ארכיון קטגוריה: טכנולוגיה

פלייליסט, אדם, מכונה, תאגיד

  1. התדר קראו לי לעשות פלייליסט בספוטיפיי לכבוד החורף. בהתחלה חשבתי, מה לי ולפלייליסט? למחרת מצאתי את עצמי רוקד עם טראק שרציתי שכל העולם ישמע והבנתי למה.
  2. חלף הרבה זמן מאז שהייתי תקליטן חובבני וביזארי שמעביר לילות בנבירה בתיקיות בסולסיק תוך כדי מחקר על סגנונות איזוטרים. בשנים האחרונות הספוטיפיי הפך להיות האפיק העיקרי שלי למוזיקה. משהו שרץ בצד תוך כדי שאני כותב או עובד. זה נח אבל גם בעייתי כי אין כמו הספוטיפיי לסמל את הויתור על השאיפה לטעם מוזיקלי עצמאי והפקדתו בידי האלגוריתם. בחסות הספוטיפיי ואלגוריתמים דומים אנחנו עוברים אינפנטליזציה, שומטים את הנכונות לחקור עצמאית ומסתמכים יותר ויותר על אלגוריתמים שיעשו את זה בשבילנו. קשה להאשים. הדיסקבר וויקלי של ספוטיפיי טוב כל כך בלחזות איזה טראקים ישמחו אותי שהוא לרוב משיג תוצאות מרשימות ללא מאמץ. ספוטיפיי הוא עורך מוזיקלי לאנשים עסוקים שאין להם זמן לצאת בעצם למסעות ליקוט מוזיקלי.
  3. להכין פלייליסט בספוטיפיי זה שונה מלהכין פלייליסט בעצמך. זה סוג של שיתוף פעולה בינך לבין האלגוריתם. בעולם שבו מגלים מוזיקה חדשה באמצעות אלגוריתמים הטעם המוזיקלי הוא תוצאה של תחומי ההתמחות וההכרות של האלגוריתמים: הטראקים שהאלגוריתם מכיר, והאופן שבו הוא ממפה איזורים מוזיקלים. הטעם שלי לא קייים בנפרד מהאלגוריתם. ומצד שני, גם לא ניתן לומר שהאלגוריתם קיים בנפרד ממני. מכיוון שאלגוריתמים כמו זה של הספוטיפיי מבוססים על רשתות נוירונים שמבצעות תהליכילמידה עמוקה, ושמחקות את אופן הפעולה של מוחות ביולוגים. ניתן אם כן לומר שהנוירונים הדיגיטלים של האלגוריתם של הספוטיפיי הופכים לשעתוק של הטעם המוזיקלי שלי. זה הניסיון הישיר ביותר לקחת את הטעם המוזיקלי שלי ולהעתיק אותו באופן ישיר לכדי מערכת של ביטים/נוירונים נוירונים דיגיטלית שהיחסים הפנימיים בתוכה משקפים את היחסים הפנימיים בנפש שלי.
  4. אבל זה מורכב קצת יותר כי רשתות הלמידה העמיקה של האלגוריתם של הספוטיפיי לא רק לומדות את הטעם שלי ומייצגות אותו. הן גם מעצבות אותו יש כאן, אם כן, סוג של פידבק-לופ או קואבולוציה. ה"טעם" של האלגוריתם לומד לחקות את הטעם שלי ותוך כדי זה מזיח אותו ומטה אותו לכיוונים חדשים. הפלייליסט שלי הוא שילוב של טעם משותף, קו-אבולוציה של טעם אנושי וטעם אלגוריתמי שמחקה את האנושי, כאשר הסלקשן הסופי נעשה על ידי האדם.
  5. הסיפור לא נגמר כאן. חלק מהשירים שאני הכי אוהב ברשימה הגיעו דרך תקשורת אנושית ישנה טובה. אלו השירים שהספוטיפיי לא מציע לי בגלל בגלל הנטיה של מערכות אלגוריתמיות לפסוע באיזורים מוכרים, מה שמצמצם את הסיכוי למפגשים אקראיים וממוזלים (serendipity). הבעיה הייא שחלק מהטראקים שרציתי לכלול לפלייליסט הזה לא זמינים להשמעה בארץ בגלל חוקים תאגידיים/לאומיים (חפשו למשל את הביצוע של ג'ודי סיל לשיר Emerald River Dance שאני כרגע לא מוצא אותו אפילו ביוטיוב). הפלייליסט הזה הוא אם כן תוצאה של המפגש של אדם, אלגוריתם וחוקי תאגידים.
  6. אחרי ההחפירה הזו חשוב לומר שמדובר בפלייליסט כיפי למדי שנע בין פסיכדליה, מלנכוליה, טרופיקליה, גרוב ועוד הרבה דברים טובים. הוא אורך כמעט שלוש שעות, ואני ממליץ לשים אותו ברקע ולצלול לתוכו באיזה ערב כיפי עם אנשים או בפעילות יצירתית.
  7. אני רגיל כל כך לפעול באמצעות מילים (ולפעמים וידיואים) שזה מרגיש חידוש גדול לפעול במדיום אחר ולגעת לאנשים באיזור אחר בתודעה – עם צלילים! אז שימו את הפלייליסט הזה. רוצו עליו. עופו איתו. זה כיף גדול!

ללמוד אימוג'י

אני אוהב הרבה שפות אבל יש שפה אחת שאני עדיין מתקשה ללמוד כמו שצריך: אימוג'י.

יצא לי לחשוב לאחרונה על העלגות שלי באימוג'י, שמתבטאת, למשל, בקושי לשלוף את האימוג'י הנכון ברגע הנכון או בכלל לאתר אותו כשאני נדרש לו. תהיתי אם אני עילג באימוג'י בגלל שבניגוד לשפות אחרות, כשזה נוגע לאימוג'י מעולם לא הקדשתי זמן ללימוד השפה. פשוט הנחתי שאוצר המילים שלי יתרחב מעצמו. אני לא קורא ספרים באימוג'י, לא כותב טקסטים באימוג'י, ובוודאי שלא משוחח באימוג'י. כמובן שהאימוג'י שלי מוגבלת כל כך.

בין השפות השונות שלמדתי בחיי, האימוג'י שלי היא שפה מוזנחת של מהגר שמעולם לא טרח ללמוד את שפת המולדת החדשה. היא מורכבת מאוצר מילים מוגבל שנאסף באופן מאולתר, ללא מחשבה וסדר.

זה כאילו נורמלי. אני לא מכיר אף אחד סביבי שהלך לבית ספר ללימודי אימוג'י. ובכל זאת יש משהו מוטל בספק בגישה המרושלת הזו, מכיוון שבניגוד לשפות אחרות שאני משקיע בהן אנרגיה תודעתית שפת האימוג'י דווקא שימושית ומשולבת בחיים שלי טבעית.

אולי הסיבה הראשית שמעולם לא הגעתי ללמוד אימוג'י בשיטתיות זה כי עד כה לא באמת חשבתי עליה עד כה כשפה, והסיבה לזה היא כנראה בגלל שהאימוג'י שונה כל כך משאר השפות שאני מכיר. לימוד אוצר מילים באימוג'י, למשל, שונה למדי מלימוד אוצר מילים בגרמנית למשל. כאן האתגר הוא לא לזכור את המשמעות של סימן אלא להזכר בעצם קיומו של סימן מסוים ובדרך לאתר אותו.

נוטים להשוות את האימוג'י לכתב החרטומים, אבל מה שמאפייין את האימוג'י הוא שבניגוד לכתב החרטומים היא מובן היטב לכל מי שקורא בו. זוהי כנראה השפה הבינלאומית הראשונה שבאמת תפסה. ועם זאת, לדעת רוב הבלשנים האימוג'י אינה שפה של ממש. חסרים לה כללי דקדוק וסינטקס, תארים, מילות קישור ושאר חלקי המילה והמשפט שיאפשרו לכם להתנסח בבהירות ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים.

נדמה לי שהדרך הנכונה לחשוב על אימוג'י היא כתוסף שפה. ההבדל העיקרי בין אימוג'י לשפות אחרות הוא שהמטרה העיקרית של האימוג'י היא לא למסור אינפורמציה כמו מילים אלא למסור תחושה, שעוברת דרך הדימוי. להוסיף קצת צבע למילים שלי. אני יכול לכתוב שאני מתפקע משמחה אבל האימוג'י הנכון יבהיר את התחושה טוב יותר ובהרבה פחות מאמץ. אימוג'י של שתי כפות ידיים מוצמדות יביע טוב הרבה יותר את הכרת התודה שלי משימוש במילה "תודה" או אפילו בצמד המילים "תודה רבה."

המחשבה על אימוג'י כתוסף לשפה שלנו מדגישה את ההשפעה של השימוש בסמלילים האלה על אופי התקשורת האנושית. חוקרי מדיה כבר כתבו לרוב על הנטיה של המילה הכתובה לשכל ושל האימג' לעבר הרגש. האימוג'י מאפשר לנו לצבוע את המילים בצבעים שאינם חלק מלוח הצבעים הסטנדרטי של השפה ושמקרב אותנו לחוויה הישירה של הדבר – גם אם דרך ייצוג גרפי בסיסי למדי. בכך הוא לא רק מוסיף לשפה שלנו מידע נוסף (כמו טון) אלא גם מעניק קונטקסט כללי לדיבור.

האימוג'י הוא שדרוג ויזואלי שקיבלנו לשפה הכתובה בעידן הדיגיטלי. הוא מאפשר לצבוע את המורשת האינטלקטואלית האבסטרקטית לעייפה של המערב בדימויים מנחמים מהעולם הפרה-אלפבתי. הוא כמו תמונות מנחמות שכולנו, כמו ילדים, מחפשים בספר עם יותר מדי מילים.

ככותב שנטוע עמוק ברשת השכלתנית של האלפבית, השפה של האימוג'י, הנוגעת עמוק יותר בעולם התחושה והרגש, אינטואיטיבית לי פחות. אולי זו הסיבה שעד היום עדיין לא חדרתי את סודותיה. בעולם עתידי, לצד שיעורי הלשון בבית הספר ידרשו התלמידים גם לשנן את מיני האימוג'י וכללי השימוש הנכון בהם, ואולי יהיה בכך לתרום לרווחתם ותועלתם יותר מלימוד של כללי דקדוק ארכאיים שגם ככה כבר פחות רלבנטים לתקופה. לימוד כזה של שפת האימוג'י יכול גם לפתוח צהר לעולמות רגש ותחושה שנעדרים מהשפה המילולית, כי המהפכה של האימוג'י, שלימדה את כולנו לשלוח לבבות, היא קודם כל מהפכה תרבותית של חיבור לרגש ולאינטואיציה ושאת משמעויותיה אנחנו רק מתחילים להבין.

הטכנולוגיה של הפוליטיקה

אחת התובנות ששבות ועולות בקורס הטכנואופטימיזם וטכנופסימיזם שאני מלמד היא שהשורש של רבות מהבעיות הטכנולוגיות שלנו הוא בכלל פוליטי. משבר האקלים מהווה דוגמה טובה. אפשר לטעון טענה חזקה שהמשבר הזה פתיר עדיין מבחינה טכנית, אבל היכולת שלנו לפעול כדי למנוע את הקטסטרופה שבפתח מוגבלת בגלל כוחות פוליטיים חזקים שפועלים למניעת הטיפול בבעיה.

לא ניתן למחוק את הפוליטי מהטכנולוגי, וזו אחת הסיבות העיקריות מדוע גישת הפתרונאות הטכנולוגית (Techno-solutionism) של עמק הסיליקון לוקה כל כך בחסר. כל הטכנולוגיות החדשניות שבעולם לא יעזרו כשאנחנו מנוהלים על ידי כוחות שאינם מעוניינים בפתרון המצב.

הבעיה של הפוליטי והטכנולוגי מסתבכת כשאנחנו קולטים שגם הפוליטי הוא טכנולוגי. מערכות בחירה ושלטון הן מערכות טכנולוגיות. הן יכולות להיות מוצלחות יותר והן יכולות להיות אבסורדיות ושערורייתיות כמו שיטת האלקטורל-קולג' בארה"ב שם נבחר טראמפ ב-2016 על ידי מיעוט קולות בשל שיטה מגוחכת שבה בוחרים במדינות חקלאיות קטנות (ולרוב אדומות) נחשבים באופן סגולי פי 2.5 מבוחרים במדינה גדולות, ושבה יתרון של 80% במדינה ויתרון של 51% מתרגמים שניהם לתוצאה של 100% מהאלקטורים של אותה המדינה, ועקרונות דומים שמאפשרים גם מניפולציות טכנופוליטיות כמו חלוקה מוטה פוליטית של איזורי ההצבעה באופן שישרת מפלגה מסוימת  (Gerrymandering). כטכנולוגיה לשלטון, הטכנולוגיה האמריקאית של האלקטורל קולג' היא מערכת שבורה שמוטה מבסיסה ליצירת סילופים והטיות מסוגים שונים – אלו שאפשרו לבוש ולטראמפ להבחר בעבר עם מיעוט מקולות הבוחרים. למערכת הפוליטית האמריקאית התווספו בשנים האחרונות עוד הבטים טכנולוגים נוספים עם פוטנציאל עיוות מסיבי למדי. למשל חוקי ה-Super PAC שעברו בארה"ב ב-2010 ומאפשרים לתאגידים להוציא סכומים בלתי מוגבלים כדי לפמפם פוליטיקאים שנוחים למטרותיהם.

בנוסף, המערכת הפוליטית בת זמננו מושפעת גם מההטיות של מערכות טכנולוגיות דיגיטליות שמעצבות את הפוליטיקה כמו בועות פילטר שמציגות לאנשים שונים ברשת גרסאות שונות של המציאות, כניסה של בוטים זדוניים לשיח הפוליטי, ועצם המדיום הדיגיטלי שמעצב את השיח הפוליטי בדמותו (אופי השיח שמתהווה בטוויטר שונה מזה בעידן הדפוס). הדוגמאות הללו ממחישות שזה לא רק הפוליטיקה שקובעת את הכיוון הטכנולוגי – זו גם הטכנולוגיה שקובעת את הכיוון הפוליטי (בעודה מתעצבת על ידי הפוליטי, כמובן).

מדי פעם, כשאני שומע על עוד איזה סטארט-אפ שמציע פתרון טכנולוגי לבעיה חשובה יותר (או לרוב פחות) בא לי לבקש מכל הסטארט-אפיסטים הטכנו-פתרונאים האלה שיפנו חלק מהאנרגיות החדשניות שלהם לתיקון המערכת הפוליטית שלנו. לפתרונות טכנולוגים שיתקנו את הספירה הפוליטית תהיה תועלת שולית גדולה לאין ערוך מלכל גאדג'ט או אפליקציה שאיזשהו סטארטאפ או תאגיד על הפלנטה מסוגל לייצר, אף שלקרנות הון סיכון יש לאין ערוך פחות עניין להשקיע בהן.

לאורך השנים היו כמובן רעיונות טכנולוגים לתיקון המערכת הפוליטית כמו רעיונות של דמוקרטיה ישירה אינטרנטית. לא בטוח שזה רעיון טוב, אבל זה לפחות אלטרנטיבה למערכת הקיימת והשבורה ובמצב שלנו כל מחשבה יצירתית שתחלץ אותנו מהמשבר הדמוקרטי המוביל לכאוס פוליטי ודיקטטורות היא מבורכת. בו בזמן, מציאת פתרונות טכנולוגים ליצירת פוליטיקה מוצלחת והוגנת יותר הוא כמובן פרויקט עם משמעויות פוליטיות נרחבות, כך שאין ספק שכל ניסיון לפתור את הטכנולוגיה של הפוליטי יתקל בהתנגדויות פוליטיות עזות.

אם הייתי יכול להצביע על כשל טכנולוגי אחד בסיסי במערכת הפוליטית שלנו שאני לא לגמרי בטוח איך להתגבר עליו אבל המחיר שאנחנו משלמים עליו הוא בלי יתואר הייתי מצביע על מנגנון ה-51%. באופן לא לגמרי ברור, המערכות הפוליטית שלנו בנויות כך שבחירות מוכרעות שוב ושוב בהפרשים צרים, ולא משנה מה הבעיות, השאלות או הפתרונות שעל הפרק אנחנו תמיד מסיימים עם דיקטטורה של ה-51% שמתעמרים ב-49% האחרים (במקרה של טראמפ ב-2016 מדובר בדיקטטורה ה-46%!). הנטיה הזו הועצמה בשנים האחרונות עם התפוררות המרכז ועליית הקיצון. מערכות השלטון במערב נראות יותר כמו סדרה של הפיכות שבהן צד אחד שזכה ביתרון קל משליט באופן אלים את מרותו על כל השאר, וזה לא מפליא שבמצב כזה רמות המרמור נשארות תמיד גבוהות, גם אם הן עוברות מצד לצד. אם היינו מצליחים, לעומת זאת, לייצר מערכת פוליטית שמדגישה את המשותף, ושבה התוצאה הסופית היא ממשלה שמחזיקה בעקרונות שנתמכים על ידי 70-80% של האנשים לדבר הזה הייתה תועלת אדירה עבורה החברות שלנו.  אני לא בטוח מה הפתרון הטכנולוגי לבעיה הזו, או אם יש אחד כזה. אולי מערכות פוליטיות בנויות באופן טבעי כך שיתארגנו סביב סוגיות מפלגות ויוכרעו על שברירי אחוז. אם כן, אנחנו בבעיה רצינית. הבעיה הפוליטית סבוכה, וזו אולי הסיבה שפתרונאים טכנולוגים התרחקו ממנה עד כה, אבל אם יש אתגר טכנולוגי אחד שראוי באמת שכל הטכנו-אוטופיסטים מלאי הבטחון העצמי יפנו אליו את תשומת ליבם הרי שמדובר בטכנולוגיה של הפוליטיקה.

האינטרנט, החוק הרביעי של מקלוהן, והטכנופוקליפסה

הטקסט פורסם לראשונה בגרסה ערוכה בפרויקט רדיקל באתר הארץ. להלן הגרסה המלאה.

דיברתי השבוע עם חבר בודהיסט מעולם המחשבים על כמה קשה להקפיד על פרנסה נכונה (right livelihood) כשעובדים היום בתחומי המחשבים והאינטרנט: כמה גדול החלק הזה מהתעשיה הזו שמוקדש למעקב אחר משתמשים, למניפולציה, לאופטימיזציה של טירגוט פרסומות שמטרתן לשכנע אותנו לקנות דברים מזהמים שאנחנו לא צריכים, ליצירת רשתות של מידע צללים שיווקי שמתחזה למהימן (affiliate marketing), שלא לדבר על פיתוח האלגוריתמים המתוחכמים שעסוקים בלדחוף אותנו לבועות מידע, לדחוף לנו פייק ניוז, להקיף אותנו בבוטים שמבלבלים כל דיון פוליטי, להגביר את הקיטוב ולחסל כל האפשרות לקיום דמוקרטיה מתפקדת. האינטרנט הפך מהבטחה למח גלובלי לגידול מח גלובלי.

שלב נוסף בהיסטוריה ארוכה של דיכוי בחסות הטכנולוגיה. הסוישאל דילמה

וזה משוגע שלשם אנחנו מכוונים את מיטב המשאבים הפיננסיים, האנושיים והטכנולוגיים של החברה שלנו: לפיתוח של מערכת עקומה ומסולפת שחותרת תחת יסודות החברה שלנו, שהולכת ומתפרקת מנכסיה בעוד אנחנו מקליקים עצמנו לאבדון חברתי, כלכלי ופוליטי. הסושיאל דילמה של נטפליקס זה פיפס בתהליך הזה, ואי אפשר להתבונן על הכאוס שהולך ומשתלט על העולם בתקופה הזו בלי לחשוב על התפקיד המרכזי שהיה פה לטכנולוגיה.

בספר 'חוקי המדיה' טען חוקר המדיה מרשל מקלוהן שניתן להבין את האפקטים של כל מדיה באמצעות שימוש בארבעה חוקים פשוטים. כל טכנולוגיה חדשה – טען מקלוהן – מעצימה משהו, מיישנת משהו, ומחזירה משהו שאבד. החוק הרביעי של מקלוהן טוען שכשלוקחים טכנולוגיה עד הקצה היא משנה כיוון והאפקט שלה מתהפך. כך למשל המכונית שמעצימה את המהירות והניידות מתהפכת לתוך פקק התנועה. חסכון הזמן שמביאה מכונת הכביסה מתהפך לכדי ערמות כביסה בלתי נגמרות שנוצרות כתוצאה מסטנדרטים חדשים של ניקיון. ביחס לטכנולוגיות מידע אפשר להבחין איך האינטרנט מעצים את הגישה למידע, ואז מתהפך לעולם של עודף-מידע ופייק שלא ניתן להבחין בו בין אמת ושקר. הרשת העצימה את היכולת לחבר בין בני אדם שונים ואז התהפכה לעולם שאנשים סגורים בו בבועות פידבק. ביקורות גולשים ברשת העצימו בתחילה את הגישה למידע אמין על מוצרים והתהפכו עם ההופעה של Affiliate marketing וביקורות קנויות שקנו שליטה ברשת ומשאירות את הגולשים מבולבלים חסרי עצה כשהם באים לקנות מוצר.

באופן רחב יותר, אם ניקח את החוק הרביעי של מקלוהן ונשית אותו על ההיסטוריה של הטכנולוגיה, ניתן  לומר שהטכנולוגיה העצימה לאורך ההיסטוריה את יכולת ההשרדות של האדם, ואילו עכשיו, בהגיעה לקיצוניות, היא מתהפכת והופכת לכלי אנטי-השרדותי שמאיים עלינו בהכחדה.

אז אם לחזור לחבר ולקושי למצוא היום עבודה דיגיטלית ששומרת על העקרון הבודהיסטי של פרנסה נכונה (כלומר פרנסה שאינה מבוססת על הרס וניצול), הרי שגם הוא חלק מתהליך רחב יותר. כבר הרבה זמן מצביעים על כך שהעובדים שתורמים בפועל הכי הרבה לאנשים בחברה שלנו – האחיות, העובדות הסוציאליות, המורים – כל אלו זוכים לתגמול הזעום ביותר, בעוד שאלו שאינם תורמים ואפילו מזיקים למבנה החברתי: אנשי פיננסים, עורכי דין תאגידיים וכו', הם אלו שמתוגמלים בצורה הנדיבה ביותר. בזמננו ניתן להוסיף על אלו את אנשי הטכנולוגיה. חבורה של אנשים מוכשרים, נחמדים וטובים בסה"כ, אלא שרובה מועסקת על ידי כוחות מפלצתיים שמרסקים בשיטתיות את יסודות החברה שלנו.

וזה מה שמדאיג באמת ברגע הנוכחי. כי כמה מיליונים שימותו לכאן או לשם במהלך המגפה מתגמדים לעומת הקריסה הכללית של צורות המחיה והקיום של חברות שלמות, האיום בקריסת דמוקרטיות, במלחמות עולם, קסטרופה סביבתית והשד יודע מה. כי מגפות היו ויהיו. מה שמדאיג במיוחד ברגע הזה הוא שאנחנו רוכבים על גבי בולדוזר שסיים לרמוס את הטבע, ואת העמים המנושלים השונים, ועובר עכשיו לרמוס חברות אנושיות תוך שהוא מייצר אווירה כללית של פאראנויה, קונספירציה וחוסר אמון. מה שמטריד באמת זה שהרכבנו בבסיס הציביליזציה שלנו מערכת פיננסית וטכנולוגית שלמה שבנויה כדי לרסק אותה עד היסוד.

על זה הייתי רוצה לראות את בייידן וטראמפ מדברים בעימות הטלוויזיוני שלהם. אבל הם לא ידברו על זה כמובן, כי הטכנולוגיה הזו כבר רסקה את היכולת שלנו לנהל דיון אינטילגנטי. ב'בידור עד מוות' הספר הנהדר (והכמעט נאיבי בפרספקטיבת הזמן) שכתב ניל פוסטמן  על השפעתה המשחיתה של הטלויזיה, הוא מספר איך נראו דיונים פוליטיים במאה ה-19, ונותן דוגמה של העימות בין שני מועמדים לנשיאות בפיאוריה אילנוי, באוקטובר 1854. דאגלס דיבר אל הקהל במשך שלוש שעות ושטח את טיעוניו בעמיקות. כשהגיע תורו של לינקולן לענות השעה כבר הייתה חמש אחר הצהרייים, ולכן הוסכם בין כולם שיחזרו לביתם, יסעדו את ליבם ויחזרו לעוד ארבע שעות נוספות של שיח. תשוו את זה לדיונים פוליטיים בימינו שבהם המועמדים נדרשים לדבר בסאונדביייטס ואיש אינו יכול לסיים את דבריו כי האחרים קוטעים אותו. אם היה עדיין איזשהו מקום לשיח משמעותי בדיון פוליטי בתקופתנו הוא היה צריך להתחיל בשאלה כיצד איבדנו את עצם היכולת לנהל דיון. דיון כזה היה יכול ללמד אותנו על תהליכי העומק הטכנולוגיים, הקוגניטיביים, הכלכליים והתרבותיים שהחברות שלנו עוברות כבר עשרות שנים – שאלות שאף אחד מהפוליטיקאים באופק לא נראה מוכן להתעמת איתן.

הדיון שאנחנו צריכים זה דיון על איך איבדנו את היכולת לנהל דיון. עימותי לינקולן דאגלס.

בהגות על טכנולוגיה ישנו זרם שמדבר על הצורך במישור טכנולוגי (technological plateau). הוא טוען שברגע מסוים הטכנולוגיה מגיעה למצב אופטימלי, או לכל הפחות טוב מספיק, שמעבר אליו כל המוסיף גורע. אנשים שונים מציבים את השלב הזה במקומות שונים בזמן. יש שטוענים שהטכנולוגיה הגיעה רחוק מספיק ב-1950. יש כאלה שאומרים שזה קרה כבר בבל-אפוק, בסוף המאה התשע עשרה. אני לא בטוח מה היה הרגע הנכון לעצור בו עם הפיתוח הטכנולוגי והחדירה של הטכנולוגיה לנפש ולחברה שלנו, אבל אני בטוח שעברו מאז כבר כמה וכמה רגעים מיותרים. ולא משנה מה נביאי הטכנולוגיה מסוגלים להבטיח לנו, שום דבר לא שווה את רמות המתח, החרדה, הייאוש, האטימות, השנאה והתסכול שהעידן הזה מביא איתו בחסות טכנולוגיות מידע חדישות שהתרבות שלנו מושקעת כל כולה בפיתוח שלהן, ובאימוץ מסיבי שלהן, עד כדי הכחדה של כל צורת חיים ביולוגית או תרבותית אחרת מהשטח. וכשהטכנולוגיה תעמוד בפני בית דין של שמיים בקץ הימים, אם היא תביא אותנו להכחיד את עצמנו אחרי שהכחדנו חצי מהמערכות האקולוגיות סביבנו, אני חושב שהיא תצא מורשעת, ולא משנה כמה דברים נהדרים היא הביאה בתקופת הביניים (הקצרה במונחים ביולוגים) שבה שירתה אותנו נאמנה.

אני לא יודע מה אפשר לעשות. צד מסוים בתוכי אולי ממתין עדיין למרד לודיטי שבו נרסק יחד את המכונות ונחזור לחיים שלווים יותר. אני יודע שזה לא יקרה, כי המכונה כבר בתוכנו, מוטמעת עמוק מדי לתוך המערכות הכלכליות, החברתיות והפסיכולוגיות שלנו. חלק אחר בי ממתין אולי לעוד התהפכות שתשנה שוב את הכיוון, אולי בעקבות תנועת המונים שתקרא למהפכה כוללת ביחסים של החברה שלנו עם טכנולוגיות. אני כן יודע שכל עוד השיח הפוליטי שלנו מטומטם מכדי לעסוק בשאלות האלה ולחשוב על פתרונות רדיקליים, הציביליזציה שלנו תמשיך כנראה לצעוד באותו הכיוון.

 

מיקרו-פתרונות למקרו-בעיות

איך שינוי במודל התשלומים של הרשת יכול להציל את העיתונות, המעמד היצירתי, הרשת, הדמוקרטיה וכל השאר. עוד מאמר שלי שהתפרסם בבלוג רדיקל (לינק למאמר הקודם), עם הצעה לפתרון קטן עם השלכות מרחיקות לכת לעולם

***

עליית הרשת בתחילת המאה ה-21 לוותה בהבטחות שבאינטרנט התוכן יהיה המלך ויוצרי תוכן יהיו ממליכי המלכים. בפועל, עשרים שנה מאוחר יותר, רשת האינטרנט נראית יותר כמו ביצת קליקבייטס עתירת ספאם שבה האפשרות להתפרנס בה מיצירה הולכת ונעלמת לטובת שליטה גוברת של משרדי יח"צ וחוות תוכן. אז מה השתבש? האם יכול להיות ששורשו של המצב העגום הוא במודל כלכלי עקום שהתקבע בימיה הראשונים של הרשת וממשיך להחריב אותה עד היום?

בתחילת המאה ה-21, כאמור, שלט האופטימיזם בתחזיות לגבי השפעתה התרבותית של הרשת. באותה התקופה הבטיחו הפרשנים הקיברנטים שבקרוב נזכה לעולם בעל שפע חסר תקדים של תוכן איכותי וזמין שיפתח הזדמנויות מופלאות עבור יוצרי תוכן להתפרנס בגמישות ולהתקיים ברווחה. ספרים כמו Rise of the Creative Class ו-The Cultural Creatives שהתפרסמו בתחילת שנות האלפייים חזו עתיד ורוד לאנשי המקצועות היצירתיים: סופרים, עיתונאים, מוזיקאים, משוררים.

עשרים שנה מאוחר יותר, הנבואות על עליית המעמד היצירתי נראות מופרכות מאי פעם. וזו לא רק הקורונה. המשכורות בעולם העיתונות נשחקות כבר שנים ארוכות יחדיו עם מספר המשרות בתחום ומספר העיתונים הפעילים. סופרים, מתרגמים ועורכים רואים את יצירותיהן נבזזות על ידי גולשים שמעדיפים קבצי פידיאף פיראטים וחינמיים, וגם מוזיקאים כבר לא יכולים להתפרנס ממכירת אלבומים, ונאלצים להסתמך על הכנסות מהופעות, מה שהשאיר אותם קירחים במיוחד בתקופה הנוכחית וחסרי כל מקור הכנסה בכלל. השתייכות למעמד היצירתי היא במקרים רבים גזרה של חיי עוני וחוסר בטחון כלכלי.

איך הגענו למצב הביש הזה? את מקור הבעיות ניתן למצוא באחד הרעיונות המכוננים בהיסטוריה של הרשת: הרעיון שכל התוכן ברשת צריך להיות חינמי. רעיון התוכן החינמי מגיע עד לסיסמה "אינפורמציה רוצה להיות חופשית" שהופיעה לראשונה בועידת ההאקרים של 1984. בראשית ימי האינטרנט, בתקופה שנראה היה שהרשת החדשה תהיה כר פורה לאנרכיזם יצירתי ואוטופי הרעיון שלא צריך כבר לשלם על תוכן הלם היטב סנטימנט אנושי כללי יותר שמעדיף לקבל דברים בחינם. וכך, בראשית שנות האלפיים תרבות חינמית הפכה להיות צו השעה. סרטים, מוזיקה וסדרות הפכו למשהו שמורידים אותו בעזרת תוכנות להורדת קבצים כמו נאפסטר, קאזה וביטורנט. העיתונים מצידם שפתחו את שעריהם בעליצות תוך שהם מתמסרים לרוח החינם העליזה ששלטה ברשת באמונה שלמה שמי שנותן לא רק את מעילו אלא גם את כותנתו יזכה בחיי נצח בעולם הבא של המהפכה הדיגיטלית.

אלא שהנבואות הללו התבדו במהירות והתגלו כנאיביות להחריד. רכישות המוזיקה הדיגיטליות היו רחוקות מלפצות על אובדן הההכנסות מרכישת דיסקים ותקליטים, וגם הפרסומות הדיגיטליות לא היו קרובות לפצות על הירידה הדרמטית בהכנסות מפרסום בעיתון המודפס. המצב החריף ככל שהתברר שאת אותן הכנסות מפרסום שהגיעו בעבר למערכות שפרנסו עיתונאים, כותבים, עורכים, מתרגמים, מאיירים ואקולוגיה שלמה של בעלי מקצוע גורפות כעת ענקיות טכנולוגיה כמו גוגל ופייסבוק שתפסו את המקום הקרוב ביותר ליד הברז של הדפדפן והפכו להיות סוכנויות חדשות ובידור מסוג חדש – כאלו שמתפרנסות ממסחר בתוכן שיצרו אחרים ולא נדרשות להשקיע אגורה ביצירה מקורית.

אבל למי אכפת? ניתן היה לטעון שהבעיה של חוסר האפשרות להתפרנס מיצירה ברשת מעניינת רק לקבוצה של עיתונאים ויוצרים שרוצים לשמור על הצלחת שלהם, אלא שתוצאות המצב העגום הזה מגיעות רחוק הרבה יותר וצריכות לעניין כל אחד. העיתונות, כלב השמירה של הדמוקרטיה, לא יכולה לתפקד כראוי בלי תקציבים שמאפשרים לעיתונאים מנוסים להתפרנס בכבוד, לייצר תחקירים ותוכן מאתגר אחר שחיוני לתפקוד הדמוקרטיה ולחיי התרבות. עולם שבו מוזיקאים וסופרים לא יכולים להתפרנס בלי להיות תלויים בחלטורות הוא עולם שבו אנחנו מאבדים אנספור יוצרים שמוותרים על הסיכוי לחיות מיצירה, והתרבות התלויה בפרסומות וחסויות הופכת רדודה וקלקרית במידה גוברת. תרבות שלא מאפשרת ליוצרים שלה להתפרנס בכבוד מיצירה דנה את עצמה לכיליון איטי.

 

פתרון המיקרופיימנטס

אבל האם המצב הזה היה בלתי נמנע? רחוק מכך. בראשית ימי האינטרנט ראו רבים לנגד עיניהם נוסחה חלופית שתאפשר ליוצרים להמשיך להתפרנס בכבוד מיצירתם, וגם לאפשר לצרכני תרבות לעשות את זה בתנאים נוחים וגמישים יותר.

אחת מהבעיות המסורתיות של חלקים רבים בעולם התוכן כמו עולם העיתונות והמוזיקה היא שאנחנו נדרשים לשלם על סחורה שאנחנו לא מעוניינים בחלק גדול ממנה. אם אני רוצה לקרוא כתבה בעיתון של היום אני צריך לקנות את העיתון כולו, גם אם שאר התוכן בו גרוע בעיני.

האינטרנט הציע פתרון להבעיה הזו. ברגע שמאמרים הפכו להיות דבר נפרד מעיתון שלם ניתן היה לראשונה לשלם ישירות על מאמרים, בלי לשלם על העיתון כולו. המודל שבתוכו כל זה מתאפשר זכה לשם מיקרו-תשלומים (Micropayments). במקום לשלם עשרה שקלים על עיתון שאנחנו רוצים לקרוא רק כתבה אחת מתוכו, במודל של מיקרופיימנטס אפשר לשלם 20 אגורות על קריאת כתבה ספציפית, ולשלם 20 אגורות נוספות על קריאה כתבה אחרת במגזין אחר, ו-20 אגורות נוספות על קריאת כתבת ארכיון מלפני 15 שנה. באופן זה יכלו קוראים להמשיך ולהנות מחירות חסרת תקדים לקרוא את התוכן ברשת כולה, ואילו כותבים יכלו להמשיך  להתפרנס ואפילו לקבל תמלוגים על כתבות שנכתבו לפני עשור ונשארו רלבנטיות לקוראים.

אלא שהעיתונות, למרבה הצער, הלכה לכיון הפוך. כשהתבררה גודל הקטסטרופה של פרדיגמת התוכן החינמי העמידו רבות ממערכות העיתונים חומות תשלום. כעת, כדי לקרוא את עיתון הארץ או הניו-יורק טיימס נאלצתם לחזור ולשלם על מנוי. אלא שהסוסים כבר ברחו מהאורווה, עבור ציבור שהורגל כבר בשפע תוכן חינמי הדרישה לשלם עבור גן קטן וסגור בג'ונגל המידע האדיר של האינטרנט נראתה מופרכת. המהלך של חומות התשלום לא רק שלא ניצל את הפוטנציאל של הרשת להפוך את המאמרים השונים לזמינים לקוראים בעלות מזערית, הוא החריף את חוסר הזמינות של מידע ברשת. כעת, כשרוצה הקורא לקרוא מאמר בהארץ או בניו-יורק טיימס הוא צריך לא רק לקנות את העיתון היומי אלא לעשות מנוי – החלטה כבדה בהרבה. התוצאה היא אבסורדית. אם למשל אני מעוניין לקרוא את הביקורות השונות שהתפרסמו על ספר או סדרה בשלושה מגזינים שונים, אין לי אפשרות לרכוש את הביקורות הללו  ישירות – אני נדרש לעשות מנויים שנתיים על כל אחד מהמגזינים הללו. המצב הזה לא טוב לקוראים, לא טוב לכתבי העת ולא טוב לתרבות ולדמוקרטיה, והוא יוצר נזקים בשורה של רמות, מהגבוהות ביותר ועד היומיומיות והבנאליות.

לקריסה של המודל הכלכלי של העיתונות יש השלכות מרחיקות לכת שמתגלמות מהותית במאזן הכח ההולך ומשתנה בין עיתונות לבין צורות של יח"צ, קידום ופרופגנדה. בלי עיתונות טובה קשה להבחין בין אמת ושקר, ואת המחיר אנחנו משלמים כל פעם שאנחנו מתקשים למצוא ביקורות מוצר בלתי תלויות ברשת. ברמה הקולקטיבית יותר, עיתונות חלשה, ללא מודל כלכלי והנשלטת על ידי בעלי הון הרואים בה שופר לאינטרסים שלהם, היא כר פורה לפעילות הבלתי מפוקחת של אוליגרכים ושליטים סמכותניים שאינם נאלצים עוד לעמוד תחת עינה הבוחנת של המדיה.

אבל אפילו אם לא השתכנעתם בנושא חשיבות העיתונות לממשל בריא, מה לגבי האופי הבלתי קריא שהרשת שלנו קיבלה בשנים האחרונות. עם יד על הלב, האם לא היו רבים מאיתנו מעדיפים לשלם 10 אגורות, 30 אגורות או אפילו רחמנא ליצלן חצי שקל שלם עבור כתבה איכותית באופן שיאפשר לכותבים ולעורכים להתפרנס מאשר לפלס את דרכנו דרך קקופוניה של עשרות פרסומות מקפצות המקדמות את פנינו בכניסה לכל אתר אינטרנט, מקשות על הקריאה, מזהמות לנו את התודעה, שלא לדבר על צורות המעקב המתקדמות שאנחנו מכפיפים עצמנו אליהן?

אין סיבה שיוצרים מוכשרים יתקשו לסגור את החודש בזמן שבתחום הטכנולוגיה או השיווק האינטרנטי המשכורות ירקיעו שחקים. כותבים, מוזיקאים ואמנים הם לא פחות מוכשרים, אינטיליגנטים או חשובים לחברה שלנו מאנשי טכנולוגיה או שיווק. למעשה כל הברזלים של האינטרנט חסרי כל ערך ללא התוכן שממלא אותם ושהאינטרנט משמש לגשת אליו.  הסיבה העיקרית שעובדים מבריקים בתחום אחד לא סוגרים את החודש בעוד שעובדים בינוניים בתחום אחר מרוויחים משכורות עתק הוא מודל כלכלי אומלל ועקום שבו אלגוריתמים שיושבים על ברזי הגלישה גורפים את הרווחים עבור מיליארדרים בזמן שליוצרי התוכן עצמו לא נשארים אפילו פירורים.

בספרו Who Owns the Future מתאר חלוץ הרשת ז'ארון לניר מודל כלכלי אלטרנטיבי לאינטרנט שיעשה שימוש במיקרופיימנטס על מנת לתגמל כל אחד מהגולשים ברשת על התרומות שלה עבורה – חזון שהיה איתנו למעשה עוד מראשית הרשת בשנות השישים ורעיון ההיפרטקסט המקורי של טד נלסון. אם פייסבוק ודומותיה מרווויחות כסף מהתנועה שהפוסטים שלנו מייצרים, ומהמידע שהוא מאפשר להן לאסוף, למה שאנחנו, היוצרים של התוכן הזה לא נתוגמל גם כן?  לאניר מתאר עולם שבו ההגנות החברתיות של המאה העשרים – התנאים הסוציאלים שהופכים נדירים יותר ויותר בתקופתנו, מקבלים חיזוק וגיבוי נוסף בצורה של תמלוגים שכל אחד יכול לקבל מהרשת טיפין טיפין, ושלא מבוססות על מערכות בינאריות ומפלות שמגיעות למעטים כמו קביעות או חברות באיגוד. וכך, במקום שהרשת תהיה למוקד לאגירת הון חסרת תקדים של ענקיות הטכנולוגיה, היא תהפוך לכלי שמחזק את המעמד הבינוני, המעמד היצירתי והחוסן החברתי.

מיקרופיימנטס אינם פתרון קסם. הם ידרשו לשנות את ההרגלים שלנו באופן שבו אנחנו משלמים ברשת ובאופן שבו אנחנו מנהלים מערכות תשלומים ברשת. בתמורה נקבל רשת חזקה ואיכותית הרבה יותר שלא מבוססת על יצירה שנבזזה, ושפעילותה לא מרסקת אלא מחזקת את החוסן התרבותי והחברתי בעולמנו.

 

 

הספר החדש שלי יוצא לאור – טריפ אמריקאי: סט, סטינג והחוויה הפסיכדלית במאה העשרים

הספר שלי American Trip: Set, Setting and the Psychedelic Experience in the 20th Century רואה אור היום בהוצאת MIT Press ואני גאה ומאושר.

התחלתי את העבודה על הספר הזה לפני יותר מעשר שנים והוא היווה מוקד של מסע אינטלקטואלי ואישי שליווה אותי לאורך העשור האחרון והפך לסדרה של מאמרים פורצי דרך שהרחיבו את האופן שאנחנו מבינים חוויות פסיכדליות ואת הקשר שלהן להקשר (סט ולסטינג).

הנושא של סט וסטינג, ההקשרים הפסיכולוגים החברתיים והתרבותיים שבתוכם מתפתחת חוויה פסיכדלית,הוא כנראה הנושא המרכזי ביותר בשיח הפסיכדלי המודרני. המושג הזה מצביע על העובדה שלחוויה הפסיכדלית יש אנספור מודוסים אפשריים. אין חוויה פסיכדלית אחת, אלא היא משתנה ומתעצבת ביחס להקשר.

הספר החדש מוביל את הרעיון הזה למסקנה הסופית. הוא לא רק מסביר ומתאר לעומק איך סט וסטינג (קונטקסט) מעצבים חוויות פסיכדליות אלא גם תוקף את השאלות הרחבות והמענייינות יותר כמו איך הסט והסטינג של התרבות המערבית בת זמננו עיצב את החוויה הפסיכדלית בתרבות שלנו, וממשיך לעצב את החוויות הפסיכדליות שלנו עד היום.

השיח על סט וסטינג התרכז לאורך השנים במיקרו: מי עובר חוויה? איפה? עם אלו כוונות והציפיות? מי נמצא שם? איזה עבודת אינטגרציה מתבצעת לאחר מכן? כל אלו דברים חשובים, אבל בניתוח הזה היה חסר הבט עקרוני וחשוב לא פחות. העובדה שהסט והסטינג של חוויה פסיכדלית נטוע תמיד בסט וסטינג היסטורי ותרבותי רחב יותר. כל החלקים של הסט וסטינג האינדיבידואלי תלויים בהקשרים ההיסטורים החברתיים, מהציפיות והכוונות, ועד החלל, האנשים, והאמונות התרבותיות.

אמריקן טריפ הוא הספר הראשון ששם את מושג הסט והסטינג בקונטקסט הרחב יותר הזה. הוא  יוצא מנקודת ההנחה שהסט והסטינג של חוויה פסיכדלית לעולם לא מתקיים בואקום אלא הוא תמיד חלק מסט וסטינג היסטורי ותרבותי רחב יותר.

יצאתי לכתיבה של הספר הזה עם שאלה מסקרנת: אם נקבל כפשוטה את החוכמה הרווחת שגורסת שהסיקסטיז היו כמו טריפ קולקטיבי אחד ארוך שכל אמריקה לקחה ביחד, מה רעיון הסט וסטינג יכול ללמד אותנו על מהלך הטריפ הזה?  מה היה הסט והסטינג של הטריפ הזה? איך הקשרים ההיסטורים והתרבותיים עצבו את הטריפ הקולקטיבי הזה? ואיך הם עצבו את האופן שאנחנו מבינים וחווים את החוויה הפסיכדלית מאז?

תהליך הכתיבה של הספר הזה הוביל אותי לשבע אסכולות של מחקר ושימוש בלסד (ופסיכדלים אחרים) בשנות החמישים והשישים משימושים פסיכותרפויטים לשימושים צבאיים, מהרוחני לאמנותי ולטכנולוגי-יזמי. כל אחת מהאסכולות הללו יצרה מעין מיקרו-אקלים של סט וסטינג שעצב את החוויה הפסיכדלית אחרת והפיק ממנה תוצאות שונות (מה שכמובן בלבל מאוד את החוקרים באותה תקופה). הכתיבה הזו גם הובילה אותי לכל מיני אירועים ותנועות היסטריות אחרות שעצבו ולעיתים ממשיכות לעצב עד היום הרבה מהתפיסות  שלנו על פסיכדליה: מהמלחמה הקרה למהפכה המינית, מהקיברנטיקה לתנועת האנטי-פסיכיאטריה. על הדרך למדתי להבין את הלסד כטכנולוגיה פסיכדלית – טכנולוגיה מגלמת תודעה שמשנה את צבעיה ותכונותיה בהתאם להקשרים השונים שהיא מופיעה בהם.

אני רוצה להודות לכל מי שעזר לספר הזה להופיע לאוויר העולם, ואני מקווה ומצפה שהספר החדש יהפוך לספר שישנה את האופן שאנחנו מבינים חוויות פסיכדליות ויתן לנו כלים לחשוב ולהבין את החוויה המופלאה הזו בצורה עשירה ומלאה יותר. מדובר בספר שהוא לא רק חדשני ומעמיק אלא גם קולח וסוחף אז אני מזמין אתכם להזמין את העותק שלכם כאן באמזון או לחלופין בבוקדפוזיטורי שיש להם הנחה יפה ומשלוח חינם לארץ, להתחיל לקרוא, ולספר לי מה חשבתם.

ולבסוף, הנה קצת מתשבוחות הקוראים:

American Trip presents a timely and invaluable guide to the crucial lessons that twentieth-century psychedelic history provides for the current psychedelic renaissance, and to using set and setting as a strategic tool for ensuring the healthy integration of psychedelics into society.
RICK DOBLIN, Founder and Executive Director of the Multidisciplinary Association for Psychedelic Studies (MAPS).

In clearly and rigorously exploring the single most consequential idea in psychedelic studies—the notion of set and setting—American Trip not only insightfully reframes the many histories of LSD, but offers a humanistic and reflexive alternative to the often simplistic discourse of today’s growing psychedelic industry.
ERIK DAVIS, author of High Weirdness: Drugs, Esoterica, and Visionary Experience in the Seventies.

American Trip guides its readers through the reflexive arts and sciences of set and setting used to study psychedelics, beckoning towards an intense pluriverse, full of beguiling guises, strange twists, and thrice-told tales.
NANCY D. CAMPBELL, Professor of Science and Technology Studies, Rensselaer Polytechnic Institute, author of OD: Naloxone and the Politics of Overdose

In this landmark book, Hartogsohn enlarges the traditional parameters of set and setting by including the larger social-cultural matrix. This expanded definition provides a more sophisticated understanding on how non-drug factors determine the nature of any psychedelic drug experience.
RICK STRASSMAN MD, Clinical Associate Professor of Psychiatry, University of New Mexico School of Medicine Author, DMT: The Spirit Molecule

American Trip amounts to a sociological enlightenment of our drug culture. Hartogsohn’s vibrant book shows how 1960s America made psychedelics do what they did and suggests that these wondrous molecules will do something altogether different in other times and places.
NICOLAS LANGLITZ, Associate Professor of Anthropology at the New School for Social Research, author of Neuropsychedelia: The Revival of Hallucinogen Research since the Decade of the Brain

רעיונות לעולם אחר: להאט ולאזן את הטכנולוגיה

הטקסט פורסם לראשונה במסגרת מעבדת הרעיונות רדיקל, באתר הארץ

טכנולוגיה היא אחד ההשגים המרשימים ביותר של המין האנושי. במאות אלפי השנים שחלפו מגילוי האש ופיתוח כלי האבן הפליאוליתים הראשונים  הטכנולוגיה שיפרה והעשירה את החיים שלנו באלף צורות: תוחלת החיים שלנו הכפילה ושילשה את עצמה, הבטחון האישי התעצם לאין שיעור, והתרגלנו לחיי נוחות ושפע עם מים נקיים, בטחון תזונתי, סדינים נקיים, תחבורה מהירה וסדרות בינג' בנטפליקס.

אבל העשורים האחרונים עומדים גם בסימן התובנה המתגבשת שההתפתחות הטכנולוגית אינה רק סיפור של הצלחות ונצחונות. לאורך הדרך, הטכנולוגיה שלנו מייצרת עבורנו בעיות ואתגרים חמורים לא פחות מאלו שפתרה. היא מייצרת זיהום בלתי נסבל שמרעיל את חיות הים והיבשה, ומתווה סגנון חיים ישבני המנוון את הגוף שלנו באופן שמייצר חרדה, דכאון ומחלות קשות. טכנולוגיה מחוללת התמכרות למסכים שחותרת תחת יסודות הקשר האנושי, ואחראית לפליטות גזי חממה שמשבשות את מערכות האקלים ומאיימות להביא קטסטרופה על העולם.

חרב הפיפיות הטכנולוגית חותכת עמוק ברקמה האנושית והטבעית. נזקי הטכנולוגיה כבר נראים באופן גלוי וברור, ובכל זאת החברה שלנו פועלת תחת ההנחה שהטכנולוגיה היא קנה המידה של הדברים כולם. אנחנו משקיעים בפיתוח הטכנולוגיה את מיטב המשאבים הכספיים והמוחיים תחת ההנחה שטכנולוגיה היא הבסיס לקדמה ושיותר טכנולוגיה זה יותר טוב. ההתנגדות לטכנולוגיה נתפסת כחסרת תוחלת. כל פיתוח טכנולוגי שנראה אפשרי או רווחי למישהו מתקבל בחברה שלנו בלי שנבחן אם התועלת שלו אמיתית ומה עשויים להיות הנזקים האפשריים שלו. אנחנו מאמצים את הפיתוחים הללו בלי מחשבה רבה, וכשהתוצאות שלהן מטרידות מדי אנחנו מוצאים איזה פיקס מאולתר (בדרך כלל טכנולוגי) כדי לנסות לתקן את הנזק שנגרם. הטכנולוגיה מובילה את הדרך ואנחנו מדדים מאחור.

התוצאות, כאמור, עגומות: ממשבר סביבתי ועד התמכרות המונית לטכנולוגיות מידע. הלקח: אי אפשר להמשיך לתת לחיה הטכנולוגית להשתולל ללא בקרה או הכוונה. אנחנו זקוקים לפרוגרמה שתסייע לנו למצוא איזון חדש ביחסים עם הטכנולוגיה. הוגים של הטכנולוגיה מדברים מזה עשורים על רעיון המישור הטכנולוגי – נכונות להאט את הדהירה אחר חידושים טכנולוגים ולפנות להטמעה נכונה יותר שלהם, מתוך הכרה שרמת ההתפתחות הטכנולוגית הנוכחית שלנו כבר מספקת בהחלט כדי ליצור חברה שפע אוניברסלית, שבה לאיש לא חסר דבר, ושחבריה זוכים לאפשרויות חסרות תקדים לשגשוג והתפתחות.

הבעיה של החברה שלנו אינה מחסור בטכנולוגיות אלא הטמעה מעוותת של הטכנולוגיה בחברה. לכן, עלינו להשקיע פחות בפיתוח טכנולוגיות חדשות ויותר בהטמעה חכמה יותר של טכנולוגיות במרקם החברתי והתרבותי שלנו. הנה כמה דוגמאות פשוטות עם רעיונות פשוטים אך רדיקלים (שכבר הוצעו בעבר) שיכולים לשנות את עתיד הפלנטה שלנו באופן מרחיק לכת:

 

  1. להפסיק לתכנן מוצרים בכוונה שיתקלקלו – התייישנות מתוכננת (Planned Obsolescence) היא אחת התקלות המזהמות ביותר בהיסטוריה של הקפיטליזם. אם פעם שאלתם את עצמכם למה המקרר החדש או מכונת הכביסה החדשים שלכם מתקלקלים אחרי 7 שנים ולא מחזיקים מעמד 30 שנה כמו אלו שנבנו לפני 40 שנה, הנה התשובה. חברות טכנולוגיה מאפל ועד סימנס בונות את המכשירים שלהם כדי שיתקלקלו באופן סדרתי, וכדי שבלתי אפשרי יהיה לתקן אותם. למה? מוצרים משמתקלקלים במהירות ושבלתי אפשרי ללתקן משמעותם יותר מוצרים חדשים שאפשר למכור. הבעיה היא כמויות העבודה המיותרת והזיהום המיותר שהמוצרים הקלוקלים הללו גורמים. זה מטורף שבזמן שאנחנו מנסים לפתח טכנולוגיות ירוקות אנחנו בונים מוצרים שנועדו להתקלקל, להטמן חזרה באדמה ולהזין שרשרת אנסופית של זיהום הפלנטה ועבודה אנושית מיותרת. זו אינה קדמה טכנולוגית. התיישנות מתוכננת היא משהו שחייב להפסק.

 

  1. מס פחמן – אנחנו נאבקים במשבר האקלים בידיים קשורות מאחורי הגב. שוק המסחר בפליטות פחמן שעומד במרכז המאבק במשבר האקלים הוא פארסה מסורבלת ומושחתת שעוררה את התנגדותם של מומחים רבים מההתחלה. הוא מייצר פרדוקסים מנוולים שבמסגרתם משתלם לחברות להגביר את הייצור המזהם שלהם כדי שישלמו להן יותר כסף על מנת שיפסיקו אותו. והסיבה לקשקוש הזה? פוליטיקאים מפחדים להעלות על בדל שפתיהם את המינוח מס פחמן מחשש שציבור האזרחים נרתע מהמילה מס. אבל די! יותר מדי מונח על הכף ושוק מכסות הפחמן יוצא יקר לנו הרבה יותר. הדרך היחידה לנצח את משבר האקלים היא להכניס את הנזקים האדירים של פליטות גזי חממה לתוך הכלכלה וליצור מערכת פשוטה שבה אנחנו ממסים תעשיות מזהמות באופן שיפצה על הנזקים האקולוגים שהן גורמות. זיהמת שילמת. את הרווחים ניתן יהיה להקצות לשיקום הטבע, לפיתוח טכנולוגיות ירוקות יותר ולהטמעתן בחברה.

 

  1. לחתור ל100% אבטלה – בתקופת הקורונה, כשמליונים של עובדים בלתי חיוניים ברחבי העולם יצאו לחופשה ארוכה ובלתי צפויה, חלחלה מכל עבר ההכרה בכך שאולי זה לא כל כך טוב שהעבודה היא חיינו. יש חיים טובים, מעניינים ובריאים בהרבה מחוץ לעבודה ולקריירה. חיים של משפחה, חברים, תרבות ואופציות אינסופיות לצמיחה והתפתחות. יותר מכך, חלקים גדולים בחברה שלנו מועסקים ב-Bullshit Jobs, משרות שאין בהן צורך אמיתי ואינן תורמות דבר לאיכות חייהם של אנשים בעולם: אנשי שיווק וטלמרקטינג, בנקאים, עורכי דין תאגידיים, לוביסטים, פקידי קבלה. על אלו מתווספות משרות מיותרות רבות ששימוש מינימלי באוטומציה יכול להעלים את הצורך בהן מקופאיות ועד אנשי שמירת חפצים (שלא לדבר על כל מי שמועסקים בבניית מכונות הכביסה ומקררים שנועדו להתקלקל באופן מחזורי). אנשי שמאל עסוקים לעיתים קרובות בהגנה על משרות, בלי לחשוב שהמטרה שלנו צריכה להיות לא 0% אבטלה אלא מספר קרוב ככל הניתן ל-100% אבטלה. עולם שבו מי שמעוניין יכול לעבוד, אבל כל השאר פנויים לחיות את חייהם כאוות נפשם. יש לנו את הטכנולוגיה והידע כדי ליצור עולם של שפע במינימום עבודה. לפני כ-200 שנה הרוב המוחלט של האוכלוסיה היה עדיין מועסק בהחקלאות. כיום במדינה כמו ארה"ב מספיקה העבודה של אחוז בודד כדי לספק את צורכי התזונה של שאר האוכלוסיה. הנתון הזה מספיק כדי להבין כמה זמן פנוי היה אמור להתפנות בידינו. אלא שהכלכלה שלנו בנויה לא כדי לשחרר אנשים לביתם אלא כדי להעסיק כמויות מקסימליות של אנשים. לו היינו מתכננים את הכלכלה באופן אחר שמיועד לצמצם את כמות העבודה ולחלק את הפירות בצורה הוגנת יותר (למשל באמצעות מנגנונים כמו הכנסה בסיסית אוניברסלית) היינו יכולים ליצור עולם הומני יותר שבו אנשים עובדים פחות, מייצרים פחות, עסוקים פחות בצריכה חסרת רסן ופנויים יותר עבור היקרים להם, ועבור התפתחות אישית.

 

חברה עתידית שתשתמש בטכנולוגיה בצורה מודעת, מושכלת ומאוזנת תהיה מתקדמת לאין שיעור מכל חברה אחרת שהתקיימה בהיסטוריה. הפירות של חינוך להכרות אישית וקולקטיבית עם השלכותיהן התודעתיות, החברתיות והתרבותיות של טכנולוגיות יכולות להיות עצומים לאין שיעור משל כל טכנולוגיה חדשה שעשויה להיות מפותחת.

תקופת הקורונה העניקה לנו רגע נדיר של שבירת הרגלים ומכה לבולמוס היצרני-צרכני. תוך כדי כך היא העניקה לנו גם הזדמנות נדירה להרהר בדפוסים הממאירים של התרבות שלנו ולחלום עולם אחר.

עולם טוב יותר, ירוק יותר, מזהם פחות, עם חיים רגועים יותר, ורמת חיים טובה יותר אפשרי. מספר תיקונים פשוטים באופן שבו אנחנו מנהלים את הציביליזציה הטכנולוגית שלנו יכולים להפוך אותה ממכונה מזהמת וזוללת דלק שמייצרת מלא רעש וזיהום לכלי אלגנטי שמעשיר את הפלנטה והאדם. אוטופיה היא אולי יעד בלתי מושג, אך תרגילים בחשיבה אוטופית יכולים לסייע לנו לצאת מתחושת אובדן הכיוון הפלנטרית ולשרטט מסלול מוצלח יותר. פריצות דרך טכנולוגיות הן לא התנאי העיקרי לציביליזציה נקיה, יעילה ובריאה יותר. שימוש מושכל ונבון בטכנולוגיות קיימות יכול להשיג תוצאות טובות  הרבה.

דר' עידו הרטוגזון הוא מרצה וחוקר בתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן.

המדריך להשרדות תודעתית בעידן שינוי האקלים, או כיצד יכול אדם אינטיליגנטי להמשיך לקוות?

האם העולם מגיע לסופו? מה המשמעות התיאולוגית של משבר האקלים? כיצד ניתן למתן את הקטסטרופה? וכיצד, כמי שהופך להורה בעתיד הקרוב, למדתי להרפות קצת מהחששות כלפי העתיד? מדריך לתודעה בריאה בעידן משבר האקלים וסיפור המסע התודעתי שלי מדכאון אל האור.

 *מוקדש לכל מי שחרד ממשבר האקלים.

** הטקסט הזה עשוי  להיות אחד החשובים שכתבתי, וגם אחד המביכים. במיוחד אם אתם קוראים אותו עוד כמה עשרות שנים בעתיד. אז תהיו עדינים איתי.

*** זה פוסט ארוך. אם אתם רוצים להגיע ישירות לחלקים המעודדים והמנחמים בטקסט קיפצו לחלק שכותרתו "משבר האקלים והסטואה."

***

צפיה בסדרת הטבע החדשה בהנחיית דיוויד אטנבורו "כוכב הלכת המופלא" (Our Planet, זמינה לצפיה בנטפליקס) מדגימה שגם עולם סרטי הטבע נאלץ להתאים את עצמו למציאות המשתנה של משבר האקלים. אם בעבר הוקדשו סרטי טבע לסצינות ציד מרהיבות בסוואנה, תוך הנהון מנומס לצורך בהגנה על מערכות אקולוגיות ומינים בהכחדה, הרי שהסדרה החדשה של אטנבורו והבי.בי.סי. מסמנת עידן חדש שבו לא ניתן עוד להציג טבע בלי לדבר על הקטסטרופה המתרחשת ברקע.

סדרת שואה או סדרת טבע? כוכב הלכת המופלא

60% מחיי הבר על הפלנטה הוכחדו מאז 1970. 75% מאוכלוסיית החרקים נעלמה ב-30 שנה האחרונות, רמות ה-CO2 באטמוספירה הן הגבוהות ביותר מאז 3 מיליון שנה וחמש השנים האחרונות היו חמש השנים החמות ביותר בהיסטוריה המדודה. אם מבצעים אקסטרפולציה של הנתונים הללו שלושים או חמישים שנה קדימה ניתן לראות שהאנושות נמצאת במסלול לקראת קטסטרופה במימדים קיומיים. אם נמשיך בקצב הזה אנחנו עומדים לקראת הכחדה מסיבית של חיי הטבע על הפלנטה וטלטלות אדירות ומאיימות לקיום האנושי.

במציאות כזו כל תכנית שתראה דובי פנדה משכשכים במים תתפס ובצדק כאסקפיזם מושחת. הסדרה של אטנבורו לוקחת את הכיוון ההפוך. היא מבטיחה "לחגוג את פלאי הטבע שנותרו עדיין ולחשוף מה עלינו לשמר על מנת להבטיח שהאדם והטבע יוכלו להמשיך לשגשג." כל רצף מרהיב של סצינות מאיזור נידח של הפלנטה מלווה בנתונים ואזהרות לגבי הסכנות האקולוגיות החמורות שאותו איזור ובעלי החיים בו עומדים בפניהן.

בניגוד לסרטי טבע קודמים שחגגו את הטבע. הסדרה החדשה מרגישה כקינה על עולם שהולך ונעלם. כוכב הלכת המופלא מרגישה כמו ניסיון לתעד את שייריו האחרונים של עולם הטבע לפני שיכחדו מעל האדמה. היא מעלה את השאלה כיצד יצפו בה אנשים בעוד 50 שנה כאשר רבים מפלאי הטבע המצולמות בה כבר יפוסו מהעולם. האם הצופים עוד 50 שנה יצפו בה כמו שאנחנו צופים כיום בסדרת סרטי פארק היורה? כתיעוד של עולם שכבר חלף מהעולם – רגע לפני שהוכחדו הטבע והבר?

והמחשבות הללו מעלות מחשבות קשות עוד יותר. מי יצפו בסדרה הזו עוד 50 שנה? באיזה מין עולם האנשים הללו יחיו?

החיות שהתבלבלו וחשבו שהן מכונות

סדרות טבע סיפקו מאז ומעולם מנות גדושות של מחשבות מטרידות ומרתקות על הקשר בין אדם למכונה. רמת הצילום והאיכות הטכנית של הסדרות האלה שוברות שיאים מדי שנה ועומדות ביחס הפוך למצבו המתדרדר של מושא התיעוד. מכונות צילום חדישות מתעדות ברמה גוברת של דיוק ורזולוציה את בדיוק אותם החיים שקומפלקס המכונה הטכנולוגי מחסל מהעולם. האירוניה חוגגת. עד שנגיע לרגע בו יעלמו חיות הבר האחרונות מהכוכב כנראה שנשיג כבר רמות הרזולוציה, תלת-מימד והיפר-מדיה חסרות תקדים שיאפשרו לנו להרגיש כאילו חיות הבר האחרונות על פני הפלנטה גרות ממש אצלנו בסלון.

הסדרה החדשה של הבי.בי.סי. מבטיחה, כפי שציינתי "לחגוג את פלאי הטבע שנותרו עדיין ולחשוף מה עלינו לשמר על מנת להבטיח שהאדם והטבע יוכלו להמשיך לשגשג." סדר הדברים במשפט: "האדם" ורק אחריו "הטבע" רומז אולי על אמונותיהם של יוצרי הסדרה לגבי סדר העדיפויות של הציבור. את רוב בני אדם ניתן לשכנע לעשות משהו לטובת הטבע רק אם יאמינו שהדבר נחוץ לצורך השרדותם שלהם.

האתר של "כוכב הלכת המופלא" מבטיח ללמד איך להציל את כדור הארץ, אבל מציע רק את אותם הפתרונות השחוקים של מעבר לתזונה מבוססת צמחים וקניית מוצרים יד שניה. הוא לא ממשיך לצעדים המתבקשים והמקובלים פחות שנחוצים על מנת להגן על הפלנטה: הגבלת ילודה, מיסֹוי כבד מאוד של טיסות וצורת תחבורה מזהמות אחרות, מיסוי כבד מאוד של מוצרים מן החי, ומעל לכל זה שינוי יסודי ומסיבי במערכות הטכנו-כלכליות שמנהלות את הפלנטה שלנו (מערכות האנרגיה, מערכי התכנון הטכנולוגים, מערכי התמרוץ והתגמול הכלכליים), ושללא יסודי שינוי בהן כל ניסיון להלחם בשינוי האקלים הוא לפלסטר על פצע אנוש.

הסיבות להעדר אופציות ממשיות מהתפריט עשויות להיות פוליטיות והן עשויות גם להיות חוסר דימיון פשוט. כך או כך, מחשבה על האופציות הרופסות הללו וצפיה בסדרה כוכב הלכת המופלא תוך מבט על קשרי האדם-טכנולוגיה בזמננו מעלה מחשבות נוגות על מיקומה של המשתנה האנושות ברצף שבין חיה למכונה.

בין אדם לחיה למכונה

כשאני צופה בסייחים צעירים המשחקים ביניהם באחו ומתחרים מי החזק יותר, אני יכול לראות בצורה ברורה את אותן המוטיבציות והרגשות שמניעות גם ילדים אנושיים. כשאני צופה באם המגנה בגופה על הסייח שלה מפני להקת זאבים הדולקת בעקבותיו אני מזהה שם בקלות את הקשר המתקיים בין אם אנושית לבין הצאצא שלה, ואני מזהה בהתגייסות העדר למען הסייח הרך משהו שמאפיין גם אותנו בני האדם, ואת הקהילות שלנו ברגעיהן הטובים. הרגשות והחוויות של היונקים הללו דומים ביותר לחוויה האנושית, בוודאי לחוויה האנושית בטבע – זו שאפיינה אותנו עד לא מכבר, עד שכרתנו ברית עם המכונה. ברית שלקחה אותנו לכיוונים אחרים. אבל הזכרון נשאר, וזו חלק מהסיבה לכך שסרטי טבע לא חדלים לרתק ולרגש צופים.

למרות הכל, ועל אף המחלצות הטכנולוגיות הרבות שעטינו על עצמנו במאות השנה האחרונות, אנחנו עדיין דומים יותר לאותם סייחים הרצים באחו מאשר לאותן מכונות בינה מלאכותית בהן שמנו את מבטחנו בכלכלה, בצבא, בחינוך, ברפואה ובמשפט, ושלצורך ייצורן מופנים כרגע החלקים המרכזיים והמאסיביים ביותר של המנגנון הטכנו-כלכלי שלנו.

אנחנו חיות, במובן העמוק ביותר. כל ניסיון להבין את החברה האנושית דורש הבנה עמוקה של היסודות הביולוגים, והאבולוציונים של החיה האנושית, שמהווים את התשתית לחלקים רבים מחיי הדת, הכלכלה והחברה של האדם. ובכל זאת, הדתות והאידאולוגיות החזקות בעולם מתעלמות ומבקשות לדכא כל דיון בכך שבני אדם הם חיות, ובכך שסבל של בעלי חיים אינו שונה בטבעו מסבלם של בני אדם. הדתות המונותאיסטיות ספציפית מקדשות את הטענה האנושית שאנחנו משהו אחר ומיוחד. אנחנו לא חיות. אנחנו נבחרנו בידי אלוהים שהפקיד בידינו את הטבע על מנת שנשלוט בו ונשתמש בו כצרכינו.

במאבק בין הטבע לבין המכונות, בני האדם העתיקו זה כבר את הנאמנות שלהם לעולם המכונות והם פועלים ללא לאות בשם האינטרס של המכונה תוך כדי חיסול שיטתי של סביבות הטבע הקיימות. בשלב מסוים במסלול ההתפתחותי שלהם בני האדם "בחרו" להכחיד את הטבעי והחייתי לטובת המכונתי.

צפיה בסדרה של הבי.בי.סי. מעלה מחשבות על היחסים בין אדם לטבע. האם יתכן, כמו שאולי מפנטזים כל מיני אנטי-סביבתנים, שהאדם יוכל להמשיך להתקיים ללא הטבע? האם נוכל לחיות בעולם שהטבע חלף ממנו ומותיר אותנו בני האדם לבדנו עם המכונות? גם אם הדבר אפשרי, ומרבית המומחים יגידו כנראה שעצם הרעיון מגוחך, הרי שניתוקו הסופי של האדם מרשת החיים יחולל משבר תיאולוגי רבתי. חיסולו של הטבע בידי האדם יהווה את המקרה הברור והמרשים ביותר של רצח אב (או שמא רצח אם) בהיסטוריה. מבחינת מערכות אמונה הרואות בעולם הטבע את התגשמות הרוח האלוהית, ניתן לראות במהלך הזה התנקשות בגוף האל.

עד כמה שהדבר עצוב, המחשבה המתבקשת בשלב זה הוא כי במצב העניינים הנוכחי חיסולה המהיר של האנושות הוא האינטרס המיידי והברור של שאר מערכות החיים על פני הכוכב.

זו כמובן מסקנה ש(כמעט) אף אחד מאיתנו לא רוצה לקבל – כולנו בני אדם. אנחנו רוצים לחיות. אנחנו רוצים חיים לנו, לילדים שלנו, לקרובים לנו ולאותה יישות ערטילאית המכונה אנושות. האם לא נוכל פשוט לחיות כולנו בשלום?

משבר האקלים כתאונה בהילוך איטי

יש איכות טראגית ופאטאליסטית באסון האקלימי שמסוגלת להוציא גם את האדם השקול ביותר מדעתו. דומה שהמדע הבדיוני לא הצליח מעולם לחזות סיטואציה גרוטסקית כל כך: ציביליזציה מתקדמת טכנולוגית שלמדה כיצד לבקע את האטום ולבנות רובוטים ננו-טכנולוגיים מקבלת התראה של עשרות שנים בעניין קטסטרופה מתקרבת והפעולות הנדרשות על מנת למונעה – ועדיין, במהלך אפי וקולוסאלי של "טרגדיית נחלת הכלל" היא מצליחה להתעלם מההקטסטרופה המתגלגלת ואף משבשת אקטיבית כל ניסיון להציל את עצמה מרוע הגזרה.

לסיפור של משבר האקלים יש דימיון חשוד לסיפור המפורסם על הצפרדע המתבשלת לאיטה על מחבת שהטמפרטורה שלה עולה בהדרגה. נכון אנחנו יודעים על תרבויות עתיקות כמו תרבויות איי הפסחא שחיסלו את המשאבים הסביבתייים שלהם באופן שיטתי עד שהגיעו לכדי הכחדה עצמית (לפי התיאוריה של ג'ארד דאימונד בנושא). ובכל זאת, מי היה מאמין שהתרבות המתקדמת שלנו, על כל אמצעי החיזוי והסימולציה שלה מסוגלת להיות מטומטמת כל כך שתצעד כצאן לטבח לתוך העתיד הקטסטרופלי שמיטב מדעניה מנבאים.

במקרה של משבר האקלים יש כמובן שפע של נסיבות מקלות ומרשיעות למצב. מצד אחד, ניצבים אנשים לא מעטים שעשו ועושים כל שביכולתם כדי להתריע ולשנות. מהצד השני ניצבים מי שביקשו לסכל כל ניסיון לשינוי בשם אינטרסים פוליטים וכלכליים. בתווך נמצאת אוכלוסיית הפלנטה שרובה ענייה מדי, עסוקה מדי או פאסיבית מדי בשביל לצאת למלחמות דון קישוט בתחנות הרוח של הממסד הפוליטי-כלכלי, ושלכודה בעקרון העדר שמאפשר לצורות מחשבה מסולפות אך  שכיחות להפוך לנורמה מקובלת, כך שהבלתי שפוי (התעלמות ועסקים כרגיל) הופך למקובל.

הפעיל הסביבתי פול הוקן השווה פעם בין מערכת הארגונים הסביבתיים הרבים המגינים על הכוכב למערכת החיסון של הגוף שמזהה איומים על חייו ומגיבה אליהם. כל אחד מהארגונים הללו פועל כסוג של נוגדן שמזהה פגיעה בגוף הפלנטרי ופועל כדי לתקנה. המקום שבו האנלוגיה של הוקן כושלת הוא בהתעלמות שלה מקיומו של מעמד "סוחרי הספק", כל מי שמרוויחים את מחייתם מניסיונות מתוחכמים לשטות במערכת החיסון של הגוף, לנטרל אותה ולהבטיח שמערכות הניצול והזיהום יכולות להמשיך לפעול ללא הפרעה עד לקטסטרופה.

המחשבה על מערכות ההשמדה הפלנטריות שאותם "סוחרי ספק," ובעלי אינטרסים שונים, החל בבעלי המניות של חברת BP, וכלה בנשיא ארה"ב שואפים לשמר מדגימה שלצד אנלוגיות מיטיבות הרואות בארגונים סביבתיים את מערכת החיסון של הפלנטה, אנלוגיה אחרת ומתבקשת לא פחות תדמה את הציביליזציה לגידול סרטני שמשתלט על גוף הפלנטה החיה עד שיעקר אותה לחלוטין מחיים, אנושיים ואחרים.

אז מי אשם במשבר האקלים

אחד מהדפוסים האנושיים הבסיסיים ביותר הוא שכשקורה לנו משהו רע אנחנו מחפשים אשמים. משבר האקלים אינו יוצאת דופן. אנחנו מחפשים את האחראים. גם הפסקה הקודמת חוטאת בנטיה אנושית קמאית זו.

אלא שלמרות הכל מציאת האשמים במשבר האקלים אינה מלאכה פשוטה. אחרי הכל, כל מי שבן אדם וחי על הפלנטה הזה הוא חלק מהבעיה, ובמיוחד כל מי שחי סגנון חיים מערבי. המחשבה על המשבר האקלימי מעלה רצף חשודים מידיים: האדם הלבן, הימין הנוצרי, והתאגידים אבל אחריהם משתרכים כולנו הצרכנים — כל מי שמצא את עצמו קונה מוצר שלא באמת נדרש לו או מעדיף אופציה זולה ומזהמת יותר על פני אופציה יקרה וסביבתית, ובאופן כללי כל מי שמקיים את מערכת השמד האקולוגית הקיימת.

האם ניתן היה לאורך הדרך לעשות בחירות שהיו מונעות מאיתנו להגיע למצב הנוכחי? כנראה שניתן היה, אבל כל ניסיון היפותטי כזה לוקח אותנו אחורה עמוק עמוק במסע במעלה זרם הסיבתיות:

ברמה הישירה, בתקופה שבה קבוצות דמוגרפיות שלמות מתנגדות לכל ניסיון לפתור את משבר האקלים ניתן למשל לשאול, האם ניתן היה שמשבר האקלים לא יעבור פוליטיזציה שתגרום לקבוצות אנושיות לראות בכל ניסיון להפחית זיהום מתקפה ישירה על האינטרסים והזהות שלהן? אולי, אבל שאלה זו קשורה בשאלה האם ניתן היה למנוע את הקיטוב הגובר שאחז בפוליטיקה האמריקאית מאז מאורעות שנות השישים? או האם הכוחות שקראו בשנות השישים תיגר על תרבות הצריכה והצמיחה המקסימלית יכלו לנצח? או האם ניתן היה לבנות את הקומפלקס הטכני-תעשייתי שלנו כך שלא יתבסס על זיהום מסיבי של הפלנטה? אולי, אבל הדבר היה דורש תכנון אחר של מערכת התמריצים הכלכלית כך שתכלול את בתוכה את העלויות החיצוניות (externalities) ותתגמל יצירה של מוצרים בעלי מחזור חיים ארוך במקום כאלה שמבוססים על עקרון ה-Planned Obsolescence שמבטיח שיהיה צורך להחליף אותם ומדי כמה שנים. נפילתה של האנושות לתוך הקטסטרופה של משבר האקלים היא תוצאה של טרגדיה באנספור מערכות ונדמה שכל ניסיון לחזור אחורה יכול להוביל אותנו כל הדרך עד לחטא הקדמון של המהפכה התעשייתית ואולי אף כל הדרך אל המהפכה החקלאית שבה ניתקנו עצמנו מהקצב של עולם הטבע.

גיבורת של התנועה למרד בהכחדה. גרטה תונברג

נכון, כולנו אשמים, ובכל זאת נדמה שהאשמת האנושות בכללותה בגודל הצרה לא תעזור במאום. כל פתרון, ולו הבלתי מושלם ביותר, למשבר האקלים דורש שידוד רדיקלי של המערכות הטכנו-כלכליות בנות ימינו: אלו שקובעות אילו סוגים של אנרגיה לגיטימיים לשימוש, אלו שמכתיבות תכנון של מוצרים שמתכלים בהתאם למחזור עסקים הולך ומתקצר, אלו שכופות קצב חיים, תחבורה וזיהום הולך ומתגבר על פני הפלנטה ואלו שמגבות הרג המוני של בעלי חיים במשק החי התעשייתי. נכון, קריאת תיגר על כל המערכות הללו נראית בלתי מתקבלת על הדעת – ועדיין נדמה שאין הרבה דברים שבאמת בלתי מתקבלים על הדעת בעידן של משבר ציביליזטורי הולך ומחריף, שבו המפלגות הירוקות הופכות לכח העולה בבחירות לפלרמנט האירופי, שבו מאות אלפי תלמידי תיכון בעולם צועדים ושובתים נגד משבר האקלים, ושבו המועמדים לנשיאות במפלגה הדמוקרטית לנשיאות מתחרים זה בזה בהצעות בעלות של טריליונים המיועדות לפתור את משבר האקלים.

הדיון על משבר האקלים עלה בשנים האחרונות מספר מדרגות של דחיפות, בהילות ונראות. וכאן, אם יש בכלל תקווה, זה המקום לחפש אותה. עד כה לרמות הדציבלים הגוברות של הדיון הזה היו השפעות מועטות אם בכלל על האימפקט הסביבתי של האנושות. אלא שמעבר לעצות בסגנון "תמחזרו" ו"תקנו אורגני" התשובה האפשרית היחידה למשבר הסביבתי היא תשובה שעוברת בעורקים המרכזיים של עולמות הפוליטיקה, הכלכלה והטכנולוגיה.

במקום לשאוף לפתרונות קטנים מי שחפץ עדיין בהגנה על הטבע והאנושות צריך לשאוף ללובינג מאסיבי שישווה ויעקוף את התרומות שמעניקים תאגידים מזהמים לפוליטיקאים. בנוסף, ניסיון למנוע את הקטסטרופה המתקרבת משמעו מחויבות עמוקה לשיח סביבתי, דחיה ברורה של שיח לאומני וסירוב לקבל את השיח הלאומי/בטחוני הנפוץ כשיח שמגדיר את השפה הפוליטית. ניסיון אמיתי לגשת למשבר האקלים דורש שלילה קטגורית של ספינים לאומניים/בטחוניים ושל חרחור שנאה ופחד נגד קבוצות אתניות ולאומיות אחרות. הוא דורש אמירה ברורה נגד כל אותם סוגי שיח שהאנושות מכורה להם כבר אלפי שנה והבהרה שכל השיחים הללו הם אסקפיזם נואל שמרחיק אותנו מהתמודדות מבעיות חשובות וחמורות בהרבה. האתגר הגדול ביותר הוא לא סוחרי הספק, אלא מהלכו הטבעי והארור של היום יום שמשכנע אנשים להצביע ולפעול בהתאם למטרות כמו לאום, זהות, כלכלה, חינוך – שכולן מתגמדות והופכות לא רלבנטיות כששמים אותן בפרספקטיבה של משבר האקלים (ובכל זאת אני לא חושב שצריך או אפשר למחוק אותן מהדיון לחלוטין. ראו התחזית שלי להמשך משבר האקלים בהמשך הדברים — גם בתוך משבר חריף ואפילו מצב חירום נמשך, שאר הבעיות והשאלות לא נעלמות. יש עסקים שממשיכים להתנהל כרגיל ואי אפשר לצפות שיקרה אחרת).

משבר האקלים הולך ומתברר כאירוע פרדיגמטי בתולדות ימי האנושות. הוא שווה ערך אולי להתקף דליריום טרמנס בקרבו של אלכוהוליסט המכור לטיפה המרה. השיהוק המתעצם של מערכות הטבע, ובהמשך לכך השווקים ומערכות האדם הולך ומתברר כאירוע המכונן והחשוב ביותר בתולדותיו של המין האנושי – כזה שהעימות איתו יגדיר את דמותו של הדור הנוכחי וככל הנראה עוד מספר דורות לאחריו, אם ישארו כאן.

המשבר הזה דורש מאיתנו את כל המשאבים התודעתיים והכוחות הנפשיים שהאנושות יכולה לגייס. בקרב הזה נחוץ לא רק הכח המוסרי לוותר על האגו הצרכני, לא רק הכח ההסברתי להוביל לשינויים ביחסי הכוחות הפוליטיים, לא רק כושר ההמצאה המדעי והטכנולוגי שתפקידו להמציא פתרונות שיפחיתו זיהום, אלא גם הכח הנפשי ואף הרוחני להסתגל לשינויים רדיקלים וקטסטרופלים שעשויים להגיע ללא התראה בכל רגע. אין פלא שבעידן חוסר ודאות כזה נהנות מאטרקטיביות מחודשת גישות רוחניות כמו הפילוסופיה הסטואית והדהרמה הבודהיסטית, המבקשות לפתח באדם חוסן נפשי וללמד אותנו לקבל את מוראות החיים בהשלמה ובאהבה.

משבר האקלים והסטואה

"מודעות מתמדת לכך שהכל נולד מהשינוי. ידע שאין דבר שהטבע אוהב יותר מאשר לשנות את מה שקיים ולהמציא דברים חדשים כמוהו. כל מה שקיים הוא זרע של מה שיצוץ ממנו. אתה חושב הזרעים היחידים הם אלו שמנביטים צמחים או ילדים? לך עמוק יותר."

מדיטציות מאת מרקוס אורליוס. ספר ארבע, פסקה 36.

קיסר נאור. מרקוס אורליוס

אני קורא לאחרונה את הספר מדיטציות של מרקוס אורליוס, פילוסוף סטואי וקיסר רומאי שידוע כאחרון ברצף הקיסרים הנאורים ששלט באימפריה הרומית בין השנים 92 לספירה ל-180 לספירה. מדיטציות הוא אחד הספרים המפורסמים ביותר של הפילוסופיה הסטואית – אותה פילוסופיה יוונית-רומית שגרסה שעלינו ללמוד לקבל בשלווה את תלאות הגורל ולהתחזק בפנימיותנו נוכח הטלטלות הרבות שמזמן לנו העולם. הוא מהווה דוגמה מובהקת לכך שאפילו האדם החזק ביותר שניתן לדמיין, קיסר רומאי בשיא כוחה של האימפריה הרומית, חייב להתמודד עם מנה בלתי פוסקת של צרות, אנשים לא נעימים ושפע אתגרים שחשבנו שרק אנחנו הקטנים נאלצים לסבול.

הסטואציזם שגשג בעולם העתיק בעידן ההלניסטי שהתאפיין בקריסת הסדר המוכר לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון והתפרקות האימפריה היוונית, בשליטים מושחתים שנלחמו זה בזה ובהתפשטות הגוברת של כאוס וחוסר סדר. חלק מנציגיו הבולטים שימשו דוגמאות חיות לכוחה של הגישה הסטואית. דוגמה מפורסמת היא הפילוסוף הסטואי סנקה שנאלץ לשמש כיועץ לקיסר הרומאי חולה הנפש נירו ולסבול שנים את שגעונותיו של זה. כשנירו גזר עליו לבסוף להרוג את עצמו בהתאבדות, משום שחשד בו במעורבות בניסיון הפיכה (שלסנקה לא היה בו יד ורגל) קיבל סנקה את הדין בשלווה יחסית ואף ניחם את ידידיו הבוכיים בעת שניגש למלאכה. באופן לא מפתיע אולי, התקופה הנוכחית ותחושות חוסר הודאות והחרדה שהיא מעלה הביאו לתחיה מחודשת של הפילוסופיה הסטואית. אתרים כמו The Daily Stoic, Modern Stoicism וה-How to be a stoic משיבים לחיים תרגולים סטואים עתיקים וקוראים לגולשים לאמץ תפיסת עולם והרגלי חיים סטואים. במקביל שכבה צומחת  מתוך האינטיליגנציה הגלובלית (עם ייצוג משמעותי, איך לא, בעמק הסיליקון) מזדהה כסטואית בתפיסותיה.

אני מוצא נחמה לא מעטה במחשבה הסטואית כשאני פונה לחשוב על משבר האקלים. כפי שקרה לרבים מבני העידן הזה, משבר האקלים הפך להיות משהו שמעיב על כל מחשבה אפשרית שלי על העתיד. הוא גרם לאדם לראות את המשך המאה הנוכחית בצבעים קודרים ופטליסטים של עידן הולך ומחמיר שלא ניתן להמלט ממנו. כמו הדהרמה הבודהיסטית, הסטואה מספקת לאדם כלים לשרוד תודעתית בעידן של משבר חיצוני  מחריף שהאנושות נכשלת בינתיים בטיפול בו. בניגוד לדתות המונותאיסטיות שבמקרים רבים מדי הפתרון הנפוץ שלהן למשבר האקלים היה לטמון את הראש בחול או להכחיש את הבעיה, הסטואה והדהרמה מציעות פתרונות תודעתיים שהופכים יקרי ערך עוד יותר בעידן של קריסה אקולוגית: האפשרות לטפח תודעה שמחה ושלווה גם בעידן של קשיים.

עפרי אילני כתב בעבר שמשהו בדגם המחשבה של השמאל ואולי בנטיות ההכרתיות המובנות של האדם מונע מאיתנו לקבל את העובדה שהרבה מהנזקים של משבר האקלים כבר בלתי הפיכים ושהמשבר כולו עשוי להיות בלתי פתיר. הוא מחייב אותנו להאמין שניתן לעשות משהו, למרות שעקרונית בכלל לא מתחייב שיש עדיין מה לעשות. העולם אינו סרט הוליוודי. יתכן שגורלנו כבר נחרץ, שמאוחר מדי לעצור את הקטסטרופה.

הדברים האלה של אילני מחזירים שוב מרקוס אאורליוס שכותב:

"חבל שדבר זה אירע … האם הדבר שאירע מונע ממך מלנהוג בצדק, נדיבות, שליטה עצמית, שפיות, זהירות, כנות, ענווה, ישירות וכל שאר התכונות שמאפשרים לטבעו של אדם להגשים עצמו?

אז זכור את העקרון הזה כאשר משהו מאיים לגרום לך כאב: הדבר עצמו לא היה שום חוסר מזל; לסבול אותו ולשרוד זהו המזל הטוב והגדול." (מדיטציות, מרקוס אאורליוס, ספר 4, 49א').

בדומה לבודהיסטים, הסטואים מעתיקים את כובד המשקל מעצם האירוע המתרחש לאופן שבו אנחנו מקבלים אותו. מבחינתם של הפילוסופים הסטואים האירוע הרע מתרחש לא כאשר קורה לנו ביש מזל כלשהו אלא כאשר אנו מאבדים את מידותינו הטובות ומגיבים בצורה נבהלת או קטנונית. האופק לחיים הטובים פתוח בכל שלב, ללא תלות במאורעות החיצוניים משום שאיכות החיים נמדדת לא בהנאותיהם אלא ביכולת שלנו לנהוג בצדק, נדיבות, שפיות, כנות וענווה.

העמדה הסטואית עשויה לשמש מצפן מוסרי ותודעתי לעידן משבר האקלים. לא ברור באיזה מידה אנחנו יכולים לעצור את ההתדרדרות המשמשת ובאה, ועדיין אין בדבר זה על מנת לרפות את ידינו או לרוקן את הקיום ממשמעות. עדיין מוטלת עלינו החובה להמשיך, להתריע ולהלחם למען הסיכוי להציל את הטבע ואת הדורות הבאים. עדיין יש בידינו את ההזדמנות לנהוג בצדק, בנדיבות, בכנות ובענווה.

יצא לי לשמוע את מורה הדהרמה דונלד רות'ברג מדבר על תרגול של הכרת תודה על הדברים הקשים בחיים שלנו. אולי יום אחד באיזושהי דרך נוכל ללמוד להכיר תודה גם על משבר האקלים. הנקודה היא שלצד פעולות מחאה. כישורים תודעתיים מהסוג שהסטואה והדהרמה מטפחות בקרב מי שמתרגלים אותן יהפכו במשבר האקלים לנדרשות עוד יותר מבעבר אפילו. הן יהפכו להכרחיות עבור חיים סבירים במאה ה-21.

הורות בסימן משבר האקלים

בטיים אאוט התפרסמה לפני מספר חודשים כתבה נרחבת על צעירים שבדכאון משינוי האקלים ועל האנשים שהחליטו שלא להביא ילדים לעולם שעתידו נראה קודר, חלק מדיון רחב יותר שמתעורר בתקופה הזו. אני מבין היטב לליבם של צעירים אלה ומכיר את התחושות האלה היטב מעצמי ומאנשים סביבי. בנוסף, אני עומד להפוך אבא בקרוב ומודה שהמחשבה על משבר האקלים היא אחד הגורמים העיקריים שהניאו אותי מההורות לאורך תקופה ארוכה. גם כי הדבר האחרון שהעולם צריך כרגע זה עוד בני אדם, גם כי להביא ילד לעולם שעתידו מאוד לא מובטח זו החלטה מוסרית בעייתית וגם מהסיבה האגואיסטית יותר שקל יותר לראות סדרי עולם קורסים כאשר אינך מושקע בעתידו של אדם צעיר.

בסופו של דבר, כפי שקורה לעיתים קרובות במקרים כאלה ההחלטה להביא ילד נתקבלה על בסיס נסיבות אישיות ולא על בסיס ההרהורים שלי בנושא. ואולי אפילו בילד הראשון הזה יש כבר הישג מוסרי מסוים. הוא מרחיק מהציניות ומעצים את הרצון לרפא. ובמקביל לרצון הזה הוא מדגיש את הצורך לטפח את חכמת הלב והתודעה. לקבל את זה שהכל עשוי להסתיים בכל רגע. לקבל את הסוף האפשרי של הציליביליזציה ושל החיים כפי שאנחנו מכירים אותם. למעשה להחלטה להביא ילד לעולם בעיצומו של משבר תודעתי ואקולוגי כזה שאין לדעת את סופו יש אפילו אלמנט מאושש. כשחודרים לעומק היאוש שמשבר האקלים מעורר בנו, מגלים שבצד השני ישנה סוג של תקווה ונחמה קלה, אם אנחנו מוכנים לשחרר את ההאחזות שלנו בתפיסות מסוימות.

אם לחזור לאותם אנשים צעירים שלקו בדכאון האקלים ושמייחסים למשבר האקלים תפקיד חשוב בהחלטתם שלא להביא ילדים לעולם, נדמה לי שתפיסה כזו עשויה להעיד על האחזות בצורה מסוימת של חיים ועל חוסר נכונות להכיר שהחיים מטבעם נתונים תמיד לאפשרות למאבק, ללחצים ולהתפוררות.

ישנם, ללא ספק שיקולים רבים וטובים (אפילו מצוינים) להחליט שלא להביא ילדים לעולם: קושי כלכלי, הרצון לשמור על החופש האישי, והרצון להפחית במעמסה האקולוגית על הפלנטה. בנוסף יש גם לא מעט שניתן לומר בגנות הציביליזציה שלנו, והסביבה שהיא מעניקה להתפתחותו של אדם צעיר. אני מלמד בשנה הקרובה בבר-אילן קורס על טכנואופטימיזם וטכנופסימיזם, ולגישה הטכנופסימית, הרואה בטכנולוגיה נזק מתגלגל יש בעיני בסיס איתן למדי. המחלות של הציביליזציה בת זמננו: דכאון, חרדה, התמכרות, דעת מוסחת, פחד מאינטימיות, ותודעת פלסטיק – הם במידה רבה תוצאה של מערכות טכנולוגיות שונות, והן מינוסים רציניים לחיים בעידן שלנו. הסיכוי ללקות בהם בתקופתנו גדול יותר מאשר בכל עידן אחר בהיסטוריה. ומצד שני יש בעידן שלנו גם כמה פלוסים משמעותיים שלא תמיד התקיימו בעבר. כמו בטחון אישי, תוחלת חיים גבוהה, גישה לשפע של ידע, חופש מקצועי, אישי, והתפתחותי חסר תקדים, ונוחות מטריאלית גבוהה.

כרגע מסתמן סיכוי גבוה למדי שמשבר האקלים עומד להעיב על המאה שלנו יותר מכל גורם, אבל בעיני אין בו על מנת למנוע מאדם שיחיה בסיום המאה הנוכחית לחיות חיים בעלי משמעות ולהיות מאושר בחייו.

המחשבה על משבר האקלים מושפעת מכך שאנחנו משווים את תנאי החיים הקשים שאנחנו חוששים שמשבר האקלים ייצור עם החיים שיש לנו כיום. ישנם מחקרים רבים המראים שהנטיה הטבעית של בני אדם היא להתרכז בהפסדים יותר מאשר ברווח. אנחנו נוטים להתמקד במה שהפסדנו מבזה ומתקשים לשחרר מתנאים מיטביים שנהנינו מהם ושאבדו (בגלל זה למשל קשה כל כך לשכנע אוכלוסיות לוותר על הפריבילגיות שלהן). אנחנו לא אוהבים כשלוקחים לנו דברים, ובהשוואה לחיים שלנו כיום עולם שרוב מיני הטבע שלו נספו, שאיזורים שלמים בו הפכו לבלתי ניתנים למחיה ושהחום מטפס בו לגבהים בלתי נסבלים זה קטסטרופה. אבל החשיבה הזו היא תוצאה של השוואה. כשמשווים את התנאים בעולם ההוא לתנאים של כוכב לכת אחר שאין בו אף איזור ראוי למחיה, או לעולם שכבר עבר שואה מוחלטת אנחנו יכולים לראות שמפרספקטיבה אחרת החיים בכדור הארץ שלאחר משבר האקלים עדיין יכולים להיות חיים מעוררי קנאה ונפלאים – גם בתוך עולם שונה מאוד מזה המוכר לנו היום.

האמת שהיא שבלתי אפשרי לומר מה באמת יהיה בעתיד. אנחנו יודעים בעיקר שיהיה חם, חם מאוד, ושהדבר הזה הולך לפגוע עוד יותר במערכות אקולוגיות, לשבש את החיים האנושיים במקומות מסוימים ברחבי הפלנטה ואף למנוע אותם באיזורים אחרים. אנחנו יודעים שהוא מעלה את הסכנה לפריצתן של רעב, גלי הגירה, מלחמות ועוד שורה של קטסטרופות.

אף אחד לא אוהב חום כבד. בוודאי לא אני. אני חוגג את הסתלקותו המתקרבת של הקיץ כבר בתחילת אוגוסט ומתחיל לדאוג מהקיץ הקרב כשהחורף עדיין בעיצומו, אבל אם אנחנו מרשים לעצמנו לראות את משבר האקלים כמשהו שלוקח את כל המשמעות מהחיים שלנו אנחנו מפחיתים ביכולתם של בני אדם לברוא לעצמם חיים טובים ובעלי משמעות גם בתוך עולם קשה ומאתגר מבחינות רבות.

האמת היא שהיכולת שלנו לחיות חיים בעלי משמעות ולהיות מאושרים אינה תלויה במעלות החום בחוץ. והאמת היא שנסיבות החיים של כל אדם שונות כל כך, המשאבים שעומדים לרשותו שונים כל כך, והאתגרים שהוא נתקל בהם במהלך חייו שונים כל כך, שלמידת החום, ואפילו לשינויים הסביבתיים, והגיאו-פוליטיים בעולם סביבו יש השפעה מוגבלת (גם אם ניכרת) על יכולתו לחיות בעלי משמעות ומאושרים.

סם הריס אומר איפשהו  שאדם יכול להיות עם  כאב ומאושר, בלי כאב ומאושר, עם כאב ולא מאושר, או בלי כאב ולא מאושר. קיומו של הכאב לא הופך את קיומו של הסבל להכרחי (וזה כנראה המסר העיקרי בבודהיזם). הכאב שקיים בעולם לא שולל את האפשרות לאושר, למרות האתגרים שהוא מציב. שינוי האקלים אינו מציב בפני מי שרוצה לחיות חיים מאושרים בכדור הארץ בשנת 2100 אתגר בלתי בלתי אפשרי, גם אם יתכן שיאלץ להגר ממקומות כמו ארץ ישראל.

קשה יותר לחיות בעולם של שינוי אקלים, אין ספק, ואני אישית מאמין שהצעדים המתבקשים בשלב זה (לטעמי, הגבלת ילודה, מיסוי כבד של טיסות, מיסוי כבד מאוד של מוצרים מן החי, מעבר אגרסיבי לאנרגיה ירוקה ושינוי דרמטי במערכות התמרוץ הכלכליות), למרות שהם נתפסים כיום כמחיר גבוה, הם למעשה מחיר נמוך מאוד ביחס לנזק המסיבי שיגרם לנו בהמשך כתוצאה מהמנעות ממהם.

אבל האמת היא שרוב ממה שנוגע לאפשרות שלנו להיות מאושרים ולאפשרות של ילדינו לגדול להיות מאושרים תלוי באפשרויות שזמינות לרשותם (ושזמינות לרשותנו), בשאלה האם הם גדלים עם הורים אוהבים או מתעללים, מה מידת החשיפה שלהם לטכנולוגיות מידע, לאילו משאבים של לימוד  והתפתחות הם חשופים, מה איכות מערכות היחסים שלהם, כמה הם בריאים. שאלת האקלים, אף שהיא בלתי נוחה בעליל, אינה נראית בהכרח כשיקול הראשון במעלה. אדם יכול להיות מאושר או לא מאושר ללא תלות במספר המעלות בחוץ, או אפילו למצב הגיאו-פוליטי שיווצר בשל המשברים האפשריים שמשבר האקלים יגרום  למדינות העולם (אלא אם כן, כמובם, נקרוס חלילה למצב של אנרכיה גמורה). למעשה חלק מהמשברים האחרים העומדים לפיתחנו כגון האפשרויות המטרידות שפותחות בפנינו טכנולוגיות כמו בינה מלאכותית, הנדסה-גנטית וננוטכנולוגיה נראים מאיימים עוד יותר ברמה האישית, ואולי אף קשים עוד יותר למניעה. בגדול, בהשוואה למשברים אחרים שניצבים בפני האנושות במאה העשרים ואחת, במשבר האקלים יש איזשהו אופק אופטימי יותר. יש כאן סוג של מטרה מאחדת, שאם האנושות תצליח להתמודד מולה, יש סיכוי שאפילו תוביל לתוצאות חיוביות בטווח הארוך.

והאמת היא שתפיסות שטוענות שאין טעם להביא ילדים לעולם נורא כמו העולם בעידן משבר האקלים מפחיתות ביכולתם של אנשים להתאים את שגרת החיים שלהם ולהתאקלם למצבים חדשים. כבר היום אנשים מבלים פרקי זמן הולכים וגדלים מהקיץ שלהם בחללים ממוזגים. בחודשים מסוימים בשנה אנשים מבלים בחוץ בשעות מסוימות פרקי זמן קצובים בלבד. המצב הזה עשוי להחריף. יכול להיות שנבנה רחובות  ממוזגים (מבוססים אנרגיה מתחדשת, אני רוצה לקוות!), ומי יודע איזה פתרונות  ימצאו  לבעיית החיים בעולם חם. אולי האנושות תתחיל לחיות בעולמות ממוזגים מתחת לאדמה, כמו באחד העידנים המתוארים בספר בעיית שלושת הגופים. פתרון פשוט יותר יהיה כנראה לעבור למדינות ממוזגות יותר, וכאלה שהאקלים שלהם אולי אפילו השתפר כמו גרינלנד או סיביר. ואולי בכלל בשלב מסוים נוריד את התודעה שלנו לתוך  מחשבים והטמפרטורה בחוץ כלל לא תטריד את גופותינו האלקטרונים. יש חשיבות גדולה לחשיבה לטווח ארוך, ולפרויקטים כמו ה-Long Now Foundation של סטיוארט בראנד וקווין קלי. אבל צריך גם ענווה מסוימת בלחשוב על העתיד. כל ניסיון לומר כיום איך יראו החיים חמישים שנה מהיום הוא אינו טוב הרבה יותר מקריאה בקפה. אין לנו פשוט אפשרות לחזות את ההתפתחויות הטכנולוגיות, התרבותיות, הגיאו-פוליטיות והאקולוגיות שיתרחשו לאורך תקופת הזמן הזו.

על החיים בעולם ללא בטחון

כיצד היה הוא מתמודד עם משבר האקלים. הבודהא

אז מה נשאר לנו בעולם שיכולתנו לעצב או להבין את עתידו הלא בטוח היא מוגבלת? לבטוח. אני לא יודע מה לגביכם, אבל אצלי לבטוח זה ממש לא הצד החדש. שנים של חינוך יקי לימדו  אותי לבדוק כל דבר שבע פעמים ולא להשאיר דבר ליד המקרה. אני חושב שרק בשנים האחרונות מתחיל לרדת לי האסימון על כמה שהקיום שלנו בעולם הזה שברירי, וגם כאן, אני מוצא שהדהרמה הבודהיסטית והכלים שהיא מעניקה נותנים לי בטחון.

בדרשה על החץ משווה הבודהא בין שני אנשים שפגע בהם חץ. הראשון, זה שלא למד את תורת הדהרמה "מתייסר, מקונן, בוכה, מתאונן, מכה באגרופיו על חזהו ונעשה מבולבל. על כן הוא חווה שתי תחושות; גופנית ומנטלית. הדבר דומה לאדם שנורה על ידי [חץ] אחד, ומיד אחר כך נפגע מחץ נוסף, הוא חווה תחושה בגלל שני החצים." (תרגומה של קרן ארבל, מתוך הספר דברי הבודהא). השני, זה שהכיר ותרגל את הדהרמה חווה את הכאב של חדירת הקץ אך "אינו מצטער, אינו מתייסר, אינו מקונן, אינו בוכה, אינו מתאונן, אינו מכה באגרופיו על חזהו ואינו נעשה מבולבל." האדם השני אינו נפגע אם כן מפגיעתו של החץ השני, החץ שבו אנחנו מייסרים את עצמנו שוב ושוב במחשבות טורדניות ובלתי מיטיבות של דכאון, חרדה, האשמה וחוסר אונים.

הדרשה על החץ משמשת פעמים רבים על מנת לדבר לדבר על יחסו של אדם למחלה ומיחושים גופניים. הופעתם של אלו הוא בלתי נמנע במהלך חיינו, אבל אנחנו יכולים לבחור שלא לאפשר לחץ השני לפגוע בנו: זה שכולל את שלל הפרשנויות המנטליות הבלתי מטיבות שאנחנו מוסיפים למיחוש או מחלה ושמענים אותנו פעמים רבות הרבה יותר מהכאב הפיזי עצמו. הדרשה על החץ יכולה להיות רלבנטית גם לדיון בשאלות גלובליות כמו משבר האקלים, הניאו-ליברליזם ועליית סגנונות השלטון הסמכותניים. הקיום בחברה האנושית הוא קיום במצב מתמיד של כאב ברמות שונות, במקרה של משבר האקלים לחוסר הנוחות הזה יש אפילו אפקט פיזי מובחן –חום מכביד. אבל כיחידים וכחברה אנחנו יכולים ללמוד לחיות עם הכאב הזה בשלום (וכמובן אין לקרוא את השורות הללו כקריאה לקוויטיזם או פסיביות ביחס למשבר האקלים. כפי שציינתי מעלה אני תומך בפתרונות האגרסיביים ביותר למשבר זה).

האמת היא שאין בטחון בעולם הזה. ובמובנים הרבים משבר האקלים הוא התשובה המושלמת להיבריס המופרז שהאנושות נקלעה אליו בשנים הראשונות של המאה העשרים ואחת. שנים מעטות לאחר שתחזיות סינגולריסטיות וטרנס-הומניסטיות היפר-אופטימיות כבשו את הדימיון האנושי בהבטחות לחיי נצח וכוחות על אנושיים, משבר האקלים מחזיר אותנו לטבעו הארעי של הקיום ההאנושי וממחיש לנו משהו בסיסי לגבי הקיום בעולם הזה. זה לא בהכרח נעים, במיוחד למי שחונכו להאמין שהאנושות קרובה לפתור את בעיותיה, או שעומד לפנינו עידן טכנולוגי חדש ומופלא. בו בזמן משבר האקלים לא סותם את הגולל על האפשרות שלנו ושל הדורות הבאים למצוא דרך, למצוא בתוך קיום קשה מרווחים של אושר ושמחה, ולחיות בעולם הזה חיים בעלי משמעות, מספקים ומאושרים. זו הסיבה שלא נתתי למשבר האקלים למנוע ממני להביא ילד לעולם.

סיפור דאואיסטי עתיק מספר על איכר שהסוס שלו בורח. כששכניו אומרים לו "הו, איזה מזל רע" הוא עונה להם. "אולי מזל רע, אולי מזל טוב. נחיה ונראה." שבוע לאחר מכן חוזר הסוס עם סוסים נוספים לצידו. "כזה מזל טוב" אומרים השכנים והאיכר עונה להם. "אולי מזל טוב, אולי מזל רע. נחיה ונראה." מספר שבועות מאוחר יותר יוצא בנו לסיבוב על אחד הסוסים  החדשים, נופל ושובר את רגלו. "איזה מזל רע." אומרים  השכנים. והאיכר עונה "אולי מזל רע, אולי מזל טוב. נחיה ונראה." כששבועיים לאחר מכן הגיעו חייליו של הקיסר לגייס את גברי הכפר ללחמה, הם מצאו את הבן כשרגלו שבורה ועזבו אותו לנפשו. "כזה מזל טוב." אמרו השכנים. "אולי מזל טוב. אולי מזל רע. נחיה ונראה," ענה האיכר.

אנחנו לא באמת יודעים לאן משבר האקלים יוביל אותנו. הקטסטרופה כבר כאן, והקורבנות מתרחשים כל יום. הדור שלנו והדורות הבאים סובלים ויסבלו לא מעט בגלל משבר האקלים. אבל אנחנו לא באמת יודעים לאיזה שינויים, בטווח של מאה שנה, המשבר הזה יוביל ביחס של האנושות לטבע, לסביבה, לכלכלה. יכול להיות שנשרוד אותו, ויכול להיות שלא. אבל משבר האקלים הוא לא רק משבר. הוא גם הזדמנות. מקומו של משבר האקלים בנפש הקולקטיבית דומה מעט למעמדו שלהמוות הבלתי נמנע המעיב על חייו של כל אדם, ושהוא זה שמתמרץ את האדם לפעולה ושנותן משמעות ותוקף מוסרי לבחירות שלנו בחיים. ההבדל היחיד הוא שבמקרה של משבר האקלים המוות אינו  בהכרח בלתי נמנע, כך שיש בו משהו מעורר תקוווה ביחס לגורלנו האישי. אין לדעת לאן יוביל אותנו משבר האקולוגי אבל במובנים רבים הוא פשוט מדגיש את אותן דילמות ואתגרים שאפיינו את החיים בעולם התופעות מקדמת דנא. אם נראה אותו כך, הוא יכול להוות עוד קריאה להתעוררות והתפתחות בתוך עולם שמעולם לא היה בטוח ולעולם גם לא יהיה.

 

במקום בוקסה, אקטיביזם לפתרון משבר האקלים (פעילות או תרומה)

מאבק בפסיביות למול ההכחדה. תנועת מרד ההכחדה

אם הפוסט הזה מעורר בכם רצון לפעול ולרצון לעשות משהו, אפילו קטן, לתמיכה במאבק הגלובלי בהתחממות, יש לא מעט שפע ארגונים שאפשר לתרום להם מזמנכם או מכספכם. קשה לי לחשוב על מטרה חשובה ודחופה לעתידכם ולעתיד היקרים לכם. הנה שתי רשימות של ארגונים מרכזיים שעוסקים בתחום (1, ו-2). לצד ארגונים ותיקים וידועים יותר שחלקם כבר מעורבים ברשתות ההון-שלטון ונוקטים בגישות פרווה לשינוי המדיניות, יש גם ארגונים צעירים ואנרגטיים יותר שמרכזים בשנים האחרונות תשומת לב גוברת, ושבהם אני אישית בחרתי לתמוך.

ארגון אחד וידוע הוא ה-350.org, ארגון סביבתי שמארגן אירועים ברחבי העולם (כמו שביתת האקלים הגלובלית שמתוכננת ל-20-27 לספטמבר השנה) ולוחץ באינטנסיביות להפסקת השימוש בדלק מאובנים ולמעבר לאנרגיות מתחדשות.

קבוצה אחרת שזוכה בזמן האחרון לתשומת לב היא הקבוצה מרד ההכחדה )ה-Extinction Rebellion) שקוראת לאי ציות אזרחי במטרה להביא לשינוי מדיניות האקלים של ממשלות ברחבי העולם. יש להם שם מעולה שנשמע כאילו הוא לקוח מהסרט 12 קופים, ובמובנים רבים הם האחות הפרועה והקיצונית של 350. יתכן שזה מה שהעולם צריך עכשיו.

 

במקום בוקסה 2: התסריט שלי להתפתחות משבר האקלים

רוצים לדעת איך יתפתח משבר האקלים ולאן הוא יוביל? יש לי תסריט בעניין עתיד משבר האקלים שהתגבש לי בראש מאז שקראתי את הספר "בעיית שלושת הגופים". התסריט הזה לא מאוד אופטימי, אבל הוא גם לא תסריט של סרט אסונות הוליוודי. הוא תסריט ביניים שנראה הגיוני על סמך נתוני היסוד של האנושות בשלב זה – והוא מבוסס כולו על האינטואיציה שלי, בחישוב סטיה שנוצרה כתוצאה מקריאה ב-1500 עמודים של מד"ב סיני, כך שסיכוי טוב שהוא מוטעה לחלוטין.

והתסריט הזה הולך בערך ככה. משבר האקלים ילך ויחריף. המעבר לטכנולוגיות ירוקות ימשיך לקחת זמן רב מדי. כוחות רבי עוצמה יציבו עצמה כמתנגדים לשינוי. ובכל זאת, הלחץ הציבורי והשינויים הטכנולוגיים יעשו את שלהם. טכנולוגיות ירוקות הולכות ונכנסות למיינסטרים כבר עכשיו ודוחקות משם טכנולוגיות ישנות ומזהמות יותר. התהליך הזה יימשך, כשהוא מגובה ברוח גבית מדעת הקהל. מצבת פליטות הפחמן של האנושות תרד אט אט, אבל זה יהיה מאוחר מדי מכדי למנוע שינויים קטסטרופליים. עצירת הפליטות (או ההפחת הדרסטית מאוד שלהן) תגיע מאוחר מדי עבור אינספור אנשים במדינות מתפתחות שיהיו נתונים לחסדיהם של איתני טבע אכזריים. גלי רעב המוניים, ונדידות עמים צפויים להגיע ואיתם משברים פוליטיים שאין לדעת לאן יתפתחו. עבור האנשים במדינות המפותחות המצב יהיה טוב יותר. בכללי, מצב המדינות העניות יהיה גרוע בהרבה מזה של המדינות העשירות, ומצב העניים יהיו גרוע בהרבה מזה של העשירים. פערים סוציואקונומים יהפכו למשמעותיים מאי פעם. מי שיהיו לו את ההון הכלכלי והחברתי יעביר את עצמו לאיזורים ממוזגים יותר של הגלובוס ולכאלה שקודם לכן היו נטושים ויזכו לפתע לעדנה כמו גרינלנד. מדינות מפותחות שנטועות באיזורים חמים כמו ישראל עשויים להמשיך לשגשג, אם כי בתנאים אקלימיים הולכים ומחריפים שיגרמו לחלק גדל מהאוכלוסיה לפלוט את עצמו למקומות אחרים (בישראל אפשר יהיה לצפות למענה טכנולוגי הולם שיאפשר לאזרח הישראלי אקספיזם אקלימי מוחלט ככל הניתן). משבר האקלים יחתוך את הצמיחה הגלובלית בצורה דרמטית, אבל גם יתדלק תעשיות חדשות שידרשו כדי להתמודד עם השלכותיו. הדור הנוכחי, זה שאחריו, וכנראה גם זה שאחריו יחיו בצל המשבר הזה. כמו הדור האבוד של ארה"ב, אבל פי כמה. הם יהיו שורה של דורות אבודים שחיו בעולם קשוח של התמודדות עם המשבר האקלימי. אולם בהמשך הדרך, ימצאו פתרונות אלו או אחרים. משבר האקלים יהפוך לאירוע שיזכר כמכונן, אפי ודרמטי בתולדות המין האנושי. כזה שיזכר עוד דורות רבים בעתיד. (טוב נו, אמרתי שהתסריט הזה הופיע לו בראשי לאחר קריאה בבעיית שלושת הגופים).

עכשיו צריך לומר שוב שכל התסריט הזה מונפץ לגמרי, אבל גם נראה הגיוני על פניו, ולהוסיף שבכל שלב הכל יכול להשתבש משלל סיבות כך שהאנושות תשמיד את עצמה, ושהתסריט הזה מתעלם לחלוטין מההתפתחויות בתחום הבינה המלאכותית, הננוטכנולוגיה, הרובוטיקה שגורמים לכך שבכל מקרה כל ניסיון לחזות מה יתרחש כאן לקראת סיום המאה הוא בדיחה גרועה.

***

מי ייתן וכל הברואים יהיו מאושרים.

 

 

 

 

יצרן זמן, למה הפודקסט הוא ההמצאה המוצלחת של עידן המידע

לא מזמן פרסתי כאן פוסט על קריאת ספרים. האדרתי שם את הרגל הקריאה (בצדק) וכתבתי שם "קריאה הייתה ונותרה האופציה הראשונה במעלה למי שמעוניינים לחקור, להעמיק ולנהל חיי תודעה עשירים ומלאים יותר." זה נכון, אני עדיין מחזיק בדעה הזו. אבל סביב הכתיבה של הפוסט יצא לי לחשוב יותר ויותר על אופציה השכלתית נוספת שהתפתחה בשנים האחרונות לצד הקריאה ושהופכת יותר ויותר מרכזית: פודקסטים.

אני מקשיב הרבה לפודקסטים, ואני חושב שהם אחד הדברים הטובים ביותר שיצאו מהאינטרנט. על פניו, זה דבר קצת מוזר להגיד. האינטרנט הוביל לנחשול של אפליקציות עם רעיונות מקוריים וגאוניים. פודקסט זה בסה"כ תוכנית רדיו שאפשר להאזין לה On-Demand. אבל מה שהופך את הפודקסטים להמצאה אדירה כל כך הוא שהם לקחו פרק זמן בלתי מנוצל ודי מת משגרת היום יום והפכו אותו לגולת הכותרת של הלו"ז היומי.

מהבחינה הזו הפודקסטים המציאו פתרון לאחת הבעיות הבוערות ביותר של עידן המידע. עודף במידע. כפלטפורמה מהפכנית לשיתוף מידע, הופעת אינטרנט פתחה לאנשים גישה לכמויות מידע חסרות תקדים. עד הרשת אנשים חיו בעולם שהגישה למידע בו מוגבלת על ידי מספר הספרים המצומצם שזמין על מדפי הספריה הביתית או העירונית. הרשת שינתה את המצב הזה דרמטית. היא פתחה בפני כל אחד את הגישה למליונים של ספרים, מיליונים של ערכים בוויקיפדיה, ואנספור בלוגים, אתרי חדשות, פורומים, רשתות חברתיות שמתעדכנים באופן שוטף ומטביעים אותנו בנחשול אדיר של מידע.

לצד כל הגישה החדשה למידע שהאינטרנט אפשר, מה שהוא לא עשה זה לייצר זמן חדש בשביל לקלוט את כל המידע הזה. למעשה, בשביל אנשים עסוקים כל השפע הזה היה בעיקר מבלבל. הזמן הפנוי לברור, לקלוט ולהתרם ממידע חדש לא רק שלא צמח, הוא למעשה הצטמצם על רקע שפע הסחות הדעת החדשות ברשתוות החברתיות ובמכשירים הניידים שלנו. כך שבמקרים רבים מדי גם האופק האינטלקטואלי לא רק שלא צמח, אלא אף הצטמצם. שפע אדיר של מקורות מידע וחכמה אפשריים – אבל אפס זמן לקלוט ולעבד אותם, כך שהתועלת היחסית של הרשת הפכה מינימלית ואף שלילית. במקרים רבים אנשים נשארו אובר-וולמד מול כמויות המידע וחוסר הזמן לקלוט אותו והפסיקו לקרוא בכלל. במקום להתעשר חיי התודעה הפכו עניים עוד יותר.

על הרקע הזה הפודקסטים הם אחת ההמצאות המוצלחות ביותר של עידן המידע. בעידן של עודף מידע ומחסור כרוני בזמן – הם הצליחו ליצור עוד מהמשאב החשוב ביותר של עידן המידע: זמן (לא אינפורמציה). ההמצאה הצנועה הזו לא התיימרה לעשות שום דבר מלבד לאפשר גישה להקלטות אודיו על פי דרישה, אבל בניגוד להרבה המצאות אחרות ומקוריות בהרבה היא הצליחה לשנות משהו מהותי במרקם חיי היום יום.

לרוב האנשים כבר יש כל יום לפחות חצי שעה אם לא שעה או שעתיים בדרך לעבודה, ללימודים או למקומות אחרים (ובמקרים אחרים זמנים "מתים" של בישול, שטיפת כלים, קיפול בגדים וכו'). בעבר, הם שטפו בדרכים את הראש עם מוזיקה או תוכניות אקטואליה רנדומליות כדי להעביר את הזמן. הזמן הזה בדרכים או במטלות הבית היה נחשב זמן "מבוזבז." פודקסטים לקחו את הזמן הבלתי מנוצל הזה והפכו אותו לזמן העשרה שבו אתם יכולים לדשן את התודעה שלכם בתכנים האיכותיים ביותר מרחבי הרשת ובנושאים שמעניינים אתכם. הוא לקח את שפע המידע והחכמה שהרשת נתנה אליו גישה, וחיבר אותו עם האלמנט הקריטי שלא היה שם קודם – זמן בשביל לקלוט חלק מהשפע הזה. תוך כדי זה עבור הרבה אנשים עסוקים עם מחסור כרוני בזמן פנוי, הנסיעה לעבודה וחזרה הפכה לגולת הכותרת של היום. זמן איכות שאפשר להתעדכן בו ולהעשיר את התודעה בחיים של שגרה מצמיתה. על הדרך, הפודקסט שינה שוב את האיזון החושי ונקם שוב את נקמתו של מקלוהן שטען שהעידן האלקטרוני מחזיר אותנו מהעולם החזותי הגוטנברגי לעולם השמעי. מאנשים קוראים או צופים הפכנו לפתע לאנשים מאזינים — חוש השמיעה קיבל שוב קדימות בחיים של אנשים כחוש שדרכו הם למדים ומבינים את העולם. המדיום של השיחה חזר וקיבל את הקדימות שאיבד לאורך מאות השנים האחרונות.

שתי הערות מגבילות לסיום. אפשר ללמוד המון מפודקסטים. במקרים רבים אפשר לקבל סיכומים של ספרים שלמים בשעה של הרצאה. כשאני רוצה להעמיק בנושא מסוים, אני עדיין מוצא שאין תחליף לטקסטים (מבחינת העומק, ורמת הארגון של המקור, ומבחינת אפשרויות הניתוח ושליפת המידע של הקורא). בנוסף, לפעמים יש מקום גם לזמנים מתים ביום. יש מקום לנקות את הראש בנסיעה, בשטיפת כלים וכו'. יש אנשים שחשוב להם לשמור את הזמן השקט הזה. זה בסדר. ואנשים שונים מוצאים איזונים שונים, אבל פודקסטים לפחות נותנים בחירה.

אם יש לכם פודקסטים מומלצים במיוחד, שתפו פה.

הפרדוקס של מרקורי: על הקלות הבלתי נסבלת של התקשורת המיידית

אם לפני אלף שנה הייתם מציעים לאדם כלשהו מכשיר נישא שמאפשר לו להיות בקשר מיידי עם כל אדם בעולם בכל רגע נתון זה היה כאילו הצעתם לאותו אדם כח קסם מופלא. אותו אדם היה רואה בכם אלים שנתנו בידיו כוחות על.

המיתולוגיות של העבר הפכו למציאות. כמו במשל מיתולוגי עם לקח קודר, מה שמעניין בסיפור האתנן הטכנולוגי של התקשורת המיידית הוא שהרבה פעמים אנחנו לא באמת מסוגלים להתמודד עם ההשלכות של כוחות העל שאנו מאחלים לעצמנו.

המוח שלנו לא בהכרח בנוי כדי להכיל את האופציות שפותחים כוחות העל הטכנולוגים. לקסם התקשורת המיידית והזמינה תמידית יש מחיר והמחיר הזה הוא התמכרות, דכאון, חרדות ושאר הבעיות שזמינות מתמדת ברשתות חברתיות מעצימות על פי הרבה מהמחקר הקיים והחוויות שאנשים משתפים.

הטכנולוגיה ששמה אותנו בחיבור מתמיד עם האחר הגדול – האחר שכולל את הרשת כולה, את האנשים והמכונות כולן, פוגעת ביכולת שלנו להתחבר פנימה. היא מעתיקה את תשומת הלב שלנו מהפנים אל החוץ והופכת אותנו ל- other-centered  באופן קיצוני. מופנים תמיד בתשומת הלב שלנו כלפי חוץ ומנותקים מהמרחב הפנימי.

אחד האספקטים החשודים ביותר בעיני בדיון על העיצוב הממכר של טכנולוגיות בידי ענקיות הטכנולוגיה הוא ההתעלמות מהעובדה שגם טכנולוגיות שאין בעיצוב שלהן שום דבר ממכר במכוון עדיין מצליחות לייצר את הלחש הממכר. ההתמכרות האלקטרונית הקשה ביותר שלי היא לתיבת המייל שלי  – אבל אין בטכנולוגיה של המייל שפותחה לפני חמישים שנה בערך שום דבר שיועד לגרום לי להרגיש התמכרות.

זו עצם הזמינות המיידית שהיא האתגר פה. הקלות הבלתי נסבלת של המיידיות הדגיטלית היא המתנה וגם העונש של האתנן המרקוריאני. העובדה שהמח שלי מתמכר בקלות למייל, שאין שום דבר ממכר במכוון בעיצוב שלו מלבד העקרון הדיגיטלי הבסיסי של תקשורת מיידית שמה בעיני בפרופורציה את כל השיח על חברות הטכנולוגיה שמנסות להפוך אותנו למכורים. זה נכון, הן מנסות וגם עושות את זה בהצלחה רבה בשלל דרכים – אבל ההתמכרות היא פיצ'ר בסיסי של הטכנולוגיה הדיגיטלית.

אחד מהדברים שאהבתי במאמר הזה של טריסטאן האריס היא שלצד התיעוד המדויק של הדרכים השונות רשתות חברתיות מתוכננות בצורה שתעודד התמכרות, הוא גם  מכיר בכך שלטכנולוגיות תקשורת דיגיטליות יש אופי ממכר מבסיסו (שאותו הוא קושר, כמו רבים, למחקרים של הפסיכולוג ב.פ. סקינר על איכויות הממכרות של גירויים בלתי קבועים, מהסוג שטכנולוגיות דיגיטליות מציעות, בדומה לרולטות ומכונות מזל). אחד הפתרונות שהוא מציע הוא לאפשר למשתמשים לקבוע מועדים קבועים שבהם יורשו הודעות חדשות לחדור לתיבת הדואל שלנו כדי לנטרל את השאלה המציקה "האם מישהו כתב לי בינתיים", המובילה ללחיצות חוזרות ונשנות על ידית מכונת המזל.

זה יהיה מעניין אם תלאות תשומת הלב בעידן הדיגיטלי יובילו בסופו של דבר לנסיגה מהפרדיגמה של הזמינות המיידית וליצירת לעולם חדש שבו אנחנו בוחרים להציב מחסומים ולעכב את זרימת המידע על מנת להשיב לחיינו את השפיות – קצת כמו הפרוטקציוניזם שקנה לעצמו מחדש שליטה בכלכלה העולמית לאחר עשורי גלובליזציה שהבהילו את הציבור.

***

אנשים צועדים ברחוב כשהם שקועים במסך הטלפון שלהם. לפעמים מפתיע אותי שרוב האנשים ברחוב עדיין מביטים ברחוב עצמו, למרות מעיין האינפורמציה והחידושים האינסופי שטמון בכיסם (השאלה האם גם התודעה שלהם נוכחת ברחוב או שהם שקועים במחשבות היא שאלה נפרדת כמובן). אולי זה בגלל שהטכנולוגיה הנוכחית עדיין לא נוחה מספיק. אפשר רק לדמיין מה יקרה בשלב הכנראה לא מאוד רחוק שבו הניוזפיד יזרום לנו באופן תמידי על גבי קרנית העין. ברגע שטכנולוגית מידע ישולבו עם מערכות החישה והתפיסה שלנו, על גבי אמצעי החישה והתפיסה הבילוגים שלנו יהיו מרוחים כל הזמן המסכים הממסכים האלה. למי יהיה פנאי או יכולת להתעכב אז על תחושות הגוף, הנשימה או על צלילי ומראות הרחוב, כשעל גבי כל זה תהיה פזורה 24-7 שכבה של אנספור ממתקים צבעוניים שהותאמו כדי ללכוד את תשומת ליבנו על ידי אלגוריתמים שמכירים אותנו יותר טוב משאנחנו מכירים את עצמנו.

***

הפוסט הזה נכתב בימים תקינים קצת פחות ביחסים שלי עם מערכות מידע דיגיטליות. כמו הרבה מההתמכרויות שלנו, גם היחסים שלנו עם הטכנולוגיות הללו דינאמים. יש תקופות שאני מרגיש שפיצחתי לגמרי את מכונת ההתמכרות הפנימית. אני אדון לרצוני. פותח ומתנתק בהתאם לרצון העליון, לקול ההיגיון והשפיות. ויש תקופות אחרות שאני מרגיש בהן ששוב נפלתי לתוך המלכודת. שאני חוזר ומקליק כדי לחוש את הגל המחמם הזה של הדופאמין שזורם בבטן כל פעם שאני לוחץ על הידית של מכונת המזל החברתית.

התקופות הללו מתחלפות ומשתנות בהתאם לשאלה כמה חזק התרגול שלי באותה תקופה, רמת הפעילות שלי ברשתות חברתיות, ומה אני עושה עם הזמן שלי: עובד מול מחשב, קורא ספרים או מבלה עם חברים.

להרגיש את גל הדופאמין הזה חולף לי בבטן ובראש רק מהמחשבה על לבדוק את התיבה. להרגיש את זה ואז לומר לזה לא. אני לא באמת צריך את זה, ולהמשיך לקרוא את המאמר הזה שמעניין אותי, ולדעת שאני יכול להביט בתהליך הפנימי הזה ולהניח לו להרגע ולשכוך מעצמו. ושאם אעשה את זה מספיק פעמים אני אתרגל מחדש לעצמי השפוי שלי, הבלתי מכור. יופי של עבודה פנימית רשמו לנו לעידן הדיגיטלי.

%d בלוגרים אהבו את זה: