מחשבות על המצב הספרדי*

הסיירה נבאדה. במבט מלנחארון.

הסיירה נבאדה. במבט מלנחארון.

בספטמבר הקרוב אני חוזר לארץ אחרי תקופה של 16 חודשים בספרד, מתוכם שנה באנדלוסיה. הדבר שהוביל אותי לספרד דווקא היה תובנה שהתפתחה אצלי בעקבות מסעות שעשיתי ביוון: התחושה שהמרכיב הים תיכוני בזהות שלי הוא מרכיב מהותי, ושהזהות הים תיכונית היא זו שעימה אני מרגיש נח יותר מכל שאר הזהויות שלי. אחרי שביליתי את השנים 2001 עד 2003 בגרמניה, גם ידעתי כבר שמשהו חסר לי בצביון החברתי והתרבותי של צפון אירופה, וקיוויתי שבארץ ים תיכונית כמו ספרד אחוש יותר בבית. התקווה הזו לא נכזבה, והשנה הספרדית שלי הייתה ספקטקולרית וריגשה אותי עמוקות. אקדים ואומר שאין ספק שקל יותר להתעלם מהמגרעות כשאתה בא מבחוץ. קל לי הרבה יותר להתייחס בשעשוע למנטאליות הפרובינציאלית של דרום ספרד, לאופי הנחשל והמסוגר במקצת שיש לחיים כאן מבחינות תרבותיות או יזמיות ואפילו למונוטוניות חסרת ההשראה של המטבח הספרדי. המגרעות הללו כמעט חינניות רקע העולם הגלובלי המתהווה,  מה גם שהן מקבלות פיצוי יותר מנאות בסגנון החיים. אני משתדל לא להשמע נמלץ מדי אבל האמת היא שהתאהבתי באנדלוסיה עד חוסר נשימה. התאהבתי בשפה הספרדית, בדיאלקט האנדלוסי, באנשים פה, שהם הידידותיים והחמודים ביותר שפגשתי בחיי, ושגם אם הם הכפריים הכי כפריים, נוטים לקבל בסבבה גם את האנשים הכי מוזרים, הכי אנרכיסטים, הכי פריקיים – ויש פה הרבה כאלה. התאהבתי, אני עדיין נבוך לכתוב בקלישאות, בסגנון החיים הרגוע והזורם של הספרדים. אבל יותר מכל, עלי לומר, התאהבתי בתרבות הלטינית ווהיישרתי מבט לעיוורון התרבותי הקיים בישראל ושמציב את התרבות האנגלו-סאקסית, או את זו הצפון אירופית כמודל לחיקוי ומתעלם לרוב מהתרבות הלטינית, שלפחות עבורי, החום והחיות שלה קוסמים וחשובים הרבה יותר מסגנון החיים והחברה שיש לתרבויות האנגל-סאקסיות או הצפון אירופית להציע (את זה אני כותב גם בהקשר לאיטלקים, צרפתים, ופורטוגזים, שהנוכחות שלהם בחיים שלי בשנה האחרונה היו עבורי חלק מהחוויה הלטינית שלי). אחרי שנה באנדלוסיה כבר הרגשתי כאן יותר בבית משאני אי פעם יכול לתאר לעצמי שארגיש בצפון אירופה, ויותר בנח משהרגשתי באיזשהו מקום.

כתבתי בעבר כאן, על כך ש"עמים הם סמים", ולסביבות תרבותיות שונות יש השפעות דומות לאלו של חומרים משני תודעה. עבורי, אנדלוסיה הייתה החומר הטוב ביותר, וברוח פוסטים קודמים בבלוג שעסקו בפסיכו-גיאוגרפיה ובמסעות אני רוצה להציע כאן כמה הרהורים ראשוניים ובלתי מחייבים מהזמן שלי בספרד.

 

אופטימיות לשונית

לכל עם יש כמה ביטויים אופיינים או דומיננטים שמדגימים את הלך הרוח שלו, את האופן שבו הוא מבין את העולם וחושב עליו. הרבה פעמים אלו הביטויים האותנטיים והמקסימים ביותר של נפשו של עם. מעבר ליכולת המופלאה של הספרדים לשלב ניבולי פה בתוך כל משפט ולעושר החריג והיצירתי של ביטויים וניבים הכוללים את המילים זין וכוס (נדמה שספרדים מסוגלים לנהל שיחה על כל נושא שהוא תוך הסתמכות בלעדית על ביטויים המשלבים בתוכם מילים גסות) הדבר שהרשים אותי הכי הרבה בשפה הספרדית הוא החיוביות והאופטימיות שלה

הנה כמה דוגמאות, והראשונה ביניהן היא "Claro" או "Claro que si" שהמשמעות שלו היא "ברור" או "ברור שכן". מה שמעניין כאן היא לא משמעות המילים עצמן אלא האופן שבו הספרדים עושים בהן שימוש, הם אומרים את זה גם על דברים שרחוקים מלהיות ברורים מאליהם. "בא לך ללכת מחר לראות סרט", "Claro que si"; אני אוכל להשאיל את האופניים שלך כדי לנסוע לנחל מחר "Claro". התשובה החיובית הופכת לברירת מחדל. אין מקום לתהיה. הכל טוב!

שני ביטויי נוספים שאופיניים להלך הרוח החיובי הזה הם "no pasa nada" "לא קרה כלום", ו"no te preocupes", "אל תדאג". שוב מדובר בביטויים סטנדרטיים בכל שפה, אני מתאר לעצמי, אבל מה שמייחד אותם בהקשר הספרדי הוא הקונטקסט של השימוש בהם. בשפה הספרדית יש בהם כח לנטרל כל סיטואציה נפיצה, ומשתמשים בהם בתוספת "טרנקילו" (הגרסה הספרדית ל'שאנטי' ההודי) ככלים רב-שימושיים על מנת לטפח ולשמר אווירה כללית נינוחה, ולהמנע מכל סוג של דאגה מיותרת. טרנקילו, הכל רגוע.

לבסוף הביטוי החביב עלי ביותר מכל הביטויים הספרדיים הוא "Muy bien": טוב מאוד. ושוב, זה לא המילים עצמן אלא אופן השימוש. אם למשל, אם במהלך הזמנה במסעדה אתה מזמינים מהמלצר מרק עדשים וכוס קולה, סיכוי לא רע שיענו לכם על כל הזמנה ב-"Muy bien". זה לא בגלל שעשיתם משהו נפלא במיוחד, אבל עדיין נהוג להחמיא באופן זה על הבחירה שלך כאילו היא גורמת נחת רוח יוצאת דופן. כל הכבוד לך שהזמנת כוס קולה, בחירה מעולה, אדוני.

 

ספרד והשעה המאוחרת

עוד המצאה ספרדית מבריקה שהייתי שמח לראות מאומצת במקומות אחרים בעולם היא מבנה היממה. כמובן זה ידוע שהספרדים קמים מאוחר, מתחילים לעבוד מאוחר, אוכלים מאוחר, עובדים עד מאוחר (את זה פחות נהוג להזכיר), וחוגגים עד מאוחר. מה שפחות נהוג להזכיר הוא היחס של כל זה לפטנט השעון הספרדי.  וזה העניין: השעון בספרד מותאם לזמן המרכז אירופאי. למרות שספרד נמצאת בקצה היבשת, אלפי קילומטרים מערבית למדינות כמו אלבניה, הונגריה ואוסטריה היא עדיין חולקת איתן את אותו אזור זמן. זאת בניגוד למדינה כמו אנגליה למשל שמערבית פחות מספרד אבל נמצאת שעה אחת קדימה בשעון, או פורטוגל שחופפת את חלקה המערבי של ספרד, אבל נמצאת גם היא באיזור זמן מתקדם יותר. כתוצאה מכך השמש זורחת ושוקעת בספרד בשעה מאוחרת יותר מאשר במדינות רבות שחולקות איתה את אותו אזור זמן (ואילו השעות החמות מתחילות בשתיים ונמשכות שש שבע בערב). כשהשמש זורחת בשעה שמונה ולפעמים אפילו בתשע, אפשר בכיף ללכת לישון גם באחת בבוקר, ועדיין להתעורר שמונה שעות מאוחר יותר בזמן לזריחה. היתרונות למצב הזה הינם בלתי מבוטלים, כפי שיסביר לכם כל מומחה לרפואה ההודית או הסינית למשל, שמדגישות את חשיבות הקימה בזריחה או זמן קצר לאחריה. וכך זוכה הבליין הספרדי לחיות עם ולהרגיש בלי. לבלות עד שעה מאוחרת ועדיין לקום בזמן לזריחה.

להקדים פידבק לגירוי

יש לספרדים בעיה עם להגיד את הדברים בפנים. הם מנומסים מדי וקשה להם להיות ישירים. רובם הגדול יעדיף לתת לך פידבק חיובי מאשר להגיד משהו שעשוי להיות לא נעים לך ולכן לא נח עבורם. אפשר לראות לזה דוגמה באיך שהם מתייחסים לאוכל, שהוא תמיד "מאוד טעים", גם כשהוא לא כזה מדהים. ובכלל הכל נוטה לחיוביות מוגזמת וכזו שאף מטרימ את עצם החוויה. כך למשל, כשספרדי פוגש אדם חדש הוא יאמר Encantado שזה משהו כמו Enchanted, כלומר אני מכושף ממך – את/ה מכשף/ת אותי. באמת? עד כדי כך התרשמת ממני?! והרי רק הרגע הרגע הכרת אותי! דוגמה שניה: כשספרדים אוכלים אצל חבר הם לא מחכים עד שטעמו מהמנה כדי לומר Qué rico (איזה טעים!). הם אומרים את זה מראש, ברגע שהם רואים את המנה, בלי שטעמו ממנה. חברה פה אומרת שזה עניין של ציפיה, הם כבר מצפים שזה יהיה טעים. אבל עוד לא נתקלתי שספרדי יאמר כמה זה טעים לפני שטעם וישנה מאוחר יותר את דעתו. אז כן, זה יכול להיות נחמד לפעמים, ומצד שני זה מתסכל. כשאתה עושה משהו קשה מאוד לדעת אם עשית אותו טוב באמת או שסתם אומרים לך שכן. צריך לשים לב טוב טוב לסימנים הקטנים כדי לדעת מה באמת מתכוונים להגיד לך, ואלו דברים שכישראלי אתה לא בהכרח מאומן בהם.

השיחה וזרם היומיום

כשמנהלים שיחה עם שספרדי תוך כדי הליכה והשיחה מגיעה לאיזשהו חלק חשוב או משמעותי במיוחד הרבה ספרדים יעצרו לפתע מהילוכם ללכת ויעברו לשוחח בעמידה. אם ברצונכם להמשיך וללכת תוך כדי שיחה הדבר ידרוש דירבון מיוחד. וברגע שהספרדי יחוש ששוב הגעתם לנקודה עקרונית בשיחה הוא שוב יעצור מלכת. בעיני זה הרגל מעצבן למדי. "כאילו, יאללה, מה הבעיה שלך, אתה לא יכול ללכת ולדבר בו זמנית?"  אבל יש כאן אולי משהו אחר, וזה שהספרדים בגלל אורח החיים הרגוע והסבלני שלהם, שלא ממהר לשום מקום, מורגלים לתת לך את כל תשומת הלב שלהם. וזה גם משהו של נימוס. אם ספרדי חותך לשניכם סלט ואתה פונה אליו תוך כדי, הוא יפסיק לחתוך את הסלט יתבונן בך ויקשיב לך בתשומת לב מלאה. הוא לא ימשיך לחתוך את הסלט עד שתסיים את מה שיש לך לומר או כל עוד מתנהלת שיחה. עניין של נימוס. אז אם אתה רוצה לאכול את הסלט עדיף שתצא מהמטבח ותן לו לעבוד בשקט. כמו בעניין ההליכה, אותי אישית זה מעצבן. מה הבעיה לעשות שני דברים פשוטים כאלה בו זמנית? אין לי בעיה שתמשיך לחתוך זה סלט תוך כדי שאנחנו מדברים, זה דווקא נחמד. ומה יותר נחמד משיחה תוך כדי הליכה. השיחות הכי טובות מתנהלות בהליכה, עוד מימי חכמי התלמוד שהתפלפלו על הלכות תוך כדי טיול בדרכים, אבל כנראה שהדבר הזה הוא זר לספרדים…

* כמובן שקשה לדבר על ספרד כיחידה אחת, ומדובר ביותר בקיבוץ של תרבויות ועמים, אבל אנא הרשו לי. וגם, כמובן אני לא מתיימר לתת פה איזה אמת מדעית לגבי הספרדים. אלו רק כמה מהחוויות שלי.

עמים הם סמים

גרמניה-הודו-ישראל

פסיכו-גיאוגרפיה

האם חוק מור חי או מת ומה זה אומר עבור דת הסינגולריות?

singularity 4

הנביא של עמק הסיליקון. גורדון מור.

באפריל האחרון חגג חוק מור את חגיגות היובל למאמר המקורי שבו פרסם מייסד חברת אינטל גורדון מור את התחזית שלו שמספר הטרנזיסטורים במעגלים משולבים בעלות נתונה יכפיל את עצמו מדי 18 חודשים. מאז הפכה ההיפותיזה הזו שניפק מור לכמעט חוק טבע בעולם הטכנולוגיה שראה עצמו לעמוד בלוחות הזמנים שקבע החוק. חוק מור הפך לתחזית המגשימה את עצמה, ושהחברות השונות בתחום מתאמצות כדי לעמוד בה. על הדרך הוא הפך גם הבסיס לדת חדשה, דת הסינגולריות שעיקר האמונה הראשון והחשוב ביותר שלה הוא שהטכנולוגיה מתפתחת בקצב אקספוננטיאלי (מעריכי). משמעות הצמיחה המעריכית של הטכנולוגיה היא שאם כח המחשוב מכפיל את עצמו מדי 18 חודשים[1] הרי שמדי 15 שנה יכפיל את עצמו כח המחשוב בצ'יפ פי אלף, מדי 30 שנה יכפיל את עצמו פי מיליון, ומדי 45 שנה פי מיליארד. התוצאה של הצמיחה המעריכית הזו היא שב-2015 אדם מן היישוב מחזיק בכיסו טלפון סלולרי שלו כח מחשוב חזק רבבות מונים מזה שהיה למחשבי הענק העצומים והיקרים לאין שיעור שנדרשו לנאס"א על מנת להביא אדם לירח.

ספרים כמו The Singularity Is Near של ריי קורצווייל ביקשו להדגים באמצעות אנספור גראפים כי העקרון שבבסיס חוק מור נמצא בכל. הוא נוגע לא רק לעליית מספר הטרנזיסטורים בצ'יפ ולמהירות השעון בו אלא גם לעלותו של כל טרנזיסטור, לעלות של אחסון מידע, למהירויות התקשורת ברשת, לנפחי התקשורת באינטרנט, וכו'. הכל בתחום הטכנולוגיה מאיץ באופן מעריכי. זוהי הצמיחה המעריכית הזו שעומדת בבסיס התחזיות מרחיקות הלכת של תנועת הסינגולאריות על ההתפתחויות באנספור תחומים מרובוטיקה דרך ננו-טכנולוגיה, ועד זו שגורסת שעד שנת 2029 כבר נוכל להריץ סימולציה של מח אנושי על מחשב. משם, אליבא דקורצוויל, הדרך להעלאת התודעות שלנו אל הענן והמעבר לחיים וירטואלים כבר קצרה וכולנו נסתגל לעולם שבו חיי אלמוות וירטואלים הם אופציה הזמינה לכל אדם (או לפחות למי שיכול להרשות לעצמו).

עיכובים בחוק מור?

עיכובים בחוק מור?

אלא שחגיגות היובל של חוק מור נערכות על רקע דיונים נרחבים בשאלה האם הוא בכלל תקף עדיין או שהגיע כבר לסוף דרכו. כבר מזה זמן מה שישנן שמועות על כח שחוק מור מקרטע. מהירות השעון של מעבדי המחשב, למשל, הגיעה למבוי סתום כבר באמצע העשור הקודם. כבר ב-2002 הציגה אינטל דגם של פנטיום 4 הפועל במהירות 3 ג'יגה הרץ, מאז דרכה מהירות השעון במקום. המעבדים המהירים ביותר כיום, 13 שנה מאוחר יותר פועלים במהירות של כ-5 ג'יגה הרץ. כלומר, בזמן שהיינו אמורים להכפיל בו את מהירות השעון פי 500 (על פי התחזיות של קורצוויל, המדברות על הכפלה כל 12 חודשים, פי 64,000) מהירות המעבדים לא הכפילה את עצמה אפילו פעם אחת… מדדים אחרים החשובים להמשך הצמיחה המעריכית של כח המחשוב נתקעו גם הם מאז תחילת שנות האלפיים וביניהם מדד ה-ILP (כמות הפעולות המקבילות שתוכנית מחשב מסוגלת לבצע) והמדד של צריכת האנרגיה פר טרנזיסטור.

העתיד הלא ברור של חוק מור

אז האם חוק מור נפח נשמתו? ובכן, כאן העניינים מתחיל להסתבך, במאמר שפרסם לאחרונה דר' כריס מאק, מומחה לתחום הליתוגרפיה של שבבים , הוא טוען שלמעשה חוק מור אינו חוק אחד פשוט אלא שלושה חוקים. חוק מור 1.0 נגע למספר הטרנזיסטורים שאותם ניתן לשלב על צ'יפ אחד, תהליך שהוביל לתקופה של צמיחה בגודלם של הצ'יפים השונים (Scaling up) ונגע בעיקר למחשבי המיינפריים. חוק מור 2.0, לעומת זאת, מבוסס על חוק דנארד (Dennard Scaling) מ-1974  התבסס על עקרון המזעור וקבע שעל פיו ככל שטרנזיסטורים יהפכו לקטנים יותר כך תקטן צריכת האנרגיה שלהם כך שניתן יהיה להכניס מספרים גדלים של טרנזיסטורים לאותו צ'יפ בלי שתהיה צמיחה בצריכת האנרגיה. בעוד שחוק מור 1.0 הבטיח יותר טרנזיסטורים בשטח מסוים, חוק דנארד הבטיח שאלו ישארו קרירים ויצרכו פחות חשמל. חוק זה הוביל את הצמיחה בעידן המחשבים האישיים. קריסתו של חוק דנארד בתחילת שנות ה-2000 הובילה למעבר מהתמקדות בעליה במהירות השעון של המעבדים לדגש על שימוש במעבדים מקבילים. ההתקדמות בתחום נמדדה כעת בהורדת המחיר היחסי של הטרנזיסטור. ככל שהצליחו להכניס יותר טרנזיסטורים לפרוסת סיליקון יחידה כך ירד המחיר היחסי של טרנזיסטור. אלא שגם המגמה הזו מתחילה להגיע לסיומה, שכן העלויות של תהליך הליתוגרפיה שבאמצעותו מודפסים שבבי סיליקון הולכות וגדלות ככל שמתגברת מגמת המזעור, בין השאר משום שכפי שמתריעים רבים, אנחנו הולכים ומתקרבים לגבול המזעור של טכנולוגיית הסיליקון, כך שהחל משנת 2012 העלות פר טרנזיסטור החלה לעלות במקום לרדת (וראו גם כאן). חוק מור 3.0, צופה מאק, יתרכז בשילוב של רכיבים בלתי סטנדרטים ברכיבים, אבל גם הוא מודה שהנתיב הזה נראה מעורפל ולא בטוח הרבה יותר מזה שסיפקו חוק מור 1.0 ו-2.0.

הסתבכתם? לא נורא, בשורה התחתונה על פי בכיר התעשיה אלקס לידוב מה שזה אומר הוא ש"ללא שינוי במדיום המעבדים שבו אנחנו עושים שימוש כיום – כלומר הסיליקון – האפליקציות שאנחנו מצפים להוציא לשוק בזמן הקרוב ובהמשך לא יראו את אור היום."

במילים אחרות, זהו צו מעצר ועיכוב על תחזיותיו מרחיקות הלכת של קורצוויל, ועל רבות מההמצאות שעמק הסיליקון מתכנן להביא לשוק בשנים הבאות.

התוכנית הקוסמית הגדולה של הסינגולריות עד כה, אליבא דקורצוויל.

התוכנית הקוסמית הגדולה של הסינגולריות עד כה בטבלה מעריכית, אליבא דקורצוויל.

בינתיים יש גם דעות שונות הקוראות תיגר על התפיסה שחוק מור מת. יש, למשל, כאלה הטוענים שבתחום הטלפונים הסלולרים עדיין אפשר לראות את חוק מור בפעולה ואילו על פי ג'ואל רוסקה גם אם אנחנו רואים קרטועים בתחזיות הצמיחה בפרמטרים כגון מהירות שעון, צפיפות טרנזיסטורים ומדידות ביצועים, הרי שחוק מור כבר מזמן לא נמדד על ידי פרמטרים יבשים כאלה. על פי רוסקה, חוק מור הוא כיום מערכת משולבת של אנספור מדדים שבהם מתקיימת התפתחות מעריכית, ואם חלק מהם תקועים כרגע, הרי שאחרים ממשיכים לזנק. את הצמיחה המעריכית שניתן היה לראות בעבר במהירות השעון של מעבדים ניתן לראות כיום ברזולוציות משופרות, חיי סוללה משופרים ובמדדים טכניים נוספים – אם כי, גם הוא מודה, הצמיחה בביצועים עצמה כבר אינה בקצב שהיינו רגילים לו בעבר. בסופו של דבר רוסקה מציע שחוק מור עדיין מחזיק מעמד כקונספט משום שכבר לא מדובר בחוק יבש הנוגע לצמיחה בכח המחשוב "אלא משהו שהוא גדול בהרבה מהביצועים של טרנזיסטור או המאפייניים החשמליים של שער. חמישים שנה אחרי, חוק מור הפך בתרבותנו לשם נרדף לחדשנות עצמה."

יש משהו חשוד במהלך הזה של רוסקה שהופך את חוק מור מחוק טכני מוגדר היטב, לעקרון כללי ומופשט הרבה יותר. ישנם ללא ספק תחומים בעולם הטכנולוגיה שנהנים כיום מצמיחה מעריכית, אבל האם הצמיחה בחיי הסוללה וברזולוציית מסך מפצה על העיכובים בצמיחה בכח המחשוב עצמו? וכיצד כל זה ישפיע על תחזיות הסינגולריות ועל תקוות הטרנס-הומניסטים שאוטוטו הם משכפלים את תודעתם למדיה דיגיטלית, מהגרים לעולם הוירטואלי ונפטרים סוף סוף מגוף הבשר האלמותי והנפסד שלהם?

עמק הסיליקון לא מתכוון כמובן לוותר כל כך בקלות. במקביל לקשיים המתגברים בשימור חוק מור במסגרת הפרדיגמה הטכנולוגית הקיימת. יצרנים מסוימים מנסים לעבור ליצור צ'יפים תלת-מימדיים ורב שכבתיים שיאפשרו להמשיך להגדיל את מספר הטרנזיסטורים בצ'יפים למרות מגבלות הסיליקון. ויש גם כוונות לנטוש את הסיליקון ולעבור לחומר חדש לחלוטין שיהיה הבסיס לשבבי העתיד. כל עוד מילא הסיליקון את תפקידו הרשום בחוק מור, לא היה לתעשיית המוליכים למחצה חשק מיוחד להתנסות בהרפתקאות עם חומרים אלטרנטיביים. אבל כעת, כאשר הסיליקון הולך ומתגלה כסוס מת החיפושים אחר המחליף הולכים ומתגברים, ויש כבר מושיע בשער ושמו הוא גאליום ניטריד, מוליך מחצה שלפי הדיווחים מספק התקדמות משמעותית על פני הסיליקון בתחום הביצועים, העלות וצריכת החשמל.

חברות בתחום המוליכים למחצה מרכזות כעת מאמצי מחקר רבים בחומר הזה, ואלכס לידוב, אולי גדול האוונגליסטים של החומר החדש מעריך שזה יהיה החומר שישתלט בקרוב על תעשיית המוליכים למחצה, ויאפשר את המשכו של חוק מור בעשורים הקרובים. על פי לידוב, ביצועי הגאליום ניטריד עדיפים כבר כעת פי 10 על שבבי סיליקון ואנחנו רק בתחילת הדרך. מבחינת הפוטנציאל, הגאליום ניטריד, עומד על פי לידוב, באותו מקום שבו נמצא הסיליקון לפני 50 שנה – כשעתידו עוד לפניו.

ממחשוב האלקטרו-מכאני ועד לסיליקון. חלופי פרדיגמות קודמים בתחום עיבוד הנתונים.

ממחשוב האלקטרו-מכאני ועד לסיליקון. חלופי פרדיגמות קודמים בתחום עיבוד הנתונים.

כבר זמן מה שיש החוזים את סוף עידן הסיליקון. למעשה, למרות ששבבי סיליקון הם כיום שם נרדף לתעשיית המחשבים, זה לא יהיה שינוי הפרדיגמה הראשון במדיה שבה משתמשים בני האדם כדי לבצע חישובים. בספרו "הסינגולריות קרובה" מדבר קורצוויל על חמישה שינויי פרדיגמות עד כה מהמחשבים האלקטרו-מכאנים של תחילת המאה העשרים, למחשבי הממסר של שנות השלושים, לעידן צינורות הואקום של שנות שנות הארבעים והחמישים, עידן הטרנזיסטור של שנות השישים, ועידן השבבים המשולבים מבוססי הסיליקון. הגאליום ניטריד עשוי להיות הפרדיגמה השישית שזו אחרי הסיליקון: חוק מור ימשיך, עולם הטכנולוגיה כמנהגו ינהג, ורק השם עמק הסיליקון יהפוך לארכאי ויוחלף אולי בכינוי אחר, אולי עמק הגאליום ניטריד…

חבלי משיח או מותו?

אז האם חוק מור מת, או שאנחנו פשוט במהלכה של תקופה מעבר מפרדיגמה לפרדיגמה, כאשר בקרוב באמצעות מחשוב תלת ממדי או שימוש בחומרים כמו גאליום ניטריד תעשיית הטכנולוגיה תחזור להתקדם בקצב הצמיחה המצופה והמשיחי הקבוע בחוק?

נראה שעל מנת לתת תשובה סופית לשאלה זו נאלץ להמתין עוד מספר שנים. בינתיים אין ספק שמלבד תעשיית המוליכים למחצה עצמה, הקבוצה המושקעת ביותר בחוק מור ובציפיה להמשכיותו היא תנועת הסינגולריות, אותה תנועה טכנולוגית ספק דתית שצופה את גאולת האדם באמצעות הטכנולוגיה במהלך המאה ה-21, על ידי מיזוג האדם בטכנולוגיה והשגת חיי נצח במימד הוירטואלי. עבור תנועה זו הקרטועים בתעשיית המוליכים למחצה הם עיכובים בתהליך הגאולה, ובאופן פוטנציאלי משהו גדול בהרבה. כפי שצוין קודם, תקוות חסידי הסינגולריות מבוססות באופן ההדוק ביותר על חוק מור. עצם השם "סינגולריות" נוגע לנקודה הסינגולרית שאליה מוליכה כל פונקציה בעלת צמיחה מעריכית. הפסקת הצמיחה המעריכית של חוק מור משמעותה עיכוב ואף עצירה של תהליך הגאולה הטכנולוגית החזוי. משמעותו של מותו של חוק מור עבור תנועה הזו עשוי להיות דומה למשמעות שהייתה למותו של הרבי מלבוביץ' עבור חזון הגאולה המשיחי של חב"ד, או לנסיגות ישראל מאז 1967 עבור חסידי חזון הגאולה של הרב קוק.

על הדרך נחשף עוד משהו בסיסי בהרבה בנוגע למהותה של דת הסינגולריות. בעוד שעבור רוב הדתות הדבר החשוב הוא מעשי בני האדם שמובילים את העולם לגאולה או לכיליון ושהם הנותנים משמעות לעולם, הרי שבדת הסינגולריות גורלה של האמונה נקבע לא על ידי מעשי האדם, אלא על פי ההשגים הטכנולוגיים, ובאופן ספציפי יותר, על ידי יכולתה של תעשיית המוליכים למחצה להגשים את התחזיות הטכנו-משיחיות. בדת הטכנולוגיה העיכובים בתהליך הגאולה הינם תוצאה של קשיים טכניים והנדסיים, הכתבים הקדושים הם מפות הדרכים של תעשיית המוליכים למחצה, ואילו האוונגליסטים של טכנולוגיות מחשוב פורצות דרך הם הנביאים המובילים אותנו לפתחם של ימות משיח.

[1]  הגרסה המדברת על הכפלה מדי 18 חודשים היא הגרסה המקובלת של חוק מור המבוססת על מאמר של בכיר אינטל דייב האוס ב-1975. היא איטית יותר מהגרסה המקורית של מור עצמו שדיברה על הכפלה כל 12 חודשים ומהירה יותר מהגרסה המעודכנת והשמרנית יותר שפרסם מור עצמו ב-1975 שדברה על הכפלה כל 24 חודשים. ראו כאן.

בין פוליטיקה לרוח

על הניגוד הקשה בין החיים הפוליטיים לחיים הרוחניים, וכיצד ניתן לשלב בין השניים. מאמר שנתפרסם לפני כשנה במגזין כביש אחד.

ברשותו של הקורא, אפתח בציטוט מהפייסבוק. הציטוט הזה לקוח מהפיד של מיכל, חברה אקטיביסטית שעברה בשנים האחרונות מסעות רבים ונועזים על הקו שבין פיתוח מודעות רוחנית לפיתוח תודעה פוליטית. המסעות האלו הובילו אותה לשורה של מקומות שונים, לעיתים מרחיקי לכת, ותמיד כנים ואמיתיים, ונדמה לי שמובילים אותה כיום לשילוב נדיר ויפה של אמת פוליטית ורוחנית. הסטטוס שבו אפתח כאן פורסם בוול שלה לפני כשנה והוא מגלם בעיני באופן חד ומדויק את השסע על קו התפר של הרוחניות והפוליטיקה; זה שמעסיק אותי כאן. אני מביא את הדברים במלואם:

"פגשתי היפית שמכירה אותי מהפייסבוק אחרי מצעד זכויות האדם, בפלאפל האורגני מול כיכר רבין. צעירה, מתוקה וחייכנית, כולה אור ואהבה. היא קפצה עלי בחיבוק סוער ולחצה את ידי בהתרגשות. לסימן השאלה על פניי היא הסבירה שאנחנו מכירות מהפייסבוק, ומאיזו קבוצה שנקראת "האקדמיה לגיבורי על" זו קבוצה מתפקעת מחיוביות שמטרתה לקדם עולם טוב יותר במעגלים מתרחבים – מגיבור העל עצמו ותוכו פנימה, אחר כך הקהילה שלו ובסוף העולם כולו.
שאלתי אותה אם היא נהנתה במצעד, והיא ענתה שהיא עקפה את המצעד "כי כל ההפגנות הזועמות האלו ממש לא נכונות" ושמבחינתה המצעד היה "מלא אנרגיות שליליות".
משכתי בכתפיים והלכתי משם, אבל המשכתי לחשוב על התגובה שלה. אולי המצעד הענק עשה אותי אופטימית, או שאני מאמינה ביכולתם של גיבורי על לפחות להקשיב ולהשתמש בשכל וברגש שלהם; כך או כך החלטתי לחזור לפלאפל ולדבר איתה, לנסות להסביר לה למה אני ועוד הרבה אנשים כועסים ולמה זה לגיטימי לכעוס.
ניסיתי לספר לה איך לפני שנה, בדיוק בזמן המצעד, בנאדם, מישהו שאני מכירה, שאני מיודדת עם משפחתו, הפגין כמה מטרים מביתו בתוך הכפר שלו ו…
ואז היא עצרה אותי: "אני לא רוצה לשמוע" "… אבל… א" "אני לא רוצה לשמוע, וזו חוצפה מצידך לספר לי בכוח דברים שסתם לא קשורים לחיים שלי" "אלו כן החיים שלך, זו המדינה שלך, זה הצבא שלך" "אבל זה ממש לא מעניין אותי, תפסיקי."
ואז עשיתי משהו שלא תיכננתי לעשות, והטחתי על השולחן את הצילום של פרצופו המרוסק של מוסטפה תמימי –
"שיהיה לך בתאבון". והלכתי. זה היה דבר רע ואלים לעשות, כמו לתת את צילום הזוועה הזה לילדה קטנה.
היפים בעלי מודעות רוחנית מפותחת כמו הבחורה הזו שומרים על תודעתם מכל משמר – לא כועסים, חושבים רק חיובי, מחפשים בכל מקום רק את האור ודוחקים את החושך רחוק מהם. נפשה של אותה היפית הייתה בודאי הדבר הטהור והמצוחצח ביותר באותה פלאפלייה נקייה ממילא.
עד אותו רגע לא הבנתי איך המושג "יפת נפש" הפך לדבר של גנאי, אבל עכשיו אני מתחילה להבין: יפת נפש היא מי שמרחפת מעלינו כמלאך, לא נגועה בשנאה שלנו כי החיים שלה מוגנים מספיק. אני שונאת אותה כי הנפש שלה יפה בזמן ששלי פצועה. ועדיין עלי לזכור שגם אני עלולה להיות יפת נפש, ושהתבוססות בזיעה ובדם של אחרים לא תנקה אותי מהתנשאות ואטימות. אני מתפללת לאלוהים היהודי – אל נוקם ונוטר, אל הזעם: תן לי את הכוח לחיות בעולם הקשה שבראת, בתוכו ולא מעליו."

 

***

מרחב אוטונומי ארעי שמכניס את הרוח לתוך הפוליטי. מחאת 2011.

מרחב אוטונומי ארעי שמכניס את הרוח לתוך הפוליטי. מחאת האוהלים של קיץ 2011.

הסיפור של מיכל מתאר לטעמי היטב מתח שמתקיים לעיתים בין העיסוק בפוליטיקה לפוליטיקה של התודעה. שניהם הכרחיים, אך לעיתים קרובות נדמה שהם סותרים זה את זה. ומדוע בעצם? על פניו לא חייב להתקיים ניגוד בין הרצון לקדם את הצדק בעולם לבין הרצון בהגשמה רוחנית, אלא שכשממקדים את המבט מתגלה בין השניים סתירה בסיסית וקשה ליישוב.

הדחף הפוליטי הוא מיסודו דחף לתיקונו של עוול כלשהו, ותמיד יש עוול, ולכן הפוליטיקה היא תמיד הכרחית. הפוליטיקה הינה הדרישה המוצדקת והחיונית לצדק, דין ודיין. אלא שהדחף החשוב הזה טומן בחובו דרדר מטריד: הרצון לתקן את העוול דורש מן האדם למקד את תודעתו בעוול, וההתמקדות בעוול ממלאת את האדם, באופן מובן למדי, בחימה, זעם ותחושות שליליות אחרות, ובכך הוא מעולל עוול לעצמו, ולעיתים גם לאחר.

כאן נכנסת הרוחניות. היא יכולה לתקן את כל זה, היא מלמדת אותנו להעריך את מה שיפה וטוב בחיים האלה, להתרכז במה שחיובי במקום במה ששלילי.[1] הבעיה כאן היא שבמצוקתם נוכח הזוועה שבעולם אנשים רוחניים נוטים לעיתים לעשות לעצמם חיים קלים באמצעות הדחקת המציאות הפוליטית.

ההמנעות מהשדה הפוליטי, האופיינית לחלק ניכר מהשיח הרוחני הישראלי בן זמננו, מבקשת לשמר מרחב המגונן ומבודד משדה התודעה הלא פשוט שקיים במקום זה. היא גורסת שהחשפות לרעש ולסבל שמפומפמים ללא הרף במדיה אינם תורמים לדבר מלבד זיהומה של התודעה ברעלנים. באמצעות המנעות מחשיפה והשתתפות בשיח הפוליטי, שיח רוחני מסוג זה מבקש לבסס אוטונומיה שבמסגרתה יוכלו אנשים להיות מאושרים, מה שיאפשר להם, כך גורסת התורה, להפוך לסוכני שינוי בטרנספורמציה שתתחיל מלמטה, מהזרקת אהבה, חמלה ונדיבות לתוך המציאות הקרובה והיומיומית.

מנקודת השקפה זו, האדם הינו חלק ממבנה יקומי שבמסגרתו כל נפש היא פנינה המשקפת את אלו המקיפות אותה – התעלות התודעה האישית מהווה השראה המסייעת למבנה כולו להתרומם. לכל אדם יש אחריות לעצמו ולאחר לטפח את נפשו כמו גן חמד, על מנת להפיץ דרכה אור, שמחה ואהבה. מסיבה זו האקטואליה אינה יכולה למצוא מקום בתודעה. התודעה העסוקה בטיפוסה במעלה הסולם הקוסמי אינה יכולה להרשות לעצמה להתפס לכעס, לתסכול, לשנאה חלילה ולשאר "האנרגיות השליליות" שהעיסוק בפוליטיקה מעורר תדירות. וזה עוד בלי לדבר על הבעיה המהותית שיש ברוח ההבל והשקר הכללית האופפת את אמצעי תקשורת ההמונים, ובאופן שבו אמצעי המדיה מהווים אופיום להמונים המאפשר בריחה מהמציאות של כאן ועכשיו.

הפרדיגמה הא-פוליטית של הרוח מסייעת לה להמנע מרעלנים תודעתיים ולהתעלות אבל עולה במחיר החנקת המעורבות הפוליטית והפיכה לשותפים דוממים של עוולות הסדר הקיים. גם כאן, כמו בכל דיון אינטרנטי טוב, מקרה הקיצון הוא השואה, והשאלה: האם הייתם יכולים להקדיש עצמכם להתמקדות רוחנית ולפרוש מן העולם לבועה שלכם בידיעה שמתחוללת סביבכם שואה נוראית שיתכן שיש באפשרותכם לעשות דבר כדי למונעה? האין בכך עיוות נורא של הרוח?

מקרה הקיצון ההפוך הוא זה של הפעיל הפוליטי שמרשה למצעד העוולות שמתרחש בעולם סביבו להשתלט על חייו עד כדי כך שאין ביכולתו יכול לחוש את הקסם שבשקיעה, פרח או חיוך. העובדה שמתחוללות על גבי הכוכב אנספור זוועות ועוולות מדי שעה ורגע לא עומדת להשתנות בקרוב – אבל אם היא מובילה לדרישה אבסולוטית לזכור בכל רגע ורגע את הזוועות האלה התוצאה היא א-הדוניות קיצונית, המנעות מוחלטת מהנאה לנוכח הזוועה. במקרים רבים, אצל הפעיל מעונה הנפש, מעורבת פה גם תחושת אשמה מסוימת על הפריבילגיה שמאפשרת לנו לשמוח בזמן שאחרים סובלים. הבעיה בתפיסה זו היא שבאופן דומה לזה בו תפיסה רוחנית טהרנית מוחקת את העוול, כך מוחקת תפיסה פוליטית טהרנית את הנשגב והיפה. זהו עוול שלא לאהוב את העולם הזה, שכן האהבה לעולם היא הדבר היחיד שמעניק משמעות לכל הסבל הנוראי שיש בו. אנשים שנמנעים מהנאה בגלל שבמקום אחר סובלים אינם מתקנים בזה את העולם, הם רק מוסיפים עוד סבל לעולם. אם היו נמנעים כולם מהנאה ושמחה בשל גודלו ועוצמו של הסבל, היה זה זוכה לנצחונו הסופי. לכן התיקון האמיתי הוא לשמוח באופן פראי ועמוק ומהלב ולשתף את אחיך ואחיותיך בשמחה.

 

***

הרוחניות ותיקון העולם הן הזכות הבסיסית והתביעה הבסיסית. הזכות לצמצם את הסבל האישי והתביעה להפסיק את הסבל של כל הישויות. רוחניות שאין בה תיקון עולם דינה לשתף פעולה עם הרוע בעולם. פוליטיקה שאינה מותירה מקום להנאה ושמחה תמימה חותרת תחת עצם הטעם שבמאבק ותחת המאבק עצמו. כשמפתחים אותן עד לקיצוניות התפיסה הרוחנית-מתבדלת והתפיסה הפוליטית האנטי-דתית מופרכות באותה מידה.

אסור לנו להניח לרצון שלנו להתעלות בדרכה של הרוח, השמחה והאהבה להסיט את עינינו מהזוועות הנוראיות המתרחשות בעולמנו מדי יום ומדי שעה. בה בשעה, אל לנו להניח לרצון לתקן את הזוועות הללו למנוע מאיתנו לראות את היופי המופלא והמושלם הגלום בעולמנו: לאהוב כאילו אין עוולות ולהתקומם כלפי העוולות מבלי לשכוח את האהבה והאחדות שבכל, זוהי התורה כולה על רגל אחת, אך הו כמה מכשולים ישנם בדרך.

אחת החוויות שמסמלות עבורי יותר מכל את ההתנגשות בין המימד הרוחני לבין המימד הפוליטי בחיי הפרטיים היא החוויה של כניסה לאתרי החדשות באינטרנט לאחר חזרה ממסע של עבודה רוחנית. אחרי מסע פנימי כזה, המלווה בתקופה של ניתוק מאמצעי התקשורת, הנפש חשה התעלות של חופש, שמחה ואהבה. החזרה לסביבת החיים היומיומית על אתגריה הינה לא טריויאלית מטבעה אבל נדמה שאין רגע שמגלם את נקודת השבר עבורי כמו הרגע שבו אני פותח בקריאת החדשות והמאמרים בעיתון. תוך מספר דקות של קריאה בידיעות, שטף השליליות הפורץ מהמסך גורם לנשימה שלי להעצר וגודש אותי בתחושות כעס, תסכול וייאוש – כל מה שניסיתי להרפות ממנו.

הקריאה באתרי החדשות מציבה עבורי את הדוגמה הקוטבית ביותר לסתירה בין המודעות הפוליטית והמודעות הרוחנית. החדשות מרוכזות בכל מה שרע, בניגוד לרוחניות שמבקשת לסייע לאדם להתרכז בטוב. עמודי החדשות עוסקים בפילוג, בהנגדה של הדעה אחת בדעה שניה, וזאת לעומת הרוחניות שמבקשת לאחד את הניגודים. בעוד שהרוחניות מבקש לעורר באדם את הכרת התודה והאמונה, הרי שהחדשות מטפחות בנו לרוב בעיקר תודעת עוול, כעס ותסכול. במקום שהרוחניות מצביעה על היופי הטבוע בכל, החדשות מלמדות אותנו על העוול הטבוע בכל.

הבעיה, אגב, היא לא רק במסר. הבעיה היא לא פחות במדיום שמשאיר את הגולש בהוויתו הבודדת והאנונימית. את האנונימיות חסרת הפנים והישע הזה מגלם בצורה האכזרית ביותר מוסד הטוקבקים הגדוש במשתמשים אנונימיים המגדפים זה את זה בגועליות ושהדבר היחיד הגדול מהארסיות שבדיונם הוא עקרותו.

לא פלא שהיפים נרתעים כל כך מצריכת חדשות. בפילדלפיה פגשתי את פאבל, חבר פולני שמטייל כדרך חיים. כשהסביר לי למה הוא נמנע מלהתעדכן בחדשות בטלויזיה או ברשת אמר שהחדשות ממלאות את החברה שלנו בכעס, סבל ופחד. בטלוויזיה מדווחים על האדם היחיד שנרצח או נאנס באותו יום במקום על הרבים האחרים ששמחו, אהבו, תרגלו נדיבות או עשו מעשים טובים. החדשות, טען פאבל, גורמות לנו לחשוש מאנשים אחרים ולחוש אליהם טינה – הן מונעות מאיתנו להפתח לעולם. חשבו כמה זעם ושנאה החדשות מעוררות אצלנו בחזרה חסרת הקץ על חוסר הצדק או העוולה שמעוללים בהן ללא הרף קבוצה או מגזר זה או אחר בחברה, ובתמונה שהן מציירות של חברה גסה ומושחתת. התוצאה התדירה מדי של צפיה מרובה בחדשות היא אובדן האמונה בחברה שלנו – "הכל כסף" "הכל פוליטיקה" "כולם נבלות". אם אדם רוצה להחשף לעולם, טען פאבל, הוא צריך לפגוש אנשים אחרים באופן בלתי אמצעי במקום להסתמך על המדיה שמסלפת ומרחיקה אותנו מבני האדם האחרים.

פאבל צדק במידה רבה. התעדכנות בחדשות הינה עקרה ומתסכלת כל עוד היא נחותה בדרגתה לפעולה פוליטית אקטיבית. כל עוד עיקר העיסוק שלנו במציאות הפוליטית הוא עיסוק פסיבי המרוכז בספיגת תודעת העוולות הקיימות במקום בתיקונן, אנחנו גורמים לעצמנו נזק רב יותר משאנחנו מתקנים בעולם. אם אנשים היו משקיעים בתיקון העולם רבע מהזמן שהם משקיעים בעיסוק בעוולות הנעשות בו, היה העולם כבר במצב טוב לעין ערוך. בעשיה הפוליטית יש את הפוטנציאל לפגישה עם האחר, לגישור ותיקון. גם כשהיא מלווה באתגרים יש בכוחה להוות מנוע לחיבור רוחני אל הנדיבות, החמלה והאהבה שניתן לבטא בה. היא יכולה להפוך אותנו לאנשים טובים יותר ואת העולם למקום טוב יותר. התשובה אם כן נעוצה בעשיה, אבל רק בעשיה הנעשית מתוך ראיה רוחנית וכוללת. כאשר זו אינה נעשית בצורה זו, עשיה פוליטית תוביל לעיתים קרובות שוב לרגשות כמו כעס, תסכול וייאוש. באופן זה היא תוביל גם לחסימות במערכת הגופנפש כולה ובפגיעה ביכולת לחוש שמחה, אהבה, חמלה, נדיבות או תקווה.

 

***

תיקון עולם כשילוב של פעילות רוחנית ופעילות הגשמית. טיך נאת האן.

תיקון עולם כשילוב של פעילות רוחנית ופעילות הגשמית. טיך נאת האן.

תנועות השמאל הפוליטיות בעולם אופיינו היסטורית בטינה כלפי הממסד הדתי ואף כלפי המימד הדתי, באופן המגולם בתיאורו של מרקס את הדת כאופיום להמונים. הדת, המפייסת את בני האדם עם המציאות החברתית, המציעה להם תפיסת עולם מנחמת ומונעת מהם להתמרד, נתפסה כאויבתה של אידאולוגיה שביקשה להעיר את האדם למציאות חייו ההיסטורית על העוולות הגלומות בה.

ניתן להבין את השורשים ההיסטורים ואף המהותיים של עוינות הפוליטיקה למימד הדתי. עם זאת נדמה שהעוינות הזו מנכרת לעיתים קרובות פעילים פוליטיים מהקהל אליו הם מעוניינים לפנות, על ידי כך שהיא מנכרת אותם מעצמם. עשיה פוליטית נבחנת בראש ובראשונה באופן שבו אנחנו חיים את חיינו ומתקנים את העולם סביבנו בחיי היום יום שלנו. מי שנוהג בזולת מתוך תודעה של אהבה ונדיבות עושה פעולה פוליטית ראשונה במעלה.

אחד הדברים המשמחים במחאת קיץ 2011 היה האופנים בהם היו שזורים בה החומר והתודעה. במאמרו המבריק "Occupy Psychedelics" כתב ידידי בעז יניב על האופן שבו המחאה הביאה ליצירתו מרחב אוטונמי ארעי (TAZ) ברחוב הישראלי, מרחב שבמסגרתו יכלה לשגשג סוג של תקשורת נדיבה ובלתי אמצעית מהסוג המוכר למבקרי מסיבות טבע או פסטיבלים טרנספורמטיביים בסגנון הברנינג מן. המחאה הזו שכללה אוהלים של אנרכיסטים לצד אוהלים שהוקדשו למדיטציה, תפילה או מעגלי תופים כללה בתוכה מסר פוליטי שנגע קודם כל לא דווקא לפוליטיקה של הראש, אלא לפוליטיקה של הלב והדמות של דפני ליף ייצגה זאת יותר מכל אחת אחרת. דפני ליף לא הציגה בשום שלב בדרך משנה פוליטית סדורה. מה שהיא כן הציגה היה לב ענק ומלא באהבה ואמונה. דפני פעלה בשדה הפוליטי בצורה שמאנית, מייצרת שינוי בתודעה באמצעות שילוב של תפילה ופעולה פוליטית.

את התפיסה של חיבור של הרוחניות והעשיה הפוליטית לפעולה אחת אינטגרלית ניתן למצוא במושג "תיקון עולם" שמאחד בתוכו פעילות רוחנית (בתפילה למשל) עם פעולה ישירה במציאות עצמה. תיקון עולם המכיל הבטים רוחניים וגשמיים השלובים זה בזה ניתן למצוא בתנועות דתיות שחרטו על דגלן את אידאל ההגנה והסיוע לחלש כמו רבנים לזכויות אדם, תנועת הכשרות החברתית או תנועות השמאל הנוצרי והשמאל האוונגלי; ניתן לזהות אותן בדמויות כגון הרב אברהם יהושע השל והכומר מרטין לותר קינג, שהיו שותפים בולטים בתנועת זכויות האזרח של שנות השישים, בדמותו של מהטמא גנדי, או בדמותם של מורים רוחניים בני זמננו כמו טיך נהאת האן וסטיבן פולדר שפעילותם משלבת דרך רוחנית עם פעילות אקטיביסטית מסורה עבור שלום ותמיכה בקהילות ואוכלוסיות מוחלשות. מידע נוסף ומאיר עיניים על אישים ותנועות הפועלות לשילוב אינטגרטיבי של מודעות רוחנית ופוליטית ניתן למצוא בבלוג "דהרמה מעורבת חברתית", שכותרת המשנה שלו, הלקוחה משבועת הבודהיסטווה, קוראת "הברואים הם רבים מספור – אני נשבעת לשחרר את כולם".

 

 

***

אין פתרון קל לסוגיית הסתירה שבין רוחניות לעיסוק בפוליטיקה. העיסוק באחד מאיים תמיד לפגוע בעיסוק בשני, אבל נדמה שאסור לנו לוותר על אף אחד מהשניים. הפתרון, אם לסכם בקצרה את הדברים שנאמרו כאן עד כה, צריך לבוא בצורה של עשיה אקטיבית ומעוררת תקווה במקום צריכה פסיבית של מדיה מייאשת. יותר מכך, עליו להציג דרך אינטגרטיבית שתשלב בין הידע שבראש לאהבה שבלב, בין יכולת אבחנה חדה ליכולת לראות מעבר להבדלים שעל פני השטח ולאחד את הניגודים. לדרך הרוחנית-אקטיביסטית לאפשר לתודעה לעמוד נוכחת מול העוולות הקיימות ובו בזמן לאפשר לגוף להעמיק בנשימה, לא להניח לו להתכווץ לתוך השליליות המאכלת של העוולות. הדרך הזו היא מאתגרת יותר, כי קשה יותר לשמור על תודעה צלולה, בהירה ואוהבת כשנתקלים בעוולות, סבל ושנאה; זו רק סיבה נוספת להיותה כר נהדר לעבודה רוחנית מעמיקה ולעשיה פוליטית מופלאה.

 

אחרית דבר, יולי 2015

חלפה כשנה מאז שהדברים הללו התפרסמו במגזין כביש אחד. אני עדיין מתחבט ונאבק בקושי הפנימי שלי לשלב בין המודעות לדברים שמתרחשים בישראל ובעולם, לבין היכולת שלא להכנע לכאב ולכעס, ולאפשר מקום לחמלה, צמיחה ואהבה. במסגרת מסע שעברתי לאחרונה האזנתי למיסה בסי במול של יוהאן סבסטיאן באך האלוהי. באך שהתייתם בילדותו ושמגיל צעיר נספגה בו החשדנות כלפי עולם אכזר ושרירותי; עולם שמתוך מעמקיו שירת את האל ביצירתו המוזיקלית רווית הכמיהה וההדר. המוזיקה של באך, המשורר את תהילת האל מתוך עולם מלא עוולות וחוסר צדק, רלבנטית ביותר לעידן שלנו על כל מוראותיו, הרגשתי כעת.

זה היה שבוע מזעזע עבורי. צפיתי במהלכו בסרט על The Internet's Own Boy על ארון שוורץ זצ"ל, ובסרט Citizen Four על אדווארד סנואדן ותוכנית המעקב של ה-NSA והם העציבו וערערו אותי עד היסוד. ותוך כדי שאני חוזה במקהלות של באך שרות ברקיע זמירותיהן על עולם מלא הוד ספוג בסבל, חזיתי בסופר-אימפוזיציה בתלאות ובעוולות המתרחשות על פני האדמה. מאוחר יותר אחזתי בגיטרה ושרתי משך זמן ארוך, וראיתי את כל העוולות הללו לנגד עיני, אבל מתוך המצב המיוחד שבו נמצאתי גם חשתי את השמחה האדירה להיות בעולם הזה ולהיות מסוגל להאבק מתוכו, ולעשות בתוכו, ולהתפלל בתוכו. והרגשתי שהייחוד הזה יקר מכל, ושאני אסיר תודה עבורו. והנה כמה דברים שכתבתי באותו לילה.

"זה תמיד היה ככה. התפקיד שלהם היה מאז ומעולם לשלוט, לרצוח, לחמוס, לגזול ולהעביר חוקים אכזריים ואנחנו התפקיד שלנו זה למחות ולקרוא לשינוי וגם להיות בעצמנו השינוי: לחגוג, לעוף על החיים, לחיות בשמחה ולהנות ולאהוב את החיים למרות כל הדברים הנוראיים שיש בהם, ולהגיד כן גדול לעולם הזה למרות כל הדברים שהם מחוללים ולדעת שהם זה אנחנו, וחלק מאיתנו, ושזו עבודה אינסופית של הטהרות להטהר מזה וכדאי שתאהב אותה כי אחרת אנחנו עוד נסבול הרבה.

מצד אחד יש את כל הסבל בעולם וזה נורא וזה מייאש. ואז יש לשים לצד הסבל הזה תפילה, ואז פתאום זה משהו אחר, משהו שאפשר לחיות בו ולהאמין."

 

 

[1] ברי לי לחלוטין כי יש סוגים שונים של רוחניות, שבמקרים רבים אין עניינם דווקא העצמת השמחה, האהבה או רגש התודה בנפשו של אדם. במאמר זה אני מתרכז במאפיין זה של החיפוש הרוחני שהוא לדעתי חוט השני העובר דרך הרוב המכריע של השיטות הרוחניות הנפוצות בעידננו.

המאבק הקריפטו-אנרכיסטי, דרך המשי ולמה זה נוגע לכולנו

נשפט למאסר עולם בכלא ללא אפשרות לחנינה. רוס אלבריכט.

נשפט למאסר עולם בכלא ללא אפשרות לחנינה. רוס אלבריכט.

המלחמה במלחמה בסמים מניבה בשנים האחרונות כמה מהסרטים הדוקומנטרים הנוקבים והמרשימים של התקופה. הסרט Deep Web נוגע בסיפור של משני תודעה והפסיכדליה באופן שולי כביכול, אבל למעשה הוא קריטי לכל דיון על הההשפעות של מלחמה בסמים על החברה שלנו ועל הסכנה שהיא מהווה לדמוקרטיה ולזכויות האזרח. "דיפ ווב" מספר את הסיפור של "דרך המשי" אתר מסחר הסמים ששגשג ברשת האפלה (Darknet) עד שנסגר על ידי ה- FBI ב-2013. זה סיפור מרתק על התארגנות קהילתית של קריפטו-אנרכיסטים אידאליסטים שביקשו ליצור צורת תקשורת אלטרנטיבית המאפשרת לאזרחים לעקוף את מנגנוני הפיקוח והמעקב הממשלתיים ההולכים ומתהדקים באינטרנט. בדרך הם הצליחו להוריד בצורה משמעותית את שיעור האלימות הקשורה בסמים ובכך השיגו יותר משהשיגו עשרות שנים ומאות מיליארדי דולרים שנשפכו על המלחמה בסמים. אלא שכאן, כמובן, נכנסו לתמונה מדיה היסטרית, פוליטיקאים דמגוגים, ומשטרה ומערכת המשפט שתפסו להם שעיר לעזאזל: מתמטיקאי צעיר ומחונן בעל עקרונות ליברטיאנים בשם ראס אולבריכט שהיה כנראה חלק מגרעין הקהילה שהפעילה את האתר. בעזרת שיטות מלוכלכות, שקרים, מניפולציות, ומשפט מכור שכלל שימוש בראיות שהושגו באופן לא חוקי, הם הצליחו לצייר את אולבריכט כברון סמים מפוקפק וגזרו עליו למאסר עולם בכלא ללא אפשרות לחנינה. השוטרים שהכניסו את אולבריכט לכלא הודו אגב מאוחר יותר בגניבה מהאתר של ביטקוינים בשווי של קרוב למליון דולר ובשיבוש תהליכי חקירה (עוד עובדה שהשופטת הכריזה עליה כבלתי רלבנטית למשפט).

הסיפור של דיפ ווב מטריד במיוחד כי הוא הרבה מעבר לסגירה של איזה שוק למסחר חופשי במשני תודעה. הוא סיפור על משטרה ומערכת משפט שלא עוצרות באדום ועל האופן שהמלחמה הכושלת בסמים משמשת כאמתלה עבור סלילת הדרך לחברת מעקב בסגנון 1984 שנזקיה לחברה גדולים לאין שיעור מהנזק פוטנציאלי שעשוי לכל לסם כלשהו. במסגרת התהליך שהוביל לאולבריכט, עברו החוקרים על התיקון הרביעי לחוקה האמריקאית, עובדה שבית המשפט התעלם ממנה ולא הסכים אפילו לעסוק באי החוקיות שלה. בכך נוצר תקדים המקדם ומכשיר חברת מעקב שבה כל תקשורת שאנחנו עושים ברשתות האלקטרוניות מנוטרת, ובה לממשלה יש זכות לעיין בכל דבר שאנחנו כותבים בין אם לאחרים ובין אם לעצמנו.

המתכנת וההאקטיביסט ארון שוורץ  שהתאבד ב-2013 בעקבות תיק שנתפר לו באירוע של Creative Commons בשנת 2008. תמונה: וויקיפדיה.

המתכנת וההאקטיביסט ארון שוורץ שהתאבד ב-2013 בעקבות חקירה של הממשל האמריקאי של Creative Commons בשנת 2008. תמונה: וויקיפדיה.

אבל יש לסיפור גם סוף אופטימי. כמו נאפסטר, שלאחר סגירתו הופיעו מגוון שירותים המחליפים אותו, גם לדרך המשי כבר צצו אנספור תחליפים מתוחכמים יותר. הקהילה האנרכו-קריפטוגרפית הבנלאומית מתמרצת את פעילותה ליצירת כלי רשת שיחזירו לגולשי הרשת את האנונימיות שלהם וימנעו עולם שבהם כל תקשורת אלקטרונית שלנו מנוטרת על ידי הממשלה.

כמו המתכנת והאקטיביסט האינטרנט החופשי ארון שוורץ', ששם נפשו בכפו ב-2013 לאחר שהממשלה האמריקאית תפרה לו תיק ונכנס מאוחר יותר להיכל התהילה של האינטרנט, כך גם רוס אולבריכט הוא גיבור של מלחמה הניטשת בתקופתנו על שחרור האינטרנט משליטתם של התאגידים והממשלות ועל זכויות האזרח בעידן שבו מערכות שיטור חדלו להגן על האוכלוסיה והפכו לבריונים שמטילים עליה את חיתתם. תצפו בדיפ ווב, ותשקלו לתרום למאבק משפט חוזר עבור ראס אולבריכטזה המאבק של כולנו.

פייסבוק כמאמן ספרותי

facebookwriteכל פעם כשאני כותב סטטוס לפייסבוק אני מקבל מהאתר פידבק לגבי כמה אנשים אהבו אותו או לא אהבו אותו. באופן הזה פייסבוק מבקש ללמד אותי מה מהדברים שנראים לי מעניינים באמת מעניינים אנשים אחרים. הוא מורה לי איזה דברים עלי לכתוב ואיזה דברים עדיף שאגנוז במגירה, מבחינתו. למעשה, אם לומר זאת במילים ישירות מעט יותר, הוא מנסה לאלף אותי ככותב, כמו שהוא מבקש לאלף את כל שאר הכותבים באתר. כשהערך של טקסט מסוים הוא מספר הלייקים שקיבל, אנחנו ככותבים (כלומר, כל מי שכותב בפייסבוק) מתחילים להתאים את עצמנו, וכמובן לא חסרות דוגמאות למי שששינו את סגנון הכתיבה שלהם על מנת שיתאים לרשת החברתית.

אפשר לראות בסיפור הזה צדדים חיוביים. פייסבוק יצר סדנת כתיבה אלגוריתמית לכותבים שמבצעת מקסימיזציה לאפקטיביות של הכתיבה והשיתוף של כל אחד. כל משתמש פייסבוק שמתחיל להעלות תכנים מתמקצע ולומד מה עובד ומה לא, על מה לכתוב ואיך לכתוב. אני גם לא בא לומר שהפייסבוק מונע מקולות ייחודיים לעלות ולבקוע. להפך, הפיד שלי מלא באנשים באנשים שפיתחו במסגרת הפייסבוק סגנון ואישיות ייחודיים שהיום נדמים לי כחלק בסיסי ומהותי באישיותם, למרות שלפני שהיה להם פרופיל בכלל לא תפסתי אותם ככה. ובכל זאת, יש בי איזה קול שתוהה, מה הם היו כותבים אם הפייסבוק לא היה מלמד אותם שככה אחרים אוהבים כשהם כותבים? מה הם היו כותבים אם היו כותבים באופן חופשי ממערכת משוב אלקטרונית שמורה להם מתי הם הצליחו ומתי הם נכשלו (תארו לכם למשל את פייסבוק בלי מנגנון הלייקים)? האם מערכת המשוב והדרוג הזו גם גורמת לנו לאבד משהו מהאותנטיות של הכתיבה? מה היה קורה אם דוסטוייבסקי וג'ויס היו כותבים בפייס? איך הם היו מתאימים את הסגנון שלהם לפלטפורמה הזו? האם זה היה מונע מהם לכתוב כמו דוסטוייבסקי וג'ויס? אולי הקיום של דוסטוייבסקי וג'ויס הוא תופעה ששייכת במהותה לעידן אחר שלפני הפייסבוק? אולי דוסטוייבסקי וג'ויס היום היו מפנים את המרץ שלהם לכתיבת סטטוסים בפייסבוק? הו, כמה עצוב זה היה. למרות הייתי שמח לקרוא את הסטטוסים האלה, אני עדיין חושב שזה היה בזבוז אדיר.

ואולי לא. אולי הם עדיין היו כותבים רומנים גדולים. ככלות הכל, גם היום יש סופרים שעושים את זה, פשוט לא בתוך הפייסבוק. ובתוך הפייסבוק הם היו כותבים פייסבוקית. פייסבוק, בסיכומו של עניין, היא סוגה ספרותית: כמו רומנים, סיפורים קצרים, כתבות עיתונאיות ושירי הייקו. התוכן שנוצר בה נוצק בדמות המדיום. יש אנשים שכותבים רומנים, יש אנשים שכותבים שירת הייקו, ויש אנשים שכותבים פייסבוק, ז'אנר כתיבה ששונה מהקודמים לו בראש ובראשונה בכך שהוא מחנך/מאלף את הכותבים בו להתמקצע ככותבי פייסבוק באמצעות מערכת קיברנטית של משוב בלתי פוסק מהאתר. הז'אנר הקיברנטי הזה פשוט הפך תוך שנים ספורות לז'אנר הספרותי הפופולרי בהיסטוריה, כזה שיותר אנשים מאי פעם שולחים בו יד, בזכות אמצעי ההפצה והדרוג שלו.

פייסבוק הוא סוג של מאמן ספרותי לכותבים שנותן לנו ציונים ברורים ומאתגר אותנו למתוח את הגבולות שלנו. המאמן הספרותי הזה מארגן לנו אצטדיון עם קהל צופים ומאפשר לנו לחמם ולאמן את השרירים הכתיבתיים שלנו מול קהל. יש אנשים שהמאמן הספרותי הזה מביא אותם לביצועים מרשימים. הם מפתחים סגנון ייחודי משלהם, בטיפוחו של הפייסבוק, וזוכים איתו להצלחה. אבל שמורה לי חיבה והערכה מיוחדת למי ששומרים על הסגנון שלהם בלי להתחשב במה שהקואצ'ר אומר, שממשיכים לפרסם את הסטטוסים הכושלים (סטטיסטית) שלהם בלי לספור כמה לייקים הם מקבלים, ולאלה שממשיכים להופיע מחוץ לאצטדיון רחוקים מתשואות הקהל. פעם כתיבה למגירה נבעה לרוב מחוסר ברירה, היום היא מסמלת איפוק ודיסקרטיות מסוג נדיר בחברה.

כפי שהרומן היה תוצר של המצאת הדפוס, כך הפייסבוק מייצר כיום ז'אנרים ספרותיים חדשים שעוד מוקדם להעריך ולאמוד. כשאנשים יבואו לכתוב את ההיסטוריה הספרותית של העידן הנוכחי, הכח של הפייסבוק יהיה משהו שחובה לקחת בחשבון: גם ככח טכנולוגי-תרבותי חדש שהעניק לציבור עצום את ההשראה לשלוח את ידם בכתיבה, גם ככח שעיצב את הכתיבה של כותבים חובבים ומקצועיים, וגם ככח שטשטש סופית את ההבחנה בין אלו לאלו – הסוגה הספרותית הראשונה שהובנתה בצורה קיברנטית-אלגוריתמית ולימדה בני אדם כיצד לכתוב בסביבת המדיה החברתית.

רשימות נוספות בנושא פייסבוק ורשתות חברתיות בבלוג טכנומיסטיקה

24 יום ללא פייסבוק – צום הפייסבוק הגדול

?אמנות הסטטוס: או, מה אם לאנדי וורהול היה חשבון פייסבוק 

אלוהי הסטטוס, התשמע קול תחנוני?

אטביזם, תרבות, ברבריות ומוסר במלחמת השוורים

bullfight1ביום שישי האחרון ביקרתי במלחמת שוורים שנערכה פה בפלאסה דה טורוס של גרנדה לכבוד חג קורפוס קריסטי.

היו לי התלבטויות לפני שהחלטתי לבקר באירוע המתקרא בעברית "מלחמת שוורים". רציתי לבקר באירוע הזה כי הרגשתי שזה חלק חשוב בתרבות הספרדית שעדיין לא הכרתי ושאחרי יותר משנה כאן ראוי שאכיר, אבל התלבטתי אם ללכת בגלל האכזריות הרבה המובנה בו. ועם זאת, ככל שחשבתי על זה יותר הגעתי למסקנה שבהשוואה לפרקטיקות היומיות של הקיום המודרני, מלחמת השוורים, במגבלותיה שלה, דווקא מסמלת עולם מאוזן יותר, או לפחות אכזריות מסדר גודל נמוך יותר, ואני אסביר כאן למה אני מתכוון.

ראשית כל, חשוב לומר שלא ניתן להשוות את הסבל של שור שהורגים אותו תוך כדי קרב שנמשך רבע שעה, אבל שגדל במשך ארבע-חמש שנים כשור חופשי באחו, לעומת הסבל שעוברות פרות ותרנגולות שגדלות בתנאי מחנות הריכוז של תעשיות הבשר, החלב והביצים. מבחינה הזו, כל סופר או מסעדה טיפוסיים בספרד הם אתר להרבה יותר זוועות ממלחמת השוורים על כל הדרמטיות שבה. גם מבחינה מספרית, שישה שוורים שנלחמים על חייהם בקרב שמתרחש מול קהל של אלפי בני אדם מספר פעמים בשנה רחוקים מאוד ממיליארדי החיות הנרצחות בתעשיה הנזכרת מעלה. מאחר שאני טבעוני בביתי, אבל כן חוטא לעיתים באכילת מזון מן החי כשאני בחוץ, הרגשתי שזה יהיה צביעות מצדי להחרים דווקא את האירוע הזה.

ויש משהו מעבר לזה. המוות בזירה הוא אמיתי ומופגן, הוא לא מודחק ומוסתר כפי שהוא בחברה המערבית שבה הבשר מגיע באריזות, מנותק מהיצור החי שממנו הגיע. פגשתי בעבר טבעונים שאמרו לי שאם בני אדם היו הורגים בעצמם, במו ידיהם, כל חיה שהם אוכלים – כלומר מתעמתים עם המוות שהם גורמים במקום להתעלם ממנו – לא הייתה להם בעיה, או בעיה קטנה בהרבה, עם הדבר הזה. כמובן לא כל הטבעונים יסכימו עם הנימוק הזה אבל הרעיון שמלחמת השוורים אינה מסתירה את האלימות והסבל המובנים בחברה שלנו וביחס שלנו לחיות, ואף משווה לו אלמנט פולחני ומטאפיזי שעומד לעומת הרצח הקר, הבלתי אישי וההמוני שהחברה שלנו רגילה לבצע בחיות, גרם לחוויה להראות בעיני כראויה יותר וקטלנית פחות מאשר כל ארוחה שאינה טבעונית לחלוטין. במילים אחרות, קשה לי להבין איך מישהו שאינו טבעוני יכול להתנגד למלחמות שוורים. (כמובן אפשר לומר שיש הבדל כי אנחנו אוכלים בשר בשביל להזין את עצמנו. אבל זה קשקוש. לרוב הגדול של האנשים אין כל צורך בבשר בשביל להזין את עצמם. הם אוכלים בשר כי זה טעים להם ולרוב תוך פגיעה בבריאותם, ותו לא.). ולגבי הטבעונים שלעולם לא אוכלים כל מוצר מן החי ויחליטו לגדף אותי על כך שהחלטתי לתת יד לדבר הזה ולבקר בו, כי למרות שהוא אכזרי פחות מאכילת מוצרים מן החי הוא עדיין אכזריות ולזו אין לעולם הצדקה. ובכן, במקרה הזה אין לי מה להשיב אלא כנראה לקבל בשקט את הגידופים ולציין שמתוך מבט ברשת האכזריות שהעולם שלנו מבוסס עליה ועושה את כולנו שותפים לה (מהקהילה הילידית שנרצחה כדי להפיק את הנפט שאנחנו משתמשים בו כדי לנסוע לעבודה, ועד לילדים שכרו מתכות רעילות בתנאי עבדות עבור הטלפון הנייד שלנו) מלחמת השוורים לא נראית לי כמו המטרה הנכונה להפנות כלפיה את הזעם (אם כי אני כמובן מבין את הנטיה). בשבת האחרונה, יום לאחר מלחמת השוורים, הזדמן לי לצפות בגמר ליגת האלופות האירופאית ולהבחין בפרסומות של Gazprom על כר הדשא, אותה חברה שנבחרה ב-2014 לתאגיד הגרוע ביותר מבחינת הפרות זכויות אדם והרס הסביבה. כל משחק בליגת האלופות האירופאית, הבנתי, משמש בעצם פרסומת לברבריות גדולה בהרבה ממלחמת השוורים שהרי חברות כמו גזפרום אחראיות לא להרג של כמה שוורים תמימים, אלא להרס שיטתי של מערכות אקולוגיות שלמות הכוללות מליוני בעלי חיים, לגירושן מאדמותיהן ורציחתן של אוכלוסיות ילידיות והפעילים המנסים להגן עליהם, ובאופן כללי להשלטת טרור על הסביבה ועל קהילות אנושיות. בניגוד למלחמת השוורים שהיא מסורת קטנה ומקומית אבל כזו שמציגה את האכזריות שלה לעין כל, האכזריות הגלומה והמוקדמת בכל משחק של ליגת האלופות שמקדם תאגידים כמו גזפרום היא רחבת היקף וקטלנית הרבה יותר, גם אם מוסתרת מאחורי כר דשא ירוק וחבורת כדורגלנים חטובים.

טהרנות מוסרית לא יכולה לעבוד. היא מעולם לא עבדה, וזו הסיבה שלמרות שדעתי לא הייתה נוחה לחלוטין מביקור במלחמת שוורים, החלטתי שזה משהו שבהתחשב בשאר הפעילויות שאני (כמו רוב האנשים) מבצע בחיי, אין סיבה מיוחדת להחרים דווקא אותה.

אטביזם ודקדנטיות במלחמת השוורים

ולמלחמת השוורים עצמה. קודם כל השם מלחמה מטעה. זו לא באמת מלחמה או אפילו קרב, אלא יותר הרג מאורגן (בספרדית מלחמת השוורים פשוט נקראת Corrida, ריצה). כמו שכתב המינגווי בספר "מוות אחר הצהריים" שהוקדש לנושא מלחמות השוורים, מלחמת השוורים אינה ספורט אלא טרגדיה. קודם כל, השור והמטאדור אינם מתמודדים שווים. בראש ובראשונה כי למטאדור יש נבחרת משלו שמעייפת, פוצעת את השור ומכינה אותו לעימות הסופי, כך שכשהמטאדור עולה כדי להורגו השור כבר נמצא בעמדת נחיתות ברורה. מעבר לכך, המטאדור אומן לצורך העניין לאורך שנים בעוד שהשור הוא חיה תמימה שעולה לזירה לראשונה בחייה. לפי החוק הספרדי שור לעולם לא יעלה לזירה פעם שניה, גם אם שרד קורידה קודמת. המינגווי כותב שלולא כן היו השוורים טובחים בטוררוס (המטאדור וצוותו) ומפילים בהם חללים רבים. שור שהכיר את מלחמת השוורים משנה את התנהגותו בזירה, ושור ששרד אותה ומוצלח בה יכול להפוך למכונת הרג עבור טוררוס. המינגווי מספר שלפני שחוקק החוק שקובע שכל שור יעלה לזירה פעם אחת בלבד היה שור אחד שהרג 16 בני אדם ופצע 60 עד שהוחלט להוציא אותו לגמלאות. היום שוורים מצטיינים נשחטים לרוב בכל מקרה, גם אם שרדו את הקרב. אם המטאדור הראשון לא הצליח להרוג שור, יעשה זאת הבא אחריו ואם גם זה לא יצליח השור יוחזר אחר כבוד מאחורי הקלעים וישחט שם. אין כאן רחמים. כמו שהמינגווי כותב: במלחמת השוורים יש סיכון מסוים עבור המטאדור, אפילו סיכון במוות. אבל עבור השור המוות הוא ידוע מראש. רק במקרים נדירים מאוד של מפגן יכולת מרשים במיוחד, בבקשת הקהל ובאישור נשיא הקורידה יקבל השור חנינה ואם ישרוד את פצעיו יזכה לפרישה נעימה באחו.

למרות שהבנתי שהסוף המר ידוע מראש, ההזדהות שלי הייתה לרוב עם השור. רציתי שיתן למטאדור הזה בישבן. יכולתי להעריך את המטאדור ויכולתי גם לשנוא אותו, אבל בסופו של דבר רציתי שהקרניים של השור ינעצו לו בישבן, שמשהו בטרגדיה הידועה מראש הזו ישתבש והאכזריות תופנה כלפי הצד האכזר. וזאת למרות שידעתי שלשור המסכן כל זה לא יעזור.

bullfight2איזה מין בני אדם בכלל בוחרים להיות מטאדורים? להרוג חיות בזירה כפרנסה? שם המקצוע עצמו מעורר זעזוע: מטאדור – בתרגום ישיר: ההורג. והמטאדור הוא אכן סוג של מלאך מוות שמגיע להרוג את החיה לקול תשואות הקהל, ושמהמוות שהוא מבשר לא ניתן לברוח. ללא ספק מדובר במקצוע שהוא בעל מימדים מיתיים אבל גם מחפיר ומזעזע. המניע הבסיסי להפוך למטאדורים עבור גברים צעירים הוא הרצון להוכיח את האומץ שלהם. המינגווי כותב שרוב המטאדורים הם אנשים עם אומץ טבעי גדול. והם צריכים להיות כאלה, רבים מהמטאדורים הגדולים של ההיסטוריה מתו בזירה. אבל למרות שאין ספק שנדרש אומץ גדול כדי להכנס לזירה עם שור גדול ולסכן את חייך, המטאדור נראה לי דווקא חסר בטחון ואף פחדן מבחינה בסיסית: מהבחינה שהוא מביא עצמו לעולל דברים נוראיים כל כך על מנת לזכות בהערכת, הערצת ואהבת הקהל. וכך, כל האומץ של המטאדור בא אולי לכסות על חוסר בטחון בסיסי בערכו. בסופו של דבר, אגב, הרצון שלי שהמטאדור יקבל איזה קרן בטוסיק מאיזה שור פראי במיוחד התממש. המטאדור השני מתוך השלושה באמת חטף את הקרניים של השור פעמיים ולבסוף פונה לבית חולים. אחד המטאדורים האחרים נאלץ להרוג את השור השני שלו.

הקהל מצדו מריע כל פעם שחנית, דגל או חרב נתחבים בבשרו של השור. לבסוף השור נופל על הקרקע והמטאדור, לקול תרועות הקהל שנעמד על הרגליים, נועץ בו את חרבו שוב ושוב עד שהמוות סופי. ההמונים מריעים. כאמור, אל תחפשו כאן רחמים. זוהי דת של דם ואכזריות, של קורבן שוורים לאלים לא ידועים. בחיים שלי לא ראיתי אנשים מריעים ככה להרג וזה מזכיר לי את הגלדיאטורים ברומא או סצינה ממשחקי הכס. אין כבר בעולם שלנו חגיגות הרג המוניות ופולחניות כאלה. כבן הציביליזציה המערבית, זו בכלל הפעם הראשונה שאני צופה שהורגים משהו. אני חושב על כל האנשים שראיתי מתים על המסך בשנים של צפיה בטלויזיה ובקולנוע – ומעולם לא ראיתי במציאות חיה שגדולה יותר מחרק נהרגת, בוודאי שלא שור או אדם. מלחמת השוורים מוציאה את המוות מהמסכים ומביאה אותו אל המציאות. היא מחזירה לו את המימדים הריאליים, האפיים וגם המציאותיים והמזעזעים שלו. יש כאלה שמגנים עליה באומרם שאף אחד לא אוהב את השוורים וחולק להם כבוד כמו המטאדורים. זה נימוק תמוה ואף מגונה בעיני (נראה לי מגונה להתהדר באהבתך ליצור חי שאותו אתה הורג), אבל לא יכולתי שלא להתרשם מהדממה שאוחזת בקהל באותו רגע מכריע כשהמטאדור עומד פנים מול פנים מול השור העייף, המוכן להסתערות האחרונה, ומתכונן לנעוץ את החרב היישר בליבו. אלפי בני אדם שמרוכזים לחלוטין בעימות בין המטאדור לשור, וברגע המיתי הזה שמכונה "רגע האמת". כאמור, אפשר להזדעזע מהמחזה הזה, אפשר לגדף את המעורבים בו, אבל קשה להתווכח שיש בו יותר כבוד ומשמעות מאשר במוות האנונימי בבית המטבחיים שלו זוכות רוב החיות בחברה שלנו, והוא בוודאי דומה יותר לאופן שבו חיה מוצאת את מותה בטבע לעומת בית המטבחיים.

אני לא מתכוון כמובן לומר שעבור השור מלחמת השוורים היא כל דבר אחר מאשר חוויה זוועתית. מוות באלימות לא יכול שלא להיות חוויה זוועתית. בוודאי כאשר אתה שור צעיר ותמים שגדל לו באחו שקט ארבע שנים ושעולה פתאום לזירה מוקפת אלפי בני אדם השותים וצוחקים וקוראים קריאות רמות. וצוות הטוררוס, בחליפות הנוצצות שלהם (מעודי לא ראיתי לבוש פסיכדלי יותר מהלבוש של המטאדור אחרי שהשמש יורדת ומדליקים את האורות בזירה והוא זורח ומנצנץ בכל רגע בעשרות הבזקים סימולטנים) שהם כמו זבובים טורדניים שדוקרים אותך לצלילי המוזיקה ושופכים את דמך שוב ושוב עד הסוף המר.

בסופו של דבר מלחמת השוורים היא מחזה שיש בו סתירה מובנית בולטת. מצד אחד היא מסורת שמורה. צורה תרבותית מפותחת ומעודנת ביותר שמתבטאת במחוות ובלבוש מסוגננים, ובהקפדה מדוקדקת על שפע כללי טקס – עד כדי כך שהמינגווי מדבר על מלחמת השוורים כצורת אמנות דקדנטית. מצד שני מלחמת השוורים היא ברבריות אטביסטית ברמות שקשה לתפוס. אלפי אנשים ששותים ואוכלים בזמן שרוצחים בזירה את השור לצלילי מוזיקה העליזה של התזמורת. הצחוק של האנשים בשורה מאחורי תוך כדי שתקעו לשור את הדקירות האחרונות זעזע אותי ממש. לא בגלל שהוא היה אכזרי במיוחד, אלא דווקא כי הוא היה כל כך סתמי. כי אנשים יכולים לצחוק ולקשקש בזמן שמולם רוצחים יצור חי. כמו שהספרדים אומרים לפעמים Qué Babaridad. איזו ברבריות!

הפופולריות של מלחמות השוורים בספרד נמצאת בדעיכה כבר עשרות שנים. בשנים האחרונות היא מגיעה לשפל. רוב גדול באוכלוסיה אומר שאין לו עניין בקרבות הללו, והשיעור גדול עוד יותר בקרב הצעירים. המצב הזה, שמעיד על הרגישויות של האדם המודרני, וכביכול על המוסריות הנעלה שלו בסופו של דבר מעיד בעיני על חברה שהולכת ומתנכרת מעולם הטבע והחי. בראשית ימי מלחמת השוורים מטאדורים היו אנשים שעבדו עם בקר וחיו איתו. הם השתתפו בקורידות כפריות שבהן הוכיחו את האומץ שלהם למול בני הכפר. הקורידות היו חלק מתרבות חקלאית שהבקר היה עדיין חלק מההווי שלה. היום האנשים המודרנים מזדעזעים מהקורידות, או כנראה פשוט משתעממים מהן. יש דברים יותר מעניינים לראות משור עייף שרודף אחרי מטדור, כמו הפרק החדש במשחקי הכס שמציע אלימות הרבה יותר ספקטקולרית ומספקת. צריכת המזון מן החי לעומת זאת עלתה לאין שיעור מאז הימים שבהן התחילו הקורידות. אם האדם המודרני נתקל בבשר זה בדרך כלל על הצלחת. כמויות החיות המתות ורמות האכזריות של ההריגה שלהם עלו בשנים שחלפו מאז ימי הזוהר של מלחמת השוורים, בזמן שהמפגש עם הבקר ועם רגע המוות שלו הודחק מחוץ לתרבות. ואם יכול להיות נימוק מוסרי למען הקורידה, זה בגלל שהיא חושפת משהו מהאכזריות המובנה הזו ושלמרות הדימוי שלה היא מסמלת דווקא עולם שבו הרג חיות הוא פחות שיטתי, מסיבי ומובן מאליו מהעולם שבו אנחנו חיים כיום.

בסופו של דבר יש לי רגישויות של אדם מודרני, וקשה לי להאמין שאחזור לקורידה. אני מעדיף שלא יהרגו בשמי. לא לשם מאכל ולא לשם מסורת או מופע. המחשבה על זה ששילמתי מכספי על המוות של השור התמים הזה שבזירה לא נעימה לי. ובו בזמן אני יודע שזה בלתי אפשרי. כל הזמן יהרגו בשמי, ואני הורג כל רגע בעצם קיומי. הקורידה היא לא הבעיה, היא סימפטום מזדקר שמלמד אותנו על בעיה עמוקה וגדולה בהרבה.

בעיה בחקר ההזיה: סט וסטינג, שנות השישים והלקח עבורנו

בשבוע שעבר נתבשרתי בשעה טובה כי עבודת הדוקטורט שלי "The Psycho-Social Construction of LSD: How Set and Setting Shaped the American Psychedelic Experience 1950-1970"  אושרה על ידי אוניברסיטת בר אילן וכעת אני דוקטור לכל עניין ודבר.

 לכבוד המאורע הנגישו באתר אודיסאה מאמר שפרסמתי שם ביולי האחרון תחת הכותרת "בעיה בחקר ההזיה". המאמר הוא בעיני סיכום לא רע של כמה מהטענות העיקריות של המחקר שלי ואני מעלה אותו עכשיו גם כאן בבלוג לעיונכם. קריאה נעימה ומעוררת.

phdcover

  בעיה בחקר ההזיה

           לחקר ה-LSD בשנות החמישים והשישים ישנן השלכות מרחיקות לכת על האופן שבו אנו מתייחסים היום למושג "סמים". במהלך השנים, דווקא כשהחוקרים נצמדו לנורמות המחקריות ה"אובייקטיביות", תוך התעלמות מההשפעות התרבויות, התבררו תוצאות המחקרים על השפעת החומר ההזייתי כמוּטוֹת. נראה אם כן שחזרתה של לוסי מרקיע היהלומים, אחרי למעלה מארבעה עשורים, מחייבת היערכות מחקרית מיוחדת על הקרקע.

לו היה קורא כלשהו מעיין בדיווחים השונים שהתפרסמו על אודות ה-LSD בכתבי העת המדעיים של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, כשצירוף האותיות LSD מחוק מהדף, היה מגיע מן הסתם למסקנה שהכותבים עוסקים בסמים שונים עם השפעות שונות ואף הפוכות באופיין.

לסד הוא חומר מעורר חרדה, הפרעות בתפיסה ועוני רעיוני. הפסיכיאטר מקס רינקל, מחלוצי האסכולה הפסיכוטומימטית בחקר הלסד.

לסד הוא חומר מעורר חרדה, הפרעות בתפיסה ודלות רעיונית. הפסיכיאטר מקס רינקל, מחלוצי האסכולה הפסיכוטומימטית בחקר הלסד.

בעוד שפסיכיאטרים מהאסכולה הפסיכוטומימטית טענו ש-LSD וחומרים דומים לו – כגון פסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות חיזיון, ומסקלין, החומר הפעיל בקקטוסי הפיוטה והסן פדרו – יוצרים אצל מי שנוטל אותם מצב דמוי פסיכוזה בעל תסמינים דומים לאלה של מחלת נפש, טענו שורה של פסיכיאטרים ופסיכולוגים מהאסכולה הפסיכדלית שחומרים אלה דווקא מרפאים את הנפש ואף מבטיחים להנחיל לאנושות "שפיות חדשה". בעוד פסיכיאטרים פסיכוטומימטים טענו ש-LSD הוא בבסיסו סם מעורר חרדה הפוגע בקוגניציה, מעורר הפרעות בתפיסה וגורם ל"דלות מחשבתית", הרי שחוקרים אחרים טענו שהחומר הזה אופורי בהשפעתו, מעצים יכולות קוגניטיביות, מחדד את התפיסה ומרחיב את התודעה. בעוד הקבוצה הפסיכוטומימטית טענה שחוויית ה-LSD היא כה איומה שאף אחד שעבר אותה לא רוצה לחזור עליה שוב, טענו חוקרים מהאסכולה הפסיכדלית כי החוויה כה מופלאה שכל מי שעבר אותה רוצה לחוות אותה שוב ושוב. באופן מעורר תמיהה הציגה כל קבוצה מקבוצות המדענים שהיו מעורבות בדיון תוצאות שתמכו בטענותיה.

יתרה מכך, לאורך שנות המחקר הרבות ב-LSD עשו מגוון גדול של קבוצות שימוש ב-LSD למטרות שונות ומרובות, ולעתים אף סותרות: לצורכי פסיכותרפיה, ליצירת חוויה מיסטית, להעצמת יצירתיות, לפתרון בעיות טכניות, למטרות פוליטיות-אידיאולוגיות, וגם לחקירת אסירים ולנטרול חיילים בידי סוכנויות ביון, דוגמת ה-CIA. התיאורים השונים, לעתים הסותרים, להם זכה ה-LSD בשנות החמישים והשישים מעלים שאלות רבות. בין היתר, כיצד יכול סם אחד לשמש למגוון רחב כל כך של שימושים שונים ומנוגדים? איזו מהאסכולות השונות בחקר הסם צדקה בתיאורו, ומה היא השפעתו האמיתית?

תשובה אפשרית לשאלות אלה, המוצגת מאז שנות השישים על ידי שורה של חוקרים, היא שניתן להסביר את הפערים בתוצאות המחקריות באמצע המאה ה-20 כשלוקחים בחשבון את עקרון הפעולה הבסיסי ביותר של חומרים פסיכדליים: עקרון הסט והסטינג.

על פי עיקרון זה, שקיבל את שמו מהפסיכולוג ד"ר טימותי לירי (Timothy Francis Leary) בתחילת שנות השישים ושנשען על רעיונות שזכו לתהודה גוברת כבר במחקר החומרים ההלוצינוגניים של שנות החמישים, האפקט של חומרים פסיכדליים אינו ספציפי – כלומר אינו מתבטא בצורה אחידה אצל כל פרט ובכל סיטואציה. רחוק מכך, השפעותיהם של סמים פסיכדליים הינן מגוונות להפליא ותלויות בראש ובראשונה בסט – משתנים פסיכולוגיים כגון אישיות, הכנה, ציפייה וכוונה; ובסטינג – משתנים שכוללים את הסביבה הפיזית, החברתית והתרבותית שבה מתחוללת חוויית הסם.

כך, למשל, חווית LSD שמתרחשת בסביבה זרה ומאיימת לאדם חרדתי החושש מהשפעת הסם צפויה לעורר תגובות בלתי נעימות עד מאוד, בעוד שחוויה שעובר אדם המבקש להפיק מהשימוש בחומר אפקט תרפויטי, אסתטי, יצירתי או רוחני, ושמתרחשת בסביבה נעימה ותומכת, צפויה לחולל השפעה נעימה ואופורית.

על פי היפותזה זו, היו אלה ההבדלים בתנאי הסט והסטינג שבמסגרתם נעשה שימוש ב-LSD שהובילו לתוצאות החריגות שקיבלו חוקרים שונים באמצע המאה ה-20. כך, למשל, מחקרי ה-LSD של חוקרים מהאסכולה הפסיכוטומימטית כגון מקס רינקל (Max Rinkel), רוברט הייד (Robert Hyde) ופול הוך (Paul H. Hoch), התקיימו במסגרת תנאי סט וסטינג שניבאו מכל בחינה שהיא את הופעתן של תגובות שליליות לסם. המשתתפים בניסויים אלה לא קיבלו הכנה של ממש לחוויה, מלבד רמיזות אקראיות על כך שהסם יגרום להם לאבד שליטה ולהפוך לפסיכוטיים לפרק זמן מסוים. הם עברו את הניסויים בבתי חולים פסיכיאטריים, בחדרים משרדיים משעממים מוארים באורות פלורסנט שבהם לא ניתנה למטופל האפשרות להשתרע ולנוח. במהלך החוויה נדרשו המשתתפים לבצע לעתים קרובות שורה ארוכה של מבחנים ומטלות או לעבור שלל בדיקות רפואיות טורדניות, כגון בדיקת אישונים ומתן דם ושתן. הסביבה החברתית הייתה לרוב מנוכרת, ויחס הצוות לנבדקים, שהיו במקרים רבים חולים פסיכיאטריים המאושפזים בכפייה, היה לרוב בלתי אישי ואף מתנשא.

הייתה מחלוצות השימוש בסט וסטינג לצורך אופטימיזציה של האפקט התרפויטי הפסיכדלי.  הפסיכולוגית בטי אייזנר.

הייתה מחלוצות השימוש בסט וסטינג לצורך אופטימיזציה של האפקט התרפויטי הפסיכדלי. הפסיכולוגית בטי אייזנר.

בניגוד לכך, בניסויים של האסכולה הפסיכדלית, שנערכו על ידי חוקרים כגון טימותי לירי, בטי אייזנר (Betty G. Eisner) וג'יימס פדימן (James Fadiman), היו תנאי הסט והסטינג שונים בתכלית. המצטרפים למסעות התודעה הללו באו אליהם לרוב אחרי הכנה מקיפה, כשהם מצפים לחוויה משמעותית, מרוממת ומרחיבת אופקים. החוויות עצמן התקיימו בחדרים נעימים, דמויי סלון, שהוארו ברכות, צוידו בכריות ובספות נוחות, ושבהם הייתה למשתתפים גישה למוזיקה ולספרי אמנות. הסביבה החברתית הייתה תומכת, כאשר במקרים רבים היו הנוכחים מכרים וחברים שהכירו איש את רעהו היטב ובטחו זה בזה. לאחר המסע יכלו המשתתפים לשתף זה את זה בחוויותיהם ללא חשש, ולהרהר יחדיו במשמעויותיהן.

במסגרת מחקר הדוקטורט שלי בדקתי את היפותזת הסט והסטינג על ידי השוואה של תשעה פרמטרים שונים למדידת תנאי הסט והסטינג שבהם עשו שימוש קבוצות שונות של חוקרים. תוצאות הבדיקה היו חד-משמעיות. כל תשעת הפרמטרים של הסט והסטינג ניבאו סבירות גבוהה לחוויות מאיימות וקשות בתנאי הסט והסטינג של המחקר הפסיכוטומימטי, בעוד שכל תשעת הפרמטרים ניבאו סבירות גבוהה לחוויות אופוריות ומרחיבות נפש במסגרת תנאי הסט והסטינג של חוקרים פסיכדליים. תוצאות אלה מצביעות על הכוח ההסברי הרב שיש להיפותזת הסט והסטינג בניסיון להבין את המחלוקת הגדולה בין קבוצות החוקרים של ה-LSD בשנות החמישים והשישים.

זכוכית מגדלת לתודעה

דמותו של ה-LSD, כפי שהיא מצטיירת מהסיפור של המחקר בשנות השישים, היא של סם שהשפעתו הבסיסית ביותר היא לעורר באדם מצב תודעתי גמיש לעיצוב של היפר-רגישות להשאות שונות. במצב זה המולקולה מעצימה את התגובות לגירויים שונים המגיעים מהסביבה החיצונית, כמו גם תכונות שונות הקיימות כבר בנפש האדם, ומאפשרת להתבונן ולהתמקד בהן ביתר שאת. אין פלא שמאז שנות השישים הרבו חוקרים של החומרים הפסיכדליים להתייחס אליהם כאל זכוכית מגדלת לתודעה, או כמגבר ומראה למצב התודעה של המשתמש בהם. תכונה זו של החומרים הפסיכדליים נרמזת גם במילה "פסיכדלי", שמשמעותה לקוחה מהמילים היווניות פסיכה (נפש) ודלוס (מגלה).

jim fadiman

הראה את היעילות של לסד לפתרון בעיות מדעיות והנדסיות. הפסיכולוג ג'יימס פדימן.

החוקר הפסיכדלי ג'יימס פדימן, שהיה שותף בשנות השישים בשורה של מחקרים פורצי דרך בתחום השימוש בפסיכדליה לצורכי פתרון בעיות טכניות, טוען שחומרים פסיכדליים יכולים להגביר כל יכולת קוגניטיבית. בשנות השישים, כשפדימן היה בוגר צעיר של המחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת סטנפורד, הוא הצטרף לקרן הבינלאומית ללימודים מתקדמים, מוסד שהקים וויליס הארמן, מהנדס חשמל מצליח שפרש מהעולם התאגידי ואסף סביבו חבורה של מהנדסים ומומחים מתחום בריאות הנפש לפרויקט שמטרתו חקר פוטנציאל החומרים הפסיכדליים עבור האנושות.

כשפדימן וחבריו בפאלו אלטו של שנות השישים ביקשו לרתום את האפקט רב העוצמה של ה-LSD והמסקלין לצורך פתרון בעיות מדעיות וטכניות, הם תיארו למהנדסי החשמל והאלקטרוניקה שהצטרפו לניסוי את השפעות הסם בדיוק באופן שחשבו שיעצים את היכולות הדרושות לפתרון בעיות, בלי לנסות אפילו לתת הקדמה אובייקטיבית ומאוזנת. הם אמרו להם שהסם יעניק להם גישה למשאבים יצירתיים חדשים, שיעצים את יכולתם לראות באחת את הפתרון השלם לבעיה, שהם יוכלו להתרכז בקלות בפתרון הבעיה מבלי שדעתם תוסח (תיאור שהיה מנוגד במובהק למה שדיווחו חוקרים פסיכוטומימטיים), שהזיכרון שלהם יהיה חסר רבב, שיהיה ביכולתם לסרוק במהירות את הפתרונות השונים לכל בעיה, ושתהיה להם יכולת הדמיה מושלמת, כך שאם הם למשל מתכננים מערכת טכנית כלשהי, יהיה ביכולתם להיכנס לתוך החלקים השונים שלה ולראות אותה מבפנים.

רבים מהמשתתפים בניסוי – עשרים ושבעה מדענים, מהנדסים, ארכיטקט ומעצב – דיווחו על תופעות דומות להפליא לאלה שאותן תיארו בפניהם החוקרים. בניסוי הם הביאו עימם ארבעים וארבע בעיות, כאשר הקריטריון לבעיה המתאימה עבור המחקר היה בעיות שהמשתתפים מתמודדים איתן בחייהם המקצועיים ושהם תקועים בפתרונן זה שלושה חודשים לפחות. מספר הבעיות היה גדול יותר ממספר המשתתפים משום שאחרי המפגש השני הבינו פדימן ושותפיו לניסוי שחלק מהמשתתפים פותרים את הבעיה שהביאו איתם על נקלה והם צריכים אתגר חדש שיעסיק אותם בהמשך היום.

תוצאות המחקר היו כדלהלן: בעשרים בעיות מתוך ארבעים וארבע נפתחו דרכים חדשות לחקירה, עשרים בעיות זכו לפתרון מלא או קרוב למלא, שהוביל לשורה של פטנטים שנרשמו ולמוצרים שפותחו ולעיצובים שנרכשו על ידי לקוחות. בארבע בעיות לא חלה כל התקדמות. מבחני היצירתיות שחילקו החוקרים לנבדקים לאחר המפגש העידו על זינוק של עד 200 אחוז במדדים פסיכומטריים שונים ליצירתיות. למרות התוצאות המרשימות הללו, המחקר של פדימן ושותפיו נפסק ב-1966, כשתקנות חדשות המקשות על מחקר בחומרים פסיכדליים עצרו את רובו.

od-timothyleary

פסילוסיבין כמפתח לחוויה המיסטית. טימותי לירי.

דוגמה אחרת לשימוש משולב בסט וסטינג וחומרים פסיכדליים על מנת להעצים מצב תודעה מסוים ניתן לגלות בניסוי "יום שישי הטוב" שערכו טימותי לירי וואלטר פאהנקה (Walter N. Pahnke) ב-1962. במסגרת ניסוי זה ביקשו החוקרים לבדוק את האפשרות לחולל חוויה מיסטית באמצעות פסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות חיזיון. משתתפי הניסוי, עשרים סטודנטים מבית הספר לתיאולוגיה של הרווארד, חולקו לשתי קבוצות שוות במספרן. קבוצה אחת קיבלה פסילוסיבין והקבוצה האחרת פלסיבו אקטיבי בשם ניאצין (ויטמין B3), תוך חלוקה אקראית וללא ידיעה מוקדמת של הנבדקים והחוקרים, בהתאם לקריטריונים של סמיות כפולה.

הניסוי נערך בכנסייה במהלך יום שישי הטוב – יום צליבת ישו, לפני חג הפסחא – והמשתתפים האזינו לדרשה של כומר והעבירו זמנם בתפילה. בחינה של חוויות המשתתפים על פי מדדים מקובלים לאומדן העוצמה של חוויות דתיות העלתה ששמונה מתוך עשרת המשתתפים שקיבלו פסילוסיבין עברו מה שניתן לתאר כחוויה מיסטית עזה, המזכירה את החוויות שעליהן דיווחו גדולי המיסטיקנים בהיסטוריה. לעומת זאת אף אחד מהמשתתפים בקבוצת הביקורת לא עבר חוויה מסוג זה, וניסוי יום שישי הטוב נחשב מאז להוכחה ברורה ליכולת של חומרים פסיכדליים לחולל חוויות מיסטיות. ממצאי הניסוי אוששו בשנות האלפיים בניסוי נוסף על פסילוסיבין וחוויות מיסטיות שנערך בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס.

כשל האובייקטיביות

ניסויים מהסוג שערכו חוקרים כגון פדימן ולירי במהלך שנות השישים חשפו את הרבגוניות של החוויה הפסיכדלית ואת היותה נוחה לעיצוב במגוון דרכים וצורות. בד בבד הפרו המחקרים האלה את העיקרון הבסיסי של המדע המערבי – עקרון האובייקטיביות, שעל פיו נאסר על החוקר להשפיע על תוצאות הניסוי באמצעות שימוש בהשֹאות ועיצוב התנאים שבהם מתקיים הניסוי. זו הייתה אחת הביקורות העיקריות שספגו חוקרים פסיכדליים באותה העת. מבקרי המחקר טענו שעל ידי עיצוב הסט והסטינג מטים חוקרים כמו לירי ופדימן את תוצאות המחקרים שלהם ומונעים את האפשרות לבחון את השפעות הסמים כשהם בפני עצמם, בסביבה "אובייקטיבית". המתודולוגיות של ניסויים סמויים (Blind Studies) וניסויים אקראיים מבוקרים (Random Controlled Trials), שהפכו במהלך שנות החמישים והשישים לתו התקן החדש של התעשייה הפרמצבטית, מקדשות את אידיאל האובייקטיביות המדעי על ידי כך שהן מבקשות ליצור תנאים מבודדים, נטולי השפעות זרות ככל הניתן על השפעת הסם שאותו הן חוקרות. חוסר ההתאמה לניסויים אקראיים מבוקרים ולמחקרים "עיוורים" היה דרך אחת שבה התרפיה הפסיכדלית התנגשה בכמה מתפיסות היסוד של המדע המערבי.

הנסיון לשמור על אובייקטיביות מוחלטת הינו קאונטר-פרודוקטיבי עבור השגת תוצאות תרפויטיות מיטביות וחסר תוחלת בבסיסו. הביוכימאי והפסיכיאטר אברהם הופר.

הנסיון לשמור על אובייקטיביות מוחלטת הינו קאונטר-פרודוקטיבי עבור השגת תוצאות תרפויטיות  מיטביות וחסר תוחלת בבסיסו. הביוכימאי והפסיכיאטר אברהם הופר.

אלא ששמירה על תנאים "אובייקטיביים" לחלוטין הייתה בלתי נחוצה ואף בלתי ישימה במחקר החומרים הפסיכדליים, שבו השפעת הסם קשורה קשר אינטימי להשֹאות שבהן עושה החוקר שימוש ולתנאים שבהם מתרחשת החוויה. כך, למשל, חוקרים שניסו לשחזר את ההצלחות המרשימות של הפסיכיאטרים המפרי אוסמונד (Humphry Fortescue Osmond ) ואברהם הופר (Abram Hoffer) בטיפול באלכוהוליזם באמצעות שימוש ב-LSD בסביבה מבוקרת ו"אובייקטיבית" לא הצליחו להשיג את אותה דרגת ההצלחה וטענו שהחוקרים כנראה מגזימים בטענותיהם. לעומתם, חוקרים אחרים שהשתמשו ב-LSD לטיפול באלכוהוליזם, תוך מתן דגש תרפויטי דווקא, הצליחו לשחזר את התוצאות.

במקרה של חומרים פסיכדליים, שהשפעותיהם תלויות בנפש ובסביבה, הרצון לאובייקטיביות מוחלטת התברר כמזיק להשגת התוצאות המבוקשות על ידי החוקרים. סט וסטינג אובייקטיבי הינו מושג חסר משמעות משום שלא יכול להיות סט וסטינג שכזה: כל סט וסטינג שבמסגרתו מתרחשת חוויה פסיכדלית מוגדר על ידי האישיות של מי שחווה את החוויה, הציפיות והכוונות שלו, כמו גם על ידי הסביבה הפיזית, החברתית והתרבותית, ואלה לעולם אינן יכולות להיות "אובייקטיביות". כפי שהעירו חוקרים מסוימים, במקרים שבהם לא ניתן להימנע מ"אפקט הצופה" – השפעת המודד/ת על הנמדד – הניסיון לבטלו הוא חסר תוחלת. במקום לראות בו מקור ל"הטיות", יש להסביר את השפעותיו ולהשתמש בהן בצורה האופטימלית לשם השגת מטרות המחקר.

עקרון הסט והסטינג עמד, אם כן, בסתירה חדה לעקרונות הבסיסיים ביותר של מדע הרפואה המודרני. אחת מהנחות היסוד של הפרמקולוגיה היא שמלבד התפקיד המסוים שמשחקים גורמים גנטיים או מצב רפואי, השפעתם של סמים על מטופלים שונים קבועה, אינה מושפעת ממשתנים פסיכולוגיים ובטח שלא ממשתנים חברתיים או תרבותיים. הפרמקולוגיה מקבלת כמובן את אפקט הפלסיבו, שעל פיו עצם הציפייה לאפקט תרפויטי עשוי לגרום להופעתו, אבל הרעיון שההשפעה של חומר יכולה להיות שונה אם לוקחים אותו באוהל או במשרד, או עם חבורות אנשים שונות, הינו אבסורדי מנקודת השקפתה.

למרבה ההפתעה, זה בדיוק מה שקרה בניסויים בחומרים פסיכדליים. האנתרופולוג האמריקאי ג'יימס סלוטקין (James s. Slotkin) פרסם ב-1956 מחקר שבו השווה את החוויות של אמריקאים לבנים שהשתתפו בניסויים קליניים במסקלין לאלה של אינדיאנים שהשתתפו בטקסי פיוטה (קקטוס שהחומר הפעיל בו הוא מסקלין) בטקסים של הכנסייה הילידית האמריקאית. בעוד אצל המשתתפים הלבנים נצפו תנודות רבות עוצמה במצב הרוח, בין אופוריה לחרדה ופחד, הרי אצל המשתתפים האינדיאנים נצפתה יציבות רגשית, והם הפגינו בעיקר יראת כבוד, אקסטזה וסיפוק דתי. בעוד אצל הלבנים חל שחרור בעכבות וחלק מהנבדקים התנהגו בצורה אגרסיבית או בוטה מינית, הרי שאצל האינדיאנים לא נצפו תופעות מהסוג הזה והמשתתפים שמרו על התנהגות נאותה לאורך החוויה. בעוד הלבנים הציגו חשדנות פרנואידית כלפי נוכחים אחרים, תופעות כאלה לא נרשמו אצל האינדיאנים. בעוד הלבנים דיווחו על תחושות לא נעימות של אובדן קשר עם המציאות ותחושת חוסר משמעות, הרי שאצל האינדיאנים דווח על תחושה של קשר עם מציאות מסדר גבוה ומשמעותי יותר. ולבסוף, בעוד אצל הלבנים לא נראו השפעות ארוכות טווח של החוויה, הרי שאצל המשתתפים האינדיאנים אובחנה תועלת תרפויטית שהתבטאה בירידה ברמות חרדה, בתחושת ערך עצמי גבוהה יותר ובהעצמת החיבור לקהילה.

ההשפעות של מסקלין משתנות בין תרבות לתרבות. האנתרופולוג אנתוני וואלאס.

ההשפעות של מסקלין משתנות בין תרבות לתרבות. האנתרופולוג אנתוני וואלאס.

האנתרופולוג הקנדי אנתוני וואלאס (Anthony Francis Clarke Wallace), שבחן את ממצאיו של סלוטקין, היה הראשון להצביע על כך שלהקשר התרבותי שבו מתרחשת חוויה הלוצינוגנית נודעת חשיבות בעיצובה. כך, למשל, בחברות שבהן הזיות נחשבות לג'יבריש מוחי חסר משמעות ואף נחשבות לאינדיקטור מרכזי לקיומו של מצב פסיכוטי, ושבהן נדרש הפרט להסתיר את הופעתן של הזיות מסביבתו החברתית על מנת להימנע מסנקציות חברתיות, יהיו ההשפעות של חומרים הלוצינוגניים שונות בתכלית מאשר בחברות שאינן רואות בעצם חוויית ההזיה דבר שלילי בהכרח, ואף מייחסות לה חשיבות. בחברה שבה עצם מצב ההזיה נחשב לאינדיקטור לפגם אישיותי ולפסיכוזה, כמו בחברה המערבית, החוויה תעורר אצל האדם חרדות והתנגדויות שלא יופיעו אצל חבר בחברה שבה המראות הפנימיים שאדם נחשף אליהם זוכים לתשומת לב, ושבה חוויות מסוג זה נחשבות כבעלות משמעות עבור האינדיבידואל והחברה הכללית.

הרעיונות שהציג וואלאס במאמרו נזנחו לאורך שנים רבות, ומושג הסט והסטינג הוגבל לסביבה המיידית שבה מתרחשת חוויה. אולם ראוי לחזור לרעיונות אלה, הפותחים פתח לפרשנות מורחבת של הסט והסטינג בהקשר תרבותי וקולקטיבי. למעשה, במבט קרוב יותר ניתן להכיר בכך שסט וסטינג הינם תמיד פונקציה קולקטיבית המעוצבת על ידי החברה והתרבות. האישיות של אדם מעוצבת על ידי התרבות שבה הוא גדל, וכך גם ההכנה שלו בבואו לחוויה פסיכדלית, הציפיות שלו מחוויה כזו והכוונה שהוא מביא איתו אליה. הסביבה הפיזית והחברתית שבה מתרחשת חוויה פסיכדלית מוכתבת גם היא על ידי החברה החיצונית.

אנו יכולים, אם כן, להבחין בין שני סוגים של סט וסטינג: סט וסטינג אינדיבידואלי וסט וסטינג קולקטיבי. סט וסטינג אינדיבידואלי מתייחס לתנאים הקונקרטיים שבהם מתרחשת חוויה פסיכדלית מסוימת – המבנה הפסיכולוגי של האדם המשתתף בחוויה, המקום הספציפי שבו היא מתרחשת, מזג האוויר באותו יום, האנשים הנוכחים וכו'. לעומתו, סט וסטינג קולקטיבי מתייחס לכל הגורמים ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים המקיפים את הסט והסטינג האינדיבידואלי: האופן שבו עוצבו נפשות הפועלים על ידי התרבות, האופן שבו מפורשת חוויית הסם בחברה זו, תפיסת העולם המקובלת באותה חברה ועוד.

טכנולוגיה פסיכדלית

חומרים פסיכדליים, אם כן, משקפים לא רק את נפש האנשים שמתנסים בהם, אלא גם את נפש החברה כולה. זו אולי הסיבה לדימוי החוזר ונשנה של שנות השישים הפסיכדליות כמעין טריפ קולקטיבי רחב היקף שבו התנסתה האומה האמריקאית במשך העשור (ושהוביל למשבר פסיכולוגי בדמותן של שנות השבעים). דימוי מטפורי זה נאמן יותר למציאות מכפי שהניחו כנראה רבים ממי שעשו בו שימוש, שכן האופי שקיבלה חוויית ה-LSD האמריקאית של שנות החמישים והשישים שיקף בצורה האינטימית ביותר את נפשה של האומה האמריקאית באותה תקופה מלאת תהפוכות.

במבט לאחור קל לראות היום כי רבות מהתופעות שנתפסו כאינהרנטיות להשפעת ה-LSD בשנות החמישים והשישים היו במידה רבה תוצר של החברה

הסקסואליזציה של החוויה הפסיכדלית בשנות השישים הייתה תוצאה של השדה התרבותי של התקופה. ספרות פאלפ על החוויה הפסיכדלית.

הסקסואליזציה של החוויה הפסיכדלית בשנות השישים הייתה תוצאה של השדה התרבותי של התקופה. ספרות פאלפ על החוויה הפסיכדלית.

והתרבות שלתוכן הוזרק. דבר זה ניתן לומר על האופי ההדוניסטי של חוויית ה-LSD בקרב התרבות ההיפית, שם הלך השימוש בסם יד ביד עם אידיאולוגיה של שחרור וסקס אורגיאסטי, כמו גם על הטענות של פסיכולוגים פרוידיאנים ויונגיאנים שחוויות ה-LSD של הפציינטים שלהם מאמתות בבירור את אמיתות התיאוריה הפרוידיאנית/יונגיאנית – כל אחד לשיטתו. הפירוש הרוחני שקיבלו החומרים הפסיכדליים בתרבות הפופולרית של שנות השישים עוצב על ידי המגמות הדתיות בנות התקופה, ובהן העניין הגובר בדתות המזרח, ואילו תשומת הלב חסרת התקדים שקיבל הפוטנציאל של ה-LSD ככלי ליצירת פסיכוזה, לעינוי ולחילוץ מידע בכפייה שיקף את מנטליות המלחמה הקרה בשנות החמישים המוקדמות.

חוויית ה-LSD של הציבור האמריקאי בשנות השישים עוצבה נמרצות על ידי התיאורים הנלהבים שהציע אלדוס האקסלי בספרו "דלתות התודעה" לפוטנציאל המיסטי והפילוסופי של החומרים הפסיכדליים, כמו גם על ידי התיאור הפסיכיאטרי המקובל של חומרים אלה כחומרים מעוררי פסיכוזה. החוויה עוצבה מצד אחד על ידי העלייה של תרבות נגד שאימצה את ה-LSD כסמל לרדיקליות פוליטית ולנון-קונפורמיזם חברתי, ומצד שני על ידי מסע ההפחדה שניהלו הממסד הפוליטי והרפואי כנגד ה-LSD בסוף שנות השישים. הסוציולוג ריצ'רד בונסה טען שהסיבה לזינוק החד שחל בשיעור היחסי של הטריפים הרעים בשנות השישים המאוחרות ולירידה שחלה בשיעורם מאוחר יותר, בתחילת ובאמצע שנות השבעים, הייתה נטועה בחרדות הגוברות מהשפעות ה-LSD ומרשויות החוק, שהתעוררו בסוף שנות השישים בעקבות המתקפה הממסדית העזה נגד הסם.

עם זאת חשוב לציין שהיחסים בין ה-LSD לתרבות האמריקאית של שנות החמישים והשישים לא היו חד-כיווניים. ה-LSD היה כידוע סוכן אקטיבי שהשפיע בצורה מאסיבית ויסודית על התרבות של שנות השישים. הסגנון המוזיקלי "הפסיכדלי" של מוזיקאים כמו הביטלס, ג'ימי הנדריקס ופינק פלויד שיקף את המפגש של תרבות הצעירים הצומחת של ה"בייבי בומרס" עם הסמים הפסיכדליים. גם החדירה של דפוסים ועיצובים פסיכדליים לתוך שדה האופנה והעיצוב של שנות השישים המאוחרות משקפת מפגש שבו עוצב השדה התרבותי על ידי החוויה הפסיכדלית, וכך גם שורה של תופעות תרבותיות אחרות.

lsd orgy

אורגיה של לסד. עוד דוגמה לספרות פאלפ המבצעת סקסואליזציה לחוויה הפסיכדלית, מתוצרי המפגש של הלסד עם תרבות שנות השישים.

החוויה הפסיכדלית משתייכת לאותן תופעות המשנות את תכונותיהן בהתאם לאופן שבו הן נתפסות, דבר הגורם לשינוי באופן שבהם הן נתפסות, אשר שוב משנה את תכונותיהן הבסיסיות, וחוזר חלילה, באופן היוצר לופ נמשך. תוואי היחסים בין חומרים פסיכדליים לבין התרבות והחברה של שנות השישים היה בצורת לופ המזין עצמו בלולאת פידבק, בדומה לפידבק שבקע מהגיטרה של הנדריקס בוודסטוק וללופים הקיברנטיים שהיו חביבים כל כך על כותבי המגזין Whole Earth Catalogue, התנ"ך של תרבות הנגד הפסיכדלית בת התקופה.

החומרים פסיכדליים מהווים דוגמה פרדיגמטית לטכנולוגיה שעוברת הבניה רדיקלית על ידי המשתמשים בה. אמנם תיאוריות של טכנולוגיה בחנו לאורך השנים מגוון מקרים של הבניה חברתית של טכנולוגיות שונות – מקרים שבהם גורמים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים נטלו חלק מרכזי בעיצוב תוואי ההתפתחות של הטכנולוגיה – אבל הסמים הפסיכדליים הם הדוגמה המובהקת ביותר לטכנולוגיה שמעוצבת על ידי משתנים פסיכולוגיים: על ידי האופן שבו תופס אותה המשתמש. במאמרם הקלאסי "ההבניה החברתית של עובדות וארטיפקטים" מציגים חוקרי הטכנולוגיה טרבור פינץ' ווויב ביקר  (Wiebe E. Bijker and Trevor J. Pinch) דוגמה מפורסמת להבניה החברתית של הטכנולוגיה כשהם מתארים את האופן שבו כוחות חברתיים שונים באנגליה של המאה ה-19 עיצבו את התפתחות האופניים המודרניים. אולם בעוד הדברים שמגדירים אופניים – צורתם, משקלם ואופן התנהגותם בכביש, למשל – אינם משתנים בהתאם לתפיסה של רוכב אופניים, הרי שתכונותיו המהותיות של ה-LSD כסם משנה תודעה עוצבו על ידי ציפיות המשתמשים. ניתן לומר, אם כן, כי טכנולוגיה פסיכדלית היא טכנולוגיה שמשנה את תכונותיה בהתאם למצב התודעה של משתמשיה. תופעה זו מתרחשת ברמה האישית: ההשפעה של ה-LSD משתנה בין אדם אחד לאחר, וגם עבור אותו אדם מפעם אחת לפעם אחרת; והיא מתרחשת גם ברמה הקולקטיבית: האופן שבו מתגלמים החומרים הפסיכדליים בתרבות אחת שונה מהאופן שבו הם מתגלמים בתרבות אחרת.

לקראת תרבות פסיכואקטיבית בוגרת

הסיפור של הפסיכדליה באמצע המאה ה-20 קורא לנו להעניק יתר תשומת לב לאופן שבו גורמים חוץ-פרמקולוגיים מעצבים את השפעותיהם של סמים, ולא רק בתחום הפסיכדלי. מושג הסט והסטינג התפתח במקביל להתפתחות המחקר הפסיכדלי משום שהסמים הפסיכדליים הם אלה שבהם השפעת הסט והסטינג היא היסודית והבולטת ביותר, אולם סט וסטינג הם מושגים רלוונטיים עבור סמים רבים אחרים. כך, למשל, מחקרים שונים הצביעו על כך שלציפיות יש תפקיד קריטי בעיצוב ההשפעה של אלכוהול. בתרבויות שבהן שתיית אלכוהול מזוהה עם שחרור עכבות מיני ועם התנהגות אגרסיבית, יופיעו התנהגויות אלה אצל נסיינים ששותים משקה לא-אלכוהולי שהם טועים לחשוב שיש בו אלכוהול. לחלופין, השפעות אלה ייעדרו מהתנהגותם של מי ששתו משקה אלכוהולי שלא ידעו שקיים בו אלכוהול. לאופן שבו אנחנו מפרשים סמים יש השפעה רבה יותר על התנהגותם מכפי שהחברה שלנו נוטה להודות. קל להכיר שהשפעת הוודקה על האלכוהוליסט חסר הבית ששותה לבדו בפינת הרחוב שונה בתכלית מהשפעתה על יהודי חסידי ששותה את אותה וודקה במסגרת התוועדות שבת בבית רבו.

קיים הבדל גדול בין השפעת הוודקה על האלכוהוליסט חסר הבית ששותה לבדו בפינת הרחוב לבין השפעתה על יהודי חסידי ששותה את אותה וודקה במסגרת התוועדות שבת בבית רבו. התוועדות חסידית. ר זלמן קליינמן.

קיים הבדל גדול בין השפעת הוודקה על האלכוהוליסט חסר הבית ששותה לבדו בפינת הרחוב לבין השפעתה על יהודי חסידי ששותה את אותה וודקה במסגרת התוועדות שבת בבית רבו.
התוועדות חסידית. ר זלמן קליינמן.

הבנה מלאה ועמוקה יותר של מושג הסט והסטינג יכולה לתרום רבות לחברה ספוגת הסמים שלנו, על חלקיה השונים, מצרכני הסמים הבלתי חוקיים ועד לרופאים המרבים במתן סמי מרשם. בשנים האחרונות ראו אור כמה ספרים רבי השפעה המבוססים על חומר מחקרי ענף המצביע על כך שעיקר ההשפעה התרפויטית שיש לסמים נוגדי דיכאון ממשפחת ה-SSRI, כמו גם להשפעה נוגדת החרדה של סמים ממשפחת הבנדוזיאפינים ושל תרופות פסיכואקטיביות נוספות, הוא תוצר של אפקט פלסיבו ולא של החומרים עצמם. פרסום עובדות אלה גרם לחלק בקהילה הפסיכיאטרית לטעון שיש להימנע מפרסום ממצאים מעין אלה, על מנת להימנע מפגיעה באפקט הפלסיבו שיוצרות התרופות. התגובות הללו מעידות שלאפקט הפלסיבו ולאפקטים חוץ-תרופתיים יש היום מקום נכבד בעולם הפסיכופרמקולוגיה, אלא שזה מקום מוכחש שמדברים בו בהסתר. העמדת הפנים שניתן לבודד את ההשפעה של תרופות פסיכואקטיביות מהתבניות הפסיכולוגיות, החברתיות והתרבותיות שבמסגרתן נעשה בהן שימוש נתפסת עדיין כנחוצה והכרחית על מנת שהטיפול התרופתי ייחשב למדעי. יצרניות התרופות לא רוצות את כאב הראש הגלום בכורח להכליל בתוך המודל הפסיכופרמקולוגי אובייקטים עמומים כמו "חברה" ו"תרבות". אפשר להבין אותן, אבל הטמנת הראש בחול אינה מעלימה את הבעיה.

אם נוותר לרגע על הפנטזיה של תרופות פסיכיאטריות כ-Magic Bullets, כלים פסיכואקטיביים שמטפלים בבעיות באופן כירורגי, שהשפעותיהם מבודדות מהסביבה ושניתן לפטור את המגוון המפתיע של השפעותיהם כ"תופעות לוואי", נוכל לפתח תפיסה חדשה, מורכבת יותר וחד-משמעית פחות, אך גם בוגרת, ריאליסטית וכנה יותר של השפעותיהם של חומרים פסיכואקטיביים. מתוך נקודת מבט שכזו נוכל לזהות שחומרים פסיכואקטיביים אינם בעלי תכונות אוטונומיות, מוגדרות לחלוטין, אלא הם מתקיימים בתוך רשת דביקה המאגדת פרמקולוגיה עם גורמים פסיכולוגיים, חברתיים ותרבותיים. מתוך תפיסה כזו נוכל לחשוב מחדש ובכנות על האופן שבו אנחנו, כתרבות, משתמשים בתרופות פסיכואקטיביות, על האופן שבו אנחנו מעצבים את השפעותיהן על המשתמשים, ועל ההשלכות שיש לכך על הדרך הראויה לעיצובה של תרפיה באמצעות חומרים פסיכואקטיביים.

במסגרת בחינה מחדש כזו של היחס שלנו לתרופות פסיכואקטיביות, נעשה טוב אם נהרהר גם בהשלכות שיש לתפיסה כזו על גישתנו לחומרים פסיכדליים – החומרים הפסיכואקטיביים המגיבים בצורה המיידית והגמישה ביותר לסט וסטינג. אם נגיע למסקנה שהכוח של סט וסטינג הוא משהו שבכוחנו להתמודד עימו במקום להתכחש לו, אולי נמצא גם את הכוח לרתום את כוחם של החומרים רבי העוצמה האלה למטרות שעבורן השתמשו בחומרים אלה בעבר תרבויות רבות, על מנת לרפא, לחנך ולתקן.

הטריפאדבייזר של הפסיכונאוטים

ביום שבת האחרון חגגתי חמש שנים להקמת האתר Dailypsychedelicvideo.com. כשהעליתי את הוידאו הראשון לפסייקדייליק ב-25 באפריל 2010 לא מעט אנשים תהו אם נמצא בכלל מספיק וידיואים פסיכדלים כדי לפרנס אתר שמוקדש לנושא ומתיימר להעלות וידאו פסיכדלי מדי יום. מאז חלפו חמש שנים, באתר פורסמו מעל 2000 וידיואים והוא הפך לאוסף הגדול בעולם של וידיואים פסיכדלים. הרעיון המפורך התגשם והפך למשהו יפה עוד הרבה יותר ממה שיכולתי לדמיין.

אז לכבוד יום השנה החמישי של הפסייקדייליק השקתי השבוע אתר חדש, גם הוא מבוסס על רעיון מעט הזוי, שאני מקווה שאם נחלום אותו מספיק חזק יהפוך למציאות. הרעיון ל-PsychedelicTraveler.com הגיע כשטיילתי עם בת זוגי באותה העת ב-Torcal de Antequerra בספרד, אחד המקומות הפסיכדלים ביותר שיצא לי לבקר בהם בחיי, אחרי קיץ של טיולים באתרים פסיכדלים ברחבי אירופה. חשבנו כמה מגניב זה היה אם היה אינדקס של אתרי תיירות פסיכדלים – מקומות קסומים ומרחיבי תודעה שכיף לבקר אותם עם או בלי חברתם של משני תודעה פסיכדלים ואם אפשר היה להתייעץ עם האינדקס הזה כל פעם כשנוסעים למדינה חדשה.

torcal4

אחד המקומות הפסיכדלים. טורקאל דה אנטקרה

אז ביום שבת האחרון העליתי את האתר המדובר, הגשמת ההזיה, כאשר החזון הוא שאולי יום אחד עוד כמה שנים הוא יכיל מאות ערכים וכל פסיכונאוט שנוסע למקום חדש יוכל לחפש בקלות המלצות לאתרים פסיכדלים על פי יבשות/מדינות וקטגוריות שונות.

כמו ה-Dailypsychedelicvideo מדובר בפרויקט קיבוצי שאף אדם לא יכול להשלים אותו בעצמו. אז אם אתם אוהבים את הרעיון אני מזמין אתכם לתרום לנו פוסט על המקומות הפסיכדלים האהובים עליכם. ובינתיים, אתם מוזמנים פשוט לבקר, להתרשם, להנות מהטיולים הוירטואלים ולחלום על הטיול הבא

לאתר Psychedelic Traveler

ביקורת וראיון על הספר נטופיה, עם י.ג. לוימור (הישות המשותפת של יסמין לוי וגל מור)

קצת מאוחר לביקורת על הספר נטופיה. ככלות הכל הספר התפרסם לפני כשנה בערך, והקרקס הנודד של שיח התרבות כבר נע לו הלאה למחוזות חדשים. ובכל זאת, מכיוון שאני מאמין בצורך לטפח את העכשיו הארוך, ובכך שלתרבות יש אורך חיים עמוק ורחב יותר מזה שמתירים לה מוספי הסופ"ש, אולי יש גם יתרון מסוים במועד הפרסום המאוחר של הביקורת והראיון האלו.

על הספר נטופיה של יסמין לוי וגל מור שמעתי כבר כשיצא. למעשה אפילו הזדמן לי לעשות ביקור קצרצר במסיבת ההשקה שלו איזה ערב תל-אביבי קריר בחורף שעבר. הספר משך את תשומת לבי  מכמה סיבות. הראשונה היא שלא מתפרסמת בארץ הרבה ספרות מדע בדיוני, לפחות לא כזו שזוכה לחשיפה מהסוג לה זכה נטופיה (למרות שכן מתפרסמת יותר ספרות מד"ב ממה שנהוג לחשוב, כפי שאפשר לגלות מהסקירה המקיפה והמעניינת הזו של אלי אשד הבלתי נלאה). הסיבה השניה הייתה הנחת המוצא של הספר. כפי שנכתב על גב הספר נטופיה:

"בעולם העתידי שעליו מסופר בספר נטופיה, כל פנטזיה נהפכת למציאות תלת מימדית. האנשים המשתמשים ברשת המחשבות יכולים לבקר בכל מקום בעולם, להחיות מחדש זכרונות, לשתף רגשות מבלי לומר מילה ולהתאים את המציאות לטעמם האישי. הם יכולים לתזמן את השקיעות והזריחות, לברוא בעיני רוחם צמחייה טרופית צבעונית לאורך כביש מדברי ולהפוך קול צורמני לקול פעמונים. אם ירצו יוכלו אף להעלים מהסביבה אנשים ועצמים שהיו מעדיפים לא לראות. נשמע כמו עולם מושלם? ובכן, מסתבר שהנוחות האולטימטיבית הזו מוגשת בצירוף תג מחיר מצמרר."

netopia1

כמי שהרהר לא מעט על האפשרויות האוטופיות של עולם מהסוג שהפסקה מתארת, וגם על המגבלות התיאורטיות שלו (כאן תמצאו מאמר ישן וטכנואופטימי ברובו שנכתב ב-2007, בימי השיא של העולם הוירטואלי סקנד לייף, ושכותרתו "עולמות וירטואלים – הארץ המובטחת?") הנושא ריתק אותי מיד. ככלות הכל, יש לי היסטוריה אישית ארוכה של רצון להתעלות מעל הגוף והמציאות החומרית באמצעות טכנולוגיה. הרצון להתנשא מעל הגופני והחומרי אמנם זוכה כיום לתיוג גובר כ"התכחשות לגוף" במסגרת תגובת הבקלאש שלה זוכה תנועת הסינגולריות ושמבקש להחזיר את משקל הכובד אל הגוף, הכאן, העכשיו והמציאות הממשית – עם זאת, על אף כל הסכנות שבוירטואליזציה והביקורת עליה, ולמרות שסופיות וארעיות הגוף והתודעה זוכים כיום בחוגים אינטלקטואלים מסוימים ליחס אוהד מהסוג שלא זכור כמותו, כעוגן אחרון בעולם שהולך ומאבד מיציבותו, הרי שאין טעם להעמיד פנים שהאנושות עומדת להשליך אל הפח בקרוב את מגמת הוירטואליזציה של החיים.

 מכיוון שהאופציה הוירטואלית האוטופיסטית כל כך מפתה אותי עניין אותי לראות אותה קורמת עור וגידים במסגרתו של עולם בדיוני, וגם לראות מה הכשלים שיפגמו אותה במסגרת עולם כזה. מהבחינה הזו נטופיה אכזבה אבל גם קיימה. הדיסטופיה שבוקעת מתוך האוטופיה הוירטואלית הרשתית של נטופיה היא דיסטופיה שנובעת מפעילויות פושעות שנעשות במסגרת הרשת, לא מתכונות אינהרנטיות של הרשת עצמה, ולכן אכזבה. ומצד שני, לאורך כל הדרך הספר גם מציג את הבנאליזציה והריקנות התודעתית והפסיכולוגית שנוצרת באוטופיה וירטואלית, לפחות מהסוג שמתוארת בנטופיה, ומהבחינה הזו הספר קיים עבורי את ההבטחה.

כמו הסדרה מראה שחורה (שיצאה כשהספר נטופיה היה כבר בשלביו האחרונים), נטופיה מציג את המציאות הדיגיטלית בת זמננו על סטרואידים. הוא עושה זאת במסגרת של שורה של סיפורים קצרים המתארים את האופן בו המציאות הוירטואלית מעצבת את חייהם של דמויות שונות בעולם זה. סיפורים אלו מתחברים בסיכומו של דבר לקשת עלילתית שמתארת את השתלטות העולם הוירטואלי על עולם ממשי שהולך ונדחק לשוליים. תוך כדי כך נוגעים לוי וגל בשורה של נושאים ושאלות שמרחפות מעל המציאות הוירטואלית הנרקמת סביבנו כמו הדרוויניזם שעומד בבסיס שלטון האלגוריתמים המדרגים שמנהלים אתרים כמו גוגל, פייסבוק ואמזון, והשאלה איך נראה עולם שבו ההגיון האלגוריתמי המייעל נלקח אל הקצה; מקומו המעורער של הפרט במציאות רשתית המבוססת על אידאולוגיה ניאו-ליברלית, תכליתנית, מופרטת ומפורדת; האיום שבקולקטיביזציה של התודעה הגלובלית; וגם כמובן, הסכנות והבעייתיות שבהענקת המפתחות לשערי המציאות שלנו לחברות מסחריות.

בסופו של דבר נטופיה הוא מותחן אפקטיבי למדי, אבל לא זו הסיבה לקרוא אותו, אלא הדמיון העשיר שמאפיין את הכתיבה של לוי ומור. נטופיה מלא במגוון רעיונות מקוריים, יצירתיים ומרתקים על האופן שטכנולוגיות עתידניות של סינתוז מציאות וממשקי מח-מחשב יכולות להתגשם בקונטקסט של החברה הצרכנית, והאופן שבו טכנולוגיות כאלו עשויות לסלף את חיי הנפש ולרוקן את חיי האנוש מתוכן. למרות שהעולם הבדיוני של נטופיה סובל בנקודות מסוימות  מחוסר עקביות, כפי שהצביעו למשל בבלוג תודעה כוזבת, הרי שבסופו של דבר הוא יוצר תמונה ספקולטיבית שלמה, משכנעת ומטרידה של חברה אנושית בסביבה וירטואלית, והוא תוספת נכבדה, ראויה וחשובה למדף המצומצם אך המתרחב של המד"ב העברי.

netopia2

יסמין לוי וגל מור

והנה כמה שאלות ששלחתי בסיום הקריאה לי.ג. לוימור, הישות הכותבת המשותפת של יסמין לוי וגל מור, על נטופיה, תהליך הכתיבה שלו, מה שיש בו ומה שאין בו.

עידו: לא ציינתם שנה מסוימת שבה הספר מתרחש, ומופיעה בו ערבוביה רבגונית למדי של המצאות טכנולוגיות שחלקן עשויות להמצא מעבר לפינה וחלקן כנראה לא יתגשמו בעתיד הנראה לאין (מכוניות מעופפות או אסטרונאוט שנוחת על צדק, למשל). האם ביקשתם לשמור גם על קשר לתחזיות טכנולוגיות הנוכחיות ועד כמה הן היו נוכחות בתהליך הכתיבה? הספר נקרא כמו כתב אזהרה מעולם שמעבר לפינה, אבל האם הוא אכן מעבר לפינה או שמדובר בעיקר בתרגיל היפותטי על עולם בדיוני ובלתי מושג טכנולוגית? עד כמה לדעתכם התפתחויות מהסוג שאתם מתארים הן אפשריות ועד כמה זה עקרוני עבור המסר שמעביר הספר? כתבת בעבר (גל) שנטופיה למעשה כבר נוכחת כאן. באיזה אופן היא נוכחת כבר כאן וחלק מהמציאות שלנו?

י.ג. לוימור: בכוונה לא ציינו שנה כדי שלא יבואו אחר כך וינזפו בנו. לתת שנה זה עניין מחייב מדי. מה גם שקשה באמת לדעת מתי מה שנראה לנו שיקרה באמת יקרה. הטכנולוגיות מבוססות על מה שמתפתח כבר היום. מאז שכתבנו את הספר נתקלנו כל פעם בכתבה שמספרת על משהו ממה שכתבנו שבדרך לפיתוח, אפילו הנאו קאר. היה לנו חשוב לכתוב על המצאות שיכולות להתקיים מבחינה טכנית ופחות להצהיר מתי זה יהיה. לא רצינו להמציא משה מופרך. יש ביסוס לדברים, אפילו לרשת המחשבות יש ביסוס מחקרי שאנשים יכולים לתקשר מוחית ממדינות שונות. מה שכן נוכח כבר כאן זו התחושה שרשת חברתית היא בעצם כלכלית והניכור שניתן לחוש אם נפלטים ממערכת וירטואלית. הבדידות העוטפת את האנשים המחוברים והיכולת של הטכנולוגיה להרוס חיים או לבנות אותם.

עידו: יש בספר לא מעט עיסוק בפערים בן דוריים בין דור הורים שמחובר עדיין לערכים של עולם ישן ("ערכי הפרט הישן" למשל) ומתקשה להתרגל למציאות ההיפר-טכנולוגית שמשנה את העולם לבין צאצאיהם הצעירים שמבקשים להקים עולם חדש אלגוריתמי ומוכוון יעילות. האם זה משהו שאתה מכירים מהבית או מסיפורים של חברים? האם שאלות של טכנולוגיה והמקום שצריך להיות לה אצל ילדים ומתבגרים מעסיקות אתכם ומה עמדתכם בנושא?

י.ג. לוימור: אבא שלי למשל לא רוצה או צריך סמפרטפון חדש ולא מבין למה העיניים שלי נצנצו כשהחזקתי גלקסי 5 חדש. ברור לי שהרבה מבוגרים חוששים או לא צריכים את מה שהפך עבורנו לצורך מתמיד. דור ה-ז בכלל מחובר יותר מאיתנו כך שהם שולטים בטכנולוגיה אפילו יותר. רציתי להמחיש את הניכור של הורים אומללים אלה מול הפיתוחים הללו ולהדגיש קרע, גם אם לא ממש במודעות מוחלטת. גם ניתן להזדהות עם קני, אבין של דון ליטל שלא רוצה להוציא מכספו ברשת ולבסוף, משלם על כך מחיר. יש באנשים הללו משהו אמיתי ורמז לכך שאולי הקידמה אינה באמת קידמה והעולם הישן הוא איפשהו, טהור יותר. מה שכן, ביום יום אין זה באמת מעסיק אותי.

עידו: היזמים הטכנולוגיים שמניעים את העלילה של נטופיה (כריסטוף וסולי, למשל) הינם זכרים צעירים, אאוטסיידרים ומנותקים רגשית שמעצבים מחדש את העולם בהתאם לקשיי התקשורת האישיים שלהם ורעיונות קיצונים על האופן שיש לארגן מחדש את החברה כדי שתתאים לערכיהם. על מי מבוססות הדמויות הללו? האם זהו קו מנחה של יזמים בעולם הדיגיטלי לדעתכם? האם הממציאים של עולם התקשורת החדש הם אנשים שסבלו בעולם הישן מבעיות תקשורת עמוקות? יש לא מעט עיסוק באידאולוגיה של היעילות בספר (עבורי זה נקרא קצת כמו טיילוריזם לעידן הצרכנות הדיגיטילי). האם העיסוק באדאולוגיה של יעילות הוא משהו בדיוני או שאתם רואים אידאליזם מהסוג שמפגין כריסטוף באלגוריתמיזציה של המציאות כפי שמובילות אותה היום חברות כגון גוגל, אמזון ופייסבוק?

י.ג. לוימור: הדמויות לא מבוססות על אף אחד אבל אוכל לספר כשהשחקן פיליפ סימור הופמן מת משהו בי מת כי מעבר לכך שהוא שחקן אדיר קיוויתי שיגלם את סולי גריי והיה עוד אדם שבא ואמר לי שהוא חייב לגלם אותו. לא דמיינתי מישהו ספציפי כשכתבתי עליהם. אם נראה בהם גיקים אז ניתן לאפיין גיקים כאנשים שלפעמים טיפה מנותקים מהסביבה, היו אאוטסיידרים, חיו בבועה שלהם וכריסטוף באמת מנותק מעם. הוא תמיד חש מורם מכולם. סולי יותר רגשי מכריסטוף. הממציאים של עולם התקשורת החדש אינם בהכרח אנשים שסבלו בעולם הישן אלא אנשים מוכשרים מאוד שמזהים צורך ומגשרים עליו. הם יודעים שטכנולוגיה נועדה לייעל תהליכים, גם פשוטים לכאורה. הם אנשים שמבינים מה מפעיל אחרים ומספקים את הצורך הזה. טכנולוגיה טובה היא פשוטה לתפעול. האידיאולוגיה של כריסטוף נראית לי מאוד ריאליסטית בהתאם למציאות בה הם חיים. מי לא היה רוצה להעלים את הגורמים המעכבים בחיים? אני מודה שהאידיאולוגיה של כריסטוף קצת "נאצית" במידה מסויימת בכך שתורת האלגוריתם שלו מקדמת את מי שהוא רוצה ומדחיקה מחוץ לחברה את אלה שלא. בעיניו הוא הופך את החברה ל"טהורה ונקייה" יותר. החברות שציינת עדיין לא בעלות כוח כמו של כריסטוף, שמחליט גורלות בפועל על סמך שיתופיות ברשת "מיינדז". בניגוד לגוגל, אמזון ופייסבוק, כאן אם אינך מיישר קו אתה הופך לנברמיינד שזה הרבה יותר גרוע מלהיות רק ב"הייד" בפייסבוק. אנחנו כבר היום רואים אלגוריתמיזציה של החיים, וכפי שיש פייג'ראנק ואדג'ראנק, סביר להניח שיהיה מדד יעילות כללי לחיים של בן אדם כדי לדעת עד כמה הוא רלוונטי לאחרים ולעולם.

עידו: יש בספר לא מעט ביקורת על זרם תרבותי שמשלב בין טכנואוטפיזם לבין תובנות עידן חדש, ושמתגלם באופן הברור ביותר בדמותו של רובין נייס, או בדברים של סולי, שמבטיח לגולשי רשת מיינדז עולם חדש שבו "מחשבה יוצרת מציאות" (אחת הססמאות השגורות ביותר של העידן החדש). מהספר משתמע שאנשים נוטים לתלות תקוות בטכנולוגיה שתעביר אותם מהפכה תודעתית ורוחנית אבל שהתוצאה בסופו של דבר היא דווקא קונפורמיות, חוסר כנות, שטחיות תסכול וקנאה. מי ומה עמד לנגד עיניכם כשכתבתם על התנועה הזו של טכנואוטופיזם דיגיטלי ניו-אייג'י ודביק? מי מקדם את האג'נדה הזו בימינו ומה המאפיינים שלה? מה הצדדים השליליים שמסתיר הטכנואוטפיזם עידן חדש הזה, אם כן והאם יש לו גם צדדים חיוביים?

י.ג. לוימור: דמותו של רובין נייס מבוססת בהחלט על כל הז'אנר המקושקש וניו אייג'י הזה שמשגשג בימינו והפך לבדיחה. נכון, יש כמה אנשים שבאמת ניתן ללמוד מהם דבר או שניים אבל מצחיק איך סופרים מחרטטים משהו בסגנון של "גורלך בידך", מזיזים לך את הגבינה ועושים קופה כאילו מי ישמע מה גילו לעולם. ברשתות החברתיות קראתי לא מעט פוסטים מעפנים של "אור ואהבה", סיסמאות חלולות שזכו ללא מעט לייקים והם בהחלט השפיעו על דמותו. קמו מיליוני אנשים שעושים הון בלדקלם מנטרות עלובות וחסרות תוכן. מכאן שרובין מייצג את ההצלחה האדירה למרות שספריו רדודים ואפילו הוא נבוך מזה. במקרה רובין איפשהו מודע לעצמו והוא ההפך ממה שהוא מייצג כלפי חוץ אבל בחיינו ישנם אנשים גרועים ממנו – אלה שבאמת מאמינים לבולשיט שהם מוכרים. אין צדדים חיוביים בלספר לאנשים קלישאות שלא יעזרו להם באמת. אלא אם אתה נורא רוצה להתעשר.

עידו: בשנים האחרונים אפשר לשמוע יותר ויותר טכנואוטופיסטים לשעבר יוצאים באזהרות מההשפעות ההרסניות שיש לרשת על האדם והחברה (למשל ז'ארון לאניר ודאגלס ראשקוף). האם גם אתם כאנשי רשת עברתם תהליך התפכחות מהרשת? אם כן, כיצד הוא מתיישב עם הפעילות שלכם באתר חורים ברשת והתכנים שהוא מקדם? האם אתם חשים שניות בעבודה שלכם כאנשי רשת שתורמים לקידום תכנים ויראלים ולטיפוח הצרכנים ובו בזמן רואים את הבעייתיות שבעולם המרושת והצרכני. בביקורת על נטופיה בבלוג תודעה כוזבת נטען שבסיפור של רובין נייס נטען לשמוע את הזעקה המשותפת של הכותבים "על האופן שבו הם עצמם משתעבדים, מרצון לכאורה, לאישיות המקוונת שלהם, לצורך לספק עוד ועוד תוכן, להקרין איזו אופטימיות קיומית מתמדת." מה תגובתכם על הדברים?

י.ג. לוימור: אין ממה להתפכח באמת. ב"חורים ברשת" רק עלו מספר הגולשים ולולא פייסבוק לא היינו איפה שאנחנו היום. אי אפשר להסתכל על מציאות במובנים של שחור ולבן. לעתים רחוקות דבר הוא כולו טוב או כולו רע. אנחנו נהנים לספק תכנים ויראליים ברשת ואנחנו כותבים על מה שהלהיב אותנו באמת אין לנו בעיה לקדם מותגים וחברות כל עוד זה קורה באופן מעניין ושיש תוכן טוב שעומד בזכות עצמו ושקיפות מול הקהילה. התכנים שלנו רחבים ואנחנו לא מוגבלים לשום דבר. נכתוב על כל מה שיראה לנו מעניין, מצחיק, מרגש וחשוב. גם אין לי בעיה גורפת עם העולם הצרכני שאני חלק ממנו ונהנית ממוצריו. אבל אין זה אומר שאיני מודעת לדיכאון שהעולם הצרכני גם יוצר, לתסכול לתחושת ה"זה אף פעם לא מספיק", המבחר שלא נגמר, האופציות המרובות והמירוץ לעבר סיפוק מטריאליסטי שלא מגיע. ב"תודעה כוזבת" הוא אכן עמד בשמו ואיכזב באמת כשקבע זאת כי מה לעשות, לא חשבנו על עצמנו בכלל כשכתבנו על רובין. הפוסטים שלנו בוול ובאתר רחוקים מרחק שנות אור מכל ה"אור ואהבה". ראיתי את עצמי, אם כבר, קצת בכריסטוף. לא ברור לי מה האישיות המכוונת שלנו אבל לא באנו לרשת כדי לדכא אנשים. ועדיין, היו לנו גם לא מעט פוסטים עצובים ואפילו מרסקים באתר. פשוט מצאנו גם אלמנט מעורר השראה בסיפור. למשל, העלינו פוסט מרסק על צילומים של הורים עם התינוק המת שלהם. זה עצוב ביותר אבל התמונות מדהימות ונוגעות.

עידו: האם נטופיה היא כתב אזהרה? אם כן, ממה בדיוק היא מזהירה? מהטכנולוגיה עצמה או מהאופן שבה אנחנו מאמצים אותן? האם ניתן לראות אופן שבו הטכנולוגיות והרעיונות שמופיעים בספר יאומצו בצורה מטיבה או שהן כוללות בתוכן את האסון? אם יש אפשרות כזו, מה תהיה הדרך להבטיח שכך יהיה הדבר?

י.ג. לוימור: אם יש אזהרה, היא מפני האמונה העיוורת בפוליטיקה של הטכנולוגיה, חוסר ההבנה, למשל, שאתה נחשף לתכנים מסוימים בניוזפיד רק מפני שפייסבוק רוצה שתיחשף לתכנים כאלה ולא אחרים. אם היא תרצה להציג לך רק תכנים בנושא גלידה, למשל, היא תוכל, ואין ספק שזה יוביל לעליה במכירות הגלידה. הטכנולוגיה היא אובייקטיבית. אלה האנשים המפעילים אותה שמהם צריך להיזהר. הספר מזהיר אותנו מהאנשים שנהיה: קרים יותר, מרוחקים יותר, מנותקים רגשית יותר ויותר. כבר היום אנשים הפסיקו להביט בעיני השני כשהם מדברים כי הפרצוף שלהם תקוע במסך הסמפרטפון או האייפד. הוא מזהיר אותנו מפני המניפולציות שהטכנולוגיה תאפשר, שיכולות לבנות או להרוס אדם. הדמויות הן קורבנות הטכנולוגיה אבל אין זה אומר שהטכנולוגיה לא צריכה להתקיים. פשוט הפכנו בדרך לאנשים המכורים לסלפי, לייקים וצפיות ואם זה ימשיך ככה, כל זכר לימים בהם שיחקנו קלפים, קפצנו חבל, נפגשנו סתם לדבר עוד יעלם. אני פסימיסטית קצת מטבעי ומאמינה שהיכן שקיימים בני אדם, קיים רוע, הונאה, נוכלות, שקר, קנאה ושאר תכונות שתמיד יצוצו בכל פלטפורמה. לצערי, אי אפשר להבטיח דבר. אבל אשאל את כריסטוף מה דעתו.

עידו: אפשר לקרוא בספר הדים ללא מעט יצירות מד"ב. מ-1984 ועולם חדש מופלא ועד ויליאם גיבסון ומראה שחורה (שיצאה במקביל לספר ושקרובה לו ברוחה מבחינות רבות). עד כמה אתם חובבי מד"ב גם כקוראים? מי כותבי המד"ב החביבים עליכם ומי לקחתם איתכם לכתיבה של נטופיה?

י.ג. לוימור: נגעת בדיוק מה שקוראים אחרים אמרו לנו על הספר ואני רואה בכך מחמאה גדולה. ללא ספק, 1984 הייתה השראה, גם האקסלי, וצפינו ב"מראה שחורה" רק כשכבר שלחנו את הספר להוצאה. הספר שהשפיע עלי היה "המוות והפינגווין" והוא אינו מדע בדיוני אלא ספר אדיר עם הומור שחור וסאטירה. האיש שם מגדל פינגווין מתוק באמבטיה וכל האווירה חורפית וקרה. משהו מזה ליווה אותי בכתיבה. גם המיזנטרופיות הבאה לידי ביטוי בכתיבה של מישל וולבק השפיעה קצת על עיצוב דמותו של רובין נייס. איני קוראת ספרים כמו שאני צופה בסדרות וסרטים ובוהה באינספור צילומים יפים מבלוגים. אני אדם יותר ויזואלי וזה השפיע על הראייה האסתטית בספר.

עידו: איך כותבים ספר בשניים? האם אחד מכם היה אחראי על הרעיונות והשניה על הכתיבה עצמה? מתחלקים חצי חצי בפרקים? במשפטים? אחד כותב והשני מציץ מעבר לגב?

י.ג. לוימור: ישבנו קבוע על עלילת כל פרק בנפרד ואחר כך אני הלכתי לכתוב את הפרק. העברתי אותו לגל והוא הוסיף, ערך, שידרג. הוא החזיר לי והחזרתי לו שוב וכך בעצם התקדמנו מפרק לפרק עם לו"ז מאוד יסודי. היינו יעילים כמו שכריסטוף היה מעריך.

24 יום ללא פייסבוק: דברים שנכתבו מצידה השני של המראה

לפני שלושה שבועות, לאחר תקופה סוערת במיוחד ביחסי עם הפייסבוק ולאחר שהכרתי בתלות שפיתחתי בו, החלטתי לקחת הפסקה מהאתר כדי לבחון את היחסים שלי איתו, כחלק מתקופה שאני לוקח לעצמי כרגע לבחינת היחסים שלי עם כל מיני הרגלים וחומרים. זהו הדו"ח המלא של החוויות והמחשבות מהתקופה שקדמה למשבר הפייסבוקי שלי, ומהתקופה ללא פייסבוק. הרהורים אישיים על התודעה (שלי, ובכלל) בעידן הרשת החברתית שצריכים להתפרסם מחוץ לרשת החברתית.

***

פייסבוק ולחץ חברתי

שמתי לב שאת רוב של הדברים שאני רוצה להגיד לפייסבוק אני בוחר שלא לומר לו. לעיתים בגלל שאני חושש שלא ימצאו חן מספיק בעיניו, לעיתים בגללFacebook-addict1-600x4002
שאני חושש שיעוררו את זעמו, לעיתים בגלל שאני סתם לא בטוח בהם מספיק, לעיתים כי אני לא במצב רוח, לעיתים כי נח לי איפה שאני ולא בא לי לטפס על רכבת ההרים הרגשית הכרוכה עבורי בפרסום סטטוס. פעם חשבתי שאני אמיץ מספיק בשביל לומר כל מה שיש לי לומר, ואולי באמת הייתי, אבל פייסבוק מורט לי את העצבים בשיטות הדירוג והשיסוי שלו – במניפולציות ובסנקציות הפומביות שכרוכות בשימוש בו ושנוטות לטפח קונפורמיות ולעצב את הנאמר בתנאי השיח שהוא כופה. זה נכון שעבור אנשים מסוימים שחיים מפרובוקציה, זעזוע ועימות, פייסבוק יכול להיות כלי לטיפוח יצר הפרובוקציה, אבל עבור אנשים שחוששים לעמוד מול דעת הרוב בקבוצה החברתית שלהם, שאותה הפייסבוק מיטיב כל כך להורות, הוא מסמן את גבולות התודעה ואת גבולותיו של הניתן להאמר. עבור אנשים רבים פייסבוק הופך לבר שיח פנימי, חזק ושליט מדי מכדי שיוכלו לענות לו בגאון והופך  לכלי להכפפת תודעה קונפורמית מסוימת – לחיזוק ואשרור של דעות מקובלות (אלו של הקבוצה החברתית שלך) ולהרחקה מדעות בלתי מקובלות. בסה"כ, עם כל כמה שהוא פותח את הבמה לדיונים מושכלים או מתלהמים, פייסבוק מהווה בראש ובראשונה כלי למיצוקה של התודעה בתוך גבולותיה הנוכחיים.

ההשפעה המשתקת של של הסטטוס האסינכרוני על התודעה הסינכרונית

ויש עוד סיבה מרכזית שאני בוחר שלא לומר לפייסבוק את רוב הדברים שאני רוצה לומר לו. בגלל שהוא רודף אותך. בגלל שלדבר אל הפייסבוק זה לא כמו לדבר בשיחה עם חברים, ולשכוח מזה שלוש דקות מאוחר יותר. לדבר אל הפייסבוק זה לדבר אל תיבת תהודה שממשיכה להדהד את דבריך שוב ושוב שעות וימים אחרי שעזבת ויש אנשים שמגיעים ומדי פעם תוחבים אוזן לתוך התיבה ומאזינים למה שאמרת ולפעמים הם עונים לך חזרה, ולפתע הדבר הזה שאמרת מתעורר מחדש וכאילו אמרת אותו שוב, ואתה נדרש שוב לעמוד מאחוריו ולגונן על עמדתך. כל דבר שאתה אומר בפייסבוק הוא כמו אבן שנזרקת למים ויוצרת גלים, והגלים האלה נמשכים עוד זמן רב לאחר שהאבן כבר טבעה לקרקעית האגם. הם ממשיכים בפייסבוק, אבל חשוב מכך הם ממשיכים גם בתוך התודעה, כך שבזמן שאתה שואף לחשוב מחשבה אחרת או פשוט לשמור את המחשבה שלך צלולה, המחשבה הקודמת ממשיכה להתגלגל ולטלטל את הספינה.

פייסבוק והאסקפיזם

בסופו של דבר אני נכנס לפייסבוק לא בגלל שחשוב לי מאוד מה שיש בו, אני נכנס אליו כדי להמנע מדברים בחיים שלי שאני לא רוצה רוצה להתעמת איתם. הוא מספק הפוגה ובריחה מדברים שמפחידים אותי, מדברים שמשעממים אותי, מרגעים שלא מתחשק לי להשאר עם עצמי או עם תחושה/מטלה כלשהי שאיני רוצה להיות בה. מה עשו אנשים לפני שהיה הפייסבוק? האם הם פשוט כתבו את המאמר? פשוט עשו את העבודה שלהם? או שהם מצאו הסחות דעת אחרות? וכבר כתבתי בעבר שהשיעור של הפייסבוק זה שאם אתה מוצא את עצמך נורא רוצה להכנס לפייסבוק בזמן שאתה אמור לעשות דבר אחר, כנראה שאתה לא באמת אמור לעשות אותו.

מחזורי הגאות והשפל של הלייקfacebook-addict1

לפעמים זה מרגיש כאילו הלייקים מגיעים במחזורים של גאות ושפל, שלא ברור מה שולט בהם? כאילו יש ללייק היגיון שקשה לפענח את הקפריזיות שלו. רגע אחד לאחר פרסום איזה פוסט הלייקים מגיעים בחבורה אחד אחרי השני, ואז רגע מאוחר יותר הם עוצרים לדקות ארוכות. המח מראה שחורה שלי מביט במסך ולא מבין. ולפעמים אתה לא באתר שעות, אתה נכנס לראות אם קיבלת איזה לייק ונאדה. כלום. אבל אז ברגע שנכנסת, מגיעים לפתע הלייקים אחד אחרי השני, וזה מרגיש כאילו פייסבוק רוצה למשוך אותך אליו, כאילו הוא אומר: "תשאר כאן אצלי ותקבל יותר אהבה. אני מבטיח." אבל לפעמים דווקא כשאתה באתר זמן ארוך הלייק המיוחל לא מגיע, ואז כשאתה עוזב וחוזר אחרי זמן מה פתאום זכית בהמון לייקים לא צפויים – ואז אני חושב שאולי הפייסבוק דואג לי. אולי הוא דואג שאם אני אבלה יותר מדי זמן איתו, לא אמלא את המטלות שלי ולא אעמוד באתגרי החיים. אז הוא דואג לי. הוא אומר משהו כמו: "לך תעשה את הדברים שלך, אל תדאג לגבי האהבה, אני אאסוף לך אותה ואעניק לך אותה בזר גדול כשתחזור אלי." האם הכל מקרי בפייסבוק או הכל בהשגחה?  נסתרות דרכיו של הפייסבוק, מה משתי האופציות נכונה? ואולי שתיהן? ואולי אף אחת מהן? דבר אחד אני יודע בוודאות, מעולם בהיסטוריה לא הומצא מכשיר שמשקף בצורה אכזרית כל כך את ה- vanity האנושי כמו הפייסבוק. מכונת מראה שחורה לערעור הזהות העצמית ולטיפוח הצורך הכפייתי באשרורים.

נסיון כושל לדיאקטיביישן שעלה יפה מהמצופה

לאחר ימים סוערים ביחסי עם הפייסבוק התכוונתי לעשות דיאקטייביט לחשבון כדי לנסות קצת את החיים האחרים שמחוץ למסך, אבל אז גיליתי שאם אבחר לעשות דיאקטייביט לחשבון שלי זה יעצור את הפעילות בדפי הפייסבוק שאני מפעיל ויזרוק אותי מתפקיד האדמין בקבוצת הוידאו הפסיכדלים שאני מנהל. הבנתי שאי אפשר להפסיק. אני כבר לא יכול להפסיק. זה כמו מישהו שהקים משפחה והוא כבר לא יכול ללכת להזרק לו על חוף נידח כשבא לו. יש לו אחריות לאחרים. אז זהו, אני נשוי לפייסבוק ויש לנו ילדים. זוועה. תחושת חוסר האונים והזעם התגברה ככל שחשבתי על זה שמנוע ממני לחתוך את הקשר בינינו, ואז היא התגברה עוד יותר כשחשבתי על כך שהרצון העצמי שלי חלש כל כך שאני זקוק לתמיכה החיצונית הזו (מנגנון דיאקטיבייט) כדי לא להכנס לפייסבוק באופן כפייתי, ואז החלטתי לעשות דיאקטיבייט לעצמי. פשוט לא לפתוח את הפייסבוק שבוע. באופן מוזר זה עבד והפך להיות מדבק. מהרגע שהחלטתי שאני לא נכנס לפייסבוק חוץ מאשר לענות להודעות במסנג'ר, ובכל מקרה לא מפרסם סטטוסים או גולל את הניוזפיד, זה הפך להיות הרגל נעים שדי קל להחזיק. בלי ששמתי לב התקופה ללא פייסבוק הרחיבה את עצמה משבוע לשניים לשלושה, ואז ליותר עד שהחלטתי לנסות לחזור.

יתגדל וישתבח שמו

כשאנחנו כותבים לפייסבוק, למי אנחנו כותבים? האם אנחנו כותבים לאנשים מסוימים בתוכו? לחברים? לאיזה חברים? מהלימודים? מהעבודה? מהילדות? מהשכונה? מפה או משם? ואולי גם וגם? אבל אני נוטה לחשוב שבראש ובראשונה אנחנו כותבים לפייסבוק עצמו, כנמען העליון והנשגב של המכונה הגדולה. זה מזכיר לי את הפרק בסאות'פארק על ה-NSA שבו באטרס שומע שהממשלה צופה בכל דבר שאתה עושה ומתחיל להתפלל אליה, לסגוד לה ולבקש ממנה מחילה על חטאיו. במובנים מסוימים חברת המעקב היא אכן הגשמה של פנטזית ההשגחה האלוהית. יש לנו אבא שצופה בנו. האבא הזה פשוט איבד בינתיים את האופי המיסטי והנשגב שהיה לו והפך למכונת-על שצופה בכל מעשינו ושבפניה אנו מתוודים.

תקציר נמרץ למה רשתות חברתיות כל כך ממכרות

המוח של החיה האנושית, שבילתה את רוב ימי קיומה כציידת-לקטית פליאוליתית, התפתח באופן שמעניק תגמולים על פעולות המסייעות להשרדות כמו מציאת פרי מתוק שגדל על שיח, השגת מזון שומני, קיום יחסי מין או חשיפתה של פיסת רכילות עסיסית. הדרך של המח לתגמל על מאורעות כאלו ולגרום לנו לתור אחריהם הוא באמצעות תגמולים ביולוגיים: מוליכים עצביים כדוגמת הדופאמין שגורמים לנו תחושה טובה. אלו גורמים לנו להמשיך לתור אחר מנת הדופאמין המיוחלת על ידי המשך החיפוש אחר תותים טריים שאולי נמצא בשיח הבא. אלא שבעולם הציידי-לקטי מגוון ושפע הגירוים היה מצומצם בהרבה מבתקופתנו, כאשר כל לייק או הודעה במסנג'ר יכולים לשחרר מנת דופאמין ממכרת. הקצב הבלתי ניתן לחיזוי של מנות הדופאמין מתווכות הרשת מגביר עוד יותר את התלות בהן. חוקרים בחנו את האפקט שיש לגירויים לא צפוים על התמכרויות. כך למשל כאשר הם הופסקה הזרמת סמים לעכברים שכל פעם שלחצו על דוושה קיבלו לאחר מכן סם ממכר, העכברים התייאשו בשלב מסוים והפסיקו ללחוץ על הדוושה. לעומת זאת, כאשר אספקת הסם הופסקה אבל חודשה מדי פעם, לעיתים נדירות, העכברים פתחו דפוסי התנהגות כפייתיים. גם כשהאספקה פסקה לעשרות או מאות פעמים, תמיד הייתה תקווה שאולי בלחיצה הבאה יסופק הסם המיוחל, אז הם המשיכו ללחוץ וללחוץ. ככה גם אנחנו ברשת החברתית. לעולם אין לדעת מתי נקבל הודעה מחבר, מתי יגיע הלייק או מתי יענו לתגובה האחרונה שלנו, אז אנחנו לוחצים ולוחצים עד למנת הדופאמין המיוחלת שתגיע, וכמה זה נעים כשזה מגיע. אנחנו פשוט לא בנויים לדעת לנהל את ההרגל הזה. (וראו את הפסקה "מחזורי הגאות והשפל של הלייק". כאן. האם ייתכן שפייסבוק תשתמש או כבר משתמשת בטכניקות כאלה כדי להעצים את האופי הממכר של האפליקציה? כך או כך, מבחינה פסיכו-אבולוציונית נראה שזו טכניקה שעשויה בהחלט לעבוד…)

פייסבוק ושליטה בתודעה

מפגינים מתנועת זכויות האזרח עם כרטיסי ניקוב על צווארם לאות מחאה בברקלי 1964. (התמונה לקוחה מתוך הספר From Counterculture to Cyberculture).

מפגינים מתנועת זכויות האזרח עם כרטיסי ניקוב על צווארם לאות מחאה בברקלי 1964. (התמונה לקוחה מתוך הספר From Counterculture to Cyberculture).

בשנות החמישים, פסיכולוגים אמריקנים של המלחמה הקרה קיבלו מענקים נדיבים כדי ללמוד איך לצפות את התנהגות התודעה האנושית ולשלוט בה, הקשר שבתוכו גם שגשג מחקר הסמים הפסיכדלים של התקופה ההיא. פייסבוק מגשימה את הפרויקט הזה בצורה מושלמת ומסיבית הרבה יותר ממה שיכלו לחלום אותם פסיכולוגים של אמצע המאה העשרים. היא כלי מסיבי לחיזוי התודעה האנושית (למה תעשה לייק? ממה תבחר להתעלם? למה תגיב? עם מי תתחבר ועם מי לא?) ולשליטה המונית בתודעה האנושית (איך לקדם ברשת אלקטרונית פוסטים מסוימים על פי אינטרסים כלכליים או אחרים? איך לשלוט בתודעת ההמון בעזרת אלגוריתם הבוחר מה להראות ומה להסתיר ומתי?) שבו כולנו סטטיסטים קטנים וחסרי חשיבות. פייסבוק היא המקום שבו כולנו עוברים דה-הומניזציה בסיסית ויסודית – מתמסרים בשכרון חושים לביג-דאטה. סטודנטים בברקלי יצאו בשנות השישים, כשהמחשבים הראשונים החלו להופיע לאוניברסיטאות, להפגנות נגד הפיכתו של האדם לכרטיס המנוקב על ידי מחשב. היום כולנו כרטיסים מנוקבים היטב בתוך המכונה של הפייסבוק. חשים טוב מדי את הדחף ללחוץ על האייקון של האפליקציה כל פעם שמתפנה לנו איזה רגע, להקליד את האות הראשונה בשורה של הכתובת ולתת לדפדפן להשלים לנו את הכתובת המיוחלת שתיקח אותנו לרקיע הסרוטונין של לוסי בשמיים עם צוקרברג, לקחת אותנו לנבר נבר לנד של הלייקים והעדכונים האנסופיים. עכברים במעבדה פלנטרית שלוחצים בכפייתיות על לחצן שהוצב בפינת הכלוב שלנו כדי לקבל עוד מנה של דופאמין בתוך מרוץ מואץ וחסר קץ בגלגלת המסתובבת של  הפייסבוק. כלואים בתוך תא התודעה שלנו, שבו מתרחש הניסוי הגדול.

מצב חירום פייסבוקי

מדי פעם אני כמעט מצפה כבר שמישהו יכריז על מצב החירום. כמו בשנות השישים, כשלינדון ג'ונסון הכריז בפני האומה שחומרים משני תודעה הפכו סכנה לבריאות, לחיות ולכבוד העצמי של האומה האמריקאית, אני חולם כיצד ברק אובמה עולה לנאום מיוחד בפני האומה ומכריז שהנתונים מבהילים: מגפות הסמים של שנות השישים והשמונים היו היו תופעת שולית לעומת הזן החדש והאגרסיבי יותר של התמכרות למדיה חברתית. הסקרים, הוא יכריז בפני הציבור המזועזע, מצביעים על כך שעשרות אחוזים מהציבור האמריקאי כבר מכורים בצורה אנושה למדיה חברתית, וכמובן, כרגיל, אלו הם הצעירים, עתידה של האומה, שנפגעים יותר מכל. המכורים לא מסוגלים לתפקד בלי לעשות שימוש במדיה חברתית עשרות פעמים ביום, כדי לקבל עוד ממנת הדופמין שהורגלו אליה. הם איבדו את יכולתם לקיים זהות הנובעת מתוך עצמיותם ופיתחו תלות במערכות פידבק המספקות להן זרם בלתי נפסק של אישוררים אקסטרניים המזינים אותם דרך הרשת האלקטרונית. ללא האישרורים התכופים האלה שמכוונים את תחושותיהם באופן קיברנטי כמו פסי השוליים של התודעה, הם אינם מסוגלים לתפקד, לחשוב, להרגיש. המדיה החברתית, יכריז הנשיא, שללה מהאומה שלנו את האנושיות והכבוד העצמי שלה. היא הפכה אותנו למכורים נעדרי חוט שדרה. ואם הוא ירצה לקחת את זה למקום הקיצון, הוא ימשיך לאן שהמשיך ריצ'רד ניקסון, יקבע שרשתות חברתיות הן אויב הציבור מספר אחת ויכריז על המלחמה בהן כמלחמה החשובה ביותר של החברה האמריקאית בעידן הזה. יחידות מיוחדות ללוחמה בסמים אלקטרוניים יפשטו על משרדי ושרתי הרשתות החברתיות כדי להגן על האומה האמריקאית הנאצלת מפני ההתמכרות המבזה הזו שאחזה בלבבות האזרחים. זו כמובן רק פנטזיה, לרשתות חברתיות יש הרבה יותר כסף ולוביסטים משהיו ללסד או לקראק.

האם ראוי לכתוב נגד הפייסבוק בפייסבוק?

לכתוב נגד הפייסבוק בתוך הפייסבוק זה קצת כמו לחלק כרוזים נגד הצאר באמצע מצעד חגיגי ברחוב ראשי ברוסיה שלפני המהפכה הבולשביקית, וזה גם מרגיש חסר כבוד עצמי, כי אף אחד לא מחייב אותך להיות בפייסבוק. כמו שטורחים להזכיר לנו אנשים מסוימים פייסבוק זה אתר מסחרי וכל מי שנכנס לשם בוחר לעשות את זה מרצונו החופשי. לכתוב נגד הפייסבוק בתוך הפייסבוק זה כמו לדבר נגד העישון תוך כדי כשאתה יונק מסיגריה שבזווית פיך (או כפי שילמדו הטוקבקיסטים: לבקר את ישראל מתוך ישראל. לך לפלסטין!). ומצד שני כמה ברירה יש לך כבר? כבר אמרנו בעבר שפייסבוק הוא כמו מדינת לאום פוסטמודרנית שאי אפשר באמת לעזוב אותה כי כל מי שיקר לך שם. כי בנית שם חיים. אפשר לדבר נגד הפייסבוק במקום אחר, אבל מי יקשיב? והאם אתה לא באמת רוצה שפייסבוק ישמע את מה שיש לך לומר לו?

ננעלו שערי שמיים: החיים מחוץ למח הקיבוצי

אני מסתובב ברחובות ואין לי אופציה להכנס לחשבון שלי. לא כי אני לא יכול, אלא כי אני לא מרשה לעצמי. זו הרגשה מעצימה. אני הולך ברחובות וגולשblackmirror את מציאות האוף-ליין אבל נשאר בלתי נראה לעולם הדיגיטלי שסביבי. בימינו מספיק שלא תתחבר לפייסבוק כדי להרגיש כאילו אתה חי אוף גריד. קצת כמו בסוף הכריסטמס ספיישל של מראה שחורה, אני מרגיש כאילו הדמות שלי שהולכת ברחוב שקופה לעולם שסביבי. לא לעולם הפיזי כמובן, אלא לעולם התקשורת האלקטרוני והבלתי נראה שאני יודע בוודאות שרוחש סביבי כל העת. להיות מחוץ לפייסבוק מרגיש ברגעים האקסטטיים האלה קצת כמו להבריז מהכיתה. המורה סגרה את הדלת מאחורי כולם במימד האלקטרוני, ואני מסתובב כאן לבדי במדבר של הממשי, ונחמד לי. כשאתה עוזב את הפייסבוק בשקט הוא עוזב אותך בשקט. פחות מחשבות טורדניות, פחות דחפים בלתי נשלטים. שקט מחוץ לנהמה המזמזמת של המח הקיבוצי, וזה נחמד ומצד שני יש גם אלמנטים של חרדה קיומית בקיום מחוץ להשגחה של הפייסבוק. לאחר שננעלו שערי שמיים של הרשת החברתית נשארת לבדך במציאות האוף-ליין הקרה והאכזרית, מחוץ לאלמוות של הפייסבוק.

געגועי לפייסבוק

אחרי 18 יום בלי פייסבוק אני כבר מרגיש היטב את הגעגועים. הדחף לבדוק את הפיד כל פעם שמתפנות לי כמה דקות ביום, או כל פעם שאני רוצה להמנע מלהתעמת עם דברים שעלי לעשות, ירד וכמעט נעלם. מה שכן מורגש זה הגעגועים. בגלל שלא עשיתי דיאקטיבייט ואני עדיין משתמש במסנג'ר כדי לתקשר דרך הפייסבוק, כל פעם שאני נכנס לאתר אני רואה ידיעה אחת ראשית, פוסט אחד נבחר שהפייסבוק חושב ברוב ערמומיותו שהוא החשוב ביותר מהימים האחרונים – זה שיגרום לי לפרוץ בבולמוס גלישה בלתי נשלט. זה מעניין להסתכל איזה פוסט זה. של מי ומה. כמו שד מסיפור שמבטיח ניסים ונפלאות כדי שיחלצו אותו מהבקבוק, כל פעם הפייסבוק שולף משפט של אחד מחברי הטובים כדי לפתות אותי להכנס חזרה לתוך הבקבוק. המסר של ז'רום לאניר על כך שברשתות החברתיות אנחנו המוצר שבו סוחרים מעולם לא היה בהיר יותר. הפייסבוק משווק לי בצורה ערמומית את החברים שלי כדי שארשה לעצמי להבלע שוב בחיבוקו הוירטואלי. האתגר הוא הוא לא לגלול. ללכת ישר לתיבת ההודעות הנכנסות בלי לגלול ובלי לעשות לייק שזה אתגר קשה עוד יותר. לא פחות משפייסבוק הופך אותנו לאנשים שזקוקים לאישרור, נדמה שהוא גם הופך אותנו לאנשים שזקוקים כרונית להעניק אישרורים לאחרים, אולי כי זו עוד דרך שלנו לאשרר את עצמנו. כשאני מביט בפוסט הבודד הזה שבפסגת העמוד אני מרגיש לפעמים אשמה כלפי מי שכתב אותו, כי אני לא יכול לעשות לו לייק בגלל תנאי החוזה הפנימי שעשיתי עם עצמי. זה כאילו שחבר מספר לך בדיחה או סיפור משעשע שקרה לו ולך אסור לצחוק או לחייך. חוויה מורטת עצבים. למרבה המזל כאן בפייסבוק זה קל יותר, אף אחד לא יודע איפה אני ואיפה אני לא, חוץ מהפייסבוק הגדול, הנשגב ויודע הכל. אבל מעבר לאשמה יש סקרנות, סקרנות לדעת מה כותבים שם כולם בעולם ההוא שנשארתי נעול מחוצה לו. לגזור על עצמך גלות מהפייסבוק היום זה לגזור על עצמך גלות מהעולם החברתי. במיוחד אם אתה לא גר באותה ארץ כמו החברים שלך, כמוני כרגע. אם אני חוזר לפייסבוק עכשיו זה למרות הפייסבוק ולא בגלל. את ההתמכרות המגונה לאתר הגרוע הזה אני מסוגל להפסיק, כך נראה. הדברים שאני מתגעגע אליהם זה האנשים שבתוכו. לפייסבוק אין שום דבר להציע לי, רק את מי שבתוכו.  זה רק מזל רע ודי אומלל, שבעידן ובסיטואציה הנוכחיים העולם החברתי שלי הפך להיות משהו שהגישה אליו מתווכת דרך מונופול מסחרי של המאה ה-21, שכולם עברו להתגורר בו. לא. זה יותר ממזל רע. זה מזעזע.

תעצרו את העתיד, אני רוצה לרדת

המחשבה שחוזרת ועולה בי בזמן שאני כותב את הפוסט הזה היא שבלי ששמנו לב אנחנו כבר בעתיד. אולי זה כי הגענו ל-2015  השנה הסימבולית שמייקל ג'יי פוקס ביקר בה בחזרה לעתיד 2, אבל מרגיש לי יותר ויותר שאנחנו כבר לא מדברים על העתיד. אנחנו בעתיד ממש. האם המציאות הנוכחית לא נשמעת כבסיס לגיטימי לספר סייברפאנק משנות השמונים? העולם מנוהל בתוך רשת אלקטרונית שאזרחי העולם מכורים לה וששולטת ברגשות ובידע שלהם באופן קיברנטי. עולם שבו המציאות החברתית הפכה להיות מתווכת מדיה, כך שכדי לתקשר עם החברים שלך אתה חייב להכנס לרשת חברתית חמדנית שסוחרת בזהויות שלך ושל חבריך בהתאם לצרכיה הכלכליים. תעצרו את העתיד אני רוצה לרדת.

סיכום ביניים

הניסוי מסתיים. עלי לחזור קצת לארץ הרשתות החברתיות, לפחות לזמן מה, כדי להבין מה קורה לי שם, ונדמה שהגיע הזמן לנסות לסכם את מה שעבר עלי בשבועות האחרונים, וזה יותר קשה ממה שציפיתי. האם משהו השתנה בי בשבועות האחרונים האלה, חוץ מזה שלא נכנסתי בפייסבוק. קשה לי לומר. ובכן, השבועות האחרונים היו טובים, יפים ומלאים באושר. אבל האם זה קשור רק בפייסבוק? אני לא בטוח. ומה עוד השתנה? אני מתרגז פחות ועסוק פחות באירועים בישראל שהיו מוציאים אותי משלוותי. זה כנראה קשור לפייסבוק בבירור. וכן, אני יותר פנוי להשתתף בעולם שנמצא בסביבתי המיידית. גם זה השפעה של הפייסבוק. מצד שני אני מרגיש מנותק ומבודד יותר מהעולם של חברי הפייסבוק שלי, שהתרגלתי שמלווה אותי לכל מקום. יש לזה יתרונות וחסרונות וכנראה שהחסרונות גדולים מספיק על מנת שאצפה לחזור לפייסבוק ולפחות לנסות אותו שוב. לראות איך זה הולך בינינו.

ומה בעצם אני מאחל לעצמי עכשיו כשאני חוזר לפייסבוק, אם החלטתי שאני לא רוצה לעזוב אותו לגמרי, אבל גם לא כל כך נוח לי להשאר בו? נהוג לומר בחקר ההתמכרות שברגע שפיתחת יחסים בעייתיים עם חומר או הרגל ממכר קשה לחזור ליחסים טובים איתו. אפשר לחתוך לחלוטין את היחסים איתו (להפסיק לגמרי לשתות אלכוהול למשל), אבל קשה בהרבה לפתח איתו יחסים חדשים (לחזור לשתות כוסית פה, כוסית שם, כמו בהתחלה). ובכל זאת, אני חושב שזו תהיה הבקשה שלי מהפייסבוק ומעצמי אחרי שלושה וחצי שבועות. לשמור בחוויה של הגלישה בפייסבוק את הצדדים המקרבים, המפתחים והמעצימים ולהצליח לשחרר מהצדדים הכפייתיים, הנזקקים והקטנוניים. לשמור את מה שמרחיב אותי, ולשחרר ממה שמצמצם. האם הדבר הזה אפשרי? במידה מסוימת כנראה שכן, במידה מסוימת המאבק על החירות התודעתית בתוך תודעה קיבוצית אלקטרונית שמאיימת לבלוע אותה כנראה יימשך כל עוד אני שם. זה אולי חלק מהדינמיקה הבסיסית של הקיום ברשת החברתית, שהפך להיות סמל מובהק כל כך של התקופה.

רשימות נוספות בנושא פייסבוק ורשתות חברתיות בבלוג טכנומיסטיקה

קולד טרקי – התוכנה שתגמול אתכם מהפייסבוק

וידויו של מכור לעדכוני סטטוס בפייסבוק

הטלויזיה היא אופיאטית, האינטרנט הוא סטימולנטי

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 284 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: