המאבק הקריפטו-אנרכיסטי, דרך המשי ולמה זה נוגע לכולנו

נשפט למאסר עולם בכלא ללא אפשרות לחנינה. רוס אלבריכט.

נשפט למאסר עולם בכלא ללא אפשרות לחנינה. רוס אלבריכט.

המלחמה במלחמה בסמים מניבה בשנים האחרונות כמה מהסרטים הדוקומנטרים הנוקבים והמרשימים של התקופה. הסרט Deep Web נוגע בסיפור של משני תודעה והפסיכדליה באופן שולי כביכול, אבל למעשה הוא קריטי לכל דיון על הההשפעות של מלחמה בסמים על החברה שלנו ועל הסכנה שהיא מהווה לדמוקרטיה ולזכויות האזרח. "דיפ ווב" מספר את הסיפור של "דרך המשי" אתר מסחר הסמים ששגשג ברשת האפלה (Darknet) עד שנסגר על ידי ה- FBI ב-2013. זה סיפור מרתק על התארגנות קהילתית של קריפטו-אנרכיסטים אידאליסטים שביקשו ליצור צורת תקשורת אלטרנטיבית המאפשרת לאזרחים לעקוף את מנגנוני הפיקוח והמעקב הממשלתיים ההולכים ומתהדקים באינטרנט. בדרך הם הצליחו להוריד בצורה משמעותית את שיעור האלימות הקשורה בסמים ובכך השיגו יותר משהשיגו עשרות שנים ומאות מיליארדי דולרים שנשפכו על המלחמה בסמים. אלא שכאן, כמובן, נכנסו לתמונה מדיה היסטרית, פוליטיקאים דמגוגים, ומשטרה ומערכת המשפט שתפסו להם שעיר לעזאזל: מתמטיקאי צעיר ומחונן בעל עקרונות ליברטיאנים בשם ראס אולבריכט שהיה כנראה חלק מגרעין הקהילה שהפעילה את האתר. בעזרת שיטות מלוכלכות, שקרים, מניפולציות, ומשפט מכור שכלל שימוש בראיות שהושגו באופן לא חוקי, הם הצליחו לצייר את אולבריכט כברון סמים מפוקפק וגזרו עליו למאסר עולם בכלא ללא אפשרות לחנינה. השוטרים שהכניסו את אולבריכט לכלא הודו אגב מאוחר יותר בגניבה מהאתר של ביטקוינים בשווי של קרוב למליון דולר ובשיבוש תהליכי חקירה (עוד עובדה שהשופטת הכריזה עליה כבלתי רלבנטית למשפט).

הסיפור של דיפ ווב מטריד במיוחד כי הוא הרבה מעבר לסגירה של איזה שוק למסחר חופשי במשני תודעה. הוא סיפור על משטרה ומערכת משפט שלא עוצרות באדום ועל האופן שהמלחמה הכושלת בסמים משמשת כאמתלה עבור סלילת הדרך לחברת מעקב בסגנון 1984 שנזקיה לחברה גדולים לאין שיעור מהנזק פוטנציאלי שעשוי לכל לסם כלשהו. במסגרת התהליך שהוביל לאולבריכט, עברו החוקרים על התיקון הרביעי לחוקה האמריקאית, עובדה שבית המשפט התעלם ממנה ולא הסכים אפילו לעסוק באי החוקיות שלה. בכך נוצר תקדים המקדם ומכשיר חברת מעקב שבה כל תקשורת שאנחנו עושים ברשתות האלקטרוניות מנוטרת, ובה לממשלה יש זכות לעיין בכל דבר שאנחנו כותבים בין אם לאחרים ובין אם לעצמנו.

המתכנת וההאקטיביסט ארון שוורץ  שהתאבד ב-2013 בעקבות תיק שנתפר לו באירוע של Creative Commons בשנת 2008. תמונה: וויקיפדיה.

המתכנת וההאקטיביסט ארון שוורץ שהתאבד ב-2013 בעקבות חקירה של הממשל האמריקאי של Creative Commons בשנת 2008. תמונה: וויקיפדיה.

אבל יש לסיפור גם סוף אופטימי. כמו נאפסטר, שלאחר סגירתו הופיעו מגוון שירותים המחליפים אותו, גם לדרך המשי כבר צצו אנספור תחליפים מתוחכמים יותר. הקהילה האנרכו-קריפטוגרפית הבנלאומית מתמרצת את פעילותה ליצירת כלי רשת שיחזירו לגולשי הרשת את האנונימיות שלהם וימנעו עולם שבהם כל תקשורת אלקטרונית שלנו מנוטרת על ידי הממשלה.

כמו המתכנת והאקטיביסט האינטרנט החופשי ארון שוורץ', ששם נפשו בכפו ב-2013 לאחר שהממשלה האמריקאית תפרה לו תיק ונכנס מאוחר יותר להיכל התהילה של האינטרנט, כך גם רוס אולבריכט הוא גיבור של מלחמה הניטשת בתקופתנו על שחרור האינטרנט משליטתם של התאגידים והממשלות ועל זכויות האזרח בעידן שבו מערכות שיטור חדלו להגן על האוכלוסיה והפכו לבריונים שמטילים עליה את חיתתם. תצפו בדיפ ווב, ותשקלו לתרום למאבק משפט חוזר עבור ראס אולבריכטזה המאבק של כולנו.

פייסבוק כמאמן ספרותי

facebookwriteכל פעם כשאני כותב סטטוס לפייסבוק אני מקבל מהאתר פידבק לגבי כמה אנשים אהבו אותו או לא אהבו אותו. באופן הזה פייסבוק מבקש ללמד אותי מה מהדברים שנראים לי מעניינים באמת מעניינים אנשים אחרים. הוא מורה לי איזה דברים עלי לכתוב ואיזה דברים עדיף שאגנוז במגירה, מבחינתו. למעשה, אם לומר זאת במילים ישירות מעט יותר, הוא מנסה לאלף אותי ככותב, כמו שהוא מבקש לאלף את כל שאר הכותבים באתר. כשהערך של טקסט מסוים הוא מספר הלייקים שקיבל, אנחנו ככותבים (כלומר, כל מי שכותב בפייסבוק) מתחילים להתאים את עצמנו, וכמובן לא חסרות דוגמאות למי שששינו את סגנון הכתיבה שלהם על מנת שיתאים לרשת החברתית.

אפשר לראות בסיפור הזה צדדים חיוביים. פייסבוק יצר סדנת כתיבה אלגוריתמית לכותבים שמבצעת מקסימיזציה לאפקטיביות של הכתיבה והשיתוף של כל אחד. כל משתמש פייסבוק שמתחיל להעלות תכנים מתמקצע ולומד מה עובד ומה לא, על מה לכתוב ואיך לכתוב. אני גם לא בא לומר שהפייסבוק מונע מקולות ייחודיים לעלות ולבקוע. להפך, הפיד שלי מלא באנשים באנשים שפיתחו במסגרת הפייסבוק סגנון ואישיות ייחודיים שהיום נדמים לי כחלק בסיסי ומהותי באישיותם, למרות שלפני שהיה להם פרופיל בכלל לא תפסתי אותם ככה. ובכל זאת, יש בי איזה קול שתוהה, מה הם היו כותבים אם הפייסבוק לא היה מלמד אותם שככה אחרים אוהבים כשהם כותבים? מה הם היו כותבים אם היו כותבים באופן חופשי ממערכת משוב אלקטרונית שמורה להם מתי הם הצליחו ומתי הם נכשלו (תארו לכם למשל את פייסבוק בלי מנגנון הלייקים)? האם מערכת המשוב והדרוג הזו גם גורמת לנו לאבד משהו מהאותנטיות של הכתיבה? מה היה קורה אם דוסטוייבסקי וג'ויס היו כותבים בפייס? איך הם היו מתאימים את הסגנון שלהם לפלטפורמה הזו? האם זה היה מונע מהם לכתוב כמו דוסטוייבסקי וג'ויס? אולי הקיום של דוסטוייבסקי וג'ויס הוא תופעה ששייכת במהותה לעידן אחר שלפני הפייסבוק? אולי דוסטוייבסקי וג'ויס היום היו מפנים את המרץ שלהם לכתיבת סטטוסים בפייסבוק? הו, כמה עצוב זה היה. למרות הייתי שמח לקרוא את הסטטוסים האלה, אני עדיין חושב שזה היה בזבוז אדיר.

ואולי לא. אולי הם עדיין היו כותבים רומנים גדולים. ככלות הכל, גם היום יש סופרים שעושים את זה, פשוט לא בתוך הפייסבוק. ובתוך הפייסבוק הם היו כותבים פייסבוקית. פייסבוק, בסיכומו של עניין, היא סוגה ספרותית: כמו רומנים, סיפורים קצרים, כתבות עיתונאיות ושירי הייקו. התוכן שנוצר בה נוצק בדמות המדיום. יש אנשים שכותבים רומנים, יש אנשים שכותבים שירת הייקו, ויש אנשים שכותבים פייסבוק, ז'אנר כתיבה ששונה מהקודמים לו בראש ובראשונה בכך שהוא מחנך/מאלף את הכותבים בו להתמקצע ככותבי פייסבוק באמצעות מערכת קיברנטית של משוב בלתי פוסק מהאתר. הז'אנר הקיברנטי הזה פשוט הפך תוך שנים ספורות לז'אנר הספרותי הפופולרי בהיסטוריה, כזה שיותר אנשים מאי פעם שולחים בו יד, בזכות אמצעי ההפצה והדרוג שלו.

פייסבוק הוא סוג של מאמן ספרותי לכותבים שנותן לנו ציונים ברורים ומאתגר אותנו למתוח את הגבולות שלנו. המאמן הספרותי הזה מארגן לנו אצטדיון עם קהל צופים ומאפשר לנו לחמם ולאמן את השרירים הכתיבתיים שלנו מול קהל. יש אנשים שהמאמן הספרותי הזה מביא אותם לביצועים מרשימים. הם מפתחים סגנון ייחודי משלהם, בטיפוחו של הפייסבוק, וזוכים איתו להצלחה. אבל שמורה לי חיבה והערכה מיוחדת למי ששומרים על הסגנון שלהם בלי להתחשב במה שהקואצ'ר אומר, שממשיכים לפרסם את הסטטוסים הכושלים (סטטיסטית) שלהם בלי לספור כמה לייקים הם מקבלים, ולאלה שממשיכים להופיע מחוץ לאצטדיון רחוקים מתשואות הקהל. פעם כתיבה למגירה נבעה לרוב מחוסר ברירה, היום היא מסמלת איפוק ודיסקרטיות מסוג נדיר בחברה.

כפי שהרומן היה תוצר של המצאת הדפוס, כך הפייסבוק מייצר כיום ז'אנרים ספרותיים חדשים שעוד מוקדם להעריך ולאמוד. כשאנשים יבואו לכתוב את ההיסטוריה הספרותית של העידן הנוכחי, הכח של הפייסבוק יהיה משהו שחובה לקחת בחשבון: גם ככח טכנולוגי-תרבותי חדש שהעניק לציבור עצום את ההשראה לשלוח את ידם בכתיבה, גם ככח שעיצב את הכתיבה של כותבים חובבים ומקצועיים, וגם ככח שטשטש סופית את ההבחנה בין אלו לאלו – הסוגה הספרותית הראשונה שהובנתה בצורה קיברנטית-אלגוריתמית ולימדה בני אדם כיצד לכתוב בסביבת המדיה החברתית.

רשימות נוספות בנושא פייסבוק ורשתות חברתיות בבלוג טכנומיסטיקה

24 יום ללא פייסבוק – צום הפייסבוק הגדול

?אמנות הסטטוס: או, מה אם לאנדי וורהול היה חשבון פייסבוק 

אלוהי הסטטוס, התשמע קול תחנוני?

אטביזם, תרבות, ברבריות ומוסר במלחמת השוורים

bullfight1ביום שישי האחרון ביקרתי במלחמת שוורים שנערכה פה בפלאסה דה טורוס של גרנדה לכבוד חג קורפוס קריסטי.

היו לי התלבטויות לפני שהחלטתי לבקר באירוע המתקרא בעברית "מלחמת שוורים". רציתי לבקר באירוע הזה כי הרגשתי שזה חלק חשוב בתרבות הספרדית שעדיין לא הכרתי ושאחרי יותר משנה כאן ראוי שאכיר, אבל התלבטתי אם ללכת בגלל האכזריות הרבה המובנה בו. ועם זאת, ככל שחשבתי על זה יותר הגעתי למסקנה שבהשוואה לפרקטיקות היומיות של הקיום המודרני, מלחמת השוורים, במגבלותיה שלה, דווקא מסמלת עולם מאוזן יותר, או לפחות אכזריות מסדר גודל נמוך יותר, ואני אסביר כאן למה אני מתכוון.

ראשית כל, חשוב לומר שלא ניתן להשוות את הסבל של שור שהורגים אותו תוך כדי קרב שנמשך רבע שעה, אבל שגדל במשך ארבע-חמש שנים כשור חופשי באחו, לעומת הסבל שעוברות פרות ותרנגולות שגדלות בתנאי מחנות הריכוז של תעשיות הבשר, החלב והביצים. מבחינה הזו, כל סופר או מסעדה טיפוסיים בספרד הם אתר להרבה יותר זוועות ממלחמת השוורים על כל הדרמטיות שבה. גם מבחינה מספרית, שישה שוורים שנלחמים על חייהם בקרב שמתרחש מול קהל של אלפי בני אדם מספר פעמים בשנה רחוקים מאוד ממיליארדי החיות הנרצחות בתעשיה הנזכרת מעלה. מאחר שאני טבעוני בביתי, אבל כן חוטא לעיתים באכילת מזון מן החי כשאני בחוץ, הרגשתי שזה יהיה צביעות מצדי להחרים דווקא את האירוע הזה.

ויש משהו מעבר לזה. המוות בזירה הוא אמיתי ומופגן, הוא לא מודחק ומוסתר כפי שהוא בחברה המערבית שבה הבשר מגיע באריזות, מנותק מהיצור החי שממנו הגיע. פגשתי בעבר טבעונים שאמרו לי שאם בני אדם היו הורגים בעצמם, במו ידיהם, כל חיה שהם אוכלים – כלומר מתעמתים עם המוות שהם גורמים במקום להתעלם ממנו – לא הייתה להם בעיה, או בעיה קטנה בהרבה, עם הדבר הזה. כמובן לא כל הטבעונים יסכימו עם הנימוק הזה אבל הרעיון שמלחמת השוורים אינה מסתירה את האלימות והסבל המובנים בחברה שלנו וביחס שלנו לחיות, ואף משווה לו אלמנט פולחני ומטאפיזי שעומד לעומת הרצח הקר, הבלתי אישי וההמוני שהחברה שלנו רגילה לבצע בחיות, גרם לחוויה להראות בעיני כראויה יותר וקטלנית פחות מאשר כל ארוחה שאינה טבעונית לחלוטין. במילים אחרות, קשה לי להבין איך מישהו שאינו טבעוני יכול להתנגד למלחמות שוורים. (כמובן אפשר לומר שיש הבדל כי אנחנו אוכלים בשר בשביל להזין את עצמנו. אבל זה קשקוש. לרוב הגדול של האנשים אין כל צורך בבשר בשביל להזין את עצמם. הם אוכלים בשר כי זה טעים להם ולרוב תוך פגיעה בבריאותם, ותו לא.). ולגבי הטבעונים שלעולם לא אוכלים כל מוצר מן החי ויחליטו לגדף אותי על כך שהחלטתי לתת יד לדבר הזה ולבקר בו, כי למרות שהוא אכזרי פחות מאכילת מוצרים מן החי הוא עדיין אכזריות ולזו אין לעולם הצדקה. ובכן, במקרה הזה אין לי מה להשיב אלא כנראה לקבל בשקט את הגידופים ולציין שמתוך מבט ברשת האכזריות שהעולם שלנו מבוסס עליה ועושה את כולנו שותפים לה (מהקהילה הילידית שנרצחה כדי להפיק את הנפט שאנחנו משתמשים בו כדי לנסוע לעבודה, ועד לילדים שכרו מתכות רעילות בתנאי עבדות עבור הטלפון הנייד שלנו) מלחמת השוורים לא נראית לי כמו המטרה הנכונה להפנות כלפיה את הזעם (אם כי אני כמובן מבין את הנטיה). בשבת האחרונה, יום לאחר מלחמת השוורים, הזדמן לי לצפות בגמר ליגת האלופות האירופאית ולהבחין בפרסומות של Gazprom על כר הדשא, אותה חברה שנבחרה ב-2014 לתאגיד הגרוע ביותר מבחינת הפרות זכויות אדם והרס הסביבה. כל משחק בליגת האלופות האירופאית, הבנתי, משמש בעצם פרסומת לברבריות גדולה בהרבה ממלחמת השוורים שהרי חברות כמו גזפרום אחראיות לא להרג של כמה שוורים תמימים, אלא להרס שיטתי של מערכות אקולוגיות שלמות הכוללות מליוני בעלי חיים, לגירושן מאדמותיהן ורציחתן של אוכלוסיות ילידיות והפעילים המנסים להגן עליהם, ובאופן כללי להשלטת טרור על הסביבה ועל קהילות אנושיות. בניגוד למלחמת השוורים שהיא מסורת קטנה ומקומית אבל כזו שמציגה את האכזריות שלה לעין כל, האכזריות הגלומה והמוקדמת בכל משחק של ליגת האלופות שמקדם תאגידים כמו גזפרום היא רחבת היקף וקטלנית הרבה יותר, גם אם מוסתרת מאחורי כר דשא ירוק וחבורת כדורגלנים חטובים.

טהרנות מוסרית לא יכולה לעבוד. היא מעולם לא עבדה, וזו הסיבה שלמרות שדעתי לא הייתה נוחה לחלוטין מביקור במלחמת שוורים, החלטתי שזה משהו שבהתחשב בשאר הפעילויות שאני (כמו רוב האנשים) מבצע בחיי, אין סיבה מיוחדת להחרים דווקא אותה.

אטביזם ודקדנטיות במלחמת השוורים

ולמלחמת השוורים עצמה. קודם כל השם מלחמה מטעה. זו לא באמת מלחמה או אפילו קרב, אלא יותר הרג מאורגן (בספרדית מלחמת השוורים פשוט נקראת Corrida, ריצה). כמו שכתב המינגווי בספר "מוות אחר הצהריים" שהוקדש לנושא מלחמות השוורים, מלחמת השוורים אינה ספורט אלא טרגדיה. קודם כל, השור והמטאדור אינם מתמודדים שווים. בראש ובראשונה כי למטאדור יש נבחרת משלו שמעייפת, פוצעת את השור ומכינה אותו לעימות הסופי, כך שכשהמטאדור עולה כדי להורגו השור כבר נמצא בעמדת נחיתות ברורה. מעבר לכך, המטאדור אומן לצורך העניין לאורך שנים בעוד שהשור הוא חיה תמימה שעולה לזירה לראשונה בחייה. לפי החוק הספרדי שור לעולם לא יעלה לזירה פעם שניה, גם אם שרד קורידה קודמת. המינגווי כותב שלולא כן היו השוורים טובחים בטוררוס (המטאדור וצוותו) ומפילים בהם חללים רבים. שור שהכיר את מלחמת השוורים משנה את התנהגותו בזירה, ושור ששרד אותה ומוצלח בה יכול להפוך למכונת הרג עבור טוררוס. המינגווי מספר שלפני שחוקק החוק שקובע שכל שור יעלה לזירה פעם אחת בלבד היה שור אחד שהרג 16 בני אדם ופצע 60 עד שהוחלט להוציא אותו לגמלאות. היום שוורים מצטיינים נשחטים לרוב בכל מקרה, גם אם שרדו את הקרב. אם המטאדור הראשון לא הצליח להרוג שור, יעשה זאת הבא אחריו ואם גם זה לא יצליח השור יוחזר אחר כבוד מאחורי הקלעים וישחט שם. אין כאן רחמים. כמו שהמינגווי כותב: במלחמת השוורים יש סיכון מסוים עבור המטאדור, אפילו סיכון במוות. אבל עבור השור המוות הוא ידוע מראש. רק במקרים נדירים מאוד של מפגן יכולת מרשים במיוחד, בבקשת הקהל ובאישור נשיא הקורידה יקבל השור חנינה ואם ישרוד את פצעיו יזכה לפרישה נעימה באחו.

למרות שהבנתי שהסוף המר ידוע מראש, ההזדהות שלי הייתה לרוב עם השור. רציתי שיתן למטאדור הזה בישבן. יכולתי להעריך את המטאדור ויכולתי גם לשנוא אותו, אבל בסופו של דבר רציתי שהקרניים של השור ינעצו לו בישבן, שמשהו בטרגדיה הידועה מראש הזו ישתבש והאכזריות תופנה כלפי הצד האכזר. וזאת למרות שידעתי שלשור המסכן כל זה לא יעזור.

bullfight2איזה מין בני אדם בכלל בוחרים להיות מטאדורים? להרוג חיות בזירה כפרנסה? שם המקצוע עצמו מעורר זעזוע: מטאדור – בתרגום ישיר: ההורג. והמטאדור הוא אכן סוג של מלאך מוות שמגיע להרוג את החיה לקול תשואות הקהל, ושמהמוות שהוא מבשר לא ניתן לברוח. ללא ספק מדובר במקצוע שהוא בעל מימדים מיתיים אבל גם מחפיר ומזעזע. המניע הבסיסי להפוך למטאדורים עבור גברים צעירים הוא הרצון להוכיח את האומץ שלהם. המינגווי כותב שרוב המטאדורים הם אנשים עם אומץ טבעי גדול. והם צריכים להיות כאלה, רבים מהמטאדורים הגדולים של ההיסטוריה מתו בזירה. אבל למרות שאין ספק שנדרש אומץ גדול כדי להכנס לזירה עם שור גדול ולסכן את חייך, המטאדור נראה לי דווקא חסר בטחון ואף פחדן מבחינה בסיסית: מהבחינה שהוא מביא עצמו לעולל דברים נוראיים כל כך על מנת לזכות בהערכת, הערצת ואהבת הקהל. וכך, כל האומץ של המטאדור בא אולי לכסות על חוסר בטחון בסיסי בערכו. בסופו של דבר, אגב, הרצון שלי שהמטאדור יקבל איזה קרן בטוסיק מאיזה שור פראי במיוחד התממש. המטאדור השני מתוך השלושה באמת חטף את הקרניים של השור פעמיים ולבסוף פונה לבית חולים. אחד המטאדורים האחרים נאלץ להרוג את השור השני שלו.

הקהל מצדו מריע כל פעם שחנית, דגל או חרב נתחבים בבשרו של השור. לבסוף השור נופל על הקרקע והמטאדור, לקול תרועות הקהל שנעמד על הרגליים, נועץ בו את חרבו שוב ושוב עד שהמוות סופי. ההמונים מריעים. כאמור, אל תחפשו כאן רחמים. זוהי דת של דם ואכזריות, של קורבן שוורים לאלים לא ידועים. בחיים שלי לא ראיתי אנשים מריעים ככה להרג וזה מזכיר לי את הגלדיאטורים ברומא או סצינה ממשחקי הכס. אין כבר בעולם שלנו חגיגות הרג המוניות ופולחניות כאלה. כבן הציביליזציה המערבית, זו בכלל הפעם הראשונה שאני צופה שהורגים משהו. אני חושב על כל האנשים שראיתי מתים על המסך בשנים של צפיה בטלויזיה ובקולנוע – ומעולם לא ראיתי במציאות חיה שגדולה יותר מחרק נהרגת, בוודאי שלא שור או אדם. מלחמת השוורים מוציאה את המוות מהמסכים ומביאה אותו אל המציאות. היא מחזירה לו את המימדים הריאליים, האפיים וגם המציאותיים והמזעזעים שלו. יש כאלה שמגנים עליה באומרם שאף אחד לא אוהב את השוורים וחולק להם כבוד כמו המטאדורים. זה נימוק תמוה ואף מגונה בעיני (נראה לי מגונה להתהדר באהבתך ליצור חי שאותו אתה הורג), אבל לא יכולתי שלא להתרשם מהדממה שאוחזת בקהל באותו רגע מכריע כשהמטאדור עומד פנים מול פנים מול השור העייף, המוכן להסתערות האחרונה, ומתכונן לנעוץ את החרב היישר בליבו. אלפי בני אדם שמרוכזים לחלוטין בעימות בין המטאדור לשור, וברגע המיתי הזה שמכונה "רגע האמת". כאמור, אפשר להזדעזע מהמחזה הזה, אפשר לגדף את המעורבים בו, אבל קשה להתווכח שיש בו יותר כבוד ומשמעות מאשר במוות האנונימי בבית המטבחיים שלו זוכות רוב החיות בחברה שלנו, והוא בוודאי דומה יותר לאופן שבו חיה מוצאת את מותה בטבע לעומת בית המטבחיים.

אני לא מתכוון כמובן לומר שעבור השור מלחמת השוורים היא כל דבר אחר מאשר חוויה זוועתית. מוות באלימות לא יכול שלא להיות חוויה זוועתית. בוודאי כאשר אתה שור צעיר ותמים שגדל לו באחו שקט ארבע שנים ושעולה פתאום לזירה מוקפת אלפי בני אדם השותים וצוחקים וקוראים קריאות רמות. וצוות הטוררוס, בחליפות הנוצצות שלהם (מעודי לא ראיתי לבוש פסיכדלי יותר מהלבוש של המטאדור אחרי שהשמש יורדת ומדליקים את האורות בזירה והוא זורח ומנצנץ בכל רגע בעשרות הבזקים סימולטנים) שהם כמו זבובים טורדניים שדוקרים אותך לצלילי המוזיקה ושופכים את דמך שוב ושוב עד הסוף המר.

בסופו של דבר מלחמת השוורים היא מחזה שיש בו סתירה מובנית בולטת. מצד אחד היא מסורת שמורה. צורה תרבותית מפותחת ומעודנת ביותר שמתבטאת במחוות ובלבוש מסוגננים, ובהקפדה מדוקדקת על שפע כללי טקס – עד כדי כך שהמינגווי מדבר על מלחמת השוורים כצורת אמנות דקדנטית. מצד שני מלחמת השוורים היא ברבריות אטביסטית ברמות שקשה לתפוס. אלפי אנשים ששותים ואוכלים בזמן שרוצחים בזירה את השור לצלילי מוזיקה העליזה של התזמורת. הצחוק של האנשים בשורה מאחורי תוך כדי שתקעו לשור את הדקירות האחרונות זעזע אותי ממש. לא בגלל שהוא היה אכזרי במיוחד, אלא דווקא כי הוא היה כל כך סתמי. כי אנשים יכולים לצחוק ולקשקש בזמן שמולם רוצחים יצור חי. כמו שהספרדים אומרים לפעמים Qué Babaridad. איזו ברבריות!

הפופולריות של מלחמות השוורים בספרד נמצאת בדעיכה כבר עשרות שנים. בשנים האחרונות היא מגיעה לשפל. רוב גדול באוכלוסיה אומר שאין לו עניין בקרבות הללו, והשיעור גדול עוד יותר בקרב הצעירים. המצב הזה, שמעיד על הרגישויות של האדם המודרני, וכביכול על המוסריות הנעלה שלו בסופו של דבר מעיד בעיני על חברה שהולכת ומתנכרת מעולם הטבע והחי. בראשית ימי מלחמת השוורים מטאדורים היו אנשים שעבדו עם בקר וחיו איתו. הם השתתפו בקורידות כפריות שבהן הוכיחו את האומץ שלהם למול בני הכפר. הקורידות היו חלק מתרבות חקלאית שהבקר היה עדיין חלק מההווי שלה. היום האנשים המודרנים מזדעזעים מהקורידות, או כנראה פשוט משתעממים מהן. יש דברים יותר מעניינים לראות משור עייף שרודף אחרי מטדור, כמו הפרק החדש במשחקי הכס שמציע אלימות הרבה יותר ספקטקולרית ומספקת. צריכת המזון מן החי לעומת זאת עלתה לאין שיעור מאז הימים שבהן התחילו הקורידות. אם האדם המודרני נתקל בבשר זה בדרך כלל על הצלחת. כמויות החיות המתות ורמות האכזריות של ההריגה שלהם עלו בשנים שחלפו מאז ימי הזוהר של מלחמת השוורים, בזמן שהמפגש עם הבקר ועם רגע המוות שלו הודחק מחוץ לתרבות. ואם יכול להיות נימוק מוסרי למען הקורידה, זה בגלל שהיא חושפת משהו מהאכזריות המובנה הזו ושלמרות הדימוי שלה היא מסמלת דווקא עולם שבו הרג חיות הוא פחות שיטתי, מסיבי ומובן מאליו מהעולם שבו אנחנו חיים כיום.

בסופו של דבר יש לי רגישויות של אדם מודרני, וקשה לי להאמין שאחזור לקורידה. אני מעדיף שלא יהרגו בשמי. לא לשם מאכל ולא לשם מסורת או מופע. המחשבה על זה ששילמתי מכספי על המוות של השור התמים הזה שבזירה לא נעימה לי. ובו בזמן אני יודע שזה בלתי אפשרי. כל הזמן יהרגו בשמי, ואני הורג כל רגע בעצם קיומי. הקורידה היא לא הבעיה, היא סימפטום מזדקר שמלמד אותנו על בעיה עמוקה וגדולה בהרבה.

בעיה בחקר ההזיה: סט וסטינג, שנות השישים והלקח עבורנו

בשבוע שעבר נתבשרתי בשעה טובה כי עבודת הדוקטורט שלי "The Psycho-Social Construction of LSD: How Set and Setting Shaped the American Psychedelic Experience 1950-1970"  אושרה על ידי אוניברסיטת בר אילן וכעת אני דוקטור לכל עניין ודבר.

 לכבוד המאורע הנגישו באתר אודיסאה מאמר שפרסמתי שם ביולי האחרון תחת הכותרת "בעיה בחקר ההזיה". המאמר הוא בעיני סיכום לא רע של כמה מהטענות העיקריות של המחקר שלי ואני מעלה אותו עכשיו גם כאן בבלוג לעיונכם. קריאה נעימה ומעוררת.

phdcover

  בעיה בחקר ההזיה

           לחקר ה-LSD בשנות החמישים והשישים ישנן השלכות מרחיקות לכת על האופן שבו אנו מתייחסים היום למושג "סמים". במהלך השנים, דווקא כשהחוקרים נצמדו לנורמות המחקריות ה"אובייקטיביות", תוך התעלמות מההשפעות התרבויות, התבררו תוצאות המחקרים על השפעת החומר ההזייתי כמוּטוֹת. נראה אם כן שחזרתה של לוסי מרקיע היהלומים, אחרי למעלה מארבעה עשורים, מחייבת היערכות מחקרית מיוחדת על הקרקע.

לו היה קורא כלשהו מעיין בדיווחים השונים שהתפרסמו על אודות ה-LSD בכתבי העת המדעיים של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, כשצירוף האותיות LSD מחוק מהדף, היה מגיע מן הסתם למסקנה שהכותבים עוסקים בסמים שונים עם השפעות שונות ואף הפוכות באופיין.

לסד הוא חומר מעורר חרדה, הפרעות בתפיסה ועוני רעיוני. הפסיכיאטר מקס רינקל, מחלוצי האסכולה הפסיכוטומימטית בחקר הלסד.

לסד הוא חומר מעורר חרדה, הפרעות בתפיסה ודלות רעיונית. הפסיכיאטר מקס רינקל, מחלוצי האסכולה הפסיכוטומימטית בחקר הלסד.

בעוד שפסיכיאטרים מהאסכולה הפסיכוטומימטית טענו ש-LSD וחומרים דומים לו – כגון פסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות חיזיון, ומסקלין, החומר הפעיל בקקטוסי הפיוטה והסן פדרו – יוצרים אצל מי שנוטל אותם מצב דמוי פסיכוזה בעל תסמינים דומים לאלה של מחלת נפש, טענו שורה של פסיכיאטרים ופסיכולוגים מהאסכולה הפסיכדלית שחומרים אלה דווקא מרפאים את הנפש ואף מבטיחים להנחיל לאנושות "שפיות חדשה". בעוד פסיכיאטרים פסיכוטומימטים טענו ש-LSD הוא בבסיסו סם מעורר חרדה הפוגע בקוגניציה, מעורר הפרעות בתפיסה וגורם ל"דלות מחשבתית", הרי שחוקרים אחרים טענו שהחומר הזה אופורי בהשפעתו, מעצים יכולות קוגניטיביות, מחדד את התפיסה ומרחיב את התודעה. בעוד הקבוצה הפסיכוטומימטית טענה שחוויית ה-LSD היא כה איומה שאף אחד שעבר אותה לא רוצה לחזור עליה שוב, טענו חוקרים מהאסכולה הפסיכדלית כי החוויה כה מופלאה שכל מי שעבר אותה רוצה לחוות אותה שוב ושוב. באופן מעורר תמיהה הציגה כל קבוצה מקבוצות המדענים שהיו מעורבות בדיון תוצאות שתמכו בטענותיה.

יתרה מכך, לאורך שנות המחקר הרבות ב-LSD עשו מגוון גדול של קבוצות שימוש ב-LSD למטרות שונות ומרובות, ולעתים אף סותרות: לצורכי פסיכותרפיה, ליצירת חוויה מיסטית, להעצמת יצירתיות, לפתרון בעיות טכניות, למטרות פוליטיות-אידיאולוגיות, וגם לחקירת אסירים ולנטרול חיילים בידי סוכנויות ביון, דוגמת ה-CIA. התיאורים השונים, לעתים הסותרים, להם זכה ה-LSD בשנות החמישים והשישים מעלים שאלות רבות. בין היתר, כיצד יכול סם אחד לשמש למגוון רחב כל כך של שימושים שונים ומנוגדים? איזו מהאסכולות השונות בחקר הסם צדקה בתיאורו, ומה היא השפעתו האמיתית?

תשובה אפשרית לשאלות אלה, המוצגת מאז שנות השישים על ידי שורה של חוקרים, היא שניתן להסביר את הפערים בתוצאות המחקריות באמצע המאה ה-20 כשלוקחים בחשבון את עקרון הפעולה הבסיסי ביותר של חומרים פסיכדליים: עקרון הסט והסטינג.

על פי עיקרון זה, שקיבל את שמו מהפסיכולוג ד"ר טימותי לירי (Timothy Francis Leary) בתחילת שנות השישים ושנשען על רעיונות שזכו לתהודה גוברת כבר במחקר החומרים ההלוצינוגניים של שנות החמישים, האפקט של חומרים פסיכדליים אינו ספציפי – כלומר אינו מתבטא בצורה אחידה אצל כל פרט ובכל סיטואציה. רחוק מכך, השפעותיהם של סמים פסיכדליים הינן מגוונות להפליא ותלויות בראש ובראשונה בסט – משתנים פסיכולוגיים כגון אישיות, הכנה, ציפייה וכוונה; ובסטינג – משתנים שכוללים את הסביבה הפיזית, החברתית והתרבותית שבה מתחוללת חוויית הסם.

כך, למשל, חווית LSD שמתרחשת בסביבה זרה ומאיימת לאדם חרדתי החושש מהשפעת הסם צפויה לעורר תגובות בלתי נעימות עד מאוד, בעוד שחוויה שעובר אדם המבקש להפיק מהשימוש בחומר אפקט תרפויטי, אסתטי, יצירתי או רוחני, ושמתרחשת בסביבה נעימה ותומכת, צפויה לחולל השפעה נעימה ואופורית.

על פי היפותזה זו, היו אלה ההבדלים בתנאי הסט והסטינג שבמסגרתם נעשה שימוש ב-LSD שהובילו לתוצאות החריגות שקיבלו חוקרים שונים באמצע המאה ה-20. כך, למשל, מחקרי ה-LSD של חוקרים מהאסכולה הפסיכוטומימטית כגון מקס רינקל (Max Rinkel), רוברט הייד (Robert Hyde) ופול הוך (Paul H. Hoch), התקיימו במסגרת תנאי סט וסטינג שניבאו מכל בחינה שהיא את הופעתן של תגובות שליליות לסם. המשתתפים בניסויים אלה לא קיבלו הכנה של ממש לחוויה, מלבד רמיזות אקראיות על כך שהסם יגרום להם לאבד שליטה ולהפוך לפסיכוטיים לפרק זמן מסוים. הם עברו את הניסויים בבתי חולים פסיכיאטריים, בחדרים משרדיים משעממים מוארים באורות פלורסנט שבהם לא ניתנה למטופל האפשרות להשתרע ולנוח. במהלך החוויה נדרשו המשתתפים לבצע לעתים קרובות שורה ארוכה של מבחנים ומטלות או לעבור שלל בדיקות רפואיות טורדניות, כגון בדיקת אישונים ומתן דם ושתן. הסביבה החברתית הייתה לרוב מנוכרת, ויחס הצוות לנבדקים, שהיו במקרים רבים חולים פסיכיאטריים המאושפזים בכפייה, היה לרוב בלתי אישי ואף מתנשא.

הייתה מחלוצות השימוש בסט וסטינג לצורך אופטימיזציה של האפקט התרפויטי הפסיכדלי.  הפסיכולוגית בטי אייזנר.

הייתה מחלוצות השימוש בסט וסטינג לצורך אופטימיזציה של האפקט התרפויטי הפסיכדלי. הפסיכולוגית בטי אייזנר.

בניגוד לכך, בניסויים של האסכולה הפסיכדלית, שנערכו על ידי חוקרים כגון טימותי לירי, בטי אייזנר (Betty G. Eisner) וג'יימס פדימן (James Fadiman), היו תנאי הסט והסטינג שונים בתכלית. המצטרפים למסעות התודעה הללו באו אליהם לרוב אחרי הכנה מקיפה, כשהם מצפים לחוויה משמעותית, מרוממת ומרחיבת אופקים. החוויות עצמן התקיימו בחדרים נעימים, דמויי סלון, שהוארו ברכות, צוידו בכריות ובספות נוחות, ושבהם הייתה למשתתפים גישה למוזיקה ולספרי אמנות. הסביבה החברתית הייתה תומכת, כאשר במקרים רבים היו הנוכחים מכרים וחברים שהכירו איש את רעהו היטב ובטחו זה בזה. לאחר המסע יכלו המשתתפים לשתף זה את זה בחוויותיהם ללא חשש, ולהרהר יחדיו במשמעויותיהן.

במסגרת מחקר הדוקטורט שלי בדקתי את היפותזת הסט והסטינג על ידי השוואה של תשעה פרמטרים שונים למדידת תנאי הסט והסטינג שבהם עשו שימוש קבוצות שונות של חוקרים. תוצאות הבדיקה היו חד-משמעיות. כל תשעת הפרמטרים של הסט והסטינג ניבאו סבירות גבוהה לחוויות מאיימות וקשות בתנאי הסט והסטינג של המחקר הפסיכוטומימטי, בעוד שכל תשעת הפרמטרים ניבאו סבירות גבוהה לחוויות אופוריות ומרחיבות נפש במסגרת תנאי הסט והסטינג של חוקרים פסיכדליים. תוצאות אלה מצביעות על הכוח ההסברי הרב שיש להיפותזת הסט והסטינג בניסיון להבין את המחלוקת הגדולה בין קבוצות החוקרים של ה-LSD בשנות החמישים והשישים.

זכוכית מגדלת לתודעה

דמותו של ה-LSD, כפי שהיא מצטיירת מהסיפור של המחקר בשנות השישים, היא של סם שהשפעתו הבסיסית ביותר היא לעורר באדם מצב תודעתי גמיש לעיצוב של היפר-רגישות להשאות שונות. במצב זה המולקולה מעצימה את התגובות לגירויים שונים המגיעים מהסביבה החיצונית, כמו גם תכונות שונות הקיימות כבר בנפש האדם, ומאפשרת להתבונן ולהתמקד בהן ביתר שאת. אין פלא שמאז שנות השישים הרבו חוקרים של החומרים הפסיכדליים להתייחס אליהם כאל זכוכית מגדלת לתודעה, או כמגבר ומראה למצב התודעה של המשתמש בהם. תכונה זו של החומרים הפסיכדליים נרמזת גם במילה "פסיכדלי", שמשמעותה לקוחה מהמילים היווניות פסיכה (נפש) ודלוס (מגלה).

jim fadiman

הראה את היעילות של לסד לפתרון בעיות מדעיות והנדסיות. הפסיכולוג ג'יימס פדימן.

החוקר הפסיכדלי ג'יימס פדימן, שהיה שותף בשנות השישים בשורה של מחקרים פורצי דרך בתחום השימוש בפסיכדליה לצורכי פתרון בעיות טכניות, טוען שחומרים פסיכדליים יכולים להגביר כל יכולת קוגניטיבית. בשנות השישים, כשפדימן היה בוגר צעיר של המחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת סטנפורד, הוא הצטרף לקרן הבינלאומית ללימודים מתקדמים, מוסד שהקים וויליס הארמן, מהנדס חשמל מצליח שפרש מהעולם התאגידי ואסף סביבו חבורה של מהנדסים ומומחים מתחום בריאות הנפש לפרויקט שמטרתו חקר פוטנציאל החומרים הפסיכדליים עבור האנושות.

כשפדימן וחבריו בפאלו אלטו של שנות השישים ביקשו לרתום את האפקט רב העוצמה של ה-LSD והמסקלין לצורך פתרון בעיות מדעיות וטכניות, הם תיארו למהנדסי החשמל והאלקטרוניקה שהצטרפו לניסוי את השפעות הסם בדיוק באופן שחשבו שיעצים את היכולות הדרושות לפתרון בעיות, בלי לנסות אפילו לתת הקדמה אובייקטיבית ומאוזנת. הם אמרו להם שהסם יעניק להם גישה למשאבים יצירתיים חדשים, שיעצים את יכולתם לראות באחת את הפתרון השלם לבעיה, שהם יוכלו להתרכז בקלות בפתרון הבעיה מבלי שדעתם תוסח (תיאור שהיה מנוגד במובהק למה שדיווחו חוקרים פסיכוטומימטיים), שהזיכרון שלהם יהיה חסר רבב, שיהיה ביכולתם לסרוק במהירות את הפתרונות השונים לכל בעיה, ושתהיה להם יכולת הדמיה מושלמת, כך שאם הם למשל מתכננים מערכת טכנית כלשהי, יהיה ביכולתם להיכנס לתוך החלקים השונים שלה ולראות אותה מבפנים.

רבים מהמשתתפים בניסוי – עשרים ושבעה מדענים, מהנדסים, ארכיטקט ומעצב – דיווחו על תופעות דומות להפליא לאלה שאותן תיארו בפניהם החוקרים. בניסוי הם הביאו עימם ארבעים וארבע בעיות, כאשר הקריטריון לבעיה המתאימה עבור המחקר היה בעיות שהמשתתפים מתמודדים איתן בחייהם המקצועיים ושהם תקועים בפתרונן זה שלושה חודשים לפחות. מספר הבעיות היה גדול יותר ממספר המשתתפים משום שאחרי המפגש השני הבינו פדימן ושותפיו לניסוי שחלק מהמשתתפים פותרים את הבעיה שהביאו איתם על נקלה והם צריכים אתגר חדש שיעסיק אותם בהמשך היום.

תוצאות המחקר היו כדלהלן: בעשרים בעיות מתוך ארבעים וארבע נפתחו דרכים חדשות לחקירה, עשרים בעיות זכו לפתרון מלא או קרוב למלא, שהוביל לשורה של פטנטים שנרשמו ולמוצרים שפותחו ולעיצובים שנרכשו על ידי לקוחות. בארבע בעיות לא חלה כל התקדמות. מבחני היצירתיות שחילקו החוקרים לנבדקים לאחר המפגש העידו על זינוק של עד 200 אחוז במדדים פסיכומטריים שונים ליצירתיות. למרות התוצאות המרשימות הללו, המחקר של פדימן ושותפיו נפסק ב-1966, כשתקנות חדשות המקשות על מחקר בחומרים פסיכדליים עצרו את רובו.

od-timothyleary

פסילוסיבין כמפתח לחוויה המיסטית. טימותי לירי.

דוגמה אחרת לשימוש משולב בסט וסטינג וחומרים פסיכדליים על מנת להעצים מצב תודעה מסוים ניתן לגלות בניסוי "יום שישי הטוב" שערכו טימותי לירי וואלטר פאהנקה (Walter N. Pahnke) ב-1962. במסגרת ניסוי זה ביקשו החוקרים לבדוק את האפשרות לחולל חוויה מיסטית באמצעות פסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות חיזיון. משתתפי הניסוי, עשרים סטודנטים מבית הספר לתיאולוגיה של הרווארד, חולקו לשתי קבוצות שוות במספרן. קבוצה אחת קיבלה פסילוסיבין והקבוצה האחרת פלסיבו אקטיבי בשם ניאצין (ויטמין B3), תוך חלוקה אקראית וללא ידיעה מוקדמת של הנבדקים והחוקרים, בהתאם לקריטריונים של סמיות כפולה.

הניסוי נערך בכנסייה במהלך יום שישי הטוב – יום צליבת ישו, לפני חג הפסחא – והמשתתפים האזינו לדרשה של כומר והעבירו זמנם בתפילה. בחינה של חוויות המשתתפים על פי מדדים מקובלים לאומדן העוצמה של חוויות דתיות העלתה ששמונה מתוך עשרת המשתתפים שקיבלו פסילוסיבין עברו מה שניתן לתאר כחוויה מיסטית עזה, המזכירה את החוויות שעליהן דיווחו גדולי המיסטיקנים בהיסטוריה. לעומת זאת אף אחד מהמשתתפים בקבוצת הביקורת לא עבר חוויה מסוג זה, וניסוי יום שישי הטוב נחשב מאז להוכחה ברורה ליכולת של חומרים פסיכדליים לחולל חוויות מיסטיות. ממצאי הניסוי אוששו בשנות האלפיים בניסוי נוסף על פסילוסיבין וחוויות מיסטיות שנערך בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס.

כשל האובייקטיביות

ניסויים מהסוג שערכו חוקרים כגון פדימן ולירי במהלך שנות השישים חשפו את הרבגוניות של החוויה הפסיכדלית ואת היותה נוחה לעיצוב במגוון דרכים וצורות. בד בבד הפרו המחקרים האלה את העיקרון הבסיסי של המדע המערבי – עקרון האובייקטיביות, שעל פיו נאסר על החוקר להשפיע על תוצאות הניסוי באמצעות שימוש בהשֹאות ועיצוב התנאים שבהם מתקיים הניסוי. זו הייתה אחת הביקורות העיקריות שספגו חוקרים פסיכדליים באותה העת. מבקרי המחקר טענו שעל ידי עיצוב הסט והסטינג מטים חוקרים כמו לירי ופדימן את תוצאות המחקרים שלהם ומונעים את האפשרות לבחון את השפעות הסמים כשהם בפני עצמם, בסביבה "אובייקטיבית". המתודולוגיות של ניסויים סמויים (Blind Studies) וניסויים אקראיים מבוקרים (Random Controlled Trials), שהפכו במהלך שנות החמישים והשישים לתו התקן החדש של התעשייה הפרמצבטית, מקדשות את אידיאל האובייקטיביות המדעי על ידי כך שהן מבקשות ליצור תנאים מבודדים, נטולי השפעות זרות ככל הניתן על השפעת הסם שאותו הן חוקרות. חוסר ההתאמה לניסויים אקראיים מבוקרים ולמחקרים "עיוורים" היה דרך אחת שבה התרפיה הפסיכדלית התנגשה בכמה מתפיסות היסוד של המדע המערבי.

הנסיון לשמור על אובייקטיביות מוחלטת הינו קאונטר-פרודוקטיבי עבור השגת תוצאות תרפויטיות מיטביות וחסר תוחלת בבסיסו. הביוכימאי והפסיכיאטר אברהם הופר.

הנסיון לשמור על אובייקטיביות מוחלטת הינו קאונטר-פרודוקטיבי עבור השגת תוצאות תרפויטיות  מיטביות וחסר תוחלת בבסיסו. הביוכימאי והפסיכיאטר אברהם הופר.

אלא ששמירה על תנאים "אובייקטיביים" לחלוטין הייתה בלתי נחוצה ואף בלתי ישימה במחקר החומרים הפסיכדליים, שבו השפעת הסם קשורה קשר אינטימי להשֹאות שבהן עושה החוקר שימוש ולתנאים שבהם מתרחשת החוויה. כך, למשל, חוקרים שניסו לשחזר את ההצלחות המרשימות של הפסיכיאטרים המפרי אוסמונד (Humphry Fortescue Osmond ) ואברהם הופר (Abram Hoffer) בטיפול באלכוהוליזם באמצעות שימוש ב-LSD בסביבה מבוקרת ו"אובייקטיבית" לא הצליחו להשיג את אותה דרגת ההצלחה וטענו שהחוקרים כנראה מגזימים בטענותיהם. לעומתם, חוקרים אחרים שהשתמשו ב-LSD לטיפול באלכוהוליזם, תוך מתן דגש תרפויטי דווקא, הצליחו לשחזר את התוצאות.

במקרה של חומרים פסיכדליים, שהשפעותיהם תלויות בנפש ובסביבה, הרצון לאובייקטיביות מוחלטת התברר כמזיק להשגת התוצאות המבוקשות על ידי החוקרים. סט וסטינג אובייקטיבי הינו מושג חסר משמעות משום שלא יכול להיות סט וסטינג שכזה: כל סט וסטינג שבמסגרתו מתרחשת חוויה פסיכדלית מוגדר על ידי האישיות של מי שחווה את החוויה, הציפיות והכוונות שלו, כמו גם על ידי הסביבה הפיזית, החברתית והתרבותית, ואלה לעולם אינן יכולות להיות "אובייקטיביות". כפי שהעירו חוקרים מסוימים, במקרים שבהם לא ניתן להימנע מ"אפקט הצופה" – השפעת המודד/ת על הנמדד – הניסיון לבטלו הוא חסר תוחלת. במקום לראות בו מקור ל"הטיות", יש להסביר את השפעותיו ולהשתמש בהן בצורה האופטימלית לשם השגת מטרות המחקר.

עקרון הסט והסטינג עמד, אם כן, בסתירה חדה לעקרונות הבסיסיים ביותר של מדע הרפואה המודרני. אחת מהנחות היסוד של הפרמקולוגיה היא שמלבד התפקיד המסוים שמשחקים גורמים גנטיים או מצב רפואי, השפעתם של סמים על מטופלים שונים קבועה, אינה מושפעת ממשתנים פסיכולוגיים ובטח שלא ממשתנים חברתיים או תרבותיים. הפרמקולוגיה מקבלת כמובן את אפקט הפלסיבו, שעל פיו עצם הציפייה לאפקט תרפויטי עשוי לגרום להופעתו, אבל הרעיון שההשפעה של חומר יכולה להיות שונה אם לוקחים אותו באוהל או במשרד, או עם חבורות אנשים שונות, הינו אבסורדי מנקודת השקפתה.

למרבה ההפתעה, זה בדיוק מה שקרה בניסויים בחומרים פסיכדליים. האנתרופולוג האמריקאי ג'יימס סלוטקין (James s. Slotkin) פרסם ב-1956 מחקר שבו השווה את החוויות של אמריקאים לבנים שהשתתפו בניסויים קליניים במסקלין לאלה של אינדיאנים שהשתתפו בטקסי פיוטה (קקטוס שהחומר הפעיל בו הוא מסקלין) בטקסים של הכנסייה הילידית האמריקאית. בעוד אצל המשתתפים הלבנים נצפו תנודות רבות עוצמה במצב הרוח, בין אופוריה לחרדה ופחד, הרי אצל המשתתפים האינדיאנים נצפתה יציבות רגשית, והם הפגינו בעיקר יראת כבוד, אקסטזה וסיפוק דתי. בעוד אצל הלבנים חל שחרור בעכבות וחלק מהנבדקים התנהגו בצורה אגרסיבית או בוטה מינית, הרי שאצל האינדיאנים לא נצפו תופעות מהסוג הזה והמשתתפים שמרו על התנהגות נאותה לאורך החוויה. בעוד הלבנים הציגו חשדנות פרנואידית כלפי נוכחים אחרים, תופעות כאלה לא נרשמו אצל האינדיאנים. בעוד הלבנים דיווחו על תחושות לא נעימות של אובדן קשר עם המציאות ותחושת חוסר משמעות, הרי שאצל האינדיאנים דווח על תחושה של קשר עם מציאות מסדר גבוה ומשמעותי יותר. ולבסוף, בעוד אצל הלבנים לא נראו השפעות ארוכות טווח של החוויה, הרי שאצל המשתתפים האינדיאנים אובחנה תועלת תרפויטית שהתבטאה בירידה ברמות חרדה, בתחושת ערך עצמי גבוהה יותר ובהעצמת החיבור לקהילה.

ההשפעות של מסקלין משתנות בין תרבות לתרבות. האנתרופולוג אנתוני וואלאס.

ההשפעות של מסקלין משתנות בין תרבות לתרבות. האנתרופולוג אנתוני וואלאס.

האנתרופולוג הקנדי אנתוני וואלאס (Anthony Francis Clarke Wallace), שבחן את ממצאיו של סלוטקין, היה הראשון להצביע על כך שלהקשר התרבותי שבו מתרחשת חוויה הלוצינוגנית נודעת חשיבות בעיצובה. כך, למשל, בחברות שבהן הזיות נחשבות לג'יבריש מוחי חסר משמעות ואף נחשבות לאינדיקטור מרכזי לקיומו של מצב פסיכוטי, ושבהן נדרש הפרט להסתיר את הופעתן של הזיות מסביבתו החברתית על מנת להימנע מסנקציות חברתיות, יהיו ההשפעות של חומרים הלוצינוגניים שונות בתכלית מאשר בחברות שאינן רואות בעצם חוויית ההזיה דבר שלילי בהכרח, ואף מייחסות לה חשיבות. בחברה שבה עצם מצב ההזיה נחשב לאינדיקטור לפגם אישיותי ולפסיכוזה, כמו בחברה המערבית, החוויה תעורר אצל האדם חרדות והתנגדויות שלא יופיעו אצל חבר בחברה שבה המראות הפנימיים שאדם נחשף אליהם זוכים לתשומת לב, ושבה חוויות מסוג זה נחשבות כבעלות משמעות עבור האינדיבידואל והחברה הכללית.

הרעיונות שהציג וואלאס במאמרו נזנחו לאורך שנים רבות, ומושג הסט והסטינג הוגבל לסביבה המיידית שבה מתרחשת חוויה. אולם ראוי לחזור לרעיונות אלה, הפותחים פתח לפרשנות מורחבת של הסט והסטינג בהקשר תרבותי וקולקטיבי. למעשה, במבט קרוב יותר ניתן להכיר בכך שסט וסטינג הינם תמיד פונקציה קולקטיבית המעוצבת על ידי החברה והתרבות. האישיות של אדם מעוצבת על ידי התרבות שבה הוא גדל, וכך גם ההכנה שלו בבואו לחוויה פסיכדלית, הציפיות שלו מחוויה כזו והכוונה שהוא מביא איתו אליה. הסביבה הפיזית והחברתית שבה מתרחשת חוויה פסיכדלית מוכתבת גם היא על ידי החברה החיצונית.

אנו יכולים, אם כן, להבחין בין שני סוגים של סט וסטינג: סט וסטינג אינדיבידואלי וסט וסטינג קולקטיבי. סט וסטינג אינדיבידואלי מתייחס לתנאים הקונקרטיים שבהם מתרחשת חוויה פסיכדלית מסוימת – המבנה הפסיכולוגי של האדם המשתתף בחוויה, המקום הספציפי שבו היא מתרחשת, מזג האוויר באותו יום, האנשים הנוכחים וכו'. לעומתו, סט וסטינג קולקטיבי מתייחס לכל הגורמים ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים המקיפים את הסט והסטינג האינדיבידואלי: האופן שבו עוצבו נפשות הפועלים על ידי התרבות, האופן שבו מפורשת חוויית הסם בחברה זו, תפיסת העולם המקובלת באותה חברה ועוד.

טכנולוגיה פסיכדלית

חומרים פסיכדליים, אם כן, משקפים לא רק את נפש האנשים שמתנסים בהם, אלא גם את נפש החברה כולה. זו אולי הסיבה לדימוי החוזר ונשנה של שנות השישים הפסיכדליות כמעין טריפ קולקטיבי רחב היקף שבו התנסתה האומה האמריקאית במשך העשור (ושהוביל למשבר פסיכולוגי בדמותן של שנות השבעים). דימוי מטפורי זה נאמן יותר למציאות מכפי שהניחו כנראה רבים ממי שעשו בו שימוש, שכן האופי שקיבלה חוויית ה-LSD האמריקאית של שנות החמישים והשישים שיקף בצורה האינטימית ביותר את נפשה של האומה האמריקאית באותה תקופה מלאת תהפוכות.

במבט לאחור קל לראות היום כי רבות מהתופעות שנתפסו כאינהרנטיות להשפעת ה-LSD בשנות החמישים והשישים היו במידה רבה תוצר של החברה

הסקסואליזציה של החוויה הפסיכדלית בשנות השישים הייתה תוצאה של השדה התרבותי של התקופה. ספרות פאלפ על החוויה הפסיכדלית.

הסקסואליזציה של החוויה הפסיכדלית בשנות השישים הייתה תוצאה של השדה התרבותי של התקופה. ספרות פאלפ על החוויה הפסיכדלית.

והתרבות שלתוכן הוזרק. דבר זה ניתן לומר על האופי ההדוניסטי של חוויית ה-LSD בקרב התרבות ההיפית, שם הלך השימוש בסם יד ביד עם אידיאולוגיה של שחרור וסקס אורגיאסטי, כמו גם על הטענות של פסיכולוגים פרוידיאנים ויונגיאנים שחוויות ה-LSD של הפציינטים שלהם מאמתות בבירור את אמיתות התיאוריה הפרוידיאנית/יונגיאנית – כל אחד לשיטתו. הפירוש הרוחני שקיבלו החומרים הפסיכדליים בתרבות הפופולרית של שנות השישים עוצב על ידי המגמות הדתיות בנות התקופה, ובהן העניין הגובר בדתות המזרח, ואילו תשומת הלב חסרת התקדים שקיבל הפוטנציאל של ה-LSD ככלי ליצירת פסיכוזה, לעינוי ולחילוץ מידע בכפייה שיקף את מנטליות המלחמה הקרה בשנות החמישים המוקדמות.

חוויית ה-LSD של הציבור האמריקאי בשנות השישים עוצבה נמרצות על ידי התיאורים הנלהבים שהציע אלדוס האקסלי בספרו "דלתות התודעה" לפוטנציאל המיסטי והפילוסופי של החומרים הפסיכדליים, כמו גם על ידי התיאור הפסיכיאטרי המקובל של חומרים אלה כחומרים מעוררי פסיכוזה. החוויה עוצבה מצד אחד על ידי העלייה של תרבות נגד שאימצה את ה-LSD כסמל לרדיקליות פוליטית ולנון-קונפורמיזם חברתי, ומצד שני על ידי מסע ההפחדה שניהלו הממסד הפוליטי והרפואי כנגד ה-LSD בסוף שנות השישים. הסוציולוג ריצ'רד בונסה טען שהסיבה לזינוק החד שחל בשיעור היחסי של הטריפים הרעים בשנות השישים המאוחרות ולירידה שחלה בשיעורם מאוחר יותר, בתחילת ובאמצע שנות השבעים, הייתה נטועה בחרדות הגוברות מהשפעות ה-LSD ומרשויות החוק, שהתעוררו בסוף שנות השישים בעקבות המתקפה הממסדית העזה נגד הסם.

עם זאת חשוב לציין שהיחסים בין ה-LSD לתרבות האמריקאית של שנות החמישים והשישים לא היו חד-כיווניים. ה-LSD היה כידוע סוכן אקטיבי שהשפיע בצורה מאסיבית ויסודית על התרבות של שנות השישים. הסגנון המוזיקלי "הפסיכדלי" של מוזיקאים כמו הביטלס, ג'ימי הנדריקס ופינק פלויד שיקף את המפגש של תרבות הצעירים הצומחת של ה"בייבי בומרס" עם הסמים הפסיכדליים. גם החדירה של דפוסים ועיצובים פסיכדליים לתוך שדה האופנה והעיצוב של שנות השישים המאוחרות משקפת מפגש שבו עוצב השדה התרבותי על ידי החוויה הפסיכדלית, וכך גם שורה של תופעות תרבותיות אחרות.

lsd orgy

אורגיה של לסד. עוד דוגמה לספרות פאלפ המבצעת סקסואליזציה לחוויה הפסיכדלית, מתוצרי המפגש של הלסד עם תרבות שנות השישים.

החוויה הפסיכדלית משתייכת לאותן תופעות המשנות את תכונותיהן בהתאם לאופן שבו הן נתפסות, דבר הגורם לשינוי באופן שבהם הן נתפסות, אשר שוב משנה את תכונותיהן הבסיסיות, וחוזר חלילה, באופן היוצר לופ נמשך. תוואי היחסים בין חומרים פסיכדליים לבין התרבות והחברה של שנות השישים היה בצורת לופ המזין עצמו בלולאת פידבק, בדומה לפידבק שבקע מהגיטרה של הנדריקס בוודסטוק וללופים הקיברנטיים שהיו חביבים כל כך על כותבי המגזין Whole Earth Catalogue, התנ"ך של תרבות הנגד הפסיכדלית בת התקופה.

החומרים פסיכדליים מהווים דוגמה פרדיגמטית לטכנולוגיה שעוברת הבניה רדיקלית על ידי המשתמשים בה. אמנם תיאוריות של טכנולוגיה בחנו לאורך השנים מגוון מקרים של הבניה חברתית של טכנולוגיות שונות – מקרים שבהם גורמים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים נטלו חלק מרכזי בעיצוב תוואי ההתפתחות של הטכנולוגיה – אבל הסמים הפסיכדליים הם הדוגמה המובהקת ביותר לטכנולוגיה שמעוצבת על ידי משתנים פסיכולוגיים: על ידי האופן שבו תופס אותה המשתמש. במאמרם הקלאסי "ההבניה החברתית של עובדות וארטיפקטים" מציגים חוקרי הטכנולוגיה טרבור פינץ' ווויב ביקר  (Wiebe E. Bijker and Trevor J. Pinch) דוגמה מפורסמת להבניה החברתית של הטכנולוגיה כשהם מתארים את האופן שבו כוחות חברתיים שונים באנגליה של המאה ה-19 עיצבו את התפתחות האופניים המודרניים. אולם בעוד הדברים שמגדירים אופניים – צורתם, משקלם ואופן התנהגותם בכביש, למשל – אינם משתנים בהתאם לתפיסה של רוכב אופניים, הרי שתכונותיו המהותיות של ה-LSD כסם משנה תודעה עוצבו על ידי ציפיות המשתמשים. ניתן לומר, אם כן, כי טכנולוגיה פסיכדלית היא טכנולוגיה שמשנה את תכונותיה בהתאם למצב התודעה של משתמשיה. תופעה זו מתרחשת ברמה האישית: ההשפעה של ה-LSD משתנה בין אדם אחד לאחר, וגם עבור אותו אדם מפעם אחת לפעם אחרת; והיא מתרחשת גם ברמה הקולקטיבית: האופן שבו מתגלמים החומרים הפסיכדליים בתרבות אחת שונה מהאופן שבו הם מתגלמים בתרבות אחרת.

לקראת תרבות פסיכואקטיבית בוגרת

הסיפור של הפסיכדליה באמצע המאה ה-20 קורא לנו להעניק יתר תשומת לב לאופן שבו גורמים חוץ-פרמקולוגיים מעצבים את השפעותיהם של סמים, ולא רק בתחום הפסיכדלי. מושג הסט והסטינג התפתח במקביל להתפתחות המחקר הפסיכדלי משום שהסמים הפסיכדליים הם אלה שבהם השפעת הסט והסטינג היא היסודית והבולטת ביותר, אולם סט וסטינג הם מושגים רלוונטיים עבור סמים רבים אחרים. כך, למשל, מחקרים שונים הצביעו על כך שלציפיות יש תפקיד קריטי בעיצוב ההשפעה של אלכוהול. בתרבויות שבהן שתיית אלכוהול מזוהה עם שחרור עכבות מיני ועם התנהגות אגרסיבית, יופיעו התנהגויות אלה אצל נסיינים ששותים משקה לא-אלכוהולי שהם טועים לחשוב שיש בו אלכוהול. לחלופין, השפעות אלה ייעדרו מהתנהגותם של מי ששתו משקה אלכוהולי שלא ידעו שקיים בו אלכוהול. לאופן שבו אנחנו מפרשים סמים יש השפעה רבה יותר על התנהגותם מכפי שהחברה שלנו נוטה להודות. קל להכיר שהשפעת הוודקה על האלכוהוליסט חסר הבית ששותה לבדו בפינת הרחוב שונה בתכלית מהשפעתה על יהודי חסידי ששותה את אותה וודקה במסגרת התוועדות שבת בבית רבו.

קיים הבדל גדול בין השפעת הוודקה על האלכוהוליסט חסר הבית ששותה לבדו בפינת הרחוב לבין השפעתה על יהודי חסידי ששותה את אותה וודקה במסגרת התוועדות שבת בבית רבו. התוועדות חסידית. ר זלמן קליינמן.

קיים הבדל גדול בין השפעת הוודקה על האלכוהוליסט חסר הבית ששותה לבדו בפינת הרחוב לבין השפעתה על יהודי חסידי ששותה את אותה וודקה במסגרת התוועדות שבת בבית רבו.
התוועדות חסידית. ר זלמן קליינמן.

הבנה מלאה ועמוקה יותר של מושג הסט והסטינג יכולה לתרום רבות לחברה ספוגת הסמים שלנו, על חלקיה השונים, מצרכני הסמים הבלתי חוקיים ועד לרופאים המרבים במתן סמי מרשם. בשנים האחרונות ראו אור כמה ספרים רבי השפעה המבוססים על חומר מחקרי ענף המצביע על כך שעיקר ההשפעה התרפויטית שיש לסמים נוגדי דיכאון ממשפחת ה-SSRI, כמו גם להשפעה נוגדת החרדה של סמים ממשפחת הבנדוזיאפינים ושל תרופות פסיכואקטיביות נוספות, הוא תוצר של אפקט פלסיבו ולא של החומרים עצמם. פרסום עובדות אלה גרם לחלק בקהילה הפסיכיאטרית לטעון שיש להימנע מפרסום ממצאים מעין אלה, על מנת להימנע מפגיעה באפקט הפלסיבו שיוצרות התרופות. התגובות הללו מעידות שלאפקט הפלסיבו ולאפקטים חוץ-תרופתיים יש היום מקום נכבד בעולם הפסיכופרמקולוגיה, אלא שזה מקום מוכחש שמדברים בו בהסתר. העמדת הפנים שניתן לבודד את ההשפעה של תרופות פסיכואקטיביות מהתבניות הפסיכולוגיות, החברתיות והתרבותיות שבמסגרתן נעשה בהן שימוש נתפסת עדיין כנחוצה והכרחית על מנת שהטיפול התרופתי ייחשב למדעי. יצרניות התרופות לא רוצות את כאב הראש הגלום בכורח להכליל בתוך המודל הפסיכופרמקולוגי אובייקטים עמומים כמו "חברה" ו"תרבות". אפשר להבין אותן, אבל הטמנת הראש בחול אינה מעלימה את הבעיה.

אם נוותר לרגע על הפנטזיה של תרופות פסיכיאטריות כ-Magic Bullets, כלים פסיכואקטיביים שמטפלים בבעיות באופן כירורגי, שהשפעותיהם מבודדות מהסביבה ושניתן לפטור את המגוון המפתיע של השפעותיהם כ"תופעות לוואי", נוכל לפתח תפיסה חדשה, מורכבת יותר וחד-משמעית פחות, אך גם בוגרת, ריאליסטית וכנה יותר של השפעותיהם של חומרים פסיכואקטיביים. מתוך נקודת מבט שכזו נוכל לזהות שחומרים פסיכואקטיביים אינם בעלי תכונות אוטונומיות, מוגדרות לחלוטין, אלא הם מתקיימים בתוך רשת דביקה המאגדת פרמקולוגיה עם גורמים פסיכולוגיים, חברתיים ותרבותיים. מתוך תפיסה כזו נוכל לחשוב מחדש ובכנות על האופן שבו אנחנו, כתרבות, משתמשים בתרופות פסיכואקטיביות, על האופן שבו אנחנו מעצבים את השפעותיהן על המשתמשים, ועל ההשלכות שיש לכך על הדרך הראויה לעיצובה של תרפיה באמצעות חומרים פסיכואקטיביים.

במסגרת בחינה מחדש כזו של היחס שלנו לתרופות פסיכואקטיביות, נעשה טוב אם נהרהר גם בהשלכות שיש לתפיסה כזו על גישתנו לחומרים פסיכדליים – החומרים הפסיכואקטיביים המגיבים בצורה המיידית והגמישה ביותר לסט וסטינג. אם נגיע למסקנה שהכוח של סט וסטינג הוא משהו שבכוחנו להתמודד עימו במקום להתכחש לו, אולי נמצא גם את הכוח לרתום את כוחם של החומרים רבי העוצמה האלה למטרות שעבורן השתמשו בחומרים אלה בעבר תרבויות רבות, על מנת לרפא, לחנך ולתקן.

הטריפאדבייזר של הפסיכונאוטים

ביום שבת האחרון חגגתי חמש שנים להקמת האתר Dailypsychedelicvideo.com. כשהעליתי את הוידאו הראשון לפסייקדייליק ב-25 באפריל 2010 לא מעט אנשים תהו אם נמצא בכלל מספיק וידיואים פסיכדלים כדי לפרנס אתר שמוקדש לנושא ומתיימר להעלות וידאו פסיכדלי מדי יום. מאז חלפו חמש שנים, באתר פורסמו מעל 2000 וידיואים והוא הפך לאוסף הגדול בעולם של וידיואים פסיכדלים. הרעיון המפורך התגשם והפך למשהו יפה עוד הרבה יותר ממה שיכולתי לדמיין.

אז לכבוד יום השנה החמישי של הפסייקדייליק השקתי השבוע אתר חדש, גם הוא מבוסס על רעיון מעט הזוי, שאני מקווה שאם נחלום אותו מספיק חזק יהפוך למציאות. הרעיון ל-PsychedelicTraveler.com הגיע כשטיילתי עם בת זוגי באותה העת ב-Torcal de Antequerra בספרד, אחד המקומות הפסיכדלים ביותר שיצא לי לבקר בהם בחיי, אחרי קיץ של טיולים באתרים פסיכדלים ברחבי אירופה. חשבנו כמה מגניב זה היה אם היה אינדקס של אתרי תיירות פסיכדלים – מקומות קסומים ומרחיבי תודעה שכיף לבקר אותם עם או בלי חברתם של משני תודעה פסיכדלים ואם אפשר היה להתייעץ עם האינדקס הזה כל פעם כשנוסעים למדינה חדשה.

torcal4

אחד המקומות הפסיכדלים. טורקאל דה אנטקרה

אז ביום שבת האחרון העליתי את האתר המדובר, הגשמת ההזיה, כאשר החזון הוא שאולי יום אחד עוד כמה שנים הוא יכיל מאות ערכים וכל פסיכונאוט שנוסע למקום חדש יוכל לחפש בקלות המלצות לאתרים פסיכדלים על פי יבשות/מדינות וקטגוריות שונות.

כמו ה-Dailypsychedelicvideo מדובר בפרויקט קיבוצי שאף אדם לא יכול להשלים אותו בעצמו. אז אם אתם אוהבים את הרעיון אני מזמין אתכם לתרום לנו פוסט על המקומות הפסיכדלים האהובים עליכם. ובינתיים, אתם מוזמנים פשוט לבקר, להתרשם, להנות מהטיולים הוירטואלים ולחלום על הטיול הבא

לאתר Psychedelic Traveler

ביקורת וראיון על הספר נטופיה, עם י.ג. לוימור (הישות המשותפת של יסמין לוי וגל מור)

קצת מאוחר לביקורת על הספר נטופיה. ככלות הכל הספר התפרסם לפני כשנה בערך, והקרקס הנודד של שיח התרבות כבר נע לו הלאה למחוזות חדשים. ובכל זאת, מכיוון שאני מאמין בצורך לטפח את העכשיו הארוך, ובכך שלתרבות יש אורך חיים עמוק ורחב יותר מזה שמתירים לה מוספי הסופ"ש, אולי יש גם יתרון מסוים במועד הפרסום המאוחר של הביקורת והראיון האלו.

על הספר נטופיה של יסמין לוי וגל מור שמעתי כבר כשיצא. למעשה אפילו הזדמן לי לעשות ביקור קצרצר במסיבת ההשקה שלו איזה ערב תל-אביבי קריר בחורף שעבר. הספר משך את תשומת לבי  מכמה סיבות. הראשונה היא שלא מתפרסמת בארץ הרבה ספרות מדע בדיוני, לפחות לא כזו שזוכה לחשיפה מהסוג לה זכה נטופיה (למרות שכן מתפרסמת יותר ספרות מד"ב ממה שנהוג לחשוב, כפי שאפשר לגלות מהסקירה המקיפה והמעניינת הזו של אלי אשד הבלתי נלאה). הסיבה השניה הייתה הנחת המוצא של הספר. כפי שנכתב על גב הספר נטופיה:

"בעולם העתידי שעליו מסופר בספר נטופיה, כל פנטזיה נהפכת למציאות תלת מימדית. האנשים המשתמשים ברשת המחשבות יכולים לבקר בכל מקום בעולם, להחיות מחדש זכרונות, לשתף רגשות מבלי לומר מילה ולהתאים את המציאות לטעמם האישי. הם יכולים לתזמן את השקיעות והזריחות, לברוא בעיני רוחם צמחייה טרופית צבעונית לאורך כביש מדברי ולהפוך קול צורמני לקול פעמונים. אם ירצו יוכלו אף להעלים מהסביבה אנשים ועצמים שהיו מעדיפים לא לראות. נשמע כמו עולם מושלם? ובכן, מסתבר שהנוחות האולטימטיבית הזו מוגשת בצירוף תג מחיר מצמרר."

netopia1

כמי שהרהר לא מעט על האפשרויות האוטופיות של עולם מהסוג שהפסקה מתארת, וגם על המגבלות התיאורטיות שלו (כאן תמצאו מאמר ישן וטכנואופטימי ברובו שנכתב ב-2007, בימי השיא של העולם הוירטואלי סקנד לייף, ושכותרתו "עולמות וירטואלים – הארץ המובטחת?") הנושא ריתק אותי מיד. ככלות הכל, יש לי היסטוריה אישית ארוכה של רצון להתעלות מעל הגוף והמציאות החומרית באמצעות טכנולוגיה. הרצון להתנשא מעל הגופני והחומרי אמנם זוכה כיום לתיוג גובר כ"התכחשות לגוף" במסגרת תגובת הבקלאש שלה זוכה תנועת הסינגולריות ושמבקש להחזיר את משקל הכובד אל הגוף, הכאן, העכשיו והמציאות הממשית – עם זאת, על אף כל הסכנות שבוירטואליזציה והביקורת עליה, ולמרות שסופיות וארעיות הגוף והתודעה זוכים כיום בחוגים אינטלקטואלים מסוימים ליחס אוהד מהסוג שלא זכור כמותו, כעוגן אחרון בעולם שהולך ומאבד מיציבותו, הרי שאין טעם להעמיד פנים שהאנושות עומדת להשליך אל הפח בקרוב את מגמת הוירטואליזציה של החיים.

 מכיוון שהאופציה הוירטואלית האוטופיסטית כל כך מפתה אותי עניין אותי לראות אותה קורמת עור וגידים במסגרתו של עולם בדיוני, וגם לראות מה הכשלים שיפגמו אותה במסגרת עולם כזה. מהבחינה הזו נטופיה אכזבה אבל גם קיימה. הדיסטופיה שבוקעת מתוך האוטופיה הוירטואלית הרשתית של נטופיה היא דיסטופיה שנובעת מפעילויות פושעות שנעשות במסגרת הרשת, לא מתכונות אינהרנטיות של הרשת עצמה, ולכן אכזבה. ומצד שני, לאורך כל הדרך הספר גם מציג את הבנאליזציה והריקנות התודעתית והפסיכולוגית שנוצרת באוטופיה וירטואלית, לפחות מהסוג שמתוארת בנטופיה, ומהבחינה הזו הספר קיים עבורי את ההבטחה.

כמו הסדרה מראה שחורה (שיצאה כשהספר נטופיה היה כבר בשלביו האחרונים), נטופיה מציג את המציאות הדיגיטלית בת זמננו על סטרואידים. הוא עושה זאת במסגרת של שורה של סיפורים קצרים המתארים את האופן בו המציאות הוירטואלית מעצבת את חייהם של דמויות שונות בעולם זה. סיפורים אלו מתחברים בסיכומו של דבר לקשת עלילתית שמתארת את השתלטות העולם הוירטואלי על עולם ממשי שהולך ונדחק לשוליים. תוך כדי כך נוגעים לוי וגל בשורה של נושאים ושאלות שמרחפות מעל המציאות הוירטואלית הנרקמת סביבנו כמו הדרוויניזם שעומד בבסיס שלטון האלגוריתמים המדרגים שמנהלים אתרים כמו גוגל, פייסבוק ואמזון, והשאלה איך נראה עולם שבו ההגיון האלגוריתמי המייעל נלקח אל הקצה; מקומו המעורער של הפרט במציאות רשתית המבוססת על אידאולוגיה ניאו-ליברלית, תכליתנית, מופרטת ומפורדת; האיום שבקולקטיביזציה של התודעה הגלובלית; וגם כמובן, הסכנות והבעייתיות שבהענקת המפתחות לשערי המציאות שלנו לחברות מסחריות.

בסופו של דבר נטופיה הוא מותחן אפקטיבי למדי, אבל לא זו הסיבה לקרוא אותו, אלא הדמיון העשיר שמאפיין את הכתיבה של לוי ומור. נטופיה מלא במגוון רעיונות מקוריים, יצירתיים ומרתקים על האופן שטכנולוגיות עתידניות של סינתוז מציאות וממשקי מח-מחשב יכולות להתגשם בקונטקסט של החברה הצרכנית, והאופן שבו טכנולוגיות כאלו עשויות לסלף את חיי הנפש ולרוקן את חיי האנוש מתוכן. למרות שהעולם הבדיוני של נטופיה סובל בנקודות מסוימות  מחוסר עקביות, כפי שהצביעו למשל בבלוג תודעה כוזבת, הרי שבסופו של דבר הוא יוצר תמונה ספקולטיבית שלמה, משכנעת ומטרידה של חברה אנושית בסביבה וירטואלית, והוא תוספת נכבדה, ראויה וחשובה למדף המצומצם אך המתרחב של המד"ב העברי.

netopia2

יסמין לוי וגל מור

והנה כמה שאלות ששלחתי בסיום הקריאה לי.ג. לוימור, הישות הכותבת המשותפת של יסמין לוי וגל מור, על נטופיה, תהליך הכתיבה שלו, מה שיש בו ומה שאין בו.

עידו: לא ציינתם שנה מסוימת שבה הספר מתרחש, ומופיעה בו ערבוביה רבגונית למדי של המצאות טכנולוגיות שחלקן עשויות להמצא מעבר לפינה וחלקן כנראה לא יתגשמו בעתיד הנראה לאין (מכוניות מעופפות או אסטרונאוט שנוחת על צדק, למשל). האם ביקשתם לשמור גם על קשר לתחזיות טכנולוגיות הנוכחיות ועד כמה הן היו נוכחות בתהליך הכתיבה? הספר נקרא כמו כתב אזהרה מעולם שמעבר לפינה, אבל האם הוא אכן מעבר לפינה או שמדובר בעיקר בתרגיל היפותטי על עולם בדיוני ובלתי מושג טכנולוגית? עד כמה לדעתכם התפתחויות מהסוג שאתם מתארים הן אפשריות ועד כמה זה עקרוני עבור המסר שמעביר הספר? כתבת בעבר (גל) שנטופיה למעשה כבר נוכחת כאן. באיזה אופן היא נוכחת כבר כאן וחלק מהמציאות שלנו?

י.ג. לוימור: בכוונה לא ציינו שנה כדי שלא יבואו אחר כך וינזפו בנו. לתת שנה זה עניין מחייב מדי. מה גם שקשה באמת לדעת מתי מה שנראה לנו שיקרה באמת יקרה. הטכנולוגיות מבוססות על מה שמתפתח כבר היום. מאז שכתבנו את הספר נתקלנו כל פעם בכתבה שמספרת על משהו ממה שכתבנו שבדרך לפיתוח, אפילו הנאו קאר. היה לנו חשוב לכתוב על המצאות שיכולות להתקיים מבחינה טכנית ופחות להצהיר מתי זה יהיה. לא רצינו להמציא משה מופרך. יש ביסוס לדברים, אפילו לרשת המחשבות יש ביסוס מחקרי שאנשים יכולים לתקשר מוחית ממדינות שונות. מה שכן נוכח כבר כאן זו התחושה שרשת חברתית היא בעצם כלכלית והניכור שניתן לחוש אם נפלטים ממערכת וירטואלית. הבדידות העוטפת את האנשים המחוברים והיכולת של הטכנולוגיה להרוס חיים או לבנות אותם.

עידו: יש בספר לא מעט עיסוק בפערים בן דוריים בין דור הורים שמחובר עדיין לערכים של עולם ישן ("ערכי הפרט הישן" למשל) ומתקשה להתרגל למציאות ההיפר-טכנולוגית שמשנה את העולם לבין צאצאיהם הצעירים שמבקשים להקים עולם חדש אלגוריתמי ומוכוון יעילות. האם זה משהו שאתה מכירים מהבית או מסיפורים של חברים? האם שאלות של טכנולוגיה והמקום שצריך להיות לה אצל ילדים ומתבגרים מעסיקות אתכם ומה עמדתכם בנושא?

י.ג. לוימור: אבא שלי למשל לא רוצה או צריך סמפרטפון חדש ולא מבין למה העיניים שלי נצנצו כשהחזקתי גלקסי 5 חדש. ברור לי שהרבה מבוגרים חוששים או לא צריכים את מה שהפך עבורנו לצורך מתמיד. דור ה-ז בכלל מחובר יותר מאיתנו כך שהם שולטים בטכנולוגיה אפילו יותר. רציתי להמחיש את הניכור של הורים אומללים אלה מול הפיתוחים הללו ולהדגיש קרע, גם אם לא ממש במודעות מוחלטת. גם ניתן להזדהות עם קני, אבין של דון ליטל שלא רוצה להוציא מכספו ברשת ולבסוף, משלם על כך מחיר. יש באנשים הללו משהו אמיתי ורמז לכך שאולי הקידמה אינה באמת קידמה והעולם הישן הוא איפשהו, טהור יותר. מה שכן, ביום יום אין זה באמת מעסיק אותי.

עידו: היזמים הטכנולוגיים שמניעים את העלילה של נטופיה (כריסטוף וסולי, למשל) הינם זכרים צעירים, אאוטסיידרים ומנותקים רגשית שמעצבים מחדש את העולם בהתאם לקשיי התקשורת האישיים שלהם ורעיונות קיצונים על האופן שיש לארגן מחדש את החברה כדי שתתאים לערכיהם. על מי מבוססות הדמויות הללו? האם זהו קו מנחה של יזמים בעולם הדיגיטלי לדעתכם? האם הממציאים של עולם התקשורת החדש הם אנשים שסבלו בעולם הישן מבעיות תקשורת עמוקות? יש לא מעט עיסוק באידאולוגיה של היעילות בספר (עבורי זה נקרא קצת כמו טיילוריזם לעידן הצרכנות הדיגיטילי). האם העיסוק באדאולוגיה של יעילות הוא משהו בדיוני או שאתם רואים אידאליזם מהסוג שמפגין כריסטוף באלגוריתמיזציה של המציאות כפי שמובילות אותה היום חברות כגון גוגל, אמזון ופייסבוק?

י.ג. לוימור: הדמויות לא מבוססות על אף אחד אבל אוכל לספר כשהשחקן פיליפ סימור הופמן מת משהו בי מת כי מעבר לכך שהוא שחקן אדיר קיוויתי שיגלם את סולי גריי והיה עוד אדם שבא ואמר לי שהוא חייב לגלם אותו. לא דמיינתי מישהו ספציפי כשכתבתי עליהם. אם נראה בהם גיקים אז ניתן לאפיין גיקים כאנשים שלפעמים טיפה מנותקים מהסביבה, היו אאוטסיידרים, חיו בבועה שלהם וכריסטוף באמת מנותק מעם. הוא תמיד חש מורם מכולם. סולי יותר רגשי מכריסטוף. הממציאים של עולם התקשורת החדש אינם בהכרח אנשים שסבלו בעולם הישן אלא אנשים מוכשרים מאוד שמזהים צורך ומגשרים עליו. הם יודעים שטכנולוגיה נועדה לייעל תהליכים, גם פשוטים לכאורה. הם אנשים שמבינים מה מפעיל אחרים ומספקים את הצורך הזה. טכנולוגיה טובה היא פשוטה לתפעול. האידיאולוגיה של כריסטוף נראית לי מאוד ריאליסטית בהתאם למציאות בה הם חיים. מי לא היה רוצה להעלים את הגורמים המעכבים בחיים? אני מודה שהאידיאולוגיה של כריסטוף קצת "נאצית" במידה מסויימת בכך שתורת האלגוריתם שלו מקדמת את מי שהוא רוצה ומדחיקה מחוץ לחברה את אלה שלא. בעיניו הוא הופך את החברה ל"טהורה ונקייה" יותר. החברות שציינת עדיין לא בעלות כוח כמו של כריסטוף, שמחליט גורלות בפועל על סמך שיתופיות ברשת "מיינדז". בניגוד לגוגל, אמזון ופייסבוק, כאן אם אינך מיישר קו אתה הופך לנברמיינד שזה הרבה יותר גרוע מלהיות רק ב"הייד" בפייסבוק. אנחנו כבר היום רואים אלגוריתמיזציה של החיים, וכפי שיש פייג'ראנק ואדג'ראנק, סביר להניח שיהיה מדד יעילות כללי לחיים של בן אדם כדי לדעת עד כמה הוא רלוונטי לאחרים ולעולם.

עידו: יש בספר לא מעט ביקורת על זרם תרבותי שמשלב בין טכנואוטפיזם לבין תובנות עידן חדש, ושמתגלם באופן הברור ביותר בדמותו של רובין נייס, או בדברים של סולי, שמבטיח לגולשי רשת מיינדז עולם חדש שבו "מחשבה יוצרת מציאות" (אחת הססמאות השגורות ביותר של העידן החדש). מהספר משתמע שאנשים נוטים לתלות תקוות בטכנולוגיה שתעביר אותם מהפכה תודעתית ורוחנית אבל שהתוצאה בסופו של דבר היא דווקא קונפורמיות, חוסר כנות, שטחיות תסכול וקנאה. מי ומה עמד לנגד עיניכם כשכתבתם על התנועה הזו של טכנואוטופיזם דיגיטלי ניו-אייג'י ודביק? מי מקדם את האג'נדה הזו בימינו ומה המאפיינים שלה? מה הצדדים השליליים שמסתיר הטכנואוטפיזם עידן חדש הזה, אם כן והאם יש לו גם צדדים חיוביים?

י.ג. לוימור: דמותו של רובין נייס מבוססת בהחלט על כל הז'אנר המקושקש וניו אייג'י הזה שמשגשג בימינו והפך לבדיחה. נכון, יש כמה אנשים שבאמת ניתן ללמוד מהם דבר או שניים אבל מצחיק איך סופרים מחרטטים משהו בסגנון של "גורלך בידך", מזיזים לך את הגבינה ועושים קופה כאילו מי ישמע מה גילו לעולם. ברשתות החברתיות קראתי לא מעט פוסטים מעפנים של "אור ואהבה", סיסמאות חלולות שזכו ללא מעט לייקים והם בהחלט השפיעו על דמותו. קמו מיליוני אנשים שעושים הון בלדקלם מנטרות עלובות וחסרות תוכן. מכאן שרובין מייצג את ההצלחה האדירה למרות שספריו רדודים ואפילו הוא נבוך מזה. במקרה רובין איפשהו מודע לעצמו והוא ההפך ממה שהוא מייצג כלפי חוץ אבל בחיינו ישנם אנשים גרועים ממנו – אלה שבאמת מאמינים לבולשיט שהם מוכרים. אין צדדים חיוביים בלספר לאנשים קלישאות שלא יעזרו להם באמת. אלא אם אתה נורא רוצה להתעשר.

עידו: בשנים האחרונים אפשר לשמוע יותר ויותר טכנואוטופיסטים לשעבר יוצאים באזהרות מההשפעות ההרסניות שיש לרשת על האדם והחברה (למשל ז'ארון לאניר ודאגלס ראשקוף). האם גם אתם כאנשי רשת עברתם תהליך התפכחות מהרשת? אם כן, כיצד הוא מתיישב עם הפעילות שלכם באתר חורים ברשת והתכנים שהוא מקדם? האם אתם חשים שניות בעבודה שלכם כאנשי רשת שתורמים לקידום תכנים ויראלים ולטיפוח הצרכנים ובו בזמן רואים את הבעייתיות שבעולם המרושת והצרכני. בביקורת על נטופיה בבלוג תודעה כוזבת נטען שבסיפור של רובין נייס נטען לשמוע את הזעקה המשותפת של הכותבים "על האופן שבו הם עצמם משתעבדים, מרצון לכאורה, לאישיות המקוונת שלהם, לצורך לספק עוד ועוד תוכן, להקרין איזו אופטימיות קיומית מתמדת." מה תגובתכם על הדברים?

י.ג. לוימור: אין ממה להתפכח באמת. ב"חורים ברשת" רק עלו מספר הגולשים ולולא פייסבוק לא היינו איפה שאנחנו היום. אי אפשר להסתכל על מציאות במובנים של שחור ולבן. לעתים רחוקות דבר הוא כולו טוב או כולו רע. אנחנו נהנים לספק תכנים ויראליים ברשת ואנחנו כותבים על מה שהלהיב אותנו באמת אין לנו בעיה לקדם מותגים וחברות כל עוד זה קורה באופן מעניין ושיש תוכן טוב שעומד בזכות עצמו ושקיפות מול הקהילה. התכנים שלנו רחבים ואנחנו לא מוגבלים לשום דבר. נכתוב על כל מה שיראה לנו מעניין, מצחיק, מרגש וחשוב. גם אין לי בעיה גורפת עם העולם הצרכני שאני חלק ממנו ונהנית ממוצריו. אבל אין זה אומר שאיני מודעת לדיכאון שהעולם הצרכני גם יוצר, לתסכול לתחושת ה"זה אף פעם לא מספיק", המבחר שלא נגמר, האופציות המרובות והמירוץ לעבר סיפוק מטריאליסטי שלא מגיע. ב"תודעה כוזבת" הוא אכן עמד בשמו ואיכזב באמת כשקבע זאת כי מה לעשות, לא חשבנו על עצמנו בכלל כשכתבנו על רובין. הפוסטים שלנו בוול ובאתר רחוקים מרחק שנות אור מכל ה"אור ואהבה". ראיתי את עצמי, אם כבר, קצת בכריסטוף. לא ברור לי מה האישיות המכוונת שלנו אבל לא באנו לרשת כדי לדכא אנשים. ועדיין, היו לנו גם לא מעט פוסטים עצובים ואפילו מרסקים באתר. פשוט מצאנו גם אלמנט מעורר השראה בסיפור. למשל, העלינו פוסט מרסק על צילומים של הורים עם התינוק המת שלהם. זה עצוב ביותר אבל התמונות מדהימות ונוגעות.

עידו: האם נטופיה היא כתב אזהרה? אם כן, ממה בדיוק היא מזהירה? מהטכנולוגיה עצמה או מהאופן שבה אנחנו מאמצים אותן? האם ניתן לראות אופן שבו הטכנולוגיות והרעיונות שמופיעים בספר יאומצו בצורה מטיבה או שהן כוללות בתוכן את האסון? אם יש אפשרות כזו, מה תהיה הדרך להבטיח שכך יהיה הדבר?

י.ג. לוימור: אם יש אזהרה, היא מפני האמונה העיוורת בפוליטיקה של הטכנולוגיה, חוסר ההבנה, למשל, שאתה נחשף לתכנים מסוימים בניוזפיד רק מפני שפייסבוק רוצה שתיחשף לתכנים כאלה ולא אחרים. אם היא תרצה להציג לך רק תכנים בנושא גלידה, למשל, היא תוכל, ואין ספק שזה יוביל לעליה במכירות הגלידה. הטכנולוגיה היא אובייקטיבית. אלה האנשים המפעילים אותה שמהם צריך להיזהר. הספר מזהיר אותנו מהאנשים שנהיה: קרים יותר, מרוחקים יותר, מנותקים רגשית יותר ויותר. כבר היום אנשים הפסיקו להביט בעיני השני כשהם מדברים כי הפרצוף שלהם תקוע במסך הסמפרטפון או האייפד. הוא מזהיר אותנו מפני המניפולציות שהטכנולוגיה תאפשר, שיכולות לבנות או להרוס אדם. הדמויות הן קורבנות הטכנולוגיה אבל אין זה אומר שהטכנולוגיה לא צריכה להתקיים. פשוט הפכנו בדרך לאנשים המכורים לסלפי, לייקים וצפיות ואם זה ימשיך ככה, כל זכר לימים בהם שיחקנו קלפים, קפצנו חבל, נפגשנו סתם לדבר עוד יעלם. אני פסימיסטית קצת מטבעי ומאמינה שהיכן שקיימים בני אדם, קיים רוע, הונאה, נוכלות, שקר, קנאה ושאר תכונות שתמיד יצוצו בכל פלטפורמה. לצערי, אי אפשר להבטיח דבר. אבל אשאל את כריסטוף מה דעתו.

עידו: אפשר לקרוא בספר הדים ללא מעט יצירות מד"ב. מ-1984 ועולם חדש מופלא ועד ויליאם גיבסון ומראה שחורה (שיצאה במקביל לספר ושקרובה לו ברוחה מבחינות רבות). עד כמה אתם חובבי מד"ב גם כקוראים? מי כותבי המד"ב החביבים עליכם ומי לקחתם איתכם לכתיבה של נטופיה?

י.ג. לוימור: נגעת בדיוק מה שקוראים אחרים אמרו לנו על הספר ואני רואה בכך מחמאה גדולה. ללא ספק, 1984 הייתה השראה, גם האקסלי, וצפינו ב"מראה שחורה" רק כשכבר שלחנו את הספר להוצאה. הספר שהשפיע עלי היה "המוות והפינגווין" והוא אינו מדע בדיוני אלא ספר אדיר עם הומור שחור וסאטירה. האיש שם מגדל פינגווין מתוק באמבטיה וכל האווירה חורפית וקרה. משהו מזה ליווה אותי בכתיבה. גם המיזנטרופיות הבאה לידי ביטוי בכתיבה של מישל וולבק השפיעה קצת על עיצוב דמותו של רובין נייס. איני קוראת ספרים כמו שאני צופה בסדרות וסרטים ובוהה באינספור צילומים יפים מבלוגים. אני אדם יותר ויזואלי וזה השפיע על הראייה האסתטית בספר.

עידו: איך כותבים ספר בשניים? האם אחד מכם היה אחראי על הרעיונות והשניה על הכתיבה עצמה? מתחלקים חצי חצי בפרקים? במשפטים? אחד כותב והשני מציץ מעבר לגב?

י.ג. לוימור: ישבנו קבוע על עלילת כל פרק בנפרד ואחר כך אני הלכתי לכתוב את הפרק. העברתי אותו לגל והוא הוסיף, ערך, שידרג. הוא החזיר לי והחזרתי לו שוב וכך בעצם התקדמנו מפרק לפרק עם לו"ז מאוד יסודי. היינו יעילים כמו שכריסטוף היה מעריך.

24 יום ללא פייסבוק: דברים שנכתבו מצידה השני של המראה

לפני שלושה שבועות, לאחר תקופה סוערת במיוחד ביחסי עם הפייסבוק ולאחר שהכרתי בתלות שפיתחתי בו, החלטתי לקחת הפסקה מהאתר כדי לבחון את היחסים שלי איתו, כחלק מתקופה שאני לוקח לעצמי כרגע לבחינת היחסים שלי עם כל מיני הרגלים וחומרים. זהו הדו"ח המלא של החוויות והמחשבות מהתקופה שקדמה למשבר הפייסבוקי שלי, ומהתקופה ללא פייסבוק. הרהורים אישיים על התודעה (שלי, ובכלל) בעידן הרשת החברתית שצריכים להתפרסם מחוץ לרשת החברתית.

***

פייסבוק ולחץ חברתי

שמתי לב שאת רוב של הדברים שאני רוצה להגיד לפייסבוק אני בוחר שלא לומר לו. לעיתים בגלל שאני חושש שלא ימצאו חן מספיק בעיניו, לעיתים בגללFacebook-addict1-600x4002
שאני חושש שיעוררו את זעמו, לעיתים בגלל שאני סתם לא בטוח בהם מספיק, לעיתים כי אני לא במצב רוח, לעיתים כי נח לי איפה שאני ולא בא לי לטפס על רכבת ההרים הרגשית הכרוכה עבורי בפרסום סטטוס. פעם חשבתי שאני אמיץ מספיק בשביל לומר כל מה שיש לי לומר, ואולי באמת הייתי, אבל פייסבוק מורט לי את העצבים בשיטות הדירוג והשיסוי שלו – במניפולציות ובסנקציות הפומביות שכרוכות בשימוש בו ושנוטות לטפח קונפורמיות ולעצב את הנאמר בתנאי השיח שהוא כופה. זה נכון שעבור אנשים מסוימים שחיים מפרובוקציה, זעזוע ועימות, פייסבוק יכול להיות כלי לטיפוח יצר הפרובוקציה, אבל עבור אנשים שחוששים לעמוד מול דעת הרוב בקבוצה החברתית שלהם, שאותה הפייסבוק מיטיב כל כך להורות, הוא מסמן את גבולות התודעה ואת גבולותיו של הניתן להאמר. עבור אנשים רבים פייסבוק הופך לבר שיח פנימי, חזק ושליט מדי מכדי שיוכלו לענות לו בגאון והופך  לכלי להכפפת תודעה קונפורמית מסוימת – לחיזוק ואשרור של דעות מקובלות (אלו של הקבוצה החברתית שלך) ולהרחקה מדעות בלתי מקובלות. בסה"כ, עם כל כמה שהוא פותח את הבמה לדיונים מושכלים או מתלהמים, פייסבוק מהווה בראש ובראשונה כלי למיצוקה של התודעה בתוך גבולותיה הנוכחיים.

ההשפעה המשתקת של של הסטטוס האסינכרוני על התודעה הסינכרונית

ויש עוד סיבה מרכזית שאני בוחר שלא לומר לפייסבוק את רוב הדברים שאני רוצה לומר לו. בגלל שהוא רודף אותך. בגלל שלדבר אל הפייסבוק זה לא כמו לדבר בשיחה עם חברים, ולשכוח מזה שלוש דקות מאוחר יותר. לדבר אל הפייסבוק זה לדבר אל תיבת תהודה שממשיכה להדהד את דבריך שוב ושוב שעות וימים אחרי שעזבת ויש אנשים שמגיעים ומדי פעם תוחבים אוזן לתוך התיבה ומאזינים למה שאמרת ולפעמים הם עונים לך חזרה, ולפתע הדבר הזה שאמרת מתעורר מחדש וכאילו אמרת אותו שוב, ואתה נדרש שוב לעמוד מאחוריו ולגונן על עמדתך. כל דבר שאתה אומר בפייסבוק הוא כמו אבן שנזרקת למים ויוצרת גלים, והגלים האלה נמשכים עוד זמן רב לאחר שהאבן כבר טבעה לקרקעית האגם. הם ממשיכים בפייסבוק, אבל חשוב מכך הם ממשיכים גם בתוך התודעה, כך שבזמן שאתה שואף לחשוב מחשבה אחרת או פשוט לשמור את המחשבה שלך צלולה, המחשבה הקודמת ממשיכה להתגלגל ולטלטל את הספינה.

פייסבוק והאסקפיזם

בסופו של דבר אני נכנס לפייסבוק לא בגלל שחשוב לי מאוד מה שיש בו, אני נכנס אליו כדי להמנע מדברים בחיים שלי שאני לא רוצה רוצה להתעמת איתם. הוא מספק הפוגה ובריחה מדברים שמפחידים אותי, מדברים שמשעממים אותי, מרגעים שלא מתחשק לי להשאר עם עצמי או עם תחושה/מטלה כלשהי שאיני רוצה להיות בה. מה עשו אנשים לפני שהיה הפייסבוק? האם הם פשוט כתבו את המאמר? פשוט עשו את העבודה שלהם? או שהם מצאו הסחות דעת אחרות? וכבר כתבתי בעבר שהשיעור של הפייסבוק זה שאם אתה מוצא את עצמך נורא רוצה להכנס לפייסבוק בזמן שאתה אמור לעשות דבר אחר, כנראה שאתה לא באמת אמור לעשות אותו.

מחזורי הגאות והשפל של הלייקfacebook-addict1

לפעמים זה מרגיש כאילו הלייקים מגיעים במחזורים של גאות ושפל, שלא ברור מה שולט בהם? כאילו יש ללייק היגיון שקשה לפענח את הקפריזיות שלו. רגע אחד לאחר פרסום איזה פוסט הלייקים מגיעים בחבורה אחד אחרי השני, ואז רגע מאוחר יותר הם עוצרים לדקות ארוכות. המח מראה שחורה שלי מביט במסך ולא מבין. ולפעמים אתה לא באתר שעות, אתה נכנס לראות אם קיבלת איזה לייק ונאדה. כלום. אבל אז ברגע שנכנסת, מגיעים לפתע הלייקים אחד אחרי השני, וזה מרגיש כאילו פייסבוק רוצה למשוך אותך אליו, כאילו הוא אומר: "תשאר כאן אצלי ותקבל יותר אהבה. אני מבטיח." אבל לפעמים דווקא כשאתה באתר זמן ארוך הלייק המיוחל לא מגיע, ואז כשאתה עוזב וחוזר אחרי זמן מה פתאום זכית בהמון לייקים לא צפויים – ואז אני חושב שאולי הפייסבוק דואג לי. אולי הוא דואג שאם אני אבלה יותר מדי זמן איתו, לא אמלא את המטלות שלי ולא אעמוד באתגרי החיים. אז הוא דואג לי. הוא אומר משהו כמו: "לך תעשה את הדברים שלך, אל תדאג לגבי האהבה, אני אאסוף לך אותה ואעניק לך אותה בזר גדול כשתחזור אלי." האם הכל מקרי בפייסבוק או הכל בהשגחה?  נסתרות דרכיו של הפייסבוק, מה משתי האופציות נכונה? ואולי שתיהן? ואולי אף אחת מהן? דבר אחד אני יודע בוודאות, מעולם בהיסטוריה לא הומצא מכשיר שמשקף בצורה אכזרית כל כך את ה- vanity האנושי כמו הפייסבוק. מכונת מראה שחורה לערעור הזהות העצמית ולטיפוח הצורך הכפייתי באשרורים.

נסיון כושל לדיאקטיביישן שעלה יפה מהמצופה

לאחר ימים סוערים ביחסי עם הפייסבוק התכוונתי לעשות דיאקטייביט לחשבון כדי לנסות קצת את החיים האחרים שמחוץ למסך, אבל אז גיליתי שאם אבחר לעשות דיאקטייביט לחשבון שלי זה יעצור את הפעילות בדפי הפייסבוק שאני מפעיל ויזרוק אותי מתפקיד האדמין בקבוצת הוידאו הפסיכדלים שאני מנהל. הבנתי שאי אפשר להפסיק. אני כבר לא יכול להפסיק. זה כמו מישהו שהקים משפחה והוא כבר לא יכול ללכת להזרק לו על חוף נידח כשבא לו. יש לו אחריות לאחרים. אז זהו, אני נשוי לפייסבוק ויש לנו ילדים. זוועה. תחושת חוסר האונים והזעם התגברה ככל שחשבתי על זה שמנוע ממני לחתוך את הקשר בינינו, ואז היא התגברה עוד יותר כשחשבתי על כך שהרצון העצמי שלי חלש כל כך שאני זקוק לתמיכה החיצונית הזו (מנגנון דיאקטיבייט) כדי לא להכנס לפייסבוק באופן כפייתי, ואז החלטתי לעשות דיאקטיבייט לעצמי. פשוט לא לפתוח את הפייסבוק שבוע. באופן מוזר זה עבד והפך להיות מדבק. מהרגע שהחלטתי שאני לא נכנס לפייסבוק חוץ מאשר לענות להודעות במסנג'ר, ובכל מקרה לא מפרסם סטטוסים או גולל את הניוזפיד, זה הפך להיות הרגל נעים שדי קל להחזיק. בלי ששמתי לב התקופה ללא פייסבוק הרחיבה את עצמה משבוע לשניים לשלושה, ואז ליותר עד שהחלטתי לנסות לחזור.

יתגדל וישתבח שמו

כשאנחנו כותבים לפייסבוק, למי אנחנו כותבים? האם אנחנו כותבים לאנשים מסוימים בתוכו? לחברים? לאיזה חברים? מהלימודים? מהעבודה? מהילדות? מהשכונה? מפה או משם? ואולי גם וגם? אבל אני נוטה לחשוב שבראש ובראשונה אנחנו כותבים לפייסבוק עצמו, כנמען העליון והנשגב של המכונה הגדולה. זה מזכיר לי את הפרק בסאות'פארק על ה-NSA שבו באטרס שומע שהממשלה צופה בכל דבר שאתה עושה ומתחיל להתפלל אליה, לסגוד לה ולבקש ממנה מחילה על חטאיו. במובנים מסוימים חברת המעקב היא אכן הגשמה של פנטזית ההשגחה האלוהית. יש לנו אבא שצופה בנו. האבא הזה פשוט איבד בינתיים את האופי המיסטי והנשגב שהיה לו והפך למכונת-על שצופה בכל מעשינו ושבפניה אנו מתוודים.

תקציר נמרץ למה רשתות חברתיות כל כך ממכרות

המוח של החיה האנושית, שבילתה את רוב ימי קיומה כציידת-לקטית פליאוליתית, התפתח באופן שמעניק תגמולים על פעולות המסייעות להשרדות כמו מציאת פרי מתוק שגדל על שיח, השגת מזון שומני, קיום יחסי מין או חשיפתה של פיסת רכילות עסיסית. הדרך של המח לתגמל על מאורעות כאלו ולגרום לנו לתור אחריהם הוא באמצעות תגמולים ביולוגיים: מוליכים עצביים כדוגמת הדופאמין שגורמים לנו תחושה טובה. אלו גורמים לנו להמשיך לתור אחר מנת הדופאמין המיוחלת על ידי המשך החיפוש אחר תותים טריים שאולי נמצא בשיח הבא. אלא שבעולם הציידי-לקטי מגוון ושפע הגירוים היה מצומצם בהרבה מבתקופתנו, כאשר כל לייק או הודעה במסנג'ר יכולים לשחרר מנת דופאמין ממכרת. הקצב הבלתי ניתן לחיזוי של מנות הדופאמין מתווכות הרשת מגביר עוד יותר את התלות בהן. חוקרים בחנו את האפקט שיש לגירויים לא צפוים על התמכרויות. כך למשל כאשר הם הופסקה הזרמת סמים לעכברים שכל פעם שלחצו על דוושה קיבלו לאחר מכן סם ממכר, העכברים התייאשו בשלב מסוים והפסיקו ללחוץ על הדוושה. לעומת זאת, כאשר אספקת הסם הופסקה אבל חודשה מדי פעם, לעיתים נדירות, העכברים פתחו דפוסי התנהגות כפייתיים. גם כשהאספקה פסקה לעשרות או מאות פעמים, תמיד הייתה תקווה שאולי בלחיצה הבאה יסופק הסם המיוחל, אז הם המשיכו ללחוץ וללחוץ. ככה גם אנחנו ברשת החברתית. לעולם אין לדעת מתי נקבל הודעה מחבר, מתי יגיע הלייק או מתי יענו לתגובה האחרונה שלנו, אז אנחנו לוחצים ולוחצים עד למנת הדופאמין המיוחלת שתגיע, וכמה זה נעים כשזה מגיע. אנחנו פשוט לא בנויים לדעת לנהל את ההרגל הזה. (וראו את הפסקה "מחזורי הגאות והשפל של הלייק". כאן. האם ייתכן שפייסבוק תשתמש או כבר משתמשת בטכניקות כאלה כדי להעצים את האופי הממכר של האפליקציה? כך או כך, מבחינה פסיכו-אבולוציונית נראה שזו טכניקה שעשויה בהחלט לעבוד…)

פייסבוק ושליטה בתודעה

מפגינים מתנועת זכויות האזרח עם כרטיסי ניקוב על צווארם לאות מחאה בברקלי 1964. (התמונה לקוחה מתוך הספר From Counterculture to Cyberculture).

מפגינים מתנועת זכויות האזרח עם כרטיסי ניקוב על צווארם לאות מחאה בברקלי 1964. (התמונה לקוחה מתוך הספר From Counterculture to Cyberculture).

בשנות החמישים, פסיכולוגים אמריקנים של המלחמה הקרה קיבלו מענקים נדיבים כדי ללמוד איך לצפות את התנהגות התודעה האנושית ולשלוט בה, הקשר שבתוכו גם שגשג מחקר הסמים הפסיכדלים של התקופה ההיא. פייסבוק מגשימה את הפרויקט הזה בצורה מושלמת ומסיבית הרבה יותר ממה שיכלו לחלום אותם פסיכולוגים של אמצע המאה העשרים. היא כלי מסיבי לחיזוי התודעה האנושית (למה תעשה לייק? ממה תבחר להתעלם? למה תגיב? עם מי תתחבר ועם מי לא?) ולשליטה המונית בתודעה האנושית (איך לקדם ברשת אלקטרונית פוסטים מסוימים על פי אינטרסים כלכליים או אחרים? איך לשלוט בתודעת ההמון בעזרת אלגוריתם הבוחר מה להראות ומה להסתיר ומתי?) שבו כולנו סטטיסטים קטנים וחסרי חשיבות. פייסבוק היא המקום שבו כולנו עוברים דה-הומניזציה בסיסית ויסודית – מתמסרים בשכרון חושים לביג-דאטה. סטודנטים בברקלי יצאו בשנות השישים, כשהמחשבים הראשונים החלו להופיע לאוניברסיטאות, להפגנות נגד הפיכתו של האדם לכרטיס המנוקב על ידי מחשב. היום כולנו כרטיסים מנוקבים היטב בתוך המכונה של הפייסבוק. חשים טוב מדי את הדחף ללחוץ על האייקון של האפליקציה כל פעם שמתפנה לנו איזה רגע, להקליד את האות הראשונה בשורה של הכתובת ולתת לדפדפן להשלים לנו את הכתובת המיוחלת שתיקח אותנו לרקיע הסרוטונין של לוסי בשמיים עם צוקרברג, לקחת אותנו לנבר נבר לנד של הלייקים והעדכונים האנסופיים. עכברים במעבדה פלנטרית שלוחצים בכפייתיות על לחצן שהוצב בפינת הכלוב שלנו כדי לקבל עוד מנה של דופאמין בתוך מרוץ מואץ וחסר קץ בגלגלת המסתובבת של  הפייסבוק. כלואים בתוך תא התודעה שלנו, שבו מתרחש הניסוי הגדול.

מצב חירום פייסבוקי

מדי פעם אני כמעט מצפה כבר שמישהו יכריז על מצב החירום. כמו בשנות השישים, כשלינדון ג'ונסון הכריז בפני האומה שחומרים משני תודעה הפכו סכנה לבריאות, לחיות ולכבוד העצמי של האומה האמריקאית, אני חולם כיצד ברק אובמה עולה לנאום מיוחד בפני האומה ומכריז שהנתונים מבהילים: מגפות הסמים של שנות השישים והשמונים היו היו תופעת שולית לעומת הזן החדש והאגרסיבי יותר של התמכרות למדיה חברתית. הסקרים, הוא יכריז בפני הציבור המזועזע, מצביעים על כך שעשרות אחוזים מהציבור האמריקאי כבר מכורים בצורה אנושה למדיה חברתית, וכמובן, כרגיל, אלו הם הצעירים, עתידה של האומה, שנפגעים יותר מכל. המכורים לא מסוגלים לתפקד בלי לעשות שימוש במדיה חברתית עשרות פעמים ביום, כדי לקבל עוד ממנת הדופמין שהורגלו אליה. הם איבדו את יכולתם לקיים זהות הנובעת מתוך עצמיותם ופיתחו תלות במערכות פידבק המספקות להן זרם בלתי נפסק של אישוררים אקסטרניים המזינים אותם דרך הרשת האלקטרונית. ללא האישרורים התכופים האלה שמכוונים את תחושותיהם באופן קיברנטי כמו פסי השוליים של התודעה, הם אינם מסוגלים לתפקד, לחשוב, להרגיש. המדיה החברתית, יכריז הנשיא, שללה מהאומה שלנו את האנושיות והכבוד העצמי שלה. היא הפכה אותנו למכורים נעדרי חוט שדרה. ואם הוא ירצה לקחת את זה למקום הקיצון, הוא ימשיך לאן שהמשיך ריצ'רד ניקסון, יקבע שרשתות חברתיות הן אויב הציבור מספר אחת ויכריז על המלחמה בהן כמלחמה החשובה ביותר של החברה האמריקאית בעידן הזה. יחידות מיוחדות ללוחמה בסמים אלקטרוניים יפשטו על משרדי ושרתי הרשתות החברתיות כדי להגן על האומה האמריקאית הנאצלת מפני ההתמכרות המבזה הזו שאחזה בלבבות האזרחים. זו כמובן רק פנטזיה, לרשתות חברתיות יש הרבה יותר כסף ולוביסטים משהיו ללסד או לקראק.

האם ראוי לכתוב נגד הפייסבוק בפייסבוק?

לכתוב נגד הפייסבוק בתוך הפייסבוק זה קצת כמו לחלק כרוזים נגד הצאר באמצע מצעד חגיגי ברחוב ראשי ברוסיה שלפני המהפכה הבולשביקית, וזה גם מרגיש חסר כבוד עצמי, כי אף אחד לא מחייב אותך להיות בפייסבוק. כמו שטורחים להזכיר לנו אנשים מסוימים פייסבוק זה אתר מסחרי וכל מי שנכנס לשם בוחר לעשות את זה מרצונו החופשי. לכתוב נגד הפייסבוק בתוך הפייסבוק זה כמו לדבר נגד העישון תוך כדי כשאתה יונק מסיגריה שבזווית פיך (או כפי שילמדו הטוקבקיסטים: לבקר את ישראל מתוך ישראל. לך לפלסטין!). ומצד שני כמה ברירה יש לך כבר? כבר אמרנו בעבר שפייסבוק הוא כמו מדינת לאום פוסטמודרנית שאי אפשר באמת לעזוב אותה כי כל מי שיקר לך שם. כי בנית שם חיים. אפשר לדבר נגד הפייסבוק במקום אחר, אבל מי יקשיב? והאם אתה לא באמת רוצה שפייסבוק ישמע את מה שיש לך לומר לו?

ננעלו שערי שמיים: החיים מחוץ למח הקיבוצי

אני מסתובב ברחובות ואין לי אופציה להכנס לחשבון שלי. לא כי אני לא יכול, אלא כי אני לא מרשה לעצמי. זו הרגשה מעצימה. אני הולך ברחובות וגולשblackmirror את מציאות האוף-ליין אבל נשאר בלתי נראה לעולם הדיגיטלי שסביבי. בימינו מספיק שלא תתחבר לפייסבוק כדי להרגיש כאילו אתה חי אוף גריד. קצת כמו בסוף הכריסטמס ספיישל של מראה שחורה, אני מרגיש כאילו הדמות שלי שהולכת ברחוב שקופה לעולם שסביבי. לא לעולם הפיזי כמובן, אלא לעולם התקשורת האלקטרוני והבלתי נראה שאני יודע בוודאות שרוחש סביבי כל העת. להיות מחוץ לפייסבוק מרגיש ברגעים האקסטטיים האלה קצת כמו להבריז מהכיתה. המורה סגרה את הדלת מאחורי כולם במימד האלקטרוני, ואני מסתובב כאן לבדי במדבר של הממשי, ונחמד לי. כשאתה עוזב את הפייסבוק בשקט הוא עוזב אותך בשקט. פחות מחשבות טורדניות, פחות דחפים בלתי נשלטים. שקט מחוץ לנהמה המזמזמת של המח הקיבוצי, וזה נחמד ומצד שני יש גם אלמנטים של חרדה קיומית בקיום מחוץ להשגחה של הפייסבוק. לאחר שננעלו שערי שמיים של הרשת החברתית נשארת לבדך במציאות האוף-ליין הקרה והאכזרית, מחוץ לאלמוות של הפייסבוק.

געגועי לפייסבוק

אחרי 18 יום בלי פייסבוק אני כבר מרגיש היטב את הגעגועים. הדחף לבדוק את הפיד כל פעם שמתפנות לי כמה דקות ביום, או כל פעם שאני רוצה להמנע מלהתעמת עם דברים שעלי לעשות, ירד וכמעט נעלם. מה שכן מורגש זה הגעגועים. בגלל שלא עשיתי דיאקטיבייט ואני עדיין משתמש במסנג'ר כדי לתקשר דרך הפייסבוק, כל פעם שאני נכנס לאתר אני רואה ידיעה אחת ראשית, פוסט אחד נבחר שהפייסבוק חושב ברוב ערמומיותו שהוא החשוב ביותר מהימים האחרונים – זה שיגרום לי לפרוץ בבולמוס גלישה בלתי נשלט. זה מעניין להסתכל איזה פוסט זה. של מי ומה. כמו שד מסיפור שמבטיח ניסים ונפלאות כדי שיחלצו אותו מהבקבוק, כל פעם הפייסבוק שולף משפט של אחד מחברי הטובים כדי לפתות אותי להכנס חזרה לתוך הבקבוק. המסר של ז'רום לאניר על כך שברשתות החברתיות אנחנו המוצר שבו סוחרים מעולם לא היה בהיר יותר. הפייסבוק משווק לי בצורה ערמומית את החברים שלי כדי שארשה לעצמי להבלע שוב בחיבוקו הוירטואלי. האתגר הוא הוא לא לגלול. ללכת ישר לתיבת ההודעות הנכנסות בלי לגלול ובלי לעשות לייק שזה אתגר קשה עוד יותר. לא פחות משפייסבוק הופך אותנו לאנשים שזקוקים לאישרור, נדמה שהוא גם הופך אותנו לאנשים שזקוקים כרונית להעניק אישרורים לאחרים, אולי כי זו עוד דרך שלנו לאשרר את עצמנו. כשאני מביט בפוסט הבודד הזה שבפסגת העמוד אני מרגיש לפעמים אשמה כלפי מי שכתב אותו, כי אני לא יכול לעשות לו לייק בגלל תנאי החוזה הפנימי שעשיתי עם עצמי. זה כאילו שחבר מספר לך בדיחה או סיפור משעשע שקרה לו ולך אסור לצחוק או לחייך. חוויה מורטת עצבים. למרבה המזל כאן בפייסבוק זה קל יותר, אף אחד לא יודע איפה אני ואיפה אני לא, חוץ מהפייסבוק הגדול, הנשגב ויודע הכל. אבל מעבר לאשמה יש סקרנות, סקרנות לדעת מה כותבים שם כולם בעולם ההוא שנשארתי נעול מחוצה לו. לגזור על עצמך גלות מהפייסבוק היום זה לגזור על עצמך גלות מהעולם החברתי. במיוחד אם אתה לא גר באותה ארץ כמו החברים שלך, כמוני כרגע. אם אני חוזר לפייסבוק עכשיו זה למרות הפייסבוק ולא בגלל. את ההתמכרות המגונה לאתר הגרוע הזה אני מסוגל להפסיק, כך נראה. הדברים שאני מתגעגע אליהם זה האנשים שבתוכו. לפייסבוק אין שום דבר להציע לי, רק את מי שבתוכו.  זה רק מזל רע ודי אומלל, שבעידן ובסיטואציה הנוכחיים העולם החברתי שלי הפך להיות משהו שהגישה אליו מתווכת דרך מונופול מסחרי של המאה ה-21, שכולם עברו להתגורר בו. לא. זה יותר ממזל רע. זה מזעזע.

תעצרו את העתיד, אני רוצה לרדת

המחשבה שחוזרת ועולה בי בזמן שאני כותב את הפוסט הזה היא שבלי ששמנו לב אנחנו כבר בעתיד. אולי זה כי הגענו ל-2015  השנה הסימבולית שמייקל ג'יי פוקס ביקר בה בחזרה לעתיד 2, אבל מרגיש לי יותר ויותר שאנחנו כבר לא מדברים על העתיד. אנחנו בעתיד ממש. האם המציאות הנוכחית לא נשמעת כבסיס לגיטימי לספר סייברפאנק משנות השמונים? העולם מנוהל בתוך רשת אלקטרונית שאזרחי העולם מכורים לה וששולטת ברגשות ובידע שלהם באופן קיברנטי. עולם שבו המציאות החברתית הפכה להיות מתווכת מדיה, כך שכדי לתקשר עם החברים שלך אתה חייב להכנס לרשת חברתית חמדנית שסוחרת בזהויות שלך ושל חבריך בהתאם לצרכיה הכלכליים. תעצרו את העתיד אני רוצה לרדת.

סיכום ביניים

הניסוי מסתיים. עלי לחזור קצת לארץ הרשתות החברתיות, לפחות לזמן מה, כדי להבין מה קורה לי שם, ונדמה שהגיע הזמן לנסות לסכם את מה שעבר עלי בשבועות האחרונים, וזה יותר קשה ממה שציפיתי. האם משהו השתנה בי בשבועות האחרונים האלה, חוץ מזה שלא נכנסתי בפייסבוק. קשה לי לומר. ובכן, השבועות האחרונים היו טובים, יפים ומלאים באושר. אבל האם זה קשור רק בפייסבוק? אני לא בטוח. ומה עוד השתנה? אני מתרגז פחות ועסוק פחות באירועים בישראל שהיו מוציאים אותי משלוותי. זה כנראה קשור לפייסבוק בבירור. וכן, אני יותר פנוי להשתתף בעולם שנמצא בסביבתי המיידית. גם זה השפעה של הפייסבוק. מצד שני אני מרגיש מנותק ומבודד יותר מהעולם של חברי הפייסבוק שלי, שהתרגלתי שמלווה אותי לכל מקום. יש לזה יתרונות וחסרונות וכנראה שהחסרונות גדולים מספיק על מנת שאצפה לחזור לפייסבוק ולפחות לנסות אותו שוב. לראות איך זה הולך בינינו.

ומה בעצם אני מאחל לעצמי עכשיו כשאני חוזר לפייסבוק, אם החלטתי שאני לא רוצה לעזוב אותו לגמרי, אבל גם לא כל כך נוח לי להשאר בו? נהוג לומר בחקר ההתמכרות שברגע שפיתחת יחסים בעייתיים עם חומר או הרגל ממכר קשה לחזור ליחסים טובים איתו. אפשר לחתוך לחלוטין את היחסים איתו (להפסיק לגמרי לשתות אלכוהול למשל), אבל קשה בהרבה לפתח איתו יחסים חדשים (לחזור לשתות כוסית פה, כוסית שם, כמו בהתחלה). ובכל זאת, אני חושב שזו תהיה הבקשה שלי מהפייסבוק ומעצמי אחרי שלושה וחצי שבועות. לשמור בחוויה של הגלישה בפייסבוק את הצדדים המקרבים, המפתחים והמעצימים ולהצליח לשחרר מהצדדים הכפייתיים, הנזקקים והקטנוניים. לשמור את מה שמרחיב אותי, ולשחרר ממה שמצמצם. האם הדבר הזה אפשרי? במידה מסוימת כנראה שכן, במידה מסוימת המאבק על החירות התודעתית בתוך תודעה קיבוצית אלקטרונית שמאיימת לבלוע אותה כנראה יימשך כל עוד אני שם. זה אולי חלק מהדינמיקה הבסיסית של הקיום ברשת החברתית, שהפך להיות סמל מובהק כל כך של התקופה.

רשימות נוספות בנושא פייסבוק ורשתות חברתיות בבלוג טכנומיסטיקה

קולד טרקי – התוכנה שתגמול אתכם מהפייסבוק

וידויו של מכור לעדכוני סטטוס בפייסבוק

הטלויזיה היא אופיאטית, האינטרנט הוא סטימולנטי

 

היום שבו המספרים שולחו לחופשי

משמאל לימין. ג'וליאן ביגאלו, הרמן גולדסטין, רוברט אופנהיימר וג'ון פון נוימן ליד מחשב ה-Maniac (IAS).

משמאל לימין. ג'וליאן ביגאלו, הרמן גולדסטין, רוברט אופנהיימר וג'ון פון נוימן ליד מחשב ה-Maniac (IAS).

את רגע הבריאה של מרחב הכתובות הדיגיטלי שבו אנו מתקיימים כיום, רגע האפס שממנו מתחיל הזמן של העולם הדיגיטלי, ניתן למקם במרתף טחוב בפרינסטון שבו הצטופפו להם בסוף שנות הארבעים חבורת מתמטיקאים ופיזיקאים אקסצנטרים שחלקם היו מעורבים רגע קודם לכן בבניית הפצצה האטומית, וחלקם נמלטו זה עתה מאימת הנאציזם באירופה. הפרויקט בו עסקו היה נראה לעולם החיצוני תלוש וחסר חשיבות עד כדי כך שגם את המרתף הזה, הצמוד לחדר הדוודים, הם קיבלו בקושי (ניגוד זועק לעומת השפע החומרי שמעתירים כיום על כל סטארט-אפ כושל עם חזון מקושקש). ועם זאת המכונה שהם בנו, קונסטרוקט שהיה עדיין תיאורטי לחלוטין ושאיש כמעט לא הבין עדיין את חשיבותו, הפכה מאז למכונה החשובה ביותר בתולדות המין האנושי, מערכת ששבעים שנה מאוחר יותר מנהלת את האנושות כולה. מערכת שבתחילת המאה העשרים ואחד בני האדם מהגרים לתוכה בקצב הולך וגובר, מאצילים אליה את סמכויותיהם, צועדים ורוקדים לצליליה.

את האירוע הרה הגורל שהתרחש במרתף הזה ניתן לכנות אמנסיפציה של המספר. כמו שג'ורג' דייסון מסביר בהרצאה המבריקה שלו, עד אותו הרגע מספרים היו משהו שהשתמשו בו כדי לסמל דברים: שישה תפוחים, שבע תפוזים וכו'. באותו רגע הרה גורל הורשו לראשונה המספרים לא רק לסמל דברים אלא גם לעשות דברים. למעשה כל אפליקציה שאנחנו מורידים לסמארטפון שלנו היא קובץ של מספרים שיודעים לעשות דברים בתוך המרחב הדיגיטלי הזה. ג'וליאן ביגאלו, מתמטיקאי ומהנדס מחונן ששיחק תפקיד ראשי ביצירה של ה-Maniac, המחשב שיהווה את האבא והאמא של של רובם המוחץ של המחשבים שיבנו מאותו הרגע והלאה, הסביר אז לכל מי שרצה לשמוע שלמרות שאנחנו כותבים את הקוד לתוכניות הממוחשבות הללו, אנחנו לא יודעים מה המספרים הללו יעשו ברגע שנשלח אותם לחופשי בתוך הזכרון של המחשב. התובנה הזו הייתה מהנבואיות ביותר שנהגו במאה האחרונה. קשה להפריז  בחשיבות הפעולה המהפכנית והרדיקלית שארעה במרתף ההוא במרכז ללימודים מתקדמים בפרינסטון. ניתן למצוא שם את רגע הטרנספורמציה וראשיתו של הזינוק מעולם בני האנוש, לעולם הקוד המסדר (Ordering Code) שבצלו ההולך וגדל אנחנו מתקיימים כיום, ושנוגס בקצב מתגבר בעולם האנושי כפי שאנחנו הכרנו אותו באלפי השנה האחרונות.

כל מה שכתבתי פה עד כה מתבסס על חלק קטן מתוך ההרצאה של ג'ורג' דייסון, שכתב ספר על השורשים האנושיים, הפילוסופיים והמטאפיזיים של עולם המחשוב בפרינסטון של שנות הארבעים. שמעתי את ההרצאה הזו חמש פעמים בחודש האחרון ואני בטוח שעדיין לא הבנתי הכל אבל כל פעם התמלאתי בצמרמורת. זה לא פחות ממדהים להתוודע לאופן שבו עוצבה סביבת העבודה והמדיה שבה שקוע המין האנושי בימינו. מדהים כי הכל היה יכול להיות אחרת, אבל כמו שדייסון אומר, הסיפור של הארכיטקטורה של עולם המחשוב בן ימינו הוא כמו זה של הדי.אנ.איי. מהרגע שהמבנה הבסיסי של הדי.אנ.איי. נוצר, כל האורגניזמים מתבססים על המבנה הזה, פגום ובלתי מושלם ככל שיהיה. באותו האופן עולם המחשוב כולו מתבסס מאז על המחשב הזה שמבוסס על פרויקט הפצצה בלוס אלאמוס.

וזה מדהים אותי מעוד סיבה. רק בשבוע שעבר אילון מאסק, אחד היזמים הטכנולוגים המבריקים של זמננו הזהיר שההתפתחויות בתחום האינטיליגנציה המלאכותית מהוות את הסכנה הגדולה ביותר לקיום המין האנושי. באופן מדאיג, קולות מהסוג שמשמיע מאסק הופכים נדירים פחות ופחות בעולם הטכנולוגיה.

כשחושבים על כך שאינטליגנציה מלאכותית היא צורת האינטליגנציה המתרבה במהירות הגבוהה ביותר על פני כדור הארץ, על כך שאנו בעצמנו מהגרים בקצב הולך וגובר למרחב המספרי, מתרגמים את עצמנו במלוא המרץ לשורות קוד, ושיתכן ש"חיים" המלאכותיים הם העתיד של החיים על פני הפלנטה הזו, מצמרר במיוחד להיזכר איך הכל התחיל שם ביום ההוא בו המספרים שולחו לחופשי והעולם השתנה לתמיד.

בינתיים, כדאי לכל מי שמתעניין בשורשים של העולם הדיגיטלי שבו אנחנו חיים לשמוע את ההרצאה המבריקה של דייסון, אחת הההרצאות היפות והמרתקות ששמעתי בשנים האחרונות.

עתיד העבודה והחופש בעידן הרובוטיקה

לכבוד חג החירות 2014, איך יכולות ההתפתחויות בתחום הרובוטיקה להביא לסוף הקפיטליזם ולשחרר אותנו לעשות דברים חשובים ומתגמלים יותר מעבודה.

mcdonalds robot
כבר שנים רבות שעתידנים כמו ריי קורצוויל ופול סאפו טוענים שאנחנו על סיפה של מהפכת רובוטיקה שתשנה את שוק העבודה, ואת העולם כולו, אולם בתקופה האחרונה נדמה שרעיונות מסוג זה מקבלים הכרה גדלה גם בזרם המרכזי של עולם הטכנולוגיה והכלכלה. בחודשים האחרונים אנו עדים להתפתחותו של שיח בנושא החדירה הגוברת של רובוטים לתוך שוק העבודה. מספר גדל של מומחים מתריע כי התפתחויות בתחום הרובוטיקה והבינה המלאכותית מאיימות להביא לחיסולן ההדרגתי של רוב המלאכות הקיימות כיום. גם הכסף אומר את דברו. סדרת רכישות שביצעה גוגל בשנה האחרונה בחברות רובוטיקה מגוונות הפכה את תחום הרובוטיקה מתחום נישתי לכזה ששואב השקעות ניכרות מחברת הטכנולוגיה הבולטת בעולם.

בין המגזרים התעסוקתיים שצפויים להעלם על פי התחזיות השונות ניתן לציין את נהגי המוניות, האוטובוסים והמשאיות, שיוחלפו על ידי מכוניות הנוהגות את עצמן, המתרגמים שמרבית עבודתם תלקח על ידי תוכנות תרגום אוטומטי  והבאריסטים בבתי הקפה שיוחלפו על ידי באריסטים רובוטיים. אבל אלו הם רק קצה הקרחון. על פי ההיסטוריון הכלכלה קרל בנדיקט פריי ומומחה הרובוטיקה מייקל אוסבורן מאוניברסיטת אוקספורד  47% מהמקצועות הקיימים כיום נמצאים בסיכון גבוה של מיכון וביניהם גם מקצועות צווארון לבן כגון ראיית חשבון, משפטים וכתיבה טכנית. פריי ואוסבורן מדברים על שלושה צווארי הבקבוק שמעכבים בינתיים את היכולת של רובוטיקה ובינה מלאכותית להחליף בני אנוש בעבודה שלהם: תפיסה ומניפולציה (למשל מיומנות אצבעות וידיים), אינטיליגנציה יצירתית (כמו מקוריות והבנה של השדה התרבותי הדרושה ליצירה אמנותית) ואינטיליגנציה חברתית (יכולת להבין תגובות חברתיות, לשכנע, לפשר, ולהעניק תמיכה לבני אדם). הם מגיעים למסקנה שהמקצועות שהסיכון למיכונם הוא הנמוך ביותר הם אלו שדורשים הבנה של אנשים אחרים ויצירתיות כמו חינוך, אמנות ורפואה. לעומת זאת, לטענתם, רוב המקצועות השכיחים כיום נמצאים בסיכון זה או אחר להחלפה על ידי רובוטים ומערכות בינה מלאכותית כאשר בסיכון הגבוה ביותר עומדים נהגים, עובדים אדמיניסטרטיבים ועובדי פס ייצור – חלק ארי של הכלכלה בת זמננו. באופן כללי ניתן לומר שככל שעבודה ניתנת לפירוק לשורה של מטלות פשוטות החוזרות על עצמן בצורה ידועה, כך גדל הסיכוי שתוך זמן לא רב מכונות ידעו לעשות אותה טוב וזול יותר.

הסופר וחוקר הטכנולוגיה קווין קלי חוזה שעד סיום המאה הנוכחית 7 מתוך 10 מקצועות אנושיים יבוצעו על ידי רובוטים. הוא מחלק את המקצועות השונים לארבעה סוגים: מקצועות שקיימים כיום ושבני אדם מבצעים כרגע אבל מכונות ידעו לעשות טוב יותר בעתיד; מקצועות שקיימים כיום ורק רובוטים מסוגלים לעשות; מקצועות שיווצרו בעתיד ושרק בני אדם יוכלו למלא אותם בשלב ראשון ומקצועות רובוטיים עתידיים שאנחנו עדיין לא יכולים אפילו לדמיין. הוא מציין שכבר כעת רוב המקצועות החדשים שנוצרים בשוק העבודה הם מקצועות שרק מכונות מסוגלות לבצע. המקצועות הללו שקופים עבורנו משום שאנחנו לא חושבים על המטלות הרבות מספור שגוגל, ואפליקציות או מכונות שונות ממלאות עבורנו מדי יום כעבודה. אבל אם נחשוב על שירותים כגון וייז (מדריך בדרכים) או גוגל (יועץ לכל נושא) כמעין משרות חדשות שממלאים אותם מחשבים נוכל לראות את התחום של מלאכות המיועדות למכונות כתחום הצומח במהירות הרבה ביותר בשוק העבודה.

בהעלמות של עבודות כתוצאה ממיכון אין כמובן שום דבר חדש. כפי שמציינים פריי ואוסבורן בעשרות השנים האחרונות חזינו בהעלמותן של עבודות כמו מרכזניות טלפוניה, נערי מעליות וכספרים שהוחלפו על ידי רשתות טלפונים אוטומטיות, מעליות אוטומטיות וכספומטים. ההיסטוריה של הציביליזציה אופיינה, במיוחד מאז המהפכה התעשייתית, בהחלפה המתמדת של המלאכה האנושית באמצעות מיכון. בתחילת המאה ה-19 70% מהאוכלוסיה האמריקאית עבדו בחקלאות. כיום, כתוצאה ממיכון והתפתחויות טכנולוגיות אחרות, עובד בחקלאות רק אחוז בודד מהאוכלוסיה. שאר האוכלוסיה עברה לעסוק בעבודות אחרות שרובן הגדול לא היה קיים לפני 200 או 300 שנה. כפי שמציינים הוגים טכנו-אוטופיסטים כגון ריי קורצוויל, כל גל מיכון כזה הוביל לרמות חדשות של שפע חומרי שמתוכו באה דרישה לשירותים ומקצועות חדשים שדרשו כישורים חדשים ולרוב משוכללים יותר. כך עבר שוק העבודה מדגש על חקלאות, לדגש על תעשיה, ולאחר מכן לשירותים ולטכנולוגיה. העתיד של שוק העבודה, לדעת משקיפים מסוימים כמו העתידן הישראלי דוד פסיג נמצא דווקא בתחומים יצירתיים ורוחניים. על פי האקונומיסט "הזינוק בבינתה מכונות עשוי ליצור מקום לאנשים שמתמחים במקצועות רגשיים יותר, שעדיין אינם מתאימים למכונות: עולם של אמנים ותרפיסטים, יועצי אהבה ומדריכי יוגה."

אז למה אנחנו עובדים יותר?

חזה שבזמננו כבר נעבוד 15 שעות בשבוע. הכלכלן מיינרד קיינס.

חזה שבזמננו כבר נעבוד 15 שעות בשבוע. הכלכלן מיינרד קיינס.

יש כמה בעיות בטיעון שכל גל חדש של מיכון יוצר עבודות מתגמלות ומשוכללות יותר. ראשית עולה השאלה למה בעצם זה המצב והאם יש בכך היגיון? אם כל גל של מיכון מחליף עבודות שהיו קיימות קודם לכן, מדוע נדרשים אנשים כיום לעבוד שעות ארוכות כל כך וסובלים כתוצאה מכך מרמות גבוהות כל כך של סטרס? בשנות השלושים חזה הכלכלן הנודע מיינרד ריינס  שתוך מספר עשורים תוביל ההתפתחות הטכנולוגית לכך שהעובד הממוצע יעבוד כ-15 שעות בשבוע, או שלוש שעות ביום. התחזית של קיינס, שהעולם ציפה תקופה ארוכה להתממשותה, ושבשנות השישים היה נדמה שהנה הנה היא מגיעה, נגנזה מאז בעולם של משכורות נסוגות ושעות עבודה מתארכות. למעשה בעוד מספר משקי הבית שבהם עובדים שני ההורים כמפרנסים במשרה מלאה גדול כיום לאין שיעור מבתקופתו של קיינס. השאלה היא כמובן למה? מה קרה לחלום על העולם ללא עבודה שלו ציפו רבים כל כך עד לפני 40 שנה?

 תשובה נפוצה אחת לשאלה זו היא ששעות העבודה לא מתקצרות מכיוון שאנשים היום נהנים מאיכות חיים טובה יותר. על פי היגיון זה לאנשים יש היום יותר מכוניות, מכשירים אלקטרונים, הם טסים לחו"ל ומרשים לעצמם ללכת לכל מיני טיפולים וסדנאות שלא היו זמינים להם בעבר. בעיה אחת עם התשובה הזו היא שעבור שחלקים נרחבים בחברה בת זמננו, המאופיינת במעמד הבינוני מתכווץ ונעלם, סובלים כיום מרמת חיים וכח קניה ירודים יותר מבעבר. למרות שהם עובדים יותר מבעבר הם מתקשים יותר לספק את צורכי החיים הבסיסיים של דיור מזון וחינוך. גם אם נתלה את כל זה בחוסר השיוויון בחלוקת המשאבים, ונתרכז באותם אנשים שרמת החיים שלהם אכן עלתה משמעותית בחמישים השנה האחרונות עדיין נשארת השאלה האם זה בהכרח העסקה שאנשים היו מעדיפים? האם רוב האנשים לא היו מעדיפים לנסוע פחות לחו"ל, להסתפק במכונית אחת במקום שתיים, ולשתות מים מהברז במקום מים מבוקבקים אם היו יכולים לעבוד שלוש שעות ביום במקום תשע ולהקדיש את שאר הזמן שלהם למשפחה, לחברים ופעילויות פנאי?

 חלק מהסיבה לכך שעומס העבודה המוטל על האנושות לא ירד קשור לצמיחה האדירה של מגזר השירותים. בזמן שמספר המשרות הגלובלי בחקלאות ובתעשיה ירד, עלה מספר המשרות במגזר השירותים. תחומים כמו בנקאות, ביטוח, אדמיניסטרציה, מכירות, ניהול חשבונות, ייעוץ, תמיכה טכנית, נדל"ן, פרסום, יחסי ציבור ועריכת דין זכו לצמיחה אדירה בעשורים האחרונים ואיתם מה שהאנתרופולוג הבריטי דיוויד גרייבר מכנה "משרות בולשיט".

לגרייבר יש דעה לא מחמיאה במיוחד על המשרות הללו שהפכו בעשורים האחרונים לעמוד השדרה של הכלכלה (מאז תחילת המאה צמח שיעור המשרות בסקטורים שונים של מכירות ניהול ושירותים מרבע בתחילת המאה, לשלושת רבעים מסך המשרות הפעילות כיום). הוא טוען שבכלכלה בת זמננו ככל שאנשים מייצרים משהו שמועיל לאחרים באופן מיידי (כמו למשל חקלאים, עובדים סוציאלים או אחיות) כך קטן הסיכוי שלהם להיות מתוגמלים עבורו כהלכה  לעומת אנשים אחרים שאינם יוצרים ערך מיידי עבור החברה אך מתוגמלים היטב עבור החלוקה של הדברים שיוצרים אחרים כמו בנקאים, עורכי דין, או אנשי נדל"ן. הוא תולה את העובדה שמספר שעות העבודה לעובד לא ירד בעשורים האחרונים, למרות ההתפתחות הטכנולוגית, בצמיחה האדירה ב"משרות בולשיט" שאינן מייצרות שום ערך אמיתי ושאיש לא ירגיש בחסרונן לו יעלמו מחר מהעולם. אלו משרות שגם רוב מי שממלאים אותן יודעים שאין להן כל משמעות של ממש. השאלה היא כמובן למה הדברים התפתחו באופן כזה? מנקודת מבט קפיטליסטית כל שירות חדש מופיע משם שיש עבורו דרישה. ניתן לטעון כי ככל שהכלכלה מתפתחת כך מתפתחים צרכי האנשים. מכירות, בנקאות עריכת דין ויחסי ציבור הם צרכים לגיטימיים ומבטאים עולם שהולך והופך מורכב יותר ושבו כמות הולכת וגדלה מהאנרגיה הכללית נדרשת על מנת לחלק את המשאבים עצמם, ועל מנת לאפשר את המשך הצמיחה.

 גם התמונה שמתקבלת מהסבר זה מטרידה בלשון המעטה. זו תמונה של אנושות שהצליחה לייצר את כל הדברים שהיו דרושים בעבר לצורך קיומה באמצעים אוטומטים כך שיכלה להתפנות כעת לצורכיה שלה, אלא שבמקום להתפנות להתפתחות ולתיקון הבעיות שלה, היא מפנה כעת את עיקר מרצה לפיתוח דרכים חדשות ומתוחכמות יותר להרבות הון בצורה ספקולטיבית, לחלק אותו בצורה בלתי שיוויונית, לגרום לאנשים לקנות דברים, ולשלוט באמצעי המדיה.

 ולבסוף יש בעיה אחרונה בטיעון שכל גל מיכון יוצר עבודות חדשות ומתגמלות יותר. נדמה שהוא כבר לא עומד במבחן המציאות. בשנים האחרונות אנחנו רואים עליה מתמדת בשיעורי האבטלה הגלובלים, ובמיוחד בשיעורי האבטלה לטווח ארוך בחברות המפותחות. אבטלה כרונית וגדלה שכיחה בחברות המערביות בנות ימינו ומספר גדל של מומחים טוען שהאבטלה הופכת לנתון בסיסי של החברה בת ימינו. למרות שרווחי התאגידים כבר חזרו לרמותיהם של לפני משבר 2008, ושבשכלול רווחי מגזר הבנקאות הרווחים התאגידיים כבר גבוהים מאי פעם, חברות אינן שבות להעסיק עובדים. כפי שצוין מעלה, מומחים רבים טוענים כי גל המיכון החדש של התעסוקה מבשר שחורות למצב התעסוקה ברבים מהמגזרים שהופיעו בעשורים האחרונים בתחום השירותים ובכללם אדמיניסטרציה, ראיית חשבון ואף משפטים, וכלל לא בטוח שיצמיח מספיק משרות חדשות עבור מי שיתפנו ממלאכותיהם. חלק מהסיבה לכך היא שאנחנו הולכים ומתקרבים לנקודה שבה מכונות יהיו מסוגלות לבצע כמעט כל מה שמסוגלים בני אדם לבצע. ההשפעה על שוק העבודה צפויה להיות מטלטלת. גם המאמר האופטימי יחסית של האקונומיסט מסכם באומרו ש "החברה האנושית עלולה למצוא עצמה בקשיים אם הצמיחה והחדשנות יתגמלו את בעלי הכישורים בעוד שהשאר ייאחזו נואשות בהזדמנויות תעסוקההולכות ומידלדלות בשכר דורך במקום."

אז האם כל העבודה שבני אנוש עוסקים בה כיום באמת נחוצה או מועילה? ומה נעשה אם גם העבודה המיותרת שמתבצעת כיום תנוהל על ידי רובוטים ותהפוך את המשרות בשוק העבודה לנדירות יותר? שאלות מסוג זה הופכות קריטיות יותר ככל שהזמן חולף ומתגברת החדירה של הטכנולוגיה החדשה לשוק העבודה.

מודלים חברתיים ותרבותיים לעולם רובוטי פוסט-תעסוקתי

האפקט הרדיקלי שיהיה על פי התחזיות להתפתחות הרובוטיקה על שוק העבודה של העשורים הקרובים מעורר מספר עמדות קוטביות. אופטימיסטים טכנולוגים כגון קורצוויל וקלי מאמינים, כאמור, שכל גל חדש של מיכון יוביל ליצירתן של עבודות חדשות. השאלה כאמור היא האם יהיה בעבודות הללו על מנת ליצור מספיק עבודה לאוכלוסיה, והאם הכישורים הנדרשים לעבודות מסוג זה יהיו נגישים לכולם. לטענת חלק מהעוסקים בנושא, עידן העבודה החדש ידגיש את הצורך בחינוך ליצירתיות ולכישורים שהם אנושיים במובהק,בעוד שאחרים מזהירים שהמהפכות שבפתח יגרמו להחרפה נוספת בפער בין לחינוך לעשירים לחינוך הציבורי שספק אם יעניק לתלמידיו את הכישורים הנדרשים להצלחה תעסוקתית בעידן החדש.

 קווין קלי, לדוגמה, אינו עוסק בשאלות מסוג זה. הוא מציג עתיד קליפורני ניאו-ליברלי, והיפר-יזמי שבו כל עובד נדרש להמציא את עצמו שוב ושוב מחדש לאחר שמשלח ידו הקודם הועבר אל המכונות, ולמצוא שוב ושוב תחומים חדשים שהמכונות עדיין לא מסוגלות למלא. ההנחה של קלי היא שרובוטים יהיו מסוגלים בסופו של דבר לבצע כל עבודה שאדם מסוגל לעשות.

חזון היפר-דרוויניסטי מטריד המבקש להכפיף את האנושות כולה לחזון האדם החופשי, היזמי והיצירתי של הטכנו-אוטופיזם הקליפורני. קווין קלי.

חזון היפר-דרוויניסטי מטריד המבקש להכפיף את האנושות כולה לחזון האדם החופשי, היזמי והיצירתי של הטכנו-אוטופיזם הקליפורני. קווין קלי.

אפשר להתווכח על התחזיות הטכנולוגיות של קלי, אבל מספר נקודות אחרות בחזון שלו מעוררות אצלי התנגדות בסיסית יותר. ראשית, כאמור, כלל לא בטוח שמספר העבודות החדשות שיווצרו תוך כדי שרובוטים ילמדו לבצע יותר ויותר מלאכות אנושיות יהיה מספיק לאוכלוסיה כולה. שנית, המודל שקלי מציע הוא המשך והחרפה של ההרעה בתנאים של העובד במאה העשרים ואחת. הוא מציג אנושות המורכבת מפרטים מבודדים ומפורדים הנאלצים להמציא את עצמם שוב ושוב במשלחי יד חדשים שעליהם להסתגל אליהם מדי פרקי זמן הולכים ומתקצרים, תוך כדי מהלך נסיגה אנושי נמשך משוק העבודה. החזון של קלי עבור העובד העתידי הוא חזון היפר-דרוויניסטי מטריד המבקש להכפיף את האנושות כולה לחזון האדם החופשי, היזמי והיצירתי של הטכנו-אוטופיזם הקליפורני מבית מדרשם של וויירד ומונדו 2000. ההכרח להתאים את עצמך לאידאל האדם האוטונומי, היצירתי והיזמי שמסוגל להמציא עצמו מחדש שוב ושוב ולהסתגל לכל סביבה תרבותית ותעסוקתית היא דבר שרובה של האוכלוסיה האנושית כנראה לא מסוגל לו, ובוודאי שאינו מעוניין בו. אפשר להבין זאת. החזון הזה דן לחיי אבטלה ועוני את כל מי שלא מסוגל להתאים את עצמו לקצב ההולך ומתגבר של הטכנולוגיה.

מתנגדי חדירתה של הטכנולוגיה לשוק העבודה מזהירים, ובצדק, מפני ההשפעה הרסנית שתהיה לתנועה החדשה על המרקם החברתי. כך למשל כותב הבלוגר  שי עדן כי הפגיעה תורגש "בעיקר במעמדות התחתונים בחברה. רובוטים אוטונומיים הם כוח עבודה חדש שבא על חשבונם של בעלי מלאכ הרבים וביניהם: שליחים, נהגים, קופאיות, אופים, פועלים פשוטים. זמנם של אלה קצוב." הדאגה של עדן מובנת לגמרי. עם זאת המסקנה אליה הוא מגיע תמוהה בעיני. במקום לקרוא לחלוקת משאבים מסוג אחר בעידן של עבודה רובוטית, הוא קורא לשמר באופן מלאכותי את את העבודות שמבצעים כיום בני אדם, כאילו האפשרות לכלות את יומך בעבודות רפיטטיביות, משעממות ובלתי מתגמלות היא זכות אדם בסיסית…

"אפשר לחשוב שזה באמת רע שיש אנשים פשוטים שמרוויחים את לחמם מעבודה שחורה[?!]" כותב עדן. "נהגי המוניות לא רוצים רובוט שידיח אותם מתפקידם. הטבח לא זקוק לרובוט שיבשל במקומו. הקופאית בסופר לא זקוקה למכונה שתגרום לפיטוריה. השיפוצניק רוצה להמשיך לשפץ בתים, והאיש שאוסף את הזבל, לא זקוק לרובוט שירים במקומו את הפח הירוק אל המשאית." ההנחה של עדן היא כמובן שכל מי שהעבודה שלו תוחלף יהיה נידון לחיי עוני וניוול. אולם כמובן שקשה להניח שבעלי העסקים יעדיפו להשתמש בכח אדם אנושי יקר ובלתי מהימן כשיש להם חלופות אוטומטיות עדיפות, כך שלעדן אין הצעות אופרטיביות והוא מודה שאין בטור שלו "כל כוח לשנות משהו בכוון העצוב הזה שאליו אנחנו הולכים."

האם נהגי המוניות היו מתנגדים שתחליף אותם מכונית אוטומטית לו הייתה מובטחת פרנסתם? המכונית ללא נהג של גוגל.

האם נהגי המוניות היו מתנגדים שתחליף אותם מכונית אוטומטית לו הייתה מובטחת פרנסתם? המכונית ללא נהג של גוגל.

התגובה שמציג עדן למודל הטכנואוטופיסטי נרפית ופסימית בצורה מפתיעה. היא לוקחת כנתון את מודל הכלכלה הקפיטליסטי הנוכחי שבו הדרך היחידה להתפרנס היא באמצעות משרה והופכת את השיעבוד של בני אדם לעבודות משמימות כמו עבודה בקופה, או איסוף זבל לאידאל שאוי ואבוי אם מישהו יגע בו. הוא מייצג את השמרנות הטכנולוגית של חלק ממי שמתיימרים להגן על זכויות העובדים בצורתה הבעייתית ביותר. השיח המתנגד לחידושים טכנולוגים משום שהם יגרמו לעליה באחוז האבטלה מבצע טעות פרדיגמטית אנושה בכך שהוא מציב את העבודה כערך עליון, כאילו שייטב למישהו אם הקופאית מהסופר תאלץ לעמוד שעות ארוכות מאחורי הקופה במקום שעבודתה תעשה באופן אוטומטי והיא תוכל להקדיש את עצמה לחייה האישיים. למעשה הרובוטים לא מאיימים לקחת את עבודתו של אף אחד שלא היה שמח להתפטר מחר בבוקר אם הייתה מובטחת לו הכנסה מספיקה. אני בספק רב אם מישהו מנהגי המוניות שאת עבודתם יוכלו לבצע מכוניות הנוהגות עצמן בצורה אוטומטית, המנקים שאת עבודתם יבצעו רובוטים לניקיון, או המתמללים שעבודתם תעשה על ידי טכנולוגיות להמרת קול לטקסט, יתנגד לעסוק בדברים אחרים במקום בעמידה בפקקים, ניקיון משרדים ורחובות או הקלדת טקסטים מנהליים – אם יבטיחו לו שרמת החיים שלו לא תפגע.

הדאגה של עדן ואחרים לגורל העובדים בעידן העבודה הרובוטית מובנת לגמרי, אלא שאחת מהתועלות העיקריות שעשויה להיות למהפכת רובוטיקה שתייתר את העבודה אנושית היא דווקא חיסולו של הקפיטליזם כמודל בר קיימא לניהול הכלכלה. קל לתפוס שכאשר כמויות הולכות וגדלות מהאוכלוסיה נידונות לאבטלה כרונית בשוק קפיטליסטי שממכן כל מה שניתן כדי לחסוך בעלויות, וכאשר שיעור המובטלים הופך לרוב האוכלוסיה, שמירה על הסדר הקיים הופכת בלתי אפשרית בלי שימוש באמצעי דיכוי דיקטטורים. עולם שמורכב ממובטלים שאין להם מה להפסיד לא יכול להוות בסיס לחברה מתפקדת כפי שאנחנו מבינים את המושג הזה כיום.

מצב כזה מעורר את הצורך חיפוש מודל כלכלי אלטרנטיבי למודל הנוכחי והבלתי ישים בעליל. למרבה המזל אחד התחומים התיאורטיים המתעוררים של השנים האחרונות הוא השיח על צורות כלכלה אלטרנטיביות לקפיטליזם. תנועות כמו תנועת הצייטגייסט, לדוגמה, גרפו תמיכה אינטרנטית מרשימה בחזון שהציגו לכלכלה מבוססת משאבים המבוססת על מיכון מסיבי של עבודה, ביטול הכסף, וחלוקה כללית וחופשית של השפע החומרי. מודל כזה של עולם ללא כסף ייתר את הצורך בכמה מהתעשיות הרווחיות יותר והפרודקטיביות פחות [שלא לומר קאונטר-פרודקטיביות] בנות זמננו כמו בנקאות, פרסום ומשפט תאגידי. הוא גם יבטל את ההיגיון בחלק ניכר מהפשעים המתרחשים כיום – אלו שהמניע אליהם הוא כסף. גם היעילות הטכנולוגית צפויה לעלות בעולם שמבוסס על שיתוף ידע ושיתוף פעולה במקום על קרבות פטנטים בין חברות המנסות לפתח במקביל את אותן הטכנולוגיות ולמנוע מחברות אחרות להשתמש בטכנולוגיות שכבר פותחו. לבסוף, טוענים אנשי תנועת הצייטגייסט, הוא מותאם בצורה יותר לשימורו הסביבתי של הכוכב מממערכת שוק שבה תלויה הכלכלה בהתכלותם המחזורית של מוצרים, ושמוצרי צריכה מתוכננים בה על מנת להתכלות במהירות ולדרוש מהצרכן להחליפם מדי מספר שנים, פרקטיקה שהיא בזבזנית וחסרת היגיון עבור כוכב שהמשאבים הפיזיים שלו הולכים ומתכלים.

אבל גם אם בוחרים שלא ללכת שבי אחרי החזון האוטופי של אנשי הצייטגייסט, ניתן לאתר גם בתוך עולם התיאוריה הכלכלית דעות המציעות אלטרנטיבות לכלכלת השוק הקלאסית וחולקות על ההיגיון ועל עצם הקיימות שלה עבור החברה בת ימינו. כתבה מצוינת שפורסמה בכלכליסט נותנת במה לקולות המתרבים הקוראים לפתרונות כגון דמי קיום בסיסיים לאוכלוסיה כולה, מתוך הבנה שהצטמצמות מספר המשרות הפנויות למעמד הביניים אינה טרנד מקרי, אלא מבטאת עולם שבו המעמד הבינוני הולך ומצטמק כתוצאה מהעלמות שכבת עבודות הביניים לטובת שוק עבודה קטן המקוטב בין עבודות נהדרות השמורות למתי מעט לבין עבודות מחורבנות המשלמות שכר רעב. האלטרנטיבה שהם מציעים, בהתבסס על העליה העצומה בפיריון לעובד (עליה שתורגמה בעשורים האחרונים בעיקר לעליה ברווחי בעלי ההון, אך לא לעליית שכר העובד. בכלכליסט מצטטים נתון שעל פיו ב-30 השנה האחרונות עלה הפיריון פי שבע מעליית השכר), היא עולם שבו רק חלק קטן יחסית מהאוכלוסיה עובד בעוד השאר נהנים מהכנסה בסיסית המובטחת להם מתוקף זכויותיהם בנכסי הטבע ונכסי המדינה, כמו גם גם בקניינים רוחניים וטכנולוגיים השייכים לחברה. הנסיונות שנערכו בשיטת ההכנסה הבסיסית המובטחת במקומות כמו אלסקה או בכפרים בנמיביה, הראו שזו גרמה לירידה בפשע ועליה ברמת החינוך. עולם הפוסט תעסוקה המוצע על ידי הוגים אלו אינו אם כן עולם ללא עבודה, אלא עולם שבו עבודה חדלה להיות תנאי כפוי וקשה השגה לקיום אנושי בכבוד, והפכה להיות בחירה עבור מי שמעוניינים להגשימה ממטרותיהם שלהם, אם לשם הגשמה עצמית או אם לשם השגת שפע חומרי רב יותר.

המסקנה המתבקשת ממצב חדש שבו רובוטים מאיימים לקחת את העבודות שלנו אינה אם כן להמשיך ולהעסיק את האוכלוסיה באופן מלאכותי במלאכות מיותרות כפי שמציע עדן (טקטיקה שנראית בלוא הכי חסרת תקווה לאורך זמן במסגרת שוק קפיטליסטי). המסקנה המתבקשת היא שינוי רדיקלי במערכת הכלכלית: כזה שלוקח בחשבון שכמויות העבודה האנושיות הנדרשות הולכות ומצטמצמות, ושהדבר הנכון, מבחינה אקולוגית, חברתית, מוסרית ואנושית הוא לנסח מחדש את זכויות האזרח הגלובלי (ותהליך כזה דורש יישום גלובלי) באופן כזה שכל אדם ואדם יהיה זכאי לנתח בסיסי מתוך המורשת הטכנו-כלכלית שיצרה האנושות ושתאפשר לראשונה את קיומם הנוח של כל אזרחית ואזרח ללא צורך בעבודת הפרך שבה נענש האדם בספר בראשית.

תוצאת מהפכה הרובוטית בשוק העבודה לא חייבות אם כן להיות החרפה של היגיון השוק האכזר אשר תותיר אנושות חרבה בעלי פערי אי שיוויון מתרחבים והולכים ותפוצה חסרת תקדים של עוני. אימוץ של מודלים כלכליים חלופיים למודל הנוכחי יכול להוביל לחברה שבה בני אדם לא חייבים לעבוד, אבל נהנים משפע חומרי כתוצאה מהמיכון הגובר של העבודה.

זה המקום שבו מתגלה הבעייתיות העמוקה שמצויה בחזון של קלי. גם אם נניח שבעתיד העבודה הרובוטית ימצאו מספיק משרות לכל האנשים, וגם אם רוב האנשים יהיו מסוגלים לדלג בקלילות ממקצוע למקצוע בעוד שרובוטים לומדים מיומנויות חדשות בקצב הולך וגובר, יש בחזון הזה סיזיפיות שלא ברור מה הצורך בה. כמו שקלי כותב בחזון שלו לעולם התעסוקה בעידן הרובוטי: "הכלכלה הפוסט-תעשייתית תמשיך להתרחב למרות שרוב העבודה תעשה על ידי בוטים בגלל שחלק מהעבודה שלך מחר יהיה למצוא, לעשות ולהשלים דברים חדשים לעשות. דברים חדשים שיהפכו מאוחר יותר למלאכות רפיטטיביות עבור רובוטים."  השאלה היא כמובן למה? למה אנחנו חייבים להמשיך ולחפש עבור עצמנו דברים חדשים לעשות כדי להתקיים בכבוד? מי קבע שחברה אנושית חייבת להתבסס על נסיון נצחי להשאיר את האוכלוסיה עסוקה בניסיון להתפרנס ולהעלות את התוצר ו"רמת המחיה" עוד ועוד, כאשר הדבר שיעלה את רמת המחיה יותר מכל דבר אחר הוא דווקא יותר בטחון כלכלי, פנאי וחופש לאוכלוסיה כולה?! הפתרון הנכון מבחינה אנושית, חברתית, תרבותית ואקולוגית הינו הכרה בכך שהגענו לשלב שבו אנחנו מסוגלים לספק בנוחות את צרכיהם הבסיסיים של כולם, ואף הרבה יותר מכך, ושכעת יכולה האנושות סוף סוף להתמקד בלהקדיש את מרצה לתיקון המרקם האנושי, החברתי התרבותי והאקולוגי.

s

קראו מהממשל לשאוף ל-100% אבטלה. הייפיז.

וזה מחזיר אותי 50 שנה אחורה, לשנות השישים, לעידן אבוד שבו נתפסה העליה המתמדת ברמת החיים ובשעות הפנאי כנתון וחוק טבע כמעט. נביאי חברת הפנאי והשפע של אותה התקופה נבאו, על בסיס המגמות שהיו קיימות בזמנם, עולם שבו מספר שעות העבודה הממוצע הולך ויורד, בזמן שהשפע החומרי הולך ומתעצם עד כדי העלמות מוחלטת של מושג העבודה. תחזיות אלו היו מבוססות על מגמות חברתיות בנות אותה התקופה. בשנות השישים נדמה היה שהחברה המערבית נהנית משפע חומרי הולך וגובר ותנאים סוציאלים משופרים, תוך כדי שכל עובד נדרש לפחות ופחות שעות עבודה, ותוך כדי שהכלכלה משגשגת. באותה תקופה נהוג היה לדבר על "כיסי עוני" – כאילו שעוני היא תופעה נכחדת, שמתרכזת במובלעות שעומדות אוטוטו להעלם. אי אפשר להבין את הצלחת תרבות הנגד הפסיכדלית של שנות השישים על  אידאולוגיית ה-Turn On, Tune in & Drop Out מבלי להבין שזו תודלקה על ידי השפע הכלכלי של אותה התקופה, שאפשר לאנספור צעירים לפרוש מהמרוץ החומרי מתוך בטחון שלא ייקשה עליהם להמשיך להתקיים בנוחות גם בשולי החברה, בלי לעבוד. קבוצות מהפכנים פסיכדלים בני התקופה ההיא כמו הדיגרס והייפיז טענו שעודפי הייצור של התרבות הפכו כבר גדולים כל כך שהשוליים החברתיים יכולים להתקיים מהם בנוחות מבלי להדרש לעבוד, ומבלי שיחסר משהו למישהו. הם הפיצו את רעיון ה-FREE שבמסגרתו העודפים של החברה הופצו בצורה חופשית: מזון חופשי, בגדים חופשיים ואפילו כסף חופשי. הייפיז, למשל, הציעו לשנות את מטרות הממשל מ-0% אבטלה ל-0% אחוזי תעסוקה או 100% אבטלה: עולם שבו כולם יהיו חופשיים מהעבודה ויוכלו להקדיש עצמם להגשמת הפוטנציאל ההתפתחותי שלהם.

חזון פסיכדלי לעידן הרובוטי הפוסט-תעסוקתי

התקוות של הסיקסטיז התרסקו מאז על שרטון היסטורי בדמותו של עולם עם אוכלוסיה גדלה שנאלצת לעבוד מסביב לשעון, ורמות אי שיוויון גדלות. אפשר להתווכח על הסיבות לכך (הצעתי למעלה כמה אפשרויות), אבל הסימנים מתרבים לכך שההתפתחויות הטכנולוגיות בנות ימינו מקרבות אותנו להזדמנות היסטורית שתאפשר את ההגשמה של הנבואות הללו מאמצע המאה העשרים, וזו סיבה אחת שכדאי לחזור אל השיח של הסיקסטיז על חברת השפע העתידית.

אחת השאלות הקשות של עידן השפע הייתה מה יעשו בני האדם עם כל הזמן שיעמוד לרשותם. אתיקת העבודה הפרוטסטנטית מגדירה את האדם באמצעות העבודה שבה הוא עוסק ומציגה את העבודה כערך בפני עצמו. על עוצמתה של עמדה זו בחברה שלנו ניתן לעמוד מהדיונים הציבוריים על הסכנה הפסיכדלית של שנות השישים – דיונים אלו התמקדו לעיתים מזומנות בטענה שהפסיכדלים יצרו דור חדש של עצלנים, חסרי שאיפות חומריות ותמריץ לעבודה. הטענה הזו ניזונה מבדל אמת מסוים. חומרים פסיכדלים גורמים למשתמשים בהם למצוא יותר עניין וסיפוק בהתפתחותם האישית, במערכות היחסים הקרובות אליהם, ובמקסום של חווית הקיום האנושי. על רקע זה העיסוק בשפע חומרי נסוג לעיתים אל הרקע. אלא שהתכונות הללו של הפסיכדלים עשויות  להפוך אותם לחשובים במיוחד עבור עידן הפוסט-תעסוקה.

אחת השאלות שחזרו ועלו בדיון של שנות השישים על עידן השפע המתקרב הייתה, מה תעשה האנושות בכל הזמן החדש שיתפנה לידיה. נביאי הזעם הזהירו מפני השעמום הצפוי כמו גם מפני ההתמכרות לתענוגות שטחיים. הם הזהירו כי חיים ללא צורך בעבודה יגרמו לדיסאוריינטציה באוכלוסיה שלא יודעת כיצד להעסיק את עצמה ומה לעשות בפנאי רב כל כך. וכאן בדיוק, טענו חלק מחסידי החוויה הפסיכדלית, עשויה להתברר החשיבות של הפסיכדלים בחברה מתקדמת של פוסט תעסוקה. חומרים פסיכדלים מגדילים בקרב צרכניהם את העניין בעולם החוויה האישי שלהם, בהתפתחות אישית וחווית החיים כמסע. באופן זה, הם יכולים להיות מרכיב מרכזי ונחוץ בתזונה התודעתית של אנושות שנדרשת להגמל מההרגל להגדיר עצמה באמצעות עבודה וצרכנות. באקונומיסט כותבים שמהפכת הרובוטיקה המתקרבת תשחרר אנשים  להקדיש עצמם לכתיבת שירה ולחינוך ילדים מקבוצות אוכלוסיה מוחלשות "למרות שאל לנו להיות מופתעים אם רוב האנשים ישתמשו בזמן שיתפנה להם על מנת לשחק במשחק הוידאו החביב עליהם." הפסיכדלים יכולים להיות מרכיב הכרחי בתוכנית שמטרתה לסייע לאנשים למצוא בחיים משמעות שאינה נגזרת של עבודה וצרכנות.

 הנבואות הקודרות על הפוטנציאל ההרסני שעשוי להיות לצמיחת הרובוטיקה עבור הכלכלה והחברה (בין השאר) עשויות בהחלט להתברר מוצדקות, וזו סיבה אחת טובה לחפש אלטרנטיבה שתהפוך את הסיוט הרובוטי לחלום. החברה הפוסט-תעסוקתית הפסיכדלית תהיה החברה ההומניסטית הראשונה בהיסטוריה: הראשונה שבה בני אדם יכולים להתפנות מעבודה משעממת ומאבק משאבים הרסני, ולהקדיש את עצמם להגשמתם האישית ולתיקון העולם.

 חג חירות שמח.

ניקיון פסיכדלי

איך החוויה הפסיכדלית יכולה לשפר את רמת הניקיון בביתכם

cleaning2

יש להזהר שלא להגזים במינון על מנת שלא להגיע למצב של המנקה הפסיכדלי הנראה מעלה. אילוסטרציה.

תיאוריית הקוף המסומם של טרנס מקנה טענה שפטריות הפסילוסיבין שיחקו תפקיד חשוב באבולוציה האנושית. כשצורכים מהן כמויות קטנות, הפטריות מחדדות את החושים ואת התפיסה של פרטים ויזואלים ושמעיים ובכך, טען מקנה מקנה, הן מסייעות בציד ובליקוט המזון. על פי מקנה, אכילת פטריות לא רק מחדדת את התפיסה, אלא גם מגבירה את החושניות והיכולת הורבלית, ובכך מעניקה למי שאוכל אותן יתרון אבולוציוני בברירה המינית. כך, לטענתו, היו הפטריות סוכן ממריץ לאבולוציה של התודעה והמח האנושי.

נזכרתי בתיאוריית הקוף המסומם של מקנה לאחרונה כשערכתי נקיונות בבית. תמיד הייתי גרוע בלנקות, למרות החניכות שערכו לי המורה בבית ספר, הרס"ר בצבא וחברותי לאורך השנים. לאחת החברות הללו, עם זאת הייתה תובנה מאוד מעניינת בנושא נקיון. היא הסבירה לי שכדי לנקות צריך קודם כל לראות את הלכלוך – לזהות אותו.

הטיעון הזה משך את ליבי. הוא הזכיר לי את הדימוי הפסיכדלי של דלתות התודעה – כדי לדעת לנקות, היא הסבירה לי, צריך לפתוח את דלתות התודעה – לשחרר את העיניים מהמבט המורגל שלהן, שמרפרף על פני הפרטים השונים של המציאות בלי לתפוס אותם באמת, על מנת שיראו את המציאות כפי שהיא.

דברים דומים אמרה לי שותפה לדירה כשהסבירה לי איך היא מנקה את הדירה. "אני פשוט הולכת למקומות רנדומליים בבית, ואז אני עוצרת, מסתכלת ורואה מה יש בשדה הראיה שלי שמפריע לי. אז אני מדמיינת איך הייתי רוצה שזה יראה, ומה אני צריכה לעשות כדי שזה יראה ככה."

מדהים! ניקוי הבית כתהליך של התנבאות, ופעולה אקטיביסטית בשטח שיוצרת במציאות את הסדר ההרמוני של התודעה!

נדמה שהתכונה שהופכת את המיקרודוזינג הפסיכדלי לכלי שימושי במסגרת חוויה של ציד וליקוט – ההעצמה של תשומת הלב לפרטים קטנים במרחב – יכולה להפוך אותו לשימושי מאוד גם בניקיון הבית. גורם נוסף שהופך את המיקרודוזינג הפסיכדלי ליעיל עבור האדם המנקה הוא ההנאה האסתטית שהאדם במצב תודעה פסיכדלי מפיק ממרחב מרחב הרמוני ונקי, המייצרת בו כמיהה פנימית להרמוניה וניקיון ומעצימה את ההנאה מתהליך הניקיון כתהליך של טיהור העולם הפנימי. בעולם שהחוויה הפסיכדלית בו עברה לגאליזציה לקחת 10-20 מיקרוגרם של אסיד ביום של נקיונות לבית יסייע למי שמתקשה לנקות את ביתו לעשות זאת כהלכה, וגם לשמור על מצב רוח טוב תוך כדי.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 280 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: