טכנומיסטיקה

לפני שלושה שבועות, לאחר תקופה סוערת במיוחד ביחסי עם הפייסבוק ולאחר שהכרתי בתלות שפיתחתי בו, החלטתי לקחת הפסקה מהאתר כדי לבחון את היחסים שלי איתו, כחלק מתקופה שאני לוקח לעצמי כרגע לבחינת היחסים שלי עם כל מיני הרגלים וחומרים. זהו הדו"ח המלא של החוויות והמחשבות מהתקופה שקדמה למשבר הפייסבוקי שלי, ומהתקופה ללא פייסבוק. הרהורים אישיים על התודעה (שלי, ובכלל) בעידן הרשת החברתית שצריכים להתפרסם מחוץ לרשת החברתית.

***

פייסבוק ולחץ חברתי

שמתי לב שאת רוב של הדברים שאני רוצה להגיד לפייסבוק אני בוחר שלא לומר לו. לעיתים בגלל שאני חושש שלא ימצאו חן מספיק בעיניו, לעיתים בגלל
שאני חושש שיעוררו את זעמו, לעיתים בגלל שאני סתם לא בטוח בהם מספיק, לעיתים כי אני לא במצב רוח, לעיתים כי נח לי איפה שאני ולא בא לי לטפס על רכבת ההרים הרגשית הכרוכה עבורי בפרסום סטטוס. פעם חשבתי שאני אמיץ מספיק בשביל לומר כל מה שיש לי לומר, ואולי באמת הייתי, אבל פייסבוק מורט לי את העצבים בשיטות הדירוג והשיסוי שלו – במניפולציות ובסנקציות הפומביות שכרוכות בשימוש בו ושנוטות לטפח קונפורמיות ולעצב את הנאמר בתנאי השיח שהוא כופה. זה נכון שעבור אנשים מסוימים שחיים מפרובוקציה, זעזוע ועימות, פייסבוק יכול להיות כלי לטיפוח יצר הפרובוקציה, אבל עבור אנשים שחוששים לעמוד מול דעת הרוב בקבוצה החברתית שלהם, שאותה הפייסבוק מיטיב כל כך להורות, הוא מסמן את גבולות התודעה ואת גבולותיו של הניתן להאמר. עבור אנשים רבים פייסבוק הופך לבר שיח פנימי, חזק ושליט מדי מכדי שיוכלו לענות לו בגאון והופך  לכלי להכפפת תודעה קונפורמית מסוימת – לחיזוק ואשרור של דעות מקובלות (אלו של הקבוצה החברתית שלך) ולהרחקה מדעות בלתי מקובלות. בסה"כ, עם כל כמה שהוא פותח את הבמה לדיונים מושכלים או מתלהמים, פייסבוק מהווה בראש ובראשונה כלי למיצוקה של התודעה בתוך גבולותיה הנוכחיים.

ההשפעה המשתקת של של הסטטוס האסינכרוני על התודעה הסינכרונית

ויש עוד סיבה מרכזית שאני בוחר שלא לומר לפייסבוק את רוב הדברים שאני רוצה לומר לו. בגלל שהוא רודף אותך. בגלל שלדבר אל הפייסבוק זה לא כמו לדבר בשיחה עם חברים, ולשכוח מזה שלוש דקות מאוחר יותר. לדבר אל הפייסבוק זה לדבר אל תיבת תהודה שממשיכה להדהד את דבריך שוב ושוב שעות וימים אחרי שעזבת ויש אנשים שמגיעים ומדי פעם תוחבים אוזן לתוך התיבה ומאזינים למה שאמרת ולפעמים הם עונים לך חזרה, ולפתע הדבר הזה שאמרת מתעורר מחדש וכאילו אמרת אותו שוב, ואתה נדרש שוב לעמוד מאחוריו ולגונן על עמדתך. כל דבר שאתה אומר בפייסבוק הוא כמו אבן שנזרקת למים ויוצרת גלים, והגלים האלה נמשכים עוד זמן רב לאחר שהאבן כבר טבעה לקרקעית האגם. הם ממשיכים בפייסבוק, אבל חשוב מכך הם ממשיכים גם בתוך התודעה, כך שבזמן שאתה שואף לחשוב מחשבה אחרת או פשוט לשמור את המחשבה שלך צלולה, המחשבה הקודמת ממשיכה להתגלגל ולטלטל את הספינה.

פייסבוק והאסקפיזם

בסופו של דבר אני נכנס לפייסבוק לא בגלל שחשוב לי מאוד מה שיש בו, אני נכנס אליו כדי להמנע מדברים בחיים שלי שאני לא רוצה רוצה להתעמת איתם. הוא מספק הפוגה ובריחה מדברים שמפחידים אותי, מדברים שמשעממים אותי, מרגעים שלא מתחשק לי להשאר עם עצמי או עם תחושה/מטלה כלשהי שאיני רוצה להיות בה. מה עשו אנשים לפני שהיה הפייסבוק? האם הם פשוט כתבו את המאמר? פשוט עשו את העבודה שלהם? או שהם מצאו הסחות דעת אחרות? וכבר כתבתי בעבר שהשיעור של הפייסבוק זה שאם אתה מוצא את עצמך נורא רוצה להכנס לפייסבוק בזמן שאתה אמור לעשות דבר אחר, כנראה שאתה לא באמת אמור לעשות אותו.

מחזורי הגאות והשפל של הלייק

לפעמים זה מרגיש כאילו הלייקים מגיעים במחזורים של גאות ושפל, שלא ברור מה שולט בהם? כאילו יש ללייק היגיון שקשה לפענח את הקפריזיות שלו. רגע אחד לאחר פרסום איזה פוסט הלייקים מגיעים בחבורה אחד אחרי השני, ואז רגע מאוחר יותר הם עוצרים לדקות ארוכות. המח מראה שחורה שלי מביט במסך ולא מבין. ולפעמים אתה לא באתר שעות, אתה נכנס לראות אם קיבלת איזה לייק ונאדה. כלום. אבל אז ברגע שנכנסת, מגיעים לפתע הלייקים אחד אחרי השני, וזה מרגיש כאילו פייסבוק רוצה למשוך אותך אליו, כאילו הוא אומר: "תשאר כאן אצלי ותקבל יותר אהבה. אני מבטיח." אבל לפעמים דווקא כשאתה באתר זמן ארוך הלייק המיוחל לא מגיע, ואז כשאתה עוזב וחוזר אחרי זמן מה פתאום זכית בהמון לייקים לא צפויים – ואז אני חושב שאולי הפייסבוק דואג לי. אולי הוא דואג שאם אני אבלה יותר מדי זמן איתו, לא אמלא את המטלות שלי ולא אעמוד באתגרי החיים. אז הוא דואג לי. הוא אומר משהו כמו: "לך תעשה את הדברים שלך, אל תדאג לגבי האהבה, אני אאסוף לך אותה ואעניק לך אותה בזר גדול כשתחזור אלי." האם הכל מקרי בפייסבוק או הכל בהשגחה?  נסתרות דרכיו של הפייסבוק, מה משתי האופציות נכונה? ואולי שתיהן? ואולי אף אחת מהן? דבר אחד אני יודע בוודאות, מעולם בהיסטוריה לא הומצא מכשיר שמשקף בצורה אכזרית כל כך את ה- vanity האנושי כמו הפייסבוק. מכונת מראה שחורה לערעור הזהות העצמית ולטיפוח הצורך הכפייתי באשרורים.

נסיון כושל לדיאקטיביישן שעלה יפה מהמצופה

לאחר ימים סוערים ביחסי עם הפייסבוק התכוונתי לעשות דיאקטייביט לחשבון כדי לנסות קצת את החיים האחרים שמחוץ למסך, אבל אז גיליתי שאם אבחר לעשות דיאקטייביט לחשבון שלי זה יעצור את הפעילות בדפי הפייסבוק שאני מפעיל ויזרוק אותי מתפקיד האדמין בקבוצת הוידאו הפסיכדלים שאני מנהל. הבנתי שאי אפשר להפסיק. אני כבר לא יכול להפסיק. זה כמו מישהו שהקים משפחה והוא כבר לא יכול ללכת להזרק לו על חוף נידח כשבא לו. יש לו אחריות לאחרים. אז זהו, אני נשוי לפייסבוק ויש לנו ילדים. זוועה. תחושת חוסר האונים והזעם התגברה ככל שחשבתי על זה שמנוע ממני לחתוך את הקשר בינינו, ואז היא התגברה עוד יותר כשחשבתי על כך שהרצון העצמי שלי חלש כל כך שאני זקוק לתמיכה החיצונית הזו (מנגנון דיאקטיבייט) כדי לא להכנס לפייסבוק באופן כפייתי, ואז החלטתי לעשות דיאקטיבייט לעצמי. פשוט לא לפתוח את הפייסבוק שבוע. באופן מוזר זה עבד והפך להיות מדבק. מהרגע שהחלטתי שאני לא נכנס לפייסבוק חוץ מאשר לענות להודעות במסנג'ר, ובכל מקרה לא מפרסם סטטוסים או גולל את הניוזפיד, זה הפך להיות הרגל נעים שדי קל להחזיק. בלי ששמתי לב התקופה ללא פייסבוק הרחיבה את עצמה משבוע לשניים לשלושה, ואז ליותר עד שהחלטתי לנסות לחזור.

יתגדל וישתבח שמו

כשאנחנו כותבים לפייסבוק, למי אנחנו כותבים? האם אנחנו כותבים לאנשים מסוימים בתוכו? לחברים? לאיזה חברים? מהלימודים? מהעבודה? מהילדות? מהשכונה? מפה או משם? ואולי גם וגם? אבל אני נוטה לחשוב שבראש ובראשונה אנחנו כותבים לפייסבוק עצמו, כנמען העליון והנשגב של המכונה הגדולה. זה מזכיר לי את הפרק בסאות'פארק על ה-NSA שבו באטרס שומע שהממשלה צופה בכל דבר שאתה עושה ומתחיל להתפלל אליה, לסגוד לה ולבקש ממנה מחילה על חטאיו. במובנים מסוימים חברת המעקב היא אכן הגשמה של פנטזית ההשגחה האלוהית. יש לנו אבא שצופה בנו. האבא הזה פשוט איבד בינתיים את האופי המיסטי והנשגב שהיה לו והפך למכונת-על שצופה בכל מעשינו ושבפניה אנו מתוודים.

תקציר נמרץ למה רשתות חברתיות כל כך ממכרות

המוח של החיה האנושית, שבילתה את רוב ימי קיומה כציידת-לקטית פליאוליתית, התפתח באופן שמעניק תגמולים על פעולות המסייעות להשרדות כמו מציאת פרי מתוק שגדל על שיח, השגת מזון שומני, קיום יחסי מין או חשיפתה של פיסת רכילות עסיסית. הדרך של המח לתגמל על מאורעות כאלו ולגרום לנו לתור אחריהם הוא באמצעות תגמולים ביולוגיים: מוליכים עצביים כדוגמת הדופאמין שגורמים לנו תחושה טובה. אלו גורמים לנו להמשיך לתור אחר מנת הדופאמין המיוחלת על ידי המשך החיפוש אחר תותים טריים שאולי נמצא בשיח הבא. אלא שבעולם הציידי-לקטי מגוון ושפע הגירוים היה מצומצם בהרבה מבתקופתנו, כאשר כל לייק או הודעה במסנג'ר יכולים לשחרר מנת דופאמין ממכרת. הקצב הבלתי ניתן לחיזוי של מנות הדופאמין מתווכות הרשת מגביר עוד יותר את התלות בהן. חוקרים בחנו את האפקט שיש לגירויים לא צפוים על התמכרויות. כך למשל כאשר הם הופסקה הזרמת סמים לעכברים שכל פעם שלחצו על דוושה קיבלו לאחר מכן סם ממכר, העכברים התייאשו בשלב מסוים והפסיקו ללחוץ על הדוושה. לעומת זאת, כאשר אספקת הסם הופסקה אבל חודשה מדי פעם, לעיתים נדירות, העכברים פתחו דפוסי התנהגות כפייתיים. גם כשהאספקה פסקה לעשרות או מאות פעמים, תמיד הייתה תקווה שאולי בלחיצה הבאה יסופק הסם המיוחל, אז הם המשיכו ללחוץ וללחוץ. ככה גם אנחנו ברשת החברתית. לעולם אין לדעת מתי נקבל הודעה מחבר, מתי יגיע הלייק או מתי יענו לתגובה האחרונה שלנו, אז אנחנו לוחצים ולוחצים עד למנת הדופאמין המיוחלת שתגיע, וכמה זה נעים כשזה מגיע. אנחנו פשוט לא בנויים לדעת לנהל את ההרגל הזה. (וראו את הפסקה "מחזורי הגאות והשפל של הלייק". כאן. האם ייתכן שפייסבוק תשתמש או כבר משתמשת בטכניקות כאלה כדי להעצים את האופי הממכר של האפליקציה? כך או כך, מבחינה פסיכו-אבולוציונית נראה שזו טכניקה שעשויה בהחלט לעבוד…)

פייסבוק ושליטה בתודעה

מפגינים מתנועת זכויות האזרח עם כרטיסי ניקוב על צווארם לאות מחאה בברקלי 1964. (התמונה לקוחה מתוך הספר From Counterculture to Cyberculture).

בשנות החמישים, פסיכולוגים אמריקנים של המלחמה הקרה קיבלו מענקים נדיבים כדי ללמוד איך לצפות את התנהגות התודעה האנושית ולשלוט בה, הקשר שבתוכו גם שגשג מחקר הסמים הפסיכדלים של התקופה ההיא. פייסבוק מגשימה את הפרויקט הזה בצורה מושלמת ומסיבית הרבה יותר ממה שיכלו לחלום אותם פסיכולוגים של אמצע המאה העשרים. היא כלי מסיבי לחיזוי התודעה האנושית (למה תעשה לייק? ממה תבחר להתעלם? למה תגיב? עם מי תתחבר ועם מי לא?) ולשליטה המונית בתודעה האנושית (איך לקדם ברשת אלקטרונית פוסטים מסוימים על פי אינטרסים כלכליים או אחרים? איך לשלוט בתודעת ההמון בעזרת אלגוריתם הבוחר מה להראות ומה להסתיר ומתי?) שבו כולנו סטטיסטים קטנים וחסרי חשיבות. פייסבוק היא המקום שבו כולנו עוברים דה-הומניזציה בסיסית ויסודית – מתמסרים בשכרון חושים לביג-דאטה. סטודנטים בברקלי יצאו בשנות השישים, כשהמחשבים הראשונים החלו להופיע לאוניברסיטאות, להפגנות נגד הפיכתו של האדם לכרטיס המנוקב על ידי מחשב. היום כולנו כרטיסים מנוקבים היטב בתוך המכונה של הפייסבוק. חשים טוב מדי את הדחף ללחוץ על האייקון של האפליקציה כל פעם שמתפנה לנו איזה רגע, להקליד את האות הראשונה בשורה של הכתובת ולתת לדפדפן להשלים לנו את הכתובת המיוחלת שתיקח אותנו לרקיע הסרוטונין של לוסי בשמיים עם צוקרברג, לקחת אותנו לנבר נבר לנד של הלייקים והעדכונים האנסופיים. עכברים במעבדה פלנטרית שלוחצים בכפייתיות על לחצן שהוצב בפינת הכלוב שלנו כדי לקבל עוד מנה של דופאמין בתוך מרוץ מואץ וחסר קץ בגלגלת המסתובבת של  הפייסבוק. כלואים בתוך תא התודעה שלנו, שבו מתרחש הניסוי הגדול.

מצב חירום פייסבוקי

מדי פעם אני כמעט מצפה כבר שמישהו יכריז על מצב החירום. כמו בשנות השישים, כשלינדון ג'ונסון הכריז בפני האומה שחומרים משני תודעה הפכו סכנה לבריאות, לחיות ולכבוד העצמי של האומה האמריקאית, אני חולם כיצד ברק אובמה עולה לנאום מיוחד בפני האומה ומכריז שהנתונים מבהילים: מגפות הסמים של שנות השישים והשמונים היו היו תופעת שולית לעומת הזן החדש והאגרסיבי יותר של התמכרות למדיה חברתית. הסקרים, הוא יכריז בפני הציבור המזועזע, מצביעים על כך שעשרות אחוזים מהציבור האמריקאי כבר מכורים בצורה אנושה למדיה חברתית, וכמובן, כרגיל, אלו הם הצעירים, עתידה של האומה, שנפגעים יותר מכל. המכורים לא מסוגלים לתפקד בלי לעשות שימוש במדיה חברתית עשרות פעמים ביום, כדי לקבל עוד ממנת הדופמין שהורגלו אליה. הם איבדו את יכולתם לקיים זהות הנובעת מתוך עצמיותם ופיתחו תלות במערכות פידבק המספקות להן זרם בלתי נפסק של אישוררים אקסטרניים המזינים אותם דרך הרשת האלקטרונית. ללא האישרורים התכופים האלה שמכוונים את תחושותיהם באופן קיברנטי כמו פסי השוליים של התודעה, הם אינם מסוגלים לתפקד, לחשוב, להרגיש. המדיה החברתית, יכריז הנשיא, שללה מהאומה שלנו את האנושיות והכבוד העצמי שלה. היא הפכה אותנו למכורים נעדרי חוט שדרה. ואם הוא ירצה לקחת את זה למקום הקיצון, הוא ימשיך לאן שהמשיך ריצ'רד ניקסון, יקבע שרשתות חברתיות הן אויב הציבור מספר אחת ויכריז על המלחמה בהן כמלחמה החשובה ביותר של החברה האמריקאית בעידן הזה. יחידות מיוחדות ללוחמה בסמים אלקטרוניים יפשטו על משרדי ושרתי הרשתות החברתיות כדי להגן על האומה האמריקאית הנאצלת מפני ההתמכרות המבזה הזו שאחזה בלבבות האזרחים. זו כמובן רק פנטזיה, לרשתות חברתיות יש הרבה יותר כסף ולוביסטים משהיו ללסד או לקראק.

האם ראוי לכתוב נגד הפייסבוק בפייסבוק?

לכתוב נגד הפייסבוק בתוך הפייסבוק זה קצת כמו לחלק כרוזים נגד הצאר באמצע מצעד חגיגי ברחוב ראשי ברוסיה שלפני המהפכה הבולשביקית, וזה גם מרגיש חסר כבוד עצמי, כי אף אחד לא מחייב אותך להיות בפייסבוק. כמו שטורחים להזכיר לנו אנשים מסוימים פייסבוק זה אתר מסחרי וכל מי שנכנס לשם בוחר לעשות את זה מרצונו החופשי. לכתוב נגד הפייסבוק בתוך הפייסבוק זה כמו לדבר נגד העישון תוך כדי כשאתה יונק מסיגריה שבזווית פיך (או כפי שילמדו הטוקבקיסטים: לבקר את ישראל מתוך ישראל. לך לפלסטין!). ומצד שני כמה ברירה יש לך כבר? כבר אמרנו בעבר שפייסבוק הוא כמו מדינת לאום פוסטמודרנית שאי אפשר באמת לעזוב אותה כי כל מי שיקר לך שם. כי בנית שם חיים. אפשר לדבר נגד הפייסבוק במקום אחר, אבל מי יקשיב? והאם אתה לא באמת רוצה שפייסבוק ישמע את מה שיש לך לומר לו?

ננעלו שערי שמיים: החיים מחוץ למח הקיבוצי

אני מסתובב ברחובות ואין לי אופציה להכנס לחשבון שלי. לא כי אני לא יכול, אלא כי אני לא מרשה לעצמי. זו הרגשה מעצימה. אני הולך ברחובות וגולש את מציאות האוף-ליין אבל נשאר בלתי נראה לעולם הדיגיטלי שסביבי. בימינו מספיק שלא תתחבר לפייסבוק כדי להרגיש כאילו אתה חי אוף גריד. קצת כמו בסוף הכריסטמס ספיישל של מראה שחורה, אני מרגיש כאילו הדמות שלי שהולכת ברחוב שקופה לעולם שסביבי. לא לעולם הפיזי כמובן, אלא לעולם התקשורת האלקטרוני והבלתי נראה שאני יודע בוודאות שרוחש סביבי כל העת. להיות מחוץ לפייסבוק מרגיש ברגעים האקסטטיים האלה קצת כמו להבריז מהכיתה. המורה סגרה את הדלת מאחורי כולם במימד האלקטרוני, ואני מסתובב כאן לבדי במדבר של הממשי, ונחמד לי. כשאתה עוזב את הפייסבוק בשקט הוא עוזב אותך בשקט. פחות מחשבות טורדניות, פחות דחפים בלתי נשלטים. שקט מחוץ לנהמה המזמזמת של המח הקיבוצי, וזה נחמד ומצד שני יש גם אלמנטים של חרדה קיומית בקיום מחוץ להשגחה של הפייסבוק. לאחר שננעלו שערי שמיים של הרשת החברתית נשארת לבדך במציאות האוף-ליין הקרה והאכזרית, מחוץ לאלמוות של הפייסבוק.

געגועי לפייסבוק

אחרי 18 יום בלי פייסבוק אני כבר מרגיש היטב את הגעגועים. הדחף לבדוק את הפיד כל פעם שמתפנות לי כמה דקות ביום, או כל פעם שאני רוצה להמנע מלהתעמת עם דברים שעלי לעשות, ירד וכמעט נעלם. מה שכן מורגש זה הגעגועים. בגלל שלא עשיתי דיאקטיבייט ואני עדיין משתמש במסנג'ר כדי לתקשר דרך הפייסבוק, כל פעם שאני נכנס לאתר אני רואה ידיעה אחת ראשית, פוסט אחד נבחר שהפייסבוק חושב ברוב ערמומיותו שהוא החשוב ביותר מהימים האחרונים – זה שיגרום לי לפרוץ בבולמוס גלישה בלתי נשלט. זה מעניין להסתכל איזה פוסט זה. של מי ומה. כמו שד מסיפור שמבטיח ניסים ונפלאות כדי שיחלצו אותו מהבקבוק, כל פעם הפייסבוק שולף משפט של אחד מחברי הטובים כדי לפתות אותי להכנס חזרה לתוך הבקבוק. המסר של ז'רום לאניר על כך שברשתות החברתיות אנחנו המוצר שבו סוחרים מעולם לא היה בהיר יותר. הפייסבוק משווק לי בצורה ערמומית את החברים שלי כדי שארשה לעצמי להבלע שוב בחיבוקו הוירטואלי. האתגר הוא הוא לא לגלול. ללכת ישר לתיבת ההודעות הנכנסות בלי לגלול ובלי לעשות לייק שזה אתגר קשה עוד יותר. לא פחות משפייסבוק הופך אותנו לאנשים שזקוקים לאישרור, נדמה שהוא גם הופך אותנו לאנשים שזקוקים כרונית להעניק אישרורים לאחרים, אולי כי זו עוד דרך שלנו לאשרר את עצמנו. כשאני מביט בפוסט הבודד הזה שבפסגת העמוד אני מרגיש לפעמים אשמה כלפי מי שכתב אותו, כי אני לא יכול לעשות לו לייק בגלל תנאי החוזה הפנימי שעשיתי עם עצמי. זה כאילו שחבר מספר לך בדיחה או סיפור משעשע שקרה לו ולך אסור לצחוק או לחייך. חוויה מורטת עצבים. למרבה המזל כאן בפייסבוק זה קל יותר, אף אחד לא יודע איפה אני ואיפה אני לא, חוץ מהפייסבוק הגדול, הנשגב ויודע הכל. אבל מעבר לאשמה יש סקרנות, סקרנות לדעת מה כותבים שם כולם בעולם ההוא שנשארתי נעול מחוצה לו. לגזור על עצמך גלות מהפייסבוק היום זה לגזור על עצמך גלות מהעולם החברתי. במיוחד אם אתה לא גר באותה ארץ כמו החברים שלך, כמוני כרגע. אם אני חוזר לפייסבוק עכשיו זה למרות הפייסבוק ולא בגלל. את ההתמכרות המגונה לאתר הגרוע הזה אני מסוגל להפסיק, כך נראה. הדברים שאני מתגעגע אליהם זה האנשים שבתוכו. לפייסבוק אין שום דבר להציע לי, רק את מי שבתוכו.  זה רק מזל רע ודי אומלל, שבעידן ובסיטואציה הנוכחיים העולם החברתי שלי הפך להיות משהו שהגישה אליו מתווכת דרך מונופול מסחרי של המאה ה-21, שכולם עברו להתגורר בו. לא. זה יותר ממזל רע. זה מזעזע.

תעצרו את העתיד, אני רוצה לרדת

המחשבה שחוזרת ועולה בי בזמן שאני כותב את הפוסט הזה היא שבלי ששמנו לב אנחנו כבר בעתיד. אולי זה כי הגענו ל-2015  השנה הסימבולית שמייקל ג'יי פוקס ביקר בה בחזרה לעתיד 2, אבל מרגיש לי יותר ויותר שאנחנו כבר לא מדברים על העתיד. אנחנו בעתיד ממש. האם המציאות הנוכחית לא נשמעת כבסיס לגיטימי לספר סייברפאנק משנות השמונים? העולם מנוהל בתוך רשת אלקטרונית שאזרחי העולם מכורים לה וששולטת ברגשות ובידע שלהם באופן קיברנטי. עולם שבו המציאות החברתית הפכה להיות מתווכת מדיה, כך שכדי לתקשר עם החברים שלך אתה חייב להכנס לרשת חברתית חמדנית שסוחרת בזהויות שלך ושל חבריך בהתאם לצרכיה הכלכליים. תעצרו את העתיד אני רוצה לרדת.

סיכום ביניים

הניסוי מסתיים. עלי לחזור קצת לארץ הרשתות החברתיות, לפחות לזמן מה, כדי להבין מה קורה לי שם, ונדמה שהגיע הזמן לנסות לסכם את מה שעבר עלי בשבועות האחרונים, וזה יותר קשה ממה שציפיתי. האם משהו השתנה בי בשבועות האחרונים האלה, חוץ מזה שלא נכנסתי בפייסבוק. קשה לי לומר. ובכן, השבועות האחרונים היו טובים, יפים ומלאים באושר. אבל האם זה קשור רק בפייסבוק? אני לא בטוח. ומה עוד השתנה? אני מתרגז פחות ועסוק פחות באירועים בישראל שהיו מוציאים אותי משלוותי. זה כנראה קשור לפייסבוק בבירור. וכן, אני יותר פנוי להשתתף בעולם שנמצא בסביבתי המיידית. גם זה השפעה של הפייסבוק. מצד שני אני מרגיש מנותק ומבודד יותר מהעולם של חברי הפייסבוק שלי, שהתרגלתי שמלווה אותי לכל מקום. יש לזה יתרונות וחסרונות וכנראה שהחסרונות גדולים מספיק על מנת שאצפה לחזור לפייסבוק ולפחות לנסות אותו שוב. לראות איך זה הולך בינינו.

ומה בעצם אני מאחל לעצמי עכשיו כשאני חוזר לפייסבוק, אם החלטתי שאני לא רוצה לעזוב אותו לגמרי, אבל גם לא כל כך נוח לי להשאר בו? נהוג לומר בחקר ההתמכרות שברגע שפיתחת יחסים בעייתיים עם חומר או הרגל ממכר קשה לחזור ליחסים טובים איתו. אפשר לחתוך לחלוטין את היחסים איתו (להפסיק לגמרי לשתות אלכוהול למשל), אבל קשה בהרבה לפתח איתו יחסים חדשים (לחזור לשתות כוסית פה, כוסית שם, כמו בהתחלה). ובכל זאת, אני חושב שזו תהיה הבקשה שלי מהפייסבוק ומעצמי אחרי שלושה וחצי שבועות. לשמור בחוויה של הגלישה בפייסבוק את הצדדים המקרבים, המפתחים והמעצימים ולהצליח לשחרר מהצדדים הכפייתיים, הנזקקים והקטנוניים. לשמור את מה שמרחיב אותי, ולשחרר ממה שמצמצם. האם הדבר הזה אפשרי? במידה מסוימת כנראה שכן, במידה מסוימת המאבק על החירות התודעתית בתוך תודעה קיבוצית אלקטרונית שמאיימת לבלוע אותה כנראה יימשך כל עוד אני שם. זה אולי חלק מהדינמיקה הבסיסית של הקיום ברשת החברתית, שהפך להיות סמל מובהק כל כך של התקופה.

רשימות נוספות בנושא פייסבוק ורשתות חברתיות בבלוג טכנומיסטיקה

קולד טרקי – התוכנה שתגמול אתכם מהפייסבוק

וידויו של מכור לעדכוני סטטוס בפייסבוק

הטלויזיה היא אופיאטית, האינטרנט הוא סטימולנטי