ארכיון קטגוריה: פסיכדליה

ניקיון פסיכדלי

איך החוויה הפסיכדלית יכולה לשפר את רמת הניקיון בביתכם

cleaning2

יש להזהר שלא להגזים במינון על מנת שלא להגיע למצב של המנקה הפסיכדלי הנראה מעלה. אילוסטרציה.

תיאוריית הקוף המסומם של טרנס מקנה טענה שפטריות הפסילוסיבין שיחקו תפקיד חשוב באבולוציה האנושית. כשצורכים מהן כמויות קטנות, הפטריות מחדדות את החושים ואת התפיסה של פרטים ויזואלים ושמעיים ובכך, טען מקנה מקנה, הן מסייעות בציד ובליקוט המזון. על פי מקנה, אכילת פטריות לא רק מחדדת את התפיסה, אלא גם מגבירה את החושניות והיכולת הורבלית, ובכך מעניקה למי שאוכל אותן יתרון אבולוציוני בברירה המינית. כך, לטענתו, היו הפטריות סוכן ממריץ לאבולוציה של התודעה והמח האנושי.

נזכרתי בתיאוריית הקוף המסומם של מקנה לאחרונה כשערכתי נקיונות בבית. תמיד הייתי גרוע בלנקות, למרות החניכות שערכו לי המורה בבית ספר, הרס"ר בצבא וחברותי לאורך השנים. לאחת החברות הללו, עם זאת הייתה תובנה מאוד מעניינת בנושא נקיון. היא הסבירה לי שכדי לנקות צריך קודם כל לראות את הלכלוך – לזהות אותו.

הטיעון הזה משך את ליבי. הוא הזכיר לי את הדימוי הפסיכדלי של דלתות התודעה – כדי לדעת לנקות, היא הסבירה לי, צריך לפתוח את דלתות התודעה – לשחרר את העיניים מהמבט המורגל שלהן, שמרפרף על פני הפרטים השונים של המציאות בלי לתפוס אותם באמת, על מנת שיראו את המציאות כפי שהיא.

דברים דומים אמרה לי שותפה לדירה כשהסבירה לי איך היא מנקה את הדירה. "אני פשוט הולכת למקומות רנדומליים בבית, ואז אני עוצרת, מסתכלת ורואה מה יש בשדה הראיה שלי שמפריע לי. אז אני מדמיינת איך הייתי רוצה שזה יראה, ומה אני צריכה לעשות כדי שזה יראה ככה."

מדהים! ניקוי הבית כתהליך של התנבאות, ופעולה אקטיביסטית בשטח שיוצרת במציאות את הסדר ההרמוני של התודעה!

נדמה שהתכונה שהופכת את המיקרודוזינג הפסיכדלי לכלי שימושי במסגרת חוויה של ציד וליקוט – ההעצמה של תשומת הלב לפרטים קטנים במרחב – יכולה להפוך אותו לשימושי מאוד גם בניקיון הבית. גורם נוסף שהופך את המיקרודוזינג הפסיכדלי ליעיל עבור האדם המנקה הוא ההנאה האסתטית שהאדם במצב תודעה פסיכדלי מפיק ממרחב מרחב הרמוני ונקי, המייצרת בו כמיהה פנימית להרמוניה וניקיון ומעצימה את ההנאה מתהליך הניקיון כתהליך של טיהור העולם הפנימי. בעולם שהחוויה הפסיכדלית בו עברה לגאליזציה לקחת 10-20 מיקרוגרם של אסיד ביום של נקיונות לבית יסייע למי שמתקשה לנקות את ביתו לעשות זאת כהלכה, וגם לשמור על מצב רוח טוב תוך כדי.

מודעות פרסומת

על סמים ואנשים – מחשבות מהחלל הפסיכונאוטי

 הפעם הראשונה

כמו כל מצב תודעתי ששונה מהמצב התודעתי הרגיל שלנו, מצבי תודעה פסיכונאוטים הם משהו שקשה לכתוב אודותיו הביתה ("הביתה", כלומר למצב התודעה הביתי והשגור). לכן אנחנו נוטים לבוא לחוויות סמים ראשונות מתוך תחושה של סקרנות, כשהדרך היחידה לללמוד היא להתנסות, לזנק מתוך מצב של חוסר ידיעה למצב של ידיעה.

 הפעם הראשונה שעושים סם חדש היא חציית סף, קפיצה לתוך חלל בלת ידוע שמתבהר רק כשנכנסים לתוך מרחב החוויה עצמו.

 אפשר לחקור הרבה אודות הסם הזה לפני שמתנסים בו. אפשר לקרוא אודותיו או לשאול על זה אפילו רגע לפני:

"בפעם הראשונה שעשיתי DMT אמרתי לעצמי - זה לא סם, זה קסם!". טרנס מקנה.

".בפעם הראשונה שעשיתי די.אמ.טי אמרתי לעצמי – זה לא סם, זה קסם!". טרנס מקנה.

כמה זמן אני ארגיש את זה?

 איך זה מרגיש?

איפה מרגישים את זה? בגוף? בחושים? בתודעה?

זה מפחיד או מרגיע? מעייף או ממריץ? מרעיב או מונע רעב?

וכו' וכו' וכו'

השאלות הללו מאבדות את הרלבנטיות שלהן במהירות לאחר שהאדם פוסע לתוך החלל החדש של הסם. ברגע כשהחוויה התחילה כבר אין צורך לשאול שאלות או לדמיין את החוויה של הסם – כעת אפשר כבר לחוש את הדבר עצמו.  מספר שעות, ולפעמים אפילו דקות או שניות יכולות ללמד אותנו על סם יותר משנים של קריאה בספרים.

ומצד שני, חוויה ראשונה עם סם מסוים יכולה אמנם ללמד המון אודותיו אבל בדרך כלל היא לא מספיקה על מנת להבין אותו באמת. כלומר, אפשר להבין הרבה דברים על סם באמצעות חוויה בודדת, אבל ברוב המקרים אי אפשר להבין אותו לאשורו. החוויה הבודדת לא מספיקה על מנת לגבש עמדה מושכלת באמת. בפעם הראשונה ששתיתי אלכוהול לא באמת הבנתי מה זה אלכוהול, בפעם ראשונה שעישנתי לא ממש הבנתי מה זה קנאביס, ובפעם הראשונה שאכלתי פטריות לא ממש הבנתי מי הן הפטריות.

הסיבה היא שסמים, כמו אנשים, הם ישויות מורכבות. כמו שקשה לגבש רושם מקיף על אדם מפגישה אחת שהאופי שלה נקבע על ידי הנסיבות שבהן נפגשתם, מקום הפגישה, מצב הרוח של הנוכחים והאנשים האחרים בסביבה כך קשה לבודד את ההשפעה של סם מהנסיבות המקיפות את השימוש בו. חווית סם היא משוואה עם לפחות שני נעלמים – הסם, וכל שאר המרכיבים שמייצרים את החוויה. על מנת להבין סם כהלכה, יש צורך לבודד אותו מהנסיבות הספציפיות שבהן חווינו אותו בפעם הראשונה. רק באמצעות שילוב של מספר נקודות מבט ניתן לגבש אודותיו פרספקטיבה. רק כך אפשר להבין סם.

אם אפשר בכלל להבין סם.

כי סמים כמו אנשים הם דבר משתנה. הקנאביס של אדם אחד הוא לא הקנאביס של אדם אחר, והקנאביס של העישון הראשון אינו הקנאביס של העישון ה-50 אינו הקנאביס של העישון ה-500.

אנשים וסמים נמצאים במערכות יחסים דינמיות. כמו מערכות יחסים בין אנשים, אופי מערכות היחסים האלה נקבע בדרך כלל מוקדם בתחילת הדרך: יש קליק או אין. כמו מערכות יחסים עם אנשים, הקשר בין האדם לסם עשוי להפסק אם מערכת היחסים הופכת פחות פוריה או רלבנטית עבור האדם (לסם יש פחות אמירה מבחינה זו). וגם כאן, כמו ביחסים בין בני אדם, עשויים להתפתח יחסים לא בריאים שיצרו תלות בין האדם לבין הסם, זמן רב אחרי שמערכת היחסים ביניהם כבר הגיע למיצוי מלא והפכה למשהו שחבריו הטובים של האדם מתפללים שיעלם מחייו.

תדירות

מה התדירות הנכונה לשימוש בפסיכדלים?

זו כמובן שאלה בעייתית מאוד. התדירות הפסיכדלית משתנה מאוד מאדם לאדם, בין אלו שחווים חוויות פסיכדליות לעיתים תכופות יחסית לבין אלו שלא מעוניינים בהן כלל, ואולי אף רצוי שלא יעברו אותן.

השאלה גם מסתירה בחובה הנחת מוצא בעייתית בנוגע לשימוש בפסיכדלים – שטריפ הוא טריפ הוא טריפ, ושכל חוויה נספרת באופן זהה ביומן החוויות הפסיכדלי. למעשה חוויות פסיכדליות מתחלקות לסוגים שונים. מצד אחד, יש חוויות פסיכדליות רבות עוצמה, אותן חוויות הירואיות שטרנס מקנה הילל ושיבח כמשברות את האגו ומשגרות את האדם למימדים חדשים. ומצד שני יש גם חוויות פסיכדליות עדינות מאוד, חוויות מיקרודוזינג של עשירית טיפה שאנשים מסוימים עושים בהן שימוש יומיומי, כמעין תרופה הומיאופתית המחזקת יצירתיות ואת תחושת החיבור.

נהג לעיתים קרובות לעשות שימוש בכמויות מזעריות של לסד כסוג קטליזטור תודעתי. הכימאי אלברט הופמן.

נהג לעיתים קרובות לעשות שימוש בכמויות מזעריות של לסד כסוג קטליזטור תודעתי. הכימאי אלברט הופמן.

כמובן שהתדירות הרצויה לחוויות הרואיות ולחוויות מיקרודוזינג שונה בתכלית. בעוד שחוויות הירואיות הן משהו שרוב הפסיכונאוטים מעדיפים להתנסות בו לעיתים רחוקות בלבד, יש, כאמור, גם מי שעושים במיקרודוזינג שימוש כחלק מחיי היומיום.

באופן גס ניתן לחלק את עולם החוויות הפסיכדליות לשלוש רמות שונות. (לצורך הנוחות השתמשתי באסיד כקנה המידה לטבלה הזו. אני נותן כאן הערכה בטיפות על פי טיפה היפותטית בעוצמה של 100 מיקרוגרם)

5-30 מיקרוגרם – מיקרודוזינג. חוויה עדינה יחסית. 1/20 עד רבע טיפה.

50-250 מיקרוגרם – חוויה פסיכדלית בעוצמה בינונית. חצי טיפה עד טיפה וחצי.

400 מיקרוגרם ומעלה – מנת היי-דוז. ארבע טיפות ומעלה.

החלוקה הזאת בעייתית מכל מיני בחינות. ראשית כל משום שבנסיבות מסוימות חווית מיקרודוזינג עשויה להפוך לחוויה עוצמתית יחסית בעוד שגם 400 מיקרוגרם לא תמיד מבטיחים חוויה הירואית. אנשים שונים חווים סמים באופנים שונים בזמנים ובנסיבות שונות. ובכל זאת, היא כן מרמזת על כך שכל אחת מהמנות הללו ממלאת פונקציה שונה בעולמו של הפסיכונאוט.

חוויות מיקרודוזינג משמשות במידה זו או אחרת כחלק מחיי היום יום: הן יכולות להעשיר חוויות שונות ולשמש במגוון פעילויות: כתיבה, נגינה, פעילות גופנית, הרפיה, טיול בטבע, ניקיון בית ועוד. היחסים עם האגו לא משתנים בצורה משמעותית.

חוויות בינוניות בעוצמתן הן החוויות הפסיכדליות ה"סטנדרטיות" כפי שרוב האנשים מכירים אותן. הן יכולות להתאים למסע עם חברים בטבע, למסיבה, לטקס או למגוון אירועים מיוחדים אחרים שבהם האדם מפריש עצמו מחיי היום יום, אבל עדיין נמצא בתוך המסגרת של העולם הזה. היחסים עם האגו עשויים להשתנות במידה ניכרת אבל מבנהו הכללי של האגו עדיין נשמר.

חווות היי-דוז, שטרנס מקנה כינה אותן "הירואיות" הן חוויות בעוצמה גבוהה כל כך שלא ניתן ובלוא הכי לא רצוי לשלב אותן במסגרת של העולם הזה. אלו חוויות עוצמתיות שכדאי לעבור אותן אך ורק בסביבה תומכת ובטוחה לחלוטין. אלו חוויות שבמהלכן האגו עשוי להמחק לחלוטין ושמתרחשות בהן לעיתים חוויות מיסטיות משנות חיים.

התדירות הרצויה משתנה בהתאם לגודל המנה. ככל שעולה גודל המנה, כך כמובן יעלה גם הזמן המומלץ לריווח בין חוויה לחוויה. לדוגמה, פעם בחודש זו תדירות גבוהה מאוד לטריפ הירואי אבל היא לא תדירות גבוהה לחווית מיקרודוזינג.

לסיכום, אין תדירות מומלצת אחת לשימוש בחומרים פסיכדליים. יש אנשים שיעשו בפסיכדלים שימוש יומיומי ויש מי שמעדיפים לשמור אותם להזדמנויות מיוחדות, פעם בכמה שנים, אולי רק פעם אחת בחיים. תהיה התדירות הרצויה לכם אשר תהיה, את משק הפסיכדליה הביתי אפשר ורצוי לכלכל תוך כדי התחשבות במצב הנוכחי בחיים, ובשאלות כמו מה אנחנו רוצים להפיק מחומר מסוים ואיזו סוג של יחסים היינו מעוניינים לטפח איתו.

 על סמים ודעות קדומות

אם נקבל לרגע את העמדה הילידית שלכל צמח משנה תודעה יש ספיריט ששוכן בו, הרי שאין בעולם הרבה ישויות שאנשים חשים כל כך בנח להחזיק כלפיהם בדיעות קדומות ומכלילות כמו כלפי סמים.

טהרנות פסיכופרמקולוגית היא עמדה נפוצה בהרבה ממה שנהוג לחשוב, אם מישהו בכלל נוהג לחשוב על הנושא. לטוב ולרע, קשה למצוא אנשים שאין להם דעות קדומות שליליות על סמים אלו או אחרים. בדרך כלל, ככל שיש לאותם אנשים פחות ניסיון עם סם מסוים, כך הדעות הקדומות שלהם לגביו יהיו מוצקות יותר. אנשים שאין להם כל ניסיון עם חומרים מסוימים נוטים להחזיק בדעות הקדומות המוצקות ביותר אודותיהם.

רוב האנשים אוהבים לחלק את הסמים לסמים טובים וסמים רעים, או קדושים וטמאים. הם אוהבים לחשוב שהסמים שהם עושים הם הסמים הטובים והסמים שאנשים אחרים עושים הם הסמים הרעים, למרות שקורה שהם מתנסים בסמים הרעים ואז הם לפעמים ירגישו רע לגבי זה.

מוות בעינויים למעשני טבק. הסולטן מוראד הרביעי.

מוות בעינויים למעשני טבק. הסולטן מוראד הרביעי.

ככה חינכו אותנו כמובן. חינכו אותנו שיש כמה סמים לגיטימיים (אלכוהול, ניקוטין וקפאין), וסמים רעים ולא לגיטימיים. כמובן, בתוך הקבוצה של הסמים הרעים יש סמים רעים יותר וסמים רעים פחות. בעוד שעישון מריחואנה מתקבל בחברה שלנו בסלחנות יחסית, הרי שקוקאין מעורר אימה וזעם רבים יותר בציבור, ואילו הירואין וקראק נחשבים לשטן האולטימטיבי שאפילו שוחרי לגאליזציה מתנגדים לו לרוב נחרצות. ועדיין, הדעות הנחרצות הללו נוטות לעיתים קרובות להשתנות לאורך השנים. מריחואנה נחשבה פעם לסם נורא מאוד, כזה שיוציא אותך מדעתך ויגרום לך לרצוח את דודתך. היום איש כבר אינו מאמין למעשיות הסבתא האלה. מעשני טבק רוסים הסתכנו פעם בגלות, ראשיהם של נתינים סיניים שהמרו את האיסור האימפריאלי על עישון טבק שופדו על גבי חניתות ואילו הסולטן העותומאני מוראד הרביעי גמל על החטא הנורא של עישון הטבק בעינויים למוות.

לסמים רעים באמת, כמו קראק והירואין, יש שמות מפחידים מספיק שרוב האנשים יעדיפו להתרחק מהם כמו ממחלות מין, מבלי לשקול יותר מדי בגוף העניין. יש לכך כמובן סיבה. סמים הם דבר מסוכן וסמים מסוימים כמו הירואין או קראק מסוכנים במיוחד וכבר חרבו את החיים של לא מעט אנשים שלא פחדו מספיק. פחד ככלות הכל, הוא מנגנון הגנה אבולוציוני מהמעלה הראשונה.

אז אנשים מספרים לעצמם את הסיפורים על הסמים הטובים והסמים רעים. לא חסרים סיפורים.

יש צרכני אלכוהול שמספרים לעצמם שמריחואנה מורידה לך את המוטיבציה. ויש צרכני קנאביס שחושבים שאלכוהול עושה אותך אדם אלים וגס רוח. (שני הסמים יכולים לעשות את זה לאנשים מסוימים, זה לא אומר שזה מה שהם עושים). יש אנשים שלוקחים ריטלין כל יום ולא יגעו לעולם בטריפ. יש אנשים שלוקחים טריפים ולא יחשבו לעולם לגעת בריטלין. על העובדה שריטלין שימש בתקופה מסוימת במחקר הפסיכדלי כסוג של תחליף לאסיד בכמויות קטנות רוב האנשים האלה כמובן לא יודעים.

הנה רשימה של  סמים, חלקם מקובלים יותר בחברה שלנו וחלקם פחות. קראו אותה וחשבו על כל סם, מה הדעה שלכם עליו? האם זה סם חיובי או שלילי? האם אי פעם התנסיתם בסם הזה? האם הייתם שוקלים לעשות זאת?

אלכוהול, קנאביס, מבסוטון, סירוקסט, קפה, ריטלין, מיץ גת, אפדרין, ציפרלקס, אמפטמינים, ברביטורטים, לסד, פטריות, 2CI, 2CB, זנקס, פיוטה, מסקלין, גת, חגיגת, ניקוטין, קוקאין, הירואין, קראק, קרוקודיל, איבוגה, איוואסקה, קטמין, PCP, GHB.

סביר להניח שחלק מהסמים ברשימה נראים בעיניכם סימפטיים או מסקרנים יותר, חלק פחות וחלק אתם בכלל לא מכירים. ומה לגבי הסמים שרק השם שלהם כבר מעורר בכם אימה?

מעטים האנשים שאין להם שום דעה קדומה על אף סם. בדרך כלל זה לא סוג האנשים שתרצו להסתובב איתם, כי אנשים שאין להם שום דיעה קדומה על אף סם נוטים להיות אנשים שצריכת הסמים שלהם יוצאת מגדר איזון.

הירואין גרם לו להרגיש ששום דבר לא מאוד חשוב לו. אלכסנדר שולגין.

הירואין גרם לו להרגיש ששום דבר לא מאוד חשוב לו. אלכסנדר שולגין.

מצד שני צריך לזכור שאף אחד מהסמים האלה הוא לא השטן בכבודו או בעצמו, לא משנה מה מנסים לומר לנו. הם בסה"כ מולקולות פסיכואקטיביות שמעבירות את התודעה והגוף של האדם דרך חוויה מסוימת. לחוויה הזו יש ערך מסוים, שתלוי בעיקר במה אנחנו לוקחים ממנה. השאלה האם אנחנו מעוניינים לצרוך את הסם הזה פעמים נוספות, או אפילו פעם אחת בודדת היא שאלה שונה לחלוטין, ובמקרים מסוימים התשובה יכולה להיות "לא" החלטי.

אין הרבה אנשים שמסוגלים לבוא לסמים בלי דעות קדומות בלי לפשל וליפול לאורך הדרך – הניסיון לעשות זאת היה מנת חלקם של לא מעט פסיכונאוטים שביקשו לבקר אישית כל פינה של התודעה במסע המחקר הפנימי שלהם. לירי  הרגיש חובה לנסות הירואין אחרי שבורוז' וגינסברג עשו זאת, אבל לאחר מספר חוויות חש שהסם קונה בו שליטה והשמיד את המלאי שהיה בידו. שולגין  התנסה גם הוא בהירואין, אך החליט כנגדו לדבריו משום שתחת השפעת הסם שום דבר לא היה חשוב מאוד עבורו. הסיפור שלהם ושל עוד פסיכונאוטים אחרים שהתנסו בכמעט כל סם אפשרי והמשיכו הלאה בדרכם הפסיכונאוטית מלמד אותנו שזה אפשרי לנסות כמעט כל סם בלי להרוס את החיים שלך. אפשרי, אבל לא לכל אחד, לא נטול סיכונים ולא בהכרח נכון, וזו אולי חלק מהסיבה מדוע דעות קדומות על סמים הן כל כך שימושיות עבור החברה שלנו, גם כשהן לעיתים קרובות מוטעות מיסודן.

הוידיואים הפסיכדליים האהובים על טרנס מקנה

באתר ה-Daily Psychedelic Video עלה היום פוסט שלי הכולל חלקים מתוך הראיון האחרון של טרנס מקנה, שבהם הפילוסוף הפסיכדלי מדבר על המשמעות המטאפיזית של אנימציה ונותן המלצות לוידיואים פסיכדליים. אפשר לקרוא כאן.

הסמים הסמי-חוקיים: מחשבות על המבסוטון ומיסטר נייס גאי

את הסמים משני התודעה ניתן לחלק לארבע סוגים: סמים חוקיים, סמים בלתי חוקיים, סמי מרשם וסמים חוקיים למחצה.

 בסמי התודעה החוקיים  נכללים סמים משני תודעה הזמינים לכל דורש, לעיתים תחת מגבלות מסוימות, כגון אלכוהול, טבק, קפה, תה, שוקולד וסוכר. ברשימת הסמים הלא חוקיים ניתן למנות את הסמים הפסיכדלים, האקסטזי, הקוקאין, ההירואין וכל שאר הסמים שאסור למכור או לקנות אותם תחת שום תנאי שהוא. בקטגוריית סמי המרשם נמצאים כל אותם סמים שאותם רשאים רופאים לרשום לחולים העונים על אבחנות מסוימות כגון ריטלין, פרוזאק, מריחואנה רפואית וכו'.

במקביל לשלוש קטגוריות הסמים המרכזיות הללו: מהסמים הנמכרים לכל דורש, לאלו הדורשים מרשם רופא, לאלו שאינם חוקיים כלל, מתקיים לו עולם נוסף ובולט פחות של סמים משני תודעה – המגזר הרביעי של עולם הסמים. זהו עולם ביניים: חוקי פחות מבתי המרקחת והבארים, חוקי יותר מסוחר הסמים. עולם הסמים האפורים, הסמים החוקיים למחצה.

הסמים החוקיים למחצה הם סמים משני תודעה שהמשטר, על חשדנותו ועויינותו האוטומטית כלפי כל חומר חדש לשינוי תודעה, אינו מגלה אליהם כמובן כל אהדה, אלא שהוא עדיין לא הספיק להוציא אותם מחוץ לחוק, או לחלופין סמים שהוצאו מהחוק רק לאחרונה, או סתם כאלו שהמשטר בקהות חושיו המנותקת והאטומה עדיין לא הבחין בקיומם.

על קבוצת הסמים נמנו בארץ בשלבים אלו או אחרים בעשור האחרון החגיגת לסוגיו השונים, מבסוטון ומיסטר נייס גאי לסוגיהם, הסלביה דיבינורום, ועוד סוגים של ממריצים כמו הגת, מיץ הגת, האפדרין, כדורי מסיבות שונים או תערובות עשבי עישון שונים. אלו הם סמים שקיימת לגביהם עדיין סוג של עמימות שמאפשרת למוכרים אותם ולמשתמשים בהם להעמיד פנים שאינם לוקחים חלק בפעילות בלתי חוקית.

בניגוד למגזרים השני והשלישי של עולם הסמים, השימוש בסמים הסמי-חוקיים לא דורש מרשם רופא, קשרים לסוחרי סמים או הסתכנות במעבר על החוק. מה שהסמים הללו עושים זה להפוך את שינוי התודעה הפסיכופרמקולוגי לזמין כל מיני אנשים שאין להם את הגישה לעולם הסמים, את האומץ להפוך לחלק מפעילות בלתי חוקית, או את הכסף הדרוש לקניית סמים איכותים. הם מאפשרים לאנשים הללו גישה קלה וזולה לחומרים משני תודעה וסיפור כיסוי טוב לספר לעצמם ולסביבתם. סמי התחום האפור הם סמים לעניים. לעניים כספית, לעניים בידע על סמים ולעניים בקשרים החברתיים.

את רובן של אוכלוסיות הצרכנים של הסמים הללו ניתן לכנות אוכלוסיות מוחלשות פסיכואקטיבית. אלו הן אוכלוסיות מועטות אמצעים להרחבה תודעתית מושכלת ומודעת הניחנות במספר מאפיינים בסיסיים:

  1. אין להם את הממון הדרוש לרכישת סמים באיכות גבוהה.
  2. יש להם אוריינות פסיכופרמקולוגית נמוכה. אין להם דרך לאמוד את הנזקים שיוצר סם מסוים ואת הדרכים לצמצמם, ובלווא הכי אין להם ידע רב על סוגי סמים שונים, אפקטים שונים, השפעות לוואי וחשיבות הסט והסטינג (הכוונה והסביבה).
  3. אין להם את הקשרים האישיים הדרושים על מנת להשיג סמים לא חוקים או סמי מרשם.

 האנשים הללו הם השכבות החלשות של עולם התודעה, אנשים שאיש לא לימד אותם על מצבי תודעה ושנטולים אמצעים כלכליים או חברתיים לפתח את זכות הבחירה הפסיכואקטיבית שלהם.[1]

 רוב חנויות הסמים הסמי-חוקיים נמצאות באיזורי בילוי כמו אלנבי או פלורנטין. הן מוכרות את מרכולתן לצעירים סביב גיל ה-20 (רבים מהם חיילים או בני עשרה) שבאו לתל אביב לבלות בעיר הגדולה. מוכר באחת ממרכזי הסמים החוקיים-למחצה הללו סיפר לי על דור שלם של אנשים צעירים שכבר לא מכירים משהו אחר, ושכל תרבות הסמים שלהם סובבת סביב המבסוטון. אנשים שהידע העיקרי שלהם על סמים מגיע מהתרבות הפופולרית והתעמולה הממשלתית, שהסם המועדף עליהם הוא בדרך כלל אלכוהול ושדפוסי השימוש שלהם בסמים הם בלתי-רפלקטיביים. אנשים שאוהבים לדפוק את הראש בזול ועם מינימום של אידאולוגיה או כבוד לסם. אלו האנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לשלם 100 שקל לגרם מריחואנה או 400 לגרם קוקאין. לכן הם צריכים להסתפק בגרסאות זולות שלהם כמו החגיגת או המבסוטון. מטבע הדברים אלו הם גם האנשים שעומדים בשורה הראשונה של נפגעי הסמים.

תחליפי תודעה

ברוב המקרים יש סיבה לכך שלסמי פיצוציות אין מוניטין נהדר כל כך בארצנו. במקרים רבים מדובר בגרסאות נחותות מבחינה חוויתית ומפוקפקות יותר מבחינה בריאותית לסמים אחרים.

קחו למשל את החגיגת, ששימש בליינים תל אביביים רבים כתחליף קוקאין במשך שנים ארוכות, ושעדיין ניתן להשיגו בחנויות מסוימות. המחיר של החגיגת והזמינות שלו הפכו אותו לפופולרי עוד יותר מקוקאין. אלא שההשפעות של השניים לא היו זהות כלל וכלל. כך למשל תיאר לי את ההבדל ביניהם משתמש לשעבר של קוקאין וחגיגת:

"'חגיגת' או 'קוק לעניים' משמעותית יותר זול. בימים הטובים היה אפשר להשיג 4 ב-100 ש"ח לעומת 1 גרם קוק ב- 400 ש"ח מינימום. ברור שגם החוויה יותר עוצמתית עם קוק. עם קוק אתה יכול להרגיש 'כל-יכול' לפעמים או 'סופרסטאר', "גבוה" לעומת החגי, שבד"כ משאיר אותך בלבל נמוך אפילו עד שפל…

כמובן שמתלווה לזה גם הפן החברתי… יש הבדל אם אתה מציע לבחורה שורה של לבן בגאון, מול החשש שייווצר עליך רושם רע משימוש בסם הפיצוציות. זה גם הרבה יותר ממכר, כי זה כל כך זמין.

ואולי הכי חשוב זה הדאון, דאון של חגי בסוף נגמר בתפילות קשות לאלוהים שיתן לך לחיות עוד יום, עירנות טוטאלית כשאתה כבר מת לישון, בקיצור קשה שאין לתאר. לעומת הירידה של הקוק שגם היא לא איי-יא-יאיי אבל איפה שהוא גם מלמדת, ולפעמים אפילו יורדת קל מאד…"

דוגמה אחרת ניתן למצוא במבסוטון ובמיסטר נייס גאי, תחליפי המריחואנה שמוצעים כיום למכירה ברבות מפיצוציות הסמים החדשות. הסמים הללו מבוססים על קנאבינואידים סינתטיים ממשפחות כימיות הנושאות שמות כגון JWH, AM, HU או CP ובניגוד לתפיסה הקיימת אצל אנשים מסוימים כאילו החומרים הללו בטוחים יותר משום שהם חוקיים ונמכרים באריזות, הם עשויים להיות מסוכנים אנספור מונים מעישון קנאביס, צמח בטוח יחסית שמאחוריו היסטוריה ארוכה של שימוש ענף בתרבויות ברחבי העולם. כך למשל לסמים הללו עשויים להיות במקרים מסוימים תופעות לוואי שלא מופיעות בשימוש בקנאביס ויש להם גם טווח עוצמות רחב מאוד. חלק מהם (JWH-18) מתחברים לקולטנים קנאבינואידים במוח בעצמה של פי 5 ממריחואנה. אחרים פי 20 ויש גם סמים כגון ה-HU210 שיש להם עוצמה של פי 800 מזה של קנאביס רגיל. התוצאה היא שמנה שתראה סבירה למי שרגיל בקנאביס, או בחומרים חזקים פחות עשויה להתברר כמנת יתר החזקה עשרות מונים מהמנה הרצויה. גם תרבות הסמים שהתפתחה סביב החומרים הללו היא בעלת נטיות הרסניות יותר מזו של הקנאביס. באתר EROWID יש למשל סיפורים על קבוצות חברים שנפגשות לעשן AM2201 ושמבלות לאחר מכן את הערב בהקאות קבוצתיות ובלדפוק את הראש בקיר.

אחת הבעיות המטרידות ביותר היא שאף שיתכן שחלק מהקנבינואידים הסינתטיים אינם מזיקים יותר מממריחואנה טבעית ויתכן שאף יש להם השפעות מיטיבות, המידע הקיים עליהם מועט ושקיות ה"קטורת" הנמכרות בפיצוציות הסמים גם אינן מכילות כל מידע בנוגע לסוג החומר הפעיל. אפילו אם תשאלו את המוכר מה החומר הפעיל בסם, הוא לא ידע לומר לכם. באופן זה צרכני הקטורת הופכים לשפנים בניסוי המוני ובלתי מבוקר של המולקולות החדשות, שהסיכוי שלהם להפוך לנפגעי סמים גדול בהרבה מזה של משתמשים בקנאביס. כל זאת עבור חוויה תודעתית שרוב משתמשי הקנאביס יגדירו אותה כנחותה וזולה.[2]

טענות דומות ניתן להשמיע גם לגבי מוצרים אחרים שנמכרו בעבר בחנויות הסמים המקומיות כגון מיץ הגת, וכדורי אנרגיה שונים שמציעים חוויה חוקית נחותה חווייתית ויתכן שאף מזיקה יותר בריאותית לסמים ממריצים בלתי חוקיים שאותם הם מבקשים לחקות כגון אמפטמינים, או אפילו הסלביה דיבינורום, סם דיסוציאטיבי רב עוצמה שרבים ממי שחשבו שימצאו בו תחליף לחוויה פסיכדלית נקלעו דרכו לחוויות לא צפויות ולא נעימות. בשני המקרים האשם הוא אולי פחות בסמים עצמם, אלא יותר בקונטקסט שבו הם נמכרו, כשהמשתמשים בהם מחפשים בהם תחליף לסוג אחר של חוויה ולכן משתמשים בהם בצורה שגויה.

היסטוריה קצרצרה של הסמים האפורים

את העליה של הסמים האפורים במהלך השנים האחרונים יש כבר מי שמשווים לשנות השישים העליזות. כבר שנים שלא היה בשוק מגוון גדול כל כך של חומרים משני תודעה חוקיים. האיחוד האירופי למשל הוציא מהחוק 41 חומרים חדשים במהלך שנת 2010 לבדה.

את שורשיו של המצב העדכני ניתן למצוא בעולם הסמים הניסיוניים שהתפתח בשנות התשעים ותחילת שנות האלפים. העולם ההוא שהיה מבוסס על מעבדות קטנות ועצמאיות הציע לגולשי האינטרנט של סוף שנות התשעים ותחילת האלפים שורה של חומרים כימיים שקיבלו את השראתם מהעבודה של כימאים פסיכדליים מחתרתיים כגון סשה שולגין, שהספרים שלו PIKHAL ו-TIKHAL  הינם ספרי בישול כימיקליים לסמים פסיכדלים ניסיוניים עם מתכונים למאות סמים שונים. כמו הקנאביס הסינתטי והחגיגת, הסמים ההם לא היו עדיין אסורים בחוק (וחלקם עדיין חוקיים לגמרי). אתרי האינטרנט שמכרו אותם במשלוח דואר אפשרו לצרכני סמים מתוחכמים יחסית להזמין היישר אל הבית חומרים פסיכדליים נסיוניים באיכות גבוהה בלי להסתכן במעבר על החוק ובמחירים זולים למדי.

אלא שבעוד שסצינת הכימיקלים הניסיוניים של שנות התשעים והחצי הראשון של שנות האלפיים התמקדה בטריפטמינים ופנתלמינים – מולקולות בעלות אפקטים פסיכדליים, הרי שהשנים האחרונות התאפיינו בטרנד עולמי של עליית הקנאביס הסינתטי ושל הקוקאין הסינתטי (מבוסס הקתינון) שפרץ אל העולם מישראל לאחר המצאת החגיגת (המצאה ישראלית שהיוותה כנראה את התרומה הישראלית החשובה ביותר אי פעם לשוק הסמים העולמים). בניגוד לכימיקלים הניסיוניים של שנות התשעים ותחילת האלפיים, הכימיקלים החדשים לא נמכרו כאבקות באינטרנט, אלא עורבו בכל מיני תערובות עישון, נארזו בעטיפות פלסטיק ונמכרו בצורה בולטת בהרבה. והפעם גם העולם התחתון התחיל לגלות עניין בתחום שהפך לפופולרי ורווחי בהרבה.

אחד הראשונים והמפורסם בחומרים הללו היה ה-JWH-18, קנבינואיד סינתטי שפותח בידי כימאי בשם ג'ון הופמן (Huffman). לאחר שהתבררה מידת הדרישה לתחליפי קנאביס חוקיים, ולאחר שה-JWH-18 הפך בלתי חוקי הופיעו שורה ארוכה של קנבינואידים סינתטיים ממשפחות כימיות שונות ובעלי נגזרות שונות כמו JW-073, JWH-081, JWH-250, AM 694, RCS-4 וכו' וכו'.

המצב שנוצר הוא אנדרלמוסיה פסיכופרמקולוגית שכמותה לא נראתה. כפי שכותבים פייר וארת' ארוויד:

"מפתיע לגלות כמה מוצרי שוק אפור פסיכואקטיבים זמינים לצרכנים בימים אלו. רק מעט מאוד אנשים יודעים מה יש בכל אחד מהם, למרות שיש ספקולציות שונות ולעיתים קרובות סותרות בנושאים אלו. בסופו של דבר תשובה סופית עושה דרכה לציבור ומוצר מסוים זוכה לשם רע של סם חסר ערך  או מזוהה כמוצר אקטיבי ומהנה… ואז נאסר"

מכיוון שהמשטרה והיצרנים פצחו במשחק חתול ועכבר של הוצאת תרכובות כימיות מהחוק והמצאת תרכובות חדשות נמנעים יצרני החומרים הקנאביס הסינתטי מלפרט איזה חומרים פעילים נמצאים בתוך האריזות השונות ולעיתים אף שומרים על מותג מסוים תוך שהם מחליפים את החומרים הפעילים בו על מנת להמנע מלעבור על החוק.

לעשן או לא לעשן

אין שום דבר רע בבסיסו בסמים חצי-חוקיים או בקנאבינואידים סינתטיים. רבים מהחומרים הללו שהמשטר מתרה בפניהם היום בכל לשון אינם שונים כל כך מאותם תחליפי קנאביס סינתטיים שחברות התרופות מנסות מזה שנים לפתח על מנת להפוך את הקנאביס למוצר מסחרי נטול "תופעות לוואי" כמו תחושת הסטלה. כך לדוגמה ה- CP47, 497 מולקולת קנאביס סינתטי שפותחה כבר בשנות השמונים על ידי חברת התרופות הבינלאומית פייזר ושנקראת על שם ראשי התיבות של מייסד חברת פייזר Charles Pfizer.

חלק מסוגי הקנאביס הסינתטי הנמכרים כיום בחנויות עשויים להתברר עם השנים כתחליפים ראויים לקנאביס. הן אומנם לא משחזרים את החוויה שיוצר עישון קנאביס, אבל הן מייצרות חוויות אחרות שיתכן בהחלט שיש להן איכויות ייחודיות משלהן ועשויים אף להתברר כבעלי יתרונות בריאותיים מסוימים על קנאביס. היתרון הגדול שלהם על קנאביס בזמננו הוא זמינותם, היותם מסוכנים פחות מבחינה חוקית והמחיר הזמין לכל נפש שלהם. מה שמאוד מטריד לגביהם הוא שמאחר שהם נמכרים בעילום שם הם מונעים כל ניסיון של צרכן סמים מודע להבדיל ביניהם ומהווים דוגמה נוספת לאופן שבו המלחמה בסמים לוקחת את צרכני הסמים בני ערובה בידי המשטרה והסוחרים ומעצימה את הנזק שנגרם מסמים במקום להפחית אותו. לא רק שהצרכנים נדחפים מצמח עתיק ובטוח יחסית לשימוש לקבוצת כימיקלים ניסיוניים שאין כל מידע על בטיחות השימוש בהם, אלא שבחסות מדיניות הסמים גם נמנעת מהם כל אפשרות להבחין בין הכימיקלים השונים הנמכרים להם.

המחיר של הקנאביס הסינתטי בהחלט מפתה. עבור מי שלא יכול לעמוד ביוקר המחיה הקנבינואידי הישראלי או ביוקר המחיה המקומי בכלל הוא עשוי בהחלט להיות שובר משחק. ב-100 שקל אפשר לקנות שקית של 20 גרם קנאביס סינתטי ורב עוצמה מזה של קנאביס טבעי. חסכון של כ-95% בעלויות הכספיות למעשן. עם זאת התנאים שבהם פועל השוק הזה הופכים את המחיר הזול הזה לבלתי נסבל עבור מי שאינו רוצה להיות שפן נסיונות של כימיקליים מקריים שמגיעים ממקורות לא ברורים ושלא ניתן לדעת אודותיהם דבר או חצי דבר.


[1]  כמובן שבחברה בת זמננו כמעט כל אחד נמנה במידה זו או אחרת על שכבות המוחלשות פסיכואקטיבית, מאחר שהכלי היחיד שהחברה מעניקה לנו על מנת ללמוד על סמים הוא תעמולה דמגוגית ומאיימת שמזיקה לשימוש אחראי בסמים יותר משהיא מועילה. לצורך העניין כל אדם שמנסה סם חדש מבלי לחקור עליו קודם ברשת הוא צרכן סמים מוחלש חברתית וכך גם כל מי שנאלץ לקנות סם באיכות נמוכה במקום סם באיכות גבוהה משיקולים כספיים או חוסר גישה.

[2]  האם זו בהכרח האמת? זה פחות ברור. חשוב לציין שבמקרים רבים ה"נחיתות" או ה"איכות" של סמים אינה רק עובדה כימית/פסיכופרמקולוגית. משחקת בה תפקיד גם הבניה חברתית-פסיכולוגית שגורמת לסטיגמטיזציה של סמים שונים והשפעותיהם. זהו נושא לדיון שלם ועל כך בפעם האחרת.

לפסיכונאוט – המגזין הפסיכדלי הישראלי הראשון

לתמיכה בלפסיכונאוט, המגזין הפסיכדלי הישראלי הראשון, לחצו כאן 

בשעה טובה אני גאה להציג פה את "לפסיכונאוט" מגזין פסיכדלי ישראלי מקורי שאני עובד עליו בשנה האחרונה יחדיו עם העורך, המשורר ואקטיביסט התודעה בעז יניב. (למי שלא מכיר כדאי לבקר את העשיה של בעז מומלץ מאוד לבקר בבלוג שלו "כוסות רוח" שכולל מספר פוסטים משובחים בנושא של אקטיביזם, תודעה ועוד).

לפסיכונאוט כולל טקסטים ויצירות ויזואליות פסיכדליות תוצרת פסיכונאוטים מקומיים כמוני וכמוכם. הוא מבקש להוות במה ראשונה לכתיבה עברית מקורית על פסיכדליה ובית לשיח אינטיליגנטי בנושא הפסיכדלי עבור הקהילה הפסיכדלית הישראלית.

 לאחר שפרסמנו בתחילת השנה קול קורא לכתיבה בנושא זכינו לתגובה נלהבת ואספנו נבחרת מצוינת של טקסטים בנושאים כמו פוליטיקה פסיכדלית, מוזיקה פסיכדלית, קולנוע פסיכדלי, שירה פסיכדלית וספורט פסיכדלי וגם ציורים פסיכדלים, קומיקס פסיכדלי ואפילו תשחץ פסיכדלי.

עכשיו, אחרי שסיימנו לערוך את החומרים, אנחנו מגייסים כסף למימון ההוצאה לאור של המגזין דרך אתר הדסטארט. עשינו קליפ פסיכדלי ומשעשע שביים עבורנו אורי בן עזרא והשקנו את הקמפיין לגיוס הכספים אתמול.

הקמפיין מציע שפע אפשרויות לתרומה: בשלושים ש"ח אתם יכולים לרכוש גיליון של המגזין שישלח אליכם עד הבית, במאה ש"ח תקבלו את הסט המלא לפסיכונאוט שכולל גיליון, פוסט פסיכדלי לצביעה שיצרה האמנית הפסיכדלית הישראלית ענבל לימור וחולצה עם הלוגו של לפסיכונאוט, בשש מאות ש"ח אתם יכולים להזמין את העורכים להעביר אצלכם בבית סדנה בנושא פסיכדליה ובעשרה ש"ח אתם יכולים לזכות בתודתנו הנצחית.

 בינתיים אספנו כבר כמעט 80% מהכסף הדרוש להוצאת הגיליון (5000 ש"ח), אבל המספר הזה קצת מתעתע מאחר שהסכום שביקשנו לגייס מראש הוא המינימלי ביותר וסכום גבוה יותר יאפשר לנו להוציא מוצר איכותי יותר עם הדפסה ברמה גבוהה יותר וכו'.

 אז אם הנושא הפסיכדלי לא זר לכם (או דווקא כן) ואם אי פעם הייתה לכם חוויה פסיכדלית חיובית, או שהייתה לכם חוויה פסיכדלית לא חיובית  – ריכשו עכשיו גיליון בכורה של לפסיכונאוט, כתב העת הפסיכדלי הישראלי הראשון, והפכו לחלק ממהפכת התודעה הישראלית!

לתמיכה בלפסיכונאוט, המגזין הפסיכדלי הישראלי הראשון, לחצו כאן 

מלחמות התודעה: או למה התחילה המלחמה בסמים ואיך צריך לסיים אותה

בהחברה המודרנית ניטש מאבק מתמיד על השליטה בתודעה. עבור המדינה המודרנית והמנהיגים הפוליטיים שלה, שליטה בתודעת הציבור היא מטרה ראשונה במעלה במסגרת פרויקט ניהול ההמון האנושי על קבוצותיו השונות. מאחר שסמים שונים מסוגלים לעצב את התודעה הפרטית והקולקטיבית באופנים שונים, ולהטות אותה לכיוונים שונים, הרי שהשליטה בסוגי הסמים הקונים להם אחיזה בחברה הינה חלק מהותי מהשליטה באופיה של החברה הזו. אין תימה אם כן שבמדינה הדמוקרליטרית (המדינה ה'דמוקרטית', הנוקטת מדיניות טוטליטארית בתחומים שונים, וביניהם תמיד השימוש בסמים) הפך נושא הסמים למוצב אסטרטגי המבוצר היטב מפני כל דיון רציונלי ונתון בשליטתם פוליטיקאים ובעלי עניין.

סמים ועיצוב התודעה של החברה האנושית

את הרעיון שסמים שונים מעצבים את האדם והחברה האנושית בצורות שונות, הציע טימותי לירי בהרצאה The Seven Tongues of God, אותה נשא ב-1963 בפני קבוצה של פסיכולוגים לותרנים, ושהתפרסמה מאוחר יותר בספרו The Politics of Ecstasy. לירי טוען שם שישנן שבע רמות תודעה, "שבע לשונות שדרכן דובר אלוהים", שכל אחת מהן מופעלת על ידי סמים ספציפיים המהווים טריגר להפעלתה, והמתכתבת עם תחומי מדע ספציפיים, זרמים דתיים ספציפיים, וסגנונות אמנותיים מסוימים. כך, למשל, בעוד שאת רמות התודעה הנמוכות יותר מעוררים סמים נרקוטיים, כדורי הרגעה ואלכוהול, הרי שמצבי תודעה של אגו, התואמים את התרבות היהודו-נוצרית, נוצרים באמצעות קוקאין, אמפטמינים, קפה וסטימולנטים אחרים. ברמה גבוהה יותר בסולם התודעה של לירי, שלירי מזהה אותה עם הטנטרה, הסופיזם והחלקים הרדיקליים של תנועת החסידות, נמצאים סמים המגבירים את המודעות לחושים ולגוף כמו מריחואנה ופסיכדלים במינון מתון. רמות המודעות הגבוהות ביותר אצל לירי הן רמות המודעות הסלולארית והאטומית, שאותן מזהה לירי עם ההינדואיזם והבודהיזם. אל רמות אלו ניתן להגיע בחוויה פסיכדלית אינטנסיבית והמשתמש חווה בהן שינויי תודעה המחזירים אותו למצב התאי, שכולל הזדהות עם כל צורות החיים והאבולוציה, והמצב האטומי המשקיף אל האור הלבן.

המודל של לירי, שתואר כאן בצורה התמציתית והגסה ביותר, נוטה אמנם לסכמטיות ופשטנות אך הוא מצביע בבירור על עקרון חשוב בפוליטיקה של התודעה: הבחירה בסם מסוים על פני סם אחר הינה בחירה ערכית, תרבותית ודתית. חברה מבוססת סמים נרקוטיים ואלכוהול תיראה שונה מחברה מבוססת קפה וריטלין, מחברה מבוססת מריחואנה או חברה מבוססת חומרים פסיכדלים. מבחינה זו שאלת הסמים היא שאלה פוליטית מובהקת. השאלה איזה סמים החברה שלנו מתירה או אוסרת מלמדת אותנו רבות על הערכים שאליהם היא שואפת ועל הערכים שלהם היא מתנגדת.

בחברה הקפיטליסטית המודרנית יש תשובה ברורה לשאלה אילו סמים-ערכים החברה מעוניינת לקדם. הסמים המועדפים בעולם זה הם סמים ממריצים, המגבירים את תפוקת העבודה, כגון קפה, סיגריות, תה, סוכר, וריטלין. הסם הנוסף היחיד שחברה זו מתירה לאזרח שלה לצרוך להנאתו הוא האלכוהול, והסיבה העיקרית לכך היא המסורת עתיקת היומין של השימוש באלכוהול והיותו מבוסס היטב בתרבות. אלכוהול, כסם צפוי יחסית, שנהנה מבסיס משתמשים רחב ואדוק, חוקי כיום במירב מדינות העולם אף על פי שמחקרים רבים הראו שהוא מזיק וקטלני הרבה יותר מרוב הסמים הבלתי חוקיים.

גניאולוגיה של המלחמה בסמים

כיצד נוצר המצב הזה? כיצד זכתה המדינה בשליטה מוחלטת על תחום התודעה של האדם? כיצד זכו סמים מסוימים במעמד מועדף וסמים אחרים נאסרו על בני האדם? ראוי לציין ששימוש בסמים משני תודעה מסוגים שונים היה לאורך ההיסטוריה חלק אינטגרלי בתרבותן של רובן המכריע של התרבויות האנושיות העתיקות ושעד תחילת המאה העשרים לא הייתה בעולם המערבי כמעט כל חקיקה בנושא שימוש ומחקר בסמים. בתחילת המאה העשרים אזרח אמריקאי יכול היה עדיין לקנות לעצמו מריחואנה, קוקאין, אופיום או כל סם אחר בלי לעבור על החוק. התהליך הרגולטורי שבו הוחמרו פקודות הסמים הנאכפות על הציבור בהדרגה אך בהתמדה מתחילת המאה העשרים ועד היום, הינו תהליך שהחל במקביל לתקופת היובש בארה"ב ולתנועת ה-Temperance, תנועה בעלת מוטיבציות דתיות שקראה להתנזרות משתיית אלכוהול, והיה קשור בגורמים סוציולוגים, כמו פחד ממהגרים זרים ואינטרסים של סקטורים ובעלי הון שונים.

ה-Temperance Movement. התנזרות מסמים כעקרון דתי.

מדובר בתהליך מורכב שקצרה היריעה מלתאר אותו פה ושרבים עסקו בו בעבר. הפעם הייתי רוצה להצביע על מספר הנחות יסוד שעומדות בבסיסו של השיח בנושא סמים ושלא מרבים לתת עליהן את הדעת. את פקודות הסמים המנהלות את חיינו נוכל להבין טוב יותר אם נבחן את השינוי הפרדיגמטי שחל בשיח הסמים בקשר למקומם של הסמים בחברה.

בחברות ארכאיות השליטה בסמים משני התודעה הייתה בידיו של השאמאן, מומחה התודעה. השאמאן היה רופא, אבל הוא היה גם מנהיג רוחני היוצא למסעות תודעה. הוא שילב בדמותו את עולמה המדעי "האובייקטיבי" של רפואת הצמחים ואת העולם המיסטי של ארצות התודעה. שילוב זה בין עולם המדע לעולם הרוח היה נפוץ לא רק אצל השאמאנים של שבטים נידחים אלא גם אצל רופאי המזרח והמערב של העולם העתיק וימי הביניים.

עליית הרפואה המודרנית בתחילת העת החדשה לוותה בהתנערות מהמוסכמות הנוקשות והמכבידות של המסורת הרפואית העתיקה, אשר עירבו רפואה בתורות איזוטריות שונות. כתוצאה מכך הפך בהדרגה כל ידע תודעתי או רוחני לחשוד, ונתפס במידה הולכת וגוברת כחלק מהזיותיו של האדם הפרה-מודרני, ידע המבוסס על דוֹגמות שרלטניות שאינן ראויות לעידן הרציונליזם המדעי והמטריאליסטי. התכונות והאלמנטים, שהן בסיסן של הרפואות היוונית, ההודית, הסינית, המוסלמית ורבות אחרות טוהרו מן המדע. כך גם ההתייחסות לכל אלמנט רוחני. על תחומי ריפוי הנפש והתודעה הפקידה המדינה כעת את הפסיכולוגים והפסיכיאטרים בעוד שהחקר החווייתי והיצירתי של התודעה והרוח נפקד מעתה ואילך מתחום הרפואה ונותר בידי אינטלקטואלים, אמנים ושוחרי החוויה הרוחנית.

בעולם חדש זה הפכו הסמים לחלק בלתי נפרד ממדע הרפואה. אנשי הרוח, היצירה והתודעה שעניינם יוצג נאמנה בדמותו המסורתית של השאמאן לא זכו עוד לייצוג בקרב ההגמוניה הפסיכופרמקולוגית (העוסקת בסמים משני תודעה), שיוצגה באופן בלעדי על ידי הפסיכיאטרים ומומחי הסמים. תפיסתם של אלו את הסמים התבססה על התפיסה הרפואית, כלומר: לשימוש בסמים ישנו הצדקה רק אם הוא בא כדי לטפל בהפרעה ספציפית ולא משום סיבה אחרת. שימוש בסמים לשם שיפור היכולות האנושיות, למשל, הוא מחוץ לתחום. לפסיכיאטר יש בעיה עקרונית לרשום לאדם כדורי ריטלין גם אם אלו ישפרו את יכולתו לעבוד או ליצור. כדי שמתן הסם יהא מוצדק, חייב אותו אדם להיות חולה במחלה כלשהי, נניח "בעיות קשב וריכוז". השגת יכולות קוגניטיביות, יצירתיות, רגשיות או רוחניות משופרות, נחשבת מטרה פסולה ומחוץ לתחום הרפואי. כמובן ששימוש בסמים למטרות הנאה הוא לחלוטין מחוץ לתחומה של הפסיכיאטריה.

ראה בחומרים פסיכדלים תרופה למחלת הנפש של החברה המודרנית. הפסיכיאטר המפרי אוסמונד.

לא ניתן אם כן לצפות מהפסיכיאטרים שירשמו לבני אדם סמים מעוררי תודעה כמו מריחואנה או סמים פסיכדלים, אלא אם כן יכירו בהם כתרופתו למחלת רוח האינהרנטית לבן העולם המודרני, כפי שאכן הציע הפסיכיאטר הבריטי האמפרי אוסמונד במאמר משנת 1961. עם זאת לא נראה שה-DSM, תנ"ך הפרעות הנפש של הפסיכיאטריה המודרנית, צפוי לכלול בקרוב הפרעה בשם "הפרעת התרבות המודרנית", המכירה בתרבות בת זמננו כסוג של מחלת נפש, הדורשת ריפוי באמצעות סמים מרחיבי תודעה לצורך פיקוס והרחבת התודעה.

מי יענה אם כן על הצורך הציבורי בסמים למטרות התפתחות או הדוניזם שאינו מתנצל? אולי המדינה או רשות כלשהי מטעמה? ובכן, המדינה המודרנית לא ממש מכירה בזכותו של האדם לבקש התפתחות רוחנית/יצירתית או הנאה כלשהי באמצעות סמים. זכות זו, שניתן היה (בקונטקסט אמריקאי) לראותה כמעוגנת בחופש ל"חיפוש אחר אושר" ("Pursuit of happiness") המופיע בחוקה האמריקאית, זוכה להתעלמות מוחלטת כאשר מעורבים בעניין סמים. אין כל מועצה שעניינה לאשר סמים רק משום שהם אהודים על הציבור, גם אם יוכח שמידת הנזק הכרוכה בשימוש בהם היא זניחה או פחותה לעומת סמים אחרים הנמכרים כחוק ופעילויות אחרות המקובלות בחברה (חוקרים בריטיים הראו למשל שהסבירות לאירוע חמור כתוצאה מכדור אקסטזי נמוכה פי שלושים מהסבירות להתרחשות אירוע חמור במהלך רכיבה על סוס). עצם העובדה שסם נצרך לצרכים אישיים שאינם רפואיים הופכת אותו לפסול בעיני הממסד הרפואי והפוליטי מבלי כל קשר לשאלת הנזק האפשרי שלו. ברגע שסם נצרך למטרות הנאה, הפעילות הממסדית העיקרית הינה מימון מחקרים שתפקידם להוכיח (לעיתים רבות בדרכים כשרות אך למחצה) שלסם זה יש נזקים ושיש לאוסרו לשימוש, כאשר האידאולוגיה המופצת בציבור גורסת "אם ישנם סיכונים כלשהם הרי שהדבר הוא בלתי נסבל ויש בו כדי לשלול את השימוש בסם", טענה שקרית מאחר שאנחנו מחליטים בדיוק להפך בנוגע למגוון גורמי סיכון אחרים כמו נהיגה במכונית, אכילת בשר אדום, שיזוף בשמש, שימוש בטלפון סלולרי או אספירין. הסמים היחידים שחורגים מהבחינה הזו הם כאמור סמים סטימולנטים והאלכוהול שהמדינה עוצמת לגביו עין מהסיבות שהוזכרו מעלה.

האנשים שמהם ניתן היה אולי לצפות לישועה הם מומחים למדיניות סמים. אלו הם רופאים או מומחים לרפואה ציבורית הנקראים לגבש מדיניות סמים שתקבע את רמת החוקיות ודרגות הענישה הראויות לסמים שונים. לאנשים הללו אמנם אין כל אידאליזם בנוגע לפוטנציאל התודעתי של סמים או רצון מיוחד לתת מענה לצורך של אנשים לשנות את התודעה פשוט מסקרנות או כדי להרגיש טוב, אבל הם נקראים לחקור את הנושא בצורה רציונאלית ולקבוע מה הסכנות בסמים השונים ועד כמה כדאי לאוסרם או להתירם על פי ההשלכות שיהיה לדבר זה על בריאותה החברתית והכלכלית של החברה. ואכן לאורך השנים התפרסמו שורה של דו"חות שציינו כי מריחואנה וסמים אחרים מסוכנים פחות מאלכוהול והמליצו על דה-קרימיניליזציה של שורה נכבדה של סמים האסורים כיום בחוק. הדו"חות הללו זכו להתעלמות מופגנת מממשלות העולם. יועץ הסמים הראשי של ממשלת בריטניה, דיוויד נאט, לדוגמה, פוטר ב-2009 משום שהציג בפורום מדעי נתונים המצביעים על כך שאלכוהול מזיק יותר ממריחואנה או סמים פסיכדליים.

מאבק למדיניות סמים שפויה

כשממשלות בוחרות להתעלם מעצותיהם של מומחי הסמים שאותן מינו ומעדיפות לערוף את ראש השליח, לא ניתן עוד לדבר על שיח רציונאלי. מאחורי המלחמה בסמים לא נמצא כל שיח רציונאלי. השיח שנמצא בבסיסה הוא שיח פוריטני המבוסס על מוסר העבודה הפרוטסטנטי הגורס כי כל חוויה רוחנית, מעשה יצירה אמנותי או הנאה חייבים להתבסס על עבודה קשה ומפרכת – וכי חוויות הנרכשות באמצעים "חיצוניים" כגון סמים הינן חסרות ערך ופסולות מעיקרן. זהו שיח המתבסס על דוגמות דתיות עם שורשים במאות ה-16 וה-17 וזהו הבסיס האמיתי: הדתי, התרבותי והערכי, של המלחמה בסמים. מלחמה זו שמתיימרת להגן על האזרח אינה יותר מאשר מאבק בשירותן של הנחות תיאולוגיות שמונחלות לציבור באמצעי תעמולה שונים.

האם הערכים שלהם עדיין מכתיבים את היחס שלנו לסמים?

לכן על מי ששואפים למדיניות סמים שפויה להתרכז בבטן הרכה של ההגמוניה הקלוויניסטית הזו: בהיותה דוקטרינה דתית שאין לה כל עדיפות אינהרנטית על פני זו של השאמאן, האינטלקטואל, האמן או הפסיכונאוט.

במקביל לשיח לגבי שימושים תרפוייטיים במריחואנה ובחומרים פסיכדלים, במקביל לשיח על דה-קרימינליזציה של המריחואנה, צריך להתנהל שיח נוסף ועקרוני בהרבה שיתבע מהרשויות מענה מפורש על השאלות המהותיות של המלחמה נגד הסמים. למען מי היא מתנהלת? מאילו סיבות ומניעים? ומהם הקריטריונים לאיסורם או התרתם של סמים בחברתנו?

יש לתבוע מהרשויות שלנו שיח שיתמקד בעובדות (בניגוד להפחדות קלושות בסיס), שלא יסתתר מאחורי דוגמות אנטי-תודעתיות פונדמנטליסטיות ויסביר מהי ההצדקה לאסור על בן אנוש בוגר בדעתו לשנות את תודעתו באמצעות צמחים טבעיים שנחשבו קדושים ומרפאים בידי אנספור ציביליזציות לאורך הדורות, כל עוד אינו פוגע באחרים או בעצמו בצורה חד משמעית.

על הקבוצות שיש להם עניין מקצועי ואידאי בחווית הסמים: אינטלקטואלים, אמנים ושוחרי החוויה הרוחנית, מוטל לדבר בגאון על זכות הבסיס האנושית לחקור את עולמות הרוח, היצירה והחוויה הדתית ללא הגבלות ממשלתיות. קשה לזכור, אבל בדיוני הסנאט האמריקאי בנוגע לסמים פסיכוטרופיים שהתקיימו ב-1966, שותפו אנשי רוח ואקדמיה כמו אלן גינסברג וטימותי לירי, שזכו לתאר בפני הסנאט את הפוטנציאל היצירתי והתודעתי של הסמים הללו. תיאוריהם לא זכו אמנם לאוזן קשבת, אבל עצם העובדה שהייתה נכונות לשמוע אותם מפליאה על רקע האופי הטהרני של שיח הסמים העכשווי. מתי שמעתם בפעם האחרונה בשיח הסמים המיינסטרימי התבטאויות בנוגע לערך הרוחני שעשוי להיות לשימוש בסמים מסוימים עבור החברה שלנו?

יש להתנער משיח של לגאליזציה. אנחנו מדברים על דה-קרימינליזציה. אנחנו לא מעוניינים לבטל את כל המנגנונים החוקיים הנוגעים לשימוש בסמים. איננו מעוניינים באנרכיה של סמים. אנחנו מכירים בחשיבות של מנגנונים חינוכיים, תרבותיים וחוקיים, שתפקידם לקדם שימוש חיובי ומרפא בחומרים משני תודעה ולמנוע שימוש לרעה בסמים אלה. איננו קוראים למתן גישה חופשית לכל סוגי הסמים, אבל אנחנו כן קוראים לשיח רציונאלי שיאזן בין החופש של הפרט להגשים את עצמו לבין זכותה של החברה למנוע מהאדם להזיק לאחרים או לעצמו.

יש אולי מי שמצפים שחברה שתעבור תהליך כזה היא חברה שאחוז השימוש בסמים יגדל בה בצורה דרסטית, אולם למעשה מקרי עבר של דה-קרמינליזציה כמו זה של מדיניות הסמים ההולנדית, הראה שאחוזי השימוש בסם בקרב אוכלוסיות הממלכה ההולנדית נותרו דומים לאלו שבשאר מדינות אירופה ושמספר המיתות הקשור לסמים בהולנד הוא בין הנמוכים באירופה. למעשה ההבדל העיקרי בין המצב כיום בהיותנו בשלהי המלחמה בסמים, לבין המצב בחברה כזו שאזרחיה זוכים לחינוך נאות בנושא הסמים המבוסס על ידע ולא על הפחדה, הוא שעולמות הפשע העוסקים בסמים לא חוקיים ייעלמו או לפחות ייחלשו משמעותית, אמינות ואיכות הסמים ישתפרו בצורה דרסטית, איתן גם יצטמצמו ההשפעות הבריאותיות המזיקות, ומספר נפגעי הסמים יצומצם (בתחום הפסיכדליה למשל, אחוז הטריפים הטובים יעלה פלאים שכן משתמשי סמים פסיכדליים ידרשו לקבל רישיון טיסה פסיכונאוטי [של ניווט תודעה] על ידי השלמת קורס טיסה פסיכונאוטי ובאמצעות הפצת ידע לגבי עזרה ראשונה פסיכדלית). עולמות התרבות והרוח יופרו ויעברו העשרה באמצעות אחת המתנות הגדולות ביותר שהטבע העניק לנו ורמת החיים תעלה פלאים, לא רק בגלל שהחיים יהיו יותר נחמדים אלא גם בגלל הפוטנציאל של השימוש בפסיכדליה לצורך פיתוחים מדעים וטכנולוגים שאותו הדגימו כבר בעבר מחקרים מדעיים וגם מדענים שעשו שימוש בפסיכדליה, כגון פרנסיס קריק מגלה ה-DNA, מפתחי המחשב האישי והאינטרנט, ולא נשכח כמובן את סטיב ג'ובס.

אין מי שינהל עבורנו את מלחמות התודעה. כולנו, כל מי שרוצה לאפשר לעצמו את חופש התודעה שלו, היננו אזרחיה של התודעה, ומחובתנו לשאת את הדגל של חופש התודעה. לא צריך להיות מומחה כדי לתבוע את זכותך המולדת. לכולנו יש את הזכות להטיל ספק במדיניות של חונטה פסיכופרמקולוגית אטומה ובעלת מאפיינים תיאוקרטיים ולדרוש את החזרת זכותו הבסיסית של האדם להתנסות פסיכופרמקולוגית למטרות הראויות בעיניו. כולנו יכולים להבעיר את המהפכה של התודעה.

***

ועוד משהו. לאחרונה נתפרסם מאמר שלי בשם "מבוא לתודעה משתנה: על דתיות פסיכדלית בזמננו" בכתב עת חדש ואיכותי ביותר בשם "רוח הארץ" שערך לעילא תומר פרסיקו ושכולל גם מאמרים מעניינים מאוד על סוגיות כגון "הצדיק כשמאן", מיניות מקודשת, הצמחונות כתנועה דתית, ניאו-פגאניזם, הקשר בין תוכנית "האח הגדול" להינדואיזם ועוד ועוד מכל וטוב. מומלץ בחום. לפרטים נוספים והזמנת גיליון.

רשמים מהועידה הפסיכדלית פסיכדמיה

לפני מספר שבועות נסעתי לועידה הפסיכדלית פסיכדמיה שנערכה באוניברסיטת פנסילבניה בין ה-27 ל-30 לספטמבר 2012 כדי להציג את מחקר הדוקטורט שלי על השפעת הסט והסטינג על המחלוקת הפסיכדלית של שנות השישים. זו הייתה הועידה הפסיכדלית הראשונה שהשתתפתי בה, וגם הועידה הפסיכדלית הראשונה שהתקיימה בחסות אוניברסיטה אמריקאית כך שהאירוע נשא אופי חגיגי במיוחד.

***

גלוית Blotter Art שנוצרה לכבוד הועידה הפסיכדלית 'פסיכדמיה'.

בכניסה לועידה הפסיכדלית פסיכדמיה שנערכה באוניברסיטת פנסילבניה (UPenn) בסוף ספטמבר האחרון קיבלו הנרשמים שקית בד שבתוכה מספר פריטים עם אופי פסיכדלי. בין השאר כללה השקית תג שמי שהודפס על גבי גלויה המורכבת מבולים כדוגמת אלו שמשמשים לחלוקת לסד, חבילת ניירות גלגול וגם שקית שבתוכה עלים של צמח משנה תודעה ושאליה הוצמדו הוראות הכנה. הצמח, אגב, היה עליו של פרח הנימפאה הכחולה שיש הסוברים ששימש לטקסים דתיים במצרים העתיקה, הגורם ל"שינוי בתהליכי המחשבה, תפיסה חזותית מוגברת וחזיונות עדינים בעין סגורה" וידוע גם כסם אהבה.

נוכחות חומרים משני תודעה באולם הכנסים האוניברסיטאי לא הייתה הפרט הבלתי שגרתי היחיד לגבי פסיכדמיה. עצם התמיכה של אוניברסיטת פנסילבניה באירוע הייתה יוצאת דופן למדי בהיסטוריה המודרנית של הפסיכדליה. פסיכדמיה הייתה הועידה הפסיכדלית הראשונה בהיסטוריה שנערכת בחסות אוניברסיטה אמריקאית. מארגני הועידה, נשה דבנו דוקטורנטית לתיאוריה ספרותית ומאת'יו יאנג, דוקטורנט למדעי המח, הצליחו להשיג את תמיכת בית הספר לרפואה של אוניברסיטת פן – הישג שיש לקוות שיסמן עוד שלב בקבלתו המחודשת של המחקר הפסיכדלי לתוך האקדמיה.

מובן נוסף שבו התבחנה הועידה מהועידות הפסיכדליות המתרבות שמתקיימות בשנים האחרונות הוא באוריינטציה הבינתחומית במובהק שלה ובדגש ששמה על ההבטים התרבותיים של הפסיכדליה, בשונה מועידות עבר שהתמקדו בצדדים המדעיים בלבד. אוניברסיטת פן ידועה בתמיכתה במחקר בינתחומי, דבר שניכר לא רק במרחק הגדול בין התחומים שמהם הגיעו שני מארגני הועידה אלא גם בדיסציפלינות המרובות שמהן הגיעו החוקרים השונים וגם בבסיס האידאולוגי של הועידה. מארגנת הועידה, נשה דבנו פרסמה בעבר מאמר מנומק היטב שבו קראה באופן משכנע עבור הקמתו של תחום חדש של מחקר באקדמיה – Psychedelic Studies, כשהיא מבקשת למצוא את המסד התיאורטי לזכות הקיום של הדיסצפלינה החדשה דווקא בתחום הלימודים הקווירים (Queer Studies). קריאות לשלב את המאבק הפסיכדלי בשיח של פוליטיקת הזהויות של הגזע והמגדר שבו ועלו במהלך הוועידה, וסימנו את החדירה של תחומי שיח שלא זכו בעבר להתייחסות רצינית בדיון הפסיכדלי.

הסיפור של דיקי סנשיין

פסיכדמיה, כפי שמעיד שמה, ביקשה לאחד בין שני עולמות: הפסיכדלי והאקדמי. לצד אקדמאים מעונבים מאוניברסיטאות ידועות שם כמו ייל, ג'ון הופקינס, הרווארד ו-NYU ניתן היה למצוא בועידה גם היפים מזדקנים הלבושים בצבעים זוהרים, מבקרי אמנות חובשי בארט, אמנים פסיכדליים, פסיכונאוטים צעירים וסטודנטים ממגוון דיסציפלינות כמו רפואה, פסיכיאטריה, היסטוריה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, בלשנות, ספרות, חקר המח או חקר המדעים והטכנולוגיה.

 

הפלורליזם של הועידה היה בולט אך לא חסר גבולות. במושב הפתיחה של הועידה ביום חמישי אחה"צ, כאשר הציע יאנג לנמצאים במקום לתאר במשפט אחד את הסיבה להגעתם, צעד לפתע בהחלטיות לעבר המיקרופון אחד הנוכחים שנראה כאילו נפלט זה עתה מאיזה קומונה קליפורנית שפעלה בחשאי מאז סוף שנות השישים וקרא: "למה אני כאן? ובכן, תנו לי לספר לכם סיפור על LSD שלעולם לא תאמינו לו!" על מנת שאיש לא יפקפק בדבריו מיהר להציג את עצמו כדיקי סנשיין, מאחוות האהבה הנצחית (ארגון סוחרי האסיד האידאליסטי והמיתולוגי של הסיקסטיז, Brotherhood of Eternal Love). דקה מאוחר יותר כבר היה דיקי עמוק ב-1971, כשתא המטען של המכונית שלו מלא ב71 גרם לסד, 5 קילוגרם של גראס, 300 גרם של פסילוסיבין, 20 גרם קטמין ועוד סמים משני תודעה בכמות שתספיק לשלוח עיר אמריקאית בקנה מידה בינוני למסע לצידו השני של הירח. ניתן היה לזהות בדיקי להט מיוחד לחלוק סוף סוף את מעשיות הסמים מסמרות השיער שלו עם הקהל ולזכות בהכרה על פועלו, אלא שהמונולוג השוצף שלו, שעורר כמה חילופי מבטים מודאגים בין המארגנים ושאיים להפוך את הערב למופע יחיד של פליט תרבות העודפות הפסיכפורמקולוגית של הסיקסטיז נקטע לבסוף על ידי יאנג שהצליח להחזיר את הערב למסלולו בצורה רגישה, אמפתית וחיובית.

הרגע המביך קמעה הזה סימל במידה רבה את הקשר הלא לגמרי נח של קהילת המחקר הפסיכדלית עם תרבות הנגד שהיוותה את כר הגידול שלה במהלך עשורים של איסור על מחקר פסיכדלי מוסדי – קשר שקהילת המחקר הפסיכדלית מבקשת לשחרר עצמה ממנו במסע שלה לקבלת הכרה אקדמית. זה לא תמיד פשוט משום שהקשר לתרבות הנגד מהותי לקהילת העוסקים בפסיכדליה מאז סוף שנות השישים, כאשר החומרים הפסיכדלים הפכו לתופעה תרבותית שמרכזה עבר ממעבדות  המחקר לרייבים ואירועים כמו פסטיבל הברנינג מן. רוב ההוגים של התנועה הפסיכדלית בשנים שהאקדמיזציה של התחום נעצרה כמעט לחלוטין פעלו בקרב קהלים שבאו מחוגי תרבות הנגד. אלא שתרבות הנגד והאקדמיה מצויות לעיתים קרובות בסתירה רטורית, אסתטית וגם אידאולוגית. כתוצאה מכך החוקרים הפסיכדליים החדשים באקדמיה משילים מעצמם את הבגדים הצבעוניים לטובת ביגוד מעונב ומקפידים על בטיחות ועל הבסיס המתדולוגי של מחקריהם עוד יותר מחוקרים אחרים שמחקריהם נבחנים בעין דקדקנית פחות. פסיכדמיה ניסתה למצוא איזון מסוים בין הפן האקדמי לפן הפסיכדלי – היא הקדישה חללים לתערוכות של אמנות פסיכדלית, כללה סשנים של יוגה ומדיטציה בבקרים, והייתה מלאה ברעיונות מלהיבים, גדולים ואף מהפכניים, אבל גם שמה לכל האורך דגש על מתינות אקדמית מנומקת ומעונבת.

מושב הריפוי הפסיכדלי

דיוני הועידה נפתחו בשישי בבוקר במושב שהוקדש לריפוי פסיכדלי. הפסיכולוג והסופר הניו-יורקי ניל גולדסמית' שכותב בימים אלו ספר על אהבה פסיכדלית הסביר שאהבה היא הבסיס של כל הדברים כולם אבל גם ציין שיש פרדוקס בסיסי בכתיבה אקדמאית על אהבה, הנובע לדבריו מכך שככל שחוקר הופך אקדמאי יותר, כך הוא מתרחק מהאהבה עצמה.

הפסיכולוגית קתרין מקלין מאוניברסיטת ג'ון הופקינס דנה בשילוב של פסילוסיבין ומדיטציה, ובהשגת שינויים ארוכי טווח באישיות ובתחושת האושר באמצעות פסילוסיבין. מקלין טענה שהתחוללותה או אי התחוללותה של חוויה מיסטית במהלך חווית הפסילוסיבין הינה מדד המאפשר לחזות היטב מי מבין הנבדקים יצליח לבצע שינויים חיוביים ארוכי טווח באישיות שלו בעקבות חווית הפסילוסיבין. מקלין גם ציטטה מחקרים על כך ששיפור של נקודה אחת במדד ה-Openness הפסיכולוגי, מדד פתיחות שמועצם באמצעות פסילובין, שווה בקנדה לתוספת שנתית של 60,000$ בשכר. נדמה היה ששילוב פטריות החיזיון בחברת העבודה הקפיטליסטית מעולם לא נראה קרוב יותר אך מקלין גם ציינה שהשימוש בפטריות יכול במקרים מסוימים גם להוביל להשפעות לא רצויות כמו מאניה או חשיבה מאגית (magical thinking).

אי אפשר להיות תייר בוויז'ן קווסט. סטיבן באייר.

ההרצאה הבאה, שאותה נשא הפסיכולוג וחוקר הדת סטיבן באייר הזכירה לי ציטוט יפה וחשוב מאוד  בעיני על מקומה של הכנות בדרכו של חוקר התודעה מאת מיירון סטולארוף, אחד מחלוצי המחקר הפסיכדלים של שנות השישים (היום בן 92): "הסקרמנטים הללו, כפי שאני מעדיף לקרוא להם, הינם פריבילגיה פנטסטית. זה חסד שאין לתארו, פריבילגיה שאין לתאר אותה. ולא להעריך באופן מלא את החוויות ולהתנהג בהתאם יוצר קרמה רעה. אם האדם ממשיך לנצל אותם, לחפש את האפקטים החיוביים בלי לעשות את השינויים שמורים לו לבצע בחייו, או לא מקבל את האחריות עבור רמת התודעה שהגיע אליה, המודעות הפנימית שלנו חשה בצרימה שגורמת לחוסר נוחות."[1]

את הרעיון הזה ניתן היה למצוא באופן נאה מאוד גם בהרצאתו של באייר שהייתה יוצאת דופן בפניה הישירה שלה למשתתפים לעשות חשבון נפש פסיכדלי. "לימדו אותנו לחשוב על הצמחים המקודשים כמקבצים ארוזים מראש של מולקלות אקטיביות ושימושיות" כותב באייר "אבל בתרבויות ילידיות שאמאנים מרפאים משום שהם בקשר אישי והדדי עם רוחות הריפוי". לעומת אחרים בועידה שדיברו על הדברים שחומרים פסיכדלים יכולים לעשות עבור האדם, ביכר באייר לעסוק במחויבות שלנו עבור הרוחות הללו והמסרים המתקבלים מהן, ובמחויבות של אדם הצועד בדרך הריפוי של הצמחים להקשיב בצורה כנה ולקיים את החובה שקיבל על עצמו כשבא במגע עם רוח המורה שבצמח.

המריכיבים החשובים והמהותיים בדרך החיזיון והריפוי לטעמו של באייר הינם "הכרת תודה, ענווה בפני הרוחות ונכונות לדבר מתוך עומקי ליבנו". "כל מפגש עם הרוחות כולל בחובו לא רק מתנות אלא גם אחריות. אי אפשר להיות תייר בוויז'ן קווסט." "עלינו להיות מוכנים לקבל אחריות על הפתיחה המסוכנת של הלב שלנו" "חלומות יכולים ללמד אותנו דברים שאיננו רוצים ללמוד" "אנחנו יכולים להתחמק מהדרישות הללו אבל החובות הן אמיתיות" "הרוחות מוכנות להקשיב. זו האיכות של הפגישה בינינו שקובעת – האם אנחנו מאזינים?"

מושב האמנות הפסיכדלית

את מושב הצהריים שעסק באמנות פסיכדלית ניהל מבקר האמנות קן ג'ונסון שפרסם ב-2010 את הספר Are you experienced העוסק באופן שבו עיצבו הסמים הפסיכדלים את עולם האמנות העכשווי. לטענת ג'ונסון הממים שיצאו מתוך החוויה הפסיכדלית יצרו בשנות השישים שבר בעולם האמנות העכשווי שהפך אותו מעולם שבו יצירות אמנות בעיקר התכתבו עם העבר לעולם פלורליסטי בעל אנספור תנועות שפועלות זו לצד זו ושאינו מבדיל עוד את עצמו בצורה חדה מתרבות ההמונים.

האמן החזיוני מייקל דיביין דיבר על התפתחות האמנות החזיונית (Visionary Art) ועל מקורותיה באמצע המאה ה-19, עם המצאת המצלמה ששחררה את הצייר מן החובה לחקות באופן מדויק ככל הניתן את המציאות, החשיפה לתורות מזרחיות, עליית הפסיכולוגיה והופעת הסמים בחברות היוצרים והבוהמה של המאה ה-19 מבודלייר, דרך קולרידג' ועד אדגר אלן פו. דיביין איתר את שורשיה של האמנות הפסיכדלית בתנועות שהתנתקו מהייצוג הריאליסטי של המציאות לטובת עולמות הסמלים,  החלום והתודעה כמו הסימבוליזם, האימפרסיוניזם, האקספרסיוניזם, הקוביזם, הפוטוריזם והסוריאליזם אך יצא כנגד המינימליזם והאקספרסיוניזם האבסטרקטי של שנות החמישים שלדבריו איבדו את הקשר עם המימד הטרנסצנדנטי והעדיפו להתמקד במושגים קונספטואלים ודיונים פנימיים של עולם האמנות.

האמן ג'ורג' קאשה לעומתו, הביע התנגדות לתיחומה של החוויה הפסיכדלית לזרמים מסוימים ולא לאחרים והזהיר מדוגמטיזציה של הייצוג האמנותי של החוויה הפסיכדלית וקיבועה בסגנון ספציפי עם מאפיינים קבועים. הוא דיבר בשבחי הנכונות האמנותית ללכת בעקבות החוויה הפסיכדלית גם למקומות אפלים או אחרים לחלוטין. קאשה הצהיר שהאיום הגדול ביותר לעולם שלנו הוא "פונדמנטליזם: האמונה שמה שאני מאמין הוא מוחלט ונכון יותר ממה שחושבים אחרים" ודיבר על חשיבות האספקט סותר-האידאולוגיה שבפסיכדלים כתרופה תרבותית נגד פונדנמנטליזם.

המושב המעורב

אוצר מלים של חצי מיליון מילים חייזריות. דיאנה ריד סלטרי.

את מושב הערב של הועידה, שערב מציגים ממספר תחומים שונים, פתחה הבלשנית דיאנה ריד סלטרי שמחקרה מתמקד ב-xenolinguistics, לינגוויסטיקה זרה או חייזרית. סלטרי הגיעה לנושא לאחר חוויה פסיכדלית שבאה לאחר שנים של טיפול בנוגדי דכאון ושינתה את חייה. במהלך אותה חוויה ואלו שבאו אחריה ירד לתודעתה לדבריה אוצר מילים שכלל חצי מיליון יחידות משמעות של שפה ויזואלית זרה שלא התבססה על היגיון בינארי אלא על היגיון "תלת ממדי" ושסלטרי פענחה אותה באמצעות תוכנת מחשב שההוראות לתכנותה התקבלו גם כן מאותה היישות.  סלטרי, אישה מרשימה בשנות השישים לחייה שכתבה את הדוקטורט שלה בנושא של לינגוויסטיקה חייזרית קראה לתת תוקף מחודש ל"זכות לחיפוש אחר האושר" המופיע בחוקה האמריקאית ותיארה את עצמה כ"סרבנית מצפונית במלחמה בסמים" כמו גם כ"ליברטריאנית קוגניטיבית". החזון הפסיכדמי, הציעה, הוא שאקדמאים יקחו יותר פסיכדלים ואילו פסיכונאוטים יקראו יותר ספרים.

עיתונאי הסמים המילטון מוריס (בנו של הבמאי הדוקומנטרי ארול מוריס), שמסקר את עולם הסמים בטור הסמים המצוין שלו Hamilton’s Pharmacopeia המתפרסם באתר Vice עסק במשולש שקודקודיו הם סמים, מדע ומדיה. המילטון התייחס להשפעה שיש לנטיות הסנסציוניות של המדיה על האופן שבו סמים נתפסים בחברה שלנו וטען שהבעיה הבסיסית בעיתונות הסמים היא שכתבות מבוססות למחצה ורצופות אי דיוקים שעוסקות בסכנות הסמים מוכרות עיתונים הרבה יותר טוב מכתיבה שעוסקת בחוויות מעניינות או מלמדות שיש לאנשים עם סמים. מוריס נתן כדוגמה את הסיפור של הסם Methoxetamine, שמוריס ראיין את ממציאו ב-2011, זמן קצר לפני שיצא אל השוק. בתחילת 2012 התפרסמה במגזין Mixmag כתבה סנסציונית על הסם חדש שזכה לכינוי Roflcoptr, ראשי תיבות של המילים ((Rolling On the Floor Crapping Our Pants Totally Ruined. השםRolfcoptr , שהמגזין פרסם אותו כחושף פרט מזעזע, היה למעשה המצאה של כותבי המגזין, כמו הטענה שאחד מהתחביבים של משתמשי הסם היא חירבון במכנסיהם תחת השפעת הסם. עורכי העיתון שחשבו כנראה שהשם Methoxetamine אינו קליט מספיק וחיפשו דרכים להפוך את הסיפור לצבעוני יותר העניקו לו שם חדש וסנציוני וגם תופעת לוואי משעשעת-מזעזעת. אלא שזמן קצר לאחר שפורסם הסיפור כבר הופיעו באינטרנט אתרים שמבטיחים למכור אותו לגולשים תחת השם החדש – באופן כזה המדיה שמתריעה כביכול כנגד תופעות סמים "מזעזעות" בעצם תורמת ליצירתן של תופעות שלא התקיימו קודם. במקרה נוסף שמדגים את הפרדוקסליות הבעייתית של דיווחי הסמים במדיה פרסום של אזהרה משטרתית כנגד סם בשם PCE  הוביל לכך שבסוף השבוע שלאחר פרסום האזהרה היה הפעם הראשונה שבה שורה של משתמשים מצאו מותם ממנת יתר של הסם. הפתרון, הציע מוריס אינו קרימינליזציה אלא סיקור סנסציוני פחות ואינטיליגנטי יותר, ובעיקר שאנשים יפסיקו לבטוח במידע שהעיתונות מספקת להם לגבי הסמים.

ג'יימס קנט, מחבר הספר Psychedelic Information Theory, דיבר על הקשר בין ההשפעות הפסיכופרמקולגיות של סמים פסיכדלים לבין הדפוסים הויזואלים המופיעים בהשפעתם והראה שתופעות ויזואליות המוכרות לחובבי סמים פסיכדליים מתכתבות עם מודלים מתמטיים של דינמיקות המתרחשות במערכת העצבים תחת השפעת סמים. ההרצאה המרתקת של קנט כללה הסברים רבים ומאלפים לשורשים הפיזיולוגים של רבות מהתופעות הויזואליות המוכרות לחובבי סמים פסיכדליים. כך לדוגמה הסביר קנט את תופעת ה-Trails, המוכרת למשתמשים פסיכדלים רבים, ושבמסגרתה ניתן לראות מעין עקבות של עצמים הנעים בשדה הראיה כתוצאה של ה-Frame Buffer Effect – על מנת ליצור תמונה חדשה בראשנו המח שלנו מוחק בכל רגע את התמונה הקודמת שהתקבלה ממערכת הראיה – פסיכדלים מתערבים במערכת שמוחקת את התמונה הקודמת, ובכך יוצרים סופר-אימפוזיציה של התמונות השונות ואת האשליה כאילו אנו רואים את העקבות של היד שלנו למשל. ההרצאה של קנט ביצעה דה-מיסטיפיקציה לרבים מהחזיונות שמופיעים בהשפעת חומרים פסיכדליים וטמנה בחובה גם סכנה לרדוקציה של החוויה הפסיכדלית לכדי מודלים מתמטיים אולם קנט עצמו יצא כנגד רדוקציוניזם כזה וציין שאינו בא להמעיט בחשיבות של התופעות המתרחשות בחוויה הפסיכדלית אלא להעמיק את הידע שלנו על הנושא מזווית נוספת וחדשה.

מושבים תרפויטיים

היום השני של הועידה כלל הרצאות על מחקרים פסיכדליים שמתקיימים בימים אלו. סטיבן רוס סיפר על המחקרים בבית הספר לרפואת שיניים באוניברסיטת ניו-יורק והפתיע את הנוכחים בדיווחים על שיתוף הפעולה הרב שזכה לו ממוסדות שונים בדרך לאישור המחקר שלו. הוא גם הציע להשתמש בסמים פסיכדלים על מנת לסייע לפיזיקאים לחקור בעיות תיאורטיות בפיזיקה העכשווית כמו M-Theory. קבוצת החוקרים המרשימה והמקסימה של אוניברסיטת ג'ון הופקינס הציגה את מחקר הפסילוסיבין שלהם, המחקר הנרחב ביותר בחומרים פסיכדלים המתרחש בתקופתנו ושכלל כבר 350 סשנים עם 150 מתנדבים ש-67% מתוכם אמרו שחווית הפסילוסיבין הייתה אחת מחמש החשובות בחייהם, ושליש מתוכם השיבו שהייתה זו החוויה החשובה בחייהם.  אנתוני בוזיס מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו-יורק דיבר על שימוש בפסיכדלים לצורך שיפור חווית המוות והציג מחקרים המצביעים על כך שרוב האנשים רוצים למות ברוגע, בבית, מוקפים במשפחה ומתוך תחושת משמעות אלא שיותר משליש מהגוססים בארה"ב מבלים את עשרת הימים האחרונים שלהם בטיפול נמרץ כשהם סובלים מכאבים קשים עד רגעי חייהם האחרונים. "אנחנו טובים בלשמר חיים אבל לא בלסיים" אותה טען בוזיס שהצביע על כך שרוב השאלות הגדולות שמעלה המוות מקבלות תשובות באמצעות החוויה המיסטית וציטט מחקרים שהראו שהאנטידוט לחרדה מהמוות שחולים זקוקים לו אינו אמונה אלא חוויה של מפגש עם המימד שמעבר, מהסוג שמציעה החוויה הפסיכדלית. בוזיס קרא להקמת תוכניות שיתרכזו בשיפור האיכות של חווית המוות, נושא שחלוצי פסיכדליה כמו אלדוס האקסלי וטימותי לירי עסקו בו בהרחבה בשנות חייהם האחרונות.

פסיכדליה מנקודת מבט תרבותית ואתית

הדוברים במושב הפותח של היום השלישי לועידה עסקו בחוויה ובקהילה הפסיכדלית מנקודת מבט ולעיתים גם ביקורתית. לילי רוס מבית הספר ללימודי דת בהרווארד עסקה במושג השאמאן כמושג שיש בו טענה לכח וסמכות ושהשימוש בו מעביר את הידע וסמכות לצד שלישי. רוס התייחסה בדבריה לרקע הפוסט-קוליניאלי שבמסגרתו מתווכות כיום תרבויות אתנובוטניות ילידיות למערב, לאינטרסים המעורבים בשימוש במילה "שאמאן" בחברה מערבית מודרנית, ובבעייתיות באנשים המתארים עצמם כ"שאמאנים" במסגרת החברה הזו.

התודעה לא תמיד גוברת על החומר. ג.פ. הרפיגניס.

הסופר הניו-יורקי ג.פ. הרפיגניס המשיך את הקו הביקורתי והקדיש את דבריו לנטיות הבעייתיות ובלתי מדוברות של חלקים בתנועה הפסיכדלית כגון הנטיה להגזים את האספקטים החיוביים של החוויה הפסיכדלית ולהתעלם או להפחית בחשיבות הצדדים הקשים של החוויה וההעובדה שיש גם אנשים שהחוויה לא מתאימה להם. הוא קונן על כך שהתנועה הזו שבסיסה בחוויה מיסטית עמוקה ורבת ערך כל כך, שגם הוא כמו רבים אחרים בועידה זכה לה, נקשרה דווקא היא ברעיונות מפוקפקים של התרבות העכשווית, "קולאז' של ממים אפויים למחצה" שנפוץ בקהילות מסוימות של פיסוכנאוטים צעירים כמו חשיבה משיחית או אפוקליפטית מהסוג שמתגלם במם ה-2012. הרפיגניס ביקר את האוטופיאניזם, הכיתתיות וביטויים תרבותיים בעייתיים אחרים שמקבלת לעיתים החוויה המיסטית במסגרת התנועה הפסיכדלית, אך טען כי מצב זה הינו במידה רבה מובנה לתוך בחוויה הפסיכדלית שמתאפיינת מצד אחד בחשיפת אמיתות עמוקות עד מאוד ומצד שני באופי מתעתע של תעלולן (טריקסטר). החומרים הפסיכדלים, הנוטים להגביר אלמנטים הקיימים כבר בנפש מעצימים את אחת מתכונותיו העיקריות של האדם המודרני – הנרקיסיזם, ומתמרצים, לדבריו של הרפיגניס, את המגלומניה של מי שמבקשים להאמין שאנו חלק מדור חסר תקדים בהיסטוריה המחזיק בידיו את המפתח לבעיות האנושות והיקום. הרפיגניס עסק בסכנה שמהווים הקשרים לתנועות אידאולוגיות תוססות מדי עבור המחקר הפסיכדלי וגם תקף את האסקפיזם וחוסר המעורבות היחסי של חברי הקהילה באקטיביזם חברתי וסביבתי. הבעיה הבסיסית בחשיבה של הקהילה הפסיכדלית, שהרפיגניס הצביע עליה, היא שבעוד שהחוויה המיסטית והחשיבה האוטופית כוללים בתוכם תובנות חשובות ויקרות ערך אין זה אומר שהן  תואמות באופן מושלם את העולם שבו אנו חיים, שאופיו אוטופי ומאגי פחות מזה שמתגלם בחוויה הפסיכדלית. "תודעה לא תמיד גוברת על החומר. המציאות קיימת" הודיע הרפיגניס חגיגית לנוכחים בעולם. "התרבות הפסיכדלית" טען הרפיגניס "הנה בשלב הילדות או לכל היותר בגיל ההתבגרות שלה". בשיחה לאחר השיחה הוא ייעץ למאזיניו להמנע מהטעויות הנאיביות והשכיחות שאליהן מגיעים לדבריו רבים ממי שנחשפים לראשונה לחוויה הפסיכדלית על ידי מתן כבוד לחוויה, אבל המנעות מחישה לפירושים מרחיקי לכת שלה ועיון מדוקדק במה שכתבו עליה אנשים אחרים בעבר.

 הזווית הביקורתית של הרפיגניס הגיעה במהלך דיון הפאנל שלאחר ההרצאות לכדי התנגשות עם זו ריצ'רד דויל, חוקר מדע טכנולוגיה וחברה הנוהג שתשובתיו נשמעו לעיתים כאילו הן לקוחות מספר חכמת זן, ושהרצאתו עסקה בהשפעה הענפה של חומרים פסיכדלים על המדע והטכנולוגיה. דויל שקרא למטריאליזם "אחת התרמיות הגדולות בהיסטוריה האנושית" ולפסיכדלים "טכנולוגיות מידע שמאפשרות לנו להתבונן בתוך התודעה שלנו" טוען שלסמים פסיכדלים הייתה חשיבות עצומה במהלך האבולוציה, כגורמים שהיו מעורבים בברירה המינית (שהייתה מרכז המחקר של דארווין) – כפי שציין, רבים מיושבים באולם הינם תולדה של חווית סמים זו או אחרת של הורינו. בזמן שהרפיגניס העיד בפני הקהל שהגישות שלו ושל דויל הן קטבים הפוכים לחלוטין, השיב דויל שהכל הוא אחד. ובתשובה לשאלה מהקהל שהקשתה מדוע לטענתו התודעה בניגוד לחומר הופכת אמיתית יותר ויותר ככל שאנחנו מתבוננים בה, הפנה דויל לשואל את הקושיה "אנא אמור לי, מי הוא זה שאינו רואה שהיא אמיתית?"

המושב האחרון של הכנס עסק בהבטים האתיים של המחקר הפסיכדלי. את הרושם החזק ביותר הותירה עלי הפסיכיאטרית ג'ולי הולנד  שהתייחסה למגמת סימום היתר בתרופות מרשם של החברה שלנו, כמו לדוגמה השימוש בתרופות להפרעות קשב וריכוז ששולש בתשע השנים האחרונות. הולנד  תקפה את הטקטיקות והפרקטיקות הבעייתית של חברות התרופות בקידום המוצרים שלהן, תוך התעלמות מהשורשים העמוקים יותר של הבעיות הנפשיות, ששכיחותן עברה בשנים האחרונות את זו של המחלות הפיזיולוגיות. "אנחנו יוצרים דור של חולי סכרת דכאוניים בעלי משקל יתר ומחסור בויטמין D" הודיעה. לדבריה הפסיכדלים הראו יעילות כה גבוהה בטיפול במגוון מצבים קליניים שהרפואה המודרנית חסרת אונים מולם, שלהמשיך להמנע מלחקור את השימוש התרפויטי זה פשוט לא אתי.

דרושה: מחלקה ללימודים פסיכדלים

פסיכדמיה הייתה מלאה בדיונים על חזיונות, חוויות משנות חיים, שאמאניזם, כוחו של הריפוי וטבע התודעה והיקום. כוועידה אקדמית פסיכדמיה הייתה יוצאת דופן בעיסוק בשאלות הגדולות הללו ובעובדה שרוב החוקרים שהרצו בה באו עם תפיסה שגובשה על ידי מפגש משנה חיים עם החומרים הפסיכדליים, דבר שניתן היה לזהות אותו בברק בעיניהם ובטון הדיבור שלהם שחרג באופן עדין אך מורגש מהשיח האקדמי הנהוג. כאירוע פסיכדלי היא התבחנה במחויבות שלה לדיון אקדמי מלומד ולשיח ביקורתי שמטמיע פרספקטיבות ממגוון תחומים ודיסציפלינות. 

אחרי שלושה ימים של הרצאות מבוקר עד ערב, ואירועים שנמשכו עד השעות הקטנות של הבוקר עמדנו ביום ראשון אחה"צ ומחאנו כפיים למארגני הועידה הזו, החלוצית כל כך. התחושה הכללית בין המשתתפים שהסתודדו זה עם זה באולם הכנסים עוד שעות ארוכות לאחר שהאירוע התקיים הייתה תחושה של אופוריה, כמו אחרי חוויה פסיכדלית ממש. זו לא הייתה סתם עוד ועידה אקדמית, והתרוממות הרוח שאחזה באנשים בסיום האירוע העידה על תחושה שהיינו חלק מאירוע מיוחד ושזכינו לקבל ידע וחכמה אמיתיים.

הרנסנס הפסיכדלי שבישראל אנחנו זוכים בינתיים רק לשמוע את הדיו היה נוכח בצורה ברורה בתצוגת הכח היצירתית, הטיפולית, האינטלקטואלית והאקדמית הזו שכללה עשרות רבות של אקדמאים וחוקרים מקצועיים שהתכנסו בועידה. הקרקע לתנועת מחקר פסיכדלית חדשה כבר קיימת ומוכנה.

יהיה קשה לדכא את המומנטום האקדמי שנוצר בתחום. נשה דבנו.

לדברי נשה דבנו אנחנו בהחלט בדרך הנכונה. "למרות שאנחנו עדיין לא במקום שטימותי לירי חזה שנגיע אליו בזמננו – מחלקה ללימודים פסיכדלים באוניברסיטת ברקלי – זה יהיה קשה לדכא את המומנטום האקדמי שנוצר בתחום." אמרה דבנו בראיון שערכתי איתה. "המחקרים המדעיים האחרונים ובעלי התוצאות המבטיחות בטיפול בהתמכרות, הפחתת החרדה מהמוות וטיפול בפוסט-טראומה התפרסמו בגופי המדיה הגדולים שהדגישו את הפוטנציאל שבטיפול. אנשים שלעולם לא היו מדברים על חומרים פסיכדלים לפני עשור מנהלים כיום שיחות רציניות עליהם. הטאבואים מתרופפים וההצלחות המדעיות פרצו את הדרך לבחינה מחדש של חשיבות הפילוסופיה, האמנות והתרבות הפסיכדלית. טרנס מקנה מתחיל להופיע ברשימות קריאה של אוניברסיטאות ובאוניברסיטת צפון אילינוי כבר יש קורס 'מבוא ללימודים פסיכדליים'."

ועדיין, משהו חסר. כל עוד חוקרי הפסיכדליה מפוזרים בין מגוון דיסציפלינות שונות, מפסיכולוגיה והיסטוריה ועד ספרות ולימודי טכנולוגיה, יהיה צורך להמשיך להאבק על עצם קיומו של המחקר הפסיכדלי מתוך השוליים של תחומים אחרים ובלי יכולת לשלב בין התחומים השונים הללו במהלך אחד שנקודת המוצא שלו היא פסיכדלית אינטגרטיבית ובינתחומית. על מנת שיוכל המחקר הפסיכדלי להמשיך ולהתפתח דרוש לו כעת מרחב חדש, דרושה אוניברסיטה שתעז ותפתח את המחלקה ראשונה "ללימודים הפסיכדליים". מה שהיה חלום באספמיה לפני שנים מועטות כבר לא נראה רחוק כל כך.


[1] Robert Forte, ed., Timothy Leary: Outside Looking In: Appreciations, Castigations, and Reminiscences by Ram Dass, Andrew Weil, Allen Ginsberg, Winona Ryder, William … Huston Smith, Hunter S. Thompson, and Others, 1St ed. (Park Street Press, 1999), 292.

החיוך המנצח: דיוקן של טימותי לירי

הסיפור המלא והמדהים של הדוקטור הפסיכדלי שקרא לאומה האמריקאית להרחיב את התודעה, הכריז מלחמה על ממשלת ארה"ב והפך לאסיר המחויך ביותר בהיסטוריה.

הדוקטור. שנים ספורות לפני מותו.

בחודשים האחרונים הקדשתי זמן ניכר לחקר חייו של הפסיכולוג חוקר הסמים הפסיכדלים טימותי לירי כחלק מעבודת הדוקטורט שלי שעוסקת בתפקיד של הסט והסטינג במחקר הפסיכדלי של שנות החמישים והשישים. למרות שהוא לכל הדעות אחת הדמויות החשובות בסיפור של שנות השישים באמריקה ובסיפור של התרבות הפסיכדלית בפרט, כתביו של לירי לא תורגמו עד כה לעברית והחומר שניתן למצוא עליו ברשת הוא דל ומועט. כתבה זו נכתבה לרגל יום השנה למותו של לירי שחל ב-31 במאי, על מנת להשלים את החסר ולחשוף את הקורא העברי לרעיונותיו ולסיפור חייו של אדם זה, אחת הדמויות המרתקות והחשובות ביותר בהיסטוריה של המאה העשרים.

***

"כל אחד מקבל את הטימותי לירי הראוי לו" נהג לומר טימותי לירי. ואכן האישיות של טימותי לירי, כהן האסיד הגדול של שנות השישים, והאיש שהביא לדמוקרטיזציה העולמית של הפסיכדליה הייתה מורכבת ומלאת סתירות. ניקסון כינה אותו האיש המסוכן ביותר באמריקה, בעוד שהפילוסוף הפסיכדלי טרנס מקנה טען שלירי עשה יותר אנשים מאושרים מכל אדם אחר בהיסטוריה. הוא נודע כפציפיסט מושבע בתקופה אחת ובילה תקופה אחרת מחייו עם קבוצות מורדים מיליטנטיות שהכריזו מלחמה על ממשלת ארה"ב. הוא היה נדיב מספיק כדי להעניק בית לפושעים מפוקפקים תחת קורת גגו במאמץ לשקמם, וגם אדם אגוצנטרי ואנוכי להחריד. אשתו הראשונה (מתוך שש!) התאבדה בגלל רומן שניהל מצד. בתו סוזאן התאבדה לאחר שנים של בעיות נפשיות שנגרמו עקב ילדות שבילתה ללא אם ועם אב שלא היה לו פנאי אליה.

טימותי הקדיש את עצמו לביצוע מהפכת תודעה עולמית אבל גרם סבל רב לקרובים לו. האנוכיות שלו עמדה ביחס ישיר רק ליצירתיות הפנומנלית שלו. לירי היה אחת ממכונות הרעיונות הפוריות של המאה העשרים. הוא טען שפילוסופיה זה כמו טניס. שחקן טוב נמדד בממוצע חבטות טוב. שליש מהדברים שאני אומר הם בולשיט, שליש הם טעות גמורה, ושליש פוגעים בדיוק במטרה, הוא נהג לומר. זה ממוצע של .333 שמספיק על מנת להכנס להיכל התהילה. ובכל מקרה, עבור לירי המטרה הייתה לתת משחק טוב ומעניין קרוב לרשת. פחות עניין אותו להשאר על מנת לבסס או להגן על הרעיונות שלו. הוא היה חובט וממשיך הלאה, לרעיון הבא, לתקופה הבאה, לעידן החדש.

במהלך שנות השישים הפך לירי לטוב ולרע למייצג המובהק ביותר של התנועה הפסיכדלית ולמי שייצג את הפן המשיחי והאקסטטי ביותר שלה. הכריזמה הטבעית והמגלומניה של לירי שירתו את המהפכה הפסיכדלית וגם גרמו לה נזק בלתי מבוטל אבל את הסיפור של לירי, שבמובנים רבים מייצג את הסיפור של שנות השישים כולן, לא ניתן כבר לנתק מהסיפור הפסיכדלי. אין כמעט מישהו שהיה משהו שלא מופיע בסיפור של לירי בשנות השישים. הוא הדליק את התודעה של אלן גינסברג, ג'ק קרואק, וויליאם בורוז', ניל קסדי, צ'רלי מינגוס, תלוניוס מונק, דיזי גילספי, ארתור קוסטלר, רבי זלמן שחטר-שלומי, כמרים, חוקרי דת, שורה ארוכה של מוזיקאים ואמנים ועל פי דיווחים מסוימים גם את זו של הנשיא קנדי ומרילין מונרו; התרועע עם אנדי וורהול ומרשל מקלוהן; ריכז סביבו שורה של אינטלקטואלים אמנים וגיבורי תרבות נגד כמו אלדוס האקסלי, אלן וואטס, אוטו פרמינגר, ר.ד. לאינג, רוברט אנטון ווילסון, וסטיוארט ברנאד; כהן כסנדק הרוחני של ארגון סוחרי האסיד הגדול בעולם "אחוות האהבה הנצחית"; שוחרר מהכלא על ידי "מחתרת מזג האוויר"; חי בגלות עם הפנתרים השחורים באלג'יריה; נעצר על ידי השוטר המושחת שעמד מאחורי פרשיית ווטרגייט והיה כלוא בתא שליד הרוצח צ'רלס מנסון. לירי, הזליג הפסיכדלי שהיה בכל מקום בשנות השישים ותחילת השבעים, הוא ללא ספק מתמודד נכבד על תואר האיש עם החיים המעניינים ביותר במאה העשרים.

מהפכה פסיכדלית

"הטילו ספק בסמכות וחשבו עבור עצמכם" היה אחד הסלוגנים הקבועים של לירי. המרד בשיטה הוא אחד המוטיבים החוזרים ונשנים בחייו של לירי, כבר מילדות. הזכרון העיקרי של לירי מסבו היה הרגע שבו הורה הקשיש האירי ללירי הקטן: "אף פעם אל תעשה שום דבר כמו האחרים". המסר הופנם. במהלך גיל ההתבגרות הצליח לירי, תלמיד מבריק אך מרדן, להיות מסולק מבית הספר התיכון, מהפנימיה הצבאית וגם מהאוניברסיטה.

לירי ועמיתו למחקר ראלף מצנר, בתמונה מתקופת הרווארד העליזה.

אבל לירי היה מוכשר מדי בשביל להפוך ללא-יוצלח. את לימודי הפסיכולוגיה שאותם התחיל במהלך מלחמת העולם השניה השלים עם תואר דוקטור לפסיכולגיה מאוניברסיטת ברקלי היוקרתית. בשנות החמישים ביצע מחקרים פורצי דרך בתחום תרפיה קבוצתית ושיטות סטטיסטיות לניתוח אישיות. ספרו הראשון The Interpersonal Diagnosis of Personality הציע שיטה חדשה למיפוי האישיות האנושית. הספר זכה לקבלת פנים נלהבת ותואר בכתב עת מקצועי כספר החשוב ביותר שהתפרסם בתחום הפסיכותרפיה באותה השנה. מערכת מיפוי האישיות שפיתח לירי נחשבה במשך תקופה מסוימת למבחן האישיות הנפוץ ביותר בפסיכולוגיה האמריקאית ונמצאת בשימוש עד עצם היום הזה.

לירי יכל בקלות להשתקע לחיים נוחים של פרופסור. הוא זכה למשרה באוניברסיטת הרווארד והבוס החדש שלו פרופסור דיוויד מקלילנד צפה לו עתיד מזהיר כאחד ממבשריו של זרם הפסיכולוגיה ההומניסטית שזכה לפופולריות גוברת בסוף שנות החמישים. אלא שכפי שאירע לו בפעמים נוספות בחייו, רחש בלירי  חוסר שקט שהוביל אותו לבסוף לטרוף שוב את הקלפים. בשנים הקודמות חקר לירי את הספרות על שיעורי ההצלחה של הטיפול הפסיכותרפויטי וגילה שבעוד שמצבם של שליש מהמטופלים בפסיכותרפיה משתפר, מצבו של שליש אחר נותר אותו דבר, ומצבו של שליש נוסף הופך גרוע יותר. נתוני השינוי היו דומים לאלו של מי שנמנעו מטיפול ופשוט נתנו לזמן לעשות את שלו. "מצאתי את עצמי עוסק במקצוע שנראה היה שלא ממש עובד" כתב לירי.

גם הזוהר האינטלקטואלי של חיי הפרופסורה בהרווארד לא סיפק אותו. "הייתי יושב עיר חסר שורשים. שכיר מוסדי אנונימי שנסע כל יום לעבודה בטור ארוך של מכוניות ונהג חזרה כל ערב הביתה ושתה מרטיני ונראה וחשב והתנהג כמו מיליוני רובוטים ליברלים-אינטלטקטואלים מהמעמד הבינוני" כתב על כך לירי באוטוביוגרפיה שלו High Priest, אחת משורה של ספרים אוטוביוגרפים שכתב במהלך ימי חייו.

כל זה השתנה באחת כשלירי אכל לראשונה מהפטריות במהלך ביקור במקסיקו בקיץ 1960. "בארבע שעות ליד בריכת השחיה בקוורנאבאקה למדתי יותר על התודעה, המוח והמבנים בו ממה שלמדתי ב-15 השנה הקודמות כפסיכולוג שקדן" כתב על החוויה ההיא מאוחר יותר. "למדתי שהמוח הוא מחשב-ביולוגי המכיל מיליארדים של נוירונים בלתי מנוצלים. למדתי שהתודעה הנורמלית היא רק טיפה באוקיאנוס של אינטיליגנציה."

איך עושה פרופסור פסיכדלי? לירי בתקופת פרויקט מחקר הפסילוסיבין בהרווארד.

בחזרתו להרווארד החל לירי מיד בהקמתה של תוכנית חסרת תקדים לחקר החומרים הפסיכדלים. סמים פסיכדלים כבר לא היו נושא מחקר בתולי עבור הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה של תחילת שנות השישים. במהלך שנות החמישים נכתבו כאלף מאמרים על החומרים הללו. עם זאת התוכנית של לירי הייתה יוצאת דופן. בניגוד לחוקרים אחרים שביקשו לטפל בפציינטים בעזרת חומרים פסיכדלים לירי ביקש לאמן פסיכונאוטים: חוקרי תודעה מאומנים היטב שיהפכו לאסטרונאוטים של החלל הפנימי. אלו היו ימיה הראשונים של תוכנית החלל האמריקאית, והמחקר הפסיכדלי של לירי ביקש להפוך את הרווארד לכן שיגור עבור תוכנית חלל פסיכולוגית שתתמקד בחקר מרחבי העד הפנימיים. כמו האסטרונאוטים שעשו בימים ההם את צעדיהם הראשונים בחלל, הפסיכונאוטים של לירי באו משורות האליטה. אלו היו הסטודנטים המבריקים ביותר שיכלה הרווארד להציע. והם עברו הכשרה בחקר התודעה שנועדה להכין אותם להיות לחלוציה של האנושות במחקר ויישוב העולמות החדשים שנתגלו בחלל הפנימי.

בדצמבר 1960, חודשים ספורים לאחר חווית הפטריות הראשונה של לירי הגיע משורר הביט היהודי אלן גינסברג לביקור יחד עם מאהבו פיטר אורלובסקי. גינסברג חזר זה עתה ממסעותיו לדרום אמריקה שם שתה לראשונה את היאחה, משקה האיוואסקה, ועם זאת דבר לא הכין אותו להתגלות הפטרייתית שעבר. לאחר שעות ספורות כבר נמצא בידי גינסברג הפתרון לכל בעיות האנושות. הוא התרוצץ ערום בבית, הכריז שהוא המשיח ודרש להעלות מיד לשיחת ועידה טלפונית את הנשיא קנדי, ג'ק קרואק, מנהיג ברה"מ חרושוצ'ב, ומאו צ'ה טונג על מנת לשים אחת ולתמיד קץ לכל הדיבורים המטופשים הללו על מלחמה. כשגינסברג עלה מול המרכזנית הוא בישר לה "שלום. מרכזיה. מדבר אלוהים". ואיית לה מיד על מנת שלא תטעה חלילה "א-ל-ו-ה-י-ם".

ההוגה המקורי של המהפכה הפסיכדלית. אלן גינסברג.

העולם לא הגיע אמנם לגאולה שלמה באותו היום, אבל בסיום הטריפ היה לגינסברג חזון חדש למהפכה שתשנה את פניה של החברה האמריקאית. למה לא לתת את הפטריות לכולם? הוא שאל. אחרי הכל למי יש את הזכות למנוע מאדם אחר לחוות את ההתגלות החשובה כל כך שמציעות הפטריות? גינסברג חזה חברה שבה יתקיימו ריטואלים שיאפשרו לכל אדם להתנסות בחווית הפטריה, והוא גם רצה לחלק אותן לאמנים, ליוצרים ואינטלקטואלים כדי שישתמשו בהן על מנת להעצים את היצירתיות שלהם ולחשוב ברצינות על הבעיות החשובות באמת. חשוב מכך, היה זה לירי, טען גינסברג, שעליו להוביל את המהפכה. אחרי הכל, מי יאמין למשורר יהודי פרוע שיער שכמותו? לעומת זאת לירי, הפרופסור המכובד מהרווארד, יכול למצוא אוזן קשבת ולהפיץ את הבשורה בעולם. התוכנית הייתה לחבר את לירי עם האנשים בפנקס הטלפונים של גינסברג ולהתחיל בקמפיין קוסמי שיביא את הבשורה של הפטריות לחברה. "מאותו רגע והלאה היו ימי כמדען ממסדי מכובד ספורים." כתב על כך לירי מאוחר יותר  "לא יכולתי לראות את הממסד הרפואי מסייע ביילוד החברה החדשה שבה דובר. או לראות בסקרמנטים פסיכדליים כלים פסיכיאטרים."

חוקר תודעה

תוכנית המחקר של לירי במהלך שנות השישים המוקדמות בהרווארד הייתה מלאה באנשים וברעיונות מבריקים וגם באנרכיה וחוסר סדר. שלושה רבעים מבין המשתתפים במחקרי הפסילוסיבין והלסד שנערכו בהרווארד בשנות השישים טענו שהחוויה הייתה החוויה המשמעותית ביותר שעברו בחייהם. לירי גם ביצע מספר מחקרים שביקשו להוכיח טענות ספציפיות יותר כמו לדוגמה מחקר "יום שישי הטוב" שיזם הדוקטורנט ואלטר פאנקה ובו הראה שפטריות פסילוסיבין מסוגלות ליצור בתנאים הנכונים חוויות מיסטיות זהות לאלו שעליהן דיווחו המיסטיקנים הגדולים. במחקר אחר חילקו לירי ותלמידי המחקר שלו פטריות לאסירים במתקן הכליאה קונקורד במסצ'וסטס. מחקרים מאוחרים יותר מראים שבניגוד לטענות שהושמעו בזמנו, לא הושגה הצלחה אמיתית בהורדת אחוז הרצידיביזם (חזרה לפשע) של האסירים ששוחררו מהמוסד, הניסוי נכשל ורוב האסירים חזרו עם שחרורם למעגל הפשע, בעיקר בשל המציאות החברתית הקשה אליה שבו לאחר שחרורם. ובכל זאת הניסוי הניב השגים משמעותיים מבחינת האסירים שרבים מהם תיארו את החוויה הפסיכדלית כחסד הגדול ביותר שלו זכו בחיים ארוכים של הזנחה ואומללות, שגילו לפתע בקרבם צד אחר, רך פילוסופי ויצירתי, ושהקימו בכלא קבוצת תמיכה הדדית שהמשיכה לפעול שנים ארוכות לאחר הניסוי.

אולי ההשג החשוב ביותר של לירי במחקר הפסיכדלי שלו בהרווארד היה בניסוח עקרונות הסט והסטינג שגרסו שאופיה של החוויה הפסיכדלית נקבע בראש ובראשונה על ידי אופיו וציפיותיו של האדם הצורך את הסם (הסט) ועל ידי הסביבה החברתית, הפיזית והחושית שבה היא מתקיימת (הסטינג). רעיונות אלו אמנם היו בנמצא עוד מראשית השימוש השאמאני בצמחי הזיה, ונוסחו באופנים אלו אחרים כבר על ידי מועדון החשישאים הפריזאי במאה ה-19, אבל לירי היה הראשון שהפך אותם לחלק ממשנה מדעית סדורה וברורה.

המרצים הראשונים שפוטרו מהרווארד מאז ראלף וולדו אמרסון במאה ה-19. לירי ואלפרט.

אלא שפרויקט הפסילוסיבין של הרווארד עורר מספר תופעות לא צפויות שהחלו לסכן את עצם קיומו. בין הסטודנטים שהשתתפו בניסויים נוצרה בעקבות החוויות הפסיכדליות מעין אחווה מיוחדת שהפכה אותם לקליקה מובחנת ומובדלת, ובעיני רבים אף לכת של ממש. התוכנית שמשכה אליה עוד ועוד מהסטודנטים המבריקים ביותר של הרווארד גם גרמה לקנאה ותרעומת אצל פרופסורים אחרים שראו את הסטודנטים שלהם נוטשים את המחקר היותר קונבנציונלי שהתמקד באותה תקופה במודלים ביהיביוריסטים כמותניים לטובת מה שנראה בעיניהם כהתנסות חסרת אחריות בסמים. וגם ההורים היו מודאגים. הם לא שילמו להרווארד הון כדי שהילדים שלהם יתקשרו אליהם יום אחד לבשר שגילו את אלוהים ושהם רוצים להקדיש את חייהם לתרגול יוגה. שורה של אי סדירויות בתוך התוכנית, שנחשפה על ידי אנדרו וייל, כתב ההרווארד קרימזון ומי שמאוחר יותר יהפוך לתומך נלהב של הסמים הפסיכדלים ומייסד הרפואה האינטגרטיבית, הובילה לבסוף לסילוקם של לירי ועמיתו ריצ'רד אלפרט (שנודע לימים כראם דאס) מתוך הרווארד.

לירי לא היה מוטרד מדי מפיטוריו. בשלב שהרווארד פיטרה את לירי הוא כבר היה במקסיקו עסוק בהגשמתו של חזון חדש שלשמו הקים את הארגון International Federation for Internal Freedom הידוע בכינוי IFIF. הארגון נועד להיות יצרן סמים פסיכדלים ללא מטרות רווח (חומרים פסיכדלים היו עדיין חוקיים באותה תקופה) שישתמש בהכנסותיו להקמת מרכזי הכשרה פסיכדליים והפצת ידע פסיכדלי להמונים באמצעות הסברה וחינוך לשימוש אחראי ונבון בפסיכדלים. לירי הקים במקסיקו מחנה קיץ פסיכדלי שהוצף באלפי בקשות להצטרפות, ופצח במגעים להקמת מפעל לייצור סמים פסיכדלים שאמור היה להפוך את מקסיקו למרכז פרצבטי חדש. אלא שהתערבות של ה-CIA הובילה במהרה לסילוקו של לירי ממקסיקו. לירי עוד עשה נסיונות להגשים את החזון שלו במספר איים קאריביים שהזמינו אותו לצורך הגשמת תוכנית זו אבל התערבות חוזרת ונשנת של ה-CIA  והממשל האמריקאי הובילה שוב ושוב לסילוקו מכל המקומות הללו ולסיכול תוכניותיו.

אחד הפרויקטים האוטופיסטים המעניינים ביותר של המאה העשרים. לירי ומצנר באחוזת מילברוק באמצע שנות השישים.

הישועה של לירי הגיעה בדמות האחים היצ'קוק, יורשים עשירים שגילו עניין רב בחקר התודעה של לירי והעמידו לרשותו את אחוזת מילברוק במדינת ניו-יורק. בשנים הבאות תהפוך מילברוק לקומונה שבה התרכזו חוקרים, פילוסופים, אמנים, חובבי סמים ושלל דמויות אקסצנטריות שהגיעו לראות על מה המהומה. לירי ניהל מתוכה את תכנית חקר התודעה שלו, שבמרכזה עמדו כעת רעיון ההחתמה (Imprinting), והנסיונות להטמיע את תורות הבודהיזם והמדיטציה במסגרת חקר הפסיכדליה. תיאוריית ההחתמה של האתולוג האוסטרי קונראד לורנץ גרסה שבניגוד לתהליכי הלמידה המסורתיים בהם מתרכזת הפסיכולוגיה, המבוססים על תהליך איטי של למידה באמצעות חזרתיות מייגעת ויצירת התניות, מתרחשים במקטעים מסוימים במהלך חייו של האורגניזם תהליכי למידה מרוכזים, עמוקים ובלתי-הפיכים שבהם מעוצבת התודעה. כך למשל באחד הניסויים המפורסמים שלו הראה לורנץ שאווזים יזהו את אימם באובייקט הנע הראשון שבו יתקלו לאחר בקיעתם. כאשר בקעו האווזים ליד לורנץ הם למדו לראות בו את אמם והלכו אחריו לכל מקום אליו פנה. בניסוי אחר לורנץ גרם לאווזים לזהות את אימם בכדור כדורסל מקפץ וללכת בעקבותיו לכל מקום שאליו קפץ. לירי מצידו הפך את רעיון ההחתמה לרעיון מרכזי של הפסיכולוגיה הפסיכדלית. הניסוי של לורנץ גרם ללירי לשאול כמה כדורי סל כאלו מקפצים לנו בראש, שאחריהם אנחנו הולכים באופן עיוור כמו אווזים. מושג ההחתמה ששימש ביולוגים על מנת לדון במנגנוני הלמידה של בעלי החיים שימש את לירי על מנת להטיל ספק בתקפות תפיסות העולם שלנו, שלטענתו מבוססות בחלקן הגדול על החתמות שרירותיות שנוצקו בתודעה שלנו באופן בלתי מודע בשלבים מוקדמים בהתפתחות שלנו,

אחרי איזה סוג של אווז אתם הולכים? אווזים מוחתמים בפעולה.

גם חוויות פסיכדליות מאפשרות להחתים בתודעה האנושית אמונות ותפיסות. למעשה אחת הסכנות העיקריות של אסיד הינה שפסיכונאוט לא זהיר עשוי להחתים בעצמו בטעות אמונה מגוחכת וחסרת כל תוקף. אחת הדוגמאות השכיחות להחתמה רבת עוצמה שמתרחשת בצריכת חומרים פסיכדלית שבהן היא הנטיה לראות במי שחושף את האדם לראשונה לחוויה הפסכדלית שליח קדוש ומורה. לירי עצמו נכווה גם הוא מהחתמה בלתי מכוונת כזו. לאחר טריפ האסיד הראשון שלו, שאותו קיבל ממייקל הולינגסהד, פיתח לירי יראה כבוד מופרזת ולא אופיינית כלפי הולינגסהד שאותו תפס כ'קונדסן קדוש'. במשך שבועות ארוכים לאחר אותה חוויה עקב לירי בתשומת לב כפייתית אחר כל מילה או רמז שהפריח הולינגסהד, מתוך תקווה למצוא שם את הפתרון לחידת האסיד, כאילו שהולינגסהד, בתוקף היותו זה שחשף א לירי לחוויה, הוא האדם שברשותו נמצאות התשובות כולן.

 אלא שמעבר לכך שאסיד מאפשר ליצור החתמות רבות עוצמה, לירי האמין שבשימוש מכוון היטב האסיד מאפשר גם להתנשא מעל דפוסי ההתניה השולטים בנו ולעצב מחדש באופן מודע את ההחתמות המפעילות את התודעה שלנו ביום יום. לירי קרא לתהליך זה Re-Imprinting, והחל במשטר אימון מחדש של התודעה שהושפע במידה רבה מתורתו של ג.א. גורדייף. החיים במילברוק ביקשו לבטל את התניות התודעה באמצעים שונים. הפעמון צלצל ארבע פעמים ביום וקרא לאנשים לעצור ממעשיהם ולכתוב באיזה משחק התנהגות/תודעה היו עסוקים באותו רגע. המזון נצבע בצבעים שונים כמו חלב שחור וביצים ירוקות שביקשו לקרוא תיגר על ההתניות של החושים. על פי עדויות שונות לירי המשיך בשגרה של de-conditioning גם שנים רבות לאחר שעזב את מילברוק, כשהוא נמנע בקנאות מכל שגרה והרגל. הוא היה מצחצח את שיניו ביד אחרת כל פעם, ישן בחדרים שונים כל יום ומזמין משקאות שונים כל פעם. רעיון ה-Re-Imprinting הפסיכדלי של לירי לא יזכה לעולם להכרה על ידי הקהילה המדעית, אבל כפי שנראה בהמשך ישנן עדויות שונות על כך שלירי ביצע בעצמו Re-Imprinting במהלך מספר נקודות קריטיות בחייו, על מנת לעצב את אמונותיו ותכונות האופי שלו לדרישות שעמדו בפניו בשלבים השונים בחייו הסוערים.

האיש המסוכן ביותר באמריקה

טימותי לירי וניל קסידי על אוטובוס הקסמים של קן קיזי והפרנקסטרס במהלך ביקור החבורה במילברוק ב-1964.

האוטופיה של מילברוק הייתה המרכז הפסיכדלי החשוב ביותר של ארה"ב בשנות השישים ואחד מהפרויקטים האוטופיסטים המעניינים ביותר של המאה העשרים. היא ריכזה בתוכה שורה של חוקרי תודעה מבריקים כמו רוברט אנטון ווילסון וארט קלפס וגם דמויות שוליים מפוקפקות כמו ארני, שהקים במילברוק סיעה רדיקלית שחרטה על דגלה לא לרדת לעולם מאסיד, ושהסתגרה בביתן למשך מספר חודשים תוך שהם מעלים במשך חודשים ארוכים את המינון כדי להתגבר על העמידות שנוצרת בגוף במהלך שימוש תדיר באסיד. על מנת לגייס את הכספים הדרושים לקיומו של המקום, נערכו בו גם סדנאות סוף שבוע שידוענים וסקרנים הגיעו אליהן על מנת להתנסות בהשפעות פסיכדליות ללא שימוש בסמים פסיכדליים, שעמדו כעת תחת מגבלות חוקיות הולכות ומחמירות. יושבי המקום שבעי האסיד נהגו ללגלג בסתר על הסדנאות שארגן טים, אבל קבוצות הסקרנים שנהרו למילברוק בסופי השבוע הן אלו שאפשרו לקבוצה להמשיך להתקיים. במילברוק גם פגש טים את נשותיו השלישית והרביעית, הדוגמנית ננה, אימה לעתיד השחקנית אומה תורמן, ורוזמרי וודראף, מי שתהיה אהבת חייו הגדולה.

ייעץ ללירי לא להוריד את החיוך מהפנים, ויהי מה. מרשל מקלוהן.

לירי חי במילברוק חיים שקטים יחסית, אלא שהשד הפסיכדלי שיצא מהבקבוק בהרווארד כבר החל באותה תקופה לאחוז באמריקה, ולירי, מעט בעל כורחו, הפך לדובר של התרבות הפסיכדלית החדשה, תפקיד שאותו מילא בכריזמטיות וגם בלא מעט פרובוקטיביות תוך שהוא מפיץ בסבובי ההרצאות שלו ססמאות כגון “You have to get out of your mind to use your head” וכמובן "Turn on, Tune in, Drop out" המפורסם שלמעשה נתרם לו על ידי מרשל מקלוהן. לירי אמנם השתדל בדרך כלל להסביר שהמשמעות של המשפט הזה היא: הדלק את מערכות העצבים שלך באמצעות אסיד, התכוונן לפעולה הרמונית וביטוי עצמי בתוך העולם, ונטוש [drop out] את ההתניות הישנות שלך. אלא שבגרסתו הפשטנית והפופולרית יותר הסלוגן של לירי נתפס כקריאה לצעירי אמריקה לנטוש את בתי הספר, הלימודים האקדמיים והעבודה על מנת ללכת להתמסטל. לירי הפך את עצמו במהרה, לא מעט באשמתו, לאויבה של התרבות השמרנית שחשה עצמה מאוימת מהרנסנס הפסיכדלי המתגבר. מקלוהן לא רק הכניס את לירי לצרות, הוא גם צייד את לירי במרשם המדיה האולטימטיבי שבאמצעותו יתמודד איתן בשבע השנים הקשות שעמדו לפניו: בחיוך. מקלוהן הסביר ללירי שהוא מהווה בדמותו סוג של פרזנטור לאסיד ולהשפעותיו על האדם, ושאם הוא רוצה ליצור באוכלוסיה תדמית טובה למוצר שאותו הוא מקדם הרי שההסתבכויות המשפטיות שלו (אליהן נגיע מיד) רק פוגעות בעניינו. על מנת ליצור תדמית טובה לפסיכדליה, נדרש לירי לעשות שימוש באחד היתרונות שלו, החיוך שופע הקסם שלו, ולשדר תדמית בוטחת ואופטימית שתקושר להשפעות האסיד. מקלוהן ייעץ ללירי להציג לראווה את החיוך שלו כל פעם שיש מצלמות בסביבה וזה לקח את העצה ברצינות. בשנים הבאות, לא משנה אם הפסיד כרגע קרב משפטי או שהובל אסור באזיקים בדרכו אל הכלא, הוא תמיד הציג למצלמות את החיוך המפורסם ושופע האופטימיות שלו.

עטיפת האלבום. Turn On Tune In Drop Out. סלוגן שהפך אותו לאוייב התרבות הממסדית.

הצרות המשפטיות של לירי התחילו ב-1965, כאשר בדרכו לחופשה במקסיקו עם משפחתו הוא נתפס במעבר הגבול בעיירה לארדו עם כמות קטנה של מריחואנה. במשפט נידון לירי על ידי בית המשפט של טקסס ל-30 שנה בכלא. לירי ערער על החוקיות של חוק מס המריחואנה שהכניס אותו לכלא (חוק שדורש מהאדם להצהיר מס על כל רכישת מריחואנה, אף על פי שהסם אינו חוקי ומדובר בהפללה עצמית), והצליח לבטל את ההחלטה, מה שהוביל לשחרורם של אלפי אסירים שנכלאו בעקבות חוק זה. כשהתקבלה ההחלטה היה לירי אקסטטי כל כך (כנראה ברוח הרגע) שהכריז שיתמודד על משרת מושל קליפורניה נגד רונלד רייגן. רוזמרי, שרק רצתה לחיות חיים שקטים עם אהוב ליבה לא הייתה מרוצה בלשון המעטה, אבל ג'ון לנון התגייס לקמפיין והלחין עבור לירי את הג'ינגל "Come Together" שהיה מבוסס על הסלוגן של המפלגה של לירי "Come together, join the party", ושהפך מאוחר יותר לשיר הפותח של האלבום "Abbey Road" של הביטלס. (זה אגב לא השיר היחידי של הביטלס שהתבסס על טקסט של לירי. השיר הסוגר של האלבום ריבולבר, “Tomorrow Never Knows” פותח במילים “Turn off your mind, relax and float downstream” הלקוחות מתוך ספרם של לירי, מצנר ואלפרט The Psychedelic Experience). רבים מתומכיו של לירי ציפו בקוצר רוח לעימותים הפומביים בין המתמודדים, שבהם ציפו לראות את הפרופסור הפסיכדלי הכריזמטי עושה קציצות מהכוכב ההוליוודי קלוש האינטיליגנציה שיהפוך מאוחר יותר לנשיא ארה"ב. אלא שהתמודדות הטיטאנים המסקרנת בין לירי ורייגן לא התרחשה מעולם. לפני שהספיק להגיע לקלפי נעצר לירי שנית על החזקת בדל של ג'וינט ונידון שוב ל-10 שנים מאסר. בזמן מעצרו הושתו על לירי עשר שנות מאסר נוספות על חשבון מעצרו הקודם, כך שכעת ניצבו בפני הפסיכולוג בן ה-46 20 שנות מאסר.

שגריר של התודעה. לירי במהלך ה- First Human Be-In בינואר 1967. הפרח בשיער מסתיר את מכשיר השמיעה שלו הזדקק לירי לאחר שאיבד את השמיעה באוזן אחת במהלך הטירונות שלו במהלך מלחמת העולם השניה.

במהלך קליטתו במערכת הכלא האמריקאית, כשעבר לירי שורה של מבחני אישיות המיועדים לסווג את האסירים על פי רמות סיכון, הוא גילה שהמבחנים הפסיכולוגים שנדרש למלא היו למעשה אותם המבחנים שפיתח הוא עצמו 20 שנה קודם לכן. זה לא היה קשה במיוחד לארכיטקט המקורי של השיטה לרמות את המערכת. הוא הטיב לצייר את עצמו בעיני הבוחנים כסובייקט ממושמע, צייתן ונכנע למרות, ונשלח בעקבות כך לכלא עם אבטחה קלה יחסית בסן לואיס אוביספו, קליפורניה – הראשון מתוך כ-36 בתי כלא במדינות שונות בעולם שבהם יבלה חלק נרחב מהעשור הקרוב בחייו.

שחררו את לירי בעזרת האסיד הקדוש שלהם ומחתרת מזג האוויר. 'המאפיה ההיפית' 'אחוות האהבה הנצחית'.

חודשים מעטים מאוחר יותר שוחרר לירי בפעולה שיזמה ה-Brotherhood of Eternal Love, חבורת סוחרי הסמים גולשי הגלים האידאליסטים האגדית מחוף לגונה, קליפורניה שזכתה להארה בעקבות חווית לסד ושמה לעצמה למטרה להאיר את העולם כולו באמצעות הפקת והפצת אסיד איכותי וזול. החבורה, שמייסדה ג'ון גריגס היה חבר אישי של לירי, ראתה בלירי את האב הרוחני של התנועה הפסיכדלית, שעליו יש להגן בכל מחיר. היא שכרה את שירותיה של מחתרת מזג האוויר, ארגון הגרילה האמריקאי שהכריז בתחילת שנות השבעים מלחמה על ממשלת ארה"ב. לירי שטיפס בהחבא על עמוד הטלפון שבתוך בית הכלא וזחל על הכבל עד שיצא מגבולות בית הכלא נאסף על ידי מכונית של חברי המחתרת ונלקח למסתור. לפני שעזב את הכלא הותיר שם מניפסט מיליטנטי שהכריז שיש עת לקרישנה הצוחק ועת לשיווה המכלה. "אין לנו עוד ברירה אלא להגן על חיינו כנגד מכונת ההשמדה" הכריז לירי. הוא קרא "לפוצץ את המוח המכני בעזרת אסיד קדוש" וסיים את המניפסט במילים "אזהרה: אני חמוש ויש לראות בי סכנה עבור כל מי שמאיים על חיי או על חירותי". הייתה זו פניית פרסה מעמדתו הפציפיסטית של לירי באמצע שנות השישים שגרסה שאין סיכוי להשיג שינוי של ממש באמצעים פוליטיים, שהשינוי האמיתי חייב להגיע מתוך התודעה וש"יש להתיר לאנשים לדבר על פוליטיקה רק כשהם זוחלים על ארבע". שינוי העמדה של לירי עורר זעזוע וקן קיזי אף פנה אליו במכתב כאוב: "במאבק הזה, טים, אנחנו זקוקים לכל מוח וכל נשמה, אבל הו, דוקטור יקר, איננו זקוקים לעוד מטורף עם אקדח. אני יודע איך הכלא גרם לך לחוש, אבל אנא אל תתן להם להכניס את הראש שלך לתוך תסריט הקאובוים-אינדיאנים שלהם". אך לירי כבר עשה את הבחירה. לאחר פגישה עם מנהיגיה של מחתרת מזג האוויר ברנדין דוהרן וביל איירס נשלח לירי לבסוף עם זהות בדויה לאלג'יר שם התאחד עם אהובתו רוזמרי.

אסיר נמלט של התודעה

נותן המקלט של לירי באלג'יריה הפנתר השחור אלדרידג' קליבר בתמונה מעטיפת ספרו Soul On Ice.

אלג'יר של תחילת שנות השבעים הייתה מרכז מהפכני בינלאומי. המפלגה השלטת, מפלגת החזית הלאומית לשחרור אלג'יר (FLN) שהובילה את המערכה נגד הכיבוש הצרפתי, הכירה תודה למהפכני העולם שתמכו בה במאבקה ואירחה בשטחה עשרות קבוצות מהפכניות שזכו באלג'יר להכרה חוקית שנמנעה מהממשלות הרשמיות במדינות מהן באו. כך קרה למשל שאמריקאי שזקוק היה לשירותים קונסולארים באלג'יר של תחילת שנות השבעים נדרש להגיע למה שהיה למעשה שגרירות של ארגון הפנתרים השחורים שנמצא באותה תקופה בהתנגשות דמים קשה עם הממשל האמריקאי. לירי שהגיע לאלג'יר כלוחם נחוש של המהפכה נקלט על ידי אלדרידג' קליבר, אחד ממנהיגי הפנתרים השחורים, והביע תמיכה מלאה במאבקם של הפנתרים. אלא שההרמוניה בין השניים לא האריכה ימים. קליבר שלא היה שבע רצון מהסיקור הנרחב שהגעתו של לירי לאלג'יר זכתה לו ומחבריו ההיפים של לירי, הכריז שסמים פסיכדלים נוגדים את המטרה המהפכנית והחרים ללירי את מלאי האסיד שלו. בשלב מסוים הוא גם חטף את לירי וכלא אותו ואת רוזמרי תוך שהוא מעלים כל מידע על מצבם ועל מקום המצאם מחבריהם. באוטוביוגרפיה שלו כתב לירי שקליבר, שהיה כלוא במשך שנים במערכת הכלא האמריקאית לא הצליח להתנשא מעל משחק הסוהר-אסיר שאליו הורגל. אלא שהתכסיסים של קליבר היו ארסיים עוד יותר מסתם לכלוא את לירי. במכתב למחתרת הפסיכדלית הוא הודיע "אלוהיכם מתים והכהן הגדול שלכם מטורף". קליבר הפיץ את השמועה שהמוח של לירי נשרף משימוש עודף בסמים, שמועה מרושעת שלא היה לה כל בסיס (שנים מאוחר יותר, כשייקלט שוב במערכת הכלא האמריקאית, יעבור לירי בדיקת אינטיליגנציה שקבעה שהוא ניחן באיי.קיו. של גאון ויצירתיות פנומנלית) ושלירי נאלץ לגונן על עצמו בפניה עד סוף ימיו. והייתה עוד סיבה שהובילה את קליבר לפעול נגד לירי באופן כזה. מלבד הבדלי הסגנון והפאראנואידיות של קליבר שהיו בסיס פורה לחיכוכים, התברר מאוחר יותר כי ה-CIA  הזין את קליבר בדיסאינפורמציה ותימרן אותו נגד לירי.

כך או כך, עבור לירי שהפך שוב לאסיר, הפעם בשמה של "המהפכה", המסקנה הייתה ברורה: "הפכנו לקבוצה המדוכאת הראשונה… במדינה השחורה החדשה" כתב. "כאמריקאים הלבנים הראשונים החיים תחת שלטון פוליטי אמריקאי שחור חשנו אחריות מסוימת. וכך החלטנו לקבוע תקדים מסוג חדש: אנחנו נדגים כיצד להשתחרר מעבדות בפחות מ-300 שנה".

לירי הצליח לבסוף להמלט מקליבר ולעזוב את אלג'יר. הוא תכנן להגיע לועידה מדעית בדנמרק אבל נודע לו שה-CIA  מחכה לו בשדה התעופה וכך נתגלגל לבסוף לשוויץ. הפסיכולוג חסר הכל, שכוחות חורשי רע ובלתי ידועים נמצאו כל העת בעקבותיו הפך במהרה לבן חסותו של של סוחר נשק ממולח ואיש החברה הגבוהה מישל הוכארד שהצליח לסחוט ממנו את הזכויות לחמשת ספריו הבאים בתמורה להגנתו.

גילה את עצמו כזמר. לירי במהלך הקלטות האלבום Seven Up שלו עם Ash Ra Tempel.

לירי בילה בשוויץ יותר משנה בקרבות משפטיים כנגד הממשל האמריקאי שדרש את הסגרתו. הממשלה השוויצרית חשה שלא בנוח להסגיר את הפסיכולוג הידוע חזרה לארה"ב שם ציפו לו עשרות שנות מאסר בעוון החזקת בדל של ג'וינט מריחואנה. כל זה הריח יותר מדי כמו רדיפה פוליטית. בינתיים פגש לירי את אלברט הופמן ממציא הלסד, כתב ספר על בריחתו מהכלא וגם גילה את עצמו מחדש כמלחין וכזמר כריזמטי באלבום שהקליט עם להקת הקראוט-רוק הגרמנית Ash Ra Temple ושהיה מבוסס על מערכת מיפוי התודעה שפיתח לירי באותה התקופה.

ממשל ניקסון בינתיים לא נטש את תוכניתו להכניס את טימותי לירי "האיש המסוכן ביותר בעולם" אל מאחורי סורג ובריח. לאחר שהשלטון השוויצרי בושש להסגיר את לירי, ניסו האמריקאים ללחוץ על השוויצרים באמצעים אחרים. כעת יצא ממשל ניקסון בהאשמות שלירי היה למעשה ראש "אחוות האהבה החופשית", ארגון הסמים האידאליסטי שהוזכר קודם ושבינתיים השתלט עליו סוכן ה-CIA  הנכלולי רונלד סטארק שהפך אותו מארגון מקומי קטן לעסק קפיטליסטי חובק עולם שהפיץ כמויות עצומות של אסיד בתחילת שנות השבעים. (מעורבות הממשל בעסקי ייצור ה-LSD  מצטרפת למעורבות הנרחבת של הממשל האמריקאי בסחר ההירואין בתקופת המלחמה הקרה כפי שתועדה בספר The Politics of Heroin: CIA Complicity in the Global Drug Trade, למקרים אחרים של מעורבות הממשל בסחר בסמים בלתי חוקיים, אבל זה סיפור אחר).

לירי במהלך ההקלטות עם חברי להקת Ash Ra Tempel.

הממשל הכריז כי הערבות על ראשו של לירי תהיה 5 מיליון דולר, הגבוהה ביותר עד אז בהיסטוריה של ארה"ב, והתובע המחוזי הצדיק זאת באומרו ש"לירי הרס באופן אישי את חייהם של יותר אנשים מכל אדם אחר". המהלך הצליח וממשלת שוויץ החלה להראות סימנים של כניעה ללחץ להסגיר את הארכי-פושע המסוכן. כל סעיפי האישום שקשרו את לירי לסחר בסמים בוטלו אגב זמן קצר לאחר חזרתו של לירי לארה"ב.

רוזמרי עזבה את לירי במהלך התקופה בשוויץ. היא רצתה להיות אם ילדיו, אבל לאחר טיפולי פוריות ארוכים יקרים ובלתי נעימים נלקח ממנה לירי לכלא השוויצרי דווקא באותו ערב מיוחל בשנה בו הורו להם הרופאים לקיים יחסים. לאחר שאיבדה תקווה שתחיה עם לירי חיים שלווים ושקטים, עזבה רוזמרי עם אחד ממאהביה הקודמים. היא תמשיך להמלט מהרשויות האמריקאיות עוד עשרות שנים. לירי והיא יזכו בסופו של דבר להתאחד ויחדשו את הקשר ביניהם רק בשנות חייהם האחרונות.

האהבה לא שרדה את תלאות הגלות והרדיפה. טימותי לירי ורוזמרי וודראף ב-1969. במהלך מסיבת העיתונאים שבה הכריז לירי על התמודדות למשרת מושל מדינת קליפורניה.

את יוהאנה הארקוט סמית', אישתו החמישית של טימותי לירי, פגש זה במהלך שהותו בשוויץ. יוהאנה, הצעירה מלירי ב-26 שנה, נולדה לאם שוויצרית בעלת סגנון חיים אריסטוקרטי ורודף תענוגות שהאשימה אותה תמיד בכך שלידתה כפתה עליה לוותר על חיי החברה והאהבה הסוערים שלה. היא ולירי התאהבו במהירות, ולירי שהחל לחוש בכך שהרשת של ה-CIA  מתהדקת סביבו, ושידע שלא יוכל לשרוד בכלא בלי אדם קרוב שיפעל לשחרורו מבחוץ, דאג ליצור ביניהם מערכת יחסים סיבמיוטית וחזקה מאין כמוה. במהלך החודשים הראשונים שלהם ביחד הוא התעקש שיקחו ביחד טריפ לסד מדי יום. על פי הביוגרף ג'ון היגס ביצע לירי בעצמו Re-Imprinting בעזרת לסד מספר פעמים בחייו. בין השאר לקראת בריחתו מכלא סאן אוביספו, על מנת לעצב מחדש את תפיסת עולמו כדי שיתאימו לחיים של מתנגד משטר ומבוקש ולפני שנכנס לכלא פולסום, על מנת לעצב מחדש את האישיות שלו כדי שיוכל לשרוד את החיים באחד מבתי הכלא המסוכנים בארה"ב. ה-Re-Imprinting שיצר לעצמו לירי עם יוהאנה היה המרשים ביותר. לירי שחש שהחבל של הבולשת מתהדק מול צווארו, ושידע שלא יוכל לשרוד בכלא ללא עזרה קרובה מבחוץ, החתים בתוך תודעתו ותודעתה של יוהאנה שוב ושוב על אסיד את האמונה שהם האהבה המושלמת שלה ציפו שניהם כל חייהם, ושהיא נשלחה אליו על מנת לשחרר אותו.

לירי מובל לכלא ב-1973. שימו לב לחיוך על הפנים.

כשנעצר לירי באפגניסטן זמן מה מאוחר יותר, כנראה בעקבות בעקבות מבצע עוקץ שהכין לו הסוכן המשולש דניס מרטינו אחיו של חתנו (בעלה של סוזאן לירי), סירבה יוהאנה לעזוב את לירי. היא אף עלתה עימו על המטוס חזרה לארה"ב, דבר שגרם לרבים לחשוד בה שהייתה סוכנת ממשלתית. בשנים הבאות היא פעלה כאחוזת דיבוק כדי לשחרר את לירי. בת העשירים האירופאית לא בחלה באף אמצעי, כולל גניבת כספים מסוחרי סמים, שיתוף פעולה עם הבולשת ותוכניות לרצח של סוכני בולשת. הרצון לשחרר את לירי הפך למניע מכונן של הוויתה, שחשף בה כוחות חדשים וגרם לה לעשות דברים שבעבר לא הייתה מעזה להעלות על דעתה. יוהאנה לא תנוח עד שתצליח לשחרר את לירי מהכלא. זמן קצר לאחר שישוחרר, דרכי השניים יפרדו.

נאום ההגנה של לירי במשפטו בארה"ב היה ללא ספק אחד המוזרים בהיסטוריה של בית המשפט האמריקאי. "אני איני טימותי לירי רוב הזמן. אני נכנס לתוך המדים הללו ומתניע במפתח את זהות הטימותי לירי על מנת לנוע בזמן ובחלל בהתאם לדרישות המשימה וההשרדות שלי. האישיות שלי היא בעיני למעשה מעין סוג של כלי תחבורה … אני איני יותר טימותי לירי, משהייתי [מישהו כמו סוקרטס] ואנשים בעתיד יבינו בדיוק מה קורה עכשיו". למרות הברק הפילוסופי, הדברים הללו לא שיכנעו את חבר המושבעים ורק תרמו לחיזוק הדעה הכללית שטימותי לירי איבד את שפיות דעתו בעקבות שימוש מוגזם בסמים פסיכדלים. עם זאת, כפי שצוין, המבדקים הפסיכולוגים שעבר לירי בכניסתו לכלא הראו שלהאינטיליגנציה שלו נותרה ללא פגע – גבוהה בצורה יוצאת דופן. לירי השיג את ציון היצירתיות הגבוה ביותר שהבודקים ראו מישהו משיג במבחן. הדבר הראשון שעשה לירי עם כניסתו לצינוק של כלא פולסום הידוע לשמצה היה כתיבה של חוברת בת 24 עמודים בשם Neurologic, בה זיקק את תורתו על 7 מעגלי התודעה השונים (התיאוריה מורכבת מכדי שאסביר אותה כאן, אבל הסבר נרחב שלה בעברית ניתן למצוא בבלוג המצוין "רשימות על דיכוי וחירות").

מאחר שלצינוק מותר היה להכניס רק מסמכים משפטיים, כתב לירי את הספר על הצד האחורי של ניירות ההגנה שלו. "זו הייתה אחת מהתשדורות הללו המתקבלות בערוץ צלול" כתב מאוחר יותר לירי על היצירה. יוהאנה פרסמה את הספר במהירות, הוא תורגם למגוון שפות, זכה מספר שנים מאוחר יותר לעיבוד פופולרי ונרחב יותר בספרו של רוברט אנטון ווילסון Prometheus Rising, ויש מי שרואים בו את יצירתו החשובה ביותר של לירי ואחת התרומות המקוריות והמשמעותיות ביותר לחשיבה הפסיכולוגית של המאה העשרים.

דמות אניגמטית שלא בחלה באף אמצעי על מנת להביא לשחרורו של לירי. אשתו החמישית של טימותי לירי יוהאנה הארטקוט סמית'.

לירי מצידו נשאר בינתיים בכלא, עם גזר דין אימתני שהיה צפוי לשמור אותו שם עד יום מותו. אלן גינסברג וחברים נוספים אמנם פעלו לגיוס כספים למען שחרורו, אבל ליוהאנה שהייתה מורגלת בסגנון חיים של החברה הגבוהה לא היה מושג של ממש בחסכון והיא הייתה מבזבזת את הכספים שנאספו מהיפים תפרנים ברחבי אמריקה בפזרנות ראוותנית שהרגיזה רבים מחבריו של לירי. עמיתיו של לירי פקפקו ביוהאנה, ובמניעיה, וגם לא ממש הבינו מאיפה הגיעה האירופאית התמהונית הזו שטימותי הפקיד את ענייניו בידיה. בהעדר סיכוי של ממש להשתחרר באופן המקובל החל לירי לכוון את התקווה שלו בכיוונים הזויים יותר ויותר. בשלב מסוים הוא ציפה שכוכב שביט שמתקרב לכדור הארץ יביא את שחרורו בנס. בשלב אחר ניהלה יוהאנה מגעים עם ממציא שהבטיח לבנות עבור לירי צלחת מעופפת שתנחת על גג הכלא, תכה את השומרים בתדהמה, ותיקח את לירי הרחק הרחק. אחרי שגם התוכניות המד"ביות של לירי להשתחרר מהכלא נכשלו נותר רק מוצא אחד. יוהאנה שהלכה והפכה מעורבת בעסקים מפוקפקים שכנעה את לירי לשתף פעולה עם הבולשת. הייתה זו התקופה שלאחר ווטרגייט ונפילתו של ניקסון, וללירי ניתן להבין שאם ישתף פעולה עם החוקרים יש לו סיכוי להשתחרר ואם לא, יעביר את ימיו בכלא עד מותו. לירי התנגד תחילה אך נעתר לבסוף. השנים הבאות היו מהשנויות ביותר במחלוקת בחייו השנויים במחלוקת של לירי. הוא הועבר על ידי הבולשת בין שורה ארוכה של בתי כלא, תחת שורה של שמות בדויים, מבלי שלעולם החיצון יש איזשהו קשר איתו, תוך שהבולשת מודיעה לתקשורת שוב ושוב ש"לירי מזמר" ובוגד בחבריו משנות השישים. הידיעות על כך שלירי, מנהיג תרבות הנגד החל לשתף פעולה עם השוטרים ולהפליל את חבריו הכתה גלים בשורות תרבות הנגד והובילה את ג'רי רובין וקן קליי להקמת הארגון "האנשים חוקרי את שקריו של לירי" (PILL) שבפגישה מתוקשרת שארגן השתתפו רבים מחבריו של לירי כמו אלן גינסברג, ראם דאס ואפילו בנו, ג'ק לירי, שגינה את אביו בלשון החריפה ביותר. זה היה החלום הגדול של תוכנית COINTELPRO שיזמה הבולשת בשנות השישים ושמטרתה הייתה פירורן של תנועות השמאל ותרבות הנגד מבפנים על ידי זריעת אי הסכמה ומריבות באמצעות סוכנים סמויים, כמו אלו ששכנעו את אלדרידג' קליבר שנים מעטות קודם לכן להתנכל ללירי. בסיום הישיבה הודיע קליי "שנות השישים מתות סופית. זו הייתה רק ההלוויה".

מפרספקטיבה היסטורית קשה לומר אם לירי נתן לבולשת איזה שהם פרטים חשובים באמת. ניתוחים של תמלילי השיחות שלו עם החוקרים הראו שלירי השתמש בכישורים שלו כפסיכולוג מחונן על מנת לשחק עם הבולשת משחק שבמהלכו הצליח להמנע מלתת להם כל מידע ממשי. עם זאת ההשג הגדול של הבולשת היה במיטוט דמותו האנטי-ממסדית של לירי, ובזריעת פאראנויה בקרב תרבות הנגד כולה.

נביא פוטוריסטי

כשהשתחרר לירי לבסוף ב-1976 הוא היה אדם מוקצה שרבים ראו אותו כבוגד, אבל לא חלפו יותר משנים ספורות עד שלירי עשה שלום עם רובם המכריע של חבריו לשעבר ושיקם במידה ניכרת את מעמדו הציבורי. לירי של שנות השבעים המאוחרות כבר היה זהיר יותר לגבי הבעת תמיכה פומבית בשימוש בסמים פסיכדלים. כשהיה נשאל על הנושא בהרצאות היה עונה "אני לא קורא לכם לעשות דבר. אני רק מציע שתשקלו את הדבר ברצינות". המחשבה של לירי, שמרכז הכובד שלה החל לנוע בסוף שנות השישים הלאה מהגות-דתית לעבר רעיונות בעלי אופי מד"בי, שילבה כעת רעיונות טכנולוגים בעלי גוון עתידני. את מרכז הפוקוס של ההרצאות שלו תפסה כעת דוקטרינת ה-SMI2LE שלו, שהתוותה את עתיד האנושות בראשי תיבות של Space Migration (הגירה לחלל), Intelligence Increase (העלאת אינטיליגנציה) ו-Life Extension (הארכת חיים). שילוב הטכנולוגיות הללו היה על פי לירי המפתח לקפיצה לשלב האבולוציוני הבא, שאליו מכוונים מעגלי המח האנושי. לירי גם הפיץ צורה ייחודית לו של תיאוריית התכנון התבוני שאותה הגה במהלך שהותו בכלא פולסום, ושרבים מחבריו בין האסירים הכלא הפכו לתומכים נלהבים שלה. על פי לירי מקור החיים בא מהחלל: מזרע המורכב מדפוסים נוקלאוטידים שנשלח לקוסמוס, נקלט בכוכבי לכת שונים ומאותחל על ידי אנרגיה סולארית שגורמת לו לעבור תהליך אבולוציוני שמביא להתפתחות מערכות עצבים. מטרת מערכות העצבים הללו הייתה לעבור למצבי תודעה גבוהים יותר שיאפשרו להן לעזוב את הכוכב, לנוע בחלל ולבסוף להזריע כוכבים אחרים באותם זרעי כוכבים (Starseeds).

התחבר עם השוטר שמירר את חייו עשרים שנה קודם לכן. טימותי לירי וג'י גורדון לידי.

לירי גם פצח במסע הופעות משותף עם ג'י. גורדון לידי, השוטר המושחת שהתנכל לו באנספור צורות בתקופת מילברוק, ושהסתבך מאוחר יותר בשל מעורבתו בפרשיית ווטרגיייט. במהלך מסע ההופעות השניים התקרבו ולידי שרדף את לירי עד חורמה בשנות השישים דיבר עליו לאחר מותו בחיבה רבה. באופן שעורר פליאה אצל רבים,  לירי לעולם לא שמר טינה למי שרדפו או כלאו אותו. כפי שעזב את הרווארד בלי טינה כלפי ההנהלה, כשהוא גורס שלצפות מהאוניברסיטה, מוסד שתפקידו להגן על המסורת, לתמוך במחקר להרחבת תודעה זה כמו לצפות מהותיקן לממן מחקר באפרודיזיאקס, כך קיבל כעת בהבנה את העובדות שנתגלו כעת על האופנים השונים שבהן הרסו הרשויות הפדרליות את חייו במהלך שנות השישים והשבעים. המטאפורה הקובעת עבור לירי הייתה תמיד המטאפורה של המשחק הספורטיבי. גם הוא וגם ה-CIA  היו שחקנים באותו מגרש בסוף שנות השישים, אלא שה-CIA  היו שחקנים מתוחכמים בהרבה ממנו, כפי שהודה בדיעבד בפה מלא, ולירי קיבל את נצחונם ברוח טובה, כמו שחקן טניס טוב, בלי לשמור טינה. מה גם שבחשבון הסופי הוא האמין שהמהפכה של שנות השישים הצליחה.

עד אמצע שנות השמונים הפוקוס של לירי שוב השתנה. לירי פיתח כעת עניין במחשב האישי, והכריז כי המחשב האישי הוא האסיד של שנות השמונים והתשעים ושתוך עשור יחובר כל בית ספר לרשת האינטרנט. את הססמה הישנה Turn on, Tune In, Drop Out הוא עדכן ל-Turn on, Boot Up, Jack In. הוא החל לקדם מערכות מציאות מדומה, פיתח את המשחק הפסיכולוגי Mind Mirror שביקש לאפשר לאנשים לשחק עם דפוסי האישיות שלהם, שימש כיועץ לבילי איידול ביצירת האלבום Cyberpunk, זכה בפרס נחשב על האתר שלו Leary.com ופרסם תקליטים וספרים עם כותרות כגון "From Psychedelics to Cybernetics" ו-"Chaos & Cyber Culture". לירי חזה שבעתיד יבלו אנשים את חייהם כשהתודעה שלהם מוקרנת "לתוך החלון של עליזה" ויצטרכו להקצות זמן מיוחד כדי לבלות עם הגוף הביולוגי שלהם. רוב האנשים חשבו שאלו רעיונות מגוחכים של מישהו שלקח יותר מדי לסד, אבל מהפכת הרשת התרחשה מהר כל כך שהחזון של לירי התממש במהרה ואף נראה היום טריויאלי.

לירי ריכז מאז שנות השישים את חלומותיו ותקוותיו בדור הצעיר, בו ראה תמיד את שגרירי האבולוציה והעתיד. כעת הוסטה את תשומת ליבו מדור הבייבי-בומרס לדור ילדי המחשבים החדש אותו כינה דור ה-"Whiz-Kids". את שנותיו האחרונות הוא בילה בחברתם של אמנים ואנשי טכנולוגיה צעירים שכללה דמויות כמו מבקר המדיה דאגלס ראשקוף, חלוץ המציאות המדומה ג'רון לאניר והשחקן ג'וני דפ. יחסים מיוחדים נרקמו בין לירי לבין השחקנית וינונה ריידר, ביתו של מייקל הורוביץ' הארכיביסט של לירי, שלירי היה סנדקה.

נדמה היה שלירי מצא סוף סוף את המקום שלו, אבל בשנותיו האחרונות הכו בו שורה של טרגדיות, שהקשה בהן הייתה התאבדותה של ביתו סוזאן לירי אשר התרחשה ב-1990 לאחר שנים של בעיות אישיות חמורות שהגיעו לשיאן כשסוזאן ירתה לחבר שלה (ששרד את המקרה) בראש. סוזאן נעצרה ותלתה עצמה בכלא בעזרת שרוכי נעליים. שנים מעטות מאוחר, ב-1995, קיבל טימותי לירי את הידיעה שהוא חולה במחלה סופנית ונותר לו זמן קצר בלבד לחיות.

אימץ את המוות בזרועות פתוחות. טימותי לירי בסוף ימיו.

התגובה של לירי לידיעה על מותו המתקרב הייתה תגובה לירית טיפוסית. אחד מחבריו של לירי מימי הרווארד העיר פעם ש"אופייני ללירי להמיר כשלון מהדהד בשטח לתפיסה אידאית של עצמו ושל העולם וכך 'להעלות' כשלון לדרגת הצלחה". כעת כתב לירי ספר שכותרתו הייתה “Design for Dying” ושעסק בתהליך המוות כשיאם של החיים. "באופן אישי ציפיתי למוות כל חיי" כתב בספרו האחרון. "המוות הינו החוויה המרתקת ביותר בחיים. על האדם לגשת אל המוות באותו אופן שהוא חי – בסקרנות, תקווה, חקירה ובעזרתם של חברים". הוא העביר את השנה האחרונה לחייו בפעילות קדחתנית ביותר של כתיבה, עשיית סרטים דוקומנטרים, הקלטת אלבומים, ובילוי עם חבריו הנושנים וחבריו הצעירים. לירי שקל להקפיא את עצמו בהקפאה קריוגנית אבל לבסוף החליט שלא לעשות כך לאחר שהחליט שלאנשים בחברת הקריוגניקה שעימה עמד בקשר אין מספיק חוש הומור ושהוא מבוהל מהאפשרות שיוקם לתחיה בתקופה של שלטון רפובליקני. לבסוף נפח את נשמתו ב-31 במאי 1996. מילותיו האחרונות היו "למה לא?". גופו של לירי נשרף וחלק מהאפר שלו נשלח לחלל בלווין ומקיף את כדור הארץ כל 96 דקות. פול קרסנר, עורך מגזין תרבות הנגד 'הריאליסט' שאל את לירי אם אפשר יהיה לגלגל את שאריות האפר שלו עם מריחואנה כך שחברים ומשפחה יוכלו לעשן אותו יחדיו. "כן" הגיב לירי. "רק אל תחזיקו את הג'וינט" (באנגלית זה נשמע יותר טוב: Just don’t bogart me).

לירי בפרספקטיבה היסטורית

למרות הפזיזות הפושעת, האגוצנטריזם וחוסר הכנות של לירי, שזרעו הרס רב בחיים של אנשים סביבו, רוב האנשים שהקיפו אותו בחייו (יוצא הדופן הבולט הוא בנו, ג'ק לירי, שנותר מרוחק מאביו עד סוף ימיו) נטו בדרך כלל לסלוח לו ולקבל אותו כפי שהוא. ספר הזכרון ללירי Timothy Leary: Outside Looking In שפרסם רוברט פורטה לאחר מותו מכיל עשרות מאמרי זכרון מלאי אהבה וכבוד לדמותו של לירי מאנשים שחלפו בחייו לאורך השנים כמו ראם דאס, ראלף מצנר, אנדרו וייל, אלן גינסברג, ויליאם בורוז', קן קיזי, אלברט הופמן, האנטר ס. תומפסון, וינונה ריידר, רוזמרי וודראף, הרב זלמן שחטר-שלומי, ז'רון לאניר, רוברט אנטון ווילסון, טרנס מקנה, ג'ון פרי בארלו ואחרים.

קשה לאמוד בצורה מדויקת ההשפעה של לירי על התרבות. הוא היה המבשר המובהק ביותר של התנועה הפסיכדלית של שנות השישים, תנועה שהניבה את השנה שנבחרה במשאלים כשנה המוצלחת בתולדות המוזיקה, 1967, ומגוון אלבומי מופת מאמנים כמו הביטלס, ג'ימי הנדריקס, האבנים המתגלגלות, פינק פלויד, הדלתות, הגרייטפול דד ועוד. למהפכה הפסיכדלית של שנות השישים גם הייתה השפעה ניכרת על האסתטיקה הקולנועית, העיצובית והאופנתית של אותה התקופה – השפעה שנמשכת עד ימינו. סמים פסיכדלים גם שיחקו תפקיד מכריע בתגליות מדעיות כמו גילוי ה-DNA  על ידי קריק ובפיתוח המחשב האישי והאינטרנט. סטיב ג'ובס, לדוגמה, קרא להם אחד מהשניים-שלושה דברים הכי חשובים שעשה בחייו. אבל האם כל הדברים הללו לא היו מתרחשים גם בלעדיו? לירי היה הדמוקרטור הגדול של הפסיכדליה, האדם שהטיף לתת פסיכדליה להמונים לאחר אלפי שנים שבהן הסמים הללו נשמרו על ידי קבוצות אליטה, אבל בתקופה שלירי עזב את הרווארד קן קיזי והפרנקסטרים שלו כבר החלו מסורת פסיכדלית דמוקרטית פרועה עוד הרבה יותר מזו של לירי בחוף המערבי. במילים אחרות, קשה לומר.

את התרומה של לירי עבור עולם הרעיונות והתנועה הפסיכדלית קל יותר לאמוד. הוא פיתח את מושג הסט והסטינג, שאיפשרו לדורות של פסיכונאוטים לנווט את עצמם בתוך עולמות התודעה. תורות האקסופסיכולוגיה והנוירופוליטיקה שפיתח מהוות תרומה מבריקה ומשמעותית, אם כי עדיין לא מוערכת מספיק, לתחומי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה. ואולי חשוב מכל, כפי שאמר עליו טרנס מקנה, מי שהחליף אותו בשנות השמונים בתפקיד הנביא הגדול של התנועה הפסיכדלית, "לירי הפך את חקר התודעה באמצעים אפקטיביים לפעילות לגיטימית (…) הוא הביא את התודעה למדע כאובייקט מחר לגיטימי (…) זה לא שפילוסופים ופסיכולוגים אחרים לא עסקו בתודעה, אבל לירי הביא לדיון הזה כלים שווי ערך למאיץ החלקיקים". המושגים והדימויים שבהם אנחנו משתמשים כשאנו מדברים כיום על פסיכדלים ועל שינוי תודעה מושפעים בצורה מכרעת מלירי והרעיונות שהביא לחקר הפסיכדליה של שנות השישים.

קודה.

"בטים הניצוץ הפנימי של הזהות היה חיובי בצורה מכרעת." כותב הביוגרף של לירי ג'ון היגס. "הוא נכח בקסם האירי שלו ובאופטימיזם הבלתי נלאה שלו. הוא ניכר באופן שבו גרם לאורחיו להפרד ממנו תמיד בתחושה של התרוממות רוח, גם כאשר גסס או היה כלוא בכלא פולסום. זה לא תמיד ניכר בכתיבה שלו, שכן חוש ההומור שלו לא תורגם אף פעם היטב אל הדף, אבל פנים מול פנים הוא קרן מהתלהבות. לדבר עם לירי היה להרגיש מסוחרר מרוב פוטנציאל. הייתה לו מתנה בלתי-אנוכית להעניק, ההבטחה שכל אינדיבידואל מסוגל להשיג הרבה יותר ממה שהם מעזים לקוות. הוא לא השתמש בכך באופן מכוון על מנת לכפות על אנשים ללכת בעקבותיו, אבל זו בדרך כלל הייתה התוצאה כי אף אחד לא פגש אי פעם מישהו כמותו. כפי שהעירה פעם ידידתו סטייסי ואליס 'יכולת לראות את הפוטנציאל שלך בעיניים שלו'."

המאמר מוקדש לזכרה של סוזן לירי. הבת של טים. נערה ואישה ששלמה את המחיר הכבד ביותר על משוגות הלב של אביה. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

סמים טובים וסמים רעים: המקרה של הריטלין

בשיח הסמים המקובל בחברה שלנו יש כמעט תמיד "סמים טובים" ו"סמים רעים". אמנם ההגדרה של סמים טובים וסמים רעים נוטה להשתנות אך הדיכוטומיה לעולם נשארת.

מבחינת הממסד הרפואי והחוקי הסמים ה"טובים" או ה"נסבלים" הינם קפאין, אלכוהול, ריטלין, פרוזק, אמפטמינים, מטאמפאמינים וכמובן סמים פסיכיאטרים אחרים למשפחותיהם השונות. הסמים הרעים הינם מריחואנה, חומרים פסיכדלים, חומרים אופיאטים, קוקאין, ואמפטמינים או מתאמפטמינים שלא ניתנו במרשם רופא. לעומת זאת בקרב אנשי קהילת הסמים העולמית (והדברים נאמרים כמובן בהכללה) הסמים ה"טובים" הינם הסמים הפסיכדלים הקלאסיים כמו הפטריות, הלסד, האיוואסקה, הקנאביס ובמידה פחותה ומולקולות אחרות כמו נניח 2CI או MDMA. הסמים הרעים הם הסמים של הממסד: האלכוהול והקפאין ועוד יותר מכך הסמים של הממסד הפסיכיאטרי: הריטלין והפרוזאק. (ומעניין לציין שבאף אחת מהקבוצות לא תמצאו אנשים רבים שידברו בזכותם של הקוקאין, ההירואין למשל).

כמו תמיד כאשר אנחנו מחלקים את המציאות לדיכוטומיות אידאולוגיות, הקורבן העיקרי היא האמת. מסיבה זו מעניין במיוחד לחזור לעידן של המחקר הפסיכדלי של שנות השישים, תקופה שבה הסמים הפסיכדליים עדיין לא נאסרו והמחנות בנוגע לסמים השונים עוד לא חצויים באופן ברור עד כדי כך. תקופה שבה מחקר ריטלין גר עם לסד, וחוקרים עשו נסיונות בשימוש סינרגטי בלסד וריטלין למטרות תרפיה.

בהקשר זה מעניינת במיוחד עבודתה של בטי אייזנר, פסיכולוגית אמריקאית שהייתה פעילה בתחום מחקר הלסד והריטלין בלוס אנג'לס של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים.

כשקוראים את אייזנר כותבת על ריטלין באמצע שנות השישים הקונספציות שלנו לגבי הדיכוטומיה שבין ריטלין לחומרים פסיכדליים מתפוררת. מבחינתה של אייזנר אין סתירה בין השניים, והיא משתמשת בהם למטרות דומות. למעשה, היא מדווחת כי החליפה את טיפולי הלסד הראשונים בסדרות הטיפולים שלה, שנערכו בדרך כלל עם כמויות קטנות יותר של לסד, בטיפולים בעזרת ריטלין – ששימשו כהכנה לקראת טיפול לסד עוצמתי יותר.

הסשנים שערכה אייזנר לפציינטים שלה בעזרת ריטלין, היו זהים כמעט לאלו שערכה להם עם הלסד, עם מוזיקה, יצירות אמנות ולא מעט השאה שמטרתה לעורר אצל הפציינט חוויה אינטגרטיבית ומרפאת. מכתביה השונים של אייזנר ניתן לזהות שבעיניה ההבדל בין שני הסמים לא היה תהומי כפי שמציעים לנו כיום, ובתנאים מסוימים היא אף ראתה את השפעתו של הריטלין כשקולות לאלו של הלסד.

לדוגמה, באחד מהמאמרים שלה (Psychedelics and People as Adjuncts to Psychotherapy), בקטע שבו אייזנר מדברת על ההשפעה הרבה שיש לאנשי צוות בהכוונת האיכות של חוויות הסמים היא מציעה: "כאשר חבר מסוים (ב') נכנס לתוך הסשן, הריטלין מקבל את האיכות של הלסד. זה כמעט כאילו ריטלין+תרפיסט+ב =לסד."

מי שחושב שאייזנר היא שתולה של הממסד הפסיכיאטרי, יכול להרגע. מדובר באחת התומכות הנלהבות ביותר שנמצאו לתרפיה הפסיכדלית בתחילת שנות השישים, ואישה שחיה במסגרת קהילה פסיכדלית שהמשיכה להתקיים ולתפקד כמופת במשך 20 שנה, וגם לאחר שהפסיכדלים הוצאו מן החוק.

אז האם ריטלין ולסד באמת שקולים זה לזה? משפט כזה הוא ללא ספק הטעיה גסה, ואני בטוח שגם אייזנר הייתה מתנגדת אליו. לשני הסמים הללו יש כל אחד יתרונות וחסרונות משלו. כל אחד מהם ניתן לנצל לטובה או לרעה. (אם כי לי אין כמובן ספק שלסד הוא סם מעניין, מופלא ומהפכני בהרבה מהריטלין).

אבל אולי הסיפור של אייזנר והריטלין יכול ללמד אותנו משהו על הסכנה שביצירת דיכוטמיות בין סמים טובים לסמים רעים. בין אם היא מתבצעת בידיו של הממסד, ובין אם היא מתבצעת בידינו, קהילת צרכני הסמים.

המדריך לפסיכונאוט

על מדריך חדש וחלוצי לפסיכונאוטים, ועל הפרקטיקה הפסיכדלית של המיקרודוזינג

על הפסיכולוג ג'יימס פדימן כבר כתבתי כאן בהרחבה לפני 3 שנים. כדוקטורנט צעיר היה פדימן אחראי בשנות השישים על כמה מהמחקרים הפסיכדליים המעניינים והחדשניים ביותר של אותה התקופה. אף שהצליחו להשיג תוצאות מבטיחות בניסויים שרתמו חומרים פסיכדליים לצורך פתרון בעיות טכניות ואנליטיות ושהניבו שורה של המצאות, פטנטים ותגובות חיוביות מחברות מסחריות, ולמרות שהוכיחו כי לטיפול חד פעמי באמצעות חומרים פסיכדליים יש השפעות חיוביות ארוכות טווח על המטופל, נאלצו פדימן ועמיתיו לקטוע את נתיבי המחקר שלהם ב-1966, כאשר הטילה הממשלה הפדרלית איסור גורף על מחקרים בחומרים פסיכדליים. מאז עשה פדימן קריירה ענפה כפסיכולוג, ופרסם שורה של ספרים בנושאים מגוונים כמו פסיכולוגיה טרנספרסונלית, סופיזם, שגעון ועוד.

כיום, כשהוא כבר בן 72, חוזר פדימן סוף סוף לעסוק בנושא הפסיכדלי. כשביקרתי אותו בביתו בספטמבר 2011, הוא אמר לי שכעת, כשהוא כבר אינו תלוי במענקים וקרנות מחקר וכשהמחקר הפסיכדלי חווה סוג של רנסנס, הוא הרגיש צורך לסגור מעגל ולחזור לאותו נושא שריגש אותו כל כך כחוקר צעיר, ושעליו היה מנוע מלכתוב במשך עשרות שנים בשל השיח המדכא שאיים לחסל את הקריירה של כל מי שיעסוק בפוטנציאל של חומרים פסיכדליים באקדמיה. ספרו החדש של פדימן The Psychedelic Explorer’s Guide: Safe, Therapeutic and Sacred Journeys הוא מדריך אינפורמטיבי ופרקטי ראשון מסוגו לשימוש נבון בחומרים פסיכדליים.

חוקרי הפסיכדליה של שנות השישים, מסתבר, לא סתם נעלמו להם ביום שהמחקר נאסר. רבים מהם המשיכו להתנסות בחוויות פסיכדליות ואחרים היו חלק מרשת מטפלים פסיכדלים מחתרתית שפעלה בארה"ב לאורך השנים הללו באופן בלתי מאורגן (ושמתחילה להתארגן מחדש בשנים האחרונות). בביקורי בארה"ב בקיץ האחרון, פגשתי כמה מהחוקרים הללו (כיום בשנות השבעים והשמונים לחייהם) שסיפרו לי שבעשרות השנים שחלפו התנסו בחוויות פסיכדליות במרווחים קבועים של פעם או פעמיים בשנה, והיללו את ההשפעה שהיו לפסיכדלים על חייהם המקצועיים והאישיים בעשורים שחלפו. החזרה לנושא הפסיכדלי בשיבה, הינה מבחינת רבים מהם סוג של השבת גמול לצמחים ולמולקולות שהעניקו להם כה הרבה במהלך חייהם.

הרב שראה את האור

"המגע עם הנומינוזי הוא התרפיה האמיתית. והמידה שבה השגת את החוויה הנומינוזית, היא זו שבה אתה זוכה לשחרור מהפתולוגיה" (ק.ג. יונג).

Psychedelic Explorer’s Guide נכתב ברובו על ידי פדימן, אבל רבים מהפרקים בו לקוחים מטקסטים שכתבו דמויות מפתח אחרות בתולדות הפסיכדליה כמו אלן ווטס, סטיוארט בראנד וויליס הרמן ואחרים לאורך 70 שנות קיומה של התנועה הפסיכדלית המודרנית. הספר מורכב מ-22 פרקים המאורגנים בחמישה חלקים: סשנים אנתאוגנים; חקירה עצמית בעזרת פסיכדלים; פתרון בעיות יצירתיות בעזרת פסיכדלים; אופקים חדשים לפסיכדליה; וחלק חמישי שמוקדש ל"הכרחי, יוצא הדופן, וקצת מידע מוצק".

החלק הראשון בספר עוסק בהנחיה של סשנים אנתאוגנים (כלומר סשנים העושים שימוש בחומרים פסיכדליים למטרות ספיריטואליות). הוא כולל הנחיות והוראות למדריכים אנתאוגנים כמו גם למטופלים פסיכדלים ועונה על השאלות היסודיות שקובעות את האיכות של סשן פסיכדלי: כיצד לבנות את ה-Set וה-Setting של החוויה הפסיכדלית, כמה זמן יש לפנות לחוויה, כיצד לבחור את המינון, כיצד לבחור מדריך (למי שמחפש מדריך), כיצד לדעת שזהו הרגע הנכון, למה לצפות במהלך החוויה, כיצד להתמודד עם קשיים ועוד.

רב פסיכדלי. הרב זלמן שלומי-שחטר.

פרק חשוב נוסף הוא זה שמאגד "חוויות של חלוצים פסיכדליים". פדימן כולל כאן 13 תיאורי מסע פסיכדלים של כמה מהשמות הגדולים בתולדות הפסיכדליה, כשהם מחולקים לשלושה הגלים של הפסיכדליה. בגל הראשון נכללים מגלה הלסד אלברט הופמן,  הסופר אלדוס האקסלי והפסיכותרפיסט הפסיכדלי סטניסלב גרוף. בגל השני נכללים גורו הלסד של שנות השישים פרופ' טימותי לירי, ושני חבריו למחקר ריצ'רד אלפרט (ראם דאס), ראלף מצנר,  הכימאי הפסיכדלי אלכסנדר שולגין וחוקר הדת יוסטון סמית'. בגל השלישי של הפסיכדליה כולל פדימן את רבי זלמן שחכטר-שלומי, את הפסיכולוג צ'רלס טארט, את מייסד אלכוהוליסטים אנונימיים ביל ווילסון, הפסיכולוג פרנסס ווהן והשחקן פטר קויוטה.

מנקודת המבט המקומית מעניין במיוחד הצירוף של הרב זלמן שחטר-שלומי לרשימה המכובדת הזו. שחטר-שלומי, שנחשף לחומרים פסיכדלים במהלך שנות השישים הוא כבר שנים (מאז שקראתי את ספרו המצוין שתורגם לעברית: "קרבת אלוהים") הרב החביב עלי ביותר מהרבנים בני זמננו, ומסתבר שגם זוכה למעמד של כבוד בקהילה הפסיכדלית האמריקאית כדמות יהודית מרכזית שתומכת בגלוי בשימוש בפסיכדלים כאמצעי תקף לדבקות. הסיפור של הרב שלומי-שחטר עם הפסיכדלים מעניין במיוחד משום שבתחילת דרכו הוא בכלל נשלח על ידי הרבי מלובאביץ' להרביץ תורה בקמפוסים בארה"ב, אבל הרב שעיניו נפקחו על ידי החוויות הפסיכדליות לא ההתאפק מלהלל את הערך הדתי של הפסיכדלים ולבסוף נזרק מחב"ד. הרווח היה כולו שלנו. בספר מתאר שחטר-שלומי חוויה פסיכדלית משותפת שלו עם טימותי לירי וראם דאס שבה הוא מבין שמפות המציאות שלנו אינן מוחלטות, ורואה את העולם מאנספור נקודות מבט אלטרנטיביות. ביניהן גם זו הנוצרית.

החלק השני של הספר עוסק בשימושים תרפוייטיים בחומרים פסיכדליים. (למרות שפדימן עצמו מציע להמנע מהשימוש במילה תרפויטי משום שהיא מניחה מצב פתולוגי, בעוד שהחוויה הפסיכדלית חושפת לעיתים קרובות שאנו כבר בריאים יותר משאנו מאמינים). הוא כולל פרק שעוסק בהיסטוריה של התרפיה הפסיכדלית ובאפיקים המרכזיים שלה. פרק אחר, שימושי וחשוב, “Things can go wrong”, עוסק בעזרה ראשונה פסיכדלית ומסביר תוך כדי הפניה למקורות נוספים, כיצד לסייע לאדם הנמצא במצב מצוקה במהלך חוויה פסיכדלית. פרק  חשוב אחר מפריך רבים מהמיתוסים והשקרים שהופצו על חומרים פסיכדלים, ושרבים מהם עדיין זוכים לתפוצה נרחבת גם בימינו, עשרות שנים לאחר שהופרכו בכתבי עת מדעיים (לעיתים קרובות בעידוד הרשויות למלחמה בסמים, ששמועות מבהילות בנוגע לפסיכדלים משחקות לידיהן, גם כאשר ברור להן שאין בהן ממש). הפרק האחרון בחלק זה הוא פרסום ראשון של מחקר שערך פדימן בשנות השישים ושלא פורסם מעולם, מכיוון שמחקר בחומרים פסיכדליים נאסר בדיוק באותה התקופה. המחקר בדק את ההשפעה ארוכת הטווח של סשן פסיכדלי תרפויטי מודרך ליחיד והתוצאות שלו מראות שגם לאחר חצי שנה הראו רוב ניכר של המשתתפים שינוי חיובי בחיי העבודה, הנישואים, ביחסים בין אישיים, במצב הפסיכולוגי ובעוד שורה של פרמטרים.

החלק השלישי בספר עוסק בפתרון בעיות טכניות באמצעות שימוש בפסיכדלים ועוסק במחקר המפורסם של פדימן שעליו כתבתי כאן בעבר וכולל עדויות ונתונים נוספים על האפקטיביות של פתרון בעיות הנדסיות ומדעיות באמצעות חומרים פסיכדליים. שני החלקים האחרונים של הספר מלאים גם הם בפרקים מעניינים וביניהם פרק שעוסק ברנסנס של המחקר הפסיכדלי בעשור האחרון, סקרים ראשונים מסוגם על הרגלי השימוש בפסיכדלים בארה"ב, עדויות של אנשים שעברו תרפיות פסיכדליות, רשימת צ'ק-ליסט עבור מי שמתעתדים לקיים סשן פסיכדלי,  שאלון דוגמה למחקרים פסיכדלים ועוד.

מיקרודוזינג – על השימוש היומיומי בפסיכדלים

הספר, על 22 הפרקים שלו, מלא מכל טוב, אבל הפרק המעניין בו ביותר בעיני היה זה שעסק במיקרודוזינג, שימוש במנות תת-הכרתיות (Sub-Perceptual) של חומרים פסיכדלים לצורך שיפור התפקוד הקוגניטיבי ביום יום. הטקסט המופיע בספר הוא המאמר הראשון להתפרסם שעוסק בפרקטיקה הפסיכדלית המעניינת הזו, שקבוצות קטנות של חלוצים פסיכדלים משלבות אותה בחייהן כבר מזה שנים רבות.

חזה שמיקרודוזינג יהיה השימוש התרופתי המקובל והפופולרי ביותר ללסד. מגלה הלסד, אלברט הופמן.

מנה תת-הכרתית היא מנה קטנה מספיק על מנת שהשפעותיה יהיו על מתחת לסף התפיסה שלנו, ולא תעורר את ההשפעות הדרמטיות שיש לטריפ פסיכדלי מלא. בדרך כלל מדובר במנה שהיא כעשירית ממנה אפקטיבית ממוצעת של אותו סם פסיכדלי. לדוגמה 10 מיקרוגרם של לסד. מי שמשתמשים במנות תת-הכרתיות בדרך כלל עושים זאת, בדומה למי המשתמשים בתוספי תזונה, כחלק מפרקטיקה המוטמעת לשגרת היום יום: מדי יום, פעם במספר ימים או מספר פעמים בחודש. בניגוד לטריפ פסיכדלי מלא המטרה במנות סאב-פרספטואליות אינה התמסרות לחווית שיא תודעתית, אלא רתימת האיכות של הכלים הפסיכדלים לצורך תפקוד מועצם בתוך שגרת היום יום. מבחינת האנשים מסביב תפקודו של האדם אינו שונה מתמיד או פגום (העוצמה של מנה סאב-פרספטואלית הינה כזו שאינה פוגעת בכושר השיפוט) ולהפך מבחינות רבות התפקוד של אותו אדם משופר. משתמשים במנות תת-הכרתיות מדווחים על שיפור בתפקוד היומיומי שלהם ממגוון בחינות: פיזית, רגשית, יצירתית ורוחנית. המשתמש יכול לחוש בסוג של אנרגיה משנית וטובה לפעילות גופנית תוך תחושה של קשר משופר עם הגוף. מבחינה רגשית ניתן לחוש פתיחות וקלות רבה יותר בתקשורת עם בני אדם אחרים. מבחינה יצירתית, מדובר על מצב של זרימה יצירתית משופרת, או מה שג'ון לילי כינה פעם "סאטורי מקצועי". מבחינה רוחנית, מתקבלות הבלחות למסרים הגבוהים יותר של החוויה הפסיכדלית, אשר הופכות לחלק משגרת היומיום.

מדריך חלוצי וחשוב לפסיכונאוטים. ג'ים פדימן.

"לא ברור לי אם אני הופך רגיש יותר ללסד או שמא קורה משהו שונה בתכלית, אולי למידה וכמיהה להפיק מעט יותר מהמציאות שאותה אני תופס" כותב צ'ארלס, חובב מיקרודוזינג, בקטע יפה שבו הוא מספר על חוויותיו משימוש במנות תת-הכרתיות. "במהלך חודשים של מיקרודוזינג, הציפיות שלי לגבי מה שניתן לתפוס אותו בקלות גדלו. מושג ה"מדהים" שלי, מכוון כך נדמה, באופן קבוע, לסף מעט נמוך יותר, באופן שאני מרגיש שהפך את חיי למהנים יותר, רבי עוצמה יותר ואפקטיבים יותר במונחים של יכולתי לדאוג לעצמי ולתרום לאחרים."

"זה כמעט כאילו נולדתי להיות כזה, וכעת אני זוכה להיות כזה, על בסיס יומיומי יותר ויותר, והכל תודות למנות קטנות באופן יוצא דופן של החומר לסד-25" (Psychedelic Explorer’s Guide, 202).

הפרקטיקה של מיקרודוזינג, מתודה פסיכדלית מחתרתית שנמצאת עדיין בחיתוליה מבחינת המודעות לה ומספר האנשים שנתנסו בה, מציבה תשובה פוטנציאלית על אחת השאלות הגדולות של התנועה הפסיכדלית: כיצד לשלב את החוויה הפסיכדלית בחיי היום יום?

במקום (או בנוסף לכך) שהחוויה הפסיכדלית תהיה חוויה אקסטטית וטרנסצנדנטית אך נדירה ומנותקת מחיי היום יום, מציעים חובבי המיקרודוזינג לבצע לה אינטגרציה לתוך היום יום ולהפוך אותה לסוג של אימון רוחני. במהלך שגרת מיקרודוזינג המשתמש הופך לבלש תודעתי הנמצא בחיפוש מתמיד אחר רמזים לאיכויות הפסיכדליות שבעולם סביבו, תוך כדי כך הוא משתפר בזיהוי האיכויות הפסיכדליות בעולם זה, בין אם הוא התנסה במיקרודוז באותו היום ובין שלא. מסיבה זו מיקרודוזינג יכולה להיות פרקטיקה משלימה נהדרת לתרגול ויפאסאנה כמו גם לאנספור פרקטיקות רוחניות אחרות המכוונות להעשיר את חווית האדם. נוסף על כך אין במיקרודוזינג גם את הסיכון שבטריפים רעים או בהשפעות פסיכולוגיות שליליות ארוכות טווח שהן נדירות אך עשויות להתעורר בחוויה פסיכדלית מהדגם ההירואי.

למעשה, הספר חושף כי מגלה הלסד, אלברט הופמן וגם טרנס מקנה, שמזוהה בדרך כלל עם Heroic Tripping היו שניהם חובבי מיקרודוזינג. הופמן, מסתבר, אף טען שאם לא היה הלסד מוצא אל מחוץ לחוק, היה הופך השימוש היומיומי במנות תת-הכרתיות ליישום הרפואי המקובל והמצליח ביותר שלו, מעט בדומה לאופן שבו רושמים כיום ריטלין לילדים ולסטודנטים – אך ללא השפעות לוואי, ובעל השפעות אינטגרליות, מאוזנות ועשירות בהרבה.

סנונית האביב הפסיכדלי

 The Psychedelic Explorer’s Guide: Safe, Therapeutic and Sacred Journeys הוא ספר ראשון מסוגו, שהלוואי שיהיה סנונית ראשונה באביב של פתיחות, מחקר והפצת ידע לגבי הפסיכדלים. ככזה הוא מהווה מקור רב ערך ומאוזן לכל פסיכונאוט שמעוניין להרחיב את הידע שלו בנוגע לשימוש מושכל בפסיכדלים ולכל מי שחפץ להתנסות בהם. הוא מספק מידע חשוב שיכול במקרים רבים לקבוע את ההבדל בין טריפ רע לחוויה שמימית, לסייע להפיק את המירב מחוויות פסיכדליות ובסיוע לאנשים אחרים במצבי מצוקה. מומלץ.

%d בלוגרים אהבו את זה: