למשל באמצעות שימוש מושכל בפסיכדלים או מדיטציה [שגם הם, מצנר מדגיש, יכולים, כאשר משתמשים בהם לרעה, להפוך למצרי תודעה]) לבין מצבים שבהם אנחנו מצמצמים את טווח התודעה שלנו: למשל במהלך נהיגה או עבודה על מכונה, כאשר אנחנו מבקשים למקד את התודעה שלנו כמו קרן לפעילות אחת, ושדעתנו לא תוסח מגירויים נוספים.
לשני סוגי המצבים יש מקום. מצבי תודעה מכווצים הינם בעלי חשיבות רבה מבחינה אבולוציונית, כאשר האורגניזם נדרש לפקס את האנרגיה שלו כולה בפעילויות הדרושות להשרדותו, אולם הבעיה בהם היא שדפוסי התנהגות המבוססים על מצבי תודעה מכווצים עשויים בנסיבות רבות, ובמיוחד בעולם המודרני שלנו, להפוך לממכרים. דפוסי ההתנהגות מכווצי התודעה ממכרים, על פי מצנר, משום שהם מסייעים לנו להתגבר על פחד, חרדה ורגשות בלתי נעימים אחרים.
"מצבי תודעה מכווצים שקורים באופן זמני במהלך היום יום, בין אם כתוצאה מבחירה מכוונת או תגובות רגשיות בלתי מכוונות, יכולים להפוך להרגלים ממכרים בעקבות פיקסציה וחזרה." כותב מצנר. "בעוד שמצבים טרנסצנדטים ומורחבים מאופיינים בתנועה וזרימה של תשומת הלב, משיכה למידע חדש ושונה והעדפה למורכבות, הרי שמצבי תודעה מכווצים מאופיינים בפיקסציה, הצרת טווח תשומת הלב ומשיכה רפיטטיבית לפשוט ולמוכר." (שם, 86)
מצנר משתמש בספרו במספר דוגמאות מרכזיות להתמכרויות והתנהגויות כפייתיות הנובעות מהצרת התודעה לפן אחד צר של הספקטרום התודעתי: וביניהן סקסואליות כפייתית (למשל התמכרות לפורנו), התמכרות להימורים, לקניות או לעבודה וכמובן לסוגים רבים של סמים מסיגריות ואלכוהול ועד להירואין וקוקאין. בכל המקרים הללו האדם הופך ממוקד כל כך בסוג גירוי מסוים עד שזה הופך עבורו לחזות הכל, ותודעתו לומדת לסנן את שאר הפנים של המציאות. ההתמכרות היחידה שחסרה ברשימה שלו, זו שאני מרגיש שרלבנטית לי במיוחד, היא כמובן ההתמכרות לאינטרנט.
האינטרנט כהתמכרות קולקטיבית
מוח עולמי שהולך ומתמכר.
אולי זה פער הדורות שמונע ממצנר, שכבר עבר את השבעים, לחשוב על האינטרנט בתור דוגמה מובהקת לפעילות התמכרותית. לי כבן לדור שגדל לתוך האינטרנט קל לראות שההתמכרות הזו מביסה בקלות בשכיחות שלה ובהשפעה שלה על החברה כל התמכרות אחרת שמצנר מזכיר – אולי כל התמכרות אחרת משחר האנושות.
כמי שלימד את עצמו בעשור האחרון (כמו רבים אחרים בדורנו) להשתמש באינטרנט עשרות פעמים ביום כדי לבדוק מידע, לבדוק מייל, ובשנים האחרונות במיוחד, את המצב ברשת החברתית – התגברה בי ככל שחלפו השנים התחושה שהאינטרנט הוא סם משנה תודעה ורב עוצמה יותר מכל מה שהכרנו קודם לכן.
לשם השוואה. בתחילת האלפיים, כשהייתי בתחילת גילאי העשרים שלי, ראיתי רבים מהאנשים סביבי מתמכרים לשימוש מופרז בקנאביס, וגם ראיתי את רובם המכריע, לאחר מספר שנים, מרפים משימוש ממכר ומצר התודעה בסם הזה. לעומת זאת, קשה לי שלא להתרשם מכך שהתמכרות לאינטרנט, התמכרות שהחלה בערך באותה תקופה, רק העמיקה מאז והפכה לרבת עוצמה בהרבה מכל התמכרות שקדמה לה בהיסטוריה. זוהי התמכרות שתפסה סקטורים שלמים מהחברה המערבית ובמיוחד באליטה שלה. התמכרות שהולכת ומחריפה, הולכת ומשתכללת, עד שנדמה שהיא החוק החשוב ביותר של זמננו. חוק שקובע שההתמכרות שלנו לרשת תלך ותחריף.
האינטרנט הוא סם קולקטיבי. למעשה, אם אנחנו חושבים על הרשת כעל המוח הגלובלי של הפלנטהאנחנו יכולים לראות את האינטרנט כסם הקולקטיבי הראשון, שממכר את כל חברי הפלנטה לאינטראקציה אלקטרונית זה עם זה, זה שמחבר ומהדק אותנו במידה הולכת ומתגברת זה לזה עד שנהפוך למוח קוהרנטי – כפי שחזה דה שארדן בשנות השלושים. כל אחד מאיתנו הוא נוירוטרנסמיטור שמתחבר לקולטנים אחרים בצורה מתהדקת והולכת דרך הפייסבוק, הטוויטר ושאר כל המדיה החברתיים. אם משווים את הפעילות של הרשת לפעילות נוירולוגית אפשר לומר שככל שכל אחד מהנוירונים ברשת (אנחנו) מפתח הרגלים מתבצע ריתוך הולך וגובר של המוח הגלובלי. ושכל נוירון שמצטרף לחגיגה מעצים את המגמה הכללית עבור כל שאר הנוירונים, שכן ככל שהלכנו והעברנו את החיים החברתיים שלנו לתוך הרשת, הנוכחות המתגברת של כל אחד מאיתנו בה הופכת את הרשת לאטרקטיבית יותר עבור האחרים.
כשאנחנו חושבים על התמכרות שלנו לסמים אנחנו חושבים על איך זה מרגיש לנו. קשה לנו לחשוב על זה שכל נוירון ונוירון במוח חווה מה שאנחנו חווים. מתמכר בעצמו. אבל אם נצא שניה מנקודת המבט האישית שלנו. אולי ניתן לומר שהחוויה שלנו מקבילה לחוויה של הנוירון המתמכר, חלק מחווית התמכרות עצומה בהרבה שמתרחשת במוח הפלנטרי שמשתמש בפייסבוק כמו בסם על מנת לעצב מחדש את המבנה הנוירולוגי שלו?
ובחזרה לנקודת ההשקפה של הנוירון. כלומר לזו שלנו? איך זה מרגיש להיות נוירון שחווה התמכרות כחלק מרשת גלובלית?
מצנר כותב על חשיבות הריטואל עבור המכור. על המכור לסיגריות ששואב סיפוק כבר מלשלוף סיגריה מתוך החפיסה, עוד לפני שאיפת הניקוטין הראשונה. אני מצדי מהרהר בכל הג'וינטים שחלמנו לגלגל ברגע שסיימנו את זה שקדם להם, לא בגלל שחשבנו שהם ישנו את מצב התודעה שלנו (להתחסל כבר הספקנו), אלא בגלל שהם נתנו לנו משהו לצפות לו בהמשך הערב (עוד סיבה למה אני ממליץ להפסיק לעשן ולהתחיל לאכול).
כמה חלומות ומשאלות כמוסות תלינו בג'וינטים הללו, שכל עוד היו בהכנה, הרגשנו כאילו הכל עדיין בסדר בעולם, כי יש עדיין למה לצפות, ויש עדיין מעבר לפינה, תקווה חמקמקה כמו העשן, עד שלפעמים קראנו בתחינה "אל תדליקו אותו עוד!", שנשאר עוד קצת במצב הציפיה.
אני לא יכול שלא לחשוב באותה נשימה גם על משתמש האייפון שזוכה לסיפוק שלו כבר ברגע שהוא שולף את המכשיר מהכיס, עוד לפני שקרא בו משהו חדש.
האם לנוירון יש בחירה אם להתמכר או לא?
או שאולי המח הגלובלי בוחר עבורו?
משימוש מצר תודעה לשימוש מרחיב תודעה ברשת
אבל שימוש באינטרנט הוא לא רק מצר תודעה. הוא גם מרחיב תודעה. הוא שולח אותך למקומות חדשים. כשאני גולש באינטרנט אני נחשף לרעיונות, רגשות ומחשבות מעשירים. האינטרנט בהחלט תואם את ההגדרה שמצנר נותן לסם מרחיב תודעה (זרימה של תשומת הלב, משיכה למידע חדש ולמורכבות גדלה). ובכל זאת, אני מכיר את עצמי ואת האנשים סביבי מספיק טוב בשביל לדעת שהדרך הכפייתית שבה אנחנו עושים שימוש ברשת יש איכות מצרת תודעה ברורה.
בעצם כשחושבים על זה הוא לא ממש שונה מההתמכרות לגראס, שסבלנו ממנה אז – שכשעישנו אותו פעם ב-, הוא היה פיצוץ מבזיק ומשחרר לתודעה, וכשהפכנו את השימוש ליומיומי הוא הפך להיות סם ההרדמה הארור שלה.
אז מה הפתרון? האם זה באמת ריאלי להתנזר מהאינטרנט? אולי לא. כי הרשת היא הסם השימושי ביותר עד כה, ונדמה שהגלישה ברשת כבר מרושתת מדי לתוך מרקם החיים שלנו מכדי אפשר יהיה להכרית אותה. אני אמנם שמח על האפשרות לקרוא במיטה ספר בלי לשאול את עצמי כל חמש דקות אם קיבלתי הודעות חדשות, אבל אני לא באמת חושב שאם אפסיק לגמרי להשתמש בג'ימייל או בפייסבוק החיים שלי יהיו יותר עשירים וטובים.
בניגוד להתמכרויות כמו סגריות או אלכוהול, האינטרנט היא התמכרות שאין טעם בניסיון להכרית אותה לחלוטין. כמו אכילה, האינטרנט הוא פעילות שאנחנו מצויים איתה בדיאלוג מתמיד.
אנדרו וייל אומר שמי שפיתח מערכת יחסים רעה עם סם יתקשה לחזור למערכת יחסים טובה איתו. מי שנגמל מהתמכרותו לטיפה המרה, יתקשה לשתות כוס יין אחת בערב מדי פעם בלי לפול חזרה להרגל השתיה שלו: הברירה היחידה שנותרת לו היא הנזירות.
ומה לגבי כולנו? מה לגבי דור שלם שלמד להשמש באינטרנט בכפייתית התמכרותית? דור שאת סמי המידע שלו מכרו לו תאגידים בין-לאומיים ושאף ממשלה או ארגון (חוץ מאולי בסין) לא הזהירו אותו מההשלכות עבור התודעה שלו? האם נוכל אי פעם לשוב לאיזון?
לא תהיה לנו ברירה אלא לעשות את זה עבור עצמנו. להמשיך במאבק הזה, ללמוד להשתמש ברשת באופן מודע יותר ומרחיב יותר. התמכרותי פחות. גורל הדור הזה מוטל על הכף.
אחרי שירדתי במרכז המסחרי של מחניים, גיליתי שנגמרו לי הבטריות של הפלאפון. הייתה לי עוד שעה וחצי לחכות לאוטובוס לחיפה אז קצת התבאסתי והחלטתי להעביר את הבאסה עם איזה פיצה מקומית.
בזמן שהמוכר בן ה-19 בערך לקח את ההזמנה שלי, שמתי לב פתאום שהיה למקום הזה פיל מיוחד משלו, ושבעצם אני לא חייב לעמוד סתם בדלפק ולחכות לפיצה. אני יכול להתענג על האסליות, והיופי של פיצריה שכוחת אל בצומת מחניים.
אז עשיתי את זה. זה לא שיפר את הטעם של הפיצה (היא הייתה גרועה), אבל אחרי שסיימתי לאכול אותה, עשיתי מדיטציית מטא (מדיטציה שבה מרכזים אהבה, חמלה ואיחולים טובים כלפי אדם מסוים) עבור הבחור שמכר לי אותה. הוא היה מאוד נחמד שהוא נתן לי לשבת כאן ולצפות בטלוויזיה והכל. איחלתי לו שלא יחסר לו כסף, ושיפגוש בחורה טובה שתעשה לו טוב ושילמד לאפות פיצות ברמה חבל על הזמן.
אחר כך הלכתי לקנות וואפל "פסק זמן" במרכז המסחרי (כן, היייתי בפרץ בלתי נשלט של קניית דברים בלתי בריאים בניסיון לגרום לזמן לעבור איכשהו). בתוך המרכול היה ילד שמנמן בן 12 או 14 שהייתה לו איזה בעיה. כנראה שהוא לא יכל לדבר. רק להתבטא בגניחות ויללות. הוא כל הזמן רץ במעברים וצעק וגנח, מביע כעס וכאב. אמא שלו כל הזמן אמרה לו להפסיק. יכולתי לראות שאת המוכרים זה מעצבן לאללה. וגם לי זה לא היה כיף שהוא כל פעם עבר לידי בריצה, קרוב למסלול התנגשות, תוך שהוא שואג "אווווהההאווואאווואאאווואאא". עמדתי להתעצבן אבל אז פתאום הזכרתי לעצמי שהוא יצור קוסמי שרק רוצה שיהיה לו טוב. אז עשיתי מהר מדיטציית מטא בשבילו ובשביל אמא שלו. שיהיה לה קל. ושיהיה לו קל. ושימצאו שניהם את המשמעות בחיים שלהם. ושיקבלו תמיכה והבנה מהעולם, ואפילו אהבה. ושיהיה להם הרבה הרבה אור.
אז המשכתי לעצמי לכיוון תחנת האוטובוס ורגע אחרי שחציתי את הכביש אני שומע פתאום סירנה וניידת משטרה קוראת לי ברמקול. "אתה! תעצור בבקשה איפה שאתה!"
אמרתי לעצמי. "אוהו, מה הם רוצים אלה!! בטח בגלל שעברתי באדום" ובלב התחלתי מיד לעשות עליהם מדיטציית מטא.
הניידת עשתה פניית פרסה ועצרה בצד השני של הצומת. מתוכה יצא שוטר שחיכה בסבלנות עד שהרמזור התחלף לירוק ואז חצה לכיווני.
"אתה רואה? הם מתחלפים בסוף לירוק!" הוא אמר לי. "למה אתה עובר באדום?"
"לא יודע. מצטער, אדוני השוטר. אתה יודע איך זה… היה ריק." אמרתי ובינתיים המשכתי לאחל לו דברים טובים, פרנסה טובה, שלא יראה אף פעם צרות מהאחיות שלו, וגם לא ממפקד התחנה, ושלא חס וחלילה יפצע אי פעם במהלך פעילות מבצעית.
"זה מסוכן פה" הוא אמר "תאמין לי, אם מכונית הייתה מגיעה – לא ב-140 קמ"ש. רק 90 קמ"ש. לא היה לך סיכוי. לא חבל על החיים שלך?" הוא אמר, במבט שנראה מודאג באופן כנה.
"אתה צודק, אדוני. חבל עליהם" אמרתי לו ובינתיים המשכתי לאחל לו בשצף קצף אינספור ברכות, תשורות ודורונים שישפרו את חייו.
"יש לך תעודת זהות?" הוא שאל.
"לא. אבל יש לי רישיון נהיגה" אמרתי.
"אתה נוהג?" שאל ובחן אותי בחוסר אמון.
"לפעמים" אמרתי "אבל אין לי רכב"
"מאיפה אתה"
"חיפה" אמרתי.
"אז למה ברישיון כתוב 'הרצליה'"
"זה הכתובת של ההורים. עברתי לחיפה לפני שבוע." אמרתי.
בינתיים, בעוד הוא חוכך בדעתו מה לעשות איתי, לאחר שבלי ידיעתו כבר עברו חייו בדקות האחרונות מהפך שלם לצד החיוב, התפניתי לעיין בפניו, בזמן שהוא מביט בפני הניבטות אליו מרישיון הנהיגה שלי. היו לו פנים של בנאדם טוב. שמחתי שהתפללתי בשבילו.
"טוב, אולי אני יכול לתת לך רק אזהרה" הוא אמר לבסוף. "תגיד יש לך עבירות תנועה מהזמן האחרון?"
"אני? לא! אני אתפלא אם יש משהו מהשנים האחרונות", אמרתי, שמח שיש לי סוף סוף משהו חיובי לתרום לשיחה.
בזמן שהחבר שלו בדק במחשב, הוא שאל אותי.
"אז מה אתה עושה בחיפה בעצם?"
"כותב את הדוקטורט שלי" אמרתי. לא בטוח אם זה ירשים אותו או יעשה לו אנטגוניזם.
"וואלה? על מה?"
"אהמממ" התלבטתי אם להגיד לו, על 'על סמים פסיכדלים', אבל לא הייתי בטוח אם גם הוא יחשוב שזה ממש מגניב כמוני, אז הלכתי על "המחקר הפסיכיאטרי בשנות החמישים והשישים".
"וואלה, אחותי פסיכיאטרית. כמה כסף היא עושה. שיוואווה! שמעון, שמעת? זה פסיכיאטר! וואלה, אולי תבוא אלינו לתחנה יש כמה חברה' אצלנו שצריכים טיפול דחוף"
חייכתי ואמרתי שאעשה להם קפיצה כשהיה בסביבה, אבל שהם צריכים לדעת שאני רק חוקר על פסיכיאטרים. אני לא פסיכיאטר בעצמי.
הוא אמר שהם יקחו את זה בחשבון.
אז חיכיתי בתחנה. האוטובוס הגיע בזמן ועוד אפילו היו כמה מקומות פנויים. הייתי בשמיים! כשהתמקמתי, אמרתי שלום לבחורה שישבה לידי, אבל היא לא ענתה. לא הייתי בטוח אם היא שמעה, אז אמרתי לה עוד פעם שלום ואז היא הסתובבה, הסתכלה עלי כאילו אני איזה סוג של חייזר שנחת לה כרגע על הדשא בזמן שהיא אוכלת ארוחת ערב, והסתובבה חזרה. עשיתי גם עליה מדיטציית מטא.
באוטובוס ממרכזית המפרץ חזרה לשכונת הדר ישבו מולי אמא ובת. באיזשהו שלב האמא קיבלה טלפון. אפשר היה לשמוע שהיא ממש מתעצבנת מהשיחה שמה. היא התחילה לדבר ממש ברוגז לבנאדם בצד השני ואז היא פשוט קמה ממקומה, צעדה עם ביתה לחלקו האחורי של האוטובוס וקראה בעצבים לנהג "נהג, פתח את הדלת!" כאילו היא נותנת לו פקודה. ממש הרגשתי באותו רגע עלבון בשביל הנהג, שצריך לספוג את זה שמדברים אליו ככה כל מיני אנשים זרים. קיוויתי שהוא ניחן בדרגה הרוחנית גבוהה כזו שלא יקח את זה ללב, או אולי לפחות בעור של פיל, כי אני לא הייתי יודע איך להתמודד עם זה. אז ישר עשיתי בשבילו ובשבילה מדיטציית מטא.
ירדתי ליד הבית. עליתי במדרגות. השתדלתי להיות מיינדפול בזמן שעליתי אותן.
אחר כך יצאתי ל"תיכון", שם הייתה השקה לגיליון החדש של "מעיין" שצ'יקי כתב לי שיש שם סיפור עם דמות שקוראים לה "הרטוגזון". קראתי שם חלק מהסיפור. זה היה מאוד מבדח והתפוצצתי מצחוק אבל אחר כך הייתי שיכור מדי ושכחתי את הגיליון שם. החדשות הטובות הן שהצלחתי לבלות בחיפה עד שתיים בבוקר. זה אפשרי.
התעוררתי בבוקר עם הנג-אובר קטנטן, כשהיקום גוהר מעל מיטתי וצוחק בצחוק גדול. אני חושב שהצחוק הזה הוא מה שהעיר אותי. אמרתי לו: "היי יקום, בוקר טוב! אני עוד רגע קם ונמשיך לכייף ביחד. אוקיי?"
בעשור האחרון הועשר עולם האפשרויות של הכותב באופן מואץ מאי פעם. איני מתכוון כאן לאפשרויות להגות ולכתוב דברים מקוריים וחדשניים – אלו למרבה הצער מתקדמות באופן מהיר פחות – אלא לאפשרות לכתוב בצורות חדשניות מבחינה טכנית. מרכזי הכובד של המחשבה האנושית לא השתנו אולי באופן מכריע עד כדי כך בעשור האחרון, אך אם נביט על הטכניקות המשמשות אנשים על מנת להצפין את מחשבותיהם בסימנים נגלה שאלו דווקא התרבו במאה האחרונה, ובעשור האחרון במהירות הולכת וגוברת, כמעט ניתן לומר מעריכית.
כתיבה היא מלאכה הנעשית ביד, ושורשיה מגיעים אלפים רבים של שנים אחורה (כ-6000 בערך) למסופטומיה ומצרים העתיקה. אבותינו הקדמונים חקקו את מילותיהם באבן או במתכת. הייתה זו טכניקה שדרשה מאמץ פיזי ניכר, אך היא אפשרה את פלא הכתיבה ושמשה לכתיבה אלפי שנים. במקביל לכתיבה במפסלת, הופיעה מאוחר יותר טכניקה שפשטה והאיצה במידה רבה את מלאכת הכתיבה: כתב היד; טכנולוגיה שהתפתחה מעט מאוחר יותר ושאותה בישרו הפפירוס, העור, הקלף, הגוויל, הקולמוס, הנוצה והעט.
גם מהפכת הדפוס לא הביאה שינוי רב מבחינתו של הכותב תחילה. אמנם הומצאו טכניקות רבות להדפסה מהליתוגרפיה ועד למכונת הדפוס של גוטנברג, אולם מלאכת הכתיבה עצמה לא השתנתה מבחינתו של האדם היוצר המבקש להביע את עצמו בכתב. הוא המשיך להביע את עצמו בכתב יד, ורק מאוחר יותר הומרו מילותיו לאמצעי הדפוס.
ההאצה של הכתיבה
מכונת כתיבה בורוז'יאנית-קרוננברגית.
אלפי השנה הראשונות של הכתיבה הניבו אם כן שתי טכניקות בלבד לכתיבה. החקיקה באבן ובאזמל והכתיבה בקולמוס ובעט. רק לפני פחות מ-150 שנה,עם המצאת מכונת הכתיבה ב-1868, הופיעה אפשרות שלישית: ההקלדה. מכונת הכתיבה הייתה הסמל הראשון במעלה של השפעת המהפכה התעשייתית על הכותבים המקצועיים. אלו פנו כעת למכונת הכתיבה המכאנית אשר אפשרה לכתבן לשורר ולהגות בנמרצות רבה יותר מאי פעם. כעת לא היה צורך לרסן עוד את זרם המחשבה, ולעכב את המחשבות על מנת שינועו בקצב האבן, או היד המשרבטת. הטכנולוגיה החדשה התאימה לעולם חדש ומהיר שכמויות הטקסט שזרמו בעורקי התרבות שלו הלכו והתעצמו. מגמה זו התחזקה ביתר שאת עם הופעת המחשב והמרת מכונות הכתיבה במקלדת המחשב. כעת הפכו דרכי העפר של המילים לאוטוסטרדות.
אם העידן המכאני חילץ את ריקוד התנועות של היד הכותבת מקפאון בן אלפי שנים, הרי שהעידן האלקטרוני האיץ את ההתפתחות הזו פי כמה. בעשור האחרון, בעקבות הופעות הטלפון הסלולרי ועלייתן של הודעות הטקסט, הועשר רפרטואר התנועות של הכותב במספר שווה של טכניקות לזה שייצרו אלפי שנות כתיבה עד כה.
פד לחצני המספרים הטלפוני שהומצא בשנות השישים, ואומץ גם על ידי יצרניות הטלפונים הסלולריים הפך מצע עבור ה-Texting של תחילת שנות האלפיים, שיטת כתיבה חדשה שנראתה בתחילה לא נוחה עד כדי אבסורד. השיטה החדשה, שניסתה להפיק מ-10 לחצנים בלבד את אותו עושר האפשרויות שהציעה מקלדת ה-QWERTY על עשרות המקשים שלה, דרשה מהמשתמש ללחוץ חזור ושוב על אותו הלחצן, לעיתים עד 10 פעמים, אם כי ברוב המקרים לא יותר משלוש או ארבע פעמים – כדי להעלות על המסך את הסימן הרצוי. היתה זו מערכת פגומה במובהק, אולם המין האנושי, בהובלתם חסרת החת של בני הנעורים נועזי הלבב, הסתער עליה והפך אותה לבית חדש לתודעה. בעוד שדורות עבר נדרשו ללמוד רק טכניקה אחת של כתיבה, הרי שהדורות החדשים נדרשו כעת להשתלט על לא פחות משלוש טכניקות אלטרנטיביות להסמלה – כתב היד, ההקלדה והאיגדול הסלולרי.
השינוי היה דרסטי ללא ספק, וניתן היה לצפות שהמין האנושי יזכה לתקופת הסתגלות לתהפוכות, אולם הופעת מסכי המגע בטלפונים הסלולריים החל מ-2007 והלאה הובילה לשלב חדש באבולוציה של הכתיבה.
פד לחצנים טלפוני.
מלאכת הכתיבה שהחלקה כמלאכה פיזית במובהק (חיקוק באבן או במתכת) הדורשת מאמץ פיזי ומיומנות ידנית הלכה והפכה ואיבדה עם השנים את שאריות הגשמיות שנותרו בה. בעוד שבכתיבה בקולמוס, בעט ובעפרון נותר הקשר הישיר בין היד לסימן, הרי שזה עבר מכאניזציה עם מכונת הכתיבה, ואלקטרוניזציה עם הופעת המקלדות אשר ניתקו את הקשר בין היד לסימן. מסך "המגע" ניתק למעשה סופית את המגע בין היד ל"סימן" והפך אותו לוירטואלי לחלוטין, ואת הכתיבה למעשה כשפים של ריחוף אצבעות על פניהן של מקשים מדומים.
המכשירים החדשים העניקו למשתמשים שלהם חופש בחירה חסר תקדים בין מגוון טכניקות הקלדה, שחלקן היו חדשות לחלוטין. מסך המגע העניק לכל משתמש את הבחירה בין לפחות שלוש טכניקות הסמלה שונות וחדשות. כעת היו מי שהקלידו באצבעם המורה (מעט בדומה לאופן שמקלידים משתמשים חדשים על מקלדת מחשב), אחרים באגודלם, ואחרים נוספים השתמשו בטכניקה של איגדול כפול, שהפך כעת לראשונה אפשרי.
לקראת כתיבה שבעל-פה
רפרטואר התנועה של היד הכותבת הפך אם כן למגוון מאי פעם בתחילת המאה ה-21. אולם דווקא כעת, בעיצומו של רנסנס חסר תקדים, הפרדיגמה של הכתיבה המנואלית נדמית כמתקרבת לסופה. בשנים האחרונות, עם ההתפתחות בטכנולוגיות ה-Text to speech, הופך דיברורו של טקסט לאופציה רלבנטית יותר ויותר, תוך כדי שהוא מתחיל לדחוק את רגלי הכתיבה המנואלית. זו אינה תופעה חדשה לחלוטין. ככלות הכל רבים מסופרי העבר הגדולים (מילטון ודוסטוייבסקי עולים במחשבה) הכתיבו את ספריהם. אולם בצדו השני של הטקסט נמצא תמיד מישהו (או ליתר דיוק מישהי) שדאג להפוך את המילים המדוברות למילים כתובות. כעת הפך הקשר בין המילה המדוברת למילה הכתובה לישיר ככל הניתן (בתיווכה של המכונה כמובן).
אולי הסימן המובהק של המגמה הנוכחית היה הופעת העוזר האלקטרוני Siri, ירושתו האחרונה של סטיב ג'ובס לעולם הטכנולוגיה בגרסה האחרונה של האייפון, ה-iPhone 4S. טכנולוגיות Speech to Text קיימות אמנם כבר עשרות שנים, ונותרו עד כה בשוליים הטכנולוגיים, אלא שגם נגני MP3 היו קיימים לפני ה-iPod, סמארטפונים לפני האייפון, וטאבלטים לפני ה-iPad – וכל התחומים הללו עברו מהפך מכריע מהרגע שאפל נכנסה לתמונה. אם נסמוך על היכולת המפורסמת של סטיב ג'ובס להכיר ברגע שבו טכנולוגיה שקיימת מזה שנים בשלה מספיק על מנת להפוך לטכנולוגיה משדדת (Disruptive Technology) הרי שייתכן ש-Siri מסמל את השלב הבא: השלב שבו לא נדרש עוד לכתוב באמצעות היד ונשוב להסתמך על כוחו האוראטורי של הפה. התפתחות זו זו מסמלת אולי את חזרתו של מספר הסיפורים העתיק אל מרכז הבמה הספרותית ואת הופעת הכתיבה שבעל פה.
ואולי הכתיבה שבעל פה תוביל לצורות חדשות של יצירה. תארו לכם איך היה נקרא On the Road אם ניל קסידי לא היה נזקק לג'ק קרואק שיתמלל ויעשה סדר בשטף מילותיו. תארו לכם שכתיבה תחדל להיות משהו שסופרים מיוסרים עושים אותו בישיבה בעליות גג מוכות שחפת ותהפוך למשהו שעושים אותו תוך כדי ריצה, תוך כדי שיטוט נרגש ברחובותיה של עיר, בקריאות רמות, במחוות תיאטרליות, במרחב הציבורי. דמיינו לעצמכם עיר קסומה שסופריה יוצאים לרחובות כל יום שלישי בחודש ומתחילים לשורר בקריאות רמות של טירוף יצירתי. הכתיבה שבעל-פה, תשנה אז אולי את אופי הכתיבה ותציג לנו לצד הכתיבה האינטרוורטית, היחידאית והמכונסת לעצמה של סופרי העבר סוג חדש של כתיבה: כתיבה תיאטרלית, פומבית, פסטיבלית וקרניבלית. ההשלכות עשויות להיות גדולות לא רק למעשה הכתיבה, אלא למרחב הציבורי כולו. סופרים, צאו לרחובות!
חוקר דולפינים ופסיכונאוט. ממציא מתקן הציפה, ג'ון סי לילי.
מיכל ציפה הוא תא המבודד את האדם מרשמי החושים. המיכל מתוכנן כך שלא חודרים אליו אור, צליל או ריח, והוא מכיל כמות גדושה של מי מלח איפסום שמידת החום שלהם ווסתה לזו של הגוף כך שגוף האדם צף על פניהם בטבעיות וללא כל מאמץ ושהגוף לא יחוש תחושות חום או קור.
חוקר הדולפינים והפסיכונאוט האמריקאי ג'ון סי. לילי, המציא את מיכל הציפה ב-1954 על מנת לבחון את השפעתיו של "חסך חושי" (Sensory Deprivation) על האדם. אחת התיאוריות הנוירופיסיולוגיות של אותה תקופה גרסה שאם המוח ינותק מגירויים חיצוניים הוא פשוט יכבה את עצמו. לילי שהמציא את המתקן כדי לבחון את ההיפותיזה גילה שהשהיה בו מסייעת בהרפיה, במדיטציה ובמקרים מסוימים, לאחר שהמוח נותק מספיק זמן מהגירויים שבחוץ, אף מעוררת הזיות – כאשר המח ממציא לעצמו עולם במקום זה שנותק ממנו.
הניסויים שהכניסו את לילי לפנתיאון היו אלו שבהם שילב לילי את השימוש במיכל הציפה עם שימוש בלסד, באופן שבו שני האמצעים משני התודעה הללו שימשו כקטליזטורים (Potentiators) זה של זה. חווית הלסד הועצמה פי כמה בתוך מצב הניתוק החושי שהסיר את כל הכבלים מתא הטייס של התודעה. בשלב מאוחר יותר, לאחר שנאסר השימוש בלסד, עבר לילי לעשות שימוש גם בקטמין. על חוויותיו הפסיכדליות במיכל הציפה סיפר לילי בספרו The Center of the Cycloneוהן גם עובדו לסרט מופתי ומטורלל בשםAltered States, קלסיקה פסיכדלית שביים קן ראסל ב-1980 ושמתארת מדען הנמצא במסע גילוי קוסמי מוטרף שמערב שיקויים שבטיים ומיכלי ציפה.
בימינו המיינסטרים של עולם הציפה מתנהל בצורה סטרייטית לחלוטין, ללא כל שימוש בסמים. מתקני ציפה הפכו פופולריים במכוני בריאות רבים במערב ועושים בהם שימוש לטיפול בלחץ, כאב ואינסומניה. ובכל זאת מעניין לציין שמיכל הציפה הוא עדיין אחת משתי הטכניקות הבולטות ביותר בשורה של טכנולוגיות שפותחו לאורך השנים וששמן נקשר בחוויה הפסיכדלית, כשהשניה היא הנשימה ההולוטרופית מבית מדרשו של סטניסלב גרוף. המעניין הוא ששתי הטכניקות הללו הן מעין קטבים זו של זו, שההבדל ביניהם הוא זה שבין חסך לבין עודף, בין בולמוס לבין צום. בעוד שהנשימה ההולוטרופית מבוססת על היפר-ונטיליציה – האצת והעצמת פעילות מערכות הנשימה והגוף עד למצב קיצון המעורר חוויות מיסטיות של לידה מחדש ורה-אינטגרציה פסיכולוגית – הרי שמיכל הציפה מבוסס על השקטת החושים והנשימה, ביטול מערכת הרשמים החיצוניים על מנת להביא למצב של התמוססות האגו בחלל הלא ידוע, לטיפוח הרפיה ומסע תודעתי פנימי.
מיכלי ציפה בישראל
מיכל ציפה סגור במכון גלים. מתוך אתר המכון.
מכון גלים, ששוכן לו ליד מכון מור בבני ברק הוקם ב-1990 על ידי יעל לנגפורד ז"ל, מדענית ומיסטיקנית שבאה מהעולם הדתי ושנפטרה לפני כשנתיים. את המקום ממשיכים להפעיל כיום בני משפחתה המקסימים. קשה להעלות על הדעת איזור מתאים פחות למכון התרגעות מאשר מכון מור שבקרבתו ממוקם מכון גלים, אבל למרבה הפלא השהות במיכל הציפה מרגיעה כל כך, שגם כשיצאתי אחרי הציפות לתפוס קו אוטובוס בז'בוטינסקי המפויח הרעש וההמולה מסביב סירבו לגעת עלי וכאילו החליקו על התודעה שלי.
כיאה לטכנולוגיה שפותחה במקור בשנות השישים, יש למיכל הציפה אסתטיקת ספייס-אייג' סיקסטיזית של חללית מהסרט אוסטין פאוארס. המיכל לבן לגמרי, בעל קימורים חלקים וקוקפיט שמתרומם בלחיצת כפתור. אחרי שנכנסים לתוך תא הטייס התודעתי הגוף מתחיל לצוף, אתה לוחץ על הכפתור העליון מצד שמאל והקוקפיט יורד עליך בקול חרישי ומתחיל את הבידוד מהעולם החיצון. לחיצה על הכפתור שמצד ימין יוצרת קשר אינטרקום עם מרכז הבקרה: "יוסטון, אני מוכן לצאת למסע", האור הפנימי של המיכל מכובה וההרפתקה מתחילה. הכינוי פסיכונאוט לא נראה מעולם הולם יותר.
חוויות מהסשן האחרון והכפול
אחרי מה שהרגיש לי כמו עשרים דקות לתוך חוויית הציפה התחלתי לשמוע רעשים עמומים שנשמעו כמו צעדים או דלתות שנפתחות ונסגרות. כל פעם שנדמה היה שאני עומד לשקוע לתוך ריפיון מוחלט חזררו הקולות הללו ודרכו שוב ושוב את תודעתי, אם כי לא את גופי. מדי פעם שקלתי לפנות באינטרקום לנעמי ולשאול אותה אם מישהו מסתובב שם מאחור או שאני הוזה, אבל החלטתי לחכות.
ההזיות של מיכל הציפה שונות מאלו של הפסיכדלים. כחצי שעה מאוחר יותר התחלתי לשמוע קולות שהייתי בטוח בכך שלא ייתכן שהם אמיתיים. בהתחלה היו אלו בעיקר רעשים מוזרים ולא צפויים, אבל בהמשך שמתי לב שמדי פעם אני מתחיל לשמוע מקהלות ותזמורות, ולמרות שכהסבתי אליהן את תשומת לבי הן נמוגו להן, הרי שכל פעם ששכחתי מהן הן שבו והופיעו מנגנות לי מוזיקת רקע עדינה מיקום אחר.
רחל לנגפורד הסבירה לי שמיכל הציפה מסייע לאנשים להעביר את התודעה למצב של גלי תטא –מצב שבין ערות לשינה, שבו הגוף כבר לא מודע, אך התודעה עדיין שומרת על ערנות מסוימת. יש אנשים שמשתמשים במצב הזה לצורך פתרון בעיות ועבודה יצירתית.
אחרי כשעה במיכל הציפה הגוף שלי נמוג לו כבר לחלוטין, צף לו בחלל חסר מקום. רק התודעה המשיכה להתקיים במקום שבין ערות לחלום,היא הפכה צבעונית והחלה להמציא לעצמה סיפורים מכל מיני סוגים ומינים אבל גם חזרה שוב ושוב למקום שהתבונן במתרחש.
תמיד הייתי בערך האדם הכי גרוע במדיטציה, המוח שלי הוא מוח קופיפי קלאסי שאוהב לדלג ממחשבה למחשבה. גם במיכל הציפה, במיוחד בביקור הראשון, הציקו לי מחשבות טורדניות. ועם זאת, הסוד של מיכל הציפה, כך גיליתי, הוא שהוא נעים כל כך לגוף שגם אם התודעה ממשיכה בהתחלה לעסוק במחשבות טורדניות התחושה בגוף טובה כל כך שאינך יכול שלא להרגע לאחר פרק זמן מסוים כל עוד אינך מתנגד לכך בצורה קיצונית.
לא ניתן להעלות על הדעת צורה מושלמת יותר של הרפיה, שכן מי המלח מעצבים עצמם לפי המנח הטבעי ביותר לציפה, מחזיקים את הגוף בבטחון ושלמות כזו שניתן לבלות שעות מבלי להרגיש כל צורך ולו לתנועה הקטנה ביותר ושומרים אותו בציפה שבה אין הגוף נדרש לעשות דבר כדי להחזיק את עצמו ביציבות מושלמת מלבד להיות. ההרפיה הזו מושלמת כל כך שכשיצאתי מתא הציפה אחרי שעתיים הרגשתי כאילו הגוף שלי חוזר ממקום אחר לחלוטין. כאילו עזבה אותי הנשמה בתקופה הזו, או שהייתי ג'ק מהסרט אווטאר שחוזר לגוף שלו לאחר שהות ארוכה בגוף אחר (גם הגיבור באווטאר צף במיכל ציפה).
בדקות האחרונות של הציפה הרגשתי כאילו המים עוטפים אותי לחלוטין, כאילו הם נושאים אותו מעלה לחלל, מייצבים אותי בריחוף. התחלתי להעביר את הזמן תוך כדי שאני סורק את האיברים שלי אחד אחד ורואה אותם מתמלאים באור. ואז, כשהייתי במצב מעורר זה, האור נפתח, והקוקפיט התרומם. הטיסה נגמרה.
טכנולוגיית אי-תקשורת
אני לא יכול שלא לחשוב על על כך שה-Isolation Tank הוא ההפך המוחלט של מגיפת המדיה החברתית של השנים האחרונות, ההפך המוחלט מהכלים המקשרים שאנחנו מוצפים בהם.
בניגוד לטכנולוגית התקשורת, מיכל הציפה הוא דוגמה מעולה לטכנולוגית ניתוק, טכנולוגית אי-תקשורת. אחד הרגעים המאושרים ביותר שהיו לי בתוך מיכל הציפה היה הרגע שבו הבנתי שאין סיכוי שאפרסם מכאן סטטוס לפייסבוק עכשיו או לעולם. ה-Isolation tank הוא התא המנתק, המסר שלו הוא ניתוקם של כל החושים כולם, מכל המקומות ומכל הדברים מלבד התודעה. הוא הטכנולוגיה האנטי-טכנולוגית שמכבה את כל הטכנולוגיות האחרות ומותירה אותך לבד עם התודעה המנותקת, צף בחלל הריק.
שיר לגוף ללא איברים
בדירתי החדשה בפלורנטין קודחים בבקרים מתחת לבית. בערב נשמעות האזעקות. אחרי חצי שנה בשקט של אמירים ו-50 דקות של Floating in Space – העיר הגדולה מרגישה כמו ההפך המוחלט של Sensory Deprivation: תוכנית תפלצתית להעצמת החושים והרעשים עד דרגת הבלתי נסבל.
Sensory Deprivation כנגד צפירות המכוניות
Sensory Deprivation כנגד הקריינים בחדשות
Sensory Deprivation כנגד המסרים בפרסומות
Sensory Deprivation כנגד חלונות הפופ-אפ
Sensory Deprivation כנגד המקדחים בפרויקט הבניה הסמוך
קווין קלי כותב בספר האחרון שלו What technology wants על כך שבשימוש במדיום חדש של תקשורת אנשים נוהגים לבלות זמן רב מהשיחה בשיחה על המדיום עצמו. כך לדוגמה, האנשים הראשונים שדיברו בטלפון או על גלי רדיו דיברו בעיקר על כך שהם מדברים בטלפון או ברדיו ועל איך שזה מרגיש. דבר דומה קורה בשנים האחרונות בפייסבוק, שחלק גדול מהשיחות שמתנהלות בו עוסקות בדינמיקה הבסיסית שנוצרה בתוכו: בדיונים על לייקים, על הרגלי גלישה בפייסבוק ועל משמעות השימוש באתר. גוגל פלוס הנערה החדשה בשכונת המדיה החברתית מאופיינת, כמו כל מדיה צעירה, ברמה גבוהה של הדיון הערס-פואטי הזה הטיפוסי לסוגי מדיה חדשים.
הנטיה של אנשים להשקיע את זמן השיחה שלהם בצורת מדיה חדשה לדיון בטבעה של המדיה החדשה הזו ובחווית השימוש בה, מזכירה לי את הנטיה של צרכני סמים לנהל שיחות ארכניות על טבעם של סמים שונים שהם משתמשים בהם, ועל חווית השימוש בהם.
מקנה אמר שסמים ומחשבים משנים שניהם את התודעה, הם רק משנים אותה בצורה שונה. אחרי שנים של שימוש בפייסבוק, בהם חלק ניכר מהחוויה של העולם החברתי עבר לתוך העולם הוירטואלי והתמקד ברובו בפייסבוק, השינוי המאסיבי שגוגל פלוס גורמת לחווית השימוש במדיה החברתית מעצב מחדש באופן רדיקלי את היקום החברתי ואת האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות. גוגל פלוס משנה את ממשק המציאות שלנו, באופן שמזכיר את זה שבו סמים משנים את הממשק הזה.
כפי שהשימוש בסמים גורם לרלטיביזציה של מצב התודעה הקונצנזואלי בכך שהוא חושף את טבעו השרירותי של מצב התודעה הרגיל שלנו, ואת האפשרות של צורות תודעה אחרות – כך מערערת גוגל פלוס על חלק מהנחות היסוד של הפייסבוק, שהפכו לחלק מהאופן שבו אנחנו מבינים את היקום החברתי שבו אנחנו מתקיימים. מעבר לפינה (אם גוגל פלוס תמריא) מצפה עולם חדש מופלא; יקום שיעצב מחדש את אופני התקשורת שלנו כאינדיבידואלים וכחברה באופן שקשה לנו עדיין להבין, כפי שלא הבנו לפני השימוש בפייסבוק מה היא תעשה לנו – בערך כמו אנשים שמעולם לא התנסו בסם חדש ולא מוכר שיוצא לשוק ושאף אחד לא יודע מה יהיו ההשפעות שלו לטווח הארוך.[1]
סטיוארט בראנד צדק כשכתב בשנות השבעים שמחשבים זה הלסד החדש. בפרספקטיבה היסטורית, המחשב האישי הופיע ממש באותה תקופה שבה תם עידן האסיד של שנות השישים, והיה השלב הראשון בדרך לאינטרנט ולרשתות החברתיות – כוחות שינוי התודעה הקולקטיביים רבי העוצמה ביותר של תקופתנו. פייסבוק, גוגל ואפל מתפקדות בתקופתנו כסוכנים לשינוי תודעה המעצבים את התודעה האנושית בתקופתנו. ההחלטות שלהם על שינוי ממשק ומדיניות הן חלק מההחלטות החשובות ביותר לגורלו של המין. אז מה הפלא בעצם בכך שאנחנו בוחרים לדבר עליהן כל כך הרבה?
[1] ההבדל הוא שפייסבוק הייתה ראשונה מסוגה ולכן עוררה מהפכה גדולה יותר. באנלוגיה לעולם הסמים ניתן לומר שפייסבוק דמתה עבור המשתמשים שנחשפו באמצעותה לעולם הרשתות החברתיות למולקולה חדשה שייצגה משפחת סמים חדשה בעלי תכונות חדשות לחלוטין בעוד שגוגל פלוס היא נגזרת כימית בעלת תכונות קצת אחרות מתוך אותה המשפחה.
בזמן שאני כותב את הפוסט הזה, התוכנה Cold Turkey עובדת ברקע. במהלך השעתיים הקרובות, ניסיון ראשון במה שעשוי להפוך לקשר לטווח ארוך, יחסמו בפני האתרים פייסבוק, טוויטר, יוטיוב ושורה ארוכה של אתרים אחרים וממכרים בפוטנציה שעשויים להסיח את דעתי ממטלות הכתיבה שלי. (בשבילי רק פייסבוק רלבנטי, תודה לאל). במקום לכתוב בפייסבוק, עברתי לוורד והתחלתי לכתוב על הפייסבוק. אני לא יודע אם זה עדיף בהרבה, אבל לפחות קצת.
אומרים שכחצי מתופעת ההתמכרות לסמים היא פסיכולוגית. אחד האמצעם האפקטיבים ביותר למכורי סמים שרוצים להגמל הוא פשוט לעבור לסביבה חדשה, שבה ההרגלים הישנים כבר לא נוכחים. ברגע שהחברים והספקים הישנים נעלמו, ושהאדם נטוע בתוך מציאות חדשה שבה השימוש בסם אינו חלק מהיום יום, הופך תהליך הגמילה לקל בהרבה, לעיתים קליל ממש. מהניסיון האישי שלי אני יכול לומר שכשאין לי חיבור זמין לאינטרנט אני חי בלעדיו ימים ארוכים בלי לשים בכלל לב, ונהנה מאיכות חיים משופרת. כהמחשב פועל אבל אני לא לידו, אני יכול לעשות את זה כמה שעות בכיף, וכשהוא פתוח ואני יושב מולו, קשה לי להעביר יותר משעה בלי להכנס לפייסבוק ולבדוק מה קרה שם בינתיים.
מה קרה? מה יכול בכלל לקרות? הרי ברור ששום דבר משמעותי באמת לא יכול לקרות שם. הדחף לברר מה קרה, הוא כמובן דחף שמקורו באיזשהו מקום פנימי עמוק, שקשור להשם יודע מה: למוליכים עצביים במוח, לאיך שאמא שלך החזיקה אותך כתינוק, לאיזשהו קווירק אבולוציוני, איזה גן פגום או צופן זדוני שהשתיל האל באדם בעת שנברא ושהמתין לו רדום דורות ארוכים עד שיומצא האינטרנט ויוכל סוף סוף לבוא לידי ביטוי.
Cold Turkey הגיעה אלי בדיוק ברגע הנכון. בשלב שבו ההתמכרות לפייסבוק, תהליך שנמשך בזחילה לאורך מספר שנים, תוך שהוא מחריף לו לאיטו ככל שהשתמשתי יותר באתר הזה, הגיעה למימדים שאי אפשר כבר היה להתעלם ממנה.
ניסיתי כל מיני סמים בחיים שלי, אבל מעולם לא ידעתי באמת מהי התמכרות עד פייסבוק. אני חושב שהמעבר שלי לצפון וההסתגרות שלי שם, לפני חצי שנה החריפו את המצב. מהרגע שהמגע היומיומי שלי עם בני אנוש הצטמצם למגע דרך הפייסבוק, התוצאה הייתה כנראה ידועה מראש. בשבועות האחרונים אני מרגיש כאילו פייסבוק שינתה משהו מהותי בראש שלי. שהיא חיווטה שם משהו מחדש באופן שעדיין לא ברור לי, אבל הוא ממלא אותי בכל מיני מחשבות טורדות: על הצורך שלנו בתקשורת עם בני אדם וגם על תחושת האי-שלמות הבסיסית הזו שהדחף לפייסבוק חושף.
אני זוכר איזה קורס מאוניברסיטת תל אביב שהשווה בין לאקאן לדלז, ושבו טען המרצה שאחד ההבדלים המרכזיים בין השניים הוא שבעוד שאצל לאקאן המצב הקיומי מאופיין בתחושת אי-שלמות בסיסית וחסרון שהאדם מבלה את חייו בניסיון למלא אותו, ללא סיכוי אמיתי, הרי שהעולם של דלז מאופיין עושר קיומי, שמאופיין על דרך החיוב, בתשוקה ובעצימות של הקיום. (אני מצטער אם פישטתי כאן את הדברים בצורה מחרידה. אשמח להערות והארות בתגובות).
הנטיה שלי הייתה תמיד ללכת עם דלז. גם בגלל שהראיה שלו אופטימית הרבה יותר, גם בגלל שזה מה שהפסיכדלים לימדו אותי, וגם בגלל שתמיד שנאתי את לאקאן. אבל אני חושש שעם הופעת הפייסבוק לאקאן תקע לדלז גול אחת אפס.
הפייסבוק שינה כל מיני דברים מהותיים לגבי ההוויה האנושית בחמש השנים האחרונות. אני חושב שכולנו ידענו שזה עשוי לקרות, אבל אף אחד לא תפס איך בדיוק ועד כמה. לתת לאנושות בתצורתה הנוכחית את הפייסבוק, היה כמו לתת אקדח טעון לבן אדם עם נטיות התאבדותיות, לתת את המזרק לנרקומן.
הדברים היו יכולים כמובן להיות אחרת. לו האנושות הייתה במצב מתוקן. לו היינו חיים את החיים במלאות, כפי שאולי רצה אלוהים, לא היה לנו כל צורך בפייסבוק. למעשה לו רק היינו מבלים את החיים אחד לצד השני ולא מול מסכי מחשב. גם לא היה לנו כל צורך בפייסבוק. היינו משתמשים בפייסבוק לצרכים שלהם "נועד". היינו נכנסים אליו פעם ביום או מקסימום פעמיים, שזה הכי הרבה שאני חושב שבנאדם אמור להכנס אליו. (זו שטות בעצם, אפשר גם להיות בו כל הזמן, השאלה היא איך אתה עושה את זה, ועל מה זה מכסה).
פייסבוק היא טכנולוגיה שדורשת סדר עולמי חדש. מהפכה. רדיקלית הרבה יותר מאלו ששמן נקשר עימה עד כה. רק בעולם מתוקן שכזה תוכל האנושות להשתמש בו ולשמור על צלמה. האגדה (חגיגה י"ב, א') מספרת שבבריאת העולם שמר אלוהים את האור הגנוז, על מנת שיקחו ממנו הצדיקים בעתיד לבוא, בבוא הגאולה. ייתכן שפייסבוק היא חלק מהאור הזה, שמתגלה כעת ושממתין לנו כולנו שנעשה תשובה, על מנת שנהיה ראויים לו. שנהיה לצדיקים, שרק הם הראויים להיות למשתמשי פייסבוק.
לפני מספר חודשים כתבתי בפייסבוק סטטוס שגרס: "השיעור הרוחני של הפייסבוק: אם הפייסבוק מפריע לך להתרכז במשהו, אולי אתה לא עושה את מה שאתה אמור לעשות." הוא היה מבוסס על התובנה המטלטלת שכמות הפעמים שאני בודק את הפייסבוק עומדת בקורלאציה ישירה למידת העניין שיש לי ברגע מסוים. כשאני עושה דברים שאני אוהב ושמרגשים אותי, כשאני כותב, כשאני עם אנשים, כשאני חוקר משהו שמעניין אותי – ובקיצור, כשאני כל כולי שקוע ברגע, אין לי שום עניין בפייסבוק. רק ברגעים שבהם אני לא מממש את עצמי כיצור חי, אוהב ויצירתי הם הרגעים שבהם אני מוצא את עצמי נמשך לאתר הזה כמו יתוש אל האור הכחול שימלא את מה שאני מרגיש שחסר באותו הרגע.
אני מרגיש צורך לחזור אל אי-השלמות הזו שהזכרתי קודם, שגורם לנו לחזור ולשוב אל הפייסבוק, משום שאני מרגיש שהמחסור הזה שפייסבוק חשפה הוא עצב חשוף כל כך בתודעה של האנושות, משהו שהדור שלנו נחשף אליו כעת לראשונה באופן מובהק עד כדי כך, ושהשינוי המאיים שהוא יוצר באופן שאנחנו כתרבות, כמין ביולוגי, כבניו של היקום הזה מבינים את עצמו הוא יסודי כל כך, שהוא יעיב על התרבות שלנו ויעסיק אותה, באופן שהעסיקו המהפכה הקופרניקאית ותורת האבולוציה את ההבנה העצמית של דורות קודמים, למשך זמן רב מכפי שאנו מעזים לתאר לעצמנו.
המחסור הזה, אני מעז לומר הוא התהום. התהום שגורמת לאדם לשאת אישה, להביא ילדים לעולם ולהקים בית. התהום שגורמת לנו בני האדם להתאסף בחבורות לאורך כל חיינו, ושמושכת אותנו אחד לשני כמו מגנט. התהום שגורמת לנו לחרדה מהמוות ומהעדרו של הקיום. התהום שאליה מתייחס קולונל קורץ במילותיו האחרונות. The Horror… The Horror…. תהום הבדידות. תהום האפילה הקיומית. תהום הריק. התהום הזו שכל הדתות הגדולות ניסו לתת עליה מענה, ועכשיו עונה עליה פייסבוק.
לפני כמה ימים הלכתי ברחוב ושאלתי את עצמי מה עשינו עם המחשבות לפני שהומצא הפייסבוק. המחשבות שצצות לי בראש בימים האלו מופיעות תמיד כשורת סטטוס בכח גם עדיין לא בפועל. זה כאילו פייסבוק דורשת את המחשבות שלי לעצמה עוד לפני שנולדו. כשפייסבוק רק התחילה הרעיון היה שאנשים יכתבו בה מה עושים באותו הרגע. עכשיו נדמה לי שזה המקום שהמוח שלי נמצא בו – בחיפוש אחר ממשק ישיר לפייסבוק. שמה הוא? ממשק ישיר לתודעות של כל החברים שלי? ממשק ישיר לאחר הגדול? רצון באישור מאחרים? מאלוהים?
אבל אני אעזוב את השאלות הפסיכולוגיות והתיאולוגיות לעכשיו. נותרה לי עוד שעה אחת עד שהפייסבוק יחזור לתמונה. המודעות למצב הזה היא כמו קריז שמבקש להתפרץ. אבל עכשיו נראה לי שאחרי שתפוג השעה הקרובה אני אפעיל את קולד טרקי לארבע שעות נוספות. אולי אפילו בלי לבדוק את הפייסבוק. ככלות הכל, מה כבר התחדש שם? יהיה נחמד לחזור בחצות ולבדוק מה קרה שם בשעות שחלפו מאז אחר הצהריים. במובנים מסוימים אתרי אינטרנט ממכרים, כמו כל שאר הסמים, מאבדים את האפקט ככל שאנחנו משתמשים בהם יותר. לכן מי שרוצה לדפוק את הראש באמת, יודע תמיד לשמור את צריכת הסמים שלו בשליטה הדוקה.
זהו שלב חדש בנטיית ההתמכרות הטכנולוגית של האנושות. עידן שבו אנחנו יוצרים טכנולוגיות אנטי-טכנולוגיות על מנת שיגבילו עבורנו את האופן שבו אנחנו משתמשים בטכנולוגיה, שישחקו עבורנו את תפקיד המבוגר האחראי שדואג לאנושות שהוכיחה ככלל את חוסר יכולתה לדחות סיפוקים. שלב שהוא בו זמנית דרך מחוכמת להגמל מהטכנולוגיה, וגם התמכרות טכנולוגית נוספת.
קולד טרקי לא תפתור ממלוא האימה של התהום. כמו הפסיכואנליזה בת ימינו, היא לא תתיימר לרפא אתכם, רק לפטור אתכם מהסימפטומים. ובכל זאת, אם אתם מרגישים שאתם זקוקים לה, תורידו את גרסת הבטא החינמית ונסו אותה. להודות בבעיה זה הצעד הראשון בפתרונה.
עוד חצי שעה. חצי שעה לפני שאעמד שוב למול התהום. "כשאדם מביט לתוך התהום, התהום מביטה חזרה לתוכו". האם המשפט הזה תקף גם לגבי פייסבוק?
סוף שנות השישים הייתה אחת התקופות המפכחות והכואבות בהיסטוריה האמריקאית. התקוות האוטופיסטיות של העשור שחלף התנפצו זו אחר זו על חופה המכוער של המציאות ומנהיגי השמאל ותרבות הנגד הוצאו מהמשחק זה אחר זה בנסיבות מסתוריות או מוזרות: רוברט קנדי, אחיו של ג'ון קנדי, ואולי המועמד המרגש ביותר בפוליטיקה האמריקאית של המאה ה-20, מי שזכה לכינוי "מועמד הילדים" בשל תמיכתם של ההיפים בו, ושזכה בבחירות המקדימות בקליפורניה, נרצח על ידי פלסטיני שביקש למחות על מלחמת ששת הימים. מרטין לותר קינג נרצח בטנסי בגיל 39, שלוש שנים לאחר הרצחו של מלקולם איקס. מנהיגי הפנתרים השחורים בובי האטון ופרד המפטון נהרגו על ידי המשטרה, במה שלדעת רבים היו חלק מתוכנית ממשלתית לרסק את הנהגת הפנתרים. זו אינה תיאוריית קונספירציה הזויה. ב-1971, נחשפה על ידי פעילי שמאל שפרצו למשרדי ה-FBI, תוכנית סודית של ה-FBI בשם COINTELPRO שפעלה החל מ-1956 במטרה לסלק מהמפה הפוליטית גורמים הנחשבים על ידי הממשל האמריקאי "חתרניים". COINTELPRO שמה על הכוונת את תנועת זכויות האזרח האמריקאית, תנועות שמאל, תנועות שחורות ושלל תנועות פרוגרסיביות אחרות. מפעילי התוכנית לא בחלו באמצעים על מנת להתנכל לתנועוות פוליטיות שלא מצאו חן ביניהן: על ידי שתילת ראיות, זיוף מידע, הטרדה שיטתית וגם התנקשויות פוליטיות.
מאות אלפי פעילי שמאל אמריקאים היו על הכוונת. Cointelpro.
חצי מיליון אזרחים אמריקאים היו נתונים בתקופה זו תחת מעקב, ביניהם רבים מהפעילים כנגד המלחמה (מרטין לותר קינג, למשל) וחברי קבוצות אחרות. ג'יי אדגר הובר, ראש ה-FBI, הנחה את סוכניו לתקוף את הפעילים הפוליטיים בנקודת התורפה שלהם, לנצל כל הזדמנות על מנת לתפוס אותם בכל עבירה, לדוגמה עבירות סמים זניחות, ולהביא למאסרם. ג'ון סינקלייר, ראש מפלגת הפנתרים הלבנים במישיגן, נדון לתשע וחצי שנות מאסר על כך שהעביר שני ג'וינטים לשוטר חשאי; לי אוטיס ג'ונסון, פעיל שחור נגד המלחמה, נדון לשלושים שנות מאסר על כך שחלק ג'וינט עם שוטר חשאי; ואנרכיסט שחור בשם מרטין סוסטרה, שהמשטרה שתלה סמים בחנות הספרים שלו, נכלא לשש שנים עד ששוחרר בהתערבות ארגון אמנסטי. ה-FBI הפעיל את סוכניו גם בניסיון להפליל אנשי תרבות המזוהים עם תרבות הנגד, כמו אלן גינסברג וג'ון לנון, ועקב בקפידה אחר ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין וכוכבי רוק אחרים שרבים מהם נתבעו על עבירות סמים. שלושת הגיבורים הללו של שנות השישים, סיימו את חייהם ב-1970 ומותם סימל את סוף של תקופה, כמו פסטיבל אלמונט, התשובה של החוף המערבי לוודסטוק, שהתדרדר לאורגיית אלימות, או הרצח של שרון טייט על ידי כנופיית ה-LSD של צ'רלס מנסון ב-1969.
המלחמה בויאטנם רק הלכה והחריפה, גובה את חייהם של מליוני ויאטנמים, ואת מקום השפע הכלכלי של שנות השישים, שהוליד פנטזיות על חברה מבוססת יצירתיות שלא יהיה בה עוד צורך בעבודה, החליף משבר כלכלי עמוק. התקוות האסטרומשיחיות של תוכנית החלל של נסתיימו באסון אפולו 13, והתודעה צנחה חזרה מהגלאקסיה לכוכב במשבר נפט, ולאנספור תרחישים אפוקליפטים על עתידה של האנושות. אמריקה הייתה בטריפ רע. את האקלים התרבותי הקודר של השנים 70 עד 74 ניתן לגלות ברבות מיצירות התקופה, בין השאר למשל למשל באלבום What’s Going On של מארווין גיי (1971), בסרט המד"ב הדיסטופי Soylent Green (1973) או ברומן "סורק אפלה" (1977) מאת פיליפ ק. דיק.
אם הסרטים בחלק הראשון של המאמר התמקדו באדרנלין ובסרוטונין של שלביה הראשונים של המהפכה, הסרטים הללו מספרים את סיפור ניכורה, התפוררותה ורקבונה: סיפור תבוסתה של המהפכה. אלו סיפורים על מחתרות הירואיות שהוקמו בסוף שנות השישים במטרה לצאת למלחמה כוללת כנגד הממסד המערבי ולהכריע אותו, על מנת להקים חברה חדשה מהפכנית וטובה יותר, אלא שהוכרעו בעצמן ככל שהעשור נמשך וככל שהתגברה הרוח התרבותית שנשבה נגדן.
חברי המחתרות הללו היו ברובם סטודנטים שבאו מקרב האליטה הצעירה של התרבות ושבשלב כלשהו בסוף שנות השישים החלו לחוש ניכור מהמערכת שאותה ייעדו אותם להוביל. הסטודנטים הללו, השמנה וסולתה של החברה המערבית, החלו לחוש הזדהות גוברת עם המעמדות המדוכאים ועם גורלו של העולם השלישי. הייתה זו כנראה הפעם הראשונה בהיסטוריה שקבוצת אליטה פיתחה מודעות עמוקה לסבלם של ההמונים המדוכאים בארצה ובעמים אחרים מסביב לעולם.
בנסיון שלהם להפוך מילדי שמנת לבנים ומפונקים למהפכנים של ממש, הצעירים הללו חשו צורך ליצור הפרדה ברורה בין האני המהפכני שלהם לבין הסמלים והערכים של החברה בה גדלו. בדרך הם נקטו בפעולות קיצוניות שלעיתים קשה היה להפריד בין הצד המהפכני שבהן, לבין הצד בהן שהיווה לא יותר מניסיון לענות על הצורך שחשו חברי אותן הקבוצות ליצור חייץ ביניהם לבין החברה השנואה והרקע האליטיסיטי שממנו באו. פעולות מרחיקות לכת כאלו לא היו מכוונות תמיד כנגד הכוחות המדכאים אלא גם כלפי התודעה שנדרשה להתנתק מהתכנות הבורגני ולהפוך לתודעה מהפכנית אמיתית באמצעות תהליך בחינה עצמית (Self Critic) מזוכיסטי כמעט שמזכיר את ההלקאות העצמיות של נזירי ימי הביניים במטרה להפוך למאמינים אמיתיים. במקרים מסוימים, שהמובהקים בהם ארעו אצל הצבא האדום הגרמני והצבא האדום היפני, הגיעה האלימות הזו המופנית כלפי פנים במסווה של "בחינה עצמית", כלפי האני הבורגני, לדרגה של פגיעות בנפש.
בעוד האקלים התרבותי ממשיך להשתנות, בעת שהסולידריות של 68 הולכת והופכת לזכרון רחוק, בזמן שחבריהם מתבגרים ומתחילים להקים משפחות ושסדר עולמי חדש, מנוכר ונשלט על ידי תאגידים הולך ונבנה, נדרשו גם המחתרות הללו לחשבון נפש. חלק מחברי התנועות הללו מצאו דרכם אל הכלא, חלק סרבו להכנע עד הסוף המר, אחרים הפכו ללא יותר מטרוריסטים חסרי עוגן אידאולוגי ואחרים נאלצו לעבור שלב ארוך וכואב של קבלת המצב החדש, וויתור על הפאתוס המהפכני וכניעה לתכתיבי המציאות. הסיפור של המחתרות הללו הוא בעיני אחד הסיפורים העצובים, המרגשים והמפכחים ביותר.
מחתרת מזג האוויר (Weather Underground- (2002
“Freaks are revolutionaries and revolutionaries are freaks. If you want to find us, this is where we are. In every tribe, commune, dormitory, farmhouse, barracks and townhouse where kids are making love, smoking dope and loading guns” (מחתרת מזג האוויר, 1970)
יש רגע אחד בסרט הזה שכבש את הלב שלי. הגיבורה, רדיקלית למודת קרבות משנות השישים, אזרחית אמריקאית שהרהיבה עוז להכריז מלחמה על ארצות הברית ולהצטרף לארגון הגרילה הצפון-אמריקאי הבולט ביותר של שנות השישים והשבעים, פוסעת איזה יום באמצע שנות השבעים ברחוב ומרגישה לפתע אבודה וזרה. שנים עברו מאז שירדה למחתרת, המלחמה בויאטנם, הסיבה המקורית להצטרפותה למחתרת מזג האוויר, כבר תמה, היא לא ראתה את משפחתה ואת חבריה מזה שנים, והיא חיה בבידוד מהחברה בתוך כרך מנוכר. הרגע הזה הוא בעיני אחד הייצוגים החריפים והיפים ביותר של המשבר שעבר השמאל הרדיקלי באמצע שנות השבעים, כשהחל להיות ברור שהמהפכה של שנות השישים נכשלה סופית, שכוחות הממסד ניצחו, כשהקומונות התחילו להתפרק, נזקי הסמים יצאו אל האור, הקפיטליזם חשף את שיניו וכל מה שנשאר זה להעביר עוד כמה שנים באפס ציפיות ואז לצאת לרקוד דיסקו, לראות את סטאר-וורז בקולנוע ורייגן כבר הופה מעבר לפינה. The Empire Strikes Back.
"מחתרת מזג האוויר" הוא סרט תיעודי מצוין שמספר את הסיפור של מחתרת מזג האוויר, האגף רדיקלי שהתפצל ב-1969 מה-Students for Democratic Society (SDS), אחד מארגוני השמאל החשובים ביותר של סוף שנות השישים, והעז להכריז מלחמה על ממשלת ארה"ב.
הסיפור של "מחתרת מזג האוויר", תנועה ששמה הושאל מהשורה המפורסמת של דילן You don’t need a weatherman to know where the wind blows, הוא בעיני, מסיבות שונות, הסיפור המעניין והמורכב ביותר בין הסיפורים של כל תנועות הגרילה וההתנגדות של שנות השישים. זה גם הסיפור שהכי קל לצופה בן זמננו להזדהות איתו. ראשית כי פעילי המחתרת מעולם לא פגעו בחיי אדם ולמעשה הקפידו תמיד לפוצץ את הפצצות שלהם בלילה משרדים ריקים או להודיע מראש על הטמנתן; שנית משום שהיו פחות דוגמטיים, ניהיליסטים ומיליטריסטים ויותר מוכווני שינוי חברתי חיובי מפעילי שאר המחתרות; שלישית משום שהיה בהם משהו שנותר אנושי לכל אורך הדרך; ולבסוף משום שהסיטואציה שמתוכה הגיחה המחתרת היא הדומה ביותר, בהשוואה לשאר הסרטים שמוזכרים כאן, למצב שבו נמצא בימינו השמאל הרדיקלי הישראלי.
בסוף שנות השישים, בתקופה בה הרגה ארה"ב אלפי ורבבות אזרחים ויאטנמים מדי חודש, התגברה בתוך השמאל הרדיקלי האמריקאי תחושה שעצרות וצעדות השלום, לא משנות דבר, ושאין ברירה אלא לנקוט בפעולה רדיקלית שתמשוך את הקרקע מתחת לכללי המשחק המקובלים. או כפי שאמרה זאת אז ברנדין דוהרן, עורכת דין בעברה שהפכה למנהיגה המפורסמת ביותר של המחתרת: "אי אפשר להיות מחויבים לאי-אלימות מתוך החברה האלימה ביותר בהיסטוריה".
תהליך ההקצנה של המחתרת היה קשור באופן עמוק לרדיפת הפנתרים השחורים, שמחתרת מזג האוויר, כמו רבים בשמאל הרדיקלי האמריקאי, חשה אליהם זיקה עמוקה. כמו להרבה אמריקאים לבנים בשנות השישים (וכמו רבים מאנשי שמאל הישראלי בימינו), חשו חברי המחתרת אכולי אשמה על אי יכולתם להתנתק מהרקע שלהם במעמד המדכא ולהפוך למיעוט. עבור המהפכנים הלבנים של שנות השישים, שביקשו להתנתק מהרקע הבורגני שממנו באו, הייתה המיליטנטיות השחורה של הפנתרים מקור השראה. כך נוצר הקשר בין שתי התנועות, שהוביל את הפנתרים להכריז כי לא כל הלבנים הם אויבים וכי חברי מחתרת מזג האוויר הם אחים למאבק.
אלא שבניגוד לסטודנטים הלבנים, זכו הפנתרים השחורים ליחס קשוח הרבה יותר הממסד האמריקאי. בעוד שהדבר הגרוע ביותר שקרה לפעילי שמאל לבנים היה מעצר או מאסר, הרי שהמנהיגים הפוליטיים של הפנתרים השחורים החלו למצוא את מותם זה אחר זה בנסיבות לא ברורות. בדצמבר 1969, לאחר הרצח הברוטאלי של פרד המפטון, מנהיג צעיר ועתיר כריזמה של הפנתרים השחורים, בידי המשטרה האמריקאית, התחושה הייתה שפניה האמיתיים של אמריקה נחשפו, ומה שנחשף היה משטר טוטליטארי המעמיד פנים של דמוקרטיה כל עוד הדברים מתנהלים לרוחו, אבל נחוש לרצוח ולהרוג ברגע הראשון שבו הוא חש איום אמיתי על הלגיטימציה שלו.
"בנקודה הזו" כותב חברת המחתרת מארק ראד בזכרונות שלו "כבר לא היה אמריקנים תמימים, לפחות לא בין הלבנים. הם שחקו כולם תפקיד בזוועות של ויאטנם, ולו רק באמצעות הבורות הפאסיבית, ההסכמה שבשתיקה ואימוץ מקומם המועדף. כולם אשמים. כל האמריקנים היו מטרות לגיטימיות למתקפה. רצינו שהארץ הזו תטעם ולו מעט ממה שהיא מאכילה את שאר העולם. בדיוק כמו האמריקאים הפאסיביים שלהם בזנו, קיבלתי בהכנעה את הלוגיקה המעוותת הזו. לא רק שהייתי מוכן לקחת סיכונים ולשאת בתוצאות, אלא, חשוב מכך, הוצפתי כולי בשנאה. אצרתי בתוכי את השנאה כאות המציין עליונות מוסרית."
זה היה הרגע שבו הכריזה המחתרת מלחמה על מדינת ארה"ב והחלה בסדרה של פעולות חבלה נגד מוסדות ממשלה ובנקים שסחפו אחרים בארה"ב והיו לחלק מגל של מאות פעולות חבלה שבוצעו על ידי פעילי שמאל נגד המשטר האמריקאי בתחילת שנות השבעים. הפעולות של המחתרת כוונו פחות על מנת לגרום הרס ויותר להיות תגובה סמלית, פגיעה בסמלי הכח של המשטר וביכולתו להדחיק את חוסר הצדק. הן נערכו תמיד כתגובה מנומקת לפעילויות של הממשלה: בנקמה על רצח פרד המפטון, כנקמה על מעשי טבח בויאטנם, לציון יום השנה ה-11 של המהפכה בקובה ועוד.
קל להסחף ברומנטיקה של המחתרת ותנועות הגרילה של שנות השבעים. לתנועות הללו היו לא רק רעיונות נשגבים, אלא גם את הסטיילינג הנכון: בטקסטים, בכרזות המהפכניות ובלבוש שפרטו באופן מופלא על הרגישויות של האסתטיקה המהפכנית. לעומת הנכונות שלנו כצופים, במיוחד ממרחק הזמן, להסחף עם הרעיונות והסנטימנטים של חלק מתנועות הגרילה הללו, ניצבת הביקורת הנחרצת שמשמיע טוד גיטלין, ממנהיגי השמאל החדש בארה"ב של שנות השישים, ומבקר נחרץ של "מחתרת מזג האוויר" שאומר בסרט: "הדבר שצריך לשים לב אליו, הוא שאנשי המחתרת הביאו את עצמם לנקודה שבו היו מוכנים להפוך לרוצחי המונים. הם הגיעו למסקנה שאליה הגיעו כל הרוצחים הגדולים: היטלר, סטאלין או מאו: שיש להם פרויקט גדול לשינוי וטיהור העולם, ושלמען הפרויקט הזה ניתן להקריב את חייהם של בני אדם רגילים. הם הצטרפו למסורת הזו."
עשור של חיים במחתרת. חברי מחתרת מזג האוויר.
הביקורת של גיטלין היא ביקורת נוקבת שניתן להשית על כל המחתרות של שנות השישים, אלא שהמחתרת כאמור היא דווקא דוגמא נדירה לארגון שלא התדרדר לאלימות לשם אלימות, שהיה מחויב לביקורת עצמית אמיתית, שהשקיע גם במסרים קונסטרוקטיבים (את העלון הראשון של מגזין המחתרת ניתן לקרוא כאן) ושחבריו השתלבו לאחר חזרתם לחברה ביוזמות חברתיות. (רוב חברי המחתרת שוחררו במהרה לאחר שיצאו מהמחתרת מכיוון שבמשפטים נגדם התברר שהמשטרה ביצעה הפרות בוטות של החוק במהלך המצוד אחריהם). זאת גם כנראה הסיבה שזה הארגון היחיד שהסרטים שנעשו עליו נעשו מנקודת מבט אוהדת ברובה.
ואני מתאר לעצמי שאם היו אנשי המחתרת מבקשים לענות לגיטלין, התשובה נמצאת בדברים של ביל איירס בסרט אנדרגראונד, "אני חושב שטעות נפוצה היא לחשוב שאלימות היא בחירה פוליטית. אלימות קיימת במצבים חברתיים מסוימים וזו לא שאלה של לבחור להיות אלים או לא להיות אלים" ובדברים של קת'י בודין: "לא לפעול, לא לעשות כלום, או לא לעשות כל מה שאתה יכול, זה אלים בדיוק כמו לעשות כל מה שאתה יכול."
אנדגרגראונד (Underground – (1975
סרט שמצלם את המראיינים. Underground.
אמיל דה אנטוניו היה סוג של מייק מור של שנות השבעים. הוא ביים סדרה של סרטים פוליטיים בעלי גוון מהפכני כמו In the year of the pig (1969) (סרט אנטי-ויאטנם שהיה מועמד לאוסקר) ו-Millhouse (1971) (פורטרט של הנשיא השנוא ניקסון). ב-1975 יצר דה אנטוניו יחד עם האקסל וקסלר, במאי הסרט Medium Cool (עליו כתבתי בפוסט הקודם), את אנדרגראונד, סרט שנועד לאפשר ל"מחתרת מזג האוויר" לדבר מתוך מקום מחבוא ולהעביר את המסר שלה לציבור האמריקאי.
אנדרגראונד הוא סרט תעמולה מהפכני של ממש. הוא מתאר קבוצת גרילה שהכריזה מלחמה על ממשלת ארה"ב, ומבקש לשכנע את הצופים בצדקת הדרך המהפכנית תוך כדי שימוש בקטעי ארכיון של צ'ה גווארה, קסטרו, מלקולם איקס, הפנתרים השחורים ומגוון סמלים אחרים של המהפכה.
מה שהופך את הסרט הזה למרתק עוד יותר, הוא דווקא העובדה שהוא סדוק כל כך, וטעון בתובנות העצובות שמאפיינות את שלבי הקיום האחרונים של המחתרת. בתקופה שהסרט צולם הצייטגייסט כבר השתנה, כשלון המהפכה של שנות השישים כבר היה בולט והמחתרת הייתה ארגון זניח בדרכו אל חוסר הרלבנטיות. כשהחברים במחתרת מזג האוויר מנסים להסביר בסרט הזה למה הם מאמינים שהמהפכה קרובה ושאנחנו רק בתחילתה נדמה שהם מנסים לשכנע לא רק את הצופים אלא גם את עצמם.
גם הסגנון של הסרט הינו בלתי שגרתי לגמרי. מאחר שלא ניתן היה לחשוף את פניהם של חברי המחתרת, הם מצולמים מהגב. במקום לראות את המרואיינים אנחנו רואים רוב הזמן את המראיינים שמקשיבים לדבריהם.
חברי המחתרת, שבשלב זה של קיומה של המחתרת חיו במידור מרוחק ואנונימי זה מזה, קובצו לשם הפקת הסרט לשלושה ימי צילומים מרוכזים. הסרט חושף את אי הנוחות שהם חשים ביחס לתהליך ההסרטה וגם מציג אותם בסוג של חשבון נפש, שהופך את הקבוצה הזו לאנושית יותר משאר הקבוצות שבהם אני עוסק כאן. קשה לדמיין את קארלוס או חברי קבוצת באדר מאיינהוף המקורית למשל מנהלים חשבון נפש. הם היו דוגמטיים מדי בעמדותיהם. חברי מחתרת מזג האוויר, לעומת זאת, מדברים על הקשיים שבחיי המחתרת, וגם על החרטה שלהם על כך שמיהרו מדי בתחילת הדרך לאמץ סמלים מיליטנטים. כמו שאומר בסרט ביל איירס "עליך להיות מיליטנטי, אבל אסור לך להיות מיליטריסטי".
בשלבים מסוימים נדמה שהסרט הוא סוג של תרפיית-ריאליטי למהפכנים. אולי ההחיכוכים הכואבים ביותר בין הקולנוענים למחתרת הם בשאלה, שם מה מצולם הסרט הזה? בעוד שהמחתרת רוצה לעשות סרט שישנה את העולם, הקולנוענים, כמו עיתונאים טובים, רוצים להתמקד בפנים המרגשים של הסיפור האנושי. הפשרה, שנוגעת עמוק במסרים ובאסתטיקה של המהפכה, חושפת את צידה האנושי, אנושי מדי, והיא כואבת, וכואב לצפות בה גם 35 שנה אחרי.
באדר-מיינהוף קומפלקס של אולי אדל הוא ההיפוך הגמור של אנדגראונד. זהו הסרט הספקטקולרי ביותר שנעשה על מהפכות שנות השישים וגם לא במקרה היחיד מבין סרטי המחתרות שהגיע לטקס האוסקר, כמועמד לפרס הסרט הזר הטוב ביותר של 2008.
הרבה אנשים שונאים את הסרט הזה. משפחות הקורבנות גינו אותו כמסולף ומשפיל, אנשי שמאל רדיקלי האשימו אותו בשיטוח האידאולוגיה שמאחורי "סיעת הצבא האדום", וחבר שלי אורי האשים אותו בכך במניפולטיביות, חוסר אופי וסוף מייגע.
ובכל זאת בעיני באדר-מיינהוף הוא סרט מדהים. גם בגלל הסיפור של כנופיית באדר-מיינהוף, "סיעת הצבא האדום" שעשתה בגרמניה גדול יותר ורצחני יותר, את מה שעשתה בארה"ב מחתרת מזג האוויר, והמשיכה עם זה עד 1998 – אבל גם, ובעיקר, משום שאדל הצליח בסרט הזה ליצור את הייצוגים והדימויים הקולנועים המרהיבים, העוצמתיים והסוחפים ביותר שנוצרו עד כה למהפכה. גם בגלל שאדל הוא במאי מוכשר, וגם מהסיבה הפרוזאית שתקציב ההפקה שלו היה גבוה משמעותית מזה של כל הסרטים האחרים.
חובבי אוונגארד מושבעים כמו אורי בטח יגידו בזה הרגע שזה בכלל לא מעניין, וחלקם (אבל לא אורי) יבוזו לי על אהבתי לספקטקל. אבל ספקטקל, או לפחות סוגים מסוימים של ספקטקל, זוכים אצלי להערכה.
מהרגע הראשון של הסרט, שמתחיל בעימות אלים בין משמר השאה האיראני המבקר בגרמניה לבין תומכי שמאל רדיקלי המפגינים נגד השאה ביוני 1967 – הסרט הזה מהפנט ביכולת שלו ליצור זיקוק מושלם של האסתטיקה המהפכנית ולהפוך אותה למוצר קולנועי מלוטש ומרהיב.
אני לא אכנס כאן לסיפור של גרמניה בשנות השישים, המרד של הדור הגרמני של 68 וכנופיית באדר-מאיינהוף שמי שהגתה והובילה אותה הייתה בכלל אנסלן גודרון, נכדה של נכדה של הפילוסוף הגרמני הגל, שהעיתונות שמטה את שמה מהכינוי שהעניק למחתרת. המאמר הזה עובר כבר ככה את גבול ה-8,000 מילה.אבל הנה קליפ עכשווי של תומכי "סיעת הצבא האדום" הגרמנית, עם דגש מיוחד על שחרור פלסטין והרבה אסתטיקה מהפכנית.
(Guerilla: The Taking of Petty Hearst (2004
גרילה בסוואהילית. צבא השחרור הסימביוטי.
מבין שלל ארגוני הגרילה/טרור של שנות השבעים, הסיפור של צבא השחרור הסימביוטי (Symbionese Liberation Army) הוא ההזוי ביותר, הצבעוני ביותר ובעל הזיקה העזה ביותר לתרבות הפופ.
צבא השחרור הסימביוטי הוקם ב-1973, על רקע האקלים התרבותי שיצרה המלחמה בויאטנם, אבל לאחר שזו כבר נסתיימה. בשלב זה, אחרי 7 שנות שלטונו של ריצ'רד ניקסון, אחד הנשיאים השנואים בתולדות ארה"ב ומי שהפך בשורות השמאל לסמל בקנה מידה כמעט תיאולוגי של כוחות אפלים ודמוניים (ב'ואליס' של פיליפ ק. דיק, ניקסון הוא לא פחות מסמל לשלטונו של השטן על פני האדמה), המאבק כבר לא נגע בדרישה ספציפית זו או אחרת, הוא נגע בתחושת ניכור כללית שהרגישו רבים מהצעירים בארה"ב כלפי התרבות שבתוכה גדלו. תרבות שלתפיסתם הייתה מבוססת על רצח המוני, מערכות טכנולוגיות לשליטה בתודעת ההמון, ושקרים בקנה מידה חסר תקדים.
צבא השחרור הסימביוטי הוקם על ידי קבוצה של סטודנטים רדיקליים מברקלי שהחליטו שהגיע הזמן לנקוט צעדים ממשיים כנגד החיה ולשחרר את ההמונים משלטונה של "אמריקה הפשיסטית". שמו של צבא השחרור הסימביוטי התייחס לשאיפת הקבוצה לחסל את "החרק הפשיסטי שיונק את חיי האומה" וליצור קיום סימביוטי ואוטופי שבו כל חלקי האומה תורמים זה לזה. שבע הראשים של נחש הקוברה שהופיע בסמל של הארגון סימלו את שבע הערכים המרכזיים של הארגון, שהופיעו בשמם הסוואהילי.
ה-SLA ביצע כל מיני פעולות במהלך שנות קיומו הקצר, אבל הפעולה שהפכה אותו לשם מוכר ברחבי העולם כולו הייתה חטיפתה של פטרישיה הרסט, נכדתו בת ה-19 של וויליאם רנדולף הרסט, איל העיתונות האגדי שעל דמותו מבוסס על פי השמועה הסרט "האזרח קיין". בהודעה ששחרר ה-SLA לאחר חטיפתה של הרסט הודיע הארגון כי "רנדולף הרסט הוא יושב הראש של אימפריית המדיה הפשיסטית של קואופרטיב הרסט שהוא מוסד התעמולה הגדול ביותר של הדיקטטורה הצבאית של מדינת התאגידים המחומשים שתחת שלטונה אנו חיים בזמנים אלו".
ה-SLA קיוו לקבל תמורת הרסט שניים מחברי הארגון שנעצרו זמן קצר קודם לכן, אבל לאחר שתקווה זו נכזבה, החליטו למנף את הרסט לצורך מבצע רובין הודי בקנה מידה ארצי. הם דרשו מאביה העשיר כקורח של הרסט לארגן חלוקת מזון המונית לעניים שתערך ב-16 רובעים שונים ברחבי ארה"ב, שלוש פעמים בשבוע למשך ארבע שבועות רצופים ולא, יהרגו את ביתו. הרסט נאלץ לציית, וחלוקת המזון האדירה (4,000 מתנדבים מחוגי השמאל סייעו בחלוקה, שהשווי הכללי של המזון שחולק בה הגיע למליוני דולרים) הוציאה לרחוב המון של רעבים וחשפה את מימדי העוני בארה"ב.
אבל התפנית המוזרה ביותר בעלילה, זו שהציתה את הדמיון של מליונים ברחבי ארה"ב, התחוללה כאשר החליפה לפתע פטרישיה הרסט, החטופה הצעירה, את הצדדים. בהודעה מוקלטת שנתפרסמה כחודשיים לאחר חטיפתה, היא הודיעה להוריה שהם חזירים קפיטליסטים, מסרה לארוס שלה שלא אכפת לה אם לא תראה אותו יותר, הצהירה על רומן חדש ובעל מימדים קוסמיים עם אחד ממנהיגי המהפכה, והצהירה בפני האומה לאומה כי שמה הוא מעתה הוא "טניה", על שם חברתו למאבק של צ'ה גווארה. זמן קצר מאוחר יותר צולמה הרסט, כעת טניה, כשהיא משתתפת בשוד מזוין של בנק, חמושה בתת מקלע וחובשת ברט מהפכני.
אין צורך לומר שהמהפך של הרסט הכה בתדהמה את ארה"ב כולה. היה זה כאילו ערקה יורשת העצר של הצאר הרוסי לשורות הבולשביקים והודיעה על רומן סוער עם ולדימיר לנין. משפחת הרסט סרבה להאמין והודיעה שהיא ממשיכה לראות בפטי שלהם קורבן של חטיפה. ציבור הסטודנטים לעומת זאת נשא כרזות המודיעות "אנחנו אוהבים אותך טניה" והכריז על הפיכתה לגיבורת העם.
טניה נותרה במחתרת במשך שנתיים כמעט, במשך מה שהיה אחד המצודים המתוקשרים בהיסטוריה האמריקאית ושכלל את קרב היריות החי הראשון בהיסטוריה של הטלוויזיה. לאחר שנתפסה לבסוף ב-1975, התנערה הרסט במשפט שנערך לה מכל ההצהרות הלוחמניות שהפיקה בתקופתה המהפכנית וטענה כי נפלה קורבן לסוג מתוחכם של שליטה בתודעה ולסינדרום שטוקהולם. לאחר שריצתה שנתיים מתוך גזר דין של 22 שנה בכלא, קוצר גזר דינה על ידי הנשיא קרטר היא שוחררה ב-1979. מאז הפכה הרסט לדמות קאלט של התרבות האמריקאית, וכוכבת קבועה בסרטי הקאמפ של במאי המופת ג'ון ווטרס. אם אתם חובבים של ווטרס, ראיתם אותה אולי בסרטים כגון "פקר", "ססיל ב. דמנטד", "אמא סדרתית", "נער שוליים" ו"איזו בושה".
קארלוס – (Carlos – (2010
אם הסרטים מדיום-קר, מחתרת מזג האוויר, צבא השחרור הסימביוטי ובאדר מיינהוף קומפלקס מייצגים החרפה נמשכת של האלימות, הרי שקארלוס מייצג את השלב הסופי של האלימות המהפכנית: רוריזם חסר פשרות, חסר עכבות והחל משלב מסוים גם חסר ערכים.
דיוקן של מהפכן-טרוריסט בינלאומי. קארלוס.
אדגר רמירז נותן את תפקיד חייו בתור איליץ סאנצ'ז רמירז, הלא הוא קארלוס, הטרוריסט הונצואלי האדום והפרו-פלסטיני שפעל במהלך שנות השבעים בשיתוף פעולה עם "החזית העממית לשחרור פלסטין", ארגון השחרור הפלסטיני-מרקסיסטי, בתכנון והוצאה לפועל של שורה של פעולות כמו חיסולם של אנשי עסקים יהודים, ירי על מטוסי נוסעים של אל-על, וחטיפתם של שרי אופ"ק.
קארלוס, סרט הטלוויזיה עטור השבחים והארוך (שש השעות) של אוליבר אסאיאסמתאר אדם שהוא ליבידו יוקד של תשוקה, אלימות ואגו מנופח שמוסר את כולו למען המהפכה. "כלי נשק הם שלוחה של הגוף שלי" הוא אומר באיזושהי נקודה בסרט, במעין פרפראזה על מאמרו המפורסם של מקלוהן, ואכן ככל שהוא ממשיך בדרכו, נושרים מעל קרלוס הערכים ומה שנשאר הם רק כלי הנשק. בהתחלה הוא טוען שהמאבק היחידי שקיים עבורו הוא מאבק המדוכאים נגד האימפריאליזם, אבל כאשר הוא הופך כלי שרת בתשלום של דיקטטורים מזרח אירופאים וים תיכוניים, הוא עובר אט אט מסטטוס של אידאליסט לסטטוס של שכיר חרב, שהאידאולוגיה המרקסיסטית והאנטי-ציונית שלו נותרה בעיקר כאיבר מנוון. בסופו של הסרט קרלוס נוסע במכוניות יפות, שותה משקאות קלים של חברות קפיטליסטיות ועובר ניתוח להסרת שומן.
(United red army (2007
הסרט הזה על הצבא האדום היפני בוים בסגנון ה- Jitsuroku, שמבקש להצמד לאמת ההיסטורית ולהיות לקולנוע אמת. בנקודות מסוימות ההצמדות הכמעט נוקדנית הזו לאמת ההיסטורית הופכת את הסרט הזה למייגע, אבל הוא גם מעניין כסרט שנותן זווית מהמזרח הרחוק על המהפכות של שנות השישים. הצבא האדום היפני שהיה אחראי לטבח בשדה התעופה לוד בשנת 1972 (בו נהרגו 26 בני אדם), ושכמו קרלוס וה-RAF הגרמנים שיתף פעולה עם החזית העממית לשחרור פלסטין.
הסרט "צבא אדום מאוחד" מהווה דוגמה לדגם הכיתתי של תנועות מהפכניות בצורתו הגרועה ביותר. מנהיגי הצבא האדום היפני השליטו בתוכו שלטון אימה, תוך שהם דורשים מחבריו הנאמנים למאבק המהפכני "ביקורת עצמית", מושג שמשמעותו לא ברורה באף שלב בסרט, נדמה שאף לא לגיבורים, ושמתבטא בעיקר בעינויים שמענים ראשי הצבא האדום את חברי הקבוצה שלהם. בחורף 1972 הקבוצה טבחה ב-12 מחבריה במהלך תהליך הביקורת העצמית הזה.
"צבא אדום מאוחד" מספר בסגנון שמערב בין קולנוע תיעודי לקולנוע עלילתי את סיפורה של תנועת הסטודנטים היפנית של שנות השישים, ואת סיפורו של ה-JRA. הוא מתמקד במחנה האימונים החורפי והידוע לשמצה של הארונה 1972, שבמהלכו כאמור רצחו ראשי הצבא היפני האדום תריסר מחברי הקבוצה כחלק מתהליך סדיסטי שמטרתו המוצהרת הייתה להפוך את החברים ל"מהפכנים אמיתיים".
קוג'י וואקאמאטסו, במאי "הצבא האדום היפני", הוא בוגר הרדיקליזם היפני של סוף שנות השישים ותחילת השבעים, תקופה שבה ביים סרטים פוליטיים רדיקליים. בסרט זה הוא מתחשבן בצורה מדוקדקת עם העיוורון האידאולוגי של חלק ממייצגי התקופה ההיא. הריאליזם הנוקשה, האכזרי והלעיתים מיייגע של הסרט הזה מפורר את הרומנטיקה של המהפכה וממיר אותה בקטנוניות אפורה של מאבקי כח שאין דבר ביניהם לבין צדק חברתי.
לאחר 1972 הצבא האדום היפני כבר היה מחוסל ביפן ופעל בעיקר במזה"ת ובשיתוף פעולה עם "החזית העממית לשחרור פלסטין" והנה קטע מ- Red Army/PFLP: Declaration of War סרט דוקומנטרי בעל גוון תעמולתי שצילם וואקאמאטסו ב-1971, נראה לי שבביירות.
יונה שיהיה בן 25 בשנת אלפיים – (Jonah Who will be 25 in the year 2000 – (1976
החיים בעידן שאחרי המהפכה. יונה שיהיה בן 25 בשנת 2000.
"יונה שיהיה בן 25 בשנת 2000" הוא סרט שוויצרי אינטיליגנטי ויפה מ-1976 שעוסק בהתפכחות של השמאל האירופאי מתוצאות המהפכה של 1968. הגיבורים, מי שהיו הסטודנטים של מהפכת מאי 1968, הם כעת סביב גיל השלושים, מנסים להסתדר בערים מנוכרות, במציאות כלכלית קשה שהסולידריות החברתית הולכת והופכת בה לנדירה.
שמונה הסוציאליסטים לשעבר מציירים את הכיוונים השונים שהתפרק אליו השמאל המהפכני בשנות השישים. אחד מהם הוא סוציאליסט מיליטנט שפוטר מעבודתו בבית הדפוס ועובר לעבוד בחקלאות אורגנית. שני שהופך למורה להיסטוריה, מבקש ללמד את תלמידיו על ההיסטוריה האמיתית, ועל כך שגם הקפיטליזם יכול לקרוס, ומפוטר לבסוף מעבודתו. שלישית קופאית שגונבת מהסופרמרקט בו היא עובדת ומחלקת ללקוחות מוצרים בחינם, מתוך שנאה למערכת. רביעית, שהחליטה לנטוש את הפוליטיקה על מנת למצוא את האחדות והנצחיות בתוך תורת הטנטרה. חמישי, עיתונאי שמנסה למנוע מבעלי ההון להשתלט על האדמות בעיר. ועוד…
"יונה שיהיה בן 25 בשנת 2000 מלא בשיחות רגישות על חיים, מהפכה ואידאלים. רוב הדמויות בסרט עסוקות בניסיון להכניס חמלה לתוך החיים הקטנים שבתוכם הן לכודות, כעת לאחר כשלון שהמהפכה. הן ממשיכות להאמין שמתישהו יהיה טוב יותר, או שאפשר למצוא טוב במציאות הנוכחית, תחת שלטון האימפריה. לעומתן מקס, המהפכן המפוכח, מתעקש שוב ושוב להזכיר את המציאות. בשיחה על מאי 68 הוא מכריז בפני בת זוגו חובבת הטנטרה: "שום דבר לא השתנה. הכל גרוע יותר מקודם. חוץ מהאופנות, המזון מאקרו-משהו, הילדים המטונפים, הסקס המזדמן והטנטרה – כל מה שאני רואה זה את קיסינג'ר משתלט על העולם".
המהפכנים שאחרי המהפכה קוצצים ירקות, שרים על נפלאות הבצל ומצטערים על כך שאין להם תנור עץ, שיודע לאפות עוגות בטעם של פעם. רק מקס הזועם לועג על כמיהתם לעבר, ואף להכרזותיהם שהוא שוגה שהוא רואה את המהפכה בעתיד, בעוד המהפכה נמצאת ברגע, למעשה בחזרה לעבר. "זהו זמן של התפכחות, משום שכולם מחפשים אחר בריחה" הוא מכריז "הגוף. הטבע. סקס. בצלים. פרחי לוטוס. ניחומים קטנים בעולם בלתי נסבל שנאמר לנו שלא ניתן לשנות אותו."
רק הילדים הם סמל של תקווה ב"יונה שיהיה בן 25 בשנת 2000". מרקו מנסה ללמד את תלמידי התיכון על תודעה מעמדית, על ההיסטוריה של החשיבה הכלכלית, ועל טבעה של הנבואה. ומת'יו שבסיום הסרט רוכב על אופניים בדרכו לעבודתו החדשה והשנואה במפעל הנצלני, נשבע שיקדיש עצמו ללמד את בנו יונה שיהיה בן 25 בשנת 2000, בשנה שבה אולי תגיע המהפכה הבאה. בדרך, בזמן שהוא קופא מצינת הבוקר המכה בתוך כדי רכיבה, הוא מזמר תוך כדי פניה ליונה השוכב בעת זו במיטתו:
"אני רוכב לעבודה. שם אהיה מנוצל. אני במאה ה-20 יונה, דורשים ממני רק להיות בשקט, לקבל את הכל. מרשים לי לעשות רק את מה שמשלמים לי לעשות. אני עובד.
יונה, המשחק לא נגמר. הבט בחיים מהרגע שאנחנו מתחילים ללמוד ללכת ועד הרגע שהצבא מתחיל לירות על אלפים מתוכנו. מהשיעור הראשון שלך ועד ההחלטה הדמוקרטית הראשונה שלך: לא להכנע. לדבר, למרות כל האיומים."
עוד סרטי מהפכה:
קסם החיים – (La Melgio Gioventu – (2003 – סרט איטלקי אפי (גם הוא שש שעות) ומרגש שעוקב אחר שני אחים משנות השישים המהפכניות ועד לשנות ה-2000. לסרט יש מוטיבים חזקים של אנטי-פסיכיאטריה, אחת מהזרמים החשובים של תרבות הנגד של שנות הששים. והוא עוקב אחר הטלטלות הפוליטיות שעברו על איטליה לאורך העשורים באמצעות אחת הגיבורות, חברה בארגון הגרילה האיטלקי: 'הבריגדות האדומות'.
צ'ה – (Che- (2008 – סטיבן סודברג מספר בשני סרטי קולנוע שמהווים מכלול אחד את סיפורו של צ'ה גווארה. הסרט הראשון מוקדש למערכה בקובה של 1958. החלק השני והמלנכולי מוקדש לניסיון הכושל של גווארה לייבא את שיטות הגורילה שעבדו בקובה לבוליביה של 1967 ולהצית שם מהפכה. ניסיון שמסתיים בלכידתו ובמותו.
Return of the Secaucus 7 – סרט של ג'ון סיילס מ-1980 על שבעה אקטיביסטים לשעבר משנות השישים נפגשים לסופ"ש מר שכופה עליהם להתעמת עם השבר הערכי הפוסט סיקסטיזי.
הקולנוע של גודאר – "החייל הקטן" (1963), "פיירו המטורף" (1965), Masculine, Feminine (1966) ו"שניים או שלושה דברים שאני יודע אודותיה" (1967), "סופשבוע" (1967) וכמובן "הסינית" (1967) שעליו כתבתי בהרחבה בחלק הקודם של המאמר. הקולנוע של גודאר שמר על קווים מהפכניים, מיליטנטיים במוצהר לאורך שנות השישים. ב-1968, בעקבות אירועי מאי אותה שנה, נטש גודאר את העשיה בתחום הקולנוע המסחרי, הקים יחדיו עם ז'אן פייר גורין את קבוצת הקולנוע הפוליטית דז'יגה ורטוב ופנה לכיוון של קולנוע פוליטי-נסיוני, עם סרטים כמו "הכל בסדר", "מכתב לג'יין" – יצירות אדומות תיאורטיות לא פחות מקולנועיות, המבקשות לחתור תחת מנגוני הייצור של המשמעות.
State ofSiege– סרט צרפתי מ-1972 שמתאר את המאבק בין ממשל הדיכוי של אורגוואי לבין הטופאמארוס תנועת הגרילה האורגוואית שהייתה פעילה בשנות השישים והשבעים ושנתנה השראה לפעילות מחתרת מזג האוויר.
Baader-Meinhof: In love with terror – סרט תיעודי של הבי.בי.סי. על כנופיית באדר מאיינהוף. זמין לצפיה ביוטיוב.
מלבד הסרט הזה נעשו על באדר-מאיינהוף עוד שורה ארוכה של סרטים. ראו כאן.
מהפכה שם וכאן אז ועכשיו
ההתנגדות נותרת לא אלימה. אנרכיסטים נגד הגדר.
אחר הפרטים המעניינים בסיפור של ארגוני שחרור/גרילה/טרור (בחרו את הכינוי המועדף עליכם) שהוקמו בסוף שנות השישים הוא שהם המשיכו להתקיים עשרות רבות של שנים לאחר הקמתם, ולאחר שהמאורעות שהובילו להקמתם (למשל המלחמה בויאטנם) כבר הפכו לזכרון רחוק. מחתרת מזג האוויר המשיכו להתקיים עד תחילת שנות השמונים, קרלוס והצבא האדום היפני היו פעילים עד סוף שנות השמונים, ואילו כנופיית באדר-מיינהוף המשיכו לבצע פעולות טרור עוד ב-1993 והתפרקה סופית רק ב-1998. קריסת הקומוניזם היוותה מכה תודעתית וגם תשתיתית ניצחת לאלו מן התנועות הללו ששרדו עד סוף שנות השמונים, ורובן לא שרדו אותה, אך המשיכו להופיע בחדשות לאורך השנים. המהפכנים המזדקנים של שנות השישים המשיכו מאז להמלט מהרשויות הבינלאומיות, וחלקם נעצרו לאורך שנות התשעים והאלפיים.
כמעט על כל הארגונים הגרילה הבולטים שקמו בשנות השישים בעולם הראשון, כבר נעשו סרטים, אחת הקבוצות הבולטות שלא נעשה עליה סרט עד כה היא הבריגדות האדומות האיטלקית, ואולי אחת הסיבות לכך היא שבניגוד לכל שאר הקבוצות שנמנו כאן, הבריגדות האדומות עדיין קיימות, אם כי הארגון שמנה פעם כ-14,000 חברים מונה היום לפי הערכות כ-50 בלבד.
אחד הדברים המעניינים שעולים תוך כדי עיסוק בתנועות המהפכניות של שנות השישים והשבעים, היא שאין להן מקבילה ישראלית. לא אז (אולי מלבד במידה מסוימת לפנתרים השחורים המקומיים) ולא מאז. המקום הקיצוני ביותר שהמחאה של השמאל הישראלי כנגד מדיניותה הצבאית-מדינית של ישראל הגיע אליו הוא פעילות האנרכיסטים נגד הגדר, טלי פחימה (לפי טענות הממסד, לפחות) או מרדכי ואנונו. עד היום לא קמה תנועת שמאל ישראלית רדיקלית שביקשה לפתוח במלחמה כנגד מדינת ישראל במטרה לכפות עליה לשנות את מדיניותה. נדמה שיש כאן גבול הקשור לזהות וגם לאופי המאבק שהשמאל הישראלי נרתע מלחצות אותו. אפשר לתלות זאת בגורמים שונים שמבדילים את ישראל מאירופה או ארה"ב, כמו העובדה שישראל, בניגוד לכל המדינות שהוזכרו למעלה, מבצעת מדיניות בעייתית תוך כדי שהיא גם נאבקת על קיומה, אבל נדמה שהסיבה העיקרית לכך נוגעת לא דווקא למקום אלא לזמן. שכן העובדה הבולטת ביותר בעיסוק בתנועות הללו הוא שאין להן מקבילות בנות ימינו, לפחות בעולם המערבי. יש לנו היום תנועות נגד הגלובליזציה, ארגוני NGO ושלל תנועות אנרכיסטיות ברחבי העולם, אבל אף אחד מאלו לא מנסה לפתוח בחזית מיליטנטית של מלחמה כללית כנגד הסדר הקיים. אולי בגלל שכבר אין מטריה אידאולוגית מתאימה שתתן מסגרת למאבק כזה (מלבד באיסלאם הרדיקלי), אולי זה בגלל שהן יודעות שאין להם סיכוי, ואולי זה בגלל שלמדנו משנות השישים והשבעים דבר אחד או שניים. זהו פרט שהוא אולי חלק מהתבגרות הכרחית, ויש בו בכל זאת פן נוגה ועצוב שגם הוא אולי חלק הכרחי של העידן שאחרי המהפכה. כך או כך, על רקע ניסיון העבר, נדמה לי שבסופו של דבר זה לטובה.
טכנומיסטיקה 