ארכיון קטגוריה: טכנולוגיה

הפרדוקס של מרקורי: על הקלות הבלתי נסבלת של התקשורת המיידית

אם לפני אלף שנה הייתם מציעים לאדם כלשהו מכשיר נישא שמאפשר לו להיות בקשר מיידי עם כל אדם בעולם בכל רגע נתון זה היה כאילו הצעתם לאותו אדם כח קסם מופלא. אותו אדם היה רואה בכם אלים שנתנו בידיו כוחות על.

המיתולוגיות של העבר הפכו למציאות. כמו במשל מיתולוגי עם לקח קודר, מה שמעניין בסיפור האתנן הטכנולוגי של התקשורת המיידית הוא שהרבה פעמים אנחנו לא באמת מסוגלים להתמודד עם ההשלכות של כוחות העל שאנו מאחלים לעצמנו.

המוח שלנו לא בהכרח בנוי כדי להכיל את האופציות שפותחים כוחות העל הטכנולוגים. לקסם התקשורת המיידית והזמינה תמידית יש מחיר והמחיר הזה הוא התמכרות, דכאון, חרדות ושאר הבעיות שזמינות מתמדת ברשתות חברתיות מעצימות על פי הרבה מהמחקר הקיים והחוויות שאנשים משתפים.

הטכנולוגיה ששמה אותנו בחיבור מתמיד עם האחר הגדול – האחר שכולל את הרשת כולה, את האנשים והמכונות כולן, פוגעת ביכולת שלנו להתחבר פנימה. היא מעתיקה את תשומת הלב שלנו מהפנים אל החוץ והופכת אותנו ל- other-centered  באופן קיצוני. מופנים תמיד בתשומת הלב שלנו כלפי חוץ ומנותקים מהמרחב הפנימי.

אחד האספקטים החשודים ביותר בעיני בדיון על העיצוב הממכר של טכנולוגיות בידי ענקיות הטכנולוגיה הוא ההתעלמות מהעובדה שגם טכנולוגיות שאין בעיצוב שלהן שום דבר ממכר במכוון עדיין מצליחות לייצר את הלחש הממכר. ההתמכרות האלקטרונית הקשה ביותר שלי היא לתיבת המייל שלי  – אבל אין בטכנולוגיה של המייל שפותחה לפני חמישים שנה בערך שום דבר שיועד לגרום לי להרגיש התמכרות.

זו עצם הזמינות המיידית שהיא האתגר פה. הקלות הבלתי נסבלת של המיידיות הדגיטלית היא המתנה וגם העונש של האתנן המרקוריאני. העובדה שהמח שלי מתמכר בקלות למייל, שאין שום דבר ממכר במכוון בעיצוב שלו מלבד העקרון הדיגיטלי הבסיסי של תקשורת מיידית שמה בעיני בפרופורציה את כל השיח על חברות הטכנולוגיה שמנסות להפוך אותנו למכורים. זה נכון, הן מנסות וגם עושות את זה בהצלחה רבה בשלל דרכים – אבל ההתמכרות היא פיצ'ר בסיסי של הטכנולוגיה הדיגיטלית.

אחד מהדברים שאהבתי במאמר הזה של טריסטאן האריס היא שלצד התיעוד המדויק של הדרכים השונות רשתות חברתיות מתוכננות בצורה שתעודד התמכרות, הוא גם  מכיר בכך שלטכנולוגיות תקשורת דיגיטליות יש אופי ממכר מבסיסו (שאותו הוא קושר, כמו רבים, למחקרים של הפסיכולוג ב.פ. סקינר על איכויות הממכרות של גירויים בלתי קבועים, מהסוג שטכנולוגיות דיגיטליות מציעות, בדומה לרולטות ומכונות מזל). אחד הפתרונות שהוא מציע הוא לאפשר למשתמשים לקבוע מועדים קבועים שבהם יורשו הודעות חדשות לחדור לתיבת הדואל שלנו כדי לנטרל את השאלה המציקה "האם מישהו כתב לי בינתיים", המובילה ללחיצות חוזרות ונשנות על ידית מכונת המזל.

זה יהיה מעניין אם תלאות תשומת הלב בעידן הדיגיטלי יובילו בסופו של דבר לנסיגה מהפרדיגמה של הזמינות המיידית וליצירת לעולם חדש שבו אנחנו בוחרים להציב מחסומים ולעכב את זרימת המידע על מנת להשיב לחיינו את השפיות – קצת כמו הפרוטקציוניזם שקנה לעצמו מחדש שליטה בכלכלה העולמית לאחר עשורי גלובליזציה שהבהילו את הציבור.

***

אנשים צועדים ברחוב כשהם שקועים במסך הטלפון שלהם. לפעמים מפתיע אותי שרוב האנשים ברחוב עדיין מביטים ברחוב עצמו, למרות מעיין האינפורמציה והחידושים האינסופי שטמון בכיסם (השאלה האם גם התודעה שלהם נוכחת ברחוב או שהם שקועים במחשבות היא שאלה נפרדת כמובן). אולי זה בגלל שהטכנולוגיה הנוכחית עדיין לא נוחה מספיק. אפשר רק לדמיין מה יקרה בשלב הכנראה לא מאוד רחוק שבו הניוזפיד יזרום לנו באופן תמידי על גבי קרנית העין. ברגע שטכנולוגית מידע ישולבו עם מערכות החישה והתפיסה שלנו, על גבי אמצעי החישה והתפיסה הבילוגים שלנו יהיו מרוחים כל הזמן המסכים הממסכים האלה. למי יהיה פנאי או יכולת להתעכב אז על תחושות הגוף, הנשימה או על צלילי ומראות הרחוב, כשעל גבי כל זה תהיה פזורה 24-7 שכבה של אנספור ממתקים צבעוניים שהותאמו כדי ללכוד את תשומת ליבנו על ידי אלגוריתמים שמכירים אותנו יותר טוב משאנחנו מכירים את עצמנו.

***

הפוסט הזה נכתב בימים תקינים קצת פחות ביחסים שלי עם מערכות מידע דיגיטליות. כמו הרבה מההתמכרויות שלנו, גם היחסים שלנו עם הטכנולוגיות הללו דינאמים. יש תקופות שאני מרגיש שפיצחתי לגמרי את מכונת ההתמכרות הפנימית. אני אדון לרצוני. פותח ומתנתק בהתאם לרצון העליון, לקול ההיגיון והשפיות. ויש תקופות אחרות שאני מרגיש בהן ששוב נפלתי לתוך המלכודת. שאני חוזר ומקליק כדי לחוש את הגל המחמם הזה של הדופאמין שזורם בבטן כל פעם שאני לוחץ על הידית של מכונת המזל החברתית.

התקופות הללו מתחלפות ומשתנות בהתאם לשאלה כמה חזק התרגול שלי באותה תקופה, רמת הפעילות שלי ברשתות חברתיות, ומה אני עושה עם הזמן שלי: עובד מול מחשב, קורא ספרים או מבלה עם חברים.

להרגיש את גל הדופאמין הזה חולף לי בבטן ובראש רק מהמחשבה על לבדוק את התיבה. להרגיש את זה ואז לומר לזה לא. אני לא באמת צריך את זה, ולהמשיך לקרוא את המאמר הזה שמעניין אותי, ולדעת שאני יכול להביט בתהליך הפנימי הזה ולהניח לו להרגע ולשכוך מעצמו. ושאם אעשה את זה מספיק פעמים אני אתרגל מחדש לעצמי השפוי שלי, הבלתי מכור. יופי של עבודה פנימית רשמו לנו לעידן הדיגיטלי.

מודעות פרסומת

איך לקרוא: עקרונות לקריאה מזינה, משמחת וחכמה בעידן הדיגיטלי

כיצד להיות תולעת ספרים מאושרת בעידן של רשתות דיגיטליות. עקרונות יצירתיים עבור הקורא בן הזמן לכבוד שבוע הספר 2019

את הפוסט הזה אני מסיים לכתוב לאחר שהמערכת הפוליטית בישראל יוצאת לסיבוב בחירות חוזר שעלותו האמיתית – מעבר לכספית והציבורית – היא חודשים נוספים של טפטוף שיטתי של רעלנים פוליטיים לתודעות האזרחים.

בחירות 2019 הראשונות הרגישו כמו זיהום המוחדר בעירוי לתודעה: צרורות של מסרים דמגוגיים, מניפולטיבים, גזעניים או סתם אלימים המכוונים לזרוע בתודעה טינה וחרדה. הרשתות החברתיות ואתרי החדשות שממלאים את תפריט הקריאה של רבים מאיתנו הופכים בסביבה תרבותית כזו למסעדות מזון נפש מהיר וממאיר.

מעייף ומדכא לקרוא מה שלאתרי חדשות יש לספר על הפוליטיקה והמציאות, אבל קיימות גם אפשרויות אחרות. כקוראים אנחנו יכולים להיות נתונים לחסדי ההרגלים שלנו, או לשאוף לצאת מתוכם ולפתח הרגלים קריאה ותודעה בריאים ומספקים יותר. זהו הנושא של הפוסט הנוכחי.

אני מתחיל את הפוסט הזה בהקדמה על מצב הקריאה בנוף התרבותי בן זמננו שמטרתה להסביר קצת ממה שקרה לקריאה בעשורים האחרונים. אם דיון תיאורטי כזה מעניין אתכם, המשיכו כאן. ואם אתם רוצים להגיע ישירות לעצות הפרקטיות דלגו ישירות לכותרת "עקרונות לקריאה טובה יותר בעידן הדיגיטלי."

הקדמה בנושא קריאה בעידן הדיגיטלי

האם גם אתם הייתם רוצים לקרוא יותר? כמעט כל מי שאני מכיר היה רוצה לקרוא יותר וכולם היו רוצים ששגרת הקריאה שלהם שלהם תכלול יותר ספרים טובים ומזינים: ספרים שיגרמו להם להרגיש משהו עמוק, יפוצצו להם את הראש, ויחלצו אותם מתוך מסחטת המוחות של המדיה החברתית. אנחנו חיים בעידן של תת-תזונה ספרותית ואחת ההשפעות הפרדקוסליות שלו היא שבעידן הדיגיטלי המשיכה של קריאת עומק לא רק שלא פחתה, אלא דווקא גברה, כמו פריט מזון מסוים שנעלם מהתפריט והפך נחשק במיוחד. בהשוואה לאפקט המתיש והמרוקן של ריצה על גלגל העכברים של המדיה החברתית, האיכויות המרפאות והתרפויטיות של ספר במיטה ברורות מאי פעם. ועדיין רוב מי שאני מכיר מתקשים להכניס יותר זמן קריאה איכותי לחיים שלהם. על פי סקרים אנשים כיום קוראים 30% פחות מאשר לפני 15 שנה, והאמריקאי הצעיר קורא ספרים ומגזינים בממוצע שבע דקות ביום. זה לא המון. בוודאי לא בהשוואה לעשר השעות שהוא מבלה מול מסכים.

יש סיבות טובות לנתונים הללו. חוויית הקריאה הקלאסית, החוויה של לשבת במקום אחד ולשקוע בטקסט אחד נמשך לאורך מספר שעות לא הולמת את הרגלי צריכת המדיה שלנו בעידן הדיגיטלי.

מוחו של האדם הדיגיטלי בתחילת המאה ה-21 מאומן לצפות לשורות ארוכות של גירויים אינטראקטיביים קצרים, שמתחלפים מדי מספר שניות או לכל היותר דקות. יש לו פחות יכולת ואולי גם פחות רצון לשקוע במחשבה אחת על פיתוחיה ורבדיה למשך פרק זמן ארוך. הנסיון לקרוא טקסט ארוך או מורכב נקטע לעיתים קרובות על ידי בדיקה חוזרת ונשנית של הרשתות החברתיות, והקטיעות הופכות לעיתים קרובות למנה העיקרית. הספר ננטש בצד.

שני סוגי קריאה: קריאה לינארית וקריאת היפר

כדי להבין מה קרה לקריאה בעשורים האחרונים מאז הופעת הרשת צריך להבחין בין שתי צורות של קריאה שהחוקרים בתקופתנו מבחינים ביניהם: הקריאה הלינארית (הקלאסית) והקריאה ההיפרטקסטואלית.

פתח עידן חדש בקריאה. יוהאנס גוטנברג.

קריאה קלאסית (לינארית, גוטנברגית) היא חוויה פנימית, בעלת קצב מתון הדורשת מחויבות מצידו של הקורא. זוהי קריאה ברצף טקסט קלאסי שיש לו התחלה אמצע וסוף והמתקיים בנפרד מטקסטים אחרים וצורות מדיה אחרות. היא אינה אינטראקטיבית ודורשת ריכוז מתמשך ברעיונות ומושגים המפותחים זה לצד זה ברשת עשירה שיצר הכותב.

הקריאה ההיפר-טקסטואלית, לעומתה, הופיעה עם הופעת הטקסט הדיגיטלי. זוהי קריאה בטקסטים קצרים, לעיתים מרובי כותבים, המחוברים זה בזה באמצעות לינקים ואלגוריתמים ומשולבים לעיתים בסוגים נוספים של מדיה כמו וידאו ותמונות. היא דינאמית יותר באופיה, מתקדמת בקצב גבוה יותר, וקוראיה עושים שימוש מוגבר בדילוגים, רפרוף, סריקה מהירה של הטקסט ובגישה סלקטיבית תכליתית המשתמשת בחיפוש וסריקה לצורך זיהוי קטעי מפתח וחילוץ מידע רלבנטי.

כשמדברים על סוף הקריאה מדברים לרוב על האתגרים הניצבים בפני הרגלי הקריאה הגוטנברגים. הקריאה עצמה אינה נעלמת. למעשה יש מדדים רבים שמצביעים על כך שאנחנו קוראים וכותבים יותר מאי פעם. אלא שהטבע של הקריאה השתנה. הקריאה הקלאסית והלינארית מפנה את מקומה למוד חדש של קריאת-היפר התואם יותר את טבע המדיה והתודעה בעידן הנוכחי.

המשבר אינו משבר של "המילה הכתובת" אלא משבר של המילה המודפסת. בעידן המיילים והמסרים המידיים, שהחליפו במקרים רבים את שיחות הטלפון ואת השיחות בארבע עיניים, השימוש במילה הכתובה התעצם והגיע למימדים חדשים, אלא שהקריאה הדיגיטלית אינה שקולה לקריאה הגוטנברגית וברוב המקרים היא אף חותרת תחתיה. הנטיה שלה למעברים מהירים בין יישומים ופלטפורמות מקצרת את תשומת הלב, מלמדת את מערכת העצבים להסתמך על גירויים קלילים המתחלפים זה בזה בקצב מהיר, ובאופן זה שומטת את הקרקע מהכישורים הדרושים לקריאה הלינארית.

צרותיה של הקריאה הקלאסית לא התחילו עם הסמרטפונים או האינטרנט. תחזיות על סוף עידן הקריאה העמוקה ממלאות את התרבות המערבית כבר מזה מאה שנה ויותר. מרשל מקלוהן הצביע כבר ב-1962 על מתווה המהפכה המתגבשת – שבה גלקסיית גוטנברג —העולם התרבותי שנוצר בהשראת הדפוס— ואדם גוטנברג—האדם שנוצק בדמותו של הדפוס והשפעותיו על המחשבה— הולכים ומפנים את מקומם לאדם מרושת הניזון מזרמי מידע אלקטרונים והינו חלק מכפר גלובלי של אותות מהבהבים ומיידיים. לפניו היו גם אסכולת פרנקפורט ומושג חרושת התרבות שטען שצורות תרבות פופולריות וקלילות מחליפות צורות מעודנות יותר של הנאה תרבותית.

התימה של מות הקריאה ותיקה, אבל כמו דברים רבים בעידן שלנו שיש להם שורשים עתיקים, הפעם זה מרגיש שונה, כמו אפוקליפסה של המילה המודפסת. בארוחת צהריים משפחתית התברר לי לאחרונה שתלמידים במערכת החינוך הישראלית כבר לא נדרשים כלל לקרוא ספרים במהלך לימודיהם: רק תקצירים. אחיינים שסיימו את חוק לימודיהם זה מכבר סיפרו שאף אחד בשכבת הגיל שלהם לא קורא.

אין לי רצון להשתלח כאן בדור הצעיר, מה גם שגסיסת הקריאה משותפת לתרבות כולה, ולנטיה הגוברת להחליף את הקריאה בסדרות טלויזיה, סמארטפונים ורשתות חברתיות. ובכל זאת, יש משהו מטלטל בהופעתו של דור שלא ידע את הספר מעודו. הדור שמהפך חזרה את מגמת האוריינות.

קריאה כאלטרנטיבה תרבותית

מחברות פרה-אורייניות (פרה-אלפבתיות), התרבות האנושית התפתחה לתרבויות אורייניות, מוגדרות כתב. כעת אנחנו הופכים במידה רבה לחברות פוסט-אורייניות. את העידן החדש הזה של דורות חדשים שלא מכירים כלל את חוויית הקריאה ניתן לתאר כמעט במונחים של ג'נוסייד תרבותי. אנשים קוראים הופכים למיעוט הולך ומדולדל בעולם של מסכים.

זה עצוב, כי לגסיסה של הרגלי הקריאה הלינארים של התרבות שלנו יש השלכות מרחיקות לכת ברמה האישית וברמה הקולקטיבית. קריאה לינארית מקושרת ליכולת לעקוב אחר טיעונים מורכבים ולהכיל בעיות מורכבות – יכולת שדרושה לנו באופן נואש בעידן של אתגרים סביבתיים וגיאופוליטיים מורכבים. התוצאה של העלמות הקריאה העמוקה היא במידה רבה פוליטיקת ADHD פופוליסטית שתואמת את המאפיינים של ציבור בעל הפרעת קשב וריכוז קולקטיבית. ניל פוסטמן טען בספרו בידור עד מוות שהיכולת לנהל דיון מושכל ומעמיק הייתה אחת הקורבנות הראשונים של הטלויזיה. קשה עדיין להעריך את הנזק (או התועלת) שהמהפכה הדיגיטלית גרמה לפוליטיקה, אבל אפשר בהחלט לומר שהיא שינתה שוב את דפוסי החשיבה וההתנהגות הפוליטיים.

הסיבה החשובה ביותר לקרוא קריאה מזינה ואיכותית היא כמובן פנימית. קריאת ספרים היא אלטרנטיבה קוגניטיבית חתרנית בעולם של תרבות שמהללת צריכה מהירה והפרעות קשב וריכוז. כל שעה של קריאה היא שעה יקרה שבה המח שלנו מאומן בצורת פעולה אלטרנטיבית שהולכת ונעלמת, שבה הוא חושב ומתפתח מחוץ למערכות ביג-דאטה ומעקב, שבה הוא לומד למקד את תשומת הלב שלו במקום לפזר. בעולם שמקדש חוויות צרכניות מהירות שמתחלפות במהירות מסחררת ומותירות אותנו בלתי מסופקים, הקריאה היא הזמנה לצאת ממרוץ העכברים של הצריכה ולהתחבר לקצב של תקופות אחרות, של צורות מדיה עתיקות. אחרי אלפי שנים של מדיה, ויותר ממאה שנה לתוך מהפכת המדיה האלקטרונית, לספר אין עדיין מתחרים של ממש מבחינת מי שמעוניין להכנס למים העמוקים של המחשבה. אחרי עשרים שנה של רנסנס טלוויזיוני חסר תקדים, אני מהסס לטעון שלספרות במיטבה יש עומק שאין לטלויזיה במיטבה, אבל בכל מה שקשור לקריאה עיונית, למחשבה, ולרצון להבין העולם לעומק, אני לא מכיר מדיה שמתחרה בספר.

עקרונות לקריאה טובה יותר בעידן הדיגיטלי

 הבוז למבצעים – איך לקנות ספרים

בדרך כלל אני אדם מחושב מבחינה כלכלית. ספרים זה המקום האחד שבו אני מרשה לעצמי לבזבז כאוות נפשי, להיות אימפולסיבי בהתאם למה שמתחשק לי לקרוא ולהתעלם באלגנטיות ממבצעים והנחות. ויש לזה כמה סיבות: אידאולוגיות, כלכליות, וגם רגשיות.

ספר טוב עולה 40 עד 80 ש"ח, הוא מציע שעות ארוכות של שהות צמודה עם מח מבריק והוא יכול לשנות את החיים.

אם אתם מעריכים את הזמן שלכם ולו קצת, נראה שאין החלטה כלכלית שגויה יותר מלקנות לעצמכם ספר בינוני במבצע שיעלה לכם 40 ש"ח במקום ספר מעולה במחיר מלא של 80 ש"ח.

אני קורא איטי שאוהב להקדיש תשומת לב למה שאני קורא ולעבד אותו במתינות. הזמן שלוקח לי לקרוא ספר ממוצע נע בין 10 ל-30 שעות (בתלוי בשפה, באורך וברמת הכתיבה של הספר). על פי חישוב מהיר, אם כן, קריאה היא אחת מצורות הבילוי הזולות ביותר הקיימות. בהשוואה לבילוי בקולנוע (25 ש"ח לשעה), בבאר או מסעדה (30-50 ש"ח לשעה), או בהופעה (עשרות עד מאות שקלים לשעה), שעת קריאה בספר שנקנה במחיר מלא עולה בין 1-5 ש"ח.

הבוז למבצעי הספרים. קראו בדיוק מה שבא לכם

קריאה היא הפעילות הכלכלית והשווה ביותר לכל נפש. שעת עבודה אחת בשכר מינימום יכולה לממן כמה וכמה שעות טובות של קריאה בטקסט איכותי (מודפס על נייר, ברשת יש כמובן אינספור פידיאפים חינם). המשוואה היא פשוטה. במקום לחסוך כמה עשרות שקלים שהעובד הממוצע מרוויח בשעה ולבזבז כמה עשרות שעות על ספר בינוני, עדיף לשלם קצת יותר ולבלות את הזמן הפנוי והיקר שלנו עם ספר שמצדיק את זה. הבוז למבצעי הספרים.

קריאה היא גם פעילות סביבתית ומוסרית. בעולם שאנשים בו מקריבים את עתיד הדור הבא על מזבח הצורך המומצא לצאת פעמיים בשנה לחופשת סקי, האמירה הידועה של פסקאל על כך שכל צרותיה של האנושית נובעות מאי יכולתו של האדם לשבת בשקט בחדר שלו מקבלת נופך חדש המותאם לעידן של קריסה סביבתית וכלכלה אקולוגית חדשה. יש אמנם מי שיעקמו את אפם על ספרים המודפסים מעצים אולם בהשוואה לנסיעות לחו"ל, הופעות בפארק הירקון, או סטייק במסעדה – קריאה של שעות ארוכות בחבילת דפים היא אחת הדרכים הצנועות ביותר להותיר טביעת רגל פחמנית.

ולבסוף, לבזבז כסף על ספרים זו גם פעילות פילנתרופית חשובה — כי זו אחת הדרכים העיקריות לתמוך בסופרים, בהוצאות ספרים ובצורת חשיבה שהולכת ונעלמת מהעולם ושהעולם זקוק לה כיום באופן נואש מאי פעם.

השורה התחתונה: תקנו את הספרים שאתם רוצים לקרוא. לא את אלה שברשימת ההנחות.

 איך לקרוא ספרים

דלגו בספר כאוות נפשכם. זה הספר שלכם! המשקיע הפילוסוף, נאבאל ראביקאנט

"לימוד אמיתי מתחיל בספריה. הוא מתחיל בספרים. אם אתם אוהבים לקרוא, לעולם לא תצטרכו ללכת לבית הספר. כל אחד יכול ללמוד לאהוב לקרוא. אל תרגישו שאתם חייבים לקרוא משהו שאתם לא רוצים לקרוא (…) ושנית, אל תרגישו את החובה לסיים איזשהו ספר. אל תתייחסו לספר כאל מסה לינארית שעליכם לקרוא בסדר מסוים מתחילתה עד סופה. נצלו את החופש לדלג ממקום למקום. זה הספר שלכם! (…) השחרור הזה, החופש הזה, מאפשר לי לקרוא."

נאבאל ראביקאנט, משקיע הון סיכון ופילוסוף חובב

תמיד הייתי קורא איטי, ועשרות שנים של קריאה אינטנסיבית לא לימדו אותי אחרת. קריאה איטית יכולה להרגיש כמו מכשול, והמכשול מתעצם כשמוסיפים לו את החיבה לסימונים ורשימות שמלווים אצלי את הקריאה. זה בסדר מבחינתי, אני קורא איטי ושמח שמוצא אושר ונוחות בשהות בטקסט. ובכל זאת, כקורא איטי שנדרש לברור לו עדיפויות, מצאתי השראה בראיון הזה עם היזם הפילוסוף נאבאל ראביקאנט.

ראביקאנט הוא פרט מייצג של סוגה כללית יותר של משקיעים ויזמים פילוסופים: אינטלקטואלים אוטודידקטיים מעולם הטכנולוגיה, הכלכלה והיזמות. הוא מהווה דוגמה מובהקת לזן מסוים של הוגה דעות קליפורני שנטוע עמוק בתרבויות ההון סיכון, הטכנולוגיה והשיפור העצמי אבל גם בפילוסופיה, ברעיונות גדולים ובספרות היפה. דוגמאות אחרות כוללות אנשים כגון נאסים ניקולאס טאלב, טימותי פריס ופיטר תיל. אם הוגי דעות מעוררי מחלוקת כמו ג'ורדן פיטרסן, סם האריס וג'ו רוגן זכו לכינוי ה-Intellectual Dark Web, רשת אפלה אינטלקטואלית שקוראת תיגר על תרבות התקינות הפוליטית, הרי שאנשים כדוגמת ראביקאנט מסמלים יקום אינטלקטואלי נסתר נוסף התואם את נטיותיהם הליברטריאניות של תרבות הקפיטליזם, הטכנולוגיה והשיפור העצמי בן זמננו.

הכותרות עשויות להרתיע, אבל לראביקאנט יש מספר אבחנות שימושיות בנוגע להרגלי קריאה, שבכוחן לשחרר ולהעצים קוראים בעידן עודף המידע.

האבחנה הראשונה של נאביקאנט נוגעת למקום בו כולנו למדנו לקרוא: מערכת החינוך. הרגלי הקריאה של רבים מאיתנו, ראביקאנט טוען, כבולים למוסכמות והרגלים שאימצנו במערכת החינוך ושמכבידים על החופש האינטלקטואלי שלנו. ההרגל התודעתי הראשון שעלינו לשבור על פי ראביקאנט היא תחושת החובה שבה אנחנו מסיימים ספרים כאילו היו מטלה שניתנה לנו על ידי המורה בבית הספר. לתחושת החובה הזו יש בסיס חיובי אבל לעיתים קרובות היא מובילה לתוצאות הפוכות. היא גורמת לנו להתקע עם ספר בינוני שאיבדנו את החשק לקרוא בו במקום להתחיל עם הספר ששמענו עליו אתמול ושמדגדג לנו באמת.

קריאה היא המקום להיות בו אימפולסיביים. החכמה היא לתפוס את תשומת הלב והתודעה שלנו ברגע הנכון, כשהם צמאים וכשרים לקלוט רעיון מסוים. אם ספר מסוים תופס את תשומת הלב שלכם, קחו אותו ליד עכשיו ותתחילו בו לקרוא. מי יודע אם עוד חצי שנה, אחרי שתתייאשו מהספר שאתם קוראים כרגע, וכשתעברו את שלושת הספרים שתכננתם לקרוא אחריו, הספר הזה עדיין יהיה לכם רלבנטי באותה מידה.

וזה מוביל לחוק השני של ראביקאנט. אל תסתפקו בספר אחד. קראו תמיד כמה ספרים בו זמנית. נכון, יש היגיון גם בריכוז בספר אחד, כאשר הוא שובה אותנו לחלוטין, בוודאי כשמדובר בספרי פרוזה. ומצד שני, ראביקאנט מוצא יתרונות מרובים בקריאה מקבילה. כשאנחנו קוראים ספר אחד בלבד אנחנו צריכים להיות במצב רוח וברגע הנכון בשביל לקרוא בו. כאשר יש לנו כמה ספרים שאנחנו קוראים בהם בו זמנית כל ספר מתאים למצב רוח אחר.

ספר אחד יתאים לימים שבהם אנחנו עייפים ומחפשים קריאה קלה, ספר אחר יתאים לימים שבהם הראש שלנו מחפש גירוי עמוק ומאתגר. כשאנחנו חיים בפוליאמוריה ספרותית אנחנו לא מחויבים למאהב אינטלקטואלי יחיד ויכולים לעופף בין פרחי הרוח כמו יונקי דבש מאושרים. לכל רגע ניתן למצוא את הספר הנכון. היתרון הנוסף שיש לקריאה ממוקבלת, לטענת ראביקאנט הוא שקריאה בהפסקות מרווחות מסייעת למח לקלוט ולהטמיע את המידע. אם תקראו יותר ספרים בו זמנית, ראביקאנט טוען, אתם תזכרו יותר.

חוק הקריאה השלישי והאחרון של ראביקאנט הוא שלא חייבים לקרוא על פי הסדר. "הבעיה עם ספרים היא שכדי לכתוב ספר,לפרסם ספר פיזי שמודפס על נייר, דורש הרבה עבודה וכסף. לפעמים אנשים כורכים ספרים ארוכים סביב רעיונות פשוטים … זו הסיבה שאני נמנע מכל הספרים בקטגוריית העסקים והעזרה העצמית, משום שבדרך כלל יש שם רעיון אחד טוב שקבור במאות ואלפי עמודים מלאים באנקדוטות." אם גם אתם מכירים את התחושה של קריאה בספר שרצוף בסיפורים אנקדוטלים שמבהירים שוב ושוב את אותו רעיון אבל מספקים מעט מאוד חידוש או ערך אינטלקטואלי אמיתי, לחוק השלישי של רביקאנט יש פוטנציאל משחרר אמיתי.

כמו שלא חייבים לקרוא כל ספר עד הסוף, כך גם לא חייבים להתחיל כל ספר בהתחלה. במקום לקרוא 25 פרקים מיותרים כדי  להגיע לפרק 26 שהוא זה שעניין אותנו מלכתחילה, אפשר לקפוץ מיד לפרק שחשוב לנו ולראות אחר כך אם אנחנו רוצים לחזור לפרקים שקדמו לו. את ההשראה לחוק השלישי ראביקאנט לקח דווקא מעולם הבלוגים. כשאנחנו נתקלים בבלוג מעניין שיש בו מאות רבות של רשימות (כמו הבלוג הזה!) אנחנו לא נקרא את כל הרשימות הללו מיד. לרוב נמצא לעצמנו את שתיים או שלוש הרשימות שמעניינות אותנו באותו רגע ונקרא אותן. בהמשך אולי נחזור לרשימות אחרות ונקרא אותן על פי הצורך. ראביקאנט מציע לקרוא ספרים כמו בלוג. הצעה שנויה במחלוקת – כי לספרים בניגוד לבלוגים יש גם זרימה והיגיון פנימי, אבל כזו שיש בה כדי לשחרר את התודעה הכבולה מדי של קוראים רבים.

לא כל חוקי הקריאה ראביקאנט באים לי בקלות. אני אוהב לקרוא ספרים קאבר-טו-קאבר, ויש לי עדיין רשימות ארוכות מדי של ספרים שאני רוצה לקרוא. ראביקאנט קורא תיגר על הרגלי קריאה ישנים ויהיו מי שיראו שבדילוגים שלו בין ובתוך ספרים חוסר כבוד לטקסט. ועדיין, בנוף הקריאה. הדיגיטלית המתגבש, שהופך את הקריאה בספר לדינוזאור, המהפכה הראביקאנטית נראית לי הכרחית. היא עוזרת למקד את הקריאה במה שחשוב, התשוקה והרלבנטיות, ולהפוך אותה אפקטיבית יותר מבלי לאבד את המאפיינים החשובים.

לקריאה על פי העקרונות של ראביקאנט יש שלוש יתרונות בולטים. היא תגרום לכם:

  1. לקרוא יותר – כי תמיד יהיה לכם משהו מעניין לקרוא.
  2. לזכור ולהבין יותר – כי תקראו דברים שמעניינים אתכם יותר והם יקלטו טוב יותר בראש.
  3. להפיק ערך יותר פר מילה/פסקה/עמוד – בגלל שתדלגו על ספרים טובים פחות או על חלקים בינוניים בספרים.

ולבסוף אני רוצה להוסיף עיקרון נוסף ורביעי שמצאתי אצל ראביקאנט כמו גם אצל פילוסוף הפופ השווייצרי-בריטי אלן דה בוטון — הקריאה החוזרת. דה בוטון מתייחס לכומר ולרב הדורשים בבית התפילה כמי שזוכרים עקרון חשוב שמערכת החינוך שלנו ההומניסטית שכחה לפני אלפי שנה: אנחנו זוכרים רק את מה שאנחנו חוזרים עליו פעמים רבות. הדרשה בבית התפילה חוזרת לעיתים קרובות על אותם הרעיונות ואותם העקרונות מתוך הבנה שבלי חזרה אין הטמעה.

זה לא מספיק ללמוד משהו פעם אחת, כפי שהדבר מתרחש במערכת החינוך שלנו. אם אנחנו רוצים שהידע וההבנה יחלחלו באמת אנחנו צריכים לחזור אל הלימוד שוב ושוב כמו שעושים הכומר והרב. כשאנחנו מוצאים את הספר הזה שפוגש אותנו ומרחיב אותנו באמת, אם אנחנו רוצים להפוך את הלימודים שנמצאים בו לחלק אמיתי בתוכנו, עלינו לשוב אליו — אחרת חלקיקי הידע והתובנה שעברו דרכנו בקריאה בו יפלטו מתוכנו במהירות. כמו שאמר מישהו: אני לא רוצה לקרוא אלף ספרים חדשים, אני רוצה לקרוא את מאה הספרים הטובים ביותר שוב ושוב.

השורה התחתונה: אל תרגישו מחויבים לקרוא ספר עד הסוף. קראו כמה ספרים במקביל. הרגישו בנח לדלג קדימה ואחורה בתוך הספר, ולחזור ולקרוא בו שוב ושוב. כך תקראו יותר, תזכרו יותר ותהנו יותר מהקריאה.

 איך לקרוא אקטואליה

לפעמים עדיף לקרוא את אותו הספר עשר פעמים מאשר לקרוא עשרה ספרים שונים. אלן דה בוטון.

לקריאה, כבר אמרנו, יש יתרונות רבים. למרבה הצער, מעט מהם אם בכלל מצויים באתרי החדשות החביבים עליכם. וכאן האבחנה בין קריאה מזינה לקריאה ממאירה הופכת חשובה עוד יותר. בניגוד לקריאה ברומן היסטורי על תקופת ההשכלה או בספר עיון על ההיסטוריה של הכסף — לקריאה באתרי חדשות אין הרבה ערך ארוך טווח.

כמו שהעיר אלן דה בוטון, רוב הידיעות באתרי החדשות הם למעשה אותן הידיעה הנכתבת בדרכים שונות: הפשיזם עולה, האקלים משתולל, הדמוקרטיות רועדות. אין בידיעות הללו כדי לספק הקשר או הבנה עמוקה יותר של התהליכים הללו. למעשה הן נכתבות באופנים מניפולטיביים שמטרתן העיקרית היא לחטוף את תשומת הלב שלנו ולחלץ ממנה תגובות עזות של כעס, התקוממות או ייאוש, שאינן הולמות את האינטרס של הבריאות הנפשית שלנו. גרוע מכך, רבות מאותן ידיעות הן למעשה ספינים מהונדסים שמיועדים לתמרן את קהל הקוראים כציבור ולהפנות את תשומת הלב שלו לנושאים הנוחים למחוללי הדיון.

על רקע הציניות והספקנות שרבים מצרכני החדשות בני זמננו מתהדרים בה, די מדהים להשוות את האדיקות שבה אנשים מנסים לא להיות פראיירים ולקמץ בכל שקל כשהם נותנים לכותבים (כמו למצוא דרכים יצירתיות להגיע לתוכן וחלילה לא לשלם אף שקל לחומת התשלום של איזשהו עיתון או מגזין) לקלות שבה הם מעניקים בנדיבות מתשומת הלב היקרה שלהם לגורמים מניפולטיביים ועוינים. אנחנו אוחזים היטב בכסף שלנו אבל מאפשרים לאנשים ממאירים (טראמפ, ביבי, מירי רגב) או צורות מדיה ממאירות (קליקבייטס, ידיעות צהובות, ספינים פוליטיים) לחטוף מאיתנו את תשומת הלב שלנו ולמקד אותה בהתאם לרצונם. אנחנו מקמצים בהשקעה בתודעה שלנו ונדיבים כלפי מי שחפצים להשתלט עליה למטרות עוינות.

אנחנו מכורים לקליקבייטס, לספינים ולידיעות צהובות. אלו סמי המדיה הקלילים שמסייעים לנו להתניע את היום ולמלא את הרגעים המשמימים. אבל המחיר התודעתי שלהם כבד וככל שנהיה כנים יותר לגבי התפקיד שלהם בעיצוב התודעה, כן ייטב. הפונקציה העיקרית של אתרי חדשות בעידן הדיגיטלי אינה ליידע, אלא לספק את הצורך בגירויים קצרים ומהירים שיענו על השעמום וחוסר הנחת של חיי היום יום.

יהיו כמובן מי שיאמרו שחשוב לקרוא חדשות כי אם לא נקרא אותן לא נדע מה מתרחש ונשאיר את הזירה לאותן דמויות נכלוליות שעליהם מדווחים לנו במדורי החדשות. יש בדעה הזו היגיון וצדק מסוים ובכל זאת אני רוצה לקרוא תיגר על הנרטיב הזה באמצעות הסיפור האישי ההתמכרות והגמילה שעברתי מאתרי חדשות דיגיטליים.

המקום הראשון שהתאווה שלי לידע התפרצה בו הייתה כנראה בעיתון היומי. התחלתי לקרוא עיתונים בגיל 7 וכל בוקר היו מגישים לי ההורים למיטה את עיתון 'הארץ' שאיתו הייתי פותח את היום. הקריאה בעיתון הייתה אחד ההרגלים המספקים והמשמחים ביותר שהכרתי כילד, וכשקריאה בחדשות מהעולם הייתה משולבת בקערת דגני בוקר השמחה בכלל לא ידעה גבולות.

אחר כך הגיע האינטרנט, עזבתי את המהדורה המודפסת שנשארה בבית ההורים, והתחלתי לקרוא חדשות אונליין. על פניו קשה היה להבחין בהבדל בין הקריאה אונליין לבין זו של המהדורה המודפסת אבל ככל שהשנים חלפו שמתי לב למספר הבדלים חשובים.

הידיעות במהדורה המודפסת היו דומות לאלו שהופיעו במהדורת האונליין אבל הקונטקסט היה שונה מאוד. כתבות מכעיסות או מטרידות זכו לנראות גבוהה יותר באונליין. הכותרות באונליין נטו להיות מניפולטיביות, מקוממות ואלרמיסטיות יותר. וגם דפוסי הצריכה היו שונים. העיתון היומי לא היה מתעדכן לאורך היום. גרסת האונליין, כן, ואחת התוצאות הייתה החזרה הנצחית אל העיתון ואל הטרדות הקוגניטיביות שהעתיר עלי בסיקור חסר הקץ והסנסציוני לעיתים של תהליכי העומק המטרידים שהתרחשו בחברה הישראלית ובעולם.

על כל השינויים הללו אלו יש להוסיף את הטוקבקיסטים. הו, הטוקבקיסטים! אותו עדר גסי רוח אלימים שאיחלו לי ולשכמותי גורל אכזר, שכתבו כדי להכעיס, ושלפעמים היה נדמה שהם מאיימים לסחוף גם אותי לתודעת הביבים שלהם. לא היה לי ברור לגמרי למה אני חוזר וקורא בטוקבקים האלה. הרי הם עושים לי רע. ובכל זאת, פעם אחר פעם מצאתי את עצמי גולל מטה כדי לראות מה נכתב שם הפעם.

התוצאות לא היו נעימות. מה שהיה פעם הרגל משמח הפך להרגל נרקוטי. השילוב הלא מומלץ גם כך בין אוכל לקריאה הפך לשילוב ממאיר עוד יותר בין אוכל לתחושות כעס, ייאוש ומצוקה נפשית שהחדשות עוררו. אפילו בתקופות שהתגורתי מחוץ לישראל האספקה הסדירה של חדשות מהארץ מצאה איך למרר את חיי. החדשות הפכו לנגיף המצוי בכל וממלא את התודעה שלי בכעס וייאוש. אז למה בעצם? למה אני מכניס את הנגיף הזה לגוף התודעה שלי ברצון חופשי?

הנימוק שהזכרתי קודם נראה תקופה ארוכה כמו סיבה טובה. אני לא רוצה לעצום את העיניים בפני המתרחש בעולם. שנים תירצתי לעצמי את הקריאה שלי בחדשות באופן הזה. אני קורא כדי להתעדכן, כדי להיות מודע למה שקורה, כדי לא לעצום עיניים.

כדי למזער נזקים ניסיתי לצמצם את הקריאה בעיתונות ישראלית ולתרגל את השפות הזרות שלי: לקרוא את מדורי החוץ בעיתונים בריטים, ספרדים או גרמנים. המקומות האלה הפעילו אותי פחות ומילאו אותי בתחושת חיוניות לשונית.

בינתיים יצא לי גם להקשיב לאלן דה בוטון מציג את הביקורת שלו על החדשות: החדשות מציגות לנו ורסיות שונות של אותו סיפור בסיסי אחד, בעוד ועוד אצטלות. כן, אני כבר יודע שהגזענות פושה בחברה הישראלית, ואני יודע שממשל טראמפ עושה ככל יכולתו כדי לחבל בנסיונות להגן על הסביבה. זה לא אומר שעלי להתעדכן מדי כמה שעות בכל מאורע מקומם שמתרחש בהקשר זה. אין בזה היגיון, ובעיקר אין בזה חמלה כלפי הנפש הרגישה שלי שזקוקה לאקולוגיית מידע שתאפשר לה חיים של שקט ורווחה.

מצאתי את עצמי קורא יותר ויותר באקונומיסט. היה בו משהו שהחזיר לי את תחושת רוממות הרוח והתודעה שהקריאה בעיתון היומי סיפקה לי לפני שנים רבות. לא בגלל שבאקונומיסט היו בשורות מעודדות יותר בהכרח, אלא משום שהרגשתי שיש בחוויה הזו משהו מרחיב ומעצים תודעה.

התחושה הזו התחדדה במיוחד בביקור בוואהאקה, מקסיקו. אחרי יום משוגע עם החברים מההוסטל מצאתי שיותר מבירות על הגג עם החברים, הדבר שהכי כיף לי בסוף היום הוא להזדחל חזרה לדרגש ולקרוא כתבות באקונומיסט. לשותפה שלי במיטת הקומותיים זה נראה מוזר. אבל מבחינתי ביקור בוואהאקה וקריאה באקונומיסט היו שתי פעילויות משלימות. לקרוא באקונומיסט מרגיש כמו יציאה לסיבוב בזק ברחבי העולם: לקפוץ למייאנמאר להתעדכן על מצב התרבות המקומי, ואז לטוקיו לעדכון על מצב הרוח בקרב הדור הצעיר ומשם לדיווח על מצב השפות הילידיות בברזיל, ואז להספיק עוד דיווחון אחרון על ההתפתחויות האחרונות בצמרת הצבא הפקיסטני. בתוך חצי שעה כבר חזרתי ממסע מסביב לעולם ונחתתי חזרה במיטה מוכן לשינה. האקונומיסט איפשר לי להקיף את העולם ב35 דקות.

יש עוד משהו ששובה את ליבי באקונומיסט. האופן שבו הוא מציג לקורא את המורכבות האינסופית של המציאות: המדינות השכנות לסין במזרח הרחוק מקוות לנצל את מלחמת הסחר עם ארה"ב כדי לחטוף ממנה את השליטה בשווקים של טקסטיל או שבבים, אבל זה לא כל כך פשוט – כי הן תלויות בשוק הסיני בעצמן, וכי כולן יחדיו קטנות מסין, כך שעלויות הייצור שם עולות גם הן במהירות / הלאומנים בסין יוצאים נגד להקות הבנים המטופחות מדי שנשים צעירות נוהות אחריהן וטוענים שהם תוצאה של הדור המפונק והלא גברי מספיק של הילדים היחידים, אבל זה לא כזה פשוט ושופרות המשטר משמיעים קולות סותרים בנושא משום שללהקות הבנים המלוקקות יש ערך עבור מותגים שמשווקים לנשים צעירות, ומשום שהמשטר בסופו של דבר מעדיף אותם על תרבות הרוק וההיפ-הופ הקשוחות והמרדניות יותר / קרנות השקעה ירוקות המתעדפות השקעה בחברות העונות על קנה מידה סביבתיים וחברתיים  והופכות אופנתיות וחזקות יותר, אבל גם כאן יש קוץ באליה, כי השקעה אתית וירוקה הופכת במקרים רבים לשם קוד להשקעה בחברות סקנדינביות ולהדרת ההשקעה ממדינות מתפתחות שהסטנדרטים הירוקים בהם ירודים.

העולם שהאקונומיסט מתאר מורכב, לא צפוי ומלא בעיטורים ופיתוחים מורכבים המנוגדים באופן בולט לחוויית השחור-לבן שרוה העיתונים היומיים מציעים. הפסיפס הגיאופוליטי של האקונומיסט עזר לי לראות בו שוב את היופי והחן שבעולם. קריאה בעיתון חזרה להיות חוויה פסיכדלית.

קריאה באקונומיסט היא כמו טיסת ביעף מעל פסיפס התרבויות והסוגיות שמטריד את החברה האנושית. היא מעידה יותר מכל ספר בודד על כך שפסיפס הבעיות והסוגיות שטורדות את הפלנטה מורכב ועשיר יותר מכל סכמה אידאולוגית אחת. באופן הזה האקונומיסט ומגזינים אחרים מסוגו מספקים אופציה קוגניטיבית חשובה שהיא מעין תרפיה לנטיה המונומאנית שמאפיינת את התרבות שלנו כיום. וכמובן אין לראות בדברים כאן המלצה לקרוא את האקונומיסט דווקא (למרות שהוא מגזין מצוין בעיני) אלא המלצה שקשורה פחות בתוכן ויותר במדיום של האקונומיסט ובאופן שבו הוא גורם לנו לעבד מידע. מגזינים אחרים מסוגו עשויים כמובן למלא את הצורך לא פחות טוב.

בשנים האחרונות הפחתתי דרסטית בצריכת חדשות האונליין שלי. לפעמים אני מסוגל לעבור שבוע שלם או יותר מבלי שבדקתי את המתרחש בעולם באותו שבוע דווקא. ההנחה היא שאם זה חשוב מספיק זה יגיע לאוזני גם ככה. האם זה אומר שאני מעודכן פחות בנוגע למצב בעולם, לשחקנים המרכזיים, לאתגרים המרכזיים ולמגמות העיקריות. בכלל לא, רמת הניתוח וההבנה שלי רק משתפרת בעקבות קריאה בחומרים מעמיקים יותר שאינם נתונים לגחמות הקליקבייטס ולקצב התזזיתי של ערוצי האקטואליה. לעומת זאת ההשפעות מעודדות החרדה והדכאון שהיו נגרמות לי כתוצאה מקריאת חדשות אונליין הצטמצמו דרמטית.

השורה התחתונה: תמשיכו לקרוא על המתרחש בעולם אבל העדיפו חומרים מודפסים על פני חדשות אונליין ומגזינים על פני עיתונים יומיים.

כסיכום

"יש כח עצום בקריאה (…) ישנם כישורים וכשרונות רבים שאנשים מפתחים בחיים. הדבר האדיר בקריאה הוא שאתה יכול להשתמש בה כדי ללמוד כל כישור. ללמוד ללמוד זה המטא-כישור האולטימטיבי. אני מאמין שאתה יכול ללמוד איך להיות בריא, איך להיות בכושר, איך להיות שמח, איך לנהל מערכות יחסים טובות, איך להצליח. את הכל הדברים האלה ניתן ללמוד, כך שאם לומדים ללמוד זה קלף מנצח, זה אס. זה ג'וקר. אפשר להשתמש בו כדי לזכות בכל כישור אחר, וכל זה מתחיל בקריאה."

נאבאל ראביקאנט, משקיע ופילוסוף

השבוע, בשבוע הספר 2019, אני חוגג עשור לפרסום טכנומיסטיקה, ספר שאחד הפרקים בו גורס שספרים הם הפסיכדליים האמיתיים, מרחיבי התודעה האמיתיים. כשאני קורא את הציטוט הזה של ראביקאנט אני לא יכול שלא להזדהות. קריאה היא כנראה ההרגל החשוב יותר שרכשתי בימי חיי. אני לא יודע מי ואיפה הייתי בלי קריאה, אבל כל כך הרבה מהיכולות והמתנות שקיבלתי לאורך השנים הגיעו באמצעותה.

בתחילת המאה ה-21 ישנם קולות גוברים הטוענים שפס זמנה של הקריאה, שפס זמנם של ספרים. כיום, נשמעת הטענה, הדרך המועדפת ללמוד היא באמצעות וידיואים ומשחקים ואם יש מקום לטקסט הרי שאורכו צריך להתאים לטווח הריכוז המתקצר, לחוקי הפלטפורמה ולהעדפות האלגוריתם. לדעתי זוהי תפיסה פשטנית ושטחית. גם כיום במאה ה-21, קריאה הייתה ונותרה האופציה הראשונה במעלה למי שמעוניינים לחקור, להעמיק ולנהל חיי תודעה עשירים ומלאים יותר. מי שמעריך את האפשרות לחיים כאלה לא נטש ולא ינטוש אותה. אם הקריאה אכן חוזרת והופכת להרגל נישה שמאפיין קבוצות אליטיסטיות ומצומצמות יש לכך מחיר אמיתי עבור החברה כולה כקבוצה וגם עבור כל אותם אנשים שאפשרויות הלימוד וההתפתחות שלהם הוגבלו משום שמעולם לא למדו לאהוב לקרוא. בין אם אתם קוראים או לא, ההמלצה שלי היא שתתפסו את ההזדמנות שהטקסט הזה מציע ותטפחו את הרגלי הקריאה שלכם. הם פתח לעולם פלאים שניתן לשחק ולגדול בו בלי להתעייף או להשתעמם לעולם.

 

עישנתי וואטסאפ אבל לא לקחתי לריאות

בעקבות הפוסט האחרון שלי "אפליקציות הזיה וואטסאפ ופייסבוק כסמים משני תודעה" התארחתי בפודקסט של עיתונאי הרשת עידו קינן לשיחה נמרצת על אפליקציות משנות תודעה, סמים דיגיטלים והחינוך מחדש שהמח האנושי מקבל ברשת. היה אנרגטי, תזזיתי, הזיייתי, adhd וכיף לאללה. האזינו בלינק

 

אפליקציות הזיה – וואטסאפ ופייסבוק כסמים משני תודעה

כבר אמרנו שטכנולוגיות משנות תודעה, כל אחת בדרכה. גם אפליקציות דיגיטליות נוטות גם הן להפעיל כל אחת את השפעתה המובחנת על התודעה שלנו. בין וואטסאפ, לפייסבוק לאינסטגרם, לכל רשת חברתית יש גוון תודעתי קצת שונה. כל אחת מהן מחוללת פוטנציאציה של חלק אחר בפסיכולוגיה האישית שלנו. טכנולוגיות דיגיטליות יכולות להיות כמו קביים תודעתיים שמאפשרים תפקוד רגשי ברמה על-אנושית שאינה זמינה לנו ביום יום.

הוואטסאפ למשל, מאפשר למשתמש לפתוח את שערי האהבה. מאז שהוואטסאפ נכנס לחיינו אנשים מביעים אהבה בצורה חופשית ונדיבה יותר מאי פעם. משפחות וקשרים חברתיים שהמנעד הרגשי שלהם לא חצה מעולם את המאופק והעצור הפכו לפתע, בהשראת קרנבל האימוג'י, רוויות ברגשות חמים. הורים וילדים מעתירים זה על זה לבבות לרוב.

הוואטסאפ פתח את קיץ האהבה של העשור השני של המאה העשרים ואחת — עולם שבו לבבות —הביטוי גרפי של הצהרת האהבה— הפכו נפוצים יותר מאי פעם בהיסטוריה. בסרטים הוליוודים מתייסר דור הבנים תדירות על שלא הספיקו לומר להוריהם הגוססים שהם אוהבים אותם. לצאצאי העידן הנוכחי, בו אימוג'י הלב משמש קיצור דרך לצפונות הרגש, לא תהיה עוד בעיה כזו שכן תדירות הצהרות האהבה עלתה לאין שיעור. וואטסאפ הוא ה-MDMA  של העולם האלקטרוני, המאפשר אהבה חופשית הנישאת על גלי החלקיקים. הרגע האירוני מגיע רק כאשר האוהב ומושא האהבה נפגשים. אז לפתע הם מגלים שאהבה פנים אל פנים אינה קלה כפי שנדמה מהמרחק הבטוח של המסך. משפחות שממלאות את המסך בלבבות לא מסוגלות לעיתים להעביר חצי שעה זה במחיצת זה בלי לאבד את זה ולרצות להשליך חפצים אחד על השני.

במובן זה הוואטסאפ ראוי אולי לכינוי שדבק ב-MDMA — "השקרן הגדול," שכן הוא גורם לאהבה להראות קלה יותר משהיא באמת. רק כאשר פוגשים את מושא האהבה פנים אל פנים, במצב תודעה שמחוץ למיסוך הפרמקולוגי/אלקטרוני מגלים שהאהבה לעיתים קרובות מאתגרת יותר משהנחנו מתוך מצב הסימום.

במובן הזה ניתן לדבר על אהבות וואטסאפ – אהבות שיכולות להתרחש רק במרחב הוירטואלי, ושפוקעות באחת ברגע שהבועה שמקיפה אותן באה במגע עם אובייקט האהבה.

האם שבריריות האהבה הזו משמעותה שהיא שקרית? אני מעדיף לחשוב על הלבבות בוואטסאפ כעל הצהרות נשבות של כוונות לאהבה — ניסיון להחדיר מהרגש הנאצל של האהבה גם לאותם מצבים שבהם האהבה היא מאתגרת עד בלתי אפשרית. כמו בסיפור החסידי על היהודי שמלין שאינו מרגיש בנח להתפלל 'אני מאמין' כי אינו מאמין, ונענה על ידי רבו שמשמעות האמירה הזו היא 'אני חפץ להאמין.' מי שמשדר אהבה בוואטסאפ מביע לכל הפחות רצון אידאי לאהוב, גם אם הדבר אינו עולה תמיד בידו.

ובכלל, האם ניתן באמת לטעון לקדימות אונתולוגית בין סוג אהבה אחד למשנהו? האם הקושי של אהבת הוואטסאפ להתגשם בעולם הממשי משמעותה שהיא שקרית בהכרח? ואולי כמו במקרה של ה-MDMA ומשני תודעה אחרים ניתן לומר שהוואטסאפ דווקא מאפשר לנו לחוות משהו שאמיתי יותר ממצב התודעה השגור שלנו. אולי אלו תנאי החיים של תודעת הקונצנזוס שמשקרים – כשהם מקשים עלינו להעניק להורים, בני משפחה, וחברים את האהבה שקיימת בוודאי בצפונות ליבנו אך נסתרת כתוצאה מעכירותה של התודעה. דווקא הוואטסאפ מאפשר לנו להתחבר לרגשות העמוקים שלנו ממקום בטוח יותר שאינו נשלט על ידי אותן התניות קטנות ומרגיזות שמפעילות אותנו כשאנחנו פוגשים את אותם אנשים במציאות ממש.

כמו ל-MDMA גם לוואטסאפ יש פוטנציאל לפתוח את הלב. וזהו המרחב האוטופי של הוואטסאפ. המקום שבו הוא הוא מסוגל לפתוח את הרגש כך שכאשר נפגוש אחר כך את אותם האנשים, הלבבות הוירטואלים שהעתרנו עליהם במרחב האלקטרוני יסייעו לנו לפתוח את הלב הממשי.

אם הוואטסאפ הוא הוא סם אמפתוגני שמהווה גרסה אלקטרונית ל-MDMA, הפייסבוק הוא סם הזייתי אופורי שמזכיר את השפעותיהם של חומרים ממשפחת ה-2C של אלכסנדר שולגין. עד כמה שנטען לטעון לקשר בין תפיסתנו העצמית לבין האופן שבו אנחנו בוחרים להציג את עצמנו בפייסבוק, הרי שפייסבוק גורם לנו לראות גרסה ורודה של העולם ולהתרכז בהבטיו החיוביים באופן חד צדדי. כל אחת יודעת שקשה להקיש מפרופיל הפייסבוק של מישהו לגבי החיים האמיתיים שלו. מדובר בשני עולמות המתקיימים זה לצד זה כמו שתי מציאויות מקבילות שאין להן דבר זו עם זו. מרחב הדמדומים של הפייסבוק הוא מרחב הזייתי שלתוכו מוקרנים דימויים אידאיים מתוך חלל הנפש הפנימי אל עבר האחר האלקטרוני.

ידוע כמובן שאנשים נוטים פחות לשתף בפייסבוק את את החלקים האפרוריים או השחורים של חייהם: אני תקוע במשרד ומשעמם לי, אני רודף אחרי ביטוח לאומי והם לא עונים לי, היה לי כרגע התקף חרדה, אני לא בטוח לגמרי מה אני רוצה לעשות בחיים. תחת זאת, הם נוטים להקרין בפייסבוק את הצדדים החיוביים של החיים: יש לי עבודה חדשה, אני על חוף בתאילנד, נולד לי ילד, זכיתי במלגה.

פייסבוק הוא המקום שבו אנחנו מתמסרים למציאות הזייתית טובה יותר, שמבוססת במידה דלה בלבד על המציאות הממשית. שהרי גם בחופשה בחו"ל, בילד שנולד, ובעבודה החדשה יש מעבר לפוטנציאל המשמח גם פוטנציאל בלתי מבוטל לסבל, תסכול וכאב. אלא שבפייסבוק הדברים מקבלים איכות הזייתית-אופורית שמסננת את הרע ומאפשרת רק לטוב, למשמח ולמרגש לחדור אל המודעות.

הצד השלילי של האפקט האופורי-הזייתי של הפייסבוק מופיע כאשר הסימום הדיגיטלי של ההמון הופך לאמצעי דיכוי חברתי. כשכולם מפרסמים בוול שלהם את אותן הזיות אופריות נוצרת לה מציאות 1984 שבה קיומם הנפוץ של הסבל והכאב מסונן מתפיסת העולם מוחלף במציאות ורוד-מסטיק שמסתירה את הממשי ומונעת דיבור על העולם. בהקשר הזה אפשר רק להכיר תודה לאותם משתמשים שמרהיבים עוז לשתף את העצב, הכאב, החרדה והעצבים, ועוזרים לפלטפורמה לשמור על קשר נומינלי עם המציאות.

הקרטוגרפיה התודעתית הנלווית לאפליקציות דיגיטליות יכולה ללמד אותנו על עצמנו ביחס אליהן, ועל האופן שהן מבנות את תבניות הרגש, התפיסה והתקשורת שלנו. וואטסאפ ופייסבוק משמשות כסוג של סמים מעצימים לחיי הרגש. הראשונה, מאפשרת לאהוב את האחר במידה על-אנושית. השניה מאפשרת לאהוב את עצמנו ואת החיים שלנו במידה על-אנושית. כאשר הפערים בין המציאות החלופית שהן יוצרות לבין העולם הממשי גדולים מדי הן יכולות להפוך לפארסה מגוחכת, אולם כאשר אנחנו מקיימים עם המציאות החלופית הזו מערכת יחסים כנה ורפלקסיבית הם יכולים גם להפוך לסמלים של השאיפה לעולם של יחסים טובים יותר עם אחרים ועם עצמנו.

האם הטכנולוגיה מאיצה או מאטה?

הנרטיב השליט בשיח הציבורי העדכני טוען שאנחנו בעיצומו של עידן ההאצה הטכנולוגית, אבל סימנים מתרבים מעידים על כך שיתכן שאנחנו בכלל נכנסים לתוך עידן חדש של האטה

עפרי אילני כותב באחד הטורים האחרונים שלו על המחלוקת העקרונית הנטושה בין האקצלרסיוניטסים לבין תומכי ה-Degrowth בשאלה האם ראוי להאיץ או להאט את קצב השינוי הטכנולוגי. האקצלרציוניסטים חובבי ההאצה רואים בהאצה המתגברת של הטכנולוגיה והעולם ציווי קוסמי שעל הציבור להתמסר לו, ולעומתם חובבי תנועת ה-Degrowth, המתחזקת במיוחד באירופה, דורשים למצוא דרכים למתן את קצב השינוי

המשותף לשתי הקבוצות הללו היא כמובן הנחת המוצא הגורסת שהעולם מאיץ. קבלתה ללא ערעור של הנחה זו משקפת את האחיזה העיקשת שנרטיב ההאצה של הטכנולוגיה קנה לו בעשור האחרון בקרב הציבור הרחב. ההגות הסינגולריטאנית שטוענת שהיקום, המדע והטכנולוגיה נמצאים בתהליך האצה זוכה לפופולריות גוברת בעקבות ספרים של דמויות כמו הממציא ואיש הטכנולוגיה ריי קורצוויל וההקמה של מוסדות כמו  אוניברסיטת הסינגולריות ולמעמד של קונצנזוס מתגבש בשיח הציבורי והמוסדי. בהקשר המקומי אני מרגיש שגם אני נושא באחריות מסוימת לעליית הנרטיב הזה. כתבה שפרסמתי על הסינגולריות במגזין חיים אחרים בשנת 2006 הייתה אחת הראשונות שהביאו את הנושא לתשומת ליבו  של הקהל הישראלי, הנושא של ההאצה הטכנולוגית העסיק את הבלוג הזה רבות בימיו הראשונים, והספר טכנומיסטיקה (2009) פותח בתיאור התנועה הסינגולארית כנקודת מוצא להמשך הדיון.

קל לקבל את הנרטיב הסינגולריטאני. קצב השינוי בתקופתנו אכן נדמה אדיר. ובכל זאת לצידו מתרבים הסימנים לכך ששוב קראנו את הסימנים באופן סלקטיבי מדי, כך שיתאימו לנרטיב נקי, ומתחנו אותם באקסטרפולציה פרועה לעבר העתיד. האם המדע והטכנולוגיה אכן נעים בקצב גבוה כל כך ומתגבר? ואולי אנחנו כבר נעים לקראת עצירה?

סימנים להאטה טכנולוגית

התשובה ברורה פחות משנדמה. בשנים האחרונות, במקביל לפופולריות הגוברת של האידאולוגיה הסינגולרית מתגבש זרם תחתי שטוען שקצב הפיתוח הטכנולוגי אינו מתגבר אלא דווקא פוחת. לטענה הקאונטר-אינטואטיבית הזו יש גם בסיס לא מבוטל בעובדות.

מי תרם יותר לאנושות. הפונוגרף או ספוטיפיי?

ראשית כל, על אף כל הגרפים והטענות העיקשות לאימוץ הולך ומאיץ של טכנולוגיות חדשות ומשדדות סדרי עולם – כשמשווים את שורת ההמצאות שנכנסו לחיינו בעשורים האחרונים לאלו שהגיעו לעולם במהלך המהפכה התעשייתית השניה (בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים), מגלים שאולי החדשנות הטכנולוגית של התקופה שלנו אינה כה רדיקלית וייחודית כפי שאנחנו נהנים לחשוב.

אין ספק שהמחשב, האינטרנט והטלפון החכם שינו דרמטית את החיים האנושיים, ב-50 השנה האחרונות. ובכל זאת נדמה שמידת ההשפעה של השלישיה הזו (אפילו כשמכלילים את שירותי גוגל, פייסבוק, אמזון, אובר, ספוטיפיי ואייבריאנבי) מחווירה כשמשווים אותה לשורת ההמצאות שהופיעו במהלך המהפכה התעשייתית השניה כמו למשל הופעת החשמל בבתים, הטלפון, הרדיו, הפונוגרף, הקולנוע, הטלויזיה, האופניים, הרכב הפרטי, המטוס, הפלדה, האנטיביוטיקה, דשנים מלאכותיים, מכונת התפירה, מכונת הכביסה, המעלית, המצלמה, גורדי השחקים, המדרגות הנעות ועוד שורה ארוכה של המצאות שקשה לנו כיום לדמיין את העולם בלעדיהן.

אז נכון יש לנו בעידן שלנו אפליקציות ממגוון סוגים, אבל האם הן באמת משנות את החיים במידה דרמטית כל כך כמו אותן המצאות שהופיעו לפני מאה שנה? חשוב מכך, האם רשתות המידע מביאות לחיינו איזשהו שיפור דרמטי באיכות החיים שיתקרב בכלל לשיפור איכות החיים שהביאו האופניים, המטוס, האנטיביוטיקה ומכונת הכביסה? (אגב, כמי שבילה את הקיץ האחרון בברזיל, בשעות ארוכות של סחיטת בגדים, מכונת הכביסה בכלל נראית לי כיום כגולת הכותרת של ההמצאה האנושית).

כשמביטים על המצב נכוחה אפשר לראות שבניגוד לנרטיב הקדמה המאיצה, לא מעט תחומים במדע ובטכנולוגיה שרויים כבר תקופה ארוכה בקפאון. תעשיית התרופות הפסיכיאטריות הפיקה את הכוכבים הגדולים שלה לפני יותר מ-50 שנה ועסוקה מאז בעיקר  במחזור וניסיונות לסכל את הופעתן של גרסאות ג'נריות זולות יותר (כאשר הבשורה החדשה והמלהיבה ביותר בתחום, חומרים פסיכדלים, מבוססת על רפואה בת אלפי שנה); סכומי עתק חסרי תקדים שהושקעו בחקר הסרטן בעשרות השנים האחרונות לא הובילו לפריצת דרך של ממש; הפיזיקה עברה כבר מזמן את תקופת הזוהר שלה ואיבדה את עצמה בהיפותיזות פסיכדליות עם חלקיקים היפותטיים ונעלמים; הפסיכולוגיה מגלה לחרדתה שכמחצית מהניסויים החשובים שלה היו תרמית בלתי ניתנת לשחזור, ואפילו תחומים שנראים כחזית הקדמה כמו הביוטכנולוגיה מבוששים למלא את הציפיות שנתלו בהם לאחר שנתברר שקל הרבה יותר למפות את הגנום מאשר להפוך אותו לאובייקט שימושי שישפר את הבריאות ואיכות החיים. ישנם עוד שפע של סימנים להאטה. ההאטה של שיעורי הצמיחה במערב בעשורים האחרונים או העובדה שמדענים מחשיבים את חשיבות תגליות פרסי הנובל בעשורים האחרונים כפחותה מזו שבעבר.

וכמובן, איך אפשר בלי להזכיר את חוק מור – אחרי יובל שנים שבהם האקסיומה הבסיסית של עולם המחשוב והטכנולוגיה הייתה ההכפלה הסדרתית של כח ועלויות המחשוב מדי 18 חודשים, הקולות המתרבים המבשרים את סופו של חוק מור כבר הפכו לקונצנזוס והנחת המוצא לדיונים בתחום. אחרי שפגשו באתגרים הגדלים שמשיתה ההתמודדות עם האפקטים הקוונטים המופיעים בסדרי גודל מתמזערים, נאלצו חברות הטכנולוגיה להתמודד עם ירידה מתמשכת בקצב השיפור של השבבים שלהם תוך כדי נסיקה בעלויות הייצור. התוצאה היא אחת. חוק מור מת. נכון, העתיד עשוי להביא איתו שבבים תלת מימדיים, מחשוב קוואנטי או אולי פריצת דרך אחרת. חוק מור עשוי בהחלט לחזור לחיים, אבל נכון לכרגע הפעולה המתמדת של חוק מור כסוכן בלתי נלאה להאצת הטכנולוגיה הדיגיטלית הולכת ומאטה כבר זמן רב — ואיתה רבות מהתחזיות של חובבי הסינגולריות שהסתמכו לא רק על המשך אלא אפילו על האצה בחוק מור (למשל בספרו של קורצוויל The Singularity is Near).

אז למה בעצם המדע והטכנולוגיה מאיטים?

להאטה האפשרית של המדע והטכנולוגיה אפשר למצוא שורה של גורמים אחראים. אפשרות בסיסית אחת היא שהמדע מגיע לתקרת הזכוכית שלו. כותב המדע האמריקאי ג'ון הורגן שוטח בטור מרתק שורת נימוקים לכך שהמדע מגיע לגבול שלו. אחת הטענות הפופולריות שהוא מונה היא חוק הפירות הנמוכים שעל פיו במאות הראשונות לקיום המדע התרכזו מדענים בפתרון הבעיות הפשוטות יותר ולכן קצב ההתקדמות היה גבוה כל כך. אלא שככל שחלפו השנים כך נעלמו הבעיות הקלות ונותרנו עם הבעיות המאתגרות יותר (הפירות הגבוהים). (פטריק קוליסון ומייקל נילסן מעלים טיעון דומה, תחת הכותרת של חוק התמורה הפוחתת. ככל שהמדע המדע והטכנולוגיה נתקלים בבעיות קשות ומורכבות יותר כך נדרשת השקעה גדולה יותר על מנת להשיג התקדמות קטנה יותר). חוק הפירות הנמוכים וחוק ההחזרים הפוחתים, שווה לציין, הפוכים בכיוונם לחוקי הפאזל הקוסמי (והתמורה הגוברת) שמציע ריי קורצוויל ועל פיהם מידת הארגון והיעילות ההולכת וגוברת של המדע והטכנולוגיה מובילים לכך שתהליך ההמצאה והפיתוח הולך והופך מהיר יותר ויותר (מחשבים חזקים יותר משמשים לתכנון מחשבים חזקים עוד יותר וכו'), כמו פאזל שהולך והופך קל יותר ופתרון ככל שהוא מתקרב לסיומו.

אפשרו שימוש ליברלי בהמצאת הטרנזיסטור. בל לבז.

אבל לא כל הסיבות להאטת קצב הפיתוח הטכנולוגי מהותיות כל כך למבנה המציאות והמדע. חלקן נוגעות למבנים חברתיים וכלכליים שהתפתחו בציביליזציה בעשורים האחרונים. בספרו החדש The Efficiency Paradox מרחיב ההיסטוריון אדווארד טנר בנושא חוסר-היעילות הפרדוקסלית של תרבות היעילות. אחת הביקורות העיקריות שלו על קפיטליזם הפלטפורמות של חברות כמו גוגל, פייסבוק ואמזון הוא שהחברות רבות העוצמה (והמונופוליסטיות) הללו שואבות את עיקר הכשרון המדעי והטכנולוגי ובכך מרחיקות אותו ממחקר מדעי בסיסי, או ממחקר יצירתי אחר, לעבר שאלות שתרומתן היחסית לקדמה הינה שולית. התמונה הזו בוודאי מוכרת לרבים מצופי הסדרה עמק הסיליקון, ואני יכול לתרום מנסיוני האישי ולספר על חבר גאון ומומחה בינה מלאכותית שכילה חמש עשרה שנה של מוחו המבריק (פנומנלית!) בגיבוש אסטרטגיות למערכות המלצה שיגרמו לאנשים להקליק יותר על פרסומות, במעבדה של אחת מחברות הטכנולוגיה הגדולות הללו. על פי טנר אחד ההבדלים המרכזיים בין חברות הטכנולוגיה בנות זמננו לבין רבות מחברות הענק של העבר של כמו ג'נרל אלקטריק, בל-לבז או IBM, הוא שבניגוד לתדמית החדשנית, חברות הטכנולוגיה היום משקיעות פחות במחקר חדשני רדיקלית ויותר בשיפור מוצרים קיימים. חברה כמו IBM שמפתחת טכנולוגיה מתקדמת לאין שיעור מפייסבוק, מייצרת רווח מזערי פר-עובד ביחס לפייסבוק. משתלם יותר למכור פרסומות. וכשהכשרון הולך אחרי הכסף, גם החדשנות יורדת איתו לטימיון. האשמה בקפאון הטכנולוגי עשויה להמצא אם כן דווקא אצל אותן חברות טכנולוגיה שמתיימרות לעמוד בחזית הקדמה והחדשנות, אך למעשה מרחיקות משם את המוחות המבריקים ביותר.

הדינמיקה הזו שופכת אור על מצב עניינים מעניין. המערכת הקפיטליסטית שהייתה אחראית במידה רבה להאצה של המדע והטכנולוגיה במשך מאות השנה האחרונות הופכת בעשורים האחרונים לגורם מגביל ומאט. זה לא רק קפיטליזם הפלטפורמות ששואב את הכשרונות הגדולים ביותר לעסוק בבעיות חסרות תועלת כמו נטרול ועיצוב מחדש של המוחות האנושיים ברשת לכדי אוטומטים מקליקים. זה גם המונופולים והאוליגופילים שהן משליטות.

מספר הסטראט-אפים החדשים נמצא בירידה מתמדת כבר כשלושים שנה, כנראה בשל אותן מגמות של מונופוליזציה וריכוז ההון  שמונעות מחברות חדשות וחדשניות באמת לצמוח ולשגשג. הפטנטיזציה הגוברת של הפיתוח המדעי ומלחמות השוחות המשפטיות שמנהלים תאגידים בניסיונות למנוע מאחרים לעשות שימוש בפטנטים שלהם גורמים לכילוי האנרגיה בניסיונות להציג מחסומי זכויות יוצרים ומציאת מעקפים סביב אותם חסמים המלאכותיים. טים ברנרס-לי, ממציא הרשת, לא רשם פטנט על ה-WWW, ויתר על הרווחים הפוטנציאלים, והוביל לקפיצה אדירה של של חדשנות ויצירתיות שהייתה בלתי אפשרית לו היה פועל במודוס השכיח. חברות הטכנולוגיה של המאה העשרים היו לטענת טנר ליברליות ונדיבות במתן רשות לשימוש בפטנטים ובהמצאות שלהם, במידה שתראה נאיבית כיום כאשר המרוץ הטכנולוגי נראה יותר ויותר כמרוץ לפטנטיזציה (ולתביעות משפטיות) שנועדו לחסום את המתחרים. ריי קורצווייל משתמש באינדיקטור של מספר פטנטים הגדל כדי לתאר את ההאצה של הטכנולוגיה בעידננו – אבל יתכן בהחלט שההפך הוא דווקא הנכון ושמספר הפטנטים הגדל מעיד דווקא על מספר החסמים המתרבה בפני קדמה והתפתחות.

אפילו הרפליקיישן קרייסיס שמכה היום בפסיכולוגיה (וכנראה בתחומים רבים אחרים בהם המודעות אליו עדיין לא בשלה דיה) נראה כפרי עיוועים של הקפיטליזם שההיגיון שלו השתלט על האקדמיה וכפה על חבריה החפצים בקידום להתרכז בכמות במקום באיכות ולפרסם מאמרים מיותרים, מרושלים ובמקרים רבים בעלי בסיס חלקי או אף חסרי בסיס במציאות. חובבי הסינגולאריות מרבים לצטט את הגידול האסטרונומי והמעריכי ב"כמות הידע" האנושי כהוכחה להאצתה של החכמה והטכנולוגיה. אבל גם את המספר המתגבר של המאמרים המדעיים ניתן לראות לא כאינדיקטור להאצה בהתפתחות המדעית אלא להפך, כסימן לזיהום של המדע בכמויות ידע-זבל חסר תועלת ומסיח דעת. עצי-פייק-ניוז מדעיים שמונעים מהמדענים לראות את יער הידע.

 הצד החיובי וממה להזהר

המדע והטכנולוגיה לא בהכרח מאיצים, למעשה יתכן שהם מאיטים, ואולי זה לא כל כך רע. את מי שחוששים מהקצב המתגבר של הקדמה אפשר לנחם בכך שהקדמה הזו כבר מחבלת בעצמה. העולם מאט, או לפחות סוגר מבערים ומאט את ההאצה). זה אמנם לא החזרה לעולם של אתמול, שתיאר שטפן צווייג ושחלק מאיתנו כמהים אליו בתקופה זו, אבל זה לפחות הבטחה לכך שרבות מההבטחות המאיימות של חובבי ההאצה רחוקות יותר מהתגשמות משנדמה בלילות ירח מלא. האנשים הכי סקפטים שאני מכיר בנוגע לבינה מלאכותית הם מומחי בינה מלאכותית, והאנשים הכי סקפטיים שאני מכיר בנוגע לחקר המח הם חוקרי מח.

הסכנה העיקרית שנובעת מאימוץ נרטיב ההאצה היא שאפילו כשהנרטיב הזה שגוי, הכח שלו לעצב תודעות יוצר אפקטים מוחשיים בחברה. כפי שמציין טנר, זה פחות משנה אם החלטות אלגוריתמיות יעילות כמו שמספרים לנו (למעשה במקרים רבים היעילות שלהן מוטלת בספק) מה שמשנה הוא העובדה שהחברה שלנו מקבלת את הטענה לגבי היעילות שלהם ומעבירה אליהם את הסמכות לביצוע הכרעות גורליות, גם כאשר קשה לבדוק את היעילות המפוקפקת שלהם. באופן דומה, אימוץ נראטיבים של האצה יכול לשמש כדי לקדם אינטרסים מסוימים על חשבון אחרים ולחתור תחת מבנים קיימים (כמו למשל, כאשר ה"בלתי נמנעות" הקרבה של מערכות הסעה זולות המבוססות מכוניות ללא נהג משמשות כדי להתנגד להשקעה בתשתיות התחבורה הציבורית). במובנים רבים, אלו נרטיבים תרבותיים של Disruption שמערערים סדרי עולם לא פחות ולעיתים אף יותר מהטכנולוגיות עצמן.

כל הדברים שכתבתי כאן לא באים לומר שהעתיד לא מכיל הפתעות והתפתחויות מסעירות. אבל כמו תמיד רוב התחזיות הטכנולוגיות הרדיקליות יוולדו דוממות, יופיעו בעולם רק בשלב מאוחר יותר מהמצופה, וכמובן שיתגשמו בצורה שונה לחלוטין מזו שצופים כרגע. כנגד טיעוני ההאטה ששטחתי כאן ניתן כמובן לשטוח טיעוני האצה מסוגים שונים, ואני פתוח בהחלט לאפשרות שהאמת נמצאת איפשהו באמצע. אנחנו מאיצים מבחינות מסוימות ומאיטים מבחינות אחרות. ואולי כל השימוש במטאפורות כמו האצה והאטה טכנולוגית הוא מוטעה ומטעה. הנקודה העיקרית היא, כמובן, לקחת אותן בחשבון ככלים למחשבה, חיזוי וביקורת אבל לא לפול כמו אידיוטים שימושיים מדי לתוך המלכודות הקוגניטיביות והתרבותיות שהן מציבות.

מעבר למאניה ולדיפרסיה הטכנו-פרימיטיביסטים

אחרי שנים בין מאניה טכנואופטימית לדכאון מזוועות המין האנושי והקדמה אני מוצא כעת נחמה בדרך האמצע. לאחר תקופות ארוכות של קריאה באוונגליסטים טכנולוגיים מעמק הסיליקון ואנכרו-פרימיטיביסטים מהיער, פיתחתי תקוות טכנו-אוטופיות וחרדות טכנו-סיוטיות ששכנו באי נוחות אלו לצד אלו. נדרשה הזחה מסוימת בפרספקטיבה כדי להבין שתנועת המטוטלת בין האופטימיזם לפסימיזם שגויה מיסודה.

ההיפותיזה חדשה גורסת שהתחום השברירי והחמקמק של עולם המציאות שוכן באיזור ביניים מוגה אור הנסיבות, בתווך בין איזורי דמדומים המקיפים אותו בתחזיות מכל הסוגים: לגאולה ולחורבן (ומי שרואים את אלו ברגע הנוכחי). אם תבלה את זמנך בחוגים שבהם שורה הדכדוך וההתמקדות במגמות השליליות (למשל [בהכללה] חוקרים ממדעי החברה והרוח, אקטיביסטים, או אנשים בעלי חשיבה ביקורתית מפותחת) תראה רק את הצד השלילי ותאמין שאנחנו על סיפה של קטסטרופה. לעומת זאת, אם תבלי זמנך בחברת האנשים שמדגישים את השינויים והפוטנציאלים החיוביים (למשל עתידנים, אנשי טכנולוגיה ורוחניקים מסוימים) את עשויה לחשוב שאנחנו על סף פריצת דרך לעבר האוטופיה. כל אחת מנקודות המבט הללו גורמת לשניה להראות מגוחכת, וחסרת היגיון. כל אחת מהן מסתירה את השניה ומונעת מהאדם להכיר בקיומה ובערכה. בפועל, כל הדברים הללו, החיוביים והשליליים, קורים במקביל. הנקודה שבה שני הצדדים למחלוקת מסכימים ותואמים זה את זה היא באבחנה שמתרחשים כרגע שינויים דרמטיים ומואצים. אלא שבת'כלס ברוב המקרים חוזי הטוב רואים רק את האפשרויות החיוביות שרובן עדיין לא כאן ורובן גם לא יתגשמו ואילו חוזי הרע רואים רק את האפשרויות השליליות שרובן עדיין לא כאן ורובן גם לא יתרחשו. רוב התחזיות האופטימיות של אנשי הטכנולוגיה לא יתגשמו כי שיקולים וכוחות טכנולוגים, כלכליים ופוליטיים יגבילו את ההיתכנות שלהם וידאגו לכך שהפוטנציאל המהפכני שלהם ינוטרל או ינותב על מנת לשרת את כוחות השררה. רוב התחזיות השליליות יסוכלו כי ככל שהסכנה תהפוך דרך לברורה ומוחשית כך יתגברו הקולות המתריעים ומי שינסו לסכל אותה, כך שברוב מהמקרים הקטסטרופה תמנע או תמותן. בתווך בין שני אלו נמצאות ההתפתחויות המועטות (יחסית) שאכן יתרחשו ושגם בהן כמובן טוב ורע מעורבבים זה בזה וכמובן תלויים בפרספקטיבה.

ללמוד את את העתיד זה כמו ללמוד היסטוריות של יקומים אלטרנטיבים שרובם לעולם לא יתגשמו. זה דורש לסגל את הנכונות לקבל באהבה את הגמישות האי-לינארית שמאפיינת את ההיסטוריה ולשהות שם מבלי להזדהות מדי עם טלטולי הספינה בים הנסיבות. אם יש שם שיעור לחיים האישיים, הוא עשוי להמצא בנכונות לזהות גם בחיים האישיים שלנו את הנארטיבים השונים המטלטלים אותנו בין חלומות מופרכים לחרדות תלושות, וללמוד לחיות בנוחות, באהבה ובלי מורא במרחב הביניים שהוא המציאות.

היד הקוסמית הנעלמה חוזרת כדי לפתור את בעיית שינויי האקלים

מה הסיכוי שבעיית ההתחממות הגלובלית תיפתר מעצמה ללא מאמצים הירואים מצד ממשלות העולם?  באופן כללי אני נוטה להיות פסימי בנושא שינוי האקלים, אך לאחרונה אני מתחיל להשתכנע שדווקא על רקע עידן טראמפ והניסיון לחבל ביוזמות להגנת הסביבה, יש עדיין סיכוי מסוים לשינוי דרמטי והוא נטוע ביד הנעלמה הקוסמית ונטיותיה להבליח במהלך ההיסטוריה האנושית ולאזן מחדש את הפרמטרים בצורה שתמלט את האנושות שוב ושוב מאסון קולוסאלי.

משבר הגללים של המאה ה-19

מה זאת היד הנעלמה הקוסמית הזו שאני מדבר עליה ומאיפה הקרצתי אותה? ובכן, עבור מי שעוקב אחר ההיסטוריה האנושית (והלא אנושית), היד הנעלמה הקוסמית היא דמות ארכיטיפית מופשטת של סופרמן קוסמי, מעין משיח בירוקרטי בעל סמכויות מופלגות, שכל פעם כשהוא רואה שדברים יוצאים מכלל שליטה יורד אל האדמה ומשנה את חוקי המשחק כדי שיוכל להמשך. זהו שם לא מדעי ולא מחייב לעקרון החוזר על עצמו, שבו משהו לא צפוי קורה ומתערב בעולם רגע לפני שדברים מתחרבנים בצורה סופית, לפעמים ממש באופן מילולי: בלונדון של סוף המאה ה-19, בעוד העיר נכנסת לתוך עיור ומודרניזציה מואצות, כמויות השתן והחרא שהצטברו ברחובות מהסוסים שנדרשו כדי לתמוך בתשתית של עיר מודרנית היו כה בלתי נסבלות שהיו מי שהזהירו שעוד רגע כולנו נטבע בחרא של הסוסים, אלא שאז הופיעו המכוניות והסוסים והזיהום הבלתי נסבל שגרמו הסוסים נעלם מהרחובות. זה היה מקרה קלאסי של היד הקוסמית הנעלמה, ה-Deus ex Machina של היסטוריה של קליפהנגרים שנוטים להסתיים בפעולה בירוקרטית ולא מאוד דרמטית של  היד הקוסמית הנעלמה ודואגת שהכל יסתדר איכשהו.

האיש שהציל הכי הרבה אנשים בעולם שהכי פחות אנשים מכירים. פריץ האבר

דוגמה נוספת ומשמעותית קצת יותר. בסוף המאה ה-19 נראה היה שהאנושות מתקרבת לקצה יכולת הפקת המזון של הכוכב. המומחים קבעו אז שלאפשרות ייצור המון על פני הכוכב יש גבול הקשור לכמות החנקן הזמינה צמחים, כך שהכוכב לא מסוגל לספק מזון ליותר ממיליארד או מיליארד וחצי אנשים, והתחזית היתה לרעב עולמי אם מגמת גידול האוכלוסין לא תפסק.  אלא שבתחילת המאה הצליח הכימאי הגרמני-יהודי פריץ האבר לקבע חנקן במה שנקרא מאז "תהליך האבר" והדבר פתח את הדרך להופעת דשן כימי, ולהכפלה פי כמה וכמה של פוטנציאל גידול המזון בכוכב. כיום הרוב המוחלט של המזון על פני הכוכב הוא כזה שמגודל באמצעות דשן כימי וגידולו היה בלתי אפשרי ללא ההמצאה של האבר שהיא שאפשרה את גידול האוכלוסין המהיר במאה ה-20. כמובן, בכך היא הכינה את הקרקע לקראת הבעיה הכדולה באה, ובשנות השבעים בספר "גבולות הצמיחה" כבר הזהירו כלכלנים שגידול האוכלוסין האקספוננטיאלי של האנושות (שהתאפשר בזכות תהליך האבר) מעמיד את כולנו בסכנה על גבי כוכב בעל משאבים מוגבלים, אלא שבינתיים התברר שככל שרמת החיים וההשכלה עולות, וככל שתמותת תינוקות יורדת כך גם קטנים באופן טבעי שיעורי הילודה. הגידול האקספוננטיאלי של האוכלסיה הגלובלית שהגיע לשיאו לקראת סוף המאה, התמתן ובמקומות רבים אף התהפך. כך שכיום בכמעט כל מקום שמתרחשים בו תהליכי עיור ומודרניזציה שיעורי הילודה צונחים, כולל כמובן אמריקה ואירופה אבל גם אסיה, המזה"ת ואפריקה. התחזית הדמוגרפית הפופולרית כיום היא שאוכלוסיית העולם תתייצב על כ-9 מיליארד בעוד כמה עשרות שנים, ומשם כנראה תרד באופן טבעי. אז אוקיי, זה משמעותית יותר אנשים ממה שכנראה היינו רוצים לראות על הכדור הזה כרגע, ובכל זאת התחזיות על כך שנמשיך להכפיל את עצמנו שוב ושוב ללא קץ התגלו כנבואות זעם חסרות הצדקה.

הופך להיות מקור האנרגיה הזול ביותר בכוכב. חשמל סולארי

איך כל זה קשור למשבר האקלים ואפקט החממה? ובכן, כיום אנשים שעיניהם בראשם מודאגים (ובצדק!) מנושא שינוי האקלים. הנושא מדאיג במיוחד משום שלשינויי האקלים יש פוטנציאל הרסני בקנה מידה תנ"כי, ומשום שלמרות הראיות לכך שהאחראית לכך הן פליטות של גזי חממה שמייצרת האנושות, רבים מהתאגידים שהעסק שלהם הוא לייצר את הפליטות הללו משקיעים כסף ומאמץ רב כדי לממן מחקרים שיאמרו אחרת, לבלבל את הציבור, להכחיש את הבעיה ולהפוך אותה לסוגיה פוליטית שנויה במחלוקת כדי לתקוע כל ניסיון לפתרון. תחת מתקפת האינטרסים הללו המנגנונים הפוליטיים שוב קורסים ומוכיחים עצמם כבלתי אפקטיביים לחלוטין. ובכל זאת, שוב יש סימנים לכך שהיד הנעלמת של הקוסמוס נכנסת לפעולה: שיעורי פליטת הפחמן במדינות רבות כבר נמצאות בירידה, פחות בגלל הסכמי אקלים לא מחייבים ויותר משום שהתפוקה של אנרגיה סולארית צמחה פי 50 רק בעשור האחרון ואילו עלויות הפקת אנרגיה סולארית צונחות מתחת לעלות השימוש בפחם. במקביל אנחנו מתקדמים גם לקראת גידול סינתטי של בשר שלא רק יפתור את הבעיות של טבעונים וכל מי שמוטרדים מהזוועות שמעוללים בני אדם לחיות אלא יצמצם דרסטית את פליטות גז ההחממה מתאן שידוע כמזיק פי כמה עשרות יותר מפחמן דו חמצני. גם כאן הפתרון צפוי להגיע באותו עקרון מוכר של צמיחה אקספוננטיאלית שעובד בינתיים לא רע בתחום הסולארי. הבשר הסינתטי יוזל באופן מעריכי עד שיהיה זול יותר מבשר שמקורו בחיה ובנקודה זו הצמיחה של תעשיית משק החי, שתורמת בצורה אדירה להתחממות הגלובלית תעצר ותחל לסגת. במקביל הסינים כבר מטילים את כל כובד המשקל על הוצאת רכבי הבנזין מהמחזור והחלפתם במכוניות חשמליות (שיוטענו בחשמל סולארי). כשמחברים את הנקודות האלה בשינויים שמתגבשים בין תעשיית האנרגיה, לתעשיית המזון והתחבורה אפשר להעלות על הדעת מצב שבו אפילו במציאות מייאשת של תאגידים פושעים וממשלות כושלות בעיית האקלים תפתר מעצמה, במידה מסוימת לפחות. זה לא יהיה פתרון מלא, משום שכפי שמתריעים רבים אנחנו רק מתחילים לחוש את השפעות גזי החממה שכבר לכודים באטמוספרה, ועוד נחוש אותן שנים רבות לתוך העתיד (כפי שאנחנו ממשיכים לחוש את תוצאות הילודה המוגברת בעשורים הקודמים). והשאלה הקריטית היא לא כמה גזי חממה אנחנו פולטים כרגע אלא כמה נמצאים באטמוספירה. כלומר יש שיאמרו ובמידה מסוימת של צדק שכל זה הוא כרגע בחזקת מעט ומאוחר מדי. ובכל זאת, זה עשוי להספיק כדי למנוע את האפקטים היותר קטסטרופלים שיש החוזים אותם במקרה שהאנושות תמשיך להעצים את פליטות גזי החממה.

כל מה שנכתב כאן לא נכתב כמובן כדי להפחית מעוצמת הדחיפות הנדרשת לשינוי ההרגלים .הסביבתיים הקיבוציים של האנושות, ומחשיבות עבודת הקודש שעושים כל האנשים שנאבקים לשם כך. המאבק להצלת הכוכב ותושביו מפירותיו הבאושים של הקפיטליזם התאגידי עוד יהיה ארוך וקשה, ובכלל לא בטוח שיצלח, ועם זאת משהו במערך הכוחות משתנה. כל עוד המאבק להצלת הכוכב נסמך על ממשלות לא אפקטיביות והרצון הטוב של אזרחים יחידאים שמתעניינים בנושא אך ניצבים מול ממערכות גדולות ואדישות עד עוינות לנושא האקלים, הכשלון נראה היה מובטח. יש משהו מעודד בכך שכוחות האבולוציה והההיסטוריה מתייצבים פעם נוספת מאחורי האנושות כדי לשנות כיוון רגע לפני ההתרסקות. הפעם, לא באופן מפתיע, הכוחות הקוסמיים הללו חברו עם השחקן החזק ביותר של העידן: הכסף. אנרגיה סולארית, בשר סינתטי ומכוניות חשמליות הופכים כולם לזולים וכדאיים יותר כלכלית מהטכנולוגיות הישנות והמזהמות של הפחם, הנפט, מנועי הבנזין ומשקי הבשר התעשייתיים. כשלוקחים בחשבון שההשפעה של הכוחות הכלכליים הללו, המתדלקים את השינוי המערכתי בצורה אפקטיבית לאין שיעור ממחויבות אישית, ואפילו מחויבות ממשלתית, אפשר להרשות לעצמנו לחוש לרגע חיבה, פליאה ואף תחושת קסם מסוימת נוכח הנוכחות החמקמקה של היד הקוסמית הנעלמה – הגרסה האבולוציונית הרכה והלא מובנת מספיק של ההשגחה הכללית בהיסטוריה האנושית.

טכנולוגיות של חרדה – על התפקיד של אמוטיקונים בתרבות הדיגיטלית

האם תקשורת במסרונים מיידיים הופכת אותנו לאנשים רגשיים, חמים ואינטימיים יותר? טענה כזו עשויה להשמע מוזרה – היא סותרת את מה שאנחנו שומעים לרוב על האופן שבו תקשורת אלקטרונית מרדדת את השיח הבינאישי, ובכל זאת אי אפשר להתכחש לסנטימנטליות המוחצת של העולם הוירטואלי ולאופן שבו אמוטיקונים מסייעים לאנשים לבטא ביום יום רגשות שהם מתקשים ­– לא מסוגלים ממש – לבטא פנים מול פנים.

במרחב האלקטרוני אנחנו מוצאים את העוז למלא את המסך בלבבות גם מול אנשים קרובים שבעבר התקשינו לומר להם מילה קטנה של חיבה, ואפילו מול אנשים שאנחנו בקושי מסוגלים לסבול בחיי היום יום. כמה קל לשלוח נשיקות מלובבות, לחייך מאוזן לאוזן, לצחוק עם שיניים חשופות ואפילו ולבכות מרוב צחוק כשאתה אמוטיקון נטול גוף בחלל הוירטואלי.

זה כאילו הוירטואליות באה לסייע לנו להתמודד עם דרישות החיברות המוגזמות שמושתות על כל אחד מחבריה של חברת הנמלים הרגשניות הדורשת אינטראקציה מתמדת עם מספר גובר של זרים. החיים לצד בני אדם אחרים דורשים מכל אחד ואחת להיות שחקנים, להפגין את הרגשות שמצפים מאיתנו להפגין ולהגיש אותם בתזמון מושלם ובביצוע אמין – כל פעם כשאומרים לנו מילה טובה, כשמספרים לנו בשורה טובה או נוראה, כשמראים לנו משהו יפה או מזעזע, מבקשים מאיתנו משהו או סתם שואלים אותנו מה שלומנו. אמנם במערכות יחסים קרובות ואינטימיות אנחנו יכולים לעיתים להרפות מהמסכה ולהפגין כיצד אנחנו מרגישים באמת, לתת לפרצוף חמוץ או לאינטונציה אומללה להשתרבב להם מבלי משים ולפטור אותנו מרגע מרגשות שאיננו נותנים להם בדרך כלל ביטוי, אבל רוב האנשים נאלצים רוב היום לזייף חיוכים, התרגשות, התלהבות ושלל רגשות אחרים על מנת לעמוד בציפיות הסובבים אותם.

לדבר הזה יש מחיר נפשי כבד. ידוע שעובדים שנדרשים לחייך כל היום (קופאים ברשתות מזון מהיר למשל) סובלים משיעורים גבוה יותר של דכאון. אשליית החביבות והעליזות אינה באה בקלות. החובה לזייף במסיכת העור והקול שלנו את התחושות שמצופה מאיתנו לבטא בסיטואציות חברתיות היא מייגעת ומתישה, במיוחד מבחינה פסיכולוגית.

מסרונים מידיים עתירי אמוטיקונים מסייעים בידינו להירגע מעט מנשף המסיכות החברתי שאנחנו מוזמנים אליו בכל אינטראקציה על ידי מילוט לנשף מסיכות וירטואלי שרחום יותר למגבלות מסכת העור והקול שלנו, שנמתחת עד הקצה ביום של אינטראקציות חברתיות שטחיות. הם מאפשרים לנו להפגין חיוך גם בלי להפעיל את השרירים היגעים של הפנים, ולצחוק כמו חמורים בלי להדרש לעצם המפגן הפיזי המתיש של זיוף צחוק גדול. הם טכנולוגיות המקלות עלינו את החיים בעולם שדורש מידה רבה כל כך של אינטראקציות שטחיות ומסייעות לנו להתרכז בבחירת דימויים של רגשות מבלי להידרש להפיק אותם פיזית. זו כנראה הסיבה מדוע אנשים מעדיפים לשוחח באמצעות אמוטיקונים ונמנעים משיחות וידאו כמו מאש. אנחנו לא רוצים שיראו את הבשר המוגבל שלנו, את החיוך המאולץ. האמוטיקון מבטא טוב יותר וללא מאמץ בדיוק את מה שרצינו להביע.

אמוטיקונים הם אידאות של רגשות, צורה וירטואלית מופשטת המסמנת משהו מורכב הרבה יותר כמו רגשות אנושיים והאופן בו הם מתבטאים בפנים ובקול שלנו. זהו פרפורמנס וירטואלי שחוסך מאיתנו את הצורך לבצע את הפרפורמנס הפיזי המתיש. מהבחינה הזו אין פלא שהשימוש בהם נוסק בתקופה בה אנשים חשים במידה גוברת שמוראות התקשורת האנושית הן מעבר ליכולתם. העידן הנוכחי מוגדר על ידי מומחים כעידן חרדה ובמיוחד חרדה חברתית. מאז 1980 זינק מספר האנשים שסובלים מחרדה מ-4% לחצי מהאוכלוסיה הכללית, ויש מי שרואים בעיסוק המתגבר בחרדה את סימן ההיכר של הדור.

האמוטיקון הוא המגן המושלם לעידן החרדה, שמאפשר לנו להרגע בין סמיילים שבעי רצון ומרגיעים, לבין נשיקות וחיבוקים מתמסרים בתקופה שבה קשה לנו יותר מאי פעם לחוש שבעי רצון, להרגע או להתמסר.

יותר ויותר אנשים לא אוהבים היום לדבר בטלפון, מסיבות לא כל כך שונות מאלו שכבר דנתי בהן מעלה. הטלפון מאלץ אותנו להקשיב לאדם השני בתנאיו שלו, לספק תגובות מיידיות וספונטניות, ולהחשף או להאלץ להעמיד העמדת פנים באמצעות מניפולציה של גוון הקול שלנו. אמוטיקונים חוסכים מאיתנו את כל זה, ומהבחינה הזו הם מתת אל של ממש. יש כמובן מי שיגיד שהם רק ממסמכים אותנו מהעולם ומונעים מאיתנו את אפשרות המפגש האמיתי איתו, אבל גם על זה ניתן להתווכח. האם אנחנו באמת רוצים להחשף כל הזמן? מגני האמוטיקון יגידו שאפשר לקיים תקשורת רגשית אינטנסיבית במקומות מסוימים, אבל לנסוג לחמימותו העוטפת והמגנה של האמוטיקון בנקודות אחרות, כאשר אנחנו לא רוצים להיות אינטנסיביים רגשית, או כאשר אנחנו רוצים להיות אינטנסיביים רגשית אך לא מעזים לעשות זאת פנים אל פנים או אפילו בטלפון. האמוטיקון מבחינה זו, הולך ומבסס עצמו כמרכיב מרכזי בתזונה הרגשית ובוויסות הרגשי של העידן האלקטרוני.

11 כללים לשימוש נכון בסמארטפון

smartphone-addiction3כשבנאדם מכור למשהו, אין לו בדרך כלל את האפשרות לחזור ולהנות מאותו הדבר באופן אגבי, כמו שעושה מי שעדיין לא הספיק להתמכר אליו. אלכוהוליסט שנגמל ובוחר לשתות כוסית מסתכן לפול במהרה במדרון החלקלק, אותו הכלל נכון גם למעשן הסיגריות שמבקש "רק סיגריה אחת," למהמר, למכור המין, ולכל סוג של התמכרות.

הסמארטפון הוא לא שונה.

ברגע שהספקת להתמכר, קל הרבה יותר להפסיק לגמרי את השימוש בו מאשר להשתמש בו במשורה.

הבעיה כמובן, היא שבניגוד להרבה התמכרויות אחרות, לסמארטפון יש גם שימושים חיוביים, ושעבור הרבה אנשים (אם כי פחות משנהוג לחשוב) הוא אפילו נדרש לצורך התפקוד היומיומי.

וכאן אנחנו נשארים עם הדילמה של המכור: כשמבינים שאנחנו מכורים, אבל גם לא רוצים לשחרר לגמרי, נשארנו עם האפשרות הבסיסית שהייתה קיימת בידינו כשקיבלנו את הסמארטפון אבל פספסנו אותה במהרה. לעשות בכלי הזה שימוש נכון. (אגב, זה שפספסנו אותה זה לא לגמרי באשמתנו, זה בגלל שכמו סיגריות, אלכוהול או הימורים, הסמארטפון הוא ממכר מטבעו, אלא שבניגוד לאלכוהול והימורים, אף אחד לא טרח להזהיר אותנו לגבי זה כשאספנו אותו מהחנות).

smartphone-addiction1

לחזור לשימוש נכון בסם ממכר או בסמארטפון זה כבר סיפור הרבה יותר מסובך מסתם להפסיק להשתמש. כשמפסיקים להשתמש בסמארטפון באופן מוחלט אולי יהיו קשיים מסוימים בתחילת הדרך, אבל די מהר נתרגל לכך שהדבר הזה כבר לא קיים עבורנו והוא יפסיק להעסיק אותנו. שומרי שבת שמכורים לסמארטפון לא מרגישים את הדגדוג בקצות האצבעות במהלך השבת. הם יודעים שהסמארטפון הוא מחוץ לתחום ולכן הם חופשיים לשחרר ממנו בראש שקט. לעומת זאת, עבור אדם מכור, לחזור לשימוש לא מכור זו מלאכה כמעט סיזיפית שדורשת תשומת לב חוזרת ונשנית כל פעם כשהידיים שלנו נשלחות לאחוז בסמארטפון. זה דורש מאיתנו ללכת שוב ושוב נגד היצר ולשלוט בו.

כמו בהרבה מקרים אחרים, ככל שנצליח לעשות את זה, הבחירה הנכונה תהיה קלה יותר בהמשך, וככל שנרבה לבחור בפיתוי כך היא תהיה קשה יותר – אפקט שכבר חז"ל עמדו עליו כשכתבו "מרעיבו שבע, משביעו רעב", ושאפשר גם להסביר אותו בשפה של חקר המח על ידי דיבור על הנוירופלסטיות והנטיה של המח לחזק נתיבים עצבים שנעשה בהם שימוש רב, ולהניח לנתיבים עצביים שלא נעשה בהם שימוש להתנוון. בכל מקרה, כל עוד אנחנו ממשיכים להשתמש במכשיר, זה כנראה אף פעם לא יהיה באמת קל.

אבל מהו שימוש הנכון בסמארטפון? כאמור, הדבר הקל יותר הוא להפסיק לחלוטין את השימוש בו, מה שגם יכול לאפשר לנו לאפס את הקשר ולנסות בהמשך לחזור לשימוש מתון יותר. אבל גם בלי לאפס, יש כל מיני כללי אצבע שניתן לנקוט בהם כדי לרסן את החיה הפנימית.

הנה כמה כללי אצבע שאני משתדל לאחוז בהם לשימוש נכון ולא כפייתי בסמארטפון:

בסיסיים

  1. הסמארטפון לא נמצא ליד המיטה כשנלך לישון
  2. הסמארטפון לא יהיה הדבר הראשון שנתעסק בו בבוקר
  3. הסמארטפון לא נכנס לשירותים – יש דברים אחרים לעסוק בהם שם
  4. לא נוגעים בסמארטפון בזמן הנהיגה
  5. לא מתעסקים בסמארטפון בזמן הליכה
  6. לא להתעסק בסמארטפון במהלך פגישות עם אנשים, גם כשהאדם השני עבר לעשות משהו אחר כמו לענות לשיחה משלו

מתקדמים

  1. לכבות  את הסמארטפון (או להעביר למצב טיסה) בשעה מסוימת
  2. לא להדליק את הסמארטפון לפני שעה מסוימת
  3. לא להסתכל בסמארטפון בזמן האוכל
  4. לא לברוח אל הסמארטפון בסיטואציות חברתיות
  5. כל פעם שהדחף לסמארטפון קורא לנו במהלך היום. לעצור. לא לגשת אליו. במקום זה, לעשות מדיטציה על מה אנחנו מחפשים שם, ועל דרך אחרת ובריאה יותר לספק את הצורך הזה.

אם יש לכם עוד הצעות לכללים, אני אשמח לשמוע.

נ.ב.

'סמארטפון' זו מילה ממש מוזרה. היא מזכירה לי שם של מלאך מספרות ההיכלות. כמו המלאכים מטטרון או סנדלפון. המלאך הנורא סמארטפון. כמו מטטרון שיש לו 365,000 עיניים, גם לסמארטפון יש ריבוא עיניים, שצופות אלינו ממימדים אחרים – מרכזי הביג דאטה של החברות הגדולות. אבל בניגוד למטטרון שגודלו על פי ספרות ההיכלות כגודל כל העולם כולו וסנדלפון שרגליו על הארץ וראשו ברקיע, הסמארטפון אמנם נושא בתוכו יקום שלם, אבל הוא קטן מספיק בשביל להכנס לנו לכיס. הוא כמו מלאך שרת ממוזער, סוג של כוכב נויטרון תיאודיגיטלי. חיה שמימית פראית שלא בויתה מעולם ושוחררה לחופשי בידיים של כל אחת ואחד מאיתנו. אולי זה מסביר למה קשה לנו כל כך לשאת אותו בינינו ולהשאר שפויים.

 

איך להציל את תעשיית התרבות: מודלים כלכליים אלטרנטיביים לעידן הדיגיטלי

לא חסרות דוגמאות לדברים שלא עובדים בצורתה הנוכחית של השיטה הקפיטליסטית, ולא חסרות דוגמאות לכך שהקפיטליזם אינו מתגמל אנשים על פי ערכם ותרומתם לקיום החברה (השוו למשל את התגמול שמקבלים חקלאים, מורים ועובדות סוציאליות לעומת התגמול שמקבלים פרסומאים, בנקאים ועורכי דין תאגידיים למשל). אחת הדוגמאות הברורות בעיני לאופן שבו השווי הכלכלי של משהו בקפיטליזם שונה מאוד מערכו לחברה וחבריה היא נושא המודל המסחרי.

שומר על ערכו הייחודי. הספר

שומר על ערכו הייחודי. הספר

 מתישהו בעידן השעתוק הטכני של יצירות התרבות, ואז עוד פעם עם עליית הרשת והשכפול הדיגיטלי, ענפי התרבות השונים קיבלו כל אחד מודל מסחרי הייחודי לו. תחום האמנות למשל זכה במודל מסחרי מוצלח יחסית, שבו כל יצירה הורשתה לשמור על הילת המקוריות שלה, מה שאפשר לה לקיים ערך ייחודי, כך שמחירן של יצירות אמנות יכל לטפס לרבבות ואף מיליוני דולרים. תחום הקלטות המוזיקה, לעומת זאת, סבל מכך שבהקלטות מוזיקה אין מושג של הקלטה מקורית, ולכן ברגע שניתן היה להעתיק מוזיקה בקלות ו"בחינם" הקלטות מוזיקליות הפכו אובייקט לשכפול ואיבדו את ערכן. כיום אפשר לשמוע בבית בחינם את הסימפוניה החמישית של בטהובן בביצוע הפילהרמונית של ברלין, תזמורת שהפעלתה עולה ממון רב, בעוד שלהחזיק ציור של צייר מהמדרגה השלישית יכול לעלות סכום נאה. הסיבה שמוזיקאים כבר לא יכולים להרוויח ממוזיקה מוקלטת אינה קשורה לכך שאנשים כבר לא מאזינים למוזיקה מוקלטת, אלא לכך שהרווח ממוזיקה מוקלטת טיפס במעלה סולם האגרגטורים של הרשת. מהקלטות מוזיקה מרוויחים כיום לא המוזיקאים שטרחו עליהן אלא בעיקר רשתות כמו יוטיוב שסוחרות במוזיקה כסוג של פיתיון שמטרתו לקבץ גולשים ולאסוף עליהם נתונים המשמשים לביצוע ניתוחי שוק ולכיוון מדויק יותר של פרסומות. העובדה שהקלטות מוזיקליות יקרות להפקה הן חינמיות ואילו ציור מקורי יעלה לכם ממון רב לא אומרת שלשני יש ערך רב יותר – רק שהוא מוערך במסגרת מודל כלכלי שונה (כזה של מחסור, לעומת כזה של שכפול דיגיטלי). תחום הספרות, מצדו, זכה לגורל טוב במקצת מזה של הקולנוע והמוזיקה המשתכפלים מכיוון שלמרות השכפול נשמר בו במידה מסוימת הקשר לאובייקט הפיזי (אם כי לא כמו לאובייקט ייחודי ברמה של יצירת אמנות). למרות שקל הרבה יותר (מבחינת נפח הנתונים) לשכפל ספר מאשר תקליט או סרט, הקשר ששומר מוסד הספר לאובייקט הפיזי (משום שרבים עדיין מבכרים לקרוא ספרי נייר) מגן עליו מלאבד סופית את ערכו בעידן השכפול הדיגיטלי (ויש גם מי שמציעים לרתום את האיכות הבלתי-משתכפלת הזו של הספר ולהפוך אותו למוצר מחסור כדוגמת יצירת האמנות, כזה שיוצא במהדורות מוגבלות ומהודרות, כמו סדרת הדפסים של אמן).

בגדול, אם לשים בצד את ההבדלים בין ענפי התרבות השונים, אפשר לומר שכל תחום התרבות והמקצועות היצירתיים סבל קשות מהמהפכה הדיגיטלית. אם ברצונכם לראות מה לא עובד באופן שבו קפיטליזם מתגמל על עשיה בתחומים שונים, אחד המקומות להתבונן בהם הוא תעשיית התרבות ואובדן הערך המהיר שלה בעידן השכפול הדיגיטלי. אם מטרת השיטה הכלכלית שלנו היא לתגמל עבור יעילות, יצירתיות ויצירת ערך עבור בני האדם הרי שבכל הקשור לתחום התרבות היא נכשלת כשלון חרוץ.

אין תחום אנושי, חוץ מתחום הטכנולוגיה אולי, שמנקז אליו כל כך הרבה יצירתיות וכשרון, ושמפיק תוצרת בעלת חדשנות וערך על בסיס קבוע כל כך כמו בתחומי הקולנוע, הטלויזיה, המוזיקה והספרות. אם איכות השירות בתחום החשמל או המים הייתה משתפרת כמו שמשתפרת איכות ועלות הסדרות לצרכן היינו כבר חיים באוטופיה של חשמל ומים חופשיים לכל. אבל ה"קפיטליזם" בן זמננו בנוי על קרטלים, מונופולים וחסמים מלאכותיים, כך שתאגידי מים וחשמל מסורבלים ומסואבים יכולים לגבות מחירים מופקעים על שירותיהם הכושלים בעוד שעובדיה היצירתיים של תעשיית התרבות, גם האנשים המבריקים שמפיקים את הסרטים והסדרות פורצי הדרך שכולם צופים בהם באדיקות דתית, מתקשים לסגור את החודש.

מזהיר מאיון הכלכלה, ומציע מודל כלכלי חלופי שימנע אותו. ז'ארון לאניר

מזהיר מאיון הכלכלה, ומציע מודל כלכלי חלופי שימנע אותו. ז'ארון לאניר

תעשיית התרבות לא במצב ייחודי. היא רק מקדימה את זמנה. תחומים רבים בכלכלה בת זמננו נמצאים בסכנה של אינפורמטיזציה – תהליך שבמהלכו הם מתאיידים בעקבות טכנולוגיות מידע חדשות המייתרות מקצועות ותהליכי ייצור. בין הקורבנות האחרים ואלו הבאים בתור אפשר להזכיר את סוכני הנסיעות, אנשי המלונאות, נהגי מוניות ומשאיות, ובהמשך החקלאים, אחיות בתי החולים, הרופאים, רואי חשבון, עורכי דין, עובדי פס הייצור, המורים ורבים רבים אחרים. ככל שיותר תעשיות יהפכו לברות שכפול באמצעות מדעי האינפורמציה והרובוטיקה כך ייעלמו מגזרים נוספים מהכלכלה שלנו והפונקציות שלהן יועברו אחר כבוד למערכות מידע אוטומטיות מבוססות ביג דאטה ולמידה מלאכותית. בהמשך המאה, כאשר שיטות כמו הדפסה תלת ממדית וננוטכנולוגיה יאפשרו לשכפל בבית שורה מתרחבת של מוצרי צריכה תעשייתיים ממזון ותרופות ועד מכשירים אלקטרונים תחומים נוספים של הכלכלה יהפכו למיותרים ויעברו דה-מונטיזציה (Demonetization), תהליך שז'ארון לאניר מדבר עליו בהרחבה בספרו האחרון Who owns the future.

כבר שנים שאנשים כמו קאלה לאסן ואחרים מדברים על כך שהקפיטליזם הוא מכונת ההשמדה העצמית של הכוכב. אחרים מדברים על הצורך ב-Degrowth, נטישת הגישה שמשווה בין קדמה לבין הצמיחה הכלכלית שמכלה את משאבי כדור הארץ. הדיבור על Degrowth מגיע בדרך כלל מהחשודים המיידים: פעילים ירוקים, פעילים אנטי-קפיטליסטים ושוחרי איכות סביבה למיניהם, אלא שעל פי לאניר ה-Degrowth המדובר של הכלכלה יתרחש לא דווקא כתוצאה מפעילות של אידאליסטים סביבתניים אלא כתוצאה מהכלכלה הדיגיטלית והאופן שבו היא תשלוק את הערך מתוך יותר ויותר תחומים מהכלכלה בת ימינו.

בניגוד לפעילי ה-Degrowth שרואים בתהליך הזה תהליך שהכרחי כדי להגן על הכוכב ולהפוך את החיים לפשוטים יותר, על פי לאניר מדובר בתהליך שלילי שיעצים את הפערים החברתיים ואת ריכוז ההון בידי המעטים המחזיקים בבעלות על מערכות האינפורמציה שהחליפו את כולם בעבודות שלהם באמצעות התבססות על ביג-דאטה שהופק ממעקב אחר פעולות העובדים והמשתמשים. כדי שה-Degrowth הזה לא יוריד מנכסיהם את כל מי שאינם חלק מהאליטה הקטנטנה השולטת בטכנולוגיה לאניר מציע לחלק את רווחי השימוש ברשת ובאינטיליגנציות המלאכותיות בין התאגידים לבין המשתמשים, כך שכל פעם שחברה מרוויחה משימוש בדאטה שהופק מפעולותיהם של משתמשים/עובדים (למשל בשימוש באינטליגנציה מלאכותית מבוססת ביג-דאטה), מי שתרמו את הידע הזה, כלומר ציבור העובדים והציבור הרחב יתוגמלו עבור כך. זו שיטה מעניינת שלאניר מודה שהיא תכניס הרבה סיבוכים למערכת ושהיא לא נטולת חסרונות, אבל לטענתו היא עדיפה על המצב הקיים.

נעזוב את זה כאן, אם אתם רוצים לקרוא על זה עוד, אני יכול להמליץ בחום על הספר האחרון של לאניר Who owns the future, ואם אתם רוצים ללכת קצת פחות רחוק קראו את הפוסט שלי על עידן הרובוטיקה והפוסט-עבודה.

%d בלוגרים אהבו את זה: