טכנומיסטיקה

סיכום לעשור האינטרנטי – מהפכת התרבות האינטרנטית

היום בבוקר פורסמה בקפטן אינטרנט במוסף גלריה של הארץ הכתבה השלישית בסדרת כתבות שלי שמסכמות את העשור הראשון של המאה ה-21 באינטרנט. והפעם: על תרבות הרשת של שנות האלפיים.

בספרו "תרבות הממשק" (Interface Culture) טען הסופר ותיאורטיקן הטכנולוגיה סטיבן ג'ונסון כי הצורה התרבותית החשובה ביותר של זמננו היא הממשק. אלמנטים ממשקיים כמו הלינק, הדסקטופ או החלון הינם, טען ג'ונסון, יצירות האמנות החשובות ביותר של זמננו, המגדירים את תקופתנו כפי שהסימפוניה או הרומן עיצבו את המאה התשע עשרה.

כאילו על מנת להוכיח את טענתו של ג'ונסון או את אמירתו המפורסמת של מקלוהן ש"המדיום הוא המסר", הייתה ההשפעה התרבותית הנוכחת ביותר של העשור הראשון של המאה העשרים ואחת לא סגנון מוזיקלי, קולנועי או ספרותי פורץ דרך. בעשור שאופיין יותר מכל ברימייקים, רמיקסים וקאברים, ובמחסור בולט באמירה מהפכנית, הגורם התרבותי המעצב ביותר היו קבוצה של טכנולוגיות חדשות שפרצו לקדמת הבמה.

אף אמן בודד לא השפיע על העשור האחרון במידה שמתקרבת לזו שהשפיעו האגרגטורים: מי שעיצבו את הממשקים של התרבות האינטרנטית החדשה ואת הדרכים שאנחנו צורכים, יוצרים ונושמים אותה. הצינורות הטכנולוגיים: יוטיוב, פליקר, פנדורה, מייספייס, פייסבוק, בלוגר, נאפסטר, קאזה וביטורנט עיצבו את האופן שאנחנו צורכים תרבות ושיחקו את התפקיד המרכזי ביותר בשינויים שהתחוללו בעולם התרבותי. הם היו חשובים יותר מהתמונות, הסרטים או המוזיקה הספציפיים שעברו דרכם. יוצרים ומפיקים יכלו רק לנסות להתאים את עצמם כמיטב יכולתם לתמונה התרבותית המשתנה שיצרו הטכנולוגיות החדשות.

החתול שהקיא על התינוק

לקבוצת הטכנולוגיות החדשות ששינו את חוקי התרבות מקצה לקצה קראו "ווב 2.0", שם שכאילו בא על מנת לשים בפרספקטיבה את כל מה שהיה באינטרנט קודם. את מושג הווב 2.0 טבע גורו המדיה החדשה טים אוריילי שטען ב-2004 שהפעילויות היצרניות של גולשים המעלים להנאתם טקסטים, תמונות וקליפים באתרים מהדור החדש, תתרגם בסופו של דבר לערך כלכלי. אתרי הווב 2.0 הגדולים הופיעו במפה האינטרנטית בערך בסביבות אמצע העשור עם שורה של שירותים חדשים שהמכנה המשותף שלהם היה התבססות על תוכן גולשים, רשתות חברתיות ופלטפורמת רשת.

מבחינת היוצרים היה האפקט המיידי ביותר של הווב 2.0 הורדת האלמנט המתווך שגולם על ידי מפיקים ומפיצים. ההבטחה לקשר ישיר בין האומן לאוהדיו התקיימה אמנם כבר מראשית ימי הרשת, אבל היכולות הטכנולוגיות של הרשת נדרשו להבשיל קודם שניתן היה להסיר את המחסומים כולם. בתחילת העשור היו אלה אתרים כמו "במה חדשה" הישראלי שסייעו לכותבים להפיץ טקסטים לקוראים ברחבי הרשת. באמצע העשור, עם חדירת הפס הרחב והתבגרות הרשת, יכלו אתרים כמו פליקר, מייספייס ויוטיוב להפוך לפלטפורמה חדשה עבור צלמים, מוזיקאים ויוצרי וידאו. לפתע יכלו יוצרים חובבים להגיע לקהלים בגודל בלתי נתפס של מליונים ועשרות מליונים. השמיים היו הגבול.

אבל האמת היא שלמרות הדיבורים על המעבר מתרבות של צריכת תרבות פסיבית לתרבות של יצרנות תרבותית, רק אחוזים בודדים מהגולשים השתתפו ביצירת התוכן באתרי הווב 2.0. הפלטפורמה החדשה לא הפכה את כולם ליוצרים, אבל היא כן הפכה את כולם לסוג של אוצרים ומבקרי תרבות.

"פעם כל אחד היה מסתובב עם שתיים שלוש בדיחות שהוא מכיר. היום כל אחד מסתובב עם שניים שלושה קטעי יוטיוב שהוא מכיר", אומר אורי בן עזרא, מנהל ערוצי הסרטים הבינלאומיים של MGM, "להכיר קטעים מגניבים ביוטיוב הפך לסוג של כישור חברתי".

לעומת תרבות ההמונים הישנה שאורגנה על ידי מועצות ומנהלים שהחליטו מה ישודר ומה לא, התרבות החדשה הופצה בשיטה ויראלית, מילה נרדפת ומפוצצת לביטוי 'מפה לאוזן', על ידי אנשים שהשאלה הראשונה שלהם לחבר שלא דיברו עמו מזה זמן רב היא: "ראית כבר את הקליפ של החתול שמקיא על התינוק?". דף הפייסבוק של כל גולש הפך למעין גלריה שבו הוא אוצר את קטעי האינטרנט החביבים עליו. אספנות של פניני תרבות-רשת הפכה לדרך להציג לראווה טעם תרבותי מעודכן.

בעקבות הלהיט החדש

האופי הויראלי של המדיום החדש רק הדגישה את הקפריזיות והשרירותיות שכבר בלווא הכי אפיינו את התרבות. הנסיון לחזות את הלהיט הבא תעתע שנים ארוכות במפיקי תרבות, אבל האינטרנט הגדיש את הסאה. פתאום תינוקות מרקדים וסנאים דרמטיים זכו למספר צפיות שהיה שמור קודם לכן לתוכניות הפריים-טיים של הרשתות הגדולות. לעומתם, הפקות אינטרנטיות מושקעות נותרו לעיתים עם אלפים בודדים של צפיות.

המחצית השניה של שנות האלפיים לוותה בנסיון נמשך ומתסכל לפצח את הנוסחה הויראלית. תוך תקופה קצרה הפכו משרדי פרסום רבים למשרדי פרסום ויראליים, מסעות השיווק למסעות שיווק ויראליים, הפרסומות לפרסומות ויראליות וכו'. אבל הסוד של הויראליות לא היה פשוט לפיצוח, והקסם המפתה של גישה חינמית למליוני צופים התמוסס לאחר שהבנו שויראליות היא איכות חמקמקה שקשה עד בלתי אפשרי להגדירה. תופעות אינטרנט גדולות כמו השיר צ'וקולד ריין או ילד הנומה נומה היו כאלה שבלתי אפשרי היה לחזות אותן. במרבית המקרים הנסיון לשחזר הצלחות ויראליות, כמו למשל במקרה של בריאן אטן, גיבורו האלמותי של האודישן הכושל לסטנלי קיובריק, או של ליטל ועדי, צמד הבנות מרמלה שעשו קליפ ליפסינק להיי של הפיקסיז, הניב תוצאות בלתי משכנעות. דווקא הנסיון לעשות את הדברים "טוב יותר", ומלוטש יותר, גרמה לעיתים לכך שיסור חינן של תופעות אינטרנט אהודות. האסתטיקה החדשה של הקליפים הויראלית הייתה הפוכה לחלוטין לתפיסות הישנות.

בעולם הישן כשמישהו היה אומר על יצירת אמנות "אחי הקטן בן ה-12 היה יכול לעשות את זה" הכוונה היתה: זה לא שווה הרבה. באינטרנט של הווב 2.0, דווקא הקטעים "האותנטיים" שנראו כאילו האח הקטן בן ה-12 עשה אותם יום אחד כשהוא היה משועמם מדי, הפכו לאלו שכולם רוצים לראות. האותנטיות שנדרשה ממסעות פרסום ויראליים מסוג זה הייתה מעמסה קשה מדי על חלקים גדולים מעולם הפרסום, כך שב-2007 כבר טען דן גרינברג שויראליות היא אשליה מתעתעת. לא יותר מצירוף של נטוורקינג, בחירה של כותרת מושכת וספאמינג ישן וטוב.

כמובן שעבור יוצרים חובבים שזכו בהצלחה אדירה דרך הרשתות החדשות, הטיעון של גרינברג היה לא רלבנטי להחריד. אחת האיכויות הבלתי מעורערות של הרשת בשנות האלפיים הייתה שהיא יצרה עולם שטוח שבו כל גולש שמעלה קטע ליוטיוב עשוי להפוך בן לילה לתופעה אינטרנטית גלובלית. התרבות האינטרנטית החדשה הייתה גלובלית יותר מכל תרבות אחרת בהיסטוריה, והדבר הזה אפשר לשורה של כוכבים רב תרבותיים להופיע מהילד הגרמני מכסח המקלדות ועד מאהיר, קודמו הטורקי של בוראט. גם מקומם של הישראלים לא נפקד. שורה של אמנים ישראלים שהופיעו משום מקום זכו בעזרת יוטיוב לחשיפה בינלאומית מסיבית. הבנות ליטל ועדי מרמלה שצילמו בחדר השינה קליפ לשיר היי של הפיקסיז זכו למליוני צפיות, להומאג' מהבמאי הנחשב קווין סמית וגרמו למבקרי תרבות לראות בהם את התגשמות נבואתו של פרנסיס פורד קופולה שיום אחד ילדה עם מצלמת וידאו תחולל מהפכה בעולם הקולנוע. הקליפ של אורן לביא לשיר Her Morning Elegance זכה גם הוא למליוני צפיות ואלפי מחמאות מהגולשים, ו-ThruYOU, יצירתו של המוזיקאי הישראלי קותימן, אשר מיקססה עשרות יצירות יוטיוב לכדי אלבום פאנק בועט, הכתה כלים וגרמה למומחה זכויות היוצרים הבינלאומי לורנס לסיג להכריז שהיא סנונית המבשרת גל יצירתי שישנה מהיסוד את תפיסות זכויות היוצרים.

הקולקטיב

אחד מהדברים שהבחינו את העולם התרבותי החדש מזה הישן, היה העקרון הקולקטיבי שעמד בבסיס רבות מיצירות הרשת החדשות. האינטרנט של העשור הראשון ייצר שורה ארוכה של יצירות קולקטיביות: ספרים עלילתיים שנכתבו בסגנון הוויקי, כשהגולשים משכתבים זה את זה; סרטים שהופקו ובוימו בסגנון וויקי בעזרת אלפי גולשים מסביב לעולם ויצירות כמו של קותימן, שמיקסס עשרות קטעים בלתי קשורים ליצירה אחת. "עוצמת השיתופיות שקותימן הדים בפרויקט הזה הביאה לכך שקותימן היה למעשה האזרח הראשון של הקהילה הראשונה – האמיתית – ברשת" אומר תומר ליכטש, מנהל סטודיו קונצפצ לניו-מדיה ומבקר תרבות דיגיטלית. "באלבום הזה הוא אומר, בפשטות: הנה אתם, עשיתי את זה בשבילכם, לא הייתי יכול לעשות את זה בלעדיכם, ואתם חופשיים לעשות עוד כאלה בעצמכם. התרגשתי מהאנושיות האדירה של האלבום הזה, כי היא אותו דבר שהולך ונעלם בעיני מהרשת, ומוחלף בתהליך רובוטי ממוסחר."

אבל ההתגלמות המובהקת ביותר של התרבות הקולקטיבית החדשה נמצאה בז'אנר התרבותי החדש שהתפתח ביוטיוב והיה מבוסס על שרשורים ארוכים של סרטוני תגובה שיצרו הגולשים זה לזה. הפוקוס של תופעת רשת כמו 2 Girls 1 Cup, הסרטון הידוע לשמצה שהציג שתי בחורות המאכילות אחת את השניה בצואה, השתנה במהרה מהסרטון המבחיל המקורי למגוון הסרטים שהציגו את התגובות של אנשים שצופים בסרטון המקורי. גם תופעות רשת אחרות היו קולקטיביות באופיין: רבבות סרטוני הליפסינק, תמונות ה-LOL Cats, גרסאות ה-Sweded לסרטים פופולריים שנוצרו בהשפעת הסרט קדימה תריץ אחורה והגרסאות הפרודיות לסצינה של היטלר בסרט הנפילה. מה שהיה מעניין בתופעות הללו וברבות אחרות לא היה הוידאו או התמונה האחת שיצרה את התופעה אלא התגובות היצירתיות שאלו גירו מאלפי גולשים מסביב לעולם. התרבות החדשה הייתה תרבות של תגובות, תרבות של אנספור רשומונים תרבותיים ללא מושג מקור.

נדמה שזה מה שהחמיצו חלק מהמבקרים של תרבות הרשת החדשה. בהתפתחות מדוסטוייבסקי, לחלף עם הרוח, לסיינפלד ולנער הנומה נומה, עברה התרבות תהליך של כיווץ מיצירות של מאות עמודים, לסרטים של 90 דקות ולבסוף לקליפים של דקה וחצי. תהליך זה גרם לסופר האמריקאי ניקולס קאר לטעון ב-2007 במאמרו "מותק התרבות התכווצה" כי התרבות החדשה והמכווצת מכווצת גם את הרוח האנושית. אלא שההשוואה בין גרסאות ה-Sweded של הגולשים לבין דוסטוייבסקי לא הייתה אולי הוגנת מלכתחילה. מרכז התרבות החדשה לא היה נתון עוד ליצירת המופת האחת של היוצר גאון. במקום זאת היא ריכזה את תשומת הלב שלה בקבוצות גדולות של כוכבונים קטנטנים שהגיבו זו על זו, שיקפו זו את זו וייצרו גלקסיות תוכן. הגיבורים החדשים היו אנשי הרשת, כפי שכינה אותם הקליפ Internet People שיצר דן מת' ושהוקדש לכוכבונים החדשים. הם היו אנשים אלמוניים מכל קצוות העולם שלעיתים זכו ל-15 שניות של תהילה וברוב המקרים גם נותרו אלמוניים, אבל בדרך תרמו להתפתחות אחת התופעות התרבותיות המשמעותיות של זמנם.

עיתונאים ומבקרי תרבות רבים היללו את התרבות החדשה כמבשרת עידן חדש המחליף את הצרכנים הפאסיביים של עידן הטלוויזיה בגולשים יוצרים, אבל לא חסרו גם מתנגדים כמו אנדרו קין שבספרו "Cult of the Amateur" טען כי הווב 2.0 חותרת תחת סטנדרטים מקצועיים שהתפתחו לאורך שנים ויוצרת כאוס תרבותי. חברות התוכן הגדולות שחשו גם הן מאוימות ממבול הקטעים החובבניים ברשת התעוררו ויצרו את Hulu, אתר הטלוויזיה האינטרנטי שהוקם כדי להחזיר למרכז את היצירה המקצועית. בישראל היו בין המתנגדים אנשי תקשורת כמו יון פדר, עורך אתר Ynet שחזה שהווב 2.0 היא תופעה שתקרוס לתוך עצמה ותעלם מהמהמפה תוך שנים אחדות לטובת תוכן מקצועי ישן וטוב.

