ארכיון קטגוריה: טכנולוגיה

המדריך להשרדות תודעתית בעידן שינוי האקלים, או כיצד יכול אדם אינטיליגנטי להמשיך לקוות?

האם העולם מגיע לסופו? מה המשמעות התיאולוגית של משבר האקלים? כיצד ניתן למתן את הקטסטרופה? וכיצד, כמי שהופך להורה בעתיד הקרוב, למדתי להרפות קצת מהחששות כלפי העתיד? מדריך לתודעה בריאה בעידן משבר האקלים וסיפור המסע התודעתי שלי מדכאון אל האור.

 *מוקדש לכל מי שחרד ממשבר האקלים.

** הטקסט הזה עשוי  להיות אחד החשובים שכתבתי, וגם אחד המביכים. במיוחד אם אתם קוראים אותו עוד כמה עשרות שנים בעתיד. אז תהיו עדינים איתי.

*** זה פוסט ארוך. אם אתם רוצים להגיע ישירות לחלקים המעודדים והמנחמים בטקסט קיפצו לחלק שכותרתו "משבר האקלים והסטואה."

***

צפיה בסדרת הטבע החדשה בהנחיית דיוויד אטנבורו "כוכב הלכת המופלא" (Our Planet, זמינה לצפיה בנטפליקס) מדגימה שגם עולם סרטי הטבע נאלץ להתאים את עצמו למציאות המשתנה של משבר האקלים. אם בעבר הוקדשו סרטי טבע לסצינות ציד מרהיבות בסוואנה, תוך הנהון מנומס לצורך בהגנה על מערכות אקולוגיות ומינים בהכחדה, הרי שהסדרה החדשה של אטנבורו והבי.בי.סי. מסמנת עידן חדש שבו לא ניתן עוד להציג טבע בלי לדבר על הקטסטרופה המתרחשת ברקע.

סדרת שואה או סדרת טבע? כוכב הלכת המופלא

60% מחיי הבר על הפלנטה הוכחדו מאז 1970. 75% מאוכלוסיית החרקים נעלמה ב-30 שנה האחרונות, רמות ה-CO2 באטמוספירה הן הגבוהות ביותר מאז 3 מיליון שנה וחמש השנים האחרונות היו חמש השנים החמות ביותר בהיסטוריה המדודה. אם מבצעים אקסטרפולציה של הנתונים הללו שלושים או חמישים שנה קדימה ניתן לראות שהאנושות נמצאת במסלול לקראת קטסטרופה במימדים קיומיים. אם נמשיך בקצב הזה אנחנו עומדים לקראת הכחדה מסיבית של חיי הטבע על הפלנטה וטלטלות אדירות ומאיימות לקיום האנושי.

במציאות כזו כל תכנית שתראה דובי פנדה משכשכים במים תתפס ובצדק כאסקפיזם מושחת. הסדרה של אטנבורו לוקחת את הכיוון ההפוך. היא מבטיחה "לחגוג את פלאי הטבע שנותרו עדיין ולחשוף מה עלינו לשמר על מנת להבטיח שהאדם והטבע יוכלו להמשיך לשגשג." כל רצף מרהיב של סצינות מאיזור נידח של הפלנטה מלווה בנתונים ואזהרות לגבי הסכנות האקולוגיות החמורות שאותו איזור ובעלי החיים בו עומדים בפניהן.

בניגוד לסרטי טבע קודמים שחגגו את הטבע. הסדרה החדשה מרגישה כקינה על עולם שהולך ונעלם. כוכב הלכת המופלא מרגישה כמו ניסיון לתעד את שייריו האחרונים של עולם הטבע לפני שיכחדו מעל האדמה. היא מעלה את השאלה כיצד יצפו בה אנשים בעוד 50 שנה כאשר רבים מפלאי הטבע המצולמות בה כבר יפוסו מהעולם. האם הצופים עוד 50 שנה יצפו בה כמו שאנחנו צופים כיום בסדרת סרטי פארק היורה? כתיעוד של עולם שכבר חלף מהעולם – רגע לפני שהוכחדו הטבע והבר?

והמחשבות הללו מעלות מחשבות קשות עוד יותר. מי יצפו בסדרה הזו עוד 50 שנה? באיזה מין עולם האנשים הללו יחיו?

החיות שהתבלבלו וחשבו שהן מכונות

סדרות טבע סיפקו מאז ומעולם מנות גדושות של מחשבות מטרידות ומרתקות על הקשר בין אדם למכונה. רמת הצילום והאיכות הטכנית של הסדרות האלה שוברות שיאים מדי שנה ועומדות ביחס הפוך למצבו המתדרדר של מושא התיעוד. מכונות צילום חדישות מתעדות ברמה גוברת של דיוק ורזולוציה את בדיוק אותם החיים שקומפלקס המכונה הטכנולוגי מחסל מהעולם. האירוניה חוגגת. עד שנגיע לרגע בו יעלמו חיות הבר האחרונות מהכוכב כנראה שנשיג כבר רמות הרזולוציה, תלת-מימד והיפר-מדיה חסרות תקדים שיאפשרו לנו להרגיש כאילו חיות הבר האחרונות על פני הפלנטה גרות ממש אצלנו בסלון.

הסדרה החדשה של הבי.בי.סי. מבטיחה, כפי שציינתי "לחגוג את פלאי הטבע שנותרו עדיין ולחשוף מה עלינו לשמר על מנת להבטיח שהאדם והטבע יוכלו להמשיך לשגשג." סדר הדברים במשפט: "האדם" ורק אחריו "הטבע" רומז אולי על אמונותיהם של יוצרי הסדרה לגבי סדר העדיפויות של הציבור. את רוב בני אדם ניתן לשכנע לעשות משהו לטובת הטבע רק אם יאמינו שהדבר נחוץ לצורך השרדותם שלהם.

האתר של "כוכב הלכת המופלא" מבטיח ללמד איך להציל את כדור הארץ, אבל מציע רק את אותם הפתרונות השחוקים של מעבר לתזונה מבוססת צמחים וקניית מוצרים יד שניה. הוא לא ממשיך לצעדים המתבקשים והמקובלים פחות שנחוצים על מנת להגן על הפלנטה: הגבלת ילודה, מיסֹוי כבד מאוד של טיסות וצורת תחבורה מזהמות אחרות, מיסוי כבד מאוד של מוצרים מן החי, ומעל לכל זה שינוי יסודי ומסיבי במערכות הטכנו-כלכליות שמנהלות את הפלנטה שלנו (מערכות האנרגיה, מערכי התכנון הטכנולוגים, מערכי התמרוץ והתגמול הכלכליים), ושללא יסודי שינוי בהן כל ניסיון להלחם בשינוי האקלים הוא לפלסטר על פצע אנוש.

הסיבות להעדר אופציות ממשיות מהתפריט עשויות להיות פוליטיות והן עשויות גם להיות חוסר דימיון פשוט. כך או כך, מחשבה על האופציות הרופסות הללו וצפיה בסדרה כוכב הלכת המופלא תוך מבט על קשרי האדם-טכנולוגיה בזמננו מעלה מחשבות נוגות על מיקומה של המשתנה האנושות ברצף שבין חיה למכונה.

בין אדם לחיה למכונה

כשאני צופה בסייחים צעירים המשחקים ביניהם באחו ומתחרים מי החזק יותר, אני יכול לראות בצורה ברורה את אותן המוטיבציות והרגשות שמניעות גם ילדים אנושיים. כשאני צופה באם המגנה בגופה על הסייח שלה מפני להקת זאבים הדולקת בעקבותיו אני מזהה שם בקלות את הקשר המתקיים בין אם אנושית לבין הצאצא שלה, ואני מזהה בהתגייסות העדר למען הסייח הרך משהו שמאפיין גם אותנו בני האדם, ואת הקהילות שלנו ברגעיהן הטובים. הרגשות והחוויות של היונקים הללו דומים ביותר לחוויה האנושית, בוודאי לחוויה האנושית בטבע – זו שאפיינה אותנו עד לא מכבר, עד שכרתנו ברית עם המכונה. ברית שלקחה אותנו לכיוונים אחרים. אבל הזכרון נשאר, וזו חלק מהסיבה לכך שסרטי טבע לא חדלים לרתק ולרגש צופים.

למרות הכל, ועל אף המחלצות הטכנולוגיות הרבות שעטינו על עצמנו במאות השנה האחרונות, אנחנו עדיין דומים יותר לאותם סייחים הרצים באחו מאשר לאותן מכונות בינה מלאכותית בהן שמנו את מבטחנו בכלכלה, בצבא, בחינוך, ברפואה ובמשפט, ושלצורך ייצורן מופנים כרגע החלקים המרכזיים והמאסיביים ביותר של המנגנון הטכנו-כלכלי שלנו.

אנחנו חיות, במובן העמוק ביותר. כל ניסיון להבין את החברה האנושית דורש הבנה עמוקה של היסודות הביולוגים, והאבולוציונים של החיה האנושית, שמהווים את התשתית לחלקים רבים מחיי הדת, הכלכלה והחברה של האדם. ובכל זאת, הדתות והאידאולוגיות החזקות בעולם מתעלמות ומבקשות לדכא כל דיון בכך שבני אדם הם חיות, ובכך שסבל של בעלי חיים אינו שונה בטבעו מסבלם של בני אדם. הדתות המונותאיסטיות ספציפית מקדשות את הטענה האנושית שאנחנו משהו אחר ומיוחד. אנחנו לא חיות. אנחנו נבחרנו בידי אלוהים שהפקיד בידינו את הטבע על מנת שנשלוט בו ונשתמש בו כצרכינו.

במאבק בין הטבע לבין המכונות, בני האדם העתיקו זה כבר את הנאמנות שלהם לעולם המכונות והם פועלים ללא לאות בשם האינטרס של המכונה תוך כדי חיסול שיטתי של סביבות הטבע הקיימות. בשלב מסוים במסלול ההתפתחותי שלהם בני האדם "בחרו" להכחיד את הטבעי והחייתי לטובת המכונתי.

צפיה בסדרה של הבי.בי.סי. מעלה מחשבות על היחסים בין אדם לטבע. האם יתכן, כמו שאולי מפנטזים כל מיני אנטי-סביבתנים, שהאדם יוכל להמשיך להתקיים ללא הטבע? האם נוכל לחיות בעולם שהטבע חלף ממנו ומותיר אותנו בני האדם לבדנו עם המכונות? גם אם הדבר אפשרי, ומרבית המומחים יגידו כנראה שעצם הרעיון מגוחך, הרי שניתוקו הסופי של האדם מרשת החיים יחולל משבר תיאולוגי רבתי. חיסולו של הטבע בידי האדם יהווה את המקרה הברור והמרשים ביותר של רצח אב (או שמא רצח אם) בהיסטוריה. מבחינת מערכות אמונה הרואות בעולם הטבע את התגשמות הרוח האלוהית, ניתן לראות במהלך הזה התנקשות בגוף האל.

עד כמה שהדבר עצוב, המחשבה המתבקשת בשלב זה הוא כי במצב העניינים הנוכחי חיסולה המהיר של האנושות הוא האינטרס המיידי והברור של שאר מערכות החיים על פני הכוכב.

זו כמובן מסקנה ש(כמעט) אף אחד מאיתנו לא רוצה לקבל – כולנו בני אדם. אנחנו רוצים לחיות. אנחנו רוצים חיים לנו, לילדים שלנו, לקרובים לנו ולאותה יישות ערטילאית המכונה אנושות. האם לא נוכל פשוט לחיות כולנו בשלום?

משבר האקלים כתאונה בהילוך איטי

יש איכות טראגית ופאטאליסטית באסון האקלימי שמסוגלת להוציא גם את האדם השקול ביותר מדעתו. דומה שהמדע הבדיוני לא הצליח מעולם לחזות סיטואציה גרוטסקית כל כך: ציביליזציה מתקדמת טכנולוגית שלמדה כיצד לבקע את האטום ולבנות רובוטים ננו-טכנולוגיים מקבלת התראה של עשרות שנים בעניין קטסטרופה מתקרבת והפעולות הנדרשות על מנת למונעה – ועדיין, במהלך אפי וקולוסאלי של "טרגדיית נחלת הכלל" היא מצליחה להתעלם מההקטסטרופה המתגלגלת ואף משבשת אקטיבית כל ניסיון להציל את עצמה מרוע הגזרה.

לסיפור של משבר האקלים יש דימיון חשוד לסיפור המפורסם על הצפרדע המתבשלת לאיטה על מחבת שהטמפרטורה שלה עולה בהדרגה. נכון אנחנו יודעים על תרבויות עתיקות כמו תרבויות איי הפסחא שחיסלו את המשאבים הסביבתייים שלהם באופן שיטתי עד שהגיעו לכדי הכחדה עצמית (לפי התיאוריה של ג'ארד דאימונד בנושא). ובכל זאת, מי היה מאמין שהתרבות המתקדמת שלנו, על כל אמצעי החיזוי והסימולציה שלה מסוגלת להיות מטומטמת כל כך שתצעד כצאן לטבח לתוך העתיד הקטסטרופלי שמיטב מדעניה מנבאים.

במקרה של משבר האקלים יש כמובן שפע של נסיבות מקלות ומרשיעות למצב. מצד אחד, ניצבים אנשים לא מעטים שעשו ועושים כל שביכולתם כדי להתריע ולשנות. מהצד השני ניצבים מי שביקשו לסכל כל ניסיון לשינוי בשם אינטרסים פוליטים וכלכליים. בתווך נמצאת אוכלוסיית הפלנטה שרובה ענייה מדי, עסוקה מדי או פאסיבית מדי בשביל לצאת למלחמות דון קישוט בתחנות הרוח של הממסד הפוליטי-כלכלי, ושלכודה בעקרון העדר שמאפשר לצורות מחשבה מסולפות אך  שכיחות להפוך לנורמה מקובלת, כך שהבלתי שפוי (התעלמות ועסקים כרגיל) הופך למקובל.

הפעיל הסביבתי פול הוקן השווה פעם בין מערכת הארגונים הסביבתיים הרבים המגינים על הכוכב למערכת החיסון של הגוף שמזהה איומים על חייו ומגיבה אליהם. כל אחד מהארגונים הללו פועל כסוג של נוגדן שמזהה פגיעה בגוף הפלנטרי ופועל כדי לתקנה. המקום שבו האנלוגיה של הוקן כושלת הוא בהתעלמות שלה מקיומו של מעמד "סוחרי הספק", כל מי שמרוויחים את מחייתם מניסיונות מתוחכמים לשטות במערכת החיסון של הגוף, לנטרל אותה ולהבטיח שמערכות הניצול והזיהום יכולות להמשיך לפעול ללא הפרעה עד לקטסטרופה.

המחשבה על מערכות ההשמדה הפלנטריות שאותם "סוחרי ספק," ובעלי אינטרסים שונים, החל בבעלי המניות של חברת BP, וכלה בנשיא ארה"ב שואפים לשמר מדגימה שלצד אנלוגיות מיטיבות הרואות בארגונים סביבתיים את מערכת החיסון של הפלנטה, אנלוגיה אחרת ומתבקשת לא פחות תדמה את הציביליזציה לגידול סרטני שמשתלט על גוף הפלנטה החיה עד שיעקר אותה לחלוטין מחיים, אנושיים ואחרים.

אז מי אשם במשבר האקלים

אחד מהדפוסים האנושיים הבסיסיים ביותר הוא שכשקורה לנו משהו רע אנחנו מחפשים אשמים. משבר האקלים אינו יוצאת דופן. אנחנו מחפשים את האחראים. גם הפסקה הקודמת חוטאת בנטיה אנושית קמאית זו.

אלא שלמרות הכל מציאת האשמים במשבר האקלים אינה מלאכה פשוטה. אחרי הכל, כל מי שבן אדם וחי על הפלנטה הזה הוא חלק מהבעיה, ובמיוחד כל מי שחי סגנון חיים מערבי. המחשבה על המשבר האקלימי מעלה רצף חשודים מידיים: האדם הלבן, הימין הנוצרי, והתאגידים אבל אחריהם משתרכים כולנו הצרכנים — כל מי שמצא את עצמו קונה מוצר שלא באמת נדרש לו או מעדיף אופציה זולה ומזהמת יותר על פני אופציה יקרה וסביבתית, ובאופן כללי כל מי שמקיים את מערכת השמד האקולוגית הקיימת.

האם ניתן היה לאורך הדרך לעשות בחירות שהיו מונעות מאיתנו להגיע למצב הנוכחי? כנראה שניתן היה, אבל כל ניסיון היפותטי כזה לוקח אותנו אחורה עמוק עמוק במסע במעלה זרם הסיבתיות:

ברמה הישירה, בתקופה שבה קבוצות דמוגרפיות שלמות מתנגדות לכל ניסיון לפתור את משבר האקלים ניתן למשל לשאול, האם ניתן היה שמשבר האקלים לא יעבור פוליטיזציה שתגרום לקבוצות אנושיות לראות בכל ניסיון להפחית זיהום מתקפה ישירה על האינטרסים והזהות שלהן? אולי, אבל שאלה זו קשורה בשאלה האם ניתן היה למנוע את הקיטוב הגובר שאחז בפוליטיקה האמריקאית מאז מאורעות שנות השישים? או האם הכוחות שקראו בשנות השישים תיגר על תרבות הצריכה והצמיחה המקסימלית יכלו לנצח? או האם ניתן היה לבנות את הקומפלקס הטכני-תעשייתי שלנו כך שלא יתבסס על זיהום מסיבי של הפלנטה? אולי, אבל הדבר היה דורש תכנון אחר של מערכת התמריצים הכלכלית כך שתכלול את בתוכה את העלויות החיצוניות (externalities) ותתגמל יצירה של מוצרים בעלי מחזור חיים ארוך במקום כאלה שמבוססים על עקרון ה-Planned Obsolescence שמבטיח שיהיה צורך להחליף אותם ומדי כמה שנים. נפילתה של האנושות לתוך הקטסטרופה של משבר האקלים היא תוצאה של טרגדיה באנספור מערכות ונדמה שכל ניסיון לחזור אחורה יכול להוביל אותנו כל הדרך עד לחטא הקדמון של המהפכה התעשייתית ואולי אף כל הדרך אל המהפכה החקלאית שבה ניתקנו עצמנו מהקצב של עולם הטבע.

גיבורת של התנועה למרד בהכחדה. גרטה תונברג

נכון, כולנו אשמים, ובכל זאת נדמה שהאשמת האנושות בכללותה בגודל הצרה לא תעזור במאום. כל פתרון, ולו הבלתי מושלם ביותר, למשבר האקלים דורש שידוד רדיקלי של המערכות הטכנו-כלכליות בנות ימינו: אלו שקובעות אילו סוגים של אנרגיה לגיטימיים לשימוש, אלו שמכתיבות תכנון של מוצרים שמתכלים בהתאם למחזור עסקים הולך ומתקצר, אלו שכופות קצב חיים, תחבורה וזיהום הולך ומתגבר על פני הפלנטה ואלו שמגבות הרג המוני של בעלי חיים במשק החי התעשייתי. נכון, קריאת תיגר על כל המערכות הללו נראית בלתי מתקבלת על הדעת – ועדיין נדמה שאין הרבה דברים שבאמת בלתי מתקבלים על הדעת בעידן של משבר ציביליזטורי הולך ומחריף, שבו המפלגות הירוקות הופכות לכח העולה בבחירות לפלרמנט האירופי, שבו מאות אלפי תלמידי תיכון בעולם צועדים ושובתים נגד משבר האקלים, ושבו המועמדים לנשיאות במפלגה הדמוקרטית לנשיאות מתחרים זה בזה בהצעות בעלות של טריליונים המיועדות לפתור את משבר האקלים.

הדיון על משבר האקלים עלה בשנים האחרונות מספר מדרגות של דחיפות, בהילות ונראות. וכאן, אם יש בכלל תקווה, זה המקום לחפש אותה. עד כה לרמות הדציבלים הגוברות של הדיון הזה היו השפעות מועטות אם בכלל על האימפקט הסביבתי של האנושות. אלא שמעבר לעצות בסגנון "תמחזרו" ו"תקנו אורגני" התשובה האפשרית היחידה למשבר הסביבתי היא תשובה שעוברת בעורקים המרכזיים של עולמות הפוליטיקה, הכלכלה והטכנולוגיה.

במקום לשאוף לפתרונות קטנים מי שחפץ עדיין בהגנה על הטבע והאנושות צריך לשאוף ללובינג מאסיבי שישווה ויעקוף את התרומות שמעניקים תאגידים מזהמים לפוליטיקאים. בנוסף, ניסיון למנוע את הקטסטרופה המתקרבת משמעו מחויבות עמוקה לשיח סביבתי, דחיה ברורה של שיח לאומני וסירוב לקבל את השיח הלאומי/בטחוני הנפוץ כשיח שמגדיר את השפה הפוליטית. ניסיון אמיתי לגשת למשבר האקלים דורש שלילה קטגורית של ספינים לאומניים/בטחוניים ושל חרחור שנאה ופחד נגד קבוצות אתניות ולאומיות אחרות. הוא דורש אמירה ברורה נגד כל אותם סוגי שיח שהאנושות מכורה להם כבר אלפי שנה והבהרה שכל השיחים הללו הם אסקפיזם נואל שמרחיק אותנו מהתמודדות מבעיות חשובות וחמורות בהרבה. האתגר הגדול ביותר הוא לא סוחרי הספק, אלא מהלכו הטבעי והארור של היום יום שמשכנע אנשים להצביע ולפעול בהתאם למטרות כמו לאום, זהות, כלכלה, חינוך – שכולן מתגמדות והופכות לא רלבנטיות כששמים אותן בפרספקטיבה של משבר האקלים (ובכל זאת אני לא חושב שצריך או אפשר למחוק אותן מהדיון לחלוטין. ראו התחזית שלי להמשך משבר האקלים בהמשך הדברים — גם בתוך משבר חריף ואפילו מצב חירום נמשך, שאר הבעיות והשאלות לא נעלמות. יש עסקים שממשיכים להתנהל כרגיל ואי אפשר לצפות שיקרה אחרת).

משבר האקלים הולך ומתברר כאירוע פרדיגמטי בתולדות ימי האנושות. הוא שווה ערך אולי להתקף דליריום טרמנס בקרבו של אלכוהוליסט המכור לטיפה המרה. השיהוק המתעצם של מערכות הטבע, ובהמשך לכך השווקים ומערכות האדם הולך ומתברר כאירוע המכונן והחשוב ביותר בתולדותיו של המין האנושי – כזה שהעימות איתו יגדיר את דמותו של הדור הנוכחי וככל הנראה עוד מספר דורות לאחריו, אם ישארו כאן.

המשבר הזה דורש מאיתנו את כל המשאבים התודעתיים והכוחות הנפשיים שהאנושות יכולה לגייס. בקרב הזה נחוץ לא רק הכח המוסרי לוותר על האגו הצרכני, לא רק הכח ההסברתי להוביל לשינויים ביחסי הכוחות הפוליטיים, לא רק כושר ההמצאה המדעי והטכנולוגי שתפקידו להמציא פתרונות שיפחיתו זיהום, אלא גם הכח הנפשי ואף הרוחני להסתגל לשינויים רדיקלים וקטסטרופלים שעשויים להגיע ללא התראה בכל רגע. אין פלא שבעידן חוסר ודאות כזה נהנות מאטרקטיביות מחודשת גישות רוחניות כמו הפילוסופיה הסטואית והדהרמה הבודהיסטית, המבקשות לפתח באדם חוסן נפשי וללמד אותנו לקבל את מוראות החיים בהשלמה ובאהבה.

משבר האקלים והסטואה

"מודעות מתמדת לכך שהכל נולד מהשינוי. ידע שאין דבר שהטבע אוהב יותר מאשר לשנות את מה שקיים ולהמציא דברים חדשים כמוהו. כל מה שקיים הוא זרע של מה שיצוץ ממנו. אתה חושב הזרעים היחידים הם אלו שמנביטים צמחים או ילדים? לך עמוק יותר."

מדיטציות מאת מרקוס אורליוס. ספר ארבע, פסקה 36.

קיסר נאור. מרקוס אורליוס

אני קורא לאחרונה את הספר מדיטציות של מרקוס אורליוס, פילוסוף סטואי וקיסר רומאי שידוע כאחרון ברצף הקיסרים הנאורים ששלט באימפריה הרומית בין השנים 92 לספירה ל-180 לספירה. מדיטציות הוא אחד הספרים המפורסמים ביותר של הפילוסופיה הסטואית – אותה פילוסופיה יוונית-רומית שגרסה שעלינו ללמוד לקבל בשלווה את תלאות הגורל ולהתחזק בפנימיותנו נוכח הטלטלות הרבות שמזמן לנו העולם. הוא מהווה דוגמה מובהקת לכך שאפילו האדם החזק ביותר שניתן לדמיין, קיסר רומאי בשיא כוחה של האימפריה הרומית, חייב להתמודד עם מנה בלתי פוסקת של צרות, אנשים לא נעימים ושפע אתגרים שחשבנו שרק אנחנו הקטנים נאלצים לסבול.

הסטואציזם שגשג בעולם העתיק בעידן ההלניסטי שהתאפיין בקריסת הסדר המוכר לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון והתפרקות האימפריה היוונית, בשליטים מושחתים שנלחמו זה בזה ובהתפשטות הגוברת של כאוס וחוסר סדר. חלק מנציגיו הבולטים שימשו דוגמאות חיות לכוחה של הגישה הסטואית. דוגמה מפורסמת היא הפילוסוף הסטואי סנקה שנאלץ לשמש כיועץ לקיסר הרומאי חולה הנפש נירו ולסבול שנים את שגעונותיו של זה. כשנירו גזר עליו לבסוף להרוג את עצמו בהתאבדות, משום שחשד בו במעורבות בניסיון הפיכה (שלסנקה לא היה בו יד ורגל) קיבל סנקה את הדין בשלווה יחסית ואף ניחם את ידידיו הבוכיים בעת שניגש למלאכה. באופן לא מפתיע אולי, התקופה הנוכחית ותחושות חוסר הודאות והחרדה שהיא מעלה הביאו לתחיה מחודשת של הפילוסופיה הסטואית. אתרים כמו The Daily Stoic, Modern Stoicism וה-How to be a stoic משיבים לחיים תרגולים סטואים עתיקים וקוראים לגולשים לאמץ תפיסת עולם והרגלי חיים סטואים. במקביל שכבה צומחת  מתוך האינטיליגנציה הגלובלית (עם ייצוג משמעותי, איך לא, בעמק הסיליקון) מזדהה כסטואית בתפיסותיה.

אני מוצא נחמה לא מעטה במחשבה הסטואית כשאני פונה לחשוב על משבר האקלים. כפי שקרה לרבים מבני העידן הזה, משבר האקלים הפך להיות משהו שמעיב על כל מחשבה אפשרית שלי על העתיד. הוא גרם לאדם לראות את המשך המאה הנוכחית בצבעים קודרים ופטליסטים של עידן הולך ומחמיר שלא ניתן להמלט ממנו. כמו הדהרמה הבודהיסטית, הסטואה מספקת לאדם כלים לשרוד תודעתית בעידן של משבר חיצוני  מחריף שהאנושות נכשלת בינתיים בטיפול בו. בניגוד לדתות המונותאיסטיות שבמקרים רבים מדי הפתרון הנפוץ שלהן למשבר האקלים היה לטמון את הראש בחול או להכחיש את הבעיה, הסטואה והדהרמה מציעות פתרונות תודעתיים שהופכים יקרי ערך עוד יותר בעידן של קריסה אקולוגית: האפשרות לטפח תודעה שמחה ושלווה גם בעידן של קשיים.

עפרי אילני כתב בעבר שמשהו בדגם המחשבה של השמאל ואולי בנטיות ההכרתיות המובנות של האדם מונע מאיתנו לקבל את העובדה שהרבה מהנזקים של משבר האקלים כבר בלתי הפיכים ושהמשבר כולו עשוי להיות בלתי פתיר. הוא מחייב אותנו להאמין שניתן לעשות משהו, למרות שעקרונית בכלל לא מתחייב שיש עדיין מה לעשות. העולם אינו סרט הוליוודי. יתכן שגורלנו כבר נחרץ, שמאוחר מדי לעצור את הקטסטרופה.

הדברים האלה של אילני מחזירים שוב מרקוס אאורליוס שכותב:

"חבל שדבר זה אירע … האם הדבר שאירע מונע ממך מלנהוג בצדק, נדיבות, שליטה עצמית, שפיות, זהירות, כנות, ענווה, ישירות וכל שאר התכונות שמאפשרים לטבעו של אדם להגשים עצמו?

אז זכור את העקרון הזה כאשר משהו מאיים לגרום לך כאב: הדבר עצמו לא היה שום חוסר מזל; לסבול אותו ולשרוד זהו המזל הטוב והגדול." (מדיטציות, מרקוס אאורליוס, ספר 4, 49א').

בדומה לבודהיסטים, הסטואים מעתיקים את כובד המשקל מעצם האירוע המתרחש לאופן שבו אנחנו מקבלים אותו. מבחינתם של הפילוסופים הסטואים האירוע הרע מתרחש לא כאשר קורה לנו ביש מזל כלשהו אלא כאשר אנו מאבדים את מידותינו הטובות ומגיבים בצורה נבהלת או קטנונית. האופק לחיים הטובים פתוח בכל שלב, ללא תלות במאורעות החיצוניים משום שאיכות החיים נמדדת לא בהנאותיהם אלא ביכולת שלנו לנהוג בצדק, נדיבות, שפיות, כנות וענווה.

העמדה הסטואית עשויה לשמש מצפן מוסרי ותודעתי לעידן משבר האקלים. לא ברור באיזה מידה אנחנו יכולים לעצור את ההתדרדרות המשמשת ובאה, ועדיין אין בדבר זה על מנת לרפות את ידינו או לרוקן את הקיום ממשמעות. עדיין מוטלת עלינו החובה להמשיך, להתריע ולהלחם למען הסיכוי להציל את הטבע ואת הדורות הבאים. עדיין יש בידינו את ההזדמנות לנהוג בצדק, בנדיבות, בכנות ובענווה.

יצא לי לשמוע את מורה הדהרמה דונלד רות'ברג מדבר על תרגול של הכרת תודה על הדברים הקשים בחיים שלנו. אולי יום אחד באיזושהי דרך נוכל ללמוד להכיר תודה גם על משבר האקלים. הנקודה היא שלצד פעולות מחאה. כישורים תודעתיים מהסוג שהסטואה והדהרמה מטפחות בקרב מי שמתרגלים אותן יהפכו במשבר האקלים לנדרשות עוד יותר מבעבר אפילו. הן יהפכו להכרחיות עבור חיים סבירים במאה ה-21.

הורות בסימן משבר האקלים

בטיים אאוט התפרסמה לפני מספר חודשים כתבה נרחבת על צעירים שבדכאון משינוי האקלים ועל האנשים שהחליטו שלא להביא ילדים לעולם שעתידו נראה קודר, חלק מדיון רחב יותר שמתעורר בתקופה הזו. אני מבין היטב לליבם של צעירים אלה ומכיר את התחושות האלה היטב מעצמי ומאנשים סביבי. בנוסף, אני עומד להפוך אבא בקרוב ומודה שהמחשבה על משבר האקלים היא אחד הגורמים העיקריים שהניאו אותי מההורות לאורך תקופה ארוכה. גם כי הדבר האחרון שהעולם צריך כרגע זה עוד בני אדם, גם כי להביא ילד לעולם שעתידו מאוד לא מובטח זו החלטה מוסרית בעייתית וגם מהסיבה האגואיסטית יותר שקל יותר לראות סדרי עולם קורסים כאשר אינך מושקע בעתידו של אדם צעיר.

בסופו של דבר, כפי שקורה לעיתים קרובות במקרים כאלה ההחלטה להביא ילד נתקבלה על בסיס נסיבות אישיות ולא על בסיס ההרהורים שלי בנושא. ואולי אפילו בילד הראשון הזה יש כבר הישג מוסרי מסוים. הוא מרחיק מהציניות ומעצים את הרצון לרפא. ובמקביל לרצון הזה הוא מדגיש את הצורך לטפח את חכמת הלב והתודעה. לקבל את זה שהכל עשוי להסתיים בכל רגע. לקבל את הסוף האפשרי של הציליביליזציה ושל החיים כפי שאנחנו מכירים אותם. למעשה להחלטה להביא ילד לעולם בעיצומו של משבר תודעתי ואקולוגי כזה שאין לדעת את סופו יש אפילו אלמנט מאושש. כשחודרים לעומק היאוש שמשבר האקלים מעורר בנו, מגלים שבצד השני ישנה סוג של תקווה ונחמה קלה, אם אנחנו מוכנים לשחרר את ההאחזות שלנו בתפיסות מסוימות.

אם לחזור לאותם אנשים צעירים שלקו בדכאון האקלים ושמייחסים למשבר האקלים תפקיד חשוב בהחלטתם שלא להביא ילדים לעולם, נדמה לי שתפיסה כזו עשויה להעיד על האחזות בצורה מסוימת של חיים ועל חוסר נכונות להכיר שהחיים מטבעם נתונים תמיד לאפשרות למאבק, ללחצים ולהתפוררות.

ישנם, ללא ספק שיקולים רבים וטובים (אפילו מצוינים) להחליט שלא להביא ילדים לעולם: קושי כלכלי, הרצון לשמור על החופש האישי, והרצון להפחית במעמסה האקולוגית על הפלנטה. בנוסף יש גם לא מעט שניתן לומר בגנות הציביליזציה שלנו, והסביבה שהיא מעניקה להתפתחותו של אדם צעיר. אני מלמד בשנה הקרובה בבר-אילן קורס על טכנואופטימיזם וטכנופסימיזם, ולגישה הטכנופסימית, הרואה בטכנולוגיה נזק מתגלגל יש בעיני בסיס איתן למדי. המחלות של הציביליזציה בת זמננו: דכאון, חרדה, התמכרות, דעת מוסחת, פחד מאינטימיות, ותודעת פלסטיק – הם במידה רבה תוצאה של מערכות טכנולוגיות שונות, והן מינוסים רציניים לחיים בעידן שלנו. הסיכוי ללקות בהם בתקופתנו גדול יותר מאשר בכל עידן אחר בהיסטוריה. ומצד שני יש בעידן שלנו גם כמה פלוסים משמעותיים שלא תמיד התקיימו בעבר. כמו בטחון אישי, תוחלת חיים גבוהה, גישה לשפע של ידע, חופש מקצועי, אישי, והתפתחותי חסר תקדים, ונוחות מטריאלית גבוהה.

כרגע מסתמן סיכוי גבוה למדי שמשבר האקלים עומד להעיב על המאה שלנו יותר מכל גורם, אבל בעיני אין בו על מנת למנוע מאדם שיחיה בסיום המאה הנוכחית לחיות חיים בעלי משמעות ולהיות מאושר בחייו.

המחשבה על משבר האקלים מושפעת מכך שאנחנו משווים את תנאי החיים הקשים שאנחנו חוששים שמשבר האקלים ייצור עם החיים שיש לנו כיום. ישנם מחקרים רבים המראים שהנטיה הטבעית של בני אדם היא להתרכז בהפסדים יותר מאשר ברווח. אנחנו נוטים להתמקד במה שהפסדנו מבזה ומתקשים לשחרר מתנאים מיטביים שנהנינו מהם ושאבדו (בגלל זה למשל קשה כל כך לשכנע אוכלוסיות לוותר על הפריבילגיות שלהן). אנחנו לא אוהבים כשלוקחים לנו דברים, ובהשוואה לחיים שלנו כיום עולם שרוב מיני הטבע שלו נספו, שאיזורים שלמים בו הפכו לבלתי ניתנים למחיה ושהחום מטפס בו לגבהים בלתי נסבלים זה קטסטרופה. אבל החשיבה הזו היא תוצאה של השוואה. כשמשווים את התנאים בעולם ההוא לתנאים של כוכב לכת אחר שאין בו אף איזור ראוי למחיה, או לעולם שכבר עבר שואה מוחלטת אנחנו יכולים לראות שמפרספקטיבה אחרת החיים בכדור הארץ שלאחר משבר האקלים עדיין יכולים להיות חיים מעוררי קנאה ונפלאים – גם בתוך עולם שונה מאוד מזה המוכר לנו היום.

האמת שהיא שבלתי אפשרי לומר מה באמת יהיה בעתיד. אנחנו יודעים בעיקר שיהיה חם, חם מאוד, ושהדבר הזה הולך לפגוע עוד יותר במערכות אקולוגיות, לשבש את החיים האנושיים במקומות מסוימים ברחבי הפלנטה ואף למנוע אותם באיזורים אחרים. אנחנו יודעים שהוא מעלה את הסכנה לפריצתן של רעב, גלי הגירה, מלחמות ועוד שורה של קטסטרופות.

אף אחד לא אוהב חום כבד. בוודאי לא אני. אני חוגג את הסתלקותו המתקרבת של הקיץ כבר בתחילת אוגוסט ומתחיל לדאוג מהקיץ הקרב כשהחורף עדיין בעיצומו, אבל אם אנחנו מרשים לעצמנו לראות את משבר האקלים כמשהו שלוקח את כל המשמעות מהחיים שלנו אנחנו מפחיתים ביכולתם של בני אדם לברוא לעצמם חיים טובים ובעלי משמעות גם בתוך עולם קשה ומאתגר מבחינות רבות.

האמת היא שהיכולת שלנו לחיות חיים בעלי משמעות ולהיות מאושרים אינה תלויה במעלות החום בחוץ. והאמת היא שנסיבות החיים של כל אדם שונות כל כך, המשאבים שעומדים לרשותו שונים כל כך, והאתגרים שהוא נתקל בהם במהלך חייו שונים כל כך, שלמידת החום, ואפילו לשינויים הסביבתיים, והגיאו-פוליטיים בעולם סביבו יש השפעה מוגבלת (גם אם ניכרת) על יכולתו לחיות בעלי משמעות ומאושרים.

סם הריס אומר איפשהו  שאדם יכול להיות עם  כאב ומאושר, בלי כאב ומאושר, עם כאב ולא מאושר, או בלי כאב ולא מאושר. קיומו של הכאב לא הופך את קיומו של הסבל להכרחי (וזה כנראה המסר העיקרי בבודהיזם). הכאב שקיים בעולם לא שולל את האפשרות לאושר, למרות האתגרים שהוא מציב. שינוי האקלים אינו מציב בפני מי שרוצה לחיות חיים מאושרים בכדור הארץ בשנת 2100 אתגר בלתי בלתי אפשרי, גם אם יתכן שיאלץ להגר ממקומות כמו ארץ ישראל.

קשה יותר לחיות בעולם של שינוי אקלים, אין ספק, ואני אישית מאמין שהצעדים המתבקשים בשלב זה (לטעמי, הגבלת ילודה, מיסוי כבד של טיסות, מיסוי כבד מאוד של מוצרים מן החי, מעבר אגרסיבי לאנרגיה ירוקה ושינוי דרמטי במערכות התמרוץ הכלכליות), למרות שהם נתפסים כיום כמחיר גבוה, הם למעשה מחיר נמוך מאוד ביחס לנזק המסיבי שיגרם לנו בהמשך כתוצאה מהמנעות ממהם.

אבל האמת היא שרוב ממה שנוגע לאפשרות שלנו להיות מאושרים ולאפשרות של ילדינו לגדול להיות מאושרים תלוי באפשרויות שזמינות לרשותם (ושזמינות לרשותנו), בשאלה האם הם גדלים עם הורים אוהבים או מתעללים, מה מידת החשיפה שלהם לטכנולוגיות מידע, לאילו משאבים של לימוד  והתפתחות הם חשופים, מה איכות מערכות היחסים שלהם, כמה הם בריאים. שאלת האקלים, אף שהיא בלתי נוחה בעליל, אינה נראית בהכרח כשיקול הראשון במעלה. אדם יכול להיות מאושר או לא מאושר ללא תלות במספר המעלות בחוץ, או אפילו למצב הגיאו-פוליטי שיווצר בשל המשברים האפשריים שמשבר האקלים יגרום  למדינות העולם (אלא אם כן, כמובם, נקרוס חלילה למצב של אנרכיה גמורה). למעשה חלק מהמשברים האחרים העומדים לפיתחנו כגון האפשרויות המטרידות שפותחות בפנינו טכנולוגיות כמו בינה מלאכותית, הנדסה-גנטית וננוטכנולוגיה נראים מאיימים עוד יותר ברמה האישית, ואולי אף קשים עוד יותר למניעה. בגדול, בהשוואה למשברים אחרים שניצבים בפני האנושות במאה העשרים ואחת, במשבר האקלים יש איזשהו אופק אופטימי יותר. יש כאן סוג של מטרה מאחדת, שאם האנושות תצליח להתמודד מולה, יש סיכוי שאפילו תוביל לתוצאות חיוביות בטווח הארוך.

והאמת היא שתפיסות שטוענות שאין טעם להביא ילדים לעולם נורא כמו העולם בעידן משבר האקלים מפחיתות ביכולתם של אנשים להתאים את שגרת החיים שלהם ולהתאקלם למצבים חדשים. כבר היום אנשים מבלים פרקי זמן הולכים וגדלים מהקיץ שלהם בחללים ממוזגים. בחודשים מסוימים בשנה אנשים מבלים בחוץ בשעות מסוימות פרקי זמן קצובים בלבד. המצב הזה עשוי להחריף. יכול להיות שנבנה רחובות  ממוזגים (מבוססים אנרגיה מתחדשת, אני רוצה לקוות!), ומי יודע איזה פתרונות  ימצאו  לבעיית החיים בעולם חם. אולי האנושות תתחיל לחיות בעולמות ממוזגים מתחת לאדמה, כמו באחד העידנים המתוארים בספר בעיית שלושת הגופים. פתרון פשוט יותר יהיה כנראה לעבור למדינות ממוזגות יותר, וכאלה שהאקלים שלהם אולי אפילו השתפר כמו גרינלנד או סיביר. ואולי בכלל בשלב מסוים נוריד את התודעה שלנו לתוך  מחשבים והטמפרטורה בחוץ כלל לא תטריד את גופותינו האלקטרונים. יש חשיבות גדולה לחשיבה לטווח ארוך, ולפרויקטים כמו ה-Long Now Foundation של סטיוארט בראנד וקווין קלי. אבל צריך גם ענווה מסוימת בלחשוב על העתיד. כל ניסיון לומר כיום איך יראו החיים חמישים שנה מהיום הוא אינו טוב הרבה יותר מקריאה בקפה. אין לנו פשוט אפשרות לחזות את ההתפתחויות הטכנולוגיות, התרבותיות, הגיאו-פוליטיות והאקולוגיות שיתרחשו לאורך תקופת הזמן הזו.

על החיים בעולם ללא בטחון

כיצד היה הוא מתמודד עם משבר האקלים. הבודהא

אז מה נשאר לנו בעולם שיכולתנו לעצב או להבין את עתידו הלא בטוח היא מוגבלת? לבטוח. אני לא יודע מה לגביכם, אבל אצלי לבטוח זה ממש לא הצד החדש. שנים של חינוך יקי לימדו  אותי לבדוק כל דבר שבע פעמים ולא להשאיר דבר ליד המקרה. אני חושב שרק בשנים האחרונות מתחיל לרדת לי האסימון על כמה שהקיום שלנו בעולם הזה שברירי, וגם כאן, אני מוצא שהדהרמה הבודהיסטית והכלים שהיא מעניקה נותנים לי בטחון.

בדרשה על החץ משווה הבודהא בין שני אנשים שפגע בהם חץ. הראשון, זה שלא למד את תורת הדהרמה "מתייסר, מקונן, בוכה, מתאונן, מכה באגרופיו על חזהו ונעשה מבולבל. על כן הוא חווה שתי תחושות; גופנית ומנטלית. הדבר דומה לאדם שנורה על ידי [חץ] אחד, ומיד אחר כך נפגע מחץ נוסף, הוא חווה תחושה בגלל שני החצים." (תרגומה של קרן ארבל, מתוך הספר דברי הבודהא). השני, זה שהכיר ותרגל את הדהרמה חווה את הכאב של חדירת הקץ אך "אינו מצטער, אינו מתייסר, אינו מקונן, אינו בוכה, אינו מתאונן, אינו מכה באגרופיו על חזהו ואינו נעשה מבולבל." האדם השני אינו נפגע אם כן מפגיעתו של החץ השני, החץ שבו אנחנו מייסרים את עצמנו שוב ושוב במחשבות טורדניות ובלתי מיטיבות של דכאון, חרדה, האשמה וחוסר אונים.

הדרשה על החץ משמשת פעמים רבים על מנת לדבר לדבר על יחסו של אדם למחלה ומיחושים גופניים. הופעתם של אלו הוא בלתי נמנע במהלך חיינו, אבל אנחנו יכולים לבחור שלא לאפשר לחץ השני לפגוע בנו: זה שכולל את שלל הפרשנויות המנטליות הבלתי מטיבות שאנחנו מוסיפים למיחוש או מחלה ושמענים אותנו פעמים רבות הרבה יותר מהכאב הפיזי עצמו. הדרשה על החץ יכולה להיות רלבנטית גם לדיון בשאלות גלובליות כמו משבר האקלים, הניאו-ליברליזם ועליית סגנונות השלטון הסמכותניים. הקיום בחברה האנושית הוא קיום במצב מתמיד של כאב ברמות שונות, במקרה של משבר האקלים לחוסר הנוחות הזה יש אפילו אפקט פיזי מובחן –חום מכביד. אבל כיחידים וכחברה אנחנו יכולים ללמוד לחיות עם הכאב הזה בשלום (וכמובן אין לקרוא את השורות הללו כקריאה לקוויטיזם או פסיביות ביחס למשבר האקלים. כפי שציינתי מעלה אני תומך בפתרונות האגרסיביים ביותר למשבר זה).

האמת היא שאין בטחון בעולם הזה. ובמובנים הרבים משבר האקלים הוא התשובה המושלמת להיבריס המופרז שהאנושות נקלעה אליו בשנים הראשונות של המאה העשרים ואחת. שנים מעטות לאחר שתחזיות סינגולריסטיות וטרנס-הומניסטיות היפר-אופטימיות כבשו את הדימיון האנושי בהבטחות לחיי נצח וכוחות על אנושיים, משבר האקלים מחזיר אותנו לטבעו הארעי של הקיום ההאנושי וממחיש לנו משהו בסיסי לגבי הקיום בעולם הזה. זה לא בהכרח נעים, במיוחד למי שחונכו להאמין שהאנושות קרובה לפתור את בעיותיה, או שעומד לפנינו עידן טכנולוגי חדש ומופלא. בו בזמן משבר האקלים לא סותם את הגולל על האפשרות שלנו ושל הדורות הבאים למצוא דרך, למצוא בתוך קיום קשה מרווחים של אושר ושמחה, ולחיות בעולם הזה חיים בעלי משמעות, מספקים ומאושרים. זו הסיבה שלא נתתי למשבר האקלים למנוע ממני להביא ילד לעולם.

סיפור דאואיסטי עתיק מספר על איכר שהסוס שלו בורח. כששכניו אומרים לו "הו, איזה מזל רע" הוא עונה להם. "אולי מזל רע, אולי מזל טוב. נחיה ונראה." שבוע לאחר מכן חוזר הסוס עם סוסים נוספים לצידו. "כזה מזל טוב" אומרים השכנים והאיכר עונה להם. "אולי מזל טוב, אולי מזל רע. נחיה ונראה." מספר שבועות מאוחר יותר יוצא בנו לסיבוב על אחד הסוסים  החדשים, נופל ושובר את רגלו. "איזה מזל רע." אומרים  השכנים. והאיכר עונה "אולי מזל רע, אולי מזל טוב. נחיה ונראה." כששבועיים לאחר מכן הגיעו חייליו של הקיסר לגייס את גברי הכפר ללחמה, הם מצאו את הבן כשרגלו שבורה ועזבו אותו לנפשו. "כזה מזל טוב." אמרו השכנים. "אולי מזל טוב. אולי מזל רע. נחיה ונראה," ענה האיכר.

אנחנו לא באמת יודעים לאן משבר האקלים יוביל אותנו. הקטסטרופה כבר כאן, והקורבנות מתרחשים כל יום. הדור שלנו והדורות הבאים סובלים ויסבלו לא מעט בגלל משבר האקלים. אבל אנחנו לא באמת יודעים לאיזה שינויים, בטווח של מאה שנה, המשבר הזה יוביל ביחס של האנושות לטבע, לסביבה, לכלכלה. יכול להיות שנשרוד אותו, ויכול להיות שלא. אבל משבר האקלים הוא לא רק משבר. הוא גם הזדמנות. מקומו של משבר האקלים בנפש הקולקטיבית דומה מעט למעמדו שלהמוות הבלתי נמנע המעיב על חייו של כל אדם, ושהוא זה שמתמרץ את האדם לפעולה ושנותן משמעות ותוקף מוסרי לבחירות שלנו בחיים. ההבדל היחיד הוא שבמקרה של משבר האקלים המוות אינו  בהכרח בלתי נמנע, כך שיש בו משהו מעורר תקוווה ביחס לגורלנו האישי. אין לדעת לאן יוביל אותנו משבר האקולוגי אבל במובנים רבים הוא פשוט מדגיש את אותן דילמות ואתגרים שאפיינו את החיים בעולם התופעות מקדמת דנא. אם נראה אותו כך, הוא יכול להוות עוד קריאה להתעוררות והתפתחות בתוך עולם שמעולם לא היה בטוח ולעולם גם לא יהיה.

 

במקום בוקסה, אקטיביזם לפתרון משבר האקלים (פעילות או תרומה)

מאבק בפסיביות למול ההכחדה. תנועת מרד ההכחדה

אם הפוסט הזה מעורר בכם רצון לפעול ולרצון לעשות משהו, אפילו קטן, לתמיכה במאבק הגלובלי בהתחממות, יש לא מעט שפע ארגונים שאפשר לתרום להם מזמנכם או מכספכם. קשה לי לחשוב על מטרה חשובה ודחופה לעתידכם ולעתיד היקרים לכם. הנה שתי רשימות של ארגונים מרכזיים שעוסקים בתחום (1, ו-2). לצד ארגונים ותיקים וידועים יותר שחלקם כבר מעורבים ברשתות ההון-שלטון ונוקטים בגישות פרווה לשינוי המדיניות, יש גם ארגונים צעירים ואנרגטיים יותר שמרכזים בשנים האחרונות תשומת לב גוברת, ושבהם אני אישית בחרתי לתמוך.

ארגון אחד וידוע הוא ה-350.org, ארגון סביבתי שמארגן אירועים ברחבי העולם (כמו שביתת האקלים הגלובלית שמתוכננת ל-20-27 לספטמבר השנה) ולוחץ באינטנסיביות להפסקת השימוש בדלק מאובנים ולמעבר לאנרגיות מתחדשות.

קבוצה אחרת שזוכה בזמן האחרון לתשומת לב היא הקבוצה מרד ההכחדה )ה-Extinction Rebellion) שקוראת לאי ציות אזרחי במטרה להביא לשינוי מדיניות האקלים של ממשלות ברחבי העולם. יש להם שם מעולה שנשמע כאילו הוא לקוח מהסרט 12 קופים, ובמובנים רבים הם האחות הפרועה והקיצונית של 350. יתכן שזה מה שהעולם צריך עכשיו.

 

במקום בוקסה 2: התסריט שלי להתפתחות משבר האקלים

רוצים לדעת איך יתפתח משבר האקלים ולאן הוא יוביל? יש לי תסריט בעניין עתיד משבר האקלים שהתגבש לי בראש מאז שקראתי את הספר "בעיית שלושת הגופים". התסריט הזה לא מאוד אופטימי, אבל הוא גם לא תסריט של סרט אסונות הוליוודי. הוא תסריט ביניים שנראה הגיוני על סמך נתוני היסוד של האנושות בשלב זה – והוא מבוסס כולו על האינטואיציה שלי, בחישוב סטיה שנוצרה כתוצאה מקריאה ב-1500 עמודים של מד"ב סיני, כך שסיכוי טוב שהוא מוטעה לחלוטין.

והתסריט הזה הולך בערך ככה. משבר האקלים ילך ויחריף. המעבר לטכנולוגיות ירוקות ימשיך לקחת זמן רב מדי. כוחות רבי עוצמה יציבו עצמה כמתנגדים לשינוי. ובכל זאת, הלחץ הציבורי והשינויים הטכנולוגיים יעשו את שלהם. טכנולוגיות ירוקות הולכות ונכנסות למיינסטרים כבר עכשיו ודוחקות משם טכנולוגיות ישנות ומזהמות יותר. התהליך הזה יימשך, כשהוא מגובה ברוח גבית מדעת הקהל. מצבת פליטות הפחמן של האנושות תרד אט אט, אבל זה יהיה מאוחר מדי מכדי למנוע שינויים קטסטרופליים. עצירת הפליטות (או ההפחת הדרסטית מאוד שלהן) תגיע מאוחר מדי עבור אינספור אנשים במדינות מתפתחות שיהיו נתונים לחסדיהם של איתני טבע אכזריים. גלי רעב המוניים, ונדידות עמים צפויים להגיע ואיתם משברים פוליטיים שאין לדעת לאן יתפתחו. עבור האנשים במדינות המפותחות המצב יהיה טוב יותר. בכללי, מצב המדינות העניות יהיה גרוע בהרבה מזה של המדינות העשירות, ומצב העניים יהיו גרוע בהרבה מזה של העשירים. פערים סוציואקונומים יהפכו למשמעותיים מאי פעם. מי שיהיו לו את ההון הכלכלי והחברתי יעביר את עצמו לאיזורים ממוזגים יותר של הגלובוס ולכאלה שקודם לכן היו נטושים ויזכו לפתע לעדנה כמו גרינלנד. מדינות מפותחות שנטועות באיזורים חמים כמו ישראל עשויים להמשיך לשגשג, אם כי בתנאים אקלימיים הולכים ומחריפים שיגרמו לחלק גדל מהאוכלוסיה לפלוט את עצמו למקומות אחרים (בישראל אפשר יהיה לצפות למענה טכנולוגי הולם שיאפשר לאזרח הישראלי אקספיזם אקלימי מוחלט ככל הניתן). משבר האקלים יחתוך את הצמיחה הגלובלית בצורה דרמטית, אבל גם יתדלק תעשיות חדשות שידרשו כדי להתמודד עם השלכותיו. הדור הנוכחי, זה שאחריו, וכנראה גם זה שאחריו יחיו בצל המשבר הזה. כמו הדור האבוד של ארה"ב, אבל פי כמה. הם יהיו שורה של דורות אבודים שחיו בעולם קשוח של התמודדות עם המשבר האקלימי. אולם בהמשך הדרך, ימצאו פתרונות אלו או אחרים. משבר האקלים יהפוך לאירוע שיזכר כמכונן, אפי ודרמטי בתולדות המין האנושי. כזה שיזכר עוד דורות רבים בעתיד. (טוב נו, אמרתי שהתסריט הזה הופיע לו בראשי לאחר קריאה בבעיית שלושת הגופים).

עכשיו צריך לומר שוב שכל התסריט הזה מונפץ לגמרי, אבל גם נראה הגיוני על פניו, ולהוסיף שבכל שלב הכל יכול להשתבש משלל סיבות כך שהאנושות תשמיד את עצמה, ושהתסריט הזה מתעלם לחלוטין מההתפתחויות בתחום הבינה המלאכותית, הננוטכנולוגיה, הרובוטיקה שגורמים לכך שבכל מקרה כל ניסיון לחזות מה יתרחש כאן לקראת סיום המאה הוא בדיחה גרועה.

***

מי ייתן וכל הברואים יהיו מאושרים.

 

 

 

 

מודעות פרסומת

יצרן זמן, למה הפודקסט הוא ההמצאה המוצלחת של עידן המידע

לא מזמן פרסתי כאן פוסט על קריאת ספרים. האדרתי שם את הרגל הקריאה (בצדק) וכתבתי שם "קריאה הייתה ונותרה האופציה הראשונה במעלה למי שמעוניינים לחקור, להעמיק ולנהל חיי תודעה עשירים ומלאים יותר." זה נכון, אני עדיין מחזיק בדעה הזו. אבל סביב הכתיבה של הפוסט יצא לי לחשוב יותר ויותר על אופציה השכלתית נוספת שהתפתחה בשנים האחרונות לצד הקריאה ושהופכת יותר ויותר מרכזית: פודקסטים.

אני מקשיב הרבה לפודקסטים, ואני חושב שהם אחד הדברים הטובים ביותר שיצאו מהאינטרנט. על פניו, זה דבר קצת מוזר להגיד. האינטרנט הוביל לנחשול של אפליקציות עם רעיונות מקוריים וגאוניים. פודקסט זה בסה"כ תוכנית רדיו שאפשר להאזין לה On-Demand. אבל מה שהופך את הפודקסטים להמצאה אדירה כל כך הוא שהם לקחו פרק זמן בלתי מנוצל ודי מת משגרת היום יום והפכו אותו לגולת הכותרת של הלו"ז היומי.

מהבחינה הזו הפודקסטים המציאו פתרון לאחת הבעיות הבוערות ביותר של עידן המידע. עודף במידע. כפלטפורמה מהפכנית לשיתוף מידע, הופעת אינטרנט פתחה לאנשים גישה לכמויות מידע חסרות תקדים. עד הרשת אנשים חיו בעולם שהגישה למידע בו מוגבלת על ידי מספר הספרים המצומצם שזמין על מדפי הספריה הביתית או העירונית. הרשת שינתה את המצב הזה דרמטית. היא פתחה בפני כל אחד את הגישה למליונים של ספרים, מיליונים של ערכים בוויקיפדיה, ואנספור בלוגים, אתרי חדשות, פורומים, רשתות חברתיות שמתעדכנים באופן שוטף ומטביעים אותנו בנחשול אדיר של מידע.

לצד כל הגישה החדשה למידע שהאינטרנט אפשר, מה שהוא לא עשה זה לייצר זמן חדש בשביל לקלוט את כל המידע הזה. למעשה, בשביל אנשים עסוקים כל השפע הזה היה בעיקר מבלבל. הזמן הפנוי לברור, לקלוט ולהתרם ממידע חדש לא רק שלא צמח, הוא למעשה הצטמצם על רקע שפע הסחות הדעת החדשות ברשתוות החברתיות ובמכשירים הניידים שלנו. כך שבמקרים רבים מדי גם האופק האינטלקטואלי לא רק שלא צמח, אלא אף הצטמצם. שפע אדיר של מקורות מידע וחכמה אפשריים – אבל אפס זמן לקלוט ולעבד אותם, כך שהתועלת היחסית של הרשת הפכה מינימלית ואף שלילית. במקרים רבים אנשים נשארו אובר-וולמד מול כמויות המידע וחוסר הזמן לקלוט אותו והפסיקו לקרוא בכלל. במקום להתעשר חיי התודעה הפכו עניים עוד יותר.

על הרקע הזה הפודקסטים הם אחת ההמצאות המוצלחות ביותר של עידן המידע. בעידן של עודף מידע ומחסור כרוני בזמן – הם הצליחו ליצור עוד מהמשאב החשוב ביותר של עידן המידע: זמן (לא אינפורמציה). ההמצאה הצנועה הזו לא התיימרה לעשות שום דבר מלבד לאפשר גישה להקלטות אודיו על פי דרישה, אבל בניגוד להרבה המצאות אחרות ומקוריות בהרבה היא הצליחה לשנות משהו מהותי במרקם חיי היום יום.

לרוב האנשים כבר יש כל יום לפחות חצי שעה אם לא שעה או שעתיים בדרך לעבודה, ללימודים או למקומות אחרים (ובמקרים אחרים זמנים "מתים" של בישול, שטיפת כלים, קיפול בגדים וכו'). בעבר, הם שטפו בדרכים את הראש עם מוזיקה או תוכניות אקטואליה רנדומליות כדי להעביר את הזמן. הזמן הזה בדרכים או במטלות הבית היה נחשב זמן "מבוזבז." פודקסטים לקחו את הזמן הבלתי מנוצל הזה והפכו אותו לזמן העשרה שבו אתם יכולים לדשן את התודעה שלכם בתכנים האיכותיים ביותר מרחבי הרשת ובנושאים שמעניינים אתכם. הוא לקח את שפע המידע והחכמה שהרשת נתנה אליו גישה, וחיבר אותו עם האלמנט הקריטי שלא היה שם קודם – זמן בשביל לקלוט חלק מהשפע הזה. תוך כדי זה עבור הרבה אנשים עסוקים עם מחסור כרוני בזמן פנוי, הנסיעה לעבודה וחזרה הפכה לגולת הכותרת של היום. זמן איכות שאפשר להתעדכן בו ולהעשיר את התודעה בחיים של שגרה מצמיתה. על הדרך, הפודקסט שינה שוב את האיזון החושי ונקם שוב את נקמתו של מקלוהן שטען שהעידן האלקטרוני מחזיר אותנו מהעולם החזותי הגוטנברגי לעולם השמעי. מאנשים קוראים או צופים הפכנו לפתע לאנשים מאזינים — חוש השמיעה קיבל שוב קדימות בחיים של אנשים כחוש שדרכו הם למדים ומבינים את העולם. המדיום של השיחה חזר וקיבל את הקדימות שאיבד לאורך מאות השנים האחרונות.

שתי הערות מגבילות לסיום. אפשר ללמוד המון מפודקסטים. במקרים רבים אפשר לקבל סיכומים של ספרים שלמים בשעה של הרצאה. כשאני רוצה להעמיק בנושא מסוים, אני עדיין מוצא שאין תחליף לטקסטים (מבחינת העומק, ורמת הארגון של המקור, ומבחינת אפשרויות הניתוח ושליפת המידע של הקורא). בנוסף, לפעמים יש מקום גם לזמנים מתים ביום. יש מקום לנקות את הראש בנסיעה, בשטיפת כלים וכו'. יש אנשים שחשוב להם לשמור את הזמן השקט הזה. זה בסדר. ואנשים שונים מוצאים איזונים שונים, אבל פודקסטים לפחות נותנים בחירה.

אם יש לכם פודקסטים מומלצים במיוחד, שתפו פה.

הפרדוקס של מרקורי: על הקלות הבלתי נסבלת של התקשורת המיידית

אם לפני אלף שנה הייתם מציעים לאדם כלשהו מכשיר נישא שמאפשר לו להיות בקשר מיידי עם כל אדם בעולם בכל רגע נתון זה היה כאילו הצעתם לאותו אדם כח קסם מופלא. אותו אדם היה רואה בכם אלים שנתנו בידיו כוחות על.

המיתולוגיות של העבר הפכו למציאות. כמו במשל מיתולוגי עם לקח קודר, מה שמעניין בסיפור האתנן הטכנולוגי של התקשורת המיידית הוא שהרבה פעמים אנחנו לא באמת מסוגלים להתמודד עם ההשלכות של כוחות העל שאנו מאחלים לעצמנו.

המוח שלנו לא בהכרח בנוי כדי להכיל את האופציות שפותחים כוחות העל הטכנולוגים. לקסם התקשורת המיידית והזמינה תמידית יש מחיר והמחיר הזה הוא התמכרות, דכאון, חרדות ושאר הבעיות שזמינות מתמדת ברשתות חברתיות מעצימות על פי הרבה מהמחקר הקיים והחוויות שאנשים משתפים.

הטכנולוגיה ששמה אותנו בחיבור מתמיד עם האחר הגדול – האחר שכולל את הרשת כולה, את האנשים והמכונות כולן, פוגעת ביכולת שלנו להתחבר פנימה. היא מעתיקה את תשומת הלב שלנו מהפנים אל החוץ והופכת אותנו ל- other-centered  באופן קיצוני. מופנים תמיד בתשומת הלב שלנו כלפי חוץ ומנותקים מהמרחב הפנימי.

אחד האספקטים החשודים ביותר בעיני בדיון על העיצוב הממכר של טכנולוגיות בידי ענקיות הטכנולוגיה הוא ההתעלמות מהעובדה שגם טכנולוגיות שאין בעיצוב שלהן שום דבר ממכר במכוון עדיין מצליחות לייצר את הלחש הממכר. ההתמכרות האלקטרונית הקשה ביותר שלי היא לתיבת המייל שלי  – אבל אין בטכנולוגיה של המייל שפותחה לפני חמישים שנה בערך שום דבר שיועד לגרום לי להרגיש התמכרות.

זו עצם הזמינות המיידית שהיא האתגר פה. הקלות הבלתי נסבלת של המיידיות הדגיטלית היא המתנה וגם העונש של האתנן המרקוריאני. העובדה שהמח שלי מתמכר בקלות למייל, שאין שום דבר ממכר במכוון בעיצוב שלו מלבד העקרון הדיגיטלי הבסיסי של תקשורת מיידית שמה בעיני בפרופורציה את כל השיח על חברות הטכנולוגיה שמנסות להפוך אותנו למכורים. זה נכון, הן מנסות וגם עושות את זה בהצלחה רבה בשלל דרכים – אבל ההתמכרות היא פיצ'ר בסיסי של הטכנולוגיה הדיגיטלית.

אחד מהדברים שאהבתי במאמר הזה של טריסטאן האריס היא שלצד התיעוד המדויק של הדרכים השונות רשתות חברתיות מתוכננות בצורה שתעודד התמכרות, הוא גם  מכיר בכך שלטכנולוגיות תקשורת דיגיטליות יש אופי ממכר מבסיסו (שאותו הוא קושר, כמו רבים, למחקרים של הפסיכולוג ב.פ. סקינר על איכויות הממכרות של גירויים בלתי קבועים, מהסוג שטכנולוגיות דיגיטליות מציעות, בדומה לרולטות ומכונות מזל). אחד הפתרונות שהוא מציע הוא לאפשר למשתמשים לקבוע מועדים קבועים שבהם יורשו הודעות חדשות לחדור לתיבת הדואל שלנו כדי לנטרל את השאלה המציקה "האם מישהו כתב לי בינתיים", המובילה ללחיצות חוזרות ונשנות על ידית מכונת המזל.

זה יהיה מעניין אם תלאות תשומת הלב בעידן הדיגיטלי יובילו בסופו של דבר לנסיגה מהפרדיגמה של הזמינות המיידית וליצירת לעולם חדש שבו אנחנו בוחרים להציב מחסומים ולעכב את זרימת המידע על מנת להשיב לחיינו את השפיות – קצת כמו הפרוטקציוניזם שקנה לעצמו מחדש שליטה בכלכלה העולמית לאחר עשורי גלובליזציה שהבהילו את הציבור.

***

אנשים צועדים ברחוב כשהם שקועים במסך הטלפון שלהם. לפעמים מפתיע אותי שרוב האנשים ברחוב עדיין מביטים ברחוב עצמו, למרות מעיין האינפורמציה והחידושים האינסופי שטמון בכיסם (השאלה האם גם התודעה שלהם נוכחת ברחוב או שהם שקועים במחשבות היא שאלה נפרדת כמובן). אולי זה בגלל שהטכנולוגיה הנוכחית עדיין לא נוחה מספיק. אפשר רק לדמיין מה יקרה בשלב הכנראה לא מאוד רחוק שבו הניוזפיד יזרום לנו באופן תמידי על גבי קרנית העין. ברגע שטכנולוגית מידע ישולבו עם מערכות החישה והתפיסה שלנו, על גבי אמצעי החישה והתפיסה הבילוגים שלנו יהיו מרוחים כל הזמן המסכים הממסכים האלה. למי יהיה פנאי או יכולת להתעכב אז על תחושות הגוף, הנשימה או על צלילי ומראות הרחוב, כשעל גבי כל זה תהיה פזורה 24-7 שכבה של אנספור ממתקים צבעוניים שהותאמו כדי ללכוד את תשומת ליבנו על ידי אלגוריתמים שמכירים אותנו יותר טוב משאנחנו מכירים את עצמנו.

***

הפוסט הזה נכתב בימים תקינים קצת פחות ביחסים שלי עם מערכות מידע דיגיטליות. כמו הרבה מההתמכרויות שלנו, גם היחסים שלנו עם הטכנולוגיות הללו דינאמים. יש תקופות שאני מרגיש שפיצחתי לגמרי את מכונת ההתמכרות הפנימית. אני אדון לרצוני. פותח ומתנתק בהתאם לרצון העליון, לקול ההיגיון והשפיות. ויש תקופות אחרות שאני מרגיש בהן ששוב נפלתי לתוך המלכודת. שאני חוזר ומקליק כדי לחוש את הגל המחמם הזה של הדופאמין שזורם בבטן כל פעם שאני לוחץ על הידית של מכונת המזל החברתית.

התקופות הללו מתחלפות ומשתנות בהתאם לשאלה כמה חזק התרגול שלי באותה תקופה, רמת הפעילות שלי ברשתות חברתיות, ומה אני עושה עם הזמן שלי: עובד מול מחשב, קורא ספרים או מבלה עם חברים.

להרגיש את גל הדופאמין הזה חולף לי בבטן ובראש רק מהמחשבה על לבדוק את התיבה. להרגיש את זה ואז לומר לזה לא. אני לא באמת צריך את זה, ולהמשיך לקרוא את המאמר הזה שמעניין אותי, ולדעת שאני יכול להביט בתהליך הפנימי הזה ולהניח לו להרגע ולשכוך מעצמו. ושאם אעשה את זה מספיק פעמים אני אתרגל מחדש לעצמי השפוי שלי, הבלתי מכור. יופי של עבודה פנימית רשמו לנו לעידן הדיגיטלי.

איך לקרוא: עקרונות לקריאה מזינה, משמחת וחכמה בעידן הדיגיטלי

כיצד להיות תולעת ספרים מאושרת בעידן של רשתות דיגיטליות. עקרונות יצירתיים עבור הקורא בן הזמן לכבוד שבוע הספר 2019

את הפוסט הזה אני מסיים לכתוב לאחר שהמערכת הפוליטית בישראל יוצאת לסיבוב בחירות חוזר שעלותו האמיתית – מעבר לכספית והציבורית – היא חודשים נוספים של טפטוף שיטתי של רעלנים פוליטיים לתודעות האזרחים.

בחירות 2019 הראשונות הרגישו כמו זיהום המוחדר בעירוי לתודעה: צרורות של מסרים דמגוגיים, מניפולטיבים, גזעניים או סתם אלימים המכוונים לזרוע בתודעה טינה וחרדה. הרשתות החברתיות ואתרי החדשות שממלאים את תפריט הקריאה של רבים מאיתנו הופכים בסביבה תרבותית כזו למסעדות מזון נפש מהיר וממאיר.

מעייף ומדכא לקרוא מה שלאתרי חדשות יש לספר על הפוליטיקה והמציאות, אבל קיימות גם אפשרויות אחרות. כקוראים אנחנו יכולים להיות נתונים לחסדי ההרגלים שלנו, או לשאוף לצאת מתוכם ולפתח הרגלים קריאה ותודעה בריאים ומספקים יותר. זהו הנושא של הפוסט הנוכחי.

אני מתחיל את הפוסט הזה בהקדמה על מצב הקריאה בנוף התרבותי בן זמננו שמטרתה להסביר קצת ממה שקרה לקריאה בעשורים האחרונים. אם דיון תיאורטי כזה מעניין אתכם, המשיכו כאן. ואם אתם רוצים להגיע ישירות לעצות הפרקטיות דלגו ישירות לכותרת "עקרונות לקריאה טובה יותר בעידן הדיגיטלי."

הקדמה בנושא קריאה בעידן הדיגיטלי

האם גם אתם הייתם רוצים לקרוא יותר? כמעט כל מי שאני מכיר היה רוצה לקרוא יותר וכולם היו רוצים ששגרת הקריאה שלהם שלהם תכלול יותר ספרים טובים ומזינים: ספרים שיגרמו להם להרגיש משהו עמוק, יפוצצו להם את הראש, ויחלצו אותם מתוך מסחטת המוחות של המדיה החברתית. אנחנו חיים בעידן של תת-תזונה ספרותית ואחת ההשפעות הפרדקוסליות שלו היא שבעידן הדיגיטלי המשיכה של קריאת עומק לא רק שלא פחתה, אלא דווקא גברה, כמו פריט מזון מסוים שנעלם מהתפריט והפך נחשק במיוחד. בהשוואה לאפקט המתיש והמרוקן של ריצה על גלגל העכברים של המדיה החברתית, האיכויות המרפאות והתרפויטיות של ספר במיטה ברורות מאי פעם. ועדיין רוב מי שאני מכיר מתקשים להכניס יותר זמן קריאה איכותי לחיים שלהם. על פי סקרים אנשים כיום קוראים 30% פחות מאשר לפני 15 שנה, והאמריקאי הצעיר קורא ספרים ומגזינים בממוצע שבע דקות ביום. זה לא המון. בוודאי לא בהשוואה לעשר השעות שהוא מבלה מול מסכים.

יש סיבות טובות לנתונים הללו. חוויית הקריאה הקלאסית, החוויה של לשבת במקום אחד ולשקוע בטקסט אחד נמשך לאורך מספר שעות לא הולמת את הרגלי צריכת המדיה שלנו בעידן הדיגיטלי.

מוחו של האדם הדיגיטלי בתחילת המאה ה-21 מאומן לצפות לשורות ארוכות של גירויים אינטראקטיביים קצרים, שמתחלפים מדי מספר שניות או לכל היותר דקות. יש לו פחות יכולת ואולי גם פחות רצון לשקוע במחשבה אחת על פיתוחיה ורבדיה למשך פרק זמן ארוך. הנסיון לקרוא טקסט ארוך או מורכב נקטע לעיתים קרובות על ידי בדיקה חוזרת ונשנית של הרשתות החברתיות, והקטיעות הופכות לעיתים קרובות למנה העיקרית. הספר ננטש בצד.

שני סוגי קריאה: קריאה לינארית וקריאת היפר

כדי להבין מה קרה לקריאה בעשורים האחרונים מאז הופעת הרשת צריך להבחין בין שתי צורות של קריאה שהחוקרים בתקופתנו מבחינים ביניהם: הקריאה הלינארית (הקלאסית) והקריאה ההיפרטקסטואלית.

פתח עידן חדש בקריאה. יוהאנס גוטנברג.

קריאה קלאסית (לינארית, גוטנברגית) היא חוויה פנימית, בעלת קצב מתון הדורשת מחויבות מצידו של הקורא. זוהי קריאה ברצף טקסט קלאסי שיש לו התחלה אמצע וסוף והמתקיים בנפרד מטקסטים אחרים וצורות מדיה אחרות. היא אינה אינטראקטיבית ודורשת ריכוז מתמשך ברעיונות ומושגים המפותחים זה לצד זה ברשת עשירה שיצר הכותב.

הקריאה ההיפר-טקסטואלית, לעומתה, הופיעה עם הופעת הטקסט הדיגיטלי. זוהי קריאה בטקסטים קצרים, לעיתים מרובי כותבים, המחוברים זה בזה באמצעות לינקים ואלגוריתמים ומשולבים לעיתים בסוגים נוספים של מדיה כמו וידאו ותמונות. היא דינאמית יותר באופיה, מתקדמת בקצב גבוה יותר, וקוראיה עושים שימוש מוגבר בדילוגים, רפרוף, סריקה מהירה של הטקסט ובגישה סלקטיבית תכליתית המשתמשת בחיפוש וסריקה לצורך זיהוי קטעי מפתח וחילוץ מידע רלבנטי.

כשמדברים על סוף הקריאה מדברים לרוב על האתגרים הניצבים בפני הרגלי הקריאה הגוטנברגים. הקריאה עצמה אינה נעלמת. למעשה יש מדדים רבים שמצביעים על כך שאנחנו קוראים וכותבים יותר מאי פעם. אלא שהטבע של הקריאה השתנה. הקריאה הקלאסית והלינארית מפנה את מקומה למוד חדש של קריאת-היפר התואם יותר את טבע המדיה והתודעה בעידן הנוכחי.

המשבר אינו משבר של "המילה הכתובת" אלא משבר של המילה המודפסת. בעידן המיילים והמסרים המידיים, שהחליפו במקרים רבים את שיחות הטלפון ואת השיחות בארבע עיניים, השימוש במילה הכתובה התעצם והגיע למימדים חדשים, אלא שהקריאה הדיגיטלית אינה שקולה לקריאה הגוטנברגית וברוב המקרים היא אף חותרת תחתיה. הנטיה שלה למעברים מהירים בין יישומים ופלטפורמות מקצרת את תשומת הלב, מלמדת את מערכת העצבים להסתמך על גירויים קלילים המתחלפים זה בזה בקצב מהיר, ובאופן זה שומטת את הקרקע מהכישורים הדרושים לקריאה הלינארית.

צרותיה של הקריאה הקלאסית לא התחילו עם הסמרטפונים או האינטרנט. תחזיות על סוף עידן הקריאה העמוקה ממלאות את התרבות המערבית כבר מזה מאה שנה ויותר. מרשל מקלוהן הצביע כבר ב-1962 על מתווה המהפכה המתגבשת – שבה גלקסיית גוטנברג —העולם התרבותי שנוצר בהשראת הדפוס— ואדם גוטנברג—האדם שנוצק בדמותו של הדפוס והשפעותיו על המחשבה— הולכים ומפנים את מקומם לאדם מרושת הניזון מזרמי מידע אלקטרונים והינו חלק מכפר גלובלי של אותות מהבהבים ומיידיים. לפניו היו גם אסכולת פרנקפורט ומושג חרושת התרבות שטען שצורות תרבות פופולריות וקלילות מחליפות צורות מעודנות יותר של הנאה תרבותית.

התימה של מות הקריאה ותיקה, אבל כמו דברים רבים בעידן שלנו שיש להם שורשים עתיקים, הפעם זה מרגיש שונה, כמו אפוקליפסה של המילה המודפסת. בארוחת צהריים משפחתית התברר לי לאחרונה שתלמידים במערכת החינוך הישראלית כבר לא נדרשים כלל לקרוא ספרים במהלך לימודיהם: רק תקצירים. אחיינים שסיימו את חוק לימודיהם זה מכבר סיפרו שאף אחד בשכבת הגיל שלהם לא קורא.

אין לי רצון להשתלח כאן בדור הצעיר, מה גם שגסיסת הקריאה משותפת לתרבות כולה, ולנטיה הגוברת להחליף את הקריאה בסדרות טלויזיה, סמארטפונים ורשתות חברתיות. ובכל זאת, יש משהו מטלטל בהופעתו של דור שלא ידע את הספר מעודו. הדור שמהפך חזרה את מגמת האוריינות.

קריאה כאלטרנטיבה תרבותית

מחברות פרה-אורייניות (פרה-אלפבתיות), התרבות האנושית התפתחה לתרבויות אורייניות, מוגדרות כתב. כעת אנחנו הופכים במידה רבה לחברות פוסט-אורייניות. את העידן החדש הזה של דורות חדשים שלא מכירים כלל את חוויית הקריאה ניתן לתאר כמעט במונחים של ג'נוסייד תרבותי. אנשים קוראים הופכים למיעוט הולך ומדולדל בעולם של מסכים.

זה עצוב, כי לגסיסה של הרגלי הקריאה הלינארים של התרבות שלנו יש השלכות מרחיקות לכת ברמה האישית וברמה הקולקטיבית. קריאה לינארית מקושרת ליכולת לעקוב אחר טיעונים מורכבים ולהכיל בעיות מורכבות – יכולת שדרושה לנו באופן נואש בעידן של אתגרים סביבתיים וגיאופוליטיים מורכבים. התוצאה של העלמות הקריאה העמוקה היא במידה רבה פוליטיקת ADHD פופוליסטית שתואמת את המאפיינים של ציבור בעל הפרעת קשב וריכוז קולקטיבית. ניל פוסטמן טען בספרו בידור עד מוות שהיכולת לנהל דיון מושכל ומעמיק הייתה אחת הקורבנות הראשונים של הטלויזיה. קשה עדיין להעריך את הנזק (או התועלת) שהמהפכה הדיגיטלית גרמה לפוליטיקה, אבל אפשר בהחלט לומר שהיא שינתה שוב את דפוסי החשיבה וההתנהגות הפוליטיים.

הסיבה החשובה ביותר לקרוא קריאה מזינה ואיכותית היא כמובן פנימית. קריאת ספרים היא אלטרנטיבה קוגניטיבית חתרנית בעולם של תרבות שמהללת צריכה מהירה והפרעות קשב וריכוז. כל שעה של קריאה היא שעה יקרה שבה המח שלנו מאומן בצורת פעולה אלטרנטיבית שהולכת ונעלמת, שבה הוא חושב ומתפתח מחוץ למערכות ביג-דאטה ומעקב, שבה הוא לומד למקד את תשומת הלב שלו במקום לפזר. בעולם שמקדש חוויות צרכניות מהירות שמתחלפות במהירות מסחררת ומותירות אותנו בלתי מסופקים, הקריאה היא הזמנה לצאת ממרוץ העכברים של הצריכה ולהתחבר לקצב של תקופות אחרות, של צורות מדיה עתיקות. אחרי אלפי שנים של מדיה, ויותר ממאה שנה לתוך מהפכת המדיה האלקטרונית, לספר אין עדיין מתחרים של ממש מבחינת מי שמעוניין להכנס למים העמוקים של המחשבה. אחרי עשרים שנה של רנסנס טלוויזיוני חסר תקדים, אני מהסס לטעון שלספרות במיטבה יש עומק שאין לטלויזיה במיטבה, אבל בכל מה שקשור לקריאה עיונית, למחשבה, ולרצון להבין העולם לעומק, אני לא מכיר מדיה שמתחרה בספר.

עקרונות לקריאה טובה יותר בעידן הדיגיטלי

 הבוז למבצעים – איך לקנות ספרים

בדרך כלל אני אדם מחושב מבחינה כלכלית. ספרים זה המקום האחד שבו אני מרשה לעצמי לבזבז כאוות נפשי, להיות אימפולסיבי בהתאם למה שמתחשק לי לקרוא ולהתעלם באלגנטיות ממבצעים והנחות. ויש לזה כמה סיבות: אידאולוגיות, כלכליות, וגם רגשיות.

ספר טוב עולה 40 עד 80 ש"ח, הוא מציע שעות ארוכות של שהות צמודה עם מח מבריק והוא יכול לשנות את החיים.

אם אתם מעריכים את הזמן שלכם ולו קצת, נראה שאין החלטה כלכלית שגויה יותר מלקנות לעצמכם ספר בינוני במבצע שיעלה לכם 40 ש"ח במקום ספר מעולה במחיר מלא של 80 ש"ח.

אני קורא איטי שאוהב להקדיש תשומת לב למה שאני קורא ולעבד אותו במתינות. הזמן שלוקח לי לקרוא ספר ממוצע נע בין 10 ל-30 שעות (בתלוי בשפה, באורך וברמת הכתיבה של הספר). על פי חישוב מהיר, אם כן, קריאה היא אחת מצורות הבילוי הזולות ביותר הקיימות. בהשוואה לבילוי בקולנוע (25 ש"ח לשעה), בבאר או מסעדה (30-50 ש"ח לשעה), או בהופעה (עשרות עד מאות שקלים לשעה), שעת קריאה בספר שנקנה במחיר מלא עולה בין 1-5 ש"ח.

הבוז למבצעי הספרים. קראו בדיוק מה שבא לכם

קריאה היא הפעילות הכלכלית והשווה ביותר לכל נפש. שעת עבודה אחת בשכר מינימום יכולה לממן כמה וכמה שעות טובות של קריאה בטקסט איכותי (מודפס על נייר, ברשת יש כמובן אינספור פידיאפים חינם). המשוואה היא פשוטה. במקום לחסוך כמה עשרות שקלים שהעובד הממוצע מרוויח בשעה ולבזבז כמה עשרות שעות על ספר בינוני, עדיף לשלם קצת יותר ולבלות את הזמן הפנוי והיקר שלנו עם ספר שמצדיק את זה. הבוז למבצעי הספרים.

קריאה היא גם פעילות סביבתית ומוסרית. בעולם שאנשים בו מקריבים את עתיד הדור הבא על מזבח הצורך המומצא לצאת פעמיים בשנה לחופשת סקי, האמירה הידועה של פסקאל על כך שכל צרותיה של האנושית נובעות מאי יכולתו של האדם לשבת בשקט בחדר שלו מקבלת נופך חדש המותאם לעידן של קריסה סביבתית וכלכלה אקולוגית חדשה. יש אמנם מי שיעקמו את אפם על ספרים המודפסים מעצים אולם בהשוואה לנסיעות לחו"ל, הופעות בפארק הירקון, או סטייק במסעדה – קריאה של שעות ארוכות בחבילת דפים היא אחת הדרכים הצנועות ביותר להותיר טביעת רגל פחמנית.

ולבסוף, לבזבז כסף על ספרים זו גם פעילות פילנתרופית חשובה — כי זו אחת הדרכים העיקריות לתמוך בסופרים, בהוצאות ספרים ובצורת חשיבה שהולכת ונעלמת מהעולם ושהעולם זקוק לה כיום באופן נואש מאי פעם.

השורה התחתונה: תקנו את הספרים שאתם רוצים לקרוא. לא את אלה שברשימת ההנחות.

 איך לקרוא ספרים

דלגו בספר כאוות נפשכם. זה הספר שלכם! המשקיע הפילוסוף, נאבאל ראביקאנט

"לימוד אמיתי מתחיל בספריה. הוא מתחיל בספרים. אם אתם אוהבים לקרוא, לעולם לא תצטרכו ללכת לבית הספר. כל אחד יכול ללמוד לאהוב לקרוא. אל תרגישו שאתם חייבים לקרוא משהו שאתם לא רוצים לקרוא (…) ושנית, אל תרגישו את החובה לסיים איזשהו ספר. אל תתייחסו לספר כאל מסה לינארית שעליכם לקרוא בסדר מסוים מתחילתה עד סופה. נצלו את החופש לדלג ממקום למקום. זה הספר שלכם! (…) השחרור הזה, החופש הזה, מאפשר לי לקרוא."

נאבאל ראביקאנט, משקיע הון סיכון ופילוסוף חובב

תמיד הייתי קורא איטי, ועשרות שנים של קריאה אינטנסיבית לא לימדו אותי אחרת. קריאה איטית יכולה להרגיש כמו מכשול, והמכשול מתעצם כשמוסיפים לו את החיבה לסימונים ורשימות שמלווים אצלי את הקריאה. זה בסדר מבחינתי, אני קורא איטי ושמח שמוצא אושר ונוחות בשהות בטקסט. ובכל זאת, כקורא איטי שנדרש לברור לו עדיפויות, מצאתי השראה בראיון הזה עם היזם הפילוסוף נאבאל ראביקאנט.

ראביקאנט הוא פרט מייצג של סוגה כללית יותר של משקיעים ויזמים פילוסופים: אינטלקטואלים אוטודידקטיים מעולם הטכנולוגיה, הכלכלה והיזמות. הוא מהווה דוגמה מובהקת לזן מסוים של הוגה דעות קליפורני שנטוע עמוק בתרבויות ההון סיכון, הטכנולוגיה והשיפור העצמי אבל גם בפילוסופיה, ברעיונות גדולים ובספרות היפה. דוגמאות אחרות כוללות אנשים כגון נאסים ניקולאס טאלב, טימותי פריס ופיטר תיל. אם הוגי דעות מעוררי מחלוקת כמו ג'ורדן פיטרסן, סם האריס וג'ו רוגן זכו לכינוי ה-Intellectual Dark Web, רשת אפלה אינטלקטואלית שקוראת תיגר על תרבות התקינות הפוליטית, הרי שאנשים כדוגמת ראביקאנט מסמלים יקום אינטלקטואלי נסתר נוסף התואם את נטיותיהם הליברטריאניות של תרבות הקפיטליזם, הטכנולוגיה והשיפור העצמי בן זמננו.

הכותרות עשויות להרתיע, אבל לראביקאנט יש מספר אבחנות שימושיות בנוגע להרגלי קריאה, שבכוחן לשחרר ולהעצים קוראים בעידן עודף המידע.

האבחנה הראשונה של נאביקאנט נוגעת למקום בו כולנו למדנו לקרוא: מערכת החינוך. הרגלי הקריאה של רבים מאיתנו, ראביקאנט טוען, כבולים למוסכמות והרגלים שאימצנו במערכת החינוך ושמכבידים על החופש האינטלקטואלי שלנו. ההרגל התודעתי הראשון שעלינו לשבור על פי ראביקאנט היא תחושת החובה שבה אנחנו מסיימים ספרים כאילו היו מטלה שניתנה לנו על ידי המורה בבית הספר. לתחושת החובה הזו יש בסיס חיובי אבל לעיתים קרובות היא מובילה לתוצאות הפוכות. היא גורמת לנו להתקע עם ספר בינוני שאיבדנו את החשק לקרוא בו במקום להתחיל עם הספר ששמענו עליו אתמול ושמדגדג לנו באמת.

קריאה היא המקום להיות בו אימפולסיביים. החכמה היא לתפוס את תשומת הלב והתודעה שלנו ברגע הנכון, כשהם צמאים וכשרים לקלוט רעיון מסוים. אם ספר מסוים תופס את תשומת הלב שלכם, קחו אותו ליד עכשיו ותתחילו בו לקרוא. מי יודע אם עוד חצי שנה, אחרי שתתייאשו מהספר שאתם קוראים כרגע, וכשתעברו את שלושת הספרים שתכננתם לקרוא אחריו, הספר הזה עדיין יהיה לכם רלבנטי באותה מידה.

וזה מוביל לחוק השני של ראביקאנט. אל תסתפקו בספר אחד. קראו תמיד כמה ספרים בו זמנית. נכון, יש היגיון גם בריכוז בספר אחד, כאשר הוא שובה אותנו לחלוטין, בוודאי כשמדובר בספרי פרוזה. ומצד שני, ראביקאנט מוצא יתרונות מרובים בקריאה מקבילה. כשאנחנו קוראים ספר אחד בלבד אנחנו צריכים להיות במצב רוח וברגע הנכון בשביל לקרוא בו. כאשר יש לנו כמה ספרים שאנחנו קוראים בהם בו זמנית כל ספר מתאים למצב רוח אחר.

ספר אחד יתאים לימים שבהם אנחנו עייפים ומחפשים קריאה קלה, ספר אחר יתאים לימים שבהם הראש שלנו מחפש גירוי עמוק ומאתגר. כשאנחנו חיים בפוליאמוריה ספרותית אנחנו לא מחויבים למאהב אינטלקטואלי יחיד ויכולים לעופף בין פרחי הרוח כמו יונקי דבש מאושרים. לכל רגע ניתן למצוא את הספר הנכון. היתרון הנוסף שיש לקריאה ממוקבלת, לטענת ראביקאנט הוא שקריאה בהפסקות מרווחות מסייעת למח לקלוט ולהטמיע את המידע. אם תקראו יותר ספרים בו זמנית, ראביקאנט טוען, אתם תזכרו יותר.

חוק הקריאה השלישי והאחרון של ראביקאנט הוא שלא חייבים לקרוא על פי הסדר. "הבעיה עם ספרים היא שכדי לכתוב ספר,לפרסם ספר פיזי שמודפס על נייר, דורש הרבה עבודה וכסף. לפעמים אנשים כורכים ספרים ארוכים סביב רעיונות פשוטים … זו הסיבה שאני נמנע מכל הספרים בקטגוריית העסקים והעזרה העצמית, משום שבדרך כלל יש שם רעיון אחד טוב שקבור במאות ואלפי עמודים מלאים באנקדוטות." אם גם אתם מכירים את התחושה של קריאה בספר שרצוף בסיפורים אנקדוטלים שמבהירים שוב ושוב את אותו רעיון אבל מספקים מעט מאוד חידוש או ערך אינטלקטואלי אמיתי, לחוק השלישי של רביקאנט יש פוטנציאל משחרר אמיתי.

כמו שלא חייבים לקרוא כל ספר עד הסוף, כך גם לא חייבים להתחיל כל ספר בהתחלה. במקום לקרוא 25 פרקים מיותרים כדי  להגיע לפרק 26 שהוא זה שעניין אותנו מלכתחילה, אפשר לקפוץ מיד לפרק שחשוב לנו ולראות אחר כך אם אנחנו רוצים לחזור לפרקים שקדמו לו. את ההשראה לחוק השלישי ראביקאנט לקח דווקא מעולם הבלוגים. כשאנחנו נתקלים בבלוג מעניין שיש בו מאות רבות של רשימות (כמו הבלוג הזה!) אנחנו לא נקרא את כל הרשימות הללו מיד. לרוב נמצא לעצמנו את שתיים או שלוש הרשימות שמעניינות אותנו באותו רגע ונקרא אותן. בהמשך אולי נחזור לרשימות אחרות ונקרא אותן על פי הצורך. ראביקאנט מציע לקרוא ספרים כמו בלוג. הצעה שנויה במחלוקת – כי לספרים בניגוד לבלוגים יש גם זרימה והיגיון פנימי, אבל כזו שיש בה כדי לשחרר את התודעה הכבולה מדי של קוראים רבים.

לא כל חוקי הקריאה ראביקאנט באים לי בקלות. אני אוהב לקרוא ספרים קאבר-טו-קאבר, ויש לי עדיין רשימות ארוכות מדי של ספרים שאני רוצה לקרוא. ראביקאנט קורא תיגר על הרגלי קריאה ישנים ויהיו מי שיראו שבדילוגים שלו בין ובתוך ספרים חוסר כבוד לטקסט. ועדיין, בנוף הקריאה. הדיגיטלית המתגבש, שהופך את הקריאה בספר לדינוזאור, המהפכה הראביקאנטית נראית לי הכרחית. היא עוזרת למקד את הקריאה במה שחשוב, התשוקה והרלבנטיות, ולהפוך אותה אפקטיבית יותר מבלי לאבד את המאפיינים החשובים.

לקריאה על פי העקרונות של ראביקאנט יש שלוש יתרונות בולטים. היא תגרום לכם:

  1. לקרוא יותר – כי תמיד יהיה לכם משהו מעניין לקרוא.
  2. לזכור ולהבין יותר – כי תקראו דברים שמעניינים אתכם יותר והם יקלטו טוב יותר בראש.
  3. להפיק ערך יותר פר מילה/פסקה/עמוד – בגלל שתדלגו על ספרים טובים פחות או על חלקים בינוניים בספרים.

ולבסוף אני רוצה להוסיף עיקרון נוסף ורביעי שמצאתי אצל ראביקאנט כמו גם אצל פילוסוף הפופ השווייצרי-בריטי אלן דה בוטון — הקריאה החוזרת. דה בוטון מתייחס לכומר ולרב הדורשים בבית התפילה כמי שזוכרים עקרון חשוב שמערכת החינוך שלנו ההומניסטית שכחה לפני אלפי שנה: אנחנו זוכרים רק את מה שאנחנו חוזרים עליו פעמים רבות. הדרשה בבית התפילה חוזרת לעיתים קרובות על אותם הרעיונות ואותם העקרונות מתוך הבנה שבלי חזרה אין הטמעה.

זה לא מספיק ללמוד משהו פעם אחת, כפי שהדבר מתרחש במערכת החינוך שלנו. אם אנחנו רוצים שהידע וההבנה יחלחלו באמת אנחנו צריכים לחזור אל הלימוד שוב ושוב כמו שעושים הכומר והרב. כשאנחנו מוצאים את הספר הזה שפוגש אותנו ומרחיב אותנו באמת, אם אנחנו רוצים להפוך את הלימודים שנמצאים בו לחלק אמיתי בתוכנו, עלינו לשוב אליו — אחרת חלקיקי הידע והתובנה שעברו דרכנו בקריאה בו יפלטו מתוכנו במהירות. כמו שאמר מישהו: אני לא רוצה לקרוא אלף ספרים חדשים, אני רוצה לקרוא את מאה הספרים הטובים ביותר שוב ושוב.

השורה התחתונה: אל תרגישו מחויבים לקרוא ספר עד הסוף. קראו כמה ספרים במקביל. הרגישו בנח לדלג קדימה ואחורה בתוך הספר, ולחזור ולקרוא בו שוב ושוב. כך תקראו יותר, תזכרו יותר ותהנו יותר מהקריאה.

 איך לקרוא אקטואליה

לפעמים עדיף לקרוא את אותו הספר עשר פעמים מאשר לקרוא עשרה ספרים שונים. אלן דה בוטון.

לקריאה, כבר אמרנו, יש יתרונות רבים. למרבה הצער, מעט מהם אם בכלל מצויים באתרי החדשות החביבים עליכם. וכאן האבחנה בין קריאה מזינה לקריאה ממאירה הופכת חשובה עוד יותר. בניגוד לקריאה ברומן היסטורי על תקופת ההשכלה או בספר עיון על ההיסטוריה של הכסף — לקריאה באתרי חדשות אין הרבה ערך ארוך טווח.

כמו שהעיר אלן דה בוטון, רוב הידיעות באתרי החדשות הם למעשה אותן הידיעה הנכתבת בדרכים שונות: הפשיזם עולה, האקלים משתולל, הדמוקרטיות רועדות. אין בידיעות הללו כדי לספק הקשר או הבנה עמוקה יותר של התהליכים הללו. למעשה הן נכתבות באופנים מניפולטיביים שמטרתן העיקרית היא לחטוף את תשומת הלב שלנו ולחלץ ממנה תגובות עזות של כעס, התקוממות או ייאוש, שאינן הולמות את האינטרס של הבריאות הנפשית שלנו. גרוע מכך, רבות מאותן ידיעות הן למעשה ספינים מהונדסים שמיועדים לתמרן את קהל הקוראים כציבור ולהפנות את תשומת הלב שלו לנושאים הנוחים למחוללי הדיון.

על רקע הציניות והספקנות שרבים מצרכני החדשות בני זמננו מתהדרים בה, די מדהים להשוות את האדיקות שבה אנשים מנסים לא להיות פראיירים ולקמץ בכל שקל כשהם נותנים לכותבים (כמו למצוא דרכים יצירתיות להגיע לתוכן וחלילה לא לשלם אף שקל לחומת התשלום של איזשהו עיתון או מגזין) לקלות שבה הם מעניקים בנדיבות מתשומת הלב היקרה שלהם לגורמים מניפולטיביים ועוינים. אנחנו אוחזים היטב בכסף שלנו אבל מאפשרים לאנשים ממאירים (טראמפ, ביבי, מירי רגב) או צורות מדיה ממאירות (קליקבייטס, ידיעות צהובות, ספינים פוליטיים) לחטוף מאיתנו את תשומת הלב שלנו ולמקד אותה בהתאם לרצונם. אנחנו מקמצים בהשקעה בתודעה שלנו ונדיבים כלפי מי שחפצים להשתלט עליה למטרות עוינות.

אנחנו מכורים לקליקבייטס, לספינים ולידיעות צהובות. אלו סמי המדיה הקלילים שמסייעים לנו להתניע את היום ולמלא את הרגעים המשמימים. אבל המחיר התודעתי שלהם כבד וככל שנהיה כנים יותר לגבי התפקיד שלהם בעיצוב התודעה, כן ייטב. הפונקציה העיקרית של אתרי חדשות בעידן הדיגיטלי אינה ליידע, אלא לספק את הצורך בגירויים קצרים ומהירים שיענו על השעמום וחוסר הנחת של חיי היום יום.

יהיו כמובן מי שיאמרו שחשוב לקרוא חדשות כי אם לא נקרא אותן לא נדע מה מתרחש ונשאיר את הזירה לאותן דמויות נכלוליות שעליהם מדווחים לנו במדורי החדשות. יש בדעה הזו היגיון וצדק מסוים ובכל זאת אני רוצה לקרוא תיגר על הנרטיב הזה באמצעות הסיפור האישי ההתמכרות והגמילה שעברתי מאתרי חדשות דיגיטליים.

המקום הראשון שהתאווה שלי לידע התפרצה בו הייתה כנראה בעיתון היומי. התחלתי לקרוא עיתונים בגיל 7 וכל בוקר היו מגישים לי ההורים למיטה את עיתון 'הארץ' שאיתו הייתי פותח את היום. הקריאה בעיתון הייתה אחד ההרגלים המספקים והמשמחים ביותר שהכרתי כילד, וכשקריאה בחדשות מהעולם הייתה משולבת בקערת דגני בוקר השמחה בכלל לא ידעה גבולות.

אחר כך הגיע האינטרנט, עזבתי את המהדורה המודפסת שנשארה בבית ההורים, והתחלתי לקרוא חדשות אונליין. על פניו קשה היה להבחין בהבדל בין הקריאה אונליין לבין זו של המהדורה המודפסת אבל ככל שהשנים חלפו שמתי לב למספר הבדלים חשובים.

הידיעות במהדורה המודפסת היו דומות לאלו שהופיעו במהדורת האונליין אבל הקונטקסט היה שונה מאוד. כתבות מכעיסות או מטרידות זכו לנראות גבוהה יותר באונליין. הכותרות באונליין נטו להיות מניפולטיביות, מקוממות ואלרמיסטיות יותר. וגם דפוסי הצריכה היו שונים. העיתון היומי לא היה מתעדכן לאורך היום. גרסת האונליין, כן, ואחת התוצאות הייתה החזרה הנצחית אל העיתון ואל הטרדות הקוגניטיביות שהעתיר עלי בסיקור חסר הקץ והסנסציוני לעיתים של תהליכי העומק המטרידים שהתרחשו בחברה הישראלית ובעולם.

על כל השינויים הללו אלו יש להוסיף את הטוקבקיסטים. הו, הטוקבקיסטים! אותו עדר גסי רוח אלימים שאיחלו לי ולשכמותי גורל אכזר, שכתבו כדי להכעיס, ושלפעמים היה נדמה שהם מאיימים לסחוף גם אותי לתודעת הביבים שלהם. לא היה לי ברור לגמרי למה אני חוזר וקורא בטוקבקים האלה. הרי הם עושים לי רע. ובכל זאת, פעם אחר פעם מצאתי את עצמי גולל מטה כדי לראות מה נכתב שם הפעם.

התוצאות לא היו נעימות. מה שהיה פעם הרגל משמח הפך להרגל נרקוטי. השילוב הלא מומלץ גם כך בין אוכל לקריאה הפך לשילוב ממאיר עוד יותר בין אוכל לתחושות כעס, ייאוש ומצוקה נפשית שהחדשות עוררו. אפילו בתקופות שהתגורתי מחוץ לישראל האספקה הסדירה של חדשות מהארץ מצאה איך למרר את חיי. החדשות הפכו לנגיף המצוי בכל וממלא את התודעה שלי בכעס וייאוש. אז למה בעצם? למה אני מכניס את הנגיף הזה לגוף התודעה שלי ברצון חופשי?

הנימוק שהזכרתי קודם נראה תקופה ארוכה כמו סיבה טובה. אני לא רוצה לעצום את העיניים בפני המתרחש בעולם. שנים תירצתי לעצמי את הקריאה שלי בחדשות באופן הזה. אני קורא כדי להתעדכן, כדי להיות מודע למה שקורה, כדי לא לעצום עיניים.

כדי למזער נזקים ניסיתי לצמצם את הקריאה בעיתונות ישראלית ולתרגל את השפות הזרות שלי: לקרוא את מדורי החוץ בעיתונים בריטים, ספרדים או גרמנים. המקומות האלה הפעילו אותי פחות ומילאו אותי בתחושת חיוניות לשונית.

בינתיים יצא לי גם להקשיב לאלן דה בוטון מציג את הביקורת שלו על החדשות: החדשות מציגות לנו ורסיות שונות של אותו סיפור בסיסי אחד, בעוד ועוד אצטלות. כן, אני כבר יודע שהגזענות פושה בחברה הישראלית, ואני יודע שממשל טראמפ עושה ככל יכולתו כדי לחבל בנסיונות להגן על הסביבה. זה לא אומר שעלי להתעדכן מדי כמה שעות בכל מאורע מקומם שמתרחש בהקשר זה. אין בזה היגיון, ובעיקר אין בזה חמלה כלפי הנפש הרגישה שלי שזקוקה לאקולוגיית מידע שתאפשר לה חיים של שקט ורווחה.

מצאתי את עצמי קורא יותר ויותר באקונומיסט. היה בו משהו שהחזיר לי את תחושת רוממות הרוח והתודעה שהקריאה בעיתון היומי סיפקה לי לפני שנים רבות. לא בגלל שבאקונומיסט היו בשורות מעודדות יותר בהכרח, אלא משום שהרגשתי שיש בחוויה הזו משהו מרחיב ומעצים תודעה.

התחושה הזו התחדדה במיוחד בביקור בוואהאקה, מקסיקו. אחרי יום משוגע עם החברים מההוסטל מצאתי שיותר מבירות על הגג עם החברים, הדבר שהכי כיף לי בסוף היום הוא להזדחל חזרה לדרגש ולקרוא כתבות באקונומיסט. לשותפה שלי במיטת הקומותיים זה נראה מוזר. אבל מבחינתי ביקור בוואהאקה וקריאה באקונומיסט היו שתי פעילויות משלימות. לקרוא באקונומיסט מרגיש כמו יציאה לסיבוב בזק ברחבי העולם: לקפוץ למייאנמאר להתעדכן על מצב התרבות המקומי, ואז לטוקיו לעדכון על מצב הרוח בקרב הדור הצעיר ומשם לדיווח על מצב השפות הילידיות בברזיל, ואז להספיק עוד דיווחון אחרון על ההתפתחויות האחרונות בצמרת הצבא הפקיסטני. בתוך חצי שעה כבר חזרתי ממסע מסביב לעולם ונחתתי חזרה במיטה מוכן לשינה. האקונומיסט איפשר לי להקיף את העולם ב35 דקות.

יש עוד משהו ששובה את ליבי באקונומיסט. האופן שבו הוא מציג לקורא את המורכבות האינסופית של המציאות: המדינות השכנות לסין במזרח הרחוק מקוות לנצל את מלחמת הסחר עם ארה"ב כדי לחטוף ממנה את השליטה בשווקים של טקסטיל או שבבים, אבל זה לא כל כך פשוט – כי הן תלויות בשוק הסיני בעצמן, וכי כולן יחדיו קטנות מסין, כך שעלויות הייצור שם עולות גם הן במהירות / הלאומנים בסין יוצאים נגד להקות הבנים המטופחות מדי שנשים צעירות נוהות אחריהן וטוענים שהם תוצאה של הדור המפונק והלא גברי מספיק של הילדים היחידים, אבל זה לא כזה פשוט ושופרות המשטר משמיעים קולות סותרים בנושא משום שללהקות הבנים המלוקקות יש ערך עבור מותגים שמשווקים לנשים צעירות, ומשום שהמשטר בסופו של דבר מעדיף אותם על תרבות הרוק וההיפ-הופ הקשוחות והמרדניות יותר / קרנות השקעה ירוקות המתעדפות השקעה בחברות העונות על קנה מידה סביבתיים וחברתיים  והופכות אופנתיות וחזקות יותר, אבל גם כאן יש קוץ באליה, כי השקעה אתית וירוקה הופכת במקרים רבים לשם קוד להשקעה בחברות סקנדינביות ולהדרת ההשקעה ממדינות מתפתחות שהסטנדרטים הירוקים בהם ירודים.

העולם שהאקונומיסט מתאר מורכב, לא צפוי ומלא בעיטורים ופיתוחים מורכבים המנוגדים באופן בולט לחוויית השחור-לבן שרוה העיתונים היומיים מציעים. הפסיפס הגיאופוליטי של האקונומיסט עזר לי לראות בו שוב את היופי והחן שבעולם. קריאה בעיתון חזרה להיות חוויה פסיכדלית.

קריאה באקונומיסט היא כמו טיסת ביעף מעל פסיפס התרבויות והסוגיות שמטריד את החברה האנושית. היא מעידה יותר מכל ספר בודד על כך שפסיפס הבעיות והסוגיות שטורדות את הפלנטה מורכב ועשיר יותר מכל סכמה אידאולוגית אחת. באופן הזה האקונומיסט ומגזינים אחרים מסוגו מספקים אופציה קוגניטיבית חשובה שהיא מעין תרפיה לנטיה המונומאנית שמאפיינת את התרבות שלנו כיום. וכמובן אין לראות בדברים כאן המלצה לקרוא את האקונומיסט דווקא (למרות שהוא מגזין מצוין בעיני) אלא המלצה שקשורה פחות בתוכן ויותר במדיום של האקונומיסט ובאופן שבו הוא גורם לנו לעבד מידע. מגזינים אחרים מסוגו עשויים כמובן למלא את הצורך לא פחות טוב.

בשנים האחרונות הפחתתי דרסטית בצריכת חדשות האונליין שלי. לפעמים אני מסוגל לעבור שבוע שלם או יותר מבלי שבדקתי את המתרחש בעולם באותו שבוע דווקא. ההנחה היא שאם זה חשוב מספיק זה יגיע לאוזני גם ככה. האם זה אומר שאני מעודכן פחות בנוגע למצב בעולם, לשחקנים המרכזיים, לאתגרים המרכזיים ולמגמות העיקריות. בכלל לא, רמת הניתוח וההבנה שלי רק משתפרת בעקבות קריאה בחומרים מעמיקים יותר שאינם נתונים לגחמות הקליקבייטס ולקצב התזזיתי של ערוצי האקטואליה. לעומת זאת ההשפעות מעודדות החרדה והדכאון שהיו נגרמות לי כתוצאה מקריאת חדשות אונליין הצטמצמו דרמטית.

השורה התחתונה: תמשיכו לקרוא על המתרחש בעולם אבל העדיפו חומרים מודפסים על פני חדשות אונליין ומגזינים על פני עיתונים יומיים.

כסיכום

"יש כח עצום בקריאה (…) ישנם כישורים וכשרונות רבים שאנשים מפתחים בחיים. הדבר האדיר בקריאה הוא שאתה יכול להשתמש בה כדי ללמוד כל כישור. ללמוד ללמוד זה המטא-כישור האולטימטיבי. אני מאמין שאתה יכול ללמוד איך להיות בריא, איך להיות בכושר, איך להיות שמח, איך לנהל מערכות יחסים טובות, איך להצליח. את הכל הדברים האלה ניתן ללמוד, כך שאם לומדים ללמוד זה קלף מנצח, זה אס. זה ג'וקר. אפשר להשתמש בו כדי לזכות בכל כישור אחר, וכל זה מתחיל בקריאה."

נאבאל ראביקאנט, משקיע ופילוסוף

השבוע, בשבוע הספר 2019, אני חוגג עשור לפרסום טכנומיסטיקה, ספר שאחד הפרקים בו גורס שספרים הם הפסיכדליים האמיתיים, מרחיבי התודעה האמיתיים. כשאני קורא את הציטוט הזה של ראביקאנט אני לא יכול שלא להזדהות. קריאה היא כנראה ההרגל החשוב יותר שרכשתי בימי חיי. אני לא יודע מי ואיפה הייתי בלי קריאה, אבל כל כך הרבה מהיכולות והמתנות שקיבלתי לאורך השנים הגיעו באמצעותה.

בתחילת המאה ה-21 ישנם קולות גוברים הטוענים שפס זמנה של הקריאה, שפס זמנם של ספרים. כיום, נשמעת הטענה, הדרך המועדפת ללמוד היא באמצעות וידיואים ומשחקים ואם יש מקום לטקסט הרי שאורכו צריך להתאים לטווח הריכוז המתקצר, לחוקי הפלטפורמה ולהעדפות האלגוריתם. לדעתי זוהי תפיסה פשטנית ושטחית. גם כיום במאה ה-21, קריאה הייתה ונותרה האופציה הראשונה במעלה למי שמעוניינים לחקור, להעמיק ולנהל חיי תודעה עשירים ומלאים יותר. מי שמעריך את האפשרות לחיים כאלה לא נטש ולא ינטוש אותה. אם הקריאה אכן חוזרת והופכת להרגל נישה שמאפיין קבוצות אליטיסטיות ומצומצמות יש לכך מחיר אמיתי עבור החברה כולה כקבוצה וגם עבור כל אותם אנשים שאפשרויות הלימוד וההתפתחות שלהם הוגבלו משום שמעולם לא למדו לאהוב לקרוא. בין אם אתם קוראים או לא, ההמלצה שלי היא שתתפסו את ההזדמנות שהטקסט הזה מציע ותטפחו את הרגלי הקריאה שלכם. הם פתח לעולם פלאים שניתן לשחק ולגדול בו בלי להתעייף או להשתעמם לעולם.

 

עישנתי וואטסאפ אבל לא לקחתי לריאות

בעקבות הפוסט האחרון שלי "אפליקציות הזיה וואטסאפ ופייסבוק כסמים משני תודעה" התארחתי בפודקסט של עיתונאי הרשת עידו קינן לשיחה נמרצת על אפליקציות משנות תודעה, סמים דיגיטלים והחינוך מחדש שהמח האנושי מקבל ברשת. היה אנרגטי, תזזיתי, הזיייתי, adhd וכיף לאללה. האזינו בלינק

 

אפליקציות הזיה – וואטסאפ ופייסבוק כסמים משני תודעה

כבר אמרנו שטכנולוגיות משנות תודעה, כל אחת בדרכה. גם אפליקציות דיגיטליות נוטות גם הן להפעיל כל אחת את השפעתה המובחנת על התודעה שלנו. בין וואטסאפ, לפייסבוק לאינסטגרם, לכל רשת חברתית יש גוון תודעתי קצת שונה. כל אחת מהן מחוללת פוטנציאציה של חלק אחר בפסיכולוגיה האישית שלנו. טכנולוגיות דיגיטליות יכולות להיות כמו קביים תודעתיים שמאפשרים תפקוד רגשי ברמה על-אנושית שאינה זמינה לנו ביום יום.

הוואטסאפ למשל, מאפשר למשתמש לפתוח את שערי האהבה. מאז שהוואטסאפ נכנס לחיינו אנשים מביעים אהבה בצורה חופשית ונדיבה יותר מאי פעם. משפחות וקשרים חברתיים שהמנעד הרגשי שלהם לא חצה מעולם את המאופק והעצור הפכו לפתע, בהשראת קרנבל האימוג'י, רוויות ברגשות חמים. הורים וילדים מעתירים זה על זה לבבות לרוב.

הוואטסאפ פתח את קיץ האהבה של העשור השני של המאה העשרים ואחת — עולם שבו לבבות —הביטוי גרפי של הצהרת האהבה— הפכו נפוצים יותר מאי פעם בהיסטוריה. בסרטים הוליוודים מתייסר דור הבנים תדירות על שלא הספיקו לומר להוריהם הגוססים שהם אוהבים אותם. לצאצאי העידן הנוכחי, בו אימוג'י הלב משמש קיצור דרך לצפונות הרגש, לא תהיה עוד בעיה כזו שכן תדירות הצהרות האהבה עלתה לאין שיעור. וואטסאפ הוא ה-MDMA  של העולם האלקטרוני, המאפשר אהבה חופשית הנישאת על גלי החלקיקים. הרגע האירוני מגיע רק כאשר האוהב ומושא האהבה נפגשים. אז לפתע הם מגלים שאהבה פנים אל פנים אינה קלה כפי שנדמה מהמרחק הבטוח של המסך. משפחות שממלאות את המסך בלבבות לא מסוגלות לעיתים להעביר חצי שעה זה במחיצת זה בלי לאבד את זה ולרצות להשליך חפצים אחד על השני.

במובן זה הוואטסאפ ראוי אולי לכינוי שדבק ב-MDMA — "השקרן הגדול," שכן הוא גורם לאהבה להראות קלה יותר משהיא באמת. רק כאשר פוגשים את מושא האהבה פנים אל פנים, במצב תודעה שמחוץ למיסוך הפרמקולוגי/אלקטרוני מגלים שהאהבה לעיתים קרובות מאתגרת יותר משהנחנו מתוך מצב הסימום.

במובן הזה ניתן לדבר על אהבות וואטסאפ – אהבות שיכולות להתרחש רק במרחב הוירטואלי, ושפוקעות באחת ברגע שהבועה שמקיפה אותן באה במגע עם אובייקט האהבה.

האם שבריריות האהבה הזו משמעותה שהיא שקרית? אני מעדיף לחשוב על הלבבות בוואטסאפ כעל הצהרות נשבות של כוונות לאהבה — ניסיון להחדיר מהרגש הנאצל של האהבה גם לאותם מצבים שבהם האהבה היא מאתגרת עד בלתי אפשרית. כמו בסיפור החסידי על היהודי שמלין שאינו מרגיש בנח להתפלל 'אני מאמין' כי אינו מאמין, ונענה על ידי רבו שמשמעות האמירה הזו היא 'אני חפץ להאמין.' מי שמשדר אהבה בוואטסאפ מביע לכל הפחות רצון אידאי לאהוב, גם אם הדבר אינו עולה תמיד בידו.

ובכלל, האם ניתן באמת לטעון לקדימות אונתולוגית בין סוג אהבה אחד למשנהו? האם הקושי של אהבת הוואטסאפ להתגשם בעולם הממשי משמעותה שהיא שקרית בהכרח? ואולי כמו במקרה של ה-MDMA ומשני תודעה אחרים ניתן לומר שהוואטסאפ דווקא מאפשר לנו לחוות משהו שאמיתי יותר ממצב התודעה השגור שלנו. אולי אלו תנאי החיים של תודעת הקונצנזוס שמשקרים – כשהם מקשים עלינו להעניק להורים, בני משפחה, וחברים את האהבה שקיימת בוודאי בצפונות ליבנו אך נסתרת כתוצאה מעכירותה של התודעה. דווקא הוואטסאפ מאפשר לנו להתחבר לרגשות העמוקים שלנו ממקום בטוח יותר שאינו נשלט על ידי אותן התניות קטנות ומרגיזות שמפעילות אותנו כשאנחנו פוגשים את אותם אנשים במציאות ממש.

כמו ל-MDMA גם לוואטסאפ יש פוטנציאל לפתוח את הלב. וזהו המרחב האוטופי של הוואטסאפ. המקום שבו הוא הוא מסוגל לפתוח את הרגש כך שכאשר נפגוש אחר כך את אותם האנשים, הלבבות הוירטואלים שהעתרנו עליהם במרחב האלקטרוני יסייעו לנו לפתוח את הלב הממשי.

אם הוואטסאפ הוא הוא סם אמפתוגני שמהווה גרסה אלקטרונית ל-MDMA, הפייסבוק הוא סם הזייתי אופורי שמזכיר את השפעותיהם של חומרים ממשפחת ה-2C של אלכסנדר שולגין. עד כמה שנטען לטעון לקשר בין תפיסתנו העצמית לבין האופן שבו אנחנו בוחרים להציג את עצמנו בפייסבוק, הרי שפייסבוק גורם לנו לראות גרסה ורודה של העולם ולהתרכז בהבטיו החיוביים באופן חד צדדי. כל אחת יודעת שקשה להקיש מפרופיל הפייסבוק של מישהו לגבי החיים האמיתיים שלו. מדובר בשני עולמות המתקיימים זה לצד זה כמו שתי מציאויות מקבילות שאין להן דבר זו עם זו. מרחב הדמדומים של הפייסבוק הוא מרחב הזייתי שלתוכו מוקרנים דימויים אידאיים מתוך חלל הנפש הפנימי אל עבר האחר האלקטרוני.

ידוע כמובן שאנשים נוטים פחות לשתף בפייסבוק את את החלקים האפרוריים או השחורים של חייהם: אני תקוע במשרד ומשעמם לי, אני רודף אחרי ביטוח לאומי והם לא עונים לי, היה לי כרגע התקף חרדה, אני לא בטוח לגמרי מה אני רוצה לעשות בחיים. תחת זאת, הם נוטים להקרין בפייסבוק את הצדדים החיוביים של החיים: יש לי עבודה חדשה, אני על חוף בתאילנד, נולד לי ילד, זכיתי במלגה.

פייסבוק הוא המקום שבו אנחנו מתמסרים למציאות הזייתית טובה יותר, שמבוססת במידה דלה בלבד על המציאות הממשית. שהרי גם בחופשה בחו"ל, בילד שנולד, ובעבודה החדשה יש מעבר לפוטנציאל המשמח גם פוטנציאל בלתי מבוטל לסבל, תסכול וכאב. אלא שבפייסבוק הדברים מקבלים איכות הזייתית-אופורית שמסננת את הרע ומאפשרת רק לטוב, למשמח ולמרגש לחדור אל המודעות.

הצד השלילי של האפקט האופורי-הזייתי של הפייסבוק מופיע כאשר הסימום הדיגיטלי של ההמון הופך לאמצעי דיכוי חברתי. כשכולם מפרסמים בוול שלהם את אותן הזיות אופריות נוצרת לה מציאות 1984 שבה קיומם הנפוץ של הסבל והכאב מסונן מתפיסת העולם מוחלף במציאות ורוד-מסטיק שמסתירה את הממשי ומונעת דיבור על העולם. בהקשר הזה אפשר רק להכיר תודה לאותם משתמשים שמרהיבים עוז לשתף את העצב, הכאב, החרדה והעצבים, ועוזרים לפלטפורמה לשמור על קשר נומינלי עם המציאות.

הקרטוגרפיה התודעתית הנלווית לאפליקציות דיגיטליות יכולה ללמד אותנו על עצמנו ביחס אליהן, ועל האופן שהן מבנות את תבניות הרגש, התפיסה והתקשורת שלנו. וואטסאפ ופייסבוק משמשות כסוג של סמים מעצימים לחיי הרגש. הראשונה, מאפשרת לאהוב את האחר במידה על-אנושית. השניה מאפשרת לאהוב את עצמנו ואת החיים שלנו במידה על-אנושית. כאשר הפערים בין המציאות החלופית שהן יוצרות לבין העולם הממשי גדולים מדי הן יכולות להפוך לפארסה מגוחכת, אולם כאשר אנחנו מקיימים עם המציאות החלופית הזו מערכת יחסים כנה ורפלקסיבית הם יכולים גם להפוך לסמלים של השאיפה לעולם של יחסים טובים יותר עם אחרים ועם עצמנו.

האם הטכנולוגיה מאיצה או מאטה?

הנרטיב השליט בשיח הציבורי העדכני טוען שאנחנו בעיצומו של עידן ההאצה הטכנולוגית, אבל סימנים מתרבים מעידים על כך שיתכן שאנחנו בכלל נכנסים לתוך עידן חדש של האטה

עפרי אילני כותב באחד הטורים האחרונים שלו על המחלוקת העקרונית הנטושה בין האקצלרסיוניטסים לבין תומכי ה-Degrowth בשאלה האם ראוי להאיץ או להאט את קצב השינוי הטכנולוגי. האקצלרציוניסטים חובבי ההאצה רואים בהאצה המתגברת של הטכנולוגיה והעולם ציווי קוסמי שעל הציבור להתמסר לו, ולעומתם חובבי תנועת ה-Degrowth, המתחזקת במיוחד באירופה, דורשים למצוא דרכים למתן את קצב השינוי

המשותף לשתי הקבוצות הללו היא כמובן הנחת המוצא הגורסת שהעולם מאיץ. קבלתה ללא ערעור של הנחה זו משקפת את האחיזה העיקשת שנרטיב ההאצה של הטכנולוגיה קנה לו בעשור האחרון בקרב הציבור הרחב. ההגות הסינגולריטאנית שטוענת שהיקום, המדע והטכנולוגיה נמצאים בתהליך האצה זוכה לפופולריות גוברת בעקבות ספרים של דמויות כמו הממציא ואיש הטכנולוגיה ריי קורצוויל וההקמה של מוסדות כמו  אוניברסיטת הסינגולריות ולמעמד של קונצנזוס מתגבש בשיח הציבורי והמוסדי. בהקשר המקומי אני מרגיש שגם אני נושא באחריות מסוימת לעליית הנרטיב הזה. כתבה שפרסמתי על הסינגולריות במגזין חיים אחרים בשנת 2006 הייתה אחת הראשונות שהביאו את הנושא לתשומת ליבו  של הקהל הישראלי, הנושא של ההאצה הטכנולוגית העסיק את הבלוג הזה רבות בימיו הראשונים, והספר טכנומיסטיקה (2009) פותח בתיאור התנועה הסינגולארית כנקודת מוצא להמשך הדיון.

קל לקבל את הנרטיב הסינגולריטאני. קצב השינוי בתקופתנו אכן נדמה אדיר. ובכל זאת לצידו מתרבים הסימנים לכך ששוב קראנו את הסימנים באופן סלקטיבי מדי, כך שיתאימו לנרטיב נקי, ומתחנו אותם באקסטרפולציה פרועה לעבר העתיד. האם המדע והטכנולוגיה אכן נעים בקצב גבוה כל כך ומתגבר? ואולי אנחנו כבר נעים לקראת עצירה?

סימנים להאטה טכנולוגית

התשובה ברורה פחות משנדמה. בשנים האחרונות, במקביל לפופולריות הגוברת של האידאולוגיה הסינגולרית מתגבש זרם תחתי שטוען שקצב הפיתוח הטכנולוגי אינו מתגבר אלא דווקא פוחת. לטענה הקאונטר-אינטואטיבית הזו יש גם בסיס לא מבוטל בעובדות.

מי תרם יותר לאנושות. הפונוגרף או ספוטיפיי?

ראשית כל, על אף כל הגרפים והטענות העיקשות לאימוץ הולך ומאיץ של טכנולוגיות חדשות ומשדדות סדרי עולם – כשמשווים את שורת ההמצאות שנכנסו לחיינו בעשורים האחרונים לאלו שהגיעו לעולם במהלך המהפכה התעשייתית השניה (בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים), מגלים שאולי החדשנות הטכנולוגית של התקופה שלנו אינה כה רדיקלית וייחודית כפי שאנחנו נהנים לחשוב.

אין ספק שהמחשב, האינטרנט והטלפון החכם שינו דרמטית את החיים האנושיים, ב-50 השנה האחרונות. ובכל זאת נדמה שמידת ההשפעה של השלישיה הזו (אפילו כשמכלילים את שירותי גוגל, פייסבוק, אמזון, אובר, ספוטיפיי ואייבריאנבי) מחווירה כשמשווים אותה לשורת ההמצאות שהופיעו במהלך המהפכה התעשייתית השניה כמו למשל הופעת החשמל בבתים, הטלפון, הרדיו, הפונוגרף, הקולנוע, הטלויזיה, האופניים, הרכב הפרטי, המטוס, הפלדה, האנטיביוטיקה, דשנים מלאכותיים, מכונת התפירה, מכונת הכביסה, המעלית, המצלמה, גורדי השחקים, המדרגות הנעות ועוד שורה ארוכה של המצאות שקשה לנו כיום לדמיין את העולם בלעדיהן.

אז נכון יש לנו בעידן שלנו אפליקציות ממגוון סוגים, אבל האם הן באמת משנות את החיים במידה דרמטית כל כך כמו אותן המצאות שהופיעו לפני מאה שנה? חשוב מכך, האם רשתות המידע מביאות לחיינו איזשהו שיפור דרמטי באיכות החיים שיתקרב בכלל לשיפור איכות החיים שהביאו האופניים, המטוס, האנטיביוטיקה ומכונת הכביסה? (אגב, כמי שבילה את הקיץ האחרון בברזיל, בשעות ארוכות של סחיטת בגדים, מכונת הכביסה בכלל נראית לי כיום כגולת הכותרת של ההמצאה האנושית).

כשמביטים על המצב נכוחה אפשר לראות שבניגוד לנרטיב הקדמה המאיצה, לא מעט תחומים במדע ובטכנולוגיה שרויים כבר תקופה ארוכה בקפאון. תעשיית התרופות הפסיכיאטריות הפיקה את הכוכבים הגדולים שלה לפני יותר מ-50 שנה ועסוקה מאז בעיקר  במחזור וניסיונות לסכל את הופעתן של גרסאות ג'נריות זולות יותר (כאשר הבשורה החדשה והמלהיבה ביותר בתחום, חומרים פסיכדלים, מבוססת על רפואה בת אלפי שנה); סכומי עתק חסרי תקדים שהושקעו בחקר הסרטן בעשרות השנים האחרונות לא הובילו לפריצת דרך של ממש; הפיזיקה עברה כבר מזמן את תקופת הזוהר שלה ואיבדה את עצמה בהיפותיזות פסיכדליות עם חלקיקים היפותטיים ונעלמים; הפסיכולוגיה מגלה לחרדתה שכמחצית מהניסויים החשובים שלה היו תרמית בלתי ניתנת לשחזור, ואפילו תחומים שנראים כחזית הקדמה כמו הביוטכנולוגיה מבוששים למלא את הציפיות שנתלו בהם לאחר שנתברר שקל הרבה יותר למפות את הגנום מאשר להפוך אותו לאובייקט שימושי שישפר את הבריאות ואיכות החיים. ישנם עוד שפע של סימנים להאטה. ההאטה של שיעורי הצמיחה במערב בעשורים האחרונים או העובדה שמדענים מחשיבים את חשיבות תגליות פרסי הנובל בעשורים האחרונים כפחותה מזו שבעבר.

וכמובן, איך אפשר בלי להזכיר את חוק מור – אחרי יובל שנים שבהם האקסיומה הבסיסית של עולם המחשוב והטכנולוגיה הייתה ההכפלה הסדרתית של כח ועלויות המחשוב מדי 18 חודשים, הקולות המתרבים המבשרים את סופו של חוק מור כבר הפכו לקונצנזוס והנחת המוצא לדיונים בתחום. אחרי שפגשו באתגרים הגדלים שמשיתה ההתמודדות עם האפקטים הקוונטים המופיעים בסדרי גודל מתמזערים, נאלצו חברות הטכנולוגיה להתמודד עם ירידה מתמשכת בקצב השיפור של השבבים שלהם תוך כדי נסיקה בעלויות הייצור. התוצאה היא אחת. חוק מור מת. נכון, העתיד עשוי להביא איתו שבבים תלת מימדיים, מחשוב קוואנטי או אולי פריצת דרך אחרת. חוק מור עשוי בהחלט לחזור לחיים, אבל נכון לכרגע הפעולה המתמדת של חוק מור כסוכן בלתי נלאה להאצת הטכנולוגיה הדיגיטלית הולכת ומאטה כבר זמן רב — ואיתה רבות מהתחזיות של חובבי הסינגולריות שהסתמכו לא רק על המשך אלא אפילו על האצה בחוק מור (למשל בספרו של קורצוויל The Singularity is Near).

אז למה בעצם המדע והטכנולוגיה מאיטים?

להאטה האפשרית של המדע והטכנולוגיה אפשר למצוא שורה של גורמים אחראים. אפשרות בסיסית אחת היא שהמדע מגיע לתקרת הזכוכית שלו. כותב המדע האמריקאי ג'ון הורגן שוטח בטור מרתק שורת נימוקים לכך שהמדע מגיע לגבול שלו. אחת הטענות הפופולריות שהוא מונה היא חוק הפירות הנמוכים שעל פיו במאות הראשונות לקיום המדע התרכזו מדענים בפתרון הבעיות הפשוטות יותר ולכן קצב ההתקדמות היה גבוה כל כך. אלא שככל שחלפו השנים כך נעלמו הבעיות הקלות ונותרנו עם הבעיות המאתגרות יותר (הפירות הגבוהים). (פטריק קוליסון ומייקל נילסן מעלים טיעון דומה, תחת הכותרת של חוק התמורה הפוחתת. ככל שהמדע המדע והטכנולוגיה נתקלים בבעיות קשות ומורכבות יותר כך נדרשת השקעה גדולה יותר על מנת להשיג התקדמות קטנה יותר). חוק הפירות הנמוכים וחוק ההחזרים הפוחתים, שווה לציין, הפוכים בכיוונם לחוקי הפאזל הקוסמי (והתמורה הגוברת) שמציע ריי קורצוויל ועל פיהם מידת הארגון והיעילות ההולכת וגוברת של המדע והטכנולוגיה מובילים לכך שתהליך ההמצאה והפיתוח הולך והופך מהיר יותר ויותר (מחשבים חזקים יותר משמשים לתכנון מחשבים חזקים עוד יותר וכו'), כמו פאזל שהולך והופך קל יותר ופתרון ככל שהוא מתקרב לסיומו.

אפשרו שימוש ליברלי בהמצאת הטרנזיסטור. בל לבז.

אבל לא כל הסיבות להאטת קצב הפיתוח הטכנולוגי מהותיות כל כך למבנה המציאות והמדע. חלקן נוגעות למבנים חברתיים וכלכליים שהתפתחו בציביליזציה בעשורים האחרונים. בספרו החדש The Efficiency Paradox מרחיב ההיסטוריון אדווארד טנר בנושא חוסר-היעילות הפרדוקסלית של תרבות היעילות. אחת הביקורות העיקריות שלו על קפיטליזם הפלטפורמות של חברות כמו גוגל, פייסבוק ואמזון הוא שהחברות רבות העוצמה (והמונופוליסטיות) הללו שואבות את עיקר הכשרון המדעי והטכנולוגי ובכך מרחיקות אותו ממחקר מדעי בסיסי, או ממחקר יצירתי אחר, לעבר שאלות שתרומתן היחסית לקדמה הינה שולית. התמונה הזו בוודאי מוכרת לרבים מצופי הסדרה עמק הסיליקון, ואני יכול לתרום מנסיוני האישי ולספר על חבר גאון ומומחה בינה מלאכותית שכילה חמש עשרה שנה של מוחו המבריק (פנומנלית!) בגיבוש אסטרטגיות למערכות המלצה שיגרמו לאנשים להקליק יותר על פרסומות, במעבדה של אחת מחברות הטכנולוגיה הגדולות הללו. על פי טנר אחד ההבדלים המרכזיים בין חברות הטכנולוגיה בנות זמננו לבין רבות מחברות הענק של העבר של כמו ג'נרל אלקטריק, בל-לבז או IBM, הוא שבניגוד לתדמית החדשנית, חברות הטכנולוגיה היום משקיעות פחות במחקר חדשני רדיקלית ויותר בשיפור מוצרים קיימים. חברה כמו IBM שמפתחת טכנולוגיה מתקדמת לאין שיעור מפייסבוק, מייצרת רווח מזערי פר-עובד ביחס לפייסבוק. משתלם יותר למכור פרסומות. וכשהכשרון הולך אחרי הכסף, גם החדשנות יורדת איתו לטימיון. האשמה בקפאון הטכנולוגי עשויה להמצא אם כן דווקא אצל אותן חברות טכנולוגיה שמתיימרות לעמוד בחזית הקדמה והחדשנות, אך למעשה מרחיקות משם את המוחות המבריקים ביותר.

הדינמיקה הזו שופכת אור על מצב עניינים מעניין. המערכת הקפיטליסטית שהייתה אחראית במידה רבה להאצה של המדע והטכנולוגיה במשך מאות השנה האחרונות הופכת בעשורים האחרונים לגורם מגביל ומאט. זה לא רק קפיטליזם הפלטפורמות ששואב את הכשרונות הגדולים ביותר לעסוק בבעיות חסרות תועלת כמו נטרול ועיצוב מחדש של המוחות האנושיים ברשת לכדי אוטומטים מקליקים. זה גם המונופולים והאוליגופילים שהן משליטות.

מספר הסטראט-אפים החדשים נמצא בירידה מתמדת כבר כשלושים שנה, כנראה בשל אותן מגמות של מונופוליזציה וריכוז ההון  שמונעות מחברות חדשות וחדשניות באמת לצמוח ולשגשג. הפטנטיזציה הגוברת של הפיתוח המדעי ומלחמות השוחות המשפטיות שמנהלים תאגידים בניסיונות למנוע מאחרים לעשות שימוש בפטנטים שלהם גורמים לכילוי האנרגיה בניסיונות להציג מחסומי זכויות יוצרים ומציאת מעקפים סביב אותם חסמים המלאכותיים. טים ברנרס-לי, ממציא הרשת, לא רשם פטנט על ה-WWW, ויתר על הרווחים הפוטנציאלים, והוביל לקפיצה אדירה של של חדשנות ויצירתיות שהייתה בלתי אפשרית לו היה פועל במודוס השכיח. חברות הטכנולוגיה של המאה העשרים היו לטענת טנר ליברליות ונדיבות במתן רשות לשימוש בפטנטים ובהמצאות שלהם, במידה שתראה נאיבית כיום כאשר המרוץ הטכנולוגי נראה יותר ויותר כמרוץ לפטנטיזציה (ולתביעות משפטיות) שנועדו לחסום את המתחרים. ריי קורצווייל משתמש באינדיקטור של מספר פטנטים הגדל כדי לתאר את ההאצה של הטכנולוגיה בעידננו – אבל יתכן בהחלט שההפך הוא דווקא הנכון ושמספר הפטנטים הגדל מעיד דווקא על מספר החסמים המתרבה בפני קדמה והתפתחות.

אפילו הרפליקיישן קרייסיס שמכה היום בפסיכולוגיה (וכנראה בתחומים רבים אחרים בהם המודעות אליו עדיין לא בשלה דיה) נראה כפרי עיוועים של הקפיטליזם שההיגיון שלו השתלט על האקדמיה וכפה על חבריה החפצים בקידום להתרכז בכמות במקום באיכות ולפרסם מאמרים מיותרים, מרושלים ובמקרים רבים בעלי בסיס חלקי או אף חסרי בסיס במציאות. חובבי הסינגולאריות מרבים לצטט את הגידול האסטרונומי והמעריכי ב"כמות הידע" האנושי כהוכחה להאצתה של החכמה והטכנולוגיה. אבל גם את המספר המתגבר של המאמרים המדעיים ניתן לראות לא כאינדיקטור להאצה בהתפתחות המדעית אלא להפך, כסימן לזיהום של המדע בכמויות ידע-זבל חסר תועלת ומסיח דעת. עצי-פייק-ניוז מדעיים שמונעים מהמדענים לראות את יער הידע.

 הצד החיובי וממה להזהר

המדע והטכנולוגיה לא בהכרח מאיצים, למעשה יתכן שהם מאיטים, ואולי זה לא כל כך רע. את מי שחוששים מהקצב המתגבר של הקדמה אפשר לנחם בכך שהקדמה הזו כבר מחבלת בעצמה. העולם מאט, או לפחות סוגר מבערים ומאט את ההאצה). זה אמנם לא החזרה לעולם של אתמול, שתיאר שטפן צווייג ושחלק מאיתנו כמהים אליו בתקופה זו, אבל זה לפחות הבטחה לכך שרבות מההבטחות המאיימות של חובבי ההאצה רחוקות יותר מהתגשמות משנדמה בלילות ירח מלא. האנשים הכי סקפטים שאני מכיר בנוגע לבינה מלאכותית הם מומחי בינה מלאכותית, והאנשים הכי סקפטיים שאני מכיר בנוגע לחקר המח הם חוקרי מח.

הסכנה העיקרית שנובעת מאימוץ נרטיב ההאצה היא שאפילו כשהנרטיב הזה שגוי, הכח שלו לעצב תודעות יוצר אפקטים מוחשיים בחברה. כפי שמציין טנר, זה פחות משנה אם החלטות אלגוריתמיות יעילות כמו שמספרים לנו (למעשה במקרים רבים היעילות שלהן מוטלת בספק) מה שמשנה הוא העובדה שהחברה שלנו מקבלת את הטענה לגבי היעילות שלהם ומעבירה אליהם את הסמכות לביצוע הכרעות גורליות, גם כאשר קשה לבדוק את היעילות המפוקפקת שלהם. באופן דומה, אימוץ נראטיבים של האצה יכול לשמש כדי לקדם אינטרסים מסוימים על חשבון אחרים ולחתור תחת מבנים קיימים (כמו למשל, כאשר ה"בלתי נמנעות" הקרבה של מערכות הסעה זולות המבוססות מכוניות ללא נהג משמשות כדי להתנגד להשקעה בתשתיות התחבורה הציבורית). במובנים רבים, אלו נרטיבים תרבותיים של Disruption שמערערים סדרי עולם לא פחות ולעיתים אף יותר מהטכנולוגיות עצמן.

כל הדברים שכתבתי כאן לא באים לומר שהעתיד לא מכיל הפתעות והתפתחויות מסעירות. אבל כמו תמיד רוב התחזיות הטכנולוגיות הרדיקליות יוולדו דוממות, יופיעו בעולם רק בשלב מאוחר יותר מהמצופה, וכמובן שיתגשמו בצורה שונה לחלוטין מזו שצופים כרגע. כנגד טיעוני ההאטה ששטחתי כאן ניתן כמובן לשטוח טיעוני האצה מסוגים שונים, ואני פתוח בהחלט לאפשרות שהאמת נמצאת איפשהו באמצע. אנחנו מאיצים מבחינות מסוימות ומאיטים מבחינות אחרות. ואולי כל השימוש במטאפורות כמו האצה והאטה טכנולוגית הוא מוטעה ומטעה. הנקודה העיקרית היא, כמובן, לקחת אותן בחשבון ככלים למחשבה, חיזוי וביקורת אבל לא לפול כמו אידיוטים שימושיים מדי לתוך המלכודות הקוגניטיביות והתרבותיות שהן מציבות.

מעבר למאניה ולדיפרסיה הטכנו-פרימיטיביסטים

אחרי שנים בין מאניה טכנואופטימית לדכאון מזוועות המין האנושי והקדמה אני מוצא כעת נחמה בדרך האמצע. לאחר תקופות ארוכות של קריאה באוונגליסטים טכנולוגיים מעמק הסיליקון ואנכרו-פרימיטיביסטים מהיער, פיתחתי תקוות טכנו-אוטופיות וחרדות טכנו-סיוטיות ששכנו באי נוחות אלו לצד אלו. נדרשה הזחה מסוימת בפרספקטיבה כדי להבין שתנועת המטוטלת בין האופטימיזם לפסימיזם שגויה מיסודה.

ההיפותיזה חדשה גורסת שהתחום השברירי והחמקמק של עולם המציאות שוכן באיזור ביניים מוגה אור הנסיבות, בתווך בין איזורי דמדומים המקיפים אותו בתחזיות מכל הסוגים: לגאולה ולחורבן (ומי שרואים את אלו ברגע הנוכחי). אם תבלה את זמנך בחוגים שבהם שורה הדכדוך וההתמקדות במגמות השליליות (למשל [בהכללה] חוקרים ממדעי החברה והרוח, אקטיביסטים, או אנשים בעלי חשיבה ביקורתית מפותחת) תראה רק את הצד השלילי ותאמין שאנחנו על סיפה של קטסטרופה. לעומת זאת, אם תבלי זמנך בחברת האנשים שמדגישים את השינויים והפוטנציאלים החיוביים (למשל עתידנים, אנשי טכנולוגיה ורוחניקים מסוימים) את עשויה לחשוב שאנחנו על סף פריצת דרך לעבר האוטופיה. כל אחת מנקודות המבט הללו גורמת לשניה להראות מגוחכת, וחסרת היגיון. כל אחת מהן מסתירה את השניה ומונעת מהאדם להכיר בקיומה ובערכה. בפועל, כל הדברים הללו, החיוביים והשליליים, קורים במקביל. הנקודה שבה שני הצדדים למחלוקת מסכימים ותואמים זה את זה היא באבחנה שמתרחשים כרגע שינויים דרמטיים ומואצים. אלא שבת'כלס ברוב המקרים חוזי הטוב רואים רק את האפשרויות החיוביות שרובן עדיין לא כאן ורובן גם לא יתגשמו ואילו חוזי הרע רואים רק את האפשרויות השליליות שרובן עדיין לא כאן ורובן גם לא יתרחשו. רוב התחזיות האופטימיות של אנשי הטכנולוגיה לא יתגשמו כי שיקולים וכוחות טכנולוגים, כלכליים ופוליטיים יגבילו את ההיתכנות שלהם וידאגו לכך שהפוטנציאל המהפכני שלהם ינוטרל או ינותב על מנת לשרת את כוחות השררה. רוב התחזיות השליליות יסוכלו כי ככל שהסכנה תהפוך דרך לברורה ומוחשית כך יתגברו הקולות המתריעים ומי שינסו לסכל אותה, כך שברוב מהמקרים הקטסטרופה תמנע או תמותן. בתווך בין שני אלו נמצאות ההתפתחויות המועטות (יחסית) שאכן יתרחשו ושגם בהן כמובן טוב ורע מעורבבים זה בזה וכמובן תלויים בפרספקטיבה.

ללמוד את את העתיד זה כמו ללמוד היסטוריות של יקומים אלטרנטיבים שרובם לעולם לא יתגשמו. זה דורש לסגל את הנכונות לקבל באהבה את הגמישות האי-לינארית שמאפיינת את ההיסטוריה ולשהות שם מבלי להזדהות מדי עם טלטולי הספינה בים הנסיבות. אם יש שם שיעור לחיים האישיים, הוא עשוי להמצא בנכונות לזהות גם בחיים האישיים שלנו את הנארטיבים השונים המטלטלים אותנו בין חלומות מופרכים לחרדות תלושות, וללמוד לחיות בנוחות, באהבה ובלי מורא במרחב הביניים שהוא המציאות.

היד הקוסמית הנעלמה חוזרת כדי לפתור את בעיית שינויי האקלים

מה הסיכוי שבעיית ההתחממות הגלובלית תיפתר מעצמה ללא מאמצים הירואים מצד ממשלות העולם?  באופן כללי אני נוטה להיות פסימי בנושא שינוי האקלים, אך לאחרונה אני מתחיל להשתכנע שדווקא על רקע עידן טראמפ והניסיון לחבל ביוזמות להגנת הסביבה, יש עדיין סיכוי מסוים לשינוי דרמטי והוא נטוע ביד הנעלמה הקוסמית ונטיותיה להבליח במהלך ההיסטוריה האנושית ולאזן מחדש את הפרמטרים בצורה שתמלט את האנושות שוב ושוב מאסון קולוסאלי.

משבר הגללים של המאה ה-19

מה זאת היד הנעלמה הקוסמית הזו שאני מדבר עליה ומאיפה הקרצתי אותה? ובכן, עבור מי שעוקב אחר ההיסטוריה האנושית (והלא אנושית), היד הנעלמה הקוסמית היא דמות ארכיטיפית מופשטת של סופרמן קוסמי, מעין משיח בירוקרטי בעל סמכויות מופלגות, שכל פעם כשהוא רואה שדברים יוצאים מכלל שליטה יורד אל האדמה ומשנה את חוקי המשחק כדי שיוכל להמשך. זהו שם לא מדעי ולא מחייב לעקרון החוזר על עצמו, שבו משהו לא צפוי קורה ומתערב בעולם רגע לפני שדברים מתחרבנים בצורה סופית, לפעמים ממש באופן מילולי: בלונדון של סוף המאה ה-19, בעוד העיר נכנסת לתוך עיור ומודרניזציה מואצות, כמויות השתן והחרא שהצטברו ברחובות מהסוסים שנדרשו כדי לתמוך בתשתית של עיר מודרנית היו כה בלתי נסבלות שהיו מי שהזהירו שעוד רגע כולנו נטבע בחרא של הסוסים, אלא שאז הופיעו המכוניות והסוסים והזיהום הבלתי נסבל שגרמו הסוסים נעלם מהרחובות. זה היה מקרה קלאסי של היד הקוסמית הנעלמה, ה-Deus ex Machina של היסטוריה של קליפהנגרים שנוטים להסתיים בפעולה בירוקרטית ולא מאוד דרמטית של  היד הקוסמית הנעלמה ודואגת שהכל יסתדר איכשהו.

האיש שהציל הכי הרבה אנשים בעולם שהכי פחות אנשים מכירים. פריץ האבר

דוגמה נוספת ומשמעותית קצת יותר. בסוף המאה ה-19 נראה היה שהאנושות מתקרבת לקצה יכולת הפקת המזון של הכוכב. המומחים קבעו אז שלאפשרות ייצור המון על פני הכוכב יש גבול הקשור לכמות החנקן הזמינה צמחים, כך שהכוכב לא מסוגל לספק מזון ליותר ממיליארד או מיליארד וחצי אנשים, והתחזית היתה לרעב עולמי אם מגמת גידול האוכלוסין לא תפסק.  אלא שבתחילת המאה הצליח הכימאי הגרמני-יהודי פריץ האבר לקבע חנקן במה שנקרא מאז "תהליך האבר" והדבר פתח את הדרך להופעת דשן כימי, ולהכפלה פי כמה וכמה של פוטנציאל גידול המזון בכוכב. כיום הרוב המוחלט של המזון על פני הכוכב הוא כזה שמגודל באמצעות דשן כימי וגידולו היה בלתי אפשרי ללא ההמצאה של האבר שהיא שאפשרה את גידול האוכלוסין המהיר במאה ה-20. כמובן, בכך היא הכינה את הקרקע לקראת הבעיה הכדולה באה, ובשנות השבעים בספר "גבולות הצמיחה" כבר הזהירו כלכלנים שגידול האוכלוסין האקספוננטיאלי של האנושות (שהתאפשר בזכות תהליך האבר) מעמיד את כולנו בסכנה על גבי כוכב בעל משאבים מוגבלים, אלא שבינתיים התברר שככל שרמת החיים וההשכלה עולות, וככל שתמותת תינוקות יורדת כך גם קטנים באופן טבעי שיעורי הילודה. הגידול האקספוננטיאלי של האוכלסיה הגלובלית שהגיע לשיאו לקראת סוף המאה, התמתן ובמקומות רבים אף התהפך. כך שכיום בכמעט כל מקום שמתרחשים בו תהליכי עיור ומודרניזציה שיעורי הילודה צונחים, כולל כמובן אמריקה ואירופה אבל גם אסיה, המזה"ת ואפריקה. התחזית הדמוגרפית הפופולרית כיום היא שאוכלוסיית העולם תתייצב על כ-9 מיליארד בעוד כמה עשרות שנים, ומשם כנראה תרד באופן טבעי. אז אוקיי, זה משמעותית יותר אנשים ממה שכנראה היינו רוצים לראות על הכדור הזה כרגע, ובכל זאת התחזיות על כך שנמשיך להכפיל את עצמנו שוב ושוב ללא קץ התגלו כנבואות זעם חסרות הצדקה.

הופך להיות מקור האנרגיה הזול ביותר בכוכב. חשמל סולארי

איך כל זה קשור למשבר האקלים ואפקט החממה? ובכן, כיום אנשים שעיניהם בראשם מודאגים (ובצדק!) מנושא שינוי האקלים. הנושא מדאיג במיוחד משום שלשינויי האקלים יש פוטנציאל הרסני בקנה מידה תנ"כי, ומשום שלמרות הראיות לכך שהאחראית לכך הן פליטות של גזי חממה שמייצרת האנושות, רבים מהתאגידים שהעסק שלהם הוא לייצר את הפליטות הללו משקיעים כסף ומאמץ רב כדי לממן מחקרים שיאמרו אחרת, לבלבל את הציבור, להכחיש את הבעיה ולהפוך אותה לסוגיה פוליטית שנויה במחלוקת כדי לתקוע כל ניסיון לפתרון. תחת מתקפת האינטרסים הללו המנגנונים הפוליטיים שוב קורסים ומוכיחים עצמם כבלתי אפקטיביים לחלוטין. ובכל זאת, שוב יש סימנים לכך שהיד הנעלמת של הקוסמוס נכנסת לפעולה: שיעורי פליטת הפחמן במדינות רבות כבר נמצאות בירידה, פחות בגלל הסכמי אקלים לא מחייבים ויותר משום שהתפוקה של אנרגיה סולארית צמחה פי 50 רק בעשור האחרון ואילו עלויות הפקת אנרגיה סולארית צונחות מתחת לעלות השימוש בפחם. במקביל אנחנו מתקדמים גם לקראת גידול סינתטי של בשר שלא רק יפתור את הבעיות של טבעונים וכל מי שמוטרדים מהזוועות שמעוללים בני אדם לחיות אלא יצמצם דרסטית את פליטות גז ההחממה מתאן שידוע כמזיק פי כמה עשרות יותר מפחמן דו חמצני. גם כאן הפתרון צפוי להגיע באותו עקרון מוכר של צמיחה אקספוננטיאלית שעובד בינתיים לא רע בתחום הסולארי. הבשר הסינתטי יוזל באופן מעריכי עד שיהיה זול יותר מבשר שמקורו בחיה ובנקודה זו הצמיחה של תעשיית משק החי, שתורמת בצורה אדירה להתחממות הגלובלית תעצר ותחל לסגת. במקביל הסינים כבר מטילים את כל כובד המשקל על הוצאת רכבי הבנזין מהמחזור והחלפתם במכוניות חשמליות (שיוטענו בחשמל סולארי). כשמחברים את הנקודות האלה בשינויים שמתגבשים בין תעשיית האנרגיה, לתעשיית המזון והתחבורה אפשר להעלות על הדעת מצב שבו אפילו במציאות מייאשת של תאגידים פושעים וממשלות כושלות בעיית האקלים תפתר מעצמה, במידה מסוימת לפחות. זה לא יהיה פתרון מלא, משום שכפי שמתריעים רבים אנחנו רק מתחילים לחוש את השפעות גזי החממה שכבר לכודים באטמוספרה, ועוד נחוש אותן שנים רבות לתוך העתיד (כפי שאנחנו ממשיכים לחוש את תוצאות הילודה המוגברת בעשורים הקודמים). והשאלה הקריטית היא לא כמה גזי חממה אנחנו פולטים כרגע אלא כמה נמצאים באטמוספירה. כלומר יש שיאמרו ובמידה מסוימת של צדק שכל זה הוא כרגע בחזקת מעט ומאוחר מדי. ובכל זאת, זה עשוי להספיק כדי למנוע את האפקטים היותר קטסטרופלים שיש החוזים אותם במקרה שהאנושות תמשיך להעצים את פליטות גזי החממה.

כל מה שנכתב כאן לא נכתב כמובן כדי להפחית מעוצמת הדחיפות הנדרשת לשינוי ההרגלים .הסביבתיים הקיבוציים של האנושות, ומחשיבות עבודת הקודש שעושים כל האנשים שנאבקים לשם כך. המאבק להצלת הכוכב ותושביו מפירותיו הבאושים של הקפיטליזם התאגידי עוד יהיה ארוך וקשה, ובכלל לא בטוח שיצלח, ועם זאת משהו במערך הכוחות משתנה. כל עוד המאבק להצלת הכוכב נסמך על ממשלות לא אפקטיביות והרצון הטוב של אזרחים יחידאים שמתעניינים בנושא אך ניצבים מול ממערכות גדולות ואדישות עד עוינות לנושא האקלים, הכשלון נראה היה מובטח. יש משהו מעודד בכך שכוחות האבולוציה והההיסטוריה מתייצבים פעם נוספת מאחורי האנושות כדי לשנות כיוון רגע לפני ההתרסקות. הפעם, לא באופן מפתיע, הכוחות הקוסמיים הללו חברו עם השחקן החזק ביותר של העידן: הכסף. אנרגיה סולארית, בשר סינתטי ומכוניות חשמליות הופכים כולם לזולים וכדאיים יותר כלכלית מהטכנולוגיות הישנות והמזהמות של הפחם, הנפט, מנועי הבנזין ומשקי הבשר התעשייתיים. כשלוקחים בחשבון שההשפעה של הכוחות הכלכליים הללו, המתדלקים את השינוי המערכתי בצורה אפקטיבית לאין שיעור ממחויבות אישית, ואפילו מחויבות ממשלתית, אפשר להרשות לעצמנו לחוש לרגע חיבה, פליאה ואף תחושת קסם מסוימת נוכח הנוכחות החמקמקה של היד הקוסמית הנעלמה – הגרסה האבולוציונית הרכה והלא מובנת מספיק של ההשגחה הכללית בהיסטוריה האנושית.

טכנולוגיות של חרדה – על התפקיד של אמוטיקונים בתרבות הדיגיטלית

האם תקשורת במסרונים מיידיים הופכת אותנו לאנשים רגשיים, חמים ואינטימיים יותר? טענה כזו עשויה להשמע מוזרה – היא סותרת את מה שאנחנו שומעים לרוב על האופן שבו תקשורת אלקטרונית מרדדת את השיח הבינאישי, ובכל זאת אי אפשר להתכחש לסנטימנטליות המוחצת של העולם הוירטואלי ולאופן שבו אמוטיקונים מסייעים לאנשים לבטא ביום יום רגשות שהם מתקשים ­– לא מסוגלים ממש – לבטא פנים מול פנים.

במרחב האלקטרוני אנחנו מוצאים את העוז למלא את המסך בלבבות גם מול אנשים קרובים שבעבר התקשינו לומר להם מילה קטנה של חיבה, ואפילו מול אנשים שאנחנו בקושי מסוגלים לסבול בחיי היום יום. כמה קל לשלוח נשיקות מלובבות, לחייך מאוזן לאוזן, לצחוק עם שיניים חשופות ואפילו ולבכות מרוב צחוק כשאתה אמוטיקון נטול גוף בחלל הוירטואלי.

זה כאילו הוירטואליות באה לסייע לנו להתמודד עם דרישות החיברות המוגזמות שמושתות על כל אחד מחבריה של חברת הנמלים הרגשניות הדורשת אינטראקציה מתמדת עם מספר גובר של זרים. החיים לצד בני אדם אחרים דורשים מכל אחד ואחת להיות שחקנים, להפגין את הרגשות שמצפים מאיתנו להפגין ולהגיש אותם בתזמון מושלם ובביצוע אמין – כל פעם כשאומרים לנו מילה טובה, כשמספרים לנו בשורה טובה או נוראה, כשמראים לנו משהו יפה או מזעזע, מבקשים מאיתנו משהו או סתם שואלים אותנו מה שלומנו. אמנם במערכות יחסים קרובות ואינטימיות אנחנו יכולים לעיתים להרפות מהמסכה ולהפגין כיצד אנחנו מרגישים באמת, לתת לפרצוף חמוץ או לאינטונציה אומללה להשתרבב להם מבלי משים ולפטור אותנו מרגע מרגשות שאיננו נותנים להם בדרך כלל ביטוי, אבל רוב האנשים נאלצים רוב היום לזייף חיוכים, התרגשות, התלהבות ושלל רגשות אחרים על מנת לעמוד בציפיות הסובבים אותם.

לדבר הזה יש מחיר נפשי כבד. ידוע שעובדים שנדרשים לחייך כל היום (קופאים ברשתות מזון מהיר למשל) סובלים משיעורים גבוה יותר של דכאון. אשליית החביבות והעליזות אינה באה בקלות. החובה לזייף במסיכת העור והקול שלנו את התחושות שמצופה מאיתנו לבטא בסיטואציות חברתיות היא מייגעת ומתישה, במיוחד מבחינה פסיכולוגית.

מסרונים מידיים עתירי אמוטיקונים מסייעים בידינו להירגע מעט מנשף המסיכות החברתי שאנחנו מוזמנים אליו בכל אינטראקציה על ידי מילוט לנשף מסיכות וירטואלי שרחום יותר למגבלות מסכת העור והקול שלנו, שנמתחת עד הקצה ביום של אינטראקציות חברתיות שטחיות. הם מאפשרים לנו להפגין חיוך גם בלי להפעיל את השרירים היגעים של הפנים, ולצחוק כמו חמורים בלי להדרש לעצם המפגן הפיזי המתיש של זיוף צחוק גדול. הם טכנולוגיות המקלות עלינו את החיים בעולם שדורש מידה רבה כל כך של אינטראקציות שטחיות ומסייעות לנו להתרכז בבחירת דימויים של רגשות מבלי להידרש להפיק אותם פיזית. זו כנראה הסיבה מדוע אנשים מעדיפים לשוחח באמצעות אמוטיקונים ונמנעים משיחות וידאו כמו מאש. אנחנו לא רוצים שיראו את הבשר המוגבל שלנו, את החיוך המאולץ. האמוטיקון מבטא טוב יותר וללא מאמץ בדיוק את מה שרצינו להביע.

אמוטיקונים הם אידאות של רגשות, צורה וירטואלית מופשטת המסמנת משהו מורכב הרבה יותר כמו רגשות אנושיים והאופן בו הם מתבטאים בפנים ובקול שלנו. זהו פרפורמנס וירטואלי שחוסך מאיתנו את הצורך לבצע את הפרפורמנס הפיזי המתיש. מהבחינה הזו אין פלא שהשימוש בהם נוסק בתקופה בה אנשים חשים במידה גוברת שמוראות התקשורת האנושית הן מעבר ליכולתם. העידן הנוכחי מוגדר על ידי מומחים כעידן חרדה ובמיוחד חרדה חברתית. מאז 1980 זינק מספר האנשים שסובלים מחרדה מ-4% לחצי מהאוכלוסיה הכללית, ויש מי שרואים בעיסוק המתגבר בחרדה את סימן ההיכר של הדור.

האמוטיקון הוא המגן המושלם לעידן החרדה, שמאפשר לנו להרגע בין סמיילים שבעי רצון ומרגיעים, לבין נשיקות וחיבוקים מתמסרים בתקופה שבה קשה לנו יותר מאי פעם לחוש שבעי רצון, להרגע או להתמסר.

יותר ויותר אנשים לא אוהבים היום לדבר בטלפון, מסיבות לא כל כך שונות מאלו שכבר דנתי בהן מעלה. הטלפון מאלץ אותנו להקשיב לאדם השני בתנאיו שלו, לספק תגובות מיידיות וספונטניות, ולהחשף או להאלץ להעמיד העמדת פנים באמצעות מניפולציה של גוון הקול שלנו. אמוטיקונים חוסכים מאיתנו את כל זה, ומהבחינה הזו הם מתת אל של ממש. יש כמובן מי שיגיד שהם רק ממסמכים אותנו מהעולם ומונעים מאיתנו את אפשרות המפגש האמיתי איתו, אבל גם על זה ניתן להתווכח. האם אנחנו באמת רוצים להחשף כל הזמן? מגני האמוטיקון יגידו שאפשר לקיים תקשורת רגשית אינטנסיבית במקומות מסוימים, אבל לנסוג לחמימותו העוטפת והמגנה של האמוטיקון בנקודות אחרות, כאשר אנחנו לא רוצים להיות אינטנסיביים רגשית, או כאשר אנחנו רוצים להיות אינטנסיביים רגשית אך לא מעזים לעשות זאת פנים אל פנים או אפילו בטלפון. האמוטיקון מבחינה זו, הולך ומבסס עצמו כמרכיב מרכזי בתזונה הרגשית ובוויסות הרגשי של העידן האלקטרוני.

%d בלוגרים אהבו את זה: