טכנומיסטיקה

משרד הבריאות אישר בתחילת השבוע לראשונה הכללה של תרופה עם אפקטים פסיכדלים בתוך סל הבריאות. לכאורה, סיבה למסיבה. מי האמין שמהר כל כך יגיע היום שרפואה פסיכדלית תכנס לרפואה הציבורית, אבל כשמסתכלים בתג המחיר – 26,000 שקל למטופל לשנה, החשדות מתחילים להתעורר.

כדי שנבין מה הבעיה, נזכיר שקטמין הוא חומר מרדים (לא פסיכדלי קלאסי) בעל השפעות פסיכדליות שזוכה בשנים האחרונות לתשומת לב גוברת כפתרון מהיר ואפקטיבי לבעיה של דכאון אקוטי. הוא משיג תוצאות מצוינות במקומות שהטיפולים המקובלים כיום כושלים. החומר הזה משמש את הרפואה כבר מאז 1970 ויש מספיק ניסיון, מחקרים וראיות לכך שהוא בטוח לשימוש רפואי. העלות של הקטמין היא בין 0.86 דולר ל-3 דולר לאמפולה (שמספיקה למספר גדול של מנות טיפוליות).

אז איך קפצנו משקלים בודדים שהחומר עצמו אמור לעלות לטיפול ב-26,000 שקל לשנה? את התשובה אפשר לחפש אצל חברת ג'נסן אנד ג'נסן (השייכת לתאגיד ג'ונסון אנד ג'ונסון), שלקחה את המולקולה המוכרת, הג'נרית והזולה של הקטמין, שכבר אין עליה פטנט, והפכה אותה לתרסיס בשם אס-קטאמין שעושה את אותה העבודה בגדול אבל אפשר לגבות עליו מחיר גבוה לאין שיעור. אותה חברת ג'נסן אנד ג'נסן שהיא גם מהספונסרים הראשיים של המפגשים של ארגוני הפסיכיאטרים הישראלי.

האם יש קשר בין המימון הנדיב שג'נסן וג'נסן מספקת לארגונים פסיכיאטרים בישראל ולעובדה שבמקום לרכוש למבוטחים טיפול זול שמוכר עשרות שנים משרד הבריאות רוכש עבורם טיפול יקר, רשום בפטנט, שהיתרון העיקרי שלו הוא שאפשר לגבות עליו סכומים מופקעים? אני כמובן לא יכול לומר בוודאות, אבל אני כן יכול לומר שני דברים נוספים שמאכזבים במודל של האס-קטמין. ראשית, המודל הזה אינו מלווה בפסיכותרפיה, חשיבה טיפולית או איזושהי חשיבה על סט וסטינג – ההקשר של החוויה הפסיכדלית. שנית, ובהמשך להערה הקודמת, התהליך הזה, שהוא סדרתי, מבוסס על היגיון  פיזיולוגי, ולא מכוון להשיג פריצת דרך תרפויטית וטרנספורמטיבית אצל המטופל, מבטא את הניסיון של חברות תרופות לקחת את הרפואה הפסיכדלית (שבה טיפול בודד או קומץ טיפולים משיגים הטבה מתמשכת) ולשכפל לשם את המודל הכרוני, התחזוקתי, והרווחי יותר שעליו מבוססים הטיפולים הקיימים כיום.

בתקופה שהרפואה הפסיכדלית סוף סוף פורצת את החומות, חשוב מאי פעם להיות עירניים ולשים לב מה כן ומה לא. למה אנחנו מושיטים יד ואיזה יד עדיף לדחות. זו לא הדרך שאנחנו רוצים ללכת בה. יכול להיות שללא ההשקעה של חברות תרופות במחקרים קליניים היו חולפות עוד כמה שנים עד שהקטמין היה מוצא דרכו לתוך הרפואה, אבל האם אנחנו באמת מוכנים לספוג תג מחיר של יותר מעשרים אלף שקל?

סל התרופות בישראל הוא מהרחבים והמקיפים בעולם, ומשמש דוגמא וקטליטזור לפיתוח בכל העולם. האם זה המסר שאנחנו מעוניינים להעביר לחברות תרופות, שהדרך להרוויח כסף היא לא למצוא תרופות למחלות חשוכות מרפא, אלא טריקים שבהם לוקחים תרופה קיימת וזולה והופכים אותה לתרופה יקרה עם פטנט?  לא זו הדרך  להנגיש רפואה, והתהליך שבו תרופה שעולה שקלים בודדים הופכת לטיפול בעשרות אלפי שקלים קורה על גב הציבור שמשלם ועל גב החולים שמספר קטן מהם יזכו בסופו של דבר בטיפול היקר.

ביג פארמה וחלקים בממסד הרפואי ממשיכים לנסות למצוא דרכים לקחת רפואות פסיכדליות עתיקות ומודרניות ולהפוך אותן למשהו אקסקלוסיבי שניתן לגבות עליו סכומי עתק. השבוע קיבלנו תזכורת לא נעימה לאיך זה נראה כשזה קורה.

נכתב בהמשך לשיחה עם אביעד הדר העירני והחד שהסב את תשומת ליבי לנושא.

כשפנו אלי ממגזין חיים אחרים וסיפרו לי שהם מתכוונים להקדיש את גיליון אוגוסט שלהם לנושא הפסיכדליה זה שימח אותי מאוד. גם כי לא זכור שכתב עת ישראלי הקדיש עד כה גיליון שלם לנושא הפסיכדלי, וגם מהידיעה שזה יקרה בחיים אחרים דווקא. פרסמתי בחיים אחרים כמה מהכתבות המוקדמות שהובילו לכתיבת הספר טכנומיסטיקה, מתישהו באמצע שנות האלפיים. מאז המגזין הזה נקנה על ידי כל מיני תאגידים ודורדר למעמד של מגזין לייפסטייל. לאחרונה, לאחר שנקנה על ידי מו"ל חדש וערכי, ועם העורכת המייסדת חוה רימון שחזרה למלא את תפקידה, הוחזרה העטרה ליושנה.

הגיליונות החדשים של חיים אחרים מצוינים, והגיליון הפסיכדלי שהתפרסם (מספר 4 מאז התחדשות המגזין) הוא מצוין בצורה יוצאת דופן. בין השאר היה לגיליון גם משמעות אישית בשבילי משום שהוא קיבץ מחדש את העורכים של מגזין לפסיכונאוט שערכתי בזמנו יחד בעז יניב ובמשותף עם גליה תנאי ואבנר עמית. כל האנשים המוכשרים והחכמים הללו כתבו לגיליון החדש כך שכדאי לכם מאוד להכנס. והנה כמה כתבות מומלצות במיוחד

קיצור תולדות הפסיכדליה – זו הכתבה המרכזית שלי בגיליון, שבה לקחתי על עצמי לעשות את הבלתי אפשרי ולספר את תולדות הפסיכדליה מעידן הפליאולית ועד היום ב-3500 מילה.

רשתות זוהרות במעבה התודעה – כתבה מדויקת, זוהרת ויפהפה של חברתי גליה תנאי, שהגיעה לפסיכדליה לאחר שנים של תרגול בודהיסטי וכותבת כאן באופן מדויק ומעורר השראה על החיבור בין החוויה הפסיכדלית לבין תרגול רוחני. אחד הטקסטים היפים שנכתבו על הנושא הזה בעיני.

כח היחד וכוחות השוק – חברי היקר בעז יניב לקח על עצמו את המשימה המשמחת פחות לדבר על האתגרים שמציבים בתקופתנו כלכלת השוק והערכים הקפיטליסטים להטמעה של הפסיכדליה בתרבות וברפואה. כתבה שמעוררת דיון חשוב בנוגע לנושא שיקבע הרבה מהעתיד של הפסיכדליה במאה הקרובה.

אתם יכולים לקרוא כתבות אחרות מהגיליון בלינק הזה. ובנוסף אני ממליץ לכם לעיין בגיליונות האחרים ולשקול לעשות עליהם מנוי. אנחנו מקוננים לעיתים על המקום המועט שנותר לדיון בעל נפח ומשמעות בשיח הציבורי המתדלדל שלנו. חיים אחרים המחודש הוא אירוע נדיר שיש בו גם רוח ורוחניות אבל גם ביקורתיות, תחכום ומקום לאקטיביזם. בהחלט מיזם שראוי לתמיכה (ושיעשה את החיים שלכם עשירים יותר).

מפרסם כאן את הביקורת הזו שלי על הספר האחרון של מייקל פולן, שהתפרסמה במוסף הספרים של הארץ בשישי האחרון.

 הספר החדש של מייקל פולן: איך לשנות את דעתך מסמל, יותר מכל אירוע תרבותי אחר בעשור האחרון, את החזרה של התרפיה הפסיכדלית למדע ולשיח הציבורי. אחרי חמישים שנה של טאבו מדעי שמנע מחקר בנושא, חומרים פסיכדלים עומדים בעשור האחרון במרכז של שיח מחקרי וציבורי הצומח במהירות ונמצאים כיום מרחק שנים בודדות מהרשאה חוקית. במסגרת הקאמבק המתוקשר והלא צפוי הזה של הפסיכדלים נוצר לו גם שוק צנוע לספרים העוסקים בנושא. אלא שהספר החדש של מייקל פולן הוא הרבה מעבר לעוד ספר בנושא. הוא ספר שמחזיר את התחום לעמדה בולטת ומרכזית שכמותה לא זכורה מאז אמצע המאה שעברה.

הסופר היהודי הניו-יורקי עטור הפרסים ורבי המכר נחשב לאחד מכותבי המדע הבכירים של דורו, וכבר נבחר לרשימת 100 המשפיעים של מגזין טיים. אלא שכעת, פולן, שעסק עד כה בתחומים כמו מזון, חקלאות וארכיטקטורה עובר, ללא התראה מוקדמת, לכתוב ספר בפרופיל גבוה על המדע הפסיכדלי החדש; והחוויה הפסיכדלית שהתקיימה בחמישים השנה האחרונות בשוליים, כתחום העניין של יודעי-דבר ומשוגעים לדבר, מוצאת עצמה לפתע במרכז תשומת הלב של אאוטסיידר כמו פולן.

הספר של פולן, שילוב יוצא דופן בין היסטוריה של המדע הפסיכדלי לספקולציות פילוסופיות ויומן מסע אישי, הוא כנראה התוספת החשובה ביותר מזה שנים לארון הספרים הפסיכדלי, שלמרות הצמיחה בשיח על הנושא חסר עד היום מבוא מאיר עיניים, קולח, מאוזן ומשכנע שיגשר על הפער בין תת התרבות הססגונית והאקסצנטרית לפרקים שהתפתחה סביב הפסיכדלים לבין הקורא הסביר המעוניין להבין מה הסיפור בלי שידרש לבלוע מנה גדושה מדי של ז'ארגון ניו-אייג'י, תיאוריות קוסמלוגיות פרועות או דיונים ארכניים בנוהגי השמאניזם של שבטים דרום אמריקאים נידחים.

איך לשנות את דעתך עונה על הדרישה הזו, ואין זה דבר של מה בכך בהתחשב בכך שפולן עצמו היה בור לחלוטין בנושא הפסיכדלי עד לפני שנים מעטות. אלא שפולן הופך את החסרון ליתרון והעמדה שלו כאאוטסיידר לתחום, וכמי שיושב על הקווים, גם מקנה לו אמינות שמשרתת אותו היטב ככותב ומאפשרת לו לצאת למסע שהוא כנה ומרתק לא פחות משהוא מהורהר ופילוסופי. פולן לא ממציא שום דבר חדש בספר שלו, אבל הוא מצליח לבצע סינתזה פופולרית ומשכנעת של כמה מהתיאוריות הבולטות שצצו במחקר ובתרבות הפסיכדלית, ולהעניק ערך מוסף הגותי וספרותי שמותיר את הקורא מסופק.

לנער את כדור השלג הנוירולוגי

פולן מתחיל את הסיפור שלו ב-2010, כשהוא נתקל לראשונה בכתבה על מחקר המטפל בחולים סופניים הסובלים  מדכאון וחרדה באמצעות פסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות חיזיון. התגובה הראשונה שלו, הוא משחזר, הייתה תדהמה: למה שמישהו שנמצא כבר במצב נפשי רגיש מול המוות ירצה להעביר את התודעה שלו חוויה קיצונית ומטלטלת כל כך!? בשנתיים הבאות, פולן ממשיך להתקל בנושא הפסיכדלי במקומות לא צפויים כמו שיחות באירועים חברתיים ומיילים תועים שמסתננים לתיבת הדואר האלקטרוני שלו, והמפגשים החוזרים ונשנים האלה מעוררים את סקרנותו. ראשיתו של הספר הזה, רוצה לומר, בסקרנות של פולן, כעיתונאי, סופר ואינטלקטואל ציבורי, נוכח העניין הציבורי המתעורר מחדש בנושא הפסיכדלי.

אלא שהעניין האינטלקטואלי של פולן במדע הפסיכדלי החדש מאבד במהרה את איכותו האפלטונית ומקבל מימדים אישיים ואינטימיים בהרבה, ככל שהוא ממשיך במחקר שלו ונחשף לתופעות ולתיאוריות מרחיקות הלכת שהן לחם חוקו של המחקר הפסיכדלי. המחקר הפסיכדלי המתפתח מפיק בשנים האחרונות שורה של תיאוריות ספקולטיביות עדיין בניסיון להסביר את סוד ההשפעה הפסיכדלית ויכולתה להשיג תוצאות יוצאות דופן בטיפול בשורה של מצבים נפשיים המגלים עמידות בפני הטיפולים הקיימים. פולן מבחינה זו, נמצא בנקודה חלומית עבור כל כותב מדע — במרכזו של שיח מדעי חי  המספק לו כר נרחב ופורה להשערות, הרהורים ופיתוחים רעיוניים. אחד החלקים המרתקים ביותר בספר הוא הפרק שעוסק בנוירו-מדע הפסיכדלי. פולן צולל שם לעומק המרחב הספקולטיבי שקיים כיום במחקר הפסיכדלי המתעורר, בוחש שם כמוצא שלל רב, ומוסיף עוד כמה רעיונות משלו.

אחת התובנות המרכזיות של חקר המח בעשורים האחרונים נוגעת לנטיה של המח לאמץ לעצמו לאורך החיים דפוסי פעילות קבועים. פעולות ומחשבות החוזרות על עצמן מפעילות רשתות נוירונים מובחנות במח ומאמנת אותן להכנס לפעולה אוטומטית כל פעם שאותו מצב נקרה בפנינו. חלק גדול מהדפוסים הללו יעילים עבורנו בחיי היום יום, כמו אלו שמאפשרים לנו לנהוג במכונית, או לדעת כיצד לנחם חברה במצוקה. לצידם מתמצקים במח גם דפוסי מחשבה והתנהגות בריאים פחות והופכים לברירת המחדל הקבועה ככל שאנחנו מתמידים בהם.

חוקרים רבים מאמינים שהפרעות נפשיות כמו דכאון, התמכרות והפרעות טורדניות-כפייתיות נובעות ממבני מח נוקשים שהתאבנו מיתר על המידה, מצמצמים את חופש הפעולה ומנתבים בעקשנות את המחשבה של החולה לאותם דפוסים פתולוגיים. הם משווים את המרחב התודעתי למדרון מושלג שככל שיורדות בו יותר מגלשות (מחשבות/פעולות) כך מתגבשים בו מספר מסלולים מועדפים שהמגלשות הבאות יגלשו לתוכן בטבעיות. פסיכדלים, על פי חוקרי מח פסיכדלים כמו רובין קארהארט-האריס מאימפריאל קולג', בלונדון, מאפשרים לנער את כדור השלג; לטלטל ולשחרר את הדפוסים שנתקבעו בו לאורך החיים, כך שלפתע ולשעות בודדות, מרחב האפשרויות היצירתי נפתח מחדש. לפתע נוצרת הזדמנות לשינוי — להתוויה ומיצוק של אפיקי מחשבה ופעולה חדשים שיכולים להשאר איתנו גם לאחר סיום החווויה. התיאוריה הזו, שקארהארט האריס וחוקרים אחרים מקדמים אותה כיום, היא עדיין ספקולטיבית, יש לומר, אבל הכח הפרשני המצודד שלה לא חמק מעיניו של פולן.

"להפוך 'פתוח' יותר – במיוחד בגיל זה, כאשר התלמים של ההרגל המנטלי כבר נחקקו באופן עמוק כל כך שהם נראים חסרי מנוס — אפשרות זו נראתה מושכת למדי," כותב פולן. וזו הנקודה, בקירוב, שממנה יוצא הציר השלישי של הספר של פולן, זה שעניינו ההתנסות האישית שעבר פולן עם פסיכדלים במהלך כתיבת הספר, ושזכה לשבחים הרבים ביותר מהקוראים והמבקרים.

סערה נפשית דרגה 5

זהו ספרו האישי ביותר של פולן עד כה, עובדה שמערך יחסי הציבור של הוצאת פינגווין לא חשש להתהדר בה בקידומו של הספר. פולן מגולל בספר את סיפורן של ארבע חוויות משמעותיות שעבר עם פסיכדלים כמו לסד, פטריות חיזיון, איוואסקה וגם 5-Meo-DMT, וגם כאן נדמה שמה שהופך את דו"חות החוויה שלו לרבי ערך במיוחד הוא המעמד שלו כאאוטסיידר הניגש בדחילו ורחימו לבטן החיה הפסיכדלית.

הספרות הפסיכדלית מלאה בדו"חות מסמרי שיער של מגלי ארצות-תודעה שיצאו ברוב אומץ למסעות נועזים וחזרו משם עם תובנות מרחיקות לכת. מה שמייחד את פולן, היא דווקא העובדה שבניגוד לאותם מגלאנים עזי נפש וחסרי חת שתקעו דגלים בקטבי התודעה ושלחו אחריהם את לגיונות הנלהבים לדבר, פולן צנוע, מפוכח והססן בהרבה. הוא משלב בסיפור שלו מנה גדושה של נוירוטיות, הומור עצמי וספקנות. כך למשל כשהוא מתאר את הרתיעה שחש בפגישתו הראשונה עם תרפיסט אנדרגראונד פסיכדלי כשהוא מוצא בחדר הקבלה מזבח הכולל אוסף פריטים אקלקטי כגון פסלון בודהיסטי, כנף של עורב, קריסטל וקערה לקטורת, ואת הזעזוע הראשוני שאוחז בו כשמתברר לו שהתובנה העמוקה שהפיק ממסע הלסד הבלתי נשכח שלו היא ש"הכל זה אהבה."

לפני כל אחד מהמסעות שלו, פולן מבלה לילה ארוך וטרוף שינה בשאלות קשות: למה אתה עושה את זה לעצמי? מה הסיכויים שאשתגע? אלא ששוב ושוב החששות הללו נמוגים כשמתחילה החוויה עצמה. פולן לומד להתעלם משכבות הקלישאה הניו-אייג'ית וממשיך במסע האישי שלו, שעובר ביחסיו עם הוריו, ביחסיו עם בנו וגם בעימות עם סופיות החיים וקבלה מפוייסת יותר של המוות. תוך כדי, הוא הופך מהורהר יותר, פתוח יותר לרגש, אסיר תודה ונכון יותר לחוש פליאה נוכח העולם. אחרי חיים שלמים כמטריאליסט חסר כל זיקה לעולם הרוח והאמונה, פולן מגלה עצמו לא בדיוק כמאמין, אבל כמישהו שמוכן לגלות בקיום מסתורין ופלא שלא שיער בהם קודם.

למרבה המזל, החלקים הללו בספר מכילים הרבה יותר מעוד סיפור התעוררות פסיכדלי סטנדרטי. פולן מביא אליהם את הרגישות ואת כשרון הכתיבה הבלתי מבוטל שלו, ותיאורי החוויות המהורהרים ומלאי ההומור שלו יצטרפו בוודאי במהרה לקלאסיקה של הספרות הפסיכדלית. כך למשל הוא מתאר את החוויה שלו עם המולקולה האקזוטית 5-MeO-DMT שנחשבת, גם בקרב פסיכונאוטים למודי קרבות, למולקולה מהפכת קרביים במיוחד: "הצלחתי, בקושי רב, לסחוט משפתי את המילים שהכנתי מראש: 'אמון' ו'כניעה.' המילים הללו הפכו למנטרה שלי, אבל הן נראו פתטיות לחלוטין, פיסות נייר מלאות תקווה הניצבות בפני סערה נפשית דרגה 5. אימה אחזה בי—ואז כמו אותם בתי עץ רעועים שנבנו על האי ביקיני אטול על מנת להיות מפוצצים בניסויים הגרעיניים, 'אני' כבר לא היה, מאויד לענן קונפטי על ידי כח נפץ שלא יכולתי עוד לאתר בראשי משום שהוא פוצץ כבר גם אותו והתרחב על מנת להפוך לכל מה שקיים."

השחרור מלפיתת האגו, הכובל לדוגמות, מגננות ודפוסי התנהגות קבועים, הוא, לדעת פולן, האחראי לאפקטיביות הפסיכדלית בתרפיה ומעבר לה, בתחום הספקולטיבי והשנוי במחלוקת יותר שפולן קורא לו "שיפורם של אנשים בריאים כבר" (כלומר, שיפור איכות חייהם של אנשים שאינם מאובחנים כסובלים מהפרעה). פולן, שהפיק תועלת מהחוויות הפסיכדליות שלו למרות שלא היה מאובחן באף דיאגנוזה מוכרת, שומר על טון מדוד ורק מביע תקווה שהפוטנציאל הזה יהיה פתוח יום אחד לציבור, בלווית מנגנונים אחראיים של פיקוח וליווי רפואי או אחר. הוא מצטייר, בסיום הדברים, כתומך נלהב בפוטנציאל של הפסיכדלים עבור הרפואה והאדם, אבל גם כמי ששומר את הראש על הכתפיים. פולן לא רואה עצמו כמי שעבר הארה או התעוררות רוחנית דרמטית מדי, אבל החוויות שעבר העניקו לו לטענתו פרספקטיבה חדשה ופוריה; תמרור הדרכה רוחני בדרך לקיום שלם ואותנטי יותר. הוא חותם את ספרו בטיעון משכנע בזכות מה שהוא מכנה מגוון נוירולוגי (neural diversity), התועלת הפוטנציאלית הנובעת מהתנסות מבוקרת ואחראית במצבי תודעה אחרים המשליכים אור חדש על דפוסי המחשבה והפעולה השגורים שלנו.

אין ספק שהספר של פולן הוא עליית שלב נוספת בכניסת הפסיכדליה לשיח הציבורי. פולן הוא הכותב הבכיר ביותר שהטיל עד כה את משקלו לתוך הנושא הפסיכדלי, והוא עושה זאת ברגע מפתח בתולדותיו, בתקופה שבה החומרים הללו, לאחר עשרות שנים של טאבו, נבחנים ברצינות ובקפדנות כמועמדים יוצאי דופן לכניסה לארון התרופות הפסיכיאטרי. בינתיים, עושה רושם שההימור של פולן עלה יפה. הספר של פולן טיפס לראש רשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס ואף נבחר על ידי העיתון לרשימת עשר הספרים הטובים ביותר של השנה. קשה עדיין להעריך איך תתפוס אותו ההיסטוריה. האם יתפס כספר שבישר את המהפכה שנים בודדות לפני הפריצה הגדולה, או כספר שמסכם תקופה קצרה של רנסנס, רגע לפני שגורמים היסטוריים, מדעיים או תרבותיים אלו או אחרים יסתמו עליו הגולל. עם זאת הוא מותיר את הקורא, לכל הפחות, עם קצת פחות בטחון וקצת יותר פליאה בנוגע לטבעם של היקום והתודעה, או כפי שמסכם זאת פולן בשורה החותמת של ספרו: "וזאת אוכל לומר בוודאות: התודעה רחבה יותר, והעולם כל כך יותר חי משידעתי כשיצאתי לדרך."

Pollan, Michael. How to Change Your Mind: What the New Science of Psychedelics Teaches Us About Consciousness, Dying, Addiction, Depression, and Transcendence. Penguin Press, 2018.

כמו תרבות פסיכדלית באופן כללי, ספרות פסיכדלית היא היא מונח מוזר במקצת. כספרות שעניינה חומרים פסיכדלים והשפעותיהם, היא ז'אנר יוצא דופן. יש אמנם ספרות שעוסקת באלכוהול (בוקובסקי נניח) או אופיאטים (בורוז' למשל) אבל קשה לדבר על זרם של ספרות אלכוהולית או ספרות אופיאטית. ובכל זאת, הקהילה המגובשת יחסית של אמנים, סופרים, פילוסופים, מדענים, תרפיסטים ופסיכונאוטים שמתעניינים במשני תודעה פסיכדלים הצמיחה מתוכה קורפוס ספרותי מגוון ומשמעותי של כתיבה על פסיכדליה. כבר הרבה שנים שמדגדג לי לכתוב את הרשימה הזו, אבל רק לאחרונה, אחרי שנתקלתי בכל מיני שרשורים על ספרי פסיכדליה מומלצים בקבוצת הנטוורק הפסיכדלי בפייסבוק הצלחתי להביא את עצמי לעסוק במלאכה (המהנה) של להרכיב את הרשימה שלי, שמופיעה כאן, בסדר כרונולוגי.

דלתות התודעה/אלדוס האקסלי (1954, Doors of perception )    – אלדוס האקסלי היה סופר ואינטלקטואל בריטי בעל שם עולמי ועניין עמוק בדתות המזרח ומצבי תודעה אלטרנטיבים. לרוע המזל, עיסוק מרובה שנים בלימוד ותרגול של שיטות איזוטריות לא סיפק להאקסלי את הסחורה שחיפש – חוויה מיסטית של ממש. כשהאקסלי שמע על קיומו של סם בשם מסקלין שיש בכוחו לחולל חוויות מיסטיות הוא פנה לפסיכיאטר הפסיכדלי הבריטי-קנדי האמפרי אוסמונד ושכנע אותו לספק לו מהפלא. דלתות התודעה, סיפור הטריפ הראשון של האקסלי היה לקלאסיקה הגדולה הראשונה של הספרות הפסיכדלית. זוהי למעשה הגרסה של האקסלי לסוגה הספרותית הפסיכדלית הנפוצה ביותר – הטריפ ריפורט ויותר מכך, לסיפור הפסיכדלי הקלאסי ביותר: הטריפ ריפורט של חוויה פסיכדלית ראשונה. במקרה של האקסלי, סופר ואינטלקטואל עם ידע וניסיון עשירים, החוויה הזו הוליד ספר עם רעיונות פילוסופיים, אסתטיים ורוחניים שהשפיעו רבות על הפסיכדליה מאז, למשל ביצירת החיבור בין פסיכדליה לדתות המזרח, ובתיאוריית שסתום התודעה שהאקסלי מפתח אותה כאן ושמשפיעה על המחשבה הפסיכדלית עד ימינו. ממרחק הזמן הטקסט של האקסלי יכול להראות נאיבי. הידע שלנו על פסיכדלים בהחלט התקדם והשתכלל הרבה מאז שהאקסלי כתב את הספר החלוצי שלו, אך דלתות התודעה נשאר קלאסיקה פסיכדלית בלתי מעורערת (והנה לינק לביקורת שלי על התרגום העברי של דלתות התודעה).

החוויה הפסיכדלית: מדריך המבוסס על ספר המתים הטיבטי / טימותי לירי, ראלף מצנר וריצ'רד אלפרט (The psychedelic experience: A manual based on the Tibetan book of the dead, 1964) – הספר הקלאסי של השלישיה ההרווארדית שהביאה לכם את ניסוי יום שישי הטוב, ניסוי האסירים בקונקורד, והבודיהיזם הפסיכדלי של שנות השישים. החוויה הפסיכדלית הוא מדריך להתנסויות אנתיאוגניות השואב השראה מספר המתים הטיבטי אך מעבד ומתרגם אותו למה שלירי ושותפיו כינו "אנגלית פסיכדלית." הספר נפתח בהקדשה לאלדוס האקסלי שנפטר שנה מוקדם יותר ושהיה מי שהציע (בדלתות התודעה) את הרעיון לכתוב טקסט שילווה את האדם הנמצא עמוק בחוויה פסיכדלית ויזכיר לו את האור הצלול, באופן דומה לזה שספר המתים הטיבטי נועד להנחות את האדם הגוסס העובר מן העולם. החוויה הפסיכדלית נכתב כמדריך המכין לקראת חוויות פסיכדליות אבל גם על מנת שחלקים ממנו יקראו לפסיכונאוט במהלך החוויה ויזכירו לו את העובדות החיוניות לגבי טבעם של החיים, המוות והתודעה. הוא כולל בין השאר דיונים נרחבים בדימיון ובשוני בין הבארדוז הטיבטים (מימדי התודעה של האדם הגוסס) לשלבים בהם עובר הפסיכונאוט וגם דיון מעמיק ראשון בנושא הסט והסטינג – הגורמים הקונטקסטואלים המעצבים חוויות פסיכדליות — והשימוש הנכון בהם.

המבחן החשמלי של מיץ האסיד הממותק / טום וולף (Electric Kool-Aid Acid Test, 1968) – טום וולף מסתובב עם החבורה הצבעונית והמוטרפת של קן קיזי והפרנקסטרים (הקונדסנים) בארה"ב של תחילת ואמצע שנות השישים. אלא שהוא לא באמת הסתובב איתם. זאת אומרת הוא הסתובב עם קיזי רק לזמן קצר, אבל הוא סופר מחונן כל כך שהוא מביא כאן את הניו-ז'ורנאליזם לכדי שלמות וגורם לקורא להרגיש שהוא שם עם הפרנקסטרים לאורך כל הדרך. קיזי והפרנקסטרים היו פרוטו-היפים שחצו את ארה"ב מחוף לחוף ובחזרה על אסיד, DMT ועוד כמה חומרים נוספים. איך זה שלא עצרו אותם? זהו, שכן עצרו, אבל הם היו כל כך מוזרים ולאף שוטר עדיין לא היה מושג קלוש על היפים ותרבויות סמים פסיכדליות, אז כשהיו עוצרים להם את האוטובוס הצבעוני והזוהר הפרנקסטרים היו רוקדים סביב השוטרים הנבוכים ומבלבלים אותם בשאלות הזויות עד שאלו שחררו אותם לדרכם. הספר, שפורסם בזמן אמת, כשקיזי היה עדיין בשיא מעמדו כגיבור של תרבות הנגד, מתעד את  ניצני התרבות הפסיכדלית ההדונית והמוטרפת של החוף המערבי, זו שהתפתחה בהמשך לאירועים כמו הברנינג מן, ומלווה את קיזי וחבריו בקליפורניה של ראשית שנות השישים, על גבי אוטובס הקסמים ובמבחני (מסיבות) האסיד הראשונים. (אם מעניין אתכם לקרוא עוד על קיזי חפשו כאן, ומשעשע לראות כתבות שלי על הפסיכדליה של קן קיזי ואחרים, שהתפרסמו פעם ב-NRG ניו-אייג', מפורסמות עכשיו בדומיין של העיתון הדתי-לאומי מקור ראשון!)

כהן מרומם / טימותי לירי (High Priest, 1968) – טימותי לירי שמפרסם ב-1968 גם את קובץ המאמרים הפסיכדלי Politics of Ecstasy שהיה יכול בקלות להכנס גם הוא לרשימה כזו, מביא כאן את יומן הטריפים שלו, החל מטריפ הפטריות הראשון שלו על הבריכה בקווארנאוואקה, ב-1960, שם למד על עצמו, כעדותו, יותר בארבע שעות מאשר בחמש עשרה שנה של פסיכותרפיה, וכלה בטריפים משיא תקופת המהפכה הפסיכדלית של הסיקסטיז. עשרים טריפ-ריפורטס שהם עשרים שיעורים מטורללים וגאוניים מהמאסטר הגאון והמוטרף של הכתיבה הפסיכדלית, עם ציטוטים רלבנטים בשולי הדף. חלק מהפרקים כמו תיאור הטריפ הראשון שלו של לירי עם אלן גינסברג הן לא רק חתיכות היסטוריה מטורפות אלא גם מהקלאסיקות הגדולות ביותר של הכתיבה הפסיכלית. אחרים, שבהם מופיעות דמויות כמו וויליאם בורוז', אלן וואטס, ג'ק קרואק ואלדוס האקסלי מלווים את תהליך החניכה התודעתית של כהן האסיד הגדול של הסיקסטיז ונותנים זווית ייחודית על הצעדים הראשונים של התרבות הפסיכדלית.

אקסופסיכולוגיה: מדריך לשימוש במערכת העצבים האנושית בהתאם להוראות היצרן / טימותי לירי (Exo-Psychology: A manual on the use of the human nervous system according to the instructions of the , manufacturer, 1977) — אקסופסיכולוגיה אינו ספר פסיכדלי פר סה. הנושא העיקרי שלו אינו חוויות פסיכדליות דווקא, אבל הוא ממצה את התובנות שהפיק לירי ממסע החיים שלקח אותו מהרווארד למילברוק, כלא סאן אוביספו, מחתרת מזג האוויר, אלג'יריה, ושוויץ עד שנעצר על ידי ה-CIA בקאבול בירת אפגניסטן והפך לעציר (לחצו כאן לסיפור המלא). הדבר הראשון שלירי עשה כשהגיע לצינוק המבודד של כלא פולסום המבודד היה לתקשר בדחיפות ספרון קצרצר בשם Neurologic (1973) (זמין כאן ב-PDF) על גבי הצד האחורי של ניירות כתב ההגנה שלו (הדפים היחידים שהותר לו להכניס לתאו). הספר תורגם במהרה למגוון שפות והפך לקלאסיקה. לירי מתאר בו את מודל שבעת מעגלי התודעה ומציע מפה להבנת האבולוציה של התודעה ולהמשך האבולוציה של המין האנושי. בשנים הבאות לירי הרחיב ושכלל את התיאוריה שלו (בין השאר מספר המעגלים הורחב לשמונה) בספרים כגון Exo-Psychology ו-Info-Psychology, שהייתה להם השפעה אדירה על קשת של סופרי תרבות נגד שהחשוב בהם הוא רוברט אנטון ווילסון.

מעשיות סמים מטורפות ופלאשבקים מרחוב הייט / סטיבן גאסקין –   (Amazing Dope Tales and Haight Street Flashbacks, 1980) – למרות שהוא מוכר פחות מהשמות הגדולים של הפסיכדליה, סטיבן גאסקין הוא אחד ההיפים והפסיכונאוטים המעניינים יותר של הסיקסטיז והסבנטיז. באמצע שנות השישים גאסקין לימד אנגלית וכתיבה יוצרת בקולג' של סן פרנסיסקו. כשאסיד התחיל לזרום ברחובות, המרצה הצעיר מיהר לקפוץ על העגלה ולהפוך לאחת הדמויות הצבעוניות של רובע ההייט: פוסט-אקדמאי מאגיקן ודלוק עם אידאלים חברתיים חובקי עולם וחזיונות מיסטיים כדרך שגרה. בניגוד לרבים אחרים גאסקין לא הפך לגורו נרקסיסטי ועריץ, וזכור כאחת הדמויות האהובות והנערצות של התקופה. כשההייט התחיל להתפרק הוא הקים את הקומונות ההיפית 'החווה' (The Farm) שנחשבת כיום לקומונה ארוכת הימים ביותר בארה"ב. בדרך, גאסקין התחתן עם אינה מאיי גאסקין, מי שתיוודע לימים כחלוצה מייסדת של תחום הלידה הטבעית (ואם אתם לקראת לידה חפשו את ספרה הנהדר Spiritual Midwifery).Amazing Dope Tales and Haight-Ashbury Flashbacks הוא קלאסיקה פסיכדלית מלאה בהומור פרוע, דמויות הזויות ומאגיה מוזרה שמגוללת את סיפור הרפתקאותיו המוטרפות של גאסקין בהייט של שנות השישים ומעבירה את התחושה של איך זה היה לחיות בשכונה כשאסיד זרם ברחובות העיר. (לכתבה שלי על סטיבן גאסקין לחצו כאן).

פסיכותרפיה בלסד / סטניסלב גרוף (LSD Psychotherapy, 1980) – סטינסלב גרוף הוא עוד אייקון אדיר של התנועה הפסיכדלית שנושא בתואר המרשים של הפסיכותרפיסט עם הניסיון העשיר ביותר בתרפיה פסיכדלית. גרוף היה חוקר לסד צעיר מצ'כוסלובקיה שעבר לארה"ב, התחבר לסצינה הפסיכדלית האמריקאית והתברג ביחידת המחקר של בית החולים ספרינג גרוב, שם הותר לו להמשיך בטיפול באמצעות פסיכדלים כעשור שלם לאחר ששאר המחקר הפסיכדלי בארה"ב כבר נעצר (עד 1975). את הידע העשיר שצבר בתקופה זו פרסם גרוף בספרו "פסיכותרפיה בלסד" שמכיל תיאוריה מקיפה של מצבי תודעה חלופיים וקושר את חוויית הלסד לחווית הלידה. אפשר להתווכח עם חלק מהרעיונות של גרוף, אבל הספר שלו היה במשך עשרות שנים המדריך המקיף ביותר לסוגיה השונים, המאפיינים והפוטנציאל של תרפיה באמצעות לסד. לאחר שנמנע ממנו להמשיך לעבוד עם לסד חיפש גרוף שיטה לייצר מצבי תודעה חלופיים ללא שימוש במשני תודעה ופיתח את שיטת הנשימה ההולוטרופית שהתפשטה מאז לרחבי העולם והפכה לאחת השיטות הלא-פרמקולוגיות הפופולריות ביותר למסעות תודעה.

חלומות אסיד (Acid Dreams: The Complete Social History of LSD, The CIA, The Sixties and Beyond/Martiln Lee, Bruce Shlain, 1985) הסתערות על הרקיע (Storming Heaven: LSD and the American Dream/Jay Stevens, 1987) – אני קצת מרמה ומכניס כאן שני ספרים במחיר אחד, אבל קשה לבחור בין שני הספרים הללו, שכל אחד מהם מגולל את סיפור המהפכה הפסיכדלית של הסיקסטיז בליווי אנספור אנקדוטות וסיפורים משעשעים ומטורללים. אסיד דרימז, המפורסם  מהשניים, ממפה טריטוריה נרחבת יותר שמגיעה עד לשנות השבעים ואפילו השמונים. הסתערות על הרקיע מתרכז בפרק זמן קצר יותר בשנות החמישים והשישים, ובמספר קטן יותר של גיבורים, אבל כתוב לעילא וכולל לא מעט פרטים וסיפורים מרתקים שלא תמצאו באסיד דרימז. מי שלא מכיר את ההיסטוריה שלו צפוי לחזור על טעויות העבר, ובמקרה של התנועה הפסיכדלית האזהרה הזו חשובה במיוחד. שני הספרים הללו, שבמובנים רבים משלימים זה את זה, מהווים כל אחד מהם קריאת חובה לכל פסיכונאוט שמעוניין להכיר את הסיפור של הסיקסטיז.

התחיה הארכאית / טרנס מק'קנה (Archaic Revival: Speculations on Psychedelic Mushrooms, the Amazon, Virtual Reality, UFOs, Evolution, Shamanism, the Rebirth of the Goddess, and the End of History, 1991) – רק ספר אחד של האייקון הפסיכדלי האגדי טרנס מק'קנה נכנס לרשימה הזו. מקנה היה המרצה והדובר המוכשר ביותר של התנועה הפסיכדלית לאורך  שנים רבות אבל הכתיבה שלו לא תמיד מצליחה לתרגם את הכריזמה והמעוף אל הדף. Food of the Gods של מקנה מובנה מדי, True Hallucinations מפוזר מדי ובלתי אחיד ברמתו, וב-Invisible Landscapes יש פרקים נהדרים לצד לא מעט חישובים מתמטיים איזוטרים שמטרתם להוכיח את הטיימווייב זירו, רעיונותיו האסכוטולוגים והמפוקפקים של מקנה לגבי סוף ההיסטוריה. היוצא דופן הוא הספר  התחיה הארכאית, אולי דווקא משום שהוא לא מנסה להציע שום סיפור או תורה שיטתיים אלא מהווה אוסף אקלקטי של ראיונות ומאמרים קצרים שמהווים מבוא קולח, נגיש, מרתק ומלהיב להגותו של מקנה: מתורת הקוף המסומם ועד הטיים ווייז זירו, סוד דמותו של השאמאן והלוגוס של הפטריה. התחיה הארכאית עמוס במשפטים מנצחים ורעיונות ומשוגעים שיוכלו להעסיק אתכם עוד תקופה ארוכה אחרי שתסיימו את הקריאה. (והנה כתבה ישנה שלי על טרנס מק'קנה).

פיקהאל וטיקאהל, אלכסנדר ואן שולגין (PIKHAL & TIKHAL, 1991, 1997) – אין הרבה אנשים שקראו אותם מתחילה עד סוף, אבל שני הספרים עבי הכרך האלה של אלכסנדר שולגין ואשתו (עם שמות מוזרים שמהווים ראשי תיבות ל-Phenethylamines I Have Known And Loved ו-Tryptamines I Have Known and Loved) הם משהו מיוחד בכל קנה מידה: ספרי בישול כימיים למולקולות נסיוניות ואקזוטיות שכוללים, לצד נוסחאות כימיקליות, גם את הגיגיהם של אלכסנדר ואן בנושאי שינוי התודעה, ואת סיפור המפגש, האהבה, הטריפים והחיים ההלוצינוגנים משותפים של הזוג המלכותי של הכימיה הפסיכדלית. שולגין הוא דמות מעניינת – ליברטריאן פסיכואקטיבי שגם טיפח יחסי שיתוף פעולה כעד מומחה מטעם הרשות האמריקאית למלחמה בסמים בתמורה לזכות לפתח חומרים פסיכדלים ללא מפריע. מניע חשוב לפרסום הספרים עבי הכרס שלו הופיע לאחר שיחסיו של הכימאי עם ה-DEA החלו להתערער והוא חשש שהסוכנות תפלוש לביתו ותשמיד את הידע העצום שאגר בעשרות שנים של סינתוז כימי ואלפי חוויות פסיכדליות. הברירה היחידה הייתה לפרסם  את הידע ברבים, וזה היה תחיבת אצבע צרדה לרשויות הפדרליות שראו בפרסום הספר מעשה מסוכן של טרוריזם פסיכואקטיבי. שולגין, בתורו, זכה למקום של כבוד ככימאי הפסיכדליה הפורה והמנוסה ביותר בהיסטוריה. בתקופה מסוימת נהוג היה לומר שעם מאותו מולקולות פסיכדליות שגילה באמתחתו, הוא סינתז לראשונה יותר מ-90% מהחומרים הפסיכדלים הידועים, ואין ספק שבכורתו תשמר לשנים ארוכות. (למאמר נרחב יותר מהבלוג על שולגין).

ועוד כמה ספרים מהמאה ה-21

כמו שאפשר לשים לב, הספרים ברשימה למעלה נכתבו כולם בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה ולפני תחילת האלף השלישי והרנסנס הפסיכדלי הנוכחי. בחרתי להתמקד בקלאסיקות הותיקות של הכתיבה הפסיכדלית בין השאר בגלל שבעיני המאה ה-21, למרות שניפקה לנו שפע מחודש של ספרות פסיכדלית, לא הניבה עדיין קלאסיקות בסדר הגודל של הספרים החלוציים שנזכרים כאן, ואולי פשוט מוקדם עדיין להעריך את מעמדן של אלו. כל זה לא אומר שלא התפרסמו לא מעט ספרים מצוינים על פסיכדלים בשנים האחרונות. עבור מי שמתעניין יותר בלקרוא ספרות פסיכדלית עכשווית, הנה כמה מהספרים הפסיכדלים החשובים יותר שהתפרסמו מאז תחילת האלף ושעשויים אולי בעתיד לזכות למעמד של קלאסיקות:

1. די.אמ.טי. מולקולת הרוח / ריק שטרסמן (DMT, The Spirit Molecule, 2001) – החוקר הפסיכדלי ריק שטרסמן היה הראשון שהצליח להתניע מחדש את המחקר הפסיכדלי בארה"ב בחלק הראשון של שנות התשעים. בספר הזה שהפך לרב מכר, הוא מתאר את סיפור הניסויים שלו עם DMT באוניברסיטת ניו-מקסיקו ואת הלקחים העיקריים שלמד.
2. קצוות התודעה / בני שאנון (Antipodes of the Mind, 2002) – נוכחות ישראלית ברשימה. הפסיכולוג הקוגניטיבי בני שאנון כתב את הספר האקדמי וכבד הראש הזה שמהווה מדריך פנומנולוגי מקיף ומפורט לחוויית האיאווסקה.
3. לשבור את הראש / דניאל פינצ'בק 2005 – לא כולם מתים על הסגנון של פינצ'בק, אבל הספר הזה (שגם תורגם לעברית) היה רב מכר פסיכדלי אדיר בשנות האלפיים ומציע יומן מסע קולח ומעורר מחשבה של פינצ'בק תוך כדי שהוא מתנסה במגוון חומרים פסיכואקטיבים מאיבוגה ופטריות ועד DMT ו-DPT.
4. לשיר לצמחים: מדריך לשאמאניזם מסטיזו באמזונס העליון / סטיבן באייר (Singing to the Plants, 2009) – חוקר הדת והפסיכולוגיה סטיבן באייר בילה שנים עם שאמאנים באמזונס וכתב את הספר הזה שמהווה את המדריך המקיף ביותר לתימות והנושאים המעצבי של השאמאניזם האמזוני.
5. המדריך לחוקר העולמות הפסיכדלי / ג'יימס פאדימן (Psychedelic Explorer’s Guide, 2011) – ג'יימס פאדימן שהיה חוקר פסיכדליה צעיר בשנות השישים חזר והפציע בשנות האלפיים עם הספר הזה שמספק הדרכה פשוטה ובהירה עבור מי שמחפשים לצאת למסעות פסיכדלית (במיוחד בלוויית מדריך).
6. נוירופסיכדליה / ניקולאס לנגליץ (Neuropsychedelia, 2012) – אנתרופולוג תודעה גרמני יוצא למסע אתנוגרפי במעבדות מחקר פסיכדליות בשוויץ וארה"ב וחוזר עם מסקנות מהורהרות ומרתקות על טבע התודעה והמחקר הפסיכדלי במאה ה-21.
7. קסנולינגיווסטיקה: פסיכדלים, שפה והאבולוציה של התודעה / דייאן סלייטרי (Xenolinguistics, 2015) – הסופרת והפסיכונאוטית דייאן יצאה למסע תודעה בן יותר מעשור שמטרתו לפענח שפה סימבולית שנתקבלה במוחה במהלך חוויה פסיכדלית. בדרך היא נכנסה לחור ארנבים ששמו קסנולינגווסטיקה, או לינגוויסטיקה חייזרית. ספרה מלא ברעיונות והגיגים על צורות שפה חייזריות עם שפע התיייחסויות לחוויותיהם של האחים מק'קנה.

ועוד הערה על גיוון מגדרי וגזעי

אחת התובנות העצובות שעלו מהכנת הרשימה הזו היא עד כמה השיח והכתיבה על חומרים פסיכדלים נשלט עדיין על ידי גברים לבנים. כשחיפשתי כתיבה נשית או לא-לבנה לרשימה הזו התקשיתי לחשוב על יצירות שישתלבו בה בטבעיות. כדי להעשיר עוד קצת את המנעד הקולי של הדיון אני מצרף כאן רשימה קצרה של ספרים על פסיכדלים מכותבות נשיות. למרבה הצער קשה עוד יותר למצוא כתיבה לא-לבנה על פסיכדליה, ואם יש לכם הצעות לכאלה כתבו כאן בתגובות.

Sisters of the extreme – ספר ישן ומצוין שמאגד כתיבה נשית על חומרים פסיכואקטיבים (ביניהם פסיכדלים), כולל קטעים מעת שארלוט ברונטה, אנאיס נין, בילי הולידיי, נינה האגן, דייאן דה פרימה וקארי פישר.

Hallucinogens: Cross Cultural Perspectives – מרלן דובקין דה ריוס הייתה אנתרופולוגית חלוצה של החוויה הפסיכדלית ובספר הזה היא מביא מאגדת את התוצאות והתובנות מרבים מהמחקרים שביצעה כאנתרופולוגית בדרום-מרכז אמריקה של שנות השישים והשבעים.

Remembrances of LSD Therapy Past – בטי אייזנר היא חלוצה נשכחת של מחקר הלסד בשנות השישים. הזכרונות שלה מ-1997, שנים מעטות לפני מותה, לא התפרסמו מעולם כספר אבל זמינים ברשת בצורת PDF ומציעים פרספקטיבה נשית ייחודית על מחקר הלסד של שנות השישים.

Ayahuasca Shamanism in the Amazon and Beyond – החוקרת הברזילאית ביה לבאטש הפכה בעשור האחרון לעורכת פורייה באופן בלתי רגיל שמנפקת שפע של ספרי מאמרים מרשימים על נושאים של איוואסקה, שאמאניזם ותרבות גלובלית. אוסף המאמרים הזה שכתבה להוצאת אוקספורד יכול לשמש כמבוא מצוין לשמאניזם האיוואסקה באמזונס.

The Shaman and Ayahuasca: Journeys to Sacred Realms – השאמאן האמזוני דון חוזה קארלוס מתאר את סיפור החניכה שלו ואת האופן שבו איוואסקה יכולה לקרוא תיגר ולהשפיע לטובה על תפיסת העולם המערבית.