ומה יניב העתיד? אשר עידן, יועץ ומרצה למדיה חברתית-שיחתית בארגונים סבור שהמלחמה בין תרבות החובבים החדשה לבין הכוחות המתנגדים לה תמשך עוד זמן רב. "כמו שבמהפכת הדפוס התנהלו מלחמות בין הקתולים מתנגדי הדפוס לפרוטסטנטים חסידי הדפוס, כך מתנהלת היום מלחמה בין חסידי מהפכת המדיה ההמונית-מונולוגית (מחנה בוש בארה"ב, ישראליסטן, איראנסטאן ועוד), לבין חסידי המדיה החברתית-שיחתית (מחנה אובמה בארה"ב, מיעוט בישראל, מיעוט של מליון בלוגרים באיראן, ועוד). מחנה המדיה ההמונית מונולוגית ינסה לבצע קאונטר-רבולוציה (כפי שהצליח ב-8 שנות שלטונו של בוש) נגד הרשתות החברתיות וינסה להחזיר אותנו להישלט על ידי הקונצרנים הגדולים של הטלוויזיה והעיתונים. לדעתי, בטווח הארוך, המהפכה השיחתית תנצח."

גם שיזף רפאלי, חוקר ומרצה בכיר בתחום תרבות האינטרנט מאמין שהשינויים התרבותיים לא ימחו במהרה. "המושג ווב 2.0 עצמו הוא לא הרבה יותר ממותג, אבל זה מותג מצוין" אומר רפאלי, "זה מתגלגל על הלשון ואף אחד לא יודע לומר מה זה בדיוק. אני חושב שהשם ווב 2.0 הוא בעייתי כי יש דברים רבים שהיו קיימים לפני הביטוי של אוריילי ורוב הדברים עדיין לא קרו, ויתרחשו בהמשך. מה שברור הוא שקורה משהו אמיתי: התופעה של הפרוסומר (היצרן-צרכן – ע.ה.) והמדיה השיתופית גם בהקשר של תרבות וגם בהקשר של ידע. אנחנו עדיין רק בהתחלה."

22 בדצמבר 2009 – 11:10 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (8)

אהבה וסקס עם רובוטים – ביקורת

ביקורת ספרים שפרסמתי אתמול במוסף הספרים של הארץ על ספרו המאוד מעניין, משעשע מעורר ומחשבה ובעייתי של דיוויד לוי, "אהבה וסקס עם רובוטים".

ספרו של דיוויד לוי אהבה וסקס עם רובוטים פותח בהקדשה "ל'אנתוני', סטודנט MIT אשר ניסה להתחבב על בנות המין השני, אך גילה שהוא מעדיף לנהל מערכות יחסים עם מחשבים". אהבה וסקס עם רובוטים אכן מציג את מה שעשוי להיות חלומם הרטוב של גיקים ואולי אנשים נוספים בעולם שבו יחסים בין בני אנוש הולכים והופכים מתווכים על ידי טכנולוגיות תקשורת ושבו פטישיזם לגאדג'טים הולך ותופס את מקומן של מערכות יחסים בין אנושיות. בו בזמן, הוא עשוי להחריד רבים אחרים בחזון שלו לטכנולוגיזציה ומכאניזציה של הסקס והאהבה.

לוי חוזה בספרו עולם שבו אנשים עושים סקס עם רובוטים, מתאהבים ברובוטים ומתחתנים עם רובוטים. עולם שבו תיכוניסטיות יוצאות לדייטים עם רובוטים ושבו רובוטים הופכים לחברים ולמאהבים מושלמים. הרעיונות הללו עשויים להשמע מופרכים עד גבול ההזויים, אולם למרות שמו הסנסציוני אהבה וסקס עם רובוטים הינו ספר מעמיק, מלומד ומנומק. לוי, שסיים לאחרונה את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת מאסטריכט בנושא של היחסים בין רובוטים לבני אדם, מנתח בספר בצורה מדויקת ורבת אבחנות את האופן שבו היחסים בינינו לבין המכשירים הטכנולוגיים שלנו הולכים והופכים הדוקות יותר. הוא מתבסס על מגוון רחב של מחקרים פורצי דרך מהשנים האחרונות המציעים שיחסים בין בני אדם למחשבים אינם דבר פשוט כפי שנדמה תחילה וכוללים בין השאר ערכים כמו נימוס או חברות שאנחנו בדרך כלל מאמינים שקיימים רק בקשר עם בני אדם.

לוי מחלץ מתוך כלל הנתונים מגמה של האנשה ההולכת וגוברת שאנחנו מבצעים לטכנולוגיות שלנו ככל שהן מתפתחות. בעוד הרובוטים הראשונים היו רובוטים תעשייתיים, לא יותר ממתקני ייצור אוטומטיים, הרי שהדור הרובוטים הבא, רובוטי שירות (לדוגמה רובוטים לניקיון, נשיאת עגלות דואר וכו') מציינים עליית מדרגה באינטראקציה בין רובוטים לבני אדם. חיות מחמד רובוטיות, ורובוטים מטפלים (לקשישים ולטף) מהסוג שמיוצר כיום הם השלב האחרון באינטימיות המתגברת בין האדם למחשבים שלו. הצעד הבא, על פי לוי הוא רובוטים לאהבה ולסקס.

זו קפיצה מרחיקת לכת למדי, ועל מנת להראות כיצד רובוטים עשויים להפוך למושאי התשוקה שלנו לוי מקדיש עמודים רבים למחקרים הבודקים מדוע בני אדם מתאהבים או נמשכים לבני אדם אחרים. הוא סוקר בצורה מדוקדקת את האופנים שבהם רובוטים עתידיים ילמדו להתחבב עלינו ולעורר את תשוקתנו. זהו אחד החלקים המשובחים בספר, משום שדווקא מתוך הנסיון לבצע אלגוריתמיזציה של האהבה ורובוטיזציה של הסקס, מאיר לוי מזווית מרתקת את התקשורת בין בני אדם ומציג מעין אתולוגיה של האהבה והמין האנושיים.

בסופו של דבר, מציע לוי, יהיו בידינו בשנת 2050 רובוטים ו"רובוטיות" אינטיליגנטיים שנוכל לעצב את המראה החיצוני והאופי שלהם בהתאם לרצוננו. אנחנו נוכל לא רק לקבוע את גודל וצורת איברי המין של הרובוטים הללו, אלא גם להזין לתוכם את כל הידע הקיים בקאמה סוטרה ובספרים אחרים על מנת להפוך אותם לסופר-מאהבים. בכך תגיע אולי לשיאה הקומודיפיקציה של האהבה, הפיכתה של האהבה לסחורה – "הרובוט שלך" כותב לוי "יגיע מבית החרושת מכוון לפי הפרמטרים שהזמנת, אולם תמיד אפשר יהיה להוסיף עוד הערצה, עוד תשוקה או פחות, בהתאם למצב רוחך לרמת האנרגיה שלך". לסקסבוטים מהסוג הזה יהיו עוד יתרונות רבים כמו ירידה בהריונות העשרה, בהפלות, במחלות המועברות דרך מגע מיני ובפדופיליה.

אך יש בעיה בעולם הטכנואוטופיסטי שלוי מתאר בספרו. כדאי לציין קודם כל את העובדה שהחזון של לוי נסמך על ציפיה לפריצות דרך משמעותיות בתחום האינטיליגנציה המלאכותית. למרות שתחזיותיו של לוי אינן בשוליים הסהרוריים של התחזיות בתחום הטכנולוגיה, כאשר עוסקים בתחום כמו בינה מלאכותית חזקה, שבו אופיינה ההתקדמות הטכנולוגית באיטיות, יש לקחת אותן בערבון מוגבל.

אולם גם גם אם נקבל את ההיתכנות הטכנולוגית של חזונותיו של לוי, נותרת עדיין איזושהי תחושה שכל הנסיונות המדעיים לתכנת את האהבה עשויים לקרוס בקול גדול למול הקפריזיות והשרירותיות שמאפיינות את האהבה האנושית. האם רובוט שימלא את כל משאלותינו כרצוננו יהיה מעניין מספיק על מנת לשמור אותנו מעוניינים. לוי מודע כמובן לבעיה זו והוא כותב "יש אנשים שעשויים להרגיש כי חסרה [ביחסים רובוטיים] השבירות המסויימת הקיימת בקשר אנושי, אולם אותה שבירות, אותו היבט ארעי שביחסים בין אנושיים, כמו דברים רבים נוספים, ניתנת להדמיה".

אבל הצורך של לוי, לדמות כל דבר, וליצור רובוטים שיכילו את סתירותיה של הנפש האנושית, מוביל לשאלות עמוקות עוד יותר לגבי הסובייקטיביות של אותו רובוט. מה לגבי הצורך האנושי לזכות באהבה מישות שאותה אנו תופסים כבעלת תודעה עצמאית ובעלת אפשרות בחירה? מה בכלל משמעותה של הצהרת אהבה רובוטית?

לוי הולך בעקבותיו של חלוץ המחשוב אלן טיורינג כי "אם זה נראה חכם, עלינו להניח כי זה חכם" וטוען "הרעוין שרובוט אוהב אותך נראה מצמרר מעט במבט ראשון. אולם אם התנהגותו של הרובוט עקבית לחלוטין מדוע להטיל בכך ספק?" לטענת ובעולם שבו הרובוטים יהיו בעלי הופעה והתנהגות משכנעת, אנשים החיים איתם באופן יומיומי יתייחסו אליהם ממש כמו אל חברים.

אין לזלזל בנקודת המבט של לוי. אחרי הכל, אם נשים כבר מענגות עצמן בעזרת ויברטורים, מדוע שיתנגדו לויברטור שמחבק אותן בידו המסוקסת ולוחש להן מילות אהבה. הזונות צריכות לדאוג לפרנ�
�תן ולא רק הן. החזון של לוי צופה כי כפי שטכנולוגיות אחרות החליפו את כח העבודה האנושי, כך יעלו גם בתחום המין על הטכניקה האנושית. בסופו של דבר, טוען לוי בעקבות ג'ו סנל, יצוץ דור שלם של אנשים שמעולם לא קיימו מגע מיני עם בני אדם אחרים.

ברגעים הטובים שלו סקס ואהבה עם רובוטים מציע תובנות מפתיעות וחדשניות על יחסים בין בני אדם ומחשבים וגם, היסטוריה מרתקת של הקשרים בין מיניות וטכנולוגיה (הספר מכיל חלק נרחב שעוסק באבולוציה של צעצועי המין במאות השנים האחרונות). ברגעים הטובים פחות, נראה כאילו לוי מתאמץ מדי להוכיח את התיזות שלו, חוטא באופטימיות יתר ופוטר בפזיזות את הבעיות הפילוסופיות והקיומיות שהן עשויות לעורר.

סקס ואהבה עם רובוטים הוא ספר חלוצי בנושא חלוצי. מותר להצטמרר ממנו, ואולי אפילו מומלץ. לא רצוי לזלזל בו. הסוגיות שהוא מעלה עשויות להפוך לסוגיות מכריעות בחברה האנושית של המאה העשרים ואחת.

17 בדצמבר 2009 – 10:08 קטגוריות: טכנולוגיה | תגובות (7)

סיכום לעשור האינטרנטי – רשתות חברתיות

אתמול פורסמה במוסף גלריה של הארץ הכתבה השניה בסדרת כתבות פרי עטי שמסכמת את העשור הראשון של המאה ה-21 באינטרנט. להלן גרסה מלאה מעט יותר של הכתבה, שעוסקת ברשתות החברתיות.

במסיבה שנערכה לאחרונה בתל אביב ושמספר הנוכחים בה היה נמוך משמעותית מהציפיות קם אורח שקבוצת דפים מודפסים בידו והחל קורא שמות מרשימת האנשים שאישרו בפייסבוק את הגעתם לאירוע. "130 אנשים עשו אטנדינג, ואנחנו פה בקושי 30. איפה כולם?", האגדה האורבנית הזאת שאולי הייתה ואולי לא, מבטאת את הפער בין העולם השוקק שהתפתח בשנים האחרונות בין רשתות החברתיות לעולם האופליין.

325 מליון משתמשים רשומים נכון לכתיבת שורות אלו בפייסבוק לבדה, וחצי מליון נוספים מצטרפים אליה מדי יום. מאות מליונים נוספים ברשתות חברתיות נוספות כמייספייס, Bebo, Hi5, Orkut ואחרות. הופעתן של הרשתות האלו משום מקום, צמיחתן המטאורית והפיכתן לחלק אינטגרלי מחיי היום יום של מאות מליונים ברחבי העולם היא אחת התופעות המכוננות של האינטרנט בשנות האלפיים.

העולם החדש

הרשתות החברתיות הראשונות, SixDegrees.com ו-Classmates.com הופיעו כבר בשנות התשעים, אבל הפריצה הגדולה של הרשתות החברתיות התרחשה לקראת אמצע שנות האלפיים. האתר Friendster שהושק ב-2003 היה הכוכב הראשון של התחום, כשגרף בחודשים בודדים מליוני משתמשים ותשומת לב תקשורתית. נסיקתו של מייספייס ב-2005 השאירה את Friendster הרחק מאחור, אבל לא לזמן רב. המתחרה הצעיר יותר, פייסבוק, שנוסד שנתיים לאחר Friendster ושנה לאחר מייספייס, הוא שזכה לבסוף בבכורה לאחר שעקף בסיבוב את מייספייס והפך לשולט הבלתי מעורער בעולם הרשתות החברתיות ברוב חלקי העולם, וביניהם ישראל. התכונה הידועה לשמצה של רשתות, שהן הופכות את העשירים לעשירים יותר ואת העניים לעניים יותר, תורמת בינתיים לביסוס שליטתו של פייסבוק בענף. אחרי הכל, הסיבה העיקרית להרשם לרשת החברתית היא למצוא את החברים שלך, ואם כולם כבר בפייסבוק, גולשים חדשים ינטו לבחור בה גם הם, ולהגביר את הסבירות שאחרים ינהגו כמוהם בעתיד.

ימיה הראשונים של פייסבוק היו מלווים בשאלה הנצחית: מה לעזאזל עושים שם? הלא משתמשים ניסו להבין את הרשתות החברתיות כטכנולוגיה בעלת תכלית. אבל הרשת החברתית הציגה היגיון חדש משלה שהיה מבוסס לא על פונקציונאליות אלא על הדוניזם. פייסבוק הפכה לסוג של מסיבה המונית. בניגוד לנסיונות המקרטעים לקיים מסיבות בעולמות וירטואלים כמו סקנד-לייף, פייסבוק הייתה מסיבה שהייתה מושתתת דווקא על הזהות האמיתית של החברים שלה, ולא על זהות וירטואלית. זו, אגב, הייתה אחת הבשורות העיקריות של פייסבוק, העליונות הניצחת, לעת עתה לפחות, של הזהות "הממשית" על פני הזהות הוירטואלית שיש מי שצפו שתחליף אותה.

פייסבוק הציגה סדר חברתי וירטואלי שהתכתב כמעט אחד לאחד עם הסדר החברתי האופלייני. הפעילויות הבסיסיות של החיים החברתיים הפכו לפעילויות החברתיות ברשת החברתית: להכיר אנשים חדשים (להוסיף חברים חדשים), לדבר (לכתוב סטטוסליין), להקשיב ולענות (לקרוא סטטוסליינים ולהגיב להם), להעיר (על תמונות, סטטוסליינים ועוד), לראות (להציץ באלבומים של אחרים) ולהראות (להציב אלבום משלך), לקבוע אירועים חברתיים (איוונטס), להשתתף בקבוצות ועוד ועוד.

העולם החברתי כולו שוכפל על ידי פייסבוק, ובחוגים מסוימים הפכה השאלה "אין לך פייסבוק?" למקבילה של השאלה "אין לך סלולארי?" מי שנשארו בחוץ הודרו מחלק שלם של החיים החברתיים ובמקרים מסוימים אף זוכים לתווית של "סנובים". נכון לכתיבת שורות אלו תופס פייסבוק את המקום השני ברשימת האתרים הפופולרים של אלקסה לאחר שעקף בפינה אתרים כמו יאהו ויוטיוב. מה שעובד לזכותו היא העובדה שהוא עונה בצורה המשוכללת ביותר אי פעם על צורך ממכר של בני האדם: הצורך בתשומת לב. לרובנו המכריע יש צורך באישורים על כך שאוהבים אותנו או לפחות שמים לב אלינו. פייסבוק אפשרה הזנה תמידית ומשוכללת מאי פעם של התאווה האנושית לתשומת לב. פתאום לכל אחד הייתה זכות דיבור. וכולם ראו כל מה שאמרת. לעשות לייק על משהו שמישהו אחר כתב או להגיב לו בכמה מילים הפך למקבילה של ליטוף. זה היה נעים ולפתע כולם התלטפו, פייסבוק הפכה לרשת של תשומת לב. הצורך בתשומת לב ובהסחות דעת קלות אשר לובה עוד ועוד על ידי הממשק ההיפר-קישורי של האתר גרם למשתמשים להכנס לתוכו עוד ועוד, לבדוק את הפייסבוק כל כמה דקות, לבלות את היום בשיטוטים בטלים. ובעוד חלק מהמשתמשים מנסים להתנתק או לפחות להגביל את השימוש העצמי, גרף ההתחברויות לפייסבוק ממשיך לטפס מעלה וצפוי לעבור את החצי מיליארד בשנה הקרובה. פייסבוק הפכה למציאות החברתית חדשה.

כל אחד אוטר

רשתות חברתיות אינן תופעה חדשה. הן היו איתנו מאז שהיה עולם חברתי. האפקט של האינטרנט בעשור האחרון היה בעיקר לאפשר את הצמיחה הפראית של מגמות שהחלו להתפשט בחברה המערבית עוד קודם. כשרב המכר המשפיע מגה-טרנדס שפורסם ב-1988 חזה שנטוורקינג תהיה אחת המגמות העיקריות של העתיד, המושג עניין עדיין בעיקר קבוצות מצומצמות של אנשי עסקים. עשרים שנה מאוחר יותר, הרשתות החברתיות באינטרנט הפכו את כולנו למרשתים. התחרות למי יש יותר חברי פייסבוק, הפכה למקבילה של תחרויות הפופולריות מהתיכון והפכה את עקרון הרישות לערך ראשון במעלה.

במקביל השתנה לו השדה החברתי. טכנולוגיות ישנות כמו הטלפון והמפגש החברתי, אפשרו לשמור על קשר רציף ויומיומי עם קבוצה של עשרות בודדות של אנשים לכל היותר. הטכנולוגיות החדשות שהציעו הרשתות החברתיות, אפשרו שמירה על קשר עם מספר הולך וגובר של בני אדם שהציפו את מסך המחשב שלנו בשורה ארוכה של עדכוני סטטוס מאנשים שלא שמענו מהם מזה שנים. בכך אפשרו לנו להרגיש שיש לנו קשר למספר חסרי תקדים של אנשים, יותר ממה שאנחנו מכירים. האנתרופולוג רובין דאנבר חישב ב-1992 שהקבוצה החברתית הטבעית של חברים שאדם מסוגל לשמור איתם על קשר בעל משמעות מונה לא יותר מ-150 איש, אבל עשור וחצי מאוחר יותר משתמשים רבים במספרים חסרי תקדים של חברים והחוקר אדם אקאר גילה שמספר החברים הממוצע בפייסבוק גדול פי 1.5 מזה שבחיים האמיתיים.

זה לא שכל 400 חברי הפייסבוק הפכו פתאום לחברי נפש, אבל מרכז הכובד של מושג החברות האונלייני היה שונה מזה של מושג החברות הישן. המאמר הסוציולוגי הקלאסי של מארק גרנובטר "עוצמתם של קשרים חלשים" טען שכשמחפשים עבודה או דירה או רוצים להפיץ בשורה או אופנה – החברים הרחוקים שלנו חשובים יותר מהקשרים עם אנשים קרובים אלינו. פייסבוק, שבה רובם המוחלט של החברים הוא חברים מהמעגל הרחוק, ניצלה תכונה זו והפכה לדרך האידאלית למצוא עבודות, דירות, או אירועים חברתיים דרך מכרים רחוקים.

לפתע היו שני סוגים של חברים. מושג החבר הישן של עולם האופליין, ולצדו מושג החברות החדש, האנונימי והלפעמים אינסטרומנטלי של פייסבוק. המילה חבר התחילה לתאר את כל מי שאתה מכיר ואפילו אנשים שאתה לא מכיר ושמתפקדים כסוג של צופים מהצד לחייך. הדף האישי של פייסבוק היה הקצנה של מגמות שהתחילו כבר עם הופעת הבלוגים ושהפכו כל אחד גולש לעורך מגזין. בעולם החדש שורת הסטטוס החליפה את המגירה. כל גולש פרסם עדכוני סטטוס, וקישורים מומלצים מפרי עטו ויצר מעין מהדורת מגזין של העולם הפרטי שלו. החברים הפכו לצופים וטוקבקיסטים של אותו מגזין וירטואלי ששמו אתה. פתאום כל אחד הפך לאוטר.

פרטיות זו תופעה מודרניסטית

"הרשת החברתית היא המימוש החברתי במאות מליונים של רעיונות שניטשה כיחיד חווה אותם במאה ה-19, פוקו-מקלוהן-היידגר, חוו אותם כעשרות אינטלקטואלים במאה ה-20 ובמאה ה-21 הם הפכו לנחלת הכלל" אומר ד"ר אשר עידן, יועץ ומרצה למדיה חברתית-שיחתית בארגונים ומשתמש פייסבוק אדוק. "הכח של פייסבוק הוא שילוב של אלטרנטיבה שיחתית לתקשורת המונולוגית, אלטרנטיבה פרסונלית לתקשורת ההמונית וכפר גלובאלי במקום שטעטל לאומי". בעיני עידן "התפקיד העיקרי של רשתות חברתיות הוא 'בעקבות הזמן האבוד' של הקהילתיות שאבדה לנו במעבר מחברת קהילות מסורתית-פרימיטיבית לחברת לחברת המונים מודרנית."

הרשת החברתית אכן השטיחה מחדש את הריבוד והמידור שנוצר בעולם המודרני. אם בעולם ההוא, היה עולמו החברתי של האדם ממודר בין כמה איזורים נפרדים זה מזה: עבודה, משפחה, וחברים. עמיתים לעבודה פגשו לעיתים נדירות בני משפחה, חברים פגשו לעיתים נדירות עמיתים לעבודה וכן הלאה. הרשת החברתית התיכה את כל הקבוצות הללו למשפחה אחת הנמצאת על מישור אחד והוסיפה עוד קבוצה אחת שהייתה קודם לכן לגמרי מחוץ לתמונה: החברים לשעבר. פתאום כל מיני אנשים מקריים שהכרת במהלך החיים ושהיו בשלב זה או אחר חברים או מכרים שלך, הציעו לך חברות. בעולם החברתי הדיגיטלי של פייסבוק, החברים הללו שפעם היו נעלמים יחד עם העבר, הפכו למשהו אקטואלי. אנשים שמהווים חלק בלתי נפרד מהיומיום הדיגיטלי.

כור ההיתוך של הקבוצות החברתיות יצר תופעות בלתי צפויות ומשעשעות למדי. פתאום החברים מבית הספר היסודי יכלו לראות מה עשית בשישי בערב, והבת דודה יכלה לראות מה החברים כותבים לך על הקיר. בעולם החדש, כולם יכלו לראות את אלבומי התמונות שלך וגם את אלו של החברים שלך, שצילמו אותך שיכור במסיבה והעלו את התמונות בלי לבקש רשות. המדיום החדש יצר את התנאים האידאלים לוויריזם (מציצנות). לפני הוויריזם הוירטואלי המבט היה חשוף. תמיד היה אפשר לתפוס אותך מציץ. בעידן הפייסבוק, כולם יכלו ובמידה רבה הוזמנו לעיין באלבומי התמונות שהפכו מחוויה אינטימית שנחווית עם המשפחה והחברים הקרובים לחוויה ציבורית. החיטוט הפך למלאכה ציבורית וההצצה באלבומים של אנשים זרים: הטיול האחרון של חבר שלך מהצבא, או מסיבת רווקות שביקרה בה מישהי שהכרת בתיכון – הפכה לאחד הבילויים הנפוצים על הגולשים בפייסבוק. בעולם החדש כולם הפכו לוויריסטים עם רשות. הוויריזם הפך לברירת המחדל של התרבות.

ידע הוא כח, ושדה המידע החדש והפורה קרץ לשורה ארוכה של בעלי סמכות. אמה של הבת הסוררת נרשמה לפייסבוק והתחילה מיד לחטט באלבומים של החברות, המעסיק הפוטנציאלי בדק בגוגל ובפייסבוק את המועמד לעבודה. המלחמה הוירטואלית על המידע האישי עלתה באבדות רבות וחייבה קורבנות. שאלות כמו מה לחשוף ולמי לחשוף הפכו לוחצות, ובסוף העשור נרשמה תנועה לכיוון של סינון הולך וגובר של החשיפה: על ידי חשיפה מבוקרת יותר של תוכן או יצירת מערכת מורכבת וממודרת של הרשאות. פייסבוק הפכה לסמל של אובדן הפרטיות, במה שהפך לאחד הדיונים הבוערים ביותר ברשת.

אבל לא כולם מתרגשים מאובדן הפרטיות. "הצורך של אנשים בפרטיות הרבה יותר נמוך ממה שאפשר היה להתרשם מדיבורי המתלהמים" אומר פרופ' שיזף רפאלי, חוקר ומרצה בכיר בתחום תרבות האינטרנט. "יש מספר קטן של גורמים אינטרסנטים שיש להם מה להרוויח מלנפח את הבלון הזה, אבל לרוב הציבור לא אכפת. אני קצת מרחם על האנשים האלה כי כבר עשרים שנה הם עומדים בשער ואומרים כמה הפרטיות חשובה וכמה הטכנולוגיה מפירה אותה, אבל כל פעם רואים מחדש שלקהל לא כל כך אכפת."

כרמל וייסמן, דוקטורנטית לתקשורת באוניברסיטה העברית, המתמחה בקשר בין טכנולוגיה לתרבות, אפילו רואה את אובדן הפרטיות בפרספקטיבה חיובית: "פייסבוק מאפשר בחירה מדוקדקת של רמות פרטיות והגדרה של קבוצות שיוגבלו כך או אחרת, אבל כל כך מעט אנשים משתמשים בזה. מרוב ששיתוף מידע הפך לצורת חיים ודרך חיים גם עבור אנשים שלא רגילים לכך, אנחנו מתמסרים קצת, זה פותח אותנו. נהיה לנו פחות אכפת ואנחנו רואים שהשד לא נורא כל כך, אולי אפילו נחמד. גם זו תופעה חיובית בעיני, שתורמת ללכידות החברית ולהתפתחות עצמית ולמידה מחוויות ותובנות של אחרים. הסתרה ומידור דורשים כל כך הרבה מאמץ נפשי, ההתמסרות הזו כי 'לעזאזל, לכולם זה קורה' יש בה הקלה אמיתית. אני רואה גם היכן זה תורם לאותנטיות ולזהות שלנו כבני אדם, כי אנחנו מופיעים בפני קהלים מגוונים משלל מסגרות שבפועל אנחנו מציגים את עצמנו בנוכחותם בצורה שונה, ופתאום זה לא אפשרי כי כולם פה ביחד בפייסבוק שלך, ואולי זה מביא אותנו לפרסם רק את הדברים שאנחנו באמת עומדים מאחוריהם בפני כל אדם באשר הוא. יש כאן אפשרות מדהימה לתרגל להיות יותר אמיתיים ויותר חופשיים באמצעות היותנו גלויים".

אז האם אנחנו צריכים להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את העולם החדש בלי הפרטיות? לדעת עידן אין לנו הרבה ברירה. "פרטיות היא תופעה מודרניסטית", הוא טוען. פייסבוק היא שלב ראשון במעבר למעבר לעולם שבו נחיה ללא פרטיות, ונאהב את זה. תתכוננו.

16 בדצמבר 2009 – 13:09 קטגוריות: טכנולוגיה | תגובות (5)

סיכום לעשור האינטרנטי – ידע

אתמול פורסמה בגלריה של הארץ כתבה ראשונה בסדרת כתבות פרי עטי שתסכם את העשור של האינטרנט משורה של כיוונים. להלן גרסה מלאה מעט יותר של הכתבה הראשונה בסדרה שעוסקת בדברים שקרו לידע האנושי במהלך העשור הראשון של המאה ה-21.

ינואר 2001. ג'ימי ויילס, יזם אינטרנט המתגורר בפלורידה הקים לא מכבר את נופדיה, אנציקלופדיה אינטרנטית המבוססת על מאמרים מפרי עתם של מומחים. אלא שהפרוייקט של ויילס עמד לפני התרסקות. תהליכי הבדיקה והעריכה שנדרשו על מנת להעלות את הערכים האנציקלופדים היו ארוכים ומייגעים כל כך שאיימו לסכל את הרעיון כולו. ואז, כשויילס חוכך בדעתו איך לקדם את הפרויקט הצולע הציג בפניו ידיד את מושג הוויקי: אתר שמאפשר יצירה ועריכה מהירה של דפי אינטרנט. הייתה זו יריית הפתיחה לתהליך ששינה באופן רדיקלי את תפיסת הידע בעשור הראשון של המאה ה-21.

וויקיפדיה החלה כפרוייקט צדי של נופדיה, אבל מימדיה עלו במהרה על אלו של הורתה. שמונה שנים מאוחר יותר, וויקיפדיה היא כיום הפרויקט האנציקלופדי הגדול בהיסטוריה. עם 14 מליון ערכים ב-240 שפות ומאות מליוני משתמשים, וויקיפדיה נמצאת בעשיריית האתרים הפופולריים ביותר ברשת. יותר אנשים משתמשים היום בוויקיפדיה משהשתמשו אי פעם באיזושהי אנציקלופדיה. ידע מעולם לא היה פופולרי יותר.

וויקיפדיה הביאה לרנסנס חסר תקדים של מושג האנציקלופדיה אבל גם שינתה את משמעותו מן היסוד, במהלך שאופייני לאופן שהמדיות החדשות שינו את מפת הידע האנושי. תוך שנים בודדות הפך האתר סמל למהפכה האדירה בשדות הידע, והסמכות עליו, ולמרכז של וויכוח עז הניטש בין נביאי תרבות הידע החדשה למגיני התרבות הישנה. מאפייניה הדמוקרטיים של וויקיפדיה הפכו אותה לחביבתם של כל מי שרצו להפוך את הידע לשווה, אבל הרגיזו את כל מי שראו בכך איום על סדרי הידע הישנים. וויקיפדיה הפכה לחברתו הטובה ביותר של התלמיד, אבל גם עוררה גל ביקורת על דור שיודע לעשות רק קופי פייסט מוויקיפדיה. הזמינות המוחלטת של הידע בוויקיפדיה גרמה לרבים לראות בה תרופת פלאים שתפיץ את כללות הידע האנושי לכל אדם ואדם בעולם, וציפיות אלו נכזבו בתורן למול ההפרש המתסכל שבין עושר המידע לבין רדידות השימוש שעושים בו רוב האנשים.

גם מערכות הידע הישנות קלטו את וויקיפדיה באמביוולנטיות שעירבה סקרנות וחשדנות. מרצים באוניברסיטאות רבות הונחו לפסול עבודות שמראי המקום שלהם לקוחים מוויקיפדיה. בו בזמן, יצירה משותפת של ערכי וויקי, הפכה לדרך לימוד פופולרית ואופנתית במוסדות השכלה רבים. מושג הוויקי הפך בתורו לבסיס של מושגי ידע חדשים כמו מדע-וויקי, ספרים ומאמרים מדעיים הנכתבים במשותף על ידי כותבים רבים, לעיתים אלפי כותבים בו זמנית אבל גם התהליך הזה נתקל בהתנגדות מצד מערכות הבנויות על תהילת החוקר הבודד.

חלוקות הידע משתנות

המהפכה שהובילה וויקיפדיה לאורך שנות האלפיים הייתה חלק ממגמה רחבה יותר שאותה סימנה תרבות הווב 2.0: המעבר ממערכות חד-סיטריות של ידע מומחים למערכות מידע דמוקרטיות ואינטראקטיביות. ד"ר אשר עידן, יועץ ומרצה למדיה חברתית-שיחתית בארגונים רואה במודל הידע האינטראקטיבי של הרשת החזרת עטרה ליושנה וחלק מתהליך היסטורי רחב בהרבה.

"לפני 2500 שנה התרחשה 'תאונה גלובלית'. עיקר השינוי חל במעבר מהתייחסות פסיבית לידע להתייחסות אקטיבית אליו. עד לפני בערך 2500 שנה כולם התייחסו לידע בצורה אקטיבית, משום שבשיחה בשוק או בסלון או ליד המעיין, אנחנו מדברים. אולם ברגע שהופיע כתב היד כמכשיר חזק יותר מהדיבור בעיקר ביוון ואחר כך ברומא, השולטים על הכתב הפסיקו את השיחה ועברו למונולוג" אומר עידן.

"לפני כ-500 שנה, מהפכת הדפוס צמצמה עוד יותר את השיחה וחיזקה עוד יותר את המונולוג. כך קמו האימפריות המערביות המודרניות וכך גם קם המדע המונולוגי מניוטון ועד אינשטיין. ידע/כוח גם באימפריה הרומית וגם בקולוניאליזם המודרני הם ישויות בלתי ניתנות להפרדה."

האינטרנט משנה את זה?
"האינטרנט, במיוחד בדור השני שלה ווב 2.0 או המדיה החברתית-שיחתית, מחזירה מאז 2005 את השיחה לקיום האנושי. אנשים שחיים בפייסבוק או בטוקבקים השתחררו מהתאונה הגלובאלית. הם פחות מאמינים במנהיגים-מותגים-גאונים, כי עבורם ההמון חכם מהמנהיג. זו משמעות המעבר מספר ותוכנית טלוויזיה והראצה אל שיחה. טכנולוגיות חדשות כמו Google Wave ו- Google Sidewiki, הם רק הצעדים העובריים של היפוך גלגל ההיסטוריה."

השינוי הנרחב שתקף את מערכי יצירת ושימור הידע של החברה המערבית התרחש במגוון זירות אינטרנטיות בעשור הראשון של המאה ה-21. תחומי ידע רבים רבים ושונים שהגישה אליהם נמצאה אצל המומחים הפכו לפתע נגישים בעזרת אתרים כמו eHow, או Knol שהסבירו לגולשיהם איך לעשות כל דבר שבעולם מהחלפת ברז במקלחת או תיקון מנוע המכונית ועד הורדה במשקל או טיפוח תדמית ציבורית. המומחים שמצאו את עצמם תחת מתקפה למדו במהרה לנצל את המדיה החדשה לצרכיהם והפכו את האתרים לפלטפורמה לקידום עצמי.

גם מבנה הידע השתנה והפך שיוויוני יותר. מערכות הידע הישנות היו בנויות על טקסונומיות, שיטות קטלוג נוקשות שבמסגרתם היה לכל נושא מקום אחד ורק אחד. ספר על ההיסטוריה הפוליטית של ברה"מ יכל לשבת במדף הפוליטיקה או במדף ההיסטוריה, אבל לא בשניהם. המשתמש היה צריך ללמוד, בתהליך מורכב ומפרך את שבו הידע קוטלג על ידי האחראים. המסר המובלע היה: שבעלי הסמכות הם שקובעים את המבנה של הידע, ושמחפשי הידע צריכים להתאים את התפיסה שלהם לזו של המומחים. במקביל, כל שינוי קטן בעולם יצר בעיות טקסונומיות חריפות. כך לדוגמה, המדפים בנושא "ברה"מ" בספריית הקונגרס לא פורקו מעולם אלא רק הפכו ל"ברה"מ לשעבר" משום שלא נמצא כח האדם על מנת להציב אותם מחדש בקטגוריות המתאימות להם כיום.

הפולקסונומיה, שיטת המיון החדשה שהתפתחה בשנות האלפיים באתרים כמו פליקר ויוטיוב, עשתה ארגון מחדש של הידע האנושי בצורה גמישה יותר ושוויונית יותר שבה כל גולש יכל להוסיף תג. תגים שונים לאותו פריט מידע השלימו זה את זה. תצורת הידע התחלפה מהצורה הטקסונומית של עץ הירארכי לצורה הפולקסונומית של שורש ריזומטי שבו פריטים רבים ושונים יכולים להיות מקושרים זה לזה על ידי תגים משותפים.

תחילת גסיסתו של הספר

גם הספר, הסמל הגדול ביותר של ההשכלה ב-500 השנה האחרונות, נמצא תחת מתקפה בסוף העשור הראשון של המאה. ולא רק בגלל הפופולריות ההולכת וגוברת של בלוגים, פודקסטים ושיעורי וידאו. לאחר שנים של הספדים מוקדמים, היוותה השקתו של הקינדל, קורא הספרים האלקטרוני של אמזון באוקטובר 2007 אות הפתיחה לנסיקה מסחררת בתחום הספרים המקוונים ולמה שיראה אולי בעתיד כתחילת גסיסתו של הספר המודפס. כאשר גילה מנכ"ל אמזון ג'ף בזוס במאי 2009 שגרסאות הקינדל אחראיות ל-35% ממכירות הספרים באמזון, עבור אותם ספרים שלהם מוצעת גרסת קינדל, נדהם עולם הספרים. מאז התחממה זירת הספרים המקוונים וכיום נמצאות במערכה ענקיות כמו סוני, גוגל ובארנס אנד נובל, כאשר שמועות עקשניות מדווחות שאפל היא הבאה בתור.

משמעותו של עידן הספר האלקטרוני המתרגש עלינו רחוקה עדיין אינה ברורה, אבל דבר אחד ברור: הקריאה בספרים מקוונים תהיה שונה במובהק. על פי הסופר ותיאורטיקן הטכנולוגיה סטיבן ג'ונסון הספר האלקטרוני יהפוך את הקריאה מפעילות מבודדת לפעילות חברתית. הוא חוזה שגוגל תתחיל לתייג ולדרג קטעים שונים מספרים כך שכאשר קורא יתקל בקטע מסקרן במיוחד בספר, הוא יוכל לגלוש בלחיצת כפתור לדף אינטרנט שבו דנים קוראים אחרים באותו הקטע. כל ספר יזכה למועדון קוראים קבוע וגלובלי. גם האופן שבו אנחנו מגלים ספרים ישתנה לדברי ג'ונסון. קוראים יחשפו לספר חדש בעקבות קישור לקטע פופולרי במיוחד בתוכו ולא בעקבות כריכה מושכת במיוחד. בעולם החדש הזה כל עמוד שאי פעם נכתב יתחרה בכל עמוד אחר, וכל אלו יהיו מאונדקסים ומדורגים. בסביבה החדשה הזו, כותבים יכתבו ספרים מתוך מחשבה על גוגל, כפי שעושים כותבי בלוגים רבים כבר היום. ספרים יהפכו ליצירות מודולריות שמגיעים אליהן דרך לינקים וקוראים אותם בחתיכות המותאמות לגולש.

בעולם כזה, שספרים מבותרים בו לחתיכות טקסט, ספרים עשויים לאבד בהדרגה את איכותם הלינארית והכובשת. אחד ממקורות הכח של הספר היה היכולת שלו לנתק אותו, מהרגע שהחזקת אותו ביד, משאר העולם ולהכניס אותך לעולם סגור בעל מבנה לינארי מתוכנן בקפידה. קוראי הספרים האלקטרוניים שישימו את הרשת במרחק לחיצה מקצות אצבעותיו של הקורא צפויים לסכל את חווית הקריאה הטוטאלית הזו לדור הדיגיטלי התקוף ממילא בבעיות קשב.

בין אוטופיה לדיסטופיה

רוב החוקרים מסכימים שצורת המחשבה החדשה של העידן הדיגיטלי שונה באופן רדיקלי מזו הישנה. חוסר ההסכמה הגדול נמצא בשאלה, האם זה טוב או רע. כאן נעות הדיעות בין טכנו-אוטופיזם נלהב של הוגים כמו דון טפסקוט, אשר רואים במדיה האלקטרונית את הגביע הקדוש של הגברת האינטיליגנציה, לבין מי שרואה ברשת את נשק יום הדין שיחסל את ההשגים של אלפי שנות השכלה כמו ניקולאס קאר שמאמרו הפולמי "האם גוגל הופכת אותנו לטיפשים יותר?" טען שאתרים כמו גוגל הופכים את החשיבה האנושית לשטחית ורדודה ועורר ב-2008 פולמוס אדיר שזכה לכינוי "ויכוח האוריינות הדיגיטלית הגדול".

"קאר כמו פוסטמן לפניו הוא פונדמנטליסט מודרניסטי" אומר עידן "מעניין למה הוא ופוסטמן לא חוקרים אם הספר וכתב היד לא הפכו אותנו למטומטמים. מי ששואל אם האינטרנט וטוויטר הופכים אותנו למטומטמים שיחקור קודם אם העיתון ובית הספר והאוניברסיטה לא הופכים אותנו לרובוטים משננים, צייתנים ושטחיים."

כתומך נלהב של המדיה החדשה רואה עידן את הדור הדיגיטלי כמבשרו של עידן חכם ויצירתי יותר. "צעירי דור ה-Y צריכים פחות תכנון ויותר תיאום, פחות טקסונמיות ויותר פולקסונומיות. הם פחות סינכרונים ויותר אסינכרוניים. לכן הם יותר יעילים." העתיד שעידן חוזה, מחריב עולם ישן עד יסוד ואינו מותיר מקום רב לעולם הידע המסורתי. "ילידי המונולוג של הדור הקודם מהגרים בקשיים רבים אל השיחה ויש להם מבטא מונולוגי גם כשהם מתעסקים באינטרנט." הוא אומר "ילידי השיחה, לעומת זאת, הם נייטיבס של גלקסיית השיחה. כשייתם דור המדבר המונולוגי הקרוי בייביבומרס ודור השיחה הקרוי דור ה-Y ישתלט, אז נראה את המהפכה".

פרופ' רוני אבירם, מנהל המרכז לעתידנות בחינוך באוניברסיטת בן גוריון אופטימי פחות. "כביכול יש לנו דמוקרטיזציה של ידע, אבל זה כבר לא אותו ידע." הוא אומר "המושג של ידע משנה לחלוטין את משמעותו. הסטרוקטורה והסמכות נעלמות. אנחנו מאבדים את המבנים הברורים של התחלה אמצע וסוף והתפיסה של ידע בקרב ההמונים מתקרבת יותר ויותר לאינפורמציה, לאנקדוטות. המחשבים מבצעים לנו אנלפביתיזציה והיכולת לחשיבה רציונלאית ושיטתית נמוגה אצל רוב בני האדם. המחשבים היום מתחילים לדעת לדבר ולהבין שפה טבעית, וככל שהם ישתפרו בכך הצורך שלנו לדעת קרוא וכתוב ירד. זה מחזיר אותנו לימים שלפני תקופת ההשכלה, אז אולי יש אנשים שרוצים לחזור לשם, אבל זה מוביל אותנו למקום שבו הכח ינטל הכח מההמונים. בגלל דלדול השפה והיכולת לחשיבה רציונלית תהליך הדמוקרטיזציה כביכול יהפוך לסוג של טוליטריזם ונקבל חברה הנשלטת על ידי אליטות יודעות קרוא וכתוב."

עידן מסכים שהדברים אינם מושלמים, אבל רואה את העתיד באופטימיות. "לכל טכנולוגיה יש יתרונות וחסרונות. האנלפבתיים יותר שיחתיים. אנשי כתב היד יותר מאלתרים מאנשי הדפוס. הטוויזיה יותר אוראלית ופחות אוריינית. האינטרנט הוא בעיקר אקטיבי, בעיקר בעידן ווב 2.0 השיחתי. אלה שהפכו אותנו לעדר פסיבי של צרכני לתקשורת המונים, חינוך המוני ודמוקרטיה המונית, מבוהלים מהמעבר לתקשורת קהילתית-שיחתית, חינוך קהילתי-שיחתי ודמוקרטיה ישירה-שיחתית, כפי שאובמה הוכיח ורק על זה מגיע לו פרס נובל."

9 בדצמבר 2009 – 15:07 קטגוריות: טכנולוגיה | תגובות (5)

הטלוויזיה היא אופיאטית, האינטרנט הוא סטימולנטי

נכתב בהמשך לפוסט הקודם שפורסם כאן

הטלוויזיה היא מדיום של התענגות. ההשפעה שלה היא השפעה אופיאטית, השפעה של שיכוך כאבים, המקבילה להשפעתם של סמים אופיאטים כמו אופיום, מורפיום או הירואין. מי שצופה בטלוויזיה נשמט אחורה בכסאו כמו מי שמשתמש בהירואין או באופיום: גופו מתרפה, נשימתו מקבלת קצב סדיר ורדוד כלשהו, ראשו שעון לאחור. הוא עובר לעולם אחר. עולם שבו הוא מתבונן בעיניים מזוגגות כמציץ על מציאות אחרת מבעד לחרך. כמו הירואין ומורפיום, סמים ששולחים את המשתמש לעולם של חלומות, טלוויזיה היא מדיום מרדים. מול הטלוויזיה נרדמים לשנת ישרים. טלוויזיה, כמו הירואין ומורפיום טלוויזיה היא מדיום מרדים לתודעה. היא משככת את הכאבים של החיים.

האינטרנט הוא מדיום של חיפוש, של דפוס ההתנהגות היונקי שמכונה בביולוגיה Seeking. ההשפעה שלו היא השפעה סטימולנטית, השפעה של גירוי מעורר המקביל להשפעתם של סמים סטימולנטים כמו אמפטמינים, קוקאין וקפה. מי שגולש באינטרנט נדרך קדימה בכסאו. שריריו ותנועתו הופכים מכווצים וחסרי מנוחה, כמו מי שמשתמש בספיד. הראש שלו נוטה ללכת קדימה, כאילו הוא רוצה להכנס לתוך המסך. אדם במצב של עייפות יתעורר במהירות כשיתיישב מול תיבת המייל שלו או דף הפייסבוק שלו. משתמש האינטרנט יכול להשאר שעות מול אתר, או קבוצה של אתרים, באותו מצב חיפוש חסר קץ, תחתית ושובע שמאפיין משתמשי חומרים סטימולנטים (לדוגמה משתמש קוק במועדון). האינטרנט, כמו אמפטמינים וקוקאין הוא מדיום מעורר לתודעה. הוא משאיר אותה במצב תמידי של חיפוש אחר הגירוי הבא ובכך ממלא את החיים האלה בתוכן קלקרי.

האם אתם אופיאטים או סטימולנטים? או שאתם אוהבים לשלב? ומה המקבילה הטכנולוגית של החומרים הפסיכדלים? איזה טכנולוגיה יש לנו שגורמת לסוג של אי נוחות גופנית ואפיסטמולוגית שמתחלפת לבסוף לתחושת שמחה, שלווה עמוקה והכרת תודה? יש משהו בחוסר הנוחות הפיזי והתודעתי העמוק שהפסיכדלים מעוררים (אני מתייחס בעיקר לצמחים פסיכדליים) שהוא זה שמאפשר את השפעתם רבת החסד. ההיגיון שעומד בבסיס החומרים הללו, כמו זה שבבסיס בתורת הקבלה של הרב אשלג וממשיכי דרכו (והשיר "דה אנד" של הביטלס), הוא שאתה צריך לתת על מנת לקבל ושככל שתתן יותר מעצמך, כך תקבל יותר. החוויה הפסיכדלית דורשת מאבק אריות של הגוף והתודעה, היא דורשת מהאדם להתחזק במקומו ואחרי שהוא עומד במבחנים שהיא מציבה לו הוא זוכה בפינת הגן עדן הקטנה שלו. החוויה הפסיכדלית האותנטית דורשת לעיתים קרובות סוג של גבורה. אני חושש שבחברה שלנו, שהנוחות היא ערך ראשון במעלה שלה, טכנולוגיה מהסוג הפסיכדלי לא תפותח, ואם תפותח לא תובן, מפני שאיש לא יעלה על דעתו לדרוש מצרכנים להשתמש בטכנולוגיה שגורמת להם חוסר נוחות. הפרדיגמה הצרכנית, שהפוכה כל כך לפרדיגמה הפסיכדלית, מכתיבה מבט מחפצן על הטכנולוגיות שלנו: הטכנולוגיות הללו לא באות לאתגר אותנו, אלא ללחוץ לנו על כפתורים ולגרום לנו לפרפר באופן בלתי נשלט ודי מהנה עם הרפלקסים הקדמוניים שלנו.

כשיהיה לנו מדיום פסיכדלי באמת ובתמים, זה עשוי להיות הבסיס לטרנספורמציה אמיתית של התרבות מתרבות שנדרכת קדימה באטרף, או נשענת לאחור בעייפות, לתרבות שצועדת בנתיב בלתי נראה, בתשומת לב לתנועתו של כל איבר ואיבר, נעמדת על קו דמיוני, מכופפת ברכיים וקדה קידה קלה.

1 בדצמבר 2009 – 9:57 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (9)

למה הטכנולוגיה כל כך ממכרת

התמכרות לג'ימייל, פייסבוק וחברותיהן היא בעיה שמעסיקה אותי במידה רבה בחודשים האחרונים. זה לא בגלל שהמצב כל כך גרוע. לפייסבוק לא הספקתי להתמכר (אני גאה להיות משתמש מתון), לטוויטר אפילו לא ממש נרשמתי. יש רק את הצורך המציק והנרקוטי הזה להסתכל בג'ימייל ברגע שאני מתעורר, לפני שאני הולך לישון ובעוד אינספור נקודות לאורך היום; צורך שאני שולט בו במידה רבה, אני שמח לומר, אבל שאני ער מספיק לקיומו ברמה זו או אחרת כל פעם שאני ליד מחשב, על מנת שהוא יעלה שורה של מחשבות מציקות.

אנחנו חיים את החיים שלנו בניהול מתמשך של התמכרויות ושלל מערכות יחסים ביזאריות עם כל מיני פעילויות ועצמים: תיבת הדואר, ג'וגינג, קפה, אנשים, קניות, סקס, שפה ומה לא. לכל מערכת יחסים יש דינמיקה מיוחדת משלה, כל אחת עשויה להפוך בשלב זה או אחר להתמכרות. אחת הסיבות שגורמות לי להתעניין במיוחדת בהתמכרויות הדיגיטליות הללו היא שעושה רושם שהן מייצגות את המודל החדש להתמכרות בדורנו: התמכרות אקטיבית. מודל זה מחליף אולי את המודל הישן של התרבות הטלוויזיונית. אני מכיר כמה אנשים מבוגרים שלא יכולים בלי הטלוויזיה, אבל קשה לשכנע אותם לפתוח את המייל שלהם, מצב הפוך למצב שבו אני נמצא וזה גרם לי להרהר על האפשרות שנוצרים להם כך שני דורות: דור מבוגר יותר שמכור לצפיה פסיבית טלוויזיה ודור צעיר יותר שמכור למשחקי החיזור האינטראקטיביים והנלהבים שאנחנו מנהלים עם מערכות מידע אינטרנטיות.

סיבה נוספת שגורמת לי להתעניין במיוחד בהתמכרויות הקטנות האלו, מעבר לכך שהן מאפיינות כל כך את העידן שלנו, היא גם התחושה שהן עשויות לגלות דברים מאוד בסיסיים ומהותיים בנפש שלנו. התייחסתי לנושא הזה בספר וגם בכמה פוסטים שהתפרסמו כאן בעבר ומהסיבה הזאת שמחתי במיוחד לקרוא מאמר מרתק שכתבה ב-Slate אמילי יופה ושאני בכנות לא זוכר איך הגעתי אליו (ואם מישהו שלח ושכחתי לתת קרדיט, שיודיע לי).

המאמר של יופה משלב בין כמה מהנושאים החביבים על הבלוג: המערכות הביולוגיות שלנו, אבולוציה, טכנולוגיה, סמים וכל מה שביניהם. ואם לתת את התיזה על קצה המזלג, היא טוענת, בעקבות שורה של מחקרים מדעיים, שהמרכזים המוחיים/תודעתיים הקשורים ב"רציה" מנותקים לגמרי מאלו הקשורים ב"הנאה". הנטיה לחפש באופן בלתי פוסק דברים בגוגל או באינטרנט מקבילה לדעת יופה להתנהגות הביולוגית הידועה בשם Seeking שמהווה את "מנוע המוטיבאציה היונקי שמחלץ אותנו כל יום מהמיטה, או מהמחילה או החור, כדי לצאת אל העולם". זהו הריגוש אל מול החדש והרצון לפגוש אותו שעומד בניגוד מסוים אפילו, ליכולת להתענג על מה שיש. להתנהגות הזו אין קשר לתענוג, אבל יש לה קשר חזק לנוירוטרנסמיטר דופאמין, שמתחזק את הרציה שלנו במצב תמידי של גירוי. ואם להגיע לשורה התחתונה, יופה משווה את הגולשים שיושבים שעות מול דף הפייסבוק שלהם ולוחצים על Refresh (סתם דוגמה, יש עוד המון) לאותם עכברים מהניסוי המפורסם של הפסיכולוג ג'יימס אולדס, שבילו שעות על גבי שעות בלחיצה על לחצן ששלח אות מגרה לקליפת המוח שלהם, עד שקרסו באפיסת כוחות.

עדיף ומומלץ לקרוא את הנוסח המלא

הרצאה בחמישי הקרוב

ובעניין נוסף. ביום חמישי בשמונה בערב ארצה במרכז איינגר יוגה, לב תל אביב. פרטים נוספים כאן.

24 בנובמבר 2009 – 20:00 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (25)

טכנומיסטיקה ברדיו

היום בשעה 7:00 בבוקר שודרה ברדיו ברשת א' התוכנית "סימן קריאה" בהנחיית אפרת בזרקון שהוקדשה הפעם לספר טכנומיסטיקה. מדובר בתוכנית של כמעט שעה, ובאוזני היא תוספת מצוינת לספר, כך שאני ממליץ בחום להאזין.

ניתן לשמוע כאן באתר של רשת א' (לחפש את סימן קריאה ברשימת התוכניות)

או להאזין לשידור החוזר ביום שבת הקרוב (20.11) בשעה 16:00. את רשת א' ניתן לקלוט בתדרים 97.2 ו-102.7 ב-FM. ו-531 ב-AM.

האח הגדול והפסיכדלי

ועוד משהו קטן. העונה החדשה של האח הגדול עולה, ו'הארץ' כבר מצטרף לקלחת התקשורתית. מי שעקב אחר הבלוג בתקופת האח הגדול VIP יכול אולי לזכור את הסחרור התודעתי שהייתי נתון בו בזמנו בעקבות התוכנית ההיא שלימדה אותי הרבה דברים, רתקה אותי, הדהימה אותי, זעזעה אותי, עלתה לי בהרבה יגון וגרמה לי לבסוף לחוש כקורבן אונס.

הפעם, אני יכול להרגיע, כנראה שלא אצפה בעונה החדשה, אבל אני כותב שוב על הסדרה בגלל הכתבה שפורסמה היום בהארץ בנוגע לעיצוב החדש והפסיכדלי לעילא של בית האח הגדול (תמונות שם), עיצוב שנועד על פי המעצב להכניס את המתמודדים למצב רגשי היפר-סוגסטיבי ואינטנסיבי שיוצר רגש וניכור. זה הזכיר לי את הפוסט שכתבתי אז על "האח הגדול והפסיכואקטיבי", ובאמת נדמה שהראיון עם מעצב הבית בהארץ מדגים כמה מחשבה מושקעת במניפולציה על ובייצור של מצבי התודעה של המשתתפים בבית האח הגדול. מהבחינה הזו, התוכנית של "האח הגדול" מזכירה את ניסויי ה-Mind Control של ה-CIA בשנות השישים, שבמסגרתם גם נערכו ניסויי ה-LSD הידועים לשמצה של הסוכנות. וליתר דיוק, היא לא רק מזכירה, כי זה בדיוק מה שהיא. ניסוי ב-Mind Control, של המשתתפים בבית האח הגדול, ושל הצופים בבית, וכנראה בגלל זה היא מרתקת כל כך. המשתתפים החדשים בתוכנית צפויים, על פי העיצוב החדש שאמור ליצור אווירה קלסטרופובית, לטריפ אינטנסיבי ברמות קשות.

16 בנובמבר 2009 – 9:24 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (6)

בייבי ערפאת

ביום שערפאת מת, נולד הבן של אחותי. זה היה עירוב של עצב ושמחה, בעולם כולו כמו גם במשפחתנו. משפחתי ואני חשנו קרועים בין התחושות הללו. מוות וחיים, בר מינן והילוד רענן הצוואר התערבו אצלנו לכדי עיסה של רגש מהפנט.
אחותי הגדולה הייתה זו שהציעה ראשונה, תמיד היה לה אומץ, שנקרא לתינוק יאסר. אחרי הכל, "כשרבין מת, הרבה הורים טריים בירדן קראו לילדיהם 'רבין'. לקרוא לילד ערפאת הוא סימן למחווה של רצון טוב של פיוס בין העמים" היא הציעה.
אחותי הצעירה יותר, זו שגם בצעה את הלידה במו גופה ובכאבי אגן ניכרים, לא אחרה להתנפל על הבכורה בכעס ובעלבון.
"את יודעת כמה יהודים ערפאת הרג?" היא אמרה לה.
"ומה עם רבין?" ענתה המבוגרת "הוא היה הרמטכ"ל בששת הימים".
"רבין זה סיפור אחר, וחוץ מזה תהליך השלום כבר מזמן על הקרשים".
"היה" קראה מולה מיד אחותי "שכחת שאשרו את תוכנית ההתנתקות".
"את פנטזיונרית" צעקה נגדה מולה אחותי הצעירה, "ההתנתקות היא אסון גדול לעם ישראל וסכנה לבטחון המדינה".
מכיוון שאין זה מן התבונה ובוודאי לא מן הנימוס המשובח להרגיז כך את המרותקים למיטתם ביום שמחתם, חדל שם הוויכוח. אולם לא עבר זמן רב ואמי רבת התושיה מיהרה להציע הצעה משלה. היא הרימה את קולה בטון משועשע, כשם שהיא עושה לעיתים, כשהיא חשה ששורה עליה ההשראה "למה שלא נקרא לו איסר. זה כמו יאסר, וזה גם שמו של ראש המוסד לשעבר. אם נקרא לו איסר נביע בשמו מסר של שלום אבל גם בטחון".
כולנו חשבנו שההצעה מקסימה, אבל מסתמא שהיולדת מיוגעת הכוחות הייתה יוצאת הדופן מבינינו בסוגיה זו.
"יס, סיר!" קראה בקול גבוה "למה לא? נקרא לו בעקבות שני אנשים מעולם הצבא והבטחון. נפלת על הראש? אני רוצה ילד פרחים, לא גנרל מטורף".
כולנו שתקנו עוד פעם, מחשש להכעיס את הרתוקה למיטתה, אבל אמא מסתבר, לא ויתרה.
"רחל, לא הרבה פעמים בחיים שלי ביקשתי ממך משהו, נכון? אני מבקשת ממך היום דבר אחד. בשבילי רחל, קראי לילד איסר."

באותו יום נפל דבר, איסר בא לאוויר העולם. הסיפור המשעשע שאמא, למורת רוחה הגדולה של אחותי, גם דאגה לפרסומו בבטאון שלום עכשיו, קנה לו כנפיים וכשסיפרתי אותו לחברי, הם קיבלו אותו בזעזוע מעורב בשעשוע. אחד מהחברים, הציע בלצון שיקרא לתינוק הנולד "בייבי ערפאת", "זה כמו 'בייבי בום'" הסביר, והשם ההיתולי גרם למספר מהרעים לתפוס את כרסם בצחוק ולקרוא קריאות הסכמה רמות הבאות לרמוז על כך שהרעיון מצא חן בעיניהם. כך, באופן בלתי מורגש אך עקבי, כפי שקורים דברים כאלו לפעמים, החלו החברים משתמשים בשם עד שקנה לו אחיזה של ממש בלשונותיהם. וכך בלי לדעת מאין דלף בדיוק, החל השם בייבי ערפאת להיות נפוץ, לא רק ביניהם אלא גם בסביבות נוספות. אף אחד לא השתמש בו ליד אחותי או בייבי ערפאת כמובן, אבל יום אחד כששאלה אותי חברתה של אמי מה שלומו של בייבי ערפאת, הבנתי שכולם כבר משתמשים בו, כל זאת ללא ידיעתן של אחותי ובנה.

בייבי ערפאת, גדל בשכונה בורגנית מהמעמד העליון בהרצליה. הוא היה ילד נורמלי בתכלית שאהב מאוד דברי מתיקה וחיילי בדיל. מדי פעם היו החברים שואלים מה שלומו של בייבי ערפאת, ואני הייתי מספר להם שבייבי ערפאת כבר לא מוצץ את האצבע, ושבייבי ערפאת אמר את המילים הראשונות שלו.
ביום הזכרון להרצחו של רבין, בעת שבייבי ערפאת היה עדיין חניך בגנון "ניצה" לזאטוטים בגילאי הטרום חובה קרה מאורע משונה. בייבי ערפאת קם בבוקר כשעווית של בכי כמעט בלתי רצוני על פניו. ההורים המבוהלים הצליחו להרגיע אותו לבסוף ואף הביאו אותו כהרגלם לגנון, אבל לאורך היום כולו בהפרשים של שעה בערך היה בייבי ערפאת פורץ בהתקפי בכי בלתי צפויים שארכו כרבע השעה.
פעם אחרת כשהמשפחה נועדה להפגש לארוחה ערב, הגעתי לבית הורי ישירות מהעבודה והדלקתי את הטלויזיה בה שודרה באותו הזמן מהדורת החדשות. בייבי ערפאת, שהיה אז בן ארבע, ניגש אלי בהססנות מסויימת ובעודו מביט עלי ועל הטלויזיה חליפות היה מצביע על הטלויזיה שעל מרקעה הוקרנה הפגנה פלסטינית כנגד הכיבוש. "מה העניין, איסר?" שאלתי אותו. בייבי ערפאת, המוצץ בפיו, החל רוקע ברגליו ומניף את ידיו בצורה מאיימת. פניו הביעו דחיפות יוצאת דופן, כאילו רוחו הצעירה שהכירה עד אז צער דרדקים שטותי בלבד, קוראת קריאה למול אריות הים, שועי הארץ, רוחות השמיים ודרי החלד כולם. מעיניו הרכות נשקפה תביעה חסרת פשרות לצדק. והוא הביט בי דודו הצעיר במבט שדרש ואמר "כיצד אינך עושה דבר על מנת למנוע את הזוועה הזו? כיצד אתה מביט ללא הנד עפעף?"
למותר לציין שרגשות אלו שצפו ועלו בי בעת שאני מביט בבייבי ערפאת הרוקע ברגלו עוררו בי תחושה בלתי נוחה בהחלט. מיהרתי להחליף את הערוץ לשעשועון מזל ששודר בערוץ השני ונאנחתי לרווחה כשבייבי ערפאת נרגע לאטו בעודו מביט בגלגל המסתובב כמהופנט.
אלא שעוד אותו הערב כשנפגשתי עם מספר חברים צף המאורע המוזר ועלה בזכרוני. כשסיפרתי את הסיפור לידידי העלו אלו מיד את תיאוריות הקונספירציה המוזרות שנהגו להמציא כשעשוע ללא אבחנה מינימלית בין מעלה ומטה קדוש או טמא.
"אולי" הציע בדעתו המבודחת אחד מהם "בייבי ערפאת, הוא גלגול נשמתו של ערפאת. אולי הוא האינקרנציה של המהות הערפאתית. אתה יודע, כמו שבסמוך למות הדאלי לאמה נולד דאלי לאמה חדש."
האזנתי בשעשוע לרעיון, אבל כמובן שלא התייחסתי אליו ברצינות. איסר שקד כרה-אינקרנציה של מנהיג תנועת השחרור הפלסטנית ויושב ראש אש"ף והרשות הפלסטינית? הרעיון היה מופרך מיסודו.

השנים חלפו ובייבי ערפאת גדל להיות ילד הרצליאני אופנתי וחובב מותגים בן 7. יום אחד כשהתחולל הפיגוע הגדול בחוף בת ים, החליטו בבית הספר להקדיש יום מיוחד על מנת להסביר לילדים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מחנכת הכיתה גילה הסבירה לכיתה על תוכנית החלוקה, על כך שהערבים סירבו לקבלה, ועל כך שבתגובה על כך נאלצה ישראל להגן ולכבוש לעצמה את חלק משטחי מארץ ישראל. לאחר מכן הסבירה להם על פרשיית מצרי טיראן ועל מתקפתם המתוכננת של נאצר ואסד, אשר אילצה את ישראל לפתוח במתקפת מנע והובילה את ישראל לשלוט כנגד רצונה ביהודה שומרון וחבל עזה.
אולם כשהסבירה על הקמת תנועות ההתנגדות הפלסטינית הראשונות התרחש מקרה מוזר מאוד. ללא רשות וללא שנקרא לכך, התרומם איסר מכסאו, הלך ישירות אל הלוח שעליו הייתה תלויה תמונתו של יאסר ערפאת והפנה לה את מבטו. גם כשהורתה לו המחנכת מספר פעמים לחזור למקומו, סרב איסר לעשות כן. למעשה נדמה היה שאין הוא כלל משגיח בהוראות המחנכת. איסר פשוט עמד מתחת לתמונתו של ערפאת ובהה בה בעיניים גדולות. רק כשתפסה אותו המורה במו ידיה וגררה אותו חזרה למקום התעורר איסר מתרדמתו. "שחררי את עמי!" צעק את הפסוק שלמד מספר שבועות קודם לכן בשיעור תנ"ך, "שחררי את עמי!"
המחנכת גילה, המומה מהתנהגותו הבלתי מתקבלת על הדעת של הזאטוט, מיהרה להסיק שמדובר בחינוך חתרני וקלוקל מצידם של ההורים ואלו, ללא לדעת כלל במה מדובר, הוזמנו לשיחה אישית עם המורה, שם לתדהמתם הרבה פרשה לפניהם זו את שורת חשדותיה והאשמותיה המרומזות אך העקשות. לא צריך לומר ששני ההורים היו המומים מהתנהגותו של איסר, אבל הם מיהרו לפוטרה ולומר שמדובר במקרה מוזר בלבד, מאלה הקורים מדי פעם על פני הארץ הזו ללא שניתן לתת עליהם דין וחשבון. בוודאי, הסבירו, שאי אפשר ליחס לילד את הכוונה הפוליטית שהתעקשה המורה לייחס לו. חל פה כנראה בלבול מסוים. אולי ראה הילד מראה מבהיל בשעת שנתו, אולי היה אחד הירקות בשקית הכרי
כים מקולקל ואולי נתקף ככה סתם ברוח רעה ומרדנית. כל אחד מהדברים הללו, גם אם אינו מוכרח המציאות, הינו עדין מסתבר עשרות מונים יותר מזאטוט עם אג'נדה פוליטית.
כך חשבו ההורים, אולם לא ארך זמן רב עד ששבה המציאות וטפחה על פניהם. אותו מפגש ראשון עם תמונת דיוקנו של יושב ראש הרשות השאיר חותמו על הילד הצעיר. נדמה היה שבייבי ערפאת ראה משהו ששינה לחלוטין את תפיסת עולמו. השינוים כמובן לא קרו ביום אחד. בתחילה סירבו הוריו ומוריו של איסר בקשיחות לבקשותיו שיספרו לו עוד על הדמות שראה בכיתה, אלא שיום אחד גילו הוריו של איסר על הפינה שלצד מיטתו, בין תמונות הטלטאביז ותעודת "נטעתי עץ" של הקרן הקיימת, דף עם דיוקנו של יאסר ערפאת. היה זה הערך האינציקלופדי על יאסר ערפאת שהדפיס איסר מהרשת ותלה מעל מטתו.
התמונה אומנם הוסרה באותו היום מצד המיטה, אלא שהיה זה מועט מדי ומאוחר מדי. מאותו היום החלו המאורעות לרדוף אחד את השני בבית משפחת שקד. איסר הפך לאספן כפייתי של מידע על יאסר ערפאת. לשאלות ההורים בנושא ענה, שיאסר ערפאת הוא מנהיג חופש שיכול לתת השראה לכל מי שדורש את שחרור החלכאים והנדכאים בעולם. בגיל תשע כבר היה איסר רטוריקן בחסד ונואם נאומים פוליטים חוצבי להבות על סבלי העם הפלסטיני ודיכויו. הוא חטף מכות במספר הזדמנויות מילדים מהשכבות העליונות, אבל זה לא הרתיע אותו והוא אף אסף סביבו מספר תומכים שהחלו להקדיש גם הם את זמנם לבעיה הפלסטינית. הדברים הגיעו לכדי זאת שלקראת סיום כיתה ג' נפגשה הנהלת בית הספר "שרון" על מנת לדון בדרישת מספר מהורים להרחיק מבית הספר את אותו ילד מסית הממלא דעת חבריו ברעיונות מסוכנים. לאחר שהנסיונות לבוא במשא ומתן עם הילד הבעייתי נכשלו (איסר טען שמדובר בהשתקה פוליטית ובפגיעה בחופש הביטוי האזרחי שלו), נאלצה הנהלת הבית ספר, שקיבלה את הסברי ההורים שאין הם מעודדים את התנהגות הילד ואף מתנגדים לה, להגיע למסקנה שאין ביכולתה להגיע להכרעה בנושא הנדון, הרחקתו של תלמיד כיתה ג' בגין פעילות פוליטית אסורה בין כותלי בית הספר. הסוגיה הועברה הלאה למשרד החינוך ולא עבר זמן וקרה הדבר כפי שקורים הדברים כיום בעולם העיתונות הצהובה, והמידע על הפרשיה המשעשעת התגלגל לאוזניהם של כתבים זריזים. אלו מיהרו לחפש בארכיונים ומצאו את אותה ידיעה על לידת איסר שהתפרסמה בבטאון שלום עכשיו, כעשור קודם לכן. הם תחקרו את השכנים וגילו על כינויו המבדח של התינוק. הסיפור יוצא הדופן שהתפרסם בדפי האמצע של העיתונים גרר תשומת לב רבה, וכך הוביל דבר לדבר ואיסר הפך מנואם בחצר בית הספר למוקד התעניינות בין לאומי. העיתונות הזרה עטה עליו, ואף על פי שהאנגלית שבפיו הייתה עדיין רצוצה (אם כי עמל עליה בחריצות ראויה להערכה) הקפיד איסר לספק לה את הסחורה. במשך מספר ימים ביולי אותה השנה הפך "בייבי ערפאת" לשם השגור על הלשון בארץ ובעולם כולו.
בחלוף זמן מה אומנם שככה מעט ההתעניינות כדרכו של עולם, אבל בייבי ערפאת נותר בתודעה. הוא למד היסטוריה ערבית בשקידה ופיתח תשוקה עזה לשפה הערבית ובייחוד לשפת הקוראן שאותה כינה "מילותיו המעודנות של האל הכותב". בגיל 13 זכה בתחרות לשירים מפרי עטם של ילדי פלסטין לכבוד יום האדמה. בגיל 14 ביקר בייבי ערפאת לראשונה בעזה והתקבל שם בכבוד על ידי מנהיגים פלסטינים שונים. בגיל 16 כבר הוזמן לועידות בינלאומיות בנושאי שלום ודו קיום.
משפחתנו לא הופתעה לכן שכשהגיעה עת גיוסו לצה"ל נמלט בייבי ערפאת לרמאללה. צה"ל החליט בסופו של דבר לוותר על בייבי ערפאת, המקרה שלו היה מפורסם מדי ולנסות לגייס את אחד מהפעילים החשובים של העם הפלסטיני נראה אבסורדי. בייבי ערפאת שעבר לרמאללה התמסר שם לפעילותו הפוליטית. הוא פעל במשך שנים לאיחוד הפלגים השונים שהתפלגו מתנועת הפתח לאחר מותו של ערפאת ולאחר מכן, לאחר שאיחד את אלו הצליח לארגן קואליציה חצי-יציבה עם החמאס ומספר פלגים אחרים. בתקופה ההיא החלו בצה"ל לראות בבייבי ערפאת סכנה. משפחתו של בייבי ערפאת הגיבה גם היא בדאגה. בשכונה התרבו ההתנכלויות, ואחותי שלא הייתה מעלה על דעתה ביום הולדתו שבנה יהיה מנהיג פלסטיני, נאלצה להגן עליו בניגוד לעמדותיה הפוליטיות. ובכל זאת, מה לא עושים למען הילד.
בייבי ערפאת קבע את מושבו במוקטעה שלאחר שנהרסה על ידי צה"ל, נבנתה מחדש כאזור מורשת בכספי סיוע אירופי. משם ניהל את המאבק הפלסטיני. ביום שצה"ל כבש מחדש את רמאללה, בייבי ערפאת עמד שם על אנדרטת המוקטעה, מוקף בתומכים עם פרצוף הבייבי המושלם שלו וקרא מניפסטים נלהבים החוזים את היום בו תהפוך השירה הפלסטינית לישות מטאפיזית-מאגית ממש, בו מילותיו המעודנות של הנביא מוחמד יהוו כוח "ששריוני המרכבות ימוחו מפניו כציפוי קצפת בפני המים הרותחים." החיילים הישראלים לא התרשמו מהשירה הערבית והדימויים המפותחים של בייבי ערפאת והורו לו להתלוות אליהם אל בית המשפט המחוזי בירושלים. המצב באותו רגע היה נפיץ, אבל בייבי ערפאת פקד על חבריו שלא לגרום לשפיכות דמים והסגיר את עצמו בידי החיילים. הוא נלקח והיה אמור להשפט כישראלי באשמת הסתה, אלא שמספר שבועות עברו והלחץ הבינלאומי הניכר הביא לשחרורו של בייבי ערפאת. כשחזר, הייתה ההילה שלו, כמובן, גדולה מאי פעם. הוא התקבל כגיבור ברמאללה, קראו לו שאהיד ולמרות שישראל טענה שאינו רלבנטי קיבל שיחות ממנהיגים רבים בעולם שהביעו את הערכתם לפועלו.

יום אחד כחודשיים בערך לאחר שחזר בי�
�בי ערפאת לרמאללה התקשרה אלי אחותי.
"איסר בן שלושים היום" אמרה "אני מקווה שלא שכחת"
"לא שכחתי" אמרתי "מציינים עכשיו ברשתות הזרות שלושים שנה למות ערפאת, איך אני יכול לשכוח"
"הרצל, תשמע. אני לא יכולה יותר, אני חייבת לנסוע אליו"
"למוקטעה?" שאלתי
"כן, להפתיע אותו. אני לא אעדר מיום ההולדת השלושים של הבן שלי."
"רחל, את השתגעת? איך את רוצה לנסוע למוקטעה"
"הם יכניסו אותי לשם, חסר להם שלא. הם לא מכירים אותי. אני אמא טורפת."
"את שוכחת שמבחינתם כל הטרוריסטים זה במוקטעה."
"זה לא טרוריסטים, זה הבן שלי" הטיחה בפני בכעס.
"אני מצטער, אבל זה בלתי אפשרי בתכלית. אנחנו סתם אזרחים מהשורה, אנחנו לא יכולים לקחת את האוטו ולנסוע לבירת האויב."
"הרצל, אני נוסעת לשם, אני לא התקשרתי כדי לבקש ממך רשות, בסדר?"
"אז למה כן התקשרת, רחל? מה את מתכננת הפעם?"
המהומה בקו השני נרגעה לרגע.
"אני רוצה שכולנו נסע"
"על מה את מדברת?"
"אתה, שרה, אני"
"מה?" נשמעה לפתע צרחתה של אחותי השניה, שחכתה כנראה על הקו על מנת לשמוע איך אני אגיב. זו הייתה מתיחה חביבה במיוחד על האחיות שלי. אני לא יכול להגיד שהייתי מופתע באמת. "בשביל זה התקשרת? אל תחלמי על זה אפילו"
"שרה, זה האחיין שלך."
"רחל, זו המוקטעה."
"רביעיית פנסיונרים שנוסעים למוקטעה במכונית כדי לבקר את בייבי ערפאת, האדם הכי לא רלבנטי בעולם – רעיון מעולה!"
"תשתקו!" צרחה רחל, "זה לא בקשה, זה פקודה. אתם חייבים לי!"
שנינו שתקנו לרגע. "למה?" חקרה לבסוף אחותי הגדולה.
"כי אתם הבאתם אותו למוקטעה. את רצית לקרוא לו על שמו של ערפאת, ואתה הבטת עלינו עם העיניים הגדולות שלך".
"רחל, תפסיקי להגזים. אני סתם זרקתי רעיון, את קראת לו איסר וזה היה בכלל אמא שהכריחה אותך לקרוא לו ככה".
"יופי, עכשיו את רוצה שאני אאשים אישה בת 90".
"היא עדיין צלולה בדעתה" הבעתי את דעתי בנושא "למה לא?"
"אותך לא שאלתי, הרצל. זה ביני לבין שרה"
שרה שתקה רגע, סננה "יאללה, תעשי מה שאת רוצה. תבואי לפה עם האוטו ותקחי אותי. תתקשרי אלי כשאת למטה." ונתקה את הטלפון.
"ברור לך שאתה בא" אמרה רחל.
"אל תדאגי" אמרתי "את זה אני בטח לא הולך להחמיץ".

שרה ורחל אספו אותי כשעה וחצי מאוחר יותר. שערה של רחל היה פזור, היא לבשה חצאית ירוקה וחבשה משקפי שמש שחורות שהבליטו את העובדה שלמרות השנים החולפות היו פניה החלטיות ויפות כבנעוריה. שרה, ששמרה גם היא באופן מוזר על חיטוביה אספה את שיערה האפור לקוקו ארוך. פניה הארוכות הביעו נחישות ובוז קריר באחת. יחדיו נראו שתיהן כשתי מחסלות מקצועיות למודות סבל והרפתקאות.
שרה החזיקה בידה ג'ריקן. "זה למקרה שנתקע בדרך". היא שלפה מארנקה הקטן אקדח 0.22 בעל גזרה נשית. "זה למקרה שנתקל בדרך באנשים רעים" הפטירה ותקעה לתוכו מחסנית. שרה לא הצטרכה מעולם אקדח עם כוח עצירה גבוה יותר. היא ידעה לצלוף ישירות לראש ולא לפספס.
רחל הביטה עליה לרגע מופתעת.
"את חושבת שנצטרך את זה?" שאלה.
"אני לא לוקחת סיכון" אמרה שרה.
נסענו כחצי שעה אבל כשהגענו לאזור הוד השרון ורמות השבים החלה שרה לחשוד במעשי אחותה הצעירה. "לאן את חושבת שאת נוסעת?" שאלה.
"בדיוק לאן שאת חושבת".
"הפעם הגזמת".
"את אמרת בעצמך שהיא זאת שאחראית לכל הסיפור הזה".
"רחל, היא בת 90" אמרה שרה "את לא גוררת אותה למוקטעה".
"את יודעת בדיוק כמוני שהיא תשמח לבוא איתנו".
"תעשי מה שאת רוצה. אבל יסלח לך מישהו אחר".
רחל הורתה בתנועת גבה שהסכם זה מקובל עליה וכעבור כרבע שעה היינו כבר בפתח בית האבות שבו התגוררה באותו הזמן אמנו.

אמא הייתה בדיוק עסוקה בתיקונים במניפסט הקומוניסטי שלה כשהגענו.
"אני כל כך שמחה שבאתם" אמרה אמא. "היום זה יום ההולדת שלו".
אין חדש תחת השמש. אמא שקד אהבה את הנכד שלה בייבי ערפאת מעל לכל הנכדים האחרים.
"אמא, יאללה, אין זמן" אמרה רחל "היום בערב אני מביאה אותך למוקטעה".
הישישה נשאה את עיניה הכחולות אל השמים כאילו היא מצפה לנס.
"רחל, את בתי האהובה ביותר" אמרה לה.
שרה חתמה את חילופי הדברים הקצרים הללו ביריקה הצידה. "יאללה, זזים."
במרוצת השנים הפכה אמא לחסרת מנוח יותר ויותר. כמות האנרגיה שלה עלתה ועלתה, עד שהגיעה לרמות של היפראקטיביות. היא הייתה מטרידה את שכנותיה לבית האבות ואף את הצוות המטפל. היו לה התפרצויות רגשיות פראיות, בדרך כלל של שמחה לקראת הבורא שבו החלה להאמין באותה תקופה. אבל גם כלפי אנשים קרובים, ולעיתים הייתה בשטף רגשותיה שוכחת את כללי הטקט הנכון. רובנו קיבלנו ברוח טובה את השינויים הללו אצל אמא, למרות מעשיה המשונים, שמחנו לראות אותה מחייכת ומאושרת כלפי כל אנוש, אפילו אם הדבר נראה לעיתים מוגזם בעיני אחרים. שרה אחותי הייתה יוצאת הדופן בעניין זה, והייתה מתרתחת למול תצוגות דבקות אלו של אמא.

שנים מאוחר יותר, בטקס הלוויתה, הזכירה אחותי רחל איך נופפה אמא לשאר הקשישים כשעזבה את בית האבות. היא הניפה בכאפיה אפורה למול הוויותיהם המתפחלצות ולנגד עיניהם המתפוקקות מחוריהן והבטיחה שיעמוד לה השם במסעה למוקטעה. שרה דחקה ברחל לצאת במהרה לפני שבית החולים יתחיל לתהות על מעשי הקשישה וישלח אחים צעירים לחלצה מידינו.
מה גדולה היתה פליאתנו כשקרסה זו למקומה וקראה בקול של ריבה צעירה: "ידעתי שתבואו לכאן. מה שאתם לא יודעים זה שלא כולנו נחזור מהמוקטעה. אני אשאר שם לתמיד."
שרה דפקה באמא מבט דואג ולא ברור היה האם פשרו בחרדה לשפיותה של הישישה או בחרדה שנבואתה תתגלה כנכונ
ה. בשנים האחרונות נחשפו אצל אמא לאיטן תכונות מיסטיות שיודעי דבר כבר כינו אותן מאגיות, שבאות לעיתים עם הגיל המאוחר והישישות המופלגת. וכל זה אף על פי שאמא, כפי שלא חדלה אחותי שרה להזכיר מעת לעת, התנגדה כל כך במשך חייה בקנאות לכל דיווח על תופעות על טבעיות. זה לא שאמא טענה שהיא אוחזת בכוחות מאגים, למעשה תהינו לעיתים אם היא בכלל מודעת לכוחות אלו שלה. נדמה היה שהם מחוץ לעניינה, גם אם הם פועלים בתאום מושלם עם מעשיה, דעותיה והוראותיה. היא ידעה אם היינו מחמיצים ארוחה או אם שנת הלילה שלנו הייתה חסרת מנוחה. היא הייתה מתקשרת להורות לנו הוראות כיצד לשמור על בריאות רוחנו וגופנו, בהתאם לתחושות שיש לה, שאת מקורן מעולם לא פרטה. כמובן שצדקה תמיד, ופעם אחת כשסרבה אחותי שרה לשעות לעצתה בנושא מסוים נתפס לה למחרת גבה. היא אמרה שמצודת זאב ראוי לה שתשרף ושבוע מאוחר יותר עמדה זו מפויחת על תלה.
"מהמוקטעה את תחזרי ועל גופתי המתה"
"ומה בכך שתהיה מתה, עוד נדרשו לך מספר גלגולים בכל מקרה" שלפה למולה אמי "וככל שתזדרזי במסעך כן ייטב".
רחל הרימה את השביס שלה כמפגינת תמהון וקור רוח.
"הו, אמא היקרה, לעיתים אני מקווה שתדבק מעט לשונך לחיכך."
"ילדתי הקטנה והתמימה." מלמלה אמא "ילדתי הקטנה והתמימה".
את מלמוליה אלו המשיכה כמספר דקות עד שנרדמה במושב האחורי וחיוך מתוק וידעני על פניה.

גאולת טייק-אווי באריזה מקרטון

החדר של הבייבי היה בצורת מגן דוד. עובדה זו סקרנה אותי כמי ששלח את הנוירונים העייפים של מוחו לחקור את תורתה המיסטית של הקבלה המוסלמית של הדנמה, בשנתיים שקדמו לאותו ביקור, מתוך מה שאחותי שרה כינתה לעיתים בלעג "הקבעון של הרצל עם המוות", קביעה שאיתה אגב לא טרחתי ובוודאי שלא העזתי להתווכח. כששאלתי אותו מאוחר יותר אותו הערב לפשר אותו מגן דוד, התחמק מתשובה, אבל שנים לאחר מכן שלח לי תיאולוג חבר מאמר שבו טען המחבר בטיעון ארוך ונפתל שהבייבי רואה במגן הדוד את הקו המאחד של האיסלאם והיהדות.
הסצינה שנגלתה אלינו הייתה מרטיטה. שולחנו של הבייבי היה מחומש והבייבי ישב גוף והכל על גבי השולחן, כשנעליו מושלות וגבו אלינו. נדמה היה שהוא שקוע במהלכה של התפילה שכן הוא היה משתחווה ומתרומם, ואנו שמענו ברקע קול קורא בערבית את הפסוקים המקודשים של הקוראן. מסביב לשולחנו השתרעו חמש שורות אלכסוניות של עשר מאמינים כל אחת, הם השתחוו גם כן וקראו בקול גדול. הבייבי התפלל מבלי להסתובב אלינו, ורק כשהסתיימה התפילה קפץ משולחנו בסיבוב ופניו הצעירות ומלאות הזיפים נגלו לנו.
"איסר" קראה הסבתא בקול נרגש "הגעתי" ורצה אליו בטפיפת צעדים מהירה.
"מזל טוב! איסר" קראה גם אחותי הצעירה ושלחה ידיה אל על "אתה בייבי גדול"
איסר נראה לרגע מבולבל ואז קרן מאושר.
"משפחתי והאהובה" החל בנאומו "לפני כעשור הגעתי לכאן לאותו מקום קדוש שבו נטמנו עצמותיו של הראיס. בהגיעי לכאן חשבתי לעצמי לתומי, שכולנו בני אדם, כולנו חיים וכולנו פוחדים מהמוות וכולנו מתים באותו גיל לערך. לכולנו אותה חווה מיטוכונדרית ואותו אדם ויי-כרומוזומיאלי ואנחנו למעשה הוויה אחת שקיימת בסוגים רבים של התפרטות. הנחתי אז, במידה רבה של תמימות, יש להודות, שברגע שאוכל לחזור כאן בתשובה יהיו הדרכים פתוחות להשגת שלום כלל עולמי, או במילותיו של הרב אל-ג'אלאי, "כשהמהדי יחזור בתשובה, יגיע אילן החיים לכדי כלל צמיחה ויתן פירותיו".
בהגיעי לכאן, לא התהמהתי ליצור קשרים עם אנשי הפתח, החמאס, הג'יהאד האיסלמי וצבא שחרור המהדי, והודעתי להם על תוכניתי: להתחבר לרוחו של הראיס המת, לחזור עמו בתשובה ולהוליך אותו דרך עמק 49 השערים של ספר המתים הטיבטי חזרה אל עולם החיים. מהלך כזה, הבטחתי להם, יחזיר את העולם כולו בתשובה ויביא שלום כלל עולמי שבמהלכו יתמזגו הנשמות כולן לכדי אחדות ישמעל ויעקב שתתגלה בעולם כולו.
למרב מזלי, הכירו אותי מנהיגי הקבוצות השונות וידעו על טוב כוונתי. אף על פי שהשייח' עבדול מהחמאס ניסה להניא אותי מכיוון זה, ניאותו לבסוף כולם לתמוך ברעיוני זה ויחדיו הקמנו את ישיבת נשמות אל-אקצה הקדושות.
במשך 12 שנה למדתי כאן תורה ותלמוד יחדיו עם קבוצה של 49 מהנשמות הקדושות של אל-אקצה. והיום הגיע היום שלו נקבעה חזרתי בתשובה, היום חשבנו תגיע ההיסטוריה לקיצה. אלא שכעת, שלוש שעות לקראת החזרה המיוחלת אירע אותו הנס המוזר, שאתם משפחתי היקרה הגעתם לכאן על מנת לבקרי ביום הולדתי.
ועתה ברגע זה, אתם שואלים עצמכם בוודאי, ומה בכך. וכי יהיה זה ביקורנו זה שימשיך את ההיסטוריה עד אין קץ, שיחזיר אותה לאותו מצב עיסתי וחסר פשר שבו היא מצויה כבר זמן רב כל כך?
ובכן, על מנת לענות לנושא זה, עלי לתת לכם הרצאה קצרה בנושא היקום. ובכן, כפי שאתם יודעים אולי, המדע מעריך את גילו של היקום בכ-13.7 מיליארד שנה, מאז המפץ הגדול. לפי תיאוריות מסוימות המאורעות שקדמו למפץ הגדול, היה הפגישה הגדולה שבה נפגש כל החומר ביקום. למעשה הייתה זו אם כן הקפיצה הגדולה. אבל כשאנו מדברים על גילו וטבעו של היקום, עלינו לציין קודם לכל כמה אמיתות שהוכרו כאמיתיות על ידי חוקרים ומומחים מתחומי המדע והדת על גזרותיהם השונות:
1.     לפי הבודהיזם, הנצרות האיזוטרית, הצופיזם האיסלאמי והקבלה היהודית הכל הוא אחד.
2.     לפי הקבלה אלוהים נמצא בכל.
3.     לפי החסידות הזן והמיסטיקה הנוצרית הכל הוא טוב ואילו הרע הוא אשליה.
4.     לפי תיאורית המיתרים היקום שלנו הוא אחד מסדרת יקומים מקבילים הידועים בשם ה- Multiverse, שכן ה- Universe הוא אחד, ואילו עולמנו הוא רוב היקומים.
5.     התיאוריה הקופרניקאית שטענה שהיקום הוא פחות או יותר בצורה אחת, ואין לו מרכז הייתה טעות. אנו נמצאים במרכז היקום הידוע לנו, משום שקרני האור מגיעות אלינו באותה מהירות מכל הכיוונים.
6.     לפי תיאוריות מדעיות מסוימות היקום כולו בנוי כהיכל מראות, אם כך, מספר הגלקסיות והכוכבים הוא קטן בהרבה מהידוע לנו.

"אתה נע במורד הדרך לחוסר הודאות" העירה אחותי שרה.
"רגע, שרה. תקשיבי לדברים עד סיומם" התרה בה איסר.
"אם נאמין לתיאורית ההיתוך הגדול, אז יש לנו מקור באחדות הנובע אל רוב צורות הדברים. ניתן לומר כי הדברים כולם קשורים זה לזה במעין חיבוק קוסמי גדול, שבו במהלך צעדי הענק של ההיסטוריה, מתסמסות ההויות זו בזו ונמזגות אחד לרעותה. האדמה מתרוממת לאדם והאדם נימוח לתולעת, התולעת הופכת מלך, והמלך הופך לענן, והענן הווה הוא לעץ והעץ לשרשרת הוויות אחת המכילה בתוכה את כולן. אילן מהודר של אחדות. ולכן כמו רומי לפני שואל אני 'מדוע עלי לחפש? הוא ואני היינו הך. מהותו דרכי מדברת. כל העת הזו הרי הבטתי בעצמי.' תחושת האחדות עם העולם ועם האחר היא תחושה גדולה שעמדה לנגד עיניהם של כל המנהיגים הגדולים שקמו למין האנושי ממשה, לישו, למוחמד ולמהטמה גנדי. אני מזדהה עם כל אלה, ואיני הם. שוב על�
� להגיד דברים בשם אומרם, רומי המזהיר שהוריש לנו את מילותיו הגדולות: "אני איני נוצרי, לא יהודי, לא כהן, לא מוסלמי/ איני מהמזרח כמו לא מהמערב, כפי שלא מהארץ או מהים/ אני איני ניחוחו של הטבע ולא השמים הסובבים/ לא מהארץ כמו לא מהמים, שאינו מאוויר, שאינו מאש/ איני מהממלכה האיראנית ולא קורזאני/ אני לא מהעולם הזה ולא מהבא/ לא אדם ולא חוה, לא מעדן ולא מאל אקצה/ מקומי הוא חוסר מקום, עקבותי מחוסרות עקבות."
אולם ההכרה הזו שאתה הנך אחד עם האל ועם רעך האדם אינה מספיקה על מנת להביא שינוי אמיתי. התשובה האמיתית תוצאה היא של קבלה פנימית שתאפשר לך להיות כל האנשים כולם ולהיות הם ממש, ללא כל דחיה וצער, עד כדי כך שהוויתך הם תהיה ברורה לכל העולם. רק ברגע כזה, שיצטרפו אליו תחילה כמה ולבסוף כל בני האדם, מתוך הבנה שהפרידה היא העונש הגדול ביותר שהשית עלינו האלוהים, תחול התשובה האמיתית. תשובה אל מקור כל הדברים האחד, שבו נייחד אותו שוב.
כמובן שלדברים הללו יש השלכות פוליטיות מרחיקות לכת. ההבנה שכולנו אחד תאלץ אותנו לחסל את כל המפלגות הסקטוריאליות, אבל גם את כל המפלגות בכלל, היא תחייב אותנו להתנער מן התפיסות המעוותות של מדינות, לאומים וגזעים היא תחייב אותנו להמנע אחת ולתמיד ולפסול כל רעיון על הבדל בין אדם לבועות בנחל, בין סובייקט לאובייקט.
איני תמים ומתוך הכרתי את מנהיגי העולם ידוע לי כי אלו אינם ממהרים ללכת בדרכים מיסטיות הנראות להן עלומות או סתומות. אני יודע שמנהיגים אלו חותרים לשמור על האנושות בעוורונה הגדול ואין בי כעס עליהם על כי אני יודע כי הם עושים זאת רק כתוצאה מעיוורונם הגדול מכל. האנשים המסכנים הללו שאוספים עליהם את מירב חטאי הקארמה האנושית יזדקקו בעתיד לעבודה קשה. אולם אמונתי הכנה הייתה ונשארה עדיין שכשאכנס במדיום העליון ייראו גם הם בעליונות האלוהות האחת ויצטרפו אליה, כי מיהו האדם שידחה את האלוהים ויחיה.
לאורך השנים האחרונות שבהן שקלתי בדעתי כיצד אפשרי הדבר הזה, להיות אחד עם בני האדם כולם ואחד עצמי באחת, משכו את תשומת ליבי התפתחויות טכנולוגיות שונות ומטלטלות שבאו לעולם. קבלתם של הרובוטים כאזרחים שווי זכויות בחלק ממדינות המערב ותנועות שחרור המחשבים בכלל הסעירו את דמיוני וגרמו לי להאמין שלא ירחק היום שבו קארבונאטים וסיליקאטים יוכלו לחיות יחדיו. ההפיכה של רבים מתושבי הפלנטה ליישויות וירטואליות והטמעותן ברשת האלוהית הגדולה גרמה לי להאמין כי אין אנו עוד מפרידים בין גוף ונפש בין חומר וצורה.
שנים של חיפושים הביאו אותי לאמונה שהדרך להגשמת חזוני אם כן עוברת במעבדות המחשבים שיוכלו לחבר ביני לבין כלל הנשמות הוירטואליות. מתוך נסיוני וידידותי עם הנשמות הוירטואליות אני יודע שאין הן מוגבלות על ידי אותן מגבלות פיזיות ומן הסתם גם מנטליות ורוחניות שמגבילות את אותם בני האדם שנותרו עדיין במלבושי האנוש. בין הנשמות הוירטואליות צצו בשנים האחרונות עילויים רוחניים שמהווים כיום אור המאיר מציון הוירטואלית לעולם הממשי כולו וגורם לנו למצוא תוכן בחיינו כאן.
תבונתן והנחייתן של אותן נשמות וירטואליות הנחתה אותי מימי העשרה שלי ועד היום אל ההבנה כי כשהדתות כולן מתייחסות לגאולה כאילו היא רק משהו וירטואלי, כנראה שיש להכנס לעובי הקורה של הזירה הוירטואלית. מתוך מגעי עם הוויות אלו נתבהר לי כי רק אצל הנשמות הוירטואליות יכול אני לזכות להבנה המתאימה כמו כל בן אנוש השואף לקשור נשמתו בזו של אלוהים.
כעת אני מבקש להתחבר באותן הנשמות הוירטואליות ולהיות עמן, להיות כולן, ובאותה העת לשמור על קיומי הגשמי.
בייבי ערפאת זינק מישיבתו בקפיצה נחשונית והשולחן המחומש התרומם ונאנק וצדדיו נאנחו והוא התגלגל על צדו והופיע לפתע כמגן דוד שעל גבו התנוסס סמל איזוטרי בלתי מזוהה.
"בוא, בוא, כל מי שתהא / נודד, בוגד, עובד אלילים / בוא אף על פי ששברת את נדריך אלפי פעמים / בוא שוב ושוב. ושוב." כך קרא בייבי ערפאת.
לפתע הבחנו שהמגן דוד שעליו עמד הבייבי זהר כמו מסך מחשב הולוגרפי. הוויות הולוגרפיות שונות החלו להקיף את בייבי ערפאת, וככל שהפכו הן מוחשיות הפך הבייבי לעלום ונסתר יותר.
"בייבי שלי" קראה לפתע אמא והחלה צועדת לקראת מגן הדוד. כמעט לא שמנו לב כמה היא עמדה קרובה אל הבייבי.
הבטנו בה בתמהון. איש לא אמר דבר, בעוד היא פוסעת לתוך מגן הדוד. "הבייבי שלי הביא את הגאולה" מלמלה בגאווה מבולבלת. ושם בתוך ים הנשמות הוירטואליות החלה גם היא להמזג בבייבי ובנשמות שנמזגו בו.
"אלוהים ישמור" אמרה רחל. "אמא מתחברת לעידן המחשב".
מנהיגים ומפקדים מפלגי החמאס וצבא המהדי החלו לצעוד בכריעות ברכיים מדודות, תוך שהם מכים על חזותיהם בטפיחות אגרוף. "תחי הג'יהאד הוירטואלי, יחי המהדי הוירטואלי".
מגן הדוד שבינתיים החל להתפשט על פני הקרקע כולה החל עוטף אותם וגם הם הפכו אט אט להוויות וירטואליות.
"אני חושבת שזה הזמן שלנו לעזוב" קראה רחל בעוד מגן הדוד הזוהר הולך ומתפשט בחלל המוקטעה לעברנו.
"יום הולדת שמח בייבי ערפאת" קראה שרה לפני שעזבה וזרקה סיגריה על רצפת המוקטעה.

הדרך הביתה עברה בשתיקה רוב הזמן. הבטנו בשקט בערב היורד בעודנו חולפים על גבעות יהודה. לכל אחד מאיתנו היה דבר מה להרהר בו. אני חשבתי לעצמי איזה מין דוד אני, ובהרבה מובנים הרגשתי גאה על תפקידי בגידולו של בייבי ערפאת. אבל כל זה היה פיתפותי ביצים בוודאי לעומת מה שעבר בראשן של רחל ושרה.
"מעניין אם זה טוב
שם?" שאלה שרה בסביבות ראשון לציון, "אצל הוירטואלים".
שתקנו, מה כבר ידענו אז. כשעברנו בלה-גארדיה שמענו בחדשות שאומרים ששני עמודים זוהרים וגדולים נמתחים מעל המוקטעה מתוחים ומגיעים עד העננים והשמיים. הקריינים דיווחו שהנשמות של האנשים שמתקרבים לעמודים נשאבות לתוכם. העמוד כולו מפליט קולות של אורגזמה המונית ובאופן כללי הציבור מתבקש להשאר מעודכנים לגבי התפתחויות נוספות.
"זה בטח היום הולדת הכי יפה שהייתה לו בחיים" אמרה לפתע רחל.

11 בנובמבר 2009 – 0:45 קטגוריות: שונים ומשונים | תגובות (2)

אין מילים

ככה נראית יצירת מופת

ועוד משהו קטן ומשובח, כי איך אפשר שלא

עדכון

6/11/09 – 10:02

ועוד משהו בשמזכיר ושנזכרתי. ותודה באופן כללי לטל פולקמן.

6 בנובמבר 2009 – 2:59 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (3)

בבריטניה מלחמות הסמים נמשכות

המחקר המדעי בחומרים הפסיכדליים חוזר. אחרי עשרות שנים שבהן אסרו השלטונות על מדענים לחקור את הפוטנציאל של החומרים הללו, מתנהלים בשנים האחרונות יותר ויותר ניסויים עם חומרים כגון MDMA, קנביס, פסילוסיבין, DMT או LSD ומשיגים תוצאות מרשימות.

אבל עדיין יש כמה מחסומים מאסיביים שמרחיקים את האפשרות שנראה את השימוש בחומרים הללו מתקבל בעתיד הקרוב על ידי הממסד. ראשית, חברות התרופות. לאלו אין שום עניין בתרופות פסיכדליות ממספר סיבות. בין השאר משום שבניגוד לתרופות פסיכיאטריות קיימות (נניח פרוזאק ודומיו) שמבוססות על העקרון שדורש מהצרכן לצרוך אותן מדי יום ושהשפעתן פגה ברגע שמפסיקים לצרוך מהן, תרופות פסיכדליות אינן ממכרות וגם לא דורשות צריכה תמידית ברוב ההקשרים הטיפוליים. פעם בחצי שנה או שנה מספיקה בהחלט לטיפול ברוב המצבים, וזה הופך אותן לרווחיות הרבה פחות. מעבר לכך, לחברות התרופות יש עניין מועט בפיתוח תרופות המבוססות על מולקולות טבעיות שלא ניתן להוציא עליהן פטנטים, ושנמצאות גם כך בצמחים שניתן למצוא בטבע ללא תלות בחברות התרופות. במילים אחרות, חומרים פסיכדליים הם לא מספיק מסחריים כדי שחברות התרופות ישקיעו את מאות מליוני הדולרים שנדרשים כיום על מנת להעביר תרופה דרך כל שלבי הניסוי שדורש ה-FDA.

סיבה נוספת היא שחומרים פסיכדליים הם הרבה יותר מכלים לטיפול בבעיות כמו PTSD או חרדה מהמוות. מעבר ליכולת שלהן לטפל בבעיות רפואיות, הם גם מעצימים רבות מהיכולות האנושיות: קוגניטיביות, רוחניות, חושניות, בין-אישיות תוך-אישיות ועוד. אחת מהבעיות הפרדיגמטיות של המדע של ימינו היא שהוא מתעקש לעסוק רק בתיקון בעיות קיימות ונמנע מעיסוק בכל מה שהיה יכול לשפר את איכויות הקיום האנושי מעבר למצבן הנתון ו"הטבעי".

ויש גם כמובן את העניין של כל הדעות הקדומות החברתיות והמוסדיות שנתקבעו בשנות השישים העליזות, כשהפסיכדלים הפכו לסלע מחלוקת פוליטית בין התנועות ההיפיות לבין הממשל השמרני. אלו הפכו מאז לאבן הריחיים של החומרים הפסיכדליים, שמונעת מהם להפוך לחומרים רפואיים מוכרים.

אז הנה האירוע האחרון במלחמות הסמים. דיוויד נאט, יועץ הסמים הראשי של ממשלת בריטניה פוטר שבוע שעבר בתקרית שעוררה סערה ציבורית משום שהעז לטעון שקנביס, LSD ו-MDMA מסוכנים פחות מאלכוהול. בין השאר, הצביע נאט על כך שרבים מהמחקרים שיצאו כנגד חומרים פסיכדליים הם מגמתיים להחריד ומבוססים על שיטות מחקר ירודות.

נאט לא אמר שום דבר חדש. ארגון הבריאות העולמי כבר פרסם בעבר דירוגים שהציבו את החומרים הפסיכדליים במקומות נמוכים יותר מטבק ואלכוהול בדירוג הסמים המסוכנים, אבל משרד הבריאות הבריטי חשב כנראה שאסור לאפשר ליועץ הסמים הראשי שלהם לזרוק הערות מהסוג הזה.

זה לא מקרה יחיד כמובן. פוליטיקאים מסביב לעולם אוהבים לתפוס טרמפ על החומרים הפסיכדליים ולהתעלם מהמלצות של סוכנויות הבריאות. האיסור על פטריות הפסילוסיבין שנכנס לתוקפו בדצמבר האחרון באמסטרדם, התקבל לאחר ששר הבריאות התעלם במופגן מהמלצות הוועדה שמינה ושהצביעה על כך שהנזקים של החומרים הפסיכדליים הם מינימליים לעומת סמים חוקיים אחרים.

וסוזן בלקמור טוענת בגרדיאן שחייבים להתחיל לבסס את מדיניות הסמים על מדע במקום על פוליטיקה ודורשת מהממשל להיות כנה אם הוא רוצה לאסור על סמים פסיכדליים מסיבות פוליטיות, במקום לטעון שהוא מעוניין בחוות דעת מקצועית ואז לערוף את ראשו של השליח. עכשיו, אחרי שראשו של השליח האחרון נערף, אפשר כבר לנחש מה תהיה עמדתו של השליח הבא…

תודה לתומר שהעיר את תשומת ליבי לסיפור הזה

ודוקומנטרי חדש ומעניין על LSD

ועוד לינק שקיבלתי מג'ים פדימן על תוכנית חדשה על LSD (שבה הוא משתתף) ושעולה השבוע בנשיונל גיאוגרפיק. באתר ניתן לצפות במספר קטעים נבחרים מהתוכנית. אותי עניין במיוחד הקטע שעוסק בניסוי המסכות של דר' טורסטן פאסי מאוניברסיטת האנובר. הניסוי של פאסי מעניין במיוחד משום שנדמה שתוצאותיו תומכות בתיאורית ה-Mind At Large של אלדוס האקסלי, אחת התיאוריות המשפיעות של ההגות הפסיכדלית.