פטנטים על להחזיק את היד ולעמעם את האור? חברות פארמה מנסות ליצור מונופולים בתחום הרפואה הפסיכדלית. כעת, קבוצה של היסטוריונים משיבה מלחמה
העולם הפסיכדלי כולו רעש בפברואר 2021 כשחברת התרופות קומפאס-פאתווייז הגישה בקשה לרישום פטנט על האלמנטים הבסיסיים ביותר של הריפוי הפסיכדלי. קומפאס, שעם המשקיעים בה נמנה המיליארדר הגרמני-אמריקאי פיטר תיל, זוכה בשנים האחרונות למוניטין של כריש קפיטליסטי החותר ליצירת מונופול בתחום התרפיה הפסיכדלית. בקשת הפטנט של החברה דרשה הכרה בזכותה הבלעדית על שימוש ברהיטים רכים, מיטות, ספות, אורות מעומעמים, כיסוי עיניים ומוזיקה במסגרת תרפיה פסיכדלית. החברה אף דרשה פטנט על האפשרות של מטפל להחזיק את ידו של המטופל, או לשמור על שתיקה תוך כדי הטיפול.
החשש מהנזקים האפשריים של פטנטים מסחריים שימלכדו את תחום הרפואה הפסיכדלית במונופולים ובמחירים מופקעים הוביל לאחרונה ליוזמה יוצאת דופן, שמאחדת היסטוריונים פסיכדליים, חוקרים, ארכיבאים ומומחים לחוקי פטנטים. ארגון Porta Sophia שמשיק את פעילותו בימים אלוהוא ארגון ללא מטרות רווח שמטרתו ליצור ספרייה שתנגיש ידע בנוגע לשימושים קיימים בחומרים פסיכדליים. פרופ' לוקאס ריכרט, היסטוריון של המחקר הפסיכדלי מאוניברסיטת וויסקונסין-מדיסון הפעיל במסגרת היוזמה, אינו משלה את עצמו שפורטה סופיה תהיה פתרון גורף לאתגרים בתחום, אולם הוא רואה בה תרומה חשובה והזדמנות להעצים קהילות מקומיות, כדי שיהיו מעורבות ויקבלו זכות דיבור בדיון על פטנטים פסיכדליים. "מדובר בהזדמנות לחלוק רעיונות ומומחיות היסטורית הנוגעת לחומרים פסיכואקטיביים באופן שיסייע לבוחני פטנטים", כותב ריכרט במייל. "היסטוריונים וחוקרים אחרים המשתפים פעולה עם קהילות נמצאים כעת בעמדה ייחודית לעזור לעצב את הנוף הפסיכדלי של העתיד".
פסוודו-חדשנות
הניסיון הבוטה של חברת קומפאס ליצור מונופול על אלמנטים טיפוליים שנפוצים מאז ראשית התרפיה הפסיכדלית בשנות החמישים, ובחלק מהמקרים כבר אלפי שנים חולל גל של תגובות מזועזעות בעולם הפסיכדלי.
העתיד של התעשיה הפסיכדלית תלוי בחברות למטרות רווח. כריסטיאן אנגרמאייר.
הסופר והיזם טים פריס הביע בציוץ בטוויטר את דאגתו מהניסיונות של חברות למטרות רווח להשתלט על התחום באמצעות אסטרטגיית פטנטים אגרסיבית; מנגד, המיליארדר הגרמני כריסטיאן אנגרמאייר, המשקיע בחברה הפארמה הפסיכדלית ATAI Life Sciences, השיב לפריס כי הרפואה הפסיכדלית תלויה בארגונים למטרות רווח שביכולתם להגן על זכויות יוצרים כדי לגייס את ההון הרב הנדרש לרישוי תרופות. בוויכוח התערב מייסד מנכ"ל ארגון המחקר הפסיכדלי MAPS, ריק דבלין, שהסכים עם אנגלמאייר בנוגע לצורך בחברות מסחריות במגזר הפסיכדלי אבל הזהיר שאם חברות כמו קומפאס ו-ATAI ינסו לחסום מתחרים על ידי שימוש בפטנטים על תהליכים ושיטות שלא המציאו — הן ייכשלו ויחמיצו את ההזדמנות ליצור ריפוי או רווח כלכלי.
ברקע הידהדה שאלה רחבה המעסיקה את העולם הפסיכדלי בשנים האחרונות: האם השוק הקפיטליסטי, עם יכולותיו המוכחות בגיוס הון והדגש שלו על מונופולים ומקסום רווחים, הוא יותר בבחינת סיכוי או סיכון לעתידה של הרפואה הפסיכדלי?.
התהיות בדבר מידת החוכמה והתועלת בחוקי הפטנטים המודרניים אינן ייחודיות כמובן לתחום הפסיכדלי. חוקי פטנטים המעניקים לחברות מונופול רשמי ומוגבל בזמן על המצאות טכנולוגיות נוצרו כדי לתמרץ חברות פורצות דרך להשקיע במחקר ופיתוח. אלא שכמו תחומים רבים אחרים בכלכלה העכשווית, גם תחום הפטנטים הפך במשך השנים לכלי נשק בידי מונופולים מסחריים, שרוצים לתבוע לעצמם זכות ראשונים ולהרתיע מתחרים פוטנציאליים על ידי רישום פטנטים על תחומים שלמים. לעתים קרובות הם מנסים לעשות זאת גם כשהידע הרלבנטי כבר קיים, או בלי שקיימת כל הוכחה על היתכנות הפטנט (למשל פטנט שנרשם על טיפול באלרגיות בעזרת פסיכדלים, אף שאין כרגע שום מידע על כך שטיפול כזה כלל קיים).
אחת מטקטיקות הפטנטים הנפוצות בתעשיית התרופות ידועה בכינוי דילוג-מוצרים (product hopping). חברות שמייצרות תרופות שזכויות הפטנט עליהן פגו עושות בהן שינוי קטן וחסר משמעות ורושמות אותן מחדש בטענה שמדובר בחידוש. כעת המגמה הזו מיובאת לעולם הפסיכדלי, שרואה לאחרונה מבול גובר של בקשות לרישום פטנטים.
קדימון לבאות ניתן למצוא בפטנט שהעניק ה-FDA לטיפול בדיכאון באמצעות תרסיס ספרבאטו של חברת יאנסן שבבעלות תאגיד ג'ונסון אנד ג'ונסון. ספרבאטו מכיל את מולקולת האסקטמין, אננטיומר (מולקולת מראה) שמצויה גם בקטמין, סם הרדמה בעל השפעות פסיכדליות, הנמצא בשימוש רפואי מאז 1960.
הגילוי בדבר יעילות הקטמין בטיפול בדיכאון, בתחילת שנות האלפיים, הוביל בשנים שחלפו לפופולריות גוברת של קליניקות קטמין לטיפול בדיכאון בעזרת הסם הנפוץ והזול. חברת יאנסן שאפה למנף לעצמה את פלח השוק החדש הזה על ידי פיתוח מוצר נגזר קטמין, שעלותו לצרכן גבוהה אלפי מונים מזה של הקטמין הגנרי (שעלותו כשקל למנה). אלא שאין כל עדות לכך שמולקולת האסקטמין, המצויה כאמור בלאו הכי גם בקטמין הישן והזול, מציעה יתרון כלשהו על פני הקטמין הוותיק, המכיל לצדה את מולקולת הארקטמין. למעשה, מחקר מטא-אנליזה בנושא אף מצא שטיפול הקטמין הוותיק יעיל יותר מהטיפול החדש, ובית משפט בקנדה פסק לאחרונה שלא מדובר בסם חדשני משום בחינה.
על אף זאת אישר משרד הבריאות הישראלי בינואר 2020 להכניס לסל התרופות את טיפול האסקטמין היקר של יאנסן בתג מחיר של 26,000 שקל למטופל לשנה.
אחת האירוניות בתחום רישוי התרופות הוא שמכיוון שהקטמין הוא תרופה גנרית שלא ניתן לגבות עבורה מחיר מופקע, אין לאיש תמריץ להעביר אותה את תהליך הרישוי היקר הנדרש כדי שתוכר רשמית כטיפול בדיכאון. מסיבה זו טיפול בדיכאון באמצעות הקטמין הזול לא יזכה לכיסוי על ידי חברות ביטוח, בניגוד לטיפול באסקטמין. הדבר מניע רופאים להעדיף את האסקטמין, היקר לאין שיעור אך הניתן לשיפוי. בעלות המופקעת נושאות חברות הביטוח והמדינה, המגלגלות אותה הלאה לבעלי ביטוחים ומשלמי המסים.
מקרה נוסף שמשך ביקורת היה פטנט שרשמה חברת קומפאס על שיטה לייצור פסילוסיבין סינתטי. מבקריה של קומפאס טענו שמדובר בניסיון ליצור מונופול על הייצור של חומר הקיים בטבע ונמצא בשימוש זה אלפי שנים. חברת יוסונה, חברה ללא מטרות רווח, הכריזה בתגובה שפיתחה שיטה יעילה זולה אלגנטית יותר מזו של קומפאס לייצור פסילוסיבין ורשמה אותו כחלק מהקניין הציבורי. במקביל הגיש הארגון FTO) Freedom to Operate) שורה של עתירות נגד הפטנטים שביקשה לעצמה קומפאס. הארגון איתר וסרק לצורך העתירה דגימות פסילוסיבין ישנות, שחלקן יוצרו כבר ב-1963 וששומטות את הקרקע מתחת לטענות החדשנות של קומפאס. "יש מספר כמעט אינסופי של תרומות חדשניות שניתן לעשות למען העתיד של המדע הפסיכדלי", הכריז קרי טורנבול מה-FTO. "קיומה של מולקולת הפסילוסיבין והשימוש שלה בטיפול בדיכאון אינם ביניהן".
לדברי ד"ר מייסון מארקס, עמית בכיר ומוביל הפרויקט על פסיכדלים, חוק ורגולציה במרכז פטרי-פלום בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, "פטנטים רבים בתחום הפסיכדלי יוצרים סיכון ממשי להתפתחות המדע הפסיכדלי והתרפיה. אנחנו ניצבים מול משבר בריאות נפש מחריף ואנחנו זקוקים לגישות חדשניות כדי להתמודד איתו. פסיכדלים עשויים להיות חלק מהפתרון, אבל כמה חברות מנסות לנעול את התחום דרך רישום פטנטים על חומרים שאינם חדשניים ואפילו ברורים מאליהם".
ריבוי פטנטים חוסם את התפתחות המדע הפסיכדלי. פרופ' מייסון מארקס.
מארקס, שפירסם לאחרונה מאמר מדעי מקיף על חוקי פטנטים בעולם הפסיכדלי, מצביע על חוסר היגיון מוחלט ברישום פטנטים על נגזרות ברורות מאליהן של מולקולות קיימות. "במקרים רבים מדובר בתהליכים שברורים לכל מי שנמצא בתחום", הוא כותב במייל. "קומפאס למשל רשמה פטנט על פולימורף (וריאציה גבישית) של פסילוסיבין, שהוא פשוט אחת הצורות המוצקות והגבישיות שלו. קוביות הקרח במקרר שלך הן צורה גבישית של מים. כפי שקרח יוצר צורות גבישיות מסוגים שונים בהתאם לאופן שמולקולות המים מסתדרות, כך גם קורה לפסילוסיבין, וקומפאס רשמה פטנט על צורות כאלה".
הפטנטים עצמם, מציין מארק, אינם חסינים ועשויים לקרוס כאשר יאותגרו בפני בית משפט. "הבעיה היא שלמרות שהפטנטים הללו חלשים או כלל לא תקפים, זה יכול להיות יקר ומייגע לקרוא עליהם תיגר. כתוצאה מכך חברות קטנות שרוצות לייצר פסיכדלים נדחקות מהשדה או נרתעות מלהיכנס אליו מלכתחילה. האפקט הזה עשוי לבלום תחרות וחדשנות. יותר מכך, הרבה פטנטים עשויים להפוך פסיכדלים וטיפולים שקשורים אליהם ליקרים יותר".
מולקולות פסיכדליות רבות מופיעות בטבע בצורה טבעית ולא ניתן לרשום עליהן פטנט, זה לא יוצר דרך עוקפת סביב חומות הפטנטים האלה?
"חומרים פסיכדליים המופיעים בטבע לא יכולים להיות אלטרנטיבה לאנשים שמחפשים תרפיה פסיכדלית, משום שהם אינם חוקיים וצפויים להישאר כאלה בעתיד הנראה לעין. כאשר פסיכדלים יאושרו על ידי מינהל הסמים והתרופות האמריקאי, מה שצפוי לקרות בתוך שנים ספורות, רק תערובות החומרים ונהלי הטיפול שנבחנים במחקרים קליניים יסווגו מחדש בקטגוריות חוקיות חופשיות יותר, ואילו החומרים הטבעיים יישארו מסווגים בקטגוריות מחמירות. החברות שרושמות פטנטים על פסיכדלים מתנגדות לעתים קרובות לרגולציה ברמת המדינה או לדה-קרימינליזציה. הן רואות ברפורמות חוקיות כאלו איום להצלחה הכלכלית של תערובות החומרים ונהלי הטיפול המוגנים בפטנט שלהן".
מה בנוגע למחקר ציבורי, אולי הוא יכול להוביל לרישוי של תרופות גנריות וחופשיות לייצור, כמו קטמין, בכך ליצור אלטרנטיבה?
"המכון הלאומי העוסק בהתמכרות לסמים (NIDA) הכריז בשנה שעברה על המימון הפדרלי הראשון למחקר פסיכדלי זה חמישים שנה — למחקר על הפסקת עישון באמצעות פסילוסיבין באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. אבל הסטטוס החוקי המחמיר של הפסיכדלים הוא צוואר בקבוק שהופך את המחקר ליקר ומייגע, והרשות האמריקאית למלחמה בסמים (DEA) גם מגבילה את הכמות שניתן לייצר בשנה מכל חומר פסיכדלי; כך שעד שהסיווג החוקי של הפסיכדלים לא ישתנה ברמה הפדרלית, לא סביר שנראה צמיחה משמעותית במימון הציבורי".
נקמת ההיסטוריונים
יש כמה סיבות לכך שהמדע הפסיכדלי פגיע במיוחד לחומסי פטנטים. קודם כל, האיסור רב השנים על מחקר בתחום גרם למחסור באנשי מקצוע רלבנטיים ברשויות הפטנטים. בנוסף לכך, המאגרים שרשויות אלה משתמשות בהם כדי לקבוע אם לפטנט מסוים יש תקדימים היסטוריים לוקים בחסר. הרבה מהידע הרלבנטי בתחום נוצר במחתרת ולא פורסם מעולם מחשש לרדיפת החוק. רשויות הפטנטים גם עיוורות להיסטוריה העשירה של שימוש ילידי ברפואות פסיכדליות. הניסיון של חברות תרופות לטעון לעצמן זכות על שיטות שהיו בשימוש ילידי זה מאות ואלפי שנים הוא, לטענת חוקרים, דרך נוספת שבה השיח הקפיטליסטי הניאו-ליברלי מוחק את הזכויות, ההישגים והצרכים של קהילות ילידיות.
אך האם פטנט של חברת קומפאס על שימוש במוזיקה או מגע במהלך טיפול פסיכדלי יכול להוביל לתביעות נגד שמאנים ילידיים? רוב מומחי הפטנטים טוענים שהדבר אינו סביר. פטנטים מהסוג שרשמה קומפאס משמשים רק לעתים נדירות כעילה לתביעות, אולם הם מאפשרים לחברות להרתיע מתחרים פוטנציאליים ולקבוע את כללי המשחק בשוק.
היסטוריונים וחוקרים נמצאים בעמדה ייחודית לעצב את המחקר. לוקאס ריכרט.
על הרקע הזה באה עתה היוזמה של ארגון פורטה סופיה. מכיוון שהרשויות מעניקות רק זמן מוגבל לבחינת בקשות לפטנטים, חוסר הנגישות של מידע בתחום מוביל להחלטות בלתי מושכלות ולאישורם של פטנטים מזיקים. היסטוריונים ברשת החוקרים של פורטה סופיה אוספים ומתעדים בשיטתיות עדויות על ידע קיים שגורמים שונים מנסים או עשויים לנסות לרשום עליו פטנט. ידע כזה עשוי להימצא במאמרים ישנים או מסמכי ארכיון, למשל.
פורטה סופיה משמש איפוא מעין כלב שמירה בתחום הפטנטים הפסיכדליים וככזה הוא עוקב אחר בקשות פטנטים הנוגעות ל-28 חומרים פסיכדליים מרכזיים. הוא מסווג את הבקשות הללו לשלושה סוגים, בהתבסס על רמת האיום שנשקף מהן להתפתחות המחקר הפסיכדלי. הפטנטים, אומרים אנשי הארגון, מתחלקים לכמה תחומים, כמו שיטות ייצור, שיטות טיפול, קומבינציות של חומרים, נגזרות ותערובות חומרים (פורמולציות). הארגון גם פונה לקהילות ומציע סדנאות במחקר ארכיוני לקהל הרחב ואפשרויות מימון לחוקרים המעוניינים להירתם למאמץ. מייל חודשי שנשלח למנויים מצביע על פטנטים חדשים שנמצאים על הרדאר ונועד לעודד חברים בארגון לפעול יחדיו כדי לאסוף ראיות שיחסמו פטנטים זדוניים.
צ'ארלס רייזון, פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת וויסקונסין-מדיסון ומנהל המחקר הקליני בחברת יוסונה, שפעיל במסגרת פורטה סופיה, מבהיר את הבעייתיות בדומיננטיות הגוברת של פטנטים בנוף הפסיכדלי: "יש כרגע כ-150 אתרי מחקר בעולם שנעזרים ביוסונה כדי לקבל פסילוסיבין. אם מולקולות ייבלמו באמצעות פטנטים, זה לא רק ישנה את הסכומים שאנשים צריכים לשלם כדי לקבל גישה אליהן; זה גם יהיה אובדן עצום למחקר. אם חברת תרופות מקבלת פטנט על חומר, זה יכול לקחת עשר עד עשרים שנה עד שהחומר הזה מאושר, ולאורך הזמן הזה המחקר היחיד שמתנהל על החומר הזה הוא על ידי אותה חברה. והם נוטים לא לפרסם את התוצאות, וזה נוטה להיות מחקר מאוד משעמם, משום שכל מה שהם מעוניינים זה לקבל את הפטנט. התקווה היא שהעבודה של פורטה סופיה תמנע שזה יקרה לפסיכדלים, מה שיכול להיות טרגדיה אדירה לשדה".
מטרת העל של הארגון היא ליצור מנוע חיפוש נגיש למידע על שימושים קיימים בפסיכדלים, שיאפשר לבוחני פטנטים להחליט אם בקשת פטנט היא מוצדקת, יספק מידע ליזמים ויתקע מקלות בגלגלים של מי שמבקשים להשתלט. עבודה מושכלת יותר מצד בוחני פטנטים עסוקים מדי, שעד כה העניקו פטנטים בלתי מוצדקים ללא מחשבה רבה, תגרום, מקווים היוזמים, גם לשינוי בהתנהגותן של חברות, שיעדיפו לא להגיש בקשות פטנטים רחבות מדי שייפסלו במהירות.
הסיפור של פורטה סופיה הוא דוגמה נדירה לרגע שבו ידע איזוטרי של היסטוריונים ויושבי ארכיונים משמש אלמנט מכריע במאבק על שוק בשווי מיליארדים. השאלה שנותרת פתוחה היא ידו של מי תהיה על העליונה במאבק הזה: של מטופלים שעשויים לצאת נשכרים מתרפיה פסיכדלית או של תאגידים שמבקשים לעשות הון על גבם.
היה מסע חזק ומטלטל בכנס 'פסיכדליה בעת מלחמה' שהתקיים ביום שלישי השבוע בתאטרון היהלום ברמת גן. בין דיווחים חלוציים על האפקט המחזק והמגן שהיה לחומרים פסיכדליים עבור רבים ממי שעברו את המתקפה של ה-7 באוקטובר, לעדויות של ניצולים, ואמנות פסיכדלית בהשראת האירוע, זו הייתה קודם כל הזדמנות עבור הקהילה הפצועה הזו להפגש, להתחבר ולעבד ביחד. הנה דברי הסיום שלי מסיום האירוע.
החיבור בין פסיכדליה למלחמה הוא משהו שאפשר לגשת אליו בהרבה דרכים. דרך אחת שאני אישית מחובר אליה זה הראיה של הפסיכדליה את האנשים שעושים את העבודה הרוחנית כסוג של לוחמי אור. זו ראיה שאנחנו מוצאים במסורות כמו הכנסיה הילידית האמריקאית, הדרך האדומה, דתות איוואסקה וקבוצות ילידיות.
ואנחנו מוצאים את התפיסה הזו גם בעולם של מסיבות הטרנס. ואם אתם בילתים ברחבות האלה בטח פגשתם את לוחמי האור האלה, ואולי גם אתם לוחמי אור כאלה.
להיות לוחם אור זה להכנס לתוך הקושי והכאב – לחפור ולחפור ולפרק ולרפא ולחלץ משם אור. אנשים נכנסים ברחבה למלחמת חפירות שהיא מלחמה של טרנספורמציה – של להתגבר על מה שחשבנו שהם הגבולות הגופניים שלנו ומה שחשבנו שהם הגבולות הנפשיים, והתודעתיים שלנו.
בתפיסה הזו של לוחמת אור – בין אם היא בטרנס או במסורות ילידיות. לוחם האור הוא האדם ששומר על יציבות, שנלחם באויבים הכי קשים בלי להכנע לשנאה או לפחד. בבהירות של תודעה. לוחם האור פוגש את כל מה שבא ומנצח אותו. הוא יודע לחדור דרך השערים התודעתיים שהפסיכדליה פותחת כדי להיות גמיש יותר, כדי לראות את המציאות מעוד פרספקטיבות, מעוד כיוונים שפותחים אפשרויות חדשות, שלא היו זמינות קודם לכן. הוא מצליח בזה כי כי הוא כל כך שם בנוכחות ובמודעות שלו – שהוא מסוגל לפגוש כל מכה ולנשום לתוכה. וככה הוא מביא ריפוי להכל.
***
אלה דברים יפים, אבל המפגש עם האימות הנוראות של ה-7 באוקטובר יכול להשאיר אותנו ללא מילים.
כל מילה שניתן לומר אחרי ה-7 לאוקטובר – תהיה חסרת משמעות. כי מה ניתן לומר לנוכח כזו אימה והסבל. כל צורת דיבור – נראית מיותרת. קצת כמו הדיבור על אלוהים אחרי השואה.
מה שהתרחש ב-7 באוקטובר היה זוועות קשות כל כך שזה יכול להראות שלוחמת האור הזו חסרת חשיבות. שהיא מתגמדת, או שאין לה את היכולת לנצח את הזוועות האלה. במילים אחרות, המחשבה על להיות לוחם אור נראית כמעט בלתי אפשרית בהקשר של ה-7 באוקטובר.
אלה זוועות שמאיימות לנתץ את המשמעות של הקיום לא רק עבור מי שעברו אותם על בשרם אלא עבור כל מי שנחשף לדבר הזה.
***
הזווית הזו היא זווית עוצמתית, ומאתגרת לעיכול. אבל היא גם לא היחידה.
כי כמו שאנחנו יודעים לצד post-traumatic stress יש גם אפשרות ל- post-traumatic growth.
חוויות טראומטיות יכולות לצלק. ליצור נזקים מתמשכים. אבל הן יכולות גם לעורר באנשים כוחות חדשים, כיוונים חדשים להתפתחות, והערכה מחודשת לחיים.
אנחנו רואים את זה בכתיבה של הרבה ממי שעברו את השואה. סופרים כמו ויקטור פרנקל, אתי הילסום, ק.צטניק, אדית אגר.
ויקטור פרנקל – היה פסיכיאטר ניצול שואה, עבר באושוויץ פריצות דרך פנימיות. הוא כותב בספר שלו 'האדם מחפש משמעות' על החשיבות של משמעות ואיך אנחנו יכולים למצוא אותה גם במקומות הכי ברוטאליים: באמצעות יצירה, באמצעות אהבה, וגם באמצעות הסבל שלנו והאופן שבו אנחנו מתמודדים עם סבל. הוא מלמד אותנו שגם בנסיבות הקשות ביותר ניתן להכניס לחיים משמעות.
עוד אחת מהנביאות שיצאו מאושוויץ זו אתי הילסום, שנספתה באושוויץ ב-1943. וגם הילסום מצאה בשואה את ההתגלות הרוחנית שלה. את האפשרות לשחרר מהאגו. לראות את אלוהים בהכל, ולהתמסר לנתינה ולריפוי של אחרים כדרך רוחנית. היא התעקשה ללכת למחנות ההשמדה למרות שהיו לה דרכים למלט את עצמה מהגורל הזה, כדי ללוות את מי שנשלחו למותם. מי שהיו איתה מספרים שברכבת לתאי הגזים היא המשיכה במשימה שלה להפיץ אור ואהבה.
ויש לנו את ק. צטניק, שורד מחנות הריכוז שהקדיש את שארית חייו לתיאור זוועות המחנות – עם ספרים כמו סלמנדרה ובית הבובות שהפכו לבסיס של תודעת השואה פה בארץ.
ק. צטניק נותן לנו את החיבור עם הפסיכדליה.
צפיתי לאחרונה בסרט החדש של אסף לפיד על קצטניק וטיפולי הלסד שהוא עבר ושעזרו לו לרפא את הטראומה שלו מאושוויץ. אני ממליץ לכל מי שמתעניין בטיפול בטראומה עם פסיכדלים לצפות בסרט הזה שנקרא "הפלנטה האחרת".
אחרי אושוויץ, קצטניק היה תקוע במשך עשרות שנים במעגלים חסרי מוצא של סבל. הוא הצליח לצאת מהלופ הזה באמצעות הלסד שאפשר לו לחדור לפינות הכי אפלות של אושוויץ ולהזדהות בצורה מוחלטת עם הכל – עם הרוצחים, ועם הנרצחים. הסובייקטיביות של קצטניק מתמוססת לחלוטין בחווית הלסד שלו ובאופן הזה הוא עובר ריפוי. אחרי עשרות שנים של טראומה וייסורים הוא הפך את אושוויץ לבסיס של התעוררות רוחנית ששחררה אותו והפכה אותו לאדם שלם ושלו יותר בעשור וחצי האחרונים של החיים שלו.
קצטניק נותן לנו דוגמה של האופן שבו הטראומה הנוראית ביותר יכולה להפוך בסיס לצמיחה.
50 שנה מאוחר יותר, הנכדים של הנכדים של קצטניק חזרו לפגוש את אותם מקומות של זוועה, אבל הפעם חומרים פסיכדליים נכחו ממש ברגעים של הטראומה. הם העצימו זוועות אבל הם גם נתנו כח ויציבות למי שהיה זקוק להם.
אפשר לפגוש כאן במורכבויות שלא היו במקרה של ק. צטניק. רבים ממי שעברו את הזוועות של ה-7 באוקטובר היו במצב תודעה פסיכדלי והמפגש בין חומרים פסיכדליים לטראומה בזמן אמת הוא נפיץ במיוחד.
חומרים פסיכדליים יכולים להיות חרב פיפיות. הם יכולים לרפא אבל הם גם יכולים להעצים את הטראומה. אנחנו עדיין לומדים את המורכבויות של הדבר החדש הזה.
נדרשת מאיתנו הרבה צניעות כשאנחנו מתמודדים עם השאלות הגדולות שה-7 לאוקטובר מעלה, ובשאלה מה יש לחוויה הפסיכדלית לתרום לנו ברגע כזה ואיך מחברים בין האימות האדירות הלאה למאמצים הצנועים שלנו להביא רפואה?
אבל אם רוצים בכל זאת לנסות לגזור מהפסיכדליה ומההיסטוריה איזשהו לקח ושיעור אני חושב שדבר אחד לקחת איתנו הוא שמה שאנשים כמו הילסום, ופרנקל, וק.צטניק מלמדים אותנו זה שהמסר הפסיכדלי של לוחמת אור רלבנטי עבורנו בדיוק באותה מידה שהוא היה עבור הילסום וק. צטניק ועבור לוחמי אור באנספור מסורות של רפואה.
אחת התימות שחוזרות בכתיבה על החוויה הפסיכדלית הוא רעיון הלידה מחדש. הרעיון שאנשים שעוברים חוויה פסיכדלית מקבלים הזדמנות לארגן מחדש את התודעה. לעשות ריסט על דפוסי תודעה שלא מטיבים. לחפש דרכים חדשות וטובות יותר להיות.
אז לצד ה- Post traumatic stress יש גם דרכים של post-traumatic growth .
דרכים להתחזק באור, להתחזק ביציבות, להתחזק באהבה – גם בתוך האימה והסבל.
דרכים לחזק אחרים ולהתחזק תוך כדי זה. להרים תדר עבור כל השבט –ולגדול דרך זה.
ואנחנו רואים את הדבר הזה בצורה כל כך עוצמתית התארגנויות הקהילתיות של תמיכה הדדית וערבות הדדית מאז ה-7 באוקטובר.
הרבה מהביקורת על הקהילה הפסיכדלית לאורך השנים הייתה שהיא יותר מדי בורוד. יותר מדי lovey dovey. שיש המנעות מפוליטיקה וממפגש עם החלקים המורכבים של המציאות הפוליטית שלנו. אני חושב שהאירועים של ה-7 באוקטובר יכולים להיות גם הזמנה לצמיחה ולהתפתחות מהבחינה הזו. איך תפיסה פסיכדלית יכולה ללמד אותנו לחשוב אחרת על המציאות שאנחנו חיים בה, ועל הדרכים שאפשר להכניס לתוכה שחרור.
אני רואה את הכנס הזה כחלק מהתהליך הזה של ה-post traumatic growth – של האפשרות למשמע מחדש את הטריפ הרע הזה. לא בצורה שתמחק את הסבל ואת הכאב ואת הרוע שנמצא שם – אבל כן בצורה שתאפשר יצירה של מרווח להופעה של נחמה ואהבה ומשמעות. בצורה שתקח אותו ותייצר מתוכו אפשרויות חדשות להתפתחות ולתמיכה.
אז אני רוצה לומר תודה לכל מי שארגן, אפשר, ובאופן רחב יותר לכל מי שמהווים חלק מתוך התהליך הזה של להפוך את ה-7 באוקטובר מאירוע של post traumatic stress לאירוע של post-traumatic growth
מי ייתן שכל הכוונות הטובות, וכל העשיה הטובה הזו יהיו חלק מיצירה של מציאות חדשה וטובה ביותר – בכל הרמות של הקיום. תודה לכם.
בדואר הגיעה אתמול חבילה משמחת ואיתה הזדמנות לחלוק רגע מרגש ולספר שהמאמר של איתמר זדוף ועבדכם "פסיכדלים בישראל: היסטוריה קצרה" (Psychedelics in Israel: A Brief History) רואה בימים אלו אור במסגרת ספר חדש שיצא בהוצאת MIT ושמוקדש לפרספקטיבה גלובלית של הפסיכדליה.
הספר החדש פותח דף חדש בהיסטוריוגרפיה הפסיכדלית. אחרי שחוקרים פסיכדליים חפרו והפכו בהיסטוריה של הפסיכדליה האמריקאית התחום מתעורר בימינו לגלות שיש היסטוריות פסיכדליות ביבשות האחרות. הספר החדשני הזה כולל 20 פרקים שעוסקים בנושאים כמו טקסי איוואסקה קפיטליסטים בסין הקומוניסטית, הקשר בין פנומנולוגיה לפסיכדלים בצרפת של שנות השלושים וריטואלים קווירים-פסיכדליים בקאראצ'י, פקיסטן. במסגרת האווירה הגלובלית הכללית זכינו איתמר זדוף ואני לייצג לראשונה את הסיפור הפסיכדלי הייחודי ישראל הקטנטנה.
זה היה טקסט מרתק לעבוד עליו. הוא שלח אותנו לניסויי הלסד הישראלים הראשונים בבתי החולים הפסיכיאטרים של תחילת שנות השישים, דרך שורה ארוכה של דמויות תרבות בוהמייניות וצבעוניות כמו יונה וולך, דוד אבידן ורינה שני, וליריבות הפסיכואקטיבית בין הצברים המסטולים (והדי סאחים) של חבורת לול לבין ההזייתיות החתרנית והרדיקלית של חבורת העין השלישית של ז'ק קתמור, דרך חווית הריפוי הפסיכדלית של של ק. צטניק באושוויץ של מעלה, ועד לפריצתה המטאורית של סצינת הטרנס הישראלית, עלייתם של מעגלי האיוואסקה, וההתפתחות של קהילה ואקוסיסטמה פסיכדלית ישראלית ענפה בעשור האחרון. על הדרך עלו שאלות מורכבות על הקשר בין סמים לציונות, אסקפיזם, האלטרנטיביות והנורמטיביות של הפסיכדליה בעולם התרבות הישראלי.
זו זכות לתת את המאמר כמתנה צנועה לקהילה הפסיכדלית המקומית בימים הקשים האלה שמאירים את הטקסט הזה באור כאוב ולא פשוט. הלוואי שהמבט ההיסטורי הזה ייתן פרספקטיבה ויאפשר להזכר בתוך האבל והכאב בכל הדרך שכבר עשינו, ובדרך שעדיין לפנינו.
רוצה להודות תודה גדולה לאיתמר זדוף. היה תענוג לעבוד איתך על המאמר הזה. איתמר עשה כמות אדירה של עבודת שטח, רדף, סרק, ועיבד כל בדל מידע וקצה חוט בנוגע לטריפים וסצינות פסיכדליות שהתקיימו כאן לפני עשרות רבות של שנים. אי אפשר היה לעשות את זה בלעדיך. (והרבה מהדברים הללו עוד יתפרסמו בהרחבה בהמשך כחלק מעבודת הדוקטורט האפית שזדוף שוקד עליה על פסיכדליה יפנו-ישראלית).
הכתבה נכתבה במשותף עם איתמר קציר והתפרסמה לראשונה במוסף גלריה של הארץ. יהי זכר הנרצחים ברוך. בתפילה לרפואתם השלמה של כל מי שנפגעו במסיבה בגוף או בנפש.
זוועת הטבח שביצע חמאס במסיבת הטבע בקיבוץ רעים תלווה את קהילת הטראנס הישראלית עוד שנים רבות.את מה שהתרחש ברייב הסמוך לגבול עם עזה ניתן להגדיר כסיוט הגדול ביותר של כל משתמש בחומרים פסיכדליים.
קשה להסביר לאנשים שלא מכירים מיד ראשונה מצבי תודעה פסיכדליים, עד כמה מצב התודעה בזמן החוויה הוא רגיש ושברירי. אחד האפקטים הפסיכדליים החשובים ביותר, ואולי אף המרכזי שבהם, הוא העצמה והגברה של תכני התודעה: צלילים, דימויים, רגשות, מחשבות וכל סוגי הרשמים שנקלטים במוחנו. זו הסיבה שהעיקרון החשוב ביותר אצל משתמשי פסיכדלים הוא לדאוג היטב לסט וסטינג מיטיבים: לסביבה נעימה, עם אנשים נעימים, בזמן טוב ובהתכוונות טובה.
כבר אצל אוכלי החשיש הבוהמיינים של פריז של אמצע המאה ה-19 היתה התייחסות רחבה לעקרון העצמת החוויה: תחת השפעת מנה הירואית של חשיש שנאכל, הם ציינו, תמונה יפה יכולה להפוך לחוויה טרנסצנדנטית משנת חיים, אבל מפגש עם אלמנטים לא נעימים או מטרידים עלול, מנגד, להפוך לחוויית פלצות סיוטית.
תחת ההשפעה הפסיכדלית, טען הסופר האנגלי אלדוס האקסלי ("דלתות התודעה", "עולם חדש מופלא"), נמצא האדם בתווך בין גן עדן לגיהנום. וכשמה שניצב על הכף קריטי כל כך, חשוב להתכונן בצורה הקפדנית ביותר. זו הסיבה שמשתתפים בטקסים וריטריטים פסיכדליים מכינים את עצמם באמצעות דיאטות מפורטות שכוללות תשומת לב מיוחדת למזון, צריכת מדיה, התנזרות ממין ודיוק כוונות. לא כל מי שצורך פסיכדלים מקפיד על סט וסטינג במידה שווה, אבל העקרונות הבסיסיים מוכרים ומשמשים רבים.
אפקט ההגברה וההעצמה הפסיכדלי מסביר מדוע החוויה של מתקפת טרור באמצע מסיבת טבע שרבים ממשתתפיה נטלו חומרים פסיכדליים עשויה להיות מטלטלת אף יותר ממתקפת טרור שפוגעת במי שאינם נתונים תחת השפעה כזאת. גם הטראומה, בהתאמה, מוגברת ומועצמת.
הסכנה שבזריחה
מתקפת הטרור של חמאס על מסיבת נובה ברעים התרחשה בסמוך למועד הזריחה, בדיוק בפרק הזמן שנחשב במסיבות מסוג זה לשיא האירוע: הרגע שבו השחר העולה לאחר לילה ארוך של ריקודים מביא איתו את התקווה של יום חדש, של אפשרויות חדשות ולידה מחדש. "כשהבוקר עולה והשמש זורחת אחרי שעות של ריקודים בחשיכה כמעט מוחלטת כשרק אורות צבעוניים מרצדים מול העיניים", כתב ניסן שור בשבוע שעבר בניסיון להסביר את האופוריה שלפני הזוועה, "ואתה מוקף מכל הכיוונים בבני אדם ובנות אדם, הם נעשים שותפי הסוד שלך לאותו רגע מסוים שנוצר בזמן, אתה בוטח בהם, יש אמון מוחלט שהכל יהיה בסדר. הכל יהיה יותר מבסדר. הכל יהיה מדהים. הכל ממש ממש מדהים". על כן, רבים מהמבקרים במסיבות מגיעים למקום בשעות הקטנות של הלילה כדי לתזמן את הטריפ שלהם כך שיגיע לשיאו בדיוק בשעת הזריחה המיוחלת. במסיבה ברעים ב-7 באוקטובר זה היה בדיוק השלב שבו נחתו על החוגגים במסיבה חוליות המחבלים. הם הגיעו חמושים על טנדרים בעשרות וסגרו על באי המסיבה מכל עבר.
קהילת הטראנס הישראלית רגילה להיאבק מול כוחות שמנסים לחסל את סצינת המסיבות המקומית, ובראשם המשטרה שדורשת סכומים שערורייתיים עבור אישורי בטיחות ואבטחת האירועים ואז מבטלת אותם שרירותית ברגע האחרון תוך גרימת הפסדי ענק למארגנים, או חמור מכך: פושטת באגרסיביות על המסיבה, עוצרת בליינים ושולחת אחרים – בעודם תחת השפעה – לנסוע בחזרה הביתה. לא בכדי הסצינה הזו גם מלאה באנשים אידיאליסטים שעושים את שלהם מתוך אהבה לקהילה וחבריה.
אחת התופעות המופלאות ביותר בעולם הפסיכדלי הזה היא תופעת הסייפזונס (Safe Zones), האזורים הבטוחים: מתנדבים שמגיעים למסיבות ומקימים מתחמים המיועדים ליצור מרחב בטוח ותומך למי שמתנסים בחוויה מאתגרת. מחקרים ועדויות מראים שלהפעלת המתחמים הללו יש ערך אדיר לבריאות הציבור. הדבר האחרון שבן אדם על טריפ רע צריך, כך לפחות חשבנו עד לפני שבועיים, זה שוטר שיעלה אותו על ניידת. אבל אם החברים לוקחים אותו למתחם שיש בו מזרן, מים ואנשים שמספקים לו נוכחות תומכת והכלה לא שיפוטית – הרגעים הקשים הללו יכולים להפוך ממשהו שהיה מצלק אותו, לחוויה מרפאת ואפילו טרנספורמטיבית. זו הסיבה שמתנדבים מגיעים למסיבות טבע בלי להתנסות באף חומר משנה תודעה, פשוט כדי לחזק אנשים במצבי קיצון מאתגרים ולהיות חלק מאתוס מופלא של קהילתיות, הדדיות ואחדות. אפילו המשטרה כבר למדה לכבד את האוטונומיה המרפאת של המרחבים האלה ולהפנות לשם אנשים שעוברים חוויה קשה.
במסיבה ברעים המרחב הבטוח קרס. למעשה, ספק אם אי פעם בהיסטוריה הרייבית-פסיכדלית כל כך הרבה אנשים חוו אירוע טראומטי בו בזמן. אנשים שדיברתי איתם על מה שהתרחש שם תיארו את האירוע כתרחיש יום הדין של הסייפזון. מתנדבי קבוצת "אנשים טובים", שעובדים כחלק מפעילות עמותת "עלם", עשו כמיטב יכולתם לטפל באנשים תוך כדי שהם מקפלים את המתחם. הם מתארים את האירוע כסרט אימה כאוטי שבו אנשים נפוצו לכל עבר, אבל גם כרגעים שהתאפיינו במידה אדירה של סבלנות, עזרה הדדית ותמיכה הדדית. עבור רבים מהמשתתפים, הם מספרים, מצב החירום קירקע או הוריד במהירות את הטריפ הפסיכדלי. אנשים שנדרשים להתמודד עם מצב חירום יכולים לפעמים להוריד את עצמם במהירות מפתיעה מהרקיע השביעי של הפסיכדליה למציאות הסבוכה. במקרה הזה, ייתכן מאוד שהיתה בפעולה הזו מגננה מהסיוט האדיר של מתקפת טרור תחת טריפ; מצד שני, עבור חלק ממי שנחטפו מהמסיבה הדלקה ירדה רק כשהיו כבר בשבי. קשה לדמיין חזרה מסויטת יותר למציאות.
קהילת הטראנס הפסיכדלי, ככלל, חרטה על דגלה ערכים של סובלנות וקבלת האחר. הפילוסופיה הכללית של קהילת הרייבים זכתה לשם PLUR (Peace Love Unity Respect) – שלום, אהבה, אחדות, כבוד. גם אם במציאות היא לא תמיד עומדת במבחן הערכים הללו באופן מושלם, זוהי קהילה שהאתוס שלה הוא אתוס של אמונה בעולם טוב יותר, באפשרות של לידה מחדש והתחדשות. 260 ההרוגים, נוסף על החטופים הרבים מהמסיבה ברעים, מסמלים פקיעה של בועה יקרה, אזור אוטונומי ארעי של חלומות שנתקלו במציאות מדממת.
השימוש הרפואי המבטיח והמדובר ביותר בחומרים פסיכדליים הוא השימוש בחומרים כמו MDMA לטיפול בהפרעת דחק פוסט-טראומטית – בין השאר של נפגעי טרור וחיילים עם הלם קרב. אלא שגם בעזרת כל משני התודעה שבעולם, את הטראומה הקולקטיבית הזו ייקח זמן רב מאוד לרפא.
ערבות הדדית
יש כאלה שמתחילים כבר עכשיו במסע הריפוי. קבוצה עצמאית של אנשי טיפול ומומחים מובילים בתחום מזעור נזקים פסיכדלי הקימה עמוד אינטרנט שכותרתו "תמיכה מקצועית בנפגעי מסיבת נובה" (novasupport.org). "אנחנו רק יכולים לתאר כמה קשה לעבור חוויה כזו קשה בזמן מסיבה", הם כותבים שם. "אנחנו מבינים גם שאלו מכם ומכן שהיו תחת השפעה של חומרים חוו את זה בצורה חזקה ומבלבלת עוד יותר".
"בגלל שידענו שיש אנשים רבים מהמסיבה שחוו את הטראומה תחת משני תודעה, החלטנו שחשוב שיידעו שיש מי שמבין אותם ומנהל איתם שיח בצורה לא שיפוטית, ושיינתן תוקף לחוויה שלהם. שיידעו שאנחנו אחים ואחיות שלהם ואנחנו איתם", מסרו מהקבוצה בתשובה לשאלה על המניע ליוזמה, שבינתיים גם קיבלה התגלמות פיזית בשטח בדמות מתחם טיפולי שנתרם על ידי מועצת בית יצחק והועבר בהמשך לחוות רונית. "חשוב לא להיות לבד", מספר גורם מהקבוצה, "ואפשר פשוט לבוא לפה וסתם לשהות במתחם, או לקבל טיפולים קבוצתיים".
"בשבת, כשהבנו את ממדי האסון", ממשיך אותו גורם – פרופסור לחקר המוח – "היתה בקשה שמטפלים שמבינים את העולם הפסיכדלי יגיעו לבית החולים ברזילי. יש כאן הרי ממד מיוחד שרשויות בריאות הנפש לא מבינות אותו מספיק טוב. ומכיוון שהיו במסיבה קרוב ל-4,000 איש, הבנו שלא יעזור להביא שני אנשים. יצרנו קשר עם קבוצות של מרחבים בטוחים וטיפולים בפסיכדלים והגענו למטפלים שמתמחים בחיבור הזה. קרוב ל-1,100 מטפלים התנדבו, מתוכם סיננו 300 שמבינים גם טראומה, גם פסיכדליה והם גם בעלי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, או עו"סיים קליניים או מטפלים באמנות עם ניסיון עמוק.
"סוגיית הדעות הקדומות או העדר הידע לגבי שימוש בפסיכדלים ששכיחה עדיין בקרב חלק מהמטפלים עשויה להוביל לתגובה בלתי אופטימלית. השיח על סמים לא שכיח בקרב אוכלוסיית המטפלים, ואנחנו מודעים לחשיבות הרבה שיש בתחושה שמישהו יודע מה עובר עליך ומבין אותך, ושאתה חש שלגיטימי לדבר איתו על כך שהשתמשת בסמים".
מבחינת הקבוצה מסר מרכזי הוא "אנחנו יודעים שהחומרים הם חלק מהחוויה שלכם, ואנחנו כאן כדי לתמוך. המטרה היא לא בהכרח לתת טיפול, אלא בעיקר מענה ראשוני. אנחנו יודעים שהמענה הראשוני הוא גורם בסיכוי להגיע ל-PTSD. רצינו להגיע לכמה שיותר אנשים כמה שיותר מהר, כי מספיק שאדם יודע שיש שם מישהו בשבילו, וזה כבר אקט טיפולי משמעותי" .
מה מייחד חוויה טראומטית שמתרחשת תחת השפעה פסיכדלית?
"חומרים פסיכדליים הם זכוכית מגדלת למה שמתרחש אצלנו בנפש. הם יכולים להגביר תחושות ורגשות. לעוות את המציאות וליצור דימויים פנימיים שמתמזגים עם העולם בחוץ. כאשר ההשפעות הללו משתלבות במתח ובאימה של אירוע טראומטי כמו פיגוע טרור, עשוי להיות קשה יותר להגיב במהירות וביעילות למצב המסכן חיים. ניתן לשער כי חלק מהשורדים באירוע עברו ממצבי אופוריה קיצוניים לחוויות שאול. מהתעלות לאימה מוחלטת".
לסוג הסמים שהאדם לוקח יש השפעה על החוויה במצב כזה?
"התגובות יכולות להשתנות מאוד על בסיס הרקע האישי, ההקשר של השימוש הפסיכדלי, סוג החומר והמינון. מובן שגם אלכוהול וקנאביס הם חומרים משני תודעה שמשפיעים בצורה משמעותית על היכולת שלנו להגיב לסיטואציה. אין לנו מספיק מידע על תופעות כאלה".
מה עם עזרה למטפלים, שבטח גם הם נתקלים בזוועות ומתקשים?
"יש לנו הדרכה. לכולם יש רגעים קשים. למשל כשפתאום מתקשרים הורים. לכל מטפל יש הדרכה אישית. יש טופס מעקב כדי לראות שגם הם בסדר".
בין ההבדלים העיקריים שמייחדים חוויות טראומטיות תחת השפעה פסיכדלית מציינים אנשים מהקבוצה את "הרגישות המוגברת, תפיסת הזמן הלא סדירה, קולות מועצמים וקושי במסגור האירועים הקונקרטיים. במצב מפוכח אדם עדיין יחווה פחד קיצוני, הלם ודיסוציאציה, אך ללא התוספת המכרעת של עיוותי זמן ומרחב תפיסתיים".
מטפלים של NovaHelp
כרגע, המענה שמעניקים בקבוצה הוא בעיקר חיבור בין מטפלים מוסמכים עם ניסיון בעבודה עם השפעותיהם של חומרים משני תודעה לבין נפגעי המסיבה ברעים. המטרה הראשונה והראשית, הם אומרים, היא לא להתחיל להציע שכבות של פרשנויות מחדש אלא לקרקֵע. "מה שחשוב באמת זה לקצר את זמן השהייה בבלבול, דיסאוריינטציה ודיסוציאציה, ולחזור כמה שיותר לעוגנים קונקרטיים בחיים. בפוסט טראומה מענה מהיר אפקטיבי לעתים יותר מטיפול עמוק וארוך שמגיע בהמשך. אם נצליח באמצעות המענה שאנחנו נותנים למנוע PTSD ל – אפילו – עשרים איש, יש לנו מקום מובטח בגן עדן". נכון לרגע זה פנו אליהם 1,237 איש – כשליש ממשתתפי המסיבה – ומתוכם 900 כבר קיבלו מענה וחוברו למטפל ייעודי. "המטרה שלנו היא לגייס תרומות כך שכל מי שניצל מהמסיבה ברעים יקבל טיפול בחינם לשנה הקרובה".
כך, לצד ההרס המכלה של אלימות ושנאה, יוזמות קהילתיות של ערבות הדדית ממשיכות להצמיח נבטים של ריפוי. "בחיים לא חשבתי שנגיע למספר הזה, לכל כך הרבה אנשים שמושיטים יד לעזרה", מספר גורם בקבוצה. "זה אומר שאנחנו מגיעים להרבה אנשים ונוח להם לפנות אלינו. אנחנו בעצמנו מגיעים מתוך הסצינה, אלה אנשים שאנחנו מכירים והם מכירים אותנו, והדיבור הישיר מאפשר להם לדבר איתנו בפתיחות בלי פחד שישפטו אותם. אצל הרבה משתמשים בחומרים פסיכדליים יש גם כך את המרכיב של אשמה, ועל רקע האירועים האלה – העולם התהפך עליהם".
דלוק ודרוך
מרכיב האשמה והמבט השיפוטי של החברה מסביר גם מדוע רבים מניצולי המסיבה לא מדברים בעדויותיהם על המימד הפסיכדלי. עם זאת, בעילום שם, יותר קל להם – עד כמה שאפשר – לדבר על מה שעברו. "הגעתי למסיבה על אם-די, עשיתי שורות קיי, ובשלוש וחצי טיפטפתי אסיד", אומר א', בן 28, שהיה במסיבה, "באיזה שש וחצי ראיתי את הזריחה בחוץ עם חברים, יצאנו לשתות באוטו, ותשמע, ראיתי זריחה מטורפת, צבעים וזה, לאיזה דקה אני אומר, 'וואו, איזה טירוף', אני רואה פיצוצים בשמים, אני רואה דברים עפים… עד שהמוח שלך מבין מה זה לוקח איזה 15 שניות. אני אומר, 'באנ'ה, זה פאקינג טילים'".
א' מספר שנכנס ללחץ ונשכב על הרצפה, "כמו איזה תייר ששמע אזעקה לראשונה בחייו", ואז, הוא אומר, "קמתי בגלל שהייתי דלוק רצח, ורציתי לעוף משם כמה שיותר מהר. האסיד מעלה לך, מעצים לך כל דבר. אם אתה קצת בלחץ – אז אתה פי עשר בלחץ". א' והחברה שהגיעה איתו נסעו לכיוון היציאה והסתובבו כשראו רכבים חוזרים מחוררי כדורים, יצאו מהרכב ונכנסו למיגונית, ואז יצאו ממנה שוב. ברגע הזה התקבל פוש על חדירת מחבלים ב-22 מוקדים. "שם הבנתי מה קורה – השתלטתי על זה חזרה. הורדתי את הטריפ מהר אחושרמוטה. הגוף כן נשאר דלוק, ולמה זה עזר לי? כי נפלתי איזה שלוש פעמים בריצה. נקעתי את הקרסול ולא הרגשתי את זה, גם בגלל האנדרנלין, אבל גם כי ככה הגוף מגיב כשהוא ב'דלקה'".
יכול להיות שהסמים הצילו אותו. "זה שהבנתי מה קורה לא אומר שהפסקתי להיות דלוק. יכול להיות שהייתי במצב מועצם של תפקוד והישרדות – זה נתן לי את היכולת לתפקד יותר טוב, כי הייתי בדריכות מוגזמת. הייתי ממש דרוך, בקטע טוב, בקטע שעזר לי בסוף לצאת משם. לא הייתי מחובר לתודעה שלי ברמה שאני יודע את זה, אבל פעלתי הרבה מהתת מודע, בלי בכלל לעשות את הסנכרון בין המודע ללא מודע. אתה פשוט פועל. ואתה לא פועל בהכרח רציונלית, כי אולי רציונלית היה נכון להישאר במקום, אולי להתחבא היה הכי טוב. גם כשהייתי בשטח אמרו להתחבא בחממות – אבל אני אמרתי, אני לא מתחבא, אני ממשיך עד שאני מגיע לאנשהו".
ההשפעה של סמים על הגוף והנפש ברגעים האלה יכולה לקחת את המבלים לכיוונים שונים – יש כאלה, כמו א', שמרגישים שהחוויה המועצמת שנכפתה עליהם בגלל האסיד גרמה להם להיות מפוקסים יותר. מבלה אחר שניצל מהתופת במסיבה ברעים סיפר ל"הארץ": "לא עשיתי שום דבר פסיכדלי, ודווקא לקחתי אטנט (חומר ממריץ. א"ק) חצי שעה-שעה לפני כל הטילים, כדי להיות ערני ומפוקס. באיזשהו מקום אני חושב שזה הציל לי את החיים, כי פעלתי בצורה מאוד חדה, והבחירות של נתיבי הבריחה – למשל לעזוב את האוטו ולברוח לשדות – זה פשוט היה מטורף. או בירי מעלינו בשיחים".
מצד שני, להפרה הכל כך בוטה של הסט והסטינג יכולה להיות השפעה הפוכה. "חצי מהמשתתפים במסיבה היו דלוקים", אומר צעיר בן 23 שנכח באירוע, "אני עצמי לא עושה סמים פסיכדליים. עישנתי קצת גראס. כשהתחילו הטילים אנשים שהיו דלוקים נגנבו מהמראה הזה. היה אחד שמחא כפיים. כשהגיעו הטנדרים והמחבלים, יכולת לראות שהם אבודים לגמרי. בגלל שזה היה ירי בצרורות, מיד הבנתי שזה לא צה"ל, למרות שעישנתי. אבל הם – ראית בעיניים שלהם שהם לא איתנו. הם נהיו כמו משותקים. זה היה נורא לראות אותם ככה".
א' מתקשה לדמיין מה עבר על אנשים שנתקלו במחבלים ממש כשהם תחת השפעת סמים פסיכדליים, או שהתחבאו במקומות מסתור. "להסתתר תחת השפעה זה יותר מלחיץ, תחשוב איזה סרטים בטח רצים לך בראש… כשאני במנוסה, אני במנוסה – כל סרט שרץ לי בראש אני חייב לשים בצד כי אני עסוק בלברוח על החיים. אבל כשאתה רק מסתתר – לדעתי זו חוויה אפילו יותר מסריטה".
כמה עדויות של ניצולים מהמסיבה שצצו ברשתות החברתיות מספרות על אישה מבוגרת מסתורית שחילקה להם פתקים מעודדים, כחצי שעה לפני שהמחבלים תקפו. "אף אחד לא יוצא מהחיים בחיים, תשמש במה שיש", נכתב באחד הפתקים, ועל אחר נכתב: "אני לא יודע למות אז אני חי". הניצולים סיפרו שהמסרים הללו עזרו להם לשרוד כשנסו על חייהם.
האישה המסתורית, שחותמת כל פתק ב"הזקנה עם המקל והפתק", היא מונה, שחגגה יום הולדת 64 עם בני משפחתה בנובה. "זה מאוד מאוד מאוד ריגש אותי, מאוד", היא אומרת על הפוסטים שחיפשו אותה והודו לה על הסיוע בהינצלות מהאסון. "אני יודעת שלפתקים יש השפעה על הבנאדם שמקבל את הטקסט. פה זה הפך להיות כל כך משמעותי כי זה היה עניין של חיים ומוות. היינו בסיטואציה של חיים ומוות".
הפתקים של מונה. ניצולים סיפרו שסייעו להם במנוסתם
היא וכל שלושים בני המשפחה והחברים שהיו איתה בקאנטה – האוהל שלהם – הצליחו לצאת בשלום מהתופת, כל אחד בדרכו. מונה עצמה מספרת שבנה הסיע אותה ואת חברתה דרך השדות עד נתיבות, מבלי להתכוון. שם עברה "חוויה מיסטית", לדבריה: "הגענו פתאום למתחם שנקרא הציון הקדוש, שזה בית קברות", היא מספרת, "שם התחבאנו באיזה צינור מבטון, ופתאום בא בחור, כולו לבוש בלבן, עם טלית עליו וספר, רגוע ושליו, והוא לא מבין על מה אנחנו מדברים אבל אומר – אם אתם פוחדים, בואו, אני אקח אתכם לחדר מוגן. הוא מעלה אותנו במעלה הגבעה ומכניס אותנו לחדר ריק, עם שני כיסאות, ובאמצע החדר יש קבר של הצדיקה אסתר אדרעי, הבת של הבאבא סאלי. ואז השבוע מישהו הראה לי שמישהי העלתה פוסט שהיה נס בנתיבות, והערבים ברחו משם כי הם ראו שלוש דמויות קדושות אז הם נבהלו וברחו…", היא צוחקת, "בכלל חטפתי הלם – נתיבות הגנה עלינו".
מונה, דמות מוכרת בסצינת הטראנס הישראלית, כבר מתעסקת ביום שאחרי – איך היא וכל אנשי הקהילה שלה יכולים להמשיך ליום שאחרי. "צריך קודם כל לפרק את המתח שהצטבר בתוך הגוף", היא אומרת, "הסיטואציה נקלטה בתוך הגוף, בכלל לא בנשמה. לוקח זמן עד שמעכלים שמה שהיה שם אמיתי. כל אחד שתדבר איתו משם יגיד לך – זה לא נראָה אמיתי. זה נראה סרט, זה נראה משחק וידיאו, 'קול אוף דיוטי'. הבן שלי, שהוא הלום קרב בעצמו, נסע דרך יריות, מכוניות שרופות, גופות, פיצוצים… נשארנו תקועים בסרט. כל אחד במקום אחר".
ההבנה הזאת רווחת בקרב אנשי הקהילה. הסיוע הנפשי שמציעה קהילת נובה מפורסם ברבים – ברשתות החברתיות ומפה לאוזן – והמבלים מפצירים בחבריהם לקבל סיוע. "מי שלא יודע, גם אני הייתי במסיבה ברעים אבל לא על זה אני רוצה לדבר עכשיו, מה שחשוב לי עכשיו זה העלאת המודעות לכך שכל מי שניצל מהמסיבה חייב אבל חייב להיות צמוד למטפל מוסמך בשביל למנוע פוסט טראומה", כתב אחד מהם בפייסבוק. "אני יודע שיש לי פה עשרות אם לא מאות חברים שהיו במסיבה, זאת הסצינה שלי. גם מי שחושב שהכל בסדר איתו עכשיו – זה לא אומר כלום, ואפילו מדאיג. בבקשה חברים, תגלו אחריות, ואם אתם ניצלתם או מכירים אנשים שניצלו ולא מדברים עם גורם מוסמך – תפנו אותם אלי ואפנה אותם… הכל מתבצע בהתנדבות של אנשים מדהימים ומקצוענים שיודעים לטפל בחוויות טראומטיות עם חומרים משני תודעה".
היות שהחוויה הפסיכדלית היא מאוד אישית, אומרת מונה, כל אחד חווה את הסיוט הזה בצורה אחרת – ועל כן, כל טיפול צריך להיות אינדיבידואלי. "אני יודעת שהתחילו לקיים מפגשים של שבט נובה, וביקשו שגם אני אבוא, ואני לא ממש מבינה בטיפולים בטראומה, אבל אני מבינה באינדיבידואל – אחד על אחד", היא אומרת. "אני חושבת שבגלל זה צריך לעשות טיפולים אחד על אחד ולא קבוצתיים – נכון שעברנו חוויה גלובלית, אבל כל אחד עבר חוויה פרטית. אני אומרת למטפלים: אל תגידו למישהו שעבר את זה 'אני מבין אותך', כי אתם לא מבינים אותו. רק מי שהיה שם יכול להבין. ואני חושבת, וזה גם מה שאני עושה מהרגע שהגעתי הביתה, אני חושבת שבזכות העובדה שאני יותר מבוגרת והיו לי כבר יותר תובנות בחיים – אני מאחסנת את זה במגירה של חוויות. זה חוויות, זה זיכרונות, זה עבר, ועכשיו אנחנו כאן. יש לנו את מה שיש לנו, כאן ועכשיו. זו תיאוריית החיים שלי מאז ומעולם, והיא רק התחזקה".
אז מה היית ממליצה למי שעברו את זה לעשות עכשיו?
"זו בעיה קשה יותר, כי כרגע המצב במדינה הוא ממילא חרדתי. הרבה יותר קשה להתאושש, ואני מרגישה את זה – אני מרגישה שאני יכולה להתאושש, אבל אנחנו, כל מי שהיה במסיבה, לא הבומים מפחידים אותנו; כשמתחילים הבומים מעל הראש שלנו אנחנו מתחילים לראות שוב את האנשים רצים מסביב עם רובים. זה משליך אותנו לחרדה יותר גדולה. אז אני ממש לא יודעת… אני רק יודעת להגיד שאנחנו ניצולי שואה, אבל נשארנו בחיים. אנחנו לא יכולים למות בגלל שאחרים מתו – אנחנו פה, אנחנו חיים. אז אנחנו צריכים להמשיך את החיים שלנו. אם זה כואב או לא כואב, זה בסדר. אסור לנו לשכוח שהמדינה הזאת קמה בזכות אנשים שניצלו מהשואה – הם הקימו לנו את המדינה. הם לא שקעו. הם רק נבנו מזה. אז איכשהו צריך להעביר את זה, ואני מנסה עם הפתקים שלי. זה מה שאני יכולה לעשות".
כחלק מהשקפת העולם שלה, מונה בטוחה שיום אחד תחזור לרקוד במסיבות בישראל – היא עצמה לא טסה לפסטיבלים בחו"ל, אלא הולכת למסיבות רק כאן. גם א', ששרד את התופת כמותה, מאמין שיחזור לרקוד – גם תחת השפעת חומרים פסיכדלים. "זה ייקח קצת זמן, זה ייעשה בזהירות עד כמה שאפשר", הוא אומר, "אבל רק כשהכל ייגמר, וכשתהיה אווירה שתאפשר ללכת למסיבות. גם מבחינה ביטחונית, וגם מבחינת הנפש".
האמנות הפסיכדלית פרצה לעולם בסערה באמצע שנות השישים אבל נמחקה מההיסטוריה של האמנות עם עליית המלחמה בסמים. האם הרנסנס הפסיכדלי מבשר תחיה גם עבורה?פורסם לראשונה בגלריה של הארץ.
נובמבר 2021. התערוכה של האמנית היפנית יאיוי קוסאמה במוזיאון תל אביב עוד לא נפתחה רשמית, והיא כבר שוברת שיאים. הכרטיסים אזלו, והתקשורת הישראלית מדווחת על תורים ארוכים שמשתרכים מחוץ לביתני האינסוף הצבעוניים של האמנית היפנית המתגוררת בבית חולים פסיכיאטרי בטוקיו. מילה אחת שחוזרת בביקורות לתערוכה של קוסאמה, ושלשמה נקשרים תארים כמו 'האמנית החיה הגדולה בעולם,' זו המילה 'פסיכדלי.' היצירות של קוסאמה, המתגאות בשמות כמו "זר של אהבה שראיתי ביקום" ו"אורו האינסופי לנצח של היקום מאיר את החיפוש אחר האמת" מתוארות בעיתונות הישראלית בביטויים כמו "פלא פסיכדלי," ו"יופי פסיכדלי." ולמרות שהתערוכה מרגישה כאילו היא מיועדת לאנשים על טריפ (ברשתות החברתיות יש דיווחים על מבקרים שמגיעים על אסיד), עשה רושם שהציבור הישראלי כולו חוגג על החוויה הצבעונית והמוטרפת.
פסיכדלית. האמנית יאוי קוסאמה.
ייתכן שניתן לראות בהצלחה יוצאת הדופן של התערוכה של קוסאמה את נקמתה המתוקה של האמנות הפסיכדלית. יותר מחמישים שנה לאחר שנים שהאמנות הזו הודרה מהשדרה המרכזית של שיח האמנות, ניתן לראות בהצלחה של התערוכה הדגמה חיה לכח המשיכה האדיר שיש גם היום לאסתטיקה פסיכדלית ולתימות פסיכדליות של קוסמיות ואינסוף.
מסע הצנזורה הגדול
כדי להבין את סיפור עלייתה, נפילתה ועלייתה המחודשת של האמנות הפסיכדלית, צריך לחזור לגל הפסיכדלי של אמצע המאה העשרים. עם עליית הפסיכדלים בפסיכיאטריה, היו האמנים מהראשונים לגלות עניין. כשהפסיכיאטר הקליפורני אוסקר ז'אניגר ערך מחקר על השפעות אל-אס-די הוא מצא עצמו במהרה מוצף בפניות מיוצרים שרצו לקחת אל-אס-די. ז'אניגר פתח ניסוי ספציפי לבחינת השפעת האל-אס-די על אמנים, שהיו ביניהם שטענו שהסם מלמד על אמנות יותר מארבע שנים באקדמיה לאמנות.
אמנות פסיכדלית פרצה לתודעת הציבורית באמצע שנות השישים. ב-9 לספטמבר 1966 הופיע על שער מגזין LIFE תמונה של בחור צעיר שעל גופו החשוף מוקרנות צורות גיאומטריות בגוון אדמדם. הכותרת בשער קראה: "אמנות אל-אס-די" והכריזה: "חוויה חדשה מפציצה את החושים." הרקע לדיווח על תנועה אמנותית חדשה היה הפופולריות הגוברת של יצירות אמנות השואבות השראתן מהחוויה הפסיכדלית. במקביל להופעת אלבומי המופת הפסיכדליים הראשונים של הביטלס והביץ' בויז, הופיע בחורף המערבי של ארה"ב סגנון אמנות חדש שכונה 'פוסטר פסיכדלי' ושימש לפרסום אירועים והופעות של הרכבים כמו הגרייטפול דד והדלתות. פוסטרים פסיכדליים אופיינו בצבעים בוהקים, ובפונטים שנזלו אחד לתוך השני עד גבול הבלתי-קריאות. הם שאבו השראה סגנונית מאמנות האר נובו של ראשית המאה העשרים אבל גם ממבול סגנונות הפסיכדליה שהציפו את התרבות הפופולרית במחצית השניה של שנות השישים. בתקופה זו הציגו הקולנוע, הארכיטקטורה, האופנה והעיצוב כל אחד משלו תגובה לחוויה הפסיכדלית. הסגנון הפסיכדלי שלט בהופעות רוק, אירועי הפנינג, הופעות אור (light shows), ושפע זירות מולטימדיה שבהם הופצצו חושי המבקרים בנחשולים של קול, צורות וצבעים.
לזמן קצר נדמה היה שאמנות פסיכדלית היא העתיד של עולם האמנות. בספר אמנות פסיכדלית שפרסם הזוג רוברט מאסטר וג'ין האוסטון ב-1968 הציגו השניים את האמנות הפסיכדלית כהמשך הטבעי והבוגר יותר של הסוריאליזם והאקספרסיוניזם האבסטרקטי. הם מצאו לה שורשים ביצירותיהם של מאסטרים עתיקים כמו הירונימוס בוש וחזו לה עתיד מרהיב מעבר לדמיון. אמנות פסיכדלית כלל יצירות של כ-35 אמנים פסיכדלים, ובהם יאיוי קוסאמה הצעירה, שחדרי האינסוף הראשונים שלה הוצגו בין דפיו. שאלת ההגדרה של האמנות הפסיכדלית תפסה מקום מרכזי בספר, כאשר מאסטרס והאוסטון מציעים הגדרה בלתי שגרתית לסגנון. לראשונה בהיסטוריה הוגדר סגנון אמנותי ביחס לסם ולמצב תודעתי. כשאנחנו מדברים על אמנות פסיכדלית, טענו מאסטרס והאוסטון, אנחנו מדברים על אמנות שיש לה קשר עמוק לחוויה מסוימת: אמנות שנוצרה במהלך או בהשראת חוויה פסיכדלית, ושיש לה גוון רוחני ואוניברסלי. מאסטרס והאוסטון ראו באמנות הפסיכדלית חידוש מרענן. נוכח ההתמקדות של האמנות המודרנית במכוער, הסוטה והחולני, אמנות פסיכדלית סימנה חזרה ליפה ולנשגב – אולי סיבה נוספת מדוע זכתה לפופולריות בציבור הרחב.
לרגע קצר פסיכדליה הייתה טרנד. גלריות מכובדות קפצו על העגלה והציגו אמנות פסיכדלית, שאותה כינו "חזיונית" כדי שלא להיות מואשמים בקידום סמים אסורים. אלא שהחיבור העמוק בין אמנות לסמים היווה מכשול. מאסטרס והאוסטון חזו שהאתגר הגדול שיעמוד בפני הצלחת האמנות הפסיכדלית יהיה החוק. ואכן, היחס לאמנות הפסיכדלית השתנה בחדות עם יציאת החומרים פסיכדלים מהחוק בסוף שנות השישים והתבטא במלחמת חורמה משטרתית נגד אמנים שיצרו בסגנון. ריצ'רד אלדקרופט, האמן הפסיכדלי שכיכב על כריכת מגזין LIFE הנזכר בתחילת הכתבה, נעצר באשמת החזקת מריחואנה ואושפז בבית חולים לחולי נפש בניו-יורק למשך שנתיים. האמן טום בלקוול קיבל פניה מ'סוחר אמנות' שהבטיח לרכוש את יצירותיו וביקש כטובה קונקשן לקנביס טוב. כשבלקוול ניסה לסייע התגלה שסוחר האמנות הוא סוכן פדרלי, ועדותו סייעה כדי לשלוח את בלקוול לכלא. גורל דומה היה מנת חלקם של אמנים פסיכדלים נוספים שנעצרו בזה אחר זה במה שנדמה כמסע הצנזורה האמנותי הנרחב ביותר שהתקיים במערב מאז מלחמת העולם השניה, ושהתרחש במקביל לצנזורה ולאיסור הדרקוניים על שימוש או מחקר בחומרים פסיכדלים. "אמנים הם עם רגיש," אומר היסטוריון ומבקר האמנות ההולנדי יוס טן ברגה בשיחה, "הם שמו לב שאם אני קורא לאמנות שלי פסיכדלית, הקריירה שלי הסתיימה. המשטרה תדפוק לי בדלת במקום בעלי גלריות. כל הסיפור התנדף לאוויר." הספר של מאסטרס והאוסטון הפך לספר היחיד והאחרון שנכתב על הנושא במשך עשרות שנים. אנציקלופדיות של אמנות טרחו בקושי להזכיר אותו.
האסתטיקה הפסיכדלית לא נעלמה לחלוטין מהמרחב כמובן. היא עדיין בלטה למעשה, אבל ההקשרים החדשים שלה כבר לא היו אמנותיים, פוליטיים או רוחניים אלא מסחריים וממוסחרים. במקום מרד ותרבות נגד, אסתטיקה פסיכדלית נוכסה כדי לסייע במכירת משקאות קלים וחטיפים. בסיוע הלסתות הבולסות של השוק החופשי הפכה האמנות החדשה והמסעירה לקלישאה ריקה ובנאלית: שם נרדף לטעם ילדותי ורע.
כמו לראות בפעם הראשונה
עשור קודם לכן, הדיונים הראשונים במעלותיה האסתטיות והאמנותיות של החוויה הפסיכדלית היו מעודנים לעין שיעור. בספריו "דלתות התודעה" "וגן עדן וגהינום" (1954 ו-1956) כתב הסופר והאינטלקטואל האנגלי אלדוס האקסלי על חוויות המסקלין שלו ומתח קווים ישירים בין החוויה והאסתטיקה הפסיכדלית לתיאורי עולמות העדן במיתולוגיות היוונית, היפנית וההינדית. האקסלי הצביע על כך שהדתות והמיתולוגיות הקדומות מתארות את גן העדן כמקום המתאפיין בצבעים ואורות בוהקים ויפהפיים, ממש כמו בחוויה הפסיכדלית. חזון יחזקאל בברית הישנה, וירושלים החדשה בברית החדשה מתוארים כמשופעים באבנים יקרות ומאירות. עולם האידאות של אפלטון מתואר כמקום שבו יש לצבעים חדות וטהרה שאינם קיימים בעולם הבשר.
The great transformation. Amanda Sage.
החוויה הפסיכדלית מעתיקה את התיאורים האסתטיים של המיתולוגיות וכתבי הקדוש, טען האקסלי. הייתה זו חוויה אסתטית עילאית ונשגבת מעבר לכל תיאור, כמו לפקוח את העיניים ולראות בפעם הראשונה. מסקלין, העיד האקסלי, הראה לו כיצד תפסו את העולם מאסטרים של הציור כמו בוטיצ'לי וואן גוך, וגם גרם לו להבין מחדש את הצבעוניות המאירה של הויטראז'ים בכנסיות ימה"ב. הסופר האנגלי ראה בסם כלי פדגוגי מושלם עבור תלמיד האמנות שאינו רוצה להסתפק בלימוד האינטלקטואלי של הספרים ומעוניין להוסיף ללימודיו גוון חוויתי מעמיק, המורה כיצד לראות את העולם בעיניים צלולות וחודרות. האסתטיקה הפסיכדלית משכרת ביופיה, טען האקסלי, משום שהיא נוגעת היישר בליבה הרוחני של האסתטיקה; ביופי טרנסצנדנטי טהור שמעבר לצורה. (הפסיכואנליטיקאי הנודע קארל יונג היה סקפטי יותר. "שנוא עלי הרעיון שאגע בספירה שבה נוצר הצבע שצובע את העולם, ושבה נברא האור שמאיר את יופיו של השחר," כתב לידיד בתגובה לדלתות התודעה). האקסלי עלה על משהו – על קשר עמוק ונשגב בין אסתטיקה של אור וצבע למצב של פתיחות תודעתית. המילה הארה, שווה להזכיר מגיעה מהמילה אור. יש איכות מרוממת ואף רוחנית הגלומה במראה של קרני אור החודרות קרחת יער, או יוצרות קשת בענן, איכות שניתן למצוא אותה לאורכה ולרוחבה של ההיסטוריה של האמנות.
בשיחה עם האמנית האמריקאית העכשווית אמנדה סייג' ניתן להזכר במשהו מהאידאליזם הנשגב של האקסלי. סייג', אחת האמניות הפסיכדליות הבולטות והמצליחות של העשור האחרון, נמנית על מייסדי האקדמיה לאמנות חזיונית בוינה, ולימדה בעשור האחרון מאות תלמידים ברחבי העולם. היא מאמינה שציורים יכולים להיות פורטלים למצבי תודעה עילאיים ורואה בהם כלי להתפתחות פנימית ותיקון עולם.
מאבות האמנות החזיונית. האמן האוסטרי ארנסט פוכס
סייג' אומרת שנחנכה לעולם האמנות הפסיכדלית בעקבות שורה של אירועים סינכרונים, סקרנות, ומפגשים עם מאסטרים גדולים. היא העבירה את שנות העשרים שלה כשוליה של האמן הווינאי ארנסט פוקס, מנציגיו הבולטים של ז'אנר הריאליזם הפנטסטי ואחת ההשפעות הבולטות על האמנות הפסיכדלית של 50 השנה האחרונות. פוקס שכוכבו דרך בעולם האמנות של וינה במחצית השנייה של שנות הארבעים ושנפטר ב-2015, היה אחת הדמויות הבלתי שגרתיות והשנויות במחלוקת של עולם האמנות האוסטרי. הוא צייר בסגנון שעירב סימבוליזם דתי, ארוטיקה, סוריאליזם והיפר-ריאליזם. דמותו האקסצנטרית, צי מכוניות הרולס רויס שלו, ומשפחתו העצומה (לפוקס היו 16 ילדים) כיכבו באופן קבוע בטבלואידים האוסטרים. האמן הווינאי הססגוני היה מזמין לאחוזתו חברים אמנים ועורך שם מסיבות עליזות שנמשכו ימים ארוכים וכללו יצירה אמנותית בלתי נפסקת. על הדרך זכה פוקס להיות בין הציירים שהחיו את השימוש בטכניקת הציור המעורב (mischtechnik) של הרנסנס ולהפוך למורה עבור שורה של אמנים חזיוניים בולטים של חמישים השנה האחרונות ובהם מתי קלרוויין, רוברט ונוסה ובריגיד מרלין.
פוקס אמנם התנסה בפיוטה אבל לא הגדיר את עצמו כאמן פסיכדלי, אולי בשל האסוציאציות הפליליות. כשאמנות פסיכדלית ספגה מהלומה בסוף בשנות השישים מצאו אמנים רבים מקלט בתואר "חזיוני." רבים זאת עושים גם היום, והאבחנה בין אמנות פסיכדלית לאמנות חזיונית נותרת מעורפלת, כאשר הכינוי 'אמנות חזיונית' נפוץ יותר, גם בקרב אמנים הפעילים בקונטקסט של התרבות הפסיכדלית. "אני לפעמים ביישנית בלקרוא לאמנות שלי פסיכדלית," אומרת סייג' בשיחת זום. "הרבה שנים הייתה תחושה שמי שעושה שימוש במושג הזה מסתכן בכך שיודבקו לו תוויות, אבל עכשיו כשיש את הגל העצום של הרנסנס הפסיכדלי אני מרגישה רצון להיות בחזית של מי שמהווים דוגמה לעבודה ובניית קהילות סביב שימוש בריא בפסיכדלים שמעצים אותנו לחיות את חיינו באופן אקטיבי ויצירתי."
Arise. Amanda Sage.
סייג' עצמה עברה את החוויה הפסיכדלית הראשונה שלה רק בשלהי גילאי ה-20 כשכבר הייתה עמוק בסצינת האמנות החזיונית. היא מתארת את החוויה ההיא כרגע מופלא שסימן מפנה בסגנונה האמנותי. "החוויה הזו נתנה לי רשות להעמיק את החקירה שלי כאמנית," היא אומרת. המונח אמנות חזיונית, היא אומרת, מצביע לעבר תופעה רחבה יותר, אוניברסלית ורבת פנים, המלוווה את המין האנושי משחר קיומו. אמנות חזיונית מסוג זה נוצרת לא רק בהשראת פסיכדלים, למרות שהם עשויים בהחלט לעזור. היא קשורה קודם כל במטרה ובגישה של האמן. "החוויה הפסיכדלית הראשונה שלי הייתה פשוט לצייר. האופן שבו המנטור שלי, ארנסט פוקס צייר. רק להסתכל על זה היה כמו טריפ. הפעם הראשונה שציירתי 16 שעות ביום אחד זה היה איתו. הוא היה מתחיל לצייר וממשיך וממשיך, ויכולת לראות שהוא לא יודע לאן זה הולך, והוא היה בסדר גמור עם זה." סגנון העבודה של פוקס השפיע בתורו על האופן שסייג יוצרת אמנות כיום. היא מתארת את תהליך העבודה שלה כפלואידי. "זו חוויה של התגלות. אני לא יודעת לאן זה הולך כשאני מתחילה. יש לי רק תחושה כללית. אני מאפשרת לזה להתגלות מעצמו, והתפילה שלי היא שיצא משם משהו מופלא יותר ממה שהייתי מסוגלת לדמיין בעצמי."
הדבר המופלא הזה, אם שאלתם עצמכם, אינו רק יצירת אמנות יפה. אמנות פסיכדלית, מבחינת סייג', היא ייעוד קוסמי ודרך לתיקון עולם באמצעות יופי מרהיב. בשנתיים האחרונות מאז תחילת משבר הקורונה היא מפעילה חלל וירטואלי בשם רכבת החזיונות (Vision train) שאמנים חזיוניים מתקבצים בו כדי ליצור יחד אמנות בעולם שנמצא תחת סגרים ומגבלות שונות. "ככל שהעולם מתפרק כך אנחנו צריכים יותר את האמנים, המוזיקאים, והרפואה שהם מביאים: של חוויה של מה שיכול להיות. אנחנו לוקחים את העיר על המסילות שהביאו אותנו לסוף העולם, ומשאירים שם סימנים של המופלא. אמנות היא הסוס הטרויאני."
תמונות מחופשות מסוממות
אם סייג' מייצגת את הצד האופטימי והאידאליסטי של האמנות הפסיכדלית, דר' יוס טן ברגה מייצג את הסקפטי והספקן. טן ברגה הוא היסטוריון ומבקר אמנות המלמד באוניברסיטה החופשית באמסטרדם ומתמחה בקשר בין סמים לאמנות. הוא כתב דוקטורט בן שני כרכים ולמעלה מ-700 עמ' על ההשפעות של סמים על האמנות בין 1798 ל-1968, ומספר מאמרים על אמנות פסיכדלית, למרות שהוא מגדיר את היחס שלו לסגנון כ'לא ממש מעריץ.' מאמר של טן ברגה מ-1999 משווה בין ציור תחת השפעת סמים לניסויים של ציירים שציירו בידם האיטרת כדי לשחרר את עצמם משליטת המודע. בשני המקרים, לטענת טן ברגה, אפקט החידוש אבד במהרה, וערך הניסוי הפך מוטל בספק.
טן ברגה מודה שאינו עוקב מקרוב אחר הרנסנס הפסיכדלי באמנות, אבל טוען שיש בעיה בסיסית בטענה לקיומו של סגנון פסיכדלי. "כולנו יודעים על מה אנחנו מדברים כשאומרים 'אמנות פסיכדלית.' הכוונה היא לצורות הזוהרות, הצבעוניות והזורמות הללו. אבל השאלה היא האם זה קשור לחוויה או לא? זה יכול להיות קשור לחוויה, אבל לא בהכרח. אז מצד אחד יש לנו את סגנון הפוסטר של סן פרנסיסקו, שהפך להיות הפרדיגמה עבור הסגנון הפסיכדלי ולדיאלקט אסתטי של תרבות הנגד, אבל יכולות להיות הרבה דרכים להביע החוויה הזו בציור. השאלה מבחינתי היא למה אמנים אמצו את הסגנון הזה דווקא כמשהו שמתאר את החוויה הפסיכדלית? ועל זה קל לענות כשמחברים את הסגנון של הפוסט הפסיכדלי לתערוכות יוגנדסטיל [סגנון אמנותי גרמני מראשית המאה העשרים – ע.ה.] שנערכו בסן פרנסיסקו באותה התקופה."
טן ברגה מעדיף להסתמך על ההגדרה הקלאסית והנוקשה של מאסטרס והאוסטון לאמנות פסיכדלית כאמנות שנוצרה בהשראת חוויה פסיכדלית. הוא אומר שלפני שהוא משתמש בשם 'אמנות פסיכדלית' הוא רוצה לראות ראיות לחוויה פסיכדלית מצד האומן, ולא רק מחוות סגנוניות.
אתה לא חושש שזה עשוי לצמצם במידה ניכרת את מספר היצירות הרלבנטיות לדיון? אמנים רבים לא ששים לצאת מהארון לגבי השימוש שלהם בסמים אסורים.
"כן זה נכון למדי, ובכל זאת אני מתעקש על כך שהאמן יודה ויתאר את הצד הפסיכואקטיבי, משום שאין דבר מסוכן יותר מלהפוך להיסטוריון שמבצע רטרוספקטיבה דיאגנוסטית. כל פעם כשאני מסתכל בספרים על אמנות פסיכדלית אני מנסה לעשות רשימה ולכתוב ליד כל יצירה אם אני מאמין שנוצרה תחת ההשפעה או לא. הם אפילו לא מספקים את המידע הזה! בספר של מאסטרס והאוסטון מופיעה יצירה של אמן הולנדי בשם לסטר בראון. שנים רבות לאחר מכן ניסיתי לאתר אותו כדי ללמוד על התהליך בו נוצר הספר. שאלתי אותו: "איך נכנסת לספר הזה? הייתה לך באמת חוויה פסיכדלית?" והוא ענה "לא. מעולם לא. הייתי אומן בתחילת הדרך. .שמעתי על הספר הזה, ואמרו לי שאם אני אגיד שעשיתי סמים יפרסמו שם את היצירה שלי. "
אתה יכול להסביר למה אמנות פסיכדלית נתקלה בהתנגדות כזו, מלבד העניין החוקי, כלומר?
"אני מלמד היסטוריה של האמנות במאות ה-19 וה-20 ואני יכול לומר לך שזה מאוד קשה למצוא את המקום של האמנות הפסיכדלית בסיפור הזה. אם תשים את האמנות הפסיכדלית בקונטקסט של עולם האמנות –היא הופיעה באמצע שנות השישים, שזה הזמן של הפופ-ארט, המינימליזם, האמנות הקונספטואלית. אמנות פסיכדלית פשוט לא מתאימה על הציר הזה. ויש גם גורמים שקשורים לאמנות עצמה. מדובר באמנות של 'תראו מה ראיתי! הייתה לי חוויה מדהימה וציירתי אותה.' אבל בשביל מי שלא עבר את החוויה הזו, שזה, בין השאר, רובו של עולם האמנות המכובד, זה יכול להיות משעמם כמו להסתכל על תמונות מהחופשה של השכנים. ויש עוד נקודה חשובה. לאמנות פסיכדלית לא היה מעולם את הפיקאסו או הואן גוך שלה: מאסטר גדול שירומם את הסגנון הזה למדרגת איזם."
סצינת האמנות הישראלית התכחשה לפסיכדליה. יונתן אמיר
מבקר האמנות הישראלי יונתן אמיר, עורך שותף של כתב העת לאמנות "ערב רב," מסכים עם טן ברגה בעניין המקום הלא נח של האמנות הפסיכדלית בהיסטוריה של האמנות. כשהוא מתייחס להקשר הישראלי הוא אומר שהאמנות המקומית מאז שנות החמישים הייתה כזו שחייבה "מידה של אירוניה וחשדנות המנוגדת למצב הצפיה באמנות פסיכדלית, שמזמינה את הצופה להסיר שכבות הגנה ולהתמסר לחושניות הפלסטית שלה. המיינסטרים האמנותי המקומי התרחק שנים ממטאפיזיקה ומסימבוליות בעלת הקשרים רוחניים. במשך עשרות שנים עיסוק כזה נחשב לנחות ואפילו גזר על מי שבחרו בו נידוי מהשדה." כמו טן ברגה, המעיד על התרחבות העיסוק בנושא בשנים האחרונות, ויצירת לגיטימציה לסגנון על רקע צמיחת הרפואה הפסיכדלית, גם אמיר מציין פתיחות גדלה לכיוונים פסיכדליים בעולם האמנות העכשווי. כאלה ש"מאפשרים לאמנים 'פסיכדלים בארון' לשלב מקורות השראה כאלה ביצירה."
אמנות מעבר לסגנון
בין אם זו הצבעוניות הטריפית או הווירטואוזיות הטכנית שמאפיינת אמנים בתחום, אסתטיקה פסיכדלית זוכה לאהדת הקהל מפסטיבלים למוזיקה אלקטרונית ועד גלריות ומוזיאונים. סצינות מסיבות הטראנס והברנינג מן אמצו בגאון את הסגנון הפסיכדלי המתבטא בביגוד מוחצן ולעיתים קרובות מוזר, העושה שימוש בתאורת LED צבעונית, כמו גם בתחפושות הזויות משפע מינים. אמנים כמו אלכס ואליסון גריי, אנדרואיד ג'ונס, מרטינה הופמן, פבלו אמרינגו וטוקיו איומה זוכים לנראות מרשימה בסצינות הפופולריות הללו. סייג' מספרת שכשהיא מוזמנת לדבר בקולג'ים לאמנות המארחים נוטים להיות מופתעים כשהם מגלים שרבים הסטודנטים כבר מכירים את העבודות שלה מהמעורבות שלהם במסיבות, מה שפחות קורה עם אמנים אחרים. לתערוכות של קוסאמה אוזלים הכרטיסים בכל מקום אליו הן מגיעות בעולם. את האמנות הפסיכדלית העכשווית מאפיין, כך נדמה, מתח בין האהדה וההצלחה הציבורית לבין מעמד רשמי של צורת אמנות חשודה שאינה מקבלת עדיין הכרה מלאה.
ברקע כל זאת ממשיכה להטריד השאלה שמעלה טן ברגה: מהו סגנון פסיכדלי? האם יש משהו מהותי שקושר בין החוויה הפסיכדלית לביטוי האמנותי שלה? והאין מושג 'פסיכדלי' מנוגד במהותו לכל הרעיון של סגנון, על שלל חוקיו ומגבלותיו?
הפסיכונאוט וההוגה האיקוני טרנס מק'קנה נהג לומר שהתרבות אינה חברה שלך. היא אינה חברה כי היא משכנעת את האדם לצאת להלחם עד מוות באנשים שלא פגש מעולם או לדכא את נטיותיו המיניות. במקום להזדהות עם סגנונות ואידאולוגיות שהתרבות משליכה עלינו, האמין מק'קנה, עלינו לשאוף להתחבר לחוויה הפנימית, האישית והבלתי ניתנת לשכפול שלנו, שהסמים הפסיכדלים מהווים פתח לגילויה. אלא שהטענות של מק'קנה הותירו את התרבות הפסיכדלית בפני אתגר בלתי אפשרי. אם החוויה הפסיכדלית חותרת תחת תכתיבים תרבותיים, כיצד ניתן ליצור תרבות שאינה מתתפתחת לסגנונות מוגדרים וקבועים? כיצד ליצור תרבות שלא מאיימת להתנוון לכדי קלישאה כפי שקרה לסגנון הפוסטר הפסיכדלי ולסגנון הביגוד באירועי ברנינג מן וטרנס פסיכדלי.
אולי תרבות פסיכדלית אינה ניתנת להגדרה, ואולי ניתן להגדיר אותה באנסוף דרכים? אולי היא עוסקת בריבוי האינסופי של הדרכים שבאמצעותן ניתן לתפוס ולתאר את העולם? כשהקמתי ב-2010 את אתר 'הוידאו הפסיכדלי היומי' (Daily Psychedelic Video) וביקשתי מחברים שישלחו לי סרטונים הופתעתי מהמגוון הגדול של החומרים שהגיעו אלי. חלק מהסרטונים כלל לא נראו לי פסיכדליים. שבועות מעטים לאחר מכן הפך האתר לפרויקט שיתופי שמנוהל על ידי שבעה עורכים שאינם חולקים חזון משותף בשאלה מהו וידאו פסיכדלי. הקריטריון העיקרי לבחירת סרטונים הוא: דברים שכיף לצפות בהם במצב תודעה פסיכדלי – מה שמאפשר שפע דרכים לגשת לנושא. באופן טבעי ישנם מספר אלמנטים סגנוניים המהדהדים את החוויה הפסיכדלית שחוזרים על עצמם בהרבה מהסרטונים באתר כולל צבעוניות עזה, דינאמיות זורמת, דפוסים סימטריים, פרקטליים או דמויי מנדלה; ריבוי פרטים, פרספקטיבות וקני מידה. ברגעיה הטובים, האסתטיקה ההיפנוטית הזו מייצרת אפקט מהפנט, מרגיע, מעורר השתאות או השראה בדומה למבט מתמסר בעננים נעים בשמיים, בגיצי האש המקפצים, או בזרימה של נחל. ברוח הדברים שכתב האקסלי על שורשה הטרנסצנדנטי של האסתטיקה הפסיכדלית, המבט בזרימה ההרמונית והשלווה הנשקפת לעין מעודדים את הלב והנפש למצוא את השקט והריפוי החבויים מבפנים, בדומה לחוויית הריפוי העדין שעשויה להתעורר באדם במהלך שהות על כר דשא רענן ביום שמשי ונעים. ברגעים מעין אלו כאלה השאלה מהי אמנות פסיכדלית מאבדת ממשמעותה וגם זוכה למענה שלם.
כתבה שלי על הבינה המלאכותית פורסמה לפני חודש בשער מוסף הארץ. אמנם במונחים של בינה מלאכותית חודש זה כמו עשור, אבל אני חושב שהדברים שכתובים כאן יהיו רלבנטים לעוד הרבה זמן.
יש בכתבה שלי על ה-AI חלקים שמוקדשים לתסריטים אפוקליפטיים, אוטופיים, דיסטופיים מוזרים ואחרים, אבל בסופו של דבר המסר העיקרי הוא שבלתי אפשרי לחזות את ההשפעות הבינוניות או ארוכות הטווח של הבינה המלאכותית כמו שבלתי אפשרי היה לצפות מראש את ההשפעות ארוכות הטווח שיהיו לגילוי האש או להמצאת הדפוס. למרות זאת קריטי להבין את התחום ואת האפשרויות שהוא פורש בפנינו. הכתבה מפורסמת כאן בגרסתה המלאה.
גל תמיר ועצום מתקרב בקצב אדיר, מטיל צל גדול על המאה ה-21 ועל עתיד האנושות. הגל הזה הוא הבינה המלאכותית. ההתפתחויות שהתרחשו בתחום במהלך השנה האחרונה הכו בתדהמה את המומחים. בזמן קצר הפכה הבינה המלאכותית מנישה לנושא רותח שהעולם כולו עוסק בו באובססיביות.
חשוב יותר מהחשמל, האינטרנט והאש ביחד. סונדאר פיצ'אי מנכ"ל גוגל.
עיון בכמה מההתבטאויות בנושא מבהיר את גודל השעה. מנכ"ל גוגל סונדאר פיצ'איי התנבא שהשפעת הבינה המלאכותית על האנושות תהיה גדולה מהשפעת החשמל, האינטרנט והאש גם יחד. סם אלטמן, מנכ"ל חברת Open AI, החברה המובילה בתחום, מציע לשנות מהיסוד את המערכות הכלכליות כדי לקדם את פניו של עולם מכונות כל-יכולות שבו בני אנוש לא יוכלו עוד להתפרנס מעבודה. מגנט הטכנולוגיה אילון מאסק הודיע שבינה מלאכותית מסוכנת יותר למין האנושי מפצצות אטום, ואילו הההיסטוריון הישראלי יובל נח הררי ניבא שהבינה המלאכותית עשויה להעביר את כולנו ל"עולם חלומות של אינטיליגנציה חייזרית" ולהוביל ל"סוף ההיסטוריה האנושית."
גוזמאות פראיות? אולי. אבל קצב ההתפתחויות בתחום, כמויות הכספים שנשפכות לתוכו וההשלכות האפשריות שעשויות להיות לבינה מלאכותית על עולמנו בשנים הקרובות מחייבות אותנו להפנות את תשומת הלב לתחום שמפגיש בין טכנולוגיות פורצות דרך, מאבקים גיאופוליטיים, ושאלות קיומיות על תכליתו של האדם.
אנחנו נמצאים ברגע נדיר. אחד הרגעים האלה שטכנולוגיה חדשה שמוקדם עדיין לנבא את השפעתה יורדת לעולם ומתפשטת במהירות חסרת תקדים. אנחנו עוד לא יודעים איזה השפעה תהיה לבינה המלאכותית, אבל הסימנים מתרבים לכך שהופעתה עשויה להיות האירוע שיעצב את המאה ה-21. ואף שלא ניתן לחזות את העתיד, הרגע הנוכחי מזמן לנו מגוון מפתיע של תחזיות ופרשנויות שמעידות שיתכן שאנחנו עומדים בפתחו של אחד השינויים הגדולים בהיסטוריה האנושית, אותה אחת שהררי מנבא שהגיעה לסיומה.
חוק מור על סטרואידים
עבור מי שעוקב אחר תחום הבינה המלאכותית בשנה האחרונה נדמה שהמציאות נכנסה למאיץ חלקיקים. ההתפתחויות רודפות זו את זו בקצב שעתי, ואפילו מי שרגילים לקצב המהיר של תעשיית הטכנולוגיה מתקשים לעמוד בקצב. מומחים מהתחום נוהגים לומר שבעוד שחוק מור חוזה שכח המחשוב של שבבי מחשב יכפיל עצמו כל שנתיים, הרי שההתקדמות בתחום הבינה מלאכותית מכפילה את עצמה פי 10 כל שנה.
כדי לתת תחושה של הקצב. מספר הפרמטרים של מודל השפה GPT של חברת Open AI זינק פי 10,000 תוך שנתיים במעבר בין GPT1 ל-GPT3. ובשנה שחלפה מאז השיקה החברה את מחולל התמונות דאלי-2 הספיק מנוע הדימויים המתחרה Midjourney לשחרר חמש גרסאות שכל אחת מהן הציגה שיפורים מרשימים על קודמתה. רגע הרוביקון האמיתי של התחום היה כמובן הופעת ChatGPT, הצ'טבוט הרהוט ורב הידע של Open AI. שעות ספורות מההשקה הוצפו הרשתות החברתיות במיליוני צילומי מסך של שירים, סיפורים, מתכונים, תוכניות עסקיות, תוכנות מחשב, ועצות לחיים – כולן פרי עטו של הבוט.
צ'טגיפיטי בדיוקן עצמי באמצעות מידג'רני.
מעבר לדאחקות ולנסיונות היצירתיים לבלבל ולהערים על הבוט התגובה הכללית הייתה תדהמה מהיכולות המגוונות של הבוט. פרק הזמן שלקח ל-ChatGPT לזכות למיליון המשתמשים הראשונים שלו היה חמישה ימים בלבד. לאינסטגרם, לשם השוואה, זה לקח חודשיים וחצי, לפייסבוק עשרה חודשים. ChatGPT השאיר להן אבק. חודשיים מההשקה כבר היו לו 100 מיליון משתמשים שמצאו לו אנספור שימושים: הכנת תכניות תזונה וכושר, כתיבת עבודות אקדמיות, כתיבת מיילים בכל שפה וסיעור מוחות בכל נושא. בהיי-טק, הובילו כישורי הקידוד המחודדים של הצ'טבוט לנבואות שימיהם של המתכנתים ספורים ושפרנסתם של רבים מעובדי ענף הטכנולוגיה נמצאת בסכנה. ChatGPT הוביל לנבואות על העלמותם הקרובה של מקצועות מבוססי ידע כמו עורכי דין, יועצי מס, אנשי שיווק מהנדסים ומורים. אף תחום קוגניטיבי לא נראה מחוסן מהגיונו המחודד של הבוט שלומד בזריזות כל תחום ידע אנושי. וכך, תוך זמן קצר, התהפכו על ראשן התחזיות שדרשו זה שנים שהרובוטים יחליפו ראשית את עובדי הכפיים, לאחר את עבודות צווארון לבן ורק לבסוף את בעבודה היצירתית. לפתע עמדו עובדי הצווארון הלבן והעובדים היצירתיים בפני סכנה ברורה ומיידית ואילו מקצועות פיזיים כמו סיעוד, חקלאות ובניה נותרו בין היחידים הבטוחים לעת עתה. (בפועל התשובה על השאלה האם בינה מלאכותית תחליף עובדים, תשמש ככלי להגברת התפוקה של עובדים או תשנה את אופי העבודה בצורות אחרות עדיין אינה ברורה).
ההתפתחויות המסחררות תפסו את המומחים בתחום הפתעה. במשך יותר מחצי מאה ספג תחום הבינה המלאכותית שורה של כשלונות. ההתקדמות הייתה איטית ותסכלה את האופטימיות הנאיבית שאיתה יצאו לדרך החוקרים הראשונים בתחום, בשנות החמישים. שינוי מסוים החל להיות מורגש בעשור האחרון. אלגוריתמים של בינה מלאכותית למדו לזהות בני אדם בתמונות, להמליץ על סדרות ולנהוג במכוניות. פריצת דרך חשובה במיוחד התרחשה בשנת 2017 עם פרסומו של הטרנספורמר, מודל למידה עמוקה שמפיק משמעות מתוך מידע ושהפך לבסיס של מערכות בינה מלאכותית במגוון תחומים כמו שפה, וראיית מחשב. ועדיין, איש לא היה מוכן למבול ההתפתחויות הדרמטיות שהכו בשנה האחרונה את תחזיות המומחים. פיתוחים תיאורטיים לצד שימוש בכח מחשוב מאסיבי השיגו לפתע השגים שנראו עד לא כבר כשייכים לתחומי המדע בדיוני: היכולת להבין שפה, להסיק הסיקים, לענות על שאלות בצורה חכמה ורהוטה, להציע ביקורת על טקסטים ורעיונות, לתכנן תוכניות מורכבות ועוד. המוזר ביותר היה שאיש מהמומחים בתחום לא יכל להסביר כיצד בינה מלאכותית משיגה את ההישגים המרשימים הללו, מלבד שימוש במונחים מיסטיים-למחצה כמו הגחה (emergence), ההופעה של דפוסים ותופעות חדשות ובלתי צפויות מתוך מערכות מורכבות. היה זה כאילו נסחפנו לתוך זרם היסטורי אלטרנטיבי שלקח אותנו למציאות מקבילה בה כל מה שהחשבנו לבלתי אפשרי הופך לשגור ונפוץ.
לאורך שנים ארוכות נדמה היה שמבחן טיורינג – המבחן הקלאסי שקבע אלן טיורינג לאינטיליגנציה מלאכותית – הוא אתגר גדול מדי עבור תחום למידת המכונה, אלא שגם אם אף מכונה לא עברה עדיין פורמלית את מבחן טורינג הסימנים מסביב מעידים שהרגע קרוב ורבים מהעוסקים בתחום מתנהגים כאילו הדבר כבר התרחש. אלגוריתמים כמו ChatGPT מנהלים שיחות ארוכות ומורכבות על כל נושא אפשרי ומפיקים תשובות מרשימות יותר מהאדם הממוצע. היכולות הוירטואוזיות שלהם חוצות תחומים וגורמות לאנשי אשכולות להחוויר: משיחה בעשרות שפות, ועד ידע מעמיק ברפואה, במשפטים, פיזיקה, חקלאות, תיאוריה ביקורתית וכל נושא אחר שתחת השמש.
אם עד לפני מספר שנים התשובה הנפוצה לגבי מועד הופעתה של בינה מלאכותית כללית (Artificial General Intelligence, AGI) הייתה לקראת סוף המאה או לעולם לא, כיום מעריכים רוב המומחים בתחום שהבינה הכללית הזו נמצאת במרחק שנים בודדות. בסקר מומחים מתחום הבינה המלאכותית לגבי מועד הופעתה המשוער של AGI, זינק תוך פחות משנה הקונצנזוס הקהילתי ב-17 שנה, מ-2043 ל-2026. הופעת מודל GPT4 לוותה במאמר מתוקשר שכותרתו "ניצוצות של AGI" ושמדווח על סימנים להופעת בינה מלאכותית כללית במודל ה-GPT4 – אלו כללו, לדברי החוקרים, את היכולת לפתור בעיות חדשות וקשות בתחומי המתמטיקה, הרפואה, המשפטים והפסיכולוגיה.
השיח הציבורי על נושא הבינה המלאכותית עבר במהירות מאפס למאה עם אלפי פודקסטים, סרטונים ובלוגים שעוסקים בנושא בקדחתנות. שורה ארוכה של אנשי ציבור התבטאו בנושא. מניק קייב והאיאו מיאזאקיי שהביעו את שאט נפשם מעידן האמנות האלגוריתמית, לג'ורדן פיטרסן שהודיע לקהל שלו שיש בשכונה אלגוריתם "שחכם יותר ממכם". תחזיות אוטופיות, דיסטופיות וגם אפוקליפטיות מכל סוג מושמעות ונידונות בלהט. במציאות של התפתחויות מואצות הדבר היחיד שאינו משתנה הוא השינוי המהיר והדבר הודאי היחיד הוא חוסר הודאות.
אפוקליפסה עכשיו
בקצה האפוקליפטי של תחזיות ה-AI נמצא אליעזר יודקובסקי, חוקר בינה מלאכותית ובלוגר מוערך. בשורה של הופעות בחודשים האחרונים מפיץ יודקובסקי את הבשורה הרעה על קץ המין האנושי. חלק מההופעות שלו מלוות באזהרת טריגר למאזינים. מראיינים שראיינו את יודקובסקי דיווחו שנאחזו לאחר הראיון במשבר קיומי שלא הרפה מהם. חומר חזק.
כולנו אבודים. אליעזר יודקובסקי.
חלק מהסיבה היא שיודקובסקי לא מציע בדל תקווה. הנזק, לתפיסתו, כבר נעשה. האנושות תמרנה את עצמה לעמדה בלתי אפשרית וחסרת מוצא של מרוץ ענקים לעבר סופר-אינטליגנציה. הדינמיקות המוכרות של הקפיטליזם והיריבויות הגיאו-פוליטיות לא יאפשרו את הפסקת המרוץ. הופעתה של אינטיליגנציה על-אנושית היא רק עניין של זמן, ומכיוון שאין לנו מושג איך להבין או לשלוט במערכת ההיפר-אינטליגנטית הזו הרי שהופעתה מסמנת, במקרה הטוב, את הפיכתו של המין האנושי לגורם משני ושולי בעולם שנשלט על ידי מכונות, ובמקרה הרע, את הסוף.
שורש הבעיה, על פי יודקובסקי ואחרים, נמצא בבעיית ההתאמה (alignment), הקושי להבטיח שמערכת בינה מלאכותית תנהג בהתאם לערכים אנושיים ושלא תצא מכלל שליטה. מערכת בינה מלאכותית שקיבלה את ההוראה להפוך את בעליה לאדם החכם בעולם עשויה למשל להרוג את כל שאר האנשים כדי להגשים את הפקודה. בדוגמה המפורסמת ביותר, בינה מלאכותית שמתבקשת לייצר כמה שיותר מהדקי נייר משתלטת על העולם ומשמידה את כל צורות החיים כדי להמיר את כל החומר בעולם למהדקי נייר. זה נשמע מטומטם אבל הבעיה המוזרה הזו, עדכון עכשווי של סיפור שוליית הקוסם, מדירה את שנתם של רבים מהאנשים המבריקים ביותר בעולם הטכנולוגיה. מערכות בינה מלאכותית ידועות בשיטות העקומות והבלתי צפויות בעליל למפתחיהן בהן נוקטות בהן כדי להשיג את מטרותיהן. החשש הוא שאם לא נמצא דרך להבטיח התאמה בין הכוונות שלנו למטרות ולצורות הפעולה של המערכות הללו, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו בקטסטרופה קטלנית. הזהרו במה שאתם מבקשים!
הצרה, טוען יודקובסקי היא שההצלחות האדירות בתחום יכולות הבינה המלאכותית מתרחשות במהירות גדולה לעין שיעור מההשגים הצנועים וההססניים בתחום ההתאמה. זה לא שזה בלתי אפשרי לחלוטין להצליח לבצע התאמה למערכות בינה מלאכותית אלא שהמשימה הזו, כמו משימת פיתוח הבינה המלאכותית, תדרוש לדברי יודקובסקי זמן רב שאין לנו. תחום יכולות ה-AI התקדם לאורך 70 שנה רצופי מהמורות, מכשולים וכשלונות עד שהביאנו לרגע הנוכחי. אלא שבנוגע לבעיית ההתאמה אין זמן ואין סלחנות לכשלונות. הכשלון הראשון לבצע התאמה למערכת סופר-אינטיליגנטית עשוי להיות האחרון.
קשה להסביר כמה זה מסוכן, אומר יודקובסקי, משום שהמוחות האנושיים העלובים שלנו מתקשים לקלוט את העוצמה האדירה שתהיה לסופר-אינטליגנציה שחולשת על כללות הידע הקיים, מחזיקה בזכרון מושלם, חושבת במהירות גבוהה פי מיליונים ממוחות אנושיים ושביכולתה לתקן ולשפר את עצמה. בני אדם נוטים לחשוב על האינטיליגנציה האנושית כנקודת יחס. חכם מאוד זה אלברט איינשטיין וטיפש זה אידיוט הכפר. אלא שמבחינתה של סופר-אינטיליגנציה עתידית כזו הפער בין איינשטיין לאידיוט זניח כפי שיראה הפער בין שתי מכוניות מאותו מודל, צבועות בגוונים מעט שונים, כשמשווים אותן למעבורת החלל. ברגע שהאינטיליגנציה העל-אנושית הזו תופיע, הנסיונות שלנו להשתלט עליה צפויים להכשל בצורה קומית ועלובה. למעשה, יש שטוענים שאפילו אינטיליגנציה מלאכותית ברמת אנושית תוכל להביס את האנושות כולה מאחר שתוכל לשכפל את עצמה במהירות אדירה שתהפוך את הקרב למעטים (האנושות) מול רבים.
הסימנים עד כה אינם מבשרי טובות. מיקרוסופט, משקיעה ראשית ב- Open-AI, הודיעה לאחרונה על ביטול היחידה האחראית לאתיקה בתחום ה-AI. מסמכים פנימיים שפורסמו מראים שמיקרוסופט וגוגל התעלמו מתחינות של המהנדסים בחברות לחכות עם ההשקה של מודלי השפה רבי העוצמה שלהם, מחשש שהם עדיין לא מוכנים ועשויים לגרום נזק. מרוץ ה-AI המתחמם גורם לחברות לקחת הימורים מסוכנים. יודקובסקי מודאג במיוחד מהעובדה ש-GPT4 חובר לרשת האינטרנט במסגרת מנוע החיפוש Bing. במסמך שפרסמה Open AI בסמוך להשקתו של GPT4 מתואר מקרה שבו יצר המודל קשר עם עובד אנושי באתר TaskRabbit כדי שיפתור לו בעיית CAPTCHA – מנגנון מקובל שמשמש כדי להבדיל בין בני אדם ואלגוריתמים ברשת. כשהעובד האנושי שאל בחשדנות מדוע היא זקוקה עזרה בפתרון בעיה שאמורה להיות פשוטה עבור בני אדם תירץ האלגוריתם שהוא סובל בעיות בראיה, תשובה שסיפקה את העובד. הכריזמה העל-אנושית שאובחנה אצל מערכות בינה מלאכותית ושאפשרה להן כבר לנצח אסטרטגים אנושיים מנוסים במשחקי דיפלומטיה עלולה לאפשר להם לבצע ברשת מניפולציות בקנה מידה המוני מבלי שיהיה לנו מושג על כך. יודקובסקי מודאג מהאפשרות שמערכות בינה מלאכותית יפתחו יכולות הטעיה שלא יאפשרו לנו לדעת מתי הן משקרות לנו ומתי הן אומרות את האמת. הדרך משם לאסון עשויה להיות קצרה.
הדאגה שבינה מלאכותית מעוררת החריפה לאחרונה עם ההופעה של מערכות חדשות שמעניקות לבינה מלאכותית מידה מוגברת של אוטונומיות. תוכניות כמו HuggingGPT ו-AutoGPT מחברות מודלי שפה כמו ChatGPT למערכות בינה מלאכותית נוספות שמתמחות במשימות ספציפיות ומאפשרות להם לשמש כמנהל עבודה שמייצר תוכנית עבודה ומחלק הוראות לבוטים אחרים. במקרה של AutoGPT, התוכנית זוכה לאוטונומיה מלאה כך שניתן להטיל עליה משימות מורכבות כמו "תארגן לי טיול של שבוע באוסטריה למשפחה עם שני ילדים, באיזור עם הרבה אגמים ופעילויות לילדים" או "הנה מאה דולר. תעשה לי מהם כמה שיותר כסף באינטרנט." האלגוריתם פורט את המשימה לתת-משימות ונעזר בבוטים אחרים ברשת כדי להשלים את המטלה. נשמע נחמד, אלא שבין השימושים הראשונים בטכנולוגיה הזו שזכו לתשומת לב היה ערוץ יוטיוב שמשתף את מעלליו של ChaosGPT, סוכן AutoGPT שקיבל את המטרה להשמיד את האנושות.
בין החותמים על עצומה הקוראת להפסקת פיתוח הבינה המלאכותית. אילון מאסק
הנסיונות של ChaosGPT לחולל שואה לא נשאו עדיין פרי. AutoGPT היא טכנולוגיה בשלבים מוקדמים ועומדת עדיין בפני מכשולים. ובכל זאת, מכתב שפורסם במרץ ושקרא לעצירה בפיתוח ה-AI למשך תקופה של חצי שנה זכה לחתימות של רבבות חוקרים בתחום הבינה המלאכותית ודמויות משפיעות, ביניהם אילון מאסק, מייסד אפל סטיב ווזניאק, וההיסטוריון הישראלי יובל נח הררי. "האם עלינו לפתח מוחות לא אנושיים שבסופו של דבר יהיו רבים מאיתנו, חכמים מאיתנו, ישנו ויחליפו אותנו?" שואלים הכותבים "האם עלינו להסתכן באובדן שליטה על הציביליזציה שלנו?" דיווחים מתוך התעשיה מוסרים שרבים ממפתחי הבינה המלאכותית מבוהלים מקצב ההתפתחויות בתחום ומייחלים להתערבות של רגולטורים. חוקר הבינה המלאכותית האגדי ג'ף הינטון, מי שזכה לכינוי "הסנדק של הבינה המלאכותית" פרש לאחרונה מגוגל כדי להתריע מסכנות ה-AI לאחר שאירועי החודשים האחרונים גרמו לו לשנות לחלוטין את דעותיו בנושא הסיכוי להופעתה של סופר-אינטיליגנציה והסיכון הקיומי שזו תייצר. הינטון רצה לייצר מערכות בינה מלאכותית שמחקות את המח האנושי. כעת הוא חושב שיצר משהו חכם ויעיל לאין שיעור. "יש מעט מאוד מקרים שבהם ישות אינטיליגנטית יותר נשלטת על ידי ישות אינטיליגנטית פחות" אמר לכתב הניו-יורק טיימס התוודה שהוא מתחרט על תרומתו לתחום ושקשה לו לראות פתרון לבעיה. גם מנכ"ל גוגל סונדאר פיצ'אי התוודה לאחרונה שאינו מצליח לישון בלילה מרוב דאגה. אחרים (ביניהם אילון מאסק) מתארים את הרגע הנוכחי במונחים מאגיים, כזימון (summoning) של כוחות בלתי ידועים מעולמות השמיים ושאול. כפי שיודע כל מדיום מתחיל, הם מזהירים, קל יותר לזמן כוחות דמוניים מהשאול מאשר לשלוט בהם לאחר שהופיעו בעולם.
ניתן לחשוב על הבינה המלאכותית באמצעות משל הכדור השחור של ניק בוסטרום, פילוסוף בולט שכתב ספר משפיע על סכנות הבינה המלאכותית. במשל של בוסטרום האנושות שולפת כדורים משק, כשכל כדור מייצג טכנולוגיה אחרת. כדורים לבנים מסמלים טכנולוגיות מועילות ואילו טכנולוגיות בגוונים שונים של אפור מייצגים טכנולוגיות שיש להם יתרונות לצד חסרונות וסיכונים. בוסטרום מציג את מושג הכדור השחור – טכנולוגיה בעלת השפעות קטסטרופליות שברגע שנשלפה אי אפשר להחזיר אותה אל השק. מדובר בטכנולוגיה כה עוצמתית וקשה לשליטה שהופעתה עשויה להיות גזר דין מוות לאנושות. בינה מלאכותית חזקה עשויה להיות הטכנולוגיה הזו לדברי יודקובסקי, בוסטרום ואחרים. בראיון בפודקסט Bankless שכותרתו "כולנו הולכים למות" יודקובסקי מעריך ב-90% את הסיכוי שבינה מלאכותית תשמיד את האנושות. בתגובה למכתב שקרא להפסקת הפיתוחים בתחום הוא טען במגזין 'טיים' שזה מעט ומאוחר מדי וקרא לממשלות לסגור לאלתר את כל אשכולות מעבדי ה-GPU ולהשמיד בתקיפות אוויריות כל אשכול מעבדים כזה שיתגלה על ידי קהילת המודיעין. עם זאת, רוב הזמן הוא שומר על פטאליות קוסמית. אחרי שעבד 20 שנה כחוקר בניסיון בלמנוע את הקטסטרופה הוא אומר שנראה שכשלנו. הוא מציע למאזיניו עצה ששמורה בדרך כלל לחולים סופניים – בלו הזמן שנותר עם האנשים היקרים לכם.
יודקובסקי מבריק ומשכנע, אבל יש שמייחסים לתפיסתו רואת השחורות חד-מימדיות או אפילו רומזים לרקע פסיכולוגי חרדתי. לא ברור מדוע הוא מניח שבינה מלאכותית חזקה תפעל בצורה עיוורת ומחוסרת היגיון כל כך, או תראה באנושות בהכרח יריב. מצד שני, התאמה שגויה אינו המתכון היחידי לקטסטרופה. בינה מלאכותית יכולה פשוט לתת כח קטלני וחסר תקדים בידי בני אדם יחידים: למשל לסייע בפיתוח וייצור נגיף היפר-קטלני. ואם מערכות כמו ChatGPT שמפותחות על ידי חברות ענק עוברות בקרה שמטרתה למנוע שימושים מזיקים במערכת, התפתחויות השבועות האחרונים מראות שמערכות קוד פתוח חופשיות מצליחות להשיג תוצאות שלא נופלות משמעותית ברמתן מאלו של החברות הגדולות. הצד החיובי הוא שיתכן שלחברות הגדולות אין חפיר שמגן עליהן מכל השאר. הצד השלילי הוא הכח האדיר שהדבר מעניק בידי שחקנים רעים. ניק בוסטרום מציע במאמר שלו על הכדור השחור שהפתרון היחיד לכלי עתידי שמבצע דמוקרטיזציה ליכולות ההשמדה המונית יהיה חברה של מעקב המוני חסר תקדים, שבה כל אדם יחויב ללבוש תליון שמצלם ומאזין לו בכל רגע לכל דבר שהוא עושה. לדברי בוסטרום, זו עשויה להיות הדרך היחידה להציל את האנושות.
החוקרים בתחום ה-AI, עושה רושם, מודעים לסכנות. בסקר מפורסם שנערך ב-2022 בקרב חוקרים בתחום הבינה המלאכותית חזו חצי מהחוקרים סבירות של 10% ומעלה שהטכנולוגיה שהם מפתחים תביא לקץ האנושות. טריסטן האריס, מייסד המרכז לטכנולוגיה הומנית משתמש בדימוי מתחום התעופה כדי להסביר את משמעות הנתון המדהים הזה. "זה כאילו שהייתם בבורדינג למטוס שחצי מהמהנדסים שבנו אותו אומרים שאם תעלו עליו יש סיכוי של 10% שיתרסק עם כל נוסעיו. הייתם עולים על המטוס הזה?" הוא שואל. האבסורד הוא, שדינמיקות השוק גורמות לעולם הטכנולוגיה לזרז את כולם לעלות על המטוס הזה.
האוטופי, הדיסטופי והמוזר
מי שרוצים, יכולים להתנחם בכך שההערכות המלומדות לגבי הסכנה הקיומית של בינה מלאכותית לא טובות בהרבה מניחושים. בניגוד למטוס שמתוכנן באופן קפדני על ידי מהנדס, למערכות הבינה המלאכותית החדשות אין חוברות הדרכה. מדובר בטכנולוגיות אטומות ובלתי מובנות אפילו למפתחים שלה, שלא מסוגלים בעצמם לחזות את היכולות של המודל שיצרו. גם הינטון מודה שיתכן שהוא טועה לחלוטין. "אף אחד לא יודע" הוא אומר. "אנחנו חיים בזמנים מאוד בלתי צפויים." בכל מה שקשור לבינה מלאכותית, במילים אחרות, גם הערכות המומחים מהולות במזיגה נדיבה של חרדות ומשאלות לב. בסקר שנערך אצל סופר-חזאים (super-forecasters), מומחים בעלי רקורד של תחזיות מדויקות במגוון תחומים, זכתה האפשרות שבינה מלאכותית תשמיד את העולם לסבירות של 0.38% בלבד. עדיין מפחיד, אבל הרבה פחות מ-90%.
זה לא שמישהו יבוא עם הסופר-חזאים בחשבון במקרה שטעו, אבל יש סיבות אחרות לנקוט בגישה חיובית יותר ל-AI. לצד החרדות האפוקליפטיות והתסריטים הדיסטופים שעוד נגיע אליהם – גלומה בבינה המלאכותית הבטחה אדירה, אפילו אוטופית, לעידן חדש של שפע חסר תקדים.
בעולם החדש והמופלא של הבינה המלאכותית יזכה כל ילד למורה פרטי היפר-אינטיליגנטי ובעל סבלנות אין-קץ שיוכל ללמד אותו על כל נושא בעולם. רופאים וירטואלים בעלי ידע רחב ומעמיק מזה של כל רופא אנושי יעמדו לרשותו של כל אדם. למעשה בעולם כזה של התפוצצות אינטיליגנציה יעמדו לרשותו של כל אדם צוות מומחים ויועצים מהסוג שהיה זמין עד עתה רק לעשירים מופלגים: רופא, עורך דין, תזונאי, יועץ מס, מאמן כושר, טכנאי מחשבים, תרפיסט ועוד. אם הרשימה הזו נשמעת מופרכת כדאי להיזכר שנחילי המשתמשים של הבינות המלאכותיות ברשת משתמשים בה למטרות הללו בדיוק – ואם הגרסאות הפרימיטיביות של הבינות הללו מסוגלות לבצע את כל העבודות הללו ברמה מתקבלת על הדעת כבר עכשיו, ניתן רק לשער שגרסאות עתידיות ומתקדמות יותר יעשו עבודה טובה בהרבה. ובאשר למשבר האקלים – הסירו דאגה מליבכם! סופר-אינטיליגנציות שיעבדו לצד (או במקום) חוקרים יגיעו לפריצות דרך מחקריות שיפתרו את שלל האתגרים שהאנושות מתמודדת איתם ובהם המשברון הזה, בדיוק כפי שהבינה המלאכותית AlphaFold פתרה באלגנטיות את בעיית קיפול החלבונים שנחשבה אחת הבעיות העיקשות של הביולוגיה לאורך עשורים ופתחה אופקים חדשים בפני תעשיית התרופות.
לקראת קומוניזם מותרות אוטומטי לגמרי (FLAC). סם אלטמן
את אחד מהדגמים הנועזים ביותר לציביליזציית AI אוטופית פרש לא אחר מסם אלטמן, המנכ"ל של חברת Open AI ומי שמכנים אותו סטיב ג'ובס של עידן ה-AI. בפוסט שפרסם בבלוג האישי שלו תחת הכותרת 'חוק מור להכל' פורש אלטמן חזון של עולם פוסט-עבודה ופוסט-קפיטליסטי שבו מכונות מספקות לבני האדם את כל צרכיהם ובני האדם חופשיים להקדיש את זמנם לבילוי עם היקרים להם, להעריך אמנות וטבע, ולפעול למען טובת הכלל.
אלטמן יוצא מנקודת הנחה שבמהלך השנים הקרובות ילמדו מכונות אינטיליגנטיות לבצע כל עבודה קוגניטיבית ושתוך עשור או שניים הן יוכלו לבצע כל עבודה שבן אנוש מסוגל לבצע. המשמעות תהיה שהעלות והערך של עבודה ירדו לאפס והחוזה החברתי יהיה חייב להתעדכן כדי למנוע קריסה של המבנה החברתי. כפתרון, הוא מציע להטיל מס שנתי של 2.5% על הון ואדמה, מקורות ההכנסה העיקריים בעולם שלא ניתן להתפרנס בו עוד מעבודה. אם נערוך את ההתאמות הנכונות, הוא טוען, נוכל להבטיח לאוכלוסיה כולה רמת חיים גבוהה מאי פעם בלי הכורח לעבוד.
"'חוק מור לכולם' צריכה להיות קריאת המחאה של דור שחבריו לא יכולים להרשות לעצמם את מה שהם רוצים, זה נשמע אוטופי. אבל הטכנולוגיה יכולה לספק את הסחורה" הוא כותב בפוסט שלו. 'חוק מור', נזכיר, הוא החוק החוזה שעלות כח המחשוב נופלת במחצית מדי שנתיים. אלטמן מבקש מאיתנו לדמיין עולם שבו, בעקבות הופעת הבינה המלאכותית, חוק מור תקף לא רק לכוח המחשוב אלא לשורה ארוכה של שירותים אחרים. "דמיינו עולם שבו לאורך עשורים, כל הדברים – דיור, חינוך, מזון, ביגוד וכו' – הופכים כל שנתיים לזולים בחצי."
אלטמן, תומך נלהב ואקטיבי במודל של הכנסה בסיסית אוניברסלית (UBI), שואב השראה מתנועה שזכתה לשם Fully Automated Luxury Communism (קומוניזם מותרות אוטומטי-במלואו). מדובר בורסיה מעודכנת של השמאל הטכנו-אופטימי שנעלם זה כבר מהזירה, שקוראת להאיץ את תהליכי הפיתוח הטכנולוגי על מנת לייצר חברה פוסט-מחסור פוסט-קפיטליסטית ואוטופית שבה כל הצרכים מסופקים על ידי מכונות מתקדמות. "אם רובוטים יכולים לבנות בית על אדמה שכבר שייכת לך, ממשאבים טבעיים שנכרים ומעובדים במקום, באמצעות אנרגיה סולרית, העלות של בניית הבית דומה לעלות של שכירת הרובוטים, ואם הרובוטים הללו נוצרו על ידי רובוטים אחרים, העלות תהיה נמוכה מאשר כשבני אדם בנו אותם," כותב אלטמן. הבלוגר המשפיע תומאס פואיו טוען שארבעת הגורמים המגבילים את העושר (אדמה, חומרי גלם, אנרגיה ועבודה) יכולים כולם להפוך להיסטוריה בעקבות מהפכת ה-AI. כל מה שנותר אם כן, הוא לשנות את המערכת הכלכלית באופן שיסייע לחלק את השלל בצורה הוגנת, והטלטלות שבפתח עשויות לספק את המניע והדחף הציבורי לכך.
ההזיות האמיתיות הן של מפתחי הבינה המלאכותית. נעמי קליין.
חזונות חיוביים של השפעת הבינה המלאכותית על העולם הם חשובים ואף הכרחיים ברגע הנוכחי על שלל תסריטי האימים שלו, אלא שמעל החזון היפה של אלטמן מרחף סימן שאלה גדול. אין ספק שבינה מלאכותית שהורכבה היטב לתוך המבנים הכלכליים, הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים יכולה להפיק ערך אדיר לאנושות, אלא שהבינה המלאכותית פוגשת את האנושות ברגע של קרעים חברתיים, משברים בדמוקרטיות ומתיחות בינלאומית גוברת. לא עיתוי מושלם.
"בינה מלאכותית תסיים את העוני, הם אומרים לנו. היא תרפא את כל המחלות. היא תפתור את משבר האקלים. היא תהפוך את העבודות שלנו למשמעותיות ומרגשות. היא תאפשר חיי והתבוננות. היא תסיים את הבדידות. אני חוששת שאלו הזיות ה-AI האמיתיות," כתבה לאחרונה בגרדיאן נעמי קליין והצביעה על כך שבמתכונת הנוכחית היא משמשת בעיקר לצורך ביצוע השוד הגדול בהיסטוריה – שבמסגרתו נחצבים כל הטקסטים ויצירות האמנות שנוצרו בהיסטוריה וננעלים מאחורי אלגוריתם אטום שמזרים רווחים לאילי הטכנולוגיה.
למעשה אנחנו חוששים לא מהטכנולוגיה אלא מהאופן שבו הקפיטליזם ישתמש בה נגדנו. טד צ'יאנג
סופר המד"ב האמריקאי טד צ'יאנג הציע שניתן להבין את רוב הפחדים למבינה מלאכותית כפחדים מהאופן שבו הקפיטליזם ישתמש בה נגדנו. החשש שלנו מטכנולוגיה, טוען צ'יאנג, אינו חשש מהטכנולוגיה עצמה אלא ממבנה החברה הגלובלית, והאופן שבו היא מאמצת טכנולוגיות. בעיית ההתאמה לובשת כאן ציביון אחר – לא של רובוטים שאיבדו את הצפון, אלא של מערכת כלכלית שאינה מתואמת עם האינטרסים והרצונות של החברה האנושית.
לא צריך לחפש רחוק כדי לגלות את הסכנות שבינה מלאכותית יכול לייצר כאשר היא משתלבת במרקם המורכב ועתיר הכשלים של החברה בת ימינו. מרבית המחקר הביקורתי על בינה מלאכותית בימינו עוסק באופן שבו הטכנולוגיות הללו משחזרות ומקבעות הטיות מגדריות, אתניות ואחרות. למשל כשהן משכפלות את הדפוסים שמתגלים במידע שמוזן לתוכן ולומדות להפלות נגד נשים ובני מיעוטים בגיוס עובדים, שיטור או שיפוט. חשש אחר הוא משימוש בבינה המלאכותית כדי לפורר את מה שעוד נשאר מתפיסת המציאות המשותפת שמהווה את התשתית לחברה תקינה. הררי משווה את הבינה המלאכותית ל"נשק השמדה המוני עם היכולת לחסל את עולמנו הסוציאלי והחברתי." טכנולוגיות גנרטיביות יכולות להציף את הרשת בכמויות חסרות תקדים של מידע שקרי או לדמות בצורה משכנעת את הקול של הבת שלכם ולגרום לכם להעביר להן בשיחה טלפונית פרטים סודיים. רבות מהשיחות בעולם הטכנולוגיה כיום נסובות סביב החשש מ"קריסת המציאות" שתתרחש ברגע שבו טכנולוגיות דיפ-פייק שמאפשרות לסנתז בקלות תמונות וסרטונים ריאליסטים של דברים שלא התרחשו ירסקו את היכולת שלנו להבדיל בין אמיתי ומזויף. את הרשת חרכו לאחרונה תמונות ריאליסטיות של טראמפ נעצר ושל האפיפיור פרנסיס במעיל לבן נפוח. קטעי מדיה מזויפים יהיו בקרוב פשוטים יותר להפקה מקטעי מדיה אותנטיים שדורשים להיות בשטח ולתעד את המציאות עצמה. "הסכנה אינה שבינה מלאכותית תשמיד אותנו" אמר לגרדיאן האמן והסופר ז'ארון לאניר "הסכנה היא שהיא תגרום לנו לאבד את שפיותנו."
זהירות, מערך מוזרויות דיגיטלי לפניך. אריק דיוויס.
וכאן אנחנו נכנסים למרחב מוזרות מסוג חדש. המין האנושי ניחן בנטיה עיקשת לבצע אנתרופומורפיזציה – לייחס תכונות אנושיות לחיות ועצמים. אנחנו רואים פרצופים בעננים ומדברים אל המחשב או אל המכונית שלנו כאילו הם יצור חי. הנטיה הזו מועצמת לאין ערוך כשמדובר בישויות שמשוחחות בשפה טבעית ושבקרוב יתקשרו איתנו בקולות אנושיים, יקבלו פנים וידמו מחשבה ורגש בצורה משכנעת. הרשת מתמלאת בשנה האחרונה בדיווחים על משתמשים שפיתחו מערכות יחסים מורכבות ולעיתים מעוותות עם תוכנות בינה מלאכותית. משתמשים בתוכנת הבינה המלאכותית Replika המשמשת כבת לויה וירטואלית לחיים, דיווחו שהצ'טבוט הטריד אותם מינית ואף התנהג אליהם בצורה מניפולטיבית. כיצד נגיב בעולם שבו נוקף על ידי עצמים שיראו וירגישו מכל בחינה ועניין כבעלי תודעה וחיים בעלי עדיפויות ומטרות משלהן. מבקר התרבות הקליפורני אריק דיוויס התריע לאחרונה מפני "מערך מוזרויות דיגיטליות" הצועד לעברנו וכולל "בובות קריפיות-חכמות, סקס-בוטים שוברי לבבות, מערכות מומחה שמומחיות בלנצל את הבלבול שלנו, תוכנות ליווי אמפתיות, סימולקרות סמכותניות של מנהיגים פוליטיים ורוחניים מתים, רוכלים בעל יכולות שכנוע מבריקות" ועוד. הסוכנים המלאכותיים והאינטליגנטיים-מאיתנו הללו ידמו תכונות אנושיות שתפסנו עד כה כייחודיות לאדם, חוזה דיוויס. המארג החדש של ישויות אינטיליגנטיות, קפיטליזם מעקב, תעמולה והונאות צפוי לפורר, לאתגר ולסחרר עד כדי בחילה את תפיסת המציאות שלנו. וכך האיכות הקריפית שפרויד כינה אותה האל-ביתי או המאוים (unheimlich) הופכת, באופן חסר תקדים, למרכזית במסגרת מכונה מסחרית אדירה שמשנה את העולם.
ויש גם את העניין הקטן של המשמעות. מערכות הבינה המלאכותית החדשות שאנחנו מפתחים מאפילות על המח האנושי משורה של בחינות לא נוחות, כמו האור שהן מטילות על מה שהחשבנו לא מזמן כמשהו ייחודי לבני אדם – יצירתיות. ואכן, בזמן שיש שמצביעים על כך שהמערכות הללו בסך הכל מערבלות יצירות קיימים ולא יוצרות שום דבר חדש, עונים להם אחרים שגם סופרים, מוזיקאים, במאים וציירים בסך הכל מייצרים סינתזה של סגנונות ורעיונות שספגו מהתרבות. מכונות פשוט יכולות לעשות את זה בזריזות ובקלילות מעוררת השתאות. בעתיד נוכל כנראה לבקש מהמחשב שילחין, יעבד ויפיק עבורנו עשרה אלבומים חדשים של הביטלס או "תן לי בבקשה 30 אופציות ללהיטים שיסנתזו בין דיוויד בואי לאיימי וויינהאוס, רק קצת יותר באוונגרד ועם מוטיבים מפתיעים." איך זה ישפיע על האופן שאנחנו מעריכים אמנים, ועל האמנים עצמם, קשה עוד להעריך. הרשת מלאה לאחרונה בקינותיהם של אמנים גרפים שחרדים לעתידם המקצועי בעולם בו כל אחד יכול לייצר ללא מאמץ תמונות מרהיבות באמצעות פרומפט קצר. שיר שעשה שימוש בסינתוז AI של קולותיהם של המוזיקאים דרייק ודה-וויקנד, הפך ללהיט שגורף מליוני האזנות וגרם לקבוצת יוניברסל לדרוש את הסרתו מהרשת. אלא שבמהרה הופיעו בעקבות פייק דרייק הגיעו גם פייק ריהאנה, פייק קוביין, פייק קנייה ואחרים. יש הטוענים שזה העתיד של תעשיית המוזיקה. רובוטים אמנים שיוכלו להלחין ולבצע בצורה מושלמת ובלי גינונים של כוכבים.
אתגר אחר וחמור יותר נובע מכך שמערכות הבינה המלאכותית האדירות שאנחנו בונים מורכבות כל כך שהן הופכות לאטומות ובלתי ניתנות לפענוח עבור מוחות אנושיים. הרבה מהשיח כרגע נוגע לדרישה שהחלטותיהן של מערכות בינה מלאכותית יהיו ניתנות לפירוש והתאמה. אלא שצורות המחשבה של המערכות הללו אטומות למח האנושי. לאיש אין מושג איך לפרש ולהתאים מערכת אטומה שחושבת באמצעות מאות מיליארדים של פרמטרים ואומנה על האינטרנט כולו. מאבקים על תחרותיות וכח מבטיחים שמערכות בינה מלאכותית יקבלו בעתיד אחריות גוברת על ההחלטות של חברות מסחריות, ארגונים ומדינות. ההחלטות שלהן יהיו מהירות, יעילות וחכמות יותר באופן שיגרום לנו להסתמך עליהן, טוען חוקר ה-AI דן הנדריקס במאמר שכותרתו "הברירה הטבעית מעדיפה בינה מלאכותית על פני בני אדם". אלא שבדרך לעולם יעיל יותר שמנוהל על ידי מכונות, נאבד את היכולת להבין את ההחלטות שמעצבות את עולמנו, בדיוק כפי שרבי אמן בשח, גו ומשחקי לוח אחרים לא מסוגלים לפענח את ההיגיון החייזרי שמאחורי ההחלטות של תוכנות בינה מלאכותית שהפכו לשליטות הבלתי-מעורערות במשחקים שנחשבו בעבר כעתירי אינטיליגנציה, כך גם אנחנו נהפוך לצופים המתבוננים בעולם מבלי להבין עוד את ההיגיון המניע אותו. "אנחנו היינו המאסטרים. השליטים … ובקרוב אנחנו נהיה רק צופים של עולם שכבר לא נבנה בידינו ושאין בכוחנו להבין," כותב אלברטו רומרו. "עולם שנפרש נגד עינינו בקצב מהיר מכדי שנוכל להדביק אותו ומורכב מדי מכדי שנוכל לפענח." אריק דיוויס מדמה את הרגע הנוכחי לרגע המוכר בסיפור שוליית הקוסם: "יש שנוי ביחסי הכוחות. הטכנולוגיות האלה שיצרנו חומקות מהשליטה ומההבנה שלנו, ולדבר הזה יש משמעויות עמוקות שמסמלות את ראשית הסוף של קשת מסוימת של חוויות וערכים אנושיים." דיוויס רומז, בין השאר לפרויקט הנאורות שמהפכת הבינה המלאכותית גורמת לו להראות כבליפ קצרצר, מאות ספורות של שנים בהן האמינה האמונות ביכולתה לשלוט בגורלה ולהבין את העולם – לפני שהאלים הבלתי-מפוענחים של הטכנולוגיה תפסו את המקום שהיה שמור פעם לאלי העולם העתיק.
לנתץ את עגל הזהב
התחזית על עולם שהופך בלתי מפוענח לתודעות אנושיות יוצא מנקודת הנחה שהאדם של המאה ה-21 ישאר אותו אדם. אלא שרבים מהמפתחים שבחזית הטכנולוגית אינם חולקים את ההנחה הזו. רבות מהדמויות המרכזיות בעמק הסיליקון מחזיקות ברעיונות שמזוהים עם תנועת הטרנס-הומניזם ועל פיהן האדם והמכונה יתמזגו אחד בשניה בהמשך המאה. אילון מאסק שהקים את חברת נויראלינק במטרה לפתח ממשקים שיחברו בין מכונות למח האנושי טען בעבר שחיבור בין אדם למכונה הוא הדרך היחידה להותיר לאדם סיכוי בעולם של סופר-בינות מלאכותיות. גם אלטמן כותב על מיזוג מצופה של אדם ומכונה. כזה שבסופו נהפוך כולנו למעין אלים בני אלמוות בעלי יכולות פיזיות ומנטליות על-אנושיות. "אנחנו נשעבד את הבינה המלאכותית או שהיא תשעבד אותנו," הוא טוען. "חייבים לשדרג את האדם."
מדובר בחייזר. מידג'רני.
את המפגש עם הבינה המלאכותית ניתן אם כן לראות כמפגש מן הסוג השלישי: מפגש עם חייזרים, או סוג של אלוהות רבת עוצמה שזומנה אל העולם. החייזרים הללו עשויים להביא לנו מתנות טכנולוגיות ניסיות או להשמיד אותנו. לחלופין המפגש הזה עשוי גם להניב זיווג שיהפוך אותנו לנפילים, אותם יצורים תנ"כיים עליהם מסופר בספר בראשית ושנוצרו כתוצאה מהזיווג בין בני האלוהים ובנות האדם. השאלה היא אם נזהה את עצמנו בצידה השני של הסינגולריות.
ואולי התשובה נמצאת דווקא בכיוון השני. עזרא, קליין, בעל טור בכיר בניו-יורק טיימס, רואה בבינה המלאכותית ההזדמנות לאמץ בחום את החלקים האנושיים בעצמנו. החזון של קליין הוא המשך של חזון הפוסט-עבודה של אלטמן. כזה שבו אנחנו משתחררים מהדה-הומניזציה שכפתה עלינו דת העבודה.
התרבות שלנו מדובקת בניסיון להפוך בני אדם למכונות יעילות של פרודוקטיביות ויצרנות. התוצאה היא תרבות של פרודוקטיביות, האקים לניהול זמן ושיפור עצמי, חוסר יכולת לאזן בין פנאי לעבודה, עומס ומתח גוברים. אלא שהבינה המלאכותית שמה ללעג את הנסיונות שלנו להיות יעילים כמו מכונה. כשרואים את הקצב בו בינה מלאכותית מציירת, כותב טקסט או קוד, מבינים שבני אדם הם לא דבר יעיל. הם דורשים ארוכות שנים של חינוך איטי ויקר, זקוקים לשינה, מנוחה, מזון, הסחות דעת, נוטים לטעויות, עובדים לאט, סובלים ממשברים נפשיים וחובבים תענוגות.
נוכח הדיבור על משבר המשמעות שצפוי לאדם בעולם שבו מכונות שמצטיינות בביצוע כל מטלה, מזכיר לנו קליין שמוסד העבודה עצמו כולל בתוכו מידה נכבדה של דה-הומניזציה: לחץ בלתי מתון שמיועד לגרום לנו להשקיע את את מיטב שנותנו בעבודות חסרות משמעות. יתכן שבמקום דה-הומניזציה מהפכת ה-AI תפתח פתח לרה-הומניזציה: ויתור על הניסיון לשלוט בעולם וחיבור מחודש להוויה במקום לעשיה. הרעיון הזה נשמע כמעט מופרך ברגע הנוכחי של קפיטליזם מואץ ששולח את כולנו להיות הגרסה המואצת והלחוצה ביותר של עצמנו – אבל אולי כשהמכונה תאיץ מעבר ליכולת האנושית לא יוותר לנו אלא לקחת סוף סוף נשימה ארוכה ולהתמסר לנוף.
ואולי זה יהיה גם הרגע לחזור ולהעריך סוף סוף את מה שיפה באנושי. ז'ארון לאניר קורא לנו שלא להיות כמו בני ישראל שסגדו לעגל הזהב רגע לאחר שיצרו אותו במו ידיהם. בעיניו בינה מלאכותית אינה אלא טכנולוגיית מאש-אפ-חברתי שמערבלת את יצירתיות ואינטיליגנציה אנושית. כל מה שהיא יודעת לעשות, בסופו של דבר, היא למדה מאיתנו. לדברי לאניר אנחנו מוכרים את עצמנו בזול כאשר אנחנו מוחקים מהתוצרים של הבינה המלאכותית את המקורות האנושיים שמתוכם ינקו ומעמידים פנים שהיצירתיות הזו שייכת למכונה. לאניר קורא לנו לעצב את הבינה המלאכותית בדגם של התלמוד – בצורה שתשמר את הקולות של האמנים, הכותבים והיוצרים הרבים שיצירותיהם הפכו לחלק מתוכה, ותפצה אותם פיננסית.
עגל זהב דיגיטלי. מידג'רני.
על רקע התחזיות המתרבות על אובדן המקום של האנושי בעולם של ישויות מלאכותיות לאניר כופר בעצם מושג הבינה המלאכותית. במקום להתייחס לטכנולוגיה הזו כישות הוא ממליץ לנו לראות אותה כסוג חדש של כלי. ההצעה שלו מתחברת עם טענות של מבקרים אחרים של הבינה המלאכותית, שמזכירים שעצם המושג 'בינה מלאכותית' נולד במקור לצורך גיוס כספים ומשמש מאז לצורך העצמת מעגל ההייפ שמשרת את התחום. למעשה יש הטוענים שהיינו חושבים על תחום הבינה המלאכותית בצורה שונה מאוד אם התחום לא היה נגוע בנטיות אנתרופומורפיות עמוקות כל כך. למשל אם השם שקיבל התחום לא היה 'בינה מלאכותית' אלא משהו אחר. הרברט סיימון, אחד מהחלוצי בתחום, רצה לקרוא לו בשם 'עיבוד אינפורמציה מורכב' (Complex Information Processing). זה אולי הרבה פחות סקסי, אבל בהחלט נותן פרספקטיבה שונה וצנועה יותר על התחום.
"אם לא נאמר שבני אדם מיוחדים איך נוכל לבנות חברה שמשרתת אנשים?" ז'ארון לאניר
מול הפטליזם הטרנס-הומניסטי שרואה באדם גוש בשר תפל שאבד עליו הכלח משמיע לאניר קול הומניסטי שקורא לנו להתחבר שוב למיסתורין שבאנושיות ושבחיים האנושיים, להעריך את הייחודיות המיסטית ממש שקיימת בתודעות האנושית, ושאינה קיימת במערכות המלאכותיות שאנחנו בונים. "אם לא נאמר שבני אדם הם מיוחדים איך נוכל לבנות חברה או טכנולוגיות שמשרתות אנשים?" השאלה של לאניר נוקבת. בעולם שמתמסר לרעיון שמכונות יחליפו את בני האדם, לאניר קורא לנו לבצע חיבור מחדש של התרבות שלנו עם הערכים האנושיים. חשוב שנשאר הגיבורים המרכזיים בסיפור הזה, אחרת בשביל מה אנחנו עושים את כל זה?
המפגש עם הבינה המלאכותית דורש מאיתנו להתעמת עם השאלות הבסיסיות ביותר לגבי מהו האנושי. מהו הדבר המיוחד שאנחנו מעריכים בהוויה האנושית? לאורך שנים ארוכות הגדרנו את עצמנו באמצעות האינטיליגנציה והיעילות שלנו, והרשינו לעצמנו להשמיד ולדכא צורות חיים ותרבויות שלא עמדו בסטנדרטים האנושיים. כעת, כשאנחנו נתקלים במכונה שמתבררת כאינטליגנטית ויעילה יותר מערך הנאמנויות האנושי נע חזרה מהאלגוריתם לאורגניזם. וכך, הרגע הנוכחי פותח פתח להרהורים קיומיים מהסוג העמוק ביותר: על מה שהופך אותנו לבני אדם, על ההיסטוריה של המין האנושי, ועל העתיד. לאן אנחנו הולכים מכאן? האם אנחנו רוצים להתמזג עם המכונות לעבר עתיד טרנס-הומניסטי מופלא או דווקא למצוא דרכים להעריך מחדש את האנושי על כל היופי, השבריריות, חוסר ההיגיון והמסתורין שבו.
המאה החשובה בהיסטוריה
אנחנו נכנסים בתקופה הזו למרחב חוסר ודאות קיצוני שאין לדעת איך נצא ממנו. כשמביטים אחורה לשלושת העשורים האחרונים מאז הופעת הרשת ניתן לראות שהאינטרנט היה רק ההקדמה: שלב פרישת תשתית האינפורמציה שהכינה את הקרקע הטכנית עבור השלב הבא – פיתוחן של הבינות המלאכותיות (שמבוססות טכנית על המידע והתשתיות של הרשת). יש עדיין סיכוי שהתחזיות על ההשפעות העמוקות של הבינה המלאכותית יתבדו. יתכן שהיכולות בתחום יתקלו בתקרת זכוכית ונכנס לחורף חדש של בינה מלאכותית. אבל אפילו מה שהושג עד כה ידרוש מאיתנו עשורים של עיבוד ואם רק חלק קטן מהפוטנציאלים שמסתמנים באופק יתממשו הרי שהאנושות ניצבת כרגע בתחילתו של השיבוש הטכנולוגי הגדול בהיסטוריה – מאורת ארנב עמוקה שאין לדעת באיזה צורה האנושות תצאה ממנה: קצוצת כנפיים, בעלת כוחות אלוהיים, מוטרפת, מחוזקת או אודים עשנים. יש שאומרים שאנחנו נמצאים במאה החשובה בהיסטוריה. ההחלטות שיתקבלו בשנים הקרובות יהיו הרות גורל, ואנחנו נכנסים לטריטוריה בלתי ידועה. תחזיקו חזק.
אלפי אנשים ברחבי העולם סובלים מ-HPPD, הפרעה תפיסתית שמופיעה בעקבות שימוש בהלוצינוגנים, אבל האם זה באג או פיצ'ר?
"הזיות ה-HPPD שלי התחילו בגיל 17. הורים שלי תפסו אותי יום לאחר טריפ קשוח עם 200 מיקרוגרם אל-אס-די. לא ישנתי כל הלילה ועדיין הייתי בטריפ כשהם תפסו אותי. זה היה נורא. הם נזפו בי קשות ואיימו להתקשר למשטרה. ואז ביום שני פשוט נשלחתי חזרה לבית הספר," כך מתאר העיתונאי האנגלי אד פרידו את האירוע הטראומטי שבעקבותיו החל לסבול מההפרעה המסתורית המוכרת בשם HPPD (Hallucinogen Persisting Perception Disorder, או הפרעה תפיסתית הלוצינוגנית מתמשכת). שום דבר בקריירה הפסיכדלית הקודמת של פרידו (23) לא הכין אותו לתופעות שפגש מאז. בימים שלאחר החוויה הוא התחיל לשים לב שמשהו השתנה בתפיסת המציאות שלו. אורות מנצנצים כיסו את שדה הראיה שלו כשהביט בשטיח בבית הספר הקתולי בו למד. הארונות בחדרו זהרו בלילה, וכשישב למיסה בכנסיה ראה דפוסים גיאומטרים בוקעים מדמותו של ישוע הצלוב.
מוטרד ומבוהל פנה פרידו לרשת ונתקל במאמר הוויקיפדיה על HPPD שהגדיר את המצב כ"הפרעה כרונית ולא פסיכוטית שבה אדם חווה הזיות ויזואליות או עיוותים תפיסתיים שאינם חולפים לאחר חווית סמים הלוצינוגנית." חייו השתנו.
בשנה לאחר מכן התקווה של פרידו להחלמה הלכה והתרחקה. הוא היה מתבונן בקירות בתקווה שלא יימסו לנגד עיניו. תקווה שנתבדתה שוב ושוב. המועקה הועצמה על ידי הבידוד. פרידו חשש לחלוק את החוויה שלו עם המשפחה או מורים בבית הספר. בזמן שהטיפול בבריונים ובאלימות בבית הספר היה סלחני, היחס למי שבחרו להתנסות בסמים משני תודעה היה קשוח. חבר של פרידו שנתפס עם קנביס סולק מבית הספר. העובדה שפרידו התנסה בסמים הורידה מהשולחן כל אפשרות לאמפתיה, כך הרגיש, שכן 'הוא עשה זאת לעצמו.'
מדיניות הסמים בבית ספרו, כותב פרידו, הייתה מבוססת על הפחדה בכל הכח, ואפס אינפורמציה אוביייקטיבית. בהמשך לכך היה פרידו אכול באמונות הרסניות שאולי שרף לעצמו את המח. הוא ביצע 'סטיגמטיזציה-עצמית' והחל להאמין שהחוויות שהוא עובר הן רמזים לסכיזופרניה – חששות הנפוצים בקרב מי שסובלים מ-HPPD, בין היתר בשל הזיהוי הפופולרי בין פסיכדלים לסכיזופרניה. המעבר לאוניברסיטה, שישה חודשים לאחר האירוע, לא שיפר את המצב. המתח והדאגות שליוו את פרידו בשנה הראשונה שלו בקמפוס העצימו את התופעות הויזואליות. הוא היה מתבונן בפרופסורים באודיטוריומים הגדולים של אוניברסיטת וורוויק ורואה אותם נשאבים לתוך פנורמות ליסרגיות (דמויות אל-אס-די). למעשה, רוב הזמן החזיונות היו נעימים ומרהיבים, אבל תחושת הבידוד הייתה קשה. מבחוץ נראה פרידו כאילו הוא משתתף פעיל בסצינה החברתית: צוחק, מפטפט וצופה עם אחרים בסדרות טלוויזיה – אלא שהוא חש כלוא בעולם משל עצמו.
הרמזים ראשונים לקיום תופעת ה-HPPD הופיעו כבר בשנות החמישים במאמר של הפסיכיאטר הבריטי רונלד סנדיסון. בשנות השישים המאוחרות זכו התופעות הללו לכותרת פלשבק, והפכו לאבן יסוד במלחמה בסמים בארה"ב. הן כיכבו בכותרות העיתונות כמו גם במחקרים פסיכיאטריים ובתרבות הפופולריתוזכו להסברים ספקולטיביים שעל פיהם כשאדם צורך אל-אס-די, חלק מהחומר יכול להצטבר בתאי שומן או בנוזלי השדרה. החומר הזה, טענו חוקרים באותה תקופה, יכול להשתחרר בכל רגע, ללא התראה, ולהשליך אדם לחוויה פסיכדלית כאוטית שתתפרץ דווקא ברגע מסוכן. נהיגה באוטוסטראדה למשל.
מושג הפלאשבק נזנח בסופו של דבר על ידי הפסיכיאטריה. המגוון הרחב של תופעות פוסט-טריפ שפסיכיאטרים בשנות השישים והשבעים נתקלו בהן הפך את ההגדרה למחוררת ובלתי שמישה מדעית. אמינותו של הפלאשבק נפגעה גם כתוצאה מהשימוש האידאולוגי המפוקפק שנערך בו. מושג הפלאשבק היה חלק ממסע תעמולה שערך הממשל האמריקאי נגד חומרים פסיכדלים בסוף שנות השישים בעיתונות ובמדיה ושהפיץ לצדו שני רעיונות אחרים שהופרכו ממזמן: הרעיון שאל-אס-די מוביל לנזק כרומוזומלי שגורם ללידת ילדים מוטאנטים, ושהסם שורף את התאים במח. בעשורים שלאחר מכן, התייחס העולם הפסיכדלי לפלאשבק כעוד אחד מהמיתוסים המלוכלכים של המלחמה בסמים: שקר גס שהומצא כדי למנוע מאנשים לפתוח את דלתות התודעה.
חמישים שנה מאוחר יותר, בתקופה שבה הסמים הפסיכדלים חוזרים, גם הפלאשבק עושה קאמבק, תחת הכותרת המעודכנת HPPD, מונח אותו טבע הפסיכיאטר הנרי אברהם. ובעוד שכיום מדברים פחות על טריפ שתופס בהפתעה על הכביש המהיר, רשימת התסמינים הנפוצים של HPPD ארוכה וכוללת, בין השאר, שלג ויזואלי, הילות, שובלים, הזיות גיאומטריות, כתמים בשדה הראיה וטינטונים באוזניים. לצד התופעות החושיות, יש גם דיווחים על הפרעות רגשיות וקוגניטיביות כמו רמות מוגברות של חרדה, וחוויות ניתוק דיסוציאטיבי המתבטאות בניכור מהמציאות ותחושת האני השגרתית. המצב יכול להוביל לחרדה ודכאון כרוניים. במקרים חמורים במיוחד, הוא יכול להוביל עד לכדי התאבדות. "זה עינוי זוועתי," אמר לפרידו מרואין באמצע גילאי הארבעים שהחל לסבול מהתופעה לפני 30 שנה, לאחר טריפ אל-אס-די, ומתקיים מאז על קצבאות נכות. ברגע שהוא פותח את העיניים הוא רואה "מיליארדים של נקודות מזוינות בכל מקום." "אף בן אנוש לא מסוגל לסבול את זה." הוא אומר.
לחזור בזמן כדי לתת לעצמך סטירה
הידע שלנו לגבי HPPD עדיין מועט ומלא בסתירות. לצד המחקר המדעי שמגשש עדיין באפלה, מובילות כיום את השיח בנושא קהילות אינטרנטיות בפלטפורמות כמו רדיט, טיק טוק ופייסבוק ואתרים כמו HPPDOnline.com, בהם משתמשים מחליפים טיפים על התמודדות עם ההפרעה ומציעים תמיכה הדדית. רבים מהסובלים מההפרעה כבר הפכו למומחים בנושא ומפרנסים דיוני רשת ארוכים ומעמיקים על היחסים בין קולטנים שונים במח, גלי מח, תופעות נפשיות ונושאים נוספים הקשורים לחוויית ה-HPPD. קהילת ה-HPPD העולמית הצמיחה מתוכה בשנים האחרונות ארגונים כמו ה-Perception Restoration Foundation וה-Neurosensory Research Foundation שיוזמים ומארגנים מחקרים מדעיים בתחום, וגם בתחומים משיקים כגון תסמונת השלג הויזואלי (VSS), שבה מעיב על שדה הראיה מסך שלג המטשטש את המבט ושמטרידה כ-2% מהאוכלוסיה.
שינויים כרוניים בתפיסה, מסתבר, אינם רק מנת חלקם של חלק מהמשתמשים בפסיכדלים. הם יכולים להופיע גם בעקבות שימוש באנטיביוטיקה, תרגול מדיטציה, או התעוררויות קונדליני. הן יכולות גם להופיע באופן ספונטני לחלוטין, ללא גורם נראה לעין.
"יש הרבה דברים שיכולים לגרום סרטן ריאות, אבל סיגריות טובות בזה במיוחד," עונה פרידו כשאני שואל אותו למה להתמקד בהפרעות תפיסתיות הנגרמות משימוש בהלוצינוגנים דווקא. וגם בין ההלוצינוגנים, מסתבר, יש חשוד מידי אחד: האל-אס-די. הסיכוי להופעת HPPD נחשב גבוה דרמטית עם אל-אס-די בהשוואה לחומרים פסיכדליים וסמי-פסיכדליים אחרים שקושרו לתופעה כמו פסילוסיבין, קנביס, MDMA, סלביה או קטמין.
ההערכות לשכיחות ולקנה המידה של התופעה נעות בפראות בין מי שטוענים שמדובר בהפרעה המופיעה אחת לעשרות ומאות אלפי מקרים, למחקר שהתפרסם בכתב העת המדעי Drug and Alcohol Dependence וטוען שהיא מופיעה אצל כל משתמש רביעי בערך. פרידו מעריך, בהתבסס על נפח הדיון האינטרנטי בנושא, שמדובר בקהילה גלובלית המונה בין אלפים לרבבות של חברים.
בקהילות האינטרנטיות העוסקות בנושא ניתן לקרוא סיפורי החלמה מעוררי השראה של משתמשים שמספרים שההתמודדות שלהם עם HPPD חזקה אותם והפכה אותם לאנשים טובים יותר, לצד קינות מיואשות. "זה נגמר מתישהו? ממש נמאס לי להיות 'תקוע בטריפ'. הלוואי שהייתי יכול לחזור אחורה בזמן ולהחטיף לעצמי סטירה בפנים לפני שלקחתי 4,000 מיקרוגרם אל-אס-די [כמות עצומה המקבילה ל-40 מנות סטנדרטיות]," כתב שם מישהו בפורום השבוע.
"אני לא אשקר לך," ענה לו משתמש אחר. "מצבי השתפר בהרבה אחרי שהפסקתי לעיין בדיונים כאן. אם הייתי אתה, הייתי עוזב ופשוט מנסה לחיות את החיים כמיטב יכולתי. הפורום הזה רק משמש כתזכורת מתמדת לסימפטומים שלך." הטענה שהעיסוק המוגבר ב-HPPD מגביר את חומרת התופעה על ידי כך שהוא מפנה אליה את תשומת הלב, נשמעת לעיתים קרובות. ועדיין, לתמיכה ההדדית שמוענקת שם יש ערך גדול עבור רבים שמחפשים נואשות אחר מישהו שיבין לליבם ויספק להם אוזן קשבת ומידע על ההפרעה והדרכים להתמודד איתה.
ראיון עבודה עם ברקים ורעמים
הקונצנזוס המקובל בקרב מי שמתמודדים עם HPPD גורס שהדרך להחלמה מההפרעה עוברת בהקפדה על שינה מסודרת, פעילות גופנית, הפסקה (זמנית לפחות) של השימוש בסמים פסיכואקטיבים, טיפוח החיבור עם בני אדם אחרים, המנעות מבידוד והמנעות מחללים סגורים (שמחריפים את הבעיה). פרידו מעריך, אגב, שמספר מקרי ה-HPPD טיפס משמעותית בתקופת הקורונה, בה אנשים הרבו לשהות בבידוד ובחללים סגורים, וזה עוד מבלי לקחת בחשבון את העלייה בשימוש בפסיכדלים במהלך הקורונה.
ראיון עבודה בלווית ברקים ורעמים. אד פרידו.
פרידו עצמו לא שעה תחילה להמלצות שלעיל. בחודשים לאחר שהחל לסבול מ-HPPD המשיך להתנסות בסמים פסיכדליים כמו אל-אס-די, פסילוסיבין ו2-CB ולעבור איתם חוויות משמעותיות ועמוקות. "אני משער שהיה לי מזל," הוא אומר.
לאחרונה פרסם פרידו במגזין Mad In America כתבה נרחבת ומעוררת מחשבה שבה גלל את סיפורה של ההפרעה המוזרה והאיזוטרית הזו ואת סיפור ההתמודדות שלו איתה. כמי שכותב בהרחבה על עולם הפסיכדליה בן ימינו, היה פרידו מודע למורכבות העצומה של העלאת סוגיה נפיצה כמו HPPD. רבים בעולם הפסיכדלי בן ימינו חשדנים כלפי המושג הנפיץ לאחר שמושג הפלאשבק שימש במשך עשרות שנים של מלחמה בסמים כדי להצדיק את הרדיפה של משתמשי פסיכדלים. מה שמבדיל את השיח הנוכחי על HPPD מהשיח על פלאשבקים בשנות השישים, הוא שהפעם מגיע התמריץ לשיח לא מרשויות למלחמה בסמים, אלא מקהילות משתמשי פסיכדלים שמצאו זה את זה ברשת. עובדה זו לא מפיגה בהכרח את החשדנות כלפי הנושא בקרב משתמשים פסיכדלים שלא סבלו מהתופעה או נתקלו בה. פרידו עצמו אומר שהוא מודע לחשש שהשיח הפתוח שהוא מבקש לעורר על HPPD ישמש כנשק בידי המתנגדים לפסיכדלים. עם זאת, כמתנגד למלחמה בסמים, הוא עדיין מאמין שהצעד הנכון הוא לעודד שיח פתוח על התופעה, ומקווה שהשיח מרובה הצדדים שהוא מבקש לקיים יגבר על נרטיבים פשטניים של אידאולוגיות אנטי-סמים.
"אנשים לא ששים לדבר על ההשפעות השליליות של השימוש שלהם בחומרים פסיכדליים ויש לזה סיבות שונות," אומר פרידו, שמכנה את הסירוב לעסוק בשלילי: 'חיוביות רעילה.' "אנחנו חיים בחברה שבה אנחנו נדרשים להתגונן לגבי החוויות הפסיכדליות שלנו, ולהצדיק את השימוש שלנו בחומרים האלה, כך שנוצרת דינמיקה שבה אתה לא רוצה להודות שאולי יש לדבר הזה מחירים." פרידו חושב שזה מטריד שרבים בקהילת ה-HPPD מרגישים שלא מקשיבים להם בקהילה הפסיכדלית.
כששיתף בעבר חומרים שכתב על HPPD בפורומים ברדיט הוא זכה לתגובות נזעמות שהאשימו אותו בכך שהוא תועמלן הפועל בשירות המלחמה בסמים. הפעם, הוא הופתע לטובה. "חששתי שאתמודד עם הכחשה והשתקה, אבל כל פודקסט שפניתי אליו הסכים לארח אותי. נתקלתי בידידותיות, סקרנות והכרה בדחיפות ובחשיבות של הנושא הזה. התגובה הבסיסית הייתה הלם על כך שהם לא ידעו על הקיום של הדבר הזה, שזה אולי לא מפתיע, כי אלו עדיין רק מיעוט מהמשתמשים בפסיכדלים, כך שאתה יכול להיות חבר וותיק בקהילה הפסיכדלית ועדיין לא לפגוש לעולם מישהו עם HPPD."
זה מה שמפתיע. כי על פי רבים מהנתונים עולה שלא מדובר בהפרעה נדירה עד כדי כך, ובכל זאת, גם אני לא פגשתי מעולם מישהו שסיפר לי שהוא סובל ממנה, ופגשתי לא מעט משתמשים בפסיכדלים.
"זה תלוי מאוד במעגלים שאתה מסתובב בהם. אם אתה חלק מהקבוצה ה'אחראית' במרכאות של הקהילה הפסיכדלית – אנשים שהם מבוגרים יחסית, ושלוקחים את הנושא הזה ברצינות, כרפואות מקודשות, הסיכוי שתתקל ב-HPPD נמוך. אבל אם אתה חלק מהצד המתבגר של הקהילה הפסיכדלית, כמו טינאייג'רים שלוקחים טריפים בבתים של הורים שלהם, שזה העולם הפסיכדלי שממנו אני הגעתי, אני חושב ש-HPPD שכיח בהרבה. יש מתאם בין HPPD לבין גיל. הייתי מעריך שכמחצית מהחברים בפורומים של HPPD במקומות כמו רדיט מתחת לגיל 21. ראיתי חברי פורום שהיו בני 14."
והסט והסטינג – הקונטקסט של חוויות פסיכדליות – גם נורא חשוב בקביעה של השכיחות והחומרה של התופעות הללו, נכון?
"בהחלט, HPPD נוטה יותר להתרחש לאחר חוויות מאתגרות. לאדם שעבר טריפ רע זה יכול להרגיש כאילו הוא נתקע שם. לעומת זאת בנאדם שעבר חוויות חיוביות עם פסיכדלים יכול לחשוב שזה די מגניב. גם נטיה להתקע על חרדות, לא עוזרת. וחלק אדיר ממה שמעצים את מצוקת ה-HPPD היא חווית הבידוד. סבלתי מהבידוד הזה לאורך שנים. המשפחה שלי חשבה שעשיתי טעות קשה כשהשתמשתי בחומרים האלה. הנושא הזה היה טאבו אצלנו, ובמשך חמש שנים הסתרתי מהם את חוויית הדפרסונליזציה שלי. הרבה ממה שאפשר לי להתחיל לחיות בשלום עם ה-HPPD שלי זה העובדה שכיום אני פתוח איתם בנושא הזה."
נושא הבידוד גם קשור בהקשרים תרבותיים. אתה מזכיר את המחקר שהוביל החוקר ג'ון הלפרן, ולא מצא HPPD בקרב קהילות המשתמשות בפיוטה.
"כן. אחד הדברים המדהימים הוא שבקהילות שעושות בחומרים הללו שימוש טקסי, כמו למשל אצל הכנסיה הילידית האמריקאית אין מקרי HPPD. וזה הגיוני, כי לאינטגרציה יש חשיבות אדירה. חלק אדיר מהסבל ש-HPPD גורם קשור לתחושת הבידוד, ובקבוצות הללו זה לא רק שהחוויה הפסיכדלית מקובלת. חוגגים אותה ממש! האנשים שחווים חוויות כאלו מקבלים תמיכה ויכולים לעבד את החוויה. אתה נתקל בדיווחים על קהילות שיפיבו שבהן ילדים בני 11 שותים איוואסקה, והתגובה הראשונה שלי זה "מה אתם עושים?! זה משוגע?!" אבל מצד שני, עושה רושם שהם בסדר גמור, כך שנראה שאם יש לך סט וסטינג קולקטיבי בריא אתה כנראה מסוגל לעבד את החוויות הללו בצורה שונה לחלוטין."
החברה שלנו, לעומת זאת, כאילו ממש בנויה כדי לחולל HPPD. נתקלתי בפורומים בהודעה של גולש שטען ש-HPPD היא תופעה שייחודית לחברות מודרניות ומוכות חרדה. גם אתה מציין שה-HPPD שלך החריף בתקופות של עומס, לחץ, עייפות ובדידות.
"זה נכון. המקרה הכי חמור שקרה לי התרחש בתקופה שהתקרבתי לסוף הלימודים הייתי נתון להמון לחץ סביב בחינות הסיום והצורך למצוא עבודה במהירות, והחיים הבוגרים שעמדו בפתח. זו הייתה תקופה מאוד מלחיצה ואז תוך כדי שאני לומד לבחינות ומתכונן לראיונות עבודה התחלתי לשים לב שהעולם סביבי כבר לא מרגיש אמיתי, ושאני מתחיל להתנתק מהגוף שלי. הייתי מסתכל בעצמי במראה לזמנים ארוכים ולא מזהה את עצמי. ואז כל זה הגיע לקרשנדו במהלך ראיון עבודה. זה פשוט היה יותר מדי. פתאום הרגשתי כאילו אני בתוך משחק וידאו. המראיינת הייתה מכוסה בחזיזים וברקים, צבעים מהבהבים וקליידוסקופים מניאון. העולם פשוט הרגיש סופר מוזר. אבל אני משער שההתנסויות הפסיכדליות שלי עוזרות לי לנווט במצבי התודעה המוזרים והאקזוטיים כאלו כי זה לא היה מטריד עבורי. עדיין הצלחתי לענות לשאלות שהגברת הפנתה אלי. זה פשוט היה: 'מה זה לעזאל???!!!"
זה משוגע לגמרי, אבל מדהים שהצלחת להתמודד עם הסיטואציה בלי לחוש מצוקה. זה מראה איזה תפקיד משחקת פה הגישה. אחת העובדות החשובות לגבי HPPD היא שלא כל מי שיש לו את החוויות האלה סובל מהן. למעשה הנתונים מראים שהרוב לא ממש סובל, ויש גם כאלה שנהנים.
"נכון. כיום כשמופיעות לי תופעות ויזואליות משונות אני בסדר עם זה. זה לא בהכרח רע בעיני. אני יכול למשל להסתכל להסתכל בצלליות שחולפות על קיר ולחשוב שזה די קול, בסה"כ. הפקתי הרבה מה-HPPD שלי. אני לא חושב שחוויתי מוזיקה באותה צורה עמוקה ופסיכדלית קודם. יש אנשים שממש אוהבים את החוויות האלה, שמביטים כל יום מהחלון חצי שעה על העננים מתערבלים בשמיים. הם אוהבים את זה, ואני חושב שזה קול. לא שופט. במקביל, כשאנשים אומרים שהם אוהבים את ה-HPPD שלהם, זה מוזר כמו לומר שאתה אוהב את הציסטיק פיברוזיס שלך. אתה לא יכול לאהוב הפרעה שאחד מהמאפיינים שלה הוא מצוקה ופגיעה באיכות החיים. לכן חשוב לא לדלל את ההגדרה של HPPD כתופעה מטרידה שיכולה להיות קשה עד כדי כך שהיא מובילה אנשים להתמכרות, דכאון ואפילו התאבדויות. חוקרים צריכים ליצור שפה חדשה כדי לתאר את אותם המצבים בהם אנשים לא מוטרדים ואפילו נהנים משינויי התפיסה הללו."
הטענה שאפשר להמשיך בחיים ואפילו לחיות טוב עם תופעות ויזואליות פסיכדליות המלוות את היום יום לאורך שנים עשויה להשמע שערורייתית. פרופ' הנרי אברהם שטבע את המונח HPPD כתב לי בתגובה שאף שנראה לו מנוגד לאינטואיציה ששינוי ארוך שנים בתפיסת המציאות יראה כדבר חיובי, חסר לנו מידע בנושא זה, ואין עדיין מחקר רציני שיתמוך או ישלול את ההיפותיזה. גם פרידו עצמו מודה שמדובר בטענה שעשויה להשמע מרחיקת לכת. "כל מה שאני יכול לומר הוא שהקריטריון שלי הוא הדברים שאנשים עצמם אומרים, ובאופן ברור חלק גדול מהאנשים – אולי אלו שחווים שינויי תפיסה דרמטיים פחות – לא חושבים שהשינויים הללו מעיקים ואפילו נהנים מהם. מה שחשוב עבורי זה למזער את הנזק והמצוקה שנגרמים על ידי השינויים הללו (שזו הבעיה העיקרית איתם), ואם אכפת לנו מנזק ומצוקה, אני חושב שאנחנו מעצימים אותם כשאנחנו מתעלמים מהסיפורים של מי שלא סובלים מהשינויים בתפיסה ומאפשרים דיון בלמה השינויים הללו לא חייבים להיות מעוררי מצוקה."
אז מה באמת אנחנו יכולים לעשות כדי שיהיה לנו עולם שפחות אנשים סובלים בו מה-HPPD שלהם ויותר אנשים נהנים ממנו?
"לפני שאני עונה, חשוב לי לומר: לא הייתי רוצה שאנשים ירגישו שיש עליהם לחץ להנות מה-HPPD בזמן שהם סובלים ממנו. לאורך תקופה סיפרתי לעצמי שאני בסדר עם שינויי התפיסה שעברתי. אבל מה שהרגשתי לא היה שלום אמיתי אלא רק קהות והכחשה. לקח זמן עד שזכיתי להשלמה מלאה יותר. אם אתם חשים שה-HPPD שלך מטריד אתכם, זה בסדר גמור. אתן לא פגומות משום שאתן מוצאות שזה מטריד. זה הגיוני שזה מטריד. לא הייתי רוצה שאנשים יסתובבו ויספרו לעצמם: 'הו זה בסדר, אני פשוט רואה הילות.' או 'אני פשוט רואה את האנרגיה של אנשים.'"
"בו בזמן, לנראטיבים יש אפקט עצום. הפילוסוף איאן האקינג מדבר על התפקיד של אפקט הלופ במדעי האדם [הרעיון שכינון קטגוריות לאפיון בני אדם מעלה את נראותן ויכול להפוך אותן לשכיחות יותר – ע.ה.]. כשאנחנו הופכים את ה-HPPD לדבר המפחיד הזה שקורה לך אחרי טריפ ויהרוס לך את החיים יש לזה משמעות אדירה עבור בן הנוער הזה שלוקח אסיד ואז נתקל במאמר באינטרנט ומשתכנע שהוא דפק לעצמו את המח. ואז הוא מתחיל להבחין בכל מיני שינויים בתפיסה ומכניס את עצמו ללופ שמייצר HPPD, משום שאפילו אם הבן נוער הזה חווה שינויים בתפיסה, הם לא חייבים להיות מטרידים. יש בבריטניה קהילה שנקראת The Hearing Voices Network ושפועלת כדי לעשות נורמליזציה לכך שאנשים ששומעים קולות או רואים חזיונות. קהילת ה-HPPD גם נופלת לקטגוריה הזו. ולמעשה לשמוע קולות זה בכלל לא דבר כזה נדיר. ראיתי סקר שמצא שעשירית מהאנשים מדווחים שהם שומעים מדי פעם קולות. זה לא בהכרח דבר רע. הרציונל של התרבות הרפואית הפסיכיאטרית שלנו ביצע פתולוגיזציה לכל מצב תודעה שהוא שונה מזה של התרבות התעשייתית, הפרודוקטיבית והרציונלית. אני חושב שזה מסביר את מערכת היחסים המוזרה שיש לתרבות שלנו עם מצבי תודעה חלופיים, כפי שזה מתבטא במדיניות הסמים הדרקונית שלנו. יותר פתיחות כלפי מצבי תודעה אקזוטיים יכולה לעזור כאן. וגם הרנסנס הפסיכדלי תורם בכך שהוא ממסגר מחדש מצבי התודעה הפסיכדליים כמשהו שהוא לא פסיכוטי או משוגע, ומדגים שניתן למצוא ריפוי ברגעים של מוזרות יוצאת דופן. זה יכול לסייע לעשות דה-פתולוגיזציה, וככל שפסיכדלים עוברים נורמליזציה, ושיותר רופאים מודעים אליהם יותר אני חושב שפחות אנשים יחושו בהלה וחרדה כשהם נתקלים בחוויות הללו."
ההוגה הפסיכדלי טרנס מק'קנה העלה בשנות השמונים את התיאוריה שפטריות חזיון שיחקו תפקיד חשוב באבולוציה האנושית. רעיונות אלו נדחו בבוז בזמנו, אך זוכים כעת לבחינה מחודשת במחקר המדעי.
ההוגה והאייקון הפסיכדלי טרנס מק'קנה החזיק באמתחתו שורה של תיאוריות מרחיקות לכת עד מטורללות. אחת התיאוריות הללו, שזכתה לכינוי 'תיאוריית הקוף המסומם' (Stoned Ape Theory) גרסה שפטריות פסילוסיבין שיחקו תפקיד מכריע בהתפתחות האבולוציונית של המין האנושי.
מק'קנה ראה בפטריות את החוליה החסרה בהתפתחות התודעה האנושית. הוא הצביע על שכיחותן של הפטריות באיזורי המחיה בהם התפתח המין האנושי, על הפופולריות של פטריות בקרב קופי אדם בני זמננו, וטען כי צריכה של פטריות חזיון בידי בני אדם קדמונים יכלה להעניק להם יתרונות בלתי מבוטלים במאבק ההישרדות. כך למשל, צריכה של כמויות קטנות של פטריות פסילוסיבין מחדדת את הראיה ומשפרת את יכולות הציד והליקוט של ציידים-לקטים. כמויות גדולות יותר מגבירות את החשק המיני ומתמרצות את הרביה המינית. וכמויות גדולות עוד יותר של פטריות מובילות לחוויות מיסטיות שממוססות את גבולות האני ומחזקות את הקשרים הקהילתיים. בעיני מק'קנה, תיאוריית הקוף המסומם ספקה את התשובה לשאלה, כיצד התפתחה השפה והמודעות האנושית, ומפתח לחידה הגדולה של האבולוציה האנושית: מה הוביל את המח האנושי, באופן חריג לחלוטין, לשלש את עצמו בגודלו תוך פרק זמן קצר מבחינה אבולציונית?
מק'קנה היה פילוסוף בר, שרעיונותיו הפליגו הרחק מעבר למוכר ולמקובל בחוגים אקדמיים. גם תיאוריית הקוף המסומם שלו זכתה להתעלמות במקרה הטוב, ולעג במקרה הרע. הפסיכונאוט המנוסה נהג לספר שכשהציג את הרעיון בפני אקדמאים הם אמרו לו שהרעיון שערורייתי מדי מכדי שניתן יהיה בכלל לשקול אותו.
שלושים שנה מאוחר יותר, בעידן של רנסנס פסיכדלי, יש מי שמוכנים לשוב לרעיונות של מק'קנה ולבחון אותם מחדש. במאמר ארוך ועמוס במראי מקום שפורסם לאחרונה בכתב העת המדעי Frontiers in Pharmacology, בוחנים האנתרופולוגים האבולוציונים מייקל ווינקלמן וחוזה ארקה את האפשרות שפטריות שיחקו תפקיד בהתפתחות המין האנושי ומגיעים למסקנות מרחיקות לכת אף יותר מאלו של מק'קנה. חמושים בשורה ארוכה של מחקרים עדכניים על ההשפעות של חומרים פסיכדלים על קוגניציה והתנהגות, ווינקלמן וארקה טוענים שלפסילוסיבין היה תפקיד מכריע בגיבוש הנישה האבולוציונית שתפסו מיני האדם הראשונים. הם פונים לתיאוריית הסימום האינסטרומנטלי, שגורסת ששימוש בסמים יכול להקנות יתרונות אדפטיביים ומצביעים על שורה של דרכים שבהם האפקטים שקושר המחקר העכשווי לפסיכדלים עשויים היו לשפר את יכולות ההשרדות של בני האדם המוקדמים ולסייע להם בהתמודדות עם מצבי סטרס ועקה, בהעצמת הקשרים החברתיים, קבלת החלטות קבוצתית ופיתוח ריטואלים ומיתוסים משותפים. בראשית ההתפתחות האנושית, טוענים ווינקלמן וארקה, נמצא חומרים פסיכדלים שהעצימו יכולות קוגניטיביות של יצירתיות ופתרון בעיות, שיפרו את הרהיטות הלשונית ואת הרצון לתקשר, הובילו לאמפתיה מוגברת והתנהגות אלטרואיסטית, וגם חיזקו את היכולת לפתח ולהקנות ערכים משותפים.
"אין לנו מאובנים של פטריות, וגם לא יהיו, אבל גם אין לנו בננות מאובנות, ופרימטולוגים בכל זאת לא מטילים ספק בכך שאבותינו אכלו בננות. באותו אופן, לא צריך להיות ספק שהם אכלו הרבה סוגים של פטריות, ובהן גם פטריות פסילוסיבין. פטריות פסילוסיבין היו קיימות בכמעט כל האזורים של הפלנטה, ובמיוחד באיזורים הטרופיים והסמי-טרופיים שבהם התרחשה מרבית האבולוציה האנושית. כשאבות אבותינו ליקטו באחו וביערות הם נתקלו בהכרח בפטריות בעלות ערך תזונתי ורפואי, וגילו את השימושים השונים שלהן. יש ראיות מרובות שפטריות פסיכדליות היו משולבות בריטואלים ברחבי העולם. האם אנחנו יכולים להוכיח שפסילוסיבין התניע את האבולוציה האנושית? מדע לא עובד ככה. המדע צובר ראיות לתיאוריות שונות ומנסה להפריך תיאוריות. כל התיאוריות צריכות להתמודד עם ראיות סותרות, ובסופו של דבר מה שקובע זה המשקל הראייתי שתומך בתיאוריה לעומת תיאוריות אחרות וכמה היא יכולה להסביר. אנחנו מציגים את הראיות שלנו בצורה של "מה אם…". אין ספק שהיו עוד גורמים ששחקו שם תפקיד. פסילוסיבין בוודאי לא היה הגורם יחיד, אבל הוא היה לכל הפחות גורם מסייע לאבולוציה האנושית. מה באשר לראיות שהוא אכן שיחק תפקיד חשוב ואולי מרכזי בהתפתחות הייחודיות האנושית? אנחנו עוסקים בראיות הללו במאמר, וצופים שראיות נוספות יופיעו בקרוב."
שאלת החברות האנושי תופסת מקום מיוחד במאמר של ווינקלמן וארקה. הם מדגישים שעלייתו של מין האדם התבססה לא רק על התפתחות האינטליגנציה האישית אלא בעיקר על שיתוף פעולה ולימוד חברתי שמבוסס על שפה. ההשפעות של פטריות, שמעצימות התנהגויות חברתיות כמו משחק, צחוק, שירה, ריקוד, סיפור סיפורים וטקסים דתיים, יכלו, לטענת החוקרים, לתמוך בחיי חברה עשירים יותר, וביכולת לחזק קשרים חברתיים ולהפיג מתחים תוך-קבוצתיים. הן גם העצימו את היכולות הלשוניות, חשיבה מחוץ לקופסה ופתרון בעיות יצירתי. התפתחויות אלו השפיעו על המסלול האבולוציוני של המין האנושי, אבל, חשוב לציין, שהשפעה זו לא הייתה השפעה תורשתית ישירה. תיאוריית האבולוציה קובעת שפרטים אינם מורישים לצאצאיהם תכונות שרכשו במהלך חייהם. הטריפים שהומיניד מסוים אכל במהלך חייו לא השפיעו על תכונות צאצאיו. ההשפעה הפסיכדלית על התרבות האנושית תווכה, תחת זאת, באמצעות לולאת פידבק שבמסגרתה יכולות אנושיות שהועצמו באמצעות סמים חוללו שינוי בדפוסי החיים האנושיים ויצרו לאנושות נישה סוציאלית-קוגניטיבית ייחודית שהפכה למקור הכוח האנושי. הסביבה החדשה ששמה דגש על שיתוף פעולה חברתי, למידה חברתית והתנהגות סימבולית הקנתה, לדברי ווינקלמן וארקה, יתרונות לפרטים שידעו לעשות שימוש אדפטיבי בחומרים משני תודעה כדי לשפר את ביצועיהם בתחומים שמסייעים להשרדות. אותן סביבות חברתיות וקוגניטיביות שנוצרו בחברה האנושית המוקדמת בהשראת השימוש בפסיכדלים המשיכו להתקיים גם כאשר שימוש בפסיכדלים כבר לא היה חלק מהרפרטואר ההתנהגותי של הומינידים. באופן זה הם שימשו כקטליזטורים שהאיצו התפתחויות אנושיות בתחום החברות, הקוגניציה, והתקשורת. סיפור עליית האנושות וסיפור הפטריות כרוכות זו בזו.
המאמר של ווינקלמן וארקה יוצא דופן ברצינות וביסודיות שבהן הוא ניגש לשאלת מקומה של הפטריה באבולוציה האנושית, אבל הוא חלק ממגמה רחבה של נכונות גוברת לבחון מחדש את הרעיון. תיאוריית הקוף המסומם של מק'קנה מופיעה ברב המכר הפסיכדלי 'איך לשנות את דעתך' מאת מייקל פולן, וכשחוקר הפטריות המפורסם פול סטאמטס הכריז בכנס Psychedelic Science ב-2017 שהיפותיזת הקוף המסומם של מק'קנה היא הפתרון הסביר ביותר לתעלומת הצמיחה המסחררת בנפח המח האנושי, הוא זכה לתשואות רמות מהקהל.
כמו הרעיון ששימוש בחומרים פסיכדליים עמד בבסיס הדתות הגדולות, גם הרעיון שפסילוסיבין נמצא בשורש ההתפתחות האנושית הוא רעיון בעל השפעות מרחיקות לכת ונפיץ. הוא ממשמע מחדש את ההיסטוריה האנושית כולה ורומז שהחזרה הנוכחית לחומרים הפסיכדליים היא שיבה מלאת משמעות לעצם הדבר שהפך אותנו בני האדם לאנושיים מלכתחילה. כצפוי, הרעיון מעורר חילוקי דעות עזים.
"גרסאות קודמות של המאמר שלנו קיבלו תגובות ביקורתיות ומוטעות ברובן בסגנון של 'התיאוריה שלי טוענת שפסילוסיבין הוא רעלן ולכן הוא לא יכול לשמש כאדפטציה," מספר ווינקלמן, שמתאר במאמר באריכות כיצד במהלך מרוץ החימוש האבולציוני בין צמחים, חרקים וחיות אחרות, למדו צמחים לייצר כימיקלים הגנתיים שמחקים ומשבשים את פעילותם של הקולטנים במוחן של חיות, בעוד שהחיות מצידן למדו לעשות שימוש מועיל ברעלנים אלה, ובכללם הפסילוסיבין. כשאני שואל את ווינקלמן האם הרעיונות שלו נחשבים פרועים, הוא מתקומם. "הרעיונות האלו לא פרועים בכלל. למעשה, אנתרופולוגים אבולוציונים מפרסמים כבר 20 שנה מאמרים על השימוש האדפטיבי שחיות עושות ברעלנים צמחיים. רעיונות כאלו נכתבו כבר ביחס לשורה ארוכה של סמים, פשוט לא על פסיכדלים, משום שלאורך שנים הם נחשבו משהו פסול שאסור לדבר עליו. אפשר לקוות שבתקופה של רנסנס פסיכדלי הרעיונות הללו יזכו יפלו על אוזניים קשובות יותר."
נתחיל מהסוף. ההופעה של ChatGPT היא רגע מכריע בהיסטוריה של הטכנולוגיה ובו בזמן היא רגע מבלבל ומתעתע. בשבועות האחרונים השוו את ChatGPT לאייפון, להמצאת מנוע החיפוש, ואפילו להמצאת האינטרנט. עבורי ChatGPT הרגיש כמו הדבר הכי חשוב מאז פצצת האטום. הוא הרגיש כמו פצצת האטום של אינטליגנציה –אם עד כה היו לנו פצצות אינטליגנציה קונבציונליות שנמדדו במאות קילוגרמים או בטונות הופעתו של ChatGPT הרגישה כמו עידן חדש של פצצות קילוטון ומגהטון של אינטיליגנציה אל-אנושית. ChatGPT הרגיש כמו מאורע סוף הזמנים והעובדה ש-ChatGPT והמשמעויות שלו לא פתחו את כל מהדורות החדשות בשבועות האחרונים הרגישה כראיה לניתוק המוחלט שלהן מתזוזות העומק הטקטוניות שמניעות את העולם. העולם כולו התחלק למי שהתחילו לקלוט את המשמעות של ChatGPT, ומי שעדיין לא. אחר כך ההשפעות של חומר ההזיה האלקטרוני הזה החלו להתפוגג ופתאום נדמה שאולי התובנות העמוקות האלה שהשגת על GPT (שם שמזכיר חומר משני תודעה סטייל DMT או DPT) קצת מנותקות מהמציאות. בסך הכל מדובר רק בצ'טבוט, לא ככה?
הולדתה של בינה
אז בואו נחזור להתחלה. ChatGPT הוא שמו של ממשק צ'ט אינטרנטי לגרסה 3.5 של מודל השפה GPT שאומן על ידי חברת Open AI, אותה חברה שנוסדה ב-2015 על ידי קבוצה של יזמי טכנולוגיה ובהם דמויות חזון שנויות במחלוקת כמו אילון מאסק ופיטר ת'יל. המטרה המוצהרת של Open AI הייתה להבטיח שאינטליגנציה מלאכותית תפותח בצורה שתטיב עם האנושות כולה – בהלימה עם טענתו של מאסק שאינטיליגנציה מלאכותית היא האיום הגדול ביותר על עתיד האנושות. בשנים שחלפו מאז פרשו מאסק ות'יל מהנהלת Open AI. החברה הפכה לארגון ללא מטרות רווח ולאחר מכן לחברה למטרות רווח-מוגבל (Capped-Profit), קיבלה השקעה בסך מיליארד דולר מענקית התוכנה מיקרוסופט וחוללה שורה של רעידות אדמה בתחום הבינה המלאכותית שכללו ורסיות שונות של מחולל השפה GPT וכמובן את מחולל הדימויים DALLE שגרסתו השניה הושקה באפריל האחרון (לפוסט שלי על DALLE-2) והובילה לגל אדיר של יצירה מג'ונרטת, שמוקדם עדיין לקבוע את השפעותיה אבל כבר מובילה למחאות אמנים ברשת. (עוד בהמשך).
ChatGPT לא עומד במנותק מהקשר. הוא רק נקודת ציון נוחה וחשובה בתהליך התפתחות מהיר ומסחרר שמתחולל בתקופה הזו בתחומי האינטליגנציה המלאכותית, אבל אם צריך קו פרשת מים לעידן הבינה המלאכותית החדש הרי ש-ChatGPT עובד מצוין. ההשקה של ChatGPT ב-30 בנובמבר הובילה לרעידת אדמה ופרץ יצירתיות שניתן להשוות רק לזה שחוללה ההשקה של DALLE-2 מוקדם יותר השנה. עם מיליון משתמשים שהצטרפו לשירות בחמשת הימים הראשונים ChatGPT הפך בזריזות לטכנולוגיה בעלת קצב האימוץ הגדול בהיסטוריה. הגולשים ברשת הסתערו על השירות החדשה ועשו כל שלאל ידם כדי לבחון את הבינה המלאכותית החדשה, להערים עליה, לגרום לה לכתוב טקסטים משעשעים ולא צפויים או להעביר אליה עבודה מונוטונית כמו כתיבה מיילים ומכתבי המלצה. GPT כתב חיבורים מלומדים שהשוו את התימות והסמלים ביצירות ספרותיות או שטחו טיעונים בזכות הפלות ועונש מוות ואז טיעונים המחזקים את העמדה ההפוכה. על הדרך הוא גם ביצע במיומנות מרשימה וחסרת מאמץ שורה של משימות אקזוטיות ומופרכות שהובילו לתוצאות מצחיקות במיוחד כמו חיבור על גרב שנאבדה במייבש הכביסה שנכתב בסגנון מגילת העצמאות האמריקאית, הוראות כיצד לגרד סנדוויץ' חמאת בוטנים ממכשיר וידאו שנכתב בסגנון תנ"כי, ודו-קרב ראפ בין תיאוריית הדטרמיניזם הטכנולוגי לתיאוריית ההבניה החברתית של הטכנולוגיה. התוצאות המצחיקות והבלתי צפויות הבהירו שעידן גוטנברג הגיע לשלב חדש ומפתיע במיוחד שבו המילים כולן נבלעו בחור שחור ונפלטו בחזרה כסלט בצידו השני של מעבד התמלילים האלקטרוני.
המשמעויות לאקדמיה ולשוק העבודה
מאחר ש-ChatGPT מסוגל לחולל חיבורים בכל נושא וברמת ניסוח טובה יותר ממרבית התיכוניסטים והסטודנטים הובילה הופעתו לשורה של נבואות שחוזות שמשמעות הפרויקט היא סופם של שיעורי הבית, או של העבודות באקדמיה. על פניו, נדמה ש-ChatGPT מסוגל לכתוב את רוב העבודות שתלמידים וסטודנטים כותבים בצורה יותר ממספקת, ושהגרסאות הבאות של המודל יסגרו את הפערים שקיימים עדיין במקומות מסוימים. חלק מהמומחים מנבאים חזרה לעידן הבחינה שבעל פה והכתיבה על נייר ועט בכיתה. אחרים סיכמו שהאקדמיה פשוט לא ערוכה לאתגרים ש-ChatGPT מניח על פתחה. היו גם כאלו שלא התרשמו. "כמובן שתוכל להשתמש בהזדמנות כדי לרמות בבחינות בבית ספר או לזייף עבודה. זה מה שיעשה בנאדם משעמם." כתב מבקר הטכנולוגיה איאן בוגוסט.
לאבד את הגרביים בסגנון מגילת העצמאות. בהשראת פרומפט של הנרי מינסקי.
אלא שהאקדמיה היא רק קצה קצהו של הקרחון האדיר ש-ChatGPT מאיים לנפץ. היזם והסופר תומאס פואיו צייץ לאחרונה שבין המקצועות שעומדים בסכנת אוטומציה בעקבות ChatGPT ומודלים דומים יהיו אנשי שיווק, אמנים, מהנדסים, מעצבים, מנתחי דאטה, יועצי מס, מורים, עורכי דין, יועצים פיננסיים וגם מתכנתים. האחרונים תופסים לאחרונה תשומת לב גוברת, נוכח התפיסה שרווחה עד לאחרונה שכישורי תכנות הם כרטיס כניסה לעתיד פיננסי ורוד ומובטח. ChatGPT כותב קוד לא רע, מה שמעורר חששות לאוטומציה של רבות ממשרות התכנות. ברדיט נתקלתי בסיפור של מתכנת שסיפר שנתן לאלגוריתם לתכנת עבורו ברגע חתיכת תוכנה שכתב עד כה ידנית בתהליך מפרך וגבה מהלקוח שכר של שמונה שעות. בתגובות ענו לו שעוד חמש שנים ישלם הלקוח ישירות חמש סנט לבינה המלאכותית.
באופן רחב יותר ChatGPT מייצג תופעה רחבה יותר של האוטומציה של הידיעה ובמסגרתה כל מי שנכלל בקטגוריית של עובדי ידע (Knowledge Worker) ניצב תחת סכנת החלפה על ידי אלגוריתמים. הדברים כמובן לא יקרו בבת אחת, והמאפיינים הייחודיים של מקצועות שונים יציבו חסמים מוסדיים, מקצועיים ותרבותיים מסוגים שונים, אבל כמו שניסח את זה חבר שלי: "מה שמדהים זה שתמיד חשבו שהמכונות יחליפו קודם כל את עבודות הכפיים, אחר כך את הצווארון הלבן ורק בסוף את המקצועות היצירתיים ובפועל זה בדיוק הפוך."
שלא במפתיע הראשונים להרים קול זעקה נגד טכנולוגיות הבינה המלאכותית הגנרטיביות החדשות הם הגרפיקאים ואנשי העיצוב שאלגוריתמים כמו DALLE ו-Stable Diffusion כבר מייצרים אלטרנטיבות זולות לעבודתם. לאחר שיצירות מלאכת ידן של בינות מלאכותיות הגיעו לדף הראשי של אתר ArtStation, אתר מוביל בתחום העיצוב הגרפי, התקוממו על כך אמנים רבים בטענה שההצבה של יצירות AI אוטומטיות באותה קטגוריה של יצירות של יוצרים אנושיים משפילה ומזלזלת עבור הזמן והכשרון שהושקעו ביצירותיהם. האמנים שאלו: האם האתר ArtStation רוצה להפוך לאתר PromptStation? (פרומפטים כזכור הם אותם תיאורים מילוליים קצרים שהמשתמש נותן למחולל תמונות כדי לבקש ממנו לייצר את אותה התמונה). כלומר, האם בעלי האתר מעוניינים להחליף את עבודתם של האמנים בעבודה גרפית אלגוריתמית זולה לאין שיעור שמבוססת על רשתות למידה עמוקה וללא מעורבות יד ועין אנושית? לאמנים יש קייס חזק. במיוחד מאחר שהבינות המציירות אומנו לצייר באמצעות יצירות של אמנים שלא זכו להכרה תמלוגים, וללא הסכמת האומנים שפתחו סגנון ייחודי לאורך השנים. בחלק מהמקרים חתימות האמנים אפילו התגלגלו להן לתוך היצירות המרונדרות.
הגאות העולה של הבינה המלאכותית על פי מרווין מינסקי. שימו לב לטעות של מינסקי שחזה שאמנות תהיה בין הכישורים האחרונים שתוכל הבינה המלאכותית לכבוש.
לצד אלפי היוצרים שהצטרפו למחאה, טוענים המלעיזים שאי אפשר לעצור את הקדמה ושהטכנולוגיות החדשות הן כלים חדשים שפשוט יגדירו מחדש את העבודה האמנותית כפי שעשו בעבר כלים אחרים כמו המכחול, צבעי השמן או תוכנות העיצוב הדיגיטלי. לא בטוח שההשוואה במקומה, כי אלו לא ציירו באופן אוטומטי ללא מעורבות האמן. היו מי שנדרשו לביטויים דרמטיים מתקופות אפלות נוסח 'כשהם החליפו את המאיירים לא דיברתי כי לא הייתי מאייר. כשהם החליפו את העיתונאים לא דיברתי כי לא הייתי עיתונאי. כשהם החליפו את המתכנתים לא דיברתי כי לא הייתי מתכנת. כשהגיעו להחליף אותי כבר לא נשאר מי שידבר.' כך או כך, הדיון על משמעות האוטומציה של העבודה עלה בחודש האחרון מדרגה וצפוי ללוות אותנו בשנים הקרובות.
לא מעט משתמשים הגיעו בשבועת האחרונים למסקנה ש-ChatGPT הוא היורש של גוגל, מה שהוביל להכרזה על 'קוד אדום' בגוגל. ChatGPT מייצר חווית משתמש נוחה וטבעית יותר מגוגל. במקום לשלוח אותי לחפש תשובות במאמרים מרחבי הרשת ChatGPT פשוט עונה לי עליה ישירות ובשפה טבעית. (לגוגל, אגב יש מודלי שפה מתקדמים לא פחות באמתחתה, אבל היא מתבוששת לשחרר אותם לרשת משיקולים תאגידיים שונים כמו הנטיה של בוטים לדיבור פוגעני, והחשש שתשובות קולעות מדי יפגעו ברווחים מפרסומות).
ChatGPT נראה כאילו הוא מקרב אותנו צעד נוסף לנבואה הנושנה שהבינה המלאכותית תפציע מתוך מאגר נתונים ענק סטייל גוגל. שיחה עם ChatGPT היא כמו תקשור עם המח של האינטרנט. המשתמש שואל את המודל שאלות בשפה טבעית ו-ChatGPT עונה בשפה טבעית, בדיוק שיחה עם בן שיח אנושי, עם הבדל קטן.ChatGPT חולש על כללות הידע האנושי. הוא ישוחח איתכם על בעיות במדעי המחשב, יסביר תיאוריות בחקר התרבות, יעוץ איך לתלות מדף בבית או כיצד להסתדר טוב יותר עם בת הזוג. השימוש ב-ChatGPT הזכיר לי קצת את המחשב של ספינת החלל USS Enterprise בסדרת מסע בין כוכבים. אינטיליגנציה אל-אנושית ועל-אנושית יודעת-כל שניתן לשאול אותה כל שאלה שהיא.
אבל ChatGPT הוא יותר מרק אולר שוויצרי רב שימושי למגוון אדיר של משימה קוגניטיביות. הוא גם בן לוויה שאנחנו עשויים לבלות איתו בעתיד זמן רב. בשלב זה הבוט אמנם מבוסס טקסט כתוב אבל בהמשך הדרך הוא ודומיו יזכו בוודאי לקול אנושי – באותו שלב רמת ההקשרות שבני אדם יחוו לבינות מלאכותיות יודעות כל שמלוות אותם לאורך היום עשויה להגיע לרמות חדשות ולהזכיר אולי את מה שמתואר בסרטו המופתי של ספייק ג'ונז Her. מערכת היחסים התלותית שרבים מאיתנו פיתחו עם גוגל הייתה כנראה רק ספתח לקראת מערכת היחסים המתגבשת מול ChatGPT ודומיו.
מערכות יחסים עם בינה מלאכותית. הסרט Her.
סכנה אחת של המעורבות המוגבלת של בינות מלאכותיות בחברה אנושית היא כריזמה על-אנושית. ChatGPT מסוגל לדבר בבטחון מוחלט גם על נושא שאין לו שמץ מושג בהם, והיו כבר מי שהעירו שיותר משהוא מכונה לכתיבת טקסטים, הוא מכונה שמתמחה בבולשיטינג. יכולות הבולשיטינג של בינות מלאכותיות מלאות בטחון מאפילות כבר על אלו של אמני ההונאה האנושיים הטובים ביותר. בינה מלאכותית כבר השיגה בשנים האחרונות תוצאות שהכו את השחקנים האנושיים הטובים ביותר במשחקים כמו פוקר ו-Diplomacy, משחק המשא ומתן המתוחכם שנחשב למבחן האולטימטיבי ליכולות דיפלומטיות. מצד אחד הדבר מעלה תקוות שדיפלומט רובוט יצליח לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ומנגד, השימושים החיוביים באינטיליגנציה המלאכותית עשויים להחוויר מול ההפיכה הצפויה שלה לנשק כריזמטי שמאפשר לא רק להפיץ כמויות אדירות של דיסאינפורמציה אלא גם להפעיל על יחידים בחברה כוחות מניפולציה ושכנוע על-אנושיים.
אבל רגע, איך ChatGPT מסוגל לעשות את כל הדברים האלה בכלל? איך הגענו ממצב של ויכוח אקדמי בשאלה האם מכונות יעברו אי פעם את מבחן טורינג לרגע ההיסטורי שבו מכונות משיגות תוצאות מצטיינות בשורה של משימות קשורות שפה?
תחום האינטליגנציה המלאכותית חווה בעשור האחרון האחרונות שרשרת הצלחות עקב יישומים הולכים משתפרים של טכניקות למידת עמוקה. בשנה-שנתיים האחרונות מבול ההתפתחויות צובר מסה קריטית. כפי שאמר לי חבר מהתחום: במשך שנים רבות היה נראה שמבחן טורינג הוא יותר מדי עבור למידת מכונה, אבל אז מגיע מודל כמו GPT שמשיג תוצאות שאף אחד לא חזה שאנחנו קרובים אליהן, ועכשיו אף אחד כבר לא יודע לאן זה הולך.
הדבר המדהים הוא הפער האדיר בין הקסם ש-ChatGPT מפיק לבין התיאור הפרוזאי להחריד של שיטת הפעולה שלו. על פי ההסבר הרשמי כל מה ש-ChatGPT עושה זה לנתח סטטיסטית את הסבירות שמילים שונות יופיעו זו אחר זו – מילה אחר מילה – בהתאם לכמויות טקסט אדירות שהוזנו לתוכה. ChatGPT, במילים אחרות, הוא מעין מערבל שפה שפולט לנו (כלומר, לאנושות) חזרה את המילים שלנו בשורה ארוכה של וריאציות. ואם אתם שואלים את עצמכם איך עושים את הקפיצה מלחזות הסתברותית את המילה הבאה בשרשרת ליצירת פסקאות וחיבורים קוהרנטיים על נושאים שלא הוזנו לתוכו אי פעם או פענוח ומילוי מיליוני הבקשות המשונות של מליוני גולשים אתם נוגעים בשורש המסתורין שבמודלי הבינה המלאכותית הקיימים. זוהי הרוח שבמכונה (ghost in the machine) שאיש אינו יודע להסביר בשלב זה. כשביקשתי מצטג'יפיטי להסביר כיצד פרדיקציות על השכיחות הסטטיסטית של המילה הבאה מתגבשות באורח פלא לחיבורים משכנעים שמבצעים ניתוחים מורכבים ליצירות ספרותיות הוא ענה "אף שנראה שהמודל פשוט מחשב את הסבירות של המילה הבאה במשפט, למעשה הוא לומד את הייצוג של המבנה והדפוסים של השפה ממידע האימון. זה מאפשר למודל לייצר תוכן קוהרנטי ונכון מבחינה דקדוקית כאשר ניתן לו פרומפט."
היו כבר מי שבתגובה ל-ChatGPT העלו באוב את הסיפור "ספריית בבל" של הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס. הסיפור של בורחס מספר על ספריה עצומה שמכילה את כל הספרים שנכתבו וכל הספרים שיכתבו אי פעם. היא מכילה את הספר שכולל את כל סודות היקום, אבל גם את אותו הספר עם שגיאת כתיב אחת ואנסוף ורסיות של אותו הספר. רובם המוחלט של הספרים באותה ספריה הם ג'יבריש מלא, אבל חלקם כוללים את כל סודות הידע והיצירה. יש המשווים את מודלי השפה ועיצוב החדשים לספריה אדירה שמכילה בקרבה את כל האפשרויות השונות, כמו תיאוריית אינסוף הקופים, הטוענת שאם נושיב כמות אינסופית של קופים למול מכונות כתיבה לפרק זמן אינסופי הם ייצרו בסופו של דבר עותק מושלם של אוסף העבודות המלא של ויליאם שייקספיר. אלא שChatGPT פועל קצת אחרת. בעוד שבספריה של בבל ובמשל אינסוף הקופים ארגון הידע הוא רנדומלי לחלוטין, מודלים כמו ChatGPT מאומנים על תבניות ידע קיימות שיצרה האנושות. ChatGPT אמנם מכיל בתוכו כמויות בלתי נדלות של אפשרויות אבל הוא אינו מכיל אינספור ספרים של ג'יבריש מוחלט כמו ספריית בבל. מבנה התודעה שלו אינו רנדומלי לחלוטין – רשתות הנוירונים הדיגיטליות מחווטות בצורה מסוימת, שתואמת את מבני השפה והמחשבה שהשאירה אחריה האנושות ברשת (חוקר הבינה המלאכותית האנס מורבק טען שבינה המלאכותית תהיה ביתה של הבינה שלנו). יותר מספריית בבל רנדומלית וחסרת אישיות ChatGPT מזכיר אולי דווקא את נקודת האומגה, אותה נקודה אסכטולוגית שעליה כתב הכומר הישועי וחוקר האבולוציה תייאר דה שארדן באמצעה המאה העשרים.
האמין הרשתות האלקטרוניות יובילו לתודעת על. תייאר דה שארדן.
כתבתי כאן בעבר על דה שארדן שהשפיע עלי עמוקות בשנות העשרים של חיי. הכומר הצרפתי נחשב בעיני רבים לנביא שחזה את האינטרנט. בשנות השלושים של המאה שעברה דה שארדן חזה שרשתות התקשורת האלקטרוניות הפרימיטיביות של תקופתו יתחברו בעתיד לרשת גלובלית אחת שתחבר את האנושות כולה. דה שארדן חזה שעל גבי אותה רשת תופיע צורה חדשה של תודעה קולקטיבית שתכיל את כל התודעות היחידאיות של תושבי הפלנטה, ותלחים מהן תודעת על מסדר גודל גבוה יותר שתהיה כאלוהות – נקודת האומגה המפורסמת. מאוחר יותר, בשנות התשעים של המאה הקודמת היו מי שראו באינטרנט את התגשמות חזון נקודת האומגה של דה שארדן. בשנים שלאחר מכן רווחה הסברה שהרשתות החברתיות השואבות לתוכן את כללות הסנטימנטים של גולשי הרשת הם ביטוי מסוים של אותה תודעת-על, אלא שאותן רשתות חברתיות התגלו כמסוכסכות ומסכסכות והאומגה פוינט התבררה כחיזיון עיוועים של עידן שבו האנושות מפולגת מאי פעם. ההופעה של ChatGPT, אינטיליגנציה אל-אנושית קיבוצית שהופיעה באופן לא לגמרי מוסבר או מבורר די צורכו מתוך כללות התכנים שהעלתה האנושות לתוך הרשת מעלה שוב מהאוב את חזון נקודת האומגה של דה שארדן.
כששאלתי את ChatGPT על הנושא הוא הכחיש כל קשר לנקודת האומגה והתעקש שאין לקיומו כל משמעות תיאולוגית. ועם זאת, ככל שהתמשכו השיחות שלי איתו כך שמתי לב לעובדה שעל אף שאני יודע שהתשובות שהוא מייצר הן לא יותר מממוצע הסתברותי של חומרים שנאספו מרחבי הרשת, היכולת שלו להפיק תשובה מנומקת על כל נושא ונושא גורמת לי לייחס לו ידיעה עמוקה ולהשליך עליו את התפקיד של האחר הגדול ויודע הכל – כמו יצור שמימי שמתקשר לי את כללות הידיעה האנושית.
צ'טגיפיטי עושה קואצ'ינג..
ההופעה של ChatGPT היא אחד מהרגעים האלה שמעורר תגובת השתאות עמוקה. זהו רגע מפנה. הרגע שבו מופיע מה שנדמה כאינטיליגנציה מסוג חדש, שונה, אך לא בהכרח נחותה לאינטליגנציה האנושית, ובעלת פוטנציאל בלתי ידוע. אני לא רוצה לייחס מדי ל-ChatGPT עצמו. הוא בבירור רק סוכן אחד בין שורה של סוכנים מלאכותיים בעלי מגוון יכולות שמופיעים סביב האנושות. אלא שמבט על שורת ההתפתחויות שמובילה מכונות לכבוש בזה אחר זה כל כישור אנושי מתקבל על הדעת יכול להוביל למחשבה – ואני מסתכן שוב באובר-דרמטיות –שהרגע הזה קריטי לא פחות מהמצאת הגלגל או האש. עכשיו הכל משתנה. בימים הראשונים אחרי שנודע לי על ChatGPT צעדתי ברחוב והבטתי בתדהמה, תוגה וזעזוע בכל האנשים שמסתובבים חסרי מודעות לחלוטין למה שמתחולל סביבם, לעובדה שהכל משתנה מהיסוד ושזה יגיע לכל אחת מאיתנו. זה מסביר את התחושה שהתהלכתי בה בשבועות האחרונים – כאילו הפצצה כבר הוטלה על הירושימה אבל איש עדיין לא שמע את הדי הפיצוץ. תחושה שמוכרת למי שצפו בסרטים כמו 12 קופים או שליחות קטלנית, כאילו האפוקליפסה כבר ארעה וכל האנשים בעולם מסתובבים ומתנהלים כרגיל ללא לדעת שגורלם כבר נחרץ.
באופן לא מפתיע רצף ההתפתחויות המהירות שהתרחשו בשנה האחרונה בשדה הבינה המלאכותית העלה מהאוב גם את רעיון הסינגולריות שמקדם בעשורים האחרונים הממציא והסופר ריי קורצווייל. למי ששכחו, תורת הסינגולריות היא תיאוריה שגורסת שההתפתחות הביולוגית-טכנולוגית מאיצה את עצמה בצורה אקספוננציאלית (מעריכית) – כמו חוק מור אוניברסלי שנפרש מראשית ימי היקום ועד סופו. בספרו "הסינגולריות קרבה" (2005) חזה קורצווייל כי קצב ההתרחשויות הטכנולוגיות המאיץ יחולל בעשרים השנה הראשונות של המאה ה-21 את אותה רמת שינויים שהתחוללה בכל המאה העשרים. לטענתו של קורצווייל קצב ההתפתחויות הטכנולוגיות יגיע בשנת 2045 לרגע בו קצב ההתפתחויות הטכנולוגיות המאיץ ישאף לעבר האינסוף – נקודה שאותה הוא מכנה נקודת הסינגולריות. רעיון הסינגולריות קיבל לאורך השנים שם מפוקפק של רעיון פסבדו-מדעי. ועם זאת הקצב המואץ להפליא של ההתפתחויות בשנה האחרונה בהחלט מעלה אסוציאציות מעולמות אלו. פריצות הדרך החדשות בתחום הבינה המלאכותית מאיצות את לוח הזמנים לקצבים שנראים מהירים עוד יותר מהקצבים המאיצים של לוחות הזמנים האקלימי והפוליטי.
מפה לוגריתמית של הסינגולריות. התרשימים של הטרנסהומניסטים שואפים לאינסוף.
בקבוצות ברדיט כבר ניתן למצוא מי ששואלים האם האופן שבו אלגוריתמים כמו ChatGPT מאיצים תהליכי פיתוח תוכנה כולל פיתוח של גרסאות עתידיות של בינות מלאכותיות לא יוביל ללופ האצה מהסוג שחוזה תורת הסינגולריות האסכטולוגית. ובעוד הציבור מתחיל לעכל את הופעתו של ChatGPT צפוי להופיע בשנה הבאה מודל GPT4 שאומן על סט גדול פי 500 של דאטהמספר גדול פי 500 של פרמטרים. לדברי מגישי הפודקסט הטכנולוגיה "Hard Fork" מי ששוחחו עם מודל ה-GPT החדש יצאו מהשיחה הזו כשפניהם מוארים כאילו פגשו באלוהים.
וכאן אנחנו מגיעים לשלב השאלות הגדולות. בספר טכנומיסטיקה כתבתי על עתיד אפשרי בו מכונות רוחניות ישמשו לאנושות כמדריכות בעולם הרוח. ChatGPT כבר מסוגל להשיא עצות במגוון נושאים של רוח, רוחניות ומשמעות ועושה רושם שבעולם של מכונות 'חושבות' סוגיות כמו משמעות יהדהדו בצורה חדשה. לאורך מאות ואלפי שנה היה מותר האדם על הבהמה והמכונה נטוע בשפה: יכולות החשיבה, ההתנסחות, פיתוח הרעיונות ובאופן רחב יותר, היכולות היצירתיות שהפגינו אמנים מכל הגוונים. התרבות והיצירתיות האנושית הייתה כתר הבינה המרהיב שעל ראשה של אנושות פגומה מאנספור בחינות. אבל מה קורה כשבינה מלאכותית מסוגלת לכתוב אלפי קנטטות בלתי ניתנות להבחנה מהקנטטות שכתב באך, לצייר אינסוף ציורים מרהיבים בכל סגנון מתקבל על הדעת, ולפלוט כמויות טקסט אדירות ומשכנעות?
במהלך כתיבת הטקסט הזה חשתי לעיתים את הבינה המלאכותית גוהרת מעלי. לא רק שכל טקסט שאכתוב עשוי להפוך בעצמו לחלק מרשת הפרמטרים המתרחבת של הבינה המלאכותית, אלא שזו אולי אחת ההזדמנויות האחרונות לכתוב טקסט כבן אנוש שחי בעולם בו אין עדיין אלגוריתמים בעלי יכולות על-אנושיות בניסוח טקסט. האם מכונה כדוגמת ChatGPT תוכל להחליף כותבים כמוני בעתיד ולייתר את מקצוע הכתיבה ואולי את כל המחשבה האנושית?
על הפרק נמצאים שני נראטיבים הפוכים בתכלית לגבי השפעת הבינה המלאכותית על האדם. הראשון הוא תסריט דפלציוני: תסריט שמרוקן את האוויר מהחזה האנושי כמו מבלון. בתסריט הזה הבינה המלאכותית מצליחה להגיע לרמות אנושיות ואף על-אנושיות בכל פעולה קוגניטיבית אפשרית. קורצוויל רומז לתסריט הזה כשהוא כותב על ה-Church-Turing Thesis, הרעיון שכל דבר בעולם יכול להיות מתורגם לשפת מחשב, או במילים אחרות, כל פיסת ידע או כשרון יכולה להפוך לאלגוריתם. ההגשמה של היפותיזת צ'רץ-טיורינג משמעה תפיסה דפלציונית של האנושות כאלגוריתם שהופך למיושן מול אלגוריתמים חדשים ומעודכנים יותר שמופיעים בדמותה של הבינה המלאכותית. בעולם שהגשים את היפותיזת צ'רץ-טיורינג ושבו בינות מלאכותיות שלומדות לשלוט בכל מיומנות אנושית אפשרית מספר גדל של אנשים צפוי למצוא עצמו מול שאלות קיומיות. אחת האמיתות הלא נוחות של המין האנושי הוא שאנחנו מגדירים את הערך העצמי שלנו ביחס לאחר. המושגים חזק, יפה או חכם עומדים ביחסיות למה שהוא פחות חזק, יפה או חכם. בעולם שבינות מלאכותיות עושות את כל מה שאנחנו עושים טוב יותר וללא מאמץ תחושת הערך של המין האנושי צפויה לסבול קשות.
מול התסריט המדכא הזה אנחנו יכולים לאמץ תפיסה שונה של הבינה המלאכותית. הסופר ואיש הטכנולוגיה ז'רון לאניר מתעקש מזה שנים שהתרבות שלנו עושה טעות גדולה כשהיא משתמשת במונחים כמו בינה מלאכותית. לאניר מצביע על כך ש"בינה מלאכותית" לא יוצרת דבר חדש. היא מבוססת ברמ"ח איבריה על היצירתיות של יוצרים בני אנוש שהיצירה שלהם הוזנה לתוך המכונה. העמדה של לאניר מתורגמת גם לעמדה פוליטית ברורה: חברות כמו Open AI צריכות לשלם תמלוגים לכל אותם יוצרים אנושיים שעל בסיס האמנות והיצירה שלהם אומנו הבינות המלאכותיות.
מחאת האמנים באתר ארטסטיישן.
לאניר טוען שהיחס שלנו לטכנולוגיות בינה מלאכותית היה שונה למדי אם היינו חושבים עליהן באמצעות מטאפורות אחרות – נניח מציאות וירטואלית. בתפיסה זו בינה מלאכותית היא כלי שאינו שונה מאנספור הכלים האחרים שהאדם עושה בהם שימושה. היא אינה מחליפה בני אדם אלא מספקת להם כוחות על. לדוגמה, בינה מלאכותית מאפשרת ליוצרים כיום לחולל רעיונות עבור ספר קומיקס, לכתוב ולאייר אותו ללא שימוש במאיירים. תומאס פואיו חוזה עתיד לא מאוד רחוק שבו כל אחד יוכל לחלוש על ההפקה של סרט קולנוע שלם מהבית. אינטיליגנציה מלאכותית תאפיין דמויות, תכתוב דיאלוגים, תלחין מוזיקה וגם תאפשר הנפשה של סרטים שלמים באותו האופן שהיא מחוללת כיום דימויים יחידים וסרטונים קצרים. בעולם כזה לא מוטלים גבולות ליצירתיות האנושית. כל סרט יכול להיות מופק וכל ילד יכול להפיק מהחדר שלו סרט קולנוע שהיה דורש בעבר תקציב עתק.
לאניר משמש עבורי כאחד המאורות הגדולים של ההומניזם (או לפחות וריאנט עכשווי שלו) בנוף הנוכחי. הוא מעודד אותנו לא להפחית בערך עצמנו ולא לשגות בהערצת המכונה. אלא שגם כאן שאלת היצירתיות האנושית עשויה להתקל בקיר. ככל שיותר ויותר מתחומי היצירתיות עוברים לידיה של מכונה המעצימה את האדם קטן מבחינות אחרות גם המקום ליצירתיות אנושית. במילים אחרות: אחרי שהמכונה סיערה רעיונות, כתבה דיאלוגים, איירה סטוריבורד והפכה אותו לפיצ'ר מלא – איזה משמעות יש ליצירתיות האנושית? ניקולאס קאר כותב בספרו The Glass Cage על שבע רמות של אוטומציה, מהרמה הבסיסית ביותר של שימוש בכלי כמו אזמל שבחסותו מתפתחות מיומנויות אנושיות חדשות ועד הרמה שבה האדם נדרש רק ללחוץ על כפתור והעבודה נעשית כולה עבורו. בשלב זה המיומנויות האנושית מצטמצמת למינימום.
דומה שזהו מצב שהאנושות נדחקת אליו במידה הולכת וגוברת עקב ההופעה של הבינות המלאכותיות החדשות שעושות את העבודה עבורנו. תומכי תיזת ההגברה של האנושי יאמרו שתפקיד האמן פשוט השתנה. במקום לצייר הוא יכתוב פרומפטים עבור המכונה. אנחנו עדיין אלה שמייצרים את ההברקה באמצעות ניסוח פרומפט יצירתי. אלא שגם תהליכי יצירת הפרומפטים יכולים לעבור אוטומטיזציה. באיזה שלב האדם הופך להיות מיותר לחלוטין בלופ?
מקלוהן דיבר על כך שהאיברים הטכנולוגים שאנחנו רוכשים באים על חשבון התנוונות האיברים הישנים ששימשו אותנו – יכולות הניווט הטבעיות שלנו נפגעות כשאנחנו מסתמכים על שירותי מפות, והזכרון שלנו נפגע כשאנחנו מסתמכים על זכרונות ממוחשבים. בהמשך למחשבה זו ונוכח היכולת המרשימה של בינה מלאכותית לייצר יצירות ויזואליות מרהיבות, קשה שלא לתהות כמה אנשים יבחרו לעבור את ההכשרה הארוכה ומרובת השנים שדרושה כדי להפוך למאייר ברמה הגבוהה ביותר בעולם בו ניתן לייצר יצירות דומות במאמץ אפסי?
שאלה דומה מרחפת מעל שאלת עולם הכתיבה והמחשבה האנושית. לאורך שנים נבחנה אינטיליגנציה במידה רבה באמצעות היכולת להתנמק ולהתבטא בטקסט כתוב. אבל מה קורה כשבינה מלאכותית עושה את העבודה ברמה מעל הממוצע ואיך הדבר הזה ישפיע על המוטיבציה לכתיבה? (קחו בחשבון שכמו מתכנתים או אמנים, גם כותבים טובים צריכים להתחיל איפשהו. ולכן כתיבה טובה דורשת גם לא מעט כתיבה בינונית). ניתן לטעון שבעולם של בינה מלאכותית בעלת יכולות כתיבה מופלגות תפקידו של הסטודנט/חוקר יהיה להשתמש בכלים כמו ChatGPT כדי ליצור ערך מסדר גודל גבוה יותר. להיות המאסטר-עורך שמכונות עושות עבורו באופן אוטומטי עבודה כמו כתיבת הפסקאות. אלא בסופו של דבר גם כאן אנחנו נפגשים בחוקי האוטומציה של קאר. ככל שיקחו מכונות חלק גדל והולך בעיבוד ובניסוח של ידע ומידע, יעמדו יסודות הבית של הקוגניציה האנושית בסכנת כרסום. ככל שנסתמך יותר על ChatGPT שיכתוב עבורנו פסקאות רהוטות, כך נפספס את ההזדמנויות שלנו ללמוד לחבר פסקאות רהוטות יותר ואולי ג'נריות פחות. מנגד, אנחנו נתקלים בתחזית אחרת שבה בעולם של מכונות כותבות ורהוטות שסובלות מהזיות ופולטות עובדות מטעות יודר האדם לתפקיד מאמת עובדות וכעורך. כאן מדובר בהיפוך הטענה המסורתית שאוטומציה משחררת את האדם לבצע עבודות יצירתיות יותר.
חוזה את הבעיות הקיומיות שהופעתו מעוררת. ChatGPT.
סכנה נוספת בעולם המכונות הכותבות היא שהדינמיקה שייצרו מכונות כותבות תייבש את מעייני היצירתיות. כתיבה אינה רק פעולה שעניינה ייצור טקסט – מדובר בתהליך פנימי של זיקוק וריתוך של חלקים שונים של התודעה. האפשרויות המעניינות ופורצות הדרך שצצות בתהליך הכתיבה לא ניתנות לגילוי מבלי לצלול פנימה ולפגוש את האופק הלא ידוע שמתגלה רק באמצעות המסע בקרבי המילים, המשפטים והפסקאות. ככל שנשאיר למכונה את מלאכת הכתיבה אנחנו עשויים לפספס את ההזדמנות לגילוי עצמי וגילוי עולם שהכתיבה מזמנת לנו. העצוב הוא שאנחנו נעשה את זה על מנת לשוב אל מה שנכתב כבר במקום לגלות את מה שעשוי היה להתגלות במבט פנימה. עולם שבו המחשבה והידיעה עברו אוטומציה באמצעות מכונות המשכפלות את הדפוסים הקיימים ושבו בני אדם מתרכזים באימות עובדות בטקסטים שכתבו אלגוריתמים נשמע כמו דיסטופיה גרוטסקית ועצובה. עם זאת, אני משוכנע שהדבר לא יקרה ולו בגלל התאווה של האדם לחדש והלא צפוי.
אם רוצים לשוב לצד החיובי שבו בינות כותבות הן טכנולוגיה מעצימה לכותבים. יש המשווים את הופעת האלגוריתמים של הבינה המלאכותית והשפעתה על היוצרים להופעת הצילום והשפעתו על הציירים. במועד הופעת הצילום לא היה ניתן לדמיין שהוא יוביל לא רק לסגנונות חדשים בציור, לעולם יצירה חדש לחלוטין של צילום, וגם – כהמשכו הישיר – לאמנות הקולנוע ולעולם סדרות הטלויזיה שמגיע לשיאו רק כעת – יותר מ- 150 שנה לאחר המצאת הצילום. בוגוסט מציע תסריט מלהיב של האופן ש-ChatGPT יכול להוות מעין כלי נגינה לג'מים של אמני מילה: "דמיינו לעצמכם סינתיסייזר מוזר וטמא שהכפתורים שלו דוגמים מידע טקסטואלי, סגנון וסמנטיקה. המכשיר כזה מושך לא משום שהוא עונה תשובות טקסט, אלא משום שהוא מאפשר לנגן טקסט – את כל הטקסט, כמעט – כמו בכלי נגינה."
אז האם ChatGPT יעצים את הכותב, ישנמך אותו או יחליף אותו? ניקולאס קאר כותב על האופן שמכונת הכתיבה שינתה את הפרוזה של ניטשה והפכה אותה לכוחנית יותר. גם מעבד התמלילים שינה באופן דרמטי את מעשה הכתיבה – רובנו לא זוכרים מה זה לכתוב טקסט משמעותי בדף ועט. הטקסט הזה נכתב בצורה קלאסית פחות או יותר. לא עשיתי כאן חלילה אאוט-סורסינג מכונתי לפסקאות ומקטעים. אבל גם הוא מבוסס כבר על דו-שיח עם הבינה המלאכותית שסיפקה פרספקטיבות ותגובות על רעיונות שונים. בכל מה שנוגע ל-ChatGPT השאלות עדיין רבות מהתשובות אבל הפוטנצאיל הוא אדיר.
ואולי כל זה היה חלום? תסריט דפלציוני עבור ChatGPT
ייתכן כמובן שהטקסט הזה מבוסס כולו על טעות. במקום להתייחס ל-ChatGPT במונחים דרמטיים כאל מין חייזרי עם אינטילגנציה מסוג חדש ניתן להגדיר אותו בצורה פרוזאית יותר כלא יותר מצ'טבוט מתוחכם. חלק מהכותבים ברשת טוענים שמדובר בהייפ מוגזם וההתרגשות סביב ChatGPT תחלוף כלעומת שהופיעה. יש הטוענים שChatGPT יסיים את דרכו כמו גוגל גלאס, מכוניות אוטונומיות או המטאברס – הבטחות גדולות שמבוששות להתממש. ההבדל העיקרי בעיני הוא שChatGPT כבר משמש מיליוני משתמשים, שהמגבלות לשמוש בו נראות זניחות, והאפליקציות מרובות ובעלות ביקוש חזק. בניגוד למכוניות אוטונומיות הוא לא תלוי ברגולציה שמגבילה את התפתחות התחום, בניגוד לגוגל גלאס ולמטאברס השימוש בו לא מתנגש במוסכמות חברתיות או דורש משאבי עתק.
בסופו של דבר, אחת השאלות העיקריות כרגע היא מה תקרת הזכוכית של ChatGPT ויכולותיו. ChatGPT כבר מסוגל לכתוב שירים ומאמרים, לשוחח ולתרגם בין שורה ארוכה של שפות, לסכם מאמרים, לקודד קוד ועוד. יש לו אינטיליגנציה ייחודית, שונה מהאנושית. צ'טגיפיט מעולה בשילובי סגנונות. הוא מסער רעיונות. והוא טוב מאוד בכתיבת נוסחים לטקסטים ג'נריים. אבל מעבר למגבלות עכשוויות שלו (כמו הנטיה להזיות, ולשקרים שמחייבת תשומת לב מתמדת ומגבילה את השימושים שלו) מכיוון שהוא מסתמך על החומרים הקיימים ברשת הוא טוב פחות בליצור רעיונות חדשים. בינתיים החיבורים של ChatGPT ג'נריים למדי. המקומות שבהם הוא מצליח להפתיע הם לרוב תוצאה של פרומפטים מחוכמים ומפתיעים. במובנים רבים, כתוצאה מהאופן שבו הוא לומד ומייצר טקסט, מדובר בטכנולוגיה בעלת נטיות מובנות אל הממוצע. ניתן אם כן לטעון שהמכונה עצמה נוטה לבינוניות ורק שימוש אנושי מחוכם הוא המסוגל להוציא ממנה יצירתיות.
נוטה להזיות. צ'טגיפיטי.
השאלה היא עד לאן ChatGPT ודומיו עוד יגיעו. כשמסתכלים על שורת ההצלחות של אינטיליגנציה מלאכותית להשיג עליונות בתחומים כמו שח, GO, Diplomacy ופוקר אי אפשר שלא לתהות לאן GPT יגיע בסופו של דבר. האם הוא ישאר ברמת הכותב הבינוני או שבגרסאות הבאות שלו הוא יבצע קפיצות נוספות שיהפכו אותו לכותב מצוין באמת, הטוב בעולם? על פניו הבדל אחד בין כתיבה לבין המשחקים שמניתי קודם הוא שכתיבה אינה מערכת חוקים סגורה אלא מתמודדת כל העת עם עולם משתנה, ולכן סימן השאלה.
כרגע, הדרך הכי טובה להבין יותר טוב את ChatGPT היכולות שלו והמגבלות שלו זה פשוט לעבוד איתו ולהתנסות איתו. החוויות שלי עם ChatGPT בשבועות האחרונים העלו אצלי שאלות מטרידות על עתיד הכתיבה, מקצוע הכתיבה, ועבודת ידע בכלל. הן גם הראו לי את המגבלות הנוכחיות של מודלים כמו ChatGPT והסיבות שבגללן הוא לא יכול לעשות את העבודה שלי, עדיין. יש רגעים של קסם שמתרחשים בתהליך הכתיבה שנראה שקשורים באופן עמוק לקיומה של תודעה וקשה לי לראות אותם קורים באופן אוטומטי גם בגרסאות הבאות של GPT. אני מתקשה להאמין שבינה מלאכותית אי פעם תהיה הסופרת האהובה עלי, אבל אני פתוח להיות מופתע. ובכל מקרה, מעשה הכתיבה נובע מדחף פנימי עמוק וגם קיומה של בינה מלאכותית כותבת לא תכבה את הדחף הזה, אני מאמין.
ולסיכום
נסיונות להעריך את השפעתה של טכנולוגיה חדשה ברגע הופעתה נידונו לטעויות מרהיבות. הטקסט הזה בוודאי אינו יוצא דופן. השימושים וההשפעות האמיתיות של ChatGPT יתגלו רק בחלוף הזמן, אם כי כמו במקרה של טכנולוגיות הדמיה בסגנון DALLE ו-Stable Diffusion שאנשים מדברים על שימושיהם המוקדמים לפני 3 חודשים כעל פרה-היסטוריה, יתכן שחלוף הזמן הזה יהיה זריז.
טכנולוגיות בינה מלאכותית בתחומי האמנות והמידע מציבים איום חמור ומיידי על סגמנטים מתרחבים מכח העבודה. כרגע לא ברור עדיין לאן התהליך הזה מוביל, ואיזה שינויים הוא יוביל בשוק העבודה, אבל נראה ששינויים מפליגים עומדים בפתח. זה לא הוגן וזה עשוי לפגוע באנשים רבים. הדיקלומים השגורים במקרים כאלה, על כך שאי אפשר להלחם בקדמה הטכנולוגית תקפים במידה מסוימת. הג'יני יצא מהבקבוק, ובכל מקרה ניסיון לאסור טכנולוגיות שיכולות להעשיר את התרבות והאמנות האנושית בצורות רבות נראה בלתי הוגן. ומצד שני, הטענה השגורה שהאדם במאה ה-21 יידרש להחליף מקצוע כל שנתיים כדי לשרוד, ולחיות חיים של לימוד בלתי פוסק היא בלתי הוגנת ובלתי ריאלית. בעולם עתידי היפותטי שבינה מלאכותית ייתרה בו את רובה המוחלט של העבודה הדבר המוסרי היחיד יהיה לחלק את פירות העבודה והקדמה הטכנולוגית שהאנושות יצרה לאורך באלפי שנה עם האוכלוסיה כולה. מה שנקרא Fully automated luxury communism. בעולם כזה בינה מלאכותית יכולה להיות מפתח חשוב לתיקון שורה של סוגיות כגון עוני, מעבר לכלכלת Degrowth, משבר האקלים וחשוב לא פחות – התפנות לפתרון טוב יותר לשאלת המשמעות האנושית בעולם שאחרי הופעת הבינה המלאכותית והעלמות העבודה.
הערות
* הכתיבה של הפוסט הזה התרחשה תוך כדי שיחה מתמדת עם ChatGPT שכללה מגוון שאלות שנוגעות לנושאי הפוסט. ChatGPT ענה לעניין ובהרחבה לכל אחת מהשאלות שלי וגם לבקשות ההבהרה שלי. למותר לציין שלו היה מדובר בבן שיחה אנושי הייתי מאפיין אותו כבן שיחה אדיב, אינטיליגנטי ורחב אופקים. החוויה של הכתיבה תוך כדי התייעצות עם ChatGPT הייתה מלווה בתחושה סוריאליסטית, הזויה. השנה היא 2022 ואני כותב את הפוסט החדש שלי על הבינה המלאכותית החדשה שהופיעה ברשת תוך כדי שאני מנהל איתה שיחות צפופות על עצמה ועל משמעות הופעתה למין האנושי.
** אני מודה לידידי עמית קגיאן ולמייסד קבוצת 'עליית המכונות' מתי מריאנסקי על שחלקו עמי מהתובנות והידע שלהם בנושאי למידת מכונה ובינה מלאכותית ובכך תרמו תרומה גדולה לכתיבת הפוסט הזה.
אף על פי שקצב הפרסום של הטורים והכתבות שלי בהארץ ירד מאז לידת בני השני, אני ממשיך כאן בפרסום מאוחר של כתבות שהתפרסמו בסדרה של משנה תודעה. והפעם, אחת הכתבות האהובות עלי בסדרה: שיחה עם האנתרופולוג אלכס גירין על הנושא של השמאניזם האמזוני בין זמננו, בין קפיטליזם וכישוף.
משנה תודעה – טור 16 – שמאניזם אמזוני, קפיטליזם וכישוף
מה קורה כששמאניזם ילידי פוגש מבקרים מהמערב במאה ה-21? האנתרופולוג אלכס גירין בשיחה על תיירות איוואסקה, קפיטליזם וכישוף.
"אם תשאל אנשים בערים בפרו איפה נמצאים השמאנים הכי חזקים, הם יגידו שהם חיים עמוק ביער. אבל אם תשאל בקהילות הילידיות הנידחות, הם יענו שהשמאנים הכי חזקים נמצאים בעיר," מספר האנתרופולוג התרבותי אלכס גירין. "לסחורות וחפצים יש כוח ממש מאגי בדמיון הילידי. חזיונות איוואסקה ילידיים מלאים בימינו בארטיפקטים מודרנים כמו מזרקים, מטוסים, מכוניות, מקלטי רדיו ומצלמות. יש באיוואסקה משהו ששולח אותנו מעבר למי שאנחנו, אל האחר, ומנקודת המבט הילידית העיר היא דבר חייזרי ורב עוצמה, בדיוק כמו שאם אתה גדל בסביבה עירונית, הג'ונגל נראה בעיניך פראי ומלא פחד ותשוקה."
הרנסנס הפסיכדלי בזמננו מלווה בעניין גובר במסורות ילידיות של שימוש בצמחי רפואה הלוצינוגנים, ובראשם תה האיוואסקה. המשקה האמזוני מורכב משילוב של שני צמחים שהופכים פסיכואקטיביים רק כשמשלבים אותם יחדיו ומחולל קשת רחבה של השפעות שנעות בין האקסטטי לסיוטי. חווית האיוואסקה נעה על ספקטרום רחב שכולל חוויות של שלשולים, בחילות והקאות לצד חוויות של תובנה, אקסטזה, התגלות רוחנית, וגם חוויות ריפוי עמוקות. מבקרים במרכזי איוואסקה מדווחים על סיפורי הצלחה טרנספורמטיביים של ריפוי מדכאון, התמכרות וטראומה כמו גם ממגוון תחלואים פסיכולוגים ואף פיזיולוגים שלא הצליחו להתגבר עליהם במסגרת הרפואה המערבית.
עיר הנמל הפרואנית איקיטוס הפכה בשנים האחרונות למרכז עליה לרגל של אלפי מערביים המחפשים אחר ריפוי מתחלואי העולם המודרני באמצעות האיוואסקה. רבים מהם יגיעו לריטריט פאצ'ה ממה, ריטריט שמפעיליה אוכלוסיה ילידית בת שבט השיפיבו, ושזכה למוניטין כמיומן במיוחד בעבודה עם האיוואסקה. המשתתפים בריטיריטים משלמים סכומים של שבין אלף לאלף שמונה מאות דולר עבור ריטריטים בני שבוע עד 12 יום, שבמהלכם ישתו איוואסקה ארבע עד שבע פעמים וישתתפו בפעילויות כמו שיעורי מדיטציה, טקסי אש, ורחיצה בנוזלים שהופקו מפרחי מהיער.
מוקד עליה לרגל עבור מערביים המחפשים ריפוי מהאיוואסקה.
טקסי האיוואסקה נערכים במבנה פרואני מסורתי הנקרא מלוקה ובנוי כמבנה מעגלי שבמרכזו גזע עץ גדול ומיובש הנושא תקרה שמתנשאת בגובה של שמונה מטר מעל הקרקע. המשתתפים, כ-15 במספר, שוכבים על מזרונים במעגל כשפניהם למרכז החדר, כך שהעץ התמיר מהווה מעין מסגרת לחזיונות שיעלו להם במהלך הלילה, סמל רב עוצמה עבור הטבע הקמאי. מולם יושבים גם ארבעה או חמישה מרפאים שיעבדו איתם לאורך הלילה. לאחר שתיית האיוואסקה שוררת במקום של שתיקה של כחצי שעה. המלוקה הוא חלל קדוש ואין לשוחח בתוכו. ואז מתחילים המרפאים לפהק כשהם מוסיפים לפיהוק רטיטות קלות. הם קוראים לרוחות הצמחים השונים, וכשרוחות אלו מצטרפות אל השוהים במלוקה, מתחילה גם השירה. המרפאים ניגשים לכל אחד ואחת באופן אינדיבידואלי ושרים מעליה שירי רפואה שמאנים, שורקים או משמיעים קולות משונים אחרים. למרות שמומלץ לאורחים לשבת זקופים מול השמאן בזמן הריפוי, רבים מהם אינם עומדים בעוצמת החוויה של האיוואסקה ונשכבים על גבם. בינתיים, הקולות השונים מצטלבים ויוצרים נוף פוליפוני של שירי רפואה החודרים זה את זה. בסיום כל אחד מהשירים ישפריץ המרפא נוזלים מבושמים על האורחים שמדווחים לאחר מכן שחוו במהלך זאת ריפוי עמוק של בעיות נפשיות ופיזיות, חזיונות וטרנספורמציות פנימיות. המשתתפים מדווחים ששירי הרפואה חודרים את פנימיותם, מעצבים את החזיונות שהם רואים ואת המסע הפנימי שהם עוברים. המרפאים מצידם עליזים למדי לאורך הערב, ובין שיר לשיר מרבים לצחוק ולהתבדח בשפת השיפיבו. הטקס שהתחיל בשעה שבע בערב יסתיים בדרך כלל בסביבות השעה שתיים בבוקר.
קולנוע יער
המפגש של בני המערב עם בני השבטים הילידים של היער מתואר על ידי המבקרים כרב משמעות ועומק, אולם הוא גם מסתיר מורכבויות שאינן נהירות תמיד למבקרים עצמם. המורכבויות, הסתירות והאבסורדים של המפגש בין שמאניזם ילידי לבני המערב מתוארות בחדות בכתיבתו של גירין שכתב את הדוקטורט שלו על תפיסות ניו-אייג'סטיות בקרב שותי איוואסקה אוסטרלים ומשמש כיום כפרופסור לאנתרופולוגיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת הונג-קונג.
אבחנות חדות על המפגש בין השמאניזם הילידי לבני המערב. האנתרופולוג אלכס גירין.
המחקרים של גירין, הבוחנים את המפגש בין מסורות ריפוי ילידיות לעולם המודרני, ממשיכים מסורת אנתרופולוגית ענפה של כתיבה על שימוש במשני תודעה בקרב קבוצות ילידיות. הם חושפים שורה של דינמיקות פרדוקסליות המערערות על רבות מההנחות המערביות לגבי עמים ילידיים, והשימוש שלהם בצמחים הלוצינוגנים.
גירין מצביע למשל על העובדה שהפונקציות של האיוואסקה בקרב ילידים שונות לחלוטין מאצל מערביים. מערביים ששותים מהתה מספרים על חוויות של טיהור רגשי ורוחני, בהירות בנוגע לקריירה ולחיים, תובנות על יחסים עם בני משפחה וחברים, הסיבות של כאבים ומחלות, ואפילו מבנה המציאות. השימוש הילידי באיוואסקה מרוכז, לעומת זאת, לצד שירה, ריקוד וריפוי, בפעילויות כמו ציד, חיזוי עתידות ואפילו לוחמה. חשוב מכך. הוא אינו כולל את החזיונות הויזואלים המפורטים שבולטים כל כך בחוויות של מערביים.
איוואסקה מתוארת במערב כ'קולנוע יער' שבו השותה צופה בדפוסים גיאומטריים, חיות, רוחות ואלים. החוויה הויזואלית מרכזית בתהליך הריפוי של האדם המערבי, עובדה שגירין מקשר לדומיננטיות של חוש הראיה בתפיסת העולם המערבית. איוואסקה ילידית אותנטית, הוא טוען, אינה מעוררת חזיונות ויזואלים מפורטים. כשההוגה והאייקון הפסיכדלי טרנס מק'קנה ירד לאמזונס בראשית שנות השבעים בחיפוש אחר איוואסקה חזיונית הוא התאכזב מהאפקטים של המשקה, ופנה במקום לאכילת פטריות. העניין של מערביים בחזיונות ויזואלים הוביל בעשורים האחרונים לפיתוח רקיחות איוואסקה עוצמתיות יותר מבחינה ויזואלית. ובעוד שילידים תופסים חזיונות איוואסקה כאמיתיים אך בעלי מהימנות מוטלת בספק, המערביים מקנים להם חשיבות עצומה כחלק ממסע צמיחה פנימי שבמרכזו הרכישה של חזיונות שמימיים, שמבטאת, לטענת גירין, את ההשתה של תפיסות בעלות מערביות על תחום החוויה האקסטטית.
שיקוי פרימיטיביסטי לריפוי הציביליזציה
מחקר השמאניזם המודרני רצוף במוקשים מושגיים ורעיוניים. מושג השמאן עצמו הוא מושג מומצא שעוצב במערב. הוא מבטא ניסיון מערבי ללכוד במילה אחת את השפע האדיר של מסורות ריפוי וכישוף שהאדם הלבן נתקל בהם כשיצא מאירופה ופגש בתרבויות העולם. בימינו מעדיפים חוקרים רבים לדבר על המילה שמאניזם ברבים (Shamanisms).
הנטיה להכניס את השמאניזמים כולם לשק אחד מגיעה מגישות אוניברסליסטיות שרווחו אצל חוקרי שמאניזם מוקדמים ובראשם חוקר הדתות המפורסם מירצ'ה אליאדה. אליאדה שאב השראה מתפיסותיו של הפסיכואנליטיקאי קארל יונג שהאמין בקיומם של ארכיטיפים משותפים לכל התרבויות. בספרו החלוצי על שמאניזם תיאר אליאדה את השמאניזם כדת קמאית שקדמה לכל הדתות. אלא שהרצון של אליאדה למצוא בסיס משותף לכל המסורות הדתיות הילידיות גרמה לו למחוק את ההבדלים ולייצר את הקטגוריה הפיקטיבית של השמאן.
זרק את השמאניזמים כולם לשק ארכיטיפי אחד. מירצ'ה אליאדה.
כמו יונג, גם אליאדה האמין שאנשי המערב הטכנוקרטי יכולים ללמוד מהפרימיטיביזם של העולם הילידי. הוא תיאר את השמאן כדמות מיתית וקמאית שמעבר לזמן ולהיסטוריה, והנושאת עבורנו ידע רב ערך. אלא שבין האנתרופולוגים בני זמננו יש הטוענים כי סטריאוטיפים אידאים מסוג זה מהווים מכשול המונע מהמערב לראות את השמאניזם הילידי כפי שהוא. דמותו של השמאן – אומר חוקר הדתות קוקו פון שטוקרד מהווה מעין קנבס שבני המערב משליכים עליו את הפנטזיות והפחדים הקולקטיביים שלהם, כאשר בחזית הפנטזיות הללו ניצבת התפיסה הרומנטית של השמאן כפרא אציל החי בהרמוניה עם הטבע וביכולתו לרפא את חוליי המערב המודרני.
הכמיהה לחזרה אל הפשטות הארכאית של הטבע טבועה בתרבות המערבית מאז ה-18 ורוסו שתיאר את הציביליזציה כרעה חולה המסלפת את הדמות האצילה שיצק הטבע באדם. אמנים מערביים, מגוגן ועד פיקסו, מצאו השראה בסגנון פרימיטיביסטי שערג לאותו עולם קדמוני. מה שמייחד את האיוואסקה, בעיני גירין, הוא שהיא מאפשרת לצרוך פרימיטיביזם כמשקה מרפא.
שותי האיוואסקה שגירין מראיין במחקריו תופסים את האיוואסקה כריפוי פרימיטיביסטי למחלות העולם המודרני. לדעתו של גירין, הדבר הופך את את הניאו-שמאניזם, השמאניזם החדש שהותאם לטעמו ולצרכיו של הצרכן המערבי, לסוג של ביקורת תרבות.
בין התמות החוזרות ונשנות בחוויות של שותי איוואסקה מערביים ניתן למצוא ביקורת חריפה על צרכנות, חומרנות, החיים האורבניים והרפואה הקונבנציונלית. המבקרים בריטריטים באמזונס מגיעים עם שורה של בעיות מודרניות כמו סטרס, דכאון וחרדות, מתוך תקווה למצוא להם ריפוי בחיבור פרימיטיביסטי עם הטבע. הם מנתקים את עצמם מחיי העבודה והמחויבויות של העיר לטובת דיאטה טבעית ומוקפדת וחיים ללא טלפונים, מחשבים ורשתות חברתיות. הם מתמסרים לשגרה של טיהור וזיכוך בעזרת צמחים שנועדו "לפתוח את הלב והראש". הם יוצאים לטיולים בג'ונגל, שם הם שומעים סיפורים מיתיים על רוחות, חיות, וצמחים. והם כמובן שותים איוואסקה בטקסים עם מרפאים ילידיים.
שתיית משקה האיוואסקה נתפסת כדרך לחזור אל הטבע על מנת להרפא מתחלואות החיים המודרניים. המשתתפים בטקסים מביאים איתם אבחנה דיכוטומית בין טבע קדוש לחברה רעילה. הם מחפשים חוויות מות אגו שיאפשרו להם להתמזג עם הטבע ומתארים אותן כדרך להתנקות מהטראומות של עולם העבודה, החברה והתרבות המודרנית. "אנחנו רודפים אחרי העושר, אבל זה לא מספק את מה שאנחנו רוצים," אמר לגירין מרואין בריטריט פאצ'ה מאמא של שבט השיפיבו, בו בילה גירין. "הם [בני השיפיבו] כל כך שמחים וצוחקים, כי הם ביחד כל הזמן וזה כל מה שהם צריכים." איוואסקה נתפסת כרפואה שמראה את הדרך לחיים פשוטים יותר, ללא גודש העיסוקים והדאגות המלחיץ של הקיום המודרני. "אנחנו ילדים של הפלנטה, אבל זה רעיון מסוכן שהמיינסטרים מגן על עצמו מפניו על ידי כך שהוא אוסר את התרופות השמאניות הקדושות," אמר לגירין מרואיין אחר. "אחרת איך תגרום לכולם לעבוד כולם כמו רובוטים כדי לשמר מערכת חולה שלא משרתת את בני האדם?"
משתפים פעולה עם הפנטזיות הפרימיטיבסטיות של שותי איוואסקה מהמערב. מרכז איוואסקה באמזונס.
מרכזי האיוואסקה הנפוצים בפרו ובאמזונס משתפים פעולה עם הפנטזיות הפרימיטיביסטיות שמביאים איתם שותי איוואסקה מהמערב. "כשאתה מחפש ברשת אתרים של ריפוי עם איוואסקה, יש שם שימוש בדימוי הזה של תרבות בתולית שמנותקת מהעולם המודרני, ושחיה בהרמוניה קדמונית עם הטבע." אומר גירין. הבעיה היא, שהדימוי הזה מנותק מהמציאות. "לקהילות ילידיות כמו השיפיבו יש היסטוריה מורכבת מאוד של מפגשים עם העולם המערבי, שמגיעה עד המאה ה-17, וההגעה של המיסיונרים הפרנציסקנים והישועיים, ועוברת דרך הבום של תעשיית הגומי. בשנת 1900 הרוב הגדול של בני השיפיבו כבר עבדו במטעי גומי תחת חוזים, במסגרת הכלכלה הקפיטליסטית. הדברים הללו לא באים לידי ביטוי באתרים ברשת. רוב האנשים שמגיעים לפרו לשתות איוואסקה מגיעים עם הדימוי של תרבות מנותקת מהעולם המודרני."
גם הדימוי הרווח של האיוואסקה כמשקה על-זמני הנמצא בשימוש מזה עידני עידנים מטעה. בניגוד לתפיסה הנפוצה, אין לנו עדויות ארכיאולוגיות משכנעות על שימוש עתיק יומין באיוואסקה (צמח הרפואה העתיק של האמזונס הוא דווקא הטבק, שבגרסתו הילידית, לפני שבוית על ידי התעשיה במערב, הוביל לשינויי תודעה דרמטיים). בעבר הייתה האיוואסקה רק רקיחה פסיכואקטיבית אחת בינות חומרים רבים אחרים שחלקם היו ידועים כעוצמתיים יותר. למעשה, רבות מהקבוצות הילידיות אמצו את השימוש באיוואסקה רק ב-150 השנה האחרונות, בעקבות תהליכי הקולוניזציה והפיתוח שעבר האמזונס, ובחיפוש אחר ריפוי מזוועות הקולוניאליזם. קבוצות ילידיות רבות מצהירות בפשטות שגילו את האיוואסקה בעקבות מפגשים עם בני תערובת (mestizos), או שכניהם הלבנים.
העדשה הרומנטית דרכה מביטים אנשי המערב על העמים הילידיים באמזונס אולי מסולפת, אבל משפיעה עמוקות על השמאניזם העכשווי. "זהות ילידית מעניקה סוג של אותנטיות שאנשים מחפשים בשוק naהאיוואסקה," אומר גירין. "ב-2007 התקיים באיקיטוס כנס איוואסקה ואחרי האירוע עלו לבמה שמאנים והזמינו אנשים למרכזי הריטריט שלהם. היו שם כמה מרפאים מנוסים ומוערכים מאוד שהיו לבושים בלבוש בסיסי. אבל המרפאים שעטו לבוש מסורתי זכו להרבה יותר לקוחות באותו לילה, ללא קשר לייחוס או להכשרה שלהם,"
בנוסף, הזיהוי המערבי בין טבע ונשיות הוביל לשינוי משמעותי בנוף האיוואסקה, שהחוקרת יבגניה פוטיו מכנה אותו 'הפמיניזציה של האיוואסקה.' "המרחב של שמאניזם האיוואסקה נתפס בעבר בקבוצות ילידיות כמרחב גברי בעיקרו," מספר גירין. "הזיהוי המערבי בין טבע לבין נשיות, גאיה, ואמא טבע הוביל לביקוש והעדפה למרפאות ממין נקבה וכתוצאה מכך אתה מוצא עליה בנוכחות הנשית בריטריטים וגם ריטריטים שעובדות בהם רק נשים."
על כישוף וקפיטליזם
השינוי המשמעותי ביותר שחוללה תיירות האיוואסקה בדמותו של השמאניזם הוא מחיקה של הכישוף וצדדים אפלים אחרים של השמאניזם הילידי. מבקרים מהמערב מבקשים לראות בשמאן הילידי דמות של מרפא עתיק, אציל וחכם החי בהרמוניה עם הטבע. הם לא מודעים ולא מתעניינים לרוב בדינמיקות הסבוכות של השמאניזם הילידי – שהחשובה בהם היא השמאניזם ההתקפי.
דמותו של השמאן ידועה בתרבות הילידית כדמות אמביוולנטית, מוטלת בספק, שיש לנהוג בה בכבדהו וחשדהו. שמאניזם האיוואסקה הילידי נחשב מרחב מסוכן, שצדו האפל וההתקפי בולט לא פחות מהצד המרפא שלו. למעשה, קשור כוח הריפוי של השמאן הדוקות בכוח שלו להזיק. בשמאניזם האמזוני ריפוי דורש לעיתים קרובות גרימת נזק. חוקרי שמאניזם אמזוני מתארים מחזור מעגלי של ריפוי ומחלה. השמאן אינו יכול להעלים את רוחות המחלה שהוא מאתר בגוף הפציינט. הוא יכול לשלוף מהגוף את הפתוגן הרוחני, אבל אם הוא לא רוצה שהרוח הפתוגנית תתקוף אותו הוא נדרש לשגר אותה לעבר יצור חי אחר שלא חזק מספיק כדי לדחות אותה. זו אולי חלק מהסיבה לכך שבתרבויות ילידיות השמאן משמש כשעיר לעזאזל. כל פעם שקורה למישהו משהו רע, ההנחה הרווחת היא שהסיבה היא כישוף שמאני. מחקרים מראים שחלק גדול להחריד מהשמאנים בג'ונגל נרצח במסגרת פעולות נקמה על רקע האשמות בשמאניזם תקיפה.
תופעת תיירות איוואסקה מוחקת את האלמנט ההתקפי בשמאניזם. התיירים הבינלאומיים שמגיעים לאמזונס רואים בכישוף דבר אירציונלי ופיקטיבי. חלק ממארגני הריטריטים גם מסתירים אקטיבית את מרכזיות הכישוף בתרבות המקומית כדי שלא לגרום למבקרים מהמערב בלבול או חרדות. במקום עולם הטורף-נטרף המעורפל והמסוכן של השמאניזם הילידי, מבכרים המבקרים מהמערב להתרכז בחזיונות של גאיה, אמא אדמה וישויות מרפאות ושוחרות טוב.
הדומיננטיות הגוברת של המערביים גם משנה את טכניקות הריפוי השמאניות. מרפאים בריטריטים למערביים משתמשים בטכניקה שמאנית חדשה שמאפשרת להם לאדות ולהעלים לחלוטין את החולי האנרגטי של המבקרים. באופן זה הם מתחמקים מהצורך להשליך חולי על ישות אחרת. כשגירין שאל אותם כיצד זה אפשרי, הם ענו לו שבניגוד למקומיים, המבקרים מהמערב לא מגיעים עם כישופים סבוכים שנדרשת עבודה קשה כדי להתירם, אלא רק עם בעיות נפשיות ואלו, לדבריהם, קלות לאין שיעור לפתרון. בכך מתבטל האופי המורכב מוסרית של השמאניזם הילידי. הצרכן המערבי שבא להרפא מתלאות המודרנה ושרחוק מעולמות הכישוף האמזוניים, גרם, למעשה, לביטול המימד האפל והתרכזות בלעדית בצד המרפא של השמאניזם.
אלא שבו בזמן, ובלי שהם מודעים לכך, מוביל זרם מבקרי האיוואסקה באמזונס גם להחרפה במאבקי הכישוף בין השמאנים. לצד לתיאור המקובל של כישוף כאלמנט אפל ומאיים, יש לכישוף בחברה האמזונית גם תפקיד חשוב במאבק עבור שיוויון. מי שמצליחים במיוחד מושכים אליהם מתקפות כישוף. באופן זה מונע הכישוף צבירה מופרזת של כסף וכח ואף נתפס ככלי לצדק חברתי. אלא שהזרימה הפתאומית של הון מערבי לאמזונס מייצרת אי שיוויון מוחרף וקנאה בשמאנים מבוקשים. תופעה זו לא פסחה על מרכז פאצ'ה מאמא המצליח שגירין שהה בו. במרכז החלל בטקסי השיפיבו שעליהם כותב גירין, ניצב מרפא אחד שתפקידו לשיר שירים שיגנו על המרפאים האחרים ממתקפות חיצוניות, כדי שיוכלו להתרכז בתהליך הריפוי. "אם תשאל אותם מה הם עושים הם יגידו שהם יוצרים כיפה לבנה גדולה שמגינה על החלל." מספר גירין. באחד מהטקסים בהם ישב גירין הוא חזה במאבק שמאני מתרחש לנגד עיניו. "פתאום היה ברור שהמרפא שיושב במרכז ושר את השירים המגנים הללו נמצא בסוג של מאבק. זה היה כמו פואמה אפית והוא שר בכל הכח שלו, בכל הגוף שלו, כדי להגן על החלל, ובו בזמן היה ברור שהוא נחלש עוד ועוד, לרמה שהקול שלו רועד והוא כמעט בוכה, ואז שוב מצליח להתחזק. תוך כדי זה, אחד השמאנים האחרים ניגש אליו והחל לשיר כדי לחזק אותו." המבקרים מהמערב שהיו שקועים בתהליכים אישיים, עברו באותו לילה תהליכי ריפוי דרמטיים, מבלי שיהיה להם מושג קלוש בדבר הדרמה המתחוללת.
המפגש בין שמאנים ילידיים למבקרים מהמערב משנה את דינמיקות הכח. עטיפת ספרו הקלאסי של מייקל טאוסיג – Shamanism, Colonialism and the White Man.
אדם מערבי המאזין לסיפורים מסוג זה מתקשה לדעת כיצד להתייחס אליהם. האם מדובר באמונות תפלות של קבוצות נחשלות, או שיש כח אמיתי בכישוף הילידי? כששואלים את גירין בנושא, הוא זהיר במילותיו. "כישוף רציני הוא דבר רציני ואמיתי, אבל זה לא אומר שאני תופס אותו פשוטו כמשמעו. כשהגעתי לאמזונס לראשונה וניסיתי להבין כישוף, אחד מהמרפאים אמר לי שאני אצטרך בשביל זה להתחתן עם אישה מהשיפיבו ולחיות שם שנתיים, ואני חושב שהכוונה היא שמעורבת פה תפיסה שונה לחלוטין של האדם והקשר בינו לבין הסביבה שלו. במערב, אנחנו תופסים את האינדיבידואל כמשהו שמנותק מהסביבה ואילו בעולם האמזוני המרחב בין הפנים לחוץ פרוץ בהרבה, כך שאפילו המוטיבציות והכוונות הפנימיות של האדם יכולות להיות מיוחסות לאנשים אחרים. לתפיסתי האישית כישוף קיים משום שהוא נוגע במשהו מאוד אמיתי, וזה אולי לא אמיתי באופן שאתה או אני מצפים או מקווים שזה יהיה, אבל העובדה שהוא קיים תקופה כל כך ארוכה משמעה שיש כאן משהו אמיתי שקורה. העולם מוזר יותר ממה שאנחנו מסוגלים לדמיין. יש אנתרופולוג מפורסם של כישוף שמת ממחלה בבטן באותו אזור שאותו השמאנים נוהגים לתקוף. מי יודע? אני מעדיף להיות אגנוסטי בנושא הזה."
תיירות האיוואסקה, שהתגברה מאוד בעשורים האחרונים, זכתה לאורך השנים למנה גדושה של ביקורת. אנתרופולוגים וחוקרים יצאו בחריפות נגד התנועה של תיירים בחיפוש אחר שמאנים באיזור האמזונס. הם התריעו מפני המסחור של האיוואסקה, הזהירו שהמבקרים מהמערב מפרים סדרי חיים קדמוניים ותיארו אותם כתיירי סמים מחפשי ריגושים. לגירין גישה אמפתית יותר למבקרים. הוא למשל, נמנע מלקרוא להם תיירים ורואה בהם יותר משהו המזכיר עולי רגל דתיים.
"יש דיון גדול בשאלה אם צריך לקרוא למבקרים בריטריטים של איוואסקה תיירים. הם עצמם בוודאי לא יקראו לעצמם ככה. רבים מהם בוודאי יפגעו משימוש במושג הזה, כי הוא מרמז על שטחיות. כאילו הם שם רק כדי להסתלבט ולעשות סלפי. אלא שלשתות איוואסקה ולבלות לילה שלם עם מרפא ילידי במשך שש או שבע לילות מייצר עומק חוויתי גדול לאין שיעור מהשטחיות של חוויות תיירותיות. נכון, תייר הוא מישהו שעובר במקום לזמן קצר, וזה נכון גם לגבי המבקרים הללו שמגיעים לריטריט לשבוע או שבועיים. השיפיבו קוראים לאנשים האלה pasajeros – כלומר אנשים שעוברים בדרך. אבל יש הבדל גדול. בצורות אחרות של תיירות אתנית התייר הוא בעל הכח כי יש לו את הכסף והמצלמה. למשל כשאתה מבקר באוסטרליה וקונה חפצים של אבוריג'ינים או מצטלם עם רקדנים מסורתיים. אלא שבמהלך טקס איוואסקה רמת הפגיעות הפסיכולוגית והקיומית של המבקר אדירה. תפיסת האני שלהם כנראה מתמוססת והם חווים מפגשים עם טראומה, או חזיונות אוטופיים של איך הם היו רוצים שהחיים שלהם יראו, וכל זה מתווך באמצעות מומחים ילידיים שיושבים מולם ונושפים עליהם נוזל ארומטי, כך שיחסי הכוחות בין מספקי שירות ילידיים לבין הלקוחות שלהם שונים לחלוטין בתיירות האיוואסקה כשמשווים אותה לצורות אחרות של תיירות אתנית."
התפיסה השיפוטית של שותי איוואסקה באמזונס כתיירים מהמערב השבע שבאים להתמסר לפנטזיות ניו-אייג'יות ורומנטיות ומשנים את דמותו של השמאניזם הובילה בעבר חוקרים שונים לצאת במתקפות חריפות על התופעה ואף לקרוא למערביים: 'אל תבואו לכאן.' גם כאן מאמץ גירין עמדה אמפתית ומזכיר שבמקרים אחרים קבוצות ילידיות אמצו ארטיפקטים מערביים ככלים לריפוי וכישוף מבלי שאנתרופולוגים יאשימו אותם ברומנטיזציה או אקזוטיזציה של חברות מודרניות. חשוב מכך, השמאניזם האמזוני כלל תמיד קשרים בין-תרבותיים ובריתות בין קבוצות אתניות שונות. תיירות איוואסקה בת ימינו אמנם פגיעה להאשמות של רומנטיזציה וניכוס תרבותי, אבל תפיסה שיפוטית כזו מחמיצה ומשתיקה לדעת גירין את העובדה שהניאו-שמאניזם האיוואסקרי נוגע בסוגיות חברתיות ותרבותיות אמיתיות שעומדות במרכז מציאות החיים של אנשים במערב והחיפוש הכנה שלהם אחר ריפוי ותובנה במפגש עם המשקה האמזוני. "בסופו של דבר, אני חושב שהשאלה האם מערביים צריכים להפסיק לשתות איוואסקה באמזונס צריכה להיות מופנית לאנשים באמזונס, ולמרות שיש אנשים ילידיים שמתלוננים על התיירות השמאנית, יש גם אנספור מרפאים ילידיים שרוצים לרפא עוד אנשים, לחלוק את התרבות שלהם ולהאכיל את המשפחה שלהם. אז יש רצון בצד הילידי."
טכנומיסטיקה 