החיוך המנצח: דיוקן של טימותי לירי

הסיפור המלא והמדהים של הדוקטור הפסיכדלי שקרא לאומה האמריקאית להרחיב את התודעה, הכריז מלחמה על ממשלת ארה"ב והפך לאסיר המחויך ביותר בהיסטוריה.

הדוקטור. שנים ספורות לפני מותו.

בחודשים האחרונים הקדשתי זמן ניכר לחקר חייו של הפסיכולוג חוקר הסמים הפסיכדלים טימותי לירי כחלק מעבודת הדוקטורט שלי שעוסקת בתפקיד של הסט והסטינג במחקר הפסיכדלי של שנות החמישים והשישים. למרות שהוא לכל הדעות אחת הדמויות החשובות בסיפור של שנות השישים באמריקה ובסיפור של התרבות הפסיכדלית בפרט, כתביו של לירי לא תורגמו עד כה לעברית והחומר שניתן למצוא עליו ברשת הוא דל ומועט. כתבה זו נכתבה לרגל יום השנה למותו של לירי שחל ב-31 במאי, על מנת להשלים את החסר ולחשוף את הקורא העברי לרעיונותיו ולסיפור חייו של אדם זה, אחת הדמויות המרתקות והחשובות ביותר בהיסטוריה של המאה העשרים.

***

"כל אחד מקבל את הטימותי לירי הראוי לו" נהג לומר טימותי לירי. ואכן האישיות של טימותי לירי, כהן האסיד הגדול של שנות השישים, והאיש שהביא לדמוקרטיזציה העולמית של הפסיכדליה הייתה מורכבת ומלאת סתירות. ניקסון כינה אותו האיש המסוכן ביותר באמריקה, בעוד שהפילוסוף הפסיכדלי טרנס מקנה טען שלירי עשה יותר אנשים מאושרים מכל אדם אחר בהיסטוריה. הוא נודע כפציפיסט מושבע בתקופה אחת ובילה תקופה אחרת מחייו עם קבוצות מורדים מיליטנטיות שהכריזו מלחמה על ממשלת ארה"ב. הוא היה נדיב מספיק כדי להעניק בית לפושעים מפוקפקים תחת קורת גגו במאמץ לשקמם, וגם אדם אגוצנטרי ואנוכי להחריד. אשתו הראשונה (מתוך שש!) התאבדה בגלל רומן שניהל מצד. בתו סוזאן התאבדה לאחר שנים של בעיות נפשיות שנגרמו עקב ילדות שבילתה ללא אם ועם אב שלא היה לו פנאי אליה.

טימותי הקדיש את עצמו לביצוע מהפכת תודעה עולמית אבל גרם סבל רב לקרובים לו. האנוכיות שלו עמדה ביחס ישיר רק ליצירתיות הפנומנלית שלו. לירי היה אחת ממכונות הרעיונות הפוריות של המאה העשרים. הוא טען שפילוסופיה זה כמו טניס. שחקן טוב נמדד בממוצע חבטות טוב. שליש מהדברים שאני אומר הם בולשיט, שליש הם טעות גמורה, ושליש פוגעים בדיוק במטרה, הוא נהג לומר. זה ממוצע של .333 שמספיק על מנת להכנס להיכל התהילה. ובכל מקרה, עבור לירי המטרה הייתה לתת משחק טוב ומעניין קרוב לרשת. פחות עניין אותו להשאר על מנת לבסס או להגן על הרעיונות שלו. הוא היה חובט וממשיך הלאה, לרעיון הבא, לתקופה הבאה, לעידן החדש.

במהלך שנות השישים הפך לירי לטוב ולרע למייצג המובהק ביותר של התנועה הפסיכדלית ולמי שייצג את הפן המשיחי והאקסטטי ביותר שלה. הכריזמה הטבעית והמגלומניה של לירי שירתו את המהפכה הפסיכדלית וגם גרמו לה נזק בלתי מבוטל אבל את הסיפור של לירי, שבמובנים רבים מייצג את הסיפור של שנות השישים כולן, לא ניתן כבר לנתק מהסיפור הפסיכדלי. אין כמעט מישהו שהיה משהו שלא מופיע בסיפור של לירי בשנות השישים. הוא הדליק את התודעה של אלן גינסברג, ג'ק קרואק, וויליאם בורוז', ניל קסדי, צ'רלי מינגוס, תלוניוס מונק, דיזי גילספי, ארתור קוסטלר, רבי זלמן שחטר-שלומי, כמרים, חוקרי דת, שורה ארוכה של מוזיקאים ואמנים ועל פי דיווחים מסוימים גם את זו של הנשיא קנדי ומרילין מונרו; התרועע עם אנדי וורהול ומרשל מקלוהן; ריכז סביבו שורה של אינטלקטואלים אמנים וגיבורי תרבות נגד כמו אלדוס האקסלי, אלן וואטס, אוטו פרמינגר, ר.ד. לאינג, רוברט אנטון ווילסון, וסטיוארט ברנאד; כהן כסנדק הרוחני של ארגון סוחרי האסיד הגדול בעולם "אחוות האהבה הנצחית"; שוחרר מהכלא על ידי "מחתרת מזג האוויר"; חי בגלות עם הפנתרים השחורים באלג'יריה; נעצר על ידי השוטר המושחת שעמד מאחורי פרשיית ווטרגייט והיה כלוא בתא שליד הרוצח צ'רלס מנסון. לירי, הזליג הפסיכדלי שהיה בכל מקום בשנות השישים ותחילת השבעים, הוא ללא ספק מתמודד נכבד על תואר האיש עם החיים המעניינים ביותר במאה העשרים.

מהפכה פסיכדלית

"הטילו ספק בסמכות וחשבו עבור עצמכם" היה אחד הסלוגנים הקבועים של לירי. המרד בשיטה הוא אחד המוטיבים החוזרים ונשנים בחייו של לירי, כבר מילדות. הזכרון העיקרי של לירי מסבו היה הרגע שבו הורה הקשיש האירי ללירי הקטן: "אף פעם אל תעשה שום דבר כמו האחרים". המסר הופנם. במהלך גיל ההתבגרות הצליח לירי, תלמיד מבריק אך מרדן, להיות מסולק מבית הספר התיכון, מהפנימיה הצבאית וגם מהאוניברסיטה.

לירי ועמיתו למחקר ראלף מצנר, בתמונה מתקופת הרווארד העליזה.

אבל לירי היה מוכשר מדי בשביל להפוך ללא-יוצלח. את לימודי הפסיכולוגיה שאותם התחיל במהלך מלחמת העולם השניה השלים עם תואר דוקטור לפסיכולגיה מאוניברסיטת ברקלי היוקרתית. בשנות החמישים ביצע מחקרים פורצי דרך בתחום תרפיה קבוצתית ושיטות סטטיסטיות לניתוח אישיות. ספרו הראשון The Interpersonal Diagnosis of Personality הציע שיטה חדשה למיפוי האישיות האנושית. הספר זכה לקבלת פנים נלהבת ותואר בכתב עת מקצועי כספר החשוב ביותר שהתפרסם בתחום הפסיכותרפיה באותה השנה. מערכת מיפוי האישיות שפיתח לירי נחשבה במשך תקופה מסוימת למבחן האישיות הנפוץ ביותר בפסיכולוגיה האמריקאית ונמצאת בשימוש עד עצם היום הזה.

לירי יכל בקלות להשתקע לחיים נוחים של פרופסור. הוא זכה למשרה באוניברסיטת הרווארד והבוס החדש שלו פרופסור דיוויד מקלילנד צפה לו עתיד מזהיר כאחד ממבשריו של זרם הפסיכולוגיה ההומניסטית שזכה לפופולריות גוברת בסוף שנות החמישים. אלא שכפי שאירע לו בפעמים נוספות בחייו, רחש בלירי  חוסר שקט שהוביל אותו לבסוף לטרוף שוב את הקלפים. בשנים הקודמות חקר לירי את הספרות על שיעורי ההצלחה של הטיפול הפסיכותרפויטי וגילה שבעוד שמצבם של שליש מהמטופלים בפסיכותרפיה משתפר, מצבו של שליש אחר נותר אותו דבר, ומצבו של שליש נוסף הופך גרוע יותר. נתוני השינוי היו דומים לאלו של מי שנמנעו מטיפול ופשוט נתנו לזמן לעשות את שלו. "מצאתי את עצמי עוסק במקצוע שנראה היה שלא ממש עובד" כתב לירי.

גם הזוהר האינטלקטואלי של חיי הפרופסורה בהרווארד לא סיפק אותו. "הייתי יושב עיר חסר שורשים. שכיר מוסדי אנונימי שנסע כל יום לעבודה בטור ארוך של מכוניות ונהג חזרה כל ערב הביתה ושתה מרטיני ונראה וחשב והתנהג כמו מיליוני רובוטים ליברלים-אינטלטקטואלים מהמעמד הבינוני" כתב על כך לירי באוטוביוגרפיה שלו High Priest, אחת משורה של ספרים אוטוביוגרפים שכתב במהלך ימי חייו.

כל זה השתנה באחת כשלירי אכל לראשונה מהפטריות במהלך ביקור במקסיקו בקיץ 1960. "בארבע שעות ליד בריכת השחיה בקוורנאבאקה למדתי יותר על התודעה, המוח והמבנים בו ממה שלמדתי ב-15 השנה הקודמות כפסיכולוג שקדן" כתב על החוויה ההיא מאוחר יותר. "למדתי שהמוח הוא מחשב-ביולוגי המכיל מיליארדים של נוירונים בלתי מנוצלים. למדתי שהתודעה הנורמלית היא רק טיפה באוקיאנוס של אינטיליגנציה."

איך עושה פרופסור פסיכדלי? לירי בתקופת פרויקט מחקר הפסילוסיבין בהרווארד.

בחזרתו להרווארד החל לירי מיד בהקמתה של תוכנית חסרת תקדים לחקר החומרים הפסיכדלים. סמים פסיכדלים כבר לא היו נושא מחקר בתולי עבור הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה של תחילת שנות השישים. במהלך שנות החמישים נכתבו כאלף מאמרים על החומרים הללו. עם זאת התוכנית של לירי הייתה יוצאת דופן. בניגוד לחוקרים אחרים שביקשו לטפל בפציינטים בעזרת חומרים פסיכדלים לירי ביקש לאמן פסיכונאוטים: חוקרי תודעה מאומנים היטב שיהפכו לאסטרונאוטים של החלל הפנימי. אלו היו ימיה הראשונים של תוכנית החלל האמריקאית, והמחקר הפסיכדלי של לירי ביקש להפוך את הרווארד לכן שיגור עבור תוכנית חלל פסיכולוגית שתתמקד בחקר מרחבי העד הפנימיים. כמו האסטרונאוטים שעשו בימים ההם את צעדיהם הראשונים בחלל, הפסיכונאוטים של לירי באו משורות האליטה. אלו היו הסטודנטים המבריקים ביותר שיכלה הרווארד להציע. והם עברו הכשרה בחקר התודעה שנועדה להכין אותם להיות לחלוציה של האנושות במחקר ויישוב העולמות החדשים שנתגלו בחלל הפנימי.

בדצמבר 1960, חודשים ספורים לאחר חווית הפטריות הראשונה של לירי הגיע משורר הביט היהודי אלן גינסברג לביקור יחד עם מאהבו פיטר אורלובסקי. גינסברג חזר זה עתה ממסעותיו לדרום אמריקה שם שתה לראשונה את היאחה, משקה האיוואסקה, ועם זאת דבר לא הכין אותו להתגלות הפטרייתית שעבר. לאחר שעות ספורות כבר נמצא בידי גינסברג הפתרון לכל בעיות האנושות. הוא התרוצץ ערום בבית, הכריז שהוא המשיח ודרש להעלות מיד לשיחת ועידה טלפונית את הנשיא קנדי, ג'ק קרואק, מנהיג ברה"מ חרושוצ'ב, ומאו צ'ה טונג על מנת לשים אחת ולתמיד קץ לכל הדיבורים המטופשים הללו על מלחמה. כשגינסברג עלה מול המרכזנית הוא בישר לה "שלום. מרכזיה. מדבר אלוהים". ואיית לה מיד על מנת שלא תטעה חלילה "א-ל-ו-ה-י-ם".

ההוגה המקורי של המהפכה הפסיכדלית. אלן גינסברג.

העולם לא הגיע אמנם לגאולה שלמה באותו היום, אבל בסיום הטריפ היה לגינסברג חזון חדש למהפכה שתשנה את פניה של החברה האמריקאית. למה לא לתת את הפטריות לכולם? הוא שאל. אחרי הכל למי יש את הזכות למנוע מאדם אחר לחוות את ההתגלות החשובה כל כך שמציעות הפטריות? גינסברג חזה חברה שבה יתקיימו ריטואלים שיאפשרו לכל אדם להתנסות בחווית הפטריה, והוא גם רצה לחלק אותן לאמנים, ליוצרים ואינטלקטואלים כדי שישתמשו בהן על מנת להעצים את היצירתיות שלהם ולחשוב ברצינות על הבעיות החשובות באמת. חשוב מכך, היה זה לירי, טען גינסברג, שעליו להוביל את המהפכה. אחרי הכל, מי יאמין למשורר יהודי פרוע שיער שכמותו? לעומת זאת לירי, הפרופסור המכובד מהרווארד, יכול למצוא אוזן קשבת ולהפיץ את הבשורה בעולם. התוכנית הייתה לחבר את לירי עם האנשים בפנקס הטלפונים של גינסברג ולהתחיל בקמפיין קוסמי שיביא את הבשורה של הפטריות לחברה. "מאותו רגע והלאה היו ימי כמדען ממסדי מכובד ספורים." כתב על כך לירי מאוחר יותר  "לא יכולתי לראות את הממסד הרפואי מסייע ביילוד החברה החדשה שבה דובר. או לראות בסקרמנטים פסיכדליים כלים פסיכיאטרים."

חוקר תודעה

תוכנית המחקר של לירי במהלך שנות השישים המוקדמות בהרווארד הייתה מלאה באנשים וברעיונות מבריקים וגם באנרכיה וחוסר סדר. שלושה רבעים מבין המשתתפים במחקרי הפסילוסיבין והלסד שנערכו בהרווארד בשנות השישים טענו שהחוויה הייתה החוויה המשמעותית ביותר שעברו בחייהם. לירי גם ביצע מספר מחקרים שביקשו להוכיח טענות ספציפיות יותר כמו לדוגמה מחקר "יום שישי הטוב" שיזם הדוקטורנט ואלטר פאנקה ובו הראה שפטריות פסילוסיבין מסוגלות ליצור בתנאים הנכונים חוויות מיסטיות זהות לאלו שעליהן דיווחו המיסטיקנים הגדולים. במחקר אחר חילקו לירי ותלמידי המחקר שלו פטריות לאסירים במתקן הכליאה קונקורד במסצ'וסטס. מחקרים מאוחרים יותר מראים שבניגוד לטענות שהושמעו בזמנו, לא הושגה הצלחה אמיתית בהורדת אחוז הרצידיביזם (חזרה לפשע) של האסירים ששוחררו מהמוסד, הניסוי נכשל ורוב האסירים חזרו עם שחרורם למעגל הפשע, בעיקר בשל המציאות החברתית הקשה אליה שבו לאחר שחרורם. ובכל זאת הניסוי הניב השגים משמעותיים מבחינת האסירים שרבים מהם תיארו את החוויה הפסיכדלית כחסד הגדול ביותר שלו זכו בחיים ארוכים של הזנחה ואומללות, שגילו לפתע בקרבם צד אחר, רך פילוסופי ויצירתי, ושהקימו בכלא קבוצת תמיכה הדדית שהמשיכה לפעול שנים ארוכות לאחר הניסוי.

אולי ההשג החשוב ביותר של לירי במחקר הפסיכדלי שלו בהרווארד היה בניסוח עקרונות הסט והסטינג שגרסו שאופיה של החוויה הפסיכדלית נקבע בראש ובראשונה על ידי אופיו וציפיותיו של האדם הצורך את הסם (הסט) ועל ידי הסביבה החברתית, הפיזית והחושית שבה היא מתקיימת (הסטינג). רעיונות אלו אמנם היו בנמצא עוד מראשית השימוש השאמאני בצמחי הזיה, ונוסחו באופנים אלו אחרים כבר על ידי מועדון החשישאים הפריזאי במאה ה-19, אבל לירי היה הראשון שהפך אותם לחלק ממשנה מדעית סדורה וברורה.

המרצים הראשונים שפוטרו מהרווארד מאז ראלף וולדו אמרסון במאה ה-19. לירי ואלפרט.

אלא שפרויקט הפסילוסיבין של הרווארד עורר מספר תופעות לא צפויות שהחלו לסכן את עצם קיומו. בין הסטודנטים שהשתתפו בניסויים נוצרה בעקבות החוויות הפסיכדליות מעין אחווה מיוחדת שהפכה אותם לקליקה מובחנת ומובדלת, ובעיני רבים אף לכת של ממש. התוכנית שמשכה אליה עוד ועוד מהסטודנטים המבריקים ביותר של הרווארד גם גרמה לקנאה ותרעומת אצל פרופסורים אחרים שראו את הסטודנטים שלהם נוטשים את המחקר היותר קונבנציונלי שהתמקד באותה תקופה במודלים ביהיביוריסטים כמותניים לטובת מה שנראה בעיניהם כהתנסות חסרת אחריות בסמים. וגם ההורים היו מודאגים. הם לא שילמו להרווארד הון כדי שהילדים שלהם יתקשרו אליהם יום אחד לבשר שגילו את אלוהים ושהם רוצים להקדיש את חייהם לתרגול יוגה. שורה של אי סדירויות בתוך התוכנית, שנחשפה על ידי אנדרו וייל, כתב ההרווארד קרימזון ומי שמאוחר יותר יהפוך לתומך נלהב של הסמים הפסיכדלים ומייסד הרפואה האינטגרטיבית, הובילה לבסוף לסילוקם של לירי ועמיתו ריצ'רד אלפרט (שנודע לימים כראם דאס) מתוך הרווארד.

לירי לא היה מוטרד מדי מפיטוריו. בשלב שהרווארד פיטרה את לירי הוא כבר היה במקסיקו עסוק בהגשמתו של חזון חדש שלשמו הקים את הארגון International Federation for Internal Freedom הידוע בכינוי IFIF. הארגון נועד להיות יצרן סמים פסיכדלים ללא מטרות רווח (חומרים פסיכדלים היו עדיין חוקיים באותה תקופה) שישתמש בהכנסותיו להקמת מרכזי הכשרה פסיכדליים והפצת ידע פסיכדלי להמונים באמצעות הסברה וחינוך לשימוש אחראי ונבון בפסיכדלים. לירי הקים במקסיקו מחנה קיץ פסיכדלי שהוצף באלפי בקשות להצטרפות, ופצח במגעים להקמת מפעל לייצור סמים פסיכדלים שאמור היה להפוך את מקסיקו למרכז פרצבטי חדש. אלא שהתערבות של ה-CIA הובילה במהרה לסילוקו של לירי ממקסיקו. לירי עוד עשה נסיונות להגשים את החזון שלו במספר איים קאריביים שהזמינו אותו לצורך הגשמת תוכנית זו אבל התערבות חוזרת ונשנת של ה-CIA  והממשל האמריקאי הובילה שוב ושוב לסילוקו מכל המקומות הללו ולסיכול תוכניותיו.

אחד הפרויקטים האוטופיסטים המעניינים ביותר של המאה העשרים. לירי ומצנר באחוזת מילברוק באמצע שנות השישים.

הישועה של לירי הגיעה בדמות האחים היצ'קוק, יורשים עשירים שגילו עניין רב בחקר התודעה של לירי והעמידו לרשותו את אחוזת מילברוק במדינת ניו-יורק. בשנים הבאות תהפוך מילברוק לקומונה שבה התרכזו חוקרים, פילוסופים, אמנים, חובבי סמים ושלל דמויות אקסצנטריות שהגיעו לראות על מה המהומה. לירי ניהל מתוכה את תכנית חקר התודעה שלו, שבמרכזה עמדו כעת רעיון ההחתמה (Imprinting), והנסיונות להטמיע את תורות הבודהיזם והמדיטציה במסגרת חקר הפסיכדליה. תיאוריית ההחתמה של האתולוג האוסטרי קונראד לורנץ גרסה שבניגוד לתהליכי הלמידה המסורתיים בהם מתרכזת הפסיכולוגיה, המבוססים על תהליך איטי של למידה באמצעות חזרתיות מייגעת ויצירת התניות, מתרחשים במקטעים מסוימים במהלך חייו של האורגניזם תהליכי למידה מרוכזים, עמוקים ובלתי-הפיכים שבהם מעוצבת התודעה. כך למשל באחד הניסויים המפורסמים שלו הראה לורנץ שאווזים יזהו את אימם באובייקט הנע הראשון שבו יתקלו לאחר בקיעתם. כאשר בקעו האווזים ליד לורנץ הם למדו לראות בו את אמם והלכו אחריו לכל מקום אליו פנה. בניסוי אחר לורנץ גרם לאווזים לזהות את אימם בכדור כדורסל מקפץ וללכת בעקבותיו לכל מקום שאליו קפץ. לירי מצידו הפך את רעיון ההחתמה לרעיון מרכזי של הפסיכולוגיה הפסיכדלית. הניסוי של לורנץ גרם ללירי לשאול כמה כדורי סל כאלו מקפצים לנו בראש, שאחריהם אנחנו הולכים באופן עיוור כמו אווזים. מושג ההחתמה ששימש ביולוגים על מנת לדון במנגנוני הלמידה של בעלי החיים שימש את לירי על מנת להטיל ספק בתקפות תפיסות העולם שלנו, שלטענתו מבוססות בחלקן הגדול על החתמות שרירותיות שנוצקו בתודעה שלנו באופן בלתי מודע בשלבים מוקדמים בהתפתחות שלנו,

אחרי איזה סוג של אווז אתם הולכים? אווזים מוחתמים בפעולה.

גם חוויות פסיכדליות מאפשרות להחתים בתודעה האנושית אמונות ותפיסות. למעשה אחת הסכנות העיקריות של אסיד הינה שפסיכונאוט לא זהיר עשוי להחתים בעצמו בטעות אמונה מגוחכת וחסרת כל תוקף. אחת הדוגמאות השכיחות להחתמה רבת עוצמה שמתרחשת בצריכת חומרים פסיכדלית שבהן היא הנטיה לראות במי שחושף את האדם לראשונה לחוויה הפסכדלית שליח קדוש ומורה. לירי עצמו נכווה גם הוא מהחתמה בלתי מכוונת כזו. לאחר טריפ האסיד הראשון שלו, שאותו קיבל ממייקל הולינגסהד, פיתח לירי יראה כבוד מופרזת ולא אופיינית כלפי הולינגסהד שאותו תפס כ'קונדסן קדוש'. במשך שבועות ארוכים לאחר אותה חוויה עקב לירי בתשומת לב כפייתית אחר כל מילה או רמז שהפריח הולינגסהד, מתוך תקווה למצוא שם את הפתרון לחידת האסיד, כאילו שהולינגסהד, בתוקף היותו זה שחשף א לירי לחוויה, הוא האדם שברשותו נמצאות התשובות כולן.

 אלא שמעבר לכך שאסיד מאפשר ליצור החתמות רבות עוצמה, לירי האמין שבשימוש מכוון היטב האסיד מאפשר גם להתנשא מעל דפוסי ההתניה השולטים בנו ולעצב מחדש באופן מודע את ההחתמות המפעילות את התודעה שלנו ביום יום. לירי קרא לתהליך זה Re-Imprinting, והחל במשטר אימון מחדש של התודעה שהושפע במידה רבה מתורתו של ג.א. גורדייף. החיים במילברוק ביקשו לבטל את התניות התודעה באמצעים שונים. הפעמון צלצל ארבע פעמים ביום וקרא לאנשים לעצור ממעשיהם ולכתוב באיזה משחק התנהגות/תודעה היו עסוקים באותו רגע. המזון נצבע בצבעים שונים כמו חלב שחור וביצים ירוקות שביקשו לקרוא תיגר על ההתניות של החושים. על פי עדויות שונות לירי המשיך בשגרה של de-conditioning גם שנים רבות לאחר שעזב את מילברוק, כשהוא נמנע בקנאות מכל שגרה והרגל. הוא היה מצחצח את שיניו ביד אחרת כל פעם, ישן בחדרים שונים כל יום ומזמין משקאות שונים כל פעם. רעיון ה-Re-Imprinting הפסיכדלי של לירי לא יזכה לעולם להכרה על ידי הקהילה המדעית, אבל כפי שנראה בהמשך ישנן עדויות שונות על כך שלירי ביצע בעצמו Re-Imprinting במהלך מספר נקודות קריטיות בחייו, על מנת לעצב את אמונותיו ותכונות האופי שלו לדרישות שעמדו בפניו בשלבים השונים בחייו הסוערים.

האיש המסוכן ביותר באמריקה

טימותי לירי וניל קסידי על אוטובוס הקסמים של קן קיזי והפרנקסטרס במהלך ביקור החבורה במילברוק ב-1964.

האוטופיה של מילברוק הייתה המרכז הפסיכדלי החשוב ביותר של ארה"ב בשנות השישים ואחד מהפרויקטים האוטופיסטים המעניינים ביותר של המאה העשרים. היא ריכזה בתוכה שורה של חוקרי תודעה מבריקים כמו רוברט אנטון ווילסון וארט קלפס וגם דמויות שוליים מפוקפקות כמו ארני, שהקים במילברוק סיעה רדיקלית שחרטה על דגלה לא לרדת לעולם מאסיד, ושהסתגרה בביתן למשך מספר חודשים תוך שהם מעלים במשך חודשים ארוכים את המינון כדי להתגבר על העמידות שנוצרת בגוף במהלך שימוש תדיר באסיד. על מנת לגייס את הכספים הדרושים לקיומו של המקום, נערכו בו גם סדנאות סוף שבוע שידוענים וסקרנים הגיעו אליהן על מנת להתנסות בהשפעות פסיכדליות ללא שימוש בסמים פסיכדליים, שעמדו כעת תחת מגבלות חוקיות הולכות ומחמירות. יושבי המקום שבעי האסיד נהגו ללגלג בסתר על הסדנאות שארגן טים, אבל קבוצות הסקרנים שנהרו למילברוק בסופי השבוע הן אלו שאפשרו לקבוצה להמשיך להתקיים. במילברוק גם פגש טים את נשותיו השלישית והרביעית, הדוגמנית ננה, אימה לעתיד השחקנית אומה תורמן, ורוזמרי וודראף, מי שתהיה אהבת חייו הגדולה.

ייעץ ללירי לא להוריד את החיוך מהפנים, ויהי מה. מרשל מקלוהן.

לירי חי במילברוק חיים שקטים יחסית, אלא שהשד הפסיכדלי שיצא מהבקבוק בהרווארד כבר החל באותה תקופה לאחוז באמריקה, ולירי, מעט בעל כורחו, הפך לדובר של התרבות הפסיכדלית החדשה, תפקיד שאותו מילא בכריזמטיות וגם בלא מעט פרובוקטיביות תוך שהוא מפיץ בסבובי ההרצאות שלו ססמאות כגון “You have to get out of your mind to use your head” וכמובן "Turn on, Tune in, Drop out" המפורסם שלמעשה נתרם לו על ידי מרשל מקלוהן. לירי אמנם השתדל בדרך כלל להסביר שהמשמעות של המשפט הזה היא: הדלק את מערכות העצבים שלך באמצעות אסיד, התכוונן לפעולה הרמונית וביטוי עצמי בתוך העולם, ונטוש [drop out] את ההתניות הישנות שלך. אלא שבגרסתו הפשטנית והפופולרית יותר הסלוגן של לירי נתפס כקריאה לצעירי אמריקה לנטוש את בתי הספר, הלימודים האקדמיים והעבודה על מנת ללכת להתמסטל. לירי הפך את עצמו במהרה, לא מעט באשמתו, לאויבה של התרבות השמרנית שחשה עצמה מאוימת מהרנסנס הפסיכדלי המתגבר. מקלוהן לא רק הכניס את לירי לצרות, הוא גם צייד את לירי במרשם המדיה האולטימטיבי שבאמצעותו יתמודד איתן בשבע השנים הקשות שעמדו לפניו: בחיוך. מקלוהן הסביר ללירי שהוא מהווה בדמותו סוג של פרזנטור לאסיד ולהשפעותיו על האדם, ושאם הוא רוצה ליצור באוכלוסיה תדמית טובה למוצר שאותו הוא מקדם הרי שההסתבכויות המשפטיות שלו (אליהן נגיע מיד) רק פוגעות בעניינו. על מנת ליצור תדמית טובה לפסיכדליה, נדרש לירי לעשות שימוש באחד היתרונות שלו, החיוך שופע הקסם שלו, ולשדר תדמית בוטחת ואופטימית שתקושר להשפעות האסיד. מקלוהן ייעץ ללירי להציג לראווה את החיוך שלו כל פעם שיש מצלמות בסביבה וזה לקח את העצה ברצינות. בשנים הבאות, לא משנה אם הפסיד כרגע קרב משפטי או שהובל אסור באזיקים בדרכו אל הכלא, הוא תמיד הציג למצלמות את החיוך המפורסם ושופע האופטימיות שלו.

עטיפת האלבום. Turn On Tune In Drop Out. סלוגן שהפך אותו לאוייב התרבות הממסדית.

הצרות המשפטיות של לירי התחילו ב-1965, כאשר בדרכו לחופשה במקסיקו עם משפחתו הוא נתפס במעבר הגבול בעיירה לארדו עם כמות קטנה של מריחואנה. במשפט נידון לירי על ידי בית המשפט של טקסס ל-30 שנה בכלא. לירי ערער על החוקיות של חוק מס המריחואנה שהכניס אותו לכלא (חוק שדורש מהאדם להצהיר מס על כל רכישת מריחואנה, אף על פי שהסם אינו חוקי ומדובר בהפללה עצמית), והצליח לבטל את ההחלטה, מה שהוביל לשחרורם של אלפי אסירים שנכלאו בעקבות חוק זה. כשהתקבלה ההחלטה היה לירי אקסטטי כל כך (כנראה ברוח הרגע) שהכריז שיתמודד על משרת מושל קליפורניה נגד רונלד רייגן. רוזמרי, שרק רצתה לחיות חיים שקטים עם אהוב ליבה לא הייתה מרוצה בלשון המעטה, אבל ג'ון לנון התגייס לקמפיין והלחין עבור לירי את הג'ינגל "Come Together" שהיה מבוסס על הסלוגן של המפלגה של לירי "Come together, join the party", ושהפך מאוחר יותר לשיר הפותח של האלבום "Abbey Road" של הביטלס. (זה אגב לא השיר היחידי של הביטלס שהתבסס על טקסט של לירי. השיר הסוגר של האלבום ריבולבר, “Tomorrow Never Knows” פותח במילים “Turn off your mind, relax and float downstream” הלקוחות מתוך ספרם של לירי, מצנר ואלפרט The Psychedelic Experience). רבים מתומכיו של לירי ציפו בקוצר רוח לעימותים הפומביים בין המתמודדים, שבהם ציפו לראות את הפרופסור הפסיכדלי הכריזמטי עושה קציצות מהכוכב ההוליוודי קלוש האינטיליגנציה שיהפוך מאוחר יותר לנשיא ארה"ב. אלא שהתמודדות הטיטאנים המסקרנת בין לירי ורייגן לא התרחשה מעולם. לפני שהספיק להגיע לקלפי נעצר לירי שנית על החזקת בדל של ג'וינט ונידון שוב ל-10 שנים מאסר. בזמן מעצרו הושתו על לירי עשר שנות מאסר נוספות על חשבון מעצרו הקודם, כך שכעת ניצבו בפני הפסיכולוג בן ה-46 20 שנות מאסר.

שגריר של התודעה. לירי במהלך ה- First Human Be-In בינואר 1967. הפרח בשיער מסתיר את מכשיר השמיעה שלו הזדקק לירי לאחר שאיבד את השמיעה באוזן אחת במהלך הטירונות שלו במהלך מלחמת העולם השניה.

במהלך קליטתו במערכת הכלא האמריקאית, כשעבר לירי שורה של מבחני אישיות המיועדים לסווג את האסירים על פי רמות סיכון, הוא גילה שהמבחנים הפסיכולוגים שנדרש למלא היו למעשה אותם המבחנים שפיתח הוא עצמו 20 שנה קודם לכן. זה לא היה קשה במיוחד לארכיטקט המקורי של השיטה לרמות את המערכת. הוא הטיב לצייר את עצמו בעיני הבוחנים כסובייקט ממושמע, צייתן ונכנע למרות, ונשלח בעקבות כך לכלא עם אבטחה קלה יחסית בסן לואיס אוביספו, קליפורניה – הראשון מתוך כ-36 בתי כלא במדינות שונות בעולם שבהם יבלה חלק נרחב מהעשור הקרוב בחייו.

שחררו את לירי בעזרת האסיד הקדוש שלהם ומחתרת מזג האוויר. 'המאפיה ההיפית' 'אחוות האהבה הנצחית'.

חודשים מעטים מאוחר יותר שוחרר לירי בפעולה שיזמה ה-Brotherhood of Eternal Love, חבורת סוחרי הסמים גולשי הגלים האידאליסטים האגדית מחוף לגונה, קליפורניה שזכתה להארה בעקבות חווית לסד ושמה לעצמה למטרה להאיר את העולם כולו באמצעות הפקת והפצת אסיד איכותי וזול. החבורה, שמייסדה ג'ון גריגס היה חבר אישי של לירי, ראתה בלירי את האב הרוחני של התנועה הפסיכדלית, שעליו יש להגן בכל מחיר. היא שכרה את שירותיה של מחתרת מזג האוויר, ארגון הגרילה האמריקאי שהכריז בתחילת שנות השבעים מלחמה על ממשלת ארה"ב. לירי שטיפס בהחבא על עמוד הטלפון שבתוך בית הכלא וזחל על הכבל עד שיצא מגבולות בית הכלא נאסף על ידי מכונית של חברי המחתרת ונלקח למסתור. לפני שעזב את הכלא הותיר שם מניפסט מיליטנטי שהכריז שיש עת לקרישנה הצוחק ועת לשיווה המכלה. "אין לנו עוד ברירה אלא להגן על חיינו כנגד מכונת ההשמדה" הכריז לירי. הוא קרא "לפוצץ את המוח המכני בעזרת אסיד קדוש" וסיים את המניפסט במילים "אזהרה: אני חמוש ויש לראות בי סכנה עבור כל מי שמאיים על חיי או על חירותי". הייתה זו פניית פרסה מעמדתו הפציפיסטית של לירי באמצע שנות השישים שגרסה שאין סיכוי להשיג שינוי של ממש באמצעים פוליטיים, שהשינוי האמיתי חייב להגיע מתוך התודעה וש"יש להתיר לאנשים לדבר על פוליטיקה רק כשהם זוחלים על ארבע". שינוי העמדה של לירי עורר זעזוע וקן קיזי אף פנה אליו במכתב כאוב: "במאבק הזה, טים, אנחנו זקוקים לכל מוח וכל נשמה, אבל הו, דוקטור יקר, איננו זקוקים לעוד מטורף עם אקדח. אני יודע איך הכלא גרם לך לחוש, אבל אנא אל תתן להם להכניס את הראש שלך לתוך תסריט הקאובוים-אינדיאנים שלהם". אך לירי כבר עשה את הבחירה. לאחר פגישה עם מנהיגיה של מחתרת מזג האוויר ברנדין דוהרן וביל איירס נשלח לירי לבסוף עם זהות בדויה לאלג'יר שם התאחד עם אהובתו רוזמרי.

אסיר נמלט של התודעה

נותן המקלט של לירי באלג'יריה הפנתר השחור אלדרידג' קליבר בתמונה מעטיפת ספרו Soul On Ice.

אלג'יר של תחילת שנות השבעים הייתה מרכז מהפכני בינלאומי. המפלגה השלטת, מפלגת החזית הלאומית לשחרור אלג'יר (FLN) שהובילה את המערכה נגד הכיבוש הצרפתי, הכירה תודה למהפכני העולם שתמכו בה במאבקה ואירחה בשטחה עשרות קבוצות מהפכניות שזכו באלג'יר להכרה חוקית שנמנעה מהממשלות הרשמיות במדינות מהן באו. כך קרה למשל שאמריקאי שזקוק היה לשירותים קונסולארים באלג'יר של תחילת שנות השבעים נדרש להגיע למה שהיה למעשה שגרירות של ארגון הפנתרים השחורים שנמצא באותה תקופה בהתנגשות דמים קשה עם הממשל האמריקאי. לירי שהגיע לאלג'יר כלוחם נחוש של המהפכה נקלט על ידי אלדרידג' קליבר, אחד ממנהיגי הפנתרים השחורים, והביע תמיכה מלאה במאבקם של הפנתרים. אלא שההרמוניה בין השניים לא האריכה ימים. קליבר שלא היה שבע רצון מהסיקור הנרחב שהגעתו של לירי לאלג'יר זכתה לו ומחבריו ההיפים של לירי, הכריז שסמים פסיכדלים נוגדים את המטרה המהפכנית והחרים ללירי את מלאי האסיד שלו. בשלב מסוים הוא גם חטף את לירי וכלא אותו ואת רוזמרי תוך שהוא מעלים כל מידע על מצבם ועל מקום המצאם מחבריהם. באוטוביוגרפיה שלו כתב לירי שקליבר, שהיה כלוא במשך שנים במערכת הכלא האמריקאית לא הצליח להתנשא מעל משחק הסוהר-אסיר שאליו הורגל. אלא שהתכסיסים של קליבר היו ארסיים עוד יותר מסתם לכלוא את לירי. במכתב למחתרת הפסיכדלית הוא הודיע "אלוהיכם מתים והכהן הגדול שלכם מטורף". קליבר הפיץ את השמועה שהמוח של לירי נשרף משימוש עודף בסמים, שמועה מרושעת שלא היה לה כל בסיס (שנים מאוחר יותר, כשייקלט שוב במערכת הכלא האמריקאית, יעבור לירי בדיקת אינטיליגנציה שקבעה שהוא ניחן באיי.קיו. של גאון ויצירתיות פנומנלית) ושלירי נאלץ לגונן על עצמו בפניה עד סוף ימיו. והייתה עוד סיבה שהובילה את קליבר לפעול נגד לירי באופן כזה. מלבד הבדלי הסגנון והפאראנואידיות של קליבר שהיו בסיס פורה לחיכוכים, התברר מאוחר יותר כי ה-CIA  הזין את קליבר בדיסאינפורמציה ותימרן אותו נגד לירי.

כך או כך, עבור לירי שהפך שוב לאסיר, הפעם בשמה של "המהפכה", המסקנה הייתה ברורה: "הפכנו לקבוצה המדוכאת הראשונה… במדינה השחורה החדשה" כתב. "כאמריקאים הלבנים הראשונים החיים תחת שלטון פוליטי אמריקאי שחור חשנו אחריות מסוימת. וכך החלטנו לקבוע תקדים מסוג חדש: אנחנו נדגים כיצד להשתחרר מעבדות בפחות מ-300 שנה".

לירי הצליח לבסוף להמלט מקליבר ולעזוב את אלג'יר. הוא תכנן להגיע לועידה מדעית בדנמרק אבל נודע לו שה-CIA  מחכה לו בשדה התעופה וכך נתגלגל לבסוף לשוויץ. הפסיכולוג חסר הכל, שכוחות חורשי רע ובלתי ידועים נמצאו כל העת בעקבותיו הפך במהרה לבן חסותו של של סוחר נשק ממולח ואיש החברה הגבוהה מישל הוכארד שהצליח לסחוט ממנו את הזכויות לחמשת ספריו הבאים בתמורה להגנתו.

גילה את עצמו כזמר. לירי במהלך הקלטות האלבום Seven Up שלו עם Ash Ra Tempel.

לירי בילה בשוויץ יותר משנה בקרבות משפטיים כנגד הממשל האמריקאי שדרש את הסגרתו. הממשלה השוויצרית חשה שלא בנוח להסגיר את הפסיכולוג הידוע חזרה לארה"ב שם ציפו לו עשרות שנות מאסר בעוון החזקת בדל של ג'וינט מריחואנה. כל זה הריח יותר מדי כמו רדיפה פוליטית. בינתיים פגש לירי את אלברט הופמן ממציא הלסד, כתב ספר על בריחתו מהכלא וגם גילה את עצמו מחדש כמלחין וכזמר כריזמטי באלבום שהקליט עם להקת הקראוט-רוק הגרמנית Ash Ra Temple ושהיה מבוסס על מערכת מיפוי התודעה שפיתח לירי באותה התקופה.

ממשל ניקסון בינתיים לא נטש את תוכניתו להכניס את טימותי לירי "האיש המסוכן ביותר בעולם" אל מאחורי סורג ובריח. לאחר שהשלטון השוויצרי בושש להסגיר את לירי, ניסו האמריקאים ללחוץ על השוויצרים באמצעים אחרים. כעת יצא ממשל ניקסון בהאשמות שלירי היה למעשה ראש "אחוות האהבה החופשית", ארגון הסמים האידאליסטי שהוזכר קודם ושבינתיים השתלט עליו סוכן ה-CIA  הנכלולי רונלד סטארק שהפך אותו מארגון מקומי קטן לעסק קפיטליסטי חובק עולם שהפיץ כמויות עצומות של אסיד בתחילת שנות השבעים. (מעורבות הממשל בעסקי ייצור ה-LSD  מצטרפת למעורבות הנרחבת של הממשל האמריקאי בסחר ההירואין בתקופת המלחמה הקרה כפי שתועדה בספר The Politics of Heroin: CIA Complicity in the Global Drug Trade, למקרים אחרים של מעורבות הממשל בסחר בסמים בלתי חוקיים, אבל זה סיפור אחר).

לירי במהלך ההקלטות עם חברי להקת Ash Ra Tempel.

הממשל הכריז כי הערבות על ראשו של לירי תהיה 5 מיליון דולר, הגבוהה ביותר עד אז בהיסטוריה של ארה"ב, והתובע המחוזי הצדיק זאת באומרו ש"לירי הרס באופן אישי את חייהם של יותר אנשים מכל אדם אחר". המהלך הצליח וממשלת שוויץ החלה להראות סימנים של כניעה ללחץ להסגיר את הארכי-פושע המסוכן. כל סעיפי האישום שקשרו את לירי לסחר בסמים בוטלו אגב זמן קצר לאחר חזרתו של לירי לארה"ב.

רוזמרי עזבה את לירי במהלך התקופה בשוויץ. היא רצתה להיות אם ילדיו, אבל לאחר טיפולי פוריות ארוכים יקרים ובלתי נעימים נלקח ממנה לירי לכלא השוויצרי דווקא באותו ערב מיוחל בשנה בו הורו להם הרופאים לקיים יחסים. לאחר שאיבדה תקווה שתחיה עם לירי חיים שלווים ושקטים, עזבה רוזמרי עם אחד ממאהביה הקודמים. היא תמשיך להמלט מהרשויות האמריקאיות עוד עשרות שנים. לירי והיא יזכו בסופו של דבר להתאחד ויחדשו את הקשר ביניהם רק בשנות חייהם האחרונות.

האהבה לא שרדה את תלאות הגלות והרדיפה. טימותי לירי ורוזמרי וודראף ב-1969. במהלך מסיבת העיתונאים שבה הכריז לירי על התמודדות למשרת מושל מדינת קליפורניה.

את יוהאנה הארקוט סמית', אישתו החמישית של טימותי לירי, פגש זה במהלך שהותו בשוויץ. יוהאנה, הצעירה מלירי ב-26 שנה, נולדה לאם שוויצרית בעלת סגנון חיים אריסטוקרטי ורודף תענוגות שהאשימה אותה תמיד בכך שלידתה כפתה עליה לוותר על חיי החברה והאהבה הסוערים שלה. היא ולירי התאהבו במהירות, ולירי שהחל לחוש בכך שהרשת של ה-CIA  מתהדקת סביבו, ושידע שלא יוכל לשרוד בכלא בלי אדם קרוב שיפעל לשחרורו מבחוץ, דאג ליצור ביניהם מערכת יחסים סיבמיוטית וחזקה מאין כמוה. במהלך החודשים הראשונים שלהם ביחד הוא התעקש שיקחו ביחד טריפ לסד מדי יום. על פי הביוגרף ג'ון היגס ביצע לירי בעצמו Re-Imprinting בעזרת לסד מספר פעמים בחייו. בין השאר לקראת בריחתו מכלא סאן אוביספו, על מנת לעצב מחדש את תפיסת עולמו כדי שיתאימו לחיים של מתנגד משטר ומבוקש ולפני שנכנס לכלא פולסום, על מנת לעצב מחדש את האישיות שלו כדי שיוכל לשרוד את החיים באחד מבתי הכלא המסוכנים בארה"ב. ה-Re-Imprinting שיצר לעצמו לירי עם יוהאנה היה המרשים ביותר. לירי שחש שהחבל של הבולשת מתהדק מול צווארו, ושידע שלא יוכל לשרוד בכלא ללא עזרה קרובה מבחוץ, החתים בתוך תודעתו ותודעתה של יוהאנה שוב ושוב על אסיד את האמונה שהם האהבה המושלמת שלה ציפו שניהם כל חייהם, ושהיא נשלחה אליו על מנת לשחרר אותו.

לירי מובל לכלא ב-1973. שימו לב לחיוך על הפנים.

כשנעצר לירי באפגניסטן זמן מה מאוחר יותר, כנראה בעקבות בעקבות מבצע עוקץ שהכין לו הסוכן המשולש דניס מרטינו אחיו של חתנו (בעלה של סוזאן לירי), סירבה יוהאנה לעזוב את לירי. היא אף עלתה עימו על המטוס חזרה לארה"ב, דבר שגרם לרבים לחשוד בה שהייתה סוכנת ממשלתית. בשנים הבאות היא פעלה כאחוזת דיבוק כדי לשחרר את לירי. בת העשירים האירופאית לא בחלה באף אמצעי, כולל גניבת כספים מסוחרי סמים, שיתוף פעולה עם הבולשת ותוכניות לרצח של סוכני בולשת. הרצון לשחרר את לירי הפך למניע מכונן של הוויתה, שחשף בה כוחות חדשים וגרם לה לעשות דברים שבעבר לא הייתה מעזה להעלות על דעתה. יוהאנה לא תנוח עד שתצליח לשחרר את לירי מהכלא. זמן קצר לאחר שישוחרר, דרכי השניים יפרדו.

נאום ההגנה של לירי במשפטו בארה"ב היה ללא ספק אחד המוזרים בהיסטוריה של בית המשפט האמריקאי. "אני איני טימותי לירי רוב הזמן. אני נכנס לתוך המדים הללו ומתניע במפתח את זהות הטימותי לירי על מנת לנוע בזמן ובחלל בהתאם לדרישות המשימה וההשרדות שלי. האישיות שלי היא בעיני למעשה מעין סוג של כלי תחבורה … אני איני יותר טימותי לירי, משהייתי [מישהו כמו סוקרטס] ואנשים בעתיד יבינו בדיוק מה קורה עכשיו". למרות הברק הפילוסופי, הדברים הללו לא שיכנעו את חבר המושבעים ורק תרמו לחיזוק הדעה הכללית שטימותי לירי איבד את שפיות דעתו בעקבות שימוש מוגזם בסמים פסיכדלים. עם זאת, כפי שצוין, המבדקים הפסיכולוגים שעבר לירי בכניסתו לכלא הראו שלהאינטיליגנציה שלו נותרה ללא פגע – גבוהה בצורה יוצאת דופן. לירי השיג את ציון היצירתיות הגבוה ביותר שהבודקים ראו מישהו משיג במבחן. הדבר הראשון שעשה לירי עם כניסתו לצינוק של כלא פולסום הידוע לשמצה היה כתיבה של חוברת בת 24 עמודים בשם Neurologic, בה זיקק את תורתו על 7 מעגלי התודעה השונים (התיאוריה מורכבת מכדי שאסביר אותה כאן, אבל הסבר נרחב שלה בעברית ניתן למצוא בבלוג המצוין "רשימות על דיכוי וחירות").

מאחר שלצינוק מותר היה להכניס רק מסמכים משפטיים, כתב לירי את הספר על הצד האחורי של ניירות ההגנה שלו. "זו הייתה אחת מהתשדורות הללו המתקבלות בערוץ צלול" כתב מאוחר יותר לירי על היצירה. יוהאנה פרסמה את הספר במהירות, הוא תורגם למגוון שפות, זכה מספר שנים מאוחר יותר לעיבוד פופולרי ונרחב יותר בספרו של רוברט אנטון ווילסון Prometheus Rising, ויש מי שרואים בו את יצירתו החשובה ביותר של לירי ואחת התרומות המקוריות והמשמעותיות ביותר לחשיבה הפסיכולוגית של המאה העשרים.

דמות אניגמטית שלא בחלה באף אמצעי על מנת להביא לשחרורו של לירי. אשתו החמישית של טימותי לירי יוהאנה הארטקוט סמית'.

לירי מצידו נשאר בינתיים בכלא, עם גזר דין אימתני שהיה צפוי לשמור אותו שם עד יום מותו. אלן גינסברג וחברים נוספים אמנם פעלו לגיוס כספים למען שחרורו, אבל ליוהאנה שהייתה מורגלת בסגנון חיים של החברה הגבוהה לא היה מושג של ממש בחסכון והיא הייתה מבזבזת את הכספים שנאספו מהיפים תפרנים ברחבי אמריקה בפזרנות ראוותנית שהרגיזה רבים מחבריו של לירי. עמיתיו של לירי פקפקו ביוהאנה, ובמניעיה, וגם לא ממש הבינו מאיפה הגיעה האירופאית התמהונית הזו שטימותי הפקיד את ענייניו בידיה. בהעדר סיכוי של ממש להשתחרר באופן המקובל החל לירי לכוון את התקווה שלו בכיוונים הזויים יותר ויותר. בשלב מסוים הוא ציפה שכוכב שביט שמתקרב לכדור הארץ יביא את שחרורו בנס. בשלב אחר ניהלה יוהאנה מגעים עם ממציא שהבטיח לבנות עבור לירי צלחת מעופפת שתנחת על גג הכלא, תכה את השומרים בתדהמה, ותיקח את לירי הרחק הרחק. אחרי שגם התוכניות המד"ביות של לירי להשתחרר מהכלא נכשלו נותר רק מוצא אחד. יוהאנה שהלכה והפכה מעורבת בעסקים מפוקפקים שכנעה את לירי לשתף פעולה עם הבולשת. הייתה זו התקופה שלאחר ווטרגייט ונפילתו של ניקסון, וללירי ניתן להבין שאם ישתף פעולה עם החוקרים יש לו סיכוי להשתחרר ואם לא, יעביר את ימיו בכלא עד מותו. לירי התנגד תחילה אך נעתר לבסוף. השנים הבאות היו מהשנויות ביותר במחלוקת בחייו השנויים במחלוקת של לירי. הוא הועבר על ידי הבולשת בין שורה ארוכה של בתי כלא, תחת שורה של שמות בדויים, מבלי שלעולם החיצון יש איזשהו קשר איתו, תוך שהבולשת מודיעה לתקשורת שוב ושוב ש"לירי מזמר" ובוגד בחבריו משנות השישים. הידיעות על כך שלירי, מנהיג תרבות הנגד החל לשתף פעולה עם השוטרים ולהפליל את חבריו הכתה גלים בשורות תרבות הנגד והובילה את ג'רי רובין וקן קליי להקמת הארגון "האנשים חוקרי את שקריו של לירי" (PILL) שבפגישה מתוקשרת שארגן השתתפו רבים מחבריו של לירי כמו אלן גינסברג, ראם דאס ואפילו בנו, ג'ק לירי, שגינה את אביו בלשון החריפה ביותר. זה היה החלום הגדול של תוכנית COINTELPRO שיזמה הבולשת בשנות השישים ושמטרתה הייתה פירורן של תנועות השמאל ותרבות הנגד מבפנים על ידי זריעת אי הסכמה ומריבות באמצעות סוכנים סמויים, כמו אלו ששכנעו את אלדרידג' קליבר שנים מעטות קודם לכן להתנכל ללירי. בסיום הישיבה הודיע קליי "שנות השישים מתות סופית. זו הייתה רק ההלוויה".

מפרספקטיבה היסטורית קשה לומר אם לירי נתן לבולשת איזה שהם פרטים חשובים באמת. ניתוחים של תמלילי השיחות שלו עם החוקרים הראו שלירי השתמש בכישורים שלו כפסיכולוג מחונן על מנת לשחק עם הבולשת משחק שבמהלכו הצליח להמנע מלתת להם כל מידע ממשי. עם זאת ההשג הגדול של הבולשת היה במיטוט דמותו האנטי-ממסדית של לירי, ובזריעת פאראנויה בקרב תרבות הנגד כולה.

נביא פוטוריסטי

כשהשתחרר לירי לבסוף ב-1976 הוא היה אדם מוקצה שרבים ראו אותו כבוגד, אבל לא חלפו יותר משנים ספורות עד שלירי עשה שלום עם רובם המכריע של חבריו לשעבר ושיקם במידה ניכרת את מעמדו הציבורי. לירי של שנות השבעים המאוחרות כבר היה זהיר יותר לגבי הבעת תמיכה פומבית בשימוש בסמים פסיכדלים. כשהיה נשאל על הנושא בהרצאות היה עונה "אני לא קורא לכם לעשות דבר. אני רק מציע שתשקלו את הדבר ברצינות". המחשבה של לירי, שמרכז הכובד שלה החל לנוע בסוף שנות השישים הלאה מהגות-דתית לעבר רעיונות בעלי אופי מד"בי, שילבה כעת רעיונות טכנולוגים בעלי גוון עתידני. את מרכז הפוקוס של ההרצאות שלו תפסה כעת דוקטרינת ה-SMI2LE שלו, שהתוותה את עתיד האנושות בראשי תיבות של Space Migration (הגירה לחלל), Intelligence Increase (העלאת אינטיליגנציה) ו-Life Extension (הארכת חיים). שילוב הטכנולוגיות הללו היה על פי לירי המפתח לקפיצה לשלב האבולוציוני הבא, שאליו מכוונים מעגלי המח האנושי. לירי גם הפיץ צורה ייחודית לו של תיאוריית התכנון התבוני שאותה הגה במהלך שהותו בכלא פולסום, ושרבים מחבריו בין האסירים הכלא הפכו לתומכים נלהבים שלה. על פי לירי מקור החיים בא מהחלל: מזרע המורכב מדפוסים נוקלאוטידים שנשלח לקוסמוס, נקלט בכוכבי לכת שונים ומאותחל על ידי אנרגיה סולארית שגורמת לו לעבור תהליך אבולוציוני שמביא להתפתחות מערכות עצבים. מטרת מערכות העצבים הללו הייתה לעבור למצבי תודעה גבוהים יותר שיאפשרו להן לעזוב את הכוכב, לנוע בחלל ולבסוף להזריע כוכבים אחרים באותם זרעי כוכבים (Starseeds).

התחבר עם השוטר שמירר את חייו עשרים שנה קודם לכן. טימותי לירי וג'י גורדון לידי.

לירי גם פצח במסע הופעות משותף עם ג'י. גורדון לידי, השוטר המושחת שהתנכל לו באנספור צורות בתקופת מילברוק, ושהסתבך מאוחר יותר בשל מעורבתו בפרשיית ווטרגיייט. במהלך מסע ההופעות השניים התקרבו ולידי שרדף את לירי עד חורמה בשנות השישים דיבר עליו לאחר מותו בחיבה רבה. באופן שעורר פליאה אצל רבים,  לירי לעולם לא שמר טינה למי שרדפו או כלאו אותו. כפי שעזב את הרווארד בלי טינה כלפי ההנהלה, כשהוא גורס שלצפות מהאוניברסיטה, מוסד שתפקידו להגן על המסורת, לתמוך במחקר להרחבת תודעה זה כמו לצפות מהותיקן לממן מחקר באפרודיזיאקס, כך קיבל כעת בהבנה את העובדות שנתגלו כעת על האופנים השונים שבהן הרסו הרשויות הפדרליות את חייו במהלך שנות השישים והשבעים. המטאפורה הקובעת עבור לירי הייתה תמיד המטאפורה של המשחק הספורטיבי. גם הוא וגם ה-CIA  היו שחקנים באותו מגרש בסוף שנות השישים, אלא שה-CIA  היו שחקנים מתוחכמים בהרבה ממנו, כפי שהודה בדיעבד בפה מלא, ולירי קיבל את נצחונם ברוח טובה, כמו שחקן טניס טוב, בלי לשמור טינה. מה גם שבחשבון הסופי הוא האמין שהמהפכה של שנות השישים הצליחה.

עד אמצע שנות השמונים הפוקוס של לירי שוב השתנה. לירי פיתח כעת עניין במחשב האישי, והכריז כי המחשב האישי הוא האסיד של שנות השמונים והתשעים ושתוך עשור יחובר כל בית ספר לרשת האינטרנט. את הססמה הישנה Turn on, Tune In, Drop Out הוא עדכן ל-Turn on, Boot Up, Jack In. הוא החל לקדם מערכות מציאות מדומה, פיתח את המשחק הפסיכולוגי Mind Mirror שביקש לאפשר לאנשים לשחק עם דפוסי האישיות שלהם, שימש כיועץ לבילי איידול ביצירת האלבום Cyberpunk, זכה בפרס נחשב על האתר שלו Leary.com ופרסם תקליטים וספרים עם כותרות כגון "From Psychedelics to Cybernetics" ו-"Chaos & Cyber Culture". לירי חזה שבעתיד יבלו אנשים את חייהם כשהתודעה שלהם מוקרנת "לתוך החלון של עליזה" ויצטרכו להקצות זמן מיוחד כדי לבלות עם הגוף הביולוגי שלהם. רוב האנשים חשבו שאלו רעיונות מגוחכים של מישהו שלקח יותר מדי לסד, אבל מהפכת הרשת התרחשה מהר כל כך שהחזון של לירי התממש במהרה ואף נראה היום טריויאלי.

לירי ריכז מאז שנות השישים את חלומותיו ותקוותיו בדור הצעיר, בו ראה תמיד את שגרירי האבולוציה והעתיד. כעת הוסטה את תשומת ליבו מדור הבייבי-בומרס לדור ילדי המחשבים החדש אותו כינה דור ה-"Whiz-Kids". את שנותיו האחרונות הוא בילה בחברתם של אמנים ואנשי טכנולוגיה צעירים שכללה דמויות כמו מבקר המדיה דאגלס ראשקוף, חלוץ המציאות המדומה ג'רון לאניר והשחקן ג'וני דפ. יחסים מיוחדים נרקמו בין לירי לבין השחקנית וינונה ריידר, ביתו של מייקל הורוביץ' הארכיביסט של לירי, שלירי היה סנדקה.

נדמה היה שלירי מצא סוף סוף את המקום שלו, אבל בשנותיו האחרונות הכו בו שורה של טרגדיות, שהקשה בהן הייתה התאבדותה של ביתו סוזאן לירי אשר התרחשה ב-1990 לאחר שנים של בעיות אישיות חמורות שהגיעו לשיאן כשסוזאן ירתה לחבר שלה (ששרד את המקרה) בראש. סוזאן נעצרה ותלתה עצמה בכלא בעזרת שרוכי נעליים. שנים מעטות מאוחר, ב-1995, קיבל טימותי לירי את הידיעה שהוא חולה במחלה סופנית ונותר לו זמן קצר בלבד לחיות.

אימץ את המוות בזרועות פתוחות. טימותי לירי בסוף ימיו.

התגובה של לירי לידיעה על מותו המתקרב הייתה תגובה לירית טיפוסית. אחד מחבריו של לירי מימי הרווארד העיר פעם ש"אופייני ללירי להמיר כשלון מהדהד בשטח לתפיסה אידאית של עצמו ושל העולם וכך 'להעלות' כשלון לדרגת הצלחה". כעת כתב לירי ספר שכותרתו הייתה “Design for Dying” ושעסק בתהליך המוות כשיאם של החיים. "באופן אישי ציפיתי למוות כל חיי" כתב בספרו האחרון. "המוות הינו החוויה המרתקת ביותר בחיים. על האדם לגשת אל המוות באותו אופן שהוא חי – בסקרנות, תקווה, חקירה ובעזרתם של חברים". הוא העביר את השנה האחרונה לחייו בפעילות קדחתנית ביותר של כתיבה, עשיית סרטים דוקומנטרים, הקלטת אלבומים, ובילוי עם חבריו הנושנים וחבריו הצעירים. לירי שקל להקפיא את עצמו בהקפאה קריוגנית אבל לבסוף החליט שלא לעשות כך לאחר שהחליט שלאנשים בחברת הקריוגניקה שעימה עמד בקשר אין מספיק חוש הומור ושהוא מבוהל מהאפשרות שיוקם לתחיה בתקופה של שלטון רפובליקני. לבסוף נפח את נשמתו ב-31 במאי 1996. מילותיו האחרונות היו "למה לא?". גופו של לירי נשרף וחלק מהאפר שלו נשלח לחלל בלווין ומקיף את כדור הארץ כל 96 דקות. פול קרסנר, עורך מגזין תרבות הנגד 'הריאליסט' שאל את לירי אם אפשר יהיה לגלגל את שאריות האפר שלו עם מריחואנה כך שחברים ומשפחה יוכלו לעשן אותו יחדיו. "כן" הגיב לירי. "רק אל תחזיקו את הג'וינט" (באנגלית זה נשמע יותר טוב: Just don’t bogart me).

לירי בפרספקטיבה היסטורית

למרות הפזיזות הפושעת, האגוצנטריזם וחוסר הכנות של לירי, שזרעו הרס רב בחיים של אנשים סביבו, רוב האנשים שהקיפו אותו בחייו (יוצא הדופן הבולט הוא בנו, ג'ק לירי, שנותר מרוחק מאביו עד סוף ימיו) נטו בדרך כלל לסלוח לו ולקבל אותו כפי שהוא. ספר הזכרון ללירי Timothy Leary: Outside Looking In שפרסם רוברט פורטה לאחר מותו מכיל עשרות מאמרי זכרון מלאי אהבה וכבוד לדמותו של לירי מאנשים שחלפו בחייו לאורך השנים כמו ראם דאס, ראלף מצנר, אנדרו וייל, אלן גינסברג, ויליאם בורוז', קן קיזי, אלברט הופמן, האנטר ס. תומפסון, וינונה ריידר, רוזמרי וודראף, הרב זלמן שחטר-שלומי, ז'רון לאניר, רוברט אנטון ווילסון, טרנס מקנה, ג'ון פרי בארלו ואחרים.

קשה לאמוד בצורה מדויקת ההשפעה של לירי על התרבות. הוא היה המבשר המובהק ביותר של התנועה הפסיכדלית של שנות השישים, תנועה שהניבה את השנה שנבחרה במשאלים כשנה המוצלחת בתולדות המוזיקה, 1967, ומגוון אלבומי מופת מאמנים כמו הביטלס, ג'ימי הנדריקס, האבנים המתגלגלות, פינק פלויד, הדלתות, הגרייטפול דד ועוד. למהפכה הפסיכדלית של שנות השישים גם הייתה השפעה ניכרת על האסתטיקה הקולנועית, העיצובית והאופנתית של אותה התקופה – השפעה שנמשכת עד ימינו. סמים פסיכדלים גם שיחקו תפקיד מכריע בתגליות מדעיות כמו גילוי ה-DNA  על ידי קריק ובפיתוח המחשב האישי והאינטרנט. סטיב ג'ובס, לדוגמה, קרא להם אחד מהשניים-שלושה דברים הכי חשובים שעשה בחייו. אבל האם כל הדברים הללו לא היו מתרחשים גם בלעדיו? לירי היה הדמוקרטור הגדול של הפסיכדליה, האדם שהטיף לתת פסיכדליה להמונים לאחר אלפי שנים שבהן הסמים הללו נשמרו על ידי קבוצות אליטה, אבל בתקופה שלירי עזב את הרווארד קן קיזי והפרנקסטרים שלו כבר החלו מסורת פסיכדלית דמוקרטית פרועה עוד הרבה יותר מזו של לירי בחוף המערבי. במילים אחרות, קשה לומר.

את התרומה של לירי עבור עולם הרעיונות והתנועה הפסיכדלית קל יותר לאמוד. הוא פיתח את מושג הסט והסטינג, שאיפשרו לדורות של פסיכונאוטים לנווט את עצמם בתוך עולמות התודעה. תורות האקסופסיכולוגיה והנוירופוליטיקה שפיתח מהוות תרומה מבריקה ומשמעותית, אם כי עדיין לא מוערכת מספיק, לתחומי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה. ואולי חשוב מכל, כפי שאמר עליו טרנס מקנה, מי שהחליף אותו בשנות השמונים בתפקיד הנביא הגדול של התנועה הפסיכדלית, "לירי הפך את חקר התודעה באמצעים אפקטיביים לפעילות לגיטימית (…) הוא הביא את התודעה למדע כאובייקט מחר לגיטימי (…) זה לא שפילוסופים ופסיכולוגים אחרים לא עסקו בתודעה, אבל לירי הביא לדיון הזה כלים שווי ערך למאיץ החלקיקים". המושגים והדימויים שבהם אנחנו משתמשים כשאנו מדברים כיום על פסיכדלים ועל שינוי תודעה מושפעים בצורה מכרעת מלירי והרעיונות שהביא לחקר הפסיכדליה של שנות השישים.

קודה.

"בטים הניצוץ הפנימי של הזהות היה חיובי בצורה מכרעת." כותב הביוגרף של לירי ג'ון היגס. "הוא נכח בקסם האירי שלו ובאופטימיזם הבלתי נלאה שלו. הוא ניכר באופן שבו גרם לאורחיו להפרד ממנו תמיד בתחושה של התרוממות רוח, גם כאשר גסס או היה כלוא בכלא פולסום. זה לא תמיד ניכר בכתיבה שלו, שכן חוש ההומור שלו לא תורגם אף פעם היטב אל הדף, אבל פנים מול פנים הוא קרן מהתלהבות. לדבר עם לירי היה להרגיש מסוחרר מרוב פוטנציאל. הייתה לו מתנה בלתי-אנוכית להעניק, ההבטחה שכל אינדיבידואל מסוגל להשיג הרבה יותר ממה שהם מעזים לקוות. הוא לא השתמש בכך באופן מכוון על מנת לכפות על אנשים ללכת בעקבותיו, אבל זו בדרך כלל הייתה התוצאה כי אף אחד לא פגש אי פעם מישהו כמותו. כפי שהעירה פעם ידידתו סטייסי ואליס 'יכולת לראות את הפוטנציאל שלך בעיניים שלו'."

המאמר מוקדש לזכרה של סוזן לירי. הבת של טים. נערה ואישה ששלמה את המחיר הכבד ביותר על משוגות הלב של אביה. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

פסיכוגיאוגרפיה: אקלימי התודעה

על הקשר בין קווי רוחב למצבי תודעה והמיפוי התודעתי של הגלובוס.

על התפקיד שמשחקים אלמנטים גיאוגרפים בעיצוב תודעתי הרהרתי ברצינות לראשונה לפני שנתיים במהלך חוויה פסיכואקטיבית אמסטרדמית ושהבהירה לי את הקשר בין אקלימים גיאוגרפים למזגי תודעה. התיאוריה הזו שניתן גם לכנות אותה תיאורית האקלימים הפסיכולוגית מלווה אותי מאז במחשבה וחוזרת ועולה בזמנים מסוימים.

התיאוריה הפסיכוגיאוגרפית טוענת שאת התודעה האנושית ניתן למפות כספקטרום המתפרס על פני הגלובוס בהתאם לפריסת קווי הרוחב. ליתר דיוק, התיאוריה הפסיכוגיאוגרפית טוענת טענות רק על העולם שמשתרע בין סקנדינביה בצפון לסהרה והתת-סהרה בדרום. אין בה יומרה לטעון בה טענות על כל העולם שמשתרע מחוצה לאיזור הזה. היא מתמקדת בגבולות העולם העתיק עולם שהיה מוכר לציביליזציות העתיקות של איזור הים התיכון. אי לכך, כשאני משתמש במילה "עולם" בהמשך הדברים, הכוונה רק לעולם שבין סקנדינביה בצפון למרכז אפריקה בדרום. עם זאת לא אתפלא אם ניתן יהיה למצוא מיני מקבילות גיאוגרפיות לתיאוריה הפסיכוגיאוגרפית גם באיזורים אחרים בעולם.

התיאוריה הפסיכוגיאוגרפית, חשוב לציין, אינה מתיימרת להיות תיאוריה מדעית. כמו התורה הפיזיונומית, שאף שאין בה ערך מדעי רב, יש רבים שמוצאים בה חכמה והכוונה, כך גם גם התיאוריה הפסיכוגיאוגרפית הינה כלי פואטי-אינטואיטיבי למיפויו הפסיכוגיאוגרפי של העולם והבנת מזג העמים השונים.

 מפת התודעה הגלובלית

אחת המטאפורות המרכזיות בהתרבות שלנו היא זו של החום והקור: של אנשים חמים ואנשים קרים, ובאופן דומה של תרבויות חמות וקרירות יותר אשר מקומן תואם בדרך כלל את האקלים במקום בו התפתחו. כך נהוג לדבר על המזגים החמים של אנשי ארצות הדרום הלוהטות והמזגים הקרים של אנשי הכפור הצפוני. על פי דיכוטומיה זו אנשי הדרום מתוארים כפאמיליארים, ישירים, רחבי לב ומורגלים בקרבה רבה יותר בעוד אנשי הצפון מתוארים כקרים יותר רגשית, מנומסים ומסודרים.

התיאוריה הפסיכוגיאוגרפית מבקשת לבצע סיסטמטיזציה לרעיון זה, המוטמע בתרבותנו, וגורסת שמפת העולם הינה למעשה מפה של תודעה כאשר האקלים התודעתי משתנה בהתאם לקווי הרוחב ולאקלים הגיאוגרפי ככל שמצפינים או מדרימים. הנטיה צפונה היא נטיה כלפי רציונליות, סדר, סטריליות ואופי "קר" בעוד שהנטיה הדרומית היא נטיה כלפי בלאגן, לכלוך ואופי "חם".

ההוויה הצפונית מאופיינת בתכונת ההתכווצות האופיינית לגופים המצויים במצבי קור – המאבדים מגמישותם וקופאים בתוך עצמם. ההוויה הדרומית מאופיינת בתכונת ההתרחבות האופיינית לגופים המצויים בתנאי חום – תנועה מוגברת, אנרגיה וחיות.

חבריי מהמבורג נוהגים לתאר לי בקנאה את הסדר וההיגיון שבהם מתרחשים דברים בסקנדינביה, ולהתלונן על גסות הרוח של הבווארים. הם נהנים לנפוש באיטליה שם האנשים "חמים" יותר, אבל לא היו חולמים לחיות שם, בגלל הבלאגן והזוהמה האיטלקיים (איטליה אגב מתחלקת גם היא בין צפון "קר" לדרום "חם" העוינים זה את זה). לעמי הים התיכון בעלי האקלים החמים כמו ספרד או איטליה יש אופי "חם" יותר מזה של אנשי צפון אירופה שנתפסים אצלנו כ"קרים", אבל האופי שלהם והתרבות שלהם אינם "חמים" כל כך כמו אלו של מרוקו, אלג'יריה או מצרים. דברים דומים ניתן אולי לומר בהשוואה לאלו על יושבי התת-סהרה.

את הקשר בין אקלים לתודעה ניתן למצוא גם במעבר עונות השנה. כשחייתי בגרמניה שמעתי פעמים רבות את הטענה שהגרמנים קופאים בחורף והופכים נחמדים פחות, ומפשירים חזרה עם בוא הקיץ – עונה שנוחה יותר לקיום אינטראקציה חברתית. בישראל, שאינה סובלת מרמות קור מצמתות, רמות הצפירות והאגרסיביות עולות יחד עם רמות החום שעולות לרמה בלתי נסבלת בקיץ.

אפשר לנסות לתאר את התופעות התרבותיות הללו באמצעות דימוי פיזיקלי. את החום הדרומי ניתן לראות כתנאים שבהם, כמו בחימום של כל חומר, מתעצמת האנרגיה החלקיקית והם נעים במהירות הולכת וגוברת היוצרת עוד אינטראקציות וחיכוכים – ואילו את הצפון כמקום שבו תנועת החלקיקים בחומר איטית והם מגיעים לידי קפיאה. את עודף החיות שיש לדרום על פני הצפון ניתן לראות גם במונחים של עוצמת השמש. אור השמש כידוע הוא המקור הבלעדי לחיים על פני כדור הארץ. מקומות שבהם נקלט אור שמש רב יותר נהנים מאנרגיה רבה יותר – ומכאן החיות העזה, עד טירוף הדעת לעיתים, של הדרום. לעומת זאת באיזורי הצפון שם מגיע אור מועט בלבד אל הקרקע, מורגשת דלות החיים של החורף הסקנדינבי והצפון אירופאי המתבטאת בהתכווצות קרה של האדם לתוך נפשו ושממתה הפנימית.

אם לסכם את הדברים: היתרונות של הצפון הם בסדר וברציונליות שלו, בעוד שהיתרונות של הדרום הם בחיות שלו. החסרונות של הצפון הם בצימות, בקור ובדלות מקור החיים הפנימי שלו ואילו החסרונות של הדרום הינם נטייתו לבלאגן וחיכוכים רבים יותר. כמובן שהחסרונות והיתרונות הללו הם בעיקר בעיני המתבונן. מה שנראה כחסרון בעיני בן אדם אחד עשוי להראות כיתרון בעיני אדם אחר, ומה שנראה כיתרון בתקופה אחת בחיים עשוי להראות כחסרון בזמן אחר. מה שמביא אותנו לנקודה הבאה.

החיפוש אחר האקלים המושלם

תיאוריית האקלימים הגיאוגרפית אינה רק עניין תיאורטי. היא גם עניין פרקטי מאוד. היא מתארת את מפת התודעה הגלובאלית ואת האפשרויות העומדות בפני האזרח הגלובלי. תרצה סדר ורציונליות? הצפן לך. תרצה חיות וקרבה רבה יותר? הדרם לך.

אלא שהדברים אינם פשוטים עד כדי כך. ניסיון החיים שלי היה סיפור של קושי להתמסר לנטיה אחת, לצפון או לדרום. אהבה עזה לדרומיות הישראלית החמה ומלאת החיות, אבל גם רתיעה מעודף החיות והקרבה המרתיע שלה. מן הצד השני כמיהה לאלמנט צפון אירופי רציונלי ומסודר, ומצד שני חוסר סיפוק מהחיות המועטה המצויה בחיים בתוך חברה המעוצבת על ידי עקרונות מארגנים אירופאים סטרילים.

היה תומך נלהב של תורת האקלימים. רבי יהודה הלוי.

הדילמה הזו הזכירה לי את תורת האקלימים שהעסיקה את הציביליזציות של העת העתיקה וימי הביניים. לפי תורה זו, שהושפעה עמוקות מתורת דרך האמצע של אריסטו שעל פיה הגודל הנכון למדינה הוא הגודל הבינוני, והמעמד המתאים ביותר לשלטון הוא המעמד הבינוני – כך מאורגן העולם ל-7 אקלימים: שלושה חמים (בדרום), שלושה קרים (בצפון) ואחד אמצעי וממוזג שהוא הטוב ביותר. הוגי תורת האקלים טענו שכל אקלים מצמיח אופי אנושי התואם אותו. אקלים קר (צפוני) מדי או חם (דרומי) מדי יצור אנשים עם נטיות קיצוניות ולא מאוזנות. לעומת זאת האקלים האמצעי יביא לבני אדם "יפים, בריאים, מאוזנים בנפשם" (אברהם מלמד. היהפוך הכושי עורו. 152).

בהתאם לכך טענו הוגים שונים ממקומות שונים טענות שונות לגבי מקום המצאו של האקלים המושלם. כך למשל טענו גאלינוס, היפוקרטס ופילון עבור היותה של יוון ארץ האקלים המושלם המצמיחה בני אדם אמיתיים ובני חורין. מאוחר יותר אומצה תורת האקלימים ברומא וכעת זוהתה איטליה כארץ האקלים האידאלי. גם מלומדים מוסלמים כמו אבן רושד ואבן סינא עשו בתורם שימוש בתורת האקלימים. בעולם המוסלמי שימשה התורה על מנת להוכיח את עליונותן של הערבים וארצות מכורתן, לעיתים עיראק ולעיתים חצי האי ערב, בהתאם למוצאו של הכותב.

גם על הוגים יהודים כגון רבי יהודה הלוי לא פסח הטרנד האתנוצנטרי המגוחך הלז. אני זוכר ששלמדתי על תורת האקלימים לראשונה במסגרת קורס אוניברסיטאי במסגרת לימודי החוג לפילוסופיה יהודית. זה היה אמצע הקיץ, המזגנים לא עבדו, הסטודנטים בכיתה הזיעו כמו חמורים וזה היה נראה נורא מגוחך שרבי יהודה הלוי טוען שלארץ ישראל יש את האקלים המושלם.

 פלורלקלימיזם: לקראת תפיסה של רב-אקלימיות

אם מקבלים את האמת הבסיסית של תורת האקלימים ומבינים שהאקלים מהווה את אחת ההשפעות המובהקות ביותר על צביונה של התרבות ושל הקשרים הבין-אישיים בתוכה (כפי שניתן למשל בישראל ובתהליכים התרבותיים שהיא עוברת, שאותם ניתן לראות מבחינה כ'התאקלמות' פסיכוגיאוגרפית לסביבתה) הרי שהשאלה היכן מצוי האקלים המושלם הופכת להיות שאלה מכרעת לעתידו של האדם. האם הוא בישראל? בספרד? בקליפורניה? ואולי בכלל בפפואה גינאה או בנורבגיה?

אני לא יודע אם יש דבר כזה אקלים מושלם. מבחינתי האקלים המושלם משתנה ומתהווה כל העת, נמצא באינטראקציה מתמדת עם האקלים של הנפש שלי ועם הצורך שלו שיאזנו אותו – שיתנו לו קצת דרומיות כשהוא בצפון וקצת צפוניות כשהוא בדרום. יש בי דווקא משהו שאוהב אקלימים קיצוניים ואת האנשים שהם יוצרים. שפע האקלימים על פני הכוכב הוא אחד מגורמי השפע התרבותי שהכוכב הזה ניחן בו. בתור שכזה, אני שמח על כל אקלים ואקלים.

חוק ההיפנוזה – על המשטור של התודעה והשחרור התודעתי של ה-99%

לפני מספר שבועות התפרסמה ב”הארץ” כתבה על קמפיין של משרד הבריאות להדגשת האיסורים הכלולים בחוק ההיפנוזה, חוק ישראלי חסר אח ורע כמעט שהתקבל בשנות השמונים ושמטיל מגבלות דרקוניות על השימוש בהיפנוזה.על פי החוק הישראלי מוסמכים לטפל בהיפנוזה רק רופאים, רופאי שיניים ו"פסיכולוגים מומחים שעברו הכשרה מיוחדת בהיפנוזה ובחינת הסמכה מטעם משרד הבריאות". זה לא שיש הרבה קשר בין 7 שנים לימודי רפואה או רפואת שיניים, שבמהלכן מידת העיסוק בתודעה, מודעות ופסיכולוגיה היא מינימלית – לבין אמנות ההיפנוזה. הקשר העיקרי בין לימודי רפואה להיפנוזה הוא קשר בעל מאפיינים של גילדה או מונופול שמזכיר את התקנה האמריקאית שאפשרה במשך עשרות שנים רק לרופאים מוסמכים להפוך לפסיכואנליטיקאים, למרות שהקשר בין לימודי פיזיולוגיה לבין טיפול פסיכואנליטי קלוש ביותר גם הוא. או כפי שנכתב כאן:

 "היפנוזה לא בהכרח קשורה בפסיכולוגיה, רפואה או רפואת שיניים.  חוק אשר מאפשר רק לאינטרסנטים אלו לעסוק בהיפנוזה, מקביל לחוק היפותטי בעטיו אל תחום היהלומנות וליטוש היהלומים יוכלו להכנס אך ורק מהנדסי חומרים, בעלי תואר שני במנהל עסקים או מדריכי טיולים שמדריכים למכרות באנגולה או בקונגו. היפנוזה היא תחום בפני עצמו, היפנוזה היא התמחות בפני עצמה."

עכשיו מסתבר שהוועדה המייעצת להיפנוזה במשרד הבריאות מודאגת מהפופולריות הגוברת של שיטות היפנוט עצמי ותכנות תודעה "בעיקר בקרב מעבירי סדנאות NLP, ראשי תיבות של נוירו-לינגוויסטיק פרוגרמינג". הועדה מעוניינת לבדוק אם מנחי סדנאות ה-NLP אינם עוברים על החוק, בכך שהם מלמדים אנשים להפנט את עצמם.

כדאי שאציין שעברתי בחיי מספר טיפולים ב-NLP , שיטת תכנות תודעה עצמי בעזרת שימוש בדפוסי שפה ודמיון מודרך, שמבוססת על רעיונות של ריצ'רד בנדלר וג'ון גריינדר משנות השבעים. הטיפולים הללו לא כללו אמנם היפנוזה, אבל הם כן כללו כניסה למצב תודעה פתוח יותר לסוגסטיה. עברתי את החוויות הללו עם חברי מטפל ה-NLP והדמיון המודרך המוסמך עמית קגיאן שיש לי אמון מלא ורב הרבה יותר בו וביכולותיו מאשר באיזשהו רופא רנדומלי מהרשימה של הועדה של משרד הבריאות. השורה התחתונה היא שטיפול NLP  השיג עבורי את התוצאות הטובות והמובהקות ביותר שהשגתי מאיזשהו טיפול בחיי, בוודאי יותר ממה שהניבו לי פגישותי עם פסיכולוגים מוסמכים שפגשתי לאורך השנים.

 

הגיחוך הגדול שבחוק ההיפנוזה

הדבר שהופך את חוק ההיפנוזה למגוחך כל כך, מעבר לכך שהוא משרת באופן בוטה את האינטרסים של קבוצה מצומצמת של בעלי מקצוע, הוא שהניסוח שלו כללי כל כך עד שהוא מרוקן לחלוטין ממשמעות אמיתית. כך למשל אומר קגיאן: "על פי חוק ההיפנוזה 'לא יהפנט אדם את זולתו אלא אם כן הוא מורשה להיפנוט', ואילו היפנוט מוגדר כ'פעולה או תהליך המיועדים או עשויים לגרום באמצעות סוגסטיות לשינויים במצב תודעתו ובמודעתו של אדם אחר וכן לשינויים בגופו, בתחושותיו, ברגשותיו, בחשיבתו, בזכרונו או בהתנהגותו'. לפי ההגדרה הזאת אתה הופך לעבריין בכל פעם שאתה משתמש בשפה בכדי לגרום לאדם אחר שינויים בתחושות, ברגשות או במחשבות. לא פלא שאף אחד לא הורשע עד היום. על פי ההגדרה הכללית והגורפת שבחוק ההיפנוזה כולם עבריינים: מישהו שמספר בדיחה לחבר, הורה שמספר לילד סיפור לפני השינה, איש מכירות שמשכנע לקוח לבצע עסקה, אוהבים שמשמיעים דברי אהבה אחד אל השני." למעשה, ניתן לשער שהנוסח הרחב כל כך של חוק ההיפנוזה מיועד לאפשר לבעלי האינטרסים שמחזיקים במונופול על תחום ההיפנוזה בארץ  לבחור לעצמם למי להטפל בהתאם לרצונם.

בכתבה ב"הארץ" מצוטט מטפל ה-NLP  יוסי קדמי שלמד היפנוזה בארה"ב וחבר באיגוד המהפנטים האמריקאי, ובכל זאת נאסר עליו לעסוק במקצועו בארץ על פי החוק הישראלי:

"'האיסור החדש מדהים אותי' הוא אומר, 'כי אין שום הבדל בין היפנוזה לדמיון מודרך ומדיטציה, אז האם בשלב הבא יאסרו על אנשים לבצע דמיון מודרך או מדיטציה? אין בזה שום היגיון'. לדבריו 'לא ברור לי למה אנשים עדיין אוחזים במיתוסים של פחד דמוני מהיפנוזה עצמית. מדובר בכלי מדהים שכל אחד יכול לבצע בעזרתו שינויים בחיים ברמה היום-יומית, ואינני יודע בכלל אם אפשר באמצעות חוק כלשהו למנוע ללמד אדם להשתמש ביכולות שקיימות אצלו באופן טבעי.'"

במקום אחר בכתבה אומר מטפל אחר שפרסם מאמרים על היפנוזה עצמית וכבר קיבל מכתבי התראה ממשרד הבריאות:

"נשמע מוזר שקבוצה של אנשי מקצוע מסוימים מבקשים לשמר לעצמם את המונופול על המושג 'היפנוזה עצמית' כשמדובר ביכולת אנושית בסיסית. איך אפשר לאסור על אדם לספור מאחד עד מאה ולהיכנס בעצמו למצב של היפנוזה עצמית? איסור שכזה מונע מאנשים את היכולת לעזור לעצמם ובמיוחד בישראל שבה המציאות היום-יומית יכולה להיות קשה כל כך. יש גם אנשים שנכנסים במהלך תפילה לסוג של היפנוזה עצמית, אז האם בשלב הבא גם יהיה אסור להתפלל ללא פיקוח של איש מקצוע מוסמך להיפנוזה?"

אני מבין את התדהמה של קדמי, אבל מי שעוקב קצת אחרי היחס הפאראנואדי לחקר התודעה בחברה המערבית לא צריך להיות מופתע. חוק ההיפנוזה מגיע בהקשר מסוים. חוקי משטור התודעה הדרקוניים של החברה המערבית, שבמסגרתם נאסר לפני כ-40 שנה השימוש בצמחים משני תודעה שחברות אנושיות החשיבו אותם כקדושים במשך אלפי שנה, מבקשים להמשיך ולהעמיק את שליטתם.

למדינת ישראל אין בעיה לשלוח אותך למות בסכסוך החביב עליה, או סתם לתת לך להכנס לתרדמת תודעתית מול שידורי האח הגדול – אבל היא כל כך אחוזת אימה מהרעיון שתלמד לתכנת לעצמך את התודעה שהיא רוצה לאסור את זה בחוק – מתוך דאגה כנה לשלומו לאזרח, כמובן…

חקירת תודעה, ותכנות מחדש של התודעה הינן חלק מהמורשת של מהפכת התודעה שעברה האנושות מאז הופעת התנועה הפסיכדלית של שנות השישים, ועליית תנועת הרוחניות החדשה ב-40 השנה שחלפו מאז. תנועה זו ביקשה להציע לאדם המודרני אוטונומיה תודעתית: אפשרויות לצאת מתסריטי התודעה האוטומטים והבלתי רצוניים ששולטים בתודעתם של רוב בני האדם ומקבעים אותה במצב מוגבל ורדום שעליו קוננו הוגים כגון ג.א. גורדייף וטימותי לירי. לא מעט מהקלסיקות הגדולות בתחום מחקר התודעה הפוסט-פסיכדלי, החל מ-Prometheus Rising מאת רוברט אנטון ווילסון ועד Programming and Metaprogramming in the Human Biocomputer  של ג'ון סי. לילי, מתמקדות בפיתוח שיטות שונות לעורר מודעות למבנה התודעה, ולהשגת יכולות של תיכנות עצמי של מצב התודעה. השליטה בטכניקות לחקר ושליטה בתודעה יכולה להיות אחד המאפיינים הבסיסיים של חברה בעלת דרגת תודעה גבוהה יותר שאזרחיה נהנים מרמת אוטונומיות גבוהה יותר ביחס לדפוסי ההתנהגות שלהם ושבאפשרותה להתמודד בצורה טובה יותר עם האתגרים שעומדים כיום בפני החברה האנושית.

ה-99% של התודעה

לכאורה קל לראות שהרעיון למנוע על אנשים את הגישה למשאבים בסיסיים כל כך כמו יכולות המוח והתודעה שלהם הוא לא פחות מטירוף עיוור שהגו שליטים שיכורי כח. הרעיון שקבוצת אנשים אחת רשאית לאסור על קבוצת אנשים אחרת ללמד את עצמה שיטות לעבור בין מצבי תודעה פנימיים הוא לא פחות מעיוות מוחלט של עקרונות החופש והשיוויון.

זה כמובן מה שאנחנו עושים למשתמשי סמים במאה שנה האחרונות מאז המצאת האינקוויזציה הפסיכופרמקולוגית המודרנית, אלא שעד עכשיו סיפרו לנו שהרדיפה של משתמשי סמים, גם כאלו שאינם מייצגים שום סכנה לעצמם או לסביבתם, נובעת מכך בגלל שהם נעזרים בחומרים חיצוניים.  מספרים לנו שיש דבר פסול כלשהו בכך שיוכל אדם לשנות את מצב התודעה שלו באמצעות חומר אקסוגני: חומר שמוכנס לגוף באופן חיצוני. אבל מתנגדי הסמים לא העזו להציע שברצונם לאסור מצבי תודעה באשר הם. זו הייתה רק הדרך להגיע למצבי התודעה הללו שבה רוכזה ההתנגדות. זה לפחות מה שניסו לספר לנו. ההסכמה השקטה הייתה שכל עוד אתה לא נעזר בחומרים כלשהם כדי לשנות את התודעה שלך, יעזבו אותך בשקט. כלומר, כמובן שימשיכו לנסות להפנט אותך ללא הפסק באמצעות פרסומות, תוכניות טלוויזיה, מערכת החינוך והאידאולוגיה הלאומנית-צרכנית הקרובה למקום מגוריך – אבל לא יאסרו עליך לנסות לקבוע מדי פעם בעצמך את מצב התודעה של עצמך.

חוק ההיפנוזה קורע את המסיכות מאחורי הרצון הנמרץ יתר על המידה הזה לדאוג לתודעתו הרכה של האזרח (שאינה מעניינת את המדינה כהוא זה בימים כתיקונם). הוא חושף פוביה תרבותית עמוקה של חלקים מסוימים בחברה מעקרונות חקר התודעה וממתן אוטונומיה תודעתית לאזרח.

טרנס מקנה אמר: "התודעה המערבית היא בית קלפים. ומי שבנה את בית הקלפים הזה יודע את זה". בית הקלפים התודעתי של תושבי מדינת ישראל מורכב משילוב מרכיבים חולני של האח הגדול, סכסוכים אתניים וקהות חושים חומרנית. בית קלפים של ממש. ולא ברור מי, או למה, או אפילו אם יש להם סיבה, אבל הם מ-פ-ח-ד-י-ם. ההם שמפחדים, רוצים לשמור את המונופול על התודעה בידיהם של יורם זק ושל הממסד הפסיכיאטרי. ההם שמפחדים מוכנים לסבול רוחניות וניו-אייג'יות כל עוד הן משתלבות כמוצר נוח לעיכול בתוך חברת הצריכה אבל ימהרו לאסור כל דרך ושיטה עם פוטנציאל רדיקלי עבור תודעת האדם.

הם מ-פ-ח-ד-י-ם, והם רוצים למשטר את התודעה, באופן שלא ירשה לה לחרוג מפרמטרים מסוימים הנוחים לרופאים ולחברת הלאומנית-צרכנית.  אבל השינויים שעברה התודעה המערבית בעשורים האחרונים כבר עמוקים מכדי שניתן יהיה להחזיר את השד לבקבוק. הם יכולים לרדוף חלוצי תודעה, אבל המהלך שלהם חותר נגד הזרם של ההתפתחות התודעה של בעשורים האחרונים, לעבר  אוטונומיות ומודעות מוגברת של צרכני תודעה בדרך להפוך ליצרני תודעה. האינקוויזציה עוד תיפול.

שפת הציפורים

תת-פרק מתוך הספר "הכשף החושי" ( The Spell of the Sensuous: Perception and Language in a More-than-Human world) מאת דיוויד אברם, אחד הספרים המרתקים ומאירי העיניים ביותר שקראתי בשנים האחרונות, והספר הטוב ביותר שמוכר לי לתיאור תפיסת העולם הפרה-אוראלית והילידית. התרגום שלי.

כל פעם שאנו, בניה של התרבות האלפביתית, מבקשים להבין ולהשתתף בשיח של תרבויות אוראליות, עלינו לנסות ולשחרר את עצמנו מההרגל לדמות כל שפה כמבנה סטטי אשר ניתן לאייר אותו כדיאגרמה או כסט של חוקים שאפשר לסדרם ברשימה. ללא מערכת כתיבה פורמאלית, השפה של תרבות אוראלית לא הופכת לאובייקט ולישות נבדלת בקרב דובריה. העדרו של תהליך האובייקטיפיקציה משפיע לא רק על האופן שבו תרבויות אוראליות חיות את שדה המשמעויות של השיח, אלא גם את עצם האופי והמבנה של שדה זה. בהעדרה של מקבילה כתובה לשפה המדוברת, נותרת הסביבה הטבעית, המוחשת, כהשלמה הויזואלית העיקרית של המילה המדוברת, הליווי הנראה של המשמעות הנהגית כולה. האדמה, במילים אחרות, הינה האתר המוחש שבתוכו מופיעה המשמעות ומתפתחת. בהעדרה של הכתיבה מקומנו בשדה השיח מקביל למקומנו בנוף הטבעי; ולמעשה שתי המטריצות הללו אינן נפרדות זו מזו. אין ביכולתנו לייצב את השפה ולהפוך את משמעותה לקבועה, כפי שאין ביכולתנו לעשות זאת לתוואי הנוף עצמו.

***

אם נאזין, תחילה, לקולות של תרבות שבעל-פה – לקצבים, לצלילים ולהטיות שמשחקים תפקיד בדיבור של תרבות שבעל-פה –נגלה כנראה שיסודות אלו תואמים במגוון דרכים נסתרות את קנה המידה והתוואי של הנוף המקומי, את רוחב עמקיו או את מימדי מרחביו הפתוחים, את הקצבים החזותיים של הטופוגרפיה המקומית. אבל הדיבור האנושי קשוב בהכרח גם לצלילים הלא-אנושיים המהדהדים בסביבה המקומית. קשר מסוג זה הינו הכרחי לכל תרבות שקיומה תלוי עדיין בציד. תנודות קלות במזג האוויר, שינויים בדפוסי ההגירה של חיות טרף, היסט קל בפוקוס של טורף – רגישות לדקויות מסוג זה היא יסוד הכרחי בכל תרבות  אוראלית בעלת תצורה בסיסית, ורגישות זו משתקפת באופן בלתי נמנע לא רק בתוכן אלא גם בצורות ובדפוסים של השיח האנושי.

בקהילה ילידית אוראלית דורש הציד יכולות ורגישויות שונות למדי מאלו המיוחסות לו בציביליזציה טכנולוגית. ללא רובים או אבק שריפה, נדרש הצייד הילידי לעיתים קרובות להגיע למצב של קרבה אל טרף הבר שבחר, אם ברצונו לצוד אותו. קרבה זו הינה לא רק פיזית אלא גם רגשית, כניסה אמפתית לקרבה עם דרכי החישה והחוויה של החיה האחרת. הציד הילידי נדרש למעשה להפוך למתלמד של החיות שאותן יהרוג. באמצעות התבוננות ארוכה וזהירה המוגברת על ידי הזדהות ריטואלית ומימזיס, הציד מפתח באופן הדרגתי ידע אינסטינקטיבי על הרגלי הטרף שלו, פחדיו ותשוקותיו, סוגי המזון החביבים עליו והמקומות שאותם הוא פוקד. הפעילות הבסיסית ביותר הנדרשת לשם כך היא לימוד הסימנים, המחוות וקריאות התקשורת של החיות המקומיות. זיהוי הקולות שבעזרתן מודיע קוף לשאר הקופים בלהקתו שאיתר מצבור מזון עשיר, או הקולות שציפור מסוימת מביעה באמצעותם מצוקה או שציפור אחרת קוראת באמצעותם לבן זוגה, מאפשרת לציד לחזות את תנועות החיות בקנה מידה גדול וקטן. הכרות עם קריאות החיות גם מרחיבה את הטווח החושי של הצייד ומיידעת אותו על אירועים המתרחשים מחוץ לשדה הראיה שלו, חבויים בעלוות היער או בחשכת הלילה. יתר על כן, הציד האנושי המיומן יכול לעיתים קרובות להפיק ולחקות קולות כאלו בעצמו, ויכולת זו היא המאפשרת לו להפוך לחלק מחברת החיות אחרות.

נחטף על ידי שבט ילידי ואומן להיות מנהיגם. עטיפת הספר שמוסר את סיפורו מנואל קורדובה ריוס.

אחד התיאורים המעניינים ביותר של קהילה ילידית שאופיה לא ניזוק עדיין יחסית עקב מגע עם הציביליזציה, הינו זה שכתב  פ. ברוס לאמב, על בסיס זכרונותיו שבעל-פה של הרופא הפרואני מנואל קורדובה-ריוס.[1] קורדובה-ריוס נתפס ב-1907, כאשר היה בן 15, על ידי קבוצה של אינדיאנים משבט האמהוואקה, שחיו עמוק ביערות הגשם של האמזונס (בין יובלי נהרות הג'ורואה, הפורוס, מדרה דה ריוס והאינויה) – כנראה שרידים של שבט גדול יותר שהושמד בעקבות פלישת תעשיית הגומי לתוך היער. מנהיג השבט הקטן אימן את קורדובה-ריוס בקפידה בכוונה להופכו ליורשו, והוא הודרך בדקדקנות במשך שש שנים בדרכי הציד, בכוחות הרפואה והקסם של צמחי יערות הגשם, ובהכנה והשימוש המסורתיים של תמציות מגפן האיוואסקה על מנת להשיג, במקרי הצורך, מצב חזיוני של אחדות עם המערכת האקולוגית של הג'ונגל כולו.

מעניין לציין כי שפתו של השבט שנותרה חסרת פשר לקורדובה-ריוס במשך ששה חודשים, הפכה מובנת לאוזניו כאשר התרגלו חושיו לדקויות הסביבה של יערות הגשם בה התקיימה תרבות זו. לבסוף הוא אמנם הפך לראש השבט אבל נמלט מיערות הגשם שנה מאוחר יותר לאחר נסיונות התנקשות שביצעה נגדו כנופיה שכנה.

 תיאוריו של קורדובה-ריוס את את מסעות הציד השונים שבהם השתתף מלמדים על המידה שבה היו קשובים חושי השבט הזה ליער המקיף אותם:

"הם הגיבו לאותות הדקים ביותר של קול וריח, קישרו אותם באופן אינטואטיבי לכל שאר תנאי הסביבה ואז פרשו אותם באופן שהניב להם את ההצלחה הגדולה ביותר בציד. (…) הציידים הטובים ידעו, כאילו בחוש נסתר, בדיוק היכן למצוא את החיות שאותן ביקשו לצוד, או שפתחו שיטות מיוחדות למשוך את החיות הללו אליהן. היכולת לחקות ולהשתמש באותות שבהן השתמשו החיות על מנת לתקשר עם בנות מינן במצבים שונים, עזרה באיתור החיות ובמשיכתן לטווח העין של ציד מוכשר."[2]

עדותו של קורדובה-ריוס כוללת תיאורים מדוקדקים של ציידים החבויים בעלווה של עצי פרי גבוהים, המושכים אליהם חוגלות בעזרת חיקויים של קריאות ציפורים המדווחות על גילויו של מקור אוכל שופע. אנו קוראים על ציד אחד, שבתגובה לקולותיה של להקת קופים הנעה בצמרת היער הסבוכה, משמיע קריאה הדומה לזו שמשמיע קוף צעיר שנפל לקרקע. קריאה זו עוצרת את הקופים המשוטטים ומושכת אותם מטה מעבר לכיסוי העלווה הצפוף ואל טווח הירי של הציד; הציד הורג שניים מהם על מנת להאכיל את משפחתו.[3] מאוחר יותר לומד קורדובה-ריוס מחבריו הילידים, כיצד להפיק את הקולות העיקריים שמשמיע מין של חזיר בר שאותו הם צדים.

באמצעות סיפורי אבות קדמוניים וסיפורי ציד מהעת אחרונה, מחליפים ביניהם הציידים בתכיפות ידע על המשמעות המדויקת של הקריאות השונות שמשמיעים מיני חיות שונים, ידע המבוסס על המפגשים החוזרים ונשנים עם החיות השונות שבבר. במקרים רבים הבנת המשמעות המדויקת של קריאות האזהרה שמשמיעות ציפורים או חיות אחרות מלמדות את הציידים האנושיים על הנוכחות של טורפים המסוכנים גם להם כמו היגואר.

דוגמה אופיינית לידע לשוני בין-מיני שכזה היא מפגש שאדם בשם ראסי מדווח עליו לשאר חברי משלחת הציד, כולל קורדובה-ריוס, בעוד הם שוכבים בערסליהם בלילה ומשתפים זה את זה בפרטי במסעות הציד שעשו אותו היום:

"הגיע הזמן לחזור ולא צדתי דבר. בדיוק כשפניתי לחזור חזרה למחנה השמיע טינאמו [סוג של חוגלה] הישן על הקרקע את קריאות העצובה, קרוב למקום שבו נמצאתי, וזו נענתה על ידי טינאמו אחר. אתם יודעים מדוע קריאת הערב שלהם עצובה כל כך? הם לא אוהבים לישון לבד וברדת החמה כל אחד מהם מתחיל לנדוד ללא מטרה ולקרוא עד שנשמעת תשובה ממקום כלשהו ואז השניים מתקרבים אחד לשני כשהקריאות מנחות אותן. כך הם מוצאים שותף לשינה. עניתי לקריאה ומצאתי את עצמי בין שתי הציפורים. אז נסוגתי לתוך שקע של עץ גדול, שם יכולתי לראות את הקרקע במרחק גדול לפני, והתחלתי קורא את הציפורים אלי. אתם יודעים שזה מסוכן לקרוא לטינאמו ללא ההגנה של עץ גדול. לפעמים היגואר מגיע בתגובה לקריאה! הטינאמו היא גם הציפור החביבה עליו.

ציפור אחת הייתה קרובה ובמהרה פילח חצי את גופה. היא נופפה בכנפיה ובעטה שוב ושוב אבל תוך זמן קצר כבר החזקתי אותה בבסיס העץ. שברתי את רגלה ומרחתי פס דם מתחת לכל אחת מעיני למזל טוב."[4]

לכל מסע ציד משותף קודמות הכנות טקסיות מדוקדקות שבמסגרתן מגבילים עצמם הציידים לאכילת מזונות מסוימים בלבד, מעלימים את ריח גופם על ידי טבילתו באמבטיות עשבים שונות ואפיפתו בעשן של עלים בוערים. מסעות הציד עצמם מלווים בזמירות לכבודן של רוחות היער השונות. על פי קורדובה-ריוס, הפרקטיקות השונות של השבט כוללות ידע ברור של הגבולות שמעבר אליהם אין לצוד מין מסוים של חיה; ציד-יתר של סוג מסוים של חיה או ציפור ידוע כמביא מזל רע לציד או אפילו לשבט כולו. קורודובה-ריוס למשל, לומד שאם הוא הורג את המנהיג של להקת של חזירי בר (דבר שמותיר את החזירים בלתי מאורגנים והופך אותם לטרף קל עד לעלייתו של מנהיג חדש), נאסר עליו להרוג שוב אי פעם מנהיג של אותה הלהקה.

קסומו, מנהיג השבט, פיקח על פעילויות הציד של הקבוצה ככלל. לכל ציד הוקצתה טריטוריה פרטית לציד וכל אחד מהם דיווח לקסומו באופן יומיומי על מקומן המשתנה של להקות הקופים, חזירי הבר, היגוארים ושאר תושבי היער. ראש השבט, שעודכן באופן זה על מערכת האירועים המתרחשים בחלקיו השונים של היער (עד מרחק של שבעה ימי הליכה בכל כיוון של הכפר), יכל לכוון כראוי את פעילויות השבט הקטן, ולשנות את הפעילויות הללו בתגובה ליער עצמו.

הסיפור של קורדובה-ריוס מספק עדות בהירה למידה שבה היו החיים האנושיים האנושיים והלא-אנושיים ביערות הגשם של האמזונס שלובים זה בזה. צורות אינטראקציה מקבילות עשויות להמצא בכל תרבות מבוססת-ציד אחרת. שכן ציד למטרות מחיה משמעותו שהצייד האנושי נדרש להכנס לתקשורת חושית עמוקה עם החיות האחרות, ותקשורת זו, כפי שמראה קורדובה-ריוס, מורחבת בהכרח למימד הווקאלי שבו הציידים קולטים, מחקים ומגיבים לקריאותיהן וקולותיהן של חיות, שהופכות באופן זה לחלק מאוצר המילים של השבט. כך לדוגמה, בני שבט הנעים בתוך היער במרחק זה מזה, מחקים לעיתים קרובות קולות של חיות וקריאות של ציפורים על מנת לתקשר בינם לבין עצמם, כדרך לקרוא זה לזה מבלי למשוך את תשומת ליבן של חיות מסוימות או של קבוצות אדם יריבות אשר עשויות לנוע באיזור. היה עלינו להתפלא, אם הקריאות, היללות, השריקות והמנגינות הללו לא היו משפיעות כלל על שפת היומיום של השבט ככלל. למעשה, בהעדר צורת כתיבה פורמלית שעשויה לקבע את השפה המקומית ולהפוך אותה אטומה לשינויי הקולות של הנוף החי, השיח שבעל פה של קבוצות ציידים אוראליות מגיב בגמישות ייחודית לקולות ולקצבים השונים של סביבתו הלא-אנושית, וקשוב במיוחד לקריאות החיות המקומיות.

חותר באמצעות השפה הילידית תחת יסודות התיאוריה הסוסיריאנית. דיוויד אברם.

ראינו אצל דה-סוסיר שהשפה אנושית בנויה לא כאוסף של מונחים בעלי משמעות מוגדרת, אלא כרשת מסועפת שהצמתים והמושגים בה מקבלים את מקומם ומשמעותם הספציפיים רק באמצעות הקשר הישיר והבלתי ישיר שלהם לכל המונחים האחרים שבתוך השפה. אם אכן זהו המצב, הרי שמושגים או ביטויים בודדים שהושאלו מקולות השפה הווקאלית של חיות אחרות ישפיעו באופן דק על כל היחסים הפנימיים בתוך השפה וינטעו אותה בבסביבה מסוימת, בנוף מסוים. שוב אנו רואים, שלא ניתן להבין אף שפה ילידית, אוראלית במנותק מהארץ המעבר-לאנושית שמקיפה אותה ושהשפה עצמה הינה מעין ביטוי פנימי שלה.

אלא שדה-סוסיר עצמו דחה את האפשרות של קשר אינטימי כזה בין השפה לבין האדמה; התעקשותו הנחרצת על השרירותיות של הקשר בין מילים מדוברות לבין המסומנים שלהן גרמה לו להפחית בערכם של חיקוי, אונומטופיאה וסימבוליזם צלילי בחייה של כל שפה. ועדיין, מחקרים שנעשו מאוחר יותר על חשיבות ההדים והמצלולים של קולות מדוברים הראו שצורות מעודנות של אונומטופיאה אינן חדלות לשחק תפקיד בשפה: משמעויות שונות נוטות באופן בלתי נמנע לעבר צלילים מסוימים ולהפך.[5] (כל משורר מודע לעומק הקמאי שבשפה, שבמסגרתו תחושות מסוימות נעורות על ידי הצלילים עצמם, והצורה, הקצב והטקסטורה של ביטויים מסוימים מעוררים את האופי האקספרסיבי של תופעות מסוימות).

דיוויד אברם הוא הוגה ופעיל סביבה ותרבות אמריקאי. ספרו האחרון Becoming Animal: An Earthly Cosmology, ראה אור ב-2010 בהוצאת פנתיאון.


[1] F. Bruce Lamb, Wizard of the Upper Amazon: The Story of Manuel Cordova-Rios, (Boston: Houghton Mifflin, 1971)

[2]  שם. עמ' 63-94.

[3]  שם. עמ' 51.

[4]  שם. עמ' 48-49.

[5]  ראו לדוגמה את עבודותיהם של אוטו יספרסון (Otto Jesperson) ורומן יעקובסון המצוטטות בפרקים 3 ו-8 של ספר זה. מאוחר יותר בחייו, טען יעקובסון שסרבנות של הבלשנים להכיר במשמעות הפנימית של צלילי קול היא תוצאה של כלשון הנסיונות הראשונים לתעד אותה בפירוקם של צלילי השפה לתוך מרכיביהם הבסיסיים ביותר. Jacobson and Waugh, The Sound Shape of Language (Bloomington: Indiana University Press, 1979), p.185.

הצילו את ארץ ישראל ממדינת ישראל ותושביה!

הפעם הראשונה שביקרתי בקדיתא הייתה במאי 2009, בפסטיבל שסיים את ה-Walk About Love, צעדה בת שלושה חודשים שחצתה את ארץ ישראל מדרום לצפון וביקשה להפיץ לאורך הדרך אור וריפוי. יצאנו בשלישיה למסע תודעה דרך היערות של הקדיתא שבסיומו התגלגלנו, בלי לדעת איך הגענו לשם, לאידרא זוטא, המקום שבו כינס על פי ספר הזהר רשב"י את חבורתו לפני מותו ובו חשף בפני החבורה את סודות התורה הכמוסים ביותר שלא העז לגלות קודם לכן. היום מקום האידרא זוטא הוא אתר עלייה לרגל שפקוק לעיתים קרובות באוטובוסים עמוסים בחסידים שנוהרים אליו להתפלל ולהדליק בו נרות נשמה, אבל באותה שבת המקום היה נטוש וזכינו בפרטיות יקרה. אני זוכר שנכנסנו פנימה ונדהמנו מענן היתושים שחג בין הקירות מכוסי השוועה והמפוחמים מעשן הנרות הדולק בחדר כל ימות השנה. הקול של צבא היתושים יצר בחדרון המהום עמוק שנשמע לנו כמו סוג של "אוווום", כמו קול של תודעה קיבוצית שחדר לתוכנו ומילא אותנו ביראה למקום ולרגע. אני זוכר שהדבר שהפליא אותי יותר מהכל הוא שנדמה היה שהיתושים הרבים לא מגיבים לנוכחותנו. במהלך הדקות הארוכות שעמדנו בחדר והתייחדנו עם כוחו של המקום אף אחד מהיתושים הללו לא עקץ אותנו או אפילו התקרב אלינו. בעיני זה נראה כאילו הם נשמות תלמידיו הרבים של רשב"י, שבאות ללמוד תורה במקום מותו.

אחד המקומות היפים בארץ. קדיתא.

מאז אותו טיול מופלא חזרתי פעמים רבות לביקורים קצרים וארוכים יותר בקדיתא, מלא הכרת תודה על הזכות לשהות במקום הזה, אחד המקומות המופלאים ביותר בארצנו. זה היה היישוב היחיד המוכר לי בגבולות הקו הירוק, שמתקיים עמוק בתוך הטבע. שהבתים בו לא גובלים זה בזה, אלא נטועים כמו בבית קטן בערבה, בינות שדות וגבעות בתוליות. קדיתא הייתה המקום היחיד שבו יכולת לראות כעניין שבשגרה, תוך טיול בשעת ערביים, עדר סוסים דוהר לכיוונך, חופשי לחלוטין, ללא כל משגיח וכמובן עוד הרבה פרות, צבאים ואיילים. הקהילה הקדיתאית, מזיגה יוצאת דופן של היפים, שוחרי טבע, חוזרים בתשובה ומתחזקים, משוגעים לאקולוגיה, וחקלאים קטנים, סימלה בעיני דוגמה נדירה לקהילה חילונית-דתיה מעורבת שמתאחדת סביב קדושת האדמה (במובן האדמתי של הביטוי, ולא במובן הלאומני שלו). הקסימו אותי גם הבתים הקדיתאים הייחודיים, הצנועים ומלאי החן שנבנו באהבה על ידי תושבי המקום, ושרובם המכריע מנותק מרשת החשמל ומבוסס על אנרגיה סולארית. קדיתא הייתה סמל ליישוב מסוג אחר, שונה באופיו מיישובי הווילות המשובטות השכיחים כל כך בארצנו. לאפשרות, שבירה ומנותקת ככל שתהיה, לחיות במדינת ישראל חיים מסוג אחר, וקרוב לטבע.

קדיתא מעולם לא הייתה יישוב מוסדר באמת, זה היה סוד הקסם שלה, ומה שאפשר לה להתקיים מחוץ לתבניות המכערות של תוכניות המתאר הישראליות. זו גם הסיבה שזה אולי היישוב היחיד בתוך גבולות הקו הירוק שמתקיים ללא תשתיות חשמל וכבישים, מה שמעניק לו את האופי המיוחד שלו. מצד שני היא גם לא הייתה מעולם מאחז בלתי חוקי לחלוטין. ההתישבות במקום בתחילת שנות התשעים קרתה בברכתו של שר השיכון, ופקידי ממשלה היו מעורבים לאורך הדרך בהתפתחות המקום. ב-1999 אף התקבלה החלטת ממשלה להפוך את קדיתא לכפר אקולוגי ראשון מסוגו בישראל.

אלא שכיום קדיתא עומדת בפרשת דרכים מצד אחד פועל במקום פרוייקטור, אקולוג במקצועו המקדם תוכנית למימוש החלטת הממשל להקמת כפר אקולוגי. על פי תושבי המקום תוכנית היישוב האקולוגי במקום מהווה: "פריצת דרך מהותית מבחינת תכנון להתיישבות אקולוגית, עם דגשים בתחומים הבאים: הקצאת קרקעות לשיקום אקולוגי, ביסוס חקלאות מסורתית ואורגנית וטיפוח החורש תקנון בנייה ופיתוח אקולוגיים מתקדמים (מיזעור נזקים ופיתוח תשתיות וכבישים חדשים, מחזור מים, אגירת מי גשם, שירותי קומפוסט, אנרגיה חלופית, בנייה מחומרים טבעיים) עידוד יזמות ותעסוקה מקומיים ותעשייה ירוקה מבני ציבור ושטחים ציבוריים ירוקים."

בו זמנית, בשילוב מכוער במיוחד של פוליטיקה פקידותית וכוחניות רעה וישנה מבקש מנהל מקרקעי ישראל להתעלם מהחלטת הממשלה בטענה שהמושג "כפר אקולוגי" אינו מוכר לו (על אף שישנו כיום תחום בינלאומי מוכר של בניית כפרים אקולוגיים [ecovillages]) בינואר ינואר הוצאו צווי פינוי והריסה ל – 13 משפחות החיות בקדיתא מעל 12 שנים ובפברואר נעקר במקום מטע זיתים עתיקים. במקום התוכנית להתיישבות אקולוגית במקום מבקש המנהל להקים במקום יישוב קהילתי קונבציונאלי, תוכנית שמשמעותה גילוח ההר, עקירת עצים וטרסות עתיקות, פריסת עמודי חשמל, צנרת וביוב, ויצירת עוד יישוב אספלט ובטון ישראלי משמים עם ווילות זהות זו לזו.

הסיפור של קדיתא אינו סיפור פשוט, ובטוח שאפשר למצוא בו צדדים לכאן ולכאן. השורה התחתונה היא שהיישוב הפראי ולדעת רבים היפה ביותר במדינת ישראל נמצא על סף הרס. אפשר לקוות שלפחות במקרה הזה ההיגיון הישר וערכי שימור הטבע והקהילה ינצחו, ושקדיתא תשאר ותשמר מה שהייתה בעשרות השנים האחרונות, ותתפתח לכיוונים חדשים תוך שמירה על האיזון האקולוגי במקום והאדמה רבת העוצמה שעליה הוקמה.

המקום שבו ניתן לראות את סופה של ישראל

היער שבצלע ההר של קיבוץ פרוד הוא עוד אחד מהמקומות היפים והיקרים לי ביותר ב"ארץ ישראל" ([1]). את היער הזה גיליתי אותו לפני כחמש שנים ומאז עברתי בו שורה של חוויות תודעתיות משמעותיות של חיבור ליופי ולכח של הטבע. הנחל שעובר במקום, המפלים, עצי הזית העתיקים, הטרסות הטבעיות והקברים העתיקים הופכים את האיזור לאתר קסום ומלא עוצמה.

אלא שבשנים החולפות גם צלע ההר של פרוד הפכה קורבן של הישראליות החומסת והאלימה שמשחיתה את האיזון והיופי העדינים ששררו במקום עד לא מכבר.

בשנה האחרונה ממלא את המקום הרעש התמידי של הדחפורים המשטחים חלקים נרחבים של האיזור לטובת תוכנית ההרחבה של קיבוץ פרוד שמתעתדת להתפרס על שטח גדול בהרבה מזה של הקיבוץ הנוכחי, ולהעמיד במקום הצמחיה הפראית (שוב) עוד שכונות אספלט הרצופות שוב בווילות זהות זו לזו.

גרוע מכך. לפני שבועיים, חזרתי לצלע ההר של פרוד והזדעזעתי לגלות שהזוהמה והלכלוך שמשאירים שם המטיילים המקומיים רק הולכים ומתגברים. במקום שדות הכלניות והנוריות שהיו במקום שנה קודם לכן מצאתי הפעם שדות של ובקבוקי פלסטיק שביניהן ביצבצו בהססנות גם כמה נוריות.

הדבר המכוער באמת בפסולת שאנשים משאירים בטבע, הוא לא הפסולת עצמה, אלא הסימן שהם מותירים לכיעור הפנימי של האדם שמשאיר את הפסולת שלו בטבע. הכיעור שהפסולת הזו מפיצה אכזרי כל כך לא רק בגלל החזות החיצונית שלו, אלא בגלל שהוא נותר כביטוי לאלימות וחוסר כבוד לטבע ולאחר שנשארים נוכחים זמן רב אחרי שהמזהם עזב כבר את המקום.

נותרים כביטוי חיצוני לכיעור הפנימי של מזהמי הטבע. בקבוקי פלסטיק על צלע ההר של פרוד לפני שבועיים.

לחברה שמשחיתה את האדמה עליה היא יושבת אין כל זכות על האדמה הזו. בקבוקים על צלע ההר של פרוד.

התורה חוזרת ומתרה כי קיום עם ישראל בארץ ישראל מותנה ברמת מוסרית ואתית גבוהה. ארץ ישראל, על פי התורה, לא סובלת שחיתות וחוסר צדק ותקא מתוכה את עם ישראל אם יעסוק במעשי עוולה וחמס. חשבתי על החלקים הללו בתורה כשהייתי בפרוד בפעם האחרונה.

חברה שמשחיתה את האדמה שעליה היא יושבת באלימות וגסות כזו, אין לה כל זכות על האדמה שבה היא חיה. חברה שרומסת את הטבע בדורסנות כזו תימחה מהעולם ולא יוותר לה זכר, על שם החרפה שהמיטה על הקרקע. בקבוקי הפלסטיק של פרוד הם גל העד המייצג את כל מה שאלים ודוחה בפטריארכליה הישראלית, את כל מה שהופך אותה לפרוייקט חסר סיכוי, פרויקט האוכל את ארצו, שלא תשאר חייבת ותאכל אותו חזרה.


[1]  מבלי להכנס בפוליטיקה, תוך כדי שאני כותב את הדברים הללו, מתבהרת לי האטימות האנתרופוצנטרית והאתנוצנטרית שבקריאת האדמה על שמה של קבוצת אנשים שתובעים אותה עבור עצמם.

סמים טובים וסמים רעים: המקרה של הריטלין

בשיח הסמים המקובל בחברה שלנו יש כמעט תמיד "סמים טובים" ו"סמים רעים". אמנם ההגדרה של סמים טובים וסמים רעים נוטה להשתנות אך הדיכוטומיה לעולם נשארת.

מבחינת הממסד הרפואי והחוקי הסמים ה"טובים" או ה"נסבלים" הינם קפאין, אלכוהול, ריטלין, פרוזק, אמפטמינים, מטאמפאמינים וכמובן סמים פסיכיאטרים אחרים למשפחותיהם השונות. הסמים הרעים הינם מריחואנה, חומרים פסיכדלים, חומרים אופיאטים, קוקאין, ואמפטמינים או מתאמפטמינים שלא ניתנו במרשם רופא. לעומת זאת בקרב אנשי קהילת הסמים העולמית (והדברים נאמרים כמובן בהכללה) הסמים ה"טובים" הינם הסמים הפסיכדלים הקלאסיים כמו הפטריות, הלסד, האיוואסקה, הקנאביס ובמידה פחותה ומולקולות אחרות כמו נניח 2CI או MDMA. הסמים הרעים הם הסמים של הממסד: האלכוהול והקפאין ועוד יותר מכך הסמים של הממסד הפסיכיאטרי: הריטלין והפרוזאק. (ומעניין לציין שבאף אחת מהקבוצות לא תמצאו אנשים רבים שידברו בזכותם של הקוקאין, ההירואין למשל).

כמו תמיד כאשר אנחנו מחלקים את המציאות לדיכוטומיות אידאולוגיות, הקורבן העיקרי היא האמת. מסיבה זו מעניין במיוחד לחזור לעידן של המחקר הפסיכדלי של שנות השישים, תקופה שבה הסמים הפסיכדליים עדיין לא נאסרו והמחנות בנוגע לסמים השונים עוד לא חצויים באופן ברור עד כדי כך. תקופה שבה מחקר ריטלין גר עם לסד, וחוקרים עשו נסיונות בשימוש סינרגטי בלסד וריטלין למטרות תרפיה.

בהקשר זה מעניינת במיוחד עבודתה של בטי אייזנר, פסיכולוגית אמריקאית שהייתה פעילה בתחום מחקר הלסד והריטלין בלוס אנג'לס של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים.

כשקוראים את אייזנר כותבת על ריטלין באמצע שנות השישים הקונספציות שלנו לגבי הדיכוטומיה שבין ריטלין לחומרים פסיכדליים מתפוררת. מבחינתה של אייזנר אין סתירה בין השניים, והיא משתמשת בהם למטרות דומות. למעשה, היא מדווחת כי החליפה את טיפולי הלסד הראשונים בסדרות הטיפולים שלה, שנערכו בדרך כלל עם כמויות קטנות יותר של לסד, בטיפולים בעזרת ריטלין – ששימשו כהכנה לקראת טיפול לסד עוצמתי יותר.

הסשנים שערכה אייזנר לפציינטים שלה בעזרת ריטלין, היו זהים כמעט לאלו שערכה להם עם הלסד, עם מוזיקה, יצירות אמנות ולא מעט השאה שמטרתה לעורר אצל הפציינט חוויה אינטגרטיבית ומרפאת. מכתביה השונים של אייזנר ניתן לזהות שבעיניה ההבדל בין שני הסמים לא היה תהומי כפי שמציעים לנו כיום, ובתנאים מסוימים היא אף ראתה את השפעתו של הריטלין כשקולות לאלו של הלסד.

לדוגמה, באחד מהמאמרים שלה (Psychedelics and People as Adjuncts to Psychotherapy), בקטע שבו אייזנר מדברת על ההשפעה הרבה שיש לאנשי צוות בהכוונת האיכות של חוויות הסמים היא מציעה: "כאשר חבר מסוים (ב') נכנס לתוך הסשן, הריטלין מקבל את האיכות של הלסד. זה כמעט כאילו ריטלין+תרפיסט+ב =לסד."

מי שחושב שאייזנר היא שתולה של הממסד הפסיכיאטרי, יכול להרגע. מדובר באחת התומכות הנלהבות ביותר שנמצאו לתרפיה הפסיכדלית בתחילת שנות השישים, ואישה שחיה במסגרת קהילה פסיכדלית שהמשיכה להתקיים ולתפקד כמופת במשך 20 שנה, וגם לאחר שהפסיכדלים הוצאו מן החוק.

אז האם ריטלין ולסד באמת שקולים זה לזה? משפט כזה הוא ללא ספק הטעיה גסה, ואני בטוח שגם אייזנר הייתה מתנגדת אליו. לשני הסמים הללו יש כל אחד יתרונות וחסרונות משלו. כל אחד מהם ניתן לנצל לטובה או לרעה. (אם כי לי אין כמובן ספק שלסד הוא סם מעניין, מופלא ומהפכני בהרבה מהריטלין).

אבל אולי הסיפור של אייזנר והריטלין יכול ללמד אותנו משהו על הסכנה שביצירת דיכוטמיות בין סמים טובים לסמים רעים. בין אם היא מתבצעת בידיו של הממסד, ובין אם היא מתבצעת בידינו, קהילת צרכני הסמים.

המדריך לפסיכונאוט

על מדריך חדש וחלוצי לפסיכונאוטים, ועל הפרקטיקה הפסיכדלית של המיקרודוזינג

על הפסיכולוג ג'יימס פדימן כבר כתבתי כאן בהרחבה לפני 3 שנים. כדוקטורנט צעיר היה פדימן אחראי בשנות השישים על כמה מהמחקרים הפסיכדליים המעניינים והחדשניים ביותר של אותה התקופה. אף שהצליחו להשיג תוצאות מבטיחות בניסויים שרתמו חומרים פסיכדליים לצורך פתרון בעיות טכניות ואנליטיות ושהניבו שורה של המצאות, פטנטים ותגובות חיוביות מחברות מסחריות, ולמרות שהוכיחו כי לטיפול חד פעמי באמצעות חומרים פסיכדליים יש השפעות חיוביות ארוכות טווח על המטופל, נאלצו פדימן ועמיתיו לקטוע את נתיבי המחקר שלהם ב-1966, כאשר הטילה הממשלה הפדרלית איסור גורף על מחקרים בחומרים פסיכדליים. מאז עשה פדימן קריירה ענפה כפסיכולוג, ופרסם שורה של ספרים בנושאים מגוונים כמו פסיכולוגיה טרנספרסונלית, סופיזם, שגעון ועוד.

כיום, כשהוא כבר בן 72, חוזר פדימן סוף סוף לעסוק בנושא הפסיכדלי. כשביקרתי אותו בביתו בספטמבר 2011, הוא אמר לי שכעת, כשהוא כבר אינו תלוי במענקים וקרנות מחקר וכשהמחקר הפסיכדלי חווה סוג של רנסנס, הוא הרגיש צורך לסגור מעגל ולחזור לאותו נושא שריגש אותו כל כך כחוקר צעיר, ושעליו היה מנוע מלכתוב במשך עשרות שנים בשל השיח המדכא שאיים לחסל את הקריירה של כל מי שיעסוק בפוטנציאל של חומרים פסיכדליים באקדמיה. ספרו החדש של פדימן The Psychedelic Explorer’s Guide: Safe, Therapeutic and Sacred Journeys הוא מדריך אינפורמטיבי ופרקטי ראשון מסוגו לשימוש נבון בחומרים פסיכדליים.

חוקרי הפסיכדליה של שנות השישים, מסתבר, לא סתם נעלמו להם ביום שהמחקר נאסר. רבים מהם המשיכו להתנסות בחוויות פסיכדליות ואחרים היו חלק מרשת מטפלים פסיכדלים מחתרתית שפעלה בארה"ב לאורך השנים הללו באופן בלתי מאורגן (ושמתחילה להתארגן מחדש בשנים האחרונות). בביקורי בארה"ב בקיץ האחרון, פגשתי כמה מהחוקרים הללו (כיום בשנות השבעים והשמונים לחייהם) שסיפרו לי שבעשרות השנים שחלפו התנסו בחוויות פסיכדליות במרווחים קבועים של פעם או פעמיים בשנה, והיללו את ההשפעה שהיו לפסיכדלים על חייהם המקצועיים והאישיים בעשורים שחלפו. החזרה לנושא הפסיכדלי בשיבה, הינה מבחינת רבים מהם סוג של השבת גמול לצמחים ולמולקולות שהעניקו להם כה הרבה במהלך חייהם.

הרב שראה את האור

"המגע עם הנומינוזי הוא התרפיה האמיתית. והמידה שבה השגת את החוויה הנומינוזית, היא זו שבה אתה זוכה לשחרור מהפתולוגיה" (ק.ג. יונג).

Psychedelic Explorer’s Guide נכתב ברובו על ידי פדימן, אבל רבים מהפרקים בו לקוחים מטקסטים שכתבו דמויות מפתח אחרות בתולדות הפסיכדליה כמו אלן ווטס, סטיוארט בראנד וויליס הרמן ואחרים לאורך 70 שנות קיומה של התנועה הפסיכדלית המודרנית. הספר מורכב מ-22 פרקים המאורגנים בחמישה חלקים: סשנים אנתאוגנים; חקירה עצמית בעזרת פסיכדלים; פתרון בעיות יצירתיות בעזרת פסיכדלים; אופקים חדשים לפסיכדליה; וחלק חמישי שמוקדש ל"הכרחי, יוצא הדופן, וקצת מידע מוצק".

החלק הראשון בספר עוסק בהנחיה של סשנים אנתאוגנים (כלומר סשנים העושים שימוש בחומרים פסיכדליים למטרות ספיריטואליות). הוא כולל הנחיות והוראות למדריכים אנתאוגנים כמו גם למטופלים פסיכדלים ועונה על השאלות היסודיות שקובעות את האיכות של סשן פסיכדלי: כיצד לבנות את ה-Set וה-Setting של החוויה הפסיכדלית, כמה זמן יש לפנות לחוויה, כיצד לבחור את המינון, כיצד לבחור מדריך (למי שמחפש מדריך), כיצד לדעת שזהו הרגע הנכון, למה לצפות במהלך החוויה, כיצד להתמודד עם קשיים ועוד.

רב פסיכדלי. הרב זלמן שלומי-שחטר.

פרק חשוב נוסף הוא זה שמאגד "חוויות של חלוצים פסיכדליים". פדימן כולל כאן 13 תיאורי מסע פסיכדלים של כמה מהשמות הגדולים בתולדות הפסיכדליה, כשהם מחולקים לשלושה הגלים של הפסיכדליה. בגל הראשון נכללים מגלה הלסד אלברט הופמן,  הסופר אלדוס האקסלי והפסיכותרפיסט הפסיכדלי סטניסלב גרוף. בגל השני נכללים גורו הלסד של שנות השישים פרופ' טימותי לירי, ושני חבריו למחקר ריצ'רד אלפרט (ראם דאס), ראלף מצנר,  הכימאי הפסיכדלי אלכסנדר שולגין וחוקר הדת יוסטון סמית'. בגל השלישי של הפסיכדליה כולל פדימן את רבי זלמן שחכטר-שלומי, את הפסיכולוג צ'רלס טארט, את מייסד אלכוהוליסטים אנונימיים ביל ווילסון, הפסיכולוג פרנסס ווהן והשחקן פטר קויוטה.

מנקודת המבט המקומית מעניין במיוחד הצירוף של הרב זלמן שחטר-שלומי לרשימה המכובדת הזו. שחטר-שלומי, שנחשף לחומרים פסיכדלים במהלך שנות השישים הוא כבר שנים (מאז שקראתי את ספרו המצוין שתורגם לעברית: "קרבת אלוהים") הרב החביב עלי ביותר מהרבנים בני זמננו, ומסתבר שגם זוכה למעמד של כבוד בקהילה הפסיכדלית האמריקאית כדמות יהודית מרכזית שתומכת בגלוי בשימוש בפסיכדלים כאמצעי תקף לדבקות. הסיפור של הרב שלומי-שחטר עם הפסיכדלים מעניין במיוחד משום שבתחילת דרכו הוא בכלל נשלח על ידי הרבי מלובאביץ' להרביץ תורה בקמפוסים בארה"ב, אבל הרב שעיניו נפקחו על ידי החוויות הפסיכדליות לא ההתאפק מלהלל את הערך הדתי של הפסיכדלים ולבסוף נזרק מחב"ד. הרווח היה כולו שלנו. בספר מתאר שחטר-שלומי חוויה פסיכדלית משותפת שלו עם טימותי לירי וראם דאס שבה הוא מבין שמפות המציאות שלנו אינן מוחלטות, ורואה את העולם מאנספור נקודות מבט אלטרנטיביות. ביניהן גם זו הנוצרית.

החלק השני של הספר עוסק בשימושים תרפוייטיים בחומרים פסיכדליים. (למרות שפדימן עצמו מציע להמנע מהשימוש במילה תרפויטי משום שהיא מניחה מצב פתולוגי, בעוד שהחוויה הפסיכדלית חושפת לעיתים קרובות שאנו כבר בריאים יותר משאנו מאמינים). הוא כולל פרק שעוסק בהיסטוריה של התרפיה הפסיכדלית ובאפיקים המרכזיים שלה. פרק אחר, שימושי וחשוב, “Things can go wrong”, עוסק בעזרה ראשונה פסיכדלית ומסביר תוך כדי הפניה למקורות נוספים, כיצד לסייע לאדם הנמצא במצב מצוקה במהלך חוויה פסיכדלית. פרק  חשוב אחר מפריך רבים מהמיתוסים והשקרים שהופצו על חומרים פסיכדלים, ושרבים מהם עדיין זוכים לתפוצה נרחבת גם בימינו, עשרות שנים לאחר שהופרכו בכתבי עת מדעיים (לעיתים קרובות בעידוד הרשויות למלחמה בסמים, ששמועות מבהילות בנוגע לפסיכדלים משחקות לידיהן, גם כאשר ברור להן שאין בהן ממש). הפרק האחרון בחלק זה הוא פרסום ראשון של מחקר שערך פדימן בשנות השישים ושלא פורסם מעולם, מכיוון שמחקר בחומרים פסיכדליים נאסר בדיוק באותה התקופה. המחקר בדק את ההשפעה ארוכת הטווח של סשן פסיכדלי תרפויטי מודרך ליחיד והתוצאות שלו מראות שגם לאחר חצי שנה הראו רוב ניכר של המשתתפים שינוי חיובי בחיי העבודה, הנישואים, ביחסים בין אישיים, במצב הפסיכולוגי ובעוד שורה של פרמטרים.

החלק השלישי בספר עוסק בפתרון בעיות טכניות באמצעות שימוש בפסיכדלים ועוסק במחקר המפורסם של פדימן שעליו כתבתי כאן בעבר וכולל עדויות ונתונים נוספים על האפקטיביות של פתרון בעיות הנדסיות ומדעיות באמצעות חומרים פסיכדליים. שני החלקים האחרונים של הספר מלאים גם הם בפרקים מעניינים וביניהם פרק שעוסק ברנסנס של המחקר הפסיכדלי בעשור האחרון, סקרים ראשונים מסוגם על הרגלי השימוש בפסיכדלים בארה"ב, עדויות של אנשים שעברו תרפיות פסיכדליות, רשימת צ'ק-ליסט עבור מי שמתעתדים לקיים סשן פסיכדלי,  שאלון דוגמה למחקרים פסיכדלים ועוד.

מיקרודוזינג – על השימוש היומיומי בפסיכדלים

הספר, על 22 הפרקים שלו, מלא מכל טוב, אבל הפרק המעניין בו ביותר בעיני היה זה שעסק במיקרודוזינג, שימוש במנות תת-הכרתיות (Sub-Perceptual) של חומרים פסיכדלים לצורך שיפור התפקוד הקוגניטיבי ביום יום. הטקסט המופיע בספר הוא המאמר הראשון להתפרסם שעוסק בפרקטיקה הפסיכדלית המעניינת הזו, שקבוצות קטנות של חלוצים פסיכדלים משלבות אותה בחייהן כבר מזה שנים רבות.

חזה שמיקרודוזינג יהיה השימוש התרופתי המקובל והפופולרי ביותר ללסד. מגלה הלסד, אלברט הופמן.

מנה תת-הכרתית היא מנה קטנה מספיק על מנת שהשפעותיה יהיו על מתחת לסף התפיסה שלנו, ולא תעורר את ההשפעות הדרמטיות שיש לטריפ פסיכדלי מלא. בדרך כלל מדובר במנה שהיא כעשירית ממנה אפקטיבית ממוצעת של אותו סם פסיכדלי. לדוגמה 10 מיקרוגרם של לסד. מי שמשתמשים במנות תת-הכרתיות בדרך כלל עושים זאת, בדומה למי המשתמשים בתוספי תזונה, כחלק מפרקטיקה המוטמעת לשגרת היום יום: מדי יום, פעם במספר ימים או מספר פעמים בחודש. בניגוד לטריפ פסיכדלי מלא המטרה במנות סאב-פרספטואליות אינה התמסרות לחווית שיא תודעתית, אלא רתימת האיכות של הכלים הפסיכדלים לצורך תפקוד מועצם בתוך שגרת היום יום. מבחינת האנשים מסביב תפקודו של האדם אינו שונה מתמיד או פגום (העוצמה של מנה סאב-פרספטואלית הינה כזו שאינה פוגעת בכושר השיפוט) ולהפך מבחינות רבות התפקוד של אותו אדם משופר. משתמשים במנות תת-הכרתיות מדווחים על שיפור בתפקוד היומיומי שלהם ממגוון בחינות: פיזית, רגשית, יצירתית ורוחנית. המשתמש יכול לחוש בסוג של אנרגיה משנית וטובה לפעילות גופנית תוך תחושה של קשר משופר עם הגוף. מבחינה רגשית ניתן לחוש פתיחות וקלות רבה יותר בתקשורת עם בני אדם אחרים. מבחינה יצירתית, מדובר על מצב של זרימה יצירתית משופרת, או מה שג'ון לילי כינה פעם "סאטורי מקצועי". מבחינה רוחנית, מתקבלות הבלחות למסרים הגבוהים יותר של החוויה הפסיכדלית, אשר הופכות לחלק משגרת היומיום.

מדריך חלוצי וחשוב לפסיכונאוטים. ג'ים פדימן.

"לא ברור לי אם אני הופך רגיש יותר ללסד או שמא קורה משהו שונה בתכלית, אולי למידה וכמיהה להפיק מעט יותר מהמציאות שאותה אני תופס" כותב צ'ארלס, חובב מיקרודוזינג, בקטע יפה שבו הוא מספר על חוויותיו משימוש במנות תת-הכרתיות. "במהלך חודשים של מיקרודוזינג, הציפיות שלי לגבי מה שניתן לתפוס אותו בקלות גדלו. מושג ה"מדהים" שלי, מכוון כך נדמה, באופן קבוע, לסף מעט נמוך יותר, באופן שאני מרגיש שהפך את חיי למהנים יותר, רבי עוצמה יותר ואפקטיבים יותר במונחים של יכולתי לדאוג לעצמי ולתרום לאחרים."

"זה כמעט כאילו נולדתי להיות כזה, וכעת אני זוכה להיות כזה, על בסיס יומיומי יותר ויותר, והכל תודות למנות קטנות באופן יוצא דופן של החומר לסד-25" (Psychedelic Explorer’s Guide, 202).

הפרקטיקה של מיקרודוזינג, מתודה פסיכדלית מחתרתית שנמצאת עדיין בחיתוליה מבחינת המודעות לה ומספר האנשים שנתנסו בה, מציבה תשובה פוטנציאלית על אחת השאלות הגדולות של התנועה הפסיכדלית: כיצד לשלב את החוויה הפסיכדלית בחיי היום יום?

במקום (או בנוסף לכך) שהחוויה הפסיכדלית תהיה חוויה אקסטטית וטרנסצנדנטית אך נדירה ומנותקת מחיי היום יום, מציעים חובבי המיקרודוזינג לבצע לה אינטגרציה לתוך היום יום ולהפוך אותה לסוג של אימון רוחני. במהלך שגרת מיקרודוזינג המשתמש הופך לבלש תודעתי הנמצא בחיפוש מתמיד אחר רמזים לאיכויות הפסיכדליות שבעולם סביבו, תוך כדי כך הוא משתפר בזיהוי האיכויות הפסיכדליות בעולם זה, בין אם הוא התנסה במיקרודוז באותו היום ובין שלא. מסיבה זו מיקרודוזינג יכולה להיות פרקטיקה משלימה נהדרת לתרגול ויפאסאנה כמו גם לאנספור פרקטיקות רוחניות אחרות המכוונות להעשיר את חווית האדם. נוסף על כך אין במיקרודוזינג גם את הסיכון שבטריפים רעים או בהשפעות פסיכולוגיות שליליות ארוכות טווח שהן נדירות אך עשויות להתעורר בחוויה פסיכדלית מהדגם ההירואי.

למעשה, הספר חושף כי מגלה הלסד, אלברט הופמן וגם טרנס מקנה, שמזוהה בדרך כלל עם Heroic Tripping היו שניהם חובבי מיקרודוזינג. הופמן, מסתבר, אף טען שאם לא היה הלסד מוצא אל מחוץ לחוק, היה הופך השימוש היומיומי במנות תת-הכרתיות ליישום הרפואי המקובל והמצליח ביותר שלו, מעט בדומה לאופן שבו רושמים כיום ריטלין לילדים ולסטודנטים – אך ללא השפעות לוואי, ובעל השפעות אינטגרליות, מאוזנות ועשירות בהרבה.

סנונית האביב הפסיכדלי

 The Psychedelic Explorer’s Guide: Safe, Therapeutic and Sacred Journeys הוא ספר ראשון מסוגו, שהלוואי שיהיה סנונית ראשונה באביב של פתיחות, מחקר והפצת ידע לגבי הפסיכדלים. ככזה הוא מהווה מקור רב ערך ומאוזן לכל פסיכונאוט שמעוניין להרחיב את הידע שלו בנוגע לשימוש מושכל בפסיכדלים ולכל מי שחפץ להתנסות בהם. הוא מספק מידע חשוב שיכול במקרים רבים לקבוע את ההבדל בין טריפ רע לחוויה שמימית, לסייע להפיק את המירב מחוויות פסיכדליות ובסיוע לאנשים אחרים במצבי מצוקה. מומלץ.

הסם הקולקטיבי של המח הגלובלי

אחרי שלושה שבועות של חיים ללא אינטרנט (באדיבות בזק) אני מפתח סטואיות לגבי המצב. מה שהיה תחילה מטרד מרגיז מתגבש לאיטו למצב נתון וקיים של חיים פוסט-אינטרנטיים.

 בוקר אחד, כחלק משגרת החיים החדשה, אני שוכב במיטתי וקורא בספרו של ראלף מצנר MindSpace and TimeStream.  פגשתי את מצנר, הידוע לרוב בזכות עבודתו המשותפת עם טימותי לירי וראם דאס במהלך שנות השישים, במסגרת המחקר שערכתי לצורך הדוקטורט שלי בארה"ב בקיץ האחרון, והוא העניק לי את הספר הזה, חלק רביעי בסדרת ספריו The Ecology of Consciousness. הספר, שמסכם 50 שנה של פעילות במחקר התודעה מכיל שורה של אבחנות מעניינות למדי על התודעה.

 אחד ממוקדי הדיון בטקסט הוא התודעה כספקטרום שיכול להתרחב ולהצטמצם כמו קרן אור. כולנו מכירים את הכינוי של הפסיכדלים כחומרים מרחיבי תודעה (Mind Expanding Drugs), שטבע לירי. מצנר מרחיב בספרו את הדיון ומספק תיאור מקיף של ההבדל בין מצבי תודעה מורחבים שבהם התודעה שלנו מקיפה והופכת מודעת לרמות ואספקטים נוספים של המציאות, שאליהם לא היינו מודעים קודם (למשל באמצעות שימוש מושכל בפסיכדלים או מדיטציה [שגם הם, מצנר מדגיש, יכולים, כאשר משתמשים בהם לרעה, להפוך למצרי תודעה]) לבין מצבים שבהם אנחנו מצמצמים את טווח התודעה שלנו: למשל במהלך נהיגה או עבודה על מכונה, כאשר אנחנו מבקשים למקד את התודעה שלנו כמו קרן לפעילות אחת, ושדעתנו לא תוסח מגירויים נוספים.

 לשני סוגי המצבים יש מקום. מצבי תודעה מכווצים הינם בעלי חשיבות רבה מבחינה אבולוציונית, כאשר האורגניזם נדרש לפקס את האנרגיה שלו כולה בפעילויות הדרושות להשרדותו, אולם הבעיה בהם היא שדפוסי התנהגות המבוססים על מצבי תודעה מכווצים עשויים בנסיבות רבות, ובמיוחד בעולם המודרני שלנו, להפוך לממכרים. דפוסי ההתנהגות מכווצי התודעה ממכרים, על פי מצנר, משום שהם מסייעים לנו להתגבר על פחד, חרדה ורגשות בלתי נעימים אחרים.

 "מצבי תודעה מכווצים שקורים באופן זמני במהלך היום יום, בין אם כתוצאה מבחירה מכוונת או תגובות רגשיות בלתי מכוונות, יכולים להפוך להרגלים ממכרים בעקבות פיקסציה וחזרה." כותב מצנר. "בעוד שמצבים טרנסצנדטים ומורחבים מאופיינים בתנועה וזרימה של תשומת הלב, משיכה למידע חדש ושונה והעדפה למורכבות, הרי שמצבי תודעה מכווצים מאופיינים בפיקסציה, הצרת טווח תשומת הלב ומשיכה רפיטטיבית לפשוט ולמוכר." (שם, 86)

 מצנר משתמש בספרו במספר דוגמאות מרכזיות להתמכרויות והתנהגויות כפייתיות הנובעות מהצרת התודעה לפן אחד צר של הספקטרום התודעתי: וביניהן סקסואליות כפייתית (למשל התמכרות לפורנו), התמכרות להימורים, לקניות או לעבודה וכמובן לסוגים רבים של סמים מסיגריות ואלכוהול ועד להירואין וקוקאין. בכל המקרים הללו האדם הופך ממוקד כל כך בסוג גירוי מסוים עד שזה הופך עבורו לחזות הכל, ותודעתו לומדת לסנן את שאר הפנים של המציאות. ההתמכרות היחידה שחסרה ברשימה שלו, זו שאני מרגיש שרלבנטית לי במיוחד, היא כמובן ההתמכרות לאינטרנט.

האינטרנט כהתמכרות קולקטיבית

מוח עולמי שהולך ומתמכר.

אולי זה פער הדורות שמונע ממצנר, שכבר עבר את השבעים, לחשוב על האינטרנט בתור דוגמה מובהקת לפעילות התמכרותית. לי כבן לדור שגדל לתוך האינטרנט קל לראות שההתמכרות הזו מביסה בקלות בשכיחות שלה ובהשפעה שלה על החברה כל התמכרות אחרת שמצנר מזכיר – אולי כל התמכרות אחרת משחר האנושות.

כמי שלימד את עצמו בעשור האחרון (כמו רבים אחרים בדורנו) להשתמש באינטרנט עשרות פעמים ביום כדי לבדוק מידע, לבדוק מייל, ובשנים האחרונות במיוחד, את המצב ברשת החברתית – התגברה בי ככל שחלפו השנים התחושה שהאינטרנט הוא סם משנה תודעה ורב עוצמה יותר מכל מה שהכרנו קודם לכן.

לשם השוואה. בתחילת האלפיים, כשהייתי בתחילת גילאי העשרים שלי, ראיתי רבים מהאנשים סביבי מתמכרים לשימוש מופרז בקנאביס, וגם ראיתי את רובם המכריע, לאחר מספר שנים, מרפים משימוש ממכר ומצר התודעה בסם הזה. לעומת זאת, קשה לי שלא להתרשם מכך שהתמכרות לאינטרנט, התמכרות שהחלה בערך באותה תקופה, רק העמיקה מאז והפכה לרבת עוצמה בהרבה מכל התמכרות שקדמה לה בהיסטוריה. זוהי התמכרות שתפסה סקטורים שלמים מהחברה המערבית ובמיוחד באליטה שלה. התמכרות שהולכת ומחריפה, הולכת ומשתכללת, עד שנדמה שהיא החוק החשוב ביותר של זמננו. חוק שקובע שההתמכרות שלנו לרשת תלך ותחריף.

האינטרנט הוא סם קולקטיבי. למעשה, אם אנחנו חושבים על הרשת כעל המוח הגלובלי של הפלנטה אנחנו יכולים לראות את האינטרנט כסם הקולקטיבי הראשון, שממכר את כל חברי הפלנטה לאינטראקציה אלקטרונית זה עם זה, זה שמחבר ומהדק אותנו במידה הולכת ומתגברת זה לזה עד שנהפוך למוח קוהרנטי – כפי שחזה דה שארדן בשנות השלושים. כל אחד מאיתנו הוא נוירוטרנסמיטור שמתחבר לקולטנים אחרים בצורה מתהדקת והולכת דרך הפייסבוק, הטוויטר ושאר כל המדיה החברתיים. אם משווים את הפעילות של הרשת לפעילות נוירולוגית אפשר לומר שככל שכל אחד מהנוירונים ברשת (אנחנו) מפתח הרגלים מתבצע ריתוך הולך וגובר של המוח הגלובלי. ושכל נוירון שמצטרף לחגיגה מעצים את המגמה הכללית עבור כל שאר הנוירונים, שכן ככל שהלכנו והעברנו את החיים החברתיים שלנו לתוך הרשת, הנוכחות המתגברת של כל אחד מאיתנו בה הופכת את הרשת לאטרקטיבית יותר עבור האחרים.

 כשאנחנו חושבים על התמכרות שלנו לסמים אנחנו חושבים על איך זה מרגיש לנו. קשה לנו לחשוב על זה שכל נוירון ונוירון במוח חווה מה שאנחנו חווים. מתמכר בעצמו. אבל אם נצא שניה מנקודת המבט האישית שלנו. אולי ניתן לומר שהחוויה שלנו מקבילה לחוויה של הנוירון המתמכר, חלק מחווית התמכרות עצומה בהרבה שמתרחשת במוח הפלנטרי שמשתמש בפייסבוק כמו בסם על מנת לעצב מחדש את המבנה הנוירולוגי שלו?

 ובחזרה לנקודת ההשקפה של הנוירון. כלומר לזו שלנו? איך זה מרגיש להיות נוירון שחווה התמכרות כחלק מרשת גלובלית?

 מצנר כותב על חשיבות הריטואל עבור המכור. על המכור לסיגריות ששואב סיפוק כבר מלשלוף סיגריה מתוך החפיסה, עוד לפני שאיפת הניקוטין הראשונה. אני מצדי מהרהר בכל הג'וינטים שחלמנו לגלגל ברגע שסיימנו את זה שקדם להם, לא בגלל שחשבנו שהם ישנו את מצב התודעה שלנו (להתחסל כבר הספקנו), אלא בגלל שהם נתנו לנו משהו לצפות לו בהמשך הערב (עוד סיבה למה אני ממליץ להפסיק לעשן ולהתחיל לאכול).

כמה חלומות ומשאלות כמוסות תלינו בג'וינטים הללו, שכל עוד היו בהכנה, הרגשנו כאילו הכל עדיין בסדר בעולם, כי יש עדיין למה לצפות, ויש עדיין מעבר לפינה, תקווה חמקמקה כמו העשן, עד שלפעמים קראנו בתחינה "אל תדליקו אותו עוד!", שנשאר עוד קצת במצב הציפיה.

 אני לא יכול שלא לחשוב באותה נשימה גם על משתמש האייפון שזוכה לסיפוק שלו כבר ברגע שהוא שולף את המכשיר מהכיס, עוד לפני שקרא בו משהו חדש.

 האם לנוירון יש בחירה אם להתמכר או לא?

או שאולי המח הגלובלי בוחר עבורו?

משימוש מצר תודעה לשימוש מרחיב תודעה ברשת

אבל שימוש באינטרנט הוא לא רק מצר תודעה. הוא גם מרחיב תודעה. הוא שולח אותך למקומות חדשים. כשאני גולש באינטרנט אני נחשף לרעיונות, רגשות ומחשבות מעשירים. האינטרנט בהחלט תואם את ההגדרה שמצנר נותן לסם מרחיב תודעה (זרימה של תשומת הלב, משיכה למידע חדש ולמורכבות גדלה). ובכל זאת, אני מכיר את עצמי ואת האנשים סביבי מספיק טוב בשביל לדעת שהדרך הכפייתית שבה אנחנו עושים שימוש ברשת יש איכות מצרת תודעה ברורה.

 בעצם כשחושבים על זה הוא לא ממש שונה מההתמכרות לגראס, שסבלנו ממנה אז – שכשעישנו אותו פעם ב-, הוא היה פיצוץ מבזיק ומשחרר לתודעה, וכשהפכנו את השימוש ליומיומי הוא הפך להיות סם ההרדמה הארור שלה.

 אז מה הפתרון? האם זה באמת ריאלי להתנזר מהאינטרנט? אולי לא. כי הרשת היא הסם השימושי ביותר עד כה, ונדמה שהגלישה ברשת כבר מרושתת מדי לתוך מרקם החיים שלנו מכדי אפשר יהיה להכרית אותה.  אני אמנם שמח על האפשרות לקרוא במיטה ספר בלי לשאול את עצמי כל חמש דקות אם קיבלתי הודעות חדשות, אבל אני לא באמת חושב שאם אפסיק לגמרי להשתמש בג'ימייל או בפייסבוק החיים שלי יהיו יותר עשירים וטובים.

 בניגוד להתמכרויות כמו סגריות או אלכוהול, האינטרנט היא התמכרות שאין טעם בניסיון להכרית אותה לחלוטין. כמו אכילה, האינטרנט הוא פעילות שאנחנו מצויים איתה בדיאלוג מתמיד.

 אנדרו וייל אומר שמי שפיתח מערכת יחסים רעה עם סם יתקשה לחזור למערכת יחסים טובה איתו. מי שנגמל מהתמכרותו לטיפה המרה, יתקשה לשתות כוס יין אחת בערב מדי פעם בלי לפול חזרה להרגל השתיה שלו: הברירה היחידה שנותרת לו היא הנזירות.

 ומה לגבי כולנו? מה לגבי דור שלם שלמד להשמש באינטרנט בכפייתית התמכרותית? דור שאת סמי המידע שלו מכרו לו תאגידים בין-לאומיים ושאף ממשלה או ארגון (חוץ מאולי בסין) לא הזהירו אותו מההשלכות עבור התודעה שלו? האם נוכל אי פעם לשוב לאיזון?

 לא תהיה לנו ברירה אלא לעשות את זה עבור עצמנו. להמשיך במאבק הזה, ללמוד להשתמש ברשת באופן מודע יותר ומרחיב יותר. התמכרותי פחות. גורל הדור הזה מוטל על הכף.

דפוק וזרוק בראש פינה וחיפה – חוויות לאחר סדנת ויפאסנא

אחרי שירדתי במרכז המסחרי של מחניים, גיליתי שנגמרו לי הבטריות של הפלאפון. הייתה לי עוד שעה וחצי לחכות לאוטובוס לחיפה אז קצת התבאסתי והחלטתי להעביר את הבאסה עם איזה פיצה מקומית.

בזמן שהמוכר בן ה-19 בערך לקח את ההזמנה שלי, שמתי לב פתאום שהיה למקום הזה פיל מיוחד משלו, ושבעצם אני לא חייב לעמוד סתם בדלפק ולחכות לפיצה. אני יכול להתענג על האסליות, והיופי של פיצריה שכוחת אל בצומת מחניים.

אז עשיתי את זה. זה לא שיפר את הטעם של הפיצה (היא הייתה גרועה), אבל אחרי שסיימתי לאכול אותה, עשיתי מדיטציית מטא (מדיטציה שבה מרכזים אהבה, חמלה ואיחולים טובים כלפי אדם מסוים) עבור הבחור שמכר לי אותה. הוא היה מאוד נחמד שהוא נתן לי לשבת כאן ולצפות בטלוויזיה והכל. איחלתי לו שלא יחסר לו כסף, ושיפגוש בחורה טובה שתעשה לו טוב ושילמד לאפות פיצות ברמה חבל על הזמן.

אחר כך הלכתי לקנות וואפל "פסק זמן" במרכז המסחרי (כן, היייתי בפרץ בלתי נשלט של קניית דברים בלתי בריאים בניסיון לגרום לזמן לעבור איכשהו). בתוך המרכול היה ילד שמנמן בן 12 או 14 שהייתה לו איזה בעיה. כנראה שהוא לא יכל לדבר. רק להתבטא בגניחות ויללות. הוא כל הזמן רץ במעברים וצעק וגנח, מביע כעס וכאב. אמא שלו כל הזמן אמרה לו להפסיק. יכולתי לראות שאת המוכרים זה מעצבן לאללה. וגם לי זה לא היה כיף שהוא כל פעם עבר לידי בריצה, קרוב למסלול התנגשות, תוך שהוא שואג "אווווהההאווואאווואאאווואאא". עמדתי להתעצבן אבל אז פתאום הזכרתי לעצמי שהוא יצור קוסמי שרק רוצה שיהיה לו טוב. אז עשיתי מהר מדיטציית מטא בשבילו ובשביל אמא שלו. שיהיה לה קל. ושיהיה לו קל. ושימצאו שניהם את המשמעות בחיים שלהם. ושיקבלו תמיכה והבנה מהעולם, ואפילו אהבה. ושיהיה להם הרבה הרבה אור.

אז המשכתי לעצמי לכיוון תחנת האוטובוס ורגע אחרי שחציתי את הכביש אני שומע פתאום סירנה וניידת משטרה קוראת לי ברמקול. "אתה! תעצור בבקשה איפה שאתה!"

אמרתי לעצמי. "אוהו, מה הם רוצים אלה!! בטח בגלל שעברתי באדום" ובלב התחלתי מיד לעשות עליהם מדיטציית מטא.

הניידת עשתה פניית פרסה ועצרה בצד השני של הצומת. מתוכה יצא שוטר שחיכה בסבלנות עד שהרמזור התחלף לירוק ואז חצה לכיווני.

"אתה רואה? הם מתחלפים בסוף לירוק!" הוא אמר לי. "למה אתה עובר באדום?"

"לא יודע. מצטער, אדוני השוטר. אתה יודע איך זה… היה ריק." אמרתי ובינתיים המשכתי לאחל לו דברים טובים, פרנסה טובה, שלא יראה אף פעם צרות מהאחיות שלו, וגם לא ממפקד התחנה, ושלא חס וחלילה יפצע אי פעם במהלך פעילות מבצעית.

"זה מסוכן פה" הוא אמר "תאמין לי, אם מכונית הייתה מגיעה – לא ב-140 קמ"ש. רק 90 קמ"ש. לא היה לך סיכוי. לא חבל על החיים שלך?" הוא אמר, במבט שנראה מודאג באופן כנה.

"אתה צודק, אדוני. חבל עליהם" אמרתי לו ובינתיים המשכתי לאחל לו בשצף קצף אינספור ברכות, תשורות ודורונים שישפרו את חייו.

"יש לך תעודת זהות?" הוא שאל.

"לא. אבל יש לי רישיון נהיגה" אמרתי.

"אתה נוהג?" שאל ובחן אותי בחוסר אמון.

"לפעמים" אמרתי "אבל אין לי רכב"

"מאיפה אתה"

"חיפה" אמרתי.

"אז למה ברישיון כתוב 'הרצליה'"

"זה הכתובת של ההורים. עברתי לחיפה לפני שבוע." אמרתי.

בינתיים, בעוד הוא חוכך בדעתו מה לעשות איתי, לאחר שבלי ידיעתו כבר עברו חייו בדקות האחרונות מהפך שלם לצד החיוב, התפניתי לעיין בפניו, בזמן שהוא מביט בפני הניבטות אליו מרישיון הנהיגה שלי. היו לו פנים של בנאדם טוב. שמחתי שהתפללתי בשבילו.

"טוב, אולי אני יכול לתת לך רק אזהרה" הוא אמר לבסוף. "תגיד יש לך עבירות תנועה מהזמן האחרון?"

"אני? לא! אני אתפלא אם יש משהו מהשנים האחרונות", אמרתי, שמח שיש לי סוף סוף משהו חיובי לתרום לשיחה.

בזמן שהחבר שלו בדק במחשב, הוא שאל אותי.

"אז מה אתה עושה בחיפה בעצם?"

"כותב את הדוקטורט שלי" אמרתי. לא בטוח אם זה ירשים אותו או יעשה לו אנטגוניזם.

"וואלה? על מה?"

"אהמממ" התלבטתי אם להגיד לו, על 'על סמים פסיכדלים', אבל לא הייתי בטוח אם גם הוא יחשוב שזה ממש מגניב כמוני, אז הלכתי על "המחקר הפסיכיאטרי בשנות החמישים והשישים".

"וואלה, אחותי פסיכיאטרית. כמה כסף היא עושה. שיוואווה! שמעון, שמעת? זה פסיכיאטר! וואלה, אולי תבוא אלינו לתחנה יש כמה חברה' אצלנו שצריכים טיפול דחוף"

חייכתי ואמרתי שאעשה להם קפיצה כשהיה בסביבה, אבל שהם צריכים לדעת שאני רק חוקר על פסיכיאטרים. אני לא פסיכיאטר בעצמי.

הוא אמר שהם יקחו את זה בחשבון.

אז חיכיתי בתחנה. האוטובוס הגיע בזמן ועוד אפילו היו כמה מקומות פנויים. הייתי בשמיים! כשהתמקמתי, אמרתי שלום לבחורה שישבה לידי, אבל היא לא ענתה. לא הייתי בטוח אם היא שמעה, אז אמרתי לה עוד פעם שלום ואז היא הסתובבה, הסתכלה עלי כאילו אני איזה סוג של חייזר שנחת לה כרגע על הדשא בזמן שהיא אוכלת ארוחת ערב, והסתובבה חזרה. עשיתי גם עליה מדיטציית מטא.

באוטובוס ממרכזית המפרץ חזרה לשכונת הדר ישבו מולי אמא ובת. באיזשהו שלב האמא קיבלה טלפון. אפשר היה לשמוע שהיא ממש מתעצבנת מהשיחה שמה. היא התחילה לדבר ממש ברוגז לבנאדם בצד השני ואז היא פשוט קמה ממקומה, צעדה עם ביתה לחלקו האחורי של האוטובוס וקראה בעצבים לנהג "נהג, פתח את הדלת!" כאילו היא נותנת לו פקודה. ממש הרגשתי באותו רגע עלבון בשביל הנהג, שצריך לספוג את זה שמדברים אליו ככה כל מיני אנשים זרים. קיוויתי שהוא ניחן בדרגה הרוחנית גבוהה כזו שלא יקח את זה ללב, או אולי לפחות בעור של פיל, כי אני לא הייתי יודע איך להתמודד עם זה. אז ישר עשיתי בשבילו ובשבילה מדיטציית מטא.

ירדתי ליד הבית. עליתי במדרגות. השתדלתי להיות מיינדפול בזמן שעליתי אותן.

אחר כך יצאתי ל"תיכון", שם הייתה השקה לגיליון החדש של "מעיין" שצ'יקי כתב לי שיש שם סיפור עם דמות שקוראים לה "הרטוגזון". קראתי שם חלק מהסיפור. זה היה מאוד מבדח והתפוצצתי מצחוק אבל אחר כך הייתי שיכור מדי ושכחתי את הגיליון שם. החדשות הטובות הן שהצלחתי לבלות בחיפה עד שתיים בבוקר. זה אפשרי.

התעוררתי בבוקר עם הנג-אובר קטנטן, כשהיקום גוהר מעל מיטתי וצוחק בצחוק גדול. אני חושב שהצחוק הזה הוא מה שהעיר אותי. אמרתי לו: "היי יקום, בוקר טוב! אני עוד רגע קם ונמשיך לכייף ביחד. אוקיי?"

היקום גיחך ומלמטה שמעתי נער ונערה מדברים וצוחקים.

אני חושב שזו הייתה דרכו לברך אותי חזרה.

 

האבולוציה של הכתיבה: לקראת כתיבה שבעל-פה

מתחילה היו אבותינו כותבים באבנים

בעשור האחרון הועשר עולם האפשרויות של הכותב באופן מואץ מאי פעם. איני מתכוון כאן לאפשרויות להגות ולכתוב דברים מקוריים וחדשניים – אלו למרבה הצער מתקדמות באופן מהיר פחות – אלא לאפשרות לכתוב בצורות חדשניות מבחינה טכנית. מרכזי הכובד של המחשבה האנושית לא השתנו אולי באופן מכריע עד כדי כך בעשור האחרון, אך אם נביט על הטכניקות המשמשות אנשים על מנת להצפין את מחשבותיהם בסימנים נגלה שאלו דווקא התרבו במאה האחרונה, ובעשור האחרון במהירות הולכת וגוברת, כמעט ניתן לומר מעריכית.

כתיבה היא מלאכה הנעשית ביד, ושורשיה מגיעים אלפים רבים של שנים אחורה (כ-6000 בערך) למסופטומיה ומצרים העתיקה. אבותינו הקדמונים חקקו את מילותיהם באבן או במתכת. הייתה זו טכניקה שדרשה מאמץ פיזי ניכר, אך היא אפשרה את פלא הכתיבה ושמשה לכתיבה אלפי שנים. במקביל לכתיבה במפסלת, הופיעה מאוחר יותר טכניקה שפשטה והאיצה במידה רבה את מלאכת הכתיבה: כתב היד; טכנולוגיה שהתפתחה מעט מאוחר יותר ושאותה בישרו הפפירוס, העור, הקלף, הגוויל, הקולמוס, הנוצה והעט.

גם מהפכת הדפוס לא הביאה שינוי רב מבחינתו של הכותב תחילה. אמנם הומצאו טכניקות רבות להדפסה מהליתוגרפיה ועד למכונת הדפוס של גוטנברג, אולם מלאכת הכתיבה עצמה לא השתנתה מבחינתו של האדם היוצר המבקש להביע את עצמו בכתב. הוא המשיך להביע את עצמו בכתב יד, ורק מאוחר יותר הומרו מילותיו לאמצעי הדפוס.

ההאצה של הכתיבה

מכונת כתיבה בורוז'יאנית-קרוננברגית.

אלפי השנה הראשונות של הכתיבה הניבו אם כן שתי טכניקות בלבד לכתיבה. החקיקה באבן ובאזמל והכתיבה בקולמוס ובעט. רק לפני פחות מ-150 שנה,עם המצאת מכונת הכתיבה ב-1868, הופיעה אפשרות שלישית: ההקלדה. מכונת הכתיבה הייתה הסמל הראשון במעלה של השפעת המהפכה התעשייתית על הכותבים המקצועיים. אלו פנו כעת למכונת הכתיבה המכאנית אשר אפשרה לכתבן לשורר ולהגות בנמרצות רבה יותר מאי פעם. כעת לא היה צורך לרסן עוד את זרם המחשבה, ולעכב את המחשבות על מנת שינועו בקצב האבן, או היד המשרבטת. הטכנולוגיה החדשה התאימה לעולם חדש ומהיר שכמויות הטקסט שזרמו בעורקי התרבות שלו הלכו והתעצמו. מגמה זו התחזקה ביתר שאת עם הופעת המחשב והמרת מכונות הכתיבה במקלדת המחשב. כעת הפכו דרכי העפר של המילים לאוטוסטרדות.

אם העידן המכאני חילץ את ריקוד התנועות של היד הכותבת מקפאון בן אלפי שנים, הרי שהעידן האלקטרוני האיץ את ההתפתחות הזו פי כמה. בעשור האחרון, בעקבות הופעות הטלפון הסלולרי ועלייתן של הודעות הטקסט, הועשר רפרטואר התנועות של הכותב במספר שווה של טכניקות לזה שייצרו אלפי שנות כתיבה עד כה.

פד לחצני המספרים הטלפוני שהומצא בשנות השישים, ואומץ  גם על ידי יצרניות הטלפונים הסלולריים הפך מצע עבור ה-Texting של תחילת שנות האלפיים, שיטת כתיבה חדשה שנראתה בתחילה לא נוחה עד כדי אבסורד. השיטה החדשה, שניסתה להפיק מ-10 לחצנים בלבד את אותו עושר האפשרויות שהציעה מקלדת ה-QWERTY על עשרות המקשים שלה, דרשה מהמשתמש ללחוץ חזור ושוב על אותו הלחצן, לעיתים עד 10 פעמים, אם כי ברוב המקרים לא יותר משלוש או ארבע פעמים – כדי להעלות על המסך את הסימן הרצוי.  היתה זו מערכת פגומה במובהק, אולם המין האנושי, בהובלתם חסרת החת של בני הנעורים נועזי הלבב, הסתער עליה והפך אותה לבית חדש לתודעה. בעוד שדורות עבר נדרשו ללמוד רק טכניקה אחת של כתיבה, הרי שהדורות החדשים נדרשו כעת להשתלט על לא פחות משלוש טכניקות אלטרנטיביות להסמלה – כתב היד, ההקלדה והאיגדול הסלולרי.

השינוי היה דרסטי ללא ספק, וניתן היה לצפות שהמין האנושי יזכה לתקופת הסתגלות לתהפוכות, אולם הופעת מסכי המגע בטלפונים הסלולריים החל מ-2007 והלאה הובילה לשלב חדש באבולוציה של הכתיבה.

פד לחצנים טלפוני.

מלאכת הכתיבה שהחלקה כמלאכה פיזית במובהק (חיקוק באבן או במתכת) הדורשת מאמץ פיזי ומיומנות ידנית הלכה והפכה ואיבדה עם השנים את שאריות הגשמיות שנותרו בה. בעוד שבכתיבה בקולמוס, בעט ובעפרון נותר הקשר הישיר בין היד לסימן, הרי שזה עבר מכאניזציה עם מכונת הכתיבה, ואלקטרוניזציה עם הופעת המקלדות אשר ניתקו את הקשר בין היד לסימן. מסך "המגע" ניתק למעשה סופית את המגע בין היד ל"סימן" והפך אותו לוירטואלי לחלוטין, ואת הכתיבה למעשה כשפים של ריחוף אצבעות על פניהן של מקשים מדומים.

המכשירים החדשים העניקו למשתמשים שלהם חופש בחירה חסר תקדים בין מגוון טכניקות הקלדה, שחלקן היו חדשות לחלוטין. מסך המגע העניק לכל משתמש את הבחירה בין לפחות שלוש טכניקות הסמלה שונות וחדשות. כעת היו מי שהקלידו באצבעם המורה (מעט בדומה לאופן שמקלידים משתמשים חדשים על מקלדת מחשב), אחרים באגודלם, ואחרים נוספים השתמשו בטכניקה של איגדול כפול, שהפך כעת לראשונה אפשרי.

לקראת כתיבה שבעל-פה

רפרטואר התנועה של היד הכותבת הפך אם כן למגוון מאי פעם בתחילת המאה ה-21. אולם דווקא כעת, בעיצומו של רנסנס חסר תקדים, הפרדיגמה של הכתיבה המנואלית נדמית כמתקרבת לסופה. בשנים האחרונות, עם ההתפתחות בטכנולוגיות ה-Text to speech, הופך דיברורו של טקסט לאופציה רלבנטית יותר ויותר, תוך כדי שהוא מתחיל לדחוק את רגלי הכתיבה המנואלית. זו אינה תופעה חדשה לחלוטין. ככלות הכל רבים מסופרי העבר הגדולים (מילטון ודוסטוייבסקי עולים במחשבה) הכתיבו את ספריהם. אולם בצדו השני של הטקסט נמצא תמיד מישהו (או ליתר דיוק מישהי) שדאג להפוך את המילים המדוברות למילים כתובות. כעת הפך הקשר בין המילה המדוברת למילה הכתובה לישיר ככל הניתן (בתיווכה של המכונה כמובן).

אולי הסימן המובהק של המגמה הנוכחית היה הופעת העוזר האלקטרוני Siri, ירושתו האחרונה של סטיב ג'ובס לעולם הטכנולוגיה בגרסה האחרונה של האייפון, ה-iPhone 4S. טכנולוגיות Speech to Text קיימות  אמנם כבר עשרות שנים, ונותרו עד כה בשוליים הטכנולוגיים, אלא שגם נגני MP3 היו קיימים לפני ה-iPod, סמארטפונים לפני האייפון, וטאבלטים לפני ה-iPad – וכל התחומים הללו עברו מהפך מכריע מהרגע שאפל נכנסה לתמונה. אם נסמוך על היכולת המפורסמת של סטיב ג'ובס להכיר ברגע שבו טכנולוגיה שקיימת מזה שנים בשלה מספיק על מנת להפוך לטכנולוגיה משדדת (Disruptive Technology) הרי שייתכן ש-Siri מסמל את השלב הבא: השלב שבו לא נדרש עוד לכתוב באמצעות היד ונשוב להסתמך על כוחו האוראטורי של הפה. התפתחות זו זו מסמלת אולי את חזרתו של מספר הסיפורים העתיק אל מרכז הבמה הספרותית ואת הופעת הכתיבה שבעל פה.

ואולי הכתיבה שבעל פה תוביל לצורות חדשות של יצירה. תארו לכם איך היה נקרא On the Road אם ניל קסידי לא היה נזקק לג'ק קרואק שיתמלל ויעשה סדר בשטף מילותיו. תארו לכם שכתיבה תחדל להיות משהו שסופרים מיוסרים עושים אותו בישיבה בעליות גג מוכות שחפת ותהפוך למשהו שעושים אותו תוך כדי ריצה, תוך כדי שיטוט נרגש ברחובותיה של עיר, בקריאות רמות, במחוות תיאטרליות, במרחב הציבורי. דמיינו לעצמכם עיר קסומה שסופריה יוצאים לרחובות כל יום שלישי בחודש ומתחילים לשורר בקריאות רמות של טירוף יצירתי. הכתיבה שבעל-פה, תשנה אז אולי את אופי הכתיבה ותציג לנו לצד הכתיבה האינטרוורטית, היחידאית והמכונסת לעצמה של סופרי העבר סוג חדש של כתיבה: כתיבה תיאטרלית, פומבית, פסטיבלית וקרניבלית. ההשלכות עשויות להיות גדולות לא רק למעשה הכתיבה, אלא למרחב הציבורי כולו. סופרים, צאו לרחובות